ערבי נחל, שופטים א׳Arvei Nachal, Shoftim 1
א׳דרוש מדבר בכח הצדקה
1
ב׳צדק צדק תרדוף פירש"י ידוע, ופשוטו לרדוף אחר נתינת הצדקה, ולשון תרדוף כמשחז"ל (שבת ק"ד.) שכן דרכן של גומלי חסדים לרדוף אחר דלים, שצריך הנותן לרדוף אחרי המקבל, לראות ולהשגיח אם יש לו במה להתפרנס. רק יש לדקדק בכפל לשון צדק צדק למען תחיה כי צדקה מצלת ממות וירשת את הארץ ירצה ארץ החיים דהיינו עולם הבא, ויכוין שבשכר צדקה יקבל בעולם הזה גם בעולם הבא. וקשה הא אחז"ל (אבות א, ב) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, ואיך אמר למען תחיה כו'.
2
ג׳ולכאורה יש לומר על פי משארז"ל (בבא בתרא י:) ומאן דעביד הכי לאו מעליותא הוא והתניא האומר הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן העולם הבא הרי זה צדיק גמור ומשני כאן בישראל כאן בעובדי כוכבים, מבואר דבישראל שרי. אך כשנדקדק החילוק הוא, שהישראל אפילו שאומר בשביל שיחיה כו' או שיהיה בן העולם הבא, מ"מ עיקר כוונתו לקיים מצות בוראנו, רק שבשעת מעשה מתפלל ג"כ משא"כ העובד כוכבים, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, דאיך אמר כאן למען, דמשמע דמתיר ליתן על תנאי הזה. גם צריך להבין החילוק שבין ישראל לעו"כ יותר היטב. גם יש לדקדק באומרם הרי זה צדיק גמור, דמשמע שאין למעלה הימנו, הרי ודאי מי שנותן בלי שום כוונה עדיף מניה, והיה די באומרו הרי זה צדיק, דהא עדיין אינו צדיק גמור, ועיין רשב"ם בבא בתרא פ"ק שמיישב ע"ש.
3
ד׳לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח כו'. יש לדקדק סמיכות הפסוקים. ואפשר ע"פ אומרם (כתובות פ"ח.) כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד כוכבים, מיהו זה עצמו צריך הבנה למה ידמה זה לזה. גם אצל מזבח קשה, הא בכל דוכתי אסור עיין רש"י ז"ל.
4
ה׳נקדים לזה ד' מאמרים, מאמר א' בבבא בתרא פ"ק (י:) א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה א"ל כבר פירש דוד אבא פיזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד, וקשה מה זו שאלה ומה זו תשובה, ולמה שאלו דוקא על הצדקה. ובפסוק יש לדקדק דתיבת צדקתו מיותר.
5
ו׳מאמר ב' שם (י"א.) מעשה במונבז המלך שבזבז אוצרותיו בשני בצורת אמרו לו אבותיך אצרו ואתה מפזר א"ל אבותי גנזו במקום שאין עושה פירות ואני גנזתי במקום שעושה פירות שנאמר אמרו לצדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, ויש לדקדק ממה נפשך אם אבותיו רשעים היו, מה זו שאלה מדוע אינך רשע, ותו דמלכי חשמונאי צדיקים היו, אלא על כרחך דהם ג"כ כיונו לשם מצוה לשם כלל ישראל, שיהיה מונח אוצרות בבית המלכות, למען יהיו ישראל חשובים בעיני עובדי כוכבים, וצר ואויב ייראו מהם, ולכן שאלו אבותיך אצרו, ר"ל שהם עשו באצרם ג"כ מצוה ולמה פזרת, אם כן קשה מה השיב להם, הלא גם מעשיהם עשו פרי כיון שעשו מצוה, גם יש לדקדק מה הוצרך להביא הפסוק אמרו כו', אטו בלאו הכי לא ידענו שיש שכר על מצוה, וכל התורה מלא מזה.
6
ז׳מאמר ג' במדרש (תנחומא תשא כז, א) כשעלה משה רבינו ע"ה למרום הראהו הקב"ה אוצרות של שכר ושאלו משה רבינו ע"ה וא"ל הללו לבעלי מצוה זו והללו לבעלי מצוה זו וכן כולם, אח"כ הראהו אוצר אחד גדול ושאלו זה למי א"ל מי שיש לו משלו אני נותן לו מאוצרות הראשונים ומי שאין לו משלו אני נותן לו מאוצר זה הגדול שהוא אוצר של מתנת חנם ע"כ. והוא תמוה לרבים, דודאי הקב"ה אינו וותרן ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת עבודה זרה ג. ואי כפשטות מדרש זה אם כן שוא עמלו עושי מצות, שעי"ז מפסידין התענוג הרב הזה מהאוצר הגדול מכל האוצרות.
7
ח׳ בדרך פשוט קרוב להלציי אמרתי, דהנה רוב בני אדם אין מקיימין מצוה כראוי בכל פרטיה ותנאיה, ולכן שכרה קטן כי אין המצוה בשלימות ומלאה חסרונות, ויצוייר שיהיה לאדם מצוה בשלימות עפ"י מ"ש בחובת הלבבות שער הכניעה פ"ז לפעמים יאמרו לאדם בעולם הבא מצוה שעשה ויאמר שלא עשאה מעולם, וישיבו לו עשאה מי שסיפר בגנותך וכן בעבירה ע"ש. נמצא המצוה שעשה זה המספר בגנות הוא כשליח לזה, ושלוחו של אדם כמותו, וקי"ל כתובות פ"ה. בשליח דמצי משלח למימר לתקוני שדתיך לא לעוותי, נמצא החסרונות של המצוה נשארים על זה המספר בגנות, והמצוה נשארה נקיה וזכה ביד זה, ואז שכר מצוה זו גדול, לזה אמר מי שיש לו משלו, רצה לומר שאין לו רק מצות שעשה הוא בעצמו, משא"כ מי שאין לו משלו, ר"ל שהביא מצות אחרים, כי היה מהנעלבים ואינם עולבים, שכר מצוה זו גדול וק"ל.
8
ט׳מאמר ד', ארז"ל (ברכות ה:) לאו כל אדם זוכה לב' שלחנות, וע"פ הרוב אין להצדיק בעולם הזה כלום, והרי ארז"ל (תענית ח.) עשר בשביל שתתעשר ומקרא מלא (מלאכי ג, י) בחנוני נא בזאת כו', ממילא משמע שהמקיים כל התורה ואינו בעל צדקה, אין לו בעולם הזה, ואם הוא ג"כ בעל צדקה יש לו גם בעולם הזה ודבר זה טעמא בעי.
9
י׳נקדים איזה פסוקים. אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת ז, י) אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה, והוא תמוה שעל הקושיא לא אמר שום תירוץ, ודברי מהר"ם שי"ף ז"ל ידוע. ובפרשת ראה השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר כו' נתון תתן ארז"ל (בבא קמא ל"א.) אפילו מאה פעמים לו ולא ירע לבבך בתתך לו יש לדקדק תיבות בתתך לו מיותר כי בגלל הדבר הזה יברכך כו', וארז"ל (שבת קנ"א:) גלגל הוא שחוזר בעולם, וקצת אין לו ביאור שיתן הפסוק טעם זה על נתינת הצדקה. ובפרשת לך לך (בראשית טו, א) אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, ופירש"י שהיה ירא ע"י הנס שנעשה לו במלחמת המלכים שמא נתקבל כל שכרו, לכן אמר לו הקב"ה כך, ויש לדקדק מה היא היראה של אברהם אבינו ע"ה ומה היא התשובה, גם יש לדקדק בכפל לשון אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד, שהיה די באחד מהם.
10
י״אנקדים ב' משניות באבות, אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא היו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס. ויש לדקדק דתיבת על מנת מיותר, והיה די באומרו המשמשין את הרב לקבל פרס כו'. משנה ב' הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות (אבות רפ"ב), והקשו המפרשים מאחר שאין נודע שכר המצוה כמה הוא, אם כן כל המצות שווין אצלנו, ואם כן איזו היא קלה ואיזו היא חמורה, ועוד יש לדקדק בלשון מתן שכרן, דתיבת מתן מיותר.
11
י״בוקודם בואי לבאר כל זה, אקדים בשם חכם אחד במה שפירש במשנה (אבות ד, ב) ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה על פי משל, ואני הרחבתי עוד יותר המשל והנמשל ויבוארו ממילא כל המאמרים והפסוקים הנ"ל, והענין הוא להסביר מדוע יותר שכר לשומרי מצוה ועונש להעוברים, והלא אם יחטא האדם מה יפעל להש"י ואם יצדק מה יתן לו.
12
י״גואמר החכם הנ"ל על פי משל, שהיה מלך אחד מושל בכיפה וחכם גדול ושלם בכל המעלות, ועל כולם היה לו מדה שהיה טבעו תמיד להיטיב לכל האנשים בכל מני הטובות, ולא היה אפשר לו להיות בלעדי זה כי מטבע הטוב להיטיב, ולא היה יכול לסבול שיארע איזה תקלה או עונש אפילו לשונאו, כי לא היה רק טוב, ובהיותו מיטיב תמיד לאנשים ונותן להם מתנות, ראה כי עדיין אין טובותיו שלמים בהיות המקבלים מתביישים ממנו, כי מאן דאכיל דלאו דידיה בהיל לאסתכולי ביה, וישת עצות בנפשו לעשות באופן שלא יתן להם בדרך מתנה, רק שהם ישרתוהו ויתן להם בדרך תשלומי שכירות. אכן המלך אין צריך לשירותא, כי יש לו כמה אלפי משרתים ואינו צריך כלל לשום אדם שישרתהו, וירא המלך מדבר אחד גדול מאד על כמה מאות פרסאות במדינותיו, ויצו המלך לעבדיו ויקחו אוצרות רבות של אבנים טובות ומרגליות, ויפזרו במדבר ההוא מקצה ועד קצה, והמדבר היה מלא חול הדק והגס ויערבו בו אותן האבנים טובות ומרגליות, ואותן האוצרות לא היו חשובים כ"כ בעיני המלך נגד כל האוצרות הרבים והנכבדים אשר לו, לכן הפקירם כדי שיגיע בזה אל תכלית מבוקשו.
13
י״דויצו המלך ויעבירו קול בכל מדינות מלכותו, וגם במכתב לאמר, היות המלך יש לו היזק רב כ"כ, ולינצל מאותו ההיזק צריך כמה וכמה רבבות אנשים שילקטו לאחד אחד כל אותן האבנים טובות ומרגליות מתוך החול, לכן כל איש ואשה מכל המקומות ילכו אל אותו המדבר וילקטו מידי יום יום ולעת ערב יתנו כל אחד ואחד לממונה המלך כל מה שליקט באותו היום והמלך יפרנסם ויתן לכל איש ואשה בעד כל יום ויום סך כך וכך, וכל אשר לא יבא לאותו המדבר אחת דתו ליענש מאד, וכוונת המלך בזה אף על פי שאין צריך לכל עשיה הזו רק כדי שיסברו האנשים שהם משרתים למלך ועושים הצטרכותו ושוב לא יתביישו מליקח את אשר יתן להם המלך, ומיראה פן יתעצלו איזה אנשים מלילך שמה, ונמצא לא יקבלו טובה מהמלך, לכן הוכרח ליתן עונש על הדבר, כדי שכולם ילכו ואחד מהם לא יעדר.
14
ט״וואחרי הכרוז הזה נתקבצו כל איש ואשה לאותו המדבר, והיו ביניהם ב' כתות. כת א' אנשים רעים במזג ושוטים, ובבואם לשם שכחו ולא השגיחו על מה ולמה באו, ולא עשו כלל מצות המלך ולא לקטו כלל רק אכלו ושתו, ולא עוד אלא שכל מה שלקטו אנשים אחרים, לקחו הם ועירבום בתוך החול וטנפום וירמסום ברגליהם. הכת הב' עשו כל אשר צוה המלך, והיה לעת ערב בבואם אצל הממונה, נתן לאלו שכרם ולאלו עונשם.
15
ט״זויש לנו להבין איזה דבר היה נחת רוח יותר למלך, אם הלקיטה שלקטו או הקיבול שכר, ובודאי שהקיבול שכר הוא לו נחת רוח יותר, כי הלקיטה אינו כ"כ הצטרכות למלך, שהרי אם רצה לא היה מערב האוצרות תוך החול, וגם אחרי שננתערבו אם רוצה ללוקטם יש לו כ"כ רבבות משרתים שיוכלו ללקוט הכל, ואם כן אין זאת נחת רוח למלך רק שעשו ציוויו, וגם שהוא הכנה לקיבול השכר אשר בזה היה עיקר חפצו, נמצא שבעת הלקיטה עדיין לא נשלם חפצו ורצונו, עד עת קיבול השכר, ממילא קיבול השכר הוא יותר נחת רוח למלך מהלקיטה, וכן בהיפך לענין העונש לאותן שרמסו האבנים טובות ומרגליות תוך החול, אין עגמת נפש למלך כ"כ בעשייתם, שהרי כשירצה המלך ילוקטו לאחד אחד, רק עיקר הצער שלו על קבלת העונש שקיבל אותו השוטה, כי המלך הוא טהור עינים, לא יוכל לסבול כלל בקבלת איזה אדם עונש על ידו.
16
י״זוהנה אותו הכת שעשו כאשר צוה המלך וילקטו יום יום, נחלקים לג' כתות במהות כוונתם. כת א' ראו כי המלך הרבה מוהר ומתן בעד שכירות של כל יום ויום, והוטב בעיניהם מאד כי בביתם מתפרנסים במלאכה כבדה ושכירות כל יום לא יגיע לשיעור חלק ממאה משכר שנותן המלך, לזאת עושים ומשתדלים יפה בעבודם כדי שיקבלו השכר ההוא. הכת הב' הם יותר בעלי בינה, ובהבינם גדולת ומעלת אותו המלך, אומרים בלבם שלא נכון לעשות רצון מלך זה בשביל קיבול שכר, אלא נכון לעשות רצונו ושלא לקבל שכר, ובכל ערב בהשיבם ליד הממונה כל מה שלקטו לא רצו ליקח מאומה. הכת הג' היו עוד יותר בעלי בינה, וחקרו לדעת מה זאת איך הגיעו למדבר זה אותן האבנים טובות ומרגליות ומי עירבן שם, ונתוודע להם שהמלך עצמו עשה זאת, וכאשר זאת ראו כן תמהו על מלך חכם כמוהו מה זאת עשה לערב ולהפסיד בידים ולשכור אח"כ כ"כ הרבה פועלים בשכר הרבה לתקן העיוות, וחקרו בדבר ויבינו כל כוונת המלך שהוא שמוכרח לעשות טובות שלימות לכל הבריות, לכן הוצרך לכל עשיה הזאת.
17
י״חוכאשר נתברר להם זאת אמרו זה לזה, אמת כי נכון הדבר לעשות רצון המלך זה בלי קיבול שכר כדברי כת הב' הנ"ל, אבל מאחר שעיקר הרצון והנחת רוח של המלך בקיבול שכר, אם כן אם לא נקבל שכר אין אנו משלימין עיקר רצון המלך, אם כן אדרבה מוכרחים אנו לקבל כל השכר ההוא כדי שיהיה נחת רוח למלך, וכן עשו וקיבלו השכר תמיד. ממילא כת א' וכת ג' שניהם לוקחים שכר, ובכוונתם רחוקים כרחוק מזרח ממערב כי כת א' מקבלים שכר להנאתם, וכת הג' מקבלים שכר עבור לקיים רצון המלך.
18
י״טוהנה המלך הבין שהאנשים ודאי חלוקים בהבנתן, והבין שיש שמקבל שכר להנאת עצמו ויש להנאת המלך, ויחפוץ לידע ולחלקם זה מזה, כי באמת מרחק רב ביניהם, כי לכת הא' די ליתן להם שכר הקצוב בעד עבודת כל יום ויום, משא"כ כת הג' אשר קיבולם השכר הוא עבור רצון המלך, ואם כן בעד קיבול שכר שהם מקבלים מגיע להם שכר יותר גדול מהראשון, דהא כבר אמרנו שעיקר רצון ונחת רוח של המלך בקיבול שכר יותר מבלקיטה, אם כן אם על הלקיטה מגיע השכר הקצוב, ממילא בעד קיבול השכר מגיע להם שכר יותר גדול, וכאשר יקבלו השכר הגדול ההוא, מגיע להם עוד שכר יותר גדול, וכל זה עד לאין תכלית, שכל עוד יותר שנותן המלך להם שכר מגיע להם יותר, ואי אפשר בשום פעם שיהיה להם די פרעון, דבשלמא אותם שמקבלים ההשכר להנאתם, אם כן בעד קיבול השכר אין מגיע להם שכר, ודי להם בהשכר הקצוב, משא"כ אלו שמקיימים מצות ורצון המלך בקבלת השכר ההוא, אם כן קיבול שכרם בעד עבודת יום אחד יגיע עד לאין קץ כאמור.
19
כ׳ולזאת חפץ המלך להבחין בין הכתות ההמה, כדי שיתן לכל אחד כראוי לו, ויצו המלך להממונה שכמה ימים ימנע מליתן שכר להאנשים, וישתמט מהם וידחם בדחיות, ועי"ז יתברר לו, וכן היה כי הכת הא' בראותם שנמנעים מליתן שכר נשמטו אחד אחד כל אחד לעירו ולמשפחתו, והכת הב' נשארו, והכת הג' נשארו ג"כ כי מה שקיבלו שכר בראשונה היה לפי שהבינו שרצון המלך הוא, ועכשיו שראו מניעת נתינת שכר, אומרים בדעתם אם רצון המלך לבלתי יותן שכר טוב הוא ונעבדהו בחנם, ומזה הבין המלך בשכל כת הג' בטוב כוונתם והתחיל ליתן להם שכר הרבה, וכל אשר נתן להם יותר נתחייב יותר כאמור, ונתן וחזר ונתן עד אין הפסק.
20
כ״אעד הנה דברי המשל. והנמשל, הנה הקב"ה שברא כל העולמות רק שיהיה למי להיטיב כנודע, והוא טהור עינים מראות בדבר רע שיקרה לברואיו, ומאתו לא תצא הרעות, רק מטבע הטוב להיטיב, אכן הנשמה יש להם נהמא דכיסופא כנודע, לזאת רצה הש"י שידמה לבני אדם שהקב"ה חייב להם שכר עבור שישרתוהו, ובאמת אינו צריך לשירות שלהם, כי כמה עולמות מלכים ושרפים ואשר משרתיו כולם עומדים ברום עולם, מה עשה השי"ת, הנה הס"א המכונה בשם מדבר, לקח הקב"ה כמה וכמה רבבות ניצוצות קדושות שיפלו תוך מדבר הקליפות, והניצוצות ההמה הם דברים יקרים וחשובים מאוד, ונתן השי"ת לעמו תורה ומצות, כדי שבכל יום ויום ילקטו בני ישראל ניצוצות קדושות מתוך הקליפות, וקצב על זה שכר הרבה היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם (עירובין כ"ב.), ויש בבני אדם ב' כתות, כת א' אנשים רעים וחטאים שאינם משגיחים על מה באו לעולם, ואינם עושים מצות ואינם מלקטים כלום, ולא זו בלבד שעושים עבירות, אלא שכל מה שאנשים אחרים מלקטים, הם לוקחים ודורסים וזורקים אל תוך הקליפות, ע"י העבירות שעושים.
21
כ״ב הנה בענין נפילת ניצוצות תוך הקליפות להבינו יש בו שכליות הרבה, אך יש בו ג"כ מה שיוכל כל איש להבינו, ואמרתי בכאן מוסר על שהאנשים מזלזלים מלילך לבית הכנסת להתפלל, ואמרתי להם כי להיות שאמרו ז"ל (ברכות ו.) אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, אם כן מה שמתפלל בביתו אינו עולה למעלה, ונשארו דיבורים הקדושים מוטלים באשפה, והאדמה של חוץ לארץ היא אדמה טמאה ומלאה קליפות, ממילא נופלים ניצוצות קדושות תוך הקליפות, כי דווקא הבית הכנסת הוא מקדש מעט, ושם השראת השכינה מעט כאמור (יחזקאל יא, טז) ואהי להם למקדש מעט, ממילא משם יוכלו התפלות לעלות, וגם ברבים שמתפללין בבית הכנסת, וזכות הרבים גדול, ואל כביר לא ימאס, משא"כ כשמתפללין בביתם, ומעתה צאו וראו כמה שמות הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו הגדול מזכירין בתפלה, וכשהתפלה אינה עולה לרקיע, ח"ו נופל כו' ודעו כי שמות שמזכירין, בהם יש בהם יותר קדושה משמות הכתובים בספר תורה, כי הם יותר רוחניים ויותר במעלה כמבואר למבינים.
22
כ״גועתה אם יצויר לכם שיחתוך איזה איש השמות מהספר תורה ויטילם לאשפה או למקום כו' ח"ו, מה המשפט אשר חרצתם לו, הלא ודאי אמרתם כי איש כזה אין ראוי להיות לו חלק לעולם הבא, עתה תבינו בעצמכם מה אתם עושים, וראו גם משארז"ל (ברכות ח.) מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס לתוכו להתפלל נקרא שכן רע, הענין הוא כי בית הכנסת הוא מקדש מעט, ע"ד השוכן אתם בתוך טומאותם (ויקרא טז, טז), והשראת שכינה קצת בבית הכנסת, ממילא עי"ז קורא הקב"ה לכל בני העיר שכנים, וזה נקרא שכן רע, כמו שקורא אדם על שכן אינו יהודי שדר סמוך לו, ועוד הארכתי במוסר על זה.
23
כ״דכת הב' הם הנשמרים מעבירות ועושים מצות, ועי"ז מלקטים מדי יום ביום כמצות המלך הגדול ברוך הוא וברוך שמו, ולמחר לקבל שכרם, ממילא עיקר הרצון והנחת רוח של הקב"ה כביכול הוא בעת קיבול שכרם, דהא עיקר הלקיטה אין בו כ"כ צורך להקב"ה, שאם רצה לא היה מפזר כלל, וגם אחר הפיזור אם רצה היה מכנסם כאמור בהמשל, וכן בעונש שמקבל הרשע, אזי עיקר העבירה שיש לו הוא בעת קיבול עונשו, כי זהו קשה ושנאוי לפניו ית"ש יותר מהעבירה, ככל המבואר במשל. וזהו מאמרז"ל ששכר מצוה מצוה, ר"ל השכר של מצוה הוא עיקר המצוה, והעונש של עבירה הוא עיקר העבירה. ולדעתי לזה כיוון הנביא ע"ה (ישעיה א, ה) על מה תוכו עוד תוסיפו סרה, כוונתו לבל תאמרו בדעתכם שאחר שהקב"ה יעניש לכם הרי הוא כאלו לא חטאתם, דזה אינו, דאדרבה על דבר זה עצמו שתוכו, עוד העבירה יותר גדולה כי העונש הוא עיקר העבירה והבן.
24
כ״הוהנה כת מקיימי המצות נחלקים לג' כתות. כת אחת עובדים בעבור השכר כי רב הוא, והעבודה קלה כמאמר הש"י (מיכה ו, ג) ומה הלאתיך כו'. כת ב' בעלי בינה יותר מאלו, אומרים שהוא בושה גדולה לעבוד להקב"ה בשביל הקיבול שכר, אלא במצותיו חפץ מאד, ולא בשכר מצותיו. אמנם כת הג' הם בעלי בינה יותר מאלו, אחרי שמשימים על לבם שהקב"ה בעצמו, אילו רצה לא נפזרו הניצוצות או שהיה מלקטם, ועל מה עשה ככה להרבות מוהר ומתן לישראל, שהם יהיו המלקטים, ומזה מבינים שאין זאת כי אם שחפץ מאד להיטיב לישראל, והקיבול שכר הוא עיקר הנחת רוח לפניו, אם כן אדרבה נעבדהו כדי שנקבל שכר, וזהו קיום רצונו ועשיית נחת רוח לפניו, והקב"ה הוא הבוחן לבבות וכליות, ויודע ההפרש בין כת א' לכת הג', ממילא לכת א' די במה שקצב השכר לכל מצוה, כיון שקבלת השכר היא להנאת עצמם, משא"כ כת הג' שקבלת השכר רק לעשות נחת רוח לפניו, ממילא בעד השכר מגיע יותר שכר, וכן עד אין תכלית כל מה שמקבלים שכר יותר מגיע להם יותר.
25
כ״ווזהו כוונת המדרש שהראה הקב"ה למשה רבינו ע"ה אוצרות הרבה, כל אוצר הוא שכר הקצוב למצוה אחת, והאוצר היותר גדול מכלם שאין לו סוף והפסק שאל משה רבינו ע"ה מהו, והשיב לו הקב"ה מי שיש לו משלו, ר"ל 'משלו' דייקא, שהשכר שיש לו הוא משלו, ר"ל בשביל עצמו, אני נותן לו משלו, שדי לו בשכר הקצוב ההוא, ומי שאין לו משלו, ר"ל שיש לו שכר ורוצה בקבלת השכר, רק שאינו משלו, היינו שאינו בשביל עצמו, רק לעשות נחת רוח לפני, אני נותן לו מזה, לכן אותו האוצר גדול מאחר שהנתינה מאותו האוצר אין לו סוף והפסק, שכל מה שנותנין יותר מתחייבין יותר, ונקרא האוצר מתנת חינם עבור שנותנים ממנו בחנם בלי שום עבודה, רק נותנים שכר בעבור קיבול שכר.
26
כ״זוהנה מהראוי היה שגם עונש הרשע יהיה בלי סוף, כי כיון שעונש הרשע הוא יותר עבירה מהעבירה עצמה, אם כן בעבור העונש מגיע עוד יותר עונש, וכן עד בלתי תכלית. אכן היה מחסדי הש"י שאינו עושה כן, ודוקא עם הצדיק מתנהג ככה שהשכר אין לו הפסק, אבל עם הרשע אינו מתנהג כך, דאם לא כן לא היה שום רשע בעולם שיהיה לו תקומה, לכן זה מחסדיו שלרשע אינו נותן רק עונש הקצוב על העבירה. וזהו פירוש הפסוק (ישעיה ג, י) אמרו צדיק כי טוב, ר"ל שלהצדיק טוב מאד, ומהו הטובה כי פרי מעלליהם יאכלו, ירצה כי פרי מעלליהם היינו השכר שהוא פרי המעשים של הצדיק, ואמר כי בעד פרי המעללים עצמם אוכל, ר"ל שיש לו שכר בעד השכר, אבל אוי לרשע רע, אינו רק כי גמול ידיו יעשה לו, רצה לומר שאין לו רק עונש הקצוב על העבירה.
27
כ״חנמצא דלפי זה אי אפשר לומר שאסור לעבוד להקב"ה בשביל קיבול שכר, שהרי אדרבא, הכת הג' שהם בעלי בינה יותר, הם עובדים דוקא בשביל קיבול פרס, כדי שיהיה קיבול השכר ההוא נחת רוח לפני הש"י. רק שההפרש בין כת הא' לכת הג' הוא כאשר ביארנו לעיל, כי כת הא' כשנמנע המלך מליתן לו שכר, אזי שוב אין עובדו כיון שהוא רוצה בקיבול השכר בשביל הנאת עצמו, משא"כ כת הג' אף על פי שעובדים בעבור קיבול שכר, מ"מ העבודה אינה תלויה בקיבול השכר, ואף בהעדר שכרם לא יפסקו מלעבוד, מאחר שמה שהם רוצים בקיבול שכר אינו רק בעבור רצון הקב"ה.
28
כ״טוהנה נודע (משנה קידושין ג, ד) כי כל תנאי צריך שיהיה כפול דוקא, ואם אינו כפול אף שבפירוש הוא אומר שנותן מתנה זו כדי שיעשה לו דבר זה, מ"מ כל דלא כפליה לתנאי אנו אומרים שאף על פי שנותן בשביל זה התנאי, מ"מ דעתו שגם אם לא יתקיים התנאי מ"מ יתקיים המעשה, משום הכי בעינן כפול, ומבואר בפוסקים דבלשון על מנת לא בעינן תנאי כפול, כי בלשון על מנת נכלל ג"כ הלאו, דדוקא כשיהיה דבר זה יתקיים המעשה ואם לאו לא יתקיים.
29
ל׳ובזה מבואר המשנה, שלא אמר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, דאדרבה ראוי לעבוד להקב"ה לקבל שכר, וכמו כת הג' הנ"ל, רק שאין ראוי לעבוד בשביל הקיבול שכר להנאת עצמו, כמו כת הא', אשר בהמנע השכר ימנע מהעבודה. ולזה אמר התנא אל תהיו כו' על מנת לקבל פרס, על מנת דייקא, ר"ל באמת תעבדו בשביל קיבול שכר, רק שהקיבול שכר לא יהיה בדרך על מנת אלא היו כעבדים כו' שלא על מנת כו', ר"ל שהכוונת קיבול שכר לא יהיה דרך על מנת, דהיינו כמו כת הא' אשר בהמנע השכר תמנע העבודה, אלא היו כמו כת הג' שאף על פי שחפצים בקיבול שכר, מ"מ אין מעשה העבודה תלוי בתנאי הקיבול השכר.
30
ל״אוהנה אילו לא היה שכר המצוה רק מה שמגיע בעד המצוה, אזי היה סברא שיחקור האדם בין המצות איזה מצות שכרן מרובה מאחרות, וידבק לעשות תמיד אותן המצות, ובאותו הזמן שירצה לעשות אותה המצוה ששכרה אינו כל כך רב, מוטב לעשות באותו הזמן מצוה ששכרה יותר, אבל למה שביארנו כי עיקר השכר הוא מה שנותנין בעד השכר, וזה אין לו הפסק, ומתרבה השכר בכל רגע כפלי כפלים, כי מה שמקבל שכר יותר מגיע לו עוד יותר, אם כן אין חילוק, כי אפילו סך מצער, אם מתרבה ומתגדל בכל רגע בכפלים לאין מספר וקצבה יעלה ג"כ שיעורו עד אין שיעור ומספר, ולכן לא ניכר כלל החילוק אם ההתחלה בשכר רב או פחות, לכן כל המצות מצד זה שקולים. ולזה אמר התנא הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה משום שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות. ר"ל שאין אתה יכול כלל לידע השיעור ממה שנותנין בעד השכר, וזהו לשון מתן שכרן, היינו מה שנותנין בעד השכר, וזה נקרא מתן מלשון אוצר של מתנת חינם שנתבאר לעיל והבן.
31
ל״בובזה נבא לבאר פסוקי ואתחנן (דברים ג, כג) וזה תוארם, ואתחנן אל ה' בעת ההוא כו' פירש"י לשון מתנת חינם, אף על פי שיש לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים אין מבקשין מאת המקום אלא מתנת חינם. וקשה דבאמת טעמא מאי, וכיון שיש להם לתלות במעשיהם למה מבקשים מתנה, היתכן מי שיש לו מנה אצל חבירו וצריך למעות שיבא אליו ויבקש מתנה מאתו, הלא זה יאמר לו, למה אתן לך מתנה אפרע לך חובך ויהיה לך די צרכך. ועיין בעקרים מאמר ד' פ' כ"א ביאור נחמד בפסוקים אלו.
32
ל״גה' אלהים אתה החילות להראות כו' אעברה כו' עלה ראש הפסגה כו' מבואר בספרים דבאמת מלתא דתמיה הוא, בארץ ישראל שהוא ת' פרסה איך אפשר לראותה כולה ע"י שעולה לראש ההר, ואם היה בדרך נס לא היה צריך לעלותו ההרה. וביארו כי באמת עולם זה כולו הוא כגרגר חרדל נגד הגלגל, וכן כל גלגל נגד חבירו, רק האדם מצד קטנו בהיותו תולדות זה העולם, אינו יכול לראות כל העולם, אבל הצדיק מצד נשמתו שהוא גבוה מעל גבוה, אזי בהעלות הצדיק שכלו ונשמתו אל מקום מדרגתו, אזי הוא סוקר כל זה העולם בסקירה אחת, כי הוא נגדו מאפס ותוהו נחשב, ואינו אפילו כגרגר חרדל, וזהו עלה ראש הפסגה שהעלהו אל מקום מדרגתו וראה בעיניך כי לא תעבור כו' יש לדקדק דמשמע דהכי קאמר שיראה בעיניו שאי אפשר שיעבור, והכי היה לו לומר וראה בעינך כל הארץ כי לא תעבור כו'.
33
ל״דועתה ישראל שמע אל החוקים יש לדקדק בלשון ועתה מה נמשך זה אל הקודם אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם כו' יש לדקדק בלשון ועתה מה נמשך זה אל הקודם אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם כו' (יש לדקדק איך צוה לעבוד על מנת לקבל פרס) לא תוסיפו ולא תגרעו כו' יש לדקדק בשלמא לא תגרעו ניחא, אלא לא תוסיפו למה הוא לכאורה זה שרוצה להוסיף לזריז נחשב, הגם שע"פ הסוד ודאי ניחא הכל, מ"מ רצוני לבארו ג"כ בדרך דרוש. ובסוף הענין אז יבדיל משה שלש ערים כו', פירש"י אף על פי שאין קולטין עדיין אמר משה מצוה שאפשר לקיימה אקיימנה כו' וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ויש לדקדק מאי וזאת התורה שעדיין לא הזכיר להם איזו מצוה, ולפשוטו קאי אל אח"כ.
34
ל״הויבואר כל זה עם דרושנו, והענין נודע (קידושין ל"ט:) כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, מצד גודל השכר שאין כל זה העולם יוכל לסבול שכר מצוה אחת, אולם זה בצדיק שעושה מצוה בשלימות, משא"כ אם אין המצוה כ"כ בשלימות, אין השכר גדול כ"כ, ויוכל זה השכר להיות בזה העולם, אולם השכר של השכר זה ודאי גדול מאד, אפילו אם המצוה לא היתה כ"כ בשלימות, שאז היה גוף השכר קטן, מ"מ ע"י שמתרבה בכל רגע שכר השכר בכפלי כפליים, הוא גדול ורב מאד.
35
ל״ווהנה משה רבינו ע"ה הבין, שלענין לעשות פעולה זו לבטל הגזירה שיוכל לבא לארץ ישראל צריך זכות רב, ולהיותו עניו מאד, ולא היה שכר מצות שעשה חשוב בעיניו, והיה נדמה לו שאין בשכר המגיע לו כדאי לפעולה זו, לכן לא מצא מקום לזה רק ע"פ השכר המגיע בעד השכר, ששכר זה הוא רב מאד, והקב"ה השיבו כיון שאתה אומר שגוף השכר המגיע בעד המצות אינו כדאי שאעשה לך זאת, רק אתה רוצה בעד שכרו של השכר, גם אני אומר לך ששכר זה גדול מאד, וליתא בהאי עלמא. והנה משה רבינו ע"ה ברוב צדקותיו אילו נתן לו הקב"ה כל עולם הזה אין זה נחשב בעיניו לקיבול שכר אפילו מעט מזעיר, כי לא חפץ באלה כלל, רק כל מגמותיו היה לגדל ולקדש שמו של הקב"ה בעולם, וכאשר כבש סיחון ועוג ונתקדש על ידו שם שמים זה היה נחשב אצלו קיבול שכר על מעשיו הטובים, וזה פשוט.
36
ל״זומעתה יובן כל הנ"ל, שאמר ואתחנן אל ה' בעת ההוא דווקא, כי בשום פעם לא היה יכול להתפלל על זה, כי בעיניו היה שכר כל מעשיו הטובים קטן, לערך שיתבטל הגזירה ושיבא לארץ ישראל, עד שמצא מקום שקיבל שכר על מעשיו הטובים, דהיינו שכבש סיחון ועוג שנתקדש על ידו שם שמים, ואז מגיע לו שכר על השכר, אז ואתחנן כו' אתה החלות להראות את (את פירושו עם) עבדך כו', ר"ל שע"י עבדך הראית את גדלך כו' אשר מי כו', וזה אצלי קיבול שכר, לזאת אעברה נא כו' וזהו שפירש"י אף על פי שלפי האמת יש לצדיקים כאלו לתלות במעשיהם, כי שכרם גופיה הוא הרבה, כי מעשיהם הטובים המה על צד היותר נאותים, מ"מ בעיניהם אינו נחשב רק למעט מצד ענותנותם, לכן אינם מבקשים רק מצד מתנת חנם, היינו אוצר של מתנת חינם שהוא שכר שנותנים בעד השכר, כאשר ביארתי לעיל.
37
ל״חועל זה השיב הקב"ה רב לך, ופירשו ז"ל (ספרי פנחס כג) הרבה יותר מזה שמור לך כו', דלכאורה אין זה תשובה על השאלה, ועם האמור אתי שפיר שהשיבו שהשכר של אוצר זה הוא רב מאד, ואין עולם הזה סובלו, ולכן שמור הוא לעתיד לבוא, ואמר לו עלה ראש הפסגה, שהעלהו למקום מדרגתו, וראה שהוא מדרגה רמה מאד, וראה בעיניך כי לא תעבור, ר"ל שתבין בעצמך שאין עולם הזה כדאי לשכר ההוא.
38
ל״טואחר שסיפר לישראל להסבירם ענין שכר של השכר, שהוא ע"י שעיקר מה שהקב"ה חפץ הוא רק בקיבול השכר, לזה אמר ועתה ישראל אחרי שהגדתי לכם זאת שמע אל החוקים כו' אשר אנכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו כו', ר"ל שבזאת אני מלמד אתכם עתה לעשות מצות בשביל קיבול שכר, אחר שהקיבול שכר הוא עיקר הנחת רוח להש"י. ולכן לא תוסיפו, כי אילו לא היה השכר רק הקצוב לכל מצוה, היה יתכן להבא להוסיף על המצות לומר, שעושה בזריזות יותר ממה שנצטווה, כדי שיהיה שכרו יותר, אבל אחרי שהסברתי לכם שעיקר הרצון אצל הש"י הוא השכר, ומתרבה השכר עד אין חקר, אם כן המוסיף הוא כגורע ח"ו בטוב שכרו של הקב"ה, שמראה שצריך להוסיף כדי שיהיה לו תוספת שכר, ובאמת בלאו הכי שכר ניתוסף עד אין חקר.
39
מ׳ולזה אמר אח"כ אז יבדיל כו' אף על פי שאינו קולט, כי אילו היה אפשר להעלות על הדעת שהקב"ה צריך למעשה האדם ולכן נותן לו שכר, אם כן כמו בשר ודם שכשעושים לו עבדות מה שצריך משלם שכר, אבל כשעושים עבדות שאין צריך בו למה ישלם, הכי נמי במעשה המצות, מה לעשות מצוה אשר עתה אין בה חפץ, כמו הבדלת הערים האלו שאינן קולטות עדיין, אבל עכשיו שהסביר שאין צריך להש"י במעשי בני אדם, ועיקר מה שצוה להם לעשות מצוה, הוא רק כדי שיהיה מקום שיתן שכר לאדם, אם כן כל עלות וסבות שאפשר במציאות לעשות דבר שנדמה למצוה, אף על פי שאין בה צורך עתה יש לעשות כדי שיהיה מקום שיתן שכר, ולכן הבדיל הערים, ולזה אמר אח"כ וזאת התורה אשר שם כו', קאי על אז יבדיל, וירצה כי בדברים האלה אשר דבר לישראל בפרשה זו, שם לפניהם תורה ולימוד זה, לעשות מצוה אף על פי שאין עכשיו עדיין הגמר, מ"מ כל שיש בה קצת קיום רצון הקב"ה, יש לו לעשות וכאמור והבן.
40
מ״אאמנם להיות נודע, שכל מה שהקב"ה מתנהג עם האדם הוא מדה כנגד מדה, לכן בראותנו הנהגה זו שהקב"ה נותן שכר בעד השכר, וכן מתרבה השכר תמיד, שכל מה שנותנין לו יותר מגיע לו יותר, מוכח על כרחך שיש איזה מצוה בתורה שהיא בדמיון ענין זה, ולכן ע"י שהאדם מקיים אותה המצוה באופן זה, לכן ניתן לו ג"כ השכר באופן זה. וזו היא מצות צדקה, שארז"ל נתון תתן אפילו ק' פעמים, והענין הוא כי ארז"ל (ויקרא רבה לד, י) יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני עושה העני עם בעל הבית, כי הוא נותן לעני פרוטה, ובעד זה יש לו שכר הרבה מאה מנה, נמצא שנתן לו העני מאה מנה, אם כן מחויב עתה ליתן להעני יותר מבראשונה, כי בראשונה היה הנתינה רק בתורת נדבה וחסד ובחנם, והיה די בפרוטה, משא"כ עכשיו שקיבל מהעני הרבה, מחויב ליתן לו יותר, וכאשר נותן לו אם כן קיבל ממנו עוד יותר, ומגיע להעני עוד יותר, נמצא כל שנותן יותר להעני, יותר מגיע להעני, ולכן אמר נתון תתן, כי תיבת נתון אינו כ"כ בחיוב כמו תיבת תתן, והיינו שפעם ראשון הוא בתורת חסד, משא"כ אח"כ הוא חיוב גמור, כמו פריעת בעל חוב, ואם מתנהג הבעל הבית כך עם העני, אזי מדה כנגד מדה עושה לו הקב"ה, שכל מה שנותן לו יותר שכר מגיע לו יותר.
41
מ״בוהנה בלשון המשנה ארז"ל (סוכה כ"ה:) חוזרת חלילה, והוא לשון הנאמר על דבר שאין לו הפסק וסוף, דימו אותו לדבר עגול שאין לו גבול וזויות, משא"כ במרובע, וז"ש נתון תתן לו אפילו מאה פעמים מחמת הסברא הנ"ל, שבכל נתינה חייב יותר להעני, ואל ירע לבבך בתתך לו, ר"ל שלא יקשה בעיניך הלא כבר נתתי לו (וזהו פירוש בתתך לו, ר"ל מאחר שכבר נתת לו) כי בגלל הדבר הזה יברכך ה', והוקשה לרז"ל מאי כי בגלל הדבר הזה יברכך, דמשמע רק עבור שנותן ק' פעמים מתברך, הא באמת גם בעד פעם אחת שנותן צדקה מתברך ג"כ, לכן דרשו בלשון גלגל שהוא דבר עגול, וכאלו אמר הפסוק כי כענין גלגל זה שאתה מתנהג עם העני שאין גבול, שבכל מה שאתה נותן יותר אתה חייב יותר, כך יהיה ענין הברכה, שכל שכר שיתן לך יותר יגיע לך יותר.
42
מ״גוזהו ענין המאמר דבבא בתרא הנ"ל, ששאלו את שלמה עד היכן כחה של צדקה שידעו שעל פי הצדקה מגיע שכר בעד השכר, ושאלו עד היכן הוא כך, ואם יש גבול וקצבה לזה, והשיב להם כבר פירש דוד אבא פיזר נתן לאביונים אזי צדקתו, ר"ל כל מצותיו שעושה עומדת לעד, שכל מצותיו שעשה נוטל בעדן שכר לעלמי עד, ואין לזה הפסק. וזהו ג"כ ענין מונבז המלך שאמר באמת אבותי שאצרו אוצרות עשו לטובת ישראל והוא מצוה רבה, אבל לא פיזרו צדקה, אם כן אין להם בעד המצוה רק השכר הקצוב, אבל פירות אין לו, משא"כ אני גנזתי במקום שעושה פירות, והביא ראיה מפסוק אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו, שכבר פירשתי לעיל פסוק זה לומר שבעד פרי המעללים ג"כ יאכלו, ר"ל שמקבלים שכר בעד השכר, חזינן שיש לשכר פירות ופירי פירותיהן עד עולם, והוא ודאי דוקא מדה כנגד מדה, דהיינו ע"י נתינת צדקה, ממילא אף על פי שאבותי עשו ג"כ מצוה, מ"מ הא דידי עדיף.
43
מ״דוהנה דרך משל, שיצויר אדם שהוא קמצן גדול ועושר גדול ומקמץ מאד, לא מבעיא לצורך מצוה, אלא אפילו מה שהוא צורך עצמו הוא מקמץ להוציא אפילו דינר אחד, ואח"כ אנו רואין שמאסף כל ממון שיש לו ונוסע למדינה רחוקה ומוציא כל העושר ההוא בעד פרקמטיה, והרואה יפלא איך קמצן זה נעשה פתאום נדיב, ומעולם היה מקמץ מלהוציא אפילו דינר, ולא עוד שאם נעשה עתה נדיב היה לו להוציא החצי ממה שיש לו, ואיך מוציא בפעם אחת כל עושרו, אלא על כרחך דזה אינו, דאינו קמצן רק מלהוציא הוצאה אמיתית, משא"כ זה שעושה להשתכר, אינו נקרא כלל הוצאה, אלא הוצאה זו הכנסה קרי ליה, ולכן הוציא כל ממונו, כי כל מה שמוציא יותר ירויח יותר, ואלמלא היה לו יותר מעות היה מוציא יותר.
44
מ״הוהנמשל הוא, כי הש"י כביכול מקמץ מלשלם להצדיק שכר בעולם הזה, כדי שיהיה צפון לעולם הבא, וזהו דוקא במי שאינו בעל צדקה שאז אין לו על מעשיו הטובים רק שכר הקצוב, אם כן אם יתן לו הש"י שכר הוי הוצאה גמורה, שלא יהיה לו זאת לעולם הבא ויפחת לו שם, משא"כ מי שהיה בעל צדקה, שאז כל מה שמקבל שכר יותר מגיע לו יותר, אם כן הוצאה זו הכנסה היא, לכן אדרבא נותן לו הקב"ה שכר הרבה בעולם הזה ומגיע לו יותר. ומובן מה שהתחלנו בריש דברינו, במשארז"ל לאו כל אדם זוכה לב' שולחנות, שזהו מחמת שמקמץ הש"י להצניע לו לעולם הבא, משא"כ עשר בשביל שתתעשר, ואמר ג"כ ובחנוני נא בזאת, כי ע"י מצות הצדקה, אז אדרבה כל מה שיכול האדם לקבל שכר בעולם הזה נותן לו, כדי שיהיה לו עוד יותר לעולם הבא.
45
מ״ווהנה מה שהקב"ה חפץ מאד להיטיב להאדם, ושיהיה לו שכר בעד השכר כאשר ביארנו, כל זה דווקא בישראל, שעיקר רצונו וחפצו הוא רק להיטיב להם, משא"כ בבן נח אם מקיים הז' מצות אין לו רק השכר הקצוב על המצוה, ממילא יובן הש"ס בבבא בתרא שהבאתי, דאמר ומאן דעביד הכי לאו מעליותא הוא והתניא הרי סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהיה בן עולם הבא הרי זה צדיק 'גמור' דייקא, ר"ל שהברייתא מלמדנו את כל דרושנו הזה, שלבל תאמר כי העובד את הש"י בחנם בלי כוונת קבלת שכר הוא הצדיק גמור, אלא אדרבא הצדיק גמור היינו העובד בשביל קבלת שכר, כמו כת הג' שהזכרתי. ומשני כאן בישראל כו', דדוקא בישראל שייך שיעבוד להש"י בשביל קבלת שכר, כי זהו עיקר הנחת רוח של הקב"ה, משא"כ בעכו"ם דאין שייך זאת, ואם כן כשאומר שעושה בשביל שכר, אם כן כוונתו הוא להנאת עצמו והוא נכון.
46
מ״זוהנה נודע הפלפול שפלפל בפרשת דרכים, בענין האבות קודם מתן תורה, אם היה להם דין ישראל או דין בן נח, ומסיק דהאבות עצמן היו מסופקים בזה, ומחמת גודל ענותנותם עלה בדעתם שדין בן נח להם, והקב"ה הודיע שיש להם דין ישראל לרוב צדקותם. ובזה יובן כי אחר שכבש אברהם אבינו ע"ה כל המלכים ועשה לו הקב"ה נס גדול כזה, אם כן לפי דעתו שהיה סבור שיש לו דין בן נח, ואין לו שכר על המצוה רק שכר הקצוב ולא שכר בעד השכר, אם כן היה סבור שכבר נתקבל כל שכרו. והשיב לו הש"י שאינו כך, ואמר אל תירא אברם, כי אדרבא עבור שאנכי מגן לך, עבור זה עצמו, שכרך הרבה מאד, כי כל יותר שהביא לך דאגה זאת, הוא יותר למעליותא, דהא עיקר הדאגה שלך היה עבור שקבלת עכשיו שכר הרבה שהוא חוץ מדרך הטבע במה שכבשת כל המלכים האלה, ואם כן אני מודיעך שיש לך דין ישראל, אם כן כל מה שהנס הזה היה גדול יותר מגיע לך יותר שכר, ולכן שכרך הרבה מאד והבן ונכון.
47
מ״חויובנו ג"כ פסוקי הפרשה, צדק צדק תרדוף, מלמד לנו ענין הצדקה, ויאמר כי צדק אחד רודף צדק הב', כי כל מה שיותר נותן צדקה חייב יותר לעני כנ"ל, וכאשר כך תעשה אזי הקיבול שכר ג"כ יהיה כך, ואז לא יצטרך הקב"ה לקמץ מליתן לך שכר בעולם הזה, כי אדרבא כל מה שמקבל יותר בעולם הזה יגיע לך שכר יותר, לזה אמר למען תחיה, דהיינו שכר העולם הזה, וגם וירשת את הארץ, דהיינו ארץ החיים עולם הבא, כי אין זאת בשום מצוה שיזכה לב' שלחנות, רק עבור צדקה.
48
מ״טאכן הזהיר לא תטע לך אשרה כו', הענין הוא ע"פ מ"ש בחובת הלבבות שהחונף הוא יותר מעובד כוכבים, כי העובד כוכבים אינו עובד רק עבודת כוכבים אחת, והוא צבוע ומחניף לכל מי שרואה במעשיו והיה לו כעובד כל מיני עכו"ם, והנה כל מצוה היא כמו מזבח, וזהו שהזהיר אחר שסיפר גודל מעלת הצדקה, ואמר שאין זאת אלא במי שעושה זאת רק לשם שמים, משא"כ אם עושה להיות לו לתהלה ולשם ולתפארת, דאז הוי כנוטע אשרה אצל מזבח, ר"ל שעושה מצוה ועובד בה עכו"ם, ואמר כל עץ להורות שזהו כעובד כל מיני עכו"ם, ואז לא די שאין נחשב לו לצדקה, אדרבה לחטא נחשב, וכדברי רז"ל (משלי יד, לד) וחסד לאומים חטאת, לפי שעושין להתגאות, משא"כ כשנותן לשם שמים אז גדול כ"כ כחה של צדקה.
49
נ׳והנה נודע המשל שאומרים העולם, באיש אחד שהיה מכניס אורח גדול, וענין המשרת שלו שאנשים השוטים נתפתו אחריו ועלה בדעתם שהוא הבעל בית והוא הנותן להם אכילתם ועבד בהן עבודת פרך, והם מעולם לא ראו את הבעל הבית, והוצרכו לעבור זמן תפלה גם לחלל שבתות וכדומה, משא"כ מי שעיני שכל לו ידע והבין שאין זה הבעל הבית והולך לחדרים אשר שם, וראה הבעל הבית יושב ושלחנו כשלחן מלכים והרבה אורחים לפניו אוכלין ושותין ושמחים, וגם נותן להם שמירה וצדה לדרך כשרוצין לילך לביתם, והמשל הזה הוא ארוך מאד, ואין רצוני להאריך בו כ"כ.
50
נ״אועולה משם הנמשל, כי השוטה סובר שמחשבות שאומרות לו שיעבוד עבודת פרך במו"מ, ולא ינוח ולא ישקוט, שהוא מחשבות יצר הרע, וסובר בדעתו שעי"ז יש לו הצטרכותו, והאמת אינו כך, כי היצר הרע עובד בו עבודת פרך, והש"י נתן לו פרנסתו, ואלולא עבד כך ג"כ היה הש"י נותן לו. משא"כ הנלבב יודע זאת, ועוזב עצת יצר הרע והולך בחדרי התורה וכו'. והשוטה מאזין לדברי היצר הרע, שאומר לו לך למרחקים וקמץ ממונך ולא תתן אפילו פרוטה לצדקה, משא"כ החכם עוזב כל זה ונותן צדקה, ואדרבה בזה מתברך.
51
נ״בוזהו ענין אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, שתראה שזה כמה שנים היה פרנסתך מצויה בריוח וטוב לך. לזה אמר כי לא מחכמה כו', ר"ל מסתמא שוטה אתה ומאזין עצת יצר הרע ולא נתת צדקה, אם כן אין לך רק שכר הקצוב וקיבלתו אז ועתה כבר אין לך, משא"כ אילו היית חכם ונותן צדקה אזי אם בתחלה קבלת שכר על המצוה היה עתה לך יותר, כי בעד שכר מגיע שכר, ואז נותן הש"י גם בעולם הזה, ואזי היה אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.
52
נ״גכי יפלא ממך דבר למשפט. יש לדקדק בכפל הלשון, דהיה לו לומר כי יפלא ממך דבר בין דם כו' או כי יפלא ממך משפט בין כו' מאי דבר למשפט. אך ידוע מ"ש בזהר (ח"א ס"א.) ביאור פסוק (תהילים קיב, ה) יכלכל דבריו במשפט, כי המדה נקרא צדק הוא סוד התורה שבע"פ ונקרא מדת לילה, וממנה נשתלשל ונברא לילה, וזהו סוד שאמרו בתנחומא (תשא לו, א) כשהיה משה במרום היה יודע אימתי יום ואימתי לילה כיצד כשהיה הקב"ה לומד עמו תורה שבכתב היה יודע שהוא יום וכשהיה לומד עמו תורה שבעל פה היה יודע שהוא לילה, והיינו כי תורה שבכתב הנקרא משפט, הוא סוד מדת יום ת"ת, ותורת שבעל פה הנקרא דבר, הוא מלשון סוד מדת לילה, וכל העבודה הוא לחבר האי דבר בהאי משפט, וזהו יכלכל דבריו במשפט. וזהו סוד ג"כ אשר בדברו מעריב ערבים.
53
נ״דוהנה תורה שבעל פה יוצא מתורה שבכתב, ע"פ המדות שהתורה שבכתב נדרשת בהן, ובזמן הראשונים שהיו לומדים בעל פה והיו יודעים כל התורה, הנה במה שמבואר בתורה שבכתב ודאי לא יפול בו ספק, רק לפעמים נפל ספק בתורה שבעל פה, ובהכי מיירי האי קרא, ועליה אמר וקמת ועלית כו' וארז"ל (סנהדרין פ"ח:) שכשנשאלה שאלה לפני הסנהדרין אם היו יכולים להוציא דבר ההוא מתורה שבכתב ע"פ המדות שהתורה נדרשת בהן היו מוציאין ואם לאו עמדו למנין כו', עיין בהקדמה של חובת הלבבות, והנה כשאירע הספק בתורה שבעל פה, והיו מוציאין הדבר מתוך תורה שבכתב ע"פ המדות, היה זאת חיבור תורה שבעל פה לתורה שבכתב, והיו מאירים מדת לילה ממדת יום, כנזכר מענין יכלכל דבריו במשפט, אבל בעת שנפל הספק קודם שנתברר, היה זה ח"ו פירוד בין האי דבר למשפט, וזהו סוד כי יפלא ממך דבר למשפט, וקאמר עליה וקמת ועלית כו', והגידו לך את דבר משפט דייקא והבן.
54