ערוך השולחן העתיד, דיני זרעים פ״וArukh HaShulchan HeAtid, Laws of Zeraim 86

א׳דין ביטול תרומה בחולין בכמה ובו כ"א סעיפים
הלכה פסוקה בכל הש"ס דתרומה עולה באחד ומאה והיינו סאה תרומה שנפלה למאה סאה חולין בטילה ולא בפחות כר"א בפ"ד דתרומות [מ"ז] ואע"ג שיש שם תנא שאומר דלא בעינן ק' סאה חולין ודיו בצ"ט סאה ושתות סאה והירושלמי אומר דהלכה כדבריו לא משגחינן בזה משום דבכל הש"ס אומר אחד ומאה והטעם מפרש בירושלמי דכתיב בתרומת מעשר את מקדשו ממנו והך ממנו הוא מיותר ולכן דרשינן דבר שאתה תורם ממנו מקדשו כלומר אוסרו ותרומת מעשר הוי אחד ממאה ולכן אחד ממאה אוסר עד שיהא מאה ואחד ואסמכתא בעלמא הוא [תוי"ט] דמן התורה מין במינו ברובא בטל וזהו דרבנן ואסמכוה אקרא. ואין לשאול הא תרומה הוה דבר שיש לו מתירין שיכול לישאל על התרומה ואפילו באלף לא בטיל והתינח כשכבר מסרו ליד כהן דאז אינו בשאלה [נדרים פ"ט.] אבל הא ביטול במאה ואחד הוה גם כשעדיין לא מסרו ליד כהן אך בגמ' [שם] תרצו דכיון דליכא מצוה לישאל עליה ודאי לא ישאל ולכן הוה כאין לו מתירין:

ב׳דבר פשוט הוא דהא דאמרינן דתרומה עולה בק"א זהו במין במינו אבל בשאינו מינו דיו בס' כשארי איסורים וכמ"ש ביו"ד סי' שכ"ג לענין חלה וכן אם נתערב במינו ובשאינו מינו ובהמינו ליכא ק"א ובשאינו מינו יש ס' אמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו כמ"ש שם וע' בסעי' כ"א.

ג׳ואע"ג דלענין האיסור בטילה בק"א מ"מ הא איכא כאן סאה של תרומה שהיא לכהנים ויש כאן גזל השבט ולכן אמרו חכמים שצריך להרים מהתערובות סאה אחת וליתנה לכהן והשאר מותר לזרים וכתב הרמב"ם ריש פי"ג דכל תרומה שאין הכהנים מקפידין עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים של אדום א"צ להרים סאה אחת דכיון שנפלה במאה בטילה במיעוטה והכל מותר לזרים עכ"ל כלומר אע"ג דודאי אסור לגזול מהן גם אלו הדברים מ"מ הא לא גזלה שנפלה להחולין ונתבטלה ומדינא אין כאן גזל וכיון שאינם חשובים להכהנים לא חייבו אותו להרים וזהו מירושלמי בפ"ב דערלה [הל' א']:

ד׳נפלה סאה תרומה לפחות ממאה חולין נעשה הכל מדומע ואסור לזרים וימכור הכל לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי אותו סאה שנותן להם בלא דמים שהרי היא שלהם וכבר נתבאר דזהו במין במינו וז"ל הרמב"ם שם בד"א בשנתערב מין במינו אבל מין בשאינו מינו בנותן טעם אם יש בכולו טעם תרומה נעשה הכל מדומע וימכר לכהנים בדמי תרומה חוץ מדמי תרומה שבו ואם טעם הכל טעם חולין הכל מותר לזרים עכ"ל וכבר נתבאר ביו"ד סי' צ"ח דכל נותן טעם הוא בששים והא דתנן בפ"ב דערלה [מ"ז] במין בשאינו מינו כגון גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין ויש בהם בנותן טעם בין שיש בהם לעלות באחד ומאה ובין שאין בהם לעלות באחד ומאה אסור ע"ש דמשמע שיש נותן טעם גם ביותר מששים זהו ודאי דכן הוא דאם טעמו כהן ואומר שיש בזה נתינת טעם ודאי אסור גם ביותר מששים והרי יש דברים דעבידי לטעמא או דברים המעמידים דאף באלף לא בטיל מיהו בסתמא כל נותן טעם הוא בששים.

ה׳ודע דמשמע לי מלשון הרמב"ם והמשנה דבאינו מינו כשאינו נותן טעם א"צ להרים הסאה שנפלה שהרי לא הזכירו זה רק במין במינו ובשאינו מינו כתבו דנתבטל כשאינו נותן טעם ולא הזכירו הך דצריך להרים וי"ל הטעם דכיון דמעיקר הדין ליכא גזילה כמ"ש ולכן באינו מינו כשבאכילתו אינו טועם טעם התרומה כלל לא הצריכו אותו להרים ועוד דבשלמא במינו שייך הרמה ואומרים זו היא סאה שנפלה וזו היא שעלתה אבל כשיעלה מאינו מינו איך אפשר לומר זו היא שנפלה הלא היא לא נפלה:

ו׳ודע שיש לי בענין זה דביטול תרומה במין במינו בק"א שאלה גדולה והרי רש"י ז"ל פוסק בכל האיסורין במין במינו במשהו כר' יהודה במנחות [כ"ב:] דגמר מדם הפר ומדם השעיר דמין במינו לא בטל כלל כמ"ש ביו"ד סי' צ"ח א"כ צ"ל הא דאמרינן בכולי הש"ס דתרומה עולה באחד ומאה הוי דלא כהלכתא. והנה רבותינו בעלי התוס' בזבחים [ע"ג:] ובמנחות שם נתקשו לר' יהודה עצמו והרי בכ"מ מצינו לר' יהודה עצמו דעולה באחד ומאה בשבת ר"פ נוטל דאומר ר' יהודה אף מעלין את המדומע באחד ומאה וכן בריש ביצה בליטרא קציעות דר"י אומר אם יש שם מאה פומין יעלו ע"ש ומתחלה רצה ר"ת לחלק בין לח ליבש וחזר בו ומחלק בין אם נפלו לחולין מתוקנים דא"א למבטל להיות כבטל ובין נפלו לאינן מתוקנים והאריכו רבותינו בזה ע"ש ואין בזה דבר ברור:

ז׳ולענ"ד נראה דתרומה דין אחר יש לה מכל האיסורים דבתרומה גילתה התורה שכשירדה מחשיבותה נעשית כחולין ע"פ מאי דתניא בכריתות [ז'.] כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ומפרש משום דבתרומה כתיב ומתו בו כי יחללוהו כיון דחלליה איתחיל ופירש"י דכיון דבטלה בהתירא בטלה ע"ש ולעיל ריש סי' פ"ב בארנו הדברים ועפ"ז בארנו שם סעי' י"ד דלכן לא הצריכו חכמים לנקות כל המגורה של חטי תרומה ושל חבית שמן של תרומה משום דכיון דירדו מחשיבותם הויין כחולין ע"ש וא"כ הדבר מוכרח כשנתערבו ברוב חולין נתבטלו מחשיבותן ורק מדרבנן הצריכו ק"א ואסמכוה אקרא כמ"ש ריש סי' זה וגם מהך קרא גופה דאת מקדשו ממנו דמיניה דרשינן לביטול ק"א ונהי דאסמכתא בעלמא הוא מ"מ יותר משיעור זה א"א לאסור דאין כאן מקדשו ממנו ולכן הלכה פסוקה בכל הש"ס דתרומה בטילה באחד ומאה גם לר' יהודה [אך בגיטין נ"ד. גבי ורמי דר"י אדר"י ושם הוא בערלה וכלה"כ צ"ע ואולי משום דבלא"ה משני שפיר]:

ח׳כתב הר"ש בפ"ב דערלה [מ"ח] דכי בעינן ק"א היכא דאיסורא בעיניה הוא כגון חטין בחטין או כל דבר שלא נתבשל אבל היכי דליתא בעיניה לא בעינן ק"א עכ"ל ונראה דכוונתו כגון אם בישל התערובות עד שנימוחו כולם [צ"ע אם זה נקיא ליתא בעיני'] לא בעינן ק"א אלא בששים כשארי איסורים מפני דאזלא לה חשיבותייהו וראיה מהא דתניא בחולין [צ"ז.] קדירה שבשל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנ"ט ומדלא קתני ואם בשל במינו צריך ק"א ש"מ דגם במינו די בששים דהיינו נותן טעם וכך נ"ל לפרש דברי רש"י בחולין [צ"ט. ד"ה אין ועתו"ס שם]:

ט׳אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון כיצד סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעו ונאסרו ונפל מהמדומע למקום אחר א"צ מאה כנגד המדומע שנפל אלא לפי חשבון התרומה שיש בהמדומע כגון שנפלו עשר סאין של תרומה לתשעים סאה של חולין ונדמעו ואח"כ נפל ממדומע זו עשר סאין לפחות ממאה חולין שפיר נדמעו שהרי אפילו לפי החשבון יש כאן סאה של תרומה אבל אם נפל פחות מעשר לא נדמעו שהרי כנגד התרומה שיש בהדימוע יש מהחולין מאה וכן כל כיוצא בזה:

י׳ובלפי חשבון החמירו אפילו כשנתבטלה התרומה בחולין כגון שנפלה סאה תרומה למאה של חולין ונתבטלה אלא שאמרו חכמים דצריך להרים סאה אחת וליתנה לכהן אם הרים הסאה ונפלה לחולין חשבינן אחד ממאה ממה שיש בה תרומה ואם יש חולין מאה כנגד האחד ממאה תבטל החולין את התרומה שיש בה ואם לאו אסורה [משנה פ"ה מ"ה]:

י״איראה לי דאע"ג דאמרינן דאינו מדמע אלא לפי חשבון מ"מ לא מצרפינן לביטול את המדומע שנפל כל חלקי החולין שיש בה להחולין האחרים שלתוכם נפלה המדומע דאל"כ בהדין השני שבארנו בסאה שנתבטלה במאה ונפל ממנה סאה לחולין אחרים הרי אם תפול לחלק אחד מסאה והיינו לאחד ממאה מסאה תתבטל שהרי יש צ"ט של חולין מהסאה שנפלה אלא ודאי דסאה שנפלה אינה בחשבון הביטול וכן מתבאר מדברי הרמב"ם ע"ש:

י״במיהו נ"ל דאימתי אינו מדמע אלא לפי חשבון כשנפלה התרומה ברוב חולין אבל כשנפלה למעט חולין שהתרומה הוא הרוב נעשית הכל כתרומה ודאית דאזלינן בתר רובא וצריך מאה נגד כל הנפילה של התרומה והרי מן התורה בטל האיסור ברוב היתר כ"ש שיתבטל ההיתר ברוב איסור והכי איתא בירושלמי פ"ה [ה"ד] שאומר שם והוא שרבו חולין על התרומה [כצ"ל] כלומר דאם רבו תרומה על החולין או מחצה למחצה אין כאן חשבון דהכל תרומה ע"ש:

י״גודע דבירושלמי שם אומר ר' יוחנן סאה תרומה שנפלה למאה חולין כל שהן מבטלין אותן כלומר אם נפלה סאה משם למקום אחר אינה מדמעתן כלל לפי שכבר נתבטלה במאה של חולין ולכן אפילו נפלה לכל שהוא חולין אינה אוסרת ואף שהצריכו להרים זהו מפני גזל השבט אבל דינה כחולין ופריך מתניתא פליגא על ר"י דתנן דלפי חשבון מדמעת ומתרץ דר"י באמת תני בהמשנה דאינה מדמעת כל עיקר דלא כגירסת המשנה שלנו ע"ש ולכאורה כיון שר' יוחנן אומר כן ואין מי שחולק עליו ה"ל לפסוק כן והרמב"ם ז"ל העתיק המשנה כצורתה דמדמעת לפי חשבון ולא ידעתי למה:

י״דוכתב הרמב"ם בפי"ג דין ד' לענין שמדמע לפי חשבון בד"א בדבר שאין דרכו להבלל כגון חטים לחטים קמח לקמח אבל דבר שדרכו להבלל כגון שמן תרומה לשמן חולין או יין תרומה ליין חולין הולכין אחר הרוב אם רוב תרומה ה"ז מדמע כתרומה ואם רוב חולין הרי הוא כחולין ואינו מדמע אע"פ שהיא אסורה לזרים עכ"ל והיינו כשנפלה לפחות ממאה דכולה אסורה לזרים וזהו בירושלמי פ"ה [סוף הל' ג'] כמו שיתבאר בס"ד:

ט״ווז"ל הירושלמי תני סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה הרי אלו מדומעין ואין משלמין לה קרן וחומש על מקום אחר ולא ממקום אחר עליהן אלא לפי חשבון ובדבר שאין דרכו להבלל אבל בדבר שדרכו להבלל הולכין אחר הרוב אם רוב תרומה תרומה ואם רוב חולין חולין עכ"ל וה"פ דכשצריך לשלם קרן וחומש מן החולין על תרומה שאכל בשוגג ומשלם מזה המדומע לא יחשוב כולו חולין אלא לפי חשבון החולין שיש כאן וכן כשאכל מכאן ומשלם מחולין אחרים קרן וחומש לא יחשוב מה שאכל מכאן כולו תרומה אלא לפי חשבון התרומה שיש בו ועל זה אמר ובדבר שאין דרכו להבלל וכו' ומפרש לה הרמב"ם דלאו דוקא לענין תשלומין מחלק בין דרכו להבלל לאין דרכו להבלל אלא גם אעיקרא דמדומע קאמר דדבר שדרכו להבלל אין כאן חשבון אלא הולכין אחר הרוב והוי או כולו תרומה או כולו חולין:

ט״זוהטעם נראה דבשלמא דבר שאינו נבלל וכל גרגיר עומד לעצמו אמרינן שנתערב וכל סאה מהם יש בהם חלק מהתרומה לפי הערך מהדימוע ויתר החלקים מהחולין אבל הדבר הנבלל כמו משקין הלא נעשה כולו כגוש אחד ואין שייך לחלקו לחלקים ולכן בהכרח לומר אף שאוסר עד מאה מ"מ בנפל מהמדומע למקום אחר בהכרח לומר מין אחד או חולין או תרומה והיינו לילך אחר הרוב כמ"ש:

י״זויש בזה שאלה ואיך אפשר לומר דדבר הנבלל א"א לחלקו לחלקים לחשוב לפי ערך והרי אין לך נבלל יותר ממים במים ותנן בפ"ג דמקואות [מ"ג] בור שהוא מלא מים שאובין והאמה נכנסת לו ויוצאה ממנו לעולם הוא בפיסולו עד שיתחשב שלא נשתייר מן הראשונים ג' לוגין כלומר דהמים הצפים ויוצאין ממנה לא נחשבין כולן מהראשונים אלא לפי חשבון המים שהיו בבור וחשבון מים של האמה אלמא דמחשבינן לפי ערך והתשובה בזה דודאי במקוה דאורייתא בהכרח לחשוב לפי חשבון דאל"כ מאי חזית לומר שכל השאובים יצאו ולהכשירה נימא שמי האמה יצאו והשאובין נשארו במקומן ונפסלנה ואי קשיא באמת נאמר כן אך זה א"א דא"כ לעולם לא נוכל לטהר המקואות שהיו בהם שאובים אבל בדימוע דרבנן ודאי אין לחשוב לפי חשבון וראיה שהרי גם במקואות במילי דרבנן אין חושבין לפי חשבון שם במשנה הקודמת הבור שבחצר ונפלו בו ג' לוגין לעולם הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד והיינו המים שהיו בו תחלה וחשבינן לכל היוצאים מן המים הראשונים וכבר פי' כן הראב"ד [הובא בב"י טוי"ד סי' ר"א ובתוי"ט שם] דזהו טעם ההפרש בין שני המשניות דשם ע"ש:

י״חולכאורה תלוי דין זה בפלוגתא דיש בילה ואין בילה בזבחים [פ'.] בדין צלוחית של אפר פרה שנפלה לתוכה מים כל שהוא וס"ל להירושלמי יש בילה דאי אין בילה הלא כל אחד עומד בפ"ע ולפ"ז לא ה"ל להרמב"ם לפסוק דהא רב אשי דהוא בתרא ס"ל שם אין בילה אמנם אין ראיה דרב אשי אומר שם אליבא דר"א אבל חכמים סברי יש בילה ע"ש ושמואל אומר להדיא בר"ה [י"ג:] לכל אין בילה חוץ מיין ושמן אלמא דבמשקה יש בילה ולבד זה נראה דאין ענין זל"ז שהרי בר"ה שם יש מי שסובר דגם בזרעים יש בילה ובזה ודאי דחשבינן לפי ערך כמו שנתבאר:

י״טביו"ד סי' צ"ב נתבאר שיש פלוגתא דרבוותא בענין חתיכה נעשה נבילה די"א דזהו רק בבשר בחלב בלבד וי"א גם בשארי איסורין וממילא דגם בתרומה כן. והנה במין במינו לא שייך זה דכיון דמן התורה אזלינן בתר רובא א"כ ממ"נ או כולו היתר או כולו איסור ורק באינו מינו דצריך ששים מן התורה מפני טעם כעיקר אם נפלה תרומה לחולין לאינו מינו בפחות מששים וחזר ונפלה כל התערובות לחולין אחרים אם לא אמרינן חנ"נ א"צ רק להשלים ששים להתרומה ואם אמרינן חנ"נ צריך ששים נגד כל התערובות:

כ׳ובירושלמי דערלה פ"ב [ה"ג] יש פלוגתא דתנאי בזה והכי איתא שם גריסין של תרומה שנפלו עם עדשים של חולין ויש בהם נותן טעם ריבה עליהם עדשין של חולין מותר עד כמה ירבה תפלוגתא דרבי ור' ישמעאל בר' יוסי על דעתיה דרבי דו אמר עד שירבה על כולהון על דעתיה דר"י בר"י דו אמר עד שירבה על הנופלים עכ"ל הרי דלרבי אמרינן חנ"נ ולר"י בר"י לא אמרינן ונראה דהלכה כרבי מחבירו הוה כלל גמור ואמרינן חנ"נ וכבר בארנו ביו"ד שם דבשארי איסורים הוה דרבנן ושבדרבנן לא אמרינן חנ"נ ולפ"ז לדעת הרמב"ם דתרומה בזמה"ז דרבנן נראה דלא אמרינן חנ"נ בתרומה אפילו להסוברים דיש חנ"נ בשארי איסורים וכל פרטי דיני חנ"נ נתבאר ביו"ד שם:

כ״אעוד איתא שם בירושלמי גריסין שנתבשלו עם עדשין של חולין ואין בהם בנותן טעם ריבה עליהן גריסין של חולין מין מעורר את מינו לאסור לא תהא גדולה מיי"נ כמה דתימר ביי"נ את רואה את ההיתר כמי שאינו אותו האיסור אם יש בו בנ"ט אסור ואם לאו מותר והכא את רואה את ההיתר כמי שאינו והאיסור וכו' הדא אמרה ריבה עליהן גריסין של חולין [כצ"ל] מותר עכ"ל וזהו מה דקיי"ל ביו"ד שם סילק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו והכי איתא בחולין [ק':] לר' יהודה דמין במינו לא בטיל אם נתערב במינו ושאינו מינו ויש בהאינו מינו ששים רואין את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו. ודע דלכאורה משמע מירושלמי דדוקא כשמקודם נתבטל בהאינו מינו אבל באמת לאו בדוקא דאפילו נתערבו ביחד אמרינן רואין כמבואר בחולין שם וביו"ד שם נתבארו כמה פרטים בזה ע"ש: