ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים פ״הArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 85

א׳באיזה דרך נוטל הכהן תרומה מהבעלים ובו י"ז סעיפים
כתב הרמב"ם בפי"ב דין ט"ו אסור לכהן ליטול תרומה או שאר מתנות שלו עד שיפרישו אותם הבעלים שנאמר ראשיתם אשר יתנו לד' לך נתתים ונאמר אשר ירימו בני ישראל לד' נתתי לך עד שירימו הם ואח"כ יזכה בהם עכ"ל וזהו מספרי זוטא פ' קרח דקודם ההרמה אין להכהן שום זכות בזה ואפילו איבד הישראל את הטבל או אכלו וחייב מיתה מ"מ אין להכהן שום תביעת ממון עליו כדתניא בחולין [ק"ל:] מניין לבעה"ב שאכל פירותיו טבלים וכן לוי שאכל מעשרותיו טבלים מניין שפטור מן התשלומין ת"ל לא יחללו את קדשי בנ"י אשר ירימו אין לך בהן אלא משעת הרמה ואילך ע"ש וכן קיי"ל המזיק מתנות כהונה פטור כמ"ש ביו"ד סי' ס"א:

ב׳ומבואר שם בחולין דאם באו ליד כהן התבואה בעודה טבל זכה בהן הכהן בהתרומה ותרומת מעשר למאן דס"ל מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין והרמב"ם בפ"ה מאישות פסק כן ע"ש אבל בלא זה אין להכהן שום זכות אפילו במכירי כהונה שבודאי יתן לו המתנות ומצינו בספ"ג דגיטין שיכול הכהן ללוות על זה מ"מ זהו הכל ברצון הבעלים אבל שלא ברצונו אין לו שום זכות וכן הלוי במעשר:

ג׳עוד כתב דגם אחר שהורמו לא יטלם אלא מדעת בעלים שהרי הם של בעלים ליתנן לכל כהן שירצה שנאמר ואיש את קדשיו לו יהיו ואם לקח שלא מדעת בעלים זכה בהן שאין לבעלים מהן אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון עכ"ל וכן פסק בפ"ב מגניבה לענין כפל ובש"ך ח"מ סי' ש"ן מבואר דרבים חולקים בזה וגדולי אחרונים הסכימו להרמב"ם ואנחנו בארנו שם סעי' י"ג דהוי ספיקא דדינא וא"כ ממילא דאין מוציאין מידו:

ד׳תניא בספרי ואיש את קדשיו לו יהיו למה נאמר לפי שהוא אומר כל תרומות הקדשים אשר ירימו בני ישראל לד' לך נתתים שומע אני יטלום בזרוע ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו הרי שמדד להם בארץ ונתוספו אחרים עליהן יכול קורא אני עליו ואיש את קדשיו לו יהיו ת"ל אשר יתן לכהן לו יהיה או אפילו מדד לו בקופה ונתוספו אחרים עליהן קורא אני עליו איש אשר יתן לכהן לו יהיה ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו עכ"ל הספרי פרשת נשא וצריך ביאור:

ה׳ויראה לי דהגירסא משובשת ולהיפך צ"ל כשמדד התרומה להכהנים שבאו לפניו והמדידה היתה בארץ שלא בקופות הכהנים ועד שלא גמר המדידה נתוספו עוד כהנים יכול שאני קורא איש אשר יתן וגו' כלומר שכבר זכו בה הכהנים הקודמים ת"ל ואיש וגו' כלומר שעדיין שייך לבעלים ויכול ליתן מזה גם להכהנים שנתוספו או אפילו מדד לו בקופה של כהן ונתוספו כהנים אחרים יכול שאקרא על זה ואיש וגו' כלומר שיהא ביכולת הבעה"ב ליתן גם להנוספים ת"ל איש אשר יתן לכהן לו יהיה כלומר דזהו כבר כנתון להראשונים ואין הנתוספים זוכים בזה והרמב"ם לא הביא זה ולדינא בודאי כן הוא דקופתו של כהן זוכה ואפילו אי כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח וכן כליו של לוקח ברשות מוכר לפי דעת הרמב"ם בפ"ד ממכירה ולדעת הרא"ש הוי ספיקא דדינא כמו שבארנו בח"מ סי' ר' סעי' י"ג זהו בלוקח ומוכר אבל בתרומה שהתורה זיכתה לכהן ודאי כליו קנו דהוה כברשותו מפני שהתורה זיכתה לו להעמיד שם כליו:

ו׳עוד כתב הרמב"ם כהן שנתנו לו תרומה ומצא בה דברים אחרים הרי אלו אסורים משום גזל שמא אחרים הניחום שם עד שיטלום עכ"ל וזהו תוספתא סוף תרומות ומסיים בה שמשלימין לבית הדמע כלומר שאלו הדברים אחרים מצטרפים לבטל תרומה שנפלה בחולין במאה ואחד ונראה דדין זה לא משכחת לה כשנתן הישראל להכהן את התרומה מיד ליד אלא כגון שא"ל הישראל במקום פלוני הנחתי לך תרומה מחטין כך וכך מדות והלך ומצא יותר או שמצא לבד החטין שעורין או קטניות לא אמרינן דגם זה הוא מתרומה של הישראל אלא תלינן דאדם אחר הניח שם ויבא ויטלם ולכן לא יטלם וזהו שכתב הרמב"ם שאסור משום גזל והתוספתא שאמרה שמשלימין לבית הדמע זהו אם נטלן באיסור והרבותא הוא שכל כך מחזקינן להו בודאי חולין עד שמצטרפין לביטול תרומה:

ז׳אין הישראל חייב לטפל בהתרומה להביאה מן הגורן לעיר ומן המדבר לישוב אלא הכהנים יוצאים להגרנות ונותנין להם חלקם שם ואע"פ שהקפידה התורה שיטלו הכהנים תרומתם בדרך כבוד כמו שיתבאר וא"כ היה לנו לחייב את הישראל שיביאנו להכהן לביתו מ"מ לא רצתה התורה להעמיס טירחא רבה כזו על הנותן את התרומה ועוד נ"ל דא"א בענין אחר דאם היה החיוב על הישראל להוליכו לכהן לביתו היו בוררים הישראלים אחדים מהכהנים היותר מובחרים ומשלחין להם כל תרומתן ורצון הקב"ה שכולם החברים יהנו מתרומה ולכן יותר טוב שיבואו הכהנים להגרנות וממילא שיהיה הישראל כמוכרח ליתן לזה ולזה:

ח׳ואם לא באו הכהנים אל הגורן מפריש ומניחה בגורן עד שיבואו ולהפריש מוכרח דאל"כ הוי טבל ואסור לו לאכול ואם המקום בגורן אינו משתמר כגון שבהמות וחיות מצויות שם התקינו חכמים שהישראל יטפל בה ויביאנה לעיר ויטול שכר הבאתה מהכהן כשיבא ליטלה והטעם שהתקינו מפני שזהו חילול שם שמים כשהבהמות והחיות יאכלו התרומה ויראה לי דגם אם משתמרת מבהמות וחיות ולא מגנבים ג"כ חייב לעשות כן משום דגנבים לא ישמרוה בטהרה ולא ידעו שהיא תרומה ויאכלוה זרים וכ"ש אם גנבים עכו"ם אין לך בזיון גדול מזה:

ט׳אסור לכהנים ולוים לסייע בבית הגרנות כדי ליטול מתנותיהן וכל המסייע חילל קודש השם ועליהם נאמר שחתם ברית הלוי וגם על הישראל יש איסור ליתן להם המתנות בשכר סיוען שנאמר ואת קדשי בנ"י לא תחללו ואיתא בר"פ עד כמה שבקשו חכמים לקונסן להיות מפריש תרומה אחרת ומפני מה לא קנסום דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב דשמא יהיה לו עוד טבל גמור ויפריש מזה על הטבל הגמור והיא כבר הופרשה. ויראה לי מלשון הגמ' והרמב"ם דדוקא כשמסייעים על כוונה זו בכדי שיתן להם את התרומה אבל אם אין כוונתם לזה אלא שמתוך התקרבותם עושין כן לית לן בה ויש להסתפק במכירי כהונה ולויה שבלא"ה נותן להם המתנות אם מותרים לסייע לכוונה זו ונראה דאסור אלא נותן להם חלקם בכבוד ולא מפני הסיוע ובתרומת ח"ל ליכא משום כהן המסייע בבית הגרנות [בכורות כ"ז.] והרמב"ם כתבה בספ"ה מבכורים ע"ש:

י׳נתן תרומה לכהן ע"מ להחזיר יצא ידי נתינה ואסור לעשות כן דזהו ככהן המסייע בבית הגרנות ועוד גרוע מזה שמחזיר לו כולו ומפני מח יצא ידי נתינה משום דקיי"ל מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה דלשעתה הוי שלו לגמרי וכמו שהכהן לאחר קבלת התרומה יכול למוכרה וליתנה במתנה כמו כן עושה תנאי זה בעת הנתינה ומה לי אם נותנו להבעלים או לאחר אמנם אסרו זה דהוה ככהן המסייע כמ"ש:

י״אאסור לכהן לחטוף מתנותיו ותרומותיו וכן ללוי מעשרותיו ואף שכוונתו משום חיבוב מצוה אסור [כ"מ בחולין קל"ג.] ויחבב שארי מצות שאין בהן חשד לאכילה ולשתיה ואפילו רוצה להראות עי"ז שכהן הוא אסור [כ"מ שם בגמ'] ואפילו לישאל חלקן בפיהן אסור שזה קורא הכתוב ויטו אחרי הבצע לדעת ר"מ בשבת [נ"ו.] אלא נוטלין בכבוד שעל שלחן המקום אוכלים ושותים והמתנות הם לד' והוא יתברך נתנם להם כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי [רמב"ם]:

י״בכשהישראל נותן מתנות לכהן יזהר שלא ליתן לאלו הכהנים שעי"ז יקמץ מליתן להם המגיע להם בעד טרחתם כגון ישראל שעשה גת יין ויש לו שומר כהן על הגת וכשיתן לו התרומה לא יתן לו עוד בעד שמירתו או בכור לשומר עדרו או מתנות זרוע לחיים והקיבה לרועה בהמתו ואם נתן חלל קדשי שמים ואם ירצה ליתן להם ישלם להם מקודם מה שמגיע להם משכירותם ואח"כ יתן להם אם ירצה ויראה לי דאם זה ידוע לכל שלא ינכה המתנות בעד שמירתן יכול ליתן אפילו מקודם הסילוק:

י״גאמרינן בבכורות [רפ"ד] דיש במתנות כהונה טובת הנאה לבעלים כיצד ישראל שהפריש תרומה מכריו ומצאו ישראל אחר וא"ל הא לך סלע זו ותנהו לבן בתי כהן מותר וכהן אסור ליתן סלע לישראל אף כדי שיתן לכהן אחר כיון דחזי לעצמו נראה ככהן המסייע [רש"י]. ולכאורה מזה משמע דטובת הנאה הוי ממון אמנם חזינן להש"ס בספ"ב דקדושין ובנדרים [פ"ד:] שנחלקו בטובת הנאה אי הוה ממון אם לאו ולא הביאו מכאן ש"מ דאין ענין זל"ז דאפילו אי טובת הנאה לא מקרי ממון מ"מ לא מפני זה נאסור עליו שיקח ממון בהיתר בעד זה ולכן גם הפוסקים שחקרו בזה לא הזכירו זה [עיש"ש ב"ק פ"ט סי' ס"א וש"ך ח"מ ס"ס ש"ן וברא"ש ור"ן ספ"ב דקדושין]:

י״דאמנם הירושלמי בנדרים פי"א [ה"ג] תלה זה בזה ואי טובת הנאה אינה ממון אסור ליקח שכר בעד זה ומקשה מדין זה למאן דס"ל טובת הנאה אינה ממון ומתרץ דמיירי דגם בלא זה היו הבעלים רוצים לאחד משני כהנים ואחד מהם היה בן בתו של זה הישראל ואומר לו הא לך סלע ותנהו לבן בתי דבכה"ג אינו נוטל משום טובת הנאה כיון דגם בלא זה היה בדעתו ליתנו לזה או לאחר וכיון דנותן לו הסלע רק נגד האחר לא חשיב טובת הנאה וכן הוא בירושלמי דמאי פ"ו [ה"ב] ע"ש:

ט״ווזהו דרך הרמב"ם בפי"ב דין כ"א וז"ל ורשאי ישראל לומר לישראל אחר הא לך סלע זו ותן תרומה או בכור או שאר מתנות לפלוני הכהן בן בתי או בן אחותי וכל כיוצא בזה בד"א כשהיו הבעלים רוצים ליתן לאחד משני כהנים אלו או משני לוים אלו בחנם וא"ל חבירו הא לך ותן לזה אבל הבעלים שאמרו לכהן או ללוי הא לך חלק זה בטובת הנאה [שמקבל מעות בעד זה מהכהן או מאחר] ה"ז אסור וכן אסור לעשות סחורה בתרומות אע"פ שהוא לוקח מהכהן ומוכר לכהן עכ"ל אלא כהן מכהן לוקח לאכול ולא למסחר ופסק הרמב"ם כהירושלמי אע"פ שמהש"ס שלנו לא משמע כן ועמ"ש בח"מ ס"ס ש"ן:

ט״זודע דדברי הרמב"ם תמוהים בזה שכתב דגם בשאר מתנות רשאי ישראל לומר וכו' והא להדיא מבואר בבכורות שם דלא התירו זה רק בתרומה מפני שיש בהן קדושת הגוף ולא אתו לזלזולי בהו אבל לא בשארי מתנות כהונה ע"ש אם לא שנאמר שגירסא אחרת היתה לו וכן משמע מרש"י שם שכתב הכי גרסינן ע"ש ובערכין [כ"ח:] יש ראיה להרמב"ם ע"ש [ומצאתי להרי"ט אלגאזי שם בבכורות שהאריך בזה ולא העלה דבר ברור וכ"מ בירושלמי דמאי פ"ו הל' ב' שאומר זה על בכור ע"ש]:

י״זגרסינן ביבמות [צ"ט:] תנו רבנן עשרה אין חולקין להם תרומה בבית הגרנות ואלו הן חרש שוטה וקטן טומטם ואנדרוגינוס והעבד והאשה והערל והטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו חרש שוטה וקטן דלאו בני דיעה נינהו טומטם ואנדרוגינוס נמי בריה בפ"ע היא והוי זילותא דקדשים [רש"י] עבד דילמא אתי לאסוקי מתרומה ליוחסין ערל וטמא משום דמאיסי ונושא אשה שאינה הוגנת לו משום קנסא ואשה או משום יחוד או משום גרושה שמא יגרשנה הכהן והיא זרה ולא ידעי ופלגי לה [שם] וכולן משגרין להן לבתיהן חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו והרמב"ם ספי"ב הוסיף גם ערל שאין שולחין לו ע"ש ומסתמא כך היתה גירסתו וכבר תמהנו בסי' נ' לשיטת הרמב"ם בפ"א דגם לבת כהן יוצאין בנתינת תרומה איך תניא סתמא דאין נותנין לאשה הא לבת כהן פנויה ודאי נותנין למאן דס"ל דהחשש משום גרושה אם לא שנאמר גזירה שמא תנשא לישראל ולא ידעי ויתנו לה ע"ש [ואפילו להסוברים דטומטם ואנדרוגינוס ספק הם לא גריעי מערל]: