ערבי נחל, לך לך ד׳Arvei Nachal, Lech Lecha 4
א׳תקסד
1
ב׳וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן. (במדרש בראשית רבה מג, ב) וירק מלמד שהוריקו פנים לפניו, והוא תמוה וע"ש במפרשים. עוד במדרש חניכיו מלמד שקראן כולן אברהם, דרש חניכיו מלשון כל שום וחניכא דאית לי (גיטין ל"ד:) והוא ג"כ תמוה. ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק. פירש"י ז"ל לא מצינו מקום ששמו חובה אלא דן קורא חובה כו', וא"כ תמוה דבשני פסוקים זה אחר זה סיפר מעשה א', עוד קשה מה ענין חלוקת לילה, ובמדרש (שם) ר' יונתן אומר הלילה נחלק מאליו, ורבנן אמרו יוצרו חלקו, אמר הקב"ה לאברהם אתה פועל עמי בחצי הלילה חייך שאני פועל עם בניך בחצי הלילה שנאמר ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור כו'. וקשה דר' יונתן ורבנן פליגי אם מאליו נחלק אם יוצרו חלקו, וא"כ תיבת הלילה שהזכיר ר' יונתן הוא מיותר וכדחזינן דבדברי רבנן לא הוזכר תיבת הלילה כיון דאלילה דקרא קאי ואינהו לא פליגי רק אי מעצמו נחלק או לא. עוד קשה, אתה פועל עמי, מהו לשון עמי, בשלמא אני פועל עם בניך אתי שפיר, שיעשה להם טובות ונסים, אבל עמי מהו, וכי לה' פעל כל זאת אדרבה ה' עשה לו נס. עוד קשה, אתה פועל עמי כו' חייך כו' אטו בשביל שעשה לו ה' נס יבטיח לו שכר על זה, אדרבה, הא חזינן (בראשית רבה מד, ד) שאברהם אבינו ע"ה היה מתירא שנתקבל כל שכרו ע"י נס הזה רק שהבטיחו ה' כי שכרו הרבה מאד, אבל איך יגיע לו שכר ע"ז הדבר עצמו. גם דרשו חז"ל (בראשית רבה מג, ג) שנחלק הלילה חציו לאברהם אבינו ע"ה וחציו למצרים, צריך לדקדק מה תלי הא בהא. עוד קשה בפסוק גופיה תיבת עליהם על מי קאי, דלכאורה קאי עליהם על אברהם ועבדיו, וא"כ אין שייכות אח"כ ללשון הוא ועבדיו. עוד קשה, ויכם וירדפם, אחר שהרגם אחר מי רדף.
2
ג׳עוד במדרש (שם) ויכם וירדפם מי רודף הרוגים, אלא רודפיו של אברהם אבינו הרוגים היו והוא תמוה וע"ש במפרשים. תו קשה לאיזה ענין הוצרך הכתוב להזכיר אשר משמאל לדמשק, ומאי נפקא מינה בהא. וביותר קשה לפירש"י ז"ל דהיינו דן, למה בקרא קמא לא יהיב סימנא אשר משמאל לדמשק. עוד יש לתמוה על מאמרם ז"ל הובא בבעל הטורים על פסוק שמורים לכל בני ישראל לדורותם דחצי לילה נעשה נס במצרים וחצי ב' שמור לעתיד לבוא, והוא תמוה דהא כבר נתחלקה חצי לאברהם וחצי למצרים. אחר הדברים האלה כו' אל תירא אברם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד ארז"ל (בראשית רבה מד, ד) שהיה מתירא שמא נתקבל שכרו מחמת שהרג המלכים כו'. ויש לתמוה, למה בכל הנסים שנעשו לו כל ימיו לא נתירא רק מחמת נס זה. ופשוטו הוא, על שנכנס מעצמו במקום סכנה שע"ז ארז"ל (שבת ל"ב. ) אם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו, משא"כ באור כשדים וכמוהו שלא מעצמו נכנס בו. אלא דבאמת יש לתמוה על אברהם אבינו ע"ה, מאי קסבר ליכנס מעצמו לסכנה. עוד קשה אומרם שנתירא שנתקבל שכרו וה' הבטיח לו כי שכרו הרבה. ועוד קשה וכי אברהם אבינו ע"ה היה עובד על מנת לקבל פרס ח"ו. ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. יש לתמוה מאי וגם על היפוך הדבר, והכי הוה ליה למימר אך את הגוי אשר כו', גם תיבת את מיותר, גם לשון דן הוה ליה למימר אדון, ותו אחר שהזכיר היותם עבדים ומעונים לאיזה ענין הוצרך תו להזכיר היותם גרים הלא בכלל מאתים מנה.
3
ד׳ובדרך פשוטו פירשתי פסוק זה דידוע תדע עם מה שהקשו המפרשים בהא דקי"ל (שיר השירים רבה ח', יב) אין הקב"ה נפרע מן האומה עד שנפרע תחלה מהשר שלה ומפילו, ולמה במצרים ענשם ה' בכל המכות והשר שלהן עדיין היה קיים כמשאה"כ גבי ים סוף ויראו והנה מצרים נוסע אחריהם ופירשו ז"ל (שמות רבה כא, ה) שר של מצרים. ותירצו, כי הטעם שנפרע תחלה מהשר כך הוא, כי הנופל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא מר לו מאד, משא"כ כשנופל מעט מעט אינו מרגיש כל כך כי נעשה לו קצת הרגל, ולזאת רחמי ה' בענשו לרשעים אינו מענישם רק שיפלו מעט מעט עד כלותם, וכל אומה בהיות השר שלה קיים האומה ההיא במלואה וטובה כי לצורך זה נברא השר להשפיע תמיד טובת אומתו ואם יענישם ה' בהיות השר קיים יהיה העונש ההוא עונש פתאומי מאיגרא רמא כו', לכן מפיל השר תחלה ואז נתמעט כח האומה כל רגע ורגע כי נשארה בלי משגיח ומשפיע כלל ואז אין כליונם ועונשם נרגש אצלה כל כך. ולדעתי הוא ג"כ האמור, ואנכי הסתר אסתיר כו', הוא מדבר טובה לישראל כי ישראל אין להם שר רק הם מושגחים מאת הש"י לבדו בכל רגע ולזה ישראל חזקים מאד בכל טוב בעשותם רצונו של מקום יותר מכל אומה ולשון, ולכן הבטיחם שאפילו אם ירשיעו ח"ו לא יענישם פתאום בהיות עדיין אור השגחתו עליהם אלא הסתר אסתיר פני, ר"ל מעט מעט יתרבה ההסתרה ויוכלו לסבול וק"ל.
4
ה׳ואמנם מדותיו של הקב"ה מדה כנגד מדה. והנה ישראל בבואם למצרים כולם קדושי ה' והיו מושגחים בתוקף ההשגחה ומלומדים בנסים וגם לא גזר ה' עליהם רק שיהיו גרים ולא עבדים בקישוי השיעבוד, ופתאום נתחכם עליהם פרעה ואמר הבה נתחכמה לו, וכמאמרם שעשה בחכמה לבטלם מקריאת שמע ועבודה, בכדי שיוכל להתגבר עליהם ולהעבידם בפרך ועשאם כשרים הולכים כעבדים פתאום, לכן גם ה' ענש למצרים מדה כנגד מדה והכה אותם בהיותם בתוקפם והשר שלהם עדיין קיים בכדי שירגישו יותר בעונשם כמחט בבשר החי כמו שעשו לישראל. ובזה פירשנו במ"א וישמע יתרו כו' ע"ש.
5
ו׳ובזה נבין משאה"כ (משלי טז, יח) לפני שבר גאון ולפני כבוד ענוה, וכתבנו במ"א כי התורה היא ציור כל העולמות וממנה נתהוו, לכן הנהגת העולם ככל הנהגות ומדות שהתורה מתנהגת ונדרשת בהם, ומצינו אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות ואין ריבוי אחר ריבוי אלא למעט, כך לפעמים ברצות ה' להעניש לרשע ומדת הרחמים אין מניח כי רחמיו מרובים לזאת מגביהו בריבוי אחר ריבוי ועשה מדת הרחמים פעולתו ושוב נשבר אח"כ והיינו לפני שבר גאון בתורת ריבוי אחר ריבוי. וכן לפני כבוד ענוה, כי ברצות ה' להגביה לאדם ומדת הדין יש לה מקום לקטרג עליו ה' ממעטו במיעוט אחר מיעוט ועשה מדת הרחמים פעולתו, ושוב מגביהו אח"כ. והרשע בעת גאונו סובר שהוא טובה לו ואינו יודע כי בנפשו הוא וזו הטובה בעצמה היא עונשו ודינו כי זה הכנה לפורענות הרשע ההוא, וכן המיעוט אחר מיעוט להצדיק והוא סובר שזה ענשו ובאמת זה טובתו.
6
ז׳ודומה לזה פירש הרמב"ם ז"ל עת לעשות לה' הפרו תורתך (תהילים קיט, קכו) שמבטלין אותו כו' כידוע, ועל דרך זה הוא ביאור הפסוק (תהילים לז, יב) זומם רשע לצדיק וחורק עליו שניו ה' ישחק לו כי ראה כי יבוא יומו, והוא תמוה, וכי השי"ת צריך לראות שבא יומו הלא בכחו להגויעו בלא עתו. ובמ"א כתבנו מזה. ועם האמור יבואר, כי כאשר רצה ה' להעניש לרשע ומדת הרחמים מעכב ורוצה עוד להגביה להצדיק ומדת דין מעכב, אז ה' מזמנם לפונדק א', וזה הרשע ברוב גאונו מיצר להצדיק וזה ירא ונכנע ממנו והקב"ה חס על כבוד הצדיקים יותר מעל כבודו כידוע, ממילא נתבטל מדת הרחמים מהרשע ומדת הדין מהצדיק, זה נשבר, וזה נגבה לרום המעלות. נמצא אותה הרעה שעשה להצדיק, הוא עצמו היה דינו ועונשו של הרשע וכאמור.
7
ח׳וענין זה היה במצרים שרצה ה' להגביה לישראל ולשבר את מצרים, והיה קצת דין על ישראל בעבור במה אדע וקצת רחמים על מצרים כי לא שלם עונם ולא נתמלא סאתם וזימנם ה' ביחד כאמור, ומצרים עבודתם שעבדו בישראל הוא עצמו דינם ועונשם של מצרים. ולז"א וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ולא אמר אדון אנכי, כי בעבודה זו עצמה בזה דנם כאמור, וזה עצמו היה טובת ישראל. וז"ש זומם רשע לצדיק כו', אל יהי זה תימה בעיניך מדוע רואה ה' ושותק, כי ה' ישחק לו, ר"ל הש"י בעצמו עשה שחוק זה להרשע וללצים הוא יליץ כי ראה ה' שעי"ז יבא יומו של הרשע מה שמתחלה היה מדת הרחמים מעכב וק"ל.
8
ט׳הרי נתבאר כי כמו שבמדות התורה יש ב' מיני מיעוטים, לפעמים ברצות התורה למעט איזה דבר כתוב בו מיעוט, ולפעמים התורה ממעטו ע"י ריבוי אחר רבוי. וכן כשרצתה התורה לרבות איזה דבר לפעמים כתוב בו ריבוי, ולפעמים כתוב מיעוט אחר מיעוט שבא לרבות. כך מתנהג העולם, כי ברצות ה' להגביה לאיש צדיק לפעמים מגביהו תיכף ברבוי וכגון שאין מה למדת הדין לקטרג עליו, ולפעמים בהיות איזה מקום קטרוג עליו הוצרך להגביהו ע"י מיעוט אחר מיעוט שבא לרבות וכאמור. וכן להיפך, בעונשו לרשעים יש ב' מינים וכאמור, ועונש פרעה היה בדרך ריבוי אחר ריבוי ונענש בעודו בתקפו וחוזקו שהשר היה עדיין קיים והיה לו זה כמדתו שמדד לישראל וכמש"ל. לז"א ידוע תדע כי גר יהיה זרעך כו', ר"ל אני איני גוזר עליהם רק גירות, אבל הסוף יהיה שיוסיפו מעצמם ועבדום וענו אותם, ולכן וגם את הגוי דייקא, ר"ל שיהיה עונשם בריבוי אחר ריבוי כי אתין וגמין ריבוין. וביאר לו, כי זה עצמו אשר יעבודו בהם בזה עצמו דן אנכי וכמש"ל שזה עצמו היה עונשם כי באמצעות העבודה הוציא הניצוצות מהם, וזהו ואחר כך יצאו ברכוש גדול שהם הניצוצות וכאמור, כך פירשתי קרוב לפשוטו.
9
י׳אולם להסביר דברים אלו עצמן בדרך פנימית ויתבארו כל הפסוקים שהתחלנו. הנה ודאי לא הלך אברהם אבינו ע"ה במקרה נגד המלכים החזקים ממנו במעט עם, אלא כאשר מתחלה ידע שכבר הפילם משורשם וכהרוגים הם, וכענין דוד המלך ע"ה שהלך לגלית שאמר (שמ"א יז, לד) רועה הייתי כו' ובא הארי כו', וגם באומרו לגלית (שם) ואני באתי אליך בשם כו', באותו פסוק עצמו כיוון כונות וצריפים אשר מהם נעשה גלית כל בשרו בשר נרקב ובלוי ואז זרק אליו החלוקי אבנים ונטבעו במצחו. וכך עשה אברהם אבינו ע"ה ברוב כחו ועוצם חסידותו וידיעתו לענוש הרשעים, וכאשר ידע בבירור שכבר כלה שורשם אז רדף אחריהם. וזהו שאמרו במדרש רודפיו של אברהם אבינו הרוגים היו וכמש"ל, ובודאי זה הוא דבר ברור.
10
י״אואמנם בענין לענוש הרשעים ולהפילם מצאנו שתי בחינות. א' הוא המבואר בכתבי אריז"ל (לקוטי תורה תהילים צא, ח) שהצדיק ברוב כחו מכוון בכוונותיו להמשיך מלמעלה כל כחות ומדות הדינים והגבורות דרך מדת המלכות אשר שם הוא מדת הדין גם כן אדני דינא דמלכותא וממשיך כל זה על הרשע ההוא, ונופל מאליו. וענין זה העונש הוא מין עונש הראשון שכתבנו, שנתמעט הרשע במיעוט לבד לא בריבוי אחר ריבוי וכל מיעוט הוא מצד הגבורות והריבוי הוא מצד החסדים, וע"ז ארז"ל (משלי יז, כו) גם ענוש לצדיק לא טוב, כי מאחר שממשיך מדת הדין דרך המלכות ושם הכל במשפט דינא דמלכותא שע"ז מורים אותיות דן מאדנ"י, אזי בהגיע הגבורות לשם דנים את הצדיק ההוא אם ראוי הוא להעניש הרשע ההוא, וכאשר יש עליו איזה קטרוג אז תשש כחו ואין הפעולה נגמרת.
11
י״באך יש מין ב', והוא כמאמרם ז"ל (ילקוט שמעוני ח"ב, רמ"א) בסנחרב שנפתחו אזנם ושמעו שירת המלאכים ולא יכלו לסבול ונתבטלו. וזה ענין ריבוי אחר ריבוי, ופעולה זו ודאי נגמרת כיון שאין ממשיך מדת הדין אדרבה ממשיך התפשטות רב. זהו כללות הדברים, ונבאר קצת בפרטות מה שלעיל דקדקתי מבואר כל זה בפסוקים אלו, כי מתחלה עשה אברהם אבינו ע"ה פעולה הראשונה, וכיון שהגיע מדת הדין לדן מאדני אז דנו הדבר ותשש כחו, וכאשר היה למעלה כך היה למטה, שלא רדפם רק עד דן ושם תשש כחו ומקום ההוא שמו מורה על מקורו שנקרא דן.
12
י״גוזהו אומרם וירק את חניכיו כו'. הענין הוא, ידוע כי הקדים מדת הרחמים ושתפו למדת הדין, ר"ל כי בהשתלשלות המדריגות הגבורה נשתלשל מחסד ולכן יש בו קצת המתקה כי כח השורש בפרי. ולז"א בבראשית רבה (בראשית רבה סג, ג) יצחק נקרא אברהם, וביארו המפרשים שכיון שהגבורה נשתלשל יש בו כח החסד ועי"ז יכול העולם להתקיים. וכן מדת הדין של המלכות ארז"ל (בבא בתרא ט"ז:) בת היה לאברהם כידוע כי כל מדת הדין נשתלשל מהחסד ולכן כינויה בשם בת של אברהם כי למעלה ממדת החסד אין שם שום דין, ולכן כל כחות הדין לכולם בשם יקרא ילידי ביתו של אברהם, וידוע כי יש חיוור סומק וירוק, היינו, דין וחסד ותערובות משניהם הוא בחינת ירוק.
13
י״דוהנה אברהם אבינו ע"ה היה איש חסד, וכאשר רצה להמשיך כחות הדינים על הרשעים ההם ע"כ היו כוונותיו לרבות ההשפעה במדתו וממנו נשתלשלו כחות הדינים על הרשעים ההם, ממילא היה עכ"פ כח החסדים בהם. ולכן דרשו במדרש חניכיו מלשון שום וחניכא, שנקראו אברהם כיון ששלשול הדינים מכחו ומדתו, ומשום הכי נמי דריש וירק שהוריקו וכמש"ל וקראן ילידי ביתו לטעם האמור. וידוע, כי חסד גימטריא ע"ב וממנו נמשך גבורה גימטריא רי"ו והוא צירוף ויעבור ועולה רפ"ח ובהמשך הדינים ונצטרפו למדת הדין של המלכות והמלכות נקנית בשלשים מעלות וכמ"ש האריז"ל ע"פ שיר למעלות שמרמז על ל' מעלות שבמלכות ועולה הכל שי"ח.
14
ט״ווזש"ה מה שעשה אברהם אבינו ע"ה בכחו בראשונה לענוש אותן הרשעים בהמשיך עליהם מדת הדין וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות כאמור, אכן וירדוף עד דן וכמש"ל שבהגיעו לשם נתבטל הפעולה ובראותו כי לא יכול להם להענישם בדרך זה תפס לעצמו להענישם בדרך הב' שהוא מענין ריבוי אחר ריבוי וכמו שהיה בסנחרב שמורים הפסוקים שלא היו אז כדאי לנס זה וכמש"ה (מל"ב כ', ו) וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני כו' לכן היה תשועת ישראל בדרך זה כך עשה אברהם אבינו ע"ה בראותו שתשש כחו בדרך הראשון. וענין דרך זה השני כך הוא, הנה ידוע מדת מלכות הוא לילה, וידוע כי בכינוי לילה יש קצת מיתוק להדין. והענין הוא ידוע, שיש שם קדוש לל"ה והוא מע"ב שמות ועולה ס"ה גימטריא אדני והוא מדת הדין בלי מיתוק, ולכן פסוק להודיע לבני האדם גבורותיו יוצא שם זה בר"ת כמ"ש האריז"ל.
15
ט״זואמנם ידוע, כי אבא יסד ברתא (תקו"ז תק' ס"ט, ק"ה:), וכמ"ש (תהילים קיא, י') ראשית חכמה יראת ה', כי אבא ואימא היינו שכל ומחשבה היות הם ראשים לכל הדיבורים והמעשים שהשכל משפיע במחשבה ומחשב מה ידבר ומה יעשה, לכן כמו שהאב קודם בטבע להבן, כן השכל והמחשבה קודמים בטבע לדיבור ומעשה, ולפי שהשכל משפיע למחשבה לכן נקראו השכל והמחשבה אבא ואימא, והמעשה שהוא בה' אחרונה יכונה בשם בת כידוע, והדיבור שהוא בוא"ו יכונה בשם בן, וצריך האדם להעלות ה' האחרונה עד חכמה שהוא כולו רחמים ובזה נמתק מדת הדין של ה' אחרונה. וענין העלאה זו, כי ודאי אחר שהשפיע השכל במחשבה ובכח זה עלה במחשבה לפניו לעשות איזה מצוה או עסק התורה ואז יוכל לעשות הדבר ההוא בלי צירוף השכל אל המעשה ההוא, לא הותר לו לעשות כן, אלא יעשה המעשה בהשכל גם בעת המעשה ואז מקשר עולם המעשה שהוא המלכות שבה מדת היראה אל החכמה, והיינו ראשית חכמה יראת ה' שמקושרין. וזה אבא יסד ברתא. ובזה נתקשר מדת הדין שהוא לל"ה העולה ס"ה בחכמה אשר בו שם י"ה והוא רחמים פשוטים ונעשה שילוב ב' שמות אלו ונעשה צירוף לילה דהיינו ל' מן שם העולה ס"ה, ויו"ד מן י"ה, ואח"כ עוד ל' ואח"כ ה' מתיבת לילה כולל ב' ההי"ן ולכן בכינוי זה נמתק מדת לילה.
16
י״זואמנם ידוע כי עולם התיקון הוא שנעשה מסכים לבל ילך ההשפעה מעולם העליון בריבוי גדול לעולם שלמטה ממנו עד שלא יוכל לסבול, אלא נשפע ויורד בהדרגה. אכן כאשר האור ההוא העליון מכה בכח אזי נשפע בריבוי ולפעמים עי"ז לא יוכל המקבל ההוא לסבול ואז יתרבו האורות בחשבון הנקרא הכאה, ודרך משל שארז"ל (רמב"ם הל' תשובה ד', א) מכ"ד דברים המעכבים את התשובה א' מהם הוא בעל מחשבות הרבה שאין מחשבותיו מתקיימים כלום ע"י ריבויין. והענין הוא, כי שכל הוא י' מהוי"ה, ומשפיע במחשבה שהוא ה' מהוי"ה, וכאשר משפיע שכל במחשבה בהדרגה אזי מחשבותיו בהדרגה בהשכל, אבל כאשר מכה השכל במחשבה בכח אזי נעשה ריבוי האורות בבחינת הכאה כי יו"ד פעמים ה' עולה חמשים ועי"ז מחשבותיו מרובים וכולם מתבטלים.
17
י״חוכך הוא הענין בצירוף לילה שאמרנו שמשפיע שם י"ה בשם לל"ה אם השפע בהדרגה נעשה מיתוק וכאמור, אבל כאשר מכה ומשפיע בכח אזי הוא ריבוי האורות מאד, והוא, י' פעמים ס"ה עולה תר"ן, ה' פעמים ס"ה עולה שכ"ה, היא תתקע"ה. וידוע כי אור המכה אזי בכח ההכאה חוזר האור ומכה ג"כ, נמצא נעשה ב' פעמים תתקע"ה, ובאמת למעלה הם אורות גדולים וכאשר נשפע למטה אי אפשר לסובלו. וזה ענין העונש שהוא בדרך ריבוי אחר ריבוי דהיינו שמשפיעין עליו אורות מרובין עד שלא יוכל לסבול, ודאי לא יהיה זה בהשפעת חסדים כי חסדים אינם עונשים אלא הוא בדרך זה, כי בחינה הראשונה מהעונש הוא שממשיכים כל הדינים דרך המלכות, ובחינה זו הב' הוא שמשיכים אל המלכות ההמתקה משם י"ה אל מדת לילה שהוא המלכות בכח ובהכאה, וכאשר נמשך זאת על הרשעים אין בכחם לסבול ומתבטלים. ובבחינה זו הב' שוב לא יהיה תשש כחו ע"י איזה קטרוג, כי אדרבה ההמתקה מרובה וכמש"ל.
18
י״טוזש"ה כי אחר שע"י פעולה הראשונה רדף עד דן ושם תשש כחו ועשה הפעולה השנית. ונודע, כי כל פעולה רוחנית צריכה לימשך על מה שכנגדה בגשמי, לזה עשה פעולתו בלילה הנשפעת ממדת לילה, ואמר ויחלק עליהם לילה, ר"ל שהיו כוונותיו לזה שחלק עליהם צירוף של לילה ואז היו ב' שמות שם י"ה ושם לל"ה, כי בהיותו משולב אזי ה' של תיבת לילה כולל ב' ההי"ן של ב' השמות מה שאין כן בהתחלקם.
19
כ׳ולזה אמר ר' יונתן במדת הלילה נחלק מאליו, ודקדקנו לעיל דתיבת הלילה מיותר, אלא הורה לנו לישב שאף דבפסוק כתיב תיבת לילה היינו לפי שקודם שנחלק אין בו רק ה' אחת, משא"כ בהתחלקו אזי יש תיבת הלילה בב' ההי"ן. וזהו ויחלק עליהם לילה היינו שכיון כונה הנזכר לחלק על המלכים ההם שילוב לילה, ואמר הוא ועבדיו, כי היו כולם צדיקים אלא שהוא שקול נגד כלם (וכענין שדרשו רז"ל יומא י"ז:) לאהרן ולבניו מחצה לאהרן מחצה לבניו, והיינו שהוא שקול ככולן לכן הוא היה בכחו לבדו לעשות כוונה והמשכה זו שיגיע עי"ז כליון לרשעים ההם, ועבדיו בצירוף כולם עשו ג"כ כוונה זו שחלקו שילוב לילה ואח"כ ויכם ר"ל המשיך ההשפעה בכח בחשבון הכאה וכבר אמרנו שבכל הכאה נעשה ב' הכאות העולה ב' פעמים תתקע"ה. ממילא כיון שהוא בעצמו עשה זאת וגם עבדיו זאת עשו נתהווה ד' פעמים תתקע"ה והמשיכו כל הכחות ההם במדת לילה ונמשך ללילה הגשמית לענוש הרשעים ההם בריבוי אחר ריבוי ונעשה באותו לילה כחות הללו כלם לבטל העכו"ם ולעשות תשועה לישראל בלילה ההוא והיה בחצי הראשונה ב' פעמים תתקע"ה וכן בחצי השניה. והיה יכול אברהם אבינו ע"ה לרודפם כל הלילה, אלא שרצה ה' שלא יפעול אברהם אבינו ע"ה בכח אותן הכוונות וההמשכות שהמשיך רק בחצי לילה הראשונה, אבל הכחות אשר בחצי השניה יהיו נשמר לתשועת ישראל במצרים ושם היה העונש ג"כ בדרך זה שהוא ריבוי אחר ריבוי כמש"ה בחצות הלילה אני יוצא תוך מצרים, שנגלה קדושתו ית' במצרים ולא יכלו לסבול, וזה היה הכל בכח הכוונות וההמשכות האלו שהמשיך אברהם אבינו ע"ה אל תוך אותו הלילה. וזש"ה ויהי בחצי הלילה, ר"ל שנחלק שילוב של תיבת הלילה וה' הכה כל בכור כו' רמז ג"כ להכאת האורות וכאמור.
20
כ״אותראה בזה דבר פלא, כי בחצי לילה הראשונה שהיה בכחה ב' הכאות כמש"ל לב' פעמים תתקע"ה העולה אלף תתק"ן כחות להעניש אותן המלכים ונעשה מהם צירוף וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק, ותיבות אלו עולים אלף תתכ"א, ובכח צירופים ותיבות אלו רדפם עד לשם, ונשאר עוד קכ"ט כחות אשר היה יכול עוד לרדפם עד לשם ושב מהם, הרי שלא רדפם והכם עד חצי לילה ממש, אלא איזה שעה קודם חצות הלילה, ואותן קכ"ט כחות עם כל הכחות של חצי לילה ב' נשאר שמורים וכמש"ל.
21
כ״בובמצרים נאמר ויהי בחצי הלילה, שפירושו ג"כ שנחלק תיבת הלילה וכמש"ל, וה' הכה כל בכור בארץ מצרים, וששה תיבות אלו עולים כמנין הכאה א', כי הכאה הב' נשאר שמורים לתשועת ישראל לעתיד, כי לעיל הוקשה לנו מה נשאר לעתיד אחר שכבר היה חצי לילה לאברהם אבינו ע"ה וחצי לילה למצרים ונתיישב עתה וק"ל, אלא שהם עולים אלף י"ג והכחות מהכאה א' הוא תתקע"ה ונחסר ל"ח כחות ונשלמו מאותן קכ"ט כחות שנשארו מחצי לילה הראשונה של אברהם אבינו ע"ה. והוקשה לרז"ל, שא"כ עדיין נשאר צ"א כחות מחצי לילה הראשונה שלא פעל כלום, לזה דרשו עוד פעם וה' הכה כל בכור, וה' הוא ובית דינו שידוע שמרמז להויה אדני העולה צ"א, הרי נשלם המנין במכוון.
22
כ״גנמצא א"כ ששב אברהם אבינו ע"ה מהכות המלכים קודם חצי הלילה מעט, והותחל א"כ מכות מצרים ג"כ קודם חצי הלילה מעט, והוא פלא שמיושב בזה מה שהקשו ז"ל (ברכות ג:) על מ"ש משה רבינו ע"ה כה אמר ה' כחצות הלילה אילימא דאמר קב"ה כחצות מי איכא ספיקא קמיה, ורש"י ז"ל כ' בחומש שלפי פשוטו אין כחצות פירושו מלשון חצי לילה אלא כהתחלק לילה ע"ש, והוא מתוק מאד עם דברינו כי באמת תיבת כחצות רומז לשני הפירושים גם יחד כי הכוונה כהתחלק הלילה ר"ל צירוף הלילה ופירושו ג"כ לא בחצות ממש אלא מעט קודם חצות וכאמור.
23
כ״דיצא מזה, שבחצי לילה ראשונה פעל אברהם אבינו ע"ה בשני הכאות פחות קכ"ט כחות, ובמצרים התחיל הפעולה מעט קודם חצות ופעל בהכאה א' בצירוף קכ"ט כחות שנשארו. ולזה צעקו מצרים על העם למהר לשלחם כי אמרו כלנו מתים אף שלא הגיד להם משה רבינו ע"ה רק ומת כל בכור אלא שראו שהיה הפעולה בהכאה הא' ומתו כל הבכורים וחששו פן יפעול עוד בהכאה הב' וימותו כולם לכן גרשו את ישראל מארצם כי ידעו שבצאתם משם לא יעשה ה' להם מאומה כי הש"י הניח הכל ביד צדיקי ישראל ובהם ועל ידיהם עושה הכל כענין שאמר ית"ש למשה רבינו ע"ה אם אין אתה גואלם כי כח הגאולה לא היה ביד צדיק אחר רק ביד משרע"ה. וכן היה, כי כאשר גרשום נשאר פעולת הכאה ב' לעתיד. ובזה מבואר המדרש (בראשית רבה מג, ג) אמר הקב"ה לאברהם אתה פועל עמי בחצי הלילה, ר"ל אתה פועל פעולות "עמי" דייקא, עם שמותי הקדושים, בכח התחלקות שילוב הלילה, חייך שאני פועל עם בניך, ר"ל בכח וביד בניך אפעול ג"כ בחצי הלילה הב', ר"ל בכח התחלקות שילוב הלילה שעשית ונשאר שמור חצי הב' למצרים וכאמור ודוק היטב.
24
כ״הואמנם ביאור צרופים האלה וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק הוא ענין פלא, תיבת וצירופים המורים על מהות הכחות הנעשים מהכאות ההם, כי כתבנו שזה בחינת עונש לרשעים הנעשה בריבוי אחר ריבוי. והנה ענין המיעוט הוא מצד הדינים, וכמ"ש בעץ חיים כי אכין ורקין מיעוטין, כי אך ורק בגימטריא שכ"א דינים, ואתין וגמין ריבוין, כי את גם בגימטריא מקדש העולה תמ"ד המורה על קדושה של מעלה המכונה בשם לאה ובה רמוז תיבת אנכי ולוקחין ד' אלפין במילואן, ולזה רמוז ד' רבתי דאחד המרמז על ד' אלפין ד' פעמים אלף עולה תמ"ד ושם סוד התפילין ד' פרשיות, ושם ריבוי האורות, ולכן אתין וגמין ריבוין.
25
כ״ואמנם להבין איך ריבוי אחר ריבוי ממעט יותר ממיעוט, וכמש"ל בריש דברינו כי העונש שהוא בבחינת ריבוי אחר ריבוי הוא יותר מעונש שהוא בבחינת מיעוט. זה יובן, כי את זה לעומת זה. ונגד מקדש יש קליפה נקראת דמשק אותיות מקדש, וידוע כי הקליפות נתהוו מפסולת צד שמאל, כי נאחזים בדינים והם אחוריים אל הקדושה. ולכן זהו לאות כי את לבד או גם לבד הוא רבוי מצד הקדושה בחינת מקדש כאמור, אבל כאשר תראה ריבוי אחר ריבוי מורה על שהוא מבחינת אחוריים אשר את גם הוא גימטריא דמשק שהוא לעומת מקדש ורצועה יוצאת משם לארץ ישראל, והוא סוד רצועות דתפילין. ולכן ריבוי אחר ריבוי הוא ממעט יותר מן מיעוט, כי אך ורק מיעוטין הן מבחינת דינים וכאמור. משא"כ ריבוי אחר ריבוי הוא מיעוט מצד הס"א אחוריים דקדושה הנאחזים בשמאל והיינו קליפות דמשק.
26
כ״זוזש"ה כי עבור שבעשות אברהם אבינו ע"ה פעולת העונש הראשון שהוא בדרך מיעוט לא יכול כי תשש כחו בהגיעו לדן, לכן עשה פעולה הב' שהוא מצד ריבוי אחר ריבוי ויחלק עליהם שילוב הלילה וכמש"ל. ויכם, שעשה הכאות דהיינו רבוי האורות ולכן צירופי התיבות המתהוים מאותן הכחות להעניש הרשעים ההם היה וירדפם עד חובה חובה בגימטריא אך שהיא מיעוט ונקרא חובה כענין מים אחרונים חובה שפירשו חובה היינו הס"א ר"ל שעשה להם מיעוט באופן אשר משמאל לדמשק, ר"ל שעשה להם חובה שהוא בגימטריא אך אלא שנעשה ממנו תיבת חובה לא תיבת אך, כי תיבת אך הוא מצד דינים דקדושה, וזה ג"כ גימטריא אך אלא שהוא מיעוט יותר שהוא מצד ס"א הנקראת חובה. ולז"א וירדפם עד חובה, ר"ל שעשה להם מיעוט מצד הס"א אשר נתהווה משמאל הנעשה ע"י ריבוי אחר ריבוי שהוא את גם השייך לדמשק לא למקדש, והבן כי הוא פלא.
27
כ״חולזה אמר הכתוב אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברהם כו', כי אותו הפעם נתירא עבור שהשיג אז שיש ריבוי אחר ריבוי שהוא מיעוט מצד דמשק לא מצד מקדש הרמוז בתיבת אנכי, לזה עלה מורא בלבו כדרך הצדיקים שמתיראין תמיד וירא שמא רב טוב שיש לו והתשועות והנסים הם ח"ו ריבוי אחר ריבוי כענין זה שהשיג אז, ואמר לו אל תירא כי רבוי שלך הוא מצד הקדושה של מקדש הרמוז באנכי. ולז"א כי ע"י שאנכי מגן לך, עי"ז שכרך הרבה מאד, מצד ריבוי שבקדושה ולא מצד ריבוי אחר ריבוי.
28
כ״טולזה ג"כ באותו הפעם הבטיחו ה' ע"י התשועה שיהיה לישראל במצרים, ע"י אותן פעולות עצמן שעשה, ומשלו נתן לו. ואמר לו, ידוע תדע כמש"ל בריש דברינו שאיני גוזר רק גירות והם מעצמם יוסיפו ויעבידו בהם, ולכן אמדוד להם כמדתם וגם את (היינו ריבוי אחר ריבוי שהוא גימטריא דמש"ק) הגוי אשר יעבודו דן אנכי, דייקא, ותשועה זו באה מכחו של אברהם אבינו ע"ה וכאמור שנשאר חצי הב' למצרים. והבטיחו עוד, ואחרי כן (כל מקום שנאמר אחרי מופלג) היינו לעתיד לבוא ישאר ג"כ מפעולתך שמורים ויצאו ברכוש גדול בקדושה יתירה ורב טוב לבית ישראל בגאולה המקווה במהרה בימינו סלה, והבן בכ"ז היטב כי כל אלה הם דברי פלא בע"ה, ואם שגיתי ה' הטוב יכפר ויזכו כולנו לראות משיח צדקנו אמן.
29
ל׳ויש רמז נפלא עוד בזה, כי תיבת ואחרי כן יצאו ברכוש גדול עולה תתקע"ג, וכמו שביארנו שכח הכאה א' נשאר לעתיד, והכאה א' עולה תתקע"ה, וחסר עוד שנים, נוכל לומר שהוא שני כוללים מתיבת רכוש גדול שזה עיקר המכוון בפסוקים אלו וההבטחה שיהיה להם רכוש גדול והבן. ובענין זה שכתבנו יש לפרש פסוק איוב (איוב ב, י) שאמר לאשתו כדבר אחת הנבלות תדברי גם את הטוב נקבל מאת האלהים ואת הרע לא נקבל כו', והדקדוק מבואר, דלשון גם את הטוב אינו מובן. ויבואר עם דברינו כי הצדיק איוב על עצמו את הדין להיות שרב טוב השפעתו היה שלא כטבע וכמשארז"ל (ויקרא רבה יז, ד) שהטעימו מעין עולם הבא, ולכן היה איוב ירא מעונש בראותו רב טובו היה בדרך ריבוי אחר ריבוי אינו אלא למעט, ולכן אמר גם את הטוב דייקא, ר"ל איך יתכן שנקבל הטוב בדרך ריבוי אחר ריבוי דהיינו גם את הטוב והרע לא נקבל ולכן צדקו דיניו מאחר שקיבל הטוב בריבוי גדול וק"ל.
30
ל״אויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל לעליו קונה שמים וארץ. ויש לדקדק דלא מצינו בכל המקרא תואר זה להש"י שהוא קונה שמים וארץ רק כאן, וכן אח"כ הרימותי ידי כו'. ויבואר, בהקדם מה שפירשתי פסוק (ישעיה נה, ז) יעזוב רשע דרכו כו' ולא דרכיכם כו' כי גבהו שמים מעל הארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם. והוא על פי מה שראיתי בספר אחד לבאר משארז"ל (שבת נ"ה) כשאמר הקב"ה (יחזקאל ט', ד',) והתוית תו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לו הללו צדיקים גמורים כו'. וקשה, מה שאלה מדת הדין מה נשתנו, מה נשתנו? הא שמעה מפי הקב"ה הנאנחים על כל התועבות וע"כ הם צדיקים. ועוד יש לדקדק מה שדייק בתשובתו הללו צדיקים גמורים, דתיבת גמורים הוא מיותר.
31
ל״בוביאר עם משארז"ל (ברכות ז:) על קושיא צדיק ורע לו רשע וטוב לו ב' תירוצים, א' דתלוי בצדיק בן רשע אז רע לו, ורשע בן צדיק טוב לו. ותירוץ ב', צדיק גמור טוב לו, ושאינו גמור רע לו, וכן רשע גמור רע לו ושאינו גמור טוב לו. ולכן כששמעה מדת הדין שהקב"ה צוה לכתוב תי"ו תחיה על כל הצדיקים ותי"ו תמות על כל הרשעים, ובודאי בין הצדיקים היו ג"כ בני רשעים, ובין הרשעים היו ג"כ בני צדיקים, לכן הקשה מה נשתנו. והשיב הש"י לפי שאלו צדיקים גמורים, דייקא, ולכן אף שהם בני רשעים טוב להם ואלו רשעים גמורים כו' וק"ל.
32
ל״גוהנה יש עוד תירוץ ג', הוא מה שהשיב הש"י למשה רבינו ע"ה כשאמר לו הודיעני נא את דרכיך (שמות לג, יג) דהיינו מפני מה צדיק ורע לו ורשע וטוב לו, ובאה התשובה וחנותי את אשר אחון אף על פי שאינו כדאי, ר"ל שאין ביכולת אדם לחקור ולהבין דרכי הש"י כי מאד עמקו מחשבותיו ית"ש. וראיתי בספר אחד ביאר עפ"ז פסוק באיוב (איוב יא, ז) כשבאו עליו היסורין והתרעם על מדותיו של הש"י כיון שהוא צדיק מדוע רע לו, א"ל חביריו החקר אלוה תמצא גבהי שמים מה תפעל עמוקה משאול מה תדע. ופירש כי ארז"ל במדרש (בראשית רבה ב, ב) והארץ היתה תהו ובהו משל למלך שקנה ב' שפחות באוני א', על אחת גזר שלא תזוז מפלטין, ועל א' גזר טרודין, ישבה לה נטרדת תוהא ובוהא אמרה שתינו באוני א' קנה כו', כך ישבה לה הארץ אמרה העליונים חיים והתחתונים מתים לפיכך והארץ היתה תהו ובהו.
33
ל״דעוד אמרו במדרש (בראשית רבה ה, ח) למה נקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, ר"ל שהקדימה את עצמה (למ"ד ארץ נבראת תחלה) ועד שלא הוציא הש"י מאמרו מפיו נבראת, לא כן השמים שלא נבראו עד גמר הדיבור כמש"ה (תהילים לג, י) בדבר ה' שמים נעשו, וא"כ בודאי היתה הארץ בדין תוהא שהיא הקדימה את עצמה ורצתה לעשות רצון קונה ואף על פי כן נשארת למטה ויושביה מתים משא"כ השמים. והוא כענין שאלת צדיק ורע לו, ובאמת הכל לפי שאין חקר לתבונתו. וזה שאמרו לאיוב על שהוקשה לו בהיותו צדיק ורע לו החקר אלוה תמצא, וראיה, דגבהי שמים מה תפעל עמוקה משאול מה תדע, ר"ל וכי אתה יכול להבין מדוע השמים גבוהים והארץ עמוקה וק"ל. וזש"ה יעזוב רשע דרכו וכו' וכי תימא הלא אנו רואין צדיק ורע לו רשע וטוב לו ומה בצע כי נתקן דרכינו, לז"א שאין זה קושיא כי גבהו שמים מהארץ כן גבהו דרכי וק"ל.
34
ל״הובזה נא"ה, כי אברהם אבינו ע"ה לרוב ענותנותו החזיק את עצמו לצדיק שאינו גמור, וביחוד אחר רדתו למצרים שפירשתי לעיל במש"ה הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, שהיה אז אצלו הרגשה מעניני העולם הזה, והאמת ירידה זו היה להעלות הרשעים וכמש"ל, אבל הוא תלה הירידה בעצמו, ולכן החזיק את עצמו לצדיק שאינו גמור, ולכן הוקשה לו מדוע טוב לו ושעשה לו הש"י נס במלחמות המלכים כיון שאינו צדיק גמור והרי הוא ג"כ צדיק בן רשע, ואמר לו מלכי צדק התירוץ הג' וז"ש כי ענין ברוך אברם הוא לאל עליון קונה שמים וארץ, ר"ל מצד היות הש"י עליון אי אפשר להבין דרכיו כשם שהוא קונה שמים תחלה ואח"כ הארץ שגבהו שמים מארץ וכאמור, וזש"ה ג"כ אח"כ כשרצה מלך סדום ליתן לו הרכוש והוא לא רצה לקבל לטעם שאל תאמר אני העשררתי ופירש"י לפי שהוא מובטח להתעשר, ולבל תקשה מדוע יהיה הוא בכלל צדיק וטוב לו, לכן הקדים ואמר הרימותי ידי לאל עליון קונה שמים וארץ שמצד זה מובטח להתעשר ושיהיה בכלל צדיק וטוב לו מצד וחנותי את אשר אחון כענין שמים וארץ וק"ל.
35
ל״ווזש"ה אחר הדברים האלה כו' ר"ל אחר שראה הש"י שאברהם אבינו ע"ה מחזיק את עצמו לצדיק שאינו גמור וכאילו עדיין דבוק בטבע והוצרך לתלות מה שהש"י עוזר לו הוא רק מצד וחנותי את אשר אחון הגיד לו הש"י שאין הדבר כך אלא דע לך כי מה שאנכי מגן לך הוא מצד כי שכרך הרבה מאד ר"ל שאתה צדיק גמור למעלה מהטבע. ולז"א אברהם אבינו ע"ה מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כו' הוא עם מה שפירש רש"י על משארז"ל (ראש השנה ט"ז:) כאן אי אתה זוכה לבנים כו', שהכוונה שבהיותו מלובש עדיין תוך הטבע אי אפשר לשנות הטבע עבורו ושיזכה לבנים, משא"כ כשיצא מהטבע אז יזכה לבנים. ולכן אחר שאמר לו הש"י שהוא למעלה מהטבע מצא מקום לשאול שאלת בנים והשיב לו הש"י לא יירשך זה כו'.
36
ל״זואמר, והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, ר"ל כי עם היות שהאמין בה' שיתן לו בנים, מ"מ עדיין לא נקבע בלבו שהוא צדיק גמור למעלה מהטבע אלא חשב דבר זה לצדקה מאת הש"י מה שיתן לו בנים מצד וחנותי כו' אע"פ שאינו כדאי, וע"ז אמר לו הש"י אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ כו', (שהקשה בפרשת דרכים מה ענין זה אל הקודם), ור"ל דמזה תבין שאתה צדיק גמור ששניתי הטבע עבורך לעשות לך נס באור כשדים דנהי מצד הזרע אין לו הוכחה ע"ז כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, דר"ל מזל העליון מקום הרחמים פשוטים שהוא ענין וחנותי כו' אבל מענין אור כשדים יש לך ראיה. ובזה יתורץ מדוע בבשורת הארץ אמר במה אדע ופירש"י באיזה זכות, ומדוע בבשורת הזרע אמר והאמין ולא הוקשה לו באיזה זכות, והיינו משום דבני במזלא תליא מצד הצדקה והרחמים אף בלי זכות וכאמור וק"ל.
37
ל״חאם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ואל תאמר אני העשרתי את אברם. ויש לדקדק דלא נזכר כאן רק דברים קטנים דהיינו חוט ושרוך ואיך יפול בזה לומר אני העשרתי, וכדומה שרש"י ז"ל נתעורר לישב זאת ע"ש. ונראה לי דהנה אמרתי בדרך הלצה בנוסח שאומרים ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם שמתנתן מעוטה וחרפתן מרובה, והוא כי נודע מאמר רבי ינאי (אבות ד, יט) אין בידינו לא משלות כו', הרי שצדיקים רובם או כולם בעלי יסורין וענין יסורין הללו על פי הרוב הם יסורים ועיגום נפש מבני אדם רעים וחטאים ובזיונות מהם. והטעם על מה עשה ה' ככה שהצדיק יסבול בזיונות ויסורים מאנשים חטאים, לבי אומר לי שהוא מחסדי הש"י, כי הצדיקים רובם או כולם לא יעסקו בהבלי העולם ופרנסתם וכמאמר רשב"י (ברכות ל"ה:) אפשר אדם חורש כו' תורה מה תהא עליה, ובפרט בצוק העתים שהמתפרנסים מיגיעם לא יגיע להם חצי שעה ביום לעשות לצורך נשמתם, לכן מוכרח להתפרנס מבני אדם ולית ליה מגרמיה כלום.
38
ל״טוהנה נודע, כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז', יב'), כי זה המחזיק את הצדיק יש לו חלק בתורתו ועבודתו הואיל ועל ידו עשה הצדיק את המעשים טובים ההם, והיה דבר זה רע לצדיק בהיותו צריך ליתן חלק להרבה אנשים, לזאת עושה הש"י שאלו המפרנסים אותו על פי הרוב יבזוהו כי קל בעיניהם לבזותו כיון שנתפרנס מהם ולכן יבזוהו ויהי כמחריש ובזה מחזירים לו חלקו ושוב אין להם חלק כלל בתורתו ועבודתו, נמצא שזה חסד מהשם יתברך.
39
מ׳ואמנם, זה הצדיק אומר הלא א"כ היה יהיו הבזיונות ההם כערך המתנות שנותן לי איש זה ומדוע יהיו הבזיונות והיסורים שיש לי מאתו כפלי כפלים מאה פעמים בערך מה שנתן לי הלא שקול ישקול במאזני צדק שיהיו שקולים, ולז"א ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם כאלה אשר מתנתן מעוטה וחרפתן מרובה ולו יהיו שקולים. אכן הטעם, כי הנותן כל מה שיתן רב בעיניו וכאשר נותן לו ב' או ג' פעמים דבר מועט חוזה בלבו שנתעשר מאתו ושוכח הצטרכותו שכל מה שנותן לו בעודו בכפו יבלענו, ולז"א אברהם אפילו חוט לא אקח כי דרך הרעים במתנה מועטת חושב שהעשירו, לז"א ואל תאמר אני העשרתי, וק"ל.
40
מ״אויאמר לו כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. פירש"י ז"ל והאמין בה' לא שאל אות ע"ז אבל על ירושת הארץ שאל אות ואמר במה אדע כו'. וצריך לדקדק, למה באמת על זה שאל אות ולא על זה. ויש לומר כי ענין אות הבא מאת ה' הוא ע"ז שלא יתבטל הענין ההוא ע"י שום סבה וכמו שהאריך בזה בדרשות הר"ן ז"ל, כי ארז"ל (בראשית רבה עו, ב) אין הבטחה לצדיקים שאף אם יבטיחם ה' יראים שמא יגרום החטא כי אל תאמין בעצמך, ובפרט הצדיקים שהם שפלי דעת ויודעים כי אי אפשר לצאת ידי שמים כראוי למלך מלכי המלכים כמוהו והן שמים לא זכו בעיניו, ולכן אינם מאמינים בשום הבטחה כי לרוב הענוה שבהם רואים שאין זכותם מספיק. אבל כאשר יבוא אות בפועל על איזה הבטחה לא ישונה. ולזה שאל אות על ירושת הארץ, אבל על בשורות הבנים לא שאל אות כי לא הוצרך לפי שאחז"ל (מועד קטן כ"ח.) בני חיי ומזונא לאו בזכותא תליא, ולכן אף אם אין לו זכות לא ישונה, ועמ"ש אח"ז וק"ל.
41
מ״בוהאמין בה' ויחשבה לו צדקה. צריך לדקדק מי חשב למי, ופירש"י ז"ל ידוע. עוד צריך לדקדק למה כאן האמין על הבנים, ואלו לקמן ויאמר לו ישמעאל יחיה לפניך הרי כמסתפק על ההבטחה. עוד צריך לדקדק דשם בבשורת יצחק כ' ויפול כו' ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד כו' ולא חרה בו אף ה' ובפ' וירא כתיב ותצחק שרה כו' ויאמר ה' כו' למה זה צחקה שרה כו', ורש"י ז"ל תירץ דמ"ש גבי אברהם פירושו ושמח ע"ש ועדיין אינו מספיק כי מה שא"ל לו ישמעאל כו' מורה שהוא כמסתפק.
42
מ״גומה שנלע"ד בישוב כל זה, כי ידוע (בראשית רבה עו, ב) שאין הבטחה לצדיקים, כי הצדיק אינו מאמין בעצמו בשום פעם וירא שיגרום החטא וכמש"ל. וארז"ל (ברכות ז.) כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אינו חוזר אם הוא ע"פ נביא, אבל ההבטחה אשר ידבר ה' בעצמו לידידיו לטובה פעמים משתנה. ויש לזה ב' טעמים, טעם א', כי דבר אלהינו יקום לעולם שלא יפעול הדבר ההוא פעולתו רק לעולם ה' דברך נצב בשמים כי בית דין של מעלה דנין את האדם ובראותם שאינו כדאי אזי נתעכב בשמים, משא"כ כאשר הנביא קיבל הדבר ההוא והורידו לארץ לא ישוב דבר ה' ריקם. וזש"ה (ישעיה נה, י) כי כאשר ירד הגשם כו' ושמה לא ישוב כו' כן יהיה דברי אשר יצא מפי יצא דייקא, ר"ל כאשר כבר יצא הדיבור מן השמים כמשל הגשם שירד מן השמים לא ישוב אלי ריקם כו'. טעם ב', כי חש ה' שלא להוציא לעז על הנביא ההוא לומר שהוא נביא שקר, אכן באמת טעם זה הב' הוא ללא צורך כי בלאו הכי לא ישונה מחמת טעם הא' כי דבר ה' אחרי הגיעו לזה העולם לא ישוב מפני כל ולא ימנעהו שום חטא ועון.
43
מ״דובזה נא"ה, אמר והאמין בה' כו', עם דברי החסיד בחובת הלבבות (שער הבטחון פ"ג) מענין הבטחון כאשר ידע האדם שאינו כדאי למה שעושה הש"י עמו חסד אז תתחזק הבטחון בלבו, כי מאחר שעושה ה' עמו חסד חנם הרי למתנת חנם אין קץ. לז"א והאמין בה' הגם שאין הבטחה לצדיקים פן יגרום החטא ולא יהיה כדאי לדבר ההוא, אף על פי כן האמין. ואמר והטעם, כי ויחשבה לו צדקה שחשב אברהם אבינו ע"ה בלבו שאינו כדאי עתה לדבר זה רק שה' מתחסד עמו וא"כ שוב אין מורא שישתנה הדבר מאחר שגם עתה אינו כדאי ואף על פי כן מבטיחו ה'. אכן אח"כ בהתבשרו פעם ב' אמר לו ה' אני הנה בריתי אתך והיית לאב המון גוים כו' ואתה את בריתי תשמור כו', פירש"י ואני הנה בריתי אתך אתה הוי זהיר לשמרו אז גילה לו הש"י שאין הדבר כאשר הוא סובר שהוא בתורת צדקה אלא שבאמת הוא כדאי לזה ושתלה הדבר בשמירת בריתו, וככשמוע אברהם אבינו ע"ה דבר זה חזר אל הכלל שאין הבטחה לצדיקים לכן כתיב ויצחק ויאמר בלבו הלבן כו', ר"ל שזהו נס גדול וצריך זכות גדול לזה וירא שמא יגרום החטא ח"ו. לז"א לו ישמעאל יחיה לפניך והשיב לו הש"י אבל שרה אשתך יולדת לך בן, ירצה כי הדיבור הזה שאני מדבר לך יוצא לזולת דהיינו לשרה ודיבור שיוצא על פי נביא אינו חוזר. ולבל תאמר שאפשר שתלד שרה מבעל אחר, לכן דקדק בתיבת לך, כי ארז"ל (ע"פ ילקוט שמעוני ח"א, ע"ח) שהתפללה שרה שכל הזרע שיהיה לה לא יהיה אלא מאברהם, ובודאי נתקבלה תפלתה. ממילא מאחר שכלפי שרה אי אפשר שיתבטל א"כ אין לך להסתפק עוד בזה.
44
מ״הולהיות שאברהם אבינו ע"ה כפי הנראה עדיין לא הגיד דבר זה לשרה, היותו נזדרז מיד למצות ה' אשר צוה לו למול, וירא אליו ה' לבקרו, ובהיות שלא דיבר אברהם אבינו ע"ה הדיבור בפירוש עדיין אפשר לו להסתפק מאחר שלא הוריד הדיבור ההוא לארץ, לזאת שלח לו מלאכים בדמות אורחים לבשר את שרה והם היו סוברים שאורחים הם ונביאי ה' המה וא"ל למועד אשוב אליך כו' ולשרה בן וכיון שיצא הדיבור מפי נביא שוב לא יסתפקו בו. ובאמת אברהם אבינו ע"ה שוב לא נסתפק מאחר שיצא דבר ה' לזה העולם ע"י נביא לא ישוב מפני שום חטא, אבל שרה עדיין נסתפקה כי סברה שהטעם שע"י נביא אינו חוזר הוא מפני כבודו של נביא שלא יוחזק בנביא שקר וכאן לא שייך דבר זה היות באותו הפעם שנאמרה נבואה זו נגלה ה' בכבודו ובעצמו עמהם וידעו אברהם ושרה כי באמת ניבא בשם ה' ולא שייך טעם זה לכן עדיין דאגה בלבה שמא לא יהיו זכאין ולא יתקיים ההבטחה, לזה הקפיד ה' ויאמר למה זה צחקה, זה דייקא, ר"ל עתה כששמעה מנביא למה נסתפקה עדיין והיא סבורה שלולא טעם כבוד הנביא ישונה דברי היפלא מה' דבר, ר"ל כי דבר ה' חזק הוא אי אפשר לו בלתי לעשות פעולתו כל שבא לזה העולם ע"י נביא והבן חסלת פרשת לך לך
45