ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים פ״אArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 81

א׳דיני תרומה לאיזה דברים הותרה ובו כ"ב סעיפים
דע דבסי' זה יתבאר דתרומה אין משנין אותה מברייתה כמו לעשות מתמרים דבש ומתפוחים יין וכיוצא בהם וזהו מן התורה שהרי אין חייבין עליהן חומש כמו שיתבאר אבל מאין למדנו זה מן התורה לא מצאתי בש"ס ולא בירושלמי ולא בתוספתא ובת"כ. ונלע"ד מדכתיב בפ' אמור וכל זר לא יאכל קדש תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש ואח"כ כתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו ולמה לא כתיב הוא יאכל קדש ויליד ביתו הם יאכלו קדש כברישא אלא להורות הם יאכלו בו כמו שהוא שלא ישתנה הם יאכלו בלחמו כמו שהוא שלא ישתנה והזר והתושב אסורין גם כשנשתנה שהרי עדיין הם כקדש ולכן כשנשתנה אינו חייב חומש דלא חייבה תורה חומש אלא על עיקרו של אכילה כמו שנצטוו הכהנים לאוכלם [ובפי"א דתרומות מ"ב פליגי ר"א ור"י ור"א מחייב חומש ור"י פוטר ונ"ל דטעמו דר"א מדכתיב ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו א"כ על כל גדיש חייב חומש ור"י ס"ל מדכתיב עליו ש"מ עליו כמו שהוא והלכה כר"י ואולי הטעם בתרומה מהך דחולין ק"כ: ע"ש]:

ב׳תרומה ניתנה לאכילה ולשתיה ולסכה דאכילה כתיבא כמה פעמים בתרומה הוא יאכל בו הם יאכלו בלחמו מלחם אביה תאכל וכן בפ' קרח כתיב כל טהור בביתך יאכלנו ושתיה הוי בכלל אכילה וסיכה הוי כשתיה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו ולכן אוכלין כל דבר שדרכו לאכול ושותין דבר שדרכו לשתות וסכין דבר שדרכו לסוך ולכן לא יסוך ביין וחומץ שאין דרכן בסיכה אבל סך הוא את השמן הטהור וכ"ש שנותנין שמן במאכלים ובמשקים אבל הדלקה אסור בשמן הטהור כדתנן בפ"ח דשביעית ונראה הטעם משום דזה אינו כלל בכלל אכילה וע' בסעי' הבא:

ג׳אבל בתרומה טמאה מדליקין וזה ילפינן מהא דכתיב במעשר שני ולא בערתי ממנו בטמא והך ממנו מיותר הוא אלא ללמדנו ממנו אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר בשמן של תרומה שנטמא [שבת כ"ה.] וממילא למדנו דדוקא בטמא אבל לא בטהור והוי כלאו הבא מכלל עשה ויין של תרומה שנטמא שאינו ראוי להדלקה מן התורה מותר בזילוף אך חכמים אסרו שמא יבא לידי תקלה וישתנו ולמה לא חששנו בשמן באמת אמרו חז"ל בספ"ק דפסחים שנותנו בכלי מאוס שלא תהיה ראוי רק להדלקה אבל יין לזילוף א"א ליתן בכלי מאוס דאז לא תהיה ראוי לזילוף [שם] והדלקה בשמן טמא נקרא שמן שריפה בכל מקום:

ד׳ובזה שאמרנו לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות הכוונה שאין כופין אותו לאכול דבר שאין דרכו לאכול ולא לשתות דבר שאין דרכו לשתות כמו ששנינו בתוספתא פ"ט [הל' י"א] אין מחייבין אותו לאכול קנובות של ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שעברה צורתו כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו להיות גומע אנגרון ואכסגרין וזהו מיא דסילקי ומיא דכולהו שלקי ולשתות יין בשמריו עכ"ל. והנה הרמב"ם ז"ל בתרומות פי"א לא הביא זה אך בהלכות שמטה ריש פ"ה כתב וז"ל ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר עכ"ל וצ"ע למה לא הביא זה בתרומות שבספרו קדמה לשביעית ובפ"ג דמע"ש דין י"א הביא זה ע"ש:

ה׳אמרינן בברכות [ל"ח.] תמרים של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר מפני שאסור לשנות פירות תרומה מברייתן כמ"ש וטרימא אינו שינוי ומהו טרימא פירש"י שכתוש קצת ואינו מרוסק ע"ש ומבואר דאלו היה מרוסק לגמרי הוה שינוי ואסור אבל הרמב"ם בפי"א דין ב' כתב תמרים של תרומה מותר לחבצן ולקבצן כעיגול הדבילה ואסור לעשות מהן שכר וכו' עכ"ל ומשמע דאפילו מרוסק לגמרי לא מקרי שינוי דשינוי לא הוה אלא כשעושה מהתמרים משקה וכן דעתו לענין ברכת בפה"ע כמ"ש בפ"ח מברכות ע"ש ומהגמ' משמע שם דתרומה תלוי בברכה דכל שברכתו עליו בפה"ע לא מקרי שינוי וכל שנשתנה הברכה לשהכל הוי שינוי ואסור בתרומה ופשוט הוא שאסור לעשות משעורים של תרומה שכר וכן בכל הדברים כי האי גוונא:

ו׳וכן עושין מתמרים דבש ולא מתפוחים יין ולא מפירות הסתיו שהם קשין וחמוצין חומץ ובלשון הגמ' נקראו סתווניות וכן שאר כל הפירות אין משנין אותן מברייתן בתרומה חוץ מזיתים וענבים שעיקר הפירות שלהן נעשו ליין ושמן והתורה קראתם זית שמן וגפן היין גבי נזיר משום דעיקרן לכך וכן בביכורים הדין כן שמכל משקה אין מביאין ביכורים לבד משמן ויין וכן בהקרבה על המזבח וכן באיסור ערלה כדתנן בתרומות פי"א [מ"ג]:

ז׳ומ"מ אם עבר ועשה מפירות משקה לא נאסרו לכהנים ולא הותרו לזרים ובאיסורן קיימי ורק לענין חומש נשתנה שאם שתאום אין חייבין בחומש ואין עליהן מלקות רק מכין אותן מכת מרדות כששתה במזיד ולשון הרמב"ם שם כן הוא וזר שאכל דבש תמרים ויין תפוחים וכיוצא בהן בשגגה אינו חייב לשלם וכו' עכ"ל ומשמע דפטור אפילו מהקרן והוא תימא והראב"ד כתב ואם באו לידי כהן משלם לו הקרן לא יהא אלא גזל עכ"ל ומשמע דמודה להרמב"ם דכשעדיין לא בא ליד כהן פטור לגמרי וגם זה אינו מובן דהא איכא גזל השבט וישלם לאחד מן הכהנים:

ח׳וכפי' הראב"ד כן פי' הרע"ב במשנה פי"א [מ"ב] דתנן דבש תמרים וכו' ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר דרק מחומש פוטר ר"י ולא מקרן וכן מבואר מדברי הרמב"ם עצמו בפי' המשנה אבל מחיבורו מבואר דפטור לגמרי ולזה השיג עליו הראב"ד ויש מי שרוצה לפרש כוונתו דעדיין לא בא ליד כהן וכדברי הראב"ד [כ"מ] ולהדיא לא נראה כן [גם הפ"מ בירושלמי שם השיג עליו במה"פ ע"ש]:

ט׳ובירושלמי שם אומר הוויין בען מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר"י מודה ומקשה על זה ומתרץ כאן שזבו [כצ"ל] משנטבלו כאן שובו עד שלא נטבלו כלומר דקודם שהוטבלו למעשר כשזב מהם משקה לאו כלום הוא ואין שם תרומה עליהן ופטור גם מהקרן וכשזבו משנטבלו חייב בקרן ואם נאמר דלכן פסק הרמב"ם כן ה"ל לחלק בין זבו משנטבלו לזבו עד שלא נטבלו ועוד דהא הרמב"ם אתרומה קאי ועדיפא טובא מזבו משנטבלו ועכ"ז פוטר מקרן ויש מי שאומר שמקור הרמב"ם הוא מש"ס דילן בחולין [ק"ך:] דמשקין היוצאין משארי פירות לבד תירוש ויצהר נתבטל שם הפירי ממנו והוה כמיחוי בעלמא ובחמץ כה"ג פטור מכרת ולכן גם בטל שם תרומה מינה ואינו חייב כלום [מה"פ שם] ודברים תמוהים הם דמה ענין איסורים לגזל דאטו כשסחט פירותיו נעשו הפקר ולא ניתן להאמר כלל ופשיטא שחייב בתשלומין וע' בסעי' י"א:

י׳ולכן ג"כ ברור דה"ק דמדין תרומה אין בו חיוב תשלומין אבל מדין גזל פשיטא שחייב בהקרן כפי שויו ולא הוצרך להשמיענו וכי תימא דא"כ מאי נ"מ וה"ל לומר דחייב בקרן דבאמת נ"מ גדולה יש בזה דאי משום תרומה לא מהני מחילת הכהן כמו שנתבאר ואי משום גזל מהני מחילה ולכן לא סיים הרמב"ם דחייב בקרן דהוה משמע מדין תרומה ואינו כן וגם הירושלמי מדין תרומה מיירי ולא מדין גזל [כנלע"ד]:

י״אודע דנ"ל דהירושלמי שמחלק בין זבו עד שלא נטבלו לבין זבו משנטבלו הוא ענין אחר דהנה בחולין שם תניא דבטבל משקין היוצאין מהן כמותן בכל הפירות ע"ש וכן פסק הרמב"ם בספ"י ממאכ"א אבל תרומה אין המשקין כמותן לבד ביין ושמן כמבואר בחולין ולכן אם זבו משנטבלו הוי טבל גמור וחייבת בתרומה ומעשר ולא מצאתי דין זה לא במשנה דתרומות ולא בתוספתא וירושלמי ולא בהרמב"ם ואולי זה עצמו כלול בירושלמי דאומר דזבו כשנטבלו הוה כפירי עצמה אבל ברמב"ם לא מצאתי דין זה ואפשר דממה שכתב בספ"י ממאכ"א ממילא כלול דין זה מיהו לדינא פשיטא שכן הוא דהא דבתרומה אין המשקין כמותם זהו כשנסחטו בתרומתן או נסחטו קודם שהגיעו לעונת המעשרות אבל כשסחטן משנעשו טבל חייבין בתרומה ומעשר:

י״בכיון שאסור לשנות את התרומה ק"ו שאסור לאבדה לפיכך שנו חכמים במשנה ריש פי"א אין נותנין דבילה וגרוגרות של תרומה לתוך המורייס והוא שומן של דגים מפני שהוא מאבדן שכן דרך דבילה וגרוגרות הניתנים לתוך המורייס לסחטן ולהוציא את מימיהן ואח"כ משליכן [רע"ב] אבל נותנין את היין למורייס שנותנין בו כדי למתקן וליתן בהם טעם [שם] ואם כוונתו רק להעביר את הזוהמא אסור דזהו כמאבד אבל לנתינת טעם אינו כמאבד שהרי טעם יין הוא טועם ואין מפטמין את השמן של תרומה בעיקרי בשמים שבולעין את השמן והולך לאיבוד [שם] אי נמי דלא חזי השמן לאכילה כשהוא מפוטם [שם] והרמב"ם בפי"א דין ג' כתב מפני שהוא מוציאו מכלל מאכלות ועושהו שמן משחה עכ"ל וזהו כטעם השני אבל עושין את היין אנומלים שנותנין לתוך היין דבש ופלפלין [שם] שזהו לשתיה וז"ל הרמב"ם שם אבל מערבין יין ודבש ופלפלין וכיוצא באלו לאכלן עכ"ל ולאו דוקא לאכלן דזהו לשתיה דשתיה בכלל אכילה כמ"ש כללו של דבר כל שנותן ביין לשתיה ולשמן לאכילה ולסיכה מותר דגם סיכה הותרה כמ"ש אבל לענין אחר כמו לזילוף או לריח אסור:

י״גודע דבתוספתא פ"ט ובירושלמי שם שנינו נותן דבילה וגרוגרות לתוך המורייס כדרך שנותנין תבלין ובלבד שלא יסחטם להוציא מימיהם ובתבלין מותר שכך הוא מלאכתן כלומר תבלין של תרומה מותר ליתן אע"פ שמשליכן אח"כ מפני שעומדין לכך רק לריח והתוספתא לא פליגא אמשנה דבמשנה מיירי שכוונתו לסחוט את הדבילה והגרוגרות ולהשליכן וכ"כ הר"ש אבל הרמב"ם ז"ל לא הביא זה דס"ל דפליגא אמתניתן ואין הלכה כן [מה"פ] ותמיהני למה לא כתב דין תבלין:

י״דעוד שנינו בתוספתא שם צורר את התבלין ונותן לתוך התבשיל אם בטל טעמן מותרין ואם לאו אסורין דכשנתבטל טעמן הו"ל כעפרא בעלמא ובטל מהם איסור תרומה אבל בירושלמי שם אומר צרור תבלין שנתנן לתוך קדירה זו וחזר ונתנן לתוך קדירה אחרת אם ביטל טעמו מותר ואם לאו אסור ונ"ל דלא פליג עם התוספתא דהתוספתא אומרת שאחר שנתבטל טעמן מותרין הן עצמן לזרים והירושלמי מפרש לה דהיינו דהקדירה השניה מותרת לזרים וה"ה הן עצמן רק שאין דרך לאכול התבלין עצמן ולכן מצייר לה בנתינת טעם בקדירה השניה והרמב"ם לא הזכיר מזה דבר ואע"ג דבשבת תנן בפ"ג דעוקצים דמשנתנה טעם בקדירה מותרת והרמב"ם הביא זה בפט"ו ולא מצרכינן שיתבטל הטעם לגמרי כמו בתבלין בירושלמי שם פריך לה ומתרץ דשבת לא הוי אוכל כלל ע"ש וע' בנדה [נ"ג:]:

ט״ועוד תניא בתוספתא שם יין של תרומה אין עושין אותו אלונתית ועושין [כצ"ל] אותו אנומלין ולא יתן משירי הכוס בידיו והאשה לא תדיח בו את בנה ובשבת [ק"מ.] נתפרש מהו אנומלין ואלונתית אנומלין יין ודבש ופלפלין וזה מותר כמ"ש בסעי' י"ב ואלונתית הוא יין ישן ומים צלולין ואפרסמון דעבדי לבי מסותא למיקר ע"ש ולא ידעתי למה אסור הא זהו לשתיה וכי בשביל שגם מבריא את הגוף אסור ואולי גם בזה צריך לגרוס עושין והרמב"ם לא הביא זה כלל:

ט״זאין מבשלין יין של תרומה דכשמרתיחו מתמעט ואף שמשביחו שמתקיים יותר מ"מ זה שנאבד הרי הפסיד תרומה ואין כובשין בצלים אפילו של תרומה בחומץ של תרומה מפני שמפסיד החומץ ואין מערבין תבואה בקטניות מפני שעל אחד מהם לא ישגיחו ותלך לאיבוד ורק אם הדרך לכבור בכברה מין מחבירו מותר ותניא בתוספתא שלהי תרומות כגון שומשמים באפילים בעדשים וכל דבר שדרכו ליכבר מותר לערב שהרי אינו הולך לאיבוד ומסיים שם בתוספתא משחרבה יהודה התחילו לערב תבואה בתבואה וקטניות בקטניות אבל לא תבואה בקטניות וקטניות בתבואה עכ"ל וכ"כ הרמב"ם שם והכוונה תבואה בתבואה משני מינים:

י״זוכיון שאסור לאבד את התרומה איך נעשה בתבואה בריקוד הקמח האם נכריחו לאכול עם הסובין והמורסן כך שנו חכמים במשנה שלהי תרומות המורסן מותר סובין של חדשות אסורות ושל ישנות מותרות ונוהג בתרומה כדרך שהוא נוהג בחולין המסלת קב או קבין לסאה לא יאבד את השאר אלא יניחנו במקום המוצנע וה"פ המורסן שהם הסובין הגסים אינם בכלל אוכל בכל מיני תבואה ומותרים לזרים אבל הסובין הדק אם בתבואה חדשה אסורים ולא מפני הסובין עצמם אלא מפני שהם לחות ונדבק להם הרבה קמח ובישנות שהן יבשות מותרות מפני שאין הקמח נדבק בהן ולכן נוהג בתרומה כבחולין שמוציא הסובין והמורסן ומותרות לזרים ואם נטל מעט סולת מהתבואה קב או קביים אין השאר מותרות לזרים אלא מצניען עד שיוציא מהם מותר הקמח:

י״חוהרמב"ם בפי"א דין ה' שכתב כדרך שמרקדין את הקמח בחולין כך נוהג הכהן בתרומה מרקד לאכול ומשליך את המורסן הרי שרצה לעשות סולת מנופה וכו' עכ"ל ולא כתב דבחדשות משליך גם הסובין אך באמת כתב דין זה בדין י"ב וז"ל הסובין של חטים חדשות אסורות מפני שהוא ראוי למאכל אדם ושל ישנות מותר ועד מתי נקראו חדשות כל זמן שבני אדם רגילין לחבוט בין הגרנות עכ"ל והר"ש והרע"ב פסקו עד שלשים יום ופלוגתא היא בתוספתא פ"ט ובירושלמי שם [והרמב"ם פסק כת"ק והרע"ב כר' אחא ואולי ס"ל דר"א מפרש לדברי ת"ק וגם משמע דזהו רק בחטים וצ"ע אטו בשעורים ליכא סובין ואולי דמורסן איכא גם בשעורים ולכן לא כתב מקודם חטין ודו"ק]:

י״טשמן של תרומה אין חוסמין בו תנור וכיריים והיינו שדרך לסוכן בשמן כשהן חדשים כדי לחזקן ואסור בשמן של תרומה שלא ניתנה אלא לסיכת הגוף דסיכה כשתיה אבל לא לסיכת כלים וכן אין סכין בו מנעל וסנדל ולא עוד אלא אפילו לסוך את רגלו דמותר מ"מ כשרגלו בתוך המנעל או הסנדל אסור לסוך הרגל משום דהרבה נוטף על המנעל אלא סך את רגלו ואח"כ מכניסה להמנעל והסנדל ואע"ג דמתדבק מהשמן שברגלו אל המנעל לית לן בה דאין זה ממש וכן לא יסוך שמן של תרומה על גבי קטבלייא והיינו עור קשה לרככה אבל סך כל גופו ומתעגל על גבי קטבלייא חדשה ואינו חושש אע"פ שהן נסוכין מהגוף לפי שאין בזה ממש וגם כיון שכבר סך על גופו לא חיישינן לה עוד אבל ליתן שמן על הקטבלא ושאח"כ יתעגל עליה להבליע בו השמן אסור אפילו ליתן על טבלא של שיש שאינה בולעת כלום אסור שהרי מ"מ ישאר קצת שמן על הטבלא שנתן השמן עליה להדיא:

כ׳כללו של דבר דליתן שמן של תרומה על שום דבר לבד מעל גוף הכהן אסור אמנם כשבא השמן על גוף הכהן כבר יצא לחולין ולא חיישינן אם אח"כ בא השמן שעל גופו לאיזה דבר אחר ולכן אמרו חז"ל בכריתות [ז'.] דהכהן סך עצמו בשמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגילו על גופו וכן כשכהן סך עצמו בשמן של תרומה ונכנס למרחץ מותר לישראל לשמשו ולהתעגל עליו אע"פ שנהנה הזר מהשמן מהטעם שנתבאר וע' בריש סי' הבא:

כ״אומ"מ שנינו בתוספתא שלהי תרומות דכהנת שחפפה ראשה בתלתן של תרומה אין הישראלית מותרת לחוף אחריה אבל מעגלת שערה בשערה ולא אמרינן דכיון שכבר חפפה הכהנת ראשה יצאו התלתן לחולין דזה אינו אלא כשנשאר על הגוף ממש כמו סיכת שמן אבל התלתן נשארים בפני עצמן כשהיו ולכן אסורה הישראלית לחוף בהן ורק מעגלת שערה בשערה ומפני מה התירו לחפוף הראש בתלתן והלא אוכלי תרומה ודאי דאסור בחפיפה מפני שהתלתן אינו ראוי כל כך למאכל אדם ואין נאכלין אלא ע"י הדחק כמו כרשינין ולפיכך התירום לחפיפת הראש וכן לבהמת כהן מותר:

כ״בוכל האוכל תרומה צריך נטילת ידים בברכה אפילו על הפירות ובחולין לא הצריכו נט"י רק לפת בלבד אבל תרומה מפני קדושתה הצריכו נט"י גם לפירות והא דבחולין הצריכו נט"י לפת הוה ג"כ משום סרך תרומה ובתרומת ח"ל לא הצריכו נט"י לפירות רק לפת כבחולין אבל בתרומת א"י אפילו בתרומה דרבנן נ"ל דצריך נט"י וכן אין תרומת א"י נאכלת עם הזר על שולחן אחד בלא הפסק מפה ביניהם דחיישינן שמא יבא הזר לאכול מהתרומה ותרומת ח"ל נאכלת עם הזר על שלחן אחד אבל תרומת א"י אפילו דרבנן אסור ולכן אין סכין שמן של תרומה בידים מסואבות כלומר בסתם ידים שפוסלות את התרומה אלא נוטל ידיו וסך ואפילו סך לאחרים וכ"ש כשסך לעצמו ומ"מ אם השמן נפל על בשרו משפשפו בידים מסואבות לפי שנתבטל מקדושתו כשנפל על בשרו ולקמן יתבאר דערל אסור בתרומה ומ"מ מותר לסוך את התנוק בשמן של תרומה כל שבעה ימים שקודם המילה דימים שקודם זמן המילה לא מקרי ערל שהתורה גזרה כן: