ערבי נחל, עקב א׳Arvei Nachal, Eikev 1
א׳והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם כו' עד והסיר ה' ממך כל חולי כו'. יש לדקדק תיבת ושמרתם מיותר, כי באומרו תשמעון את כו' ועשיתם אותם די.
1
ב׳ונקדים מה שפירשתי הפסוק (תהילים קמז, טו) השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו. ויש לדקדק דהיה לו לומר לארץ או עד ארץ, ותו עד מהרה אין לו מובן, דבדבר שיש לו המשכת זמן שייך לומר לשון עד כמו שאומרים עד זמן פלוני, אבל על דבר שנעשה מיד במהרה אין נופל כלל לשון עד.
2
ג׳ונראה לי שהפסוק מודיע חסדי ה' וכחו, כי כשגוזר טוב על האדם משלחו במהרה, אבל בגזירה רעה ח"ו מעכב הדבר ההוא לאורך ימים אולי ישוב, ונודע שאמירה הוא רכות ודיבור קשות, ונודע משארז"ל (גיטין פ"ח:) על פסוק (דניאל ט, יד) וישקוד ה' על הרעה כו' ואמר אביי ש"מ מהרה דמארי עלמא תתנ"ב שנה, הרי שאפילו על דבר שהש"י גוזר שיהיה מהרה מתעכב עד תתנ"ב שנה שזהו מהרה שלו, מכל שכן בדבר שלא גזר שיהיה מהרה הוא מעכבהו יותר ויותר, משא"כ דבר טוב מיד שהוא גוזר מתקיים, ואף כי ה' בשמים והאדם על הארץ, מ"מ גזירתו לטובה מתקיים ברגע כי כבודו מלא הארץ. וכענין הכתוב (איוב לח, כב) ישלח ברקים ויאמרו הננו וארז"ל (בבא בתרא כ"ה.) לא כשלוחו של בשר ודם שברצות השליח להגיד התשובה צריך לחזור למשלחו, אבל בהש"י שמלא כל הארץ כבודו לא כתיב וישובו, ואם כן שליחות אצל הקב"ה אין הענין כשולח שליח ממקום למקום דהא לית אתר פנוי מניה, אלא ענינו כשעושה איזהו דבר ע"י שליח והמשלח אצלו.
3
ד׳ולזה אמר הכתוב שמדת הש"י כך הוא, השולח אמרתו, ר"ל גזירה טובה שנכלל בלשון אמירה הוא שלוח ארץ, לא אמר לארץ כי הוא גם על הארץ וכאמור, ורומז שהטובה מתקיים מיד, משא"כ עד מהרה ירוץ דברו, דיבור קשה אפילו כשהש"י רוצה שירוץ הדבר ולא יתעכב, אפילו הכי מתעכב עכ"פ עד מהרה דמארי עלמא וכאמור, והבן כי הוא נכון בע"ה.
4
ה׳אמנם אע"פ שמדת הש"י כך היא, מ"מ לפעמים משנה ממדתו בשני הדברים, בהקדם מה שפירשתי בפסוק (בראשית טו, יג) ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כו', ויש לדקדק מאחר שאמר ועבדום למה אמר כי גר יהיה כי בכלל ר' ק', ותו באומרו וגם את הגוי, תיבת וגם אינו מובן, דהא הם דברים הפכים, והכי היה לו לומר אך את הגוי כו', ותו תיבת את מיותר.
5
ו׳ונראה לי דהנה מצינו (משלי טז, יח) לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה, והענין הוא כי כל העולמות נבראו על פי התורה, וכל הנהגתן כל ימי עולם מתנהג על פי התורה, ולכן כל המדות שמצינו שהתורה נדרשת בהן, מוכרח ג"כ שבמדות אלו יתנהג העולם, מאחר שהנהגתן על פי התורה, ומצינו במדות התורה (פסחים כ"ג.) אין ריבוי אחר רבוי אלא למעט, כי מאחר שהוא מרבהו ומגדלהו מאד נתמעט, כי לא תעלה במעלות כו', ורבוי השמן בנר הוא סבה לכבות אורו, וכן אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, כי אחר שהדבר נתמעט מאד ומאן דאיהו זעיר איהו רב אצל הש"י כי אינו משתמש רק במאנין תבירין, לכן במדות אלה מתנהג העולם, לפני שבר גאון, כשמתנשא ברבוי אחר רבוי אזי נתמעט, ולפני כבוד ענוה, כשנתמעט במיעוט אחר מיעוט אזי נתגדל אח"כ.
6
ז׳אכן מחסדי הש"י שלא לענוש את האדם ע"י רבוי אחר רבוי, כי יפול הנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ויגדל הכאב מאד, ולכן ארז"ל (פס"ז שלח יד, ח) אין הקב"ה נפרע מהאומה עד שמפיל השר שלה, כי בעוד השר קיים אזי האומה מלאה כל טוב וכאשר יפילו תהיה מאיגרא רמא כו', לכן תחלה מפיל השר שלה, ואז האומה אזלא ונדלדלה מטה מטה בהדרגה ולא יגדל הכאב כ"כ. אולם במצרים מצינו שלא עשה הש"י כך, כי הקשו המפרשים איך נאמר על הים וירא ישראל והנה מצרים נוסע אחריהם, שאמרו ז"ל (שמות רבה כא, ה) שר של מצרים, ואם כן איך שלח ה' את ידו תחלה במצרים בהיות השר שלהם עדיין קיים. ותירצו, כיון שמרדו בישראל ונשתעבדו בהם יצא הקב"ה ממדתו ושלח עונשים בהיות השר עדיין קיים כדי שיהיה מפלתם מאיגרא רמא כו', ולא יתעכב עונשם שיהיה בהדרגה, אלא בדרך לפני שבר גאון, דהיינו ריבוי אחר ריבוי, ותו לפי שהוכרח מפלת מצרים להיות בהיות השר עדיין קיים שאז הם מלאים כל טוב, בכדי שיתקיים ואח"כ יצאו ברכוש גדול, כי אילו נפל שרם תחלה אזי לא היה בידם טובם, כי היו יורדים מטה מטה.
7
ח׳ודע עוד שחקרו המחברים למה נענשו המצריים בעונשים גדולים כ"כ על השתעבדם בישראל, והא גזירה מאת ה' היתה כאומרו ית"ש ועבדום וענו אותם, שזה מורה על השתעבדות יותר מדאי, ונאמרו תרוצים על זה. ומה שנ"ל על זה שלא היתה הגזירה כלל רק על גירות לבד, ובזה יתיישב המשך הפסוקים על נכון, ויתישבו כל הדקדוקים, והכי פירושו ידוע תדע כי גר כו', ר"ל אני גוזר רק שיהיו גרים בארץ מצרים, אבל הם לא יעשו כך אלא ועבדום וענו אותם כו', ולכן עבור השתעבדם בהם בחנם, אצא ממדתי לענשם בריבוי אחר ריבוי לא בהדרגה, וידוע דאתין וגמין רבויין, וזהו שאמר וגם את הגוי דייקא, ר"ל שאדון אותם בהיותן ברבויים וטובם בידם, ותרוויח בזה ואח"כ יצאו ברכוש גדול, ודו"ק כי הוא נכון בע"ה.
8
ט׳הרי מצינו שאף שמדתו של הש"י להיות עד מהרה דידיה דבורו הרעה ולא נעשה פתגם הרעה מהרה אלא בהדרגה, מ"מ לפעמים משנה זאת וכאמור, וזה בעבור ישראל, וכן נמי מצינו לענין מדה טובה, אף שמדתו של הש"י שיתקיים הטוב ההוא מיד וימהר לבא, מ"מ לפעמים לטובת ישראל שולח הטוב בהמשך זמן בהדרגה, וכן מצינו בדרז"ל שאמר הש"י שגאולת מצרים לפי שהיה כ"כ בפומביה, וברגע יצאו מבירא עמיקתא מאפילה לאור גדול, שלט עין הרע, אבל לעתיד נאמר (משלי ד, יח) ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, ר"ל כמו אור היום שמאיר ובא בהדרגה מעט מעט עד שנעשה אור גדול, ומתוק האור עי"ז וטוב לעינים שלא ישלוט בו עין הרע, מאחר שהוא בהדרגה, הרי משנה הקב"ה מדתו לטובת ישראל.
9
י׳אמנם הקב"ה אינו וותרן ומדתו לשלם מדה כנגד מדה, וכל טובה שעושה לישראל אי אפשר מבלעדי שנמצא איזה עבודה שישראל עובדים אותו בדבר המתייחס ודומה להטובה ההיא, ואם כן לכאורה יפלא מאחר שהש"י מדתו שיביא הטוב מהרה בלי הדרגה והוא משנה מדה זו לטובת ישראל, מהו תמורת הטובה ההיא שישראל עושים להש"י. ואומר אני על פי ההוא דפרק כל הבשר (חולין ק"ה.) דאמר אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא כו' ואלו אנא בהא סעודתא כו', וקשה בשלמא אדם אחר שאינו נוהג בהנהגה זו יש לומר שאינו יודע זאת כי לא שמע עדיין שראוי לנהוג כך, משא"כ הוא שכבר ראה או שמע מאביו שנהג כך, והיה לו געגועין על אותה הנהגה עד שקרא לעצמו חלא, אם כן מדוע לא נהג כך.
10
י״אאך הענין, עבודת ה' צריך להיות בהדרגה ולא כל הרוצה ליטול כו', ויש מדות חסידות דאסור להתנהג בהם רק מי שמוחזק כבר בחסידות, וזהו מרומז ג"כ בפסוק ואורח צדיקים כאור נוגה, שפירשתיו תחלה כפשוטו על הטובה שעושה הש"י עם הצדיקים שנותן הטובה בהדרגה כדי שלא תשלוט עין הרע, אך מרומז בו ג"כ על מעשי הצדיקים שמוכרח להיות בהדרגה, ולא שמי שמתחיל לעבוד ה' יעשה תיכף כל מיני החסידות, ולכן מאחר שישראל מדקדקים בזה להיות עבודתן במתון, לכן במדה זו עצמה יתנהג הש"י, ויתן הטובה במתון ובהדרגה מעט מעט, עד נכון היום שיהיה האור מתוק ורב וכאמור.
11
י״בעוד ארז"ל (דברים רבה ג, ו) כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינם אוכלים אלא ע"י חולי ויסורין, כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, וחד אמר כל מה שישראל אוכלין בעולם הזה אינו אלא ע"י ברכותיהן של אומות, כי ברכת ישראל אין כל העולם הזה כדאי לו ונשאר לעולם הבא, והקשו המפרשים הא ארז"ל (סנהדרין ק"ה:) שברכותיו של בלעם נתהפכו לקללות, הרי שאין יכולין ישראל להתברך מפי העכו"ם, אכן התירוץ על זה הוא כי ברכותיו של בלעם נתהפכו עבור שנתן בהם עין הרע, ולכן אין ברכות העכו"ם יכולין להתקיים בישראל מפני שמברכין בעין הרע, אבל בעת שרוצה הש"י להיטיב לישראל בהדרגה, דאז אין עין הרע שולט וכאמור, אז יכולים להתברך בעולם הזה מברכת העכו"ם.
12
י״גובכן נבוא אל הביאור, דלכאורה שכל האדם יגזור שמיד ששומע אדם איזה מצוה או חסידות יעשהו מיד, לזה אמר שאינו כך, אלא צריך להיות בהדרגה שיש דברים שאף שאתה שומעם צריך אתה להמתין מלעשותם עד שתדע שנכון לבך והגעת למדריגה זו לנהוג בחסידות ההוא, עבור זה יהיה לך טובה שיהיה טובך מאת הש"י ג"כ בהדרגה וכאמור. ולזה אמר והיה עקב תשמעון כו' ושמרתם לשון ואביו שמר, ר"ל אף שתשמע הדבר ההוא מ"מ תמתין על העשיה ולא תעשהו מיד, עי"ז גם הש"י יעשה כך, ושמר לך את הברית הוא דבר קטן ואח"כ את החסד שהוא יותר גדול וכמ"ש בזה באור החיים, ואהבך ואח"כ וברכך ואח"כ והרבך כו' ויהיה הכל בהדרגה ולא ישלוט עין הרע, ותרויח עוד בזה כי ברוך תהיה מכל העמים, כיון שאין עין הרע שולט אזי תוכל להתברך מברכות האומות, ואם כן והסיר ה' ממך כל חולי שלא תצטרך לאכול בעולם הזה ע"י חולי ויסורין, מאחר שתוכל לאכול ע"י ברכותיהן של העמים וכאמור, ודו"ק בכל זה.
13
י״דויענך וירעבך ויאכילך את המן וכו' שמלתך לא בלתה מעליך כו' וידעת עם לבבך כו' ושמרת את מצות ה' אלהיך כו'. מקראי הקודש אלו מחוסרי הבנה אין צריך להאריך בדקדוקים. והנראה, שביאר להם משה רבינו ע"ה איך האדם הוא מבחר המציאות, וכל המציאות לא נמצאו אלא בשביל האדם שהוא תכלית כל המציאות, והיה זה לאות שהאדם נברא לעבוד את בוראו, ומכל מין האדם בחר ה' בישראל וקרבן אליו וקראם בנים, לזאת מוטל עליהם חיוב עבודתו.
14
ט״וויבוארו פסוקים אלה עם דברי הרב בעל העקרים (מאמר ג' פ"א) וז"ל בקצרה: היה בקדמונים מי שחשב כי האדם הוא חסר היצירה בערך שאר בעלי חיים, כי הם לא יצטרכו בהמות לרכוב עליהם ללכת ממקום למקום כי הם בעצמם קלי התנועה, וכן לא יצטרכו כלי מלחמה להלחם מאויביהם כי כלי מלחמתם נוצרים עמהם בטבע, כקרנים לשור והקוצים לקיפוד והמגן לחומט ודומיהן, וכן לא יצטרכו לעשות שום מלבוש כי לבושם נוצר עמם בטבע וגדל עמם בטבע, וגם לא יצטרכו שום תיקון אל המזון כי מזונם נמצא תמיד, והאדם חסר מכל זה וצריך לו הכנות רבות ועשיות הרבה לכל אלה, כי לא יאכל רק לחם ויתר הרבה מאכלים דקים זה צריך טרחה, וכן המלבושים והבנינים למחסה ומסתור מזרם וברד, וכן כלי מלחמה וסוסים לרכוב עליהם בלכתם ממקום למקום ודומיהן.
15
ט״זוזה הדעת נתבאר הפסדו מכל וכל, כי נתבאר במופת שתכלית כל המציאות הוא מין האדם (ע"ש שהאריך בראיות על זה) וע"כ הוא גדול על כולן וכובש כל הבעלי חיים תחתיו ורודה בהן, לפי שהשגותיו כולן הן כוללות, והשגות כל הבעלי חיים הן פרטיות כי לא ישיגו ענינים כוללים, וע"כ ימצאו להם כלים פרטיים ותחבולות פרטיות כפי השגותיהם הפרטיות, כי ימצאו להם כלים פרטיים להלחם בהם מין פרטי ממיני המלחמה, כמו קרנים לשור והקוצים בעור הקיפוד ודומיהן, משא"כ האדם שנתקבצו בו כל השלימיות הפרטיות שנמצאו בכל הבעלי חיים, והוא משיג השגה כוללת אשר בכל הבעלי חיים ויותר הרבה, וע"כ הושמו בו כלים כוללים דהיינו הידים שבהם יש כח כולל כל מיני המלחמה, כי כאשר ירצה יקח רומח בידו ולפעמים סייף ולפעמים מגן וצינה ודומיהן הרבה, כי אם נבראו עמו כל כלי המלחמה היו עליו למשא כבד לנושאם עליו תמיד, ולזה התחכם הש"י ביצירתו לעשות לו כלים כלליים אשר בכחם כל כלי המלחמה, ונתן לו שכל כללי שישיג כללי הדברים וכל ההשגות, וישתמש בהם לעת הצורך ויניחם כשלא יצטרך אליהם ולא יהיו עליו למשא.
16
י״זוכן המלבושים הם דבר חוץ מגופו, כדי שיקח מהם בעת הצורך ויניחם מאתו בעת שאין צריך, ולא יכבד עליו כצמר לכבשים שיכבד עליהם ויצטרכו לגוזזים. וכן נתן לו שכל לבנות בנינים חזקים להסתר שם מרגשת פועלי און, כמקום חורי עפר וכוכים אשר לבעלי חיים. וכן יוכל להשיג בשכל הכללי אשר לו כל התחבולות הפרטיות אשר בכל אחד מהבעלי חיים וכל ההשגות הפרטיים אשר להם, וכמו שארז"ל (עירובין ק:) אלמלא נתנה התורה לישראל למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה, ר"ל כי מדות הפרטיות אשר בכל אחד מבעלי חיים כולם נקבצו באו באדם מצד שהוא וכליו והשגותיו כלליים כו' וע"ש שהאריך.
17
י״חולכן כאשר בחר ה' בישראל מכל העכו"ם שהם יהיו המשיגים שלימות התכלית אשר במין האדם, הראה להם הענין האמור, שהאדם במינו הוא השלם בכל השלימות יותר מכל המציאות מצד שכלו והשגותיו, וכל עניניו הם כלליים, ואף שהוא צריך לטרחות רבות עי"ז, הנה כאשר יהיה דבוק בקונו יתבטלו מעליו הטרחות ההם ומלאכתו נעשית ע"י אחרים, והראה להם דבר זה בחוש, כי אמנם החסרון אשר מצד מזונו שצריך להרכבת כמה מינים ואין מאכלו אלא הלחם, משא"כ בשאר בעלי חיים שמזונו מוכן לפניו תמיד לזאת נתן להם המן אמרז"ל (יומא ע"ה:) לחם שמלאכי השרת ניזונין בו, שמזה יראה שהוא למעלה בעולמות העליונים שורש המזונות אשר הם בזה העולם, והם בפשיטות בלי הרכבה כלל, וכלול בו כל המזונות הפרטיים.
18
י״טממילא כשנתן מזון זה לישראל ראו מזה ב' ענינים. הא' כי האדם הוא כללי לכן מזונם ג"כ כללי. ב' אף שמצד הכלליות שבהם יצטרכו לטרחא להרכבת מזונם כפי מזגם, הנה בהיותם דבוקים בה' אכלו את המן מזון הכללי בלי שום יגיעה בעולם. ואם מענין כלי מלחמה היו מ' שנה במדבר ואח"כ כבשו האומות לא בחרבם ולא בקשתם. ואם מצד המלבוש שהבעלי חיים גדל המלבוש עמהם, ראו כל ארבעים שנה שהיו בגדיהם מגוהצים והיו גדלים עמהם. ואם מצד הבתים נתן להם בתים אשר לא בניתם וכרמים וזתים אשר לא נטעתם כו', והם דומים בזה למלך חכם שכבש כל העולם ע"פ חכמתו, וחלק לעבדיו לכל אחד ואחד מדינה אחת, ולבנו לא נתן שום מדינה רק מסר לו חכמה הכלליית אשר בה הוא כבש כל המדינות, ולא רצה ליתן לבנו שום מדינה בכדי שיזדרז בנו להשתדל באותה החכמה שמסר לו, כדי שעי"ז יכבוש כל העולם, וכמוזכר משל זה בדברי רז"ל.
19
כ׳כך הוא הענין הזה שבחר ישראל לחלקו והם בניו, ומסר להם התורה אשר עי"ז אינם צריכים לשום טרחא ומלאכה, וכל באי עולם מתחת רגלינו, וכן לנגד הבעלי חיים כל אחד ואחד יש לו השגה פרטית וכלים פרטים, ולמין האדם נתן השכל והמדע אשר בזה יכבוש כל הבעלי חיים, כמש"ה (תהילים ח, ז) כל שתה תחת רגליו, מחמת הבינה שניתן בו יותר מכל הבעלי חיים, אלא שדבר זה כולל כל מין האדם, משא"כ לישראל מסר התורה אשר בה יכבוש הכל ויועיל לו שלא יצטרך לשום טרחא, משא"כ אומות העולם עם היות שיש להם מעלה נגד הבעלי חיים בהשגה הכלליית, מ"מ יש להם גם חסרון עי"ז כי יצטרכו לטרחות רבות.
20
כ״אוכל זה הוא ענין פסוקים הללו שהורה להם משה רבינו ע"ה מעלת מין האדם בכללו, אשר להם השגות כלליות ומעלות ישראל בפרטות, אשר הם יוסיפו עוד מעלה שבהיותם דבוקים בה' לא יצטרכו אפילו לשום טרחא וכאמור. ולזה התחיל ואמר כל המצוה אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות כו', כי עליכם מוטל כל המצוה יותר מכל מינים ואפילו ממין האדם, וזה יוודע לך מצד שראית הנהגתך כל מ' שנה במדבר, מזה תראה אם מצד המזון שיפול לב אדם לומר שצריך יותר טרחא מכל הבעלי חיים, הנה ויאכילך את המן שהוא מזון הכללי ובזה עודף מין האדם על הבעלי חיים מצד שכל עניניו כלליים, וגם בזה יש יתרון לישראל על העכו"ם, כי העכו"ם יש להם חסרון על פי כלליותם במה שצריכין לטרחא, וישראל אין צריכין לטרחא כלל.
21
כ״בוזה שאמר למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ר"ל שאין לאדם מזון פרטיי כי על כל מוצא פי ה' כו', ר"ל כל מה שנברא בעשרה מאמרות שבהם ברא ה' כל המציאות, הכל הוא מזונו וכאמור. ואם מצד הבגדים הנך רואה שמלתך לא בלתה שגדל לבושם עמם, הרי בהיותכם דבוקים בה' אינכם צריכים לטרחא בזה. ואם מצד שיתר הבעלי חיים אינם צריכים בהמה לרכוב עליה כי הם קלי התנועה, והאדם צריך לריבוי בהמות בלכתו ממקום למקום, הנך רואה ורגלך לא בצקה. ומכל זה וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו כו', הוא המשל הנ"ל שלא מסר המלך לבנו רק חכמתו כדי שיזדרז להשתדל בה, וממילא כיון שאתה הראית לדעת יתרונך על כל המציאות כולם, וידעת שאתה תכלית כולם, לזאת בהכרח ושמרת את מצות ה' אלהיך.
22
כ״גועל זה נמשך ג"כ אמרו אח"כ כי ה' אלהיך מביאך, ר"ל הכל בא לך בלי טרחא, בתים אשר לא בנית כרמים וזתים אשר לא נטעת והכל בלי טורח, מזה תבין שאתה מיטב ותכלית כל הבריאה, ולכן וברכת את ה' אלהיך כו', ואמר אח"כ השמר לך כו' ובתים טובים תבנה וישבת כו' ר"ל שתתחיל להתעסק ג"כ בעניני העולם, ואז ושכחת את ה' אלהיך המוליכך במדבר כו' המאכילך מן כו' שאז לא עסקת כלל בעניני העולם, ועתה שתתעסק בעניני העולם תשכח כל זה בראותך שאתה מתעסק בעניני העולם. לזה אמר וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל למען הקים כו', ר"ל שאף שאתה מתעסק בעניני העולם, אינך דומה ליתר מין האדם כי ה' נותן לך כח לעשות חיל שלא בדרך הטבע משא"כ לעכו"ם, לכן אתה מוכרח לעבוד את ה'.
23
כ״דוהיה אם שכח תשכח את ה' אלהיך והלכת אחרי אלהים אחרים כו' העידותי בכם היום כי אבוד תאבדון כגוים אשר ה' מאביד מפניכם כן תאבדון עקב לא תשמעון בקול ה' אלהיכם. יש לדקדק באומרו כגוים כו' מה צורך למשל ולראיה זו. ותו באומרו עקב כו' והוא דבר מובן מעצמו אין מהצורך להזכירו כלל. ותו היה די לו באומרו בקול ה' ומה הזכיר עוד אלהיכם.
24
כ״הוהנראה שיובן עם דרז"ל (עבודה זרה נ"ה.) ששאל המין מ"ט נאמר בע"ג קנאה כלום מתקנא אלא חכם בחכם כו', והיה התירוץ משל לבן מלך שגידל כלב והיה מעלה את הכלב בשם אביו, והענין כי ודאי מלך גדול אשר יש לו גם באיי הים מדינה קטנה לא נחשב בעיניו למאומה, והחליפו את מלכם באיש בזוי לא ירע למלך כלל, אלא אם כן יהיה גם השני חכם וגבור כמותו מצד הקנאה ירע בעיניו, משא"כ בבנו של מלך אין הדבר כן, לכן גם בענין ע"ג לא ירע בעיני הש"י כלל מצד כלום מתקנא כו', ועולם הזה השפל לא נחשב למאומה בעיני הש"י, אך מאחר שישראל נקראו בנים למקום מצד נשמותיהם שהם חלק אלוה ממעל ממש, אשר לצד זה מיחד הש"י שמו על ישראל בכל מקום לומר ה' אלהיכם כי אנו מתיחסים אליו, משא"כ בעכו"ם לא נקרא שמו עליהם, אלא נקרא מלך הגוים סתם, אבל לא שיאמר אלהיכם, לכן מצד קורבה זו שישראל בנים למקום מתקנא על ע"ג, זהו ביאור דרז"ל הנ"ל.
25
כ״ווזהו מאמר הכתוב (הושע ט, א) אל תשמח ישראל אל גיל בעמים כי זנית מעל אלהיך, ופרש"י ז"ל ידוע שהוא שאף שהאומות עכו"ם שמחים לא כן אתם, וזהו אומרו הטעם כי זנית מעל 'אלהיך' דייקא, שמיוחד שמו עליך ונקרא אלהיך, לכן כאשר תזנה מעליו רב כעסו עליך, משא"כ בעובדי כוכבים כלום מתקנא כו'. ולפי זה יקשה אם כן הגוים אשר הוריש ה' מפני ישראל שסיפר עליהם בתורה שהיו עכו"ם, מדוע כעס הש"י עליהם כלום מתקנא כו'. אכן גוים האלה לא נתגרשו רק כדי שיירשו ישראל את ארצם כאשר נשבע ה' לאבותינו, וכמאמר הכתוב (דברים ז, ח) ומשמרו את השבועה כו' רק לבל יהיה עוולה לפניו ית"ש לכן לא נתגרשו עד שנתמלאה סאתם, אבל עיקר גירושיהם לא היה רק מפני ישראל שהם יבואו במקומם.
26
כ״זובזה יובנו הפסוקים והיה אם שכח כו' והלכת אחרי אלהים אחרים העידותי בכם כי תאבדון, ובל תאמר כלום מתקנא כו' והגוים לא נאבדו רק מפני (ישראל) כאמור, לזה אמר שאין הדבר כן אלא כגוים אשר ה' מאביד מפניכם, ר"ל כשם שאבידת הגוים יש להם סבה מחמת מפניכם, כן תאבדון גם אתם לסבה אחרת, והוא עקב לא תשמעון בקול ה' 'אלהיכם' דייקא, שמיוחד שמו עליכם ואתם בנים למקום וכאמור.
27
כ״חובזה יובנו ג"כ פסוקי ראה (דברים יב, כט) כי יכרית ה' אלהיך את הגוים אשר אתה בא שמה לרשת אותם מפניך כו' השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם מפניך ופן תדרוש לאלהיהם לאמר איכה יעבדו כו' לא תעשה כן לה' אלהיך. ויש לדקדק באומרו אחרי השמדם, איך זה סבה להנקש אחריהם, אדרבה זהו סבה מבלי הנקש אחריהם אחרי שלא הצילו אלהי העמים את עמם. ועם האמור יובן אמרו כי יכרית כו' מפניך, ר"ל שתבין ותשכיל שלא נכרתו האומות רק מפניך שתירש ארצם לקיים השבועה אשר נשבע לאבותינו, אבל לא מפני רשעתם לבד, כי כלום מתקנא כו' השמר לך פן תנקש אחריהם אחרי השמדם 'מפניך' דייקא, ר"ל שיש חשש שתנקש אחריהם מאחר שנשמדו רק מפניך, ואם כן תאמר איכה יעבדו כו' אעשה כן גם אני ואין לי עונש, לזה אמר כי אתה לא תעשה כן לה' 'אלהיך' דייקא, שמיוחד שמו עליהם שהוא אלהינו ואנחנו בניו וכאמור.
28
כ״טועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כו'. ובגמרא (ברכות ל"ג:) אטו יראה מלתא זוטרתא היא אין לגבי משה מלתא זוטרתא היא, וכבר צווחו ביה. גם יש לדקדק בפסוק כי אם ליראה משמע דבר זה לבד, וקחשיב עוד ללכת בכל דרכיו כו'. גם לשון ועתה צריך ישוב. ורז"ל למדו מכאן (שם) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, ויש לדקדק דהיה לו לומר חוץ מיראת ה'.
29
ל׳ונ"ל עם משפירש"י ז"ל בפרשה זו בפסוק פחדכם ומוראכם פחד בקרובים ומורא ברחוקים, כי ענין פחד הוא יותר מיראה כי יש לו פחד וכל גופו מרתת, והיינו מדבר קרוב שהוא רואה בעיניו, משא"כ מורא הוא מה שהוא דואג בדבר שיהיה אח"כ, וזהו ענין איוב שאמר (איוב ג, כה) פחד פחדתי ויאתני ואשר יגורתי יבא לי, שיש לדקדק כפל הלשו,ן גם השנוי, כי ויאתני הוא עבר, ויבא הוא עתיד. ויובן עם הנ"ל, שאמר כי פחד שפחדתי דהיינו מדבר קרוב כבר ויאתני, ולכן שפט מזה שגם אשר יגורתי שפירושו יראה דהיינו מדבר רחוק, ג"כ יבא אליו וק"ל.
30
ל״אואלו ב' מיני יראה הם נגד יראת ה', שיש מי שכבר הגיע למדרגת שויתי ה' לנגדי תמיד, והוא כמשל השר העובד המלך אשר בעמדו לפני המלך כל גופו מרתת ומזיע מרוב פחד, וזה נקרא פחד לפי שרואה המלך בעיניו, וכשהוא בביתו אינו מרתת, רק מורא יש לו מהמלך בהיותו יודע כי שלטנותו עליו וירא ממנו עבור על דבריו, ואין זה נקרא רק יראה, ויראה זו תועיל רק לענין שאינו עובר על ציווי המלך.
31
ל״בכך הענין פחד מהש"י, מי שיודע שהש"י מלא כל הארץ כבודו כמבואר בש"ע א"ח סימן א', זה יש לו פחד מהש"י כי קרוב הוא אל המלך ועומד לפניו וכל גופו מרתת, וזהו נקרא פחד והיינו יראת רוממות, ויש מדריגה פחותה שאין נדמה לו תמיד במחשבתו שעומד לפני המלך, אלא שאף על פי כן יודע ששלטנותו ומלכותו עליו וירא מעשות עבירה, וזה אינו נקרא פחד רק יראה, ויראה זו תועיל ג"כ שעי"ז הולך בדרכי השם, ורוב בני אדם אי אפשר להיות להם תמיד יראת רוממות, רק לפעמים כששכלו חזק ומתבונן ביראת ה', אבל על הרוב אין בו רק יראה כהירא מדבר רחוק ממנו כנ"ל, ואמר הכתוב (משלי כח, יד) אשרי אדם מפחד תמיד דייקא, והוא מדריגת צדיקים הגדולים אשר כל ימיהם ביראת הרוממות.
32
ל״גוהנה נודע בספרים כי יראת רוממות אי אפשר להיות בראשונה, אלא תחלה צריך להיות סתם יראה, והנה ארז"ל (שבת ק"ד.) הבא לטהר מסייעין לו, ממילא תחילת הצדקות שאדם מצדיק מעשיו זהו שלו, אבל כל מה שעושה אח"כ אינו שלו רק הש"י סייע לו, אם כן יראה הקטנה הוא של אדם ובידיו, משא"כ יראת הרוממות שהוא בא אח"כ אינו של האדם רק מן השמים הוא, והנה יראה הקטנה שהוא הירא מדבר רחוק מכונה יראת שמים, רמז לגבוה שמים מארץ כך הוא ענין יראה הזו, ולזה אמר הכל בידי שמים ר"ל שגם יראת הרוממות הוא בידי שמים כאמור, חוץ מיראת שמים דייקא, דהיינו התחלת היראה זהו ביד האדם וק"ל. וכבר נתבאר שענין יראה הקטנה הוא רק מועיל שילך בדרכי הש"י ולא יעבור על מצותיו, ולזה אמר מה ה' שואל 'מעמך' דייקא, רק 'ליראה' דייקא, לא פחד, וזה מועיל עכ"פ ללכת בכל דרכיו, זה הוא שואל מעמך, משא"כ יראה הגמורה הוא בעצמו יתן לך, ופריך אטו יראה כו' ומשני לגבי משה שהיה לו יראה הגדולה, הוא ראה שיראה זו זוטרתא וקטנה היא.
33
ל״דאו יאמר כי לגבי משה ובימיו שראו כל האותות ועונשי הרשעים כקרח ודומיהן, אז היתה יראה זו הקטנה דבר קטן, ולכן אחר שסיפר משה רבינו ע"ה להם בסדרה זו כל העונשים של הרשעים, אמר 'ועתה' דייקא, מה ה' שואל כו' שהוא דבר קטן אצלכם. הש"י ישים אותנו מיריאיו וחושבי שמו אמן כן יהי רצון.
34
ל״הבדרך אחר יבואר בהקדם מאמרם ז"ל (אבות ב, ח) אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ויש לדקדק איך אומרים לאדם אל תתגאה במה שעשית כי יפה עשית, ואיך אמר כי לכך נוצרת אם כן אדרבה יחזיק ויחזיק טובה שעשה דבר הטוב מאוד, מדחזינן שנברא בשביל אותו דבר אם כן הוא טוב מאוד.
35
ל״ואמנם יפורש עפ"ד האלשיך (ירמיה ט, כב) אל יתהלל החכם בחכמתו כו', ויש לדקדק בחכמתו בגבורתו בעשרו מיותר. ותו מאי כי באלה חפצתי וכי בחכמה כו' אינו חפץ, והרי מצינו (שבת צ"ב.) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. ופירש האלשיך ז"ל דקודם יצירה מכריזין חכם או טפש כו' ואלו צדיק ורשע לא קאמר כדי שיהיה זה נשאר לבחירתו, לזה אמר כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו של ה' וכן בגבורתו ובעשרו כי אם ביראה יתהלל, והטעם כי באלה הנזכרים חכמה גבורה עושר חפצתי קודם יצירתך, ואני הנותן לך כל אלה אינו תלוי בבחירתך.
36
ל״זגם יתכן לפרש כי באלה חפצתי, דהנה אין שייך בהקב"ה לשון חפץ כי הכל בידו ומה שחפץ נעשה מיד, רק בענין יראת שמים שזה אין בידו, לכן בזה שייך אצלו יתברך לשון חפץ, שחפץ שיצדיק אדם דרכו, ומשום הכי אין לו באוצרו אלא יראת שמים, משום שזה חשוב אצלו לפי שאין תלוי רק בבחירת האדם, וז"א כי באלה חפצתי, ר"ל ביראה יש אצלי חפץ לפי שאינו שלי, ממילא בזה יוכל להתהלל כי הוא שלו. ולזה אמר התנא אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, שמעת היצירה ניתן לך זה בכחך מאת הש"י חכם או טפש והבן.
37
ל״חובזה מדוקדק תיבת הרבה, ע"ד כל שחכמתו מרובה ממעשיו כו' (אבות ג', ט), וזה סימן שאין בו יראה ואינו לומד לשם שמים, ונאה דורש ואין נאה מקיים, והיינו אם למדת תורה הרבה, ר"ל יותר ממעשיך, אם כן אין בך יראת שמים רק חכמה לבד, אם כן אין לך במה להחזיק טובה, דאי משום החכמה הרי לכך נוצרת, מתחלה ניתן לך זה בכחך ואין זה שלך וכאמור. וזה ג"כ יאמר הכתוב, ועתה ישראל, ר"ל אחר הנסים הללו שסיפרתי לכם, שמזה אתם רואים שהוא ית"ש כל יכול ולא יבצר ממנו מאומה, אם כן אין שייך אצלו חפץ ושאלה ובקשה, אם כן מה ה' שואל בדבר שהוא מעמך שאינו בידו רק בידך, אין זה כי אם ליראה והבן ודו"ק.
38
ל״טאת ה' אלהיך תירא כו'. ארז"ל (פסחים כ"ב:) לרבות ת"ח. וארז"ל (שבת קי"ט:) כל המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו. ויש לדקדק דהיה לו לומר אין לו רפואה. ותו בשלמא אם ידענו שיש לו מכה יתכן לומר עליה שלא יהיה לה רפואה, ומה נעשה במי שאין לו מכה ומבזה תלמיד חכם, והרי הוא אינו צריך רפואה כלל. ויראה לבאר דארז"ל (בבא מציעא ל"ג:) הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשו להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו ע"ה שזדונות נעשו להם כשגגות. הרי תלמיד חכם ועם הארץ כל אחד יש לו מעלה וחסרון, מכה ורפואה, שעם הארץ יש לו מכה שאינו יודע איך ישמר מהחטא להיותו עם הארץ לזאת חטאיו רבים, ונגד זה יש לו מעלה ורפואה שזדונותיו כולם אצלו שגגות, ותלמיד חכם יש לו מכה ששגגתו עולה זדון, וכנגד זה יש לו מעלה ורפואה שיודע לישמר אפילו משגגות.
39
מ׳ואמנם התלמיד חכם אשר לבבו שפל עליו ומוחזק בעיני עצמו לעם הארץ יש לו ב' המעלות גם יחד ואשרי לו, וע"ז אמרו רז"ל (מגילה כ"ח.) למי נושא עון למי שעובר על פשע ומשים עצמו כשירים, וכן בהיפך העם הארץ המבזה תלמיד חכם מצד היותו בעיני עצמו ג"כ תלמיד חכם כמוהו, יש לו ב' החסרונות שהרי אינו יודע להזהר מהחטא מצד היותו עם הארץ, ואף על פי כן שגגתו עולה זדון מצד היותו מחזיק עצמו לתלמיד חכם, ואם כן זה גרע משאר עם הארץ שהם במכה שלהם יש בה ג"כ רפואה ומעלה, משא"כ זה המבזה תלמיד חכם אין רפואה למכתו וק"ל.
40
מ״אבשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב כו'. יש לדקדק שהתחיל לומר אשר עשה אתך את הגדולות ואת הנוראות כו' ומסיים בשבעים נפש ירדו כו' משמע שזהו ג"כ אחד מהנפלאות, והרי ידוע דנפלאות היינו מה שיוצא מגדר הטבע, וענין זה אינו חוץ מהטבע, אדרבה כך הוא דרך וטבע העולם, והרי אבינו הראשון אדם יציר כפיו של ה' אחד היה וממנו נתמלא כל העולם כולו, וכן נח ובניו שנשארו לבדם ומהם נפצה כל הארץ, ואם כן מה פלא יש במה שמשבעים נפש נעשית אומה אחת. ובפשוטו יאמר על שהיה זמן קצר רד"ו שנה שהיו במצרים ונעשה בזמן קצר כזה אומה גדולה, וכמו שבאמת סיפרו רז"ל מפלאי ריבויים במצרים שהיו יולדת ששה בכרס אחד וכדומה (ברכות ס"ג:), אלא שעדיין יש לדקדק למה פרט כאן פלא הזה יותר מכל הנפלאות שכללם כולם גם יחד, באומרו את הגדולות ואת הנוראות האלה כו', ויהיה גם פלא זה כאחד מהם, ולמה יצא זה מהכלל לפורטו בפני עצמו.
41
מ״בולבאר זה אזכירה מ"ש הרב בעל העקרים (מאמר א' פכ"ג) וז"ל: והרביעי הוא אמונה שהשלימות האנושי יושג במצוה אחת ממצות תורת משה, שאם לא כן תהיה תורת משה מרחקת את האדם מהשגת שלימות האנושי שהוא חיי עולם הבא, כי מאחר שע"י תורת בני נח היו האנשים משיגים מדריגה מה מהעה"ב, כאמרם ז"ל (תוספתא סנהדרין י"ג) חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, ר"ל המקיימים ז' מצות בני נח יש להם חלק לעולם הבא, ואם היה צריך כל בעל תורת משה כל ריבוי המצוות שבאו בתורה כדי להקנותו מדריגה ממדריגות עולם הבא, היתה תורת משה מרחקת האדם מקניית השלימות יותר ממה שמקרבת אותו, וזה הפך אמרם ז"ל (מכות כ"ג: במשנה) רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות עכ"ל. והאריך עוד בזה במאמר ג' פכ"ט ופרק ל' ע"ש באורך.
42
מ״גואמנם עם היות דבריו אמתיים ואנו מאמינים כן, מצד שכן אמרו ז"ל בפירוש (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו', מ"מ הראיה שהביא על זה, דאם לא כן אין תורת משה רבינו ע"ה זכות אלא חובה, שמתחלה לא היה רק ז' מצות והוא הרבה במצות, אומר אני שראיה זו אינה, שהרי גם הרב מודה שבקיימו ריבוי המצוות יתוסף שלימותו בעולם הבא, ואינו דומה המקיים מצוה אחת להמקיים כל המצות, כמ"ש בעצמו במאמר ג' ע"ש, הרי שגבול כל השלימות אשר אי אפשר לאנושי להשיג יותר בעולם הבא הוא כללות כל התורה וכל מצוותיה דוקא, והפוחת מהם תפחת שלימות בעולם הבא בערך מה שפיחת מהתורה, ואם כן עדיין קושיתו במקומו עומד, שכיון שבני נח לא היה להם רק ז' מצות הרי גבול כל שלימותם תלוי רק בז' מצות, וע"י תורת משה רבינו ע"ה תלוי גבול כל השלימות בריבוי מצות מאד.
43
מ״דוכי תימא שגם לבני נח שניתן להם ז' מצות לא השיגו אפילו בקיום כל הז' מצות רק קצת מהשלימות ולא כולו, וכן משמע קצת מדברי הרב ז"ל, אם כן תקשה גם על אותן ז' מצות למה נצטוו בז' כדי להשיג קצת מעולם הבא הרי גם באחת היו משיגים קצת מעולם הבא, ותו יקשה מה נשתנה אלו מאלו, הלא עולם חסד יבנה, ולמה לדורות הראשונים בני נח לא ניתן עצה לשיוכלו להשיג כל גבול השלימות, ולמה לא הודיעם רק ז' מצות.
44
מ״האמנם האמת כאשר לימדונו רז"ל ומבואר בכתבי האר"י ז"ל כ"פ, כי כל אחד מישראל צריך לקיים תרי"ג מצות במעשה דיבור ומחשבה, ואם לא השלים מוכרח להתגלגל, הרי שגבול השלימות תלוי דוקא בכל התורה, וממה שאנו רואין שבני נח לא נצטוו רק ז' מצות, ודאי גבול שלימותם היה די בזה, וכל זה יודה הרב בעל העיקרים. ומה שהוקשה לו דאם כן אין טובה נמשכת מתורת משה רבינו ע"ה, אינה קושיא כל עיקר, כי נקח משל בידינו, העובר בהיותו בבטן אמו הוא במנוחה ושלוה וכל מזונו הוא רק מה שמגיע לו מקצת ממה שאמו אוכלת, ויותר מזה אין צריך כלל ואין לו שום טורח, ובצאתו מרחם אמו יש לו טורח ועמל יותר, כי הצטרכותו יותר וצריך שדי אמו לינק מהם, וצריכה אמו לתקן איבריו תמיד ולכורכו בסמרטוטין ולרחצו בכל יום, וכשמתטנף תבא אמו ותקנח את בנה, ולפעמים יש לו צער ובוכה מחמת העדר הצטרכותו לפעמים. אח"כ נתגדל יותר וצריך יותר מבראשונה, כי צריך מאכל ומלבושים ויתר דברים. אח"כ נתגדל יותר וצריך לילך ג"כ לבית הספר לחכמו ולהרגילו בכל מדע. ובהתגדלו עוד צריך ישא אשה ולקנות בית דירה ולבקש איזה עסק להתפרנס ממנו הוא וכל בני ביתו וזה הוא לו טורח גדול, האם נאמר שטוב היה לו יותר היותו בבטן אמו שלא היה הצטרכותו רק מעט בבלי עמל וטורח, ואח"כ הצטרכותו מרובה והוא צריך טרחא, ודאי אין הדבר כך כי זהו עיקר ההצלחה האנושית הגופיית, וכל העתים הראשונים שעברו עליו שהיה לו בהם טרחא מעוטה הכל לא היה רק הכנה ודרך לשיגיע לימי גדלותו שאז עיקר זמן הצלחתו הגופיית, והרי ראינו איוב בבוא עליו היסורים העצומים ההם צווח (איוב כט, ב) מי יתנני כירחי קדם כימי אלוה ישמרני, ופירשו רז"ל (נדה ל:) איזהו זמן שיש בו ירחים ואין בו שנה הוי אומר זה ירחי לידה, הרי שקודם בוא אליו היסורין והיה מצליח ברוב הצלחה כמו שסיפרו רז"ל, לא נתרעם כלל לומר שבמעי אמו היה טוב לו יותר מחמת שלא היה לו שום עמל וטורח, רק בעת היסורין אמר שאפילו שעובר בבטן אמו עדיין לא הגיע לשום הצלה, אף על פי כן היסורין כבדו עליו כ"כ עד שיותר היה טוב לו בבטן אמו, מחמת שאז היתה עלי שמירה האלהית, כמש"ה (תהילים כז, י) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני.
45
מ״וומעתה ממשל זה של הצלחה אנושית הגופית, ממנו נקח להבין ענין ההצלחה האנושית הנפשיית כי שניהם שוים. והענין כי ביארנו בפרשת בראשית הטעם שלא נצטוו בני נח רק על ז' מצות, היינו כי אז היה מעורב טוב מועט ברע מרובה, כאשר ראינו שבהפרדס באורך הזמן נתפרדו ע' אומות גדולות אשר נשמותיהם מהרע, אבל הטוב זה שנתברר ונפרד מהם לא היו רק ע' נפשות שבאו למצרים, וכמש"ה (דברים לב, ח) יצב גבולות עמים למספר בני ישראל, הרי שנפש אחד מאיש הישראלי היה טמון ברע של אומה שלימה, והיה שם כעובר בבטן אמו עד שנשמטו ונתפרדו מהם כאשר ישמט העובר מרחם אמו בעת לידתו.
46
מ״זולכן בבני נח שהיה הטוב בהם רק כעובר בבטן אמו וכל המצות כולן הם להצטרכות פרנסת נשמות הקדושות שהם ממקור הקדושה אשר שם התורה, ולפי שהצטרכות העובר במעי אמו הוא מעט בהיות עדיין לא הגיע להצלחה האנושית, לכן לצורך הצלחתם של אז היה די להם ז' מצות לכל הצלחה האפשריות להם אז, משא"כ אחר שיצא הטוב מהרע, כאשר יגדל הגוף שאז הוא הצלחתו האמתית וכמ"ש, כך היה ענין גדלות נשמות הקדושות נשמות ישראל, שאז הוא הצלחתם האחרונה התכליתית, אז הצטרכותם מרובה וצריך טרחא, לכן אין שלימותם אלא בקיום כל התורה. וממילא שוב אין מקום לקושית הרב בעל העיקרים לומר מה טובה נמשכת מתורת משה רבינו ע"ה, הלא מתחלה היה די בז' מצות, כאשר לא יאמר איש נכבד ומצליח, מי יתנני כירחי קדם וכאמור, וכל זה מובן והוא ברור.
47
מ״חועל זה ירמזו אלה מקראי קודש, התחיל לומר את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד כו'. ירצה, שתתאמץ מאד בעבודתו כי צריך אתה לקיים כל המצות, וכמו שאמר בפרשה דלעיל כל המצות אשר אנכי מצוך היום תשמרון לעשות למען תחיון, ר"ל שגבול השלימות שהוא חיי העולם הבא תלוי בכל המצות דוקא, וכן יזהירם גם כאן ואמר עוד הוא תהלתך כו', לכן מהראוי לך להתאמץ בזה.
48
מ״טוכי תימא אם כן לא עשית לנו טובה אלא רעה, שמתחלה היה די בז' מצות, לזה אמר ראה נא כי בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה שנפרדו מע' אומות, כי כל נפש ונפש היה תוך אומה שלימה והיה שם בבחינת עובר במעי אמו, לכן היה די להם בז' מצות משא"כ ועתה שמך ה' ככוכבי השמים לרוב, כי דרך מדריגות הקדושה בהתיחדם גם יחד יאירו זה בזה ויתנוצצו לרבבות נצוצות חדשות, לכן כאשר בחינת השבעים נפש יצאו מהסתרם, אז הארץ האירה מכבודם, והאירו והוציאו נצוצות, לכן מהם נעשה ריבוי העם, ועכשיו אתם בבחינת ההצלחה האחרונה האנושיית הנפשיית, לא כבראשונה שהייתם תוך בני נח כעובר במעי אמו, לכן עתה צריכים אתם לטרוח ולקיים כל המצוות, ולזאת ואהבת את ה' אלהיך ושמרת משמרתו חקותיו ומשפטיו ומצותיו, שתיבות אלו כוללים כל התורה וק"ל.
49
נ׳ורואה אני את הדברים האלה ביאר לנו משה רבינו ע"ה עוד בביאור יותר בפרשת ואתחנן, ומבלי שנאריך בדקדוקים כי יובנו מעצמם. אמר שם (דברים ו, כ) כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אתכם, הוא קושית הרב בעל העקרים מדוע לבני נח היה די בז' מצות, ואתכם דייקא צוה ה' תורה שלימה אשר יש בה עדות גם חוקים גם משפטים וזו שאלה טובה.
50
נ״אעל זה אמר תשובה ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים כו', ידוע כי אף שכבר יצאו הע' נפש מתוך קליפות כל האומות, אף על פי כן עדיין היו במצרים בבחינת עובר במעי אמו ויציאת מצרים היה כמו לידה, ולכן היה במצרים כל המכות ההם, כי היה להם חבלי לידה כאשה בעת יציאת העובר ממנה שיש לה חבלים וצעקתה נשמע כמו שארז"ל, כך היתה צעקה גדולה במצרים, ולזה אמר שתשיב לבנך, הנך יודע כי עבדים היינו לפרעה במצרים ועד עת שיצאנו משם היינו כעובר במעי אמו, ומטעם זה ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה דייקא, כמו העובר כשיוצא מבטן אמו יש לה צער לידה, וצריכה התפעלות עצום מן המילדות וכדומה, ועוד ויתן ה' אותות ומופתים גדולים ורעים במצרים כו', כי היה להם חבלי לידה וכאמור.
51
נ״בהרי שעד אותו העת היינו רק בבחינת עובר שצורכו מועט, עבור שאז אין זמן הצלחתו, ואותו העת הוא רק הכנה עד שמגיעתו לשלימותו האחרון שהוא הצלחתו האמתית, ולזה אמר ואותנו הוציא משם (מבחינת העיבור) למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבותינו, הוא גדלותנו והצלחתנו ושלימות האמיתי הנפשיי לנו, ולכן ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, 'כל' דייקא, שאנו צריכין לקיים כל המצות לטוב לנו כל הימים לחיותנו כו', כי הצטרכותנו עכשיו מרובה ושלימתנו תלוי דוקא בקיום כל התורה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה, ירצה שאצלנו אין נחשב לצדקה כלל אלא אם כן נקיים כל המצות, לא כמו שהיה די לבני נח ז' מצות וק"ל. חסלת פרשת עקב
52