ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים פ׳Arukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 80

א׳אופני התשלומין של הקרן והחומש ובו כ"א סעיפים
כיון שנתבאר דתשלומי שוגג נעשית תרומה ממילא מובן שצריך לשלם דבר הראוי להיות תרומה ולא מיבעיא שאינו יכול לשלם במעות ומטלטלין ובעלי חיים אלא אפילו כשמשלם בתבואה צריך לשלם בתבואה שיהא ביכולת לחול עליה שם תרומה כמו שיתבאר ועוד שצריך לשלם מאותו המין שאכל וכ"ש שלא ישלם מדבר שאין תרומתו מן התורה אם אכל דבר שתרומתו מן התורה ואע"ג דבהזהב [נ"ד.] אמרינן ונתן לכהן את הקדש דבר שראוי להיות קדש דמשמע אפילו שלא ממין שאכל מ"מ הא בספ"ו דתרומות תנן שיש פלוגתא בזה ור"א הוא שדורש כן אבל ר"ע הא סובר שם שאין משלמין ממין על שאינו מינו ודרש ונתן לכהן את הקדש קדש שאכל ור"א ור"ע הלכה כר"ע והש"ס בהזהב לא הוצרך לענינו פרט זה ע"ש ודי לו בדרשת ר"א אבל ודאי דהלכה כר"ע וכן מתבאר מדברי הרמב"ם בפ"י ע"ש:

ב׳ודע דדבר ברור הוא שאין דין זה אלא בשוגג אבל במזיד יכול לשלם במה שירצה וכן מוכח להדיא במשנה ריש פ"ז ומאד תמוהים דברי הרמב"ם בפ"י דין י"ח שכתב כל האוכל תרומה בין בשוגג בין במזיד אינו משלם אלא מן החולין המתוקנים וכו' עכ"ל ותימא רבה מה ענין מזיד לדין זה והרי אפילו במעות יכול לשלם [מל"מ] ונראה לענ"ד דאין כוונת הרמב"ם לדמות מזיד לשוגג בכלל ענין התשלומין אלא בפרט זה והיינו שאם רצונו לשלם בתבואה אזי גם במזיד לא ישלם אלא בתבואה המתוקנת שלא יהא בזה עירוב תרומה מפני שאין התרומה שלו אלא של כהן ואיך יסלק בזה חובו וראיה לזה מדבריו בפי' המשניות ריש פ"ו לענין שוגג שכתב וז"ל ואמרו אינו משלם תרומה כי התרומה לכהן והדבר שאכל חוב עליו ואין ראוי לפרוע חובו מממון אחר עכ"ל ולכאורה אינו מובן דמאי צריך על שוגג טעם זה והא התשלומין צריכין להיות תרומה ואיך תהיה מתרומה תרומה אלא דנ"מ בטעם זה לענין מזיד וכמ"ש:

ג׳וכבר נתבאר שהתשלומין נעשה תרומה ודינה כתרומה לכל דבר וחייבין עליה מיתה זר האוכלה במזיד דכיון דהתורה גזרה שהתשלומין תרומה הרי עשאתה תורה תרומה גמורה ולבד ממה שגזרו חז"ל על גידולי תרומה שתהא גם הגידולין תרומה בתשלומין אלו לא גזרו זה והגידולין חולין והכי איתא בירושלמי ריש פ"ו וז"ל ר"ז בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהן חולין ע"ש ויש להסתפק אם בכל מילי דרבנן אינן כתרומה גמורה כמו בגזירת די"ח דבר שגזרו על התרומה אם גם בזה אינו כתרומה או דילמא מדלא קאמר דבמילתא דרבנן אינו כתרומה ש"מ דרק לגידולין אמרו כן וכן נראה עיקר והטעם י"ל דטעמא דגזרו בגידולי תרומה הוא משום תרומה ביד כהן שלא ישהנה כשנטמאת כדי לזרוע אותה ואתי לידי תקלה כדאמרינן בשבת [י"ז:] לא גזרו במילתא דלא שכיח כתשלומי תרומה אבל לכל מילי שוין הן לתרומה גמורה דאידי ואידי דאורייתא כמ"ש:

ד׳וכן יראה לי דבכל דיני תשלומי תרומה גם בתרומה דרבנן כן הוא וראיה דהא גם בדמאי חייבוהו בחומש כמ"ש בסי' הקודם סעי' ט' וכיון דחייבוהו בחומש מסתמא חייבוהו בכל הדברים שבתשלומין דמאי שנא ודמאי הוא דרבנן וא"כ בכל תרומות דרבנן כמו ירק להרמב"ם ופירי אילנות לרש"י ותוס' ג"כ חייבים בכל דיניהם אמנם מפורש לא מצאתי דין זה:

ה׳ולכן כשמשלם אינו משלם אלא חולין מתוקנין שניטלו מהם תרומות ומעשרות והם נעשים תרומה ותנן בפ"ו [מ"ה] אין משלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הסאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו שאין הקדש פודה הקדש דברי ר"מ וחכמים מתירין באלו והלכה כחכמים וטעמא דר"מ בלקט שכחה פאה והפקר משום דלא הוי עליהם זיקת תרומות ומעשרות מעולם ואינו בכלל דבר הראוי להיות קדש ולא דמי לחולין מתוקנים שהיו ראוים להיות קדש קודם שנתקנו אבל אלו לא היו ראוים להיות קדש [רע"ב] ובמע"ש והקדש ביאר טעמו מפני שהיו הקדש ואין הקדש פודה הקדש אע"פ שעכשיו אינם הקדש וחכמים לא חיישי לה כיון שעכשיו הם חולין והלכה כחכמים:

ו׳אמנם בפירוש דברי חכמים יש דיעות דהרע"ב וכן הרמב"ם בפירושו פירשו דלא נחלקו על ר"מ רק במע"ש והקדש אבל בלקט שכחה פאה והפקר מודים לר"מ אך הרמב"ם בחיבורו חזר בו כמו שנבאר והאמת הוא כן דבירושלמי פליגי בזה ר"י ור"ל דר"י אומר דאכולהו פליגי ור"ל אומר דרק אמע"ש והקדש חולקים על ר"מ וידוע דהלכה כר"י והטעם דגם אלו מקרי הראוי להיות קדש והיינו כיון שהם חולין גמורים נעשים עתה קדש ועוד דדרשת ר"ע הוא ונתן לכהן את הקדש קדש שאכל כמ"ש בסעי' א':

ז׳וז"ל הרמב"ם בפ"י דין י"ח ומשלמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר וממעשר ראשון שניטלה תרומתו אע"פ שעדיין לא ניטלה תרומה גדולה שיש בו אם הקדים המעשר לתרומה ומשלמין ממע"ש והקדש שנפדו ואע"פ שנפדו שלא כהלכה ומן החדש על הישן אבל לא ממין על שאינו מינו שנאמר ונתן לכהן את הקדש כקדש שאכל עכ"ל ודקדק לפרש שלא ניטלה ממנו תרומה גדולה כלומר כגון שהקדימו בכרי דפטור מתרומה גדולה ובמע"ש והקדש שלא נפדו כהלכתן כמו דמוקי הש"ס כמה משניות בכה"ג בברכות [מ"ז.] ועוד בכ"מ דאל"כ לא היה אוסר ר"מ כיון שעתה חולין גמורין הם:

ח׳ודע שיש גורסים במשנה בדר"מ ולא ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו ולא ממע"ש והקדש שלא נפדו ולפ"ז לחכמים גם באלו פודין וכן הוא בת"כ ודחה הר"ש גירסא זו משום דבכה"ג ודאי דלא הוה פליגי רבנן ע"ש ונלע"ד דלהרמב"ם א"ש ונפרש לפי גירסא זו שלא ניטלה תרומתו היינו כגון שהקדימו בכרי דפטור מתרומה גדולה כמ"ש ומע"ש והקדש שלא נפדו היינו שלא נפדו כהלכתן ולכן מתירין חכמים ושני הגירסאות שוין לדינא [עתוי"ט שנשאר בשאלה מ"ש דהכא מהני לחכמים ובשום דוכתא לא מני כלל בברכות שבת ועירובין עכ"ל ותמיהני עליו דבכאן אין הפי' באופן דבשם לא מהני אלא אדרבה מה דבשם מהני והיינו מעשר ראשון שהקדימו בכרי ולא בשבלים ומע"ש והקדש שלא נפדו כהלכתן והיינו שלא נתן את החומש וגם שם מהני בכה"ג ע"ש בהסוגיות ותבין ודו"ק]:

ט׳תניא בתוספתא פ"ז [הל' י'] האוכל את הטבל משלם מן הלקט מן השכחה מן הפאה ומן התבואה שלא הביאה שליש דברי ר"א ור"ע אומר אין משלמין עכ"ל ונראה דטעמא דר"ע הוא מפני גזל השבט דמן הטבל היה צריך להפריש תו"מ וכשישלם מאלו הרי פטורים מתרומה ומעשר ואין זה שייך לפלוגתא דמשנה ונראה דהלכה כר"ע דהלכתא כוותיה לגבי ר"א והרמב"ם לא הביא זה [ובמשנה דלא חשיב תבואה שלא הביאה שליש נראה משום דבזה לא פליג ר"מ דאינה דומה ללקט וכו' כמובן ודו"ק]:

י׳כיון שנתבאר שאין משלמין אלא מהמין שאכל ולא ממין אחר לכן אמרו חכמים במשנה שם דהאוכל קישואין של תרומה בערב שביעית והקישואים של אותה שנה כבר נתקשו ואינם ראוים לאכילה ומקישואין של שביעית אסור לשלם דאין פורעין חוב מדמי שביעית דזהו כסחורה שאסור בפירות שביעית כמ"ש לעיל סי' כ"ו סעי' ו' ובהכרח להמתין על מוצאי שביעית וישלם בהקישואים של מוצאי שביעית דמן החדש על הישן מותר כמו שנתבאר:

י״אכתב הרמב"ם בפ"י דין כ' אכל תרומה טמאה משלם חולין בין טמאין בין טהורין אכל תרומה טהורה משלם חולין טהורין ואם שילם חולין טמאין בין בשוגג בין במזיד תשלומיו תשלומין ויחזור וישלם מן הטהורין עכ"ל. ביאור הדברים דזה שחייבה התורה קרן וחומש על האוכל תרומה בשגגה זהו גם על אוכל תרומה טמאה דגם טמאה חזיא לכהן להסקה ולהדלקת הנר ופשיטא דבזה יכול לשלם לכתחלה חולין טמאים והם נעשים תרומה טמאה והכהן משתמש בה להסקה ולהדלקת הנר אבל אכל טהורה צריך לשלם חולין טהורין כדי שאם תיעשה תרומה יהיה ביכולת הכהן לאכלה ומ"מ אם שילם חולין טמאין מדאורייתא הוי תשלומין דזהו מין אחד ואין טמאה וטהורה כשני מינים ויראה לי דטמאה צריך לשלם הרבה יותר כיון דיתהוה תרומה ולא תהא ראויה לאכילה וא"כ אין שוויה כפי תרומה שאכל אך מדרבנן קנסוהו על ששילם בטמאה לכן יחזור וישלם בטהורה ג"כ וגם קנסו שוגג אטו מזיד [עתו"ס יבמות צ'. ד"ה חסורי שכתבו כסברתינו דטמאה משלם הרבה ע"ש]:

י״בויש להסתפק בהא דאמרי רבנן שחוזר ומשלם חולין טהורין אם גם הם נעשים תרומה דרבנן והאוכלן חייב חומש כמ"ש בסעי' ד' או דילמא כיון דקנס בעלמא הוא נשארו חולין כשהיו כמו בתורם מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו שאמרו חכמים תרומה ויחזור ויתרום ורק הראשונה מדמעת וחייבין עליה חומש ולא השניה וכמ"ש בסי' ס"ו סעי' י' ע"ש וה"נ כן הוא אך מסתימת לשון הש"ס והרמב"ם לא משמע כן ואפשר משום דהוי מילתא דפשיטא לא הוצרכו לפרש וצ"ע:

י״געוד יש להסתפק דכיון דגם על אכילת תרומה טמאה חייב קרן וחומש מן החולין והתשלומין נעשו תרומה איך הדין כשהכהן עצמו אכל תרומה טמאה מי אמרינן כיון דלטמאה אסור כזר חייב גם הוא בקרן וחומש ומפרישם מן החולין לעצמו ונעשים תרומה או דילמא דדין זה אינו אלא בזר ומדברי רבותינו בעלי התוס' ביבמות [שם] נ"ל דקרן משלם לעצמו ונעשה תרומה אבל לא חומש שכתבו [שם בד"ה אכל] שאפילו אם רצה הכהן למחול אינו מוחל ואפילו אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קדש לעצמו עכ"ל ואטמאה קאי וכשאכל בשוגג ע"ש ומדהזכירו קרן ולא חומש ש"מ דחומש אינו מפריש ובודאי כן הוא דחומש אינו אלא בזר כשמשלם להכהן כדכתיב ויסף חמישיתו עליו ונתן לכהן וגו' אבל הקרן מפריש ונעשה תרומה ומ"מ לא ידעתי הא זה דנעשה תרומה ג"כ מהך קרא למדנו ונתן לכהן את הקדש כמ"ש וא"כ מנלן דגם בכהן עצמו כן הוא וצ"ע:

י״דתניא בתוספתא פ"ז [הל' ד'] כשם שאין נותנין תרומה לכהן ע"ה אלא לכהן חבר כך אין משלמין קרן וחומש אלא לכהן חבר האוכל תרומת ע"ה משלם קרן וחומש לכהן חבר ומהחבר [כצ"ל] נוטל דמים ומפייס את ע"ה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם שם דין כ"א ורק כפי הקרן משלם לו דהחומש יכול ליתן לאיזה כהן שירצה ויראה לי דבאכל תרומה טמאה של ע"ה יכול לשלם לו לעצמו שהרי התשלומין נעשין טמאה וא"כ אין חשש בדבר דהא עיקר הטעם הוא משום שאין מוסרין טהרות לע"ה כמ"ש הרמב"ם וזה אינו טהרות ושנחשוד שהע"ה יאכלנה אין סברא דאטו רשע הוא אך הוא אינו נאמן על טהרות דאינו יודע לשומרה אבל כשיודע שהיא טמאה ודאי לא יאכלנה:

ט״וכתב הרמב"ם שם דין כ"ב גזל תרומה מאבי אמו כהן ואכלה ואח"כ מת אבי אמו [והוא יורשו] אינו משלם לעצמו אלא ליורש אחר משאר השבט וכן אם נפלה לו תרומה מאבי אמו ואכלה וכן בעל חוב שגבה תרומה בחובו והאשה בכתובתה ואכלוה משלמין קרן וחומש לכהן חבר והחבר נותן להם דמים שהיו מוכרין בה אותה התרומה כמו שאכלו עכ"ל וזהו בירושלמי רפ"ו פלוגתא דר"י ור"ל ור"י הוא שאומר כן והלכה כמותו והטעם פשוט כיון דתשלומי שוגג אינו תלוי במחילת הכהן א"כ אינו בעלים עליו ומזה למד שם הירושלמי דאם אפילו מחל הכהן לזר על תרומתו שיאכל אח"כ אינו מועיל ומשלם לכהן אחר קרן וחומש ופשוט הוא דכל זה באכל בשוגג דאלו במזיד כבר נתבאר שיכול הכהן למחול:

ט״זדבר ידוע שהתורה לא חייבה חומש רק כשאכלה אבל לא אכלה אלא גנבה משלם כפל מן התרומה כבכל הגניבות ואם גזלה משלם קרן בלבד מן התרומה כבכל הגזילות ואם גנבה ואח"כ אכלה משלם כפל וחומש קרן וחומש מן החולין ונעשים תרומה מפני אכילתו וקרן השני מן התרומה מפני גניבתו ויש לפעמים שמשלם שני חומשין וקרן אחד כגון שהכהן הקדיש התרומה לבדק הבית ובא זר וגנבה ואכלה אינו משלם כפל דאין תשלומי כפל בהקדש כמ"ש בח"מ סי' ש"ן אבל כנגד זה יש שני חומשין חומש בעד התרומה וחומש בעד ההקדש דגם בהקדש חייבים חומש ויותר חמור מתרומה דבהקדש אפילו לא אכלה חייב חומש ולכן הגונב תרומת הקדש ולא אכלה משלם קרן וחומש מפני ההקדש והתשלומין להקדש לא לכהן אך זהו כשיש בזה שוה פרוטה דבפחות אין תשלומין להקדש ולכן אם לא היתה ש"פ ויש בזה כזית דזהו שיעור לתרומה כמ"ש משלם קרן וחומש לכהן [כן פסק הרמב"ם שם והוא מירושלמי פ"ו הל' ב' אך בירושלמי נשתבשו הדברים בהדפוס ע"ש ובכ"מ והעיקר כמ"ש]:

י״זאל יפלא בעיניך איך אפשר להקדיש תרומה הא אין איסור חל על איסור דאינו כן דבאיסור מוסיף איסור חל על איסור והקדש על תרומה הוי איסור מוסיף דמקודם מותר לכהנים וכשהקדישה מוסיף איסור גם על הכהנים ועוד דמקודם היתה מותרת בהנאה וכשהקדישה נתוסף בה גם איסור הנאה והרמב"ם שם בדין כ"ה לא הזכיר מוסיף דהנאה י"ל דס"ל כמ"ש התוס' בחולין [ק"א. ד"ה איסור] דהנאה לא מקרי איסור מוסיף אלא חומרא בעלמא ומה גם לפי סברתו בס' המצות לאוין [קפ"ז] דאכילה והנאה הם דבר אחד [ועמל"מ ספי"ד ממאכלות אסורות]:

י״חכתב הרמב"ם שם דין כ"ו הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזילו שנאמר ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא בחומש של קדש בלבד גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש עכ"ל ואינו מובן כלל איזה חומש שני יש בזה ולכן תפסו בדבריו דאדלעיל קאי שהתרומה היתה גם הקדש והרבה הראב"ד להקשות עליו והכ"מ טרח לתרץ בדברים דחוקים וכתב דלאו דוקא גזל דה"ה גנב ומקורו מירושלמי פ"ו [ה"א] שאומר שם ר' יסא בשם ר' יוחנן התורה אמרה יצא ידי גזילו ופירשו גם הירושלמי דאדלעיל קאי שהקדיש התרומה ופירשו דבאמת זהו כר"ל שאומר שם דבתרומת הקדש אינו משלם אלא חומש אחד [וגם המפרש פ"מ השיג על הכ"מ ופירושו יותר תמוה ע"ש היטב]:

י״טולענ"ד גם הירושלמי גם הרמב"ם כוונה אחרת בזה דלדבריהם מאי האי יצא ידי גזילו דקאמרי וה"ל למימר יצא ידי הקדישו אלא דענין אחר הוא כשגזל התרומה וכפר ונשבע והודה דחייב קרן וחומש ואשם כמבואר בשלהי הגוזל קמא לזה אומר הירושלמי דכיון דשני החומשין הם לכהן נפטר בחומש של תרומה גם על חומש של גזילו שנאמר ונתן לכהן את הקדש אינו חייב אלא בחומש של קדש בלבד כלומר כשיש עוד חומש להכהן אינו חייב אלא בחומש של קדש בלבד כלומר של תרומה שקוראו הכתוב קדש ובזה נפטר גם משל גזילו ולא דמי לתרומה של הקדש שהחומש השני הוא להקדש ולא לכהן וזהו גם כוונת הרמב"ם ולזה מסיים דאם אחר אכלו משלם האחר הקרן והחומש והוא פטור לגמרי שכן גזרה תורה שהכהן לא יקבל רק חומש אחד ועל הקרן פשיטא שהאחר משלם כיון שהוא אכלו וזה הוא החידוש שהגזלן פטור לגמרי בין מקרן בין מחומש [כנ"ל ברור בס"ד]:

כ׳עוד כתב שם כל מקום שאמרנו משלם קרן וחומש אם אכל שוה ד' משלם שוה חמשה ממין שאכל וכל מקום שאמרנו משלם קרן ושני חומשין אכל שוה ד' משלם ששה וכל מקום שאמרנו משלם שני קרנים וחומש אחד אכל שוה ד' משלם דמי תשעה ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה עכ"ל והשיג הראב"ד ז"ל דאם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה ובמה גרע מגזלן וגם אינו משלם לפי דמים אלא לפי מדה עכ"ל:

כ״אוהנה בזה שכתב דלפי מדה משלם כבר כתבנו בסי' הקודם סעי' ט"ז בטעמו של הרמב"ם שפסק דלפי דמים משלם ע"ש אך במה שהקשה דאם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה תמיהני איפא ראה שהרמב"ם אינו אומר כן הרי הרמב"ם אינו אומר רק שאין הולכין אחר שעת תשלומין אבל ודאי אחר שעת גזילה להחמיר הולכין ונראה דמפני שכתב הרמב"ם דאינו משלם אלא לפי דמים שהיתה בשעת אכילה משמע ליה דס"ל דאין הולכין אחר שעת הגזילה אבל באמת אין כוונתו כן ועוד דשעת אכילה היינו שעת הגזילה וכ"ש בשוגג שלא היתה כוונתו לגזילה כלל ואפילו במזיד אם גזל ותיכף אכל היינו ג"כ שעת הגזילה ואם באמת גזל ובמשך זמן אכל הולכין גם אחר שעת הגזילה [עכ"מ]: