ערבי נחל, חקת א׳Arvei Nachal, Chukat 1

א׳וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר זאת חוקת התורה הקשה באור החיים על אומרו חוקת התורה משמע כלל התורה, והוה ליה למימר חקת הפרה או הטהרה כאומרו זאת חוקת הפסח אשר צוה ה' לאמר, קשה הלא ציווי זה הוא על עשיית הפרה, והוה ליה למימר אשר צוה ה' לעשות. דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה, יש לדקדק למה בא הצווי דוקא שישראל יקחו אליו ומה חסר אם יקח בעצמו, גם במה שדרשו רז"ל (במדבר רבה יט, ד) לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחרים חוקה, צריך להבין איך מוכח זאת מהפסוק, גם למה למשה ואהרן נתגלה ולא לשום אחד מישראל, גם צריך להבין למה נשתנה דוקא מצוה זו להיות חוקה בלי טעם וכוונותיה לא נודעו, משא"כ בשאר מצות שנתגלו קצת כוונותיהם וטעמיהם.

ב׳ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ארז"ל (ספרי יט, יח) מצותה בסגן, ר"ל כי מצד הסברא הוי אמינא שדבר חשוב כזה יהיה נעשה בכהן גדול לכן בא המצוה שתהיה דוקא בסגן, וצריך להבין הטעם מדוע לא יהיה בכהן גדול, והוציא אותה אל מחוץ למחנה כו', צריך טעם לזה, הלא חטאת קריא רחמנא ומה נשתנה מכל קרבן, הגם שמצינו שנשרפים מחוץ למחנה, אינו רק הבשר לבד, אבל כל העבודות היו בפנים, וזו שחיטתה והזאותיה וכל עבודותיה מחוץ למחנה, וכבס בגדיו הכהן כו' והשורף אותה יכבס בגדיו כו' וכבס האוסף את אפר הפרה את בגדיו כו' והיתה לבני ישראל ולגר הגר בתוכם לחוקת עולם, צריך ביאור מה נשתנה מצוה זו שכל העסוקים בה מטמאים בגדים והיא עצמה מטהרת, ותו שמשארז"ל (חולין כ"ט:) אירע בה פסול קודם פסולה מטמאה בגדים לאחר פסולה אינה מטמאה בגדים, דבר זה צריך ביאור שהוא היפך השכל, שקודם פסולה אז כל העוסקים בה המה עוסקים במצוה אחד מתרי"ג מצות מטמאים בגדים, ואחר פסולה שעוסקיה עוסקים בדבר פסול ואין בה מצוה, ורז"ל אמרו (פסחים ט"ו:) הפגול והנותר מטמאים ואלו טהורים. עוד יש לדקדק על השנות הדבר והיתה לבני ישראל לחוקת עולם הלא כבר אמר שמצוה זו היא חוקה, הנוגע במת כו' הוא יתחטא בו כו' זאת התורה אדם כי ימות באהל כל הבא אל האהל כו' יטמא ז' ימים, אין לדברים אלו המשך. וגם יש לדקדק על השנות אומרו זאת התורה אדם כו', גם בתיבת זאת שהוא כמורה באצבע או איזה מיעוט.

ג׳ונקדים מה שנחלקו בש"ס (סנהדרין קי"א.) על פסוק (ישעיה ה', יד) ופערה פיה לבלי חק, חד אמר למי שלא קיים חק אחד וחד אמר למי ששייר חק אחד, וכתבנו במ"א על פי זה ביאור הפסוק (תהילים קיט, קנה) רחוק מרשעים ישועה כי חוקיך לא דרשו, אך כאן נדקדק היכי ס"ד דמ"ד למי שלא קיים אפילו חק אחד, והלא ודאי ידוע שצריך כל אדם לקיים כל התרי"ג ואם לאו יתגלגל וכדומה, גם באומרו לבלי חק למה כינה כאן כלל המצות בתורה חוקה, והלא רוב המצות נודעו כוונותיהן. נקדים לבאר יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי (כפל לשון) כי שמרתי דרכי ה' כו' כי כל משפטיו לנגדי וחקותיו לא אסיר ממני (תהילים יח, כא), ויש לדקדק באומרו לנגדי דהוה ליה למימר כל משפטיו עשיתי, אבאר פסוק זה וקצת מדברים אלו ראיתי בספר אחד רק הוספתי בו דברים.

ד׳לבאר כל זה אקדים מה שפירשו המפרשים פסוק (תהילים קיט, ה-ו) אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך, והוא על פי מ"ש הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג) שאין ראוי לבקש טעמים על מצות, דאם כן יקיים המצוה עבור הטעם, ובאמת ראוי שעיקר קיום המצות יהיה לעשות רצון ה' וגזירת מלך, נמצא לדבריו ראוי שיהיו כל המצות חוקים בלי לידע טעמיהם וכוונותיהם.

ה׳אכן האמת אינו כך כי לא ראה ספר הזהר מבואר שם כי אין נחת רוח לה' רק בידיעת ישראל כוונות המצוה והתפלה וענינם ותיקונם בגבהי מרומים, והסתכלות האדם בשיעור קומה עד שירגיש האיש הישראלי תענוג מופלא במצות ובתורה ובתפלה מעין עולם הבא. וכתוב שם (זוהר ח"ב נ"ז.) כי מצוה הנעשית בלי כוונה דחיין לה לבר, וענין דחייתה לבר מובן לרואי דברי האר"י ז"ל שהוא מענין שילוח טמאים מחוץ למחנה, והבנת הענין כמ"ש באור החיים פרשה זו, מדוע מת עכו"ם אינו מטמא וישראל מטמא, והמשיל לנוטל כלי שהורק ממנה דבש וכלי מלא אשפה ומעמידם ברחוב, אזי בכלי של דבש נתמלא מיד מזבובים ושרצים וכל נמצאים השפלים, משא"כ כלי השניה אין נמצא שם רק מעט, והוא כי תשוקת השפלים ליהנות ממתיקות הדבש, כך גוף ישראל אשר היה בו קדושה רמה נשמה עליונה, ואז לא היו יכולים הנמצאים השפלים ורוח הטומאה להדבק בו, ובצאת נפשו ונשאר שם רושם הקדושה בגוף בלי נשמה מתדבקים בו רוח הטומאה ולכן מטמא, משא"כ מת עכו"ם יעו"ש דבריו כי נעמו.

ו׳וכך ענין המצוה שקונה פרקליט אחד, ר"ל שנברא מלאך מכל מצוה ומעשיית המצוה נעשה גוף המלאך, והכוונה של המצוה היא נשמת המלאך, וכשנעשית המצוה בלי כוונה הרי גוף בלי נשמה, ועל כל פנים יש בו קדושה בגוף ההוא, שהרי נתהוה מעשיית מצוה שהוא דבר קדוש, ולכן מתדבקים במצוה כזו רוח הטומאה, ולא די שאין מצוה זו פועלת פעולתה, אלא אפילו מטמא, ולכן דחיין לה לבד שמשלחין אותה מחוץ למחנה, ותקנת דבר זה היא לרוב ישראל אשר לאו כל מוחא סביל כוונות המצוה והתפלות, התקנה לכלול כל תפלה וכל מצוה בין תפלות ומצות הצדיקים היודעים הכוונות, וארז"ל בפרק גיד הנשה (חולין צ"ב.) שיש מ"ה צדיקים בכל דור ומ"ה הוא בגימטריא אדם והוא קומה שלימה, ויכולים תפלות ומצות כל ישראל להדבק בתפלות ומצות אותן הצדיקים, ואז כוונותיהן נעשו נשמות לכל תפלות ומצות ישראל.

ז׳ולכך צריך כל אחד מישראל להשתדל בכל יכולתו להשיג כפי כחו הכוונות והסודות, ואם באנו לחוש לדברי הרמב"ם הנ"ל תקנת דבר זה הוא כשיזהר האדם בחוקים אשר אינו יודע כל הטעמים וכל הכוונות, ואף על פי כן ישתדל בהשתדלות נמרץ כמו שמשתדל במצות שיודע טעמם, אז ניכר שעיקר כוונתו לקיים רצון ה' מבלי הטעם, וזש"ה אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך, ר"ל אני מבקש שתחזק את לבי לקיים אפילו החוקים, אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך, ר"ל כשיהיה לבי חזק בקיום החוקים, אז לא יהיה לי לבושת כשאביט ואבקש טעמים וכוונות של המצות, כי יהיה ניכר שעיקר קיומי למצות הוא רק לרצון ה' אפילו בלי הטעם, כך כתבו המפרשים אלא שהוספתי ביאור.

ח׳והנה אמז"ל (אבות ב, ד) עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו, הענין כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (קידושין ל"ט:), כי ניתנו המצות היום לעשותן ולמחר לקבל שכרן (עירובין כ"ב.), ויתכן שזהו דוקא מי שעושה מצוה ומקוה לתשלום שכר, לכן אין מגיע לו בעולם הזה כלום, כי מתן שכרן של צדיקים לעתיד, אבל מי שאין מעלה את עצמו במחשבתו כלל, רק משתדל במצות לרצון ה' לבד בכל עוז, אזי כשם שהוא ממלא רצון ה' בלי תקוה לשכר כך ה' ממלא רצונו בדבר שאין מגיע לו ונוחל שני עולמים, וזהו עשה רצונו כו' כמובן. וכבר נתבאר שהמבחן לזה, בהיות האדם משתדל בכל עוז אפילו בחוקים שאינו יודע כלל מה שכר יגיע להם, אזי ודאי אינו רק לרצון ה'.

ט׳ואמנם במצות שנודע כונותיהן וטעמיהן והעושה אותם מרגיש תענוג מופלא מענין עולמיך תראה בחייך, כבד הדבר מאד על האדם להפשיט מחשבתו משכר ושיהיה בלתי לה' לבדו, מאחר שרואה בעיניו השכר והתענוג, ולזאת ארז"ל (תורת כהנים כ, קכח) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו', ר"ל שזהו כלל על כל המצות בהיות האדם יודע ומכיר מה טובן ומה יפיין, וצריך להפשיט מחשבתו מזה כדי שלא יהיה עשייתן בלתי לה' לבדו, אזי התקנה היא שירחיק תחלה עשיית המצוה מרצונו ואח"כ יעשנה רק לרצון ה', וזהו אי אפשי כו' ואז כאשר יעשה כך יהיה שכרו גם בעולם הזה כמש"ל, מענין עשה רצונו כרצונך כו'.

י׳וז"ש יגמלני ה' כצדקי כבור ידי ישיב לי, ר"ל מובטחני שישלם לי ה' שני פעמים בב' עולמות, והטעם כי שמרתי דרכי ה', ר"ל כל המצות לא עשיתי בלתי לה' לבדו, כי כל משפטיו לנגדי, ר"ל אפילו המשפטים שהם מצות שכליות עשיתי התנגדות ואמרתי אפשי ומה אעשה כו', וראיה וחוקותיו לא אסיר כו', שהייתי משתדל בכל עוז גם בחוקים, וזה מופת שכל עשיותי היו רק לה' וכאמור והבן.

י״אוהנה ידוע שאין ה' מנכה עבירה בעד מצוה, ואין המצות מצילות מעונש המגיע לעבירה, ויתכן כי העושה כל המצות רק לרצון ה' בלתי תקות תועלת עצמו כלל, אזי ה' מרחם עליו בכל ענינים כענין כדי שיעשה רצונך כרצונו ויקל ה' מעליו עונש הגיהנם, ולפי שהמבחן לזה הוא השתדלות האדם בחוקים וכאמור, לזה אמר ופערה פיה לבלי 'חק' דייקא, ר"ל שאין הגיהנם פוערת פיה על עונש העבירות אלא אם כן לא נזהר בחוקים, ואז המצות שעשה לא יקילו מעליו עונשי העבירות, ועל זה אמר רבי יוחנן למי שלא קיים אפילו חק אחד, משא"כ כשקיים חק אחד בהשתדלות גם זה יגיד על כל המצות שעשה שלא היה רק לרצון ה', וריש לקיש סבירא להו דבעינן דוקא שקיים כל החוקים.

י״בהיוצא מכל האמור, כי העושה כל המצות בדרך שרוצה הרמב"ם ז"ל שיהיו כולם בתורת חוקות, והעושה המצות בכוונותיהן יש בכל אחד מעלה וחסרון, כי לדרך הרמב"ם יש מעלה שמחמת שלא ירגיש תענוג בקיום המצוות לא יעשנה רק לרצון ה', ואז ראוי לנחול ב' עולמות וינצל מעונש חמור כנ"ל, ונגד זה יש חסרון כי דחיין לאותן מצות מחוץ למחנה, ולא די שאין המצות פועלת אלא אפילו מטמא וכאמור, והעושה המצוה בכוונותיה יש מעלה גדולה שפועלת פעולתה בשלימות, רק יש חסרון כי לגודל התענוג שירגיש בעשיית המצוה ויראה עולמו בחייו לא יוכל להפשיט מחשבתו מתועלתו ושכרו שיהיו לה' לבדו, ואז לא יהיה שכרו רק בעולם הבא, ולא יצילו ג"כ על עונשי העבירות וכאמור.

י״גואחשוב שזהו ביאור הפסוק (תהילים צט, ו) משה ואהרן בכהניו כו' קוראים אל ה' והוא יענם כו' שמרו עדותיו וחוק נתן למו, והענין כי הצדיקים הללו עם שהיו בעלי רוח הקודש, והשיגו בחייהם התענוג המופלא מעשיית המצות מעין עולם הבא, מ"מ לרוב תשוקתם לקיים רצון ה' ית"ש עד שגברה תשוקה זו על הרגשת תענוגים, לא עשו כל המצות רק בדרך חוקים לקיום רצון ה' לבד, כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה וירד משה מן ההר אל העם, שלא נתעסק רק בשליחות ה' יתברך, ומחמת זה זכו לנחלת ב' עולמות, וז"ש משה ואהרן בכהניו כו' קוראים אל ה' והוא יענם ובעמוד ענן ידבר אליהם, שזכו ג"כ בעולם הזה ליקר וגדולה, והטעם כי שמרו עדותיו, הם מצות השכליות, וחוק נתן למו, רצה לומר שמגודל תשוקתם למלא רצון ה' נתנו לעדותיו חוק, רצה לומר שקיום כל המצות עשו בתורת חק וכאמור והבן.

י״דואחרי שראינו שהכתוב משבח את הצדיקים הללו, מזה אנו למדים שכבד על האדם זאת אחר שיודע סוד המצות והרגשת תענוגם להפשיט מחשבתו מהתענוג הזה ויהי עשיית המצות רק לרצון ה', לזאת גזרה חכמתו ית"ש להעלים טעם מצוה אחת דהיינו המצות פרה, (ומה שהובחר דוקא מצוה זו יתבאר אח"כ), וידוע שכל מצות הם שיעור קומה אחד, וכל דבר שיצא מן הכלל כו' לא ללמד על עצמו יצא כו' (ריש ספר תורת כהנים) כי כל מה שיש בחלק יש בכלל, ולכן בראותנו סוד מצוה זו נעלמת מזה יובן שטעמי כל המצות נעלמים, ומה שנודע מטעמים וסודם אינם אלא כטפה מן ים הגדול, ועי"ז יוכל האדם להרגיל את עצמו בכל המצות כולן שיהיו בתורת חק, ואמנם לא הוצרך זה רק לכלל ישראל, משא"כ למשה ואהרן אחר שהעיד הכתוב עליהם וחוק נתן למו, לכן לא נתעלם מהם טעמי פרה, ולאחרים חוקה.

ט״וואמנם לפי שנעלם מכל ישראל טעם פרה, לכן כשנעשית נעשית בלי כוונה, ולכן נעשים מחוץ למחנה ומטמאים כל העסוקים בה, ככל מצוה הנעשית בלי כונה דדחיין לה לבר ומטמאה וכאמור, אף שמשה רבינו ע"ה ואהרן ידעו טעמה אין מועיל התקנה הנ"ל לכלול במצוה זו בכוונת משה רבינו ע"ה, חדא דצריך מ"ה צדיקים כמש"ל, ותו דהרי משה רבינו ע"ה לא עשה מצוה זו לא בלקיחתה כאמור ויקחו אליך, ולא בעשייתה שמצותה בסגן, ולפי זה היה ראוי שלא יוכל הטמא ליטהר באפר פרה, כי מצוה בלי כוונה אינה פועלת פעולתה, אך היה זה מרצון ה' שמצוה זו תפעול פעולתה דוקא בהיותה נעשית בלי ידיעת סודה ושתהיה רק בתורת חוקה, והטעם, כי הטמא מת הוא שנתדבק בו רוח הטומאה ע"י שנשאר גוף קדוש בלי נשמה, ומזה הטעם עצמו מצוה הנעשית בלי כוונה מטמא, כי הוא גוף בלי נשמה כמש"ל, ולכן בהיות צורך לטמא מת לגרש רוח הטומאה מעליו ע"י קיום מצוה, הוצרך שיהיה התיקון מעין הקלקול, כעין תשובת המשקל, והיינו בהיותו מקיים מצוה אחת אשר ענינה ממש כזה שמקיימה בתורת חק בלי ידיעת הכוונה, וכגוף בלי נשמה, ואינו עושה רק לרצון ה' לבד, אז עי"ז נתגרש רוח הטומאה ממנו והבן.

ט״זולסבה זו לא היה למשה ולאהרן חלק ועסק במצוה זו, להיות הם ידעו הכוונה, ואילו היו הם עושים בכוונתה אז לא היתה יכולה לטהר, וממילא ע"י שנשאר מצוה זו בלי טעם, מזה יכולים ישראל להרגיל עצמן בכל שאר המצות לעשותן בתורת חק, לומר אפשי ומה אעשה שאבי שבשמים גזר.

י״זובזה נבא אל הביאור, זאת חוקת התורה אשר צוה ה' ר"ל שמצוה זו נשארת חוק לדון על כלל התורה אשר צוה ה' לאמר על כלל התורה שהוא חוקים, לומר אפשי ומה אעשה כו', ואיך יבוא אדם להבנה זו, הוא ע"י מצוה זו שנשארת חק לגמרי. ומה הוא החק דבר אל בני ישראל ויקחו אליך, שיהיו הם הלוקחים ותהיה נעשית בלי כוונה, ומזה למדו חז"ל לך אני מגלה ולאחרים חוקה, שלטעם זה בא הצווי שהמה לא יתעסקו, ואמר עוד ונתתם אל אלעזר שמצותה בסגן ולא יתעסק גם אהרן, עבור שמהם לא הוצרך להתעלם טעם פרה כמש"ל, ומטעם שנעשית בלי כוונה לכן והוציא אותה אל מחוץ למחנה, כמו כל מצוה הנעשית בלי כוונה, ואמר עוד שכל העוסקים בה מטמאים, וארז"ל אחר פסולה אין מטמאה בגדים, והטעם כי קודם פסולה דומה למת ישראל, שנשאר גוף קדוש בלי נשמה, משא"כ אחר פסולה שנעשית דבר הרשות והוי כמת עכו"ם שאינו מטמא.

י״חוביאר הפסוק עצמו הטעם למה מטמא, אמר והיתה לבני ישראל לחוקת עולם, ר"ל שלעולם לא יתגלה טעמה ונעשית בלי כוונה, לכן העסוקים בה מטמאין, ושמא תאמר אם כן איך תטהר את הטמא הלא מצוה בלי כוונה אין פועל כלום, לזה אמר הנני מבטיחך כי הנוגע במת כו' הוא יתחטא בו שתפעל פעולת הטהרה, ושמא תאמר מה נשתנה זה מכל שאר מצות, לזה אמר דפעולת הטהרה היא דוקא באופן שהמצוה תהיה חוקה, כי זאת התורה, ר"ל תורה זאת ושכל זה עצמו אשר במה שפרה מטמאה לפי שנשאר גוף בלי נשמה, הנה שכל וטעם זה עצמו הוא אדם אשר ימות כו' יטמא שבעת ימים, לפי שנשאר גוף בלי נשמה, ולכן עיקר התיקון והטהרה ע"ז הוא דוקא ע"י מצות הנעשים בתורת חוקה וכאמור, והבן כ"ז היטב והענין נכון בע"ה.

י״טוידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם ויקח משה את המטה כו' ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה וכו'. יש לדקדק מהו הכפל ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע, ובתרגום יונתן כתב על זה שנצטוה משה רבינו ע"ה לדבר אל הסלע ולהשביעו ואם לא יציית בהשבעה יכהו במטה יעו"ש, בא לישב קושיא זו לומר דמשום הכי והוצאת להם, היינו ע"י הכאה, וחטא משה רבינו ע"ה לפי זה צ"ל דברים אחרים כאשר נאמרו פירושים רבים במפרשים עיין באור החיים, ועדיין גם זה תמוה איך לא יציית הסלע למאמר השי"ת עד שיוצרך להכותו, ומכל שכן להשבעה, הלא רוח סערה עושה דברו, וכל הנמצאים כולם לא יעברו פיו.

כ׳עוד יש לדקדק על השינוי שבתחילה אמר מימיו ואח"כ אמר מים. עוד יש לדקדק באמרו המן הסלע כו' בלשון תימה כאלו לא אפשר לעשות הדבר ההוא, והרי אדרבא עשה ועשה, וערש"י. עוד יש לדקדק אומרו וירם משה כו' מה צורך להודיענו שהרים ידו, והיה די באומרו ויך כו'. עוד יש לדקדק למאי נפקא מינה הודיענו הכתוב שהכה פעמים, גם מדוע הוצרך להכות פעמים, ומדוע לא ציית הסלע בפעם ראשון, וערש"י.

כ״אוהנ"ל בהקדם שפירשו המפרשים כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון (שמות א, כב), כי כלל האדם אשר בא בלבו גבהות וגסות רוח ע"י מצותיו ומעשיו הטובים ותורתו, ידע בבירור האיש ההוא שעדיין לא עשה שום מצוה ולא למד תורה, שאלמלא כן לא גבה לבו על ידיהם. והענין, כי הנהגת השי"ת עם בני האדם כי מיד בעשותו המצוה או התורה נברא מלאך ועומד מיד לפני השי"ת ואומר פלוני בנך עשאני, ועדיין בכל יום ההוא יש עדיין דביקות לאותו המלאך אל האדם במקצת, כי לא נסתלק לגמרי ביום הראשון, אך בלילה בעת השינה אז אם המצוה ההיא כתקונה אזי המלאך נשאר שם לגמרי ונשמתו חוזרת לגופה, ואז דרך הטבע שישכח האדם מלבו אם עשה כלל מצוה כי כבר נסתלקה מצוה ההיא ממנו, אך ביום הראשון יוכל עדיין להיות קצת זכרון המצוה ההוא בלבו, שעדיין דבוקה קצת בו, אך לא יתגאה בה עדיין שהרי אינו יודע עדיין אם תתקבל ותשאר בלילה למעלה, ואולי תדחה עדיין, ואחר כך ביום השני, אם המצוה נתקבלה ונשארה שם, אזי נשכחת ממנו ולא תעלה על לבו כלל, ואם בא בלבו גאוה ע"י המצוה ההיא, אזי זהו סימן מובהק כי נדחה מצוה ההיא מלמעלה וזורקה על פניו, ולכן אינה נשכחת מאתו, ואם כן אין לו להתגאות במצוה שעושה בממה נפשך.

כ״בוזה רמז לינת בשר קודש שנפסל בלינה, והוא רמז על האמור שלא ישאירו ממנו עד בקר, כי בלילה מוכרח הקדושה להתעלות בשרשו, וכשלן עד בקר זהו סימן שנדחה מלמעלה, וכיון שנפסק דבר קדוש משורשו הרי הוא מטמא יותר מדבר טמא, כי מיד שוכנים שם רוחות הטומאה, וכענין שארז"ל (בבא מציעא קי"ד:) ישראל מטמא במותו ולא העובדי כוכבים, לפי שגוף ישראל היה בו קדושה היינו הנשמה, וכאשר נפסק משורשו בפרידת הנשמה אז מטמא, משא"כ העובד כוכבים שלא היה בו דבר קדושה, ולכן בשר קודש נפסל בלינה, והוא רומז אל האמור, שביום השני אי אפשר שיעלה בלב האדם כלל זכרון המצוה שעשה ביום אתמול, אם נתקבלה המצוה ההיא וכאמור.

כ״גוזהו כל הבן כו', כי עיקר תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים, וארז"ל (פסחים ס"ה.) אשרי למי שבניו זכרים (היינו מצות) אוי למי שבניו נקבות (היינו עבירות), וזהו כל הבן הילוד, ר"ל אם עשית מצוה היאורה תשליכוהו, ר"ל יהיה נשכח מלבך כאלו נפל למים, וכל הבת תחיון, כאמרו (תהילים נא, ה) וחטאתי נגדי תמיד, כי בעבירה הוא להיפך, כאשר אינו שב עליה שתהיה תמיד נגדו אז כבר עלתה לקטרג, ועי"ז נשכחת מלבו כי נפרדה ממנו עד לאחר מותו תהא קשורה בו ככלב, משא"כ כשחטאתו נגדו תמיד ושב ומתחרט, אין לה יכולת לעלות למעלה, ועי"ז עצמו זוכרה תמיד.

כ״דובזה מובן משארז"ל (יומא ע"ב.) על עסק התורה זכה נעשה לו סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות, הוא האמור, כי בהיות תורתו בשלימות ונשארה למעלה לא יפול שום גובה וגאון בלב האיש על ידה כאמור, משא"כ כשלא זכה שאין התורה מתקבלת למעלה, כי לא היתה רק מן השפה ולחוץ ונדחית משם ונפסק משורשה הקדוש וחוזרת ובאה אל האדם, אזי תורה זו מטמאת את האדם יותר מן העבירות שעושה וכמ"ש, כי דבר קדוש כשנפסק משורשו מטמא כו'. ודבר זה נראה בחוש כי האיש אשר לא עסק בתורה והוא משוקי האיש, לא יפול בלבבו גובה וגאון, והוא ישמע לקול מורים, משא"כ איש המתגאה ע"י תורתו אין לו תקנה בקל, כי הוא לא ישמע בקול מורים באומרו גם אני כמוך וכל העדה כולם קדושים ומדוע תתנשאו, ואיזה הדרך עבר רוח ה' מאתי לדבר אתך, וכל זה לפי שתורתו שנפסקה משורשה מטמא אותו יותר מאשר העבירות מטמאים לשוקי האיש אשר אינם יודעים בתורה מאומה, והבן דבר זה.

כ״הוענין זה עצמו היה גם בסלע, כי נעשה ממנו באר בזכות מרים, ור"ל שמרים במדרגתה הגדולה ורוח מבינתה וקדשה פתחה המקור והשורש העליון של הסלע, (ככל נמצא שיש לו שורש בגבהי מרומים וגבוה מעל גבוה), והיה השורש ההוא שופע על אותו הסלע יום ולילה ולכן לא פסק מימיו, וכאשר מתה מרים אז נסתם תיכף המקור ההוא ונסתלק הבאר, והשפע אשר התחילה לירד ברגע שקודם פטירתה ירד תוך הסלע אחר פטירתה ושוב נפסק ולא היה לו כח לצאת מהסלע, נמצא נשאר מעט מים תוך הסלע מה שנפסק ממקורו ושורשו, ולכן ע"י מעט קדושה זו אשר היה תוך הסלע שנפסק ממקורו, וזה מטמא ומטמטם, לכן היה באפשר שהסלע ההוא לא ישמע לקול משה רבינו ע"ה אשר ישביענו בשם ה'. והיה מוכרח תחילה שיצאו מעט המים ההם מן הסלע, ואח"כ יוכלו להחזיר שורשו עליו ויתן מים כבראשונה והבן היטב.

כ״ווזהו ענין ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן 'מימיו' דייקא, ר"ל שיצאו מאתו מעט המים אשר בו מקודם, ואח"כ והוצאת להם מים כו', משא"כ בהיות עדיין מעט מימיו בקרבו אי אפשר להחזירו לשורשו, ומה שאמר לעיניהם הוא לפי שהיו אז בישראל מורים נגד משה רבינו ע"ה, באמרם כי כל העדה כולם קדושים כו' ונתגאו בתורתם ומעשים טובים שלהם, ורצה הקב"ה להראות להם איך דבר זה הוא סם המות ומטמא יותר מעבירה, ויראו איך הסלע אי אפשר לו ליתן מים אלא אם כן יצאו תחילה מימיו הראשונים ממנו והבן, ולזה אמר שמעו נא אתם המורים ודעו וראו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ירצה איך אפשר שאוציא לכם מים מן הסלע כאשר הוא עתה שמימיו בתוכו, אם לא בהוציא תחלה מימיו ממנו וק"ל.

כ״זואומרו וירם משה כו' ויך כו' הוא לע"ד ענין נפלא מאד, כי היו צריכין לעורר שורש הסלע למעלה להיות שופע עליו כבראשונה כדי שיתן מימיו, ונודע כי כל הנמצאים כולם נמצאו מאמתת שם הוי"ה ב"ה וב"ש, יש נמצאים ששרשם מצירופים, ויש מגימטריאות וחשבונות לבד, ויש כמה מיני חשבונות, וכולם אורות גדולים מתהוים מאמתת הויה ב"ה, ונשתלשל מעולם לעולם עד בואם לעולם הזה ומתהוים דברים הגשמיים, ויש חשבון הנקרא הכאה הוא גם בתוי"ט בזרעים ר"ל יו"ד פעמים ה', ה' פעמים יו"ד, וענינו הוא מענין בטיש בטישין, ור"ל כי יו"ד יש בה עשר אורות, ה' יש בה ה' אורות, וכאשר ישפיע בכח רב עשרה אורות היו"ד תוך חמשת אורות הה', אזי כל אור מן הה' נתמלא עשר אורות, ונעשה מהכל חמשים אורות, ומחמת שהשפע ההוא הוא בכח רב חוזרים אותם האורות של הה' ומשפיעים באורות היו"ד כענין אור חוזר, וכמו המשליך בכח דבר על הארץ שע"י כח ההכאה חוזר למעלה, ונעשים עוד חמשים אורות, וכל אלה הם אורות גדולים ומתהוים ממנו נמצאים בעולם הזה.

כ״חויש נמצאים ששורשם מג' או ד' הכאות שבשם הויה ב"ה, דרך משל יו"ד פעם ה', ה' פעם יו"ד (כל זה הכאה אחת כאמור), ה' פעמים ו', ו' פעמים ה', ו' פעמים ה', ה' פעמים ו', וכן יו"ד פעמים ו', ו' פעמים יו"ד, וכדומה, ויש ע"י הכאה אחת או ב' הכאות. ומבואר בספרי האר"י ז"ל, כי מציאות בריאות סלעים שורשם משני הכאות, כי הכאה י' בה' עולה ק', והכאה ו' בה' עולה ששים, והוא מספר סלע שגימטריא ק"ס. ולזה אמר הכתוב וירם משה את ידו, ירצה שעלה למדרגות העליונים לעורר שורש הסלע עליו, ויך את הסלע פעמים ובזה פתח שורשו ויצאו מים רבים, והבן והשם יתברך יכפר.

כ״טוידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם, יש לדקדק איך שייך בדיבור לעיניהם, והוה ליה למימר לאזניהם או לפניהם, וכדרך שהקשתי לקמן על מש"ה ויאמרו אליו לעיני כל ישראל, ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם, יש לדקדק כפל ונתן מימיו והוצאת כו'. גם יש לדקדק דמתחלה אמר מימיו בכינוי ואח"כ אמר מים סתם, ובשם חכם אחד שמעתי על כינוי מימיו כי במילוי אותיות סלע יש אותיות מים, כזה: ס <bמ< b="">"ך למ"ד עי"ן, הרי שיש הכנה בסלע לבחינת מים, וזהו אומרו מימיו ונכון, אבל עדיין השינוי אינו מיושב.

ל׳ויקח משה את המטה מלפני ה' כאשר צוהו ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, (יש לדקדק דתיבת פני מיותר), ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים, יש לדקדק מהו התמיה המן הסלע כו' ולמה לא יוציא אחר שצוהו ה', ודרש"י ז"ל ידוע, וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם. ויש לדקדק מהו העונש מדה כנגד מדה שלא יביאו את הקהל לארץ ישראל. עוד צריך לדקדק כי ודאי לא חשיד קב"ה דעביד דינא בלא דינא, וגם רחוק לומר בבן בית הנאמן כמשה רבינו ע"ה, שח"ו ישנה משליחותו ית"ש, ועל כרחך שהיה לו איזה טעות בדברי הש"י.

ל״אונבאר לעניותנו אופן טעותו שטעה במחלוקת הרמב"ם והבאים אחריו, כי הרמב"ם ז"ל מקרב רוב הנסים אל הטבע, ודעתו בזה כי לא ישנה ה' את הטבע זולתי להכרח וצורך גדול, ממילא אף בעת שעשה ה' נס בארץ רצונו למעט הנס רק מה שהיה בהכרח עצום, לכן ראוי לקרב המותר מההכרח אל הטבע, ואמנם הבאים אחריו מיאנו בזה, ואמרו כי כאשר רצה ית"ש לפרסם אלהותו לזרע ידידיו הגדיל הנסים והאדירם אף מה שלא היה מההכרח, וכאשר אנו רואים במכות מצרים, ודאי אילו רצה הש"י מתו כל המצריים ברגע בדבר וכדומה, או היה נותן בלב פרעה לשלחם והוא לא כן עשה, אדרבה הקשה ה' את רוחו ואמץ את לבבו למען הראות לעמו מופתיו הרבים והעצומים, זהו דעתם וכן הוא האמת, ונבאר שזה היה בדעת משה רבינו ע"ה שהיה סבור כהרמב"ם, וביקש למעט את הנס ואצל מבחר המציאות הוא משה רבינו ע"ה נחשב זה לחטא, והיה עונש מדה כנגד מדה, לבלתי יביאם לארץ כאשר יבואר אי"ה.

ל״בנקדים פסוקי עקב (דברים יא, י) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים כו' ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה והיה אם שמוע כו', ופרש"י ידוע. ויש לדקדק במ"ש רז"ל (ראש השנה ח.) מראש השנה נדון מה יהיה בסופה, למה אפקיה קרא ממשמעותיה, דפשט הכתוב מורה שההשגחה הוא תמיד ונידון בכל יום. גם יש לדקדק מה הלשון אומרת עיני ה', והדבר פלא גדול שסמוך לו פרשת והיה, שידוע בכוונת קריאת שמע שפרשיות שבקריאת שמע הם תיקון לעיינין דלעילא, וזהו הסמיכות של היות עיני ה' אלהיך בה, ולכן והיה אם שמוע תשמעו אז טוב לכם כי תתקנו בחינת העיינין, דהיינו ההשגחה עליהם לטוב, רק נסביר הענין יותר לפי עניותנו.

ל״גונבאר עוד פסוקי זכריה (ד', ח) בעת בנין בית שני: ויהי דבר ה' אלי לאמר ידי זרובבל יסדו הבית הזה וידיו תבצענה (לשון גמר) וידעתם כי ה' צבאות שלחני אליכם כי מי בז ליום קטנות ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרובבל שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ ע"כ. פירש"י ז"ל כי מי בז ליום שיוסד הבית כי כבר יוסד הבית ולא היה רק יסוד הבנין שהוא שוה להארץ, ואח"כ ע"י צרי יהודה נתבטלו מהבנין שמנה עשרה שנים אשר הוקטן בעיניהם, כמו שנאמר בעזרא (ג', יב) ורבים מהכהנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם בוכים בקול גדול ישמחו עתה כשיראו את האבן הבדיל בחוט המשקולת אשר ביד ראש הבונים וזו תהיה ביד זרובבל ור"ל שיבנו עתה המחיצות אשר על היסוד ויהיו נמדדין באבן הבדיל שבעה אלה על אחד שבעה ביסוד הראשון עיני ה' המה משוטטים ולא נראה לעשות כן.

ל״דויש לדקדק מהו לשון קטנות, גם אמרו שבעה אלה הוא תמוה דהא היסוד אינו גבוה כלל מהארץ, ואיך שייך אם כן לומר שמחיצה תהיה גבוהה ז' פעמים כמו היסוד, ואם על עובי החומה נאמר, זה אינו, כמבואר בבנין שהיסוד היה רחב אמה יותר מהמחיצה, גם אמרו עיני ה' המה כו' אין לו מובן כלל, גם קרא דעזרא ביסדו זה הבית בעיניהם אין לו מובן, דהוה ליה למימר רואין בעיניהם או קטן בעיניהם, ואם נמשך בעיניהם לתיבת בוכים הוא יותר תימה, דודאי הבכי ניכרת בעינים, וגם דאם כן אין שייך בקול גדול, גם צריך לדקדק למה במכוון נתבטל הבנין י"ח שנה.

ל״הלבאר כל זה דע כי כל אשר ברא אלהים בכל העולמות אשר הם לריבי רבבות גבוה מעל גבוה, הכל נכלל בזה העולם השפל, והאדם הוא עולם קטן בפני עצמו בו כלול ג"כ הכל, ולא זו בלבד עשה ה' בארץ, אלא עוד נוסף להפליא כי כל דבר אשר המציא בעולמות עליונים וכללו בזה העולם השפל המציאו בשלשה מקומות בזה העולם, וכל השלשה על משקל אחד, היינו בעולם ובשנה ובנפש האדם, כנודע מספר יצירה וביארנוהו במ"א. ועוד גם זאת עשה ה' כי לנפש האדם המציא לבוש בזה העולם הוא הגוף של האדם, והוא מרוקם לפי צלם הנשמה, ממילא כל שיש בנפש יש בגוף, ולפי שהגוף הוא דבר מוחש, לכן אף שיצירתו בחכמה עמוקה מאד לא יתפוס רעיון אנושי להשיג, מ"מ לפי שהוא מוחש נקל ביותר להשיג מעט ממנו אנוש כערכו ושכלו, ואחרי שישיג איזה חכמה בגוף ממנו יקיש על אשר בנפש וממנו יקיש לעולמות עליונים כענין משל אל הנמשל, אף כי גבהו מאד מ"מ יועיל שיכנס מעט הדבר בלב האדם כאילו משיגו, וזהו שאה"כ (איוב יט, כו) ומבשרי אחזה אלוה כידוע, וידוע עוד כי בגוף האדם יש קטנות וגדלות, כי בהיותו קטן הוא דל וכחוש האברים והבנתו מעוטה, ומתגדל מעט מעט הן בתכונת גופו וכמות אבריו, והן ישגיב בכחווהן בהבנתו וכל עסקיו, וכן יש בנפש האדם וכן בעולמות העליונים.

ל״וואמנם חילוק זה יש ביניהם, כי הגוף להיותו גשם ומוגבל א"א לו שיעתק מצורה אל צורה ומתכונה אל תכונה אחרת זולת ההעתק אשר נישם בו בחק בריאה שלו, דהיינו שיעתק מקטנות לגדלות ומקטנותו יצא לבגר, אבל שיעתק מגדלות לקטנות שיהיה פעמים גדול פעמים קטן ברצותו מרחיב באברים רחבים וגדולים וברצותו מקצר זה אי אפשר, משא"כ הנפש להיותה רוחני ואיננה מוגבל בגבול גשמי רק שכלי, לכן היתה להיפך, כי אדרבא לא תעמוד תמיד על תכונה אחת רק נעתקת תמיד מצורה לצורה ומתכונה אל תכונה אחרת, כאשר אנו רואים ששכל האדם ומחשבתו משתנית תדיר, ויש בה ג"כ קטנות וגדלות לפעמים מן הזמנים שכלו רחב עד שתשוקתו לה' גדולה ויגבה לבו בדרכי ה', ולבו ראה הרבה חכמה ודעת ומלא ברוב שמחה וחדות ה' הוא מעוזו ויפקיר עצמו וכל אשר לו לה' בשמחה עצומה, וזהו גדלות אשר בנפש ומכונה בשם גדלות, כמו בהיות האדם נתגדל בשנים אז דעתו רחבה לדברים כאלו לכן גם העת ההיא נקרא גדלות, כי זה הוא גדלות הנפש בעצם ובאמת, ולפעמים מן הזמנים דעתו קצרה ותשוקתו מעוטה ולבו צפון משכל ויתעצב אל לבו, ובעת כזאת הוא אינו בתכונה כזהו להשתוקק לעבודת ה' ולמסור עצמו אליו בכל נפשו כדרך הקטן אשר אין שכלו נוטה לזה, ואזי העת ההיא נקרא קטנות הנפש.

ל״זהרי שהנפש יש בה ג"כ קטנות וגדלות, ואנו רואים שנעתק תמיד מקטנות לגדלות ומגדלות לקטנות אין רגע שוה לרגע, והוא כי כן טבע הרוחני מתהפך לכמה גוונים, וכן המדה נוהגת בעולמות העליונים בקטנות וגדלות וכן בגבוה מעל גבוה, והכל תלוי במעשי בני האדם, ועי"ז יש שכר ועונש כי ענין מיעוט השפע בהיות המעשים גורמים להתנהג במדת הדין ח"ו דהיינו בחינת הקטנות, והרחמים הוא בחינת הגדלות, וכן כתבו חכמי הטבע כי אנו רואים הקטן הוא בעל כעס מאד והגדול בהיפוך, והכל נמשך מלמעלה זה מקטנות וזה מגדלות.

ל״חואחרי שידענו כל אלה נבאר קצת מן הקצת מהות הנהגה הנ"ל באבר העין אשר בו חוש הראות, ונתחיל בגשמי וממנו נבין אל הנפש וממנו לעולמות העליונים, ואח"כ נחפש דבר זה בעולם ובשנה הנה אבר העין המיוחד לחוש הראות יש בו קטנות וגדלות בגשמי, הנה בהוולד האדם נולד עמו האבר ההוא עם חושו אבל הוא לא לעזר ולא להועיל, כי אף שרואה ומביט כל אשר לפניו, מ"מ למיעוט הכרתו ודעתו אינו יודע מה רואה, אם אותו הנראה הוא תועלתו ולהחזיק בו, או אם הוא נזקו ולהשמר ממנו, ממילא האבר ההוא וחושו היה כלא היה והוויתו והעדרו אחד, עד אשר יתכן עליו לאמר כי עינים לו ולא יראה. אכן עם כ"ז יש קצת תועלת מאבר ההוא בעודו בקטנותו כאשר כתבו חכמי הטבע הובא בחובת הלבבות (שער הבחינה) אשר מחסדי ה' שעושה עם האדם אשר כל התינוקות בוכים תמיד, והוא כי במוח הילדים יש פסולות הרבה והיו בטבעם גורמים חלאים להילדים, ויורדים הפסולות ההם משם ע"י הדמעות של הבכיה ע"ש, ויותר מזה אין שום תועלת, אז רק ענין הבכיה זהו קטנות של העין, אבל כשיתגדל אז צופה ומבין מאזין ומביט את כל אשר לפניו, וזהו גדלות העין וחושו שמצילו מהנזק ומקרבו אל התועלת ע"י ראותו את אשר לפניו, ויודע ע"י ראותו אם להחזיק בדבר ההוא אם לברוח מלפניו, וזהו תכלית האמתי של חוש הראות הגשמי ואז אין בכיה שם רק לפרקים לתועלתו, כגון להתפלל לפני ה' בדמעות אשר שעריו לא ננעלו, משא"כ בקטנותו לא היתה הבכיה חשובה כלום וק"ל, הרי נתבאר ענין העין הגשמי קטנותו וגדלותו.

ל״טולהיות כל דבר יש לו שורש בגבהי מרומים וגבוה מעל גבוה, ושם כל דבר ודבר מורה על שרשו, וידוע היות שורשו ברוחני אין ענין וערך אל הגשמי, לזאת בחינת העין במרומים אינו אלא ענין השגחה הנפלאה, והוא הנקרא עין באמת, משא"כ עין הגשמי אינו נקרא בשם עין רק בדרך שאלה, ע"י השתלשלות עלה ועלול יורה שמו על שורשו, לזאת נזכיר מעט ענין שורש העין במרומים, ואח"כ נשכיל מציאותו בעולם שנה נפש.

מ׳ונבאר ענין קטנות העין וגדולתו במקום שורשו, ידוע שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה, והעשירי יהיה קודש, מדת המלכות נקראת רחל והוא סוד הלבנה וסוד אבן וסלע וסוד דלית לה מגרמה כלום רק מה שמקבלת מלמעלה, כענין הלבנה שמקבלת מהחמה, ויש בה סוד מיעוט הלבנה בסוד נקודה אחת עד אשר נבנית, ובה סוד תכלת המורה על הדין ונקרא עולימתא שפירתא דלית לה עיינין. והענין הוא עם שכבר אמרנו, כי ענין העין ברוחני הוא השגחה הנפלאה בתחתונים אשר ענין ההשגחה וההשפעה לטובה וברכה נוהג בכל מדה ומדה, מסבה ראשונה עד סוף כל המדריגות.

מ״אואמנם רצה ה' ית"ש שיהיה בעולם שכר ועונש רחמים ודין, הרחמים הוא ריבוי ההשגחה וההשפעה, והדין הוא מיעוט ההשגחה, ואם תתמיד ההשגחה וההשפעה אל התחתונים כדרך כל המדות שלמעלה בטל הבחירה ושכר ועונש, לזאת עשה ה' ככה אשר במדה זו העשירית הנקראת כנסת ישראל, לפי שהיא כללות כל נשמות ישראל וממנה ניזונים, ונקראת ארץ ישראל כי ארץ ישראל לא ניתנה תחת שום שר, רק מדה זו שוכן שם באותה הארץ, ומדה זו עם ארצה ועמה מתיחסים ומתיחדים והיו לאחדים, לכן עשה ה' אשר במדה זו ההשגחה מעוטה בסוד מדה העשירית, וזהו ענין קטנות העין, ולכן תלוי במעשי התחתונים אם תהיה ההשגחה בקטנות אם בגדלות, כאשר נבאר אח"כ אי"ה.

מ״בומטעם זה אנו רואים כי העכו"ם עוברים על כל הכריתות שבתורה ואינם נכרתים, כי המה מקבלים שפעם ממקומות אחרים וכל אשר ניתן לשר שלהם משפיע לאומתו, כי לא חפץ ה' בהם, וישראל חלקו וחבל נחלתו אשר בהם בחר ה' להיות לו לעם נחלה וערפם אל יקשו. וכן אנו רואים כי בהיות ישראל שרויין על אדמתם אם עבר אחד על אחד מחייבי כריתות היו ימיו נכרתים לא נמלט עד אחד, משא"כ בהיות ישראל בחוץ לארץ, על פי הרוב אף אם יעבור אינו נכרת, והוא להיותו תחת השר וק"ל.

מ״גוענין קטנות זה מובן עם מה שביארנו בעין הגשמי, שבקטנותו אין ניכר מחוש העין רק הדמעות והבכיה להמתיק הפסולת ולתקנו, ומובן זה עם מ"ש האר"י ז"ל בכוונת עיני כל אליך ישברו, הם ב' עיינין דרחל שהם דינין ומונעין הפרנסה כו', ובהם דינים דדמעות ק"ך צירופי אלהים שהם דינים גימטריא דוד המלך ע"ה עם הכולל, והם ב' עינים דרחל, ולכן ב' פעמים דמעה גימטריא רחל, ולכן ומשביע לכל חי רצון ראשי תיבות רחל יעוי"ש. הרי שנקרא מדה זו דלית לה עיינין, וכמש"ל בעין הגשמי בקטנותו שהיה כלא היה למיעוט השגחתו, כך במדה זו יש בה מיעוט ההשגחה ותלוי במעשה התחתונים כמ"ש אי"ה, ואין ניכר רק ענין הדמעה להמתיק הדינים ולתקנם, ולסבה זו מיאנו ישראל כ"פ מליכנס לארץ ישראל, כי לא רצו שיהיו תחת מדה זו, בהשיגם כי ההשגחה שם בקטנות, והמרגלים אמרו ארץ אוכלת יושביה היא, והוא לטעם הנ"ל, אבל ה' חפץ דוקא בזה כדי שיהיה שכר ועונש, והתחתונים בידם לתקן דבר זה להגדילה בסוד מילוי הלבנה כשמקבלת מהחמה כאשר יבואר.

מ״דואמנם גבוה מעל גבוה יש בבחינת שורש העין, דהיינו ההשגחה הנפלאה, ומצאנו בכאר"י ז"ל ג' בחינות. בחינה א', בכוונת קודם התפלה לעשות כל גופו מרכבה לקדושה, כל אבר לשורשו, ומבואר שם שאבר העין יעשה מרכבה לחמשה הויו"ת העולים ק"ל גימטריא עין, והוא ענין ההשגחה הנפלאה לרחמים הנמשך משם הויה ב"ה, ובכל הויה יש בחינת הראות דהיינו ההשגחה, רק שאבר העין הגשמי מקבל מן ה' הויו"ת להיות כח חושו חזק. בחינה ב', יבואר בכוונת וראיתם אותו וזכרתם כו' וז"ל: אני מצייר בדעתי כאילו יש שם תכלת החשוך מחמת הדין ומאיר ע"י אור עינים עליונים שיומשך לעיני רחל, דהיינו הוי"ה במילוי מ"ה בריבוע, כזה יוד יוד הא יוד הא ואו יוד הא ואו הא בגימטריא ק"ל ע"ש. בחינה ג' מילוי שם אהיה אותיות ל"ף ה' ו"ד ה' ג"כ גימטריא ק"ל גי' עין, הרי ג' בחינות של העין בשורשו גבוה מעל גבוה, ומהם אנו ממשיכים בתפלותינו ובמעשינו אל בחינת קטנות העין, דהיינו העין אשר במלכות להגדילה ואז נמשך ההשגחה וההשפעת ישראל עמה וארצה.

מ״האכן להסביר איך יש כח בעבודתנו לגרום זאת. נסביר תחלה בחינת העינים בנפש האדם, היינו עין השכלי אשר באדם, וענינו הוא ההשגחה על עצמו לעסקיו מה לעשות ומה למנוע מלעשות, הנה בקטנות האדם כאשר עין השכלי מעט הוא משגיח בעסקיו כאשר מתחיל לצאת מגדר בהמיות, כי בקטנותו עדיין לא ניתן בו כלל עין השכלי, וכאשר הגיע לעונת הפעוטות ולמעלה להבין במותר האדם מן הבהמה, שצריך לעשות מעשיו בהשכל אל אשר יהיה שם תועלתו, ומשתוקק אל הלימוד לתורה ולמצות, הנה יש מי שלומד לקנטר והוא מצד הקליפות כמ"ש התוספות, כי לא יגיע מלימוד זה אל לשמה, ונניח זה כי לא במתים לדבר, אךP דיברנו ממי אשר מתנוצץ בו ענין קדושת ישראל מקטנותו, הנה יהיה בו קטנות עין שכלי שלו להשגיח על תועלת עצמו ולומד לכבוד וכדומה, ועל זה אחז"ל (פסחים נ:) לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.

מ״והרי זה כבר יש לו עין השכלי אבל בקטנות הדעת והשגחה ההיא היה כלא היה, רק ענינה הוא שמתוכה יוכל לבוא לגדלות ההשגחה שהיא הלימוד לשמה כאשר בקטנות עין הגשמי אין בו רק הכנה שיוכל לבוא לידי גדלות חוש הראות ולתכליתו האמתי כמש"ל, הרי נתבאר קטנות עין השכלי, וזה נמשך מבחינות העיינין דלמעלה, שבמל' הנקראת כבוד אל, ולכן ענין השגחה זו באדם מצד הכבוד בעין שורשו, אכן גדלות עין השכלי נמשך מג' בחינות העיינין שנתבארו, ולכן בגדלות עין השכלי שהוא הלימוד והעבודה לשמה יש בה ג"כ ג' בחינות גבוה מעל גבוה. האחד הוא, כאשר יתגדל האדם ויבין שענין כבוד האדם מדומה אין בו מאומה, יעתק מזה לעשות למען תכלית אמתי, ותהי התחלתו לינצל מהעונש ולקבל השכר, וזה נקרא יראת העונש, ועובד על מנת לקבל פרס, והרי זה קצת מהתכלית, כי מי יתן והיה הפחות והגרוע שבעם ה', תהיה יראת העונש ואהבת השכר על לבו בכל רגע לא ישכח דבר זה מאתו, אזי לא יעבור עבירה בשום פעם ויחזיק במצות ה'.

מ״זוכאשר ישתדל בהעבודה על זה הדרך זמן רב אז יעתק מזה, כי ירגיש בהרגלו בעבודה תענוג גדול ורב מתורתו ועבודתו יותר מכל תענוגי העולם, ואז ישכיל ויבין מעצמו כי לא נאה כי לא יאה לעבוד למלך הכבוד בשביל לקבל שכר או לירא שלא יענש ח"ו, אלא כי כך הוא האמת לאמתו שראוי לעובדו, ואי אפשר לו ליפרד מן התורה והעבודה מרוב התענוג הנרגש, מהביטו והסתכלו בעין השכלי למי הוא עובד, ואשר אליו ראוי לכל הנמצאים לעובדו בלב שלם ובנפש חפיצה, כי כל לבבות דורש ה'. וכאשר יתמיד זמן רב בעבודה זו, יחשוב וימצא עול בנפשו לאמר הנני עובד למלך הכבוד מרוב התענוג, וגם זה אינו נכון כי מה אני ומה חיי כנגדו, ויעזוב כל התענוג ההוא אל ה', ואזי מרוב חשקו לעבוד בלתי לה' לבדו, אזי יצא התענוג מלבו ויעזבהו כי כבר מבטל כל חושיו וכל הרגשתו לה', וכאילו אינו בעולם כלל ואז העבודה בלתי לה' לבדו, והיא העבודה האמתית הנכונה בלי תערובות, ואלו ג' בחינות עין השכלי נמשך מג' בחינות עינים אשר בגבהי מרומים.

מ״חואמנם בחינת קטנות עין השכלי נקרא עיני בני ישראל, מחמת מקור שורשו שהוא במדה הנקראת כנסת ישראל, ששם כללות נשמות ישראל ומשם יצאו, לכן בחינת העיינין דשם נקרא עיני בני ישראל או עיני ישראל. והג' בחינות של גדלות שנתבארו נקרא עיני ה', כי בחינתם משם הוי"ה ב"ה מן ה' הויות ומריבוע דהויה במילוי מ"ה, גם ממילוי דאהיה, שהוא ג"כ שם הרחמים והכל מיוחס להוי"ה שהוא גוף האילן, ושאר השמות הם ענפיו כידוע, לזאת ירמוז הכתוב על זה עיני ה'.

מ״טוהנה כל העבודה להמשיך מעיינין דלמעלה לעיינין דמלכות להמתיקם ולהגדילם, ויש כח בעבודתנו לגרום זה באופן שנבאר, כי מקור ישראל במלכות, ובכחו לעלות בדעתו למעלה למעלה בעבודתו, וממילא כשעומד במקום גבוה הוא ממשיך למלכות, והיינו כי אף אם יהיה האדם כבר עובד במדריגה הגדולה, מ"מ אין כל העתים שווים, ותמיד צריך האדם להתחיל במדריגה הקטנה ולעלות באותו רגע בסולם המדריגות, לכן קודם שיתחיל להתפלל, הנה מתעורר בלבו ובקרבו מתחלה קטנות עין השכלי, ומיד יעזבהו ויגבה לבו בדרכי ה', לעלות לבחינת הגדלות הראשון לתועלת שכר, ומיד ירגיש תענוג בהתחילו להתפלל, ואח"כ יעזוב גם התענוג, הרי האדם מקומו במלכות, ודעתו ועבודתו עולה עד עינים העליונים עיני ה'. ממילא כאשר עובד כך הוא ממשיך מעיני ה' אל מקומו הנקרא קטנות העיינין, ועי"ז מתגדלים אותם העיינין.

נ׳ונקבע לזה עוד ביחוד בפרשיות שבקריאת שמע, אשר מסגולתם לאחוז במקום קדוש בעינים העליונים, ובאה מצוה וראיתם אותו, דהיינו להסתכל בציצית אשר שם תכלת, שהוא בחינת רחל אשר שם קטנות דעיינין, וכבר עיני האדם אחוזים ע"י עבודתו בעיני ה', וממילא בהסתכלו בציצית מתגדלים עיינין דקטנות, ע"י כוונתו אז להמשיך בראות עיניו מהשמות העליונים אשר שם שורש הראות והוא מובן. ומזה יגיע ג"כ תועלת אל האדם אשר בהגדילו שורש של קטנות דעיינין, ממילא גם קטנות עין השכלי שלו נתגדל, וכאשר הקטנות נתגדל אזי הגדלות נתגדל מאד בלי ערך, כי לפי ערך הקטנות יהיה ערך הגדלות, כי האדם אשר בקטנותו עיניו כהות, אזי גם בגדלותו חושו חלוש, משא"כ מי שבקטנותו עיניו בהירים, אזי מוכן לכשיגדל שיהיה לו חוש ראות חזק מאוד והוא מובן. וזש"ה וראיתם אותו בכוונה הנ"ל, ועי"ז וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, כי יתחזק עין שכלי שלכם, שאף הקטנות יהיה השגחה ברורה לזכור תמיד מצות ה', ולא תתורו אחרי לבבכם כו' כענין קטנות עין השכלי. והבן כי הוא דבר אמיתי בביאור הפסוק.

נ״אועתה נבאר מדה זו בעולם. הנה קטנות ההשגחה היא בחוץ לארץ, כי איש הישראלי אינו מיוחס להשר השוכן שם, לכן ההשגחה הבאה לאיש הישראל בחוץ לארץ מאת ה' הוא מעט, זעיר שם זעיר שם, בסוד ומלכותו בכל משלה שסודו התלבשות המלך בשרים להכניעם, ממילא זהו קטנות העיינין וההשגחה שבמלך, וגם הוא דרך כמה מסכים. אמנם גדלות ההשגחה הוא בארץ ישראל, אשר שם עשר קדושות בפרטות, ונחלק בכללות לשלשה חלקים, ארץ ישראל וירושלים ובית המקדש, ועיקר נקודת ההשגחה בקדשי הקדשים, הרי גדלות ההשגחה ג' מינין נגד ג' מינים אשר בנפש כמבואר, ולכן נוהגים כמה חומרות ודינים בארץ ישראל מה שאינו בחוץ לארץ, ובירושלים יותר, ובבית המקדש עוד יותר, כי לערך ההשגחה שמושגח האיש מהמלך כך יהיה ערך זהירתו וזריזתו בעבודתו, וכן יהיה בשנה, הן קטנות ההשגחה בכל השנה, וגדלותה הוא בעשרה ימים מראש השנה עד יום הכיפורים שהם נגד עשר קדושות של ארץ ישראל ובאותן הימים גוזרים על כל עניני האנשים ואז עיקר ההשגחה, ואלו הי' ימים נחלקו ג"כ לג' חלקים, ראש השנה, וז' ימים, ויום הכיפור והבן.

נ״בוהנה ידוע קטנות המלכות בסוד מיעוט הירח, שאין נשאר רק נקודה היסודית, וז"ש (תהילים קלז, ז) ערו ערו עד היסוד בה, כי להיות אי אפשר להזיז נקודה היסודית, לזאת אומרים העכו"ם שעכ"פ עד היסוד והבן, ואז נחרב בית המקדש, והוא סוד מיעוט הירח, ואח"כ כשהתחיל לצמוח בנין בית ב' נבנה בתחלה רק היסוד, והוא קטנות המלך נקודה היסודית לבדה, ומהטעם דקי"ל (ראש השנה כ:) י"ח שעה מיכסי סיהרא אחר המולד, לזאת נתבטל בנין הבית י"ח שנה, ואח"כ נגמר ביסוד גדלות המלך.

נ״גוזש"ה בעזרא ורבים מהכהנים אשר ראו את הבית הראשון ביסדו זה הבית בעיניהם, ר"ל שיסוד זה הבנין היה רק קטנות ההשגחה הנקרא עיני ישראל כמש"ל, והיינו 'בעיניהם' דייקא, ר"ל בראותם שלא נעשה רק יסוד הבית הבינו שאין זה השגחה רק מבחינת עיניהם לכן בוכים כו'. וזש"ה בזכריה ידי זרובבל יסדו הבית וידיו תבצענה כו' כי מי בז ליום קטנות, ר"ל ביום שלא היה רק היסוד והיה בבחינת קטנות ההשגחה, מבחינת עיני ישראל ישמחו עתה בראותם את אבן הבדיל כו', שיהיה נבנה כראוי וידעו כי שבעה אלה 'עיני ה'' דייקא, המה משוטטים בכל הארץ, ר"ל גדלות ההשגחה הנקרא עיני ה', והם ז' עניני השגחה, כי בבחינה א' עין גימטריא ה' הויו"ת ובכל הוי"ה ענין ההשגחה וכמ"ש, הרי ז' השגחות דגדלות מבחינת עיני ה' והמה משוטטים בכל הארץ דייקא, היינו במלך להגדיל בחינת עיינין דידה, והבן והוא אמתי בע"ה.

נ״דועם האמור יתבארו פסוקי עקב, אמר כי ארץ ישראל לא כארץ מצרים היא אשר נתונה תחת השר וכל מה שמקבל שפע הוא נותן לארצו לאומתו, משא"כ ארץ ישראל להיותה נדרשת מאת ה', והניחה לחלקו שהוא בעצמו ישפיע לה כל הצטרכותה, ומטר השמים הוא משקה בעצמו לא ע"י שליח, והוא משפיע על פי מעשיכם, לכן עשה ככה שאתם במעשיכם צריכים להגדיל קטנות ההשגחה, דהיינו להמשיך מבחינת עיני ה' לבחינת עיני ישראל, היינו מדת המלך המכונה אלהיכם כידוע, והיינו עיני ה' אלהיך בה שצריך לעשות המשכת ההשגחה מבחינת עיני ה' לעיני אלהיך.

נ״הוהמשכה זו היינו מראשית השנה ועד אחרית שנה, ידוע דשנה הוא כינוי לספירות העליונות, ספירה בגימטריא שנה, היינו שצריכין להמשיך ההשגחה מראשית המדריגה עד סוף, היינו מבחינת עיני ה' לבחינת עיני ישראל, היינו מגדלות ההשגחה לקטנות ההשגחה, וזה הענין בעצמו הוא בבחינת העולם, שקטנות ההשגחה הוא בכל השנה, וגדלותה הוא בבחינת הנקרא ראשית השנה, ומהגדלות נמשך ההשגחה לקטנות, ועל זה ארז"ל מראש השנה נדון מה יהיה בסופה, וכל ענין המשכות אלו הם מבחינת עיני ה' לבחינת אלהיך, ועל זה סיים והיה אם שמוע כו' אשר בו עצמו באותו פרשה מרומז תיקון העיינין, לרמז כאשר תתקנו בחינת העיינין כאמור, אז טוב לכם, משא"כ בהיפוך, והבן כי הוא ענין עמוק.

נ״ווהנה כבר אמרנו, שישראל סרבו תמיד מלבא לארץ ישראל עבור שהשיגו שמדתה הוא בחינת דלית לה עיינין מצד מדת הדין בחינת סלע כמש"ל, ולכן היתה באמת אוכלת יושביה, כי אין מיוחד לארץ ישראל רק עם ה' ושייטיבו את מעשיהם שם, ויעשו במעשיהם שהקטנות עצמו מתגדל וכמו שכתבנו. וישראל כאשר ידעו והשיגו שמדה המושלת בארץ ישראל הוא בחינת קטנות ההשגחה, הם הנקראים בחינת עיני בני ישראל, והשיגו ג"כ שיש בחינת גדלות ההשגחה, הנקרא בחינת עיני ה', לכן מיאנו מלבא לארץ ישראל ותמיד סירבו בזה, ולא רצו שתהיה השפעתם דרך המדה השוכנת בארץ ישראל, אלא יהיה השגחתם ממקום הגדלות הנקרא עיני ה'.

נ״זורצה ה' להראות לישראל טעותם ושאי אפשר כאשר הם רוצים, ושיראו ויבינו שהקטנות עצמו הוא מתגדל, ועי"ז הכל תלוי במעשים, ויש בחירה ושכר ועונש, כי עדיין לא ידעו ישראל שהקטנות עצמו יוכל להתגדל. ולכן כאשר צמאו ישראל למים ונסתלק הבאר, וזהו מצד ההשגחה דקטנות, אז רצה ה' ית"ש להוציא להם מים מן 'הסלע' דייקא, כדי שיראו שהקטנות עצמו שהיא מדת הדין בחינת סלע, הוא בעצמו מתגדל ונהפך למים בחינת החסד, וכאשר ישראל יבינו זאת שוב לא יסרבו בארץ ישראל.

נ״חואיברא לפי שבסלע שהוא קטנות ההשגחה, מ"מ יש בו הכנה למים קצת מצד מילוי סלע שיש בו מים וכמ"ש בריש דברינו, ומעט זה המים אשר מצד בחינת הקטנות עצמו ג"כ יספיק להם לשתות, ועדיין לא יבינו ישראל שהקטנות מתגדל, לז"א ית"ש קח את המטה והקהל את העדה כו' ודברתם אל הסלע וביאר בעצמו מהו בחינת הסלע אשר אליו תדברו, על זה אמר: לעיניהם, ר"ל מה שאני אומר לכם שתדברו אל הסלע, היינו שתדברו אל הבחינה אשר הוא עיניהם, היינו עיני בני ישראל ואליו תדברו, ונתן 'מימיו' דייקא, ר"ל המים אשר יש בקטנות עצמו מצד המילוי, וזהו מימיו בכינוי, ר"ל המים של עצמו אשר בו יתנהו ויעזבהו, והיינו ונתן מימיו, ואח"כ כאשר לא יהיו בו מימיו אשר מצד הקטנות עצמו אשר במילוי האותיות, אז והוצאת להם מים מן 'הסלע' דייקא, ר"ל מאלו אותיות סלע לבד תוציא מים לא מהמילוי, כי כבר נתן מימיו הללו ואינם בו, לכן תוציא מגוף אותיות סלע, דהיינו שהקטנות יתגדל ונהפך הצור אגם מים, וכל זה לכוונה שכאשר ישראל יבינו זאת, שוב לא יסרבו מליכנס לארץ ישראל.

נ״טאיברא משה רבינו ע"ה הבין שלמעט הנס עדיף, וכמ"ש בפתח דברינו, ולכן כאשר ראה שרוצה ה' לעשות נס לבניו לתת להם מים כי צמאו שם לכן לא רצה להבין הביאור כנ"ל, שמימיו של עצמו יעזוב ויוציא מים מגוף אותיות סלע ולא מהמילוי, מאחר שאפשר במים של הקטנות עצמו שישתו ישראל ובעירם למה יעשה נס מה שאין צורך לו. ולכן הבין ביאור דברי ה' בדרכים אחרים, ושהוצאת המים יהיה מימי הקטנות עצמו אשר מהמילוי, ואל זה לא הוצרך שהקטנות יתגדל, אלא הוצרך לעורר בחינת שרשו של סלע הגשמי ההוא, וכן עשה.

ס׳ולזה אמר ויקח משה את המטה כו' ויקהילו את כו' אל 'פני הסלע' דייקא, פני היינו אותיות סלע עצמו, לא לבחינת מילואו, והיה משה רבינו ע"ה מסתפק בדבר בכוונת ה' ית"ש, אם כוונתו להוציא מים מפני הסלע או ממילואו, והכריע לעצמו הספק באמירתו, ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה דייקא נוציא לכם מים, ר"ל למה יהיה נס מה שאין הכרח להוציא דייקא מן הסלע הזה, ר"ל מאותיות סלע, ובשלמא אם הייתם טובים וישרים בעיני ה' יכול להיות שלרוב חבתכם לפניו יגלה לכם ידו החזקה ולהראות החבה ולהרבות בנס אף באין הכרח, משא"כ כיון שאתם מורים, א"כ המן הסלע הזה דייקא נוציא מים לעשות נס, מה שאינו על פי הכרח. ומזה הכריע לעצמו בכוונת ה' ית"ש, שאין הכוונה להמשיך הגדלות אל הקטנות, כיון דאין צריך, דאפשר להוציא מים ממילוי הסלע בעצמו, ולזאת וירם משה את ידו ויך כו', כמש"ל כי שורשו של סלע הגשמי הוא למעלה במקורו מהויו"ת בהכאה שני הכאות, ולזה כאשר רצה משה רבינו ע"ה להגבירו לסלע הזה שיושפע ממקורו ואז יקבל אותיות מילואו בכדי שיצאו ממנו מים, עשה משה רבינו ע"ה מעשה המורה על הכוונה, ועשה בו ב' הכאות, ובזה יצאו מים רבים.

ס״אועל זה הקפיד ית"ש, כי כוונתו יתברך היה להמשיך קדושת הגדלות אל הקטנות, בכדי שבראות ישראל דבר זה שוב לא יסרבו מליכנס לארץ ישראל, ולז"א יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, ר"ל להמשיך קדושתי לבחינה הנקרא עיני בני ישראל, לכן מדה כנגד מדה לא תביאו את הקהל כו', לפי מה שלא עשו פעולה שיומשך ממנה שיתרצו ישראל ליכנס לארץ ישראל והבן.

ס״בובזה יבואר פסוקי וילך וזה תוארם (דברים לא, ז) ויקרא משה ליהושע ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם ואתה תנחילנה אותם, ויש לדקדק מאי נפקא מינה אם היה האמירה לעיני כל ישראל או בינו לבינו. ותו איך שייך אמירה לעיני ישראל, וכי כל העם רואים את הקול דברים שדיבר לו ולא שייך אלא לשון שמיעה, והוה ליה למימר לאזני כל ישראל או לפני כל ישראל. ותו מאי נתינת טעם הוא כי אתה תבא כו', הלא בלאו הכי צריך אדם לחזק ולאמץ בתורה ומצות.

ס״גובהנ"ל יבואר, כי אחרי ראות משה רבינו ע"ה שע"י מה שלא השתדל בזה להמשיך גדלות השגחת העיינין עיני ה', לבחינת קטנות העיינין בחינת עיני כל ישראל, לכן נענש לבלתי יביא את ישראל לארץ ישראל, לזאת הזהיר את יהושע בן נון בדבר, ואמר לו לעיני כל ישראל חזק ואמץ, ר"ל שתתאמץ לחזק ולאמץ את הבחינה הנקרא עיני כל ישראל, ואתה צריך ליזהר בזה, כי אתה תביא את העם הזה אל הארץ כו', לכן צריך שתזדרז בזה והבן מאוד. דרוש לפרשת חקת ובלק תקס"ג בהפטרה (מיכה ה, ו) והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים כטל מאת ה' כרביבים עלי עשב אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם (מחוסר הבנה) והיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים כאריה בבהמות יער ככפיר בעדרי צאן אשר אם עבר וטרף ורמס ואין מציל. יש לדקדק למה בפסוק ראשון לא כתב תיבת בגוים. ב' תיבת עבר מיותר. ג' ואין מציל, מדוע אין מציל מהארי הא פרשא קטיל אריה. גם צריך לדקדק מה ענין ב' משלים אלו לגשם ולאריה תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו כו' ועשיתי באף ובחימה נקם את הגוים אשר לא שמעו, שמעו נא את אשר ה' אומר קום ריב את ההרים כו' כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתווכח עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך, פירש"י מה הראשון לשון ריבוי הרבה טובות עשיתי לך, והשני לשון מעוט, ר"ל וכי הלאיתיך הרבה במצות. ויש לדקדק אטו המצות הם ח"ו יגיעה וליאות אצל ישראל, הלא כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע, ואילו היה נותן יותר מצות היינו עושים ג"כ, אלא שציונו בל תוסיף, אבל עכ"פ כל מצות שציונו אלהינו הוא אצלנו מציאה גדולה כמוצא שלל רב, ולא יגיעה וליאות ח"ו, ותו איך אמר מה הלאיתיך, כמקטין עניני התורה ומצות לעשותם בלי יגיעה, והאמת אינו כך, וכמ"ש האר"י ז"ל לעשות כל מצוה ביגיעה עד שיזיע, וארז"ל (סנהדרין כ"ו:) למה נקרא שמה תושיה שמתשת כחו של אדם. כי העליתיך מארץ מצרים ומבית עבדים פדיתיך ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בו בעור מן השטים עד הגלגל. פרש"י ז"ל ומה שאמר הגלגל, לפי שהוא הספר של ארץ ישראל ודרך שם נכנסו והוא המקום הראשון שעמדו שם ישראל בבואם לארץ ישראל סמוך ליריחו כמפורש ביהושע.

ס״דטרם נבאר כל זה נקדים ביאור הפרשה, וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא, יש לדקדק דמעיקרא תלה סבת יראתם במה שעשו לאמורי וכמ"ש רש"י ז"ל אלו ב' מלכים היינו בטוחים כו', ואם כן למה לי הטעם כי רב הוא, ואדרבא בסבת הריבוי תקטן המורא, כי יתלו מה שעשו לאמורי היה מחמת ריבויים, וישכרו עליהם מלכים רבים עד אשר יתרבו מהם ושוב אין מורא, משא"כ בהיותם מועטים ודאי מנצחים שלא בטבע אלא בסיוע אלוה ויש לירא מהם מאד, וא"כ כי רב הוא מעשה לסתור, וכתבנו מזה לקמן לישב ע"ש. גם יש לדקדק תיבת הוא לשון יחיד, ודברי מפרשים ז"ל בזה ידוע.

ס״הויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה, אומרו השור בה' הידיעה, יתכן רומז לשור שנברא בו' ימי בראשית שנאמר עליו באיוב (לט', ח) יתור הרים מרעהו, שרועה בכל יום אלף הרים וצומחין מיד, דאם לא כן היה אוכל כל ירק שדה שבכל העולם. וז"ש את כל סביבותינו על דרך שאה"כ ביחזקאל (ה', ה) זאת ירושלים בתוך הגוים שמתיה וסביבותיה ארצות, פירש"י ז"ל ירושלים באמצע ארץ ישראל וכל ארצות חוץ לארץ הם סביבות ארץ ישראל, ולכן נקרא כל העולם סביבות כלפי ארץ ישראל. ויש לדקדק לשון עתה מהו. תו למה דימה לאכילה באומרו ילחכו. ותו מה איכפת לו בסביבות הוה ליה למימר רק עיקר מוראו שירא בעד עצמו, וכי בלק היה מיצר בצרות רבים, ותו קשה מה ירא בלק הא ידע שאמר הקדוש ברוך הוא אל תצר את מואב, ורש"י ז"ל תירץ על זה בפרשת מטות לפי שלא נצטוו רק לבלתי עשות עמהם מלחמה והיו יראים שלא יהיו שוללים, וח"ו לחשוב על עם ה' שיעשו כדרך לסטים ושוללים, ודאי לא יעשו רק מה שנצטוו ולא עוד, דעל פסוק והוא יושב ממולי פירש"י להכריתי, הרי שהיו יראים לנפשותם, והכי מסתברא, דאם לא כן מה הרעש כל כך.

ס״ווישלח מלאכים אל בלעם כו' הנה עם יצא ממצרים מה חידש בזה להודיע דבר המפורסם בקצוי הארץ הנה כסה את עין הארץ והוא יושב ממולי (מה לשון עין הארץ, ופירש"י ז"ל ידוע) ואתה לכה נא ארה לי כו' כי עצום הוא ממני (מה חידש בזה) אולי אוכל נכה בו ואגרשנו מן הארץ כו' וגרשתיו (פירש"י בלעם היה שונא יותר מבלק ע"ש) ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך כו' אם לקרוא לך באו האנשים קום לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה כו' הן עם לבדד ישכון כו' לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים אין לו ביאור, כי העצה של אלהיהם של אלו שונא זמה כו', היה על הפך, ורש"י ז"ל פירש מקרא קצר, והדרשה תדרש. אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב כו' ומחץ פאתי מואב וקרקר כל בני שת והיה אדום ירשה כו' וישראל עושה חיל, וקשה כיון שאמר כל בני שת דהיינו כל האומות בכלל כמ"ש רש"י ז"ל, למה פרט ביחוד מואב ואדום והא אף הם בכלל. ובכלל כל המסופר בפרשת חוקת ובלק, הם מעשים מתמיהים בלתי מובנים.

ס״זראשונה, וישלח מלאכים אל מלך אדום כו', ממה נפשך אם על פי הדיבור עשה הא ודאי ידע ה' שלא יניח ויהיה השליחות בחנם, ותו שלא נזכר כלל ציווי על זה מאת ה', אלא ודאי שמשה רבינו ע"ה עשה זאת מעצמו, בלתי שאלת פי ה', והוא תימה גדולה הלא מעולם לא עשה משה רבינו ע"ה שום דבר מדעתו, וכמו בשליחות מרגלים ששאל כידוע ומה נשתנה כאן. גם לשון השליחות, וישלח מלאך ויוציאנו, לאיזה ענין הזכיר שליחות השליח. גם יש לתמוה מה ירא מלך אדום להניחם לילך דרך ארצם, הלא ידעו מאמר ה' כי לא אתן לך מארצו עד מדרך כף רגל, ומה היה מזיק לו אם עברו דרך ארצו, ויותר היה להם לירא לילך להלחם עמו ביד חזקה שמא ילחמו עמו, וכמו שבאמת עשו לסיחון, וגם ד"ז גופיה צריך ביאור, למה באדום לא לחמו אף שלא הניחם לילך, ובסיחון ועוג נלחמו עבור שלא הניחו אותן לילך.

ס״חובמעשה בלק ובלעם יש תימה רבה, מה זה הרעש שבתחלה הוצרך ה' לומר לו שלא ילך, ואחר שנתחזק רצון בלעם ללכת הרשהו ונתן רסן לפיו, והוצרך כביכול שלא לכעוס כל אותן הימים כמשארז"ל (סנהדרין ק"ה:), ותימה הקצור קצרה יד ה' מהושיע, להאביד את בלעם ברגע, או להאביד חכמתו והשגתו, וכמו שעשה למצרים שהיתה מלאה כשפים שלא היה עבד יכול לברוח, ונעו אלילי מצרים מפניו, משיב חכמים אחור ודעתם יסכל (ישעיה מד, כה), וכך היה לו לעשות לבלעם הרשע ההוא, ומה כל הרעש ההוא.

ס״טנקדים פסוק משלי (י', ח) חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט. ויש לדקדק אומרו יקח מצות, הוה ליה למימר עושה מצות, ובדרז"ל הובא ברש"י שם זה משה שכל ישראל היו עוסקים בביזת מצרים והוא עסק בעצמות יוסף, ויש לדקדק למה החליטו זה משה דוקא, נהי שאמת שהוא החכם שבכל ישראל, מ"מ פשטיה דקרא קאי על כל איש חכם לב לומר שעושה מצות. ותו תימה גדולה הלא ענין מצוה פירושו ציווי ה', ואיך אם כן גינה את ישראל בעסקם בביזה, הלא מאמר ה' הוא בבקשה ממך לך אמור לישראל שאלו ממצרים כו' (ברכות ט.), ורצון ה' הוא והיכן לך מצוה גדולה מזו, ואדרבא על משה רבינו ע"ה התימה למה ביטל הוא מצוה זו של ביזת מצרים, הרי היה בידו לקיים שתי המצות גם יחד, ולא היה שעה עוברת. וסיפא דקרא ואויל שפתים ילבט, פירש"י ילבט לשון יגיעה, ובספרי אמרו בפרשת מתאוננים שאמרו ישראל נתלבטנו בדרך, והוא תמוה מה ענין טפשות הפה ליגיעת דרך, וגם מה חיבור לרישא דקרא.

ע׳ונבאר מאמרם ז"ל (ברכות ט.) דבר נא באזני העם אין נא כו', הקשו המפרשים מהו שלא יאמר אותו צדיק, הלא בלאו הכי ודאי יקיים ה' הבטחתו. גם יש לדקדק תיבת בהם, באומרו קיים בהם לא קיים בהם, ומיותר בב' המקומות תיבת בהם. ובפסוק גופיה יש לדקדק. אחד אמרו וישאלו כו', ממה נפשך אם מגיע להם על פי הדין רכוש מצרים יקחו ביד חזקה, ולמה בדרך גניבה שישאלו ויברחו מהם. ב' אומרו איש מאת רעהו, והלא אמרו בבבא קמא (נ"ז:) רעהו למעט עכו"ם, ואיך אמר כאן רעהו על מצרי כלפי ישראל. ג' מהו באזני העם, ובכל התורה לא מצינו לשון זה בכל מקום שנצטוה משה רבינו ע"ה לדבר עם ישראל שיכתוב שידבר באזניהם, וגם יהודה שאמר באזני אדוני נתלבטו כל המפרשים לישב הלשון. ויתן ה' את חן העם בעיני מצרים גם האיש משה גדול מאוד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, ויש לדקדק בתיבת העם, גם שאין שוה סיפא לרישא, דברישא כתב נשיאת חן, וכאן כתב ענין אחר שהיה גדול בעיניהם. ותו לאיזה ענין הזכיר הכתוב פה ענין משה רבינו ע"ה שהיה גדול בעיניהם, הרי הוא לא שאל מהמצרים כלום, ולא הוצרך לשיהיה חשוב בעיניהם.

ע״אלישב כל הנ"ל, נקדים ענין הדרוש שכתבתי בפרשת וישב ע"ש כל הדרוש עד ביאור מאמרז"ל (נדה ע"ג.) כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא וע"ש היטב כי לא אכפיל כאן הדברים. אך צריך עדיין להבין קצת גוף תירוצו של נזר הקודש בענין הצרפית, שע"י שהיה אליהו אצלה לכן כל ניצוצות קדושות שהוציאה ע"י מצות נתדבקו כולם באליהו, וצריך לדקדק עדיין איך מיושב הקושיא, וכי בהיות אליהו ממרחק מדוע לא היה כח בכל הניצוצות שיתדבקו בו. ונסביר קצת ענין הוצאות ניצוצות, הגם שעמקו הדברים בכמה אלפים רבבות מיני שכליות, מ"מ נשכיל בו ג"כ שמץ מנהו, והוא צורך לאיש נלבב לידע דבר זה בתורה ותפלה ומצות.

ע״בוביארתי הפסוק בבראשית (ב', ז) וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, וארז"ל (תנחומא פקודי ג הובא ברש"י שם) צבר עפרו מכל העולם כולו שבכל מקום שימות שם תהא קולטתו, ויש לתמוה הלא ארז"ל (סוכה נ"ג.) רגלוהי דבר אינש אינון ערבין ליה כו' הרי דנקצב מקום קבורה לכל איש, וא"כ למה הוצרך ליקח עפר מכל העולם, ותו תמהו המפרשים הלא אף בהמה שלא לוקח עפרה מכל העולם, מ"מ בכל מקום שקוברין אותה מונחת שם ואפילו הדומם וכל דבר.

ע״גומה שנראה לי בביאור הפסוק והמאמר הזה, כי נשכיל למה קודם שחטא אדם הראשון היה גופו גוף רוחניי ומלאכותי בסוד כתנות אור, ואחר שחטא נתגשם גופו ונעשה לו גוף החומרי הנהוג עתה וזהו כתנות עור, וצריך לדקדק הטעם, והוא כי ע"י חטא אדם הראשון נפל הטוב תוך הרע, דהיינו ניצוצות קדושות תוך הקליפות, והיה כן רצון ית"ש כדי שיהיה מקום לעבודה ובחירה, שזהו כל העבודה להוציא הניצוצות קדושות מהשביה. ואמנם ענין הוצאתו כך הוא כי נקרב אל השכל, איש אחד נשבה מאומה שלו לאומה אחרת ובא שם לעיר מבצר והיה שם בשביה, פעם אחת נזדמן שמלך אומתו עם כל חילו נלחמו על אותה עיר מבצר ונכנסו לתוכו, ואז נתקרב איש ההוא לאומה שלו ויצא מהשביה עמהם לעירו, וכאשר נבחין מדוע תחילה היה בשביה, ואח"כ בבוא כל האומה מדוע לא יקרא אצלם ג"כ שבוי, ודאי הטעם פשוט כי איש יחידי בבוא תוך אומה נכרית הוא שבוי וכפוף תחת ידם, משא"כ אומה שלימה כי רב כחם אינם בשביה, אדרבא הם נלחמו בם ושברו החומה, ואז נדבק האיש ההוא השבוי באומתו ונעשה בן חורין.

ע״דכך הענין שכל ניצוץ הוא כביכול חלק אלוה, ונפל לתוך הקליפות ונתערב בדומם וצומח וחי כנודע מכתבי אר"י ז"ל, ועם היותו חלק אלוה אעפ"כ להיותו רק ניצוץ אחד ונופל לתוך קליפה גמורה, הוא בשביה ובצער שם מאוד לא יוכל לצאת משם, לזאת עשה אלהים את האדם גופו מדומם ועפר, ונתן בו נפש הצומחת אשר בכחו צומח האדם יום יום, והוא בחינת הצומח, ונתן בו עוד נפש המתאוה שהוא בחינת החי, כי כל חי יש לו נפש הבהמית הרי כלול האדם מדומם צומח חי, ובתוך כל אלה נפח בו נשמה קדושה חלק אלוה ממעל, והנשמה הוא גדול ערך לא ניצוץ אחד אלא ריבי רבבות ניצוצות, כמ"ש באור החיים כ"פ בשם האר"י ז"ל, כי כל יום ויום מימי חיי האדם הוא ניצוץ אחד מהנשמה, וכפי רבוי הניצוצות שיש בנשמת האדם, ככה הם שיעור הימים אשר הוא חי על האדמה.

ע״הולכן בבוא נשמה קדושה זו לתוך גוף האדם, שיש בו דומם צומח חי, נצטוה האדם שיגביר נשמתו על כל הדצ"ח של גופו, דהיינו שישבר כל התאוות למען כבוד ה', וגם התורה ומצות מתישין כח החומר כמאמרם ז"ל למה נקרא שמה תושיה שמתשת כו' הרי נשמה זו שכחה רב ככח עם רב נלחמת עם כל הדצ"ח ומחלישתו ומשברת התאוה שהוא החומר המחיצה המפסקת ונדבק החלק בהכל כביכול, ממילא אז נתדבק מיד הניצוץ אשר בדומם או בצומח או בחי בנשמה ההיא ומיד בא הניצוץ ההוא דרך נשמת האדם אל ה' ית"ש, כי החלק דבוק בכל כאמור, וזהו ענין שמכל מצוה נברא מלאך ובא לפני ה' ואומר פלוני בנך עשאני, והכוונה לאותו הניצוץ, כי בצאתו מהקליפה הוא שיעור קומה שלימה.

ע״וואמנם ענין מלחמת הנשמה וכניסתה והתפשטותה בכל אברי וכחות הגוף, כענין האומה שנלחמה ונכנסה לעיר מבצר שאמרנו, זה ע"י אהבה ויראה שיגביר האדם שכלו ויתמלא אהבה ויראה לה', ובחינות אלו ממלאים כל הגוף וכחותיו הצומחת והחיונית, וכולם משתברים ומתבטלים ע"י דחילו ורחימו מפני פחד ה' ומהדר גאונו, ואז עושה המצוה או מדבר הדיבור, ואותה המצוה או הדיבור ההוא מסוגל לקלוט אצלו ניצוץ קדוש השייך למצוה ההיא או לדבור ההוא, ולכן בעשותו מצוה ההיא בעת שנתמלא דחילו ורחימו, שעי"ז נשתברו אז המסכים ונדבק החלק בהכל, אז מתדבק הניצוץ בהמצוה או בהדיבור, ומיד בא אל ה' כאמור.

ע״זוידוע כי דחילו ורחימו הם בחינת ב' ידים הנקראים זרועות עולם, והרי זה כענין אדם שנפלה ממנו מרגלית לגומא אחד ונתערב בתוך חול וצרורות, והאדם ההוא מושיט ידיו להגומא ומפשפש בעפר עד שמגביה המרגלית, כך ענין עבודת ה', והוצאות הניצוצות אין האדם עושה כלום, רק ה' עושה זאת באמצעות האדם, כאשר יפעול האומן בכלי אומנות, כך האדם הוא כלי אומנות שכלול מדומם צומח חי, ודבוקים בו כל יסודות דצ"ח הנמצאים בעולם ובהם הניצוצות קדושות, ושלח ה' לשם נשמה חלקו ממעל, ומגביר אהבה ויראה שהם זרועות עולם, והם מלקטים הניצוצות ומעלים אותן מתוך הגומא והעפר, נמצא האדם רק כלי ואמצעי, שבאמצעיתו ה' ית"ש מלקט הניצוצות בידו כביכול, לזאת בעת בוא האדם לעשות מצוה או לדבר דבר בתורה ותפלה, יעלה כל זאת על לבו ובזה יעשה לעצמו חשק רב, וגם עי"ז יכניס בלבו אהבה ויראה.

ע״חויחשוב בלבו כמשל, מלך אחד שלח בנו למדינה רחוקה מאד ללקט משם אבנים טובות ומרגליות השכיחים שם בכל מקומות, וישלחם ליד אביו אחד אחד ע"י ציר קל ברגליו, ולא רצה המלך לעשות דבר זה רק ע"י בנו החביב לו כנפשו ונאמן בכל ביתו, כך שלח ית"ש את האדם דהיינו הנשמה שהיא בנים למקום, ושלחה למרחקים מאוד, הגם לא שייך אצלו ית"ש ריחוק מקום, כי הלא הוא ממלא כל עלמין, רק ענין הריחוק הוא ע"י המסכים והמחיצות הגסות, הוא התאוה וגסות הנפש הצומחת, וגסות הגוף דם ועור ובשר, והוא משכא דחויא כידוע, ולשם נשתלח בן המלך היא הנשמה הקדושה עבור כי שם מונחים הניצוצות קדושות שהם דברים יקרים מאד לה', ונשתלחה הנשמה ללקט אחד אחד, ולשלוח תיכף אל ה'. ויחשוב איך זכני ה' שאהיה אני הכלי אומנות בידו, אשר באמצעותי מוציא ה' הניצוצות קדושות החביבים לו מאד, ואין ה' עושה שליחות זה רק ע"י נשמת ישראל עם קדוש, החביבים לו עד לאחת ונאמנים בכל ביתו ושליחותו, וירבה לחשוב בכל זאת, ובחשק זה יבטל וישבור כל מיני כחות התאוה למען כבוד ה', ויחליש כח גופו וימלא אהבה ויראה, ואז ידבר הדיבור או יעשה המצוה, ותיכף קולט הדיבור ההוא או המצוה ההיא את הניצוץ השייך אליה, ומיד בא למקומו הרמתה.

ע״טהנה זהו שמץ מנהו מענין הוצאות הניצוצות קדושות והמשכיל הנלבב יעמיק בכל זה, ומתוכו יעזור ה' ית"ש להשכיל שכליות עצומות בענינים אלה, ואי אפשר להשכיל יותר מפי הכתב ואף לא בפה, כי אם מים עמוקים עצה בלב איש משכיל ואיש תבונות ידלנה ישמע חכם ראשית אמרים ויוסיף לקח. ומטעם זה אין כח לשום מלאך להוציא ניצוצות קדושות, עבור שאינו בעל גוף, ואין דבוק בו דצ"ח אשר שם מקום הניצוצות קדושות. ולזאת קודם חטא אדם הראשון שעדיין לא נפלו הניצוצות קדושות לקליפות, לא היה צריך לו גוף חומרי רק מלאכותי, משא"כ אחר חטאו שאז צריך לעבודת האדם להוציא הניצוצות קדושות, וזהו דוקא ע"י גוף חומרי והבן. וידוע שבחינת הניצוצות קדושות שנפלו לרע הם יסוד עפר מד' יסודות הרוחניים, שהיא בחינת מל' ובחינה זו היא בחינה הנקרא נפש. וידוע ג"כ ענין נפילות הניצוצות קדושות הוא ע"י שבירת הכלים, שארז"ל (בבא קמא נ"ד.) שבירתן זו היא מיתתן, וכשמוציאין אותן מהקליפות למקומם הרמתה, הוא סוד תחיית המתים. וזהו שסיפר לנו הפסוק בבריאת האדם שנדע מה תכליתו, ואמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, ר"ל שגופו הוא עפר הגשמי מן האדמה הזו וכלול בו דצ"ח, ובתוך כל זה ויפח באפיו נשמת חיים הוא נשמה הקדושה, ועי"ז ויהי האדם לנפש חיה, ר"ל עי"ז נעשה אדם כלי אומנות להחיות בחינת הנפש, דהיינו הוצאות הניצוצות קדושות.

פ׳ועל זה הוקשה לרז"ל דתיבות מן האדמה מיותר, וביארו שצבר עפרו מכל העולם כולו, כי הרי מצינו שלא יוציא האדם ניצוצות קדושות רק ע"י שיש בו דצ"ח, ודבוקים בו כל היסודות אשר שם נפילות הניצוצות קדושות וכאמור, א"כ אילו נברא ממקום אחד לא היה יכול לקלוט ניצוצות קדושות אליו, רק בהיותו מזדמן לאותו המקום לעבוד שם את ה', מה שאין כן הניצוצות קדושות שבמקום אחר לא יהיה לו שום שייכות ולא יהיו נקלטים בו כלל, וז"ש במתק לשונם שבכל מקום שימות שם כו', ר"ל בכל מקום שנפל איזה ניצוץ קדוש שהוא בחינת מיתה תהא קולטתו, יוכל הנשמה של אדם בעבודתו לקלוט הניצוצות קדושות ההוא להחיותו, והבן היטב. וה' יכפר אם הארכנו כל כך בדברים האלה שהם כבשונו של עולם כי לא עשינו זאת רק שישכיל המעיין לקחת מוסר מזה ולהשכיל באמתו איך לעבדו בלב תמים, וגם זה לא כתבנו רק ריש מילין.

פ״אואמנם אף על פי שנצבר עפרו מכל העולם, שיוכל להוציא ניצוצות קדושות בכל מקום, היינו דוקא בעמדו שם, אבל ממקום שאינו שם אין בכחו להוציא, וראיה שהרי ישראל הוציאו ממצרים כל הניצוצות בהיותם שם, שזהו הכוונה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כידוע, ועשאוה כמצולה שאין בה דגים, ואעפ"כ לא הוציאו רק ממצרים ולא ממקום אחר, והטעם כי ארץ העובדי כוכבים מטמא, והוא מצד הקליפות הנקראות רשות הרבים, כי הם בפירודא בלי אחדות, ולכן כל מדינה הוא דבר נפרד בלי חיבור, ולכן אין בכח להוציא ניצוצות קדושות רק במקום שהוא, לכן לא הוציאו הניצוצות קדושות רק ממצרים. וממילא מובן תירוצו של נזר הקודש, כי כשם שלא יצאו הניצוצות קדושות רק במקום העובד, כן לא יתדבקו הניצוצות קדושות שהוציא אדם אחד בצדיק היותר גדול מאתו, זולת בהיות הצדיק שם במדינתו ובעירו אז מתדבקים בו כל הניצוצות קדושות ונשארים כל בני עירו ערומים ממצות, והתקנה לזה הוא ע"י שמקבלים תוכחה ונשמעים להצדיק וכמו שביארנו באורך בפ' וישב, וכן ע"י עסק התורה מובטח לו שהוא בן העולם הבא, כי כל אדם יש לו חלק מיוחד השייך לו לבדו ולא לזולתו וכמש"ש.

פ״בואולי שעפ"ז אמר התנא (סנהדרין ק"י:) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, והוא תימה על דור דיעה ההוא למה יגרעו, אלא לפי שמשה רבינו ע"ה היה תמיד עמהם ונשארו הם ערומים מן שום מצוה, כי עליו ארז"ל (ויקרא רבה כב, א) שנגלה לו כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, כי נשמת משה רבינו ע"ה אינו דבר מחודש, אלא נשמתו הוא כללות כל ישראל, והוא כולל כל התורה, לכן על ידו ניתנה, ואליו שייך כל התורה בכלל, לכן בזמנו אפילו השונה הלכות אין לו עולם הבא, כי חלק הפרטי שיש לכל איש בתורה, יש לו שייכות יותר למשה רבינו ע"ה שהוא הכולל הכל, ולכן אין להם חלק לעולם הבא.

פ״גאמנם אנן קי"ל כמאן דאמר יש להם חלק לעולם הבא, והיינו ע"י שהיו נשמעים לדברי משה רבינו ע"ה תמיד, וכמש"ל בביאור (אבות ה, כא) משה זכה וזכה את הרבים. אכן בכל עת שנתקוטטו עם משה רבינו ע"ה וביזוהו, אמת הוא שנתערטלו אז מכל מצות, וזהו ביאור משארז"ל (סנהדרין ק"ח.) המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו, ר"ל כי כל איש יש לו מכה ע"י התלמיד חכם שאין בידו שום מצוה, כי הכל בא אל התלמיד חכם, ורפואת מכה זו היא ע"י שסר למשמעתו, משא"כ בהיות מבזהו. ואולי על זה נאמר בפרשת חוקת חטאנו כי דברנו בה' ובך, ירצו חטאנו מלשון חסרון כמו בכמה דוכתי, ר"ל שהרגישו שתיכף שדיברו במשה חסר מאתם כל המעשים טובים שהיו בידיהם, ועשו תשובה על זה, ונתפלל משה רבינו ע"ה עליהם ונתקנו.

פ״דואחשוב שזהו הטעם שנצטוו ישראל במצרים לשאול כלי כסף וזהב, הגם דהבטחת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא ע"ז נאמר, אלא על הוצאות ניצוצות קדושות. יובן זאת עם המבואר בעץ חיים ענין ותגנוב רחל את התרפים, כי עם שניתן כח לישראל שיוציאו ניצוצות קדושות מהקליפות ביד חזקה ובגזילה, מ"מ יש ניצוצות קדושות החשובים הרבה, והם עיקר חיות הקליפות, לא ניתן ע"ז כח להוציא בדרך גזילה רק גניבה, והארכנו עם זה בפרשת ויצא, איך יעקב נשמר מלבן שלא יבין לבן בו ערך גודל צדקתו ומדריגתו, ולא היה נזהר להשמר ממנו בענין הוצאות ניצוצות החשובים האלו, כי דימה בלבו שאיננו כלל בערך מדריגה ההיא, ועי"ז גנב יעקב את הניצוצות קדושות ההם, ועי"ז היה בכח רחל לגנוב את התרפים הגשמיים ע"ש באורך.

פ״הודע כי לא כל הניצוצות קדושות הם שוים במעלה, כי יש חשובים במעט ויש יקרים מהם, ויש עוד יותר יקרים עד להפליא, ובזה תלוי ענין יוקרא וזולא של הדוממים והצומחים וכל הנמצא בעולם הזה הגשמיי, כי כל מין הגשמיי אשר בתוכו ניצוץ יותר חשוב יתרבה יוקר הגשם ההוא, ולכן זהב חשוב יותר מהכסף והכסף יקר יותר משאר מתכיות, וכן בכל הצומחין והבגדים וכל הענינים, שלפי ערך גודל חשיבות הניצוצות קדושות אשר בתוכו יתרבה יוקרו, ויובן זה עם מה שביארנו בפרשת וישלח ושאר מקומות ענין הניצוצות קדושות שבגשמיים הוא ממחשבות בני אדם, ע"ש ביאור מאמר אבותי גנזו למטה, ותבין כי כל מה שיקר הדבר יותר אזי יותר יתן האדם דעתו עליו והבן, ואין לבאר יותר והמשכיל יבין וידום.

פ״ווזה לדעתי דבר פלא ופנים בתורה, כי בהיות הגיע זמן ישראל לצאת ממצרים ולא היה בידם זכות כמאמרם ז"ל, ונתן להם ה' ב' מצות כדי שיהיה בידם זכות. אכן משה רבינו ע"ה היה ביניהם, וממילא כל אשר המה עושים הוא היה העושה, כי כל הניצוצות קדושות נתקבצו ובאו אליו, כאומרו כי יהיה להם דבר בא אלי, ואז עדיין לא היה התורה והמצוה אשר ידריכם וילמדם ויסורו למשמעתו שהוא תקנת הדבר כאמור. ממילא עם היות שכל משך שהיו במצרים הוציאו ניצוצות קדושות ממצרים הרבה, מ"מ כולם נתקבצו ובאו למשה רבינו ע"ה, ועכ"פ נתקיים הבטחת ה' ואח"כ יצאו ברכוש גדול, כי באמת היה רכוש גדול מניצוצות קדושות ביד משה רבינו ע"ה, ועם כי ביד ישראל לא היה מאומה, אין על זה חיוב לאלהינו, כי זה תלוי בבחירה, ואם היו הם עובדים בשלימות כמשה רבינו ע"ה היה הרכוש בידם, רק חש ה' כי יתרעם אברהם אבינו ע"ה כי ועבדום וענו אותם, לא נתקיים במשה רבינו ע"ה, כי שבט לוי לא נשתעבדו, ולא נתקיים גזירה זו רק בישראל, ואיך הבטחת ואח"כ יצאו ברכוש גדול נתקיים במשה רבינו ע"ה ולא בישראל, לזאת חפץ ה' שיהיה גם בידם רכוש מניצוצות קדושות.

פ״זאך להיות זהו דבר שאי אפשר, לפי שכל מצוה שיעשו ויוציאו ניצוצות קדושות יגיע למשה רבינו ע"ה. לכן מי כהחכם ויודע פשר דבר כאלהינו, וצוה לישראל מצוה אחת מה שאי אפשר למשה רבינו ע"ה לעשות, וישארו הניצוצות קדושות ההם בידם, והוא כי אף שהוציאו ממצרים כל הניצוצות קדושות, עדיין היו אותן הניצוצות קדושות היקרים בידם, ואין חיוב להם שיוציאו הכל, כי כבר בלתי הם יש ג"כ בידם רכוש גדול, ורצה ה' לזכות בם את ישראל, ודבר זה לא יכול משה רבינו ע"ה לעשות, כי ידעו כל מצרים ערך גדלו של משה רבינו ע"ה וצדקתו, והיו נשמרים ממנו ולא היה יכול לקחתם בגניבה, ואלו הניצוצות קדושות אינם נלקחים בדרך גזילה, משא"כ מישראל לא היו נשמרים, כי הרי ישראל אמור עליהם אז גוי מקרב גוי הללו עע"ג כו', וידעו שהם פחותי מעלה אין ביכולתם להוציא אותן ניצוצות קדושות. ממילא לא היה אפשר בשום אופן להוציא אותן הניצוצות קדושות, כי ישראל אין זה בכחם וממשה רבינו ע"ה הם נשמרים.

פ״חועשה ה' פשר דבר וביקש ממשה רבינו ע"ה לעשות את ישראל שלוחים בדבר, ושלוחו של אדם כמותו (חגיגה י:), פיו כפיו וכל כח המשלח יש לשליח, ואז יוכלו ישראל ליקח אותן הניצוצות קדושות כי לא נשמרו מהם, ואותן הניצוצות קדושות ישארו בידם כי אין ביכולת משה רבינו ע"ה לעשות מצוה זו, ואמנם בהתגלות הדבר שנעשו שלוחי משה רבינו ע"ה, אז יהיו נשמרים גם מהם ושוב לא יוכלו ליקח, לכן הוצרך להיות שליחות זה בסוד, כדבר הנאמר מפה לאוזן. ואמנם ניצוצות היקרות ההם בגשמיים יקרי ערך, כזהב וכסף ושמלות יקרות, ולכן לקחו זאת ישראל בשאלה ובגניבה.

פ״טוזהו דבר נא ב'אזני' העם דייקא, ר"ל שצריך שיעשה אותם שלוחים ושיהיה בסוד, וישאלו איש מאת רעהו, ר"ל להיות עכשיו בגדר רעהו, הללו עע"ג והללו כו' לא יהיו נשמרים מהם, וישאלו להם כלי כסף וכלי זהב ושמלות החשובים, ובזה ינצלו את מצרים לגמרי מכל הניצוצות קדושות, וכן היה, ויתן ה' את חן העם וישאילום. ואמר הפסוק גם האיש משה, ר"ל גם הוא היה עושה דבר ההוא, אלא היותו גדול מאד בעיני עבדי פרעה לא היה אפשר לו לעשות דבר זה, לכן עשו ישראל זאת ומשה רבינו ע"ה לא עשה זאת ונשאר רכוש הזה בידי ישראל, ומשה רבינו ע"ה באותו הפעם הוכרח לעסוק במצוה אחרת בעצמות יוסף, עבור שלא היה אפשר לו לעסוק במצוה זו. והוקשה לרז"ל, מה הרעש הזה הלא כבר נתקיים הבטחת רכוש גדול, לזאת ביארו שלא יאמר אותו צדיק, ועבדום וענו אותם קיים 'בהם' דייקא, ששבט לוי לא נשתעבד, ויצאו ברכוש גדול לא קיים 'בהם' דייקא, רק במשה רבינו ע"ה, והבן כי הוא ענין נכון בע"ה.

צ׳וזהו מאמר שלמה ע"ה חכם לב יקח מצות, 'יקח' דייקא, ר"ל לא לבד שהצדיק עושה מצות, אלא לוקח גם כל המצות שהאחרים עושין, ובאמת לא לגמרי יצוייר דבר זה אפילו בצדיק היותר גדול, שהרי כל השונה הלכות מובטח לו וכאמור, לכן אמרו זה משה רבינו ע"ה, שהוא לקח כל הניצוצות קדושות של כל ישראל, והביאו לראיה שהרי כל ישראל עסקו בביזת מצרים והוא לא נתעסק אלא במצוה אחרת בעצמות יוסף, והוא כמו שאמרנו, כדי שישאר איזה זכות ורכוש ביד ישראל, שאלולא שלא היה יכול משה רבינו ע"ה להתעסק בביזה מטעם האמור, היו ישראל חסרין מכל מצוה, הרי שהוא בהחלט החכם לב הלוקח כל המצות בכלל.

צ״אואמר שעי"ז שמשה רבינו ע"ה לוקח כל המצות בכלל, ואין תקנה רק ע"י שסרים למשמעתו, לכן ואויל שפתים, ר"ל בכל עת שביזו את משה רבינו ע"ה ילבט, וע"ז הביא רש"י שבפרשת מתאוננים שנתקוטטו עם משה רבינו ע"ה אמרו נתלבטנו בדרך שנתיגעו עבור שנתרוקנו מכל מצוה וקדושה, וכן בפרשת חוקת שאמרנו חטאנו כי דברנו בה' ובך וכמו שפירשנו לעיל כי על ידי שדברו במשה רבינו ע"ה נתרוקנו מכל זכות ומצוה והבן.

צ״בוהנה עם דברינו אני מבין מ"ש באור החיים שבארץ ישראל יש כח להוציא ניצוצות מכל העולם. ולכאורה הוא כמלתא בלא טעמא. ולדברינו מובן היטב, כי מאחר שצבר עפרו מכל העולם, ועי"ז יש לו כח להוציא ניצוצות קדושות בכל עם ומדינה, אלא שביארנו לפי שארץ העובדי כוכבים הוא קליפיי הנקרא רשות הרבים שארי בפירודא וסיים בפירודא, ואין בו דביקות, לכן אין בידו להוציא ניצוצות קדושות רק במקום אשר הוא שם, ממילא ארץ ישראל הנקרא רשות היחיד מצד הקדושה, ורצועה יוצאה מארץ ישראל אל כל העם ומדינה, אשר הרצועה הקצרה ההיא מחיה כל המדינה ההיא, וארץ ישראל הוא קיבוץ הרצועות והקדושות החיות של כל המדינות, ממילא כשישראל שרויין בארץ ישראל יכולין להוציא ניצוצות קדושות מכל העולם.

צ״גובזה יובן מה שלעתיד עם לבדד ישכון, ויתבטלו כל העכו"ם מבלי מלחמה, וזה כי כבר אמרנו כי גם קיום העכו"ם, ע"י שמוציאין ניצוצות קדושות ע"י שבע מצות, ממילא לעתיד בבוא כולנו לארץ ישראל ומשם יש כח להוציא ניצוצות קדושות מכל העולם, ממילא אף אם איזה בן נח יקיים הז' מצות, מ"מ כל הניצוצות קדושות יהיה נקלטים לישראל לארץ ישראל, וישארו הם ערומים, ויתבטל מציאותם מבלי חרב מלחמה.

צ״דאך יש להפליא לפ"ז, בבוא ישראל בראשונה בימי יהושע לארץ ישראל איך לא נתבטלו כל העכו"ם אז, והיה מקוים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, אשר הוא התכלית המקווה אלינו לאחרית הימים. אך תירוץ הדבר הוא, כי בארץ ישראל יש עשרה עממין שהם עשר מדות של שיעור קומה, ולא ניתן לישראל רק שבעה עממין, אבל קיני וקניזי וקדמוני, שארז"ל בבבא בתרא (נ"ו.) שהם אדום עמון ומואב לא ניתן להם, הובא ברש"י פרשת דברים, ופירש האר"י ז"ל כי אלו הג' הם שלש ראשונות של ארץ ישראל שהם בחינת הראש תלת מוחין שבראש, ונודע שבכל שיעור קומה יגדל מעלת הראש ריבי רבבות פעמים כערך הגוף כולו, עם היות בו ז' מדות, כי עיקר החיות נמשך לכל קומה ממוחו ששם שורה הנשמה כידוע לכן לפי שלא היה ביד ישראל רק זיי"ן עממין, לא היה להם כח זה ולא יכלו להוציא ניצוצות קדושות רק בארץ ישראל עצמו במקום שהיו. ולכן לא כבש רק ארץ ישראל, וגם זה היה במלחמה, אבל בלי מלחמה לא נתבטלו אותן העממין, כיון שעדיין היה ניצוצות קדושות בקליפה בכל חוץ לארץ, ועכ"פ נחלשו אותן העממים ונצחום בקל במלחמה מעוטה, משא"כ לעתיד במהרה בימינו שיתן ה' לנו כל העשרה עממין, אז מיד יקבצו ובאו אלינו כל הניצוצות קדושות מכל העכו"ם, ויתבטלו העכו"ם בכח לא ביד ולא במלחמה, והוא התכלית המקווה, שיהיה באחרית הימים התכלית האמתי.

צ״האכן גאולה זו העתידה ארז"ל (סנהדרין צ"ח.) זכו אחישנה לא זכו בעתה, כי העת הקצוב להגאולה יבוא אפילו בלי זכות ח"ו, אבל להקדים אותו התכלית המקווה, שיתבער כל רוח הטומאה ויתבטלו כל העכו"ם בזה, תלוי בבחינות, שאם אנו זוכים עכשיו יבא עכשיו, וכן אם היו אבותינו זוכים מצד מעשיהם בעת שיצאו ממצרים היה אז התכלית ההוא, וכשארז"ל (עבודה זרה ה.) אני אמרתי אלהים אתם שרצה ה' שיהיה אז התכלית המקווה ושיהיו כמלאכים, וכשיתבער רוח הטומאה מן הארץ ולא יהיה מות בעולם חטאתם, אכן כאדם תמותון. והוא הדבר אשר דברנו, כי הבטחה שהבטיח ה' לאברהם אבינו ע"ה להביא את בניו לארץ ישראל, הוכרח לקיים מאמרו, אף אם לא היה בידם זכות ח"ו, אלא שלקיום הבטחה זו די במה שנתן להם ז' עממין, ולכן עדיין לא היה אז התכלית המקווה, רק אילו זכו ישראל היה אז התכלית ההוא, כי זה תלוי בבחירה, אין ה' אומר בו דבר עד עת בוא עתו וכאמור.

צ״וובזה יובן כל עניני הסיפורים שבב' פרשיות אלו, כי לענין שיביא ה' את ישראל לארץ עממין, את הכל עשה ה' בכחו נפלאות, כי זה אין תלוי בבחירה, לכן לא עשו לעולם שום דבר זולתי ע"י ציווי מהש"י. אכן בהגיעם לגבול ארץ אדום, שהוא מאלו הג' עממין, אמר ה' כי לא אתן לך מארצו עד מדרך כף רגל, ודרשו רז"ל (הובא ברש"י דברים ב', ה) עד עת שנאמר ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, רמז לו אני לא אתן לך עכשיו ג' ארצות אלו רק עד בעתו, ואמר לא 'אתן' דייקא, כי זה אין תלוי בי רק בבחירה, אם תוכל ליקח ע"י זכות שלך ושל ישראל קחו.

צ״זולזאת רצה משה רבינו ע"ה לזכות את ישראל במעשים טובים, כדי שיהיו בחינת זכה, ואז יבואו לארץ אדום, ומיד בבואם לארץ ישראל כולו יתבטלו כל העובדי כוכבים, וכל רוח הטומאה בלי מלחמה וכאמור, ועם כי אמר ה' שלא ללחום עם אדום עמון ומואב, היינו לפי שאין רשות בידם ליקח עכשיו אלו הארצות במלחמה כמו כל ארץ ישראל, כי תלוי בזכו שאז יבואו לשם בלי מלחמה וכאמור, ממילא היו אז ישראל תלוים כמו במאזנים, אם יהיו ראוים יהיה מיד התכלית המקווה, ויכנסו לארץ ישראל דרך אדום עמון ומואב, ואם לא יהיו ראוים יצטרכו לסבב מדינות אלו עד בואם לגלגל שהוא גבול ארץ ז' עממים, והיה אז מלחמה בין הקדושה והס"א, כי הס"א היה רוצה להחטיא את ישראל כדי שיתקיים רוח הטומאה עד אחרית הימים עת קץ, ומשה רבינו ע"ה השתדל להחזיק את ישראל במעשים טובים.

צ״חלזאת בהיותם אל קצה ארץ אדום, לא נמלך בה' אם ילך דרך שם או לא, כי בזה לא יאמר לו ה' דבר כי תלוי בבחירה, לזאת שלח מלאכים מעצמו אל מלך אדום והבטיחו בלי להלחם בו, כי כך הוא האמת, ורצה רק שיניחו אדום לבא שם, ומיד היו הוא וכל ישראל עובדים שם את ה' ומתפשטים מיד בכל ארץ ישראל, ונתבטלו כל העובדי כוכבים שבארץ ישראל ושבחוץ לארץ בלי שום מלחמה וכאמור, ורצה להשטות אותו בזה שיניחם לארצו בהבטחתו שהבטיחו לבל ילחם בו. אכן חש שמלך אדום ירגיש בתחבולה זו ולא יניחם, לכן א"ל בלשון השליחות, וישלח מלאך ויוציאנו, כי ארז"ל (מדרש תהילים נ, ג) גאולות הראשונות שהיו ע"י שליח היה אחריהן שיעבוד, משא"כ גאולה העתידה שתהיה ע"י ה' בעצמו לא יהיה אחריה שעבוד, לז"א בל תחשוש שבבואנו לארצך יתבטל רוח הטומאה וכל העכו"ם, כי הלא וישלח מלאך, ומוכרח להיות עוד שיעבוד.

צ״טאכן, זה אינו, כי הוכרח להיות הגאולה ע"י שליח שאם היה גואל בעצמו היה ביטול כל הרע, והרי עדיין הדבר תלוי בבחירה, משא"כ בהיותו גואל ע"י שליח שאין הכרח לביטול הרע ותלוי בבחירה, ועכ"פ כשיהיו בגדר זכו היה אז תיכף התכלית המקווה, ומלך אדום הבין דבר זה, והוכרח לנטות מעליו, ובודאי עדיין לא באו ישראל לגדר זכו, כי אלולי זאת היה נסכל עצת מלך אדום והיה מניחן, וכראות משה רבינו ע"ה זה ודאי השתדל יותר להחזיר עוד את ישראל למוטב עד הגיעם לגדר זכו, ומספר הפסוק איך הס"א נלחם להחטיאם כי ותקצר נפש העם בדרך וידברו באלהים ובמשה, ועי"ז נתערטלו מכל מצוה שהיה להם וכמש"ל. ואח"כ התפלל משה רבינו ע"ה בעדם, ונתקנו ונתרפאו ע"י נחש נחשת, ובאו לגבול מואב.

ק׳והנה סיחון ועוג ג"כ היה להם מורא זו של מלך אדום, אכן ניתן רשות להלחם עמהם, כי עמון ומואב טיהרו בסיחון כמאמרם ז"ל (גיטין ל"ח.), ועם היות ארץ סיחון ועוג ממואב, מ"מ יכלו ישראל לבא שם במלחמה, כי אותן ארצות אינם מכלל המוחין, ולזאת יכלו סיחון ועוג להוציא מאתם, ויתכן שאותן ב' הארצות הם בחינת תרין עיינין שבראש, אבל המוחין שהם העקריים של כל הקומה, הוא אדום עמון ומואב, לכן אף שהיו ישראל באותן הארצות עדיין אין בהם אותו הכח.

100

ק״אוהנה אחר שכבשו סיחון ועוג ובאו לגבול מואב, אז נפל פחד על מואב כי היו סבורים שכבר הגיעו ישראל לגדר זכו ולכן נכנסו לארץ סיחון ועוג, ממילא מיד שיכנסו לארץ מואב שהוא המוח עצמו שכחו רב מאד, אז מיד יתבטלו כל העובדי כוכבים מבלי שום מלחמה כלל. וזש"ה וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי, שכבש סיחון ועוג שהוא המוח עצמו, ובבוא ישראל שמה יתבטלו כל עכו"ם, ויאמר מואב אל זקני מדין עתה, ר"ל בבואם למואב לא יהיה כאשר עד הנה, שאין מוציאין הניצוצות קדושות רק במקום שהם כמו שהיו במצרים כי שם היה חוץ לארץ, וגם בבואם לסיחון ועוג עדיין אין להם כח זה, כי שם עדיין אין גוף המוח רק ב' עיינין, משא"כ עתה בבואם למואב עצמו ילחכו הקהל את כל סביבותינו דייקא, דהיינו כל העולם כולו, לא מבעיא שיש לנו מורא מהם, אלא גם כל העכו"ם יתבטלו ומבלי מלחמה כלל רק ילחכו הכל, ר"ל שיומשך להם כל הניצוצות קדושות מכל העולם וילחכו כלחוך השור הידוע כמ"ש בריש הדרוש, וז"ש רש"י שהיו יראים שלא יהיו שוללים, ר"ל שמיד בבואם לשם יהיה נשלל מכל העולם כל זכות וחיות שלהם בלי מלחמה כלל, ולזאת בלק שהיה ראש הקליפות הוא ובלעם רצו להקטין זכות ישראל. ואמנם ידע בלק שזה אי אפשר לבטל שיקיים ה' הבטחתו ויביאם לארץ ז' עממין, רק חפץ שעכ"פ יקטן זכותם באיזה תחבולה, ולא יכנסו למואב עתה עד עת קץ, ולא יהיה התכלית המקווה של ישראל עד אחרית הימים, וישלח מלאכים אל בלעם, וסיפר לו מדוע עד עתה לא ירא ועתה ירא.

101

ק״בוידוע מ"ש באור החיים כי הס' רבוא שיצאו ממצרים הם עצמן הניצוצות הקדושות שהוציאו מקליפות מצרים, ולז"א הנה באמת עם יצא ממצרים, ר"ל עד עתה לא הייתי ירא כי העם שהם הניצוצות קדושות יצא ממצרים לבדו, הרי שלא הוציאו ניצוצות קדושות רק ממדינה שהם שם, ולכן אף שיבואו לארץ ז' עממין אין חשש אלי ולא לכל חוץ לארץ, אכן בראותי כי הנה כסה את עין הארץ, שכיבש סיחון ועוג בחינת העיינין שבראש, לזה אני חושש שהוא יושב ממולי, ר"ל חוששני שהגיע לגדר זכו וקרוב להכריתני שיבא לגבול מואב עצמו, ועתה לכה ארה לי כו' כי עצום הוא 'ממני' דייקא, ר"ל חוששני שהוא יתחזק ממני ובסבתי, שמיד כשיבוא למואב יתעצם ויתחזק לאבד כל העולם בלי מלחמה וחרב, ואני רוצה אולי אוכל נכה בו להקטין ולנכות זכותו ויהיה הפעולה ואגרשנו מן הארץ הזו עכ"פ ולא יקחו קיני קניזי וקדמוני עד אחרית הימים.

102

ק״גוהנה אילו בלעם היה הולך ג"כ במחשבה זו להקטין זכות ישראל לבלי יקחו ג' עממין אלו ולא יותר לא היה ה' אומר לו דבר, כי ה' הניח דבר זה לבחירה, ילחמו קדושת ישראל במעשיהם הטובים עם רוח הטומאה ואשר יגבר יגבר, אכן בלעם היה שונא יותר ואמר ואגרשנו לגמרי, לכן אי אפשר היה שיאבד ה' אותו לגמרי או לבטל השגתו, שהרי צורך בו נגד המלחמה התלוי בבחירה, ועכ"פ מה שרצה להרע להם בדבר שאינו תלוי בבחירה מיחה בו ה' ואמר לא תלך, ואח"כ שנתעצם בלעם ללכת אמר לו אם לקרוא כו' לך אתם, 'אתם' דייקא, ר"ל כמחשבת בלק ולא כמחשבתך, כי בענין שאינו תלוי בבחירה את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ואח"כ השיג בלעם איך ישראל יהיו עם לבדד ישכון ויתבטלו כל העכו"ם, ולרוב שנאת רשע ההוא לישראל היה מתעצם לקללם לגמרי וה' לא הניחו שם רסן בפיו, וכמשרז"ל (סנהדרין ק"ה:) מברכותיו של אותו הרשע ניכר מה היה בלבו לקללם.

103

ק״דובראות שאין בידו להפיק זממו, חזר לעשות עכ"פ כמחשבת בלק לדחות התכלית המקווה עד אחרית הימים, ואמר איעצך, שאתן לך עצה על מה שאתה רצית, והוא אשר יעשה העם הזה לעמך יהיה נמשך עד אחרית הימים שלא יקחו עתה ג' ארצות אלו, והעצה היא: אלהיהם של אלו שונא זימה כו' וכשתשתדל להחטיאם שוב לא יהיו בגדר זכו. וסיפר לו ואמר: אראנו ולא עתה כו' דרך כוכב כו' שהוא בעת הגאולה ואז ומחץ העכו"ם, ואמר וקרקר, כי מחץ הוא ענין מלחמה כמו מחצה וחלפה רקתו (שופטים ה, כו), משא"כ אילו יתבטלו בלי מלחמה, רק במואב שהם יהיו ראשונים שירצו ישראל ליכנס בג' ארצות אלו ולא יניחום יצטרכו להלחם עמם קצת, ומיד שמחץ פאתי מואב אזי ממילא יתבטלו כל בני שת, כי גם והיה אדום ירשה, ר"ל שירשו ישראל ג' ארצות אלו, וממילא וישראל עושה חיל, ר"ל יקבצו כל הניצוצות, כי עושה הוא לשון קיבוץ כמו שפירש"י בשמואל (שמ"א יד, מח) פסוק ויעש חיל ויך את עמלק, וחיל הוא כינוי להניצוצות קדושות כענין חיל בלע ויקיאנו (איוב כ, טו). וסיפר הפסוק אין הצליח מעשה הס"א וישב ישראל בשטים ויחל העם כו', ועי"ז הוצרכו לסבב עד גלגל, ולא לקחו אדום עמון ומואב, ועי"ז נדחה התכלית המקווה עד עת קץ. והבן היטב שכל זה הם דברים אמתים בע"ה.

104

ק״הובזה נבאר פסוקי ההפטרה. הנה נתבאר בדברינו כי הניצוצות קדושות הם בשביה גדולה, והם מקוים שיעשה האדם מצות ויוציאם, ולא די שמקוים תמיד למעשי ישראל שיוציאם, אלא אפילו בן נח יוכל להוציאם בקיומו איזה מצוה משבע מצות, אבל לעתיד בבואנו לארץ ישראל אזי כל הניצוצות קדושות מכל העולם יתקבצו לישראל ולא ישאר ביד שום עכו"ם שום ניצוץ קדוש.

105

ק״ווידוע משארז"ל (יבמות ס"א.) אין עכו"ם קרוים אדם, והקשו הא כתיב את המגדל אשר בנו בני האדם, ותירצו, בני האדם איקרי אדם לא איקרי, וכבר ביארנו בשם אור החיים כי הניצוצות קדושות שהוציאו ממצרים הן עצמן היה הס' רבוא שיצאו ממצרים, כי הניצוצות קדושות הם נשמות קדושות, ולז"א והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים, ר"ל הניצוצות קדושות אשר נבלעו בין הקליפות יהיו לעתיד כטל וכרביבים אשר לא יקוה 'לבני אדם' דייקא, ר"ל לא יקוו עוד הניצוצות קדושות לבן נח שיוציאם, כי אף שאין בנמצא באותן המדינות שום ישראל אעפ"כ יוציאום ישראל אז בהיותם בארץ ישראל, והמשיל למטר, כי ידוע שלא יבא המטר רק ע"י תפלת ישראל ולא בתפלת עובדי כוכבים, ומזה יומשך והיה שארית יעקב בגוים, ר"ל עם ישראל הגשמיים הנבלעים בין העכו"ם, ולכן בפסוק ראשון לא נאמר תיבת בגוים, כי שם מיירי מהניצוצות קדושות, וכאן מיירי מישראל עצמם.

106

ק״זויובן זה בהקדם מאמרם ז"ל בחולין (נ"ט:) א"ל קיסר לר' יושיע אלהיכון לאריה מתיל מאי רבותא פרשא קטיל אריה א"ל לאריה דבי עילאה מתיל, ע"ש שהחילוק שסתם אריה אינו טורף רק בגבורה ומלחמה בקרבו אל האדם, לכן יוכל אז פרשא להורגו ולהציל מידו, משא"כ אריה דבי עילאה שהורג מרחוק בלי מלחמה בקולו לבד לכן אין מידו מציל, לז"א שע"י שהניצוצות קדושות מרחוק יתקבצו לישראל יתבטלו כל העכו"ם בלי מלחמה, ויהי שארית יעקב בגוים כאריה, וביאר לא כסתם אריה אלא כאותו אריה אשר אם 'עבר' דייקא ומיד וטרף, ר"ל שבעברו לבד הוא טורף והורג למרחוק בלי מלחמה, ולכן ורמס ואין מציל, כך תרום ידך על צריך וכל אויביך יכרתו מעצמם בלי מלחמה. וסיפר עוד הכתוב אח"כ איך שאז יתבטל כל רוח הטומאה, וזה הכל ע"י שיקחו ישראל כל ארץ ישראל בכללה כל עשר עממין, ואמר ועשיתי באף ובחימה את הגוים אשר לא שמעו, ר"ל אדום עמון ומואב אשר לא שמעו אז בקול משה רבינו ע"ה, ולא הניחום אז ליכנס לארצם, ועתה אנקם בהם, ועי"ז יהיה כל הטוב ההוא.

107

ק״חאכן יש מקום שיתרעמו ישראל על ה' בשומעם זאת, מדוע לא עשה ה' את הדבר הזה אז, ולא היו צריכים להתלבש בדרך בסבבם ארצות אלו, כמש"ה (במדבר כא, ד) ותקצר נפש העם בדרך, ואם היה ה' מביאם אז לארצות אלו, היה אז התכלית ההוא, ולא היו סובלים גלות, לז"א שמעו הרים כו' כי ריב לה', ר"ל ריב ותרעומות שהתרעמו לה' עם עמו הוא, שאדרבא תרעומות זה עליכם יש להתרעם, שבסבתכם היה זאת שחטאתם, ועי"ז נתיגעתם אז וכמו שפירשנו לעיל, ואויל שפתיו ילבט, אבל מה עשיתי לך ומה הלאיתיך אני לא הלאיתיך רק אתה בעצמך גרמת, כי זכר נא מה יעץ בלק שבלק רצה זאת לגרשכם מג' ארצות אלו, ומה ענה אותו בלעם שאמר איעצך אלהיהם של אלו שונא זימה, וא"כ תבינו כי מן השטים, ר"ל ע"י שחטאתם בשטים סבבתם עד הגלגל, ולא נכנסתם דרך אדום עמון ומואב, ולעתיד במהרה בימינו יתן לנו ה' כל הארץ ויהיה גאולה אמתית אמן. חסלת פרשת חקת

108