ערבי נחל, כי תצא א׳Arvei Nachal, Ki Teitzei 1

א׳תקס"א

ב׳כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו כו'. נקדים מ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים פט, מט) מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה. יש לדקדק באומרו מי גבר יחיה ולא יראה מות, הרי מצינו כמה שלא מתו כאליהו ורבי יהושע בן לוי ודומיהן. ותו מאי ולא יראה מות, היה לו לומר ולא ימות. ותו תימה איך אמר מי גבר כו' ימלט נפשו מיד שאול שעשה לנמנע היות יוכל אדם לינצל מגיהנם, ואדרבה כלל מסור בידינו כי הצדיקים ינצלו מגיהנם, והרי פסוק זה מרפה ח"ו ידי עובדי ה', כי יאמרו אך שוא עבוד ה' ח"ו ומה בצע לשמור משמרתו אחרי שאי אפשר להמלט מהגיהנם.

ג׳ונלענ"ד ביאור הפסוק לאמתו ע"פ משארז"ל (סוכה נ"ב.) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אמרם ז"ל יצרו של אדם ולא אמרו יצר הרע מתגבר על האדם אולי יפורש, כי נודע שיש שני מיני יצר הרע, האחד הוא המלאך המסית אשר לזה נברא וזהו מלאכתו, ועליו ארז"ל (שם) לעתיד לבוא מביא הקב"ה היצר הרע לצדיקים נדמה להם כהר ולרשעים נדמה כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין. דצריך להבין על מה זאת עשה ה' ככה, ולמה הצדיקים והרשעים לא יראו את היצר הרע כמו שהוא באמת אם כהר אם כשערה.

ד׳אלא הענין ע"פ משארז"ל (שם) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, והיינו כי הלא לא ברא הש"י את היצר הרע אלא כדי שיהיה בחירה ושיתן שכר, ואמנם היצר הרע היה מבטל הבחירה ומטהו לרע לרוב פיתויו והיה רחוק משכר ועלול להפסד, רק שאמר הש"י בראתי היצר הרע בראתי לו תורה תבלין (קידושין ל:) שהתורה מדחה היצר הרע, ולכן האדם עומד בין המשפתים כי היצר הרע מטהו לרע והתורה מטהו לטוב ונשאר עומד על בחירתו, לכן לא ניתן רשות להיצר הרע לפתות לאדם אלא כערך התורה שבו, דאם לא כן בטלה הבחירה, ולכן כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ולכן לעתיד לבוא הרשע יראה יצר הרע שלו שהוא כחוט השערה והצדיק יראה יצר הרע שלו שהוא כהר, והרי זה יצר הרע אחד אשר לא ניתן לו רשות לפתות רק לכל איש ואיש כפי ערך שיכול לעמוד נגדו.

ה׳אבל יש מין יצר הרע השני שהוא תאות הגוף מצד עצמו מצד היסודות וכמ"ש הרח"ו איך מכל יסוד נמשך תאוה אחרת, וכאשר אין האדם מחליש כחם אזי מתגברת התאוה יותר מכדי כח ושכל האדם, עד שלא יוכל להלחם נגדו מצד עצמו אם לא מצד עזר הש"י, ולכן אמר יצרו של 'אדם' דייקא, ר"ל היצר של האדם עצמו שמצד יסודות גופו 'מתגבר' עליו דייקא, ר"ל שגובר יותר מכדי כח אשר ביד האדם להלחם נגדו, משא"כ היצר הרע הראשון שאין לו רשות להתגבר יותר מן כחו של האדם, אבל זה מתגבר, ולכן צריך לזה עזר מן הקב"ה ודו"ק ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, ואם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יעסוק בתורה (כי בראתי לו תורה תבלין) אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שיש בו עול מלכות שמים ומטיל יראה ואהבה על האדם אי אזיל מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה ע"כ (ברכות ה.).

ו׳וישP לדקדק דמשמע דיזכור לו יום המיתה ודאי מועיל, והרי באמת יצוייר שגם זה אינו מועיל, וכמאמרם ז"ל על פסוק ואחריהם בפיהם ירצו סלה, אלא הענין מבואר בר"ח כי באמת אין די בהזכרה בפה ולבו בל עמו, אלא צריך לצייר נגד פניו ולבו, וידמה בנפשו כאלו מת כבר ובשרו נרקב ועצמותיו מתפזרים ונרקבים, וכאשר יצייר כזאת לפניו בעת בא אליו תאוה או כבוד אזי בודאי יתבטל הכל ממנו, כי מאחר שמצייר הוא בעיני עצמו שכבר מת זה שנתים ימים ובשרו נרקב, ושאם עומדים לפניו כל מיני תאות וחמדות אין בו הרגשה כלל או אם יכבדוהו אין פונה אליו כי אינו יודע ואינו מרגיש, אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ודאי דבר זה מועיל לבטל כל רע מאתו.

ז׳ואחשוב רמז נכון לזה בפסוק וכבוד עשו לו במותו (דברי הימים ב לב, לג) הכתוב גבי חזקיה מלך יהודה דלכאורה מאי קמ"ל. אלא הענין הוא לפי שבימי אחז אבי חזקיה נעשו ישראל כעפר לדוש עבור רשעתו והיה מבוזה בעיני כל ישראל, וכאשר מלך חזקיה החזיר כל ישראל בתשובה ולמדם כל התורה והיו כל ישראל תלמידיו מצד שלמדם תורה, ועבדיו מצד שהיה מלך, וגם עזר לישראל שנתגברו בימיו, ועי"ז היה מכובד מאד בעיני כל ישראל יותר מכל המלכים והיה לו כבוד רב, וחשש אולי ירגיש קצת מהכבוד בנפשו ליהנות מזה, לכן צייר לפניו ענין המיתה כאמור, ואזי כל הכבוד שעשו לו היה בעיניו כמו הכבוד שעושין לאדם אשר מת, ועי"ז לא היה כלל הרגשה בנפשו מאותו הכבוד. וזהו שאמר וכבוד עשו לו, ר"ל כל הכבוד שהיה לו מכל ישראל כל ימי חייו היה במותו, כי תמיד בעת הכבוד היה נדמה לו שכבר מת והוא רמז נכון. נמצא מי שרואה תמיד המות לפניו ממש אזיל היצר הרע מאתו ואינו חוטא ועי"ז ניצול מגיהנם, משא"כ מי שאינו נוהג ככה, אם כן היצר הרע מתגבר עליו וחוטא וסופו יורש גיהנם.

ח׳ובזה ביארתי הסליחה של ערב ראש השנה אדם איך יזכה בכל יום למות מחכה. וזה תימה, דאטו משום זה לא יזכה. אלא שהוא בלשון שאלה ותשובה ששואל אדם איך ובאיזה אופן יזכה והשיב בכל יום כו' שעל ידי זה ניצול מעבירות, ושאל עוד בשר מה ידבר, ר"ל מה יש לו לדבר והשיב והוא מובל כו', ר"ל שידבר ויזכיר דבר זה תמיד שע"י שמדבר בפיו יכנס הדבר בלבו לזכור היטב, וכמו שפירש התבואות שור פסוק הודיעני ה' קצי כו' (תהילים לט, ה) ע"ש. וזשה"כ מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו כו' והאי ימלט נפשו נמשך לשלמעלה, ור"ל שלא מצינו גבר אשר בעת חיותו אינו רואה המות לפניו שיוכל למלט נפשו מהגיהנם שזה אי אפשר, ואינו נמלט מהגיהנם אלא ע"י שיזכור לו יום המיתה, דהיינו שיראה זאת מצוייר לפניו ובעיניו יראה ויבין. כן נלע"ד ביאר פסוק זה.

ט׳אך עדיין יש לדקדק מדוע אמר דוקא לשון גבר ולא אמר אדם או איש או אנוש. ותו יש לדקדק דעשה לנמנע שינצל האדם מהגיהנם ומן יצר הרע בלתי ע"י הזכרת יום המיתה, והרי הש"ס אמר (ברכות שם) יעסוק בתורה יקרא קריאת שמע אי אזיל מוטב ואי לא אזיל הוא שיזכור לו יום המיתה, הרי שיצוייר לפעמים שע"י העסק בתורה לבד אזיל היצר הרע מניה וניצול מהגיהנם בלי הזכרת יום המיתה ע"י תקנות הראשונות.

י׳אמנם הנה המפרשים דקדקו במאמר זה בהא דקאמר אי אזיל מוטב ואם לאו כו', הרי שב' תקנות הראשונות המה מסופקות והתקנה אחרונה היא ודאית, אם כן למה יתחיל כלל בראשונות ולא יעשה תיכף זכרון יום המיתה. ומה שנ"ל בזה כי נודע שחולי הנפש כמו חולי הגוף הבא מצד שיסוד אחד גובר על חבירו, ורפואתו הוא בדבר המנגד, דהיינו אם גבר יסוד אש צריך ליקח סמים המקררים, וכן בהיפוך אם יסוד המים גבר צריך ליקח סמים המחממים, וכן בכל היסודות, וכך הוא בחולי הנפש שהמה התאוות הנמשכים מרוע היסודות כאמור, יש מצד חימום היצר הרע שמחמם לעבירה, ויש מצד עצלות ועצבות וקרירות, והרפואה הוא להרגיל בהפכו כמ"ש הרמב"ם ז"ל (הל' דעות פ"ב ה"ב), ועין במה שהאריך בענין זה הגאון יעב"ץ בסידור שלו בחלק ב' ע"ש.

י״אוהנה נראה שגם בחולי הגוף כתוב בספרי הרפואות לכל חולי כמה מיני רפואות, רפואה הראשונה אם תועיל ואם לא תועיל עשה זאת ואם לא תועיל עשה אחרת, והענין, כי דרך משל אם יש לו חולי המחמם וצריך לו סמים המקררים, ויש מיחוש אולי ע"י סמים המקררים יתעורר חולי אשר מצד הקרירות, לכן צריך רפואה מהסמים להיות לפי ערך החולי, שאם החמימות מעט צריך ליתן רפואה מהסמים אשר יש בכחם קרירות כפי ערך החימום מהחולי, ועי"ז מתמזג ונעשה במזג השוה, ואם החימום מהחולי הרבה צריך לו סמים אשר יש בכחם קרירות רב כפי ערך החולי.

י״בולכן כך דרכו של הרופא כשבא אצל החולה אם מבין בו שיוכל עוד לחיות כמה ימים בלי רפואה, כי עדיין לא גבר בו החולי מזמן רב, אזי עושה נסיונות עבור שאינו יודע שיעור החימום מהחולי, לכן נותן בתחלה הרפואה הראשונה כי חושש אולי החימום אינו רב כ"כ, ואז אם יתן לו הסמים המקררים הרבה אולי יתחדש בו חולי המקרר, וכאשר רואה שזו הרפואה אינו מועיל אזי מסתמא החימום והחולי רב, אזי נותן לו הרפואה השניה אשר יש בה קרירות יותר, ואם גם זה אינו מועיל אזי נותן הרפואה השלישית, וככה מנסה עד קצה האחרון לידע שיעור החולי. אכן בבואו אל החולה ורואה שהוא מסוכן שלא יוכל לחיות איזה ימים בלי רפואה, אז אין לו פנאי לנסות וליתן לו בתחלה הרפואה הקלה, כי חושש אולי לא תועיל רפואה הראשונה ובעוד שיעשה לו רפואה השניה ימות, לכן מוכרח ליקח תיכף הרפואה האחרונה המועיל בודאי, ואם יתעורר איזה חולי עליו על ידי קרירות אזי יהיה לו פנאי אחר כך לתקן אותו החולי, אבל זה החולי אשר עליו עתה מוכרח לרפאות מיד כי אין פנאי לנסות.

י״גוכן הענין ברפואות הנפש, הנה באמת זו הרפואה מן זכרון יום המיתה על הדרך שפירשנו שיצייר במחשבתו שהוא כבר מת זה ימים ונרקב בשרו ועורו ודאי היא רפואה מועלת, שעי"ז ודאי יתבטל מאתו חימום כל התאוות, אבל יש חשש שעי"ז יתחדש בקרבו חולי נפש אחרת, והיינו עצלות ועצבות ולא יוכל לעשות שום מצוה בשמחה, ולכן ענין ההנהגה בזה הוא כמו הנהגת הרופא שאמרנו, כי אם עדיין לא גבר החולי בו כל כך ועדיין יש בקרבו קצת תשוקה ורצון לעבודת הבורא ית"ש, רק שיש בו ג"כ תאוות רעות אזי טוב לו שיעשה נסיונות ולא יקח מיד הרפואה האחרונה, אלא יעסוק בתורה אי אזיל מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם גם זה אינו מועיל אזי יזכור יום המיתה, אבל מי שרואה בעצמו שכבר גבר עליו החולי והוא צריך לרפואה מיד, כי יסתכן בלי רפואה בראותו שכבר גברו עליו התאוות עד קצה האחרון, אזי אין לו פנאי לנסות כלל והוא מוכרח מיד לעשות רפואה של זכרון יום המיתה, ואם עי"ז יתחדש בו חולי העצבות שלא יניחהו לעשות מצוה יעשה אח"כ רפואה לזה, אבל כעת אין לו לחשוש לזה כלל, כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי כו' (תהילים נ, טז), ונודע כי גבר הוא המדרגה הפחותה מורה על רשע גמור, ולזה אמר מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול, ר"ל כי מי שכבר הוא במדרגת גבר והוא ברשעתו שכבר גבר עליו החולי מאד, אי אפשר לו למלט נפשו מיד הגיהנם, אם לא שיראה המות לפניו וכאמור.

י״דבדרך אחר נראה לבאר אמרם ז"ל יזכור לו יום המיתה כי דקדקו המפרשים דתיבת לו מיותר. ונראה לי בהקדם ב' מאמרים. מאמר א' במסכת סנהדרין (ס"ג.) אמר ר' יוחנן משום רשב"י אלמלא וי"ו שבהעלוך לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט, ר"ל שישראל בעשותם העגל לא כפרו בהשי"ת לגמרי דהרי אמרו העלוך בלשון רבים הרי שעבדו בשותפות, אבל אילו כפרו בהש"י לגמרי ח"ו לא נשתייר כו'. והוא תמוה, דהרי העובד עבודת גלולים בשותפות הוי עובד עבודת גלולים ועון חמור הוא, ועל כרחך שהשי"ת מחל להם, אם כן נהי דהעובד עבודת גלולים בלי שותפות הוא חמור יותר, מאן לימא לן דעל זה לא היה השי"ת מוחל להם.

ט״ומאמר ב' במס' מגילה (י"ב.) שאלו תלמידיו את רשב"י מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה (בימי המן) א"ל אמרו אתם א"ל מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע א"ל א"כ שבשושן יהרגו שבכל העולם כולו אל יהרגו א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר א"ל וכי משוא פנים יש בדבר א"ל הם לא עשו אלא לפנים ולפיכך אף הוא לא עשה עמהם אלא לפנים. ויש לדקדק במאמר זה. חדא, באמרו אם כן שבשושן יהרגו, והרי באמת הגזירה נתבטלה ולא נהרג אפילו אדם אחד, ועיקר קושיתו הוא רק על הגזירה הראשונה, ואם כן היה לו לומר על שושן יגזור על כל העולם אל יגזור, אבל מה הלשון אומרת שבשושן יהרגו. ב' באומרם לו וכי משוא פנים יש בדבר, ולדידהו מי ניחא דגם לטעם שלהם הרי מאחר שחזינן שיצאה הגזירה להשמיד, אם כן מסתמא עון חמור הוא, ואם כן קשיא וכי משוא פנים יש בדבר ואיך נתבטלה הגזירה. ג' מה הוקשו וכי משא פנים יש בדבר כו' הרי ישראל עשו תשובה כנודע מדברי הצומות וזעקתם אשר עשה מרדכי וישראל.

ט״זלבאר כל זה נבין משארז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, וצריך להבין מה ועל מה זה. גם צריך להבין שנודע (יומא פ"ח: במשנה) האומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב דוקא שני פעמים אין מספיקין בידו לעשות תשובה, אבל פעם אחד יכול לחטוא חטא קל כדי שיקיים מצות תשובה שהיא אחת מרמ"ח מצוות עשה, וגם זה צריך ביאור, הלא טוב שלא יחטא האדם בשום פעם ולא יצטרך לעשות תשובה.

י״זאולם הענין, כי זה לעומת זה עשה האלהים קדושה וטומאה, ומן חטא אדם הראשון נתערב טוב ורע הכל ביחד, ועיקר מעשינו ותורתנו ומצותינו לברר הניצוצות קדושות מתוך הטומאה, ומחמת התערובות הזה יש באדם יצר טוב ויצר הרע, נשמה מצד הקדושה ונשמה מצד הטומאה, ועי"ז יש בחירה לאדם, וכשנמשך אחר נשמה הקדושה אזי נפרש ונבדל לגמרי מהטומאה ונעשה צדיק גמור אשר אין לו נגיעה כלל בטומאה (וכן להיפוך), נמצא זה הצדיק אינו עושה רק שפורש את עצמו מהטומאה, אבל הטומאה נשארת במקומה לא נתבטלה, משא"כ האדם החוטא שנכנס לתוך הטומאה ואח"כ עושה תשובה מאהבה שזדונות נעשו כזכיות, הרי הוא מהפך הרע לטוב ומעביר רוח הטומאה מהארץ, שזהו עיקר התכלית המקווה, לכן שכרו עד אין חקר, ולכן תשובה היא אחת ממצות עשה וק"ל.

י״חובזה מובן מדוע בכל עת שיש צרה ח"ו לישראל והש"י מושיעם, לא די להם שיש להם תשועה מן העו"ג, אלא גם יש להם נחמה כפולה שמתגברים עליהם ונוצחים אותם, וכבר נאמרו טעמים על זה במפרשים. ועם האמור מובן כי כל עת צרה ליעקב הוא ע"י חטאותם ואין תשועתם בא אלא ע"י תשובה, ואז מהפכים שורש הרע לטוב, וכיון שהעובדי כוכבים כל חיותם מהרע ואלו ביערו רוח הטומאה מהארץ סר כחם מעליהם ונופלים לפני ישראל.

י״טוהנה לפי זה האדם החוטא ושב שעי"ז מבער רוח הטומאה מן הארץ, היה ראוי לכאורה שיבא משיח ומיד יכלו כל שונאי ישראל, כיון שחיותם מהטומאה וכבר נתבער רוח הטומאה. אלא דהא ליתא, חדא, דאף שאדם אחד ע"י כח תשובתו ביער רוח הטומאה מן הארץ, היינו בשורש נשמתו לבדו, אבל כללות הטומאה עדיין נשאר. ותו דודאי יש מדרגות בטומאה כמו בקדושה שכל עוד שעושה מצות יותר ויותר עולה ממדרגה למדרגה, וכל המצוה שהיא גדולה יותר מדרגתה בקדושה כך גבוה יותר בטומאה להיפך, ולכן זה שעשה עבירה ומכל מקום עדיין לא הגיע למדרגה עליונה שבטומאה, לכן אף שאח"כ עשה תשובה ונתהפך מדרגה זו שבטומאה לטובה, מ"מ עדיין המדרגה העליונה שבטומאה נשאר במקומו.

כ׳ולפי זה אם יצוייר שכל ישראל יחד יעשו העבירות כולם שיעברו על כל התורה ואח"כ יעשו תשובה, אז יתבער כל רוח הטומאה מהעולם, דבזה אין שייך ב' תירוצים הנ"ל, מאחר שכללות ישראל עברו על כל התורה והוא כללות כל רוח הטומאה, ואח"כ בעשותם תשובה הפכו כל הרע בכללו לטוב, אם כן נתבער כל רוח הטומאה והיה ראוי שיכלו כל שונאי ישראל כי לא נשאר להם שום חיות כלל. ובהיות כן קשיא הא קי"ל (עירובין ס"ט:) חמורה עבודת גלולים שכל המודה בה ככופר בכל התורה הרי שעבודת גלולים לבדה היא כללית כל רוח הטומאה, אם כן הרי כל ישראל עשו העגל כי חור נהרג ואהרן אף הוא חטא כמש"ה (שמות לב, כה) כי פרעה אהרן, ומשה רבינו ע"ה לא נחשב בזה כי הוא לא היה בעל בחירה כלל כאשר ביארנו במ"א ואח"כ כששבו מדרכם איך ישארו העובדי גלולים בעולם, הרי היה כאן כל ישראל וכללות כל רוח הטומאה נהפך לטוב.

כ״אאכן התירוץ הוא לפי שעבדו עבודת כוכבים בשותפות, ויש מדרגה גבוה וחמורה יותר בעובד גלולים דהיינו העובד בלי שותפות, לכן כששבו אף שאותו המדרגה שברוח הטומאה נהפך לטוב, מ"מ עדיין נשאר המדרגה העליונה ממנה. ולפ"ז שפיר קאמר דאלמלא וי"ו שבהעלוך דהיינו אם עבדו בלי שותפות, אם כן אח"כ כששבו לא נשתייר משונאיהם של ישראל דייקא שריד ופליט. והבן כי נכון הוא בע"ה.

כ״בובזה נבא לביאור מאמר דמגילה הנ"ל עם מה שאמרנו, דמהאי טעמא כשנושעים ישראל מאוביהם רואים ג"כ נקמה בשונאיהם ע"י שעשו תחלה עבירה ועשו תשובה והפכו הרע לטוב, ולכן שאלו מפני מה נתחייבו שונאיהם של ישראל שבאותו הדור כליה, 'שונאיהם' דייקא, ר"ל מפני מה כשהיה להם ישועה אז הרגו בשונאיהם כו' וכי איזה עבירה עשו עד שנאמר שהפכו הרע לטוב, ואמרו לפי שנהנו כו' שהוא איסור ואח"כ עשו תשובה והפכו הרע לטוב. א"ל אם כן שבשושן יהרגו כו', ר"ל אותם יהודים שבשושן שעשו עבירה לכן כששבו הרגו בשונאיהן, אבל יהודים שבכל העולם מה כח היה להם להרוג בשונאיהם, א"ל אמור אתה א"ל מפני שהשתחוו לצלם ששם היו כל ישראל לכן כולם היה להם כח להרוג בשונאיהם, א"ל וכי משוא פנים יש בדבר, ר"ל דאם כן ראוי שיהרגו כל העובד גלולים באין שריד ולמה נשא להם פנים, בשלמא לדבריהם שהוא בשביל שנהנו שזה איננו העבירה החמורה מכולן, דהא יש עבירות חמורות מזו לכן לא נהרגו כולן וכאמור לעיל, משא"כ אי בשביל הצלם ושם היו כל ישראל ועבודת גלולים שקולה ככל התורה למה נשאר פליטה מהעובד גלולים, ועל זה תירץ הם לא עשו אלא לפנים, ר"ל באמת אילו עבדו העבודת גלולים בלבם ודאי כך היה שכאשר שבו לא היה נשאר פליטה מן העובד גלולים אבל באמת לא היתה העבירה כ"כ חמורה לפי שלא היה רק לפנים ואתי שפיר.

כ״גועם האמור נתנו בעלי המוסר עצה נבחרה לאדם כאשר יסיתהו יצרו וישליך בו תאוות לאיזה ענינים מהעבירה, אם כבד עליו לדחות היצר הרע, הנה ישכיל וישים בכל עת אל לבו איך ההרהורים והתאות הבאות תמיד אל האדם הן הנה כענין המלך השולח את בנו למרחוק למדינת שונאי המלך ומתנגדיו כדי להרוג בהם מכה רבה ולהחזיר את המדינה אל המלך אביו אשר המה גזלו מאתו, ומה שהמלך שולח את בנו ולא אדם אחר הוא לפי היותו בן חיל מאד ונאמן ואהוב מאד לאביו ולא יוכל ענין כזה להעשות על ידי אחר רק ע"י הבן האהוב, ככה המה התאוות, כי בכל התאוות ודברים הרעים יש ניצוצות הקדושה, ונשלחו אותן התאוות אל האדם הישראל, שעי"ז הוא יורד ונופל אל אותו הרע, כי במקום שהמחשבה שם כל האדם שם, וכששב האדם תיכף ומיד ומדחה התאוה מפני פחד ה' ואהבתו, אז מיד הוא עולה משם ועולים עמו כל הניצוצות אשר היו שם והרע הפך לטוב והחזיר הכל אל הש"י.

כ״דומה שנעשה ענין זה ע"י האיש הישראל, הוא לטעם היותנו בנים אהובים בנים בחונים ברורים ונאמנים לפני אבינו שבשמים, אין נעשה עסק כזה רק על ידינו, הנה כאשר ישים האדם אל לבו דבר זה אזי בחשק נמרץ יתלהב לבו לעשות רצון אבינו מלכנו וללחום מלחמתו, ויהיה קל בעיניו לדחות התאוה כמעביר הפקק מעל הצלוחית, וכל המרבה להעמיק בדבר זה הרי זה משובח ויתברך מאלהי אמן והבן.

כ״הואחשוב שלזה רמזו ז"ל יזכור לו יום המיתה, בתיבת לו ירצו על יצר הרע דאיירו ביה, ר"ל שיזכור האדם וישים אל לבו כי היצר הרע שמתגבר עליו הוא לו יום המיתה, ר"ל להיצר הרע, ושבשביל זה נפל לו התאוה כדי לבטל הרע ההוא, ושהוא הבן האהוב והנאמן לפני אבינו שבשמים ללחום מלחמתו ובחשק זה ידחהו והבן. ואל ענין זה רמזתי בפסוקים שהתחלנו, אמר כי תצא, ר"ל כשיתגבר תאוה ח"ו על האדם שהוא ענין יציאה שיורד מהקדושה אל מקום הרע, ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים, אזי תדע כי יציאה זו היא למלחמה על אויביך וכאמור, ואז בידיעה זו עצמה ובסבתה ונתנו ה' אליהך בידך, והיינו כאמור יזכור לו כו' שעי"ז נדחה היצר הרע ונתהפך הרע לטוב, ושבית שביו היינו הניצוצות שהיו שם בשבי יוקחו משם והבן ודו"ק.

כ״ולא תראה חמור אחיך כו' נדחים בדרך והתעלמת מהם הקם תקים עמו. ערש"י ושפתי חכמים מה שהקשה בפסוק דלשון לא תראה משמע שמצוה שלא יראה כלל אלא יעלים עין כאומרו והתעלמת, והאמת אינו כך. ועם כי ודאי הפירוש האמת הפשוט כמו שפירש"י ז"ל, מ"מ הדרשה תדרש ודברי תורה כפטיש יפוצץ סלע. עוד יש לדקדק בכפל לשון הקם תקים, וגם שינוי הלשון כי הקם אינו מורה על ענין חיוב כמו תקים שמורה תיבה זו על חיוב גדול. עוד בפסוק הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, יש לדקדק ג"כ בכפל לשון הוכח תוכיח והשינוי ג"כ כנ"ל דתיבת הוכח אינו כ"כ לשון חיוב כמו תיבת תוכיח. עוד יש לדקדק ולא תשא עליו חטא אין לו ביאור והבנה.

כ״זונ"ל עפ"י משל וידבר פסוק אחד מהמשל ופסוק אחד מהנמשל. והענין הוא אדם אחד הולך בדרך והוא עיף ויגע ומשאוי נושא על כתיפו ובא למקום טיט ורפש בשני רגליו ואינו יכול לזוז משם כלל וכלל והוא עומד והמשאוי עליו, ובהיותו עומד כך עבר לפניו איש אחד והתחיל לבקש ממנו ולבכות לפניו שיעזור לו וריחם עליו ורצה לקחת המשאוי מאתו בכדי שיצא זה מהטיט, ובהיות לא נשמר היטב בלקיחתו המשאוי וכבד עליו המשאוי, וכאשר התחיל זה למשמש בהמשאוי לקחתה מעל כתפו הכביד עליו ונפל כולו לתוך הטיט ואותו המשאוי עליו, אח"כ הלך לו האיש העוזר וכאשר ראה זה שהלך לו התחיל לצעוק אחריו וקללו קללה נמרצת על שאינו רוצה לעזור לו. ונבין הטעם למה בראשונה ביקש ובכה שיעזרהו ואח"כ קללו שיעזרהו. והטעם פשוט, שבראשונה מה שבא לעזור לו הוא רק מנדבת לבו ואילו לא רצה לעוזרו אין לקללו עבור זה, משא"כ אחר שעזר לו פעם אחת וקלקל לו יותר מאשר היה תחלה, לכן הוא מחויב לעזרו כיון שהוא המקלקל.

כ״חהנמשל הוא האדם הולך ומשאוי עליו, הוא מה שאמר הפסוק (תהילים לח, ה) כי עונותי עברו ראשי כמשא כבד יכבדו כו', ומתנהג כך עד שעונותיו ילכדנו כנלכד ברגליו ואינו יכול לזוז כלל, והיה מצוה מהש"י שהרואה יעזור לו ליטול המשא מאתו, והוא שיתן לו עצות ויוכיחנו ויזהירנו לקיים מצוה ולברוח מעבירה, ועל העבר לעשות תשובה שבזה משליך העונות מעל כתפו, ובאמת עצה זו של התשובה אינו דבר כבד לעשות הגם שהוא דבר יקר וחשוב בעיני הש"י, אבל מ"מ אינו כבד לעשות כי ענין התשובה הוא דבר קל שישים האדם אל לבו גדולת הש"י מכל נבראיו כל העולמות ותולדותיהן והשגחתו על כולם בכל רגע כמימרא, וישים אל לבו שפלותו איך אדם להבל דמה כו', ויצייר בלבו שמלך מלכי המלכים הזה קרא לשפל הזה וצוהו מצות והזהירו מעבירות וזה עבר על ציוויו, וכאשר ישים זאת אל לבו יפול עליו פחד ובושה גדולה כי אפילו שר קטן שמזהיר איזה דבר אין עוברין על ציוויו, ומחמת זה יתחרט מאוד על שטות הגדול הזה שעשה למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה, וממילא כאשר החרטה גדולה אצלו אזי ממילא מקבל על עצמו בלב שלם מהיום והלאה לבל ישוב עוד לכסלה והיינו עזיבת החטא, ושתי אלה החרטה ועזיבת החטא הן הן עיקרי התשובה והש"י מקבלו.

כ״טואם אמנם צריך ג"כ לתעניתים כמבואר בדברי רז"ל וידמה לאדם שזהו דבר כבד, אין הדבר כך, כי אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו עבודה זרה ג. ורחמנא ליבא בעי (סנהדרין ק"ו.), וכאשר מצא הקב"ה את לבבו נאמן בחרטה ועזיבת החטא, אזי עוזר לו הקב"ה אח"כ ומתענה לאט לאט לפי כחו. לא כאותן הסוברים שהתענית הוא עיקר התשובה, וכאשר מתחיל אלול הם מתענים הרבה והנהגת עשייתם ודיבורם ומחשבתם כהנהגתם בכל שנה ועושה עבירות ותיכף מתענה ומיד אחר התענית עושה ג"כ כמנהגו, וגם ביום התענית גופיה עושה ג"כ כחפצו, הכזה יהיה צום, והמה סוברים שזהו התשובה וזה הבל וכסילות.

ל׳ופירשתי פסוק בתהלים (קז', יז) אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו כו', ואמרתי כפשוטו כי העושה תשובה יש מהם אשר התעניתים והסיגופים מזיק להם מאד ויש שאין מזיק להם כלל, וההפרש הוא כך, כי מי שיודע לעשות תשובה כראוי ונכון, שמגביר בעצמו החרטה הגדולה והבושה כנ"ל ומורגל בזה מאד וחפץ מאד שיתפייס לו הקב"ה, וכאשר מתענה וידע שבזה נמחל לו העון והקב"ה כביכול מתפייס, הנה אי אפשר שתענית זה יזיק לו כי אינו מרגיש ברעבון כלל לגודל התענוג והנחת רוח שיש לו מזה במה שעושה דבר שהקדוש ברוך הוא מתפייס בו, מה שאין כן השוטה שאין לו חרטה ולא עזיבת החטא ובושה ודאגה רבה על מעשיו כלל, והולך מהעבירה ומתענה תיכף, הנה זה מרגיש צער גדול מהתענית עד שיכלו התעניתים להזיק לו חס ושלום.

ל״אוהנה ארז"ל (סוטה ג.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ממילא העושה עבירה נחשב לשוטה, ואמר הפסוק כי עוד אוילים מדרך פשעם, ר"ל שיש אוולת יותר מאולת הפשעים, ומהו האולת ואמר כי מעונותיהם יתענו, ר"ל תיכף שהולכים מעונותיהם תיכף מתענים בלי הקדמת חרטה ובושה וכל תנאי התשובה, ועי"ז כל אוכל תתעב נפשם כאמור, אלא צריך להקדים החרטה והבושה היטב ואז גם התעניתים יהיו קלים עליו.

ל״בנמצא כי ענין העצה שנותן לזה להסיר משא העונות מעליו הוא דבר קל. אולם לפעמים זה הבא לעזור לו מקלקלו, והוא ע"פ מה שארז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה כו', כי מתחלה היה שוגג ולא היה המשאוי כבד כ"כ עליו, ועי"ז המוכיחו נעשה מזיד ואז המשאוי כבד מאד מאד, עד שנמשל לגמרי כשוכב לארץ ומשאוי עליו ואינו יכול לזוז באחד מאיבריו, לכן כשאירע כך חובה על המוכיח להוכיחו עוד עד מאה פעמים עד שיסלק המשאוי מעליו, כי בתחלה קודם שהוכיחו לא היה מחויב כ"כ להוכיחו, ואילו העלים עיניו אין להאשימו כ"כ כי חושש שמא יעשנו מזיד, משא"כ אחר שהוכיחו וקלקל לו מחויב לעזרו. וזה אמר הפסוק הראשון מענין המשל ואמר לא תראה כו', ר"ל אם אין לך רחמים גדולים כ"כ על חבירך הנה מי ימחה בידך שלא לראות והתעלמת מהם, ואף על פי כן אני מצוך מצד מצוה הקם, אבל אינך מחויב בדבר רק שאני מצוך על זה, אבל פעם ב' תקים דייקא דפעם ב' הוא חיוב יותר דהיינו באופן כנ"ל שעל ידו נתקלקל מאשר היה.

ל״גוהפסוק הב' הוא הנמשל, ואמר הוכח תוכיח, ר"ל כאשר הוכחתו פעם אחת מחוייב אתה להוכיחו פעם ב', לכן אמר בתחלה הוכח שהוא לשון שאינו חיוב כ"כ משום דלפעמים אינו מחויב כלל להוכיח כשחושש אולי לא ישמע לו, משא"כ על פעם ב' אמר תוכיח שהוא מורה חיוב גמור כי אתה קלקלתו. וביאר הטעם למה יש אז חיוב, ואמר ולא תשא עליו חטא, ר"ל שאם הוכחתו פעם אחת ועזבתו, אם כן תשא עליו את החטא, ר"ל חטא שהוא שוגג ואינו משאוי כ"כ אתה עושה ממנו משאוי ע"י שנעשה מזיד, וזהו ולא תשא כו', וזהו שדרשו ז"ל אפילו מאה פעמים כי כל מה שמוכיחו יותר נעשה מזיד יותר ומחוייב יותר להוכיחו עד ישוב בתשובה שלמה והבן.

ל״דשלח תשלח כו' למען ייטב לך והארכת ימים. יש לדקדק, איך אמר שיעשה המצוה על מנת לקבל פרס. ויש לדקדק עם משארז"ל (בבא בתרא י:) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק גמור ופריך עליה ומשני כאן בישראל כאן בעכו"ם, וטעם הדבר כי העכו"ם אינם מודים להקב"ה רק בהיטיבו להם ואם לאו קורא תגר, וזהו מאמרנו (תהילים פו, ט) כל גוים אשר עשית יבואו כו' ויכבדו לשמך כי גדול אתה, היינו כמש"ה (דברים ג, כד) את גדלך ופירשו זו מדת טובך, והיינו כי חסד נקרא גדולה ור"ל שיכבדו לשמך בעת כי גדול אתה שאתה מיטיב, וכן ועושה נפלאות אתה אלהים לבדך, כמ"ש רז"ל (נדה ל"א.) ע"פ לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין בעל הנס מכיר בניסו מבואר דלשון זה מיירי בנסים, ולז"א כל גוים יכבדו בעת כי גדול אתה היינו שמתנהג עמם בחסד ועושה נפלאות כו', משא"כ אנחנו עמך כו' נודה לך לעולם כשם שמברכין על הטובה כו', זהו פשוטו.

ל״הועוד יתכן לומר טעם הדבר כי ישראל באומרו שיחיה בני הוא ג"כ לקיום רצון ה' להרבות הדמות ושיחיה לעבודתו, וגם באומרו אהיה בן העולם הבא הרי העולם הבא הרוחני היא ההשגה הגדולה ועבודה יתירה ודביקות נמרץ. ועל זה אמרו רז"ל (ברכות ס"ד.) צדיקים אין להם מנוחה אפילו בעולם הבא שנאמר (תהילים פד, ח) ילכו מחיל אל חיל כו' רצו לבל תאמר שהצדיק אחרי מותו הוא בחינת עומד כמו מלאך כי היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כ"ב:) נמצא אינו עושה כלום רק מקבל שכרו כפועל, אלא שהעולם הבא הוא תענוג העבודה תענוג רוחני שאינו פוסק וגם שם הולך ממדרגה למדרגה שנאמר ילכו כו', אם כן זה האומר שאהיה בן עולם הבא הרי כוונתו לעבוד את ה' בעבודה רבה ויתירה, משום הכי אין זה שלא לשמה, משא"כ העכו"ם אשר היו בימי קדם שאינו זוכה לעולם הבא כיון שאין לו עולם הבא כזו רק מדרגה תחתונה כידוע, לכן באומרו שיהיה בן עולם הבא הכוונה בו רק להנאת עצמו, וכן באומרו שיחיו בניו העכו"ם לכן הוי שלא לשמו. ממילא אתי שפיר באומרו למען ייטב לך והארכת ימים שדרשו רז"ל (קידושין ל"ט:) לעולם שכלו ארוך שהכוונה בו לעולם הבא, וענין כולו ארוך היינו שהוא ענין שאינו פוסק ואין לו גבול והולך תמיד ממדרגה למדרגה וכאמור, ממילא לא הוי כלל על מנת לקבל פרס. ומלבד זאת ביארנו בפרשת ואתחנן (ובפרשת שופטים) כי כשמקבל הצדיק שכר זהו עצמו עבודה ע"ש באורך.

ל״וובדרך פנימי י"ל עם מש"ה (תהילים סא, ז) ימים על ימי מלך תוסיף, ר"ל מדת המלכות שנחסרו ספירותיה כנודע, ובתורה ובעבודה מוסיפין לה ספירותיה, וידוע כי הספירות נקראו ימים ולפעמים שנים, וזהו ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור, שיהיו ספירותיה גמורים כמו בדורות הראשונים שהיתה בשלימות, ישב עולם לפני אלהים מדה זו נקרא עולם, וכל עיקר שלימותה שתהיה תורה שבעל פה שוה עם תורה שבכתב, ותקבל מבינה כמו תורה שבכתב, אבל בהיותה קצרה אינה מקבלת רק מתורה שבכתב, ונודע שבינה נקרא אלהים וזהו ישב עולם לפני אלהים והבן. וזהו הכונה באומרו והארכת ימים, והיינו ג"כ למען ייטב לך כי מדה זו עצמה היא כללות וכנסת נשמות ישראל וטובתה וטובת ישראל הכל אחד. והבן וה' יכפר.

ל״זזכור את אשר עשה לך עמלק. במדרש ר' תנחומא (פסיקתא רבתי יב, ח) משל למלך שנטע פרדס ובו אילנות טובים והושיב אצלו כלב רע אמר מי שיבא ויקצץ האילנות ינשכנו הכלב, לימים הלך בנו של מלך וקצץ האילנות ונשכו הכלב ואח"כ בכל עת שרצה המלך להזכיר לו חטאו שחטא לא הזכיר לו בפירוש החטא כדי שלא יהיה נבעת מלפני המלך אלא אמר לו זכור מה שעשה לך הכלב, כך כשהקב"ה רוצה להזכיר לישראל חטאם אמר זכור את אשר עשה לך עמלק ע"כ. וכן מצינו בפרשת דברים שלא הזכיר החטאים רק ברמז, אמנם לא מצינו זה רק בישראל מאהבתו אותנו אינו מזכיר החטא בפירוש, ולזה רימז דוד המלך ע"ה (תהילים לב, ב) אשרי אדם היינו ישראל שקרויין אדם אשרי להם, דאף כשחוטאין עדיין חביבותם גביה, דהא אנו רואין כי לא יחשוב ה' לו עון אינו מזכיר להם בעון בהדיא.

ל״חבהפטרה (ישעיה נד') ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך כו' בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך ובחסד עולם רחמתיך אמר גואלך ה' צבאות כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ כן נשבעתי מקצוף עליך ומגער בך ע"כ. ויש לדקדק הא דאמר ברגע קטן עזבתיך ווי דגלותא אתמשך זה כמה מאות שנה הלזה יקרא רגע. ובאהבת יונתן פירש עם שדקדק עוד מאי הוא תיבת קטן הא ודאי כל רגע הוא קטן וכיון דאמר ברגע תו אין צריך לדקדק קטן. ופירש בדרך דרוש ע"פ הש"ס דברכות (ז.) ואל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע וכמה רגע א' מה' אלפים כו' ובתר הכי קאמר רגע כמימריה ע"ש, ומסיק דבאמת הרגע מתחלק לרגעים ובכל יום כועס הרגע הגדול א' מה' אלפים כו' ובימי בלעם אי אפשר לומר שלא כעס כלל דהא זועם בכל יום אמר קרא, אלא שלא כעס רק רגע הקטנה דהיינו כמימריה ואז לא היה יכול לומר רק כלם, ויהפוך ה' את הקללה לברכה ונעשה מלך, ואח"כ נעשה קללה כי נמשך מזה שישראל שאלו מלך והיו מלכי ישראל שהחטיאו לישראל ועי"ז גלו, נמצא נמשך כל ענין הגלות ע"י רגע הקטנה הזו.

ל״טוהנה המלך שכעס על בנו ונשבע לבל יבא להיכלו משך זמן רב וגירשו, ותיכף ומיד שב אפו וינחם על בנו, ולהחזירו אי אפשר שכבר נשבע, והמלך מצטער כל משך השבועה, אזי מיד כשנגמר משך הזמן שעליו נשבע ובנו בא אצלו התחיל מפייסו מאד ומרחמו ונותן לו מתנות, משא"כ אם בן הזה עשה באמת מעשה רעה גדולה והמלך אינו מתנחם ומצטער כלל בכל אותו משך, ולא שב אפו ממנו כלל בכל משך ההוא, אזי בסוף המשך אף על פי שבנו בא אצלו, מ"מ אינו מפייסו ומרחמו כ"כ כי די לו לאותו הבן במה ששב אל היכל המלך. ממילא בישראל שעיקר הכעס לא בא רק ע"י מלכי ישראל, וזה נמשך ע"י רגע הקטנה, לכן בגאולה שאנו מצפים יהיו רחמים גדולים מאד, כיון שהאף לא היה רק אותה רגע הקטנה, לזה אמר ברגע 'קטן' דייקא עזבתיך שלא נמשך האף אפילו רגע הגדולה רק רגע הקטנה, לכן ברחמים גדולים אקבצך אלו דברי הספר הנ"ל. וע"ש כי לא הארכתי להביא כל דבריו רק במקומות הצריכים תוספות ביאור קצת ביארתיו, ועיין בגוף הספר.

מ׳וקרוב לדרכו פירשתי ג"כ פסוקים אלו בדרך דרוש, שעל פי מה שביארתי בכמה מקומות זה הענין שהקב"ה כועס בכל יום הוא חסד וטובה, כדי שע"י הכעס הזה יוכלו הצדיקים להגין על הרשעים, דאי לא היה הכעס הזה אז אין התחברות כלל לצדיקים עם הרשעים, והנפש החוטאת כו', והקב"ה רוצה שיהיה להם חיבור ויגינו הצדיקים על הרשעים, ועל זה ברא העולם, דאם לא זאת לא היה בורא רק צדיקים לבד, ואם הכרח שיהיו ג"כ רשעים כמו המוץ שצומח עם התבואה לא היה בורא העולם כלל, רק ע"י חסד זה ברא העולם למשוך אלה את אלה שיגינו צדיקים על הרשעים, וזה אי אפשר רק ע"י שכועס, ובעידן ריתחא יש קטרוג על הצדיק ג"כ ואז ניצולו אף הרשעים, והיינו כי רגע באפו חיים ברצונו (תהילים ל', ו) וביארתי זה באורך בחיבור זה וחידושי לחולין פרק אלו טריפות גבי ערוקאי כזית שאמרו במקום מרה כו' ע"ש באורך כי איני כופל כאן הדברים.

מ״אוזהו שאמר ברגע קטן עזבתיך, ר"ל מה שאני כועס בכל יום רגע הוא לתכלית שיהיה וברחמים גדולים אקבצך, ר"ל שיהיה קיבוץ וחיבור לצדיקים עם הרשעים שיוכלו להגן עליהם, והודיע הקב"ה לישראל אהבתו עליהם שאפילו הכעס שכועס הוא רחמים גדולים ולטובתם. ואמר עוד בשצף כו' רגע ממך היינו הרגע שכועס והוא לסבה כדי שימשוך מזה ובחסד עולם רחמתיך, היינו החסד שעליו בראת העולם שיוכלו הצדיקים להגן על הדור.

מ״בואולם בדרוש לפרשת שלח ביארתי שם בארוכה ענין דור המבול שאין להם חלק לעולם הבא שהיה זאת ע"י נח שהיה ביניהם צדיק, ומחמת זה לוקט מכם כל הניצוצות שבהם יעוי"ש באורך, נמצא שהיה שם להיפך שע"י הצדיק שהיה ביניהם אבדו כולם, וקרוב לזה הוא מאמר רז"ל (זוהר ח"א רנ"ד.) שנקרא מי נח עבור שלא התפלל עליהם. ולזה אמר כי מי נח זאת לי כו' ששוב לא יהיה כן, אלא אדרבא הצדיק יגין על דורו והבן כי קצרתי.

מ״גובדרך אחר ביארתי בהקדם המשנה באבות (ד', כב) ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך. ויש לדקדק באומרו ואל יבטיחך יצרך מה יש לו להבטיח, ותו באומרו שהשאול הוא בית מנוס והוא תמוה. ונודע דשאול יש לו ב' פירושים או קבר או גיהנם ושניהם לא יתכן לקרותם בית שאינם רק בור שחת, וגם לא יתכן לנוס שמה כי לשון מנוס הוא מנוה הרעה לנוה היפה.

מ״דוביארתיו בג' דרכים. דרך א' בהקדם מאמר רבה בר בר חנה בבא בתרא ע"ג. אישתעו לי נחותי ימא מההוא גלא דמטבע לספינתא בין גלא לגלא תלת מאה פרסי ורומיה ש' פרסי זמנא חדא הוי אזלינן באורחא ודלי לן גלא עד דחזינא ביה מרבעתא דכוכבא זוטא והוה ביה כמבזר ארבעין גריוא ביזרני דחרדלא ואי דלינן טפי הוה מקילינן מהבליה ורמא ליה קלא גלא לחבריה חברתי שבקת מידי בעלמא דלא שטפתיה דליתיה אנא ונאבדיה א"ל פוק חזי גבורתא דמרך מלא חוטא חלא ולא עברי ע"כ. ויש לדקדק מי מדד בשעלו רום הגלים ומרחקם זה מזה בצמצום כ"כ לבל יטעהו ראות עיניו במנין וקצב הפרסאות. ותו מאי הוה אזלינן באורחא היה לו לומר בספינתא, ותו למה כוכבא זוטא ראה ולא כוכב גדול שהוא נראה למרחקים יותר מהקטן. ותו למה נתן שיעור בארבעים סאה חרדל שהוא תופס מקום יותר מתבואה כפירשב"ם, היה לו ליתן שעור כמבזר תבואה ויהיה שיעורו רי"ש או שי"ן גריוי, ותו מאי נפקא מינה בסיפור מעשה ההוא בגמרא.

מ״הואבארהו כפי שראיתי במפרשים רק שהוספתי ב' דברים. בהקדם דברי בעל בחינות עולם בראשו, העולם ים זועף והזמן גשר רעוע. המשיל העולם לים מהטעמים שיתבארו אח"כ, ובני אדם שבתוכו משולין לספינות ההולכות ומשוטטות בים, ואמר שאין דומה העולם לים כשעומד ושותק אלא דומה לים זועף, כך אין מנוחה לאדם אלא שבע כל ימיו כעס ומכאובות לא ישקוט ולא ינוח כמו שאין מנוחה להספינה כשהים זועף.

מ״וואמר עוד שהזמן דהיינו ימי חיי האדם דומה לגשר רעוע, רצונו דאם כל אדם בעת הולדו היה בטוח שיחיה ע' שנה אז היה זמנו דומה לגשר חזקה אשר ההולך עליה בטוח, אבל כיון שארז"ל (שבת קנ"ג.) ישוב היום שמא ימות למחר, לכן הזמן דומה לגשר רעוע חלושה אשר אין עליה בטחון לבלתי יפול הנופל ממנה וצריך ההולך עליה לילך לאט ולישמר לבל יפסע במקום חלוש פן יטבע בים, אלא חופש כל פסיעותיו להעמיד רגליו באיזה מקום חזק ואם לאו הוא מסוכן, כך צריך האדם לשמור רגליו ופסיעותיו לבלי יפסע במקום חלוש כי הוא מסוכן אלא יפסע במקומות חזקים. והמקומות החזקים היינו קיום המצות, והמקומות החלשין הם עשיית עבירות שהם מקומות מסוכנים מאד, ולפעמים האדם עושה מחסרון ידיעה ולא ידע כי בנפשו הוא, כגון לדבר בבית הכנסת שהחמיר בזהר הקדוש, או לדבר דברים בטלים בשבת שזה נחשב לחילול שבת, ומכל שכן חילול שבת גמור, או שאינו מכבד את השבת בתוספות מחול על הקודש בתחלתו ובסופו, וכן כמה דברים שכל אלה הם מקומות מסוכנים ח"ו.

מ״זוהנה מה שדימה העולם לים, ביארו בספרי מוסר הטעם כי להיות רוב בני אדם אשר אינם משימים עיניהם על דרכיהם נכשלים בקנאה ותאוה וכבוד כמבואר במשנה, ולזאת דומה לים אם בענין התאוה ארז"ל (קהלת רבה א, לד) אין אדם מת וחצי תאוותו בידו יש לו מנה מבקש מאתים, כך כל הנחלים הולכים אל הים והוא איננו מלא (קהלת א, ז), וכמו שכל המים ההולך אל הים שם הם שבים ללכת, כך תאות רשעים תאבד ולא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו.

מ״חוענין הכבוד הוא הגאוה ודומה לגלי הים שכל אחד מתנשא עד כמה שיוכל כמו הים שמתגעשים גליו, כך היצר הרע מעלה לשמים שיאו של האדם ורוצה לאבדו, וכן הקנאה שכל אחד מתקנא בחבירו ורוצה למשול עליו דומים לגלי הים שכל אחד רוצה להתגבר על חבירו. וכמו שהים הולך וסוער גל הולך וגל בא, כן היצר הרע מסעיר לב האדם עליו בכמה מיני גאוות והרהורים ושאר דברים זה הולך וזה בא. וכמו שברא הקב"ה חול גבול לים שאם יהיה סוער כל היום כולו לא יצא מגבולו, כך עשה הקב"ה גבול להיצר הרע שעד אותו הגבול הולך וסוער ומחטיאו אבל לא יעבור הגבול, ואותו הגבול הוא תשובה, שכשעושה תשובה אזי לא נתן רשות להחטיאו, כי בראשונה היה עבירה גוררת עבירה משא"כ כששב.

מ״טוהנה ענין הגאוה שבבני אדם הוא שטות גדול, כי יש ב' מיני גאוה, האחד שהוא אומר בלבו שהוא גדול מחבירו, אבל על כל פנים גם חבירו נחשב בעיניו למאומה, רק שהוא בעיני עצמו הוא חשוב יותר, כמו דמיון עץ ארז בין שאר עצים הקטנים ממנו. ויש מין גאוה שהוא מצוייר בעיני עצמו נגד חבירו כמו ארז בלבנון נגד קש יבש, אשר לא יתכן לומר על זה שהוא גדול ממנו אלא שאין להם שום ערך ויחוס ודמיון.

נ׳ויצוייר שראובן ושמעון עומדים יחד ושניהם מתגאים זה נגד זה, ראובן אומר בלבו ששמעון נגדו כקש נגד הארז, ושמעון אומר בלבו להיפוך שראובן נגדו כקש נגד הארז היש שטות גדול מזה, וזה נמשך מחמת שהולך האדם בשרירות לבו ועוסק תמיד בהבלי עולם, ואינו משים על לבו בשום פעם מהו מצוה ומהו עבירה עד שכל דרכו ישר בעיניו ונעשה גדול וחשוב בעיני עצמו, משא"כ המשים לבו על דרכיו ורואה שאי אפשר לצאת ידי שמים כי אדם אין צדיק כו' והן במלאכיו ישים תהלה, אי אפשר שיתגאה, אבל זה שכל ימיו טרוד בפועליו ובעסקיו זה מתגאה מאד, ומדי יום יום הולך וגדל בעיני עצמו עד כי גדל מאד ושוב אי אפשר לו לשמוע בקול מוכיחים, כי כל אדם הוא קטן מאד בעיניו והוא גדול מכל באי עולם, אם כן מי הוא זה המוכיח אשר הוא ישמע לקולו.

נ״אוהנה נודע המשל של העוללות אפרים בענין שמינה המלך שני שרים כו' והיו ג' כתות, כת אחת עזבו אותו השר תיכף בראותם שאינו מרויח, והכת הב' לא עזבוהו עד שראו שמתמוטט והולך ודל, וכת הג' לא שמו לבם גם לזאת עד סוף המשך ששבו לביתם בפחי נפש, כך ענין היצר טוב ויצר הרע כו', כת אחת עוזבים היצר הרע בימי עמידה שמזה מבינים שיתמוטט, כת הב' אין עוזבין אותו עד ימי ירידה, וכת הג' לא שמו לבו גם לזאת כל עוד נשמתם בהם עד לסוף שבים לביתם בפחי נפש. וכתב שם שג' זמנים הללו מרומזים בחודש אחד שיש להלבנה ימי עליה שהולכת ומתוספת, וימי עמידה, ואח"כ הולכת ומתמעטת יעוי"ש.

נ״בוהנה נודע שב' אנשים הנולדים ברגע אחד יתדמו בכל עניניהם על הרוב עבור שנולדו במזל אחד, מה שאין כן אם נולד בשעה שאחריה שוב לא יתדמו כ"כ ועל כל פנים קצת יתדמו, עד שהנולדים בחודש אחד ג"כ יתדמו קצת מן הקצת, כמ"ש חז"ל, אבל הנולד בחודש זה להנולד בחודש אחר אפשר שיתרחקו זה מזה עד שלא יהיה להם שום יחוס ודמיון, וידוע שמהלך אדם בינוני ביום עשרה פרסי, ממילא בחודש שלם יהיה שי"ן פרסאות ולכן אפשר שכוונו רז"ל באמרם שי"ן פרסי היינו על מרחק חודש שלם כמו ששי"ן פרסי הוא מרחק גדול בכמות והחודש הוא מרחק גדול באיכות כנ"ל.

נ״גוידוע ג"כ שהמוכיח לחבירו ומחזירו למוטב יכונה בשם כוכב על שם ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג), וזה ירמוז רבה בר בר חנה שישתעו לי נחותי ימא, ר"ל אותם העוסקים תמיד רק בהבלי העולם הדומה לים, וסיפרו לו מענין גלא דמטבע לספינתא, ר"ל איך היצר הרע מחטיא את האדם ומטביעו ומגביהו להתגאה, ואמר בין גלא לגלא שי"ן פרסי, ירמוז על מ"ש לעיל שראובן ושמעון עומדים יחד והם בהיפוך מקצה לקצה, לראובן נדמה שאין לשמעון יחוס כלל אליו ולשמעון נדמה להיפוך, והיינו בין גלא לגלא שי"ן פרסי כו', ר"ל מרחק חודש שלם שאין יחוס כלל מזה לזה. ורומיה דגלא שי"ן פרסי, ר"ל משך הזמן שאיננו חור בו יצוייר שהוא מהשוטים כת הג' אשר אינם חוזרים אפילו בימי ירידה, והיינו שי"ן פרסי חודש שלם. זמנא חדא הוה אזלינא באורחא, ר"ל שלא נתתי לב על דרכי ועל דברי תורה ודלינן גלא, ר"ל שהיצר הרע הגביהו כ"כ עד דחזאי בי מרבעתא דכוכבא, ר"ל שהיה נדמה בעיני הכוכב, ר"ל כל מי שהיה מוכיחו להחזירו למוטב, חזיתיה זוטא, ר"ל שהיה קטן בעיניו והוא היה גדול מכל הבא להוכיחו עד שלא שמע לקול שום אדם, ואמר דאי הוה מידלי טפי אזי הוה מיקלא שלא היה נשאר בו עוד שום ניצוץ ודבר טוב ולא היה אפשר לו כלל לחזור בתשובה. רק שמיהר והרהר תיכף תשובה בלבו, וענין התשובה הוא ששם ללבו כמבזר ארבעין גריוי ביזרני חרדלא.

נ״דהענין הוא, שחרדל דרך לזורעו מעט כי הוא דבר חריף ואין לכל אדם צורך בו, ואפילו המשתמש בו אינו צריך רק מעט מזעיר, ולכן דרך כל אדם לזרוע בכל שדהו תבואה שהוא צורך לו ולכל אדם, אבל חרדל אינו זורע רק כמלא כף איש. ואם יצוייר שאיש אחד היה לו שדות הרבה וזרען כולם חרדל הנה הוא שוטה גדול ומפסיד כל מעותיו, כי אין נמצא לו שום סוחר על זה ונשאר מונח במקומו עד שכלה מאליו. כך הענין בעוסק כל ימיו בצורכי עולם הזה שהוא כענין החרדל אשר אין צריך להשתמש בו רק מעט משך היותו בזה העולם, משא"כ עניני עולם הבא הוא כתבואה הצריך לכל אדם ולעולמי עולמים וצריך לעסוק בזה הרבה, ובעסקי עולם הזה רק מעט כזריעת החרדל.

נ״הוסיפר לו אותן נחותי ימא שכאשר הגביהו היצר הרע ככה מחמת שעסק כל ימיו רק בעולם הזה, עדיין נשאר בו דבר טוב והרהר בתשובה ושם על לבו אשר הוא דומה כאותו השוטה שזורע מקום של מ' סאה חרדל ומאומה לא ישא בעמלו אשר הוא עמל, וכאשר הרהר בתשובה היטב חרה להיצר הרע על שהונח לו עדיין דבר טוב עד שיוכל להרהר בתשובה, ורמא קלא גלא לחברתה, ר"ל שסער עליו כח היצר הרע ואמר לגל הראשון שבקת מידי בעלמא (האדם נקרא עולם קטן) שהנחת לו עדיין דבר טוב ולא שטפת אותו, וניתי אנא ונאבדיה שלא ישאר לו שורש וענף, והשיב לו חזי גבורתא דמרך שאין לו כאן רק מלא חוטא דחול דהיינו רק מעט תשובה שהרהר בלבו, ועי"ז תו לא עברינן שאין אנו יכולים להחטיאו עוד כאמור. וזהו ביאור יפה לכל המאמר ההוא, והוא כמפרשים רק שהוספתי בו דברים הרבה.

נ״והיוצא מזה שהזמן הוא גשר רעוע מחמת שאין לו הבטחה על ימי חייו לכן צריך שמירה מאד, וזהו ענין שארז"ל (תנחומא ויחי א, א) שימי אדם כצל עוף הפורח ולא כצל אילן או צל אדם המולך ממקום למקום, והיינו שדימהו לצל עוף הפורח שהוא רץ מהרה והצל אחריו, כך נמשלים ימי האדם בהיות שאינו בטוח שלפעמים נמשך זמן חייו ולפעמים הוא רץ לבאר שחת ואין נמשך זמן חייו והוא כמרוצת צל עוף הפורח. ולכן צריך לעשות תשובה בכל יום כמארז"ל ישוב היום שמא ימות למחר. וזהו שהזהיר התנא ואל יבטיחך יצרך לומר לך עוד יבא זמן שתעשה תשובה כאשר יבואו ימי הזקנה או ימי העמידה, ומה לך כי נזעקת למהר לעשות תשובה בהיותך עדיין נער ורך, ומתי תתעדן בטוב העולם, לזה אמר שלא תבטח על זה כי לפעמים השאול בית מנוס, ר"ל שיצוייר שהאדם רץ לבית עולמו כמו שנס מפני דבר ואינו בטוח בחייו אפילו יום אחד, לכן כל עוד נשמתו בו צריך לשוב בכל יום.

נ״זדרך ב' ביארתי על פי מה שפירש של"ה ז"ל המאמר בזוהר חדש ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה כו' הדא הוא דכתיב (ירמיה ט, כ) כי עלה מות בחלונינו, וביאר כי מה שאמר הש"י לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות אינו בדרך עונש כלל, אלא שאי אפשר בענין אחר והיינו כי מתחלה היה כתנות אור, ר"ל שהגוף היה אור רוחניי והיה מוכשר להשיג כל ההשגות, ועל ידי אכילת עץ הדעת נעשה כתנות עור, ר"ל שנעשה כגוף גשמיי וחומר ואינו מעותד ומוכשר להשיג השגות, והשי"ת ברא את האדם כדי להטעימו מטוב עולם הבא ולעדנו בהשגת כל הסודות והשגות הנאותות שזהו העידון הגדול, ולכן בלתי אפשר אם לא שימות ויתפרד הגוף מהנשמה ותוכל הנשמה להשיג ולאור באור החיים, משא"כ קודם החטא שהיה יכול להשיג כל זה בעודו בחיים אם כן למה ימות.

נ״חוזה שאמר הש"י כי ביום אכלך ממנו, אזי אי אפשר לך שתאור באור החיים אלא אם כן מות תמות, והנה האדם הבונה בית צריך לעשות בו חלון והיינו לפי שעשה ארבעה מחיצות המפסיקות בעד האורה צריך הוא חלון שיכנס דרך שם האורה, משא"כ קודם עשיית המחיצות שהיה המקום כולו אור, אז לא היה צורך לחלון, כן הענין בזה שמתחלה היה כולו כתנות אור ולא היה מחיצה המבדלת בינו ובין השגות הקדושה לא היה צריך לחלון ולסבה להשיג האור, משא"כ אח"כ שנעשה כתנות עור גוף חומר והוא מחיצה המבדלת בינו ובין ההשגה היה צריך לחלון שדרך בו יכנס האורה, ואותו החלון הוא המות שעל ידו נכנס השגת האור כאמור.

נ״טואיתא בזוהר חדש (מאמר ותקח מפריו) שאות מ"ם פרח באויר והקיפוה ו' ת' מארבע רוחות כידוע, והנה סופי תיבות ותקח מפריו ותאכל ותתן הוא חלון, והוא לכוונה זו שאלו ראשי תיבות של ד' תיבות אלו הקיפו את אות המ"ם מארבע רוחות ונעשה מות בכל סטרין, ורימז הפסוק למה נעשה כך ומרמז בסופי תיבות חלון, כי הוצרך המות להיות חלון שיכנס דרך בו האורה, וזהו שצווח קרא כי עלה מות, ר"ל שמות יש לו עליה וחשיבות גדול, ומפרש מהו החשיבות וקאמר בחלונינו, ר"ל שנעשה אצלנו חשוב כמו חלון. וזהו כוונת המאמר הה"ד כי עלה כו' אלו דברי של"ה ז"ל. והוא מתוק מדבש ומוסר גדול וכל אדם שישים זאת אל לבו מה הוא ומה חייו עד שכל תקוותו על המות, כמו הבית שלולא החלון אינו כלום ועולם חשוך בעדו, כך הוא בלא המות אינו כלום וכל תקותו הוא המות, כשישים זאת ללבו ודאי לא יתגאה, וזהו שאמר ואל יבטיחך יצרך להגבירך שתתגאה כי תן אל לבך שהשאול ר"ל הקבר הוא בית מנוס לך שכל תקותך עליו ושוב לא תתגאה.

ס׳דרך ג' ביארתי אם נפרש שהשאול היינו גיהנם, ואמרתי בדרך משל הארי שאין כל בריה יכולה לשלוט בו רק מחמת שאוהב בשר, כמאמרם ז"ל ברכות ל"ב. אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן כו' ועי"ז עושין תחבולה מילדותו, מושכין אותו בנתינת בשר כל עת עד שבוטח את עצמו על אותן בני אדם וחושב שהם לו אוהבים נאמנים עד אח"כ. והארכתי במשל ההוא איך מזדיינים אח"כ ומורים לו חצים והוא בורח ורוצה להחבא ורץ עד שמגיע לעיר ורוצה ליכנס לבתים להחבא בפניהם, וכל השערים סגורים כי כל הדרים יראים מן הארי, ואח"כ מחמת אין ברירה רץ אל מקום התפיסה להחבא שם, ולרוב גבהות שיש בו צריך לחשוב גם זה דמות בית לו ורץ שם לנוס מפניהם ושם נתפס.

ס״אכך הענין שהנשמה הוא דבר קדוש מאוד ואיך יש הוי אמינא להתגבר עליה לתפסה, זולת מחמת שהתאוה קשורה בגוף מעת הוולדו, ובא היצר הרע כאוהב נאמן וממלא כל תאותו עד שהוא בוטח בו ואינו נשמר ממנו, ואחר המות בא הוא וכל הקליפות שברא במעשיו בעודו בחיים ומזדיינים נגדו והוא בורח מהם וזהו כף הקלע, וזה הוא כמה וכמה שנים ויסורים אלו גדולים מאד, עד שבא למקום ישוב גן עדן, ושם גם כן הגיהנם תחילתו פיו צר באר שחת, ואח"כ המדורות הגדולות כל מדורה שי"ן פרסי כו' ורוצה לברוח מהם לגן עדן, אמנם רואה כל שער היכלותיו סגורות מחמת שראו רשע רץ ואינם רוצים שיכנס שמה כי הוא מסריח כנבלה, ומחמת אין ברירה רואה פי הגיהנם וחושב הנה זה יש לו ג"כ צורת בית, ואומר בלבו לנוס שמה ונס מפניהם עד שמשם נופל לגיהנם, והארכתי במשל הזה וכאן קצרתי.

ס״בוזה אומרו אל יבטיחך יצרך, ר"ל אל תבטיח א"ע בו ותחשבהו כאוהב לך כי אחר כך יתלבש נגדך בכלי זיין כ"כ עד שהשאול שהוא הגיהנם יחשב בעיניך כבית, ותנוס שמה מרוב צרותיך שיהיו לך ממנו בהזדיינו נגדך, ויביא לך חיילות קליפות שבראת במעשיך, כי העובר עבירה בורא קליפה, ובפרט בדיבור פה שיצויר שמדבר כל היום ליצנות ולשון הרע ורכילות וכדומה, ודבר קל להאדם לדבר כל היום ולא ידע כי בנפשו הוא כי מכל דיבור ודיבור נברא משחית אחר ויוכל לברוא ביום אחד כמה וכמה אלפים, משא"כ בעשיית עבירה שמכל עבירה עושה משחית אחר ואיך אפשר שיעשה אדם ביום אחד כמה אלפים עבירות, משא"כ עבירות התלוים בדיבור הפה הוא דבר מר מאד, ולכן מאד מאד צריך לשמור את הפה.

ס״גומחמת זה כתב הרב בחובת הלבבות (שער הפרישות פ"ה) וז"ל: שצריך האדם להרגיל את עצמו בסגירת פיו עד שיהיה מורגל כ"כ בסגירת פיו שיהיה תנועת לשונו יותר כבד עליו מתנועת כל אבריו, והיינו לרוב החומרא והסכנה שיש בתנועת הלשון יותר מבתנועת כל שאר האברים, שמכל דיבור נברא משחית אחר, ובכלל זה המדבר בבית הכנסת שהחמיר מאד בזוהר הקדוש (ח"ב קל"א:) האי מאן דמשתעי בבי כנישתא כו' וזה ג"כ בורא מכל דיבור ודיבור משחית אחר ובמקום קדוש, והוא דמיון מעמיד צלם בהיכל ח"ו, לכן מאוד צריך לפרוש מזה ולעשות גדר שלא ישיח שום שיחה בבית הכנסת, וכשצריך לו מאד לדבר דבר הנה לא רחוק מאתו פתח בית הכנסת ויצא וידבר את דבריו, ומכל שכן כשמדבר שם בתפילין כי השח בתפילין הוא בלאו הכי עון פלילי, מכל שכן בהצטרפות אלו השנים בית הכנסת ותפילין עליו והוא משיח בהם הנה גדול עונו מנשוא. ומכל שכן שע"י השיחה לא יתן דעתו לעניית ברוך הוא וברוך שמו ואמן, ועל זה יש עונש גדול ר"ל, וידוע בספרים המעשה שאירע להגאון בעל הלבושים בזה כו'.

ס״דלזאת כל העבירות התלוים בדיבור צריך לעשות מאד משמרת למשמרת, ובכללו השח דברים בטלים בשבת שהוא ג"כ עון חמור וביותר שארז"ל (שבת קי"ח:) כל המשמר שבת שבת כהלכתו אפילו עע"ז כדור אנוש מוחלין לו, ומכל שכן על שאר עבירות, רק שעושה תשובה בחרטה כראוי, ואז ע"י שמירת השבת נמחלין עונותיו. והנה שמירת השבת כהלכתו הוא אכילה ושתיה ושינה וביטול מלאכה, רק שיעשה לשם שמים ושלא ידבר דברים בטלים, היש חיך מתוק מזה שבעד דבר קל כזה משיג מחילת עונותיו, מי פתי יסור מזה ובשאט בנפש ידחה הדבר הזה, ובאמת זהו מאמר ז"ל (שבת י.) מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה כו', דלכאורה למה פרט מצות שבת לקרותה מתנה יותר משאר כל המצות, ובאמת כל התורה נקרא מתנה כמש"ה (במדבר כא, יח) וממדבר מתנה, אבל השבת פרט בפני עצמה וקראה מתנה טובה, והיינו עם האמור כי בכל המצות יש קצת דברים שהיצר הרע מכביד עליו שהוא היפך תאותו, משא"כ מצוה זו שהיא ככל תאות האדם אכילה ושתיה שינה ביטול מלאכה, רק שיעשה הכל לשם שמים למען כבוד השם יתברך שצוה לכבד ולענג את השבת ושלא לדבר בה דברים בטלים, ועל ידי זה מוחלין עונות, לכן ודאי זהו מתנה טובה מאוד, ממילא מי שאינו עושה זאת אינו רק אדם משוגע וחסר דעה ופתי, ושמירת השבת הוא ג"כ מקרב את הגאולה.

ס״האכן רעה ממארת בהרבה קהלות ממהרין להתפלל ערבית במוצאי שבת בעוד שיש זמן קצת עוד איזה מנוטין ללילה, וזה לרוב מהירתן לעשות מלאכה, ואנשים צועקין כבר יש ג' כוכבים, ועל הרוב אינם רואין כלל ג' כוכבים ואף שרואין מ"מ בינונים בעינן ואין אנו בקיאין בבינונית, לכן זהו עון פלילי ובזיון גדול לשבת קודש, ואין להתפלל ערבית עד שיהיה לילה לכל מראה עיני כל בני אדם לבלתי יהיה חוזה בכוכבים.

ס״וואפתח במשל פי שהיתה מלכה אחת ודרך המלכה כל כבודה פנימה אינה יוצאת מפתח ביתה, פעם אחת חשקה מאד לטייל ולנסוע לאיזה עיר, והנה לא היה לה שום מכיר מחמת שהיא תמיד סגורה ומסוגרת, ונזכרה שבעיר אחת יש לה איזה מכיר מכבר ונסעה לאותה העיר, ובבואה לשם כבר התחיל ליחשך ובאתה אל כל בתי העיר האכסניות ולא רצה שום בעל הבית להניחה לביתו, עד שבתוך כך פגע בה מכירה ויאמר לה מה לך לבקש אכסניות בואי אלי, ותסר אליו ויפנה כל ביתו וחדריו ועליותיו ולנתה המלכה אצלו וחרה לה מאד על כל בני העיר, ואמרה בלבה שבבואה אל המלך תרע מאד לכולם ותיטיב מאוד לאותו מכירה. ויהי סמוך ליום התחילה המלכה להכין את עצמו וכל המטלטלין שלה לקטו כל משרתים אחד לאחד כדי לשוב לביתה בתחלת היום, ויהי עוד רגע סמוך ליום כעס אותו בעל הבית השוטה וצווח למשרתו לזרוק אותה וכל אשר לה החוצה, באמרו מה לי ולך לפנות כל חדרי ועליותיו ואין לי מקום לנוח עליו, והמלכה התחננה אל תעשה לי בושה זאת בעבור זו הרגע הרי אתה רואה שבעוד רגע בלאו הכי אני נוסע מאתך, ולא השגיח עליה וזרק כל אשר לה החוצה, וכעסה מאד עליו עד ששכחה מעשי כל בני העיר וכעסה רק עליו.

ס״זכך הנמשל שבת המלכה כל כבודה פנימה, וזהו מאמרם ז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי דייקא, כי דרך המלכה כך הוא כל כבודה פנימה, וחשקה להתגלות בעולם הזה ולא היה לה מכיר רק ישראל ע"י אברהם יצחק ויעקב שקיימו כל התורה עד שלא ניתנה, ובאתה לזה העולם ושום אומה לא קבלוה עד שקבלוה ישראל, ופונים עבורה כל בתיהם וחדריהם ועבדיהם ואמהותיהם שכולם אסורין במלאכה בכל המקומות ובכל החדרים הוא שבת קודש, ובהגיע סמוך ללילה שמתחיל שבת להתלקט ולילך כו', והכל מובן.

ס״חוהנה ארז"ל (שבת קי"ח:) אלמלי שמרו ישראל שבת היו נגאלין, ועתה אף על פי ששומרין מ"מ ע"י רגע זו שממהרין מעכבין ביאת הגאולה, ואם תקשה למה בשמירת כל המעת לעת כהלכתו לא יבוא הגואל, ואם היו ממתינין עוד רגע זו היה בא. לז"א כי יש שני רחמים רחמים סתם ורחמים גדולים דהיינו מדות העליונות כנודע, ואין הגאולה באה אלא אם כן נתעורר עלינו רחמים גדולים, וזה מתעורר במנוחת שבת עד הלילה כידוע, לכן מחמת שמקלקלין אותה שעה היא עיכוב הגאולה.

ס״טועל זה אמרתי דרך רמז הפסוק שהתחלנו, שאומר הקב"ה לנו ראו טפשות וסכלות מאתכם כי ברגע קטן כו' מחמת רגע זו הקטנה עזבתיך שאין הגאולה באה ואיך לא תתאפקו על רגע הקטנה. ואם תשאלו מה קפידא כ"כ ברגע אחת ומעט זמן, ומדוע לא יבא הגואל ע"י שמירה כל המעת לעת, לזה אמר וברחמים גדולים אקבצך, ר"ל שאין הגאולה וקיבוץ שלך בא אלא ע"י רחמים גדולים שמתעורר באותו העת, לכן צריך האדם לעשות גדר לעצמו עבור שיודע כי עונותיו עברו ראש, וכשמתחרט על עונותיו ישמור שבת כהלכתו שהוא דבר קל מאד, ויבלום פיו לבל ידבר כל המעת לעת עד הלילה רק בדברי תורה, ועי"ז מוחלין עונותיו מבלי שיצטרך לסיגופים הרבה, ומקרב ג"כ את הגאולה כן יהיה רצון. חסלת פרשת תצא