ערבי נחל, אחרי מותArvei Nachal, Achrei Mot
א׳בקרבתם לפני ה' וימותו. עיין מ"ש בזה רוח אפינו בספר אור החיים ודבריו בלתי מושגים רק ברוח הקודש, רק תחלת דבריו הם מובנים למעיין קצת ולכן אמרתי להסביר קצת ראש דבריו. הנה תכלית בריאת האדם ביצר טוב ויצר הרע יש טעם א' כדי שיהיה בעל בחירה, אכן יש עוד טעם יותר פנימי, שכשם שאי אפשר לאדם להיות בלי יצר טוב כך אי אפשר לו בלי יצר הרע, והם ב' מיני חיות, שחיות הקודש הנקרא יצר טוב מלובש בחיות הב' שנקרא יצר הרע ואותו החיות מלובש תוך הדם והדם תוך הבשר ועור.
1
ב׳והענין הוא עם מ"ש (ברכות ל"ג:) בפסוק (דברים י, יב) מה ה' שואל מעמך כו' אטו יראה מלתא זוטרתא כו', ופירשנו על פי מה שאמרו פחד על הקרובים יראה על הרחוקים, כך יש ב' מיני יראת ה', יש אשר ה' עמו בכל מקום על דרך שויתי ה' לנגדי תמיד ואז הפחד רב מאוד כי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, ויש אשר איננו במדריגה זו ועכ"פ ירא את ה' מעשות רע, וזה אינו בגדר פחד רק גדר יראה כירא מדבר רחוק, לז"א דעכ"פ שואל ה' מעמך שתהיה בגדר יראה ואח"כ יעזרך שתהיה בגדר יותר מזה ע"ש.
2
ג׳ובזה יבואר נוסח ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם ומשמיעים ביראה כו' כולם ברורים כולם גבורים וכולם עושים באימה וביראה כו'. הכוונה, כי לכאורה ידמה בדעתנו כי היראה שיראים מלאכי מעלה מה' יקרא בגדר פחד, כמו שאנו רואים נהר דינור נגיד ונפיק ע"י שמזיעים מרוב המורא, אם כן ודאי זה נכנס בגדר פחד עבור שהם קרובים יותר לה' מאתנו בני אדם שוכני בתי חומר.
3
ד׳אמנם, באמת אינו כך, כי גם יראתם אינו נקרא רק יראה, וכמ"ש הקדמונים בפסוק (ישעיה מ, כה) ואל מי תדמיוני ואשוה, כי מלך בשר ודם כשמעריכין אותו נגד ערך אדם נבזה אז ערכו רב מאד ועצום, וכשמעריכין אותו נגד שר תתמעט ערכו, ונגד שר גדול תתמעט עוד ערכו, ונגד שר משנהו ערכו מעט. משא"כ מלך מלכי המלכים ית"ש בלי תחלה ובלי תכלה אל ערך כל נברא שיעריכוהו תמיד ערכו שוה, כמו אם לוקחין טפה א' מים הגדול, והיינו ואל מי תדמיוני אהיה תמיד שוה בין נגד ערך קטן בין נגד ערך גדול ע"ש, והכא נמי אף שאנו רואין הבדל גדול בין יראת ה' על האדם ובין יראת ה' אשר למלאכים, מ"מ נגד ערך היראה הראוי לירא מלפניו הכל שוה ולא תגיע עדין לגדר פחד, והראיה, כי כתות המלאכים המתחדשים בכל יום ומתחילים לומר שירה ונשרפין מיד, והיינו שמתבטלים ממציאות עבור גודל הפחד והיראה, ולא עוד שמן יראת ה' מרגישין תענוג גדול, ולכן לרוב הפחד והתענוג שמרגישין מהפחד ההוא מתבטלין ממציאות וזהו בגדר פחד ומתבטל באמת ממציאות, משא"כ המלאכים הקיימים ועומדים אפילו באומרם שירה עם היות שיראתם לרוב מאוד ברום מדריגה שביארנו וגובה להם ויראה להם עם כל זה עדיין לא נכנס לגדר פחד.
4
ה׳וז"ש עם היות אשר משרתיו עומדים ברום עולם, אף על פי כן ומשמיעים ביראה כו'. אינו רק בגדר יראה, ושמא תאמר שאינם ברורים ח"ו ויש להם יצר הרע, לז"א אמת כי כולם ברורים כולם קדושים ואפילו הכי עושים רק ביראה, והטעם אשר עשה ה' ככה שהקטין מהם יראתם הוא לפי שאלו המלאכים צריכים לקיום העולמות התלוי בהם ואם יהיו בגדר פחד יתבטלו ממציאותם לזה הקטין ה' יראתם במסך דק מבדיל כדי שיוכלו לעמוד להתקיים.
5
ו׳ואמנם יראת בני אדם הקטין ה' עוד יותר, והטעם יובן על פי משל, שרצה מלך גדול איזה אומן שיעשה לו כתר מלכות בכל מיני יופי כאשר עם לבבו והכריז בכל מדינות מלכותו אם המצא ימצא איזה אומן גדול יביאו אליו, והביאו לו א' שהיה אומן גדול וישב לפני המלך ויאמר לו עשה כך וכך, וכאשר התחיל לעשות ידיו מרתתין מאימת המלך ולא היה יכול לעשות כלום, וירא המלך כי לא יכול וצוה להביא אומן אחר והביאו לו אומן טוב מאד והוא היה קל בדעתו לא ירא מהמלך וישב לפני המלך וצוהו עשה כך וירא המלך כי עשה יפה מאד והבין כי אין לו שום מורא מלפניו ולבו גס במלך מאד כי אלולא זאת לא היה יכול עשוהו כך יפה ויצו המלך להוציאו מביתו ולהענישו ואמר אינו חפץ במלאכתו אחר שאין מוראי כלל עליו, ויצו להביא אומן אחר והביאו לפניו וישב לפני המלך וידיו מרתתין וידבר המלך אתו טובות ויאמר לו בני אני חפץ שתעשה לי מלאכה טובה ואם תפחד כל כך לא תוכל עשוהו לכן התישב מעט בדעתך להקל מוראי קצת מעליך כדי שתוכל לעשות, ויעשה האומן כך ויתישב בדעתו מעט בלבו לאמר הנני צריך לעשות מלאכת המלך לכן על כרחי מוכרחני להסיח דעתי מעט מאימת המלך כדי שאוכל להתישב בעיוני ולעשות המלאכה ויבחר המלך במעשה האומן הזה.
6
ז׳כך הנמשל, הנה האדם צריך לעשות מעשה המצות בישוב הדעת לעשות כל מצוה כמשפטה ודינה, וכן עיון התורה צריך להתיישב בשכלו מאד, ולסבה זו לא עשה ה' את האדם שיהיה פחד ה' עליו כראוי דאם כן מיד כשיעשה איזה מצוה או תורה יתבטל ממציאותו ואיך אם כן יעשה מצוה או לימוד תורה, ומי אשר אין יראת ה' בלבו ולומד בעיון נמרץ מבלי משים אל לבו שום יראת ה' בזה מאס ה' כמאמרם ז"ל (שבת ל"א.) אי איכא יראת ה' אין אי לא לא, אלא בחר ה' דרך ממוצע וברא את האדם ביראה יותר מועטת מיראה אשר למלאכים כדי שבעת עשיית מצוה או תורה בעיון יוכל לצמצם יראתו להיות לו ישוב הדעת בעבודת ה' ולא יתבטל ממציאותו בעשותו אתת ממצות ה' או בעוסקו בתורה.
7
ח׳ואמנם נודע היות נשמת ישראל למעלה ממדריגת המלאכים ובא ממקום שנקרא אין לרוב הקדושה, וטעם היות נקרא כך הוא לפי שמרוב הפחד מהש"י יש לו ביטול מציאות ועיקר מציאותה בפועל הוא ע"י התלבשה תוך הגוף שהוא מסך מבדיל ואין יראתו רבה כ"כ, ואם כן עכ"פ בעת שיתחיל האדם לעבוד ה' ישיג ביטול מציאותו לגמרי כי יחזור לשרשו ולמקורו, לכן מה עשה ה' הלביש החיות הטוב ההוא תוך חיות אחר שהוא רחוק כביכול מאוד מקדושתו, והוא ע"ד שארז"ל (זהר ח"א קל"ח.) אלמלא יצר הרע לא הוי חדוה דשמעתא, כי נשמה הקדושה אין לה חשקות של כלום רק מצדה תשיג ביטול מציאות לרוב הפחד והתענוג מבית אביה עד אשר לא תוכל עשות כלום מעשי המצוה ותורה, וחיות השני המתלבשת יש לה מציאות ועי"ז חושק לכל דבר חשוק הן לטוב הן להפכו והוא מלביש את הנשמה, והוא כמשל כלי המשקולת המורה על השעות אשר ידוע לבקיאי המלאכה כי יש שם גלגל א' חושק (עפ"י מלאכה שנעשית כך) לברוח למקומו ברגע אחת רק יש ברזל א' שבא בכל פעם בין שיני הגלגל ההוא ומונעו מלסבב, וכך הוא לעולם זה בורח למקומו וזה מונעו ונלחמים כך לעולם וע"י מלחמה זו הגלגל מסבב ביום תמים מה שהיה מסבב ברגע א' אם לא היה המונע ההוא ועי"ז ניכר חשבון השעות יום ולילה, נמצא המונע אינו עושה רק מניעה ואלולא הוא לא היה תועלת של כלום בכל כלי ההוא כי יברח הגלגל למקומו ברגע אחד ושוב לא יוכר חשבון השעות ואין בו הנאה של כלום.
8
ט׳כך הנשמה יש לה ביטול מציאות מפני פחד ה' ומהדר גאונו ולא תוכל עשות שום מצוה ועסק תורה אלא מיד תחזור לבית אביה כנעוריה, והיצר הרע שהוא חיות השני המלבישו הוא מונעו בעת עשותו המצוה או התורה מליפחד כ"כ, וכך נלחמים כל ימיהם זה בורח וזה מונע וע"י מלחמה זו נעשה כל התועלת, כי המצוה נגמר כראוי לה מצד היצר הרע שיש לו מציאות ונעשית ביראת ה' מצד הנשמה שהוא היצר טוב שיש לו ביטול מציאות, וכשם שאלולא היצר טוב אין במעשה האדם ממש בהיותו בלי יראת ה', כך אלולא היצר הרע לא היה תועלת של כלום, שלא היה שום מצוה נעשית ולא שום עסק התורה כי היה בטל מיד ממציאות כמשל האומן הראשון שכתבתי, ולכן מאד זה היצר הרע, ועמ"ש במ"א עיין פ' נצבים דרוש המדבר בגנות הגאוה, ודרוש לבנין בה"כ, ובפ' בהר מענין זה שחיות האדם כלול ממציאות וביטול מציאות יחד, ולטעם זה ארז"ל כי אתם המעט שישראל מוטבע בהן טבע שכל עוד יותר ישפיע לו הש"י גדולה יותר יהיה שפל בדעתו כי יותר מה שנשמתו גבוה יש לה ביטול מציאות יותר. וביארנו שם עפ"ז פסוק (תהילים ק, ג) הוא עשנו ולוא אנחנו עמו בקרי וכתיב ופסוק (יחזקאל טז, ז) רבבה כצמח השדה כו' ע"ש באורך, ולטעם זה ארז"ל (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, כי כל עוד שנשמתו גדולה צריך גם המנוע להיות גדול יותר ויותר בכדי שלא יתגבר הנשמה על מונעה ותשוב לבית אביה, והבן.
9
י׳ובזה יובן מה שארז"ל (סוכה נ"ב:) ג' הקב"ה מתחרט עליהן על שבראם יצר הרע וכשדים כו', וארז"ל (ברכות ל"ב.) אלמלא ג' מקראות נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל וא' מהם ואשר הרעותי שהקב"ה מתחרט על שברא יצר הרע, והוא תמוה. חדא, דמשמע שע"י פסוק זה נפטר הרשע מעונש מחמת שנברא ביצר הרע והלא כל האומר הקב"ה ותרן כו' (בבא קמא נ.). ב', מאי דאמר שונאי ישראל ואף שתלה הקללה באחר כל מה דמצינן לתירוצי שפיר טפי. ג', איך יצויר חרטה ביודע עתידות וצופה ומביט עד סוף כל הדורות.
10
י״אומה שנראה בביאורו, אחרי שלצורך בריאת האדם עשה לו חיות אשר הוא רחוק מאור קדושתו ית"ש שהוא מונע לנשמה, וזה תכלית בריאת האדם, והנה נודע שרצונו ית"ש מקיים כל הנבראים ומה שהוא הפך רצונו הוא בטל ברגע ממציאות, ואם כן קשה על היצר הרע ממה נפשך, אם רוצה ה' בו ונמשך רצונו לשם להחיותו ולקיימו היה מוכרח להתהפך לטוב, כי במקום שנמשך רצונו נעשה המקום ההוא קדוש בהחלט, ואם הוא הפך רצונו היה לו להתבטל לגמרי. והתירוץ בזה, כי בעת שבראו ה' בראו לתכלית זה שיהיה הוא המונע אל הנשמה, נמצא שיש רצון מה' שיתקיים, אבל הרצון הוא שיהיה מונע, וזה אי אפשר אלא בהמשך אליו חרטה על שנברא, נמצא יש בזה רצון וחרטה, ומצד הרצון מתקיים ומצד החרטה הוא רחוק והפוך מקדושתו יתברך והוא מונע אל הנשמה בכוונת בריאתו, נמצא אתי שפיר שהרצון מתחלה היה שיהיה בו חרטה תמיד, והבן היטב שהוא דבר דק מאד וענין עמוק.
11
י״בועז"א הש"י ואשר הרעותי, ר"ל שהוא גרם לו להיות חלק רע ע"י החרטה שהמשיך בו והוא לצורך האדם שיוכל לעבוד את ה', ומי שמרשיע על ידו ענוש יענש ואין לו תירוץ כלל, כי אדרבא ע"י היצר הרע יעבוד את ה', וכן ענין העובד כוכבים שבטבעם מתגאים כי חיות שלהם מצד יצר הרע לבדו ואין מעורב בהם ביטול מציאות, וכיון שאמרנו שישות ומציאות היצר הרע הוא ע"י החרטה הנמשכת בו לזה אמרו רז"ל אלמלא ג' מקראות נתמוטטו רגליהן של שונאי ישראל, והוא אשר הרעותי, כי לולא החרטה היה נהפך היצר הרע לטוב והיה בטל הרע ממנו ואז היו מתבטלים כל שונאי ישראל והבן. ועכ"פ הנה נתבאר ענין עבודת האדם כל ימיו הנעשות ע"י מלחמה והוצרך להיות המונע כערך הנשמה, ולפעמים כאשר תגדל כח הנשמה במתיקות עבודת ה' מעל המונע אזי תשוב לבית אביה בביטול מציאות הדבוק אצלה, וזהו בקרבתם לפני ה' כו', ויש עוד דברים בזה והבן היטב.
12
י״גתקסב
13
י״דוידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל כו' כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו. יש לדקדק לאיזה ענין הוצרך ליתן סימן על מצרים אשר ישבתם בה ועל ארץ כנען אשר אני מביא כו'. ורש"י ז"ל פירש מגיד שמעשה מצרים וכנען מקולקלים מן הכל ומקום שישבו שם ישראל מקולקל עוד יותר ע"ש. ואין ביאור לזה, דאם כן משמע דמעשה אלו שישבו שם ישראל לא יעשו אבל כמעשה שאר מצרים לא הוזהרו ח"ו, וכן הקשו המפרשים ז"ל. גם יש לדקדק דהוה ליה למימר אשר הייתם, שם מאי אשר ישבתם, וכי ישבו תמיד. גם אומרו כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען, הוה ליה למימר כמעשה אנשי ארץ מצרים וכו'. גם אומרו ובחקותיהם לא תלכו, אמת אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא אחד משס"ה לא תעשה שלא לילך בחוקותיהם אך עוד ניתן לידרוש דלכאורה לא בא האזהרה רק על חקות ארץ מצרים וכנען ובאמת אינו כך. גם אומרו לא תלכו, הוה ליה למימר וכחוקותיהם לא תעשו את משפטי תעשו ואת חקותי תשמרו ללכת בהם אני ה' אלהיכם, במשפטים שהם מצות השכליות אמר תעשו שהוא כדבר הנעשה בקל בלי טורח, ועל החוקים שהם דברים מנגדים אל השכל אמר תשמרו שצריך לעשות שמירה מעולה לבלתי יבטלה.
14
ט״ואך יש לדקדק בהמשך הפסוקים שאמר שלא יעשו כמעשה ארץ מצרים וכנען אלא תעשו את חקותי, ולשון כזה אין שייך לומר רק על ב' דברים שיש בהם קצת השתוות, משא"כ בדברים הפכיים מקצה אל הקצה אין שייך לומר כן כי מעשה ארץ מצרים וכנען הם תכלית התיעוב וחוקי ה' הם תכלית הטהרה והקדושה. גם אומרו ללכת בהם צריך ביאור דהוה ליה למימר לעשות אותם, גם אומרו אני ה' אלהיכם, וכבר אמר כך במקרא שלפניו, ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', יש לדקדק דפסוק זה כולו מיותר שכולו נאמר במקרא שלפניו. עוד יש לדקדק על השינוים, דבמקרא שלפניו הקדים המשפטים לחוקים וכאן הקדים החוקים, גם דשם כ' אני ה' אלהיכם וכאן לא אמר רק אני ה'.
15
ט״זלבאר כל זה, הנה הנביא הוכיח את ישראל (ישעיהו כט, יג) ותהי יראתם אותי מצות אנשים מלומדה. ירצה, כי אפילו ההולך בדרך התורה והמצוה מצד ההרגל או מצד טבעו אין עבודה זו כלום, אלא צריך האדם להבחין ולידע בכל עת ורגע את מי הוא עובד ולשם מי עושה עבודתו כאמרם ז"ל (ברכות כ"ח:) דע לפני מי אתה עומד, כי אין עבודת האדם לה' כעבודת העבד לרבו אשר אם יעשה העבד כל מעשהו המוטל עליו יצא ידי חובת רבו אף אם לא יעשה מעשיו בהבחנה לדעת מי הוא עובד, כי אין רבו צריך לזה רק לעיקר השירות אשר הוא עושה לו, אבל הש"י אינו מקבל תועלת ממעשה האדם, כי קודם שנברא העולם היה הוא ושמו ית', רק רצה לזכות את ישראל נתן להם עבודתו, לכן עיקר העבדות הוא הלב כמאמרם ז"ל (סנהדרין ק"ו:) רחמנא לבא בעי ולעבדו בדחילו ורחימו, וזהו ע"י ההשכלה שאין מסיר מלבו אף רגע למי הוא עובד, ולצד כי אין הש"י מושג לשום נמצא ואין ההשגה בו אלא מצד מעשיו וברואיו, לכן כשירצה האדם להשכיל ולידע תמיד את מי הוא עובד אי אפשר אלא להשכיל ע"י ברואיו כמש"ה (תהילים ח, ד) כי אראה שמיך מעשי אצבעותיך, וכמבואר (זהר חדש שה"ש) שדוד המלך ע"ה לא זז דבר זה מלבו רגע ועי"ז היה פחד ה' ומוראו עליו תמיד, ומצינו שהוכיח הנביא ע"ה על זה באומרו (ישעיה ה, יג) ואת פועל ה' לא הביטו ומעשה ידיו לא ראו כו', לכן מוטל החוב על האדם להשכיל תמיד בזה כענין כי אראה שמיך כו'.
16
י״זואמנם עבודה זו כוללת כל באי עולם אפילו אומות העולם, כמו שמצינו החוקרים הקדמונים מצד חקירתם בנמצאות בעולם השפל ובעולם הגלגלים ובשכלים נפרדים והשיגו בשכלם ומחקרם שאין בג' עולמות הללו סבה ראשונה והבינו מזה שיש סבה ראשונה ואינו מושג ועי"ז מצאו את עצמם מחויבים לעבדו, ממילא בעבודה זו אין ישראל מיוחדים לה' יותר מכל באי עולם, ובראות דבר זה רבן של ישראל משה רבינו ע"ה והיה חפץ שיתיחדו ישראל בעבודה נכבדת יותר מכל אומות קדמונים מאחר שבחרם ה' לחלקו ונחלתו, לזה ביקש בפרשת תשא ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה, ופירש בבינה לעתים (דרוש כ"ח) שביקש שלא יעשה ה' נסים ונפלאות לשום אומה ולשון רק לישראל לבדו כדי שעי"ז יהיה להם ההשכלה המחויבת לעבודה כמ"ש תחלה מחמת כי רחמנא לבא בעי, וגם יש עוד טעם כי אם יעשה מצות אנשים מלומדה מצד ההרגל או מצד יפוי הדבר בעיניו הנה יזדמן לידו לפעמים דבר אשר לא כדת אם יהיה יפה בעיניו כי היצר הרע מיפה לאדם גם דבר מגונה לא ירחיקהו, משא"כ בהיותו יודע ומשכיל תדיר את מי הוא עובד ושחיוב גמור לעבדו לא יצא מהשורה בשום פעם, מצד הנפלאות אשר ה' עושה ויהיה הדביקות והחשקות לעבודה הזו ביתר שאת ועוז כמו שיבואר ויהיו ישראל מיוחדים בעבודה זו ויהיו מיוחדים לה' מכל באי עולם עי"ז להיות נקרא שמו עלינו ה' אלהי ישראל, והבטיחו ה' על זה באומרו נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו כו' וכן אמר הכתוב או הנסה אלהים לבא לקחת כו' כי לא אירע מעולם שיעשה ה' נפלאות מפורסמים כאשר עשה לנו וכן אפילו בזמן הגלות עושה הש"י נפלאות רק שהם בהסתר וכמאמרם ז"ל הן הן נוראותיו כו' וכן שה א' בין ע' זאבים כו', ומוטל על כל בר דעת להשכיל בזה בכדי שיהיה דביקות עבודתו והשגתו בה' מצד הנפלאות, ולטעם זה אמר הכתוב (מיכה ז, טו) כימי צאתך מארץ מצרים 'אראנו' נפלאות כו', ולא אמר אעשה נפלאות, כי באמת תמיד עושה נפלאות רק שאינם נראים, לכן הבטיחנו שבגאולה העתידה במהרה בימינו שוב יעשה לנו נפלאות ונסים נגלים ונראים, ובעבודה זו נתיחדנו מכל ונקרא שם ה' עלינו אלהי ישראל.
17
י״חנמצא שיש ב' מיני עבודות, הא' ההשגה בה' מצד מעשיו כפי מירוץ הטבע, והב' מצד הפכו דהיינו הריסת הטבע ושידוד המערכות שהם הנפלאות, ולזה קילל דוד המלך ע"ה הרשעים שאינם מתפעלים מב' אלו הדברים כי אלו אין להם תקנה ואמר (תהילים כח, ה) כי לא יבינו אל פעולת ה' ואל מעשה ידיו, ירצה, שאינו מסתכל במעשה ה' לעבדו מזה הצד, כענין, ואת פועל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו, וגם 'יהרסם' (הכינוי שב אל מעשה ידיו) היינו גם בעת אשר ה' הורס הטבע ועושה נפלאות חוץ מטבע 'ולא יבנם' שגם על זה אין מסתכלים להבין ואין להם תקנה. כל זה דברי הרב בינה לעתים ז"ל.
18
י״טואמנם במעלות העבודה המושגת אצל האדם מצד הנפלאות המנגדים לטבע. על העבודה המושגת מצד מירוץ הטבע מצא הרב הנ"ל שלשה מעלות. א' מצד המשיג, כי לא כל אדם יוכל להשיג עי"ז הסבה ראשונה ב"ה כי צריך לזה חכמה נפלאה ורוחב לב, ונשתבח אברהם אבינו ע"ה שהיו כליותיו נובעות חכמה והשיג כל טבעי הנמצאים בעולם השפל והבין בחכמתו שיש להם משפיע מלמעלה ועלה בחקירתו וחכמתו לעולם הגלגלים והשיגם כולם ברוחב לבו והבין שגם בהם אין סבה ראשונה ועלה וחקר בשכלים נפרדים והבין גם משם שהסבה ראשונה ב"ה למעלה מהם ואינו מושג כמ"ש (שמות לג, כ) כי לא יראני כו' ע"ש שביאר בזה פסוק (שיר השירים ג, א) על משכבי בלילות כו' יעוי"ש, אבל שאר בני אדם בקל יטבעו בחקירתם זו ויטעו כמו שטעו כל אומות הקדמונים ע"י חקירה זו ועבדו עבודת גלילים משא"כ החקירה בהפלאות תמים דעים מושג ומובן לכל אדם אשר על פני האדמה, ולז"א אליפז (איוב ה, ח) אולם אני אל אל אדרוש ואל אלהי אשים דברתי, (ר"ל כשאני בא להשיג השגה בה' מצד מעשיו הוא מצד) עושה גדולות עד אין חקר ונפלאות עד אין מספר, שבראותנו משדד ומהרס טבעי כל הנמצאים נדע ביחוד שהוא לבדו אפס זולתו.
19
כ׳מעלה ב', מפאת איכות ההשגה עצמה, כי ידוע שדבר המתמיד תמיד אף אם הוא דבר גדול בהמשך הזמן וההרגל לא יתפעלו הרואים בלבם ממנו, וכמ"ש הקדמונים כי הגרמיים השמימיים בסיבובם אומרים תמיד שירות ותשבחות בניגון ערב ומתוק ומה שאין נשמע לבני אדם דבר הוא לצד התמדת הרגלם בזה תמיד, ולז"א דוד המלך ע"ה (תהילים יט, ב) השמים מספרים כבוד אל כו', רק להיות כי יום ליום יביע אומר ולילה כו', ר"ל לצד שמתמיד תמיד מידי יום ולילה, לכן אין אומר ואין דברים בלי נשמע קולם, ולז"א ג"כ דוד המלך ע"ה (תהילים עד, כג) אל תשכח קול צורריך בל תאמר אין צריך לבקש על זה והלא אין שכחה לפני כסא כבודו, לז"א שאון קמיך עולה תמיד, לזה חש אני שלהיותו דבר מתמיד ולרוב הרגלו אין התפעלות לכן אני מבקש זאת. ולכן כזה יארע גם לעבודה המושגת מצד הטבע, שלהיות הטבע מתמיד אם אמנם האדם בהתחלת חקירתו בזה ונתינתו אל לבו יתלהב לעבודה, מ"מ בהמשך ההרגל שוב לא יתפעל לבבו, משא"כ העבודה שמצד הנפלאות שהוא דבר מתחדש ומנגד לטבע יחם לב האדם בקרבו בראותו ויתלהב לבבו בחשק ודביקות נמרץ. אלו דבריו ז"ל, וע"ש עוד במעלה הג' ואין בו צורך לעניננו.
20
כ״אהעולה, כי עבודה הראשונה אשר מצד ההוי' והטבע אינה מיוחדת לישראל לבד, אלא לכל באי העולם שהוא מצד היותו נקרא הוי"ה ב"ה אשר מאמתת מציאותו נתהוו כל ההויים, ומה שאנו מיוחדים לו שנקרא אלהינו הוא מצד העבודה היותר נכבדת שהוא מצד הנפלאות, ולז"א דוד המלך ע"ה בתהילים (תהילים מ, ב) קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי ויעלני מבור שאון מטיט היון (ממצרים) ויקם על סלע רגלי כו' ויתן בפי שיר חדש תהלה לאלהינו יש לדקדק מאי חדש הוא התהלה לאלהינו, הלא זה מעולם כל הנמצאים אומרים שירה כמ"ש בפרשת שירה, ועמש"ל בפרשת בראשית, רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה עצמו מספר. ולדרכנו יאמר, כי קוה קויתי ה' ויט אלי, ר"ל בתחלת העבודה היה התקוה והעבודה רק להיותו נקרא ה' ומהווה כל הויות עי"ז ג"כ ויט אלי, אכן אח"כ וישמע שועתי ויעלני כו', שהוציאנו ממצרים ויתן בפי שיר חדש, ומהו השיר חדש לומר תהלה לאלהינו, שעי"ז מצד הנפלאות נקרא אלהינו, וחזר וביאר יותר ואמר, רבות עשית אתה ה', ר"ל ע"י שרבות עשית כל עולמות הטבע, עי"ז נודע כי אתה ה', אבל כינוי אלהי הוא ע"י שנפלאותיך ומחשבותיך אלינו לבד, שבזה נתיחדנו מכל עם ועי"ז השיר גדול מאד אין ערוך אליך אגידה כו', כי עי"ז יתלהב לבבי ויתפעל בחשק ודביקות נמרץ ועולה על עבודה ראשונה ביתר שאת.
21
כ״באכן כאשר נחקור יש ג"כ מעלה בעבודה הראשונה שאין בשניה, דאם לא כן למה אמר דוד המלך ע"ה כי אראה שמיך, הלא טוב יותר לאחוז בשניה לבדה, וראינו המעלה אשר בעבודה הראשונה נרמזת במקראי קודש סוף יהושע, כי אחרי הביאו את ישראל לארץ ישראל בכח גדול וריבוי הנפלאות וחלקם נחלת אויביהם אמר (יהושע כד, א) ויאסוף יהושע את כל שבטי ישראל שכמה כו' ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר ישבו כו' ועתה יראו את ה' ועבדו אותו כו' ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם כו' ויען העם ויאמרו חלילה לנו מעזוב את ה' לעבוד אלהים אחרים כי ה' אלהינו המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים ואשר עשה לעינינו את האותות הגדולות כו' גם אנחנו נעבוד את ה' כי הוא אלהינו ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו לעבוד את ה' כי אלהים קדושים הוא כו' כי תעזבו את ה' ועבדתם אלהי נכר ושב והרע לכם כו' ויאמר העם אל יהושע לא כי את ה' נעבוד כו' ובסוף הענין ויעבוד העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע ואשר ידעו את כל מעשה ה' אשר עשה לישראל כו'. ופסוקים אלו מתמיהים מאד, איך אחרי ענו העם דבר את יהושע שרוצים לעבוד את ה' פתה אותם עוד הפעם לבלתי עבדו באומרו לא תוכלו לעבוד, ואיך אמר להם דבר מבהל כזה פן יעלה באמת מורך בלבבם עי"ז. גם יש לדקדק למה בתחלה כשענו אותו שיעבדו את ה' אמרו נתינת טעם כי הוא אלהינו ובענייתם פעם ב' אמרו לא כי את ה' נעבוד ולא נתנו טעם כי הוא אלהינו. גם מדוע אחרי שענו אותו פעם ב' לא הוסיף עוד לומר להם כדבריו הראשונים ונתקררה דעתו בתשובתם זו ובראשונה לא נתקררה דעתו עדיין ואמר להם לא תוכלו כו'.
22
כ״גויובן כ"ז עם דברינו, כי העבודה השניה אשר מצד הנפלאות עם היותה ביתר שאת ויתר עוז כאמור, מ"מ אם יאחז אדם בה' לבד ימשך הפסד רב כי הנפלאות אינם דברים מתמידים, ואם יעשה האדם כל עבודתו רק ע"י השכלתו בנפלאות וישכח הדרך הפשוט שהיא עבודה הראשונה אם כן בעת שאין צורך לעולם בנפלאות ישכח עבודת ה' ח"ו, לכן ההכרח אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ר"ל שהדרך הפשוט שהיא העבודה מצד כי אראה שמיך יהיה מוטבע בלב האדם כל רגע לא ישכח בה, רק להיותו דבר רגיל ומתמיד ימשך יגיעה ועיפות בעבודתו כי לא יתלהב לבבו בחשק כראוי וע"י שלא יעשה בחשק נמרץ יעשהו בעצלות ויגיעהו עיפוי ועיפות, לכן מוכרח לצרף אל זה תמיד ההשכלה בנפלאות ה' כדי שיתפעל לבבו בהתפעלות חדש מזמן לזמן וממילא בעת שלא יהיו הנפלאות כל כך מתמידים לא יגיעהו נזק בעבודה.
23
כ״דולזה חש הש"י כי אחרי הביאו את ישראל לארץ בנפלאות נוראים ומתמידים יעזבו כל משא העבודה אל ההשכלה בנפלאות וישכחו העבודה הפשוטה, וממילא אחרי התישבם בארצם אין שטן ואין פגע רע ימשך זמן שלא יצטרכו לניסים ונפלאות וישכחו עבודתו יתברך, ולזה צוה ה' את יהושע יבחין דעת ישראל בזה, ולזאת כאשר אמר להם יהושע בחרו לכם את מי תעבודו השיבו כאשר בלבבם גם אנחנו נעבוד ה', כי הוא אלהינו, דייקא, שרצונם לעבוד ה' בחשק נמרץ מצד הנפלאות שראו אשר עי"ז נתיחד שמו להיות נקרא אלהינו והמעלה אותנו מארץ מצרים ואשר עשה לעינינו כל האותות כו', וכאשר שמע יהושע את אשר בלבבם אמר להם כי לא טוב הדבר ולא תוכלו לעבוד ה' באופן זה שאמרתם לבד כי תעזבו את ה' כו', ירצה, כי יגיע זמן בהפסק הנפלאות אז בהכרח תעזבו את ה' והרע לכם, והשיבו לו לא כאשר אתה סבור באמרנו כי הוא אלהינו שנעזוב כל משא העבודה על דרך זה לבד, לא כי את ה' נעבוד, ר"ל שגם העבודה הפשוטה מצד היותו נקרא ה' לא נעזוב ג"כ, ובזה נתקררה דעתו בתשובה זו כי כך היא העבודה הנכונה, והבן כי נכון בעז"ה. וסיפר אח"כ הכתוב כי עם היות שהשיבו לו כך מ"מ לעוצם הנפלאות שראו בעיניהם בהתמדה נשכח מלבם העבודה הפשוטה ועבדוהו רק מצד הנפלאות, ולכן ויעבוד העם את ה' כל ימי כו' ואשר ידעו את כל מעשי כו' ושגו ישראל ע"י ששכחו העבודה הפשוטה וכאמור.
24
כ״הולסבה זו תקנו אנשי כנסת הגדולה בנוסח כל הברכות ברוך אתה ה' אלהינו, בל ישכחו ישראל נפלאות ה' אלינו אשר מצד זה נתיחדנו אליו בעבודה מיוחדת אשר לצד זה נקרא אלהינו, ולצד שיש חשש פן ישכחו העבודה הפשוטה לכן תקנו לומר תיכף מלך העולם כולו בכלל, מצד העבודה הפשוטה, ובהצטרף ב' עבודות יחד לא יופסק העבודה בשום פעם וגם לא יגיעהו עיפוי ועיפות בעבודה מצד שיתלהב לב איש הישראלי מזמן לזמן בהסתכלו הנפלאות, וע"ז הוכיח הנביא את ישראל בשם ה' עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו (ישעיהו מג, כא) ר"ל שייחדתים לי מצד עבודה השניה שיהיה התהלה לי ביתר שאת ולא ייעף בעבודתי, והם לא כן עשו אלא ולא אותי קראת יעקב, ר"ל המדריגה הפחותה אשר יכונה בשם יעקב לא קראוני כלל אפילו מצד העבודה הכללית, כי יגעת בי ישראל, שאפילו החשובים באו עכ"פ לידי עמל ויגיעה כי לא עבדו בעבודה הפרטית, ולכן מוטל על כל אדם לצרף בלבו ב' העבודות גם יחד.
25
כ״וואל זה כוון בלעם באומרו (במדבר כג, כא) לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ה' אלהיו עמו ותרועת מלך בו, ור"ל לא הביט און ביעקב, באופן כזה לא יצויר שיהיה און בבחינת יעקב, וגם לא ראה עמל בבחינת ישראל, לא יצויר אפילו עמל דהיינו יגיעה, כי ה' אלהיו עמו, ר"ל מיד שמזכירים שם ה' לברכו מצטרף תיכף שם אלהיו עמו שאומרים ה' אלהינו, ולצד שיש חשש בעבודה זו כאמור, לז"א ותרועת מלך בו, שמתחבר תיכף נוסח מלך העולם באופן שמשכילין בעבודה מצד ב' השכלות יחד ועי"ז עובדים תמיד את ה' ובלי עמל ויגיעה ועצלות כאמור.
26
כ״זוהנה ענין המשפטים והחוקים נמשכים מצד ב' מיני עבודות הללו, כי בני נח שאין להם רק השכלות העבודה הכללית אשר מצד מירוץ הטבע וקיומו, לזה לא נתחייבו רק במין המשפטים לבד שהם מצות הנמשכים אחר הטבע והשכל האנושי, ולכן כל שבע מצות שנצטוו אינם רק מן זה המין, ואמנם ישראל שנתיחדו בעשיית הנפלאות שהם דברים הפכים ומנוגדים להטבע, לכן נתחייבו עבור זה בעבודה הפרטית והם החוקים אשר גם הם מנגדים לטבע השכל והם דברים שהשטן ועובדי כוכבים משיבים עליהם. ונמשך מזה, כי האיש אשר אינו משכיל רק בעבודה הא' הכללית אז התחלת חיובו ועיקר עבודתו בחלק המשפטים ואח"כ מתחזק לעשות גם החוקים ע"י שנצטווה עליהם בתורה, ומי שעיקר עבודתו ע"י השכלה השניה הוא מתחיל בעשיית החוקים שהם השייכים לעבודה זו. אכן כבר נתבאר שזה או זה לא יתכן, אלא הדרך הנכון לאחוז בשניהם שיהיה עיקר עבודתו סדור לפניו מצד השכלה הראשונה ולא יניח ידו גם מהשניה.
27
כ״חובזה יובנו פסוקי הפרשה, כי ראה יתברך שמו שכאשר ירדו ישראל מצרימה בהתחלת השעבוד כלו כל הנפלאות מה שהיה להאבות כל ימיהם בכל עת ורגע, ממילא בהיות ישראל במצרים וזכרו את ה' לא זכרוהו רק מצד ההשכלה הכללית להיות נקרא הוי"ה שמורה על שמהוה כל ההויות, וגם ראה ה' בעתיד שבבואם לארץ ישראל אז מצד עוצם הנפלאות שראו עיניהם לא יזכרוהו רק מצד עבודה השניה, וכמש"ל על פסוק ויעבדו את ה' כל ימי יהושע כו'. לזה הקדים ה' והזהירם שלא יעשו כזה אלא ואחזו בב' העבודות יחד, ולז"א כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה כו', שלא תעשו עסק עבודתכם כאשר עשיתם בהיותכם במצרים שלא ראיתם שום נפלאות בעיניכם ולא עבדתם רק בבחינת הראשונה, ולז"א לשון ישבתם שהוא לשון עיכוב, לרמז על החסרון בהשכלה זו שהטבע דבר מתמיד בעיכוב ולזה יגיע יגיעה ועיפות בעבודה לא תעשו כך, וכן כמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה, ר"ל כמו שאני רואה בהבנתכם שבביאתכם לארץ ישראל יהיה מעשה העבודה שלכם רק מצד אשר אני מביא אתכם שמה בעוצם נפלאות ותאחזו רק בעבודה השניה, לא תעשו כן, ואמר הטעם, ובחוקותיהם לא תלכו, עם היות אין מקרא יוצא מידי פשוטו שהוא לא תעשה מ"מ הדרשה תדרש וע' פנים לתורה, ר"ל בעשיית חוקים שתעשו ע"י השכלה לא תלכו, ר"ל אי אפשר לכם לילך בזה תמיד וכמאמר יהושע כי תשובון מאחריו כו'. אלא כך תעשו, שאם תהיו בבחינת את משפטי תעשו ואח"כ ואת חקותי תשמרו דהיינו בחינת עבודה הכללית שההתחלה מהמשפטים וכאמור, אז תשימו ג"כ אל לבכם אני ה' אלהיכם, דייקא, שתצרפו השכלה השנית ג"כ, ואם תהיו בבחינת ושמרתם את חקותי ואת משפטי דהיינו העבודה הפרטית שההתחלה מהחוקים ואח"כ במשפטים וכנ"ל אז לא תשכחו ג"כ כי אני ה' דהיינו ההשכלה הראשונה, לכן לא כתב כאן רק אני ה' ולא כתב אלהיכם.
28
כ״טואומרו אשר יעשה אותם האדם יובן עם משארז"ל (יבמות ס"א.) אתם קרוים אדם ולא העכו"ם, והקשו התוס' הא מצינו האדם הגדול ותירצו האדם איקרי ולא אדם, ולכונה זו בא הפסוק עצמו לבאר תיבת משפטי, דהכוונה השכלית המוטל גם על בני נח, ולז"א אשר יעשה אותם האדם דייקא, ודו"ק בכ"ז היטב. חסלת פרשת אחרי
29