ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים ע״זArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 77

א׳דין גרושה ועבד שנשתחרר מתי אסורים בתרומה ובו י"ט סעיפים
האשה אוכלת בתרומה כשהיא אשת כהן עד שיגיע גט לידה ואפילו כתב הגט ומסרו ליד שליח להולכה מ"מ כל זמן שלא קבלה הגט הרי היא אשתו אף שהיא עומדת להתגרש ולא אמרינן כל העומדת להתגרש כגרושה דמיא כמו דאמרינן בכמה דברים כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לפדות כפדוי דמי שיש מי שסובר כן בש"ס דלא דמי דזה לא שייך בקשר שבין שני גופים דאל"כ בכל מיני מכר נימא כל העומד למכור כמכור דמי וזהו מטעם שכתבנו או אפשר דסברא זו לא אמרינן רק בקדשים העומדים להזרק או להפדות ולא בשארי דברים שאין עומדים לכך כמו בגירושין דסתם נשים לאו לגירושין עומדות כדאמרינן בריש זבחים:

ב׳וכיון שקבלה הגט אסורה לאכול בתרומה מיד אע"פ שנפל ספק בהגט כגון שזרק לה גיטה ספק קרוב לה ספק קרוב לו או שארי ספיקות וכן אם נמצא פסול בהגט אם אינו בטל מן התורה אסורה לאכול בתרומה ולהיפך בבת כהן לישראל שחוזרת לבית אביה כשאין לה זרע מהישראל אם נפל ספק בהגט או נמצא פסול בהגט עדיין אסורה לאכול בתרומה עד שיצא הגט בכשרות גמורה:

ג׳ואם היא עשתה שליח לקבלה מיד שהגיע הגט ליד השליח אסורה לאכול בתרומה אם היא אשת כהן והיא בת ישראל וכן בהיפך בבת כהן לישראל מיד שקבל השליח את הגט חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה ולכן האשה שעשתה שליח לקבל גיטה מיד שיצא השליח ממנה אסורה לאכול בתרומה כשהיא אשת כהן דשמא מיד שיצא השליח ממנה קבל הגט אמנם אם אמרה קבל לי גיטי במקום פלוני מותרת בתרומה עד שיגיע השליח לאותו מקום ואם היא שלחה שליח להביא לה גיטה מותרת בתרומה עד שיבא הגט לידה ולא אמרינן כיון שאין עליה לעשות שליח להולכה ודאי היתה כוונתה שיהא שליח לקבלה לא אמרינן כן ובת כהן לישראל כשעשתה שליח לקבלה אינה חוזרת לבית אביה עד שתדע בבירור שהשליח קבל הגט:

ד׳האומר לאשתו ה"ז גיטך ולא תתגרש בו עד זמן פלוני מותרת לאכול בתרומה כשהיא אשת כהן עד שיגיע הזמן אבל אם אמר שלא תתגרש בו עד שעה אחת קודם למיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד דאמרינן שמא זו היא השעה הסמוכה למיתתו אע"פ שהוא בריא אולם ומקשינן על זה בגיטין [כ"ח.] מהא דתנן התם המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ואמאי חיישינן הכא לשמא ימות ומתרץ רבא שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן כלומר דכל אדם יש לו חזקת חיים הלכך מעמידין על חזקתו שהוא חי עתה אבל לשמא ימות דעתה אין מוציאין אותו מחזקת חיים אלא שלאחר שעה ימות ודאי חיישינן דלשמא ימות ליכא חזקה ואדרבא סוף אדם למיתה ובודאי ימות באיזה זמן וכיון דעתה אין מוציאין אותו מחזקתו חיישינן ואסורה לאכול בתרומה שמא זו היא השעה הסמוכה למיתתו:

ה׳ודע דעל משנה זו דהמביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ועוד שנינו שם בת ישראל הנשואה לכהן והלך בעלה למדה"י אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים וארישא קאי גם כשהוא זקן או חולה כמובן אמרו שם אמר רבא לא שנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססין למיתה לא איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן אפילו בן מאה שנה נותן לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואי בעית אימא כיון דאיפלג איפליג ופירש"י כיון דאיפליג עד מאה שנים אינו כשאר כל אדם שיהא קרוב למות אבל בן שמונים ואחת עד תשעים קרוב למות הוא עכ"ל ונמצא דלרש"י לתירוץ השני כשהוא משמונים עד תשעים אין לו חזקת חיים ואסורה לאכול בתרומה וגם אין השליח מוסר לה הגט בחזקת שהוא קיים והרמב"ם לא הזכיר זה וצ"ל שפסק כתירוץ ראשון דקם ליה רבא בתיובתא וגם דעת רש"י לדינא יכול להיות כן וכן מבואר מדברי הרי"ף והרא"ש שכתבו המשנה כצורתה ולא הביאו דברי רבא כלל ואע"ג דהגאונים תופסים תמיד כאיכא דאמרי מ"מ בכאן נראה יותר כלישנא קמא ומ"מ יש חולקים בזה כמבואר בטור וש"ע אהע"ז סי' קמ"א סעי' ס"ח ונ"מ גם לתרומה כמ"ש ע"ש:

ו׳וכתב הרמב"ם בפ"ט דין ג' הניחה בעלה גוסס במדינה אחרת בין שהיתה כהנת אשת ישראל או ישראלית אשת כהן לא תאכל בתרומה שרוב גוססין למיתה עכ"ל ואין הלשון מדוקדק דא"כ למה כהנת אשת ישראל אינה אוכלת כיון שרובן למיתה ובה שייך לומר אע"פ שרוב גוססין למיתה ועוד למה באמת לא תאכל וניזל בתר רובא דבכל התורה הולכין אחר רוב אך זה א"ש דלמד זה מספינה שאבדה בים או גררתו חיה או נפלה עליו מפולת דנותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ואין הולכין בזה אחר הרוב כמו שיתבאר אבל הלשון אינו מדוקדק וצ"ע:

ז׳עיר שהקיפוה כרכום היינו חיילות שדרכן כשכובשין העיר הורגין את כולם ועתה הקיפוה ולא כבשוה עדיין וספינה המטורפת בים שמתנועעת ומטורפת מפני הרוחות והגלים ועדיין לא טבעה והיוצא לידון בדיני נפשות ולא ידענו איך ידונו אותו לחיים או למות כל אלו הם בחזקת קיימין ואשת הכהן תאכל בתרומה דאע"ג שהם מסוכנים אינם גרועים מחולים שיש בהם סכנה ומ"מ לא חיישינן להו משום דרוב חולים לחיים וה"נ כן דרובן הכרכום משתוה עם אנשי העיר והספינה לא תטבע ברוב פעמים אף כשהיא מטורפת והיוצאים לדון רובן ישארו בחיים ואין צ"ל המפרש בים ויוצא בשיירה למדבר דאפילו לחולים לא דמו וזהו מנהגו של עולם ופשיטא שהם בחזקת חיים:

ח׳אבל עיר שכבשוה כרכום ולא ידענו אם האנשים בחיים ורובן למיתה וספינה שנאבדה בים כלומר שראינוה מטורפת ובעוד זמן לא ראינוה ולא ידענו אם נטבעה או אולי יצאה מתחת המים לאיזה מקום ורובם לטבעון והיוצא ליהרג מבתי דיני ערכאות ורובן ליהרג וכן מי שגררתו חיה ולא נודע אם הרגו ורובן הורגים או נפלה עליו מפולת ולא נודע אם חי אם מת ורובן מתים או שטפו נהר ולא נודע אם נטבע או שיצא מתחת המים למקום רחוק ורובן נטבעים וכל אלו נותנין עליהן חומרי חיים דאם היא בת כהן לישראל אינה חוזרת לתרומת בית אביה וחומרי מתים דאם היא בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה:

ט׳והטעם שהחמירו בזה בתרומה שלא לילך אחר הרוב נ"ל דמשום דלענין אשת איש שלא תנשא החמירו חכמים הרבה שלא לילך אחר שום רוב בעולם וחיישינן אפילו למיעוטא דמיעוטא דמטעם שהקילו הרבה בסופה של עדות לקבל עדות ממי שהוא לכן החמירו הרבה בתחלת העדות והיינו בגוף מיתתו שכל זמן שלא ראוהו מת ממש לא תנשא כמבואר בבכורות [מ"ה:] ולכן ממילא דגם לתרומה שאוכלת או אינה אוכלת חשו דחדא מילתא היא:

י׳ולכן שנו חכמים משנה זו בגיטין והרי בתרומות הו"ל למיתני אלא להורות דדין תרומה בזה נוגע לדין א"א ולפ"ז היה אפשר לומר דאם דין זה נוגע בעבד כגון עבד של ישראל ויורשו הוא בן בתו כהן והישראל הוא תחת אלו הדברים שרובן למיתה והיורש יורד לנחלה דגם העבד אוכל בתרומה דהא לענין ירושה הולכין אחרי דברים שרובן למיתה כמבואר בח"מ סי' רפ"ד ע"ש וא"כ ממילא דהעבד אוכל בתרומה [כנלע"ד]:

י״אוכתב הרמב"ם בפ"ט סוף דין ב' אבל מי שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה ליהרג הרי זה בחזקת מת ולא תאכל אשתו עכ"ל ואין שום הבנה לזה מאי לא תאכל אשתו אם בבת כהן לישראל הרי אדרבה תאכל ואם בבת ישראל לכהן הרי גם בלא ודאי מת אינה אוכלת שהרי נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים לכך נראה שהוא טעות וצריך לומר ותאכל אשתו כלומר אם היא בת כהן לישראל וזה שכתב שהניחוהו בבית הסקילה אף שבגמ' אינו מבואר זה מ"מ בהכרח לומר כן דאל"כ שמא מצאו עליו זכות כדאיתא בפ' נגמר הדין והגמ' לא הוצרכה להזכיר זה [כ"מ]:

י״בודע דזה שמחלק בין ב"ד של ישראל דבהם הוה כמת ובין ב"ד שלהם דבהם נותנים חומרי חיים וחומרי מתים כן הוא בגיטין [כ"ח:] לפי האיכא דאמרי וכן פסק הרמב"ם לענין אשת איש בפי"ג דגירושין ע"ש אבל לפי לשון ראשון דשם הוי להיפך דבשל ישראל נותנין חומרי חיים וחומרי מתים והרי"ף והרא"ש פסקו כלישנא קמא ע"ש ולפ"ז גם בכאן יתהפך הדין דבשל ישראל בת כהן לישראל לא תאכל בתרומה ובשלהם תאכל והרשב"א פסק בשניהם לחומרא וא"כ בשניהם לא תאכל בתרומה וכל זה נתבאר באהע"ז ס"ס קמ"א ע"ש בטור וב"י:

י״גכתב הרמב"ם שם אחד אומר מת ואחד אומר לא מת הרי זו לא תאכל עכ"ל כלומר לא בת ישראל לכהן ולא בת כהן לישראל ודין זה לא מצינו בתרומה אלא למדה מהא דתנן ביבמות [קי"ז:] אחד אומר מת ואחד אומר לא מת לא תנשא וממילא דה"ה לתרומה כמ"ש ולפ"ז כשאחד אומר מת ואחד אומר נהרג דתנן התם שתנשא א"כ גם בכאן בת כהן לישראל תאכל בתרומה וע' בסעי' הבא:

י״דודע דיש להסתפק בבת כהן לישראל שהתירוה להנשא ע"פ עדות נשים או עד מפי עד או עכו"ם מסיח לפ"ת כפי הקולות שהקילו בעגונה אם היתה בת כהן לישראל אם חוזרת לתרומת בית אביה כל זמן שלא נשאת שהרי לענין כתובה רצו ב"ה לומר שלא תטול כתובה משום דלענין ממון צריך עדים כשרים אלא שחזרו בהן מפני שמספר כתובתה נלמוד שתטול כתובה כמבואר ביבמות [קי"ז.] והשתא לענין תרומה שמא צריך עדים כדין או דילמא כיון שאנו מתירין אותה להנשא ממילא שחוזרת אל בית אביה ותאכל בתרומה:

ט״וונלע"ד דזה תלוי בפלוגתא דר"ט ור"ע [שם קי"ח.] דתנן האשה שהלכה היא ובעלה למדה"י ובאת ואמרה מת בעלי תנשא ותטול כתובתה וצרתה אסורה היתה בת ישראל לכהן תאכל בתרומה דברי ר"ט ר"ע אומר אין זו דרך מוציאתה מידי עבירה עד שתהא אסורה להנשא ואסורה לאכול בתרומה והשתא לר"ט דתרומה תלוי בהיתר נשואין א"כ ממילא גם בבת כהן לישראל כשהתרנוה להנשא חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה ולר"ע שאינו תלוי זה בזה גם כאן לא תאכל בתרומת בית אביה:

ט״זומ"מ נ"ל מדלא פליגי ר"ט ור"ע בזו האשה גופה שאמרה מת בעלי אם היתה בת כהן לישראל אם חוזרת לתרומה אם לאו ש"מ דבזה גם ר"ע מודה דכיון שמתירינן אותה להנשא דפשיטא לן דמת בעלה ממילא דחוזרת לבית אביה רק דפליגי להיפך לענין צרתה שאינה נאמנת לגבה וס"ל לר"ט שגם אוכלת בתרומה כשהיא אשת כהן לזה קאמר ר"ע דא"א להתירה בתרומה כיון שאנו מחזיקים אותו שמת ונהי דמחמרינן עליה שלא תנשא מ"מ איך אפשר להאכילה תרומה וכן נלע"ד עיקר:

י״זולענין פלוגתא דר"ט ור"ע פסק הרמב"ם כר"ט שכתב [שם דין ד'] אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה הואיל ואינה נשאת על פיהן הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו עכ"ל וזהו כר"ט דכן אמר שמואל בגמ' שם הלכה כר"ט ומאד תמוהים דברי הראב"ד שכתב וז"ל הוא פוסק כר"ט ואנן קיי"ל כר"ע שאסורה להנשא ואסורה לאכול בתרומה עכ"ל והרי שמואל פסק כר"ט וצ"ל דלפניו לא היה כתוב כן בגמ' [כ"מ] ופלא שהרי גם ברי"ף כתוב הך דשמואל:

י״חהמשחרר את עבדו והוא כהן משקיבל הגט שחרור אסור לאכול בתרומה ואם זיכה לו ע"י אחר משקיבל האחר את הגט שחרור נפסל מתרומה ואם נפל ספק בהגט שחרור אסור לאכול מספק גם בתרומה דרבנן כמ"ש בסי' הקודם דאין חילוק ע"ש ואם ישראל מכר או נתן לכהן עבדו משזכה הכהן באחד מהדברים שהעבד נקנה בהן כפי המתבאר בח"מ סי' קצ"ו מותר להעבד לאכול בתרומה ולהיפך כהן שמכר לישראל משזכה הישראל אסור לו לאכול בתרומה וכל עבד כהן שיצא לחירות ומעוכב גט שחרור כמו יוצא באחד מראשי איברים דצריך גט שחרור או מפקיר עבדו שהיה חציו עבד וחציו בן חורין אסור לאכול בתרומה דבעיא היא בגיטין [מ"ב:] אם מעוכב גט שחרור מקרי קנין כספו אם לאו:

י״טהכותב כל נכסיו לאחר וזיכה לו ע"י אחר והיו בהן עבדים ושתק זה שנתנו לו ואח"כ צוח ונתבאר בח"מ סי' רמ"ה שיש ספק בהמתנה אם קנה שני כיון ששתק מקודם וזה שצוח אח"כ חוזר בו או דילמא שלא קנה השני דכיון שצוח הוכיח סופו על תחלתו ולפיכך אם אחד מהם כהן ואחד ישראל אסורים לאכול בתרומה וכל הדינים לפי הדיעות שנתבארו בח"מ שם ממילא דשייך גם להעבדים אם יש אחד כהן ואחד ישראל [מה שתמה המל"מ בפ"ט הל' ו' על הכ"מ דבספ"ב דחולין לא נזכר כלל מעוכב גט שחרור ל"ק כלל דכוונתו לכריתות כ"ד: שהובא פלוגתא זו דת"ק ורשב"ג ושם אומר להת"ק קסבר המפקיר וכו' וצריך גט שחרור וקסבר מעוכב גט שחרור אוכל בתרומה ע"ש]: