ערבי נחל, נשא א׳Arvei Nachal, Nasso 1

א׳ישא ה' פניו אליך כו'. ארז"ל בברכות (ברכות כ:) שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה כתיב בתורתך אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד והרי אתה נושא פנים לישראל שנאמר ישא כו' אמר להם ואיך לא אשא להם פנים שכתבתי בתורה ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. וצריך ביאור, דודאי לשון נשיאות פנים הוא בשביל איזה טעם, ואין דרך לישא פנים על מגן רק למי שהוא נשוא פנים מצד צדקותיו וחכמתו, אם כן כי כתיב לא ישא פנים היינו לצדיקים, דאילו לרשעים פשיטא, ואם כן מה זו תשובה שהם מדקדקים כו'.

ב׳ויבואר על פי המשנה באבות (אבות ד, כט) שאין לפניו לא עולה כו' ולא משוא פנים ולא מקח שחד, ופי' הרמב"ם ז"ל פירוש המשניות שם שאינו מנכה מצוה בעד עבירה אלא מעניש בעד העבירה ושכר המצוה נשאר. והטעם נ"ל, דהנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי שכר מצוה אחת אין לה סוף ועולם הזה קטן מהכילה, משא"כ עונש העבירה נותן הקב"ה בזה העולם ודיו, ואם כן איך ינכה המצוה בעד העבירה, כי אף אם ינוכה קצת לא יחסר ממנה כלל לערך גדלה, ודומה לנוטל טפה מן הים שהים נשאר כבתחלה, כך אם ינכו מהמצוה בעד העבירה עדיין ישאר שכר המצוה כבראשונה, ואם כן אין כאן נכיון כלל וק"ל. וידוע מ"ש מהרש"א ז"ל מה שהאדם מוסיף ועושה סייג וגדר מדעתו ניתן לו שכר בהאי עלמא, נמצא בזה כיון שסייג אין כחו ושכרו כ"כ כמו גוף המצוה, כיון שיוכל להיות משתלם בעולם הזה, לכן בזה יוכל להיות מקח שחד.

ג׳וזהו ביאור הש"ס הנ"ל, כי ענין משוא פנים שייך במי שעושה איזה דבר שלא כשורה, רק מצד היותו צדיק נושאין בני אדם לו פנים ושותקין לו, ועל זה נאמר אשר לא ישא פנים, שיעניש לצדיק אף על עבירה קלה בעולם הזה, ולכן שאלו ממ"ש ישא ה' פניו כו' מצד היותן צדיקים ישתוק להם ולא יענישם אפילו בעולם הזה, וזהו ויחונך כלשון וחנותי את אשר אחון (שמות לג, יט) שנאמר על טוב עולם הזה, על צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועל זה באה התשובה שהם מדקדקים מעצמן מסייג וגדר, לכן יש לו לישא להם פנים וליתן להם טוב גם בעולם הזה, וק"ל.

ד׳דרוש לפרשת בהעלותך תקנ"ט

ה׳בהפטרה (זכריה ב, יד) רני ושמחי בת ציון כו'. נקדים פסוקי משלי בסופו שמדבר בשבח עסק התורה, ואמר (משלי לא, י) אשת חיל מי ימצא כו' וביאורו במשל ידוע. וביאורו בנמשל, דלכאורה התורה מונחת בקרן זוית וכל הרוצה יטול, ואיך אמר מי ימצא, דמי שהוא במדרגת מי ימצא הוא ימצא התורה, כי התורה עוזבת מקום גבוה ויורדת למקום נמוך, ולכן משה רבינו ע"ה שאמר מי אנכי (שמות ג, יא) זכה לתורה, וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שקיים כל התורה עד שלא ניתנה, לפי שגם הוא היה עניו כאומרו (בראשית רבה יח, כז) ואנכי עפר ואפר לכן גם לו ניתנה התורה והשיג. בטח בה לב בעלה כו' גמלתהו טוב ולא רע כו' מובן פירושו במשל ונמשל. רק יש לדקדק דמאחר דקאמר שגומלתו טוב כל ימי חייה מאי ולא רע דקאמר תו. דרשה צמר כו' יש לדקדק אטו ליכא מקח וממכר אחר בעולם רק צמר ופשתים. ותו מאי ותעש בחפץ כפיה, בודאי אין אדם עושה דבר אלא אם כן חפץ עשות הדבר ההוא.

ו׳היתה כאניות כו', ביאורו בנמשל, דמקרא נדרש לפני פניו (שבת ל"ב:), ונכתבו כמה מקראות שלא במקומם, ובזה דומה לאנית כו'. ויש לדקדק מאי שבח בזה, ואטו מאן דסבירא ליה (ראש השנה ט:) מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו, יש ח"ו חסרון בתורה, זה ודאי אינו. ותקם בעוד לילה כו' (טרף היינו מזון בלי קצבה, וחוק היינו מזון הקצוב אל המשרתות) ביאורו בנמשל, שאפילו בעת הגלות הדומה ללילה, התורה משפעת בינה אל התלמידי חכמים ואותן שהם בני בית לתורה שעוסקים תדיר בלי הפסק נשפע להם השגה בלי קצבה, ואותן שהם כדמיון נערות ומשרתות שאין תורתן אומנתן, רק שאף על פי כן קובעים עתים לתורה נשפע להם השגה בקצבה. ובמדרש (שמות רבה מז, ה) נדרש לענין שצריך לעסוק בתורה בלילה ועי"ז הש"י מזמין לו פרנסתו. וצריכים אנו להמשיך מקרא קודש אלו, שיהיה להם חיבור בדרך דרש.

ז׳נקדים ביאור מאמר בפ"ק דיבמות (יבמות ט"ז.) תנו רבנן בימי ר' דוסא בן הורקנוס הותרה צרת הבת לאחין כו' על מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים כו', וביארתי זאת בדרך דרוש והוא בכתובים בחידושנו ליבמות, ונדפס בס' מוח"ז צלותא דאברהם, ע"ש באורך כי לא אכפיל כאן הדברים, היוצא לנו משם, דאי נימא דקודם מתן תורה הוי ליה דין בן נח, אז איכא למילף שפיר מפסח תמיד ומילה דעשה דוחה אפילו לא תעשה של כרת, דליכא למיפרך שכן ישנן לפני הדיבור כקושית הריטב"א. אבל אי נימא דהיה להם דין ישראל. אז ליכא למילף מפסח תמיד ומילה, רק לא תעשה גרידא איכא למילף מסמוכין אי דרשינן צמר ופשתים.

ח׳ועתה נבוא אל הפסוקים שהתחלנו. ונקדים פסוקי בהעלותך וזה תוארם, והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, יש לדקדק מאי מי יאכילנו, הוה ליה למימר אנו רוצים לאכול בשר. זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם יש לדקדק א' עתיד במקום עבר. ב' הקשה רש"י הלא תבן לא ניתן להם ואיך ניתן להם בשר. ודומה לזה פירש המדרש (שמות רבה טז, ג) בפסוק בשבתנו על סיר הבשר, דהיינו שהמצריים לא נתנו להם בשר רק לחם, ולכן לא אמרו באכלנו אלא בשבתנו, שישבו אצל בשר ולא אכלו רק לחם ע"כ. והוא ג"כ תמוה. דמה געגועים היה להם על זה הלא טוב היה להם שלא יראו בשר כלל משיראו ולא יאכלו.

ט׳ועתה נפשנו יבשה דקדק רמ"א מאי נפשנו, הוה ליה למימר גויתנו. ובמסורה ועתה נפשנו יבשה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך. וצריך לקשר הני ב' ועתה אין כל בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד הוא הוקשה לרש"י ז"ל. והוצרך לפרש מי שאמר זה לא אמר זה וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו ויחר אף ה' כו' על עסקי עריות שנאסר להם היו בוכים. ויש לדקדק הלא מדחזינן שבכו על איסור העריות, על כרחך שנזהרו מעריות ולא עברו, דאם לא כן מה להם לבכות, וכיון שקיימו למה יחרה אפו יתברך. ואי משום רצון שלהם אדרבה מצינו להיפך, שארז"ל (ספרא ויקרא כ, כו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי וכו'. ותו מדוע מתחילה בשאלת בשר לא חרה אפו. ותו מאי חלק לשנים שה' חרה אפו ובעיני משה רע. תרווייהו בחד לישנא הוה ליה למימר.

י׳ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי האנכי הריתי כו' יש לדקדק הלא עיקר מבוקשו היה שיותן להם בשר ולמה בא משה רבינו ע"ה להקב"ה במבוקש אחר מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר, יש לדקדק יבכו לשון עתיד והוה ליה למימר בוכים או בכו. ותו שינוי לשון שהם אמרו מי יאכילנו והוא אמר ונאכלה, לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה כו' יש לתמוה, דכאן אמר שלפי שהוא איש אחד לא יוכל להספיק להם בשר. מבואר בהדיא דאחר שיהיה לו עוזרים יוכל להספיק, ולמה אחר שצירף לו השי"ת שבעים איש מזקני ישראל, אמר שש מאות אלף רגלי כו' הצאן ובקר ישחט כו'.

י״אויאמר ה' אל משה אספה לי שבעים איש כו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם ונשאו אתך במשא העם כו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם כו' מי יאכילנו בשר ונתן ה' לכם בשר יש לדקדק כפל לשון, הא כבר אמר התקדשו למחר ואכלתם, מאי תו ונתן ה' לכם כו' לא יום אחד תאכלון ולא יומים ולא חמשה ימים כו' עד חודש ימים עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא כו' ויאמר משה שש מאות אלף כו' הצאן ובקר כו' ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי אם לא, במסורה עתה תראה אשר אעשה לפרעה עתה תראה היקרך דברי וצריך חיבור. תו יש לדקדק מאי היקרך הלא מקרה זו לא היה אלא לישראל והוה ליה למימר היקרם ויצא משה וידבר אל העם ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו פירשו המפרשים בעת שנח הרוח עליהם אז נבאו כי היה הרוח לפרקים ולא בתמידות ולא יספו.

י״בוישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח (בתמידות בקביעות ולכן) ויתנבאו במחנה (תמיד) וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה ויען יהושע כו' ויאמר אדוני משה כלאם פירשו המפרשים שנתקנא בסוברו שאין הם שואבין הנבואה ע"י משה רבינו ע"ה ככל הנביאים, אשר משה רבינו ע"ה הוא רבן ומשפיע עליהם הנבואה מכחו והם מתנבאים מעצמן. ובאמת טעות היה שאין הדבר כך אלא גם הם התנבאו מכחו, רק שלפי שהיו ראוים וזכאים יותר מכל העם לכן התנבאו בקביעות. וארז"ל (סנהדרין י"ז.) שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס, ויש לתמוה היכא רמיזא נבואה זו. גם מדוע לא מפורש הנבואה בתורה. גם מה מקום נבואה זו בכאן ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן והיה כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם ויאסף משה אל המחנה כו' ורוח נסע כו' הבשר עודנו בין שניהם כו' ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאוה כי שם קברו את העם המתאוים, יש לדקדק שנתינת טעם זה כי שם כו' מיותר, שזה דבר אשר נוכל לידע בקל אף אם לא יהיה מבואר בפסוק מאחר דבתחלת הפרשה כתיב שהתאוו, וכאן כתיב שהכה ה' בהם א"כ הטעם פשוט וגם תיבת העם מיותר. נבאר עוד פסוקים הכתובים אחר המעשה הנ"ל של בשר תאוה.

י״גותדבר מרים ואהרן במשה על אודות כו' ויאמרו הרק אך במשה דבר ה' יש לדקדק מאי במשה הוה ליה למימר עם משה, גם מה שייכות מעשה זו אחר מעשה הראשון של בשר תאוה הלא גם בנו דבר יש לדקדק מאי 'בנו', 'עמנו' הוה ליה למימר ויאמר שמעו נא דברי אם יהיה נביאכם יש לדקדק מאי נביאכם, הוה ליה למימר נביאים ה' במראה אליו אתוודע בחלום אדבר בו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא פה אל פה אדבר בו יש לדקדק מאי 'בו', הוה ליה למימר 'עמו' ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט ומדוע לא יראתם לדבר בעבדי במשה ר"ל כי מורא רבך כמורא שמים (אבות ד, יב), ומאחר שהוא רבן של כל נביאים הוא גם כן רב שלכם, אם כן מדוע לא יראתם. ויש לתמוה באמת על מרים ואהרן איך לא קיימו מורא רבך כו'.

י״דעוד שייך מדרש אחד לפסוקים הללו וזה תוארו. בסוף פ' כי תשא (שמות רבה מז, ט) על מה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה כתב לך את הדברים האלה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש שמא יאמר לישראל אני נתתי לכם את התורה אני הוא שכתבתי ונתתי לכם א"ל הקב"ה ח"ו שמשה עושה את הדבר הזה, ואפילו עושה נאמן הוא שנאמר לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא עכ"ל. והוא תמוה בעין כל רואיו.

ט״ומצורף לכל הנ"ל נסביר מה דאיתא בזוהר הקדוש דנשמת משה רבינו ע"ה אתפשטותיה בכל דרא. שבכל דור ודור מתפשט נשמתו על כל הדור, והצדיקים והתלמידי חכמים שבדור ע"י תורתן ומעשיהם הטובים מתדבק לפרקים נשמותיהם עם נשמת משה רבינו ע"ה והיו לאחדים. וצריך להבין מדוע עשה ה' ככה. וקודם שנבאר כל זה נקדים מה שבארתי המאמר שארז"ל (שבת פ"ח:) כשעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מה לילוד אשה בינינו והשיב להם לקבל תורה בא. וביאור זה המאמר כבר כתבתי בדרוש השייך לפרשת בלק ולפרשת קרח ע"ש בד"ה דרך השלישי עד ד"ה והנה עיי"ש ומשם תדרשנו, ולכן לא אכפול כאן אותן הדברים יעיין המעיין משם.

ט״זהיוצא משם, כי זולת שיש צדיק אחד אשר מצדו העליון דבוק במקור כל המקורות ומצדו השני שוכן בעולם התחתון, לא היה אפשר שיתקיימו העולמות, ומטעם זה נתן הקב"ה כח זה בילוד אשה ולא במלאכים, והוא כדי שיתקיימו העולמות. ולפ"ז ודאי הדבר ברור שלא יוכל אדם לעלות במדרגה היותר גדולה מכדי קיום כל העולמות, מדחזינן שמלאכים אין להם שום כח לקבל קדושה אשר למעלה מעולם שלהם, ובאדם ניתן כח זה לצורך קיום העולמות, ממילא מה שהוא יותר צורך מכדי קיום העולמות אין גם בכחו של אדם. והנה משה רבינו ע"ה היה מבחר כל הנבראים שהוא עלה במדרגה אשר בחק ואפשרות האנושי לעלות, ולא עלו למעלתו כל באי עולם. נמשך מזה שכל באי עולם לא עלו אל המעלה אשר על ידה יוכל להיות קיום העולמות כולם, דהא מדרגה זו לא היה רק במשה רבינו ע"ה.

י״זלפ"ז נמשך מזה קושיא גדולה, שקודם שהיה משה רבינו ע"ה בעולם אף שהיו צדיקים גדולים בכל דור, מ"מ כיון שלא היו במדרגת משה רבינו ע"ה על מה נתקיים העולם. אמנם בתירוץ קושיא זו אמר הכתוב (תהילים פט, ג) כי אמרתי עולם חסד יבנה, ר"ל שקודם מתן תורה וקודם שהיה משה רבינו ע"ה בעולם היה בנין וקיום העולמות בחסד ונדבה מהש"י שהוא עצמו היה המקשרם והמקיימם, עד שנתן הש"י את התורה אז מסר קיום כל העולמות בידי בני אדם שיקיימו הם העולם במעשיהם ועבודתם ולא יהיה עוד קיום העולמות בנדבה וחסד, ומשום הכי נקראת התורה תורת אמת, שמאז קיום העולמות באמת היינו ע"פ הדין כידוע. ולפ"ז קשה, תינח שהיה קיום העולמות קודם שהיה משה רבינו ע"ה, משא"כ אחר פטירתו שכבר ניתנה תורה, ואין הקיום בחסד, וגם לא קם כמשה א"כ מהיכן קיום העולמות. ולתרץ קושיא זו אמר הזוהר הקדוש הנ"ל נשמת משה רבינו ע"ה אתפשטותיה בכל דרא והיינו מטעם הנ"ל, שזולת זה אין קיום לעולמות לכן מתפשט נשמת משה רבינו ע"ה אשר דבוקה במקור המקורות ומתפשט עד אותן עולמות שיוכלו להגיע לשם צדיקי הדור וע"י מעשיהם נדבקים לפרקים בנשמת משה רבינו ע"ה והיו לאחדים, ופעמים מתדבק נשמת צדיק זה במשה רבינו ע"ה ולפעמים צדיק אחר, ובזה הוא קיום והעמדת העולמות, והבן היטב כי הוא אמתי בעזהש"י.

י״חאכן להבין הטעם למה עשה ה' ככה שאין יכולת ביד שום אדם להגיע למדרגת משה רבינו ע"ה. יראה, כי משה רבינו ע"ה כשהגיע למדרגתו בטל ממנו הבחירה והרצון ותאוה כידוע, כי בהגיע אדם למדרגה זו בטל ופסק היצר הרע מכל וכל, כנודע שנזדכך גופו של משה רבינו ע"ה יותר מנשמת שאר בני אדם. אכן אע"פ שבטלה הבחירה ממנו אפילו הכי היה לו שכר על כל מעשיו הטובים, כיון שהוא עצמו בגודל עבודתו בא למדרגה הזו. א"כ מעשיו גרמו. וזהו המשל שאמר במדרש (שיר השירים רבה ו') למלך ששכר פועלים וראה לאחד מהם שהשלים בחצי יום מה שאחרים לא יעשו בכל היום. נטלו המלך והלך וטייל עמו כל היום, לערב נתן לזה שכרו יותר ממה שנתן לשאר הפועלים, אמרו לו אדוננו המלך זה לא עשה אלא חצי היום ואתה נותן לו יותר. השיב להם המלך הוא עשה בחצי יום יותר ממה שעשיתם ביום תמים ע"כ בשינוי לשון. וזהו המכוון שאף שבטלה ממנו הבחירה ומאז היה כדמיון מטייל עם המלך שלא היה צריך לשבר תאוותו כלל, אפילו הכי שכרו יותר מאחר, שעד אז עבד כ"כ עד שהגיע למדרגה זו בטלה ממנו הבחירה, מה שאין אדם אחר הגיע לזה בכל ימיו וק"ל. ואמנם אנשי דורו היו גם כן בעלי הבחירה מאחר שהוא היה הצדיק יסוד עולם של אותו הדור, והוא המשפיע להם חיותם, והם דבוקים בו בכל עת ורגע כי חיותם ממנו, ממילא גם להם לא היה בחירה.

י״טובזה יראה לי כוונת מאן דאמר (סנהדרין ק"י:) דור המדבר אין להם חלק לעולם הבא, שלכאורה הוא דבר זר לומר ככה על דור דעה כמותם אשר נאמר בהם שלא שלטה בהם רמה ותולעה ולא ראו קרי מימיהם, היתכן שלא יהיה לאלו חלק לעולם הבא. אלא הכונה שבטל מהם שכר ועונש בהיות שלא היה בהם בחירה והמה כמלאכים. ובשלמא משה רבינו ע"ה אשר ביטול הבחירה ממנו היה מצד מעשיו הגדולים והעצומים, לכן אין השכר בטל ממנו כמבואר במשל הנ"ל. משא"כ אנשי דורו אשר ביטול הבחירה מהם לא מצד עצמם היה, רק מצד היותם דבוקים ומושפעים ממשה רבינו ע"ה, לכן בטל מהם השכר. ולטעם זה אין בכל הדורות צדיק במדרגת משה רבינו ע"ה דא"כ יתבטל הבחירה, רק בזמן משה רבינו ע"ה היה מוכרח שיגיע הוא למדריגה זו מצד שהיה צורך העולם אז לקבל התורה ולעשות המופתים שעשה כדי שיתקע האמונה בלב ישראל שכל המעשים האלה בלתי אפשרי היה להעשות רק ע"י צדיק כמשה. ולזה אמרו במדרש (שמות רבה ג, ד) שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה אם אין אתה גואלם אין אחר גואלם. ולכן הוכרח שיהיה משה רבינו ע"ה במדרגה זו אשר בחק אנושית.

כ׳ואחשוב שזהו כוונת הפסוק ולא קם עוד נביא כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים לכל האותות כו', ירצה, כי משה"כ לא קם כמשה בשום דור שלא יהיה ביטול הבחירה, אם כן מדוע היה משה רבינו ע"ה במדרגה זו, על זה השיב לכל האותות כו', ר"ל שהיה אז צורך בזה ולכן בשאר הדורות אין צריך כמשה רבינו ע"ה שלא יתבטל הבחירה, רק קיום העולמות הוא ע"י שנשמת משה רבינו ע"ה אתפשטותיה בכל דרא וכאמור שנשמת צדיקי הדור מתחברים לפרקים בנשמת משה רבינו ע"ה. ולזה תרווייהו איתנהו, קיום העולמות, וגם השארת הבחירה. דבשלמא בחיי משה רבינו ע"ה שהוא עצמו היה היסוד עולם של דורו, וחיות הדור ממנו והיו דבוקים ומושפעים בתמידות ממשה רבינו ע"ה, לכן לא היה בחירה, משא"כ עכשיו שהתדבקות בנשמת משה רבינו ע"ה הוא לפרקים ע"י מעשים טובים נמצא זה ההתדבקות עצמו הוא רק בבחירה שבעת תורה ומעשים טובים מתדבק, ואח"כ פוסק והבן.

כ״אולפ"ז יש לפנינו שני זמנים, זמן א' בימי משה רבינו ע"ה, זמן ב' כל ימי העולם אחר פטירת משה רבינו ע"ה. ויש בכל זמן מעלה וחסרון, זמן א' יש מעלה שלא היה באפשרי לבוא לידי עבירה שהיה ביטול בחירה וחסרון מניעת השכר כאמור. וזמן ב' הוא להיפוך שיש בו מעלה קיום הבחירה ויש שכר, וחסרון יש שיכולים לבוא לידי חטא. ולסבה זו בראות דור המדבר שבטל מהם הבחירה והתאוה היה להם געגועים על מדרגתם שהיה בהן בהיותן במצרים שהיה להם הבחירה והתאוה, בהיות זהו עיקר עבודת ה' כמאמרם ז"ל ספרא (ויקרא כ', כו) אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו' והם לא היה להם תאוה כלל, לא מיבעיא לעבירה אלא אפילו לדבר היתר שבזה יש ג"כ עבודת ה', כמו שאמר אליהו ז"ל לר' נתן בפרק מי שאחזו (גיטין ע.) כל סעודה שהנאתך בה משוך ידך ממנה, דהיינו שישבור התאוה אפילו לדבר היתר, וזהו עבודה חשובה מאוד לפני הש"י, משא"כ אלו שלא היה להם תאוה כלל, לכן עיקר מאכלם לא היה רק מן שהוא מזון רוחני לחם שמלאכי השרת ניזונין הימנו, ולזה הבינו שאין להם שכר בעבודתם ומעשיהם הטובים, לזה התרעמו והיה להם געגועים על מה שהיה במצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, וכדברי המדרש שהבאתי, שהיו יושבים אצל בשר ולא אכלו רק לחם והיה להם תאוה לבשר ושיברו תאותם, משא"כ עתה אין תאוה.

כ״באכן כל זה היה בישראל שהם היו דבוקים ממש במשה רבינו ע"ה ונוטל מהם התאוה והבחירה, לכן הם לא התאוו כלל אל גוף הדבר שיאכלו בשר דהא לא היה בלבם שום תאות אכילה כלל, רק התאוו אל התאוה שיהיה להם תאוה וישברו התאוה ההוא, אבל הערב רב שהם לא היו דבקים במשה רבינו ע"ה רק קיבלו חיותם באמצעית ישראל והיו הם בעלי תאוה ובחירה והתאוו לאכול בשר, אכן ידעו שאם יאמרו שהם רוצים בשר מי ישגיח עליהם, כי הלא כל ישראל אינם מתאוים לבשר כלל, לכן אמרו לפני כלל ישראל שהם ג"כ בלי בחירה ושהם מתגעגעים שיהיה להם תאוה ויותן להם בשר וישברו התאוה ורצו להכניס געגועין אלו בלב ישראל כדי שיוכרח משה רבינו ע"ה לעשות כדבריהם שיותן להם תאוה ובשר וישברו הם התאוה והם בתוך כך שיותן להם בשר יאכלו, וכך עלה בידם שישראל שמעו לדבריהם והתגעגעו על התאוה ואמרו הלא במצרים היה לנו תאוה ושיבור התאוה בחנם שלא היה שום שכר על זה, חדא שלא מצד עצמם שיברו התאוה בשבתם על סיר הבשר ואכלו לחם כי המצריים לא נתנו להם בשר, ותו שאף אם היו הם עצמם משברים התאוה הלא לא היה אז תורה ולא נצטוו על זה, ואם כן טוב היה להם אז שיהיו בלי תאוה ולא היו מצטערים ועכשיו שניתנה התורה ויש שכר ועונש וצריך אל התאוה ניטלה מהם.

כ״גנמצא שכולם בכלל באו בטענה זו, הן ישראל והן הערב רב, אבל מחשבתם לא היה שוה, כי הישראל לא התאוו רק התאוה כאשר אמרו בפיהם, והערב רב אין לבם כפיהם כי הם היו באמת בעלי תאוה והתאוו בגוף אכילת הבשר, רק שאמרו כמו שאמרו ישראל כדי שיכנסו דבריהם בלב ישראל ויותן להם בשר ובתוך כך הם יאכלו. ואולם הש"י הוטב בעיניו דברי ישראל כי יפה דיברו, אבל דברי הערב רב לא הוטב בעיניו, ואעפ"כ לא חרה אפו על הערב רב, כי כל זמן שאדם עושה דבר שלא כרצון הש"י ואין יודע בזה שום אדם ולא שום מקטרג, הקב"ה ברוב רחמיו אינו משגיח על זה וסובל ומעלים עין, ולכן מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה (קידושין מ.), לפי שאפילו מלאכים אינם יודעים מחשבות אדם, משא"כ כשעושה מעשה אז רואים כל המלאכים וכל המקטריגים לכן הקב"ה כועס. ולכך בערב רב לא כעס עדיין הקב"ה, היות אין יודע שום מקטרג מה בלבם, ואולי באמת אינם בעלי תאוה כמו שאמרו בפיהם, עד שאחר כך נתקבצו הערב רב למשפחות ובכו על עסקי עריות שנאסר להם אז כעס הקב"ה על הראשון, כי על זה עצמו שבכו על העריות לא כעס הקב"ה מאחר שלא עברו עבירה, ואדרבה יפה עשו וכמ"ש לעיל דאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר כו'. רק דכעס על חטאם הראשון שנגלה עתה בפני כל, דהא נתגלה עתה שהם בעלי בחירה ותאוה.

כ״דוכראות משה רבינו ע"ה שבתחלה לא כעס הקב"ה רק עכשיו הרע בעיניו, כי ראה שגוף הדבר שאמרו בראשונה שרוצים להיות בעלי בחירה ותאוה הוטב בעיני הש"י, ודבר זה אי אפשר להיות בחייו ואם כן הבין שיוכרח למות עי"ז, ורצה משה רבינו ע"ה לתקן דבר זה שיוכל הוא לחיות וגם שיהיה דורו בעלי בחירה, והיינו שרצה שיהיה בחייו כמו אחר פטירתו שלא יהיה דורו מושפעים ממנו בעצמו אלא ע"י אמצעית צדיקים שבדור שיתדבק נשמתם בנשמתו ויהיה התדבקות הזה לפרקים כמו שהדבר היה אחר פטירתו ויוכל להיות בחירה, לזה אמר לפני הש"י מדוע כו' לשום את משא כו' והש"י עשה רצונו ואסף ע' זקנים והיה נביאותן שלא בתמידות מזה הבין משה רבינו ע"ה ששוב יהיה בחירה ולא יצטרך למות.

כ״האכן באמת אינו כך, כי אלו הע' זקנים לא היו ראוים כל כך, משא"כ אלדד ומידד היה נביאותן בתמידות, דבשלמא לאחר פטירת משה רבינו ע"ה דנשמתו מתפשטת אל תוך העולמות, אין יכול התדבקות נשמות צדיקי הדור בנשמת משה רבינו ע"ה להיות בתמידות, משא"כ בחייו בהיותו בזה העולם אז כל הצדיקים הראוים נתדבקו בנשמתו בתמידות, נמצא יהיה ביטול בחירה לכל הדור. אכן למאי שהבינו הם דאלדד ומידד אין שואבין הנבואה ממשה רבינו ע"ה רק מתנבאים מעצמם, אם כן לפ"ז אין דביקות להם בנשמת משה רבינו ע"ה, ולא היה היזק לבחירה, אבל לפי האמת שגם הם נתנבאו מדביקותן בנשמת משה רבינו ע"ה א"כ עדיין יהיה ביטול לבחירה, זהו כלל הענין.

כ״וועתה ראה והבן איך כל זה מבואר להדיא בפסוקים. אמר והאספסוף התאוו תאוה (דקדק רמ"א כפל התאוו תאוה), ר"ל גם הערב רב אמרו שהם מתאוים לתאוה, כחשו כדי שדבריהם יעשו פרי בעיני ישראל. או יהיה תיבת התאוו פועל יוצא (דאל"כ הוה ליה למימר נתאוו), ר"ל שהם גרמו שישראל יתאוו לתאוה וכך עלתה בידם. ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכילנו בשר, לא אמרו רוצים אנו בשר, דבאמת לא רצו בשר, רק אמרו מי יעשה לנו זאת שיתן לנו בשר ואנו נתאווה ולא נאכל. ונודע דכל מקום שנאמר בפסוק עתיד במקום עבר מורה על רצון של הדבר ולא על המעשה, וכמו אז ישיר שפירש"י עלה בלבם לומר שירה, וכן אז ידבר יהושע (יהושע י, יב), וזהו אומרם זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ירצו בזה, שהתאוו שם לאכול ומיושב קושיית רש"י שהקשה והלא תבן לא ניתן וכו' דבאמת לא נתנו רק הם רצו והתאוו ובאמת היה שיבור התאוה, שם חנם פירש"י בלא מצות, ר"ל בלא אותה מצוה שלא היה מצוה כלל בשיבור התאוה, חדא שלא מעצמם ורצונם שיברו התאוה רק מחמת שהמצריים לא נתנו להם, ועוד שלא היה תורה עדיין וא"כ טוב היה אז לנו שנהיה בלי תאוה והיה לנו תאוה, ועתה, ר"ל עתה אנחנו צריכין לתאוה.

כ״זוטעם הצורך, ביארה המסורה ועתה ישראל מה כו', ר"ל שעתה ניתנה התורה וצריכין אנו לתאוה ובחירה, ותהי להיפוך, שנפשנו יבשה, ר"ל נפש בהמיית היינו נפש המתאוה היא יבשה, שאין לה כחה כלל שאין בה שום תאוה אפילו לדבר היתר, בלתי אל המן עינינו והמן כזרע גד כו', ר"ל שהוא רוחניי אין בו תאוה רק לחם שמלאכי השרת ניזונין, ועדיין לא כעס הש"י על הערב רב אף שהם שקר דברו, דהא באמת היו בעלי תאוה, מ"מ כיון שלא נודע עוונם לשום מקטרג לא כעס עד שאח"כ וישמע משה את העם היינו הערב רב בכו על העריות אז ויחר אף ה' ולא בתחלה.

כ״חובעיני משה רע מה שראה שהש"י כעס אז ולא מתחלה, מזה הבין שגוף הדבר הוטב בעיני הש"י מה שהם רוצים שיהיו בעלי בחירה, ואם כן יצטרך הוא למות, ולזה בא משה רבינו ע"ה ואמר למה הרעותה כו', רצה שיהיה בחייו כמו לאחר פטירתו וכאמור, שלא יהיה הוא לבד המשפיע לדורו רק ע"י אמצעיים, ויהיו האמצעיים דבוקים בו לפרקים. ואמר מאין לי בשר לתת לכל העם הזה, ובל תאמר הלא הם אינם רוצים אכילת הבשר רק שישברו תאותם א"כ במעט בשר ישברו כולם את התאוה, לזה אמר שאין הדבר כך כי אף שעכשיו אומרים רק מי יאכילנו בשר שרצונם לשיבור התאוה, מ"מ אני יודע כי לבסוף יבכו (דייקא לשון עתיד) עלי ויאמרו תנה בשר ונאכלה, וא"כ איך אקח בשר הרבה כל כך.

כ״טוכך עלתה בידו שאמר לו הש"י אספה לי כו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי בכיתם באזני ה' רק לאמר מי יאכילנו בשר, ר"ל הש"י יודע השקר שלכם, שלפני ה' בכיתם רק שתבואו למדרגת תאוה שתאמרו מי יאכילנו בשר ('לאמר' דייקא), אבל באמת גוף אכילה אינכם רוצים ולא תאכלו כלל. אבל האמת אינו כן, אלא ונתן ה' לכם בשר, ר"ל מיד שיתן לכם בשר ואכלתם ולא תשברו כלל התאוה, ולבל תאמרו שתאכלו כדי שיהיה שיבור תאוה יותר גדול, כמאמר אליהו ז"ל שהבאתי לעיל כל סעודה שהנאתך בה משוך ידך הימנה. לזה אמר שאין הדבר כך כי לא יום אחד כו' עד אשר יצא מאפכם שתאכלו הרבה כל כך עד שיהיה נמאס אצליכם ולא תשברו התאוה כלל.

ל׳והנה משה רבינו ע"ה הבין שמחשבתו עלתה בידו שכאשר יהיה לו אמצעיים אז יהיה ההתדבקות רק לפרקים ויהיו בעלי בחירה ולא יצטרך הוא למות, ולזה הבין גם כן שמה שאמר לו הקב"ה ואל העם תאמר, הכוונה על כלל ישראל שגם הם יאכלו הבשר, כי אחר שיהיו הע' זקנים יהיו כולם בעלי בחירה ורצון. אבל הסוף מוכיח שלא היה כך, מאחר שראינו התדבקות אלדד ומידד בתמידות, א"כ לא נתקיימה מחשבת משה רבינו ע"ה, ולא נעשו בעלי בחירה כלל ולא אכלו ישראל בשר רק הערב רב אכלו. לזה אמר הפסוק ויאמר משה שש מאות אלף כו' והוי קשיא לן לעיל מדוע מעיקרא אמר לא אוכל אנכי לבדי כו' מאין לי בשר כו' דמזה מבואר שבהיות לו עוזרים יוכל להספיק להם בשר, אם כן מדוע אמר עכשיו הצאן ובקר כו'. ועתה מיושב, דלעיל שעדיין לא רצו אכילת הבשר רק הערב רב לזה אמר שאם היה לו עוזרים היה מספיק להם בשר, משא"כ עתה לפי מה שהבין משה רבינו ע"ה דמאי דקאמר ואל העם תאמר כו' היינו כל ישראל לזה אמר שש מאות כו' הצאן ובקר כו'. וע"ז השיבו הש"י ב' תשובות. חדא, היד ה' תקצר שאוכל להספיק לכולם, וזאת שנית רמז לו שאין הדבר כמו שהבין שכולם יאכלו בשר ומזה הבין ג"כ שמחשבתו עשה פרי שלא ימות, ורומז לו שאינו כך, אלא עתה תראה ממה שיהיה לפניך, תבין היקרך דברי, 'יקרך' דייקא, אם יארע לך מה שאמרתי לך כבר.

ל״אוביארה המסורה מה האמירה ההיא, עתה תראה אשר אעשה לפרעה, שאמרו רז"ל (שמות רבה ה, כג) מה שאעשה לפרעה אתה רואה כו', ותראה שדבר זה יקרך, כי לא יהיה בחירה בחייך לכלל ישראל, ומה שאמרתי ואל העם תאמר הכוונה רק על הערב רב. כל זה אמר לו הש"י ברמז, ועדיין לא ידע משה רבינו ע"ה מזאת, ויצא משה כו' וראה שנבואת הע' זקנים לפרקים, אמנם אלדד ומידד מתנבאים בתמידות, ואף על פי כן עדיין לא ידע משה רבינו ע"ה שיצטרך למות, דהא הם סברו שנבואת אלדד ומידד לא בא ע"י משה רבינו ע"ה, ולכן כאשר א"ל יהושע בן נון כלאם השיבו המקנא אתה לי על מה שנבואתם אינה מצדי, אדרבה מי יתן כל עם ה' נביאים באופן זה שיתן ה' את רוחו דייקא עליהם, היינו שיהיה נבואתם מה' עצמו ולא מצדי שאז לא אמות כי אחיה.

ל״בוממילא מובן גם כן ענין הנבואה שארז"ל (סנהדרין י"ז.) שהיו אומרים משה מת יהושע מכניס, והוקשה לנו היכא רמיזא, גם מדוע אין מבואר בפסוק מה היתה הנבואה. ולדרכנו יתכן הכל, כי באמת הם לא נבאו כלל דבר זה, רק שמצד נבואתם שהיה בתמידות היה נמשך ממילא דבר זה שמשה מת וכאמור, שכפי האמת שהיה נבואתם גם כן באמצעית משה רבינו ע"ה, היה ביטול בחירה בחיי משה והבן. וסיים הפרשה, כי שם קברו את העם המתאוים ירצה לבל תקשי לך למה נענשו ישראל, שהם לא התאוו רק לתאוה, לפי שלא היה להם תאוה כלל, ועליהם לא כעס הש"י כלל, לזה אמר הפסוק שאין הדבר כך שלא היה העונש רק על הערב רב לפי שהם היו באמת בעלי תאוה. לזה אמר כי שם קברו את העם סתם העם היינו הערב רב המתאוים, ר"ל לפי שהם היו באמת בעלי תאוה, והבן בכל זה היטב כל המשך הפרשה.

ל״גובזה מבוארים פסוקי ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר אדני אלהים אתה החילות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה, יש מדרשים רבים בביאור תיבות אלו, את גדלך ואת ידך כו' ודרש א' נדרש אל הע' זקנים המתנבאים שבפרשה זו. כי ידך החזקה היא נבואה חזקה מלשון הכתוב בישעי' (ח', יא) כי כה אמר ה' אלי בחזקת היד שפירושו בחוזק הנבואה וקשה מאי ענינם לתפלה זו אעברה נא ואראה כו' רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה פירשו בו, רב לך הרבה גדולה לך מזה שאתה רבן של כל הנביאים. וזה רב לך אתה רב. ויש לתמוה על תשובה זו שהוא דומה לשר גדול וחשוב בעיני המלך שביקש מהמלך איזה דבר קטן והשיבו המלך למה אמלא שאלתך הלא אתה תשוב מאד בעיני וטוב לפני מאד וק"ל, ולדרכנו יובן, כי אחר שראה משה רבינו ע"ה שנתקיימה מחשבתו בנבואת הע' זקנים שהיה לפרקים, שפט מזה שלא יצטרך למות, ואף שאלדד ומידד התנבאו בתמידות שפטו הם כי נבואתן מעצמן לא ממשה רבינו ע"ה, לז"א אתה החלות כו' ידך החזקה אלו הע' זקנים ולכן אעברה נא. והשיבו הש"י אין הדבר כך אלא רב לך אתה רבן של כל הנביאים שגם נבואת אלדד ומידד נמשך ממך ולכן אל תוסף דבר כו' והבן.

ל״דובזה יבואר פ' ותדבר מרים כו'. והוא נמשך אל הקודם, שעלה בדעתם שנבואת אלדד ומידד מעצמן ולא באמצעות משה רבינו ע"ה, סיפר עוד הכתוב טעות כזה. והענין הוא, כי מה שאמרו הלא גם בנו דבר לכאורה תמוה, מה שבח בזה לאהרן ומרים הלא כל הדור ההוא שהיו במעמד הר סיני ואצל הים היו כולם נביאים, כמאמרם ז"ל (מכילתא בשלח ב) ראתה שפחה כו'. אכן הענין הוא, כי באמת כולם היו נביאים רק שנבואתם היה על ידי אמצעי שנמשך נבואתם מנבואת משה רבינו ע"ה והיה הוא צנור לכולם, והנה האדם יכול להשיג ברוח הקודש במקום מדרגתו וכל מה שלמטה ממנו, אבל מה שלמעלה ממנו אינו משיג, והנה אהרן ומרים היו גם כן צינורות לשאר נביאים הרבה אשר היו בדורם, והשיגו זאת אשר כמה נביאים מושפעים מהם, מזה שפטו שגם הם במדרגת משה רבינו ע"ה, שהמה גם כן צינורות לאחרים, אבל באמת לא השיגו מה שלמעלה מהם לראות שמשה רבינו ע"ה הוא צינור להם.

ל״הולזה, כאשר רצו לדבר בו על אודות האשה הכושית, לבל תתמה על החפץ איך דיברו בו הלא מורא רבך כמורא שמים (אבות ד, יב), לזה הקדימו להודיע שאינו רבן כלל, ואמרו הרק אך במשה, ר"ל באמצעית משה דבר ה' עם שאר נביאים, הלא גם בנו דבר, ר"ל גם על ידינו דבר עם שאר נביאים שגם אנחנו צינורות כמוהו. ואמר להם הש"י שאין הדבר כן, כי הלא אם יהיה נביאכם, ר"ל הנביאים שלכם המושפעים מאתכם אינם רק במראה כו' לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא והוא במדרגה אשר פה אל פה אדבר בו, ר"ל על ידו, והיינו שאותן הנביאים הנשפעים מאתו אני מדבר עמם פה אל פה במקראות אלו ראיתי באיזה ס' פי' ג"כ קרוב לסגנון זה כי משה רבינו ע"ה שכינה מדברת מתוך גרונו, ואם כן אותן המקבלים ממשה רבינו ע"ה הם במדריגת פה אל פה, ואם כן הוא עצמו במדרגת ותמונת ה' יביט, וא"כ הוא רב שלכם וא"כ מדוע לא יראתם לדבר דהא הוא רב שלכם.

ל״וובזה יובן המדרש כי תשא, דהנה הענין שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום כתב לך ולא כתבו בעצמו, היינו כי משה רבינו ע"ה שהיה דבוק בעצמית תורת ה' נמסר לו התורה, אבל בכל ישראל לא קם כמשה, לא היה באפשר שיותן להם התורה עצמה הנקראת תורת ה' רק ההשתלשלות, כי הנה ענין דביקות נשמת ישראל בהקב"ה היינו כי קוב"ה ואורייתא כולא חד, ונשמות ישראל נאצלו מהתורה ויש בתורה סתים וגליא וגבוה מעל גבוה, ויש נשמות דביקות במדריגה קטנה מהתורה ויש גבוה וגבוה מעל גבוה, כפי התדבקות נשמתן בתורה, כך הוא דבוקם בהקב"ה, ולהיות שלא קם כמשה היה דבוק הוא במדרגה העליונה בהתורה ובמקור כל המקורות, עד אשר הוא יסוד וקיום כל העולמות, כאשר ביארנו לעיל על המאמר מה לילוד אשה בינינו, וממקום מדרגתו נמסר לו תורת ה', משא"כ כל ישראל לא קבלו רק ההשתלשלות אשר נשתלשל מזו התורה שניתנה למשה רבינו ע"ה, ולזה נקראת התורה על שמו תורת משה, ולזה לא כתב הקב"ה עצמו התורה, כי אם הש"י היה כותב התורה היה המדרגה העליונה שבתורה, וזה אי אפשר לינתן לשום בר ישראל ולהשיגו זולת משה רבינו ע"ה, אלא שמהתורה שנתנה למשה רבינו ע"ה נשתלשל התורה שניתן לנו ע"י משה רבינו ע"ה, וזהו ענין כתב לך, והבן כי הוא אמיתי.

ל״זולפ"ז אם היה משה רבינו ע"ה אומר לישראל, אני הוא שכתבתי ונתתי לכם התורה לא היה הדבר שקר, דהא באמת כך הוא שממנו ומנשמתו נשתלשל התורה שנתנה לנו, אך משה רבינו ע"ה מצד ענוה שבו ודאי לא אמר דבר זה. אכן כל זה הוא לפי האמת, אבל לפי ההוא אמינא של אהרן ומרים, שסברו שגם הם במדרגת משה רבינו ע"ה, וכמו שטעו לומר שאלדד ומידד אינם מושפעים ממשה רבינו ע"ה אלא הם במדרגה כמו משה רבינו ע"ה, אז לא היה יכול משה רבינו ע"ה לומר אני הוא שנתתי התורה דהא באמת גם תורת ה' עצמו כאשר ניתנה לו כך ניתנה לשאר הצדיקים שכמותו, אך שלפי שהשי"ת גילה ואמר לא כן עבדי משה בכל ביתי כו' שפירושו הכוונה שלא קם כמשה רבינו ע"ה והוא רב לכולם, אם כן היה יכול משה רבינו ע"ה לומר אני הוא שנתתי התורה, רק מצד ענוה שלו לא אמר דבר זה. וזהו דברי המדרש שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה אתה נותן רשות למשה שיכתוב מה שהוא מבקש אם כן יאמר אני הוא כו', השיבם הש"י ח"ו שמשה עושה דבר זה מצד ענוה שלו, ועוד שאפילו אם יאמר כך נאמן הוא, ר"ל האמת כך הוא ועל זה מביא המדרש ראיה מזה הפסוק בכל ביתי נאמן הוא וכאמור. והבן היטב כי כל זה הם דברים נכונים וישרים בעהש"י.

ל״חועתה נבוא אל פסוקי משלי שהתחלנו. ונקדים איזה הקדמות, נודע פירוש הרמב"ם (מכות ג, טז) על מאמר ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, והקושיא מפורסמת, נהי שבאמת נמשך טוב מוחלט מצד ריבוי התורה כאשר יקיים אדם כל התורה, הנה שכרו אתו באין חקר, מכל מקום לפעמים יומשך ג"כ רע מזה, שכאשר יעבור האדם על כל המצות יהיה עונשו באין מספר מה שלא היה כך אלו היה מצות מועטות, ואם כן איך אמר רצה הקב"ה לזכות. ופירש הרמב"ם בפירוש המשנה, ואבאר דבריו בתוספת ביאור, דבאמת מצד ריבוי התורה ומצות אין נמשך שום רע רק כולו טוב.

ל״טוהוא בהקדם מאמרם ז"ל (קידושין ל"ט:) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כו', בודאי אין הכוונה שאם יעבור על כל התורה ויעשה מצוה אחת ייטב לו דזהו דבר שאי אפשר. אלא הכוונה כך הוא, דכל התורה רמ"ח ושס"ה, והנה הלא תעשה אינם רק שב ואל תעשה, מי פתי יסור הנה שלא יזהר בשב ואל תעשה שזהו דבר קל. והשאר שהם מצות עשה הנה אותן אשר זמן קבוע להם, כמו סוכה ולולב ודומיהן הם דברים קלים לקיימם, ואותן המצות עשה אשר אין בנמצא לקיימם בקל, הנה אף אם לא יקיימם לא ישיגהו עונש עבור שלא בא לידו, רק שצריך אדם להיות דבוק במצות עשה אחת אשר יתמיד קיומה בכל עת. על זה אמרו העושה מצוה אחת, ר"ל שמצוה א' עושה כל ימיו וזהיר בה ביותר בכל תנאיה לא יופסק מנגדו רגע, ומן הלא תעשה נזהר בשב ואל תעשה שהוא קל, וכן כל מצות שקיומן בקל הוא מקיימם בזמנם אז מיטיבים לו. נמצא שקיום כל התורה אינו דבר חמור כלל.

מ׳וכי תימא עדיין אותה מצוה שצריך לקיימה תדיר עדיין הוא דבר חמור, כי היצר הרע מסית ומדיח לאדם תמיד ומטיל עליו עצלות. זה אינו, דהא ביארנו אופן דביקות נשמות ישראל בהש"י היינו שנאצלו מאותיות התורה, והכלל הוא שהתורה כולה מצות, אם כן הנשמה שנאצלת מאותיות התורה, היא אצולה ממקום המצות, ואזי מאיזה מצוה שהנשמה אצולה, הוא חפץ ומשתוקק כל ימיו לאותה מצוה, לא יטרידהו יצר הרע ממנה. ממילא האדם שרואה חפצו ותשוקתו באיזה מצוה, יחזיק בה כל ימיו ולא ירפה, והשאר יתקיים כנ"ל ובזה טוב לו. נמצא שפיר אמר רבי חנניא בן עקישא שאין נמשך מרבוי התורה רק טוב, אלו דברי הרמב"ם ז"ל בתוספות ביאור. אכן מפרשים אחרים חולקים עליו באמרם שכשם שאין נשלם קומת האדם בלי רמ"ח אברים ושס"ה גידין, כן אין נשלם הנשמה אם לא בקיימה כל רמ"ח ושס"ה לא יחסר אחד, ממילא לדבריהם כשם שנמשך מריבוי התורה ומצות טוב, כך יצוייר שיומשך רע לעוברי התורה ומשנת רבי חנניא בן עקשיא פירשו הם בדרך אחר. ודומה למחלוקת זה מצינו ג"כ בש"ס (מכות כ"ד.) עושה אלה לא ימוט, אם הכוונה דווקא כולם או לא ע"ש.

מ״אאמנם יש להכריע כדברי הרמב"ם שגדול כח מצוה אחת שמביאה לחיי העולם הבא. והוא במה שחקרו המפרשים ז"ל (עיין חרדים) מדוע עשה דוחה לא תעשה, הלא לא תעשה יש בה מלקות, ועשה אין בה עונש, אם כן לא תעשה חמור. ותירצו כי מה שעשה אין בה עונש הוא לטעם זה, כי אילו יאמרו לאדם בעולם הבא בחר לך אחד משתים, או שתקבל עונש המגיע לכל שס"ה לא תעשה בכלל, ואח"כ תקבל שכר מצות עשה אחת, או שלא תקבלו עונש שלו ולא השכר. ומראין לו שכר של מצות עשה אחת, והעונש של כל הלא תעשה, יקבל על עצמו עונש כולם כדי שיהיה לו שכר מצות עשה אחת, כי גודל התענוג והמתיקות של מצות עשה יהיה טוב בעיניו כל כך הרבה יותר מצער של העונש של כל הלא תעשה, ולכן אין כתיב עונש במצות עשה כי די לו העונש שמפסיד שכר אותה מצוה, ולכן מצות עשה חמורה מאד עד שדוחה לא תעשה עד כאן דבריו.

מ״בובהיות כך, ששכר מצות עשה אחת שקול יותר ויותר מכל העונשים של כל הלא תעשה בכלל, וודאי הדבר ברור שבעשות מצוה א' באופנים הנ"ל מביאו לעולם הבא, ולכן צדקו דברי רבי חנניא בן עקשיא כפשטן, שמריבוי התורה לא נמשך רע רק טוב. והנה מקום שממנו ידענו דעשה דוחה ללא תעשה כבר נתבאר בסוף פלפולנו שכתבנו בסוגיא דעשה דוחה לא תעשה דאם נימא דקודם מתן תורה היה להם דין בן נח, אז מוכח מפסח, תמיד, ומילה, ואם נימא דהיה להם דין ישראל, אז אין מוכח משם דעשה דוחה לא תעשה, רק אם דרשינן צמר ופשתים סמוכין אז ילפינן מהתם. והנה איכא פלוגתא אי דרשינן סמוכין או לא. ונראה לומר דהדבר תלוי בזה דפליגי תנאי בעלמא (ראש השנה ט:) אי מקרא נדרש לפניו ולא לפני פניו או גם לפני פניו, ואי נימא דמקרא נדרש לפני פניו, ויש מקראות שלא נכתבו במקומם כלל, והם שייכים לפרשה אחרת וכדומה אז צריך ליתן טעם על אותו הפסוק למה נכתב דווקא שם מאחר דגם שם אין מקומו, לכן דרשינן סמוכין ונכתב שם לאיזה טעם, משא"כ למאן דאמר דאין מקרא נדרש לפני פניו אם כן כל פסוק נכתב במקומו, אין מקום כלל לדרוש סמוכים, כי הפסוק נכתב במקומו.

מ״גוהנה נקדים עוד, שיש חקירה אחת גדולה, מדוע יש בני אדם אשר במקום הוולדם עומדים כל ימי חייהם והקב"ה מזמין להם פרנסתם במקומם, ויש בני אדם אשר אין יכולים להתפרנס כלל במקומם ומוכרחים ליסע למרחקים מעבר לימים באניות להביא טרף ביתם, וקשה מדוע יהיה כך ולמה במקום הבראם אין פרנסתם מזומן. והתירוץ בחקירה זו הוא דבר נפלא, כי התורה היא ציור העולם וכל מדות אשר התורה נדרשת בהם גם העולם מתנהג בהם, ובהיות כל הנשמות אצולות מאותיות התורה, ויש מקראות הנדרשים לפני פניו שעומדים במקום זה ואינם ענין כלל לשם רק לפרשה אחרת, לכן הנשמה האצולה מאות אחת שבאותו הפסוק, אין פרנסתו מזומן רק ממרחקים, משא"כ מי שנשמתו נאצל ממקרא הכתוב במקומו, פרנסתו מזומנת לו גם כן במקומו. נמצא מחקירה זו מוכח כמאן דאמר דמקרא נדרש לפני פניו.

מ״דעוד נקדים הקדמה אחת, מה שביארו המפרשים, במה שארז"ל (במדבר רבה כא, יב) שכשאמר דוד המלך ע"ה זמירות היה לי חוקיך אמר הקב"ה לדוד דברי תורה זמירות קרית להו חייך שאני מכשילך בדבר שתינוקות של בית רבן יודעין כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו וכו'. והקשו, מאי מדה כנגד מדה הוא, שמחמת שקרא לדברי תורה זמירות טעה בדין, ופירשו על פי המבואר בשבת (שבת קל"ח:) תנו רבנן כשנכנסו רבותינו בכרם ביבנה, אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל כו' ר' שמעון אומר ח"ו שהתורה משתכחת שנאמר וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו ע"כ. ביאור הדבר, דחכמים סבירא ליה שברוב הגלות התורה משתכחת, והא דכתיב כי לא תשכח סבירה ליה דלא על כל התורה קאי, אלא מקרא נדרש לפניו, וקאי על שירת האזינו דבה מיירי קראי התם, ואותה שירה לבדה הוא דלא תשכח ור"ש סבירה ליה דמקרא נדרש לפני פניו וקאי וענתה השירה על כל התורה וכל התורה נקראת שירה, וקאמר עלה דלא תשתכח אפילו ברוב הגלות, ולזה אמר דוד דברי תורה זמירות קרית להו, וסבירא לך כר"ש דקאי וענתה השירה על כל התורה, ונמשך מזה דאי אפשר לתורה שתשתכח, חייך שתטעה בדין פשוט מזה, תראה שאפשר לתורה שתשתכח, ולא נקראת התורה שירה, עכ"ד המפרשים.

מ״הועתה יבוארו כל פסוקי משלי הנ"ל, אמר אשת חיל מי ימצא, כאשר בא פירוש דברים אלו בריש דברינו, שהאדם שהוא במדרגת מי ימצא ניתנה לו תורה במתנה כמשה רבינו ע"ה שהיה עניו, וכן מצינו באברהם אבינו ע"ה שאמר ואנכי עפר ואפר ניתנה לו התורה ג"כ, נמשך מזה שהאבות וזרעם אף שלא ניתנה עדיין התורה היה להם דין ישראל, דהא ע"י ענוה שבהם זכו אל התורה כמו שזכה בה משה רבינו ע"ה, אמר עוד בשבח התורה, בטח בה כו' גמלתהו טוב ולא רע, היינו כמאמרו של רבי חנניא בן עקשיא שמריבוי התורה אין נמשך רע רק טוב לבד. וכסברת הרמב"ם ז"ל הנ"ל, שבמצוה אחת אשר בה חפצו יוכל להדבק כל ימיו, ועל ידי זה זוכה לעולם הבא, וכמו שביארנו לעיל באורך.

מ״וולכאורה אלו ב' השבחים סותרים זה את זה, ומנלן דהאמת כסברת הרמב"ם, וכתבנו לעיל דהוכחה מזה ממה שעשה דוחה לא תעשה, וקשה הא גופא מנלן, דבשלמא אי נימא דהאבות היה להם דין בן נח אז מוכח מפסח תמיד ומילה דעשה דוחה לא תעשה, משא"כ כיון שאמר תחלה שהיו להם דין ישראל, אם כן לא מוכח משם דעשה דוחה לא תעשה ואם כן אין ראיה לדברי הרמב"ם, ואם כן לכאורה מנלן דאין נמשך מרבוי התרוה רק טוב. לז"א דרשה צמר ופשתים, ר"ל דדרשינן סמוכים מצמר ופשתים, ומוכח דעשה דוחה לא תעשה משם, ואם כן מוכח כדברי הרמב"ם, ואז ותעש בחפץ כפיה, ר"ל שנמשך רק טוב, כפי המבואר שאותה מצוה אשר חפצו בה שממנה שרשו בה ידבק תמיד והיא תביאהו לעולם הבא. אכן, מאן יימר דדרשינן סמוכין, לזה אמר הא חזינן שהתורה היתה כאניות סוחר, מדחזינן שיש מדה נוהגת בעולם, שיש בני אדם אשר אין פרנסתם מזומנת להם רק ממרחקים מעבר לים, על כרחך שמדה זו נוהגת בתורה שהוא ציור העולם, והיינו אשר ממרחק תביא לחמה, שמקרא נדרש לפני פניו, וממילא דרשינן סמוכים. ואמר עוד דהשתא דאתינן להכי דמקרא נדרש לפני פניו, אם כן וענתה השירה הזאת קאי על כל התורה, וקאמר עלה כי לא תשכח שלא תשתכח התורה בכל ימי הגלות, והיינו ותקם בעוד לילה ותתן טרף וכו' וכר"ש דלא תשתכח התורה מישראל.

מ״זועם הדרש הנדרש בפסוק זה, דמי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מזמין לו פרנסתו כמ"ש בתחלת הדרש, נבאר גם כן שזה שייך למעלה, ונמשיך ג"כ פסוק שלאחריו, זממה שדה ותקחהו מפרי כפיה נטעה כרם. לפי המשל היינו שלוקחת שדה ועובדת בו ומוציאה מתוכו פירות, ואותן הפירות ג"כ אינה אוכלתן אלא מאותן הפירות מוכרת ולוקחת בדמיהן ג"כ שדה וכרם. ולפי הנמשל הוא בשבח התורה, שמלבד שגופי תורה הם טובים ומכונים בשם שדה חקל תפוחין קדישין, אלא אפילו פירותיה של תורה, היינו כל מה שחידשו הסופרים ג"כ המה כגופי תורה וכמשארז"ל (ראש השנה י"ט.) דברי סופרים כדברי תורה דמי. ולהמשיך הענין יש לומר, דהנה במסכת חגיגה (י"ב:) אמרינן (אקרא דתהילים מב, ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, דהכוונה שבלילה אומרים המלאכים שירה וביום חשים מפני כבודן של ישראל, פירש"י שהם משבחין ומתפללין כל היום. וביארו המפרשים דסבירא ליה להש"ס דתפלת ערבית רשות ולכן בלילה אין זמן תפלה אבל ביום כולא יומא זמנא הוא, דזמן תפלת השחר עד חצות, דאף על גב דלכתחלה אין זמנה רק עד ד' שעות, מ"מ עד חצות נמי זמניה למי שעבר בדיעבד ולא התפלל כמבואר (באורח חיים סי' פ"ט) ואחר חצות הוי תיכף זמן תפלת המנחה אף על גב דלכתחלה עיקר זמנה מט' ומחצה, מ"מ בדיעבד יצא גם אם התפלל קודם, כמבואר בש"ע (א"ח סי' רל"ב) וזמן המנחה עד הערב, לכן אין המלאכים אומרים שירה רק בלילה עכ"ד.

מ״חואמנם קשיא לי אהאי פירושא, דהא קי"ל התם בסי' רל"ב דזמן תפלת המנחה הוא אחר חצות חצי שעה, אבל אם התפלל מיד אחר חצות לא יצא ידי חובה, וע"ש במגן אברהם דאף על גב דמדינא מיד אחר חצות הוי זמן תפלת מנחה מ"מ כיון שחז"ל גזרו לפי שיוכל אדם לטעות ולהתפלל קודם חצות לכן אף דיעבד לא יצא דדברי סופרים כדברי תורה דמי, ואם כן יכולים המלאכים אז לומר שירה, הן אמת לפי מה שפלפל הט"ז (בא"ח ר"ס פ"ט) דכיון דבאותה חצי שעה אין יוצאין בתפלת המנחה הוי אז לענין תפלת שחרית כמו קודם חצות יעו"ש. לפ"ז אתי שפיר, דהוי זמן תפלת שחרית עד חצי שעה אחר חצות, אבל לפי דברי המג"א שם, ע"ש שמתרץ קושית הט"ז שם בדברים קצרים, וכוונתו דכיון דמעיקר הדין הוי זמן תפלת המנחה תיכף אחר חצות, לכן אין אז עוד זמן תפלת השחר, אף על גב דאינו יוצא מדרבנן אם התפלל אז מנחה ע"ש, אם כן חצי שעה זו פנויה ואין בה שום זמן תפלה וק"ל, וצריך לומר דמאן דדריש הכי, סבירא ליה דדברי סופרים לאו כדברי תורה הוי, לענין זה, וסבירא ליה דיוצא בדיעבד בתפלת המנחה באותה חצי שעה או אף אם יודה דאינו יוצא מחמת הגזירה דלא ליתי למיטעי, מ"מ כיון דאינו רק מדברי סופרים ומדינא הוי ליה זמן תפלת מנחה, לכן בשמים אין אומרים שירה אז, ומתנהגין כדינא דאורייתא.

מ״טעוד דריש התם דרש אחר אהאי קרא (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. וכתבו המפרשים, מה דדקדק לומר בלילה, היינו משום דבאמת שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, רק כתב מהרש"א בחדושי אגדות דמה שאדם עושה יותר ממה שמחויב עפ"י הדין, יש לו שכר על זה בעולם הזה, ואיכא מאן דאמר בגמרא (עירובין ס"ה.) לא איברי לילי אלא לשינתא, ואמר ר' נחמן אנן פועלי יממא אנן ולא פועלי לילות, ולכן העוסק בתורה בלילה שהוא יותר מהדין, יש לו שכר עכ"ד.

נ׳והשתא יפורש הכל, דלפי שאמר תחלה, היתה כאניות כו' שפירשנו לעיל דבעי להוכיח מאניות סוחר דמקרא נדרש לפני פניו, אם כן וענתה השירה קאי על כל התורה שכולה נקראת שירה, ואם כן קרא דיומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי נדרש על מי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד, והיינו כנ"ל דעל לימוד הלילה יש שכר בעולם הזה ולז"א ותקם בעוד לילה כו' דמי שעוסק בתורה בלילה הקב"ה מזמין לו פרנסתו, דהא על לימוד הלילה יש שכר בעולם הזה, אכן אכתי מאן יימר, דנהי דנוכל לדרוש פסוק דיומם יצוה בדרש הזה דילמא נידרשיה לאידך דרש דאין המלאכים אומרים שירה רק בלילה, לזה בא לסתור דעל כרחך אין כוונת הפסוק לדרש זה, דהא זממה שדה כו', ר"ל דהתורה יש לה שבח דהפירות הם ג"כ כגופי תורה, ר"ל דדברי סופרים כדברי תורה דמי, אם כן איך אפשר לומר דהמלאכים אין אומרים שירה ביום, עבור שכל היום הוא זמן תפלה, כיון דדברי סופרים כדברי תורה דמי איכא האי חצי שעה שאינה שום זמן תפלה ויכולים אז לומר שירה, אלא על כרחך כדרש הראשון, ואם כן איכא שכר בעולם הזה על לימוד הלילה וכאמור.

נ״אויש להמשיך עוד פסוק שאחריו ובא לומר עוד ראיה להנ"ל, דאפילו אם תמצי לומר דהפסוק יומם יצוה נדרש לענין שירת המלאכים, אכתי נמשך ג"כ דעל לימוד הלילה יש שכר בעולם הזה, דהא לאותו דרש מוכרח דתפילת ערבית רשות, והיינו על כרחך משום דלא איברי ליליא אלא לשינתא, אם כן יש שכר על זה, כדברי מהרש"א, כיון דהוא לפנים משורת הדין, ולבל תאמר דאף על גב דתפילת ערבית רשות, כיון דעכ"פ תיקנו תפילת ערבית, שמע מינה דגם לילה זמן תורה ותפלה, ולא מקרי לפנים משורת הדין. לז"א שהתורה חגרה בעוז מתניה הפירוש הפשוט בזה כך היא דהתורה עשתה עוז ותוקף לדבריה בעונשין ואזהרות וחיובים כדי שיפחד האדם לעבור על התורה כו', משא"כ זה שאינו בחיוב רק ברשות אינו נכלל בדיני התורה והוי לפנים משורת הדין. הש"י ישימנו מאנשי עבודתו העובדים אותו לילות וימים אמן כן יהי רצון. מה שאמרתי מוסר על מחללי שבת ומעלימין עין מהצדקה.

נ״בואמרתי לפתיחה, דרש רבא מהו דכתיב האמנם אלם וכו' מה אומנתו של אדם בעולם הזה יעשה עצמו אלם יכול אף בדברי תורה כן תלמוד לומר צדק תדברון יכול יגיס דעתו תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם (חולין פ"ט.), פירוש לדון בני אדם לכף זכות. יש לדקדק, א' יכול אף בדברי תורה כן, איך היה זה הוה אמינא בעולם. ב' יכול יגיס דעתו, תמוה למה הוה אמינא כן, ואדרבה ההכרח לא יגונה ולא ישובח, ואם כן איפכא הוי, דלפי יכול הראשון דאף בדברי תורה כן, אם כן אין הכרח ללמוד, היה עולה על הדעת להגיס דעתו כיון שאינו מוכרח ועושה, משא"כ בתר דאמר תלמוד לומר צדק תדברון, אם כן הוא הכרח ואין מקום להגיס דעתו, וכמאמרם (אבות ב, ט) אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, ר"ל שהוא הכרח ולא ישובח. עוד יש לדקדק דמתחלה אמר אלם לשון יחיד, ואחר כך אמר תשפטו לשון רבים.

נ״גופירש בתולדות יעקב יוסף ואני הוספתי קצת, דהנה בדרוש לפני העולם יש ב' מינים. א' דרושים פשטים וחריפות. ב' דברי מוסר להדריך בני אדם בדרכי ה', ואין בו חריפות. ויש בכל אחד מעלה וחסרון, במין הראשון יש מעלה שלא יתרעם שום אחד מהשומעים על האומר, וחסרון יש שיוכל האומרו להגיס דעתו כי הוא מחדש דברים טובים וחריפות. ובמין הב' להיפך, יש מעלה שאין בו כדי להגיס דעתו כי אינו מחדש שום חריפות, רק אומר הדרכים והתנהגות הכתובים בספרים ובתורת ה' תמימה, אבל יש חסרון כי קצת מהשומעים יתרעמו. וטעם הדבר, כי בודאי אם כל האנשים עושין ככתוב בתורה אין מקום לומר דברי מוסר, ואם כן המוכיח אינו אומר רק מה שרואה אנשים עושים שלא כהוגן, ואם כן זה האיש סובר שהוא מכוין לביישו ומתרעם. וכמאמרם ז"ל (כתובות ק"ה:) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא כו' מכלל דכשמוכיח להו במילי דשמיא שונאים לו.

נ״דובזה יבואר המאמר הנ"ל, יעשה עצמו אלם, כי ברוב דברים לא יחדל פשע ויש בו או לשון הרע או רכילות וכיוצא ברוב דברים מרבים מחלוקת, יכול אף בדברי תורה כן, ר"ל שלא יאמר מוסר ג"כ שלא ירבה מחלוקת שיתרעמו קצת השומעים כנ"ל, לז"א צדק תדברון. יכול יגיס דעתו, ר"ל לעולם שאין לומר דברי מוסר, ומה דאמר צדק תדברון היינו פשטים, שמזה יומשך שיגיס דעתו, תלמוד לומר מישרים כו', הכי פירושו אתם בני אדם תשפטו לכף זכות את המוכיח שאינו רוצה לבייש שום אדם, רק להדריך בדרך ישר, מזה מבואר דצדק תדברון מיירי מדברי מוסר.

נ״הוהנה אחיי ועמי, ראיתי בכם כמה דברים שערוריה וכמה פעמים רציתי להוכיח וחזרתי לאחורי, ועכשיו לא יכולתי להתאפק ולהחריש, והטעם אגיד לכם בדרך משל. איש עני, יש לו בגד טלאי על גבי טלאי, וקרוע בקרעים קטנים מראשו עד רגליו ומתיאש מלתקנו, כי אם ירצה לתקנו יכלה הזמן ולא יועיל ומוכרח ללובשו כמות שהוא, אח"כ ראה שנקרע בו שני קרעים גדולים עד שנראה בשרו מתחתיהם דאי אפשר כלל ללובשו כך אז מוכרח הוא לתקן אותן הקרעים. כן אני בבואי לקהלתכם ראיתי ביניכם דברים מקולקלים הרבה ובתוכם שמדברים בבית הכנסת בקלות גדול והוא עון חמור כמבואר בזוהר הקודש וכמבואר בכל ספרי המוסר, וכן הרבה דברים, עד שהיה יאוש בעיני מלתקן כל זה ולכן החרשתי, כמאמרם ז"ל (יבמות ס"ה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה כו' וחששתי שלא אוכל לתקן והחרשתי. אבל עתה ראיתי שני קרעים גדולים שבלעדם אי אפשר להיות בכלל יהודי כלל, כאשר אגיד.

נ״ודעו לכם אחיי, כי כל איש אשר עוד שכלו בראשו ומוח בקדקדו לא יוכל להאמין אשר כפי שאתם נוהגין יהיה לו מזה עולם הבא ושיהיה מרוצה להש"י לומר שבעבור זה ברא את האדם על פני האדמה, שמתפללים בביתם רוב העולם ואינם הולכין לבית הכנסת, ודאי תפלתם במרוצה וכאלו מחרף ומגדף ח"ו, כמבואר בזוהר הקדוש כשמזכירים השם ב"ה בלי פחד ואימה מקללין אותו בכל העולמות. ואחר כך אוכלין ושותין והולכין לשוק לצורכיהם. ואם כן ממה יהיה לכם עולם הבא ואיך תאמרו שבעבור עשיות אלו ברא הקב"ה את האדם, ואין שום בר שכל שיאמר ככה.

נ״זאכן הש"י ברוב רחמיו מחמת שאי אפשר לרוב בני אדם לעסוק יום ולילה בתורה וטרודים בפרנסתם, מצא להם ב' תקנות. א' נתינת הצדקה בכל ימות החול. וע"י מה שנותן צדקה לעניים וביניהם נמצאים לומדי תורה או עושי מצוה נחשב לו כאלו הוא עשהו לאותה מצוה או למד תורה, ויש לו חלק בזה. ב' נתן להם יום השבת כדי שיהיה לו יום מנוחה ופנאי להתבודד ולחשוב עם קונהו ולשבח לפניו כל היום ולעשות לצורך נשמתו. והנה ראיתי בכם קרעים הללו שאין אתם עושים דברים הללו, והלא ב' אלו הם יסוד העולם, ויסוד של כל אדם פרטי, אי אפשר כלל בלעדם להיות מכונה בשם יהודי. והנה בנתינת צדקה אין אתם משגיחים כלל, הן בעניי עיר הן בעוברי ארח אין שום אדם שישים אל לבו וליתן אכילה להם, ומכל שכן מעות, ואתם אומרים הטעם כי אין ביניכם קצינים גדולים וגם שהקהילה קטנה ואין בה מנהיג. תמה אני, אטו עיר שאין בה מנהיג, אינה צריכה להכין לעצמה לעולם הבא איזה זכות.

נ״חועל זה אני אומר בדרך הלצה לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם אשר אין לה קצין שוטר ומושל תכין בקיץ לחמה כו' (משלי ו, ו), דיש לדקדק אטו מי שמכין מזונו בשדה בקיץ הוא מחמת אימת מלכו עד שעשה שלמה המלך ע"ה קל וחומר מזה במה שאין לה מושל כו', ועליכם ועל דבריכם יאות הוא להאמר, שתלמדו מהנמלה אשר גם ביניהם אין קצין ולא מנהיג ואף על פי כן יש לה שכל זה שצריכה להכין מזונה על החורף לפי שאז אין מזונות, ולמה לא יכין האדם לעצמו על העולם הבא אשר שם אין מעשה, ומי שטרח בערב שבת כו' (עבודה זרה ג.), הרי תקנה אחת שעשה הש"י ואתם משליכים אותה, ובבוא יום השבת שהוא תקנה ב' ראיתי שאוכלין ושותין וישנים ואחר כך מטיילין ומדברים כל דברי שטות ואחרי חצי היום מבערין האש בוויין הוז.

נ״טאחיי ועמי, היתכן שבשביל כך ברא הש"י עולמו. היאומן כי יסופר על מלך אחד חכם שבנה פלטרין יפה לצורך להושיב שם אדם אחד, ואמר כי אותו האדם יצטרך לדברים הרבה לזאת בנה סביבות אותו הפלטרין אלפים חדרים יפים, ובכל אחד משרתים, הרבה מהם שרי אופים, ומהם שרי משקים, ומהם עושים כלי זמר, ומהם עושים שאר תענוגי בני האדם, ומהם רופאים, ומהם עושים ומתקנים הסממנים לרפואות, וכשנגמר כל זה באים כל שרי המלוכה לראות מי ומי יהיה זה האיש אשר המלך עשה כל זה בשבילו, ויהי הם נושאים עיניהם והנה רואים שהמלך לקח (בעטליר) א' מעל האשפה, והכניסו לשם בכבוד גדול, ונתן תחת ידו כל החדרים וכל המשרתים. המה ראו כן תמהו, והיו תמיד מחפשים לראות או לשמוע מה אותו האיש עושה איזה דבר שיהיה ממנו כבוד או הנאה ותועלת להמלך, ולא ראו מאומה רק אכל ושתה והתענג בכל אותן התענוגים שנתן לו המלך. פעם אחת ראוהו מרחש בשפתותיו נתקרבו אצלו לשמוע את דבריו אולי מדבר איזה שבחים להמלך וכדומה, ויהי הם קרבו לשמוע דבריו ושמעוהו מקלל למלך באמרו מה הביאני המלך עד הלום אלמלא הייתי יושב במקומי כמקדם הייתי מקבץ עתה איזה גדולים כי היה אז יום השוק, ועתה איני מרויח אף פרוטה אחת. היאומן שיעשה מלך חכם דבר כזה.

ס׳ועתה דעו וראו הנמשל כי מלך מלכי המלכים הקב"ה ברא רבי רבבות עולמות וכל צבאם, וכולם בכדי שישתלשל מהם עולם זה שהוא כחדר אחד קטן, ובזה העולם עצמו אלפים רבבות ברואים גדולים וקטנים וכולם לא בראם רק בעבור האדם, כמאמרם ז"ל (קידושין פ"ב.) אלו לא נבראו אלא לשמשני וכל בני האדם כולם לא נבראו רק בשביל ישראל, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה א', א) בשביל ישראל שנקראו ראשית, וארז"ל (בראשית רבה א, ד) ישראל עלו במחשבה. והמלאכים בראותם כל זה המה תמהו ושאלו מה אנוש כי תזכרנו, והמה מביטים תמיד על מעשי ישראל לראות ולהביט הכבוד המגיע מהם למלך הכבוד, ובאמת מי שמכבד למלך הכבוד ב"ה אשרי לו כי זהו כוונת כל הבריאה.

ס״אאכן בשאר בני אדם שאינם הולכים בדרכי ה' אינם רואים המלאכים שום כבוד ממנו להש"י ב"ה, ובכל יום שרואים מרחש בשפתיו בתפלה המה מטים אזנם, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה סה, כא) על פסוק (יחזקאל א, ה) בעמדם תרפינה כנפיהם. והנה הם שומעים שהוא ח"ו מחרף ומגדף, וכדברי הזוהר הקודש שהבאתי שמזכירים שמות בלי שום פחד מה' ומהדר גאונו, ומצדקה המה מעלימים עיניהם, ובבא יום השבת מה שהש"י ב"ה נתנו לבני האדם עושר מופלג, שהוא מעין עולם הבא, שבאמת מי ששובת ממלאכה ומשגיח על דרכיו באותו יום לא לדבר דברים בטלים ושטותים יכול לטעום עולם הבא בחייו וקונה לעצמו עולם הבא. והמה אדרבה מתרעמים על זה באמרם אילו לא היה להם יום השבת, היו מרוויחין איזה סך בעבודת הוויין הויז. וראיה שאינם יכולים להתאפק מלשבות כל היום, ומיד בחצי יום מבערים האש בווין הויז, אוי לאותה בושה וכלימה. לכן אהוביי, שני קרעים הללו מחויבים אתם לתקן לשמור את השבת כהלכות גוברין יהודאין דפלחין בכל השבוע ומוקרין יום השבת לקדשו, וזאת שנית לעשות הכנסה לצדקה הן על עניי עיר הן על אורחים. ובצדקה תכוננו.

ס״בואמרתי קצת בדרך הלציי על מה שאמר דניאל לנבוכדנצר (דניאל ד', כד) וחטאך בצדקה פרוק ועניתיך במיחן עניין (וכן היה כל יב' חודש) ולקצת תריסר ירחי מתהלך הוה על היכליה ואמר הלא דא היא בבל רבתי די אנא בניתה ליקר הדרי עוד מלתא בפום מלכא וקל מן שמיא נפל לך נבוכדנצר טרדין מן בני אנשא כו' עי"ש בפסוק. ופירש"י ששמע קול צעקה מהעניים שבאו ליטול פרנסתם כמו שהיה מנהגם כל יב' חודש וחזר בו לבלתי ליתן להם עוד יעו"ש. והקשיתי, חדא מאיזה סברא אמר דניאל שע"פ צדקה לא יבוא עליו הגזירה ושיהיה נפרק חטאו עפ"י הצדקה. ותו הקשיתי מה דאמר הלא דא היא בבל רבתי דאנא בניתה ליקר הדרי, איך יש בכח מאמר הזה לבלתי ליתן צדקה עוד לעניים. וגם לרש"י הוקשה זאת והוצרך לפרש שאלמלי הייתי מבזבז ממוני מהיכן היה לי לבנות, אכן אין זה בפסוק ועיקר חסר. ואמרתי עפ"י דברינו הנ"ל שהאדם מחויב להסתכל בעצמו כל הכבוד שעשה לו הש"י וכל הבריאה שהכל היה בשבילו, ואם כן מוכרח שיהיה ממנו איזה תועלת למלך הכבוד ושלא יהיה כמו הבעטליר הנ"ל.

ס״גאמנם יש שני טעמים למה ברא הש"י עולמו. טעם א' כי מטבע הטוב להיטיב, ולא היה לו למי להיטיב לכן ברא כל העולמות. טעם ב' כי המדה שנקרא הש"י מלך, מחמת מדה זו ברא העולמות, כי אין מלך בלא עם. והנה הנפקא מינה בין הטעמים הנ"ל, כי לטעם הראשון שפיר יוכל האדם לומר לעצמו שאעפ"י שאין ממנו תועלת וכבוד להש"י מכל מקום אין כאן קושיא למה עשה הש"י את כל העמל הזה בריאת כל העולמות וכל אשר בהם לצורכי, ולמה עשה זאת, דיש לומר כי רוצה להיטיב בלי שום תשלום גמול, משא"כ לטעם ב' שאין מלך בלא עם, אם כן הבריאה היה כדי שיהיה עליהם למלך שיקבלו מלכותו וילכו בדרכו ומצותיו מוכרח שיהיה ממנו כבוד לו ית"ש כמו המלך מן עמו.

ס״דוהנה משל אחד אגיד לכם אשר אירע לפני איזה שנים במלך אחד כו'. העולה מאותו משל כי יש בני אדם שהם הפכים בדיעותיהם, זה יחשוב בדעתו איזו הנהגה לשלימות נבחר, והשני יחשבו הפכו לשלימות נבחר, ואזי כל אחד תולה אותו השלימות בהשם יתברך, כי הוא שלם בכל השלימות, נמצא זה תולה בהש"י הנהגה זו וזה תולה בו ההיפך, אזי הגם שאחד מהם טועה מ"מ אין זה עליו חטא כי מאחר שהוא חושב דבר זה לשלימות אם כן תלה שלימותו בו ית', משא"כ מי שסובר שהנהגה זו הוא שלימות והוא תולה שהש"י מתנהג בהיפך הוא עליו חטא כי מאחר שהש"י שלם בלתי חסרון איך תולה בו דבר שאינו שלימות, והוי ענין זה כמאמרם ז"ל (שבת ק"ה:) שהקב"ה מתנהג עם כל האדם מדה כמדתו, כפירוש המדרש על ה' צלך. ממילא בנדון דידן גם כן הוא כך, כי יש בני אדם אשר מרחמים מאוד על עניים ואביונים ולבו דוה מאוד עליהם ומחמת זה מפזר מהונו להם הגם שאינו מצפה כלל לתשלום גמול רק מחמת שטבעו להטיב, ממילא אדם כזה אף שאינו עובד כל כך בכל ימות השבוע את הש"י אין עליו קושיא ואשם כל כך כאשר יבואר, ויש אדם שטבעו להיפך שאין בו שום רחמנות וכל מה שעושה אינו עושה רק שיבא לו איזה תועלת ואינו נותן ממון מכיסו רק במקום שירויח על ידי זה, משא"כ צדקה אינו רוצה ליתן כיון שאין מגיע לממונו שום תועלת מזה.

ס״הנמצא, זה חושב שלימות להיטיב ולרחם ולעשות טובות אף שלא יגיע לו שום תועלת, וזה חושב שלימות ההפכו, כי למה יעשה אדם עשיה לריק כי בעל שכל לא יעשה שום עשיה רק מה שיקוה ממנו תועלת והנאה וכבוד, ממילא זה שחושב לשלימות לרחם ולהיטיב, אזי יוכל לתלות שלימות זה בבורא ית"ש, נמצא יוכל לתרץ שהש"י ברא העולמות כטעם הראשון כדי להיטיב ולא לקבל תועלת וכבוד, לכן אין עליו כל כך אשם מה שקיצר בעבודתו ית"ש. משא"כ זה שחושב ההיפך לשלימות, מוכרח לתלות שלימות זה בו ית"ש, לומר שכל העשיות שעשה וברא העולמות היה רק שיקבל מהם הנאה וכבוד, וכטעם השני שאין מלך בלא עם, ואם כן עליו הקושיא גדולה בחזקה מאחר שרואה שכל העולמות וכל אשר בהם הכל נברא בשבילו, אם כן מחויב שבכל רגע ורגע יהיה מאתו כבוד למלך הכבוד, ואין לו שום תירוץ על קושיא זו.

ס״ווזה הענין היה בנבוכדנצר, כי הוא מלך בכיפה, וכל בני האדם היו משרתים לו ואפילו על החיות מלך, כמ"ש ית"ש (ירמיה כז, ו) וגם את חיות השדה נתתי לו לעבדו, וארז"ל (שבת ק"נ.) שרכב על ארי וקשר תנין בראשו. נמצא שבזמנו היה כל תכלית הבריאה בשבילו לבד, כי כל העולמות וכל אשר בהם הכל נברא בשביל זה העולם, וכל אשר בזה העולם כולם נבראו בשבילו לעבדו, נמצא כל הבריאה היה אז בשבילו, והיה מוכרח שיהיה קשה לו קושיא זו מה הנאה וכבוד יגיע למלך הכבוד מכל העשיה אלולי שילך בדרכיו וישמור משמרתו, והוא עשה הכל בהיפך, הרשיע לעשות מאד, ואם כן היה הקושיא עליו גדולה מאד, לכן נגזר עליו מדה כנגד מדה שהוא יהיה בין חיות השדה, כדי שיהיה הוא נברא לצורך האדם, ולא כל הברואים בשבילו.

ס״זמזה השכיל דניאל ואמר לו וחטאך בצדקה פרוק, לשון פירוק ותירוץ לקושיא, ר"ל שע"י הצדקה יהיה תירוץ לקושיא הנ"ל, כי יתלה השלימות להיטיב בלי שום קבלת תועלת, ולבסוף תריסר ירחי חלף רוח לפניו ואשם באומרו הלא דא היא בבל רבתי די אנא בניתה ליקר הדרי, ר"ל שאין שום שלימות לאדם רק לעשות עשיה שיהיה לו לכבוד ותועלת, כמו שנעשה לי בבנין העיר והיכלותיה, משא"כ לעשות עשיה ליתן לעניים שאין מזה אלי שום תועלת זהו שטות ואינה שלימות, לכן מיד קל מן שמיא נפל כו'. והנה אחיי ועמי הגם שהוא דרך הלצה קצת, מ"מ המוסר ממנו הוא אמתי, שבשני דברים אלו העושה אותן ומקיימן הוא יסוד העולם, וח"ו ההיפוך חמור מאד, לכן אעריך לפניכם דרוש אחד מענינים אלו השנים, להבין ולהשכיל, ותקבלו את דברי לתת לבבכם על דרכיכם להחזיק בשני דברים אלו בלב ונפש. וזה תוכן הדרוש צפניה הנביא אמר (ג', טז) בזה"ל: ה' אלהיך בקרבך גבור יושיע יחריש באהבתו כו' נוגי ממועד אספתי ממך היו משאת עליה חרפה, ופירש"י בכל זה ידוע. ויש לדקדק א', מה הלשון אומרת גבור יושיע. ב', יחריש באהבתו כו' נוגי כו' משמע על כל עבירות מחריש רק ממחללי שבת ויום טוב נפרע, והלא ארז"ל (בבא קמא נ.) כל האומר הקב"ה וותרן כו' שאינו מוותר על שום עבירה. ג', נוגי ממועד מה הלשון נוגי, והכי הוה ליה למימר מחללי שבת ויום טוב אספתי כו'. ד', ממך היו פירש"י ז"ל מאומתך הם אותם מחללי שבת, והוא תמוה דמה הוצרך לומר זאת, הלא לאומה ישראלית מדבר, וגם מעולם לא ראינו עובד כוכבים מחלל שבת, ואדרבה עובד כוכבים ששבת כו' (סנהדרין נ"ח:). ה', מאי זה דאמר משאת עליה חרפה, הלא על כל עבירה שאדם עושה חרפה היא לו כבושת גנב כי ימצא.

ס״חונקדים לבאר פסוקי יהושע (ז', ב) וזה תוארם. וימעלו בני ישראל מעל בחרם ויקח עכן בן כרמי כו' מן החרם ויחר אף ה' בישראל. וישלח יהושע אנשים מיריחו לעי כו' ויקרע יהושע שמלותיו ויפול על פניו כו' ויאמר ה' אל יהושע קום לך למה זה אתה נופל על פניך חטא ישראל וגם לקחו מן החרם (וארז"ל במדבר רבה כג, ו) שחילל שבת, כי בשבת לקחו וטלטלו ברשות הרבים ואחר כך הביאו לרשות היחיד וכדומה, והיינו כפל הלשון חטא ישראל וגם לקחו כו', ר"ל שחוץ מה שעבר חרם חילל שבת ג"כ קום קדש את העם ונקרבתם בבוקר לשבטיכם כו' וילכד עכן בן כרמי כו' ויאמר יהושע אל עכן שים בני נא כבוד לה' אלהיך ותן לו תודה. ויען עכן את יהושע ויאמר אמנם אנכי חטאתי לה' אלהי ישראל וכזאת וכזאת עשיתי (פירש"י גם בחרמים אחרים בימי משה) וארא בשלל כו' ואחמדם ואקחה והנם טמונים בארץ בתוך האהלי והכסף תחתי' כו' ויקח יהושע את עכן והכסף כו' וכל אשר לו ויעלו אותם עמק עכור ויאמר יהושע מה עכרתנו יעכרך ה' ביום הזה וירגמו אותו כל ישראל אבן פירש"י על חילול שבת וישרפו אותם באש כו'.

ס״טויש לדקדק מה שאמר כזאת וכזאת עשיתי, שעשה כן כמה פעמים בימי משה שחילל שבת ועבר חרם, מי כפהו להתוודות על זה, לא הוה לו להגיד רק על מה ששאלו יהושע, דהיינו על מעשה של עכשיו. ויש מי שפירש פירוש אחר במאמר כזאת וכזאת עשיתי, כי דרך כל אדם בעל עבירה שמתוודה על פי הכרח, אזי אף על פי שמוכרח הוא להתוודות, אינו מתוודה כהוגן ומתנצל את עצמו לומר איזה תירוץ והתנצלות, כי ראיתי לאיש למדן שעשה ג"כ כמוני, וכדומה לזה איזה התנצלות, ככה עשה ג"כ עכן שהתנצל שראה ג"כ את יהושע עושה כזאת, וזהו אמרו וכזאת, וכזאת שראיתי שעשית עשיתי גם אני. ולפי זה יש לתמוה יותר, איך יגיד דבר שקר כזה שגלוי שקרותו. ותו דלפ"ז קשה כפל כזאת וכזאת, דלהתנצל היה די לומר שראה אותו מחלל שבת פעם אחד, ולמה אמר ב' פעמים כזאת וכזאת. ולפרוש הש"ס לא קשה קושיות אלו. עוד יש לדקדק באומרו והנם טמונים כו', לאיזה ענין הודיע לנו הפסוק דברים אלו, עוד יש לדקדק מלת 'עכרתנו' שאינו מובן היטב. עוד קשה במה שארז"ל (במדבר רבה כג, ו) היום הזה אתה עכור ואי אתה עכור לעולם הבא, אין שטחית הסיפור סובל זאת, כי היתכן דרך משל שאיש אחד הכה חבירו ואומר לו בכעס אתה הכית אותי תראה איך יעלה לך שתחיה לאורך ימים. וכאן גם כן התחיל לומר בכעס מה עכרתנו, תראה מה שיעלה לך שיהיה לך עולם הבא. והבן ותראה שאין שטחית הסיפור מובן היטב בזה.

ע׳נקדים פסוקי פרשת בשר תאוה והאספסוף כו' ויאמר משה אל ה' למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי כן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי יש לדקדק א' דהוה לו לומר עיקר מבוקשו שיתן להם בשר ומה בא בטענה אחרת. ב' למה לא מצאתי חן כו' משמעות הלשון היפוך המכוון, דמשמע שהתרעם מדוע לא שם משא כל העם עליו ובאמת הכוונה להיפוך האנכי הריתי כו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן כו' יש לדקדק, הלא האומן לא ילד את היונק, ואפילו הכי נושא אותו ואם כן מה זו טענה האנכי הריתי כו' והוה ליה למימר כאשר ישא אב את בנו מאין לי בשר לתת לכל העם הזה כו' ויאמר משה שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו יש לדקדק, מה צריך לומר סימן באיזה עם מדבר, אשר אנכי בקרבו, הלא ידוע הוא דמיירי מהם הצאן ובקר ישחט כו' קשה קושית רש"י מי שכתבו בו בכל ביתי נאמן כו' ע"ש תירוצו. ויאמר ה' אל משה היד ה' תקצר עתה תראה היקרך דברי כו' יש לדקדק היקרם הוה ליה למימר דהא הוא לא רצה בשר. והנה פרשה זו ביארנו בכמה אופנים במקומות אחרים. ומה שאכתוב כאן, שמעתי מחכם אחד מחכמי זמננו דרך נכון, רק שאני הרחבתי הדבור בתוספת נופך. עוד יבואר על פי דרושנו זה, דברי דוד המלך ע"ה (תהלים יט, יב) גם עבדך נזהר בהם בשמרם כו' עד סוף. דיש להקשות. א' תחלה אמר שנזהר מאד רק שגיאות מי יבין, משמע שזדונות אין לו, ואחר כך אמר גם מזדים כו'. ב' מה הלשון אומרת, אל ימשלו בי.

ע״אלתרץ כל הנ"ל נקדים ב' הקדמות. הקדמה א' מה שאמר הבעל שם טוב, בפסוק אם תשא חטאתם, והוא ידוע, וכבר נתבאר ג"כ בדברינו במקום אחר. וזהו עצמו ענין שפירש בשערי אורה על פסוק והיו תואמים מלמטה ויחדיו יהיו תמים על ראשו, שהקשה למה למטה אמר תאומים שזה מורה על ב' דברים שנתחברו יחד ולמעלה אמר תמים שזה מורה אל דבר אחד אחדות שלם. ותירץ על פי דברים אלו בעצמם, כי כלל ישראל אף שהגופים מחולקים, מכל מקום מצד נשמותיהם בשרשם למעלה הן אחדות אחד, כי בגשמי שיש לו גבול ומקום יש ריבוי ופירוד וחלוקה, משא"כ ברוחני שאין לו תפיסת מקום אין בו פירוד וריבוי לכן הם אחד ממש, והגם שאין כל ישראל שוים בחכמה ובצדקות, אין זה רק כי גם בגוף אחד יש אברים שונים, אחד חשוב מחברו, ויש ראש שבו שכל, ובלב בינה, ובכליות עצה, ושאר אברים, כל הקרוב לאברי השכל חשוב יותר משאר אברים הרחוקים מהם.

ע״בוכך הענין בכללות ישראל, הצדיק היותר גדול שבדור, אשר שכלו וצדקתו מתפשט על כל האברים, הוא בחינת הראש, ויש עיני העדה, ויש מבחינת רגלים, וכל האברים. ומשום הכי נצטוו ישראל על אחדות הלבבות כמ"ש ויחן שם ישראל לשון יחיד. והיינו והיו תואמים מלמטה, ר"ל שיהיה להם אחדות, מטעם כי על ראשו הם תמים בלי פירוד כלל, ולכן אחז"ל (סנהדרין י, א) כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, כי בגוף אחד הגם שהראש חשוב מהרגלים מכל מקום הכל אחד, זולת מי שפוגם ח"ו בעונותיו שנפרד מן השיעור קומה של כלל ישראל, וזהו ענין ונכרתה הנפש ההיא מישראל ח"ו ואין זה זולת בעבירות חמורות כגון עבודת כוכבים או חילול שבת שאחז"ל האי תנא חמירא ליה שבת מעבודת כוכבים, וכדקיימא לן מומר לעבודת כוכבים או לחלל שבת בפרהסיא, דהיינו שחילל שבת ג' פעמים בפרהסיא הוה ליה מומר לכל התורה כולה, ויצא מכלל עדת ישראל, כי נכרתה נפשו מהשיעור קומה.

ע״גאיברא, בעבודת כוכבים וחילול שבת גופי' יש דברים חלוקים, יש בהם חמורות ויש בהן שאינן חמורות כל כך, ובשבת יש אבות ותולדות ושבותים, ואף על פי כן להיותם אביזרא דידהו כוותייהו חשיבי, ולכן בהיות האדם מתרגל בהם ח"ו, יש בו ג"כ אפשרות שיוכרת מעדת ישראל ח"ו, וכמ"ש כמה פוסקים, לענין יהרג ואל יעבור דכל אביזרא דעבודת כוכבים וגילוי עריות, כוותייהו חשיבי, ופסק המגן אברהם דעבודת הוויין הויז, הוי פרהסיא כי הכל רואים העשן יוצא.

ע״דוהנה ארז"ל ג"כ (כתובות ס"ח.) המעלים עינו מן הצדקה כאלו עובד עבודת כוכבים, והוי זה ג"כ תולדה דעובדי כוכבים. ובאמת דלכאורה יקשה למה חמיר זה כל כך, ואולם יש לומר כפשוטו, כי חומרא דעבודת כוכבים הוא שהוא נעשה יוצא מן הכלל ונפשו נכרתת כנ"ל, והנה מטבע האדם שיחוס על עצמו אפילו על אצבעות רגליו אף על פי שהן אברים שפלים ופחותים מכל מקום גופו הוא, וכל הגוף מרגיש הכאב, ממילא מי שהוא בכלל ישראל הטבע שלו לרחם על כל איש ישראל כרחם על גופו ממש, כי הם גוף אחד כנ"ל, ויצטער מצער כל אחד מישראל, כמו שירגיש כל הגוף הכאב שיש באחד מאבריו. אם כן ודאי שהוא מטבעו לרחם על עניים ואביונים ואומללים. אבל מי שמעלים עיניו מן הצדקה, ואין בלבו רחמנות כלל, אין זאת כי אם שכבר ע"י עונותיו נפרד ונבדל מעדת ישראל, ואם כן הרי הוא כעובד כוכבים, ולזה הענין יתכן שפיר אמרם כל המעלים עיניו כו'.

ע״הבאופן כי הצדיק היותר גדול שבדור הוא הראש והמוח, וכל הדור הם אבריו, ומתנהג גם כגוף פרטי, אשר לפעמים מהמחשבה נתפשט עבירה בפועל על איברי הגוף, אף שבמחשבה הוה דק מן הדק, מכל מקום בהתפשטו והשתלשלותו על אברי המעשה נגמר בפועל וכמאמרם ז"ל (חולין ל"ז:) שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. ולפעמים איפכא, שע"י מעשיו הרעים באיברי המעשה נתלבש ונעכר המחשבה, וכמו שאמרו ז"ל (יומא ל"ט.) שעבירה מטמטמת לבו ושכלו וארז"ל (ירושלמי ברכות א, ח) לבא ועינא תרי סרסורי כו' העין רואה והלב חומד וכדומה, הכי נמי בכללות הדור, לפעמים כך ולפעמים בהיפך. והיינו אבד חסיד מן הארץ וישר באדם אין (מיכה ז, ב), דפסוק זה מרישיה לסיפא מידרש ומסיפא לרישא, דלפעמים ע"י שאבד חסיד כו' דהיינו שהוא פוגם קצת בדקות גדול, ועי"ז ישר באדם אין, שאין להם אפילו יושר, ועושים פסלנות וגזילות בפועל. ולפעמים בהיפך אבד חסיד כו' מחמת כי ישר באדם אין, ועל דרך זה ביארו המפרשים, ובערת הרע מקרבך וכל זה ידוע. וזהו ענין, אם תשא חטאתם (שמות לב, לב) שאמר הבעל שם טוב זללה"ה ודפח"ח.

ע״והקדמה ב' מה שפירש בספר מעשה ה' פסוקי יתרו, ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם כו' ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב כו' ויאמר חותן משה אליו לא טוב הדבר אשר אתה עושה נבול תבול כו' עתה שמע בקולי איעצך ויהי אלהים עמך כו' ופירש"י, בעצה אמר לו, צא המלך בגבורה, ואין לדברים אלו שום הבנה כלל. ואתה תחזה כו' אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים ויכלת עמוד כו', פירש"י המלך בגבורה, אם מצוה אותך לעשות כן תוכל עמוד ואם יעכב על ידך לא תוכל לעמוד. דברים אלו תמוהים מאד, שח"ו לומר שהש"י יצוה אדם לעשות איזה דבר והוא לא יוכל עשוהו וימושך לו נזק מזה, הרי בודאי אם הש"י ירצה שדוקא משה לבד ידונם ודאי יתן לו כח וגבורה לזה.

ע״זופירש המחבר הנ"ל בפשיטות, לאמתה של תורה, כי יתרו בראותו שמשה מנהיג לבדו עם כבד כזה, נסתפק אם עושה כן על פי ציווי הש"י שציוהו לעשות כך או אם מדעתו עושה, והבין שאם על פי הש"י עושה כך ודאי יוסיף לו כח ואומץ ויוכל עשוהו לבדו, משא"כ אם מעצמו עושה זאת לא יהיה לו כח. ולזה אמר מה הדבר הזה אשר 'אתה' עושה דייקא, אתה מעצמך, וכן אמר אח"כ לא טוב הדבר אשר אתה עושה, ר"ל אם אתה מעצמך עושה זאת לשפוט עם כבד כזה בכל הנהגתם ולהדריך לכל אחד ואחד לעבודת הש"י לכל אחד לפי שכלו נבול תבול כו' איעצך, ר"ל אתן לך עצה, ומהו העצה ויהי אלהים עמך, ר"ל בדבר זה יהיה אלהים עמך שאז ודאי תוכל עמוד.

ע״חוזהו שפירש"י בעצה אמר לו צא המלך בגבורה, ר"ל זו היתה עצתו שימלך בהש"י, שכאשר הוא יצוהו על ככה מוטב בכדי שלא תהיה עשיה זו מדעת עצמו רק בציווי הש"י, שאז ודאי יתן לו כח, אבל אם עושה מדעת עצמו כך לא טוב הדבר, לכן אמר ואתה תחזה כו', ואח"כ אמר אם את הדבר הזה תעשה, הדבר 'הזה' דייקא, ר"ל אם תעשה כמו שאתה עושה עכשיו שאתה לבדך המנהיג, רק וציוך אלהים, שיהיה דבר זה על פי ציווי הש"י, אז ויכולת עמוד, ועל זה פירש"י אם מצוה אותך לעשות כן, פירוש כמו שאתה עושה עתה, אז תוכל עמוד, ואם יעכב על ידך, ודאי לא תוכל עמוד בדרך זו שאתה עושה עכשיו, כיון שלא יהיה בציווי הש"י עד כאן דבריו. נמצא שעשה משה רבינו ע"ה כעצת יתרו ונמלך בהש"י וכוונתו היה שהש"י יצוהו על ככה שיהיה הוא לבדו המנהיג בכדי שיתן לו כח. אכן הש"י לא מלא רצונו בזה, דהא מצינו שאח"כ מינה על העם דיינים ושרים, לפי שלא רצה הש"י שיהיה הוא המנהיג לבדו.

ע״טוהנה יש ב' מיני ראשים בדור. מין האחד הוא בחינת הראש אשר דברנו דהיינו הצדיק היותר גדול שבדור, והוא בחינת ראש ומוח, ושכלו מתפשט באבריו דהיינו כל הדור ההוא, והוא המנהיגם ומדריכם והוא מקושר בהם והם בו, עד שבקלקול אחד מהם יקולקל השאר וכמש"ל, וכן בהיפוך, ותגבורת השכל יתפשט על האברים ויועיל להם לעבודת הש"י, וראש הזה עם בני דורו הוא בחינת אב ובנו כשארז"ל (אגדת בראשית מ, א) האב זוכה את בנו בג' דברים בחכמה כו', כך זה חכמתו מתפשט בכולם, כי כמו האב אשר מדרך הטבע ממשיך חכמה לבנו כי הוא שרשו ומקורו ונפשותיהם אחד, וכמש"ה ביוסף (בראשית מד, לא) ונפשו קשורה בנפשו, הכי נמי זה הצדיק הוא מקור כל הדור, והם אחדות כגוף אחד ממש, שהוא הראש והם האברים. בחינה ב' יש שנקרא ראש בדרך שאלה, כמו ראש מדינה, או ראש העיר, שהוא מנהיג את המדינה או העיר בצרכי גופיהם, לזה יקרא ראש בדרך שאלה, אבל אין לו דבקות עם אנשי העיר והמדינה עד שבהתקלקלו יתקלקלו הם ובהתקנו יתוקנו הם, וזהו אינו רק בחינת אומן הנושא את היונק המגדלו ועשה צרכי גופו, אבל אינם קשורים זה בזה, עד שיתכן שהאומן חכם והיונק טפש או בהיפך.

פ׳והנה משה רבינו ע"ה היה ראש לבני דורו בשני הדברים, שהוא היה הצדיק שבדור ומדריך כל הדור לתורתו ועבודתו, וגם היה להם מלך וראש ומנהיג בכל צרכי גופם עד שכשרצו לחם או מים או בשר ושאר הצטרכות לא באו רק אליו. אכן חילוק זה היה ביניהם, שבבחינה הראשונה לא היה ראש לבדו, כי אף שהוא רצה שהש"י יסכים על ידו שיהיה הוא לבדו ראש ונמלך עם הש"י כעצת יתרו, מכל מקום לא צוה לו כך הש"י, אלא בחר עוד אנשים צדיקים שיהיו ג"כ ראשים ומדריכים לעם בדרכי ה', ובבחינת הראש הב' דהיינו מנהיג בצרכי גוף, לא היה רק הוא לבד ולא היה לו שום עוזר.

פ״אוהנה אם היה בשני הבחינות הוא לבדו ראש, או אם בב' הבחינות היה לו עוזרים שיהיו עמו ראשים, היה בכל אחד מהדרכים מעלה וחסרון. כי אם בשניהם היה הוא לבדו ראש, היה חסרון שכל הצטרכות ותאוות שחומדים עם רב כזה אינם מבקשים רק מאתו, והדבר כבד עליו, אך נגד זה היה מעלה כי לא היו באים כלל לשום תאוה, כי נודע שהגוף של משה רבינו ע"ה היה יותר רוחניית מנשמת ישראל, וכיון שהוא היה על מדריגה כזו, לא פגם בשום פעם בשום דבר קל, עד כדי שיומשך מזה על האברים, דהיינו על הדור, איזה תאוה, ואם כן לא היו באים לעולם לשום תאוה, ממילא לא היה כבד עליו להיות מנהיגם בצרכי גוף, כיון שלא היו מתאוים שום תאות עולם הזה. ואם בשני הבחינות היה לו עוזרים, ממילא היה חסרון, כי מצד הראשים האחרים שאינם במעלת משה רבינו ע"ה היה אפשר שיומשך על הדור איזה תאות עולם הזה, ונגד זה היה מעלה, כי כל מה שיתאוו לא יבקשו ממנו לבד, כי יש לו עוזרים. ואולם באופן שהיה משה רבינו ע"ה, בבחינה האחת היה לו עוזרים ובבחינת הב' היה הוא לבד היה תרתי לריעותא, כי מצד הראשים דאחרים נמשך על הדור תאוות עולם הזה, וכאשר התאוו לא ביקשו תאוותם רק ממנו לבד, ולזה היה הדבר כבד עליו.

פ״בובזה יפורש כל הפרשה, כי אחר שהתאוו תאוה במדבר, בא משה רבינו ע"ה בטענה לפניו ית"ש, למה הרעות לעבדך ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי כאשר בקשתי מאתך עפ"י עצת יתרו שיהיה כל משא הראשים עלי, ושמא תאמר הלא באמת אני מלך לבדי, לזה אמר האנכי הריתי אם אנכי ילדתיהו, ר"ל וכי בבחינת אב ובנו אני לבדי מושל עליהם, זה אינו, אלא תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן בבחינה זו אני המנהיג לבדי, אבל אני רציתי שבבחינת אב ובן אהיה אני לבד המנהיג, ואם היה כך, אזי מאין לי בשר, ר"ל איך יש בי גשמיות ותאוה לתת לכל העם הזה כי יבכו כו' שלא היו באים כלל לתאוה זו, משא"כ עתה שיש ראשים אחרים הם באים לתאוה ולבסוף אינם מבקשים אלא ממני, ואם כן כבד הוא ממני כו'. לזה השיב לו הש"י אספה לי כו' שגם בבחינת הב' יהיו לו עוזרים, ונמצא לא יהיה לו תרתי לריעותא.

פ״גאכן עדיין לא הוטב זאת למשה רבינו ע"ה, כי הוא רצה כמו שרצה תחלה על פי עצת יתרו שגם בבחינה האחת לא יהיה אתו שום ראש בכדי שלא יומשך קלקול אל הדור, כי חשש שע"י שיש ראשים אחרים יומשך פגם אל הדור ומן הדור יומשך פגם אליו, כמש"ל שבהיות הדור פגומין נמשך פגם דק בצדיק הראש שבדור, לזה אמר אל הש"י שש מאות אלף כו' העם אשר אנכי 'בקרבו' דייקא, שאני והם דבוקים ואדוקים כשלהבת בגחלת, ואתה אמרת בשר אתן להם שתמלא תאוותם, הצאן ובקר ישחט להם כו' כפירש"י שאם תמלא תאוותם בזה יתאוו עוד תאוה כי עבירה גוררת עבירה, ואם כן יפלו ממדריגתם ויפגמו אותי, דהא אנכי בקרבו, ואם כן מוטב היה כמו שרציתי בתחלה שלא יהיה שום ראש רק אני ואז לא יהיה שום פגם בדור ח"ו, עד שיומשך אלי איזה קלקול ופגם ח"ו.

פ״דוהבטיחו הש"י שע"י מילוי תאוותם זו לא יומשך לו פגם, וזהו אתה תראה היקרך דברי אם לא, 'היקרך' דייקא, שלא יקרה לו עון ופגם בדבר הזה, והבן בכל זה כי דברים נכונים הם. עיקר הענין בשם חכם א' מחכמי הזמן רק שהמשכתי הענין בתוספת קצת נופך משלי (ועיין בדרוש סוף הפרשה). וכמו שהתפלל בזה משה רבינו ע"ה לבלתי יומשך לו קלקול ופגם דק ע"י הדור שהם האיברים שלו, כך התפלל דוד המלך ע"ה שגם הוא היה הראש לבני דורו, ואמר גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב, שבודאי לא אכשל ח"ו בעבירה בפועל, כי היה בחינת הראש ולא כלי המעשה ששם אי אפשר להיות רק איזה פגם דק בהרהור, לזה אמר שגיאות מי יבין מנסתרות נקני, ביקש מהש"י שישמור אותו לבל יפגום אפילו פגם דק במחשבה, והיינו מנסתרות, אכן להיות שכבר אפשר שאפילו אם מצד עצמו לא יפגום כלל, מ"מ ע"י פגם אברי המעשה ששם יוכל להיות עבירה בפועל במזיד ועל ידי זה מטמטם גם הראש והמוח. לזה אמר גם מזדים, ר"ל ממזידים של הדור, חשוך עבדך אל ימשלו בי להטיל בי פגם אז איתם כו' והבן.

פ״הוהנה ארז"ל (מועד קטן כ"ח.) שמיתת צדיקים מכפר על הדור כמנחות וקרבנות, וזהו תועלת גדול להדור, אכן לכאורה הוא קצת עול נגד הצדיק שהוא נתפס על לא חמס בכפו. ומסתברא, דדווקא אם עונות הדור נמשכים מהצדיק, שפגם תחלה פגם דק ועל ידי זה נמשך על אברי המעשה בפועל אז שפיר יש מקום לומר שהצדיק נתפס. אבל צדיק גמור, שמעולם מצד עצמו אינו פוגם אפילו בדבר דק, רק הדור פגמו בעבירות ועל ידי זה נמשך גם בו פגם, ודאי אין סברא שהצדיק נתפס עבורם. ובזה יבוארו פסוקי פרשת קרח (במדבר טז, טו) שאמר משה רבינו ע"ה להש"י אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי כו' קשה א' מה קרבן ומנחה היה בכאן, והוקשה זאת לרש"י ז"ל ע"ש. ב' יש לדקדק לא חמור אחד מהם נשאתי, משמע אבל דבר אחר לקח, והזקנים שינו בעבור זה לתלמי המלך וכתבו לא חמורו של אחד, ועדיין אינו מיושב, דמשמע דבר נחמד ויקר לא לקח אבל דבר קל לקח. ג' לא חמור א' נשאתי משמעו היפוך הכוונה דמשמע לא חמורו של אחד לקחתי אבל אצל הרבה לקחתי, והיה לו לומר בהיפוך ולא נשאתי חמור א' מהם, וכלשון סוף הפסוק, ולא הרעותי את אחד מהם. ד' לשון נשאתי קשה דהוה ליה למימר לקחתי.

פ״וואומר אני, קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה שעשה אלא עינו הטעתו שראה באיצטגנינות שיש אובדים ויש נמלטים ואמר בלבו אם יכעוס הש"י על מחלקותם אם כן הרי הצדיק נתפס, ממילא, היה אומר בלבו שבודאי משה רבינו ע"ה יהיה נתפס, דהא ידע שהוא הצדיק הגדול שבכל הדור. אמנם טעה כי במשה רבינו ע"ה לא שייך זה, כי שום פגם לא התחיל ממנו, רק אדרבה הם הטילו בו פגם בכל תאוה ותאוה שהתאוו, וכשהבין משה רבינו ע"ה כוונת קרח אמר להש"י אל תפן אל מנחתם, ר"ל מה שהם רוצים לעשות ממנו קרבן אל תפן אל זה, אף שהצדיק נתפס בעון הדור מ"מ אצלם לא שייך זאת, כי לא חמורו של אחד מהם נשאתי, פירוש לא תאותו של אחד קבלתי, אלא כל מי שהתאוה תאוה סבלתי אותה שהטיל בי פגם, אבל ולא הרעותי את אחד מהם, שאני לא פגמתי אפילו לאחד, ובכי האי גוונא אין הצדיק נתפס.

פ״זועתה נבא לביאור פסוקי יהושע ונבאר תחלה לפי דברי הש"ס, כזאת וכזאת, שעשה כן ב' פעמים בימי משה, והקשינו מה כוונתו בזה. ונראה לומר, כי יהושע צעק עליו של"ו נפשות מישראל נהרגו עבור חטאו, שכל ישראל ערבים זה בזה (שבועות ל"ט. ) והטעם כנ"ל כי גוף אחד הם, וכשיש מכה באיזה אבר כולם מרגישים. והנה במי שעל ידי עוונותיו כבר נכרת נפשו ונבדל מעדת ישראל, יש מעלה שכל ישראל פטורין מן הערבות, דהרי הוא יוצא מהכלל, וכבר אמרנו שמי שמחלל שבת ג' פעמים בפרהסיא הוי מומר לכל התורה וכיוצא מן הכלל. לזאת כשאמר לו יהושע בני שים נא כבוד כו' באמרו כי נפשות ישראל נהרגו על ידי חטאו, בא להשיב על דבריו, ואמר אמנם אנכי חטאתי, ר"ל אמת הדבר שאני חטאתי אבל מה שאמרת שבסבת חטאי נהרגו נפשות ישראל זה אינו, דהא כזאת וכזאת עשיתי, שחילל שבת ג' פעמים, ואם כן נפטרו מן הערבות, ואולם בא הפסוק להודיענו ישוב לקושיתו, דהא אנו יודעים באמת שבסבת חטאו היה מה שהיה, ואם כן קשה, הלא כבר עשה כן ג' פעמים והוה ליה מומר לחלל שבתות, לזה בא הפסוק להודיענו באומרו, והנם טמונים בארץ בתוך אהלי, רצה לומר דדין זה הוא דוקא במחלל שבת בפרהסיא, משא"כ אלו היו טמונים בצנעה, שהיה רק בתוך האהל ולא בפרהסיא.

פ״חולדרך השני שהבאתי לעיל דעכן התנצל את עצמו שראה ג"כ את יהושע שעשה כך, עיין מה שהקשינו לעיל, יתורץ ע"פ דרכנו בהקדם איזה דברים. חדא, דלכאורה יקשה על מה עשה ה' ככה בבריאת והנהגת עולמו, שקשר את הצדיקים עם אנשי הדור, עד שבעשות הדור עבירות הם פוגמים בהצדיק, דלכאורה הוא עול לזה הצדיק שהוא עושה כל התפעלות להתרחק אפילו מחטא ופגם כל דהוא, ואחר כך באים אנשים אחרים ומטילים בו פגם. ותירצו המפרשים, כי העובר עבירה ושנה בה הותרה לו, שנעשה לו כהיתר (סוטה כ"ב.), ובהיות כן מי שעושה כמה פעמים עבירות לא היה באפשרי כלל שיבוא לידי הרהור תשובה, ולא היה יכול לבוא לחיי עולם הבא, והש"י חפץ שכל ישראל יהיה להם חלק לעולם הבא, לזה עשה הש"י שמיד כשעושים הדור עבירות, הם מטילין פגם דק בהצדיק, והוא מרגיש מיד ומהרהר בתשובה, ומתפשט התשובה מאתו שהוא הראש על אברי המעשה, ומה שהוא אצלו הרהור תשובה נעשה על אברי המעשה תשובה בפועל, ועושים תשובה וזוכין לחיי עולם הבא, ומזכין גם להצדיק שהוא הביאם לעולם הבא, וליכא עול להצדיק.

פ״טוזה יהיה הענין בעכן עם יהושע, דבודאי אי אפשר לומר שידבר עכן שראה ליהושע מחלל שבת, דמי יאמין לזאת, אלא הוא היה מחולק עם יהושע שהוא בא להתנצל שאמת הדבר שהוא חטא בפועל, אבל אין הוא החייב רק הפגם הותחל מיהושע שהוא היה ראש הדור ההוא. ויהושע ידע בנפשו שאינו כך ואמר שאדרבה הוא הטיל בו פגם. והנה אף היכא שנמשך פגם מהראש על אברי המעשה ודאי אי אפשר שיהיה אותו הפגם הדק אשר במחשבה בראש מעין אותו מעשה העבירה אשר באברי המעשה, כי דרך משל אם הדור מחללים שבת בפועל, אף אם נאמר שנמשך מהצדיק, מ"מ לא יתכן שהצדיק הרהר באיזה פעם לחלל שבת, הא ודאי ליתא, אלא שהיה בהצדיק במחשבה איזה פגם דק, עד שבהשתלשלו על אברי המעשה יוכל להמשך עבירה בפועל, מה שאינו דומה כלל לאותו הפגם דק.

צ׳דרך משל להסביר הענין, על פי משארז"ל בחולין (חולין ס"ז:) גבי שרצים, את כל לרבות את הדומה ואת הדומה לדומה, וע"ש במהר"ם שי"ף ומפרשים שהקשו אם ראובן דומה לשמעון ושמעון דומה ללוי, אם כן גם ראובן דומה ללוי, ואיך יתכן לומר דומה לדומה. ובארו דרך משל, אם אנו אומרים מין זה דומה למין זה על כרחך שאינו דומה לגמרי בכל עניניו דאם כן איך יתכן לומר שההוא דומה הרי הוא הוא והם מין אחד לגמרי, אלא על כרחך שיש מדות חלוקות ביניהם, ומחמת זה נפרדים לב' מינים, רק שיש בהם ג"כ קצת מדות אשר נשתוו בם, לזאת אמרנו שהם דומים. ואם כן שפיר יש לומר שזה המין הדומה הוא דומה למין האחר בדברים אשר נפרד ממין הראשון, ושפיר שייך לומר דומה לדומה שראובן דומה לשמעון בג' מדות, ובג' מדות אחרות הוא חלוק ממנו, ובאותן מדות האחרות דומה שמעון ללוי, ואם כן אין ראובן דומה ללוי כל עיקר, ואף על פי כן קצת חיבור ושייכות יש לו, עד שהרבינו אותו מריבוי דאת כל, משום דקצת שייכות והשתלשלות יש להם ביחד, ע"י שהוא דומה לדומה. והכי נמי הענין בזה, שהפגם דק של הצדיק והעבירה אשר בפועל בהדור אינה דומה כלל, ואין להם השתוות כל עיקר, רק שבהשתלשלות נשתלשל זה מזה והוי בחינת דומה לדומה. והנה תיבת כזאת פירושו דבר הדומה, ובאומרנו כזאת וכזאת הוי דומה לדומה.

צ״אובכן נבוא אל הביאור, שעכן ראה שמוכרח להודות על מה שעשה, ואף על פי כן בא להתנצל שאין הוא החייב רק שהפגם הותחל מראש הדור שהוא יהושע, ולזה אמר אמנם כו' אמת הדבר שאנכי חטאתי בפועל, אבל מ"מ אין אני החייב בדבר, כי כזאת וכזאת עשיתי, ר"ל דומה לדומה ממה שעשית פגם דק עשיתי בפועל. אבל יהושע ידע בנפשו דאדרבה הוא הטיל בו פגם דק, וכדי שאל תיקשי קושית המפרשים מדוע יעשה הש"י ככה שיומשך פגם אל הצדיק, והתירוץ הוא כנ"ל, כדי שיוכל העובר עבירה לבא לעולם הבא, והנה עכן רצה להוכיח שאין הדבר כך שהפגם הותחל מאתו משום קושית המפרשים, דבשלמא הצדיק המטיל פגם בדור אינו קושיא, כי הוא ראש הדור, וכל חכמה ושכל מתפשט מאתו להדור, ממילא בהיות ואינו שלם כל כך ממילא נמשך פגם בדור, משא"כ להיפוך הוא עול. לזה אמר לו יהושע התירוץ מה עכרתנו, פירוש מה שעשה הש"י כך שאתה תעכור אותנו להמשיך פגם אלינו, הוא בשביל שיעכרך ה' היום הזה ואי אתה עכור לעולם הבא, אבל באמת שהפגם הותחל ממך ולא כמו שאתה אומר. והבן היטב בכל המשך הפסוקים, תראה כי דברים נכונים הם בעה"י.

צ״בוהנה יצא מדברינו שמי שעשה עבירות אשר על ידם נחשב כיוצא מכלל ישראל כגון חילול שבת וכדומה, אין מיתת צדיקים מכפרת עליו, כיון דנפשו נכרת ונבדל מעדת ישראל, אם כן אי אפשר שיומשך לו פגם ע"י פגם דק מהצדיק, דהא נבדל ממנו ואם כן איך יהיה הצדיק נתפס עבורו, וגם ערבות של שאר כלל ישראל אין שייך בו כיון שאינו דביקות אחד עמהן, ואם כן מוכרח הוא עצמו לסבול עונו. עוד גריעותא יש באדם כזה, דהנה הנביא אמר (ישעיה מד, ב) אל תירא עבדי יעקב כו' כי אעשה כלה בכל הגוים ואותך לא תעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך, דלכאורה קשה ממה נפשך, אי מיירי כשיש להם עונות הרבה אם כן גם לישראל אין הש"י מוותר דכל האומר הקב"ה וותרן כו' (בבא קמא נ.) ואי מיירי באין להם עונות, הלא ידוע דגם לעובדי כוכבים אין הש"י מעניש בחנם.

צ״גאכן הפירוש כפשוטו, על פי שאלת המין לר' אבהו (עבודה זרה ד.) בפסוק (עמוס ג, ב) רק אתכם ידעתי כו' על כן אפקוד עליכם כו' מאן דאית לי' סוסיא ברחמים מסיק ליה והשיב משל כו' מאוהבו נפרע מעט מעט, כדי שיוכל לסבול ולא יעשה עמו כלה, ומשונאו נפרע בבת אחת, לכן בעכו"ם אין הקב"ה דנם עד שתתמלא סאתם, מכח זה נעשה להם כלה ונתרצה, משא"כ בישראל, באהבתו נפרע מעט מעט ויכולים לסבול ואין נעשה בהם כלה, ולזה אמר כי אעשה כלה בכל הגוים כו' ופשוט, ואם כן מי שבעונותיו נחשב כיוצא מכלל וכעכו"ם יחשב אין הש"י דנו עד שיתמלא סאתו, ואז נעשה בו כלה. עוד גריעותא לאיש המחלל שבת בפרהסיא ג' פעמים עד שנחשב יוצא מן הכלל במש"ה (ויקרא יט, יז) הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא, פירש"י ז"ל שלא לביישו ברבים, ודייק קרא עמיתך. משא"כ מי שאינו נחשב עמיתך רשאין אנו לביישו ברבים, כמחללי שבתות בפרהסיא שבכם בעבודת "הוויין הוז" בכל שבת ושבת העשן יוצא ותהום כל העיר עליהם כי עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן מיד אחר חצות יום שבת קודש.

צ״דובכן נבוא אל הביאור פסוקי צפניה דהנה הצדיק נקרא גבור, כמאמר הכתוב (שמ"ב א', כ) איך נפלו גבורים כו', ולזה אמר ה' אלהיך בקרבך שוכן אפילו בתוך טומאתם, אף שהוא טהור ענים מראות ברע, מ"מ לפעמים גבור יושיע, ר"ל יש להם תקנה ע"י צדיק המכפר עליהם, ולפעמים יחריש באהבתו, ר"ל כמש"ה רק אתכם ידעתי כו' שמאוהבו נפרע מעט מעט, ועי"ז ויהיה כמחריש ואינו עושה כלה, משא"כ נוגי, ר"ל אותן שהם נחשבים כיוצאים מכלל ישראל, וע"י מה, הדר קאמר ממועד, פי' ע"י שמחללין שבת ויום טוב, לא יש בהם תקנות אלו, אלא אספתי שיעשה בהם כלה, כי ממתין להם עד שתתמלא סאתם, וגם התקנה של גבור יושיע ליתא, אלא ממך היו, פירוש העונש חל על המחלל שבת בעצמו, וכל ישראל פטורים מהערבות, ולא עוד, משאת עליה חרפה שעל עבירה זו יכולים לבייש ברבים כנ"ל.

צ״הלזאת אחיי ועמי, מהיום והלאה שימו לבבכם על דרכיכם, להושיב שומרים לבלתי חלל את יום השבת, וקראו נדבות השמיעו ליתן צדקה, כל הבא ליקח לבלתי היות מעלים עין מהצדקה, אשר הוא כעובד כו"ם ח"ו, והיה מעשה הצדקה שלום וישועה תהיה לנו אמן כן יהי רצון. ועיין פרשת שלח דרוש שני לחילול שבת ועילום עין מהצדקה. עוד לפסוקי בשר תאוה בדרך אחר

צ״ווהאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה כו' וישובו כו' זכרנו את הדגה כו' והמן כזרע גד כו' ויאמר משה למה הרעות לעבדך מאין לי בשר כו', עיין הדקדוקים בדרושים דלעיל, ואם ככה את עושה לי כו', יש לדקדק, מהו ואם ככה את עושה לי בלשון ספק, הרי כבר עשה כך ואם אלהבא קאי הוה ליה למימר תעשה. עוד יש לדקדק מהו ברעתי, ברעתם הוה ליה למימר ודברי רש"י ז"ל ידועים ויאמר ה' אל משה אספה לי כו' ונשאו אתך כו' ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר, קשה הא עיקר הבקשה היה בשר שבקשה זו היה מעין המאורע, רק אגב אורחא ביקש ג"כ על להבא שיהיו לו מסייעים במשא העם, ואם כן הוי ליה מעיקרא להשיב תשובת הבשר ואח"כ אספה לי כו', וכן אח"כ בפרשה מבואר המעשה שבא עם הזקנים ומסיים ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים, משמע דהא בהא תליא וקודם מעשה זקנים לא רצה הקב"ה ליתן בשר, והא מלתא טעמא בעי.

צ״זנקדים עוד פסוקי הפרשה, ויאמר משה לחובב בן רעואל כו' נוסעים אנחנו אל המקום כו' לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל יש לדקדק בהא דקאמר דבר טוב על ישראל שהוא מיותר, ואטו יתרו לא ידע דבר זה. ועוד מה הלשון אומרת טוב על ישראל, הכי הוה ליה למימר ה' דבר להטיב לישראל ויאמר אליו לא אלך כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך יש לדקדק כפל לשון אל ארצי ואל מולדתי, ורש"י ז"ל יישב זאת אם בשביל נכסי אם בשביל משפחתי, והדבר תימה רבא, שהרי יתרו עזב את ארצו ובא לשם ה', ומה יהיה לו געגועים עתה לנכסיו ולמשפחתו, ובפרט שנדוהו מאצלם.

צ״חויאמר אל נא תעזב אותנו כו' והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והיטבנו לך, יש לדקדק מאד, מה חידש לו משה רבינו ע"ה עתה בדבריו הללו הרי כבר אמר לו והיטבנו לך כו' ואפילו הכי לא רצה, ומה חידש לו עתה טענה חדשה אשר בה יתרצה. והיותר תמוה, דנראה משטח הכתובים שנתרצה יתרו למשה רבינו ע"ה, ולא הלך רק לגייר משפחתו וכמ"ש רש"י ז"ל, ואם כן קשה הרי מעיקרא השיב כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך, דמשמע שהיה רוצה לירד להשתקע שם ולא היה דעתו לחזור כלל, ואם כן מה שמצינו שהלך לביתו ודעתו לחזור, על כרחך שנתרצה לדברי משה רבינו ע"ה, שאמר לו אחר כך אל נא תעזוב אותנו כו' על פי דבריו אלו נתרצה לו, ואם כן תמוה ביותר מה בא בדבריו הללו טענה מחודשת מה שלא בא בדבריו הראשונים, וכי שייך לומר שעל פי הפצרת משה שהפציר בו עוד הפעם נתרצה לו, א"כ לא היה ביאתו לשם שמים ח"ו, גם תמוה מה שהבטיחו משה רבינו ע"ה להטיב לו, אם כן אולי לא תהיה ביאתו לשם שמים רק מחמת ההטבה.

צ״טטרם נבא לבאר כל זה נקדים לבאר פסוק בתהלים מדברי המפרשים, רק שהרחבתי הביאור יותר וזה תוארו (תהילים קיז, א) הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו, ויש לתמוה מה זה נתינת טעם שהאומות יהללוהו על אשר גבר עלינו חסדו. ותו מה לשון אומרו גבר עלינו חסדו, הוה ליה למימר כי הרבה לנו חסדו.

ק׳והענין הוא כך, הנה נודע כי בהקב"ה נאמר ואתה מחיה את כולם, ולא נאמר החיית, אלא מחיה לשון הוה, כי לא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה, מדת בשר ודם אחר שהאומן עושה הכלי שוב אין הכלי צריכה אל האומן ומתקיימת זולתו, משא"כ הקב"ה שברא כל העולמות וכל הברואים, אין כולם מתקיימים בלתי השפעת חיותו, ואלמלי יצויר הפסק השגחתו והשפעת חיותו אפילו רגע כמימרא היו כל העולמות וכל אשר בהם בטלים ממציאות והיו כלא היו, ועל זאת נתן דוד המלך ע"ה שבח להש"י ואמר (תהילים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו, ירצה בזה לשבח להש"י כי לא מדתו כמדת בשר ודם, דהנה מלך בשר ודם אי אפשר שיצויר בעת שכועס מאד על אחד מעבדיו יתן לו מתנות טובות בעת כעסו ממש, זהו ודאי דבר שאי אפשר, ואפילו אם הוא מלך טוב מאד אזי יתרצה ויתפייס אל העבד ויוכל להיות שאחר כך מרחם עליו וחנן אותו ויתן לו מתנות כיד המלך, אבל על כל פנים שיהיה זאת בעת כעסו ממש, זה אי אפשר. משא"כ הקב"ה אין מדתו כך, דהא ארז"ל (ברכות ז.) בכל יום ויום הקב"ה כועס וכמה זעמו רגע, וכבר נתבאר שאם רגע אחד ח"ו יפסק השפעת החיות מאתו היה חוזר הכל לתוהו, אם כן חזינן דאפילו כי רגע באפו אפילו הכי חיים ברצונו, ר"ל באותו רגע עצמו שהוא כועס, אפילו הכי משפיע חיות לכל העולמות ברצון טוב, דהא השפעה אי אפשר להיות אם לא דרך אהבה ורצון, ואם כן הוי שני הפכים וזה אי אפשר לעשות בלתי ה' לבדו וק"ל.

100

ק״אוהנה נודע ג"כ מה שכתב הנביא ע"ה על הקב"ה שהוא טהור עינים מראות ברע והבט אל עמל לא תוכל (חבקוק א, ג), דהיינו שאין הקב"ה יכול להשגיח ברע כלל, והנה שתי ידיעות הללו שניהם אמתיות והמה סותרות זה את זה דאיך מתקיימים האומות עכו"ם, ממה נפשך, אם אינו משגיח בהם איך מתקיימים, ואם משגיח בהם הרי הוא טהור עינים מראות ברע. וישוב קושיא זו כך הוא, דהכל אמת שאי אפשר לשום נברא בלתי השגחתו והשפעתו אפילו רגע אחד, וג"כ אמת שהוא יתברך טהור עינים כו' רק אע"פ שאי אפשר שתהיה ההשגחה וההשפעה על העכו"ם בעצמם מצד היותו טהור עינים, מ"מ הם מושגחים ומושפעים באמצעות ישראל, דהיינו שהקב"ה משגיח בהשפעתו על ישראל ומשפיע להם הרבה יותר מכדי צורכם עד שאינם יכולים לקבל רוב טובה, ובא המותרות והתמצית אל העכו"ם, נמצא העכו"ם ג"כ מושגחים ומושפעים בכל, רק לא מצד עצמם אלא באמצעות ישראל.

101

ק״בוזה מאמר הכתוב, הללו את ה' כל גוים כו' כי גבר עלינו חסדו, ירצה שעליכם להלל להש"י במה שעושה, שחסדו הוא גבר עלינו, ר"ל שהוא משפיע לנו כל כך חסדים וטובות, עד שאותן החיות והטובות הם יותר גוברים מאתנו, והיינו 'גבר עלינו', דייקא, ומחמת שהוא כל כך הרבה אין בנו כח לקבלו ומחמת זה נשפע המותרות עליכם, שאלולא זאת לא הייתם מושפעים כאמור, ובשלמא על ההשפעה מהש"י אשר הוא די צרכינו כפי כחנו לסבול, על זה עלינו מוטל להודות להש"י, משא"כ המותר מזה אשר אין בכחנו לסובלו כלל, ומדוע עושה זאת הש"י והוא רק לצורכיכם, שאלולא זאת לא היה אפשר כלל לכם להתקיים על פני האדמה, לכן על זה מוטל עליכם להודות. ונתבאר היטב לשון הפסוקים הללו כו' וזה הפירוש הוא מדברי המפרשים רק בהרחבת הדבור לתוספת ביאור.

102

ק״גאולם כמו זו הקושיא עצמה שאמרנו באומות עכו"ם, קושיה זו עצמה יפול ג"כ על כלל ישראל, דהנה רז"ל חלקו את כלל ישראל לג' כתות, צדיקים ורשעים ובינונים, היינו, מי שכל ימיו אינו עושה רק רע כל היום הוא הנקרא רשע, והבינוני שהוא עושה פעמים טוב הוא הבינוני, ואם כן איך יוכל הקב"ה להשגיח על הרשע מאחר שהוא טהור עינים, וכן בבינוני, או אפילו בצדיק שאינו גמור, ג"כ קשה כיון שעושה פעמים רע איך יושגח מהש"י באותה שעה, והרי כלל הונח בידינו שאי אפשר להשגחה שיופסק אפילו רגע אחד. וישוב קושיא זו ג"כ כדלעיל, דעיקר ההשגחה הוא על הצדיק היותר גדול שבדור אשר אין חטא בא על ידו, והוא הנקרא צדיק יסוד עולם כאשר בארתי בפ' קרח, כי הוא יסודו של כל העולם, היות הוא עיקר המושגח שעיקר ההשגחה וההשפעה אליו, וכלל ישראל הם מושגחים ומושפעים ומקבלים חיותם על ידו. וזה רמזו רז"ל באומרם (אבות ה', יח) כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ירצו בזה אותו הצדיק אשר הוא מזכה את הרבים, דהיינו, שכלל ישראל מושגחים באמצעותו, זה אי אפשר אם לא שאין חטא בא על ידו וכאמור, שמי שאפשר אפילו לפעמים שיזדמן חטא לידו, אי אפשר שתהיה עיקר ההשגחה על ידו.

103

ק״דוהנה לפי כל הדברים והאמת האלה, ידומה לכאורה שאין חילוק בין ישראל לעכו"ם ח"ו לענין קבלת שפעם והשגחתם, מאחר שגם ישראל אין מושגחים ומושפעים זולת באמצעות הצדיק יסוד עולם, וכן כל העכו"ם. אולם באמת אינו כך, כי המרחק רב בין ישראל לעכו"ם בהבין דרך משל שיש איזה איש שהוא קצת בהשיג יד ואף על פי כן איננו עשיר גדול, אזי הוא עצמו אוכל כל טוב ושותה יין, משא"כ לבני ביתו הוא מקמץ, כי אין עשרו מספיק שינהיג כל בני ביתו כאשר הוא מענג את עצמו. אכן מי שהוא עשיר גדול אזי אין כבוד אצלו שלא יאכלו וישתו כל בני ביתו מה שהוא אוכל ושותה, אלא הוא וכל בני ביתו וכל משרתיו שבביתו אוכלים כאחד, כי זהו כבודו, זולת שהמשרתים אשר לו בשדה, קוצרים וכורמים ויוגבים ששולח להם לשדה מאכלם, המה ודאי לא יאכלו וישתו מה שהאדון אוכל ושותה, רק ניזונים במזונות גסים ועבים. כך זהו עצמו ההפרש שבין ישראל לעכו"ם, כי ישראל הם בני הבית, ולכן אף על גב שעיקר ההשפעה נשפע להצדיק ובאמצעותו נשפע לכלל ישראל, מ"מ הם אינם נשפעים מהתמצית, כיון שהם בני הבית, והקב"ה הוא תקיף ובעל היכולת ובעל הכחות כולם והוא אין צריך לקמץ לבני ביתו, לכן כלל ישראל ניזונים ומושפעים מזה עצמו שמושפע הצדיק, משא"כ העכו"ם שהמה משרתים שבשדה ואינם מבני הבית לכן הם אינם נזונים רק מהתמצית.

104

ק״הוהנה ידוע מה שפירש בשערי אורה, פסוק בהנחל עליון גוים כו' יצב גבולות עמים כו' כי חלק ה' עמו כו' (דברים לב, ח), ומבואר שם, כי הקב"ה חלק שבעים מדינות לע' אומות, וכל אומה לשר שלה, ויש שייכות להשר והאומה והמדינה, וכל אומה ומדינה שלה מקבלים מהשר שלהם וניזונים מהתמצית, וישראל בחר הקב"ה לחלקו ונתן להם ארץ ישראל והם מושפעים ממבחר השפע. ונקדים עוד מה דאיתא במדרש (ויקרא רבה ב') שהקשה למה כתוב אלה יעמדו לברך את ישראל ואלה יעמדו על הקללה מדוע גבי הברכה כתיב לברך וגבי קללה כתיב על הקללה, ותירץ דכשהקב"ה מברך את ישראל משפיע להם ברכה עד בלי די עד שכמעט אינם יכולים לקבל רוב טובה, משא"כ קללה דאף על גב שישראל נענשים, מכל מקום המה מתגברים ומושלים על הקללות, דאם לא כן היה כליון ח"ו. יצא לנו דפירוש על הקללה, היינו, שהם יותר מהקללה.

105

ק״וובזה נבוא אל הביאור, דמעיקרא אמר משה רבינו ע"ה ליתרו לכה אתנו והיטבנו לך כי ה' דבר טוב על ישראל, ר"ל שהקב"ה דבר לישראל טוב עד שיהיו הטובות עודפות עליהם, משום הכי אמר 'על' ישראל דייקא, ר"ל שהטוב הוא מתגבר ועודף עליהם ולא יוכלו לקבל כל הטובה ויהי מותרות, וניטיב גם לך, מזה הבין יתרו בכוונת משה רבינו ע"ה, שהוא יהיה ניזון ומושפע מהמותרות, לכן אמר מה בצע לפי זה בהליכתי כי אל ארצי ואל מולדתי אלך, ר"ל דגם בהיותי במדינתי ובאומתי ג"כ אהיה ניזון מהמותרות, ואם כן למה אלך. לכן השיב לו משה רבינו ע"ה שאין הדבר כמו שאתה סבור אלא והיה כי תלך עמנו ותהיה מבני הבית אזי והיה הטוב ההוא דייקא, אשר ייטיב לנו והיטבנו לך, כמו שביארנו לעיל שזהו ההפרש בין ישראל לעכו"ם שישראל אינם ניזונים מהתמצית משא"כ העכו"ם, ולכן הסביר לו משה רבינו ע"ה שכאשר תלך עמנו אזי הטוב ההוא שיושפע לנו יושפע גם לך, שתהיה מן בני הבית, משא"כ בארצך ומולדתך לא יהיה לך שפע זו, לכן כשהסביר לו משה רבינו ע"ה ההפרש הגדול הזה נתרצה והלך עמהם. והבן כי נכון ואמיתי בע"ה ונתישבו כל הדקדוקים.

106

ק״זעלה לנו מדברינו, שיש בענין ההשגחה וההשפעה ג' מדריגות, ראש כולם הוא הצדיק יסוד עולם, אשר הוא עיקר המושפע והמושגח ובאמצעותו תבא ההשפעה לכלל ישראל, ואין כלל ישראל יכולים לקבל שום שפע מבלעדי הצדיק, והמותרות מכלל ישראל יושפע לעכו"ם, ואין יכולים לקבל שום דבר מבלעדי ישראל. ובהיות כן, טובה יותר לפני כלל ישראל בעניני עולם הזה בדור אשר הצדיק הראש שבדור אינו כל כך במדריגה גדולה ויש לו קצת רצוניות לעניני עולם הזה, דכיון שאין כלל הדור יכולים לקבל רק מה שהצדיק ממשיך מלמעלה, ומדת הקב"ה שעושה רצון יראיו, אם כן אם הצדיק הוא במדריגה גדולה שאין בלבו שום רצוניית בעניני עולם הזה, אינו ממשיך עניני עולם הזה. ובזה יובן משארז"ל (תענית כ"א:) בעובדא דבשיבבותיה דרב לא הוי דליקתא סבור מיניה זכותיה דרב הוא דאהני אחזי להו בחלמא הא זוטרא הוא לגביה דרב כו', דקשה אם זכותיה דרב היה יכול להועיל לדברים גדולים מכ"ש לדברים קטנים, ותו למה הוצרך לאחזי להו בחלמא ומה הפסד היה במה שסברו שהיה זכותיה דרב, וכבר ביארתי זה במקום אחר.

107

ק״חויובן עם דברינו הנ"ל, כי במה שסברו דזכותא דרב אהני, היה זה פחיתת הכבוד לרב, כי באמת רב היה במדריגה גדולה וכל עניני עולם הזה לא נחשבו בעיניו לכלום, ולא היה הוא יכול להמשיך כלל זכות הזה לבלתי יהיה דליקתא. להכי קאמר, הא זוטרי הוא לגבי דרב כי זכותו למעלה מכל עניני עולם הזה וק"ל. ובזה יש ליתן טעם מה שישראל במדבר אכלו מן, ולכאורה היד ה' תקצר ליתן להם לחם לאכול בארץ לא זרועה, והיינו משום דבאותו הדור היה הצדיק ראש הדור משה רבינו ע"ה, וידוע שהוא היה כולו רוחניות, עד שהגוף שלו היה יותר רוחניות מנשמת שאר בני אדם, ולא היה כלל בר מיכול לחמא, ולכן לא היה יכול להמשיך כלל על בני דורו לחם לאכול, כי הוא עצמו לא היה לו שייכות כלל עם המאכלים העבים, וכבר אמרנו שאי אפשר לדור להיות מושפעים רק ממה שהצדיק מושפע, ומשה רבינו ע"ה שהיה כל כך במדריגה גדולה לא היה ממשיך רק מאכל רוחני שיש לו שייכות אליו וכמשארז"ל (יומא ע"ה:) לחם אבירים לחם שמלאכי השרת ניזונין בו, והוא מזון רוחני, לכן כל הדור ההוא לא היה אפשר להם ליזון רק במן שהמשיך משה רבינו ע"ה. ונודע דצדיקי הדור נקראים עיני העדה.

108

ק״טובזה נבוא אל ביאור המשך הכתובים מקראי קודש, דהנה שם באותו הדור היו כל ג' מדריגות ההשפעה, דהיינו שמשה רבינו ע"ה היה הצדיק יסוד עולם, ואחר כך היו כלל ישראל, ואח"כ הערב רב. והערב רב התאוו לאכול בשר, אכן הם ידעו שבשביל רצונם לא יושפע שום דבר, דהא הם אינם יכולים לקבל רק המותר ממה שיושפע לישראל, לכן רצו הערב רב והתאוו שיבוא תאוה לישראל ג"כ לאכול בשר, ואז על ידיהם יוכלו גם הם לאכול בשר. וזהו אומרו, והאספסוף כו' התאוו תאוה, ר"ל שהתאוו שיהיה לישראל תאוה. וכן עשו ודברו על לב ישראל עד שהכניסו תאוה בהם, וזהו וישובו ויבכו גם בני ישראל. וכן גם ישראל אחר שהתאוו לבשר גם המה ידעו שבשביל רצונם לא יושפע שום דבר, דהא הם אינם יכולים לקבל רק מה שהצדיק ממשיך, ויהי בהשגיחם בזה ראו כי הצדיק אשר בקרבם הוא משה רבינו ע"ה אי אפשר שימשיך להם שום דבר מאכל, כי אין לו שייכות רק למן שהוא רוחני כאשר ביארנו, וזהו אומרו מי יאכילנו בשר, ר"ל שאין להם צדיק שיאכילם בשר. זכרנו את הדגה כו' ועתה נפשנו יבשה אין כל, והטעם כי בלתי אל המן עינינו, ירצה שעין העדה שלנו אין לו שייכות כי אם למן, והמן כזרע גד הוא, ר"ל שהוא דבר רוחני ועינו כו', אבל אנו רוצים לאכול מאכל גשמי, ואין מי שיאכילנו. וישמע משה כו' ויחר אף ה' מאד ובעיני משה רע. ירצה, כי משה רבינו ע"ה דאג בדבר זה, אולי להפצרת ישראל ולזעקתם ימלא הקב"ה שאלתם ויתן להם בשר, ובאמת אי אפשר להשפיע לכלל ישראל זולת ע"י הצדיק ראש הדור, ואז לא היה ראש הדור רק משה רבינו ע"ה שהתנהגו כלל ישראל על ידו, ואם כן כשירצה הקב"ה להשפיע השפעת בשר לכלל ישראל יהיה מוכרח להורידו למשה רבינו ע"ה ממדריגתו הגדולה, באופן שיוכל להמשיך השפעות בשר לישראל, וזהו שאמר, ובעיני משה רע שדאג על זה.

109

ק״יולזה התחכם משה רבינו ע"ה ובא בטענה להש"י למה הרעות כו' במה ששמת לכל העם הזה עלי שאהיה אני לבדי המנהיג שלהם, מאין לי בשר לתת כו', ר"ל איך יש אצלי תאוות והמשכת בשר שאוכל להמשיך וליתן מהמשכה לעם הזה, כי יבכו עלי לאמר תנה לנו בשר כו', ר"ל שהם בוכים ורוצים שאני אהיה האומר תנה בשר להיותם יודעים שבשבילם לבד לא יומשך שום השפעה לכן הם בוכים 'עלי לאמר' דייקא, ר"ל שאני אתאוה ג"כ ואמשיך להם, ובאמת מאין לי בשר כו' כאמור, ואם כן לא אוכל לבדי לשאת את כו' כי מה שהם רוצים אי אפשר כלל להמשיך להם, ובשלמא אם היה עוד מנהיגים אשר הדור יונהג על ידם והם למטה ממדריגתי היה באפשר שיושפע להם בשר על ידם, משא"כ מאחר שאני לבדי המנהיג אם כן הדבר כבד עלי, שאי אפשר לי להמשיך להם בשר כנ"ל. ואם ככה את עושה לי, ר"ל אולי תאמר שאתה תעשה אותי ככה שתפילני ממדריגתי הגדולה באופן שגם לי יהיה רצון לבשר, ויושפע להם בשר על ידי ולא אצטרך למנהיגים אחרים, אם כן הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי, שהיה טוב לו למות ולא שיפול ממדריגתו.

110

קי״אולזה הסכים לו הקב"ה ואמר אספה לי שבעים איש כו' ונשאו אתך ולא תשא אתה לבדך, ועל ידי זה, ואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי ע"י שיהיו אתך עוד מנהיגים יושפע בשר על ידיהם. ולכן מסיים הפרשה ויאסף משה אל המחנה הוא וזקני ישראל, אז ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים כו' כי קודם שהיו הזקנים לא היה באפשר ליתן להם בשר. ואתי שפיר המשך כל הפרשה ונתישבו כל הדקדוקים והבן כי הדברים נכונים בעז"ה.

111

קי״בויאמר משה לחובב בן רעואל נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם לכה אתנו כו'. ועמ"ש רש"י ז"ל שאלמלא חטאו במתאוננים היו מוכנים לבא מיד באותו המסע לארץ ישראל דרך שלשת ימים, ולמה כלל משה רבינו ע"ה את עצמו עמהם, לפי שעדיין לא נגזרה גזירה שלא יכנס משה רבינו ע"ה לארץ ישראל. ותמהו המפרשים, הלא כבר נאמר עתה תראה אשר אעשה לפרעה ודרשו רז"ל (שמות רבה ה, כג) שרמז לו במה שאעשה לפרעה תראה ולא במלחמות ל"א מלכים, וכן נרמז בשירה תביאמו ותטעמו וכמ"ש רש"י ז"ל שם, והיא קושיא גדולה. ואחר כך בסוף פרשת בשר תאוה כתיב וישארו שני אנשים במחנה כו' וירץ הנער ויגד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, יש לדקדק מה רץ אחר שהיו נביאי אמת ויען יהושע בן נון כו' אדוני משה כלאם כו' אין זה מובן, ודרז"ל ידוע מי יתן והיה כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו עליהם.

112

קי״גוהנראה לבאר כל זה עם מ"ש בפרשת ויקהל בשם הבעל שם טוב ז"ל ענין שיחות חולין שהם דיבורי הרשות וכן מחשבות רשות, הם נעשים לבוש לדברי תורה ולמחשבות קדושות, כי הם מתגברים עליהם לרוב כחן ומהפכים ומשנין צירופי האותיות ונעשה מהם דברי תורה. וענין כזה ממש, ביאר האר"י ז"ל בענין הנבואה, הארכנו קצת בפרשת שמות ובפרשת יתרו מזה. והענין בקצרה, כי אמר הכתוב (תהילים קיט, פט) לעולם ה' דבריך נצב בשמים, כי הדיבור שיצא מפי הש"י הוא חי וקים ועומד בשמים לא ירד לארץ, ולכן לא יתקיים אותו הדיבור בארץ עד שהנביא הוריד אותו הדיבור לארץ, והיינו, כי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, ואופן הורדתו לארץ כי הנביא היה מתבודד בדיבורים קדושים ומחשבות קדושות שהן הן עצם נשמת האדם, כמו שנאמר בפרק הנ"ל יעוין שם היטב, ואותן הדיבורים בקעו רקיעים עד שהגיעו אל העולם אשר שם שוכן דיבור ה', ובפגוע האותיות באותיות אזי דיבורי ה' יתברך לרוב ועוצם כחן הגדילו אכפן על דיבורי הנביא והפכו אותם ושינוי הצירופים כצירופי אותן דיבורי ה', ולכן בטלו חושי הנביא אז, כי הדיבורים הם עצם נשמתו כאמור, וק"ל ושמע קול דיבוריו ממש אחר שנתהפכו הצירופים כמש"ה (שמות יט, כ) משה ידבר והאלהים יעננו בקול, וארז"ל (ברכות מ"ה.) בקולו של משה, עמ"ש בפרשת שמות ובפרשת יתרו באורך.

113

קי״דולסבה זו יומשך, כי ממקום שהיה מדרגת נשמת הנביא אזי כפי אותה מדה המשיך דיבורים, כי דברי ה' נצב בשמים, יש דיבורים ברחמים ויש דיבורים בגבורה, והדיבורים עומדים קיימים בשמים, והנביא אם היה נשמתו ממדת החסד ממילא נתעלו דיבוריו לאותו עולם ופגע שם בדיבורי חסד והורידם לארץ, ומי אשר היה נשמתו ממדת הגבורה פגם שם באותן דיבורי גבורה, ולסבה זו התרעמו ישראל על ירמיה הנביא ע"ה ורצו רשעי הדור להורגו הגם שידעו כי דבריו דברי ה', אלא חשבו שמדתו גורם שמוריד אותן דיבורים לארץ ואילו לא הוא היו הדיבורים נצבים בשמים, וכן ירמיה ע"ה בעצמו התרעם באומרו כי מלאתני זעם כו' והיה חושד בעצמו מה שמקבל תדיר נבואות על פורעניות אולי הוא בעצמו הגורם, מחמת שראה כי רשעי הדור חשדוהו בכך.

114

קי״האבל באמת טעו אותן שחשדוהו בכך, כי נבואה השלוחה במתכוין מאת ה' אל ישראל אינו תלוי בנביא, והלא ראינו כי היו נביאים לישראל כפליים כיוצאי מצרים, אלא שלא נכתב נבואתם, כי לא נכתב רק נבואה השלוחה ביחוד מאת ה' אל ישראל, ושאר הנביאים היו באופן שכתבנו, שבאותו דיבור שפגעו כפי מדתן הורידוהו לארץ והיה פעולת נבואתן לשעה כל א' כפי מדתו. לכן ארז"ל שלא הוצרך לדורות, משא"כ נבואות ירמיה ע"ה ושאר הנביאים שנכתבו הם הוכנו מאת ה' לנביאים לצורך שליחות שיש להם לישראל, והיו הנביאות ההם תלויות במעשי ישראל לא במדת הנביא, ולזה בתחלת נבואת ירמיה ע"ה (א', ה) הודיע ה' ואמר לו בטרם אצרך בבטן ידעתיך כו' נביא לגוים נתתיך הנה הפקדתיך היום הזה כו' לנתוש ולנתוץ כו' (ירמיה א, ה). היות הביט ה' לסוף דבר בקדמותו, כי יתרעם ירמיה ע"ה על נבואות פורעניות שיקבל תדיר ויתלה במדתו שהוא הגורם, לזאת הודיעו ה' שאין הענין כך, אלא הוא מוכן במתכוין מאתו יתברך לנביא שלוח אל ישראל ונבואתו תלוי במעשיהם והבן.

115

קי״וונמשך עוד מזה, שהנביא לא יקבל דיבורים שהם היפך מדתו ורצונו ומהותו, כי לא יפגע כלל באותן הדיבורים. ולסבה זו מובן, כאשר הנביא שהיה בבית אל עבר על דברי ה', שאמר לו (מלכים ב יג, טז) לא תאכל ולא תשתה במקום הזה ונתחייב מיתה לשמים כדין נביא העובר על נבואת עצמו, הגיע דיבור הנבואה ההוא בענין מיתתו אל הנביא הזקן משומרון עם היותו נביא שקר כל ימיו, ולכאורה יותר היה שייך שיגיע הדיבור אליו בעצמו, אלא לפי שענין העדר עצמו לא יוכלו דיבורים אלו להתלבש בדיבורי הנביא ההוא, כי הוא הפך מדתו ומהותו, כי דיבורי הקדושים הם סבת קיומו, ודיבורים אלו הם ההפך ממש סבת העדרו, ולכן לא יתלבשו אלו באלו והבן היטב. ועיין עוד בפרשת יתרו.

116

קי״זומזה הטעם יובן ענין פטירת משה רבינו ע"ה שלא נאמרה אליו רק ברמז, באומרו עתה תראה, וכן תביאמו ותטעמו וכדומה, ומדוע לא נאמר לו אותו הגזירה בפירוש. אך הענין יובן עם האמור, כי יש בתורה פשט רמז דרוש סוד והם נגד ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשיה, נמצא חלק הרמז אשר בתורה הוא בשמי שמים בעולם עליון, ולכן אז שהיה משה רבינו ע"ה לבדו הנביא, וכל הנביאים אשר היו בדורו היו מקבלים הנבואה באמצעית משה רבינו ע"ה שהוא לבד היה המקבל גוף הנבואה, לכן אף שנגזרה גזירה עליו שלא יבא לארץ ישראל, היה הדיבור ההוא של ה' בבחינת נצב בשמים לא ירד לארץ, כי נבואת העדרו לא יוכל להתלבש תוך דבוריו וכאמור, ולכן אף שנאמר לו ענין הזה, לא נאמר לו רק ברמז באופן שנשאר הדיבור ההוא נצב בעולם העליון אשר שם רמזי התורה, ולא ירד הדיבור עדיין לארץ, כי לא היה מי שיורידו, ולכן היה משה רבינו ע"ה יכול ליכנס לארץ ישראל.

117

קי״חאך להיות דבר אלהינו יקום לעולם, נתגלגל הדבר שהתאוה תאוה עד שאמר משה רבינו ע"ה מדוע לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי וציוהו ה' לאסוף ע' איש מן הזקנים ויאצל מן הרוח אשר עליו כו', ירצה, כי הנביאים אלו קבלו הנבואה באמצעות משה רבינו ע"ה, ואמר ויהי כנוח עליהם הרוח בכ"ף הדמיון, ור"ל שבאמת לא נח הרוח עליהם בעצמם, כמ"ש לקמן מזה. ואמר וישארו שני אנשים במחנה כו' ותנח עליהם הרוח שהם היו כדאים שנח עליהם הרוח בעצמם לא באמצעות משה רבינו ע"ה, ויתנבאו במחנה לא כאותן הזקנים שנתנבאו סביבות האהל אשר עמד משה רבינו ע"ה עליהם והאציל עליהם מרוחו, ואלו נתנבאו במחנה ומיד כאשר נמצא נביא שמקבל הנבואה מעצמו לא באמצעות משה רבינו ע"ה, הבינו שיומשך מזה פטירת משה רבינו ע"ה אחר שידעו שכבר יש על זה דיבור ה' ונצב בשמים אין מי יורידו לארץ, כל זמן שהיה משה רבינו ע"ה לבדו המקבל כל הנביאות, ועתה אחרי שחפץ משה רבינו ע"ה שיהיה לו מסייעים ונתן לו ה' ונמצא בתוכם אלדד ומידד שקבלו הנבואה מעצמם, אם כן יפגעו באותו הדיבור ויורידוהו לארץ.

118

קי״טולזה אמרו רז"ל שהיו מתנבאים משה מת יהושע מכניס (סנהדרין י"ז.), דקשה טובא מאין להם לרז"ל דבר זה, וביארנו זאת במקום אחר בפנים שונים. ולדברינו יובן, כי מיד שנתנבאו מעצמן ודאי פגעו בדיבור זה וכאמור. ולזאת וירץ הנער ויגד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה שזהו סבת פטירתו. ועל זה אמר יהושע בן נון כלאם לשון בית הכלא, ר"ל שיסבב נשמתן אל תוכו כמו שכלולים בו נשמות כל ישראל, כדי שגם הם לא יוכלו לקבל הנבואה בלעדו, ואז לא יורידו הדיבור ההוא למטה. אמנם משה רבינו ע"ה שהפקיר את עצמו תמיד בעד ישראל, אמר מי יתן והיה כל עם ה' נביאים כי יתן ה' את רוחו דייקא עליהם, אף שזהו סבת פטירתו, אינו מקפיד ע"ז וק"ל.

119

ק״כובזה אתי שפיר מה שאמר משה רבינו ע"ה לישראל ויתעבר ה' בי למענכם, דלכאורה קשה שלא מצינו שכעס ה' למענם. ולדברינו יובן, כי לולא שהטריחו את משה רבינו ע"ה בבשר תאוה ולא היה צריך לבקש שיהיו לו מסייעים, לא היה נתגלגל נבואת אלדד ומידד להתנבא מעצמם, ולא היה יורד אותו הדיבור לארץ והיה עודנו חי וק"ל. ולכן, בתחלה קודם שהיה מעשה זו של הע' זקנים, והיו מוכנים אז לבא לארץ ישראל תוך ג' ימים, אז היה משה רבינו ע"ה בא גם הוא לארץ ישראל, ולכן אמר נוסעים אנחנו, וכמ"ש רש"י ז"ל שעדיין לא נגזרה גזירה, ומיושב מה שהקשו המפרשים ממ"ש עתה תראה כו', ולא קשה מידי כמו שנתבאר, שזה היה רק רמז בבחינת נצב בשמים וכאמור ודו"ק.

120

קכ״אויצא משה ויאסוף שבעים איש מזקני העם ויעמד אותם סביבות האהל (יש לדקדק, מאי נפקא מינה לידע באיזה מקום העמידם) וירד ה' בענן וידבר אליו ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על ע' איש הזקנים ויהי כנוח עליהם הרוח פירשו המפרשים, כי זקנים אלו לא היו ראוין שיושג עליהם הדיבור והרוח מעצמן, רק בשעה שהיה השגת הדיבור מגיע למשה רבינו ע"ה נבדל ונאצל ממנו והיה הוא צינור להשגתם, והוא כמשל עצים הרבה קשורים ודולקים אבוקה גדולה ויש ביניהם עץ אחד לח אשר אי אפשר שיקלטנו השלהבת היטב, מ"מ להיותו תוך אבוקה גדולה קולט השלהבת גם אותו, ולמראה העין נדמה שגם הוא נשרף כמו כלל האבוקה, אבל באמת, כאשר יפרידוהו מתוך האבוקה לא יהיה השלהבת עליו, לזה אמר ויאצל כו' ויתן.

121

קכ״בויהי כנוח, בכ"ף הדמיון, ר"ל שלמראית העין היה כאלו נח עליהם הרוח, אבל באמת עליהם לא נח כלל, רק שבהיותם כלולים תוך השגת נבואת משה רבינו ע"ה השיגו גם הם. ויתנבאו ולא יספו לשון זה אין לו ביאור, ונתעוררו בו חז"ל ועיין רש"י, והתורה נדרשת במ"ט פנים וישארו ב' אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתובים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה יש לדקדק, מאי נפקא מינה אם נשארו במחנה ולא יצאו האהלה או היו באיזה מקום אחר, ותו והמה בכתובים אין לו שום ביאור. תו יש לדקדק דארז"ל (סנהדרין י"ז. ) שהיו מתנבאים משה מת יהושע מכניס, והיכן נרמז זאת בפסוק, וגם מדוע לא כתבה התורה בפירוש שהיה מתנבאים דבר זה. וירץ הנער ויגד למשה כו' ויאמר אדני משה כלאם (תמוה הוא, וכי מה יפעול אם יכלא אותם, ותו לשון כלאם אינו מובן) ויאמר לו משה המקנא אתה לי ומי יתן כו', ויש לדקדק באומרו המקנה כו' הלא באמת רצה לקנאות קנאתו ומה אמר בלשון תמיה.

122

קכ״גונראה לי לבאר כל זה בדרך נפלא ואמתי בע"ה עם המבואר בס' יצירה בסוד עולם שנה נפש. כי הקב"ה ברא שלשה דברים במשקל אחד, כי יש בנפש האדם כחות לאלפים ורבבות, וכל בני אדם חלוקים בדעותיהם ומדותיהם, כענין רחמנות ואכזריות, גאוה וענוה, נדיבות וכילות, ודומיהן, וכן הוא בנפש פרטי כי הבחירה חפשית, וכן כל אלה הכחות והמדות עצמם הם בכללות העולם, כי יש מקום אשר שולט שם מדה זו ובמקום אחר שולט מדה אחרת, ועיין בפרשת אמור השייך ליום כיפור ותמצא נחת, וכן בשנה יש יום או רגע אשר שולט מדה זו ויש עת אשר שולט ומתגבר בו מדה אחרת, באופן שכל אלו הג' דברים הם במשקל אחד ודברנו מזה בכמה מקומות.

123

קכ״דולזה הטעם, איש אשר קנה בנפשו איזה מדה, אם יבא למקום בעולם אשר מדה זו שולט שם, ויגיע גם כן היום אשר בו שולט מדה וכח זה, אזי בהתאחד ג' אלו תתגבר באדם הזה הכח מהמדה זו ולא ימנעהו שום מניעה. וכתבנו בכמה מקומות שגם רובו ככולו, כי גם אם לא יתאחדו רק שנים מאלו הג', כגון בהצטרף עולם ושנה או נפש ושנה וכדומה, יתחזק ג"כ המדה זו מאד, הגם שאחד מאלו הג' מדות מורה על כח ומדה אחרת כי נגרר המיעוט אחר הרוב, אבל כשכל הג' מתנגדים אחד לחבירו שלא יתאחדו אף ב' מהם למדה אחת, אין שום מדה מתחזקת באדם ההוא היות אין לו עוזר. כל זה ביארנו במקום אחר.

124

קכ״הוהנה בנפש האדם יש ג' כחות, והם נפש רוח נשמה, והם ג' מיני מדריגות עבודת הבורא ית"ש. כמ"ש בזוהר הקדוש (ח"ב צ"ד:) זכה יתיר כו' זכה יתיר כו' ונודע היות אורייתא וקוב"ה וישראל חד, ירצה כי נשמת ישראל מהתורה באים ומשתלשלים, לכן ג' מדרגות אלו הם תורה ונביאים וכתובים, כי כתובים הוא רוח הקודש לבד והוא הנקרא נפש, והיינו נפש דוד, ונביאים הוא למעלה ממדריגת רוח הקודש, והוא הנקרא רוח, ואמנם נבואת משה רבינו היה למעלה מהנבואה וכל נבואתו תורה, שהוא יותר גבוה מנביאים, והוא סוד נשמה.

125

קכ״ולכן כשיעבוד האדם את ה' במדרגה הנקראה נפש, עושה הכנה בנפשו, כאשר יזכה יוכל לבוא לרוח הקודש, וכשעובד ה' במדרגה הנקרא רוח הוא הכנה בנפשו, שכאשר יזכה יוכל לבוא לנבואה, ומדריגת נשמה הוא הכנה למדריגת תורה. הנה מדות אלו הג' הם בנפש, ובעולם יש גבולים ג' אלו, כי היה ג' מחנות, מחנה שכינה היינו אהל מועד, ומחנה לויה, ומחנה ישראל, והם מדריגה לפנים ממדריגה, כי אהל מועד הוא מקום התורה, ולכן בכל נבואות משה רבינו ע"ה כתיב וידבר אליו מאהל מועד, ושם הוא המקום אשר למעלה מן הנבואה והוא הנקרא תורה, ומחנה לויה שם מקום הנבואה, ולכן ע"פ הרוב הנביאים מהכהנים או מהלוים, ומחנה ישראל הוא מדריגת רוח הקודש לבד, כי כל הדור שהיו בימי משה רבינו ע"ה זכו לרוח הקודש.

126

קכ״זובשנה, היינו הזמן, יש גבולי ג' אלה ג"כ, כי זמן התורה הוא רק כל זמן שהיה משה רבינו ע"ה חי, ובמותו לא קם נביא עוד כמשה, כי התורה לא תשתנה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, לכן התורה מסיימת וימת משה, כי מיתתו עשה סיום לתורה, ונביאים ראשונים מתחיל ויהי אחרי מות משה, כי מיתתו עשה התחלה לנבואה, כי יהושע לא היה רק נביא, לכן ח' פסוקים בתורה שכתוב בהן וימת שם משה כו' המה דבר ממוצע בין תורה לנביאים וכמו שבכל דברים הפכיים צריך לימצא ביניהם דבר ממוצע, כך בין תורה לנביאים, פסוקים אלו הם ממוצעים, כי הם מדברים ממיתת משה רבינו ע"ה שזה עצמו סיום תורה והתחלת נבואה, לכן ח' פסוקים אלו יש בהם ב' הכחות של תורה ושל נביאים, ולכן יהושע כתבן כמשארז"ל (בבא בתרא ט"ו.) ובספר תורה כתובין והבן, וגבול זמן הנבואה עד חגי זכריה מלאכי, ומשם ואילך לא השתמשו רק ברוח הקודש, ולכן בזכריה ומלאכי, תראה נבואות אשר הם בלשון נבואה ובערך רוח הקודש, כי הם ממוצעים בין ב' הבחינות והבן.

127

קכ״חובזה יבואר הכל, דכאשר עשה הש"י רצון משה רבינו ע"ה ליתן לו ע' זקנים אשר ישאו במשא אתו אמר הכתוב ויאצל כו', ר"ל שהם עצמם לא היו ראויין שתנח עליהם הרוח מצד עצמן, אלא ויאצל כו' ויהי כנח כו' דייקא, וכמ"ש שבאמת לא נח עליהם הרוח רק שלמראית עין כך היה, וכמ"ש במשל האבוקה, מזה הטעם והתנבאו ולא יספו, ר"ל שלא היה להם רק מדריגת נבואה ולא יותר, ר"ל דאף דזמן תורה לחוד וזמן נבואה לחוד, ובזמן משה רבינו ע"ה היה זמן תורה, ואם כן מדוע לא היה לזקנים אלו רק מדריגת נבואה, לזה אמר ויעמד אותם סביבות האהל, דהיינו מחנה לויה, שבמקום ההוא אין שם רק כח נבואה, אלא דאפילו הכי אם נפשם היה מוכן להשגה הנקרא תורה, דהיינו נשמה, אזי היה הרוב מן עולם שנה נפש, דהיינו, הנפש והזמן היו זוכים למדריגת תורה, לכן אמר הפסוק שמצד עצמן לא היה להם הכנה כלל ולא היו ראוים לכך, רק ויאצל מן הרוח ויהיה כנוח כו' ולכן ויתנבאו ולא יספו שלא זכו רק למדריגת נבואה ולא יותר, כי השגתם לא היה רק באמצעית משה רבינו ע"ה, והיינו השתלשלות מן משה רבינו ע"ה, כדרך שנשתלשל מדריגה אחר מדריגה ואם כן לא היה בנפשם רק השגת נבואה, ולכן נצטרף הנפש והמקום שהם יחד בחינת נבואה ונתבטל הזמן ברוב ולא זכו לתורה ואמר וישארו ב' אנשים במחנה שלא יצאו לעמוד סביבות האהל, ממילא אם כן, והמה בכתובים, ר"ל שעמדו במקום שאין בו הכנה רק לכתובים, דהיינו רוח הקודש ולא נבואה, וכאמור דמחנה ישראל הוא מקום רוח הקודש. לז"א והמה בכתובים, עבור ולא יצאו האהלה, ר"ל שלא עמדו סביבות האהל רק במחנה ישראל.

128

קכ״טואמר ותנח עליהם הרוח, ר"ל שעליהם נח הרוח מצד עצמן, והיינו 'עליהם' דייקא, לא כאלו הזקנים, ויתנבאו במחנה, וסיפר הכתוב דבר זה שהוא דרך תמיה, ויתנבאו במחנה, ולהיותם מתנבאים במחנה הוא דבר מתמיה, כיון דהמקום שעמדו בו הוא מקום כתובים, והזמן זמן התורה, אם כן ממה נפשך, איזה הכנה היה בנפשם אם היה להם בנפשם מדריגת נבואה אין שני דברים מעולם שנה נפש מסכימים כאחד, כי הזמן תורה, והנפש נביאים, והמקום כתובים, אם כן אי אפשר להם כלל להשיג שום דבר, עבור שעולם שנה נפש מתנגדים ורחוקים זה מזה, ואם היה בנפשם כתובים, אם כן כיון דהמקום ג"כ כתובים, ונתבטל הזמן ברוב ומהיכן יתנבא, ולא היה להם להשיג רק מדריגת רוח הקודש, ואם היה בנפשם הכנה של תורה, אם כן יש נפש וזמן של תורה, ונתבטל המקום ברוב, ואם כן ראוי שתהיה השגתם למעלה מנבואה דהיינו תורה, ובשלמא הזקנים שלא נח עליהם הרוח רק ויהי כנוח דייקא, כי נאצל השגתם מן משה רבינו ע"ה לכן ויתנבאו ולא יספו, כי בהשתלשל המדריגה ממשה רבינו ע"ה להם היינו מתורה לנבואה, אבל וישארו ב' אנשים במחנה ותנח עליהם הרוח, שמצד עצמם קיבלו הרוח ומקומם המה בכתובים, משום ולא יצאו האהלה ואפילו הכי, ויתנבאו, והיה להם מדריגת נבואה לא פחות, דהיינו רוח הקודש, ולא יותר, דהיינו תורה, ודבר זה תמוה.

129

ק״לותירוץ הדבר, כי התחיל להתעורר זמן של משה מת יהושע מכניס, דהיינו סיום תורה והתחלת נבואה, לכן לעולם שהיה בנפשם הכנה של נבואה, גם נוכל לומר של תורה ודו"ק, והיה צירוף נפש וזמן, לכן אף שהמקום לא היה רק רוח הקודש, בטל ברוב, וזהו כוונת מאמרם ז"ל שהיו מתנבאים משה מת כו'. אפשר שלא היו מתנבאים דברים אלו ולכן לא כתיב בתורה, כמו שלא כתיב נבואת ע' זקנים, כי בדבר נבואה אין כתוב בתורה שהוא למטה ממדריגת תורה, אלא שמדבר זה עצמו שלא היה להם רק מדריגת נבואה, מזה נודע כי מתחיל לבוא הזמן שיהיה משה מת יהושע מכניס. ולזאת, וירץ הנער ויגד למשה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, ר"ל כנ"ל שמצד היותם מדריגת מתנבאים ומקומם במחנה מוכח דמשה מת יהושע מכניס. ובהיות יהושע היה שם לא היה רשאי לשתוק על זה, כי שמא יתקנא בו משה רבינו ע"ה, לכן אמר אדוני משה כלאם, וענין הדבר כי משום הכי לא יעשה ה' אלהים דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים, הכוונה עם המבואר בזהר, כי אף שנגזר למעלה איזה דבר על העולם, הן לטוב או למוטב, לא ירד הדבר הזה לעולם, וכמ"ש לעולם ה' דברך נצב בשמים, שיוכל אותו הדיבור להיות עומד נצב בשמים, והיה זה לטובת בני האדם כדי שגזרה רעה לא תבא מהרה אולי ישובו בתוך כך, וכן דבר טוב אינו בא מהרה כי יש ממונים המעיינים ומעכבים.

130

קל״אובעת שהיו נביאים שענינם שהיו משוטטים במחשבתם וכוונתם מעולם לעולם עד בואם למקום גבוה מעל גבוה ושם נתחברו אותיות הדיבור ההמה באותיות שבמחשבתם והיו משיגים הדיבור ההוא, ואח"כ בבואם ורדתם במחשבתם לזה העולם נשתלשל הדיבור על ידיהם, ואז בהיות הדיבור בזה העולם, דבר אלהינו יקום לעולם, ובזמן שאין נביאים, עוף השמים יוליך את הקול ההוא (קהלת י, כ), ולפעמים ניתנה נבואה זו לשוטים ולתינוקות, כל זה מבואר בזוהר הקדוש ולזה אמר כי לא יעשה כו' כי אם גלה סודו כו' ועיין לעיל בפרשה זו.

131

קל״בולכן אף שכבר נגזר שמשה רבינו ע"ה ימות בחוץ לארץ, מ"מ כל זמן שלא הורד הדיבור לארץ לא מתקיים, וע"י משה רבינו ע"ה לא היה יכול להגיע הדיבור לארץ, כי נבואה זו של מיתת משה היא מדרגת נבואה, ומשה רבינו ע"ה מדרגתו תורה שהוא למעלה מנבואה, ומדרגת תורה הוא חיותו של משה רבינו ע"ה, לכן נבואת מיתתו לא יכול לבוא לארץ על ידו, וכן ע"י ע' זקנים כיון שהם לא היו נביאים מעצמן רק ממשה רבינו ע"ה בא הנבואה להם וכאמור. ולכן התחילו אלדד ומידד להתנבא מעצמם בלי אמצעות משה רבינו ע"ה כאמור, ולא היה להם רק מדריגת נבואה שזהו סימן לזמן מיתתו, ועל ידם תוכל הנבואה לירד לארץ ושיוגמר הגזירה, ולכן אמר יהושע אדוני משה כלאם, לשון בית כלא, ר"ל שיקיפם הוא ויהיה כלואים תוך השגתו כמש"ל על פסוק זה. והשיב לו משה רבינו ע"ה ב' תשובות, מה שאתה ירא שאקנא בך, לזה אמר המקנא אתה לי, וכי גדולתך גורם לי קנאה הלא בכל אדם מתקנא חוץ מבנו ותלמידו (סנהדרין ק"ה:), ואידך, מי יתן והיה כל עם ה' נביאים, באופן כי יתן ה' את רוחו דייקא 'עליהם', לא באמצעותי, שיהיו רק נביאים, לא מדרגת תורה, שזה אי אפשר אם לא במיתת משה רבינו ע"ה, והודיעו כי באלה חפץ, כי תמיד מסר נפשו בעד ישראל באומרו מחני, ויותר חפץ שיהיו כל ישראל נביאים, אפילו שיוכרח הוא למות. והבן היטב כל המשך המקראות. דרוש לפרשת בהעלותך ולפרשת שלח תקס"א

132

קל״גוהאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה וישובו כו' זכרנו את הדגה כו' יש לדקדק, מה זו טענה וכי על שבמצרים אכלו דגה רוצים כאן בשר, ותו חנם בלא מצות מאי שיאטיה הכא והמן כזרע גד כו' שטו כו' יש לדקדק שבאו לגנות המן ושבחוהו, ופרש"י ז"ל ידוע. ותו יש לדקדק באומרו והיה טעמו כטעם לשד השמן סותר לרז"ל שאמרו (יומא ע"א.) שהיה המן משתנה לכל הטעמים וכאן נתן לו טעם מיוחד. וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו איש לפתח אהלו יש לדקדק למה לנו סימן זה שבכו איש לפתח אהלו, וגם למה דוקא אז היה בעיני משה רע, גם לשון בעיני משה רע אינו מובן. ותו, דלמשפחותם פירש"י משפחות משפחות נאספים אם כן לא היה איש לפתח אהלו, דהא בני אהלים רבים שהם ממשפחה אחת נאספו לאהל אחד מהם. ויאמר משה כו' למה הרעות כו' לשום את כל משא כו' האנכי הריתי כו' כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק כו' מאין לי בשר כו' כי יבכו כו' ואל העם תאמר התקדשו כו' כי בכיתם באזני ה' לאמר מי יאכילנו בשר ונתן ה' לכם בשר ואכלתם. יש לדקדק שכל זה הוא אריכות לשון, דהיה לו לומר ואכלתם בשר כאשר בכיתם באזני ה'. לא יום אחד כו'. יש לדקדק מה נפקא מינה בזה, ועין עוד בזה לעיל מה שדקדקנו בפסוקים אלו ולא נכפיל כאן.

133

קל״דנקדים לבאר פסוקי ריש הפרשה בהעלותך את הנרות כו'. ופירשו במדרש (במדבר רבה ד, א) בהעלותך לשון עילוי וחשיבות לישראל, שהם מאירין לפני מי שאמר והיה העולם. ויש לדקדק, למה נתנו כאן להש"י תאר זה שאמר והיה העולם ולא תאר אחר, או הוה ליה למימר בקצרה שהם מאירין לפני הקב"ה. עוד אמרו במדרש (תנחומא תצוה ב, א) בג' מקומות מצינו שנתאוה הקב"ה שיעשו ישראל מה שהוא עושה, הקב"ה סובל את העולם צוה את בניו שיסבלוהו, שנשאו הלוים את הארון, הקב"ה זן את העולם כולו, וצוה את בניו את הכבש האחד כו', הקב"ה מאיר לכל העולם, צוה את בניו בהעלותך את הנרות כו'. וצריך ביאור מהו ענין זה שיעשו בניו מה שהיא עושה.

134

קל״העוד ארז"ל במנחות (פ"ו:) ובשבת (כ"ב:) לפני העדות יערוך כו' זה נר מערבי שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בישראל ואם תאמר לאורה הוא צריך והלא כל מ"ם שנה שהיו ישראל מהלכין במדבר לא הלכו אלא לאורו ע"כ. וכתבו התוס' ותימה דהוה ליה למימר הלא הוא מאיר לכל העולם, ע"ש שנדחקו מאד והוא באמת תימה רבה. ותו מאי אם תאמר לאורה, מי יאמר ככה ומי פתי יסור לומר כך. ותו באומרו כל מ"ם שנה שהיו ישראל מהלכין מהו לשון מהלכין וכי כל מ"ם שנה הלכו, הלא כל מסעותיהם היו רק מ"ב בארבעים שנה, הרי שרוב משך המ"ם שנה ישבו במקום אחד, וכמשה"כ ובהאריך הענן כו' ויש אשר כו' הרי בהדיא שהיו חונים לפעמים שנה שלימה, והוה ליה למימר בקצרה כל מ' שנה שהיו במדבר. ואגב יבואר מאמר אחד בחולין פרק כל הבשר (חולין ק"ט:) א"ל ילתא דביתהו דר"נ לר"נ מכדי כל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה אסר לן דמא שרא לן כבדא כו' אסר לן בשר בחלב היכא שרי לן כוותיה א"ל ר"נ לשמעיה זווקי לה כחלא ע"כ. ויש לדקדק מה זו שאלה, וכי מאחר שמצאה באיזה איסורים שהותר כיוצא בהם, יוכרח שיהיה כך בכל איסורי התורה, ומה הוזקק ר"נ לתשובת דבר זה (ועמ"ש בזה בפרשת וישלח).

135

קל״ווקודם שנבאר כל זה, נקדים ביאור מאמר אחד לרז"ל שאמרו (ברכות ל"ה:) כל הנהנה מעולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל הקב"ה וכנסת ישראל שנאמר כו'. וצריך להבין מדוע יתיחס דבר זה לגזילה מה שלא מצינו כך בדבר אחר. אכן הנה ענין ביאת הנשמה לעולם הזה וענין חיובה בתורה ומצוה המשילו בעלי המוסר למלך שיש לו בן חביב וידע שלעתיד הוא ימלוך ויצטרך להנהיג כל המדינות, וכראות המלך שעדיין אין יד שכלו משיג לזאת, כי בהיותו בבית אביו התנהגו כל המדינות על פי אביו מה עשה המלך ההוא, שלח את בנו למדינה אחת רחוקה והשליטו על המדינה ההיא ועל כל אנשים אשר בלעדו לא ירים איש את ידו ואת רגלו בשום דבר וכל מה שצריכים לעשות יהיה נעשה על ידו והוא גם הוא יגבה מנת המלך המגיע לו מכל מין הנמצא במדינה ההוא, מגדיש עד קמה עד כרם זית ובהמות וכל הדברים, וצוהו שיתפרנס גם הוא וביתו מגביות ההמה שיגבה מנת המלך, והמותר ישלח לגנזי המלך מדי שנה בשנה, ויהי הוא יושב שם ועושה ככה והשגיח היטב בגביית מנת המלך, וממנו אכל גם הוא וביתו כיד המלך, אבל לא חסר כלום על ידי זה ממנת המלך רק כטפה מן הים, כי הארץ רחבת ידים, ועל ידי זה שהתנהג כך כמה שנים נתחכם בעניני הנהגת המדינות, והוא אשר חפץ המלך.

136

קל״זכך הקב"ה רצה להנחיל לנשמת כל צדיק וצדיק ש"י עולמות גדולים ורחבי יד ושיתנהגו כולם על ידו, ובהיות הנשמה עדיין במרומים כשלא היתה עדיין בעולם הזה אין הנהגה זו ביכולתה כלל, כי להיות כל הנבראים והנמצאים נתהוו ע"י התורה הקדושה, לזאת גם הנהגותיהם ע"י מדות התורה והמצוה, לזאת שלחו לעולם הזה והשליטו על כל העולם הזה, על פיו יצאו ועל פיו יבואו, הן שמים ואשר בהם והארץ וכל אשר עליה, מדומם צומח מדבר למיניהם, הכל על ידו עולים ויורדים, ובהיטיבו מעשיו השמים יתנו רביבים ויאכל וישבע, וההיפוך בהפכו. ואמנם צוהו לגבות מנת המלך ושגם הוא יזון ממנו, הענין הוא, כי כל הנבראים והנמצאים בעולם הזה הכל נברא לצרכי האדם, מאורות בשמים להאיר, והארץ ליתן פירות, וכן כל הבעלי חיים לאכילה וכדומה, אין דבר בעולם שאינו לתועלת והנאת האדם כי בעבורו נברא הכל, והרשה לאדם ליזון וליהנות מהכל, אך באופן שמכולם יתן מנת המלך מלכו של עולם, דרך משל, בבואו לאכול לחם כמה מצות תלויות בו קודם שהוכן למאכל פיו, הנה יש בו לקט שכחה פאה תרומה ומעשר וחלה ונטילת ידים וברכת המוציא, הן הן גופי התורה והמצוה, הן הנה מנת המלך מלכו של עולם מהלחם, וכשקיים כל זה הורשה לאכול ממנו, אבל טבל לתרומה או למעשר או חלה או בלי נטילת ידיים או בלי המוציא אסור לאכול, וכן באכילת פירות תלוי ערלה רבעי כלאים וברכת הנהנין, אחר כך הורשה לאכול מהם, וכן באכילת הבעלי חיים כמה גופי תורה תלוים בהם קודם שיבואו למאכל פיו, וסוף כולם הברכה עליהם הן הנה מנת המלך ית"ש.

137

קל״חאמנם האכילה שהאדם אוכל אינו מחסר כלל ממנת המלך אפילו כטפה מן הים, וראיה, שהרי אלו יצוייר שיונח במקום אחד כל פירות העולם וכפלי כפלים כמוהם והוא מברך ברכה אחת פוטר את כלם, הרי שברכה אחת כחה גדול יותר ויותר מכל תענוגי עולם הזה, וכן הוא הענין בכל מיני ההנאות של עולם הזה אשר כולם נתהוו לצורך האדם, בכולם תלוים מצות הרבה וגם הברכה על כל אחד מהם. והענין, כי המצות התלוים במין הלחם וברכת הלחם, בהם יש שורש מציאות של הלחם הזה הגשמיי אשר שורשו למעלה רוחניות קדוש, וע"י מצות הללו והברכה ההיא מתברך אותו המין ומקבלו מתברך משורשו, ולכן ברכה אחת יש בה כח לפטור כל הלחם של העולם כולו ואלף פעמים ככה, כי בברכה ההיא יש כח השורש אשר כל העולם הגשמיי כאין נגד רוחניית ההוא, וכן בכל המצות התלויות בבשר וברכתו, וכן בכל מיני האכילות וההנאות הכל הוא כך.

138

קל״טנמצא ישראל הם מנהיגים כל העולם הזה וכל אשר בו, בלעדם לא ירים איש את ידו, ואפילו עשב בשדה לא יגדל בלעדי עשייתן, ואלמלא ח"ו יסכימו כל ישראל יחדיו בלי לקיים מצות התלויות בלחם וברכתו, אזי יתבטל מציאות הלחם מעולם, לא יהיה ולא יבוא, וכענין שארז"ל (אדר"נ ל"ח) גמרו שלא לעשר רעב כו' וכן בשאר הדברים אם יסכימו ח"ו בביטול מצות התלויות במין אחד אזי יתבטל המין ההוא מהמציאות, וכענין המשל הנ"ל שהמלך צוה לבנו לגבות מנת המלך מכל מין וממנו יאכל גם הוא וביתו. נמצא אילו לא יגבה הבן מין אחד מאנשי המדינה אי אפשר לו לאכול מאותו המין כי אין לו. כך, כשלא יגבו ישראל מנת המלך ממין אחד, דהיינו המצות התלויות בו וברכתו, יתבטל המין ההוא, כי כן עשה הקב"ה שיתנהג הכל ויתהוה ע"י פעולת ישראל, ושכרם קצוב להם בעולם הזה שיאכלו מהמין ההוא המתהוה ע"י פעולתם, ולכן הנהנה מעולם הזה בלא ברכה הרי גוזל להקב"ה, כי הוא מכלה את מה שברא הקב"ה בחנם, בשלמא כשמברך הותר לו לאכול ואין זה איבוד וכליון להמאכל ההוא, כי אדרבה ע"י אכילה זו וברכתו מתרבה המין ההוא כפלי כפלים, משא"כ כשאינו מברך.

139

ק״מוכן הענין בכל הנאות העולם, כענין מאורות אשר עשה ה' ברקיע השמים להאיר על הארץ להצטרכות האדם, הנה נתחייב האדם לברך בכל יום בערב מעריב ערבים ובבוקר יוצר אור ועי"ז מתקיים הויות ומציאות המאורות, וכן שאר מצות התלוים בהם, הם הם שפעם וקיומם, ואלמלא יסכימו ח"ו כל ישראל בלי לברך ברכת המאורות היו מתבטלים המאורות ממציאותם, אך שאף על פי שיש רשעים שעוברים על כל התורה, מ"מ מתקיים כל העולם ע"י צדיקים עושי רצונו, ואפילו ע"י צדיק אחד העולם מתקיים, כי מצוה אחת שאדם עושה בשלימות היא גדולה יותר מכל עולם הזה והנמצא בה וכאמור, אבל אלמלי ח"ו ישראל יעברו על התורה אזי היה הכל בטל כמשה"כ (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, והושם כל הנהגה זו בחק האדם, כדי שעי"ז תזכה נשמת הצדיק אח"כ להנהיג עולמות גדולים הרבה ורוחנים וכאמור במשל הנ"ל. ועל זה ארז"ל (איכה רבה ג, מ) מיום שאמר הקב"ה ראה אנכי נותן לפניכם כו' לא ירדה טובה לעושה טוב ולא רעה כו' הכוונה כי הכל מתנהג ע"י האדם בהיותו מקיים התורה הכל מתברך, וההיפוך בהפכו.

140

קמ״אואמנם כל זה לא היה כך רק מעת נתינת התורה, כי לכוונה זו שלח הקב"ה נשמות ישראל לזה העולם ונתן להם התורה וכאמור, אבל קודם נתינת התורה היה הקב"ה לבדו מקיים ומהוה הכל, וכמו בעת הבריאה אשר ברא והמציא לבדו הכל יש מאין, ועל זה נאמר (תהילים פט, ג) עולם חסד יבנה, משא"כ אחר שנתן התורה אינו מחיה העולם לבדו, זולת שישראל במעשיהם ממשיכים חיות כל העולמות ומציאותם וקיומם מאתו ית"ש, וההיפוך בהפכו ח"ו. וזהו ענין הויכוח שאומר הקב"ה (מלאכי ג, ז) שובו אלי ואשובה אליכם, כהתנהגות כל העולמות עכשיו שישראל הם ממשיכים החיות מאתו ית"ש והתקרבותו ושובו אלינו תלוי במעשינו, ואנו מבקשים השיבנו ה' אליך, אף שההתנהגות איננו עתה רק על ידינו מבקשים חדש ימינו כקדם, כקדמונו של עולם, דהיינו בעת הבריאה ואח"כ עד מתן תורה שהיית אתה המהוה והמחדש בטובך בכל יום תמיד, כן עשה עמנו גם עתה. אכן רז"ל אמרו אין הדבר תלוי אלא בתשובה (סנהדרין צ"ז:) כאשר נגזר מעת נתינת התורה שיהיה הכל על ידינו.

141

קמ״באך שאף על פי כן ארז"ל (סנהדרין צ"ח.) אין בן דוד בא אלא בדור שיהיה או כולו זכאי או כולו חייב, ומובן עם האמור, כי בהיות כולו זכאי ימשיכו כח הגאולה מבורא העולמים וכל אשר בהם ית"ש לנצח. אבל כל עוד שיש בישראל רעים וחטאים, העולם מתמוטט מידי יום ביום, רק שזהו דוקא אם יש על כל פנים צדיק אחד בדור שעל ידו נמשך על כל פנים קיום העולם, אפילו בתכלית השפלות, רק שלא יתבטל כל המציאות לגמרי, משא"כ בהיות כולו חייב ח"ו אזי העולם עומד להתבטל וכל המציאות עומד להתבטל תיכף, והקב"ה ברא העולם להיות עומד עד זמן שגזרה חכמתו, כענין שארז"ל (ראש השנה ל"א.) שיתא אלפי שני הוי עלמא, לכן מוכרח הוא כביכול לחדש הימים כקדם שימשך הוא מעצמו קיום לכל המציאות, וכאשר ההמשכה הוא מאתו לבד אזי הכל הוא אין סוף כשמו כן הוא ורחמיו וחסדיו הנמשך מאתו כביכול, לכן תהיה ג"כ הגאולה והבן כי אין לדבר יותר מענינים האלה שיש בהם עמקות.

142

קמ״גועכ"פ יצא לנו, שכל המצות שישראל עושים הן הן המחיים המין ההוא, לפי זה מסתבר שהדבר שאסרה תורה לנו לבלתי נגוע בו וחייבה עליו כרת וכדומה, נמצא ישראל רחוקים ממנו הרחק רב מאד, ושאין שום קדושה בדבר ההוא רק הוא חיצוניות אם כן יוכרח שיתבטל, כי מהיכן יומשך לו חיותו אחרי שאין לישראל יחוס וקורבה אליו כלל, והדבר ההוא רחוק מרצונו של מקום. אכן ארז"ל שאין קליפה וחיצוניות בעולם שאין בו ניצוץ קדוש המחייהו, נמצא שישראל קרובים לאותו הניצוץ, ועי"ז נתקיים הכל, ואמנם הניצוץ קדוש ההוא, אף שהקדושה והקליפה הם ב' הפכיים ורחוקים זה מזה כרחוק הקצוות, מ"מ הניצוץ ההוא להיותו שוכן אתו בתוך טומאתו של החיצוניות ההוא, הנה בהכרח מתדמה אליו כאשר יונח המרגלית זמן רב בתוך הטיט וכדומה, ולכן הוכרח דכל מה דאסר לן רחמנא שרי לן כוותיה, כי לולא זאת לא היה לאיסור ההוא מציאות בעולם כלל אלא אם כן יש בתוכו ניצוץ קדוש, והוא דומה להאיסור וכאמור והוא בעצמו מותר, ולכן אסר לן דמא שרי לן כבדא וכדומה, ולכן שאלה על בשר בחלב שלפי טבע המציאות כאשר יתבשל בשר תוך החלב יתבטל מציאותו אחרי שהוא נאסר בהנאה וכלו חיצוניות לא נמצא בו שום ניצוץ קדוש להחיותו. לזה אמר רב נחמן זווקי לה כחלא, הרי מצינו דשרי לן דכוותיה וישראל אוכלין אותו ומברכים עליו, ועי"ז נמשך קיומו ומגיע גם לחיצוניות הדבר ההוא, והבן כי הוא אמתי בעזה"י.

143

קמ״דואל זה אביט לפרש עם דברינו אלה דברי ירמיה הנביא ע"ה (טז, יט) אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו הבל ואין בם מועיל היעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים לכן הנני מודיעם בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה' ע"כ. ומקראי קודש הללו משוללי הבנה, ויש לדקדק, חדא, בלשון ואין בם מועיל לשון רבים, והוה ליה למימר לשון יחיד ואין בו מועיל, אף שמיני העכו"ם הם רבים מ"מ הרי התחיל בלשון יחיד דקאמר שקר וכן הבל ולא אמר שקרים או הבלים. ותו מאי דקאמר היעשה לו אדם כו', מה הוצרך להביא ראיה הלא זהו מושג בלי ראיה, ובפרט אז שיהיה נגלה לעין כל כי ה' הוא האלהים אין עוד וכל דבר מוחש ונגלה אין צריך לראיה. ותו מעיקרא מאי קסברי. ותו אומרו והמה לא אלהים אינו מובן ומיותר. ותו מאי הנני מודיעם, לא ידענו מה הוא הודעה זו, ולמה דייקא בפעם הזאת, גם אומרו וידעו כי שמי ה' אינו מובן כלל.

144

קמ״הוהנראה לומר בהקדם המשנה (פרק ד' דע"ז) שאלו את הזקנים ברומי אם אין רצונו של הקב"ה בעכו"ם למה אינו מבטלם אמר לו אם לדבר שאין לעולם צורך בו היו עובדים היה מבטלו הרי הם עובדים לחמה ולבנה כוכבים ומזלות יאבד עולמו מפני השוטים אמרו להן אם כן יאבד דבר שאין לעולם צורך בו ויניח דבר שצורך העולם בו אמרו לו אף אנו מחזיקין ידי עובדיהן של אלו ר"ל העובדים לחמה ולבנה, היינו, אם רואים ששאר ע"ז חריבות מעצמן ואלו קיימות היינו מודים לאלו, רש"י ז"ל שאומרים תדעו שהן אלהות שהרי הן לא בטלו ע"כ. ויש לדקדק באומרם אם לדבר שאין לעולם צורך בו, הרי נודע מרז"ל ומדרשים שלא נברא בעולם אפילו יתוש אחד אפילו שלשול קטן לבטלה, והכל לצורך העולם.

145

קמ״ואכן כל זה יובן עם הקודם, כי השאלה היה אם איתא כדבריכם שאין רצונו של הקב"ה בעכו"ם והוא שנאוי ומשוקץ ומתועב לפני השם יתברך כאמור בתורתנו, והוא היפך רצונו והוא חיצוניות גמור, אם כן מוכרח שיתבטל מעצמו ממציאות, בשלמא שאר איסורים שבתורה, אשר הם ג"כ הפך רצונו וישראל רחוקים מהם מאד ומציאותם קיים, כבר אמרנו שהוא ע"י ניצוץ קדוש המחייהו, והניצוץ שבתוכו הוא מה דשרי לן רחמנא כוותיה, שאותו הדבר אינו מתנגד לרצונו ונכלל בקדושה וישראל קרובים אליו כאמור, משא"כ עכו"ם לא שרי לן רחמנא כוותיה כלל, והוא אסור במשהו, הרי כולו הפכיות ומתנגד לרצונו, לא נמצא משהו מקדושה ומרצונו של הש"י בו, והרי זו שאלה גדולה.

146

קמ״זאמנם תשובת שאלה זו יובן בהקדם מה שארז"ל (עבודה זרה נ"ח:) אמר רב מאי דכתיב (דברים ד, יט) אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים מלמד שהחליקן בדברים כדי לטורדן מן העולם (פי' רש"י מניחן לטעות) והיינו דאמר ריש לקיש מאי דכתיב (משלי ג, לד) אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן בא לטמא פותחין לו בא לטהר מסייעין אותו ע"כ. והכוונה, שמה שנתן הקב"ה כח במאורות וצבא השמים להאיר ולמשול על הארץ והצמחים והמתכיות ושאר דברים, כי בכדי שיהיה שכר ועונש רצה הקב"ה שיהיה מקום לעכו"ם לטעות, דאם לא כן אין מגיע שכר לכופרים בעכו"ם. הרי שגם בעכו"ם יש קצת מרצונו של הקב"ה, והוא צורך העולם כדי שיהיה שכר ועונש שלתכלית זה היה בריאת העולמות, ואילו לא היה מקום לטעות לא היו הרשעים טועין ולא היו עונש וגם שכר לא היה. ממילא מעט מהרצון זה הוא הניצוץ המחייהו. אך דזה לא שייך רק בחמה ולבנה וכדומה, שצורך כל העולם הזה אליהם להאיר ולהצמיח וכדומה, ומתחלה נתן הקב"ה להם ממשלה זו כדי שיהיה מקום לעכו"ם לטעות, אבל השוטים העובדים לדבר שאין צורך העולם בו כשלשול קטן וכדומה, אף שבכולם יש צורך עולם וכמש"ל מ"מ למה יהיו הם נעבדים אחר שלא נשתנו למעליותא מכל הבריאות, כי לכולם יש מה מהצורך, משא"כ חמה ולבנה שכל עולם זה צריך להם והם המושלים שלאלו לא ניתן שום ממשלה ואין בהם מקום לטעות, אם כן אין בזה שום קצת רצון מהש"י שיהיו אלו נעבדים.

147

קמ״חולזה אמר אם לדבר שאין לעולם צורך בו היו עובדין, אין הכוונה שנברא לבטלה דהא אין שום נברא בעולם לבטלה וכמ"ש, אלא רצה לומר שאין צורך העולם שיהיו נעבדים שאינם נצרכים כלל לענין השכר ועונש, היו נתבטלים באמת, כי אין בו ניצוץ המחייהו, אבל הרי הם עובדים לחמה כו' שבאלו יש קצת מהרצון כדי לטורדן. והקשה עוד דאם כן יתבטלו אלו שאין הצורך שיהיו נעבדים, דהא באלו על כל פנים אין שום רצון וניצוץ, והשיבו אף בזה יש קצת רצון שיהיו קיימים דאם כן יתחזקו ידי אלו, ורצונו של הקב"ה אינו רק בבא לטמא פותחין לו, אבל מסייעין לו לא קאמרינן, ואם יתבטלו אלו הרי יהיה סיוע וחיזוק לעובדי החמה וזה לא רצה הקב"ה, לכן יש רצון מהש"י שאף אם יהיו דברים קטנים נעבדים לא יתבטלו, ורצון זה הוא הניצוץ והרצון המקיימם והבן.

148

קמ״טוהנה האומות שטעו בעכו"ם בראותם כח צבא השמים ואינם יודעים כלל שהקב"ה עשה זאת כדי לטורדן מן העולם, לא שמיע להו כלומר לא סבירא ליה, ובביאת הגאולה כאשר יוחש לעין כל שאין עוד מלבדו, המה יבואו לפני הש"י בהתנצלות על מה שעבדו עבודת גלילים, וזש"ה (ירמיה טז, יט) אליך גוים יבואו מאפסי ארץ ויאמרו אך הנה רואים אנחנו ששקר נחלו אבותינו בעבודת כו"ם, אך הוא מצד הבל ואין בם מועיל, ר"ל שהוכיחו שהוא רצון הש"י דאם לא כן הוא הבל ואין בו שום ניצוץ קדושה שכולו חיצוניות, והיינו ואין בם מועיל, ואם כן וכי תעלה על דעתך שיעשה לו אדם אלהים והמה לא אלהים ויתקיימו ולא יתבטלו, בהיות אין בם ניצוץ קדושה וכשאלת פילוסופים הנ"ל ומזה הוכיחו שבאמת המה אלהים, דאם לא כן היו מתבטלים, ולכן טעו אבותיהם והם עצמם ג"כ שואלים גם אז לומר קושיא זו במקומה עומדת.

149

ק״נועל זה משיב הקב"ה, לכן בפעם הזאת הנני מודיעם, ר"ל כי התירוץ האמתי שהוא לטורדן מן העולם לא הודיעם בתחלה, דאם כן היה בטל מקום הטעות, והרי רצונו היה שיהיה מקום לטעות לכן לא הודיעם, משא"כ בפעם הזאת שכבר בטל הטעות מן העולם לעיני כל, הנני מודיעם התירוץ על העבר, ומהו התירוץ, וידעו כי שמי ה', והוא על דרך מ"ש רש"י ז"ל ריש פרשת וארא וז"ל: אני ה' נאמן לשלם שכר טוב, ובלשון הזה נדרש בכמה מקומות אני ה' נאמן ליפרע כשהוא אמור אצל עונש כו'. קרוב לענין זה שמעתי מר' ברוך בר"א, והביא ראיה ממקרא זה, בפעם הזאת אודיעם את ידי ואת גבורתי וידעו כי שמי ה', ללמדנו שכשהקב"ה מאמן את דבריו אפילו לפורעניות מודיע ששמו ה' וכל שכן לטובה ע"כ. ועיין בשל"ה דף י"ד, והענין כי שם הוי"ה מורה על שהוא מהוה כל הנמצאים ובראם והמציאם הכל היה לתכלית שכר ועונש, וזהו וידעו כי שמי ה', ר"ל שזהו התירוץ לשאלתם, כי לבעבור ששמי ה' ויהיה שכר ועונש לכן עשה זאת והבן.

150

קנ״אונחזור אל הענין, שמעת נתינת התורה הושם הויות וכח כל הנמצאים וקיומם וחיותם ביד ישראל, שע"י התורה והמצות התלוים בכל מין מהם מתקיים המין ההוא ומתברך משרשו, והשורש משרשו, וכן גבוה מעל גבוה עד שורש כל השרשים, והברכה על כל דבר היא סבה הקרובה יותר מכל הסיבות לקיום המין ההוא כאשר יבואר. וזהו כוונת המאמר דלעיל, בג' מקומות מצינו שנתאווה הקב"ה שיעשו ישראל מה שהוא עושה כו' הוא האמור שהמשכת החיות מאתו יהיה ע"י מעשה ישראל, כי הקב"ה סובל העולם, ונגד זה צוה מצוה לישראל דוגמתו, וכן הקב"ה זן את העולם נגד זה צוה מצות הקרבנות דוגמת הדבר ההוא, הקב"ה מאיר לכל העולם ונגד זה צוה להאיר נרות במקדש, שהיא מצוה התלויה באור ומהם ממשיכים לישראל קיום הארה לשמש ולירח ולכוכבים שיאירו לעולם. וזה ג"כ כוונת המדרש בהעלותך לשון עילוי וחשיבות הוא לישראל שהם מאירין לפני מי שאמר והיה העולם, ר"ל אף שאנו רואים בבריאת העולם עשה כל זה מעצמו, וכמש"ל בביאור הפסוק (איכה ה, כא) חדש ימינו כקדם, מ"מ עכשיו ניתנה תורה ונתחדשה הלכה (שבת קל"ה.) הליכות עולם וחיותו יהיה ע"י ישראל, והרי זה חשיבות גדול כמאמרנו במשל דלעיל, שהמלך נתן מעשהו וממשלתו והנהגתו ליד בנו, וק"ל.

151

קנ״בואמנם לפי זה יקשה, מאחר שמעת נתינת התורה הכל תלוי במעשה ישראל, ושאם יסכימו כל ישראל לבטל מצות התלויות במין אחד יתבטל המין ההוא ממציאותו, אם כן הרי קיום מאורי אור בשמים הוא ע"י ברכת המאורות ומצות הדלקת נרות, אם כן במשכן נהי שבעת חנייתן היה נר דלוק במשכן וגם ברכו ברכת המאורות, מ"מ הרי פעמים שהיו נוסעים יומם ולילה, כמבואר באבן עזרא פרשת בהעלותך, גם הרשב"ם שם כתב על פסוק ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים ששלשה ימים רצופים ולילותיהם נסעו, ומחמת זה נתלוננו מרוב טורח הדרך מאד בלתי חניה ע"ש. אם כן הרי בעת ההליכה לא היה נר דלוק וגם ברכת המאורות לא ברכו דקימ"ל (ברכות י"א.) דפטורים הולכי דרך ממצוה דקריאת שמע וברכותיה, דכתיב ובלכתך בלכת דידך הוא דמחייב הא דמצוה פטור, אם כן מהיכן היה אז קיום המאורות בשמים ואיך לא נתבטלו. וצריך לומר דאף שמעת נתינת התורה הושם הכל בידי ישראל דוקא, מ"מ בזמן דלא אפשר מנהיג הקב"ה בעצמו כמו שעשה בעת הבריאה וקודם מתן תורה. וזהו כוונת המאמר דמנחות לפני העדות יערוך כו' עדות הוא לישראל שהשכינה שורה בישראל, ר"ל שמצד שרואין שצוה הש"י לישראל על הדלקת נרות, שהוא ודאי דבר שאינו צריך לו כי הוא המאיר לארץ ולדרים עליה, ובפרט שנר מערבי היה דולק בנס, הרי מוחש שהוא ית"ש איננו צריך לשידליקו נרות לפניו, אלא על כרחך שהוא כדי שיעשו ישראל מצוה, שעי"ז יומשך קיום המאורות, וזהו עדות שהשכינה ר"ל מלכות וממשלה והתנהגות כל העולמות שורה בישראל וכאמור.

152

קנ״גועל זה אמרו ואם תאמר לאורה הוא צריך, שמא תאמר שח"ו אין בידו לקיים הכל זולתי בהיות התחתונים עושים מעשה המצוה, והיינו לאורה הוא צריך, ר"ל שהוא צריך שיעשו ישראל זאת לקיום המין ושמבלעדי זאת לא היה יכול ח"ו לקיים המאורות. לזה אמר הרי כל מ' שנה שהיו ישראל 'מהלכין' דייקא, ר"ל בכל המ"ם שנה בעת שהיו מהלכין, אז לא היו מקיימין שום מצוה התלוי במאורות, לא הדלקת נרות ולא הברכות, לא הלכו אלא 'לאורו' דייקא, ר"ל היה הוא המקיים המאורות כמו קודם נתינת התורה, הרי שאף אחר מתן תורה ברצותו מקיים ומחיה כל דבר בלי מעשה התחתונים, כי איננו צריך לסיוע בניו כמו מלך בשר ודם, רק שנתן כח זה לישראל לאהבתם ולמען ילכו דרך ישרה ללכת במצותיו ובתורתו למען ייטב להם לעולם הבא בעת שינהיגו ש"י עולמות גדולות ורחבות כענין המשל הנ"ל והבן.

153

קנ״דוהנה כל מ"ם שנה שהיו ישראל במדבר ואכלו מן לכאורה יקשה איך לא נתבטל כל מיני מזונות, בהיות כל ישראל לא עסקו במצות התלויות בלחם ושאר מינים כי לא היה להם רק מן, וביחוד ברכת הנהנין שהיא הסבה הקרובה לקיום וחיות המין ההוא, ושאם יסכימו כל ישראל ח"ו בלי לברך ברכת הנהנין יתבטלו כל המינים, עד שמחמת זה ארז"ל (ברכות ל"ה:) שהנהנה מעולם הזה בלא ברכה הוא גוזל להקב"ה כי מכלה את הדבר הנאכל ואין ממציא אחר תחתיו כמו מי שמברך, וכמש"ל, ואם כן הרי ישראל לא אכלו, ואם כן לא ברכו, ואיך נתקיימו כל המינים. ואם אמנם ארז"ל (שיר השירים ד, כז) בלחם שהיו ישראל אוכלים במדבר ממה שהיו תגרי אומות העולם מביאים להם, ואם כן קיימו קצת מצות התלויות בהם, ואף אי נימא שתבואת הנכרי פטורה מתרומה וכדומה, מ"מ הלא על כל פנים ברכו ברכת הנהנין, וכך יש לומר בשאר מיני מאכל, שאפשר היו מביאים להם תגרי אומות העולם, וע"י הברכות נמשך חיות המינים כולם. אך בבשר, שאנו רואין צעקת כל ישראל תנה לנו בשר, הרי שלא אכלו בשר, מהיכן נתקיימו כל מיני הבעלי חיים ולא נתבטל מציאותם, ודוחק לומר על דרך שאמרנו במאורות שקיימם הקב"ה מעצמו, דאם כן למה פרטו רז"ל במאורות לבד ולא גם באלו.

154

קנ״האמנם ישוב דבר זה הוא ברור, כי המן נקרא לחם מן השמים והיה מתהפך לכל הטעמים, ומי שרצה לטעום טעם צלי טעם, טעם תבשיל טעם, והענין הוא כי כל דבר גשמי יש לו שורש רוחני, והשורש ההוא יש לו שורש וגבוה מעל גבוה, ובהשתלשלות השרשים והמסובבים נתעבה יותר ויותר, עד שבהגיעו לעולם השפל הזה יש לגשם זה צורת לחם, ולגשם זה צורת בשר, כל אחד לפי שרשו למעלה וגשמי הזה הוא מגושם עבור שיש בו פסולת ותערובות טוב ברע, ולמעלה בעולם המחשבה בשורש הגשמיים האלו אין רע רק כולו טוב, ורצה הקב"ה לזכך את ישראל ולהאכילם מאכל שכולו טוב ורוחני, הוריד להם השורש ההוא מעולם המחשבה רק נתגלם ונתלבש באויר הזה כאשר יתלבשו הרוחניים ברדתם לאויר הזה, ולכן היה נבלע באברים כי אין בו פסולת, ולכן היה מתהפך לכל טעם שרצו ישראל. כי דרך משל אדם העושה כלי, ורוצה אחר כך לעשותה על תכונה אחרת צריך תיקון ומעשה אחר, משא"כ דבר שהאדם מחשב באותה התכונה והתואר וכאשר רצונו נשתנה לעשותו על צורה אחרת אין המחשבה תלוי בשום תיקון ומעשה, רק ברצונו הדבר תלוי, וכשנשתנה רצונו לעשות בתואר אחר אזי תיכף ע"י שינוי רצונו נשתנה מחשבתו לתכונה אחרת לגמרי, לכן דברים הגשמיים שבזה העולם אי אפשר להפכם על תואר אחר לפי שכבר יצאו לפועל ולמעשה, והמעשה לא תנוסח ולא תשתנה, ואף שינוי שאפשר לה להשתנות מ"מ הוא דוקא ע"י מעשה, כי מעשה מוציא מידי מעשה, משא"כ המן שהוא בא מעולם המחשבה, ובו שורש כל המינים נשתנה ברצון בני אדם, שכל טעם שירצה האדם לטעום טועם, כי מחשבה נשתנה לפי הרצון וכאמור.

155

קנ״וומחמת שכל מיני המאכלים צריכין תיקון ויגיעה, וכמשארז"ל (ברכות נ"ח.) כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא לחם כו', והיינו לפי שמעורב בו פסולת ורע וצריך מיתוק ותיקון, משא"כ המן היה נאכל כמות שהיה יורד, כי אין בו רע כלל. נמצא לפ"ז, ע"י אכילת המן נתקיימו כל המינים כולם, שהרי המן הוא שורש כל המינין, ועיקר הברכות הוא שיתברך השורש של המין ההוא וכמ"ש, ואם כן כל שכן בהיותם אוכלים השורש עצמו וק"ל.

156

קנ״זואמנם הזוהר הקשה במש"ה שטו העם ולקטו וטחנו כו' הרי היה יורד לפני אהל של כל אחד והיה לוקט איש לפתח אהלו, ותירץ שזה היה לערב רב שהם היו צריכים לשוט וגם הוצרכו לדוכו, משא"כ ישראל אכלוהו כאשר ירד מן השמים ולקטוהו איש לפתח אהלו, וכן מטעם זה אמר הכתוב, והיה טעמו כטעם לשד השמן שהיה לו טעם מיוחד, וזה לערב רב, משא"כ לישראל היה משתנה לכל מה שרצו, כי הערב רב לא אכלו רק פסולת וגשמיית, לא כן ישראל שמאכלם היה רוחניים מעולם המחשבה. נמצא בראות הערב רב דבר זה, היה להם מקום לומר שבהמשך הזמן לא יהיה בשר בעולם, כי לפי מה שהיו הם רואים לא שייך תירוץ הנ"ל, שהרי הם אכלו דבר גשמיי לא נשתנה אצלם לטעם בשר, וכאמור.

157

קנ״חוהנה כאשר הערב רב התאוו לאכול בשר, וידעו שלא יפנה משה רבינו ע"ה לשאלתם, רצו להכניס התאוה ההיא גם לישראל, אכן דרך הרשע שרוצה לצעוק דבר רשעות והוא בוש מבני אדם לומר מיד הרשעות בגלוי, הוא עושה כך, מתחלה מלביש רשעות ההוא באיזה לשם שמים וצועק הגם שהאנשים מבינים מחשבתו ורשעתו, מ"מ מאחר שדבריו הם מלתא דמשתמע לתרי אפי, והוא מתנצל אז בהלבוש ההוא אשר אומר שהוא לשם שמים ואין הרשעות נגלה עדיין, ובהמשך הזמן שכבר נתרגל בצעקתו וכבר נודע בין החיים כוונתו הרעה, אז מוציא מתוכו כל רשעות כוונתו, כי שוב תוסר מסוה הבושה מעליו, ע"י שכבר דיברו בני אדם מרשעות כוונתו, ודבר זה אנו רואים בנוהג שבעולם. לכן כך עשו גם הערב רב, הנה היה להם בושת לפתות בני אדם שיצעקו בשר, וגם שמא לא ישמעו אליהם מחמת בושה, או שהרי מרגישין טעם בשר במן, לכן התחילו לפתותם בדבר נכון לומר, תדעו שסוף הדבר לא יהיה טוב כי הלא המן בזכות משה רבינו ע"ה, וכשימות יפסק המן, ולא יהיה אז בשר בעולם, מאחר שאין אתם אוכלים בשר כל זמן הזה, מיהו תלונה זו היו יכולים לתקן בקל, שיבטיחם הקב"ה שיקיים הוא מעצמו כל מיני הבעלי חיים כאשר עשה במאורות או שיאכלו פעם אחת בשר לפרקים וגם לא כולם רק באחד מהם די, דהא בצדיק אחד העולם מתקים וכמש"ל רק שכוונת הערב רב היה להוליכם ממדריגה למדריגה, שאחר שירגלו בצעקה זו אזי לא יבושו מלצעוק שהם עצמם רוצים לאכול בשר תדיר כולם ולא לפרקים, ואז יושלם תאוות הערב רב שיאכלו בשר.

158

קנ״טובזה נבא לביאור הפסוקים ויבואר יותר גוף הענין, אמר והאספסוף כו' התאוו תאווה, ר"ל שרצו לאכול בשר וידעו שלא יפנה משה רבינו ע"ה אליהם, לכן וישובו ויבכו גם בני ישראל, שפיתו גם בני ישראל לדבריהם, ועכשיו התחיל הפסוק לבאר בפרטות גוף המעשה ואמר, ויאמרו, ר"ל בתחלת תלונתם היה מסוה הבושה עליהם מלצעוק ולפרסם תאותם בגלוי, והלבישוהו במלבוש אשר הוא לשם שמים, ויאמרו מי יאכילנו בשר, לשון עתיד, ר"ל בסוף כשימות משה רבינו ע"ה מי יאכילנו אז בשר, דבודאי לא יהיה אז שום בשר בעולם, והמן ג"כ לא יהיה אז, ובמה נשיב נפשנו. ולבל תאמר הרי גם במצרים לא אכלו ישראל בשר כי לא ניתן להם, וכמ"ש המדרש ע"פ בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע, שהמצרים היו מצערים לישראל הושיבום לפני בשר ולא נתנו להם, ואף על פי כן נתקיימו כל מיני הבעלי חיים, אך שזה היה קודם מתן תורה, משא"כ עתה, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, הליכות עולם ע"י ישראל דוקא.

159

ק״סוזהו שאמרו זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ר"ל הן אמת שגם במצרים לא אכלנו בשר רק דגים, היינו לפי שהיה חנם בלי מצות שלא ניתנה תורה עדיין, משא"כ עתה שניתנה תורה, אם כן נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו וכשיופסק המן מה נאכל, כי בשר לא יהיה אז, ושמא תאמר כי המן הוא שורש כל המינים, וע"י אכילתו יקיימו כל המינים, לזה אמרו הנה עיניכם הרואות כי המן כזרעי גד כו' הרי תוארו תואר גשמיי, ותו הרי שטו העם ולקטו, ר"ל שצריך טירחא לשוט אחר לקיטתו, וגם צריך תיקון בדיכה וטחינה ואחר כל הטורח הזה היה טעמו כטעם לשד השמן שיש לו טעם מיוחד ואינו משתנה לטעמים לפי חפץ האדם, מכל זה מבורר שאינו רוחני מעולם המחשבה עד שנאמר שהוא שורש כל המינים, ואם כן עתיד שיתבטלו מיני הבעלי חיים ממציאות, והמן יופסק אחר פטירת משה רבינו ע"ה, ומי יאכילנו אז בשר. כל זה היו טענות הערב רב.

160

קס״אוהנה בבחינת מאכלם יש מקום לתלונתם וכאמור, אבל תוכיות תלונתם לא היה על תיקון הדבר ההוא שיבטיחם הש"י לבלתי יתבטלו המינים, אלא כוונתם היה לערער אח"כ על אכילת בשר בפועל. ואמר, וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו, ר"ל שעד הנה נתרעמו הערב רב ואח"כ שהכניסו הערב רב גם תרעומות הזה באזני ישראל והיו נאספים גם הם ובוכים הגם שהיו איש לפתח אהלו, ר"ל שישראל לא הוצרכו לשוט וללקוט אלא כל אחד היה יורד המן לפתח אהלו, ולישראל היה למן כל המעלות טובות שלא היה צריך תיקון, וגם היה נשתנה טעמו שזה לאות שהוא שורש כל המינים ואין להם מקום להתרעם, לכן ויחר אף ה' מאד, שמדבריהם ניכר מחשבתם שרוצים בתאוה לאכול בשר, ואמרו ובעיני משה רע, יש לומר שהורע בעיניו על שנתנו עיניהם במיתתו בחושבם שאחר מיתתו יופסק המן, ונתרעמו שלא יהיה להם אז בשר לאכול, רק שמחמת הבושה הלבישו תחלה תרעומתם בדרך אחרת, וכמש"ל.

161

קס״בובא משה רבינו ע"ה ואמר למה הרעות כו', זה יבואר בהקדם דמקשים למה המן ועננים ובאר שהיו בזכות משה ואהרן ומרים פסקו לאחר מיתתן, והרי גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם (חולין ז:), ואם כן כל שכן שבמיתתם הוה ליה להגן על ישראל. ומתרצים נהי שהם גדולים מ"מ למה יגן זכותם על אחרים, ודוקא בחייהם יכולים להגן על אחרים עבור הגוף שהם בצוותא חדא, ומה שזכות אברהם יצחק ויעקב מגין לעולם, היינו לפי שישראל הם בניהם, וזכות האב על בניו מגין תמיד, כי אלו יש להם קורבא גם מצד נפשותיהם, לכן יכולים להגין גם בהיותם בעולם הבא. אך לכאורה הא משה רבינו ע"ה היה כולל נשמות כל ישראל, והיה לו דביקות עם ישראל מצד נשמותיהן ומדוע פסק המן אחר פטירתו. אכן באמת אנו רואים בפרשת יתרו שמתחלה היה משה רבינו עליו השלום לבדו המנהיג לכל ישראל, ואמר לו יתרו צא המלך בגבורה, ונצטוה לשים שרי אלפים שרי מאות כו', ענין הדבר כי כשם שיש תולדות מצד הגופים כך יש תולדות בנשמות, שיש נשמת אדם אחד המחלקת ניצוצות וכל ניצוץ נעשה נשמה לאיזה אדם אחר, ואלו האנשים אשר חיותם אלו הניצוצות, מקבלים תמיד חיותם משורשם, דהיינו הנשמה ההיא הכללית, והמה נעשים תלמידיו ומיד מתדבקים בו באהבה עזה, והמה נשמעים אליו ומשוכים אחר רצונו כבן לאב כי המה תולדותיו, ולכן התלמיד מחוייב לשמש את רבו יותר מהבן לאב, כי הוא אליו בן מצד הנשמה בן ממש.

162

קס״גאכן לפעמים שמזדמן התלמיד אצל רב אחר שאינו תולדה שלו אזי אף על פי שהרב ההוא מדריכו ומלמדו, מ"מ אינו נמשך כ"כ אחרי רצונו, ולפעמים יכול ג"כ להתרעם עליו ולהתקוטט עמו, כי הוא אינו אביו והוא איננו כבנו, ואיננו רק כאשר ישא האומן את היונק וקורבה אין ביניהם, ולכן מתחלה היה סברת משה רבינו ע"ה שנשמת כל ישראל המה תולדותיו ממש ביחוד, וימשכו אחר רצונו ויקל עליו שיהיה הוא לבדו המנהיג כל ישראל, אכן הקב"ה ראה שיצטרך עוד שיעבוד גליות ואילו היה הדבר כך לא היה חטא ובחירה בישראל, והיה בא משה רבינו ע"ה לארץ ושוב לא היה אפשר להיות גלות, לכן עדיין לא רצה הש"י אז שיהיו נשמות ישראל תולדותיו ממש, רק יחידי הדור הסגולה, אבל שאר העם אף שהיה משה רבינו ע"ה רבם ומלמדם ונפשם קשורה בנשמתו ומקבלים ממנו, מ"מ לא תולדות ממש היו, והראיה שהרי כמה פעמים נתרעמו ונתקוטטו עמו, זה יורה שלא היו תולדותיו ממש, כיון שכן משום הכי לא היה זכותו של משה רבינו ע"ה מגין לאחר פטירתו, ולכן נפסק המן אז.

163

קס״דולזה אמר למה לא מצאתי חן בעיניך לשום את כל משא העם הזה עלי, ר"ל בעת שהייתי רוצה שאהיה המנהיג לבדי, ואתה צויתני להשים שרי אלפים שרי מאות שבחינת נשמות שרים ההם היו האבות לנשמות אותם שתחתיהם, זה היה שורש לאלף וזה למאה, ולמה לא מצאתי חן בעיניך שתשים משא כולם עלי, מזה אני יודע כי האנכי הריתי כו', ר"ל שאינם נגדי בבחינת תולדות רק תאמר אלי שאהו כאשר ישא האומן את היונק אבל לא בבחינת תולדות, ומחמת זה מצאו מקום לתרעומתם הזה באומרם שהמן יופסק אחר פטירתו, משא"כ אם היו נגדי בבחינת תולדות ממש, לא היה מקום לתרעומת כי לא יופסק המן. ועתה שמתרעמים אני שואל, מאין לי בשר לתת לכל העם, וכי תימא הלא תרעומתם הזה אפשר לתקן בקל שאבטיח להם שלא יתבטלו הבעלי חיים ממציאותם בלי מעשיהם, זה אינו, כי אף שעכשיו הלבישו תרעומתם בזה האופן שאומרים על להבא מי יאכילנו בשר, מ"מ אני מבין הסוף שיומשך מזה כי לעתיד יבכו עלי לאמר, תנה לנו בשר, 'לנו' דייקא, ונאכלה, שירצו לאכול בשר ולא אחד או ב' מהם לקיום המין, רק 'לנו' 'לכולנו' דייקא, ונאכלה כולנו ודבר זה כבד עלי איכה אשא לבדי טירחא זו להאכילם בשר, ועל זה השיבו הש"י שיתן לו אנשים שישאו אתו.

164

קס״הואל העם תאמר התקדשו למחר ואכלתם בשר כי ידעתי רוע כונתם כי בכיתם באזני ה' רק לאמר מי יאכילנו בשר להבא, אבל לא אמרתם כלל שאתם חפצים עתה לאכול בשר, אבל האמת אני יודע רוע לבבכם כי מיד ונתן ה' לכם בשר, 'לכם' דייקא, ואכלתם 'אתם', כי אתם מתאוים בעצמיכם תאוה לבשר. ובל תאמרו שאכילה זו יהיה כדי שיתקיימו מיני הבעלי חיים כי לא יום אחד כו' עד אשר יצא מאפכם, כי לענין קיום המינים היה די באכילה פעם אחת, כמשארז"ל (חגיגה ה:) כל העוסק בתורה יום אחד בשנה כו' כי מצות יום אחד של השנה יש בו כח לקיים כל השנה כולם, וגם לא הייתם צריכים לאכול כולכם, וכל שכן הרבה עד שימאס בעיניכם. והבן כל זה היטב ונכון בע"ה. חסלת פרשת בהעלותך

165