ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים פ״גArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 83

א׳שאסור לזרוע תרומה ואם זרע מה דינו ובו כ"ב סעיפים
אמרינן בשבת [י"ז:] דבגזירת י"ח דבר גזרו על גידולי תרומה שתהא תרומה ומפרש הטעם למה גזרו גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן דילמא משהי לה גביה ואתי לידי תקלה שיאכלנה ולכן כשגזרו שתשאר תרומה לא יהיה לו כדאי להשהותה משום דתרומה הוא בזול ע"ש ומזה מבואר דמדין תורה מותר לזרוע תרומה ורק מדרבנן גזרו ולא אבין דהא להפסיד תרומה מדאורייתא אסור ואפילו לשנותה מברייתה כמ"ש בסי' פ"א וכשזרעה הרי אין לך הפסד גדול מזה שנרקבת בקרקע ונהי דטמאה כיון דאסורה באכילה אפשר דמותר מן התורה לזרעה אבל טהורה לא ניתנה אלא לאכילה ושתיה וסיכה כמ"ש שם וצ"ל דכיון דעיקר תבואה הוא ע"י הזריעה הוי כאכילה ממש כדכתיב בסוף ויגש וארבע הידות יהיה לכם לזרע השדה ולאכלכם וגו' הוקשו זה לזה:

ב׳והנה רש"י ז"ל סי' דכשגזרו שתהא תרומה היינו שתהא טמאה והקשו התוס' מהא דתנן בספ"ט שתילי תרומה שנטמאו טהורים מלטמא ואסורין מלאכול וביארו בפסחים [ל"ד.] דאסורין לזרים אבל מטומאתן נפקי אבל באמת ל"ק כלל לרש"י שהרי מסקינן התם דנהי דנטהרו מטומאתן לכל דבר מ"מ לענין אכילת כהנים נשארו כבטומאתן דעשו מעלה בתרומה כבקדשים דלא ליהנו להו זריעה מטומאתן לענין אכילה וכ"כ הרמב"ם בפי"א דין כ"א ודין כ"ג כמו שיתבאר וזהו שכתב רש"י שתהא טמאה כלומר שהכהן אסור לאכלה:

ג׳וז"ל הרמב"ם גידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים גזרו חכמים עליהן שיהיו אסורים לזרים כתרומה משום תרומה טמאה שביד הכהן שלא ישהנה אצלו כדי שיזרענה ותצא לחולין ונמצא בא בה לידי תקלה לפיכך מותר לאכול הגידולין בידים טמאות ומותר לטבול יום כחולין עכ"ל. ובדין כ"ג כתב הזורע תרומה טמאה אע"פ שהגידולין טהורין הרי הן אסורין באכילה הואיל והתרומה שנזרעה אסורה באכילה היתה כבר נדחו עכ"ל כלומר דעשו מעלה דלא ליהני זריעה לאכילה להוציאן מטומאתן ורק לטומאת מגע ידים ולטבול יום נטהרו:

ד׳וכתב עוד דאם חתך את העלין שצמחו ויצאו עלין שניין וחתכן הרי האוכל שיצא אח"כ מותר באכילה עכ"ל ובמשנה ספ"ט הכי תנן שתילי תרומה שנטמאו שתלן טהרו מלטמא ואסורין מלאכול עד שיגום את האוכל ר' יהודה אומר עד שיגום וישנה וכתב הכסף משנה שפסק כר"י מפני שאמרו בירושלמי עד שיגום בעלים וישנה וזהו כר"י ע"ש ותימא דבפי' המשניות כתב דאין הלכה כר"י וכן פסק הרע"ב ולענ"ד נראה דגם כאן פסק כת"ק והירושלמי הוא אליבא דת"ק וה"פ דהת"ק אומר עד שיגום את האוכל כלומר משנעשה אוכל לזה אומר הירושלמי דכשגומם את העלים קודם שנעשה אוכל וגוממן שני פעמים הוי כגומם את האוכל ומותר ור"י ס"ל ליגום את האוכל שני פעמים דוקא וכתב הראב"ד דזהו לכהנים אבל לזרים או לכהן טבול יום גם בכה"ג אסורין באכילה ע"ש ופשוט הוא [כ"מ] דרק למגע טבול יום הותרו גידולין כמ"ש ולא לאכילה דטבול יום טמא גמור הוא לתרומה:

ה׳ונמצא דגידולי תרומה הרי הן כחולין לכל דבר לבד שאסורין באכילה לזרים ובטמאה גם לכהנים אסורה באכילה משום מעלה אבל לכל הדברים הם כחולין גמורין וזהו ששנינו שם במשנה דשדה של גידולי תרומה חייבת בלקט ובשכחה ובפאה ובתרומה ובמעשרות ובמעשר עני ועניי ישראל ועניי כהנים נוטלין ממנה מתנות אלו עניי כהנים אוכלים את שלהם ועניי ישראל מוכרין את שלהם לכהנים בדמי תרומה והדמים שלהם והלוי מוכר את המעשר שלו לכהנים:

ו׳אמנם כיצד יעשו בהדישה והרי כתיב לא תחסום שור בדישו ולהניחה לאכול הרי היא כתרומה ואסור ליתן לבהמה ואלמלי היה תרומה דאורייתא לא היינו חוששים לזה כיון שמן התורה אסור להאכיל לבהמה אבל כיון דזהו דרבנן ואיך נעבור על לאו דאורייתא וכך אמרו חכמים החובט במקלות ה"ז משובח אחרי שאינו דש בבהמה והבא לדוש בבהמה כיצד יעשה תולה כפיפות בצוארי בהמה ונותן לתוכן מאותו המין ונמצא שאינו זומם את הבהמה ולא מאכילה את התרומה אבל ממין אחר אינו מועיל כמ"ש בח"מ סי' של"ח סעי' ז' לענין כשהמאכל רע לה ע"ש:

ז׳ודע שיש לי בזה שאלה גדולה מה נעשה לגידולי תרומה טמאה שגם הכהן אסור בה כמו שנתבאר וכשנפריש מהם התרומות והמעשרות ושארי הדברים מי יאכלם ולעשות בהם צרכים אחדים הרי כיון דמן התורה הוא תרומה גמורה אסורים לשארי דברים ונהי דהמעשר והלקט והשכחה והפאה מותרים בהסקה אבל תרומה דאורייתא אסור ולכן נלע"ד כיון דמה שנאסרה לכהן הוי מעלה בעלמא לא העמידו דבריהם לענין הפסד תרומה דאורייתא ויכול הכהן לאכלה ונ"ל שיאכלנה נקודים או קליות או תלוש במי פירות או תתחלק לעיסות שלא יהא במקום אחד כביצה כדתנן בפ"ה בסאה תרומה טמאה שנפלה למאה טהורין ע"ש:

ח׳הגאונים הקשו מהא דתניא בתוספתא בפ"ק דטהרות דגידולי תרומה חולין ותרצו דזהו לענין שחייבת בלקט שכחה ופאה ותרומה ועוד דלענין טומאה מתניא שם וזהו אמת דאינן טמאים אף שנטמאו קודם שתילתן כמ"ש וזהו ג"כ מה ששנינו ברפ"ב דביכורים דחשיב במעלות דמעשר וביכורים שגידוליהן אסורין משא"כ בתרומה וזהו ג"כ כמ"ש [ער"ש ותוס' פסחים שם]:

ט׳והא דגידולי תרומה תרומה אפילו דבר שזרעו כלה כמו רוב התבואות שהזרע נרקב ואחרים צומחין תחתיה וגידולי גידולין תנן התם דהוי חולין גמורים ומותרים לזרים והיינו כשזרע הגידולי תרומה ונתגדלו עוד פעם אך על זה אמרינן בירושלמי דדוקא בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה כמו בצלים ושומים אפילו גידולי גידולין אסורין:

י׳ועד כמה אסורים גידולי גידולין כלומר אם יזרע הגידולי גידולין לא נתבאר ברמב"ם ומשמע דלעולם אסור אמנם בירושלמי פ"ט [ה"ב] לענין גידולי טבל דטבל גידוליו מותרים בדבר שזרעו כלה ובאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין אומר הירושלמי עד כמה ואומר ר' יוחנן עד שלש גרנות והרביעית מותר וכ"כ הרמב"ם פ"ו ממעשר ושואל הירושלמי בתרומה עד כמה והשיבו דגם רביעית אסור ע"ש ודקדק הר"ש בפ"ט [מ"ו] דחמישית מותר ע"ש אבל מדברי הרמב"ם שלא הזכיר זה בתרומה נ"ל דס"ל דעד עולם אסור והא דקאמר רביעי משום דבטבל מותר רביעי אומר דבתרומה גם רביעי אסור וה"ה לעולם דאל"כ ה"ל לבאר:

י״אודע דבנדרים ספ"ז אומר ר' ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידוליו על עיקרו והוא גידולי גידולין אע"ג דבצל הוה דבר שאין זרעו כלה מ"מ כיון דרבו הגידולין על העיקר נתבטל העיקר בגידולי גידולין אף בדבר שאין זרעו כלה וכן פירשו שם הרא"ש והר"ן ז"ל וכמה הוא הריבוי פי' הרא"ש שם [נ"ז:] שיתרבה עד אחד ומאה שהוא שיעור לביטול תרומה כידוע וכן מתבאר מדברי הר"ן:

י״באבל מדברי הרמב"ם שם נראה דא"צ מאה ואחד אלא רוב בעלמא שכתב בפי"א דין כ"ב גידולי גידולין חולין לכל דבר ואפילו דבר שאין זרעו כלה אם רבו הגידולין על העיקר בגידולי הגידולין הרי הגידולין השניים מעלין את העיקר אע"פ שאין זרעו כלה ויהיה הכל מותר לזרים עכ"ל ומדלא הזכיר רבייה מאה ואחד ש"מ דרבייה בעלמא קאמר וכן נ"ל מדברי המפרש בנדרים והתוס' שם והטעם פשוט דכיון דמן התורה גם גידולין הראשונים חולין די להחמיר בגידולין שניים עד רוב ועוד דהא משמע להדיא דרבייה לא מהני רק בגידולי גידולין ולא בגידולין ואי עד מאה ואחד למה לא תתבטל אך להרא"ש והר"ן ל"ק די"ל דרבנן קנסוהו בכל גווני וגם הא דלא מהני בטבל היתר דגידולין שרבו על העיקר שהרי לא הזכיר זה בהלכות מעשר נ"ל הטעם פשוט דטבל אין לה ביטול שהיא דבר שיש לו מתירין והראב"ד השיג על הרמב"ם מטבל ע"ש שזה כוונתו ולפמ"ש א"ש [ודברי הכ"מ אינם מובנים והפ"מ בירושלמי שם במה"פ האריך לבאר דבריו דק"ל מטבל והאריך לחלק ולפמ"ש הטעם ברור ופשוט ודו"ק]:

י״גודע דהא דאמרינן בבצל של תרומה בגידולי גידולין כשרבו גידולין על העיקר מותר הכוונה דלא הוי תרומה דאתו גידולין ומבטלי ליה לעיקר מיהו טבל הוי דהא בטלו גידוליו את העיקר ודקאמרינן מותר לומר דפקע שם תרומה מיניה ושרי באכילת עראי [ר"ן שם נ"ז: ד"ה בצל] ופשוט הוא:

י״דוכתב הרמב"ם שם תרומת ח"ל והמדומע ותוספת תרומה וזרעוני גינה שאינן נאכלים כגון זרע לפת וצנון אע"פ שאותו לפת וצנון תרומה גידוליהן מותרין והרי הן חולין לכל דבר וכן הזורע פשתן של תרומה גידוליהן מותר לזרים עכ"ל ובירושלמי שם נותן טעם לפי שאינן מצויין ועוד מוסיף בירושלמי ספיחי שביעית שהן מותרים בגידולים [ראב"ד] ואלו השנים שהן זרעוני גינה שאינן נאכלין וזרע פשתן לא נמצא שם [שם] ותימא דזרעוני גינה שאינן נאכלין נשנה במשנה דשלהי מעשרות ובירושלמי השוה זרע פשתן לזרעוני גינה לענין שביעית וה"ה לגידולים [כ"מ] ובאלו השנים אין הטעם מפני שאינם מצויים אלא שלא ראו להחמיר בזרעוני גינה כיון שאין נאכלים ובפשתן משום דעיקר הזריעה הוי לשם הקיסמין דמטעם זה שנינן ברפ"ט דבפשתן מזיד יופך כמ"ש הר"ש שם ויתבאר בסעי' י"ח:

ט״וודע דהך דתוספת תרומה אין לזה שום ביאור מהו תוספת תרומה ונראה שכצ"ל תשלומי תרומה דהיינו מי שאכל תרומה בשוגג דהתשלומין נעשו תרומה לכל דבר לזה אומר דלענין גידולין אין נעשין תרומה [מל"מ]. והכי איתא בירושלמי רפ"ו ר"ז בשם ר' חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגידוליהן חולין ודייק לה מהמשנה דתנן גידולי תרומה תרומה הא גידולי תשלומי תרומה גידוליהן חולין ע"ש והנה ודאי כן הדין בתשלומי תרומה ומ"מ נ"ל דהגירסא ברמב"ם תוספת תרומה דכן שנינו בתוספתא רפ"ח הזורע תוספת של תרומה וסאה עולה מתוך מאה גידוליהן חולין עכ"ל ושני דברים הם תוספת תרומה והשנית הסאה שעולה מתוך מאה כלומר מדומע שנתערבה במאה של חולין ועלתה וצ"ל תוספת תרומה ה"פ דתרומה אין לה שיעור ותרם פחות מששים ואח"כ הוסיף דהוה ג"כ תרומה ולענין גידולין אין דינה כתרומה כיון דמן התורה נפטר בהקודם:

ט״זודע דנ"ל דבכל דיני גידולי תרומה אין חילוק בין דברים שחייבים בתרומה מן התורה לדברים שחיובן מדרבנן כמו ירק להרמב"ם ופירות לרש"י ותוס' דמדתנן דתרומת ח"ל אין גידוליהן חולין כמ"ש ממילא משמע דתרומת א"י אפילו תרומה דרבנן גידוליהן חולין ובהרבה דברים בארנו דשוין הן וראיה לזה דאל"כ לדעת הרמב"ם דבזמה"ז עיקר תרומה מדרבנן גם בא"י וא"כ למה שנינו גידולי תרומה תרומה אלא ודאי דבא"י אין חילוק:

י״זכתב הרמב"ם שם דין כ"ה שחלים חולין שנטמאו וזרען ועשאן תרומה הרי אלו מותרים שהרי טהרו בזריעה ולא נטמאו כשהן תרומה כדי שיהיו אסורין עכ"ל והנה הדין בודאי כן הוא אבל למה נקיט שחלים הלא בכל הדברים פשיטא שכן הוא ולא ידעתי מקורו וזה שכל הזרעים הטמאים כשנזרעו בטלו מטומאתן הוא ברמב"ם פ"ב מטומאת אוכלין דין י"ט ואפילו בדבר שאין זרעו כלה כמבואר שם וצ"ע ואולי דטעות הדפוס הוא וכצ"ל שתילים שנטמאו וזהו ממשנה דספ"ט דתנן שתילי תרומה שנטמאו טהרו מלטמא ואסורין בלאכול וכו' מבואר דדוקא שתילי תרומה שנטמאו ולא שתילי חולין [כנלע"ד]:

י״חודע דכל מה שנתבאר בגידולי תרומה זהו אם עבר וזרע ונתגדלו אבל לכתחלה אסור לזורען ותנן ריש פ"ט הזורע תרומה שוגג יופך ומזיד יקיים אם הביאה שליש בין שוגג בין מזיד יקיים ובפשתן במזיד יופך ופריך בירושלמי לא מסתברא דלא חליפין כלומר דאיפכא ה"ל לומר בשוגג יקיים במזיד יופך דבמזיד יש לקנוס יותר ומתרץ קנסו בו שתבטל שדהו על גב תרומה כלומר דכיון שאמרו גידולי תרומה תרומה הוה יקיים יותר קנס דכשמצווים לו להפוך ולבטל הזרע הרי יזרע זרע אחר של חולין ויהנה בשדהו משא"כ כשאומרים יקיים לא יזרע אחר תחתיו וזה של תרומה הוא בזול וכ"ש שאינו ראוי לאכילה גם לכהן כמו שבארנו ולהיפך כל חיובי חולין יש עליו כמ"ש:

י״טוהר"ש והרע"ב פירשו בטעמא דמזיד יקיים דכיון שנקרא שם תרומה עליו אין לאבדו ע"ש ולא ידעתי למה לא כתבו כהירושלמי אמנם ראיתי שהר"ש מפרש הירושלמי באופן אחר ואשוגג יופך קאי וה"פ לא מסתברא דלא חליפין קנסו בו שתבטל שדהו על גב תרומה כלומר דיופך הוי קנס גדול מיקיים מפני דלא חליפין כלומר שגם זרע אחר לא יוכל לזרוע מפני שכבר עבר זמן הזריעה ומה שלא קנסוהו במזיד משום דנקרא שם תרומה על זה כמ"ש ופי' הראשון מרווח יותר כמובן:

כ׳והא דאם הביא שליש יקיים ודאי הטעם כיון דניכר התרומה אין לאבדה ובטעם דבפשתן יופך מפרש הירושלמי כדי שלא יהנה בקיסמין כלומר דעיקר זריעת הפשתן הוי לשם הקיסמין [ר"ש ורע"ב] ולכן כשנאמר יקיים הלא יהנה בהקיסמין ולכן אפילו הביא שליש יופך ושנאסור עליו את הקיסמין ג"כ לא יציית כיון דעץ בעלמא הוא ולכן הוי יופך יותר קנס מיקיים ולא חשו לאיבוד הזרע של תרומה שהרי מן התורה חולין הן ועוד דבפשתן הוי חולין כמ"ש בסעי' י"ד:

כ״אכתב הרמב"ם שם דין כ"ו שבולת שהיתה בתוך הכרי ומרח הכרי כולו הרי אותה השבולת טבל הואיל ונמרחה בתוך הכרי שתלה ואח"כ קרא עליה שם ועשאה תרומה ה"ז ספק תרומה הואיל וזרעה שמא פרח הטבל ממנה ונעשה כפירות שעדיין לא נגמרו אבל אם עשאה תרומה קודם שיזרענה ה"ז תרומה לפיכך אם תלש ממנה ואכל במזיד חייב מיתה בשוגג משלם את החומש ואם גחן ואכל בפיו מן הארץ בטלה דעתו אצל כל אדם שאין דרך בני אדם בכך לפיכך פטור מן המיתה ומן החומש אם היה שוגג עכ"ל:

כ״בביאור הדברים דהנה חיוב תרומה במחובר לא משכחת לה שהחיוב הוא בשעת מירוח ומ"מ לפרקים יכול להיות כגון שמרח הכרי ואצל הכרי היתה שבולת מחוברת לקרקע ובעת מירוח הכרי נתערבה בהכרי ונתמרחה והיא מחוברת חל עלה חיוב תרומה הואיל שנתמרחה ואסור לאכול ממנה עראי עד שיתלשה ויפריש ממנה תרומה ואם אירע שאחר שנתמרחה בתוך הכרי תלשה ואח"כ שתלה וקרא עליה שם תרומה איבעיא להו במנחות [ע'.] אם חל עליה שם תרומה דאולי כיון דשתלה אח"כ נתבטל שם הטבל הקודם שהיה עליה ואין התרומה חל או דילמא דכיון דמקודם נתמרחה עדיין שם טבל עליה והתרומה חלה וזהו כשקרא שם תרומה עליה אחר ששתלה אבל אם קרא עליה שם תרומה קודם ששתלה והיינו בעת חיבורה הקודם בארץ כשנתמרחה אין כאן ספק וחל עליה תרומה אפילו במחובר כיון שנתמרחה ואחר קריאת שם תרומה עליה אם תלשה זר ואכלה חייב מיתה ובשוגג קרן וחומש אך אם אכלה במחובר לקרקע כגון שגחן א"ע ואכלה להשבולת מן המחובר פטור מן המיתה מטעם אחר מטעם שלא אכל כדרך אכילתה וכן בשוגג אינו חייב חומש מהך טעמא: