ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים ע״טArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 79

א׳דיני זר שאכל תרומה בשוגג או במזיד ובו ל"ה סעיפים
זר שאכל תרומה בשוגג משלם קרן וחומש לכהן דכתיב בפ' אמור ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן את הקדש ואתרומה קאי דכל הפרשה מיירי בתרומה ועוד דכיון דכתיב ונתן לכהן את הקדש ואי בקדשים הרי אין התשלומין לכהן וזהו שאמרו בת"כ מה קדש האמור להלן תרומה אף קדש האמור כאן תרומה והחומש הוא מלבר שעם החומש יהיה חמשה והוא חלק רביעי מלגאו דחמישי זו הוא שיהא הוא וחומשו חמשה ובכל תשלומי חומש של תורה כן הוא [ב"מ נ"ד.]:

ב׳איזהו שוגג לא מיבעיא אם לא ידע כלל שזהו תרומה או שידע שזהו תרומה ולא ידע שאסור לזר אלא אפילו ידע שזהו תרומה וידע שיש איסור לאו באכילתו אלא שלא ידע שיש מיתה באכילתו ג"כ מקרי שוגג דקיי"ל כר' יוחנן בשבת [ס"ט:] דבדבר שיש חיוב כרת כיון ששגג בכרת אע"פ שהזיד בלאו מקרי שגגה ומיתה במקום כרת עומדת לרבא שם ע"ש:

ג׳ויש לי בזה שאלה דהא קיי"ל דאינו לוקה ומשלם אלא דבמלקות כשלא התרו בו ואינו לוקה חייב בתשלומין [כר"י בכתובות ל"ה.] ואם התרו בו למיתה הוי הוא מזיד אמנם אם התרו בו למלקות ולא למיתה והיה שוגג בהמיתה אם חייב בתשלומין או כיון דחייב מלקות אינו לוקה ומשלם והתראה למלקות בלבד מהני אפילו בעבירה שיש בה מיתה כדאיתא בחולין [פ"א.] ופסקה הרמב"ם בפט"ז מסנהדרין דין ה' ע"ש ויראה לי דבכה"ג אינו משלם אך כשיש שני חיובים ממון ומלקות נחלקו עולא ור' יוחנן בכתובות [ל"ב] דלעולא משלם ואינו לוקה ולר"י לוקה ואינו משלם ופשיטא דהלכה כר"י [וכ"כ הרמב"ם בפ"ו דתרומות הל' ו' ע"ש. ועתו"ס יבמות צ' סד"ה אכל]:

ד׳דבר פשוט הוא דאם היה שוגג רק בהחומש שלא ידע שחייב בחומש לא נחשב לשגגה דחומש הוא במקום קרבן וקיי"ל בשבת שם דשגגת קרבן לאו שמיה שגגה וכן מפורש בירושלמי רפ"ו דתרומות ועוד מבואר שם דלא מיחשב שוגג עד שיהא שוגג בכוליה בלאו ומיתה ע"ש וזהו נגד הש"ס שלנו ולא קיי"ל כן. עוד מבואר בירושלמי שם דאם היה שוגג על הודאי ומזיד על הספק כלומר שאם היה יודע בודאי שזהו תרומה היה פורש מזה ומספק לא היה פורש מקרי שוגג דזה מקרי שב מידיעתו ע"ש ובאמת הש"ס שלנו ס"ל דא"צ בתרומה שב מידיעתו שהרי כיון דידע מאיסור לאו הרי אינו שב מידיעתו ונ"ל דס"ל דרק לענין קרבן צריך שב מידיעתו וכן אמרו בשבת שם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו ושאין שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו אבל לא לענין תשלומין וכן משמע שם מהסוגיא ע"ש:

ה׳תניא בת"כ ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש דברי ר"מ ר"א בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו וכו' ואין הכוונה דקודם הנתינה לכהן אין חיוב קרן וחומש אלא הכוונה על מה שהתשלומין נעשין קדש כמו שיתבאר בזה נחלקו אם גם קודם נתינה לכהן נעשו התשלומין קדש אם לאו וכן פי' הראב"ד בפירושו לת"כ ובירושלמי שם הובאה ברייתא זו ויש שם טעותי הדפוס והלכה כראב"ש דלא מצינו בש"ס וברמב"ם חילוק זה:

ו׳אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות כמו יין ואחד הסך דבר שדרכו לסוך כמו שמן חייב בקרן וחומש דשתיה בכלל אכילה וסיכה הוה ג"כ כשתיה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ועוד דרשינן בנדה [ל"ב.] מקרא דולא יחללו את קדשי בני ישראל לרבות הסך ואסמכתא בעלמא הם [תוס'] אך לענין ממון יש כח ביד חכמים לחייבו חומש [תוי"ט רפ"ו] אבל אכל דבר שאין דרכו לאכול ושתה דבר שאין דרכו לשתות וסך דבר שאין דרכו לסוך אינו אלא כמזיק בעלמא ופטור מחומש:

ז׳אינו חייב בחומש עד שיאכל כזית שנאמר כי יאכל קדש בשגגה ואין אכילה פחותה מכזית וכתב הרמב"ם בריש פ"י דכשם שאכילת תרומה בכזית כך שתיית תרומה בכזית עכ"ל כן הוא בתוספתא תרומות פ"ז [הל' ג'] דכל האיסורים שנכללה בתורה שתיה בכלל אכילה שיעור השתיה בכזית כמו באכילה ולכן גם בדם הוי השיעור בכזית לבד באיסורי נזיר דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה הוי השיעור ברביעית וכבר בארנו בזה ביו"ד ריש סי' ס"ו ע"ש:

ח׳עוד כתב אכל וחזר ואכל שתה וחזר ושתה אם יש מתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה אחרונה כדי אכילת פרס ומתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה כדי שתיית רביעית הרי אלו מצטרפין לכזית עכ"ל וזהו שיטת הרמב"ם בכל האיסורים דהצירוף בשתיה כדי שתיית רביעית כמ"ש בפי"ד ממאכ"א וכן הוא בתוספתא תרומות פ"ז וכבר בארנו ביו"ד סי' פ"ה סעי' ל"ד שכל הראשונים חלקו עליו וס"ל דגם בשתיה הצירוף הוא בכדי אכילת פרס דכן מפורש בכריתות במשנה וגמ' [י"ב:] וגם בכאן השיג עליו הראב"ד ע"ש [ועכ"מ שנדחק ליישב דבריו] וכתב שבתוספתא פסחים ג"כ מבואר כן אבל לפנינו בתוספתא שם ספ"ק מבואר כדי שתיית רביעית [וניכר שם וכן בתוספתא תרומות שם שיד המגיהים היתה שם וע"ש בהגהות הגר"א]:

ט׳התרומה ותרומת מעשר וחלה וביכורים כולן מצטרפין לכזית אם של ודאי הן לחייב עליהן מיתה וחומש ואם של דמאי להצטרף לחומש מפני שכולן נקראו תרומה ושם אחד הן ובחלה כתיב חלה תרימו תרומה ובביכורים כתיב ותרומת ידיך ואמר מר אלו בכורים [פסחים ל"ו:]:

י׳ודע דהך דתרומת מעשר של דמאי שחייבין עליה חומש היא משנה בהזהב [נ"ה:] ופריך בגמ' וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה ומתרץ הא מני ר"מ היא דאמר עשו חכמים חיזוק לדבריהם כשל תורה בגט דאם השליח לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם הולד ממזר ע"ש וכיון דאנן לא קיי"ל כר"מ בגט כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מגירושין ובאהע"ז סי' קמ"ב ממילא דגם בכאן אין הלכה כר"מ ולפ"ז קשה מה שפסק הרמב"ם כאן בפ"י דין ד' שחייבין חומש עד תרומת מעשר של דמאי [והכ"מ כתב מקורו מהזהב ודבריו תמוהים כמ"ש]:

י״אהאמנם לשון הרמב"ם משונה בדין זה וז"ל ומן הדין היה שאין חייבין חומש על תרומת מעשר של דמאי כמו שאין חייבין על מעשר שני שלו אבל אמרו חכמים אם לא יחייבו עליה חומש יזלזלו בה עכ"ל ובגמ' ליתא זה כלל אמנם באמת דברי הרמב"ם הם בירושלמי דדמאי פ"א [ה"ב] וז"ל הירושלמי על המשנה דדמאי מעשר שני שלו אין לו חומש ובהזהב תנינן תרומת מעשר של דמאי חייבין חומש ומתרץ תמן ר"מ ברם הכא רבנן וזהו כבש"ס דילן בהזהב ואח"כ אומר ר"ז בשם רבנן בדין היה תרומת מעשר של דמאי שלא יפריש עליה חומש ולמה אמרו שיפריש מפני גזירה שאם אתה אומר לו שלא יפריש אף הוא אינו נוהג בה בקדושה ובדין היה מע"ש וכו' עכ"ל וזהו מקורו של הרמב"ם ולשונו ומ"מ לא אבין כיון דבירושלמי גופה יש פלוגתא בזה ובש"ס שלנו הדבר פסוק ה"ל לפסוק כש"ס דילן:

י״בויראה לי לתרץ דבריו דהנה בהזהב הכי איתא אמר רבא קשיא ליה לר"א תרומת מעשר של דמאי וכי עשו חכמים חיזוק לדבריהם וכו' והקשו התוס' הרי בכ"מ עשו חיזוק אפילו יותר משל תורה ונדחקו לתרץ ע"ש ולפענ"ד דמקשה כהירושלמי כלומר הרי במע"ש של דמאי לא עשו חיזוק להוסיף חומש ומתרץ שמואל הא מני ר"מ היא כלומר ומשנה דדמאי כרבנן כתירוץ הראשון של הירושלמי ואח"כ מקשה רב ששת דמצינו לר"מ במע"ש של דמאי שלא עשו חיזוק לענין פדיה ומתרץ ואח"כ אומר אביי ר"א שפיר קשיא ליה ושמואל לא שפיר קא משני ליה ורבא אמר דשפיר קא משני ליה ע"ש ועוד אומר אביי דרב ששת לא שפיר קא מותיב דאינהו איירי במיתה והוא מקשה ממע"ש שאינו אלא בלאו ועל זה לא השיב רבא כלום וא"כ לפי מסקנא דאביי גם קושית ר"א על המשנה ל"ק כלל דכיון דכל קושיתו היתה ממע"ש וממע"ש ל"ק דקילא טובא מתרומת מעשר שהוא במיתה ונמצא דלמסקנא הוה דברי אביי כתירוץ שני של הירושלמי רק מטעם אחר ולפ"ז לדינא שפיר קם דין המשנה שחייב חומש בתרומת מעשר:

י״גהאוכל תרומה במזיד אם התרו בו לוקה ואינו משלם שכל שיש שני חיובים על האדם ביחד ממון ומלקות קיי"ל דמילקי לקי ממונא לא משלם כמ"ש בסעי' ג' ואם לא התרו בו דפטור ממלקות משלם אבל אינו משלם רק את הקרן ולא את החומש דלא חייבה תורה חומש רק כשאכל בשוגג כדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו ולא במזיד והטעם דחומש במקום קרבן קאי [שבת פ"ט:] וכשם שאין קרבן במזיד כך אין חומש במזיד:

י״דוזהו בתרומה טהורה שראוי לאכילה אבל כשאכל תרומה טמאה שאינו ראוי אלא להסקה משלם דמי עצים בלבד ולכן אם היו דברים שאינם ראויים להסקה כמו תרומת תותים ורמונים וכיוצא בהן שנטמאו פטור מן התשלומין ואם היה שמן טמא משלם כפי מה שראוי להדליק בו את הנר אבל יין תרומה שנטמא פטור מתשלומין ואע"ג דראוי לזילוף בית גזרו שלא ישהנו כדי שלא יבא לידי תקלה שישכח וישתה אותו ואי קשיא למה לא חששו לשמן דבאמת מצרכינן ליה שיתן השמן בכלי מאוס שלא יהא ראוי לאכילה אבל ביין א"א דלזילוף אינו ראוי כשהוא מאוס [ספ"ק דפסחים] וכן אפילו תרומה טהורה אם היתה נשיכת נחש או שנאסרה מפני גילוי ואכלה במזיד פטור מן התשלומין אבל בשוגג יש דינים אחרים כמו שיתבאר בס"ד:

ט״ותנן בפסחים [ל"א:] האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג ששגג בתרומה משלם קרן וחומש במזיד פטור מתשלומין ומדמי עצים כלומר מתשלומין אם טהורה התרומה ומדמי עצים אם טמאה היא משום דחמץ בפסח לאו בר דמים הוא שאסורה בהנאה והא דחייב בשוגג משום דתשלומי שוגג לא אזלינן בתר שיווי הדמים אלא לפי המדה משלם אף שאינו שוה דמים כן פי' הרע"ב וכ"כ הראב"ד בפ"י דין ו' ופלוגתא דתנאי היא שם אם משלם לפי דמים או לפי מדה וסוברת המשנה לפי מדה דאי לפי דמים הרי אינו שוה כלום:

ט״זאבל הרמב"ם שם דחה המשנה מהלכה וז"ל האוכל תרומת חמץ בפסח בין בזדון בין בשגגה בין טמאה בין טהורה פטור מן התשלומין אפילו הפרישה מצה והחמיצה פטור ואפילו דמי עצים אינו משלם שהרי אינה ראויה להסקה דמפני שהיא אסורה בהנאה אין לה דמים עכ"ל וטעמו דבגמ' שם איבעיא להו אם משלם לפי דמים או לפי מדה ופשיט ממתניתין דלפי מדה משלם ודחי לה דלעולם משלם לפי דמים אך המשנה אתיא כריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה ע"ש וכיון דאנן קיי"ל דאסור בהנאה ממילא דליתא למשנתינו אמנם זה אינו מספיק דזהו דרך הש"ס כשיש איזה דחייה אבל מי מכריחינו לזה ונאמר דאדרבה דממשנה מוכח דלפי מדה משלם אך משום דר"ע סובר שם בברייתא דלפי דמים משלם והלכה כר"ע מחבירו לכן פסק כן [כ"מ] וזהו שכתב בספ"י שלעולם אינו משלם אלא לפי דמים ע"ש:

י״זזה שאמרנו שמשלם לפי דמים זהו רק בדבר שאסור בהנאה כמו חמץ בפסח שאינו בר דמים כלל אבל דבר המותר בהנאה אף שבאכילה אסור מ"מ משלם בשלימות כפי השיווי לאכילה כמבואר בתוספתא פ"ז וכן ברמב"ם שם כמו שנבאר בס"ד והטעם נ"ל כיון שעכ"פ ישנו בתשלומין צריך לקיים ונתן לכהן את הקדש כפי הקדש שאכל ובע"כ דמשלם כפי מה שאכל ויהיה ראוי לאכילה דאל"כ אין זה קדש:

י״חוז"ל הרמב"ם שם דין ז' אבל השוגג שאכל תרומה ביוה"כ או שאכל תרומה נקורה [מנחש] והשותה יין תרומה שנתגלה והסך יין ושמן כאחד או ששתה שמן וחומץ כאחד או שכסס את החטים או גמע את החומץ ה"ז משלם קרן וחומש עכ"ל ואח"כ כתב וכן הכוסס את השעורים מפני שהזיק עצמו פטור מן החומש ואח"כ כתב בדין י"א דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה והשותה שמן והסך את היין כל אלו משלמין את הקרן ולא את החומש עכ"ל. ונבאר הדברים:

י״טדכל דבר שראוי לאכילה ולשתיה אלא דאיסורא דרביע עליה או חשש סכנה משלם קרן וחומש כמ"ש אמנם הסך בדבר שאין דרכו לסוך כמו סך ביין או בחומץ ושותה דבר שאין דרכו לשתות כמו שותה שמן דאזוקי מזיק ליה דינו כמזיק בעלמא ולא שייך חומש אך אם מערב שני דברים הראוי ושאינו ראוי כמו סך יין ושמן או שתה שמן וחומץ מדחייב אראוי חייב גם על השני וחטה ראויה לכוס ומקרי דרך אכילתה ובירושלמי בפ' בתרא דיומא פליגי בזה רבי ורבנן ורבנן ס"ל דגם בחטה פטור כוסס ותמה הראב"ד על מה שפסק כרבי אמנם הרמב"ם הוכיח זה מש"ס דילן ביומא [פ'.] דאר"י זר שכסס שעורים של תרומה אינו משלם את החומש משמע דדוקא שעורים כרבי וכן הוא בירושלמי [כ"מ] וגמיעת חומץ אע"ג דאין דרך בני אדם לשתותם הרבה מ"מ כיון שהוא משיב את הנפש דרך שתיה בכך כן אמרינן בירושלמי [שם]:

כ׳אמנם מה שכתב לענין נזיר הוא דבר תמוה מ"ש נזיר מיוה"כ והראב"ד באמת השיג עליו וכתב שכן הוא בתוספתא שם אבל לפני הרמב"ם היתה הגירסא כבתוספתות שלנו שאינו משלם חומש אבל הטעם אינו מובן ויש מי שכתב הטעם דכיון שהוא אסור לאו שתיה היא [כ"מ] ותמוה מאד הא גם ביוה"כ יש איסור ומ"מ חייב קרן וחומש ואפשר לומר דנזיר מקרי גוף האיסור ויוה"כ הוי רק זמן איסור אך גם זה דוחק דהא גם נזיר אינו גוף איסור דאחר ימי נזירותו הרי יעבור האיסור וצ"ע:

כ״אהיה שבע וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את החומש שנאמר כי יאכל פרט למזיק את עצמו וכן האוכל ושותה פחות מכזית אינו משלם חומש וכן המאכיל את בניו הקטנים ואת עבדיו בין גדולים בין קטנים והאוכל תרומת ח"ל משלם את הקרן ולא את החומש אבל תרומת א"י אפילו תרומה דרבנן כמו ירק חייב בחומש דלא גרע מסיכה שחייבוהו בחומש כמ"ש בסעי' ו' [כנלע"ד] וכן משמע במשנה ג' פ"ז דחשיב תרומת ח"ל ולמה לא תני תרומה דרבנן דגם ח"ל בכלל אלא ודאי דדוקא ח"ל שאין בהן גדר דאורייתא:

כ״באמרינן ביומא [פ"א.] זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן גם הוא בשגגה הראשון משלם קרן וחומש והשני משלם דמי עצים לראשון וכ"כ הרמב"ם בפ"י דין ט' ופירש"י שבלע בלא כסיסה ע"ש וה"פ דבשאר דבר מאכל שכוססו בשינים ונתפרר הוי כמי שאינו ולכן אם אחר הקאתו אכלו אחר אינו חייב כלום ורק שזפין והיא פירא קטנה עגולה ובלעה בלא כסיסה ויצאה בשלימות לכן חייב השני בדמי עצים [כנלע"ד]:

כ״גכתב הרמב"ם שם דין י' המאכיל את פועליו ואת אורחיו תרומה הם משלמים קרן וחומש מפני שהם כשוגגים והוא משלם להם דמי סעודתן שדמי החולין יתירין מדמי תרומה שאכלו שדבר האסור נפשו של אדם חותה ממנו עכ"ל וסברא זו היא בירושלמי פ"ו שבדבר איסור אדם קץ ואינו נהנה אך לפ"ז ה"ל לשלם דמי כל הסעודה וכן פי' באמת הרע"ב במשנה שם וכן משמע מהר"ש אמנם בירושלמי שם יש מי שסובר כן דכן אומר התם ר' חנינא דמשלם שבח סעודה ע"ש והרמב"ם פוסק כוותיה. ואין לשאול דכיון שקצה בה ואינו נהנה למה ישלם חומש די"ל דלאו דוקא שאינו נהנה כלל וראיה שהרי התורה חייבה חומש על אוכל תרומה בשוגג ולפ"ז א"ש גם מה שא"צ לשלם רק העודף דהכוונה דאינו נהנה כבחולין ולכן אותו עודף משלם ולדבריו צ"ל דנזיר ביין אינו נהנה לגמרי ולפיכך אינו מוסיף חומש כמ"ש בסעי' כ' אך דקשה מיוה"כ שחייב חומש כמ"ש שם:

כ״דבת כהן שנשאת לישראל ואכלה תרומה משלמת את הקרן כדין כל גזלן אבל אינה משלמת את החומש שהרי אינה זרה וכתיב וכל זר לא יאכל קדש וגם אפשר לה שתשוב לבית אביה כשתתאלמן ותתגרש ולא עוד אלא אפילו א"א לה לשוב לבית אביה כגון שנבעלה לפסול לה דנעשית חללה לעולם מ"מ אינה צריכה לשלם את החומש מפני שאינה זרה מעיקרה וכל מה שחלוקה בת כהן מבת ישראל נקראת בת כהן אלא שאסורה לאכול בתרומה מפני שחיללה קדושתה כדתנן בפ"ז משנה ב':

כ״ההאשה הנשואה לכהן ואוכלת בתרומה ובאמצע אכילתה אומרים לה מת בעלך או גירשך וכגון שזרק לה גט לחצירה או באופן אחר שמתגרשת והיא לא ידעה וכן עבד כהן שאוכל בתרומה ואמרו לו באמצע אכילתו מת רבך וירשו זר או מכרך לישראל או הוציאך לחרות וכן כהן שהיה אוכל תרומה ואמרו לו שהוא בן גרושה ובן חלוצה ואתה חלל ודינך כזר כל אלו מה שישנם עדיין בתוך פיהם יפלוטו ועל מה שאכלו משלמים את הקרן ואינם משלמין את החומש. ודע שזהו משנה ריש פ"ח וביבמות מוקי לה בתרומה בע"פ שהיא של חמץ וזמנו בהול כדי שלא תלך לשריפה ולכן פטור מחומש אבל בלא זה חייב בחומש כשנודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה אמנם בפסחים [ע"ב:] אומר דבכל ענין פטור מפני שאכילת תרומה הוי עבודה ומקרי שעסק במצוה ע"ש וזה הוצרכנו לנודע שהוא בן גרושה ולא לאשת כהן ולעבד כהן שהגידו להם שגירשה ומכרו מפני שאלו בהיתר גמור אכלו מתחלתן משא"כ כשאמרו לו שהוא בן גרושה הרי מעולם לא היה לו היתר והוא כזר שאכל תרומה ולמה פטור מחומש לזה הוצרכנו לטעמים אלו:

כ״וובעיקר דין כשנודע לו שהוא בן גרושה נראה דאפילו שלא בע"פ פטור מן חומש כאוקימתא דפסחים וכן מבואר מדברי התוס' ביבמות שם שכתבו שהיה יכול לתרץ כמו בפסחים ע"ש אבל הר"ש והרע"ב כתבו דמיירי בע"פ ע"ש ונראה שתפסו תירוץ זה לעיקר וטעמם נ"ל משום דבפסחים הביא שני התירוצים וכיון דביבמות הביא רק תירוץ זה ש"מ שכן עיקר:

כ״זולהרמב"ם ז"ל דעת אחרת בזה שכתב בפ"י דין י"ב וכן כהן שהיה אוכל ונודע לו שהוא בן גרושה או בן חלוצה משלם הקרן בלבד ואם היתה תרומת חמץ והיה ע"פ פטור מלשלם מפני שזמנו בהול נחפזו לאכול ולא בדקו עכ"ל וס"ל דהני לישני לא פליגי דמחומש פטורין בכל ענין ובע"פ גם מהקרן פטורין דכאנוסים חשיבי וגם האשה והעבד כן הוא דחד טעמא הוא וכן מבואר מלשונו ע"ש. ואף שיש לדקדק לדבריו בסוגית הגמ' מ"מ כן דעתו [עכ"מ] וס"ל דזהו אונס גמור אבל התוס' והר"ש והרע"ב לא ס"ל כן דזה לא שייך למקרי אונס לפוטרו גם מהקרן:

כ״חוכן כהן גמור האוכל תרומה ואמרו לו נטמאת ברגע זו או נטמאה התרומה ברגע זו או שאומרים לו שמכבר אתה טמא ושכחת או התרומה טמאה מכבר או שנודע שזהו טבל או מעשר ראשון שלא ניטלה ממנו תרומת מעשר דהוי ג"כ כטבל או שזהו מעשר שני או הקדש שלא נפדו או שטעם טעם שרץ בפיו כמו פשפש שניכרת ע"י הריח בכל אלו מה שאכל א"א להחזיר ולא שייך בזה תשלומין רק מה שעדיין בתוך פיו צריך לפולטם דבכל דבר איסור כן הוא שכשנזכר באמצע אכילתו מה שישנו בפיו חייב לפולטם:

כ״טשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזו קופה נפלה אמרינן דבשל תרומה נפלה דזהו כלל גדול באיסורי דרבנן כשעומד לפנינו איסור והיתר ונפל איסור ואינו ידוע אם לאיסור נפל או להיתר מקלינן ותלינן באיסור כדי שלא לקלקל ההיתר כמ"ש ביו"ד סי' קי"א וזהו משנה בפ"ז ולכן תניא עלה בתוספתא דאם השניה לא היתה תרומה אלא טבל או מעשר אין תולין כיון דגם אם נתלה בהטבל והמעשר הרי הם מקולקלות שהתרומה אוסרת אותן וכבר נתבאר זה ביו"ד שם ומתבאר מיבמות [פ"ב.] דה"ה באיסורי דאורייתא ויש בכל אחת מהקופות רוב כנגד האיסור במין במינו ג"כ תלינן דזהו ג"כ באיסור דרבנן כיון דמדאורייתא ברובא בטל:

ל׳ובדברי הרמב"ם יש להתבונן דדין זה כתב בפ"י דין י"ד וז"ל שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלה תרומה לתוך אחת מהן ואינו ידוע לאיזה מהן נפלה הריני אומר לתוך של תרומה נפלה עכ"ל ולא חילק בין תרומה דאורייתא לדרבנן ובין שיש רוב כנגד התרומה או אין רוב ולקמן ספי"ג כתב שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה ואע"פ שלא רבו חולין על התרומה בד"א בתרומה בזמן הזה שהוא מדבריהם אבל בתרומה של תורה עד שירבו חולין על התרומה עכ"ל ומדמחלק בשם ולא בכאן ש"מ דדוקא כשצריך שתי תליות כגון ששתים נפלו לתוך זו ולתוך זו דאז צריך שיהא בדרבנן אבל בכאן בתלייה אחת אפילו בדאורייתא תלינן:

ל״אונראה שדקדק כן מהסוגיות דיבמות ופסחים דמקשה שם מברייתא דשני תליות ולא מקשה ממשנה זו ש"מ דבתלייה אחת תלינן אפילו בשל תורה וכבר הקשו זה התוס' ביבמות שם ומקודם כתבו דהדין אחד רק דמשום איזו רבותא מקשה מברייתא ואח"כ כתבו וז"ל ואפשר דבסאה אחת אפילו ר"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ומוקמי להו אחזקייהו עכ"ל והרמב"ם ס"ל כסברא זו אמנם הר"ש במשנה זו דחי לה שהרי הירושלמי במשנה זו הביא ג"כ פלוגתא דר"י ור"ל אם צריך רבייה אם לאו כמו ביבמות בשם ויראה לי דאדרבא מהירושלמי יש ראיה להרמב"ם דהנה הפלוגתות שוות בירושלמי ובבבלי דר"י אמר א"צ רבייה ור"ל אמר דצריך רבייה והלכתא כר"י אך הש"ס שלנו אומר דזהו רק בתרומה דרבנן והירושלמי לא הזכיר זה ולכן דייק הרמב"ם דגם בדאורייתא א"צ רבייה וזה שביבמות מצריך שתהא בדרבנן זהו בשתי תליות וכמ"ש אמנם דיעות הפוסקים ביו"ד שם אינן כן אלא בכל ענין לא תלינן רק בדרבנן:

ל״בשתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ואינו ידוע איזו של חולין ואיזו של תרומה ונפלה תרומה לתוך אחת מהן וביטול ותליה לא שייך כאן כיון שאינו ידוע מי היא החולין וממילא דשניהן אסורות ואם אכל זר מאחת מהן ה"ז פטור מתשלומין שיכול לומר משל חולין אכלתי שהמוציא מחבירו עליו הראיה וכן אם עוד אחד אכל מהשניה גם הוא פטור דכל אחד יכול לומר אני של חולין אכלתי ואם אחד אכל משתיהן ממילא שהוא מחוייב לשלם שהרי ודאי אכל תרומה אמנם אם בקופה אחת חתיכות גדולות ובאחת קטנות משלם כהקטנה שיכול לומר דהקטנה היא התרומה ואם אכל במזיד משלם קרן כהקטנה ובשוגג קרן וחומש כהקטנה:

ל״גהקרן והחומש שמשלם נעשים תרומה כמו שיתבאר ולכן האוכל הקרן או החומש בשוגג משלם קרן וחומש שהחומש הוא כהקרן לכל דבר וכן אם אכל הקרן או החומש השני משלם ג"כ קרן וחומש וכן לעולם עד שיתמעט חומשו מכזית דעל פחות מכזית אין תשלומי חומש כמ"ש בסעי' ז'. ומנין למדנו שהאוכל את החומש מוסיף חומש והרי כתיב ויסף חמישיתו עליו דמשמע חמישית אחת אך דוי"ו דויסף הוא מיותר שקלינן לוי"ו ושדינן ליה על חמישיתו ונעשה חמישיתיו כמו באשם גזילות דכתיב וחמישיתיו [ב"מ נ"ד:]:

ל״דושנינו במשנה [פ"ז מ"ד] זה הכלל כל המשלם קרן וחומש התשלומין נעשין תרומה ואם רצה הכהן למחול אינו מוחל וכל המשלם את הקרן ואינו משלם את החומש התשלומין חולין ואם רצה הכהן למחול מוחל ומנין למדנו שהתשלומין נעשין תרומה מדכתיב ונתן לכהן את הקדש וקשה הרי את הקדש כבר אכל אלא הכוונה שהתשלומין נעשין קדש ולכן הזהיר שישלם בדבר הראוי להיות קדש כמו שיתבאר בסי' הבא וכיון דהתורה גזרה איך שיהיה אופן התשלומין ואינו יכול לפטור עצמו במעות כדרך כל הבעלי חובות ממילא שאין הדבר תלוי בהבעלים ולכן אינו יכול למחול ובמזיד שמשלם רק קרן וכן בשוגג בדינים שנתבארו שמשלם רק קרן ויכול לשלם במה שירצה ואין התשלומין נעשים תרומה לכן יכולים הבעלים למחול ג"כ:

ל״הבת ישראל שאכלה תרומה בשגגה וצריכה לשלם קרן וחומש לכהן ובין כך נשאת לכהן והרי היא עתה כהנת ואוכלת בתרומה אם התרומה שאכלה עדיין לא זכה בה כהן משלמת הכל לעצמה הקרן והחומש שהרי גם אחר היה יכול לשלם לה עתה ואם תרומה שזכה בה כהן משלמת לו הקרן והחומש נוטלת לעצמה וכל המשלם קרן וחומש משלם הקרן לבעלים והחומש לכל כהן שירצה דהחומש הוא במקום קרבן כמ"ש בסעי' י"ג ויכול ליתן הקרבן למי שירצה מהכהנים ואם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה מהכהן היא כבת ישראל לגמרי וכמו שלא נשאת לכהן מעולם ובכל ענין אינה משלמת לעצמה ולא אמרינן שהיא כתפוסה בעת שהיתה תחת הכהן דכיון דלא שמאה ולא ייחדה אז הקרן והחומש אינו כלום ובירושלמי פ"ו סוף הלכה א' אומר הטעם שלא זכתה בו אז מפני שאינה מסויימת והכוונה כמ"ש: