ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים פ״בArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 82

א׳עוד דינים בתרומה ובו כ"א סעיפים
בסי' הקודם סעי' כ' נתבאר דאחר שבא השמן על גוף הכהן יצא מאיסורו ורשאי הישראל ליהנות בו ובכריתות [ז'.] יליף לה מקרא ומתו בו כי יחללוהו כיון דחלליה הא איתחיל ע"ש ונראה דה"פ דאם הזר כשחללו יצא מקדושתו כ"ש כשהכהן השתמש בו ולפ"ז היה נראה דה"ה אם הזר חיללו שסך על גופו שמן של תרומה מותר לישראל אחר להתעגל בו משום דכבר יצא לחולין אבל לא כן פירש"י בכריתות שם שכתב דכיון דבטלה בהתירא בטלה ע"ש ומבואר דדוקא בהתירא ולא באיסורא וכן מבואר מדברי הרמב"ם בפי"ג ממעשר דין י"ז שכתב לענין דמאי דאם נתן הכותי שמן של דמאי על גבי טבלא והתעגל עליה מותר אח"כ לישראל להתעגל עליה ע"ש ומבואר דרק בדמאי התירו זה ולא בטבל ודאי והטעם משום דהוה באיסור ולא נתחלל ע"י איסור וה"נ בתרומה ע"י זר [עמל"מ פי"א סיף הל' ח' שחקר בזה ותמיהני שלא הביא הך רש"י דכריתות]:

ב׳אבל יש להבין והא הך קרא דומתו בו כי יחללוהו באיסור כתיב ונ"ל דהענין כן הוא דהך קרא מיירי באיסור שע"י כהן כגון שאכלו או סך בו בטומאה דבו מיירי קראי ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ וגו' ועל זה נאמר ומתו בו כי יחללוהו והכי דרשינן בת"כ כי יחללוהו פרט לטהור שאכל את הטמא ע"ש ובסנהדרין [פ"ג.] דרשינן מזה דטמא שאכל תרומה אינו במיתה ע"ש ולכן ע"י כהן ודאי נתחלל אף באיסור ולא ע"י ישראל וזה שפירש"י דכיון דבטלה בהתירא משום דא"א בענין אחר דע"י זר לא נתחללה וע"י כהן בטומאה נהי דנתחללה מ"מ טומאה שבה להיכן הלכה ואסור מצד הטומאה ולכן לא משכחת לה רק בסיכת כהן בהיתר דהיינו בטהרה [כנלע"ד]:

ג׳ודע דלהרמב"ם בפי' המשניות פ"ב דמע"ש [מ"ב] מותר לישראל ליטול על ידו שמן של תרומה ולסוך בו גופו של כהן ואע"פ שגם ידו נסוך בהשמן מ"מ כיון שעושה לצורך הכהן מותר ע"ש ובחבורו בה' תרומה בפי"א לא הזכיר זה אבל לפי' הר"ש והרע"ב שם אין ראיה לדין זה ע"ש והירושלמי שם מבאר במה שאמרה המשנה שהקילו בתרומה בסיכה זהו מה שנתבאר דכשהכהן סך על גופו מותר לישראל להתעגל עליו וצ"ל להרמב"ם דמדמה זל"ז דכשם שהקילו לאחר הסיכה כמו כן הקילו קודם הסיכה אבל צ"ע דאיזה דמיון הוא דלאחר הסיכה כבר נתחללה התרומה משא"כ קודם הסיכה [מל"מ שם] ויראה לי דהענין כן הוא דהישראל שנוטל השמן על ידו לסוך בו את הכהן קודם שיסכנו לא מקרי סיכה אצל הישראל וזהו נתינה על היד ולא סיכה ונתינה וסיכה שני דברים הם כדמוכח בכריתות [ו':] וסיכה אצל הזר מקרי בעת שסך גופו של כהן דאז ממילא גם ידו נסוך כמובן ואז כבר נתחללה ע"י גופו של כהן והוה ממש כהך דינא דישראל מתעגל על גבי גופו של כהן לאחר סיכתו ולכן מדמי הירושלמי זה לזה [ולכן לא הביא הרמב"ם זה דהיינו הך]:

ד׳והנה יש בפירות דברים הטפילים לפירי כמו עוקצי הפירות והיינו במה שהיא תלוי בהאילן וגרעיני הפירות וקליפי הפירות ומה דינם לענין תרומה תנן בפי"א [מ"ד] עוקצי תאנים וגרוגרות הכליסין והחרובין של תרומה אסורין לזרים ואיתא בירושלמי במובלעין באוכל ונראה דה"פ דבכל הפירות ודאי דהעוקצין כעץ בעלמא הן כמו שרואין בחוש ולבד באלו המינים העוקצים ראוים לאכילה קצת ועל זה אומר בירושלמי דגם הם דוקא כשמובלעים בהאוכל והיינו שנשקע לתוך האוכל ובתאנים אנו רואים כן והרמב"ם בפי"א דין י' כתב עוקצי תאנים וגרוגרות והכליסין והחרובין ומיני אבטיח וכו' אסורים לזרים והשמיט הירושלמי כשמובלעין באוכל משום דאינו מפרש הירושלמי דקאי על העוקצים אלא על משקה המובלע בפירא ע"ש היטב [והר"ש הביא זה ע"ש]:

ה׳וזה שכתב ומיני אבטיח אינו מובן כלל דאם כוונתו להעוקצים שבמינם מנ"ל לומר כן ונראה שזהו טעות הדפוס וכצ"ל ומעי אבטיח והם הזרע והרוטב שבתוכו וזהו משנה בפ"ג דעדיות דמעי אבטיח של תרומה ר' דוסא מתיר לזרים וחכמים אוסרין והלכה כחכמים [וצ"ע על הכ"מ שהביא זה וגריס מיני ע"ש וצ"ל דגם בכ"מ נפל טעות]:

ו׳ובגרעינין תנן התם גרעיני תרומה בזמן שהוא מכנסן אסורות ואם השליכן מותרות ופי' הרע"ב דזה דכשהוא מכניסן אסורות כגון שהן רכין וראוין לאכילה כגרעיני התפוחים והחבושים והאגסים או שנשאר בהם לחלוחית שבני אדם מוצצין אותן כגון גרעיני התמרים וכיוצא בהן אבל אם אינם ראוים כלל אפילו הכהן מכניסן מותרין עכ"ל וזהו שאמרו בירושלמי בגרעיני אגסין וקרוסטומילין היא מתניתן כלומר ולא בכל הגרעינין ואח"כ אומר דאפילו תימא בגרעיני הרוטב במחוסרין למצמץ כלומר דגם בשארי גרעינין אם נשאר בהם לחלוחית שדרך למוצצן וכנסן הכהן אסורים לזרים וזהו כמ"ש:

ז׳ודע דהרמב"ם שם לא כתב כן וז"ל גרעיני אתרוג מותרים גרעיני זיתים ותמרים וחרובים אע"פ שלא כנסן הכהן הרי אלו אסורין לזרים ושאר הגרעינין בזמן שכנסן ויש בהן לחלוחית למצוץ אותן אסורין לזר ואם השליכן מותרות עכ"ל והכי תניא בתוספתא ריש פ"י גרעיני זיתים תמרים וחרובין אע"פ שאין מכונסין אסורין ושאר וכו' גרעיני אתרוג מותרין עכ"ל ומפרש למתניתן דלא קאי אזיתים תמרים וחרובין וכן הירושלמי שאמר בגרעיני אגסין וכו' ג"כ כוונתו כן דיש גרעינין דתמיד אסורים [ולהרע"ב צ"ל דטה"ד בתוספתא ולהיפך צ"ל דגרעיני זיתים וכו' אפילו מכניסן מותרות וצ"ע דבא"ח סי' ר"ב פסקו בטוש"ע בכל מיני גרעינין אם הם מתוקים מברכין בפה"ע ולא חלקו בין פירא לפירא א"כ גם לענין תרומה כן כדמוכח בברכות ל"ו: דתרומה תליא בברכה ע"ש ולכל הדיעות אינו משתוה דין זה וצ"ע ובסעי' י' יתבאר עוד בזה]:

ח׳ולענין קליפי הפירות לא נזכר במשנה כלל ובתוספתא שם שנינו קליפי פולין ושומשמין יש בהן אוכל אסורין אין בהן אוכל מותרים קליפי מלפפון אע"פ שאין בהן אוכל אסורין קליפי אתרוג אסורין קליפי אבטיח חכמים אוסרין וכ"כ הרמב"ם שם וז"ל קליפי אבטיח ואתרוג ומלפפון אע"פ שאין בהן אוכל אסורין קליפי פולין ושומשמין אם יש בהן אוכל וכו' עכ"ל:

ט׳ודע דטובא ק"ל מהא דתנן בפ"ק דערלה [מ"ח] קליפי רמון קליפי אגוזים והגרעינין חייבין בערלה ע"ש אלמא דגם קליפי רמון ואגוזים אוכל הוא ובתוספתא וברמב"ם לא חשיב להו ויראה לי הטעם דהנה זהו ודאי באגוזים אין הכוונה על הקליפה הקשה דעץ בעלמא הוא אלא על הקליפה הרכה שעל הקשה ולכן בתרומה לא שייך זה דכשנתבשלה לגמרי ומכניסין אותן לגורן אנו רואין בחוש שנופלת ולכן לא שייך זה בתרומה ואולי גם ברמון כן הוא ואנחנו לא ידענו זה כי אין רמונים גדילים במדינתינו:

י׳וגם קשה מגרעינין דכל מיני גרעינים חייבין בערלה דמזה באמת דייקו רבותינו בעלי התוס' והרא"ש דמברכין עלייהו בפה"ע בברכות [ל"ו:] וכדפסקינן בא"ח סי' ר"ב ולמה המשנה והתוספתא והרמב"ם חילקו בין גרעין לגרעין כמ"ש בסעי' ו' וצ"ל דיפרשו דלאו אכל מיני גרעינין קאי ולפ"ז גם לענין ברכה לדבריהם אין מברכין בפה"ע אלא על אלו שנתבארו שאסורים בתרומה [ובזה ששנינו בפ"ב דעוקצין דכל הקליפות מצטרפות לטומאה אינו שייך לתרומה דהתם מטעם שומר מטמאים]:

י״אקניבת ירק שמשליכין בעלי בתים הרי אלו אסורים לזרים וקניבת ירק שמקנבין הגננין מותרים לזרים והטעם דהגננים אינם תולשים אלא העלים המעופשים ביותר שאינם ראוים לאכילה כלל אבל בעלי בתים תולשין אפילו המעופשות קצת [כ"מ]. ואין לשאול מ"ש זה מגרעיני תרומה דבזמן שאינו מכניסן מותרות כמ"ש בסעי' ו' וכ"ש כשהבעה"ב תלשן די"ל דדמו לגרעיני זיתים ותמרים דבכל ענין אסורים כמ"ש בסעי' ז' ודיני סובין ומורסן נתבאר בסי' הקודם סעי' י"ז ע"ש:

י״בהנצוליות של תרומה והם הגרועים והדקים של תבואה או פירות וכן הרקבניות של תרומה העומד לרקוב אסורות דעדיין ראוין לאכלן ע"י הדחק אבל אם העלו אבק זהו סימן שנתבטלו לגמרי מאוכל ומותרים לזרים וכתב הרמב"ם בפי"א דין י"ג שמרים של תרומה שנתן עליהם מים הראשון והשני אסור לזרים והשלישי מותר ואם לא נתן עליהם מים אלא מסנן היין מעל השמרים בלבד אף השלישי אסור לזרים עכ"ל והא דראשון ושני אסור חומרא בעלמא הוא מדרבנן [רשב"ם בב"ב צ"ז. ד"ה אסור]:

י״גשנו חכמים בשלהי תרומות מגורה שפינה ממנה חטי תרומה אין מחייבין אותו להיות יושב ומלקט אחת אחת אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין וכן חבית של שמן שנשפכה אין מחייבין אותו להיות יושב ומטפח כלומר לקנח את השמן באצבעו מעל הכתלים אלא נוהג בה כדרך שהוא נוהג בחולין המערה מכד לכד ונוטף שלש טיפין כלומר לאחר שנפסק הקילוח נתאספו הטיפין ונוטף שלש טיפין נותן לתוכה חולין הרכינה ומיצה הרי זו תרומה כלומר אם לא נתן בה עדיין חולין והטה אותה על הצד ונתמצה ונתכנס בו שיריים ה"ז תרומה ולא אמרינן כיון שעירה כולה וגם נטפו הג' טיפין כל מה שנמצא בו אח"כ חולין לפי שהסיח דעתו ממנה לא אמרינן כן וכן פסק הרמב"ם בפי"א דין י"ד ודין ט"ו ע"ש:

י״דויש להבין למה הקילו חכמים בזה והרי תרומה לזר במיתה ונהי שאח"כ נתבטל בחולין מ"מ הא אין מבטלין איסור לכתחלה ויש מי שכתב לפי שאין כוונתו לבטל ואינו נחשב כלל [תוי"ט] ולא נהירא לי דא"כ גם בכל האיסורים נאמר כן והרי לא מצינו זה רק בתרומה. ונ"ל דבאמת כן הוא דבכל האיסורים צריך לנקות ולטפח האיסור מכל וכל אף שלא נבלע בקדירה כגון שנתן בצונן ולא שהא מעל"ע ורק בתרומה התירו זה משום דבתרומה מצינו שאחר שסך הכהן את גופו בשמן של תרומה רשאי הישראל ליהנות מזה כמ"ש בסי' הקודם סעי' כ' והטעם אמרו בכריתות [ז'.] דכיון שכבר נתחלל הלכה לה הקדושה כמ"ש שם הלכך גם בהני מילי כיון שליקט כל התבואה כפי הרגילות וקבל השמן כפי הרגילות שוב נסתלקה קדושתה והוי השירים כנתחללה התרומה ולכן אם הטה על הצד ונתאסף חזרה הקדושה למקומה ואין דין זה רק בתרומה:

ט״וכבר נתבאר דאסור לישראל ליהנות בתרומה בהנאה של כילוי כמו להדליק בשמן של תרומה וכיוצא בזה ואין האיסור אלא כשמשתמש לו לעצמו אבל אם עושה בשביל הכהן יכול גם הוא ליהנות מזה דאין תרומה מאיסורי הנאה אלא שהישראל אסור לכלותה כמו שאסור לאכלה ולכן כשגם הכהן משתמש בזה ואפילו הלך הכהן ונשאר הישראל לבדו אינו מחוייב לכבות את הנר אלא דולקת עד שתכבה דהקילו בזה כיון שנדלק בשביל הכהן:

ט״זוהכי תניא בתוספתא פ"י [הל' ט'] בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל וכן כליו של כהן שהיה נארג אצל כליו של ישראל ה"ז מדליק עליהן שמן שריפה ישראל שהיה יושב בחנותו של כהן ה"ז ממלא לו את הנר שמן שריפה עולה לעליה ויורד לדירה לעשות צרכיו של כהן ולא לעשות צרכיו של ישראל ואם היה שותף עמו מותר עכ"ל וזהו רבותא יותר דאפילו אין הכהן בכאן מ"מ כיון דעסקו של כהן הוא מקרי הנאתו של כהן ויכול גם הישראל ליהנות מזה וכ"כ הרמב"ם שם:

י״זעוד שנינו שם וכן כהן שהיה מיסב בתוך ביתו של ישראל הרי זה מדליק לו את הנר שמן שריפה אע"פ שעמד כהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבותו עד שיכבה מאליו עכ"ל וברמב"ם הגירסא ישראל שהיה אורח אצל כהן והדליק לו שמן שריפה ועמד הכהן והלך לו אינו חייב לכבותו עד שיכבה מאליו עכ"ל ולשון התוספתא מרווח יותר ועוד שנינו שם וכן בת ישראל שנכנסת אצל בת כהן ומבקשת לילך טובלת לה פתילה בשמן שריפה וכן ישראל שנכנס אצל כהן וכו' וכ"כ הרמב"ם שטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק בה עכ"ל וקולא גדולה היא שהרי אין כאן צורך כהן כלל ובאמת אמרו על זה בירושלמי סוף תרומות משלחת זאבים היתה ולא עמד ב"ד וביטל כלומר שהיתה שעת הסכנה לילך בלא נר בלילה מפני הזאבים ולכן התירו זה ואח"כ לא ביטלו ב"ד את ההיתר וזה ראיה דעיקר איסור הנאה של כילוי אינו אלא מדרבנן דאם היתה מן התורה איך הקילו כל כך [ר"ש שלהי תרומות] וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל אבל התוס' בשבת [כ"ו.] ס"ל דהוה דאורייתא ע"ש וקשה דא"כ איך הקילו לטבול הפתילה כשעברה הסכנה [מל"מ] ונ"ל דבתוספתא הלשון כן ישראל שנכנס לתוך ביתו של כהן להדליק לו את הנר ומבקש לילך טובל לו פתילה בשמן שריפה עכ"ל וה"פ שבא בפתילה טבולה בשמן אלא שעיכבו הכהן עד שנתייבש הפתילה ולכן מקרי כצורך הכהן והתירו לו בכה"ג ולא בענין אחר:

י״חעוד שנינו בתוספתא שם בת כהן שהיתה בידה נר מלא שמן שריפה בע"ש עם חשיכה הרי זו נותנת לתוכו חולין כל שהוא ומדליקו עכ"ל כלומר דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת כדתנן בבמה מדליקין ואם נותן לתוכו מעט שמן של חולין מותרת להדליקו ודומה דין זה לקרבי דגים שנמוחו דמותר בתערובת שמן כל שהוא כמבואר שם וברמב"ם לא נמצא דין זה ואולי סובר דזהו לרבה דס"ל שם [כ"ג:] דבשבת דעלמא עסקינן ומטעם שמא יטה לפיכך הקילו בנתינת שמן כל דהוא כמו בדגים שנמוחו אבל לא לרב חסדא דמוקי לה שם בי"ט שחל להיות ע"ש ומשום דאין שורפין קדשים ביו"ט דלזה מאי מהני נתינת שמן אחר והרמב"ם פסק כר"ח בפ"ג מיו"ט אבל בשבת לא הזכיר זה כלל ואמנם כיון דהתוספתא מסייע לרבה ה"ל לפסוק כן וצ"ע [ובעל עין משפט שציין שם מיי' פ"א מתרומות הל' א' שגה בזה מאד ודו"ק]:

י״טתנן בשלהי תרומות מדליקין שמן שריפה בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובמבואות האפלים ועל גבי החולים ברשות כהן ומפרש בירושלמי דברשות כהן רק אחולים קאי אבל בבהכ"נ ובהמ"ד ובמבואות האפלים אפילו שלא ברשות כהן דהתירו משום צרכי רבים ולכאורה זהו ראיה ברורה דאינו אלא מדרבנן ונ"ל לדעת התוס' דה"פ דבחולין צריך לדעת בבירור שיש שם כהן אבל באלו א"צ דבודאי יש עם כהן או יעבור הכהן דרך שם כיון דרבים בוקעים בו ומדברי הרמב"ם שם משמע דאפילו ליכא כהן בבירור מותר ע"ש והולך לשיטתו דהוה דרבנן כמ"ש בסעי' י"ז:

כ׳עוד כתב הרמב"ם שם דמי שאין לו שמן חולין להדליק נר חנוכה מדליק שמן שריפה שלא ברשות הכהן עכ"ל ומטעם דמצות לאו ליהנות ניתנו. ואין לשאול דא"כ למה לא הותר לחולה אף שלא ברשות כהן דהא ודאי מצוה היא די"ל דודאי התירו כשאין שמן חולין כמו בחנוכה וזה שאמרנו ברשות כהן היינו כשיש שמן אחר:

כ״אמותר לכהן להדליק שמן שריפה אפילו בבית האבל או בבית המשתה ולא חיישינן כיון שיש שם אנשים רבים שמתעסקין עמהם בהאבלות או בהמשתה יטלטלו לצרכם שלא במקום הכהן ולמה לא חיישינן משום דבבית האבל לבן נשבר ויושבין בעצבות ולא יטלטלו הנר ובבית המשתה מתוך שלבושין בבגדים יפים יחושו לטלטל הנר שמא יטנפו בגדיהם ושנינו במשנה שם בת ישראל שנשאת לכהן והיא למודה אצל אביה אביה מדליק ברשותה ואין בזה שום רבותא נגד הדינים הקודמין ונ"ל דה"פ דכשהאב יודע שמיד תבא מותר לו להדליק קודם ביאתה כרגע ולא חיישינן שמא לא תבא: