ערבי נחל, בחוקתי ב׳Arvei Nachal, Bechukotai 2

א׳תקסד

ב׳אם בחקותי תלכו כו'. עיין באור החיים פירוש במלת תלכו על דרך שאמר דוד המלך ע"ה (תהילים קי"ט, נט) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, שארז"ל (יל"ש ח"ב תתצ) שהיה לבו וטבעו כ"כ נוטה אל הטוב עד שהיו רגליו מוליכות אותו בעצמם לבית הכנסת ולבית המדרש, והיינו אם בחקותי תלכו מעצמכם ע"ש. ויש לדקדק לדבריו לדעת הרמב"ם שמי שטבעו נוטה לרשע ומתגבר על יצרו ועושה טוב שכרו יותר גדול מן אותו הצדיק אשר נוטה לטוב מצד טבעו, ואם כן יותר היה ראוי שכל היעודים הללו שייכים יותר להמתגברים על יצרם ולפחות הוה ליה למימר היעודים אתרווייהו ולמה פרט היעודים ההם רק לאותן שטובים בטבען.

ג׳אמר עוד, ופניתי אליכם והפריתי אתכם, פירש"י ז"ל אפנה מכל עסקי לשלם שכרכם כו'. והוא תמוה, שאין זה שייך רק בבשר ודם שצריך לפנות מעסקיו, משא"כ בו ית' הכל נסקרים בסקירה אחת. אמר עוד, אם לא תשמעו לי ולא תעשו כו' אם בחקותי תמאסו, הנה פסוק זה ואם בחקותי תמאסו מיותר לגמרי. ונתתי פני בכם כו', פירש"י פונה אני מכל עסקי להרע לכם, קשה ג"כ כנ"ל איך יתכן בו ית' פניה מעסקים. ותו קשה, בודאי אין ליתברך שום עסק זולת מה שמתעסק עם נבראיו פעמים לטוב פעמים להיפוך, אם כן ממה נפשך אם סתם עסקיו להיטיב איך שייך פונה אני מכל עסקי להיטיב ואם סתם עסקיו להיפוך איך שייך פונה אני כו' להרע כו'.

ד׳והנראה שיובן כל זה עם דרושנו בפרשת בראשית ע"ש כל דברינו ומה שביארנו שם פסוקי קוה קויתי ה' ויט אלי כו' ואוסיף בו עתה עוד המשך יותר הפסוקים זבח ומנחה לא חפצת כו', והוא כי המופת על כל אותן הדברים שאמרנו שם שכל העולמות נתהוו וקנו מציאות מחשביי כשעלה במחשבה לפניו לבראותם, כמו האומן שעושה כלי צריך תחלה שיצויר במחשבתו הכלי ההוא ואז עושה אותה בפועל על פי הציור ההוא וכשנגמרה בפועל כאשר היתה ממש במחשבתו מקבל האומן תענוג מהכלי ההוא ואומר כך חפצתי בתחלה וכך היתה מצויירת במחשבתי ממש, משא"כ כשיש בה חסרון מצטער ואומר לא כך חפצתי, ועל דרך זה פירשו יתפאר בי כי חפץ בי, כי נשמותיהן של צדיקים עלו במחשבה, וביציאתם לפועל בעולם הזה מצד היצר הרע ובחירה מקבלים חסרון והוא כביכול ויתעצב אל לבו, משא"כ כשהם צדיקים כביכול מקבל תענוג.

ה׳אמנם המשל אינו דומה לגמרי להנמשל, כי בהמשל אחר יציאת הכלי לפועל אינה שייכות עוד לכלי היולי המצויירת במחשבת האומן ואפילו במות האומן הכלי קיימת, מה שאין כן בהנמשל תמיד עולמות המעשה מקבלים חיותם וקיומם ע"י עולמות המחשבה, ויש על זה ראיה מהתורה שאמרה זאת התורה לעולה ולחטאת כל העוסק בתורת עולה כאלו הקריב עולה כו' (מנחות ק"י.) והיינו שיעסוק בדיני העולה וישתוקק מתי יבא לידי ואקיימנה וע"י זה נחשב לו כמעשה, וכמ"ש אור החיים בפרשה זו ואת מצותי תשמרו מלשון ואביו שמר את הדבר ע"ש, ולכאורה איך יהיה זה נחשב כעולה וכחטאת, אלא לפי שעיקר חיות עולם המעשה נמשך לעולם מעולמות המחשבה ממילא העוסק בתורת עולה וההשתוקקות מתקן בעולם המחשבה וממילא נמשך משם חיות ההוא לעולם המעשה, רק שצוה ה' שגם במעשה יקיימו עולה וחטאת לתקן בעולם המעשה ג"כ, אבל עיקר התיקון הוא בעולם המחשבה, לכן בעת שאי אפשר להקריב הקרבן די במה שמתקיים בעולם המחשבה כי נמשך משם ממילא לעולם המעשה, ועז"א הפסוק ראיה לדבריו כי הרי בעת אשר זבח ומנחה לא חפצת אז אזנים כרית לי לשמוע וללמד בדיני הזבחים ומנחות, וכן בעת אשר עולה וחטאה לא שאלת אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כו', ר"ל לעסוק בתורת עולה וחטאת ולעשות רצונך אלהי חפצתי, ר"ל התשוקה לקיים מצותיהן ועי"ז ותורתך בתוך מעי שנמשך גם לעולם הגופני המעשיי.

ו׳ויתכן יותר עם אמרם (מנחות ק"י.@11) זאת התורה לעולה ולחטאת וכי צוה הקב"ה לשאול דיני התורה את העולה והחטאת אלא כל העוסק בתורת עולה כו', ולז"א הרי עולה וחטאה לא שאלת אלא על כרחך כוונתך באומרך זאת התורה לעולה הוא הנה באתי במגלת ספר כו' וכאמור, ואמר הפסוק זאת לראיה על דבריו שכל מה שעלה במחשבה הוא קיים לעולם, ממילא כיון שישראל עלו במחשבה לכן טובה שלהם מועטת בעולם הזה כיון שכל מה שעלה במחשבה היה במדת הדין, משא"כ העכו"ם טובתן מרובה בעולם הזה כיון שלא עלו כלל במחשבה והצדיקים שעלו יותר במחשבה מתנהגים יותר במדת הדין והבן. ועיין עוד שם כל דרושנו ומה שביארנו שאלת משה רבינו ע"ה מפני מה צדיק וטוב לו כו', והתשובה צדיק בן צדיק ע"ש.

ז׳העולה מזה, כי מי שהוא מטבעו צדיק הנה זה עלה במחשבה ויש בו חסרון שמצד הטבע רע לו בעולם הזה כי מציאותו במדת הדין וכך הוא מונהג תמיד, ומי שהוא מטבעו רשע יש בו מעלה שמצד הטבע טוב לו כי לא עלה במחשבה ומונהג ברחמים, ואמנם הצדיק מצד הבחירה וטבעו רע זה לא עלה במחשבה ויש לו ב' לטיבותא וטוב לו בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע מצד בחירתו וטבעו טוב זה יש לו ב' לריעותא כי עלה במחשבה ומונהג במדת הדין ורע לו בעולם הזה ובעולם הבא, אכן כשנתן ה' התורה אלמלי לא חטאו ישראל רצה לבטל שאפילו לצדיק בטבעו יהיה לו טוב גם בעולם הזה ואפילו רשע בטבעו יהיה לו רע בעולם הזה כדי שיוכר היטב ענין השכר והעונש אכן אמרו הפילוסופים שהנמנעות אינם חסרון בחוקו יתברך,ואמרו שאחד מהנמנעות הוא ב' הפכים בנושא א', וענין זה הוא ג"כ כמוהו, כי מאחר שמונהג במדת הדין ואדם אין צדיק כו' איך ייטב לו בעולם הזה, וכן הרשע בטבעו שמונהג במדת הרחמים איך יהיה רע לו בעולם הזה והרי אלו הם מהנמנעות שהם ב' הפכים בנושא א', אכן התירוץ על זה אמרם ז"ל (בראשית רבה לג, ד) הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים, אבל עכ"פ אינו בכלל הנמנעות, וכן הרשעים עושים להיפוך, ועל דרך זה אמרז"ל (עבודה זרה ג:) הקב"ה עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים והיינו המתקת הדינים, אבל שימשיך למדת הדין וייטב לו זהו באמת מהנמנעות.

ח׳ובזה מובן ענין הפרשה, הנה ידעו ישראל כי הצדיק בבחירתו טוב לו בעולם הזה והרשע בחירותו רע בעולם הזה, ולכן ראוי לבחור בטוב. וכן ידעו שאף הצדיק מטבעו יהיה לו עכ"פ עולם הבא ושהרשע בטבעו יהיה לו עכ"פ גיהנם, אך דאגו שמי שיהיה צדיק בטבעו יהיה רע לו בעולם הזה ושהרשע בטבעו יהיה טוב לו בעולם הזה כי ההיפך הוא מהנמנעות, לכן על זה הוצרך משה רבינו ע"ה להבטיחם שגם זה יעשה ה' בארץ ושאין זה מהנמנעות, ולכן אמר אף אם בחקותי תלכו דהיינו מטבעם כדברי האור החיים אף על פי כן יהיה לכם גם טובה בעולם הזה, וכי תאמרו שהוא מהנמנעות, לז"א ופניתי אליכם פונה אני מכל עסקי להטיב לכם, ר"ל אף שזה מונהג במדת הדין ואז העסק אינו להטיב בעולם הזה והוי ב' הפכים שהוא מהנמנעות מ"מ פונה אני כו' היינו התהפכות מדת הדין למדת הרחמים והוא על צד הנס והפלא אבל עכ"פ מהנמנעות.

ט׳ואמר עוד, ואם לא תשמעו לי ולא תעשו היינו מצד הבחירה, ובפסוק שני ואם בחקותי תמאסו ואת משפטי תגעל נפשכם היינו רשעים מצד טבעם, ואמר נגד אופן ראשון העונשים כי הרשע בבחירה רע לו בעולם הזה, ונגד אופן השני אמר ונתתי פני בכם שעם שמהטבע נמשך שיהיה טוב להם מחמת מדת הרחמים מ"מ פונה אני מכל עסקי כו' ע"ד ארורים הרשעים שמהפכין כו', והבטיחם שיעשה ה' כן בארץ כדי לחזק התורה שיהיה רע לרשעים ועוזבי ה' יכלו, וצדיקים ככפיר יבטח בשם ה' וישען באלהיו.

י׳אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם כו'. יש לדקדק השינוי בין הברכות ובין הקללות, דכאן אמר בחקותי ומצותי מייחד החוקים והמצות לעצמו ית', ולקמן כתיב ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות האלה ולא כתיב את כל מצותי.

י״אומה שנראה לי בישובו עם מה שאני מבאר מה שאמר אליהוא לאיוב (איוב לד, יא) כי פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימצאנו, ובארתי על פי מ"ש הבינה לעתים (דרוש ו') לבאר פסוקי שמואל (שמואל ב' ז', יד) שאמר נתן הנביא ע"ה לדוד המלך ע"ה במלאכות ה' אני אהיה לו לאב והוא יהיה לי לבן אשר בהעוותו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, ומיד אמר דוד המלך ע"ה לפני ה' מי אנכי ה' אלהים ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן עוד זאת בעיניך ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק וזאת תורת האדם ה' אלהים. והוא, כי החוטא אליו יענישנו ית"ש לפי ערך החטא שעשה למרות עיני כבודו ח"ו יהיה העונש ההוא בלי גבול עונש אלהיי כי לאלהים חטא וגם כל תשובה וכל אילי נביות לא היו מועילים. אמנם היה מחסדיו ית"ש שאינו מענישו עונש אלהיי אלא מענישו לערך החוטא שהוא אדם וכאלו לאדם שכמותו חטא ולכן העונש קטן וגם תשובה וחרטה מועיל לו.

י״בוזהו ביאור הכתובים כי הוא ית' הבטיחו לכונן כסא ממלכת זרעו עד עולם, וזהו ודאי הוא כשיזכה, ועוד הוסיף כי לא בלבד כשזרעו ילך בדרך תמים ולא יחטא יהיה עמו, אלא אפילו בהעוותו יתנהג עמו כאב עם הבן ולא ייסרהו כפי הראוי בעונש אלהיי נערך אל גדולתו ית' אשר אליו חטא, אלא, והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם, אתן לו יסורין ותוכחות אנושיות ושל בני אדם. ועל זה נתן דוד המלך ע"ה תודות אלו על שני חלקים, על הראשון אמר מי אנכי כו', כי לרוב ענותנותו לא מצא אצל עצמו זכותים ראוים שיגרמו הבטחות ההצלחות שהבטיחו, ולא זו בלבד כי היה דבר קטן בעיניך מה שדברת על ביתי וזרעי בהיותו בלתי חוטא שאז הוא קרוב אליך, כי גם הוספת לדבר לטוב על בית עבדך אפילו למרחוק, ר"ל בהיותו ח"ו מרוחק ממך שהוא בהעוותו, שהבטחת לבלתי ייסר אותו כפי הראוי לו בעונש אלהיי אלא בשבט אנשים. והג' זאת תורת האדם השפל שימתיק לחטא נגדו עונש זמניי כל שהוא ולא בתכלית הקושי עכ"ד.

י״גוז"ש כי פועל אדם ישלם לו, שהיה מחסדו שתשלומי עונש העבירות נחשבים רק לפועל אדם ואיננו עונש אלהיי, ומה שכפל ואמר עוד וכאורח איש ימציאנו, הוא עוד חסד אחר אשר מקיל ית"ש העונש בהיות האדם מוסת מאד מהיצר והארכנו מזה במ"א כי כאשר האדם חוטא ג' פעמים ח"ו אזי נכנסה הטומאה באבר הנשמה מעבר לעבר ומה שחוטא אח"כ הוי אונס גמור כי כבר נשרש בחטא, ולכן רוב המחברים הקילו לבעל תשובה שאפילו עבר עבירה א' אלף פעמים אין צריך לעשות תשובה רק על ג' פעמים הראשונים מכל חטא וחטא, ואם כי כשאינו עושה תשובה ומקבל עונשו בגיהנם נענש על כולם, מ"מ אין עונשם חמור כעונש ג' הראשונות כי אז עדיין היה טוב הבחירה קלה בידו.

י״דוזהו משארז"ל (בראשית רבה כב, יא) יצר הרע דומה תחלה להלך ואח"כ לאורח ואח"כ לאיש, ר"ל כי בפעם ראשון שחטא נעשה הכתם מבחוץ ואינו נרגש בפנימיות אבר הנשמה והוא כמו ההולך ממקום למקום אשר ברגע איננו במקומו הראשון, וכן קל על האדם לשוב מאותו החטא. כשחוטא פעם ב' נכנס הכתם ורוח הטומאה בעובי האבר ונעשה כמו אורח השוכן בבית איזה ימים ומ"מ יעבור אח"כ משם. וכשחוטא פעם ג' נכנס רוח הטומאה מעבר לעבר וגורש הקדושה משם ונעשה כבעל הבית השוכן בבית בקביעות ולכן עיקר העונש על אותן ג' העבירות, אבל מה שחוטא אח"כ הוא נחשב כמעט כאונס ואין העונש גדול כראשונות. ולז"א לא די כי פועל אדם ישלם לו ולא עונש אלהיי, עוד זאת חסד אחר, כי כאורח איש ימציאנו, שממציא אליו התשלומין הם לערך היות בחינת אורח או בחינת איש וכאמור.

ט״והיוצא מזה כי עונשי העבירות הם לערך אדם החוטא ולא לערך מי שחוטא נגדו. ואמנם שכר המצות אינו בערך האדם המצווה, אלא בערך המצוה עליהם ית"ש והוא שכר נפלא ורב טוב. ולרמז זאת אמר כאן בחקותי תלכו ואת מצותי דייקא, לומר שכר המצות יהיה בערכי אשר אני אני הוא המצוה עליהם. ולקמן אמר ולא תעשו את כל המצות האלה, לרמז העלמת מי הוא המצוה עליהם ולא דיבר אלא מהאנשים המתעלמים מעשותם וכאמור.

ט״זונתתי גשמיכם בעתם כו', שאלו הראשונים מדוע לא נזכרו בתורה רק יעודים הגשמיים ולא הרוחניים, ותירצו בזה כל אחד ואחד לדרכו כולם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת. וגם יש לומר עוד כי במעט עיון לא קשה מידי. נקח משל ממלך א' גדול ורב ראה אדם א' ממדינה אחת רחוקה ויאהבהו אהבה עזה נפשו נקשרה בנפשו, ומרוב חשקו בו רצה לבל יפרד האיש ההוא ממנו אפילו רגע וישב אתו על כסא המלוכה ויתענג עמו בכל מה שהוא מתענג. אמנם הבין המלך שעם היות שבודאי האיש ההוא יתרצה בזה כי מי פתי לא יסור הנה ומי זכה עוד לגדולה זו ובודאי בשמחה רבה יתרצה לזה, מ"מ ענין זה הוא אליה וקוץ בה, כי האדם יש לו במדינתו אשה ובנים ודעתו של אדם קרובה אצל בניו, והנה ישב זה האיש עם המלך על כסאו ומתעדן בכל מיני עידן ובכל פעם יצטער בזוכרו עניני אשתו ובניו ויחשוב מי יחרוש חרישם ומי ילחם מלחמתם ומי יעשה להם השתדלות לכל צרכיהם, ומה א"כ תענוג ועידון יהיה אליו אם הצער והתוגה תמיד מעורב בו. לזאת שלח המלך סרסור שלוח מאתו אל האיש ההוא לאמר: דע לך כי המלך חפץ בך מאוד באהבה חשוקה וחפיצה עד שברוב חשקו בך בחר בך שתשב עמו על כסא ממלכתו וכל העידונים וכל סגולות המלכים ותענוגיהם לך כאחד עמו ותהיה עם המלך בשבתו ובקומו וכל המלוכה בידך עד חצי המלכות ותעש.

י״זוהנה, עוד זאת עושה המלך הנה הוא שולח עושר רב וגדול לביתך להיות לאשתך ולבניך ושולח להם עבדים רבים ומשרתים הרבה לכל אשר יחפצו כדי שלא יעלה בלבך לדאוג בשום פעם על עניניהם, ובא השליח אל האיש ההוא והגיד לו כל הדברים האלה היעלה על הלב כי מאן ימאן האיש ההוא באומרו מדוע לאשתי ובני מבטיח המלך עושר רב ועבדים ושפחות ולי אינו מבטיח מאומה, כי בודאי באין ספק שאלה זו מבוארת התשובה והביטול, כי מה יבטיח לו המלך ולמי כל החמדה והגדולה הלא לו ועוד לו אך המלוכה ומה יש לו לצעוק עוד אל המלך והלא גם מה שנותן המלך לאשתי ולבניו כל הכבוד ההוא אינו רק בשבילו פן יעלה איזה צער בלבו עליהם ולא יהיה עידונו ותפנוקו במילואו וטובו, זהו המשל.

י״חואמנם הנמשל הוא עצמו מהותנו אנחנו עם ה' אשר בחר בנו לחלקו ונתן לנו תורתו אשר היא שעשועיו יום יום וקראנו אחים וריעים וכל העולמות מסר לנו בהיותנו שומעים ומקשיבים לקולו וצדיק מושל ביראת אלהים. וכבר ארז"ל (אבות ד, ב) שכר מצוה מצוה, כי המצוה עצמה היא שכר המצוה, וכל נפש הישראלי תתענג ותתעדן בדשן ושמן בעשותה אחת ממצות ה'. וצונו ה' על האהבה והדביקה וחשיקה והחפיצה בו לבל נפרד מאתו כרגע כאומרו (שמות יט, ו) ואתם תהיו לי, מי זכה עוד לגדולה הזאת אשר חשק בנו מלך מלכי המלכים להיות אתו עמו תמיד כל הימים ולהתענג בדשן נפשותינו על כסא מלכותו ית' ויתעלה וישתבח בפי כל מי שעשה לאבותינו ולנו את כל הגדולה הזאת וזיכנו בתפנוקים האלה עידונים ותענוגים אשר מלאכי מעלה התאוו וחשקו באומרם (תהילים ח, ב) אשר תנה הודך על השמים, ותענוג שמרגיש נפש הישראלי מהתורה והמצוה הוא עצמו נצחיות הנפש והשארותם ונעימותם ותענוגתם בעולם הבא מענין (ברכות י"ז.) עולמך תראה בחייך זולת כי בעולם הזה בהיות הנפש מלבשת בחומר חשוך ומוגבלת על ידו לכן בעל כרחך גם התענוג מוגבל, אכן כאשר תפשוט הנפש מעילה ממנה ואז איננה מוגבלת אזי גם התענוג ההוא מתרחב ומתפשט ונעשה נחלה בלי מצרים.

י״טהנה כי כן זיכנו יוצרנו ית"ש בצוותו אותנו חוקים ומשפטים צדיקים. ואמנם הביט ה' וראה כי בכל התענוגים הללו יומשך ג"כ לפעמים לנפש הישראל איזה דאגה, כי בהיותו דבוק תמיד בו ית"ש ומתעדן בדשן נפשו וכל עולם הזה אצלו להבל דמה מי יחרוש חרישו ומי ישתדל בהצטרכות גופו אשר הוא נמשל לאשה אל הנשמה כענין כל חומר וצורה שהחומר בבחינת אשה נגד הצורה וכל כחות הנמשכים מהחומר יומשלו לבנים ובנות, ואם כן ידאג האדם על הגוף וכחותיו כי מאין יקח הצטרכותו, ואם יצטרך האדם בעצמו לעשות צרכי גופו נמצא חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה כו' (ברכות ל"ה:) תורתו מאי נעשית, ונפסק תענוגו ועידונו. ועוד, כי כל זה להבל דמה בעיני נפש הישראלי ומואס בו מאין עוד פנות אליהם וא"כ ידאג לפעמים על אשתו ובניו שהם גופו וכחותיו בעת יחסר להם צורכם וגם ידאג על נפשות אשתו ובניו ובנותיו ממש כי אין כל איש אשר יוכל לומר איכא קרמי באגמא ויחס לב אדם איש על בנו כי נכמרו רחמיו עליו, ונמצא יהיה התענוג ההוא מעורב במעט דאגה ותוגה.

כ׳לזאת שלח ית"ש אלינו שלוחו נאמן ביתו והודיענו אשר חפץ בנו ית"ש לקרבנו אליו ככל האמור, ושנתענג בכל מיני עידון בקיום התורה, והנה, עוד זאת עושה לכם, כי הנה לצורך האשה והבנים יתן עושר רב, השמים יענו את הארץ בגשמים בעתם, ויהיו בתיכם מלאים כל טוב ועבדים ומשרתים רבים באופן שמלאכתכם נעשית ע"י אחרים באופן שלא יתערב בתענוג שלכם שום דאגה וצער על ענין האשה והבנים.

כ״אוזהו מה שאמר לנו השליח הנאמן בפרשה זו, והוסיף עוד לומר גם ההיפוך פן איזה אדם יעלה על ליבו לומר שאין רצונו לסמוך על הנס ונפשו מרה לו על נפשות אשתו ובניו ולזאת יעסיק במלאכה שיהיה ביתו מלא טוב מיגיע כפו ועי"ז יתבטל ממלאכת שמים ויהיה עבודתו רק לפרקים בדרך קרי והזדמן, הודיענו, שמלבד שהוא מפסיד התענוג הגדול ההוא הנה גם מה שחשב להשיג תמורת ההפסד ההוא ריוח אחר שהוא מילוי גופו ונפשות ביתו גם זה לא ישיג, אלא אדרבה, אם ישים אל לבו להשתדל תמיד בצרכי עולם הזה היא לא תצלח, כי אם הוא מתעסק בצורכו תמיד מאין פנות אל העבודה אז ה' יעזבהו לעצמו ולא ישלח בו את ברכתו אחר שהוא חושב לעשות חיל בכח עצמו מבלי לסמוך על ברכת ה' שהבטיחו, משא"כ אם ישים כל בטחונו בצורכי האשה והבנים על הבטחת מלך מלכי המלכים שהבטיחו לשלוח ברכתו אז ה' יעשה הבטחתו ויהיה ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה.

כ״במעתה, היעלה עוד בלבנו לשאול מדוע להאשה והבנים הבטיח ה' את הברכה בכל מיני מילוי וטוב, ועל האדם עצמו דהיינו הנשמה לא הבטיח, אין ספק כי שאלה זאת מבוארת הביטול, כי מה יבטיח עוד בתענוגים הלא התורה והמצוה וקרבנו אליו זהו עצמו תכלית התענוג ולמי כל החמדה והגדולה ומה צורך עוד להבטיח איזה שכר ותענוג והלא גם כל הכבוד והעושר והברכה אשר הבטיח ליתן לצורך האשה והבנים אינו רק בשביל הנשמה שתהיה תענוגה ועידונה במילואו וטובו בל יפסק רגע ובל יתערב איזה דאגה וכאמור. וכן ענין העונש שהזכיר בפרשה זו מה לו להזכיר העונש המגיע אל הנשמה, והלא אין עונש גדול ממעשה ההוא בעצמו שיעזוב תכלית התענוגים ותדבק נפשו בדבר הכלה ונפסד ותהיה נפשו ממילא נפסדת, רק הודיע כי גם התמורה שחשב להשיג לא ישיג, וכאשר נתבאר באופן שלא נשאר כלל מקום לשאלה זו.

כ״גואם תשאל עוד ותאמר, הן אמת כי נפש הזכה מהרגשת נעימות אהבה בתענוגים ותתעדן בדשן נפשה בקיום התורה והמצות ודאי טוב דברינו, אבל עדיין היה מהצורך לכתוב בתורה שכר הרוחני בכדי שגם הנפש אשר איננה משגת הנעימות ההוא ואין ענינה רק מצות אנשים מלומדה תבין גם הנפש ההיא ותדע שכר הנפשיי. הנה זה אינו קושיא כלל, כי לאיש כזה אין מהצורך כלל להודיע כי מי שאין במעשיו רק מצות אנשים מלומדה הנה הוא לא ישיג נעימות עולם הבא זולתי ע"י מצות הצדקה והחזקת תלמיד חכם והתקרבות לחכמים וצדיקים אשר מאורם יושפע גם עליו, ובהיותו בענין זה באמונת חכמים אז יספיק לו מה שישמע מהם, ואם לא יהיה בענין זה באמונת חכמים הנה באמת איש ההוא לא ישיג לנעימות עולם הבא מאחר שאינו דבוק לחכמים ומה אם כן יועיל לו בהיותו רואה כתוב בתורה שכר הנפשיי אחר שהוא לא ישיגנו. והרי אם כן לא נשאר לנו עוד שום קושיא. והנה מובן כי כל התורה והמצות הכתובה לפנינו הוא שכר ותענוג הנפשיי כענין המשל שאמרנו שאמר השליח להאיש ההוא כי בוחר בו המלך וישב עמו תמיד על הכסא וככל האמור זולת שהוצרך להבטיח גם כן הבטחה בגופניות בדברים קצרים וכאמור.

כ״דובהיות כן יש מקום שאלה, בהיות ידוע כי הנשמה להיותה ברתא דקוב"ה הוא שלחה מפניו לארץ לגוף קרוץ מחומר זכור תזכור את אשר אכלה חנם מלחם אביה בנעורה ומתחטאת לפני אבינו שבשמים על אשר רוצה לשוב אליו עוד כבראשונה, רק שאין ית"ש רוצה שהנשמה תיזון על צד החסד לפי שהוא נהמא דכיסופא, לכן שלחה לעולם הזה כדי שתהא עושה ואוכלת ממעשה ידיה. ועכשיו למה שנתבאר לנו כי המצוה עצמה הוא השכר, אם כן איך שייך שתאכל הנשמה שכרה חלף עבודתה ומה שכר יגיע על זה והלא העבודה עצמה הוא השכר. ומלבד זאת, אין סברא כלל שיגיע שכר חלף העבודה כדברי החסיד בחובת הלבבות, שהרי חסדי ה' עם האדם בכל עת ובכל שעה יותר מכל המצות שעושין כל בני אדם, ואלו יתקבצו מעשי כל בני אדם גם יחד אינם כדאים אפילו בעבור טובה אחת שית"ש עושה עם האדם, אם כן הדרן לקמייתא שגם בהיות הנשמה בזה העולם עדיין אוכלת נהמא דכיסופא.

כ״התשובת דבר זה, כי חסד עשה ה' אשר לא תבוש הנשמה כאשר יתנו לה שכר העבודה כי יהיה נדמה לה על צד הדמיון שמגיע לה שכר, אבל מצד האמת הגמור באמת אין מגיע לה, וע"ז אמר הכתוב (תהילים סב, יב) אחת דבר אלהים, ר"ל עיקר מה ששלח אלינו הקב"ה שלוחו הנאמן היה מעיקר דבר א' הוא קירבתינו אליו ותענוג הרוחני שהוא בעצמו עצם התורה והמצוה, רק, שתים זו שמענו, ר"ל שהוצרך ג"כ להבטיחנו על ענייני עולם הזה וכמו שנתבאר במשל, אבל באמת השכר הוא התורה והמצוה בעצמו וכאמור, רק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, אמר כמעשהו בכ"ף הדמיון, ר"ל שעל צד הדמיון נדמה לו שמקבל שכר חלף מעשהו ועי"ז אין להנשמה נהמא דכיסופא, אבל באמת בהשים אל לבו היטב יבין שבאמת אין מגיע כלל שכר חלף העבודה כי העבודה עצמה היא השכר.

כ״ווגם רמז ענין זה בסי' ס"ג, אלהים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי כו' בארץ ציה ועיף, פי' בגוף הנגוף חומר עכור בלי מים, אין מים אלא תורה, כי רצון הגוף במאכל ובמשתה ושאר עניני עולם הזה ומדברת הנשמה לית"ש מרוב תשוקתה לו ית' מתוך הגוף ומשתוקקת לשוב אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל, ואומרת זאת מרוב תשוקתה, צמאה לך נפשי כו' בהיותי תוך הגוף, ומהו ענין הצמאון כן בקודש חזיתיך, פי' כאשר נהניתי מזיוך בקדשי קדשים שלמעלה כן אני חפץ לראות עוד עוזך כבראשונה, כי טאוב חסדך מחיים, פי' טוב לי חסדך שהייתי ניזון רק בשביל חסדך טוב לי מחיים שנתתני בזה העולם כי אז הייתי רחוק מההפסד, משא"כ בהיות הנשמה בזה העולם היא קרובה אל ההפסד מצד היצר הרע, ואף שתחשוב הנשמה להשיג כ"כ ריוח כי הלא כן אברכך בחיי ובשמך אשא כפי כמו חלב ודשן תשבע נפשי, מזה שאני מברכך נמצא שהעבודה גופא הוא השכר, ואיך יגיע שכר חלף העבודה. וזאת שנית, כי הלא אם זכרתיך כו' אי אפשר מבלעדי אשר מתחלה היית עזרתה לי ועי"ז אחר כך בצל כנפיך ארנן וכדברי החובת הלבבות הנ"ל, וגם כדברי רז"ל על מי הקדימני ואשלם לו שאי אפשר לאדם לקיים שום מצוה אלא אם כן הש"י משפיע לטובה תחלה, וגם שבכל הענינים החסד קדם להעבודה, כי פה שעשה ה' ית' הוא ישבח לו וחננו דעה ובינה באופן כי משלך יתנו לך, ומחמת כל אלה לא יתכן כלל שיהיה מגיע שכר חלף העבודה, כי אם באיזה פעם דבקה נפשי אחריך אי אפשר אלא אם כן מתחלה בי תמכה ימינך, אם כן לפי האמת אין זה ריוח, ועכשיו מבאר שיש חשש הפסד, ובהיות והמה לשואה יבקשו נפשי והיינו הס"א היצר הרע וכחותיו מבקשים להחטיא הנפש, והזכירם בלשון הומה כי הם רשות הרבים סוד הפירוד ורימזם בלשון והמה שהוא לשון רבים, וע"ז מבקש מאחר שהנשמה בעולם הזה רחוק משכר וקרוב להפסד ח"ו מצד היצר הרע לכן לכל הפחות יבואו בתחתיות ארץ בנוקבא דתהום רבה, יגירוהו ע"י חרב הוא כמבואר בזוהר הקדוש ששם הויה הוא החרב נוקמת להנקם ולשבור הקליפות, מנת שועלים יהיו כמו בעונותינו הרבים שבירושלים שועלים הלכו בו, כן לעתיד לבא אז רוח הטומאה תעביר מן הארץ, ואמר והמלך ישמח באלהים מובן עם מה שפירש בזוהר הקדוש ע"פ (הושע ז, ט) ומה תעשה לשמך הגדול והמשכיל יבין. ואמר יתהלל כל הנשבע בו, היינו הצדיקים ע"ד שארז"ל (בבא בתרא ע"ה:) עתידין צדיקים שיאמרו לפניהם קדוש.

כ״זאם בחקותי תלכו כו'. עיין מה שפירשתי לעיל על פסוקים אלו בפרשת וישב בפסוק והנה קמה אלומתי וגם נצבה.

כ״חואם תלכו עמי קרי כו' ויספתי עליכם כו' ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי והלכתי אף אני עמכם בקרי והכיתי אתכם גם אני כו' ואם בזאת לא תשמעו לי והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי כו' והתוודו את עונם ואת עון אבותם במעלם אשר מעלו בי ואף אשר הלכו עמי בקרי אף אני אלך עמם בקרי כו'. יש לדקדק, מדוע בפעם ראשון שילכו בקרי לא כתוב לשון והלכתי אף אני עמכם בקרי רק בפעם ב'. ועוד שינוי, דבפעם ג' כתוב בחמת קרי. עוד יש לדקדק, דבפעם ראשון אמר והשלחתי בכם חית השדה כמעניש ע"י שליח ובפעם ב' כ' והכיתי אתכם גם אני כמי שמכה בעצמו, וכן לשון גם אני אין לו ביאור, ובפ' והתוודו תמה באור החיים מה ענין לעונש אחר הוידוי ע"ש. ובמדרש רבה (ויקרא רבה לה, א) הברכות מתחילין בא' ומסיימין בת' אם בחקותי ואולך אתכם קוממיו ת, והקללות מתחילין בוי"ו ואם ומסיימין בה"א ביד משה ולא עוד אלא שהם שלא כסדרן כו' ואין ביאור לדבריו. ותו דלדבריו משמע כאלו מקיל ענין התוכחה שאינה רק מב' אותיות והוא היפך הכוונה.

כ״טויבואר כל זה עם מה שכתבתי בפ' בראית בפ' וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ע"ש מ"ש באורך דברי האר"י ז"ל ע"פ הצילה נפשי משפת שקר ע"ש כי כלליות הקליפה נקרא שקר, וכשאדם חוטא פעם אחת מתקרב אליה, ובפעם ב' נכנס הארה מהוי"ה ב"ה במילוי האותיות שקר שהם יו"י גימטריא כ"ו, וזה כדי שיוכל להיות תיקון לאדם, ופעם ג' נכנס נפש שלו במילוי האותיות ע"ש.

ל׳ואמנם כך הוא בכל פרטי עבירות, שבפעם א' מתקרב אל הקליפה ההיא המתיחסת לאותה עבירה, ובפעם ב' מכניס הארה מהוי"ה כביכול כענין השוכן אתם בתוך טומאתם, ובפעם ג' מכניס נפשו. וזה כפי חומר העון, שבעון חמור מכניס כל נפשו לשם, וזה רחוק מתיקון כענין הכרת תכרת הנפש ההיא כי נכרתה משרשה לגמרי ח"ו, ולפעמים חלק מנפשו כגון אות אחת מאותיות נפש וזה קרוב לתיקון אחרי שרוב הנפש במקום טהרה, ולפעמים ב' אותיות מן נפש ולזה אין התשובה בקל מאחר שרוב הנפש בטומאה.

ל״אובזה יובן מה שהאריך בראשית חכמה בעון קרי, דבמקומות הרבה מוכח שמועיל תשובה ובכמה מקומות משמע שאין לו תשובה, וביאר כי אין לו תשובה בקל אלא בהשתדלות רב ע"ש. והענין, כי קרי היא טומאה רבה והוא לעומת ש"י עולמות שהקב"ה נותן לצדיק וכשהאדם נכשל ח"ו בעון זה נתקרב לאותו הקליפה שהוא צירוף אלו אותיות קרי רח"ל. וכשנכשל פעם ב' בזה אזי מוסיף כח בקליפה זו ומתחילין האותיות לקבל מילואם דהיינו הק' מקבלת ו' והר' מקבלת י' והיו"ד מקבלת ו"ד הרי גימטריא כ"ו, והוא סוד השוכן אתם בתוך טומאתם שנכנס הארה מהוי"ה כביכול באותיות קרי. וכשחוטא פעם ג' מקבלים רק' והר' עוד אות פ' נכנס בק' ואות ש' נכנס בר' והם אותיות פ"ש מנפש. ועכ"פ הנ' נשארת עדיין בחוץ במקום טהרה, ולכן מועיל תשובה. ועכ"פ כיון שרוב הנפש בטומאה חמור תשובתה כדברי הראשית חכמה והבן.

ל״בוהנה ענין העונשים רח"ל כערך החטא כי בפעם אחתשנפרד ח"ו מהקדושה ונתקרב אל קליפת קרי רח"ל אזי אין העונש כל כך חמור וע"י שליח כיון שנפרד מה' כביכול. ואמנם בפעם ב' שהמשיך השראת שכינתו ית' לשם אם כן מקבל עונשו ח"ו גם מאת ה' היה ה', כאויב ח"ו. ואמנם לפי שעדיין לא נכנס מנפשו כלום לשם קרוב לתיקון ואין העונש כל כך חמור, אבל בפעם הג' שכבר נפשו תוך הטומאה אז עונשו באכזריות וחימה ח"ו.

ל״גוזה מבואר בפסוקים הנ"ל, אמר: אם תלכו עמי קרי הוא עון קרי רח"ל ויספתי ליסרה כו' באופן והשלחתי בכם כו', שיהיה העונש על ידי שליחות. ואם באלה לא תוסרו לי והלכתם עמי קרי, היינו פעם ב', על זה אמר ה' לישראל כאב המוסר את בנו דעו וראו מה אתם גורמים בזה דבר מר מאד, כי והלכתי אף אני עמכם בקרי היינו השוכן אתם בתוך טומאתם ואם כן והכיתי אתכם גם אני נוסף על עונשים הראשונים שהיו בשליחות. ואם בזאת לא תשמעו והלכתם עמי בקרי פעם ג', אז והלכתי עמכם בחמת קרי שיהיה ח"ו בחימה וכאמור והבן.

ל״דוהנה ענין התשובה על כל עון מבואר בספרי מוסר שלא יהיה התשובה דהיינו הסיגופין סמוך לחטא, אלא המתנדב לשוב אל ה' ירגיל עצמו תחלה שנה או יותר לבלי יעשה עוד כדבר הזה וכמש"ה (יחזקאל יח, לא) השליכו מעליכם כל פשעיכם ועשו לכם לב חדש, כי אחר שנתרחק מהעון הרחק רב עד שמבין בלבו שבודאי לא יעשה זאת עוד לעולם אז לובש חרטה גמורה בכל לב כי נתחדש לבו בטהרה כפי ערך התרחקו מטומאת החטא, ואז כל הסיגופין שעושה אין מרגיש צער כלל אדרבה מוסיף תענוג מכל סיגוף אחרי יודעי כי בזה יתרצה אל ה'. משא"כ העושה התשובה סמוך לעונותיו אז אי אפשר שיהיה לבו כל כך חרד בחרטה רבה לצד היותו עדיין טרוף בקליפה ורחוק מאור הקדושה לכן בעשותו סיגופים יוכל לבא לידי תחלואים רח"ל כי אינו מרגיש תענוג מהסיגופים רק צער.

ל״הובזה פירשתי במקום אחר אוילים מדרך פשעם כו' (תהילים קז, יח) ירצה, לצד שארז"ל (סוטה מ.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, אמר שיש אולת אשר הוא יותר אולת מהפשע גופיה, ומהו זאת, אמר: ומעונותיהם יתענו, ר"ל שתיכף שהולך מהעון מתענה מיד ועי"ז כל אוכל תתעב נפשם ויגיעו כו' וק"ל.

ל״ווהנה עיקר החרטה אשר ראוי שיהיה לב האדם ירא וחרד וילבש חרטה וחרדה הוא על שהמשיך השראתו כביכול לתוך טומאותם, וערך ההיזק הנמשך לו מהחטא הנ"ל שהמשיך נפשו לשם שעי"ז נעשה העונש בחימה וכאמור. ראוי שערך היזק זה לא יהיה נחשב בעיניו למאומה נגד הדבר הזה אשר עשה. וזה נקרא תשובה מאהבה. אבל מי שאין נפשו זכה אין חרטתו גמורה ועיקר חרטתו הוא על פעם ג' שהמשיך נפשו ובזה נתרבה עונשו וצר לו על זה, אבל מרידתו בה' אינו שם על לב כל כך וזה נקרא תשובה מיראה אינו מרויח רק שנעשה לו כשגגה כמשארז"ל. ומכל שכן בעון זה רח"ל שכתב בראשית חכמה כי אינו מועיל תשובה תתאה רק תשובה עילאה אולי דרצונו לומר תשובה מאהבה וע"ש. וזהו תלוי בהנ"ל שאם יהיה התשובה כדברי ספרי מוסר הנ"ל אחר שהשליך מעליו פשעיו ואז נתחדש לבו בקרבו ונפשו מרה לו יספוק על ירך יבוש וגם יכנס על אשר עשה לה' ית"ש שגרם להשכינו אתו ויהיה התשובה מאהבה כאמור. משא"כ אם יעשה התשובה בעוד היות פשעיו עליו, לא תהיה חרטתו נכונה כי לא תהיה עיקר חרטתו רק על פעם ג' על מה שהביא גם נפשו לשם שבזה הגדיל עונשו ולכן אין תשובתו מרוצה.

ל״זוזש"ה והתודו את עונם כו', במעלם כו' במעלם דייקא, ר"ל אף אם יתודה ויתחרט רק שתהיה החרטה תוך מעלם בעוד מכשול עונותיו עליו, אז לא תהיה החרטה רק על אשר הלכו עמי בקרי, דייקא, ר"ל שלא יתחרט רק על פעם הג' שהלך נפשו עמי, אבל על הליכתי לא יקפיד. ולכן אף אני כו' ולא יועיל תשובה זו, והבן כי הדברים נכונים וה' יכפר.

ל״חוהנה בפ' בראשית כתבתי שם לבאר פסוקי ישעיה על האומרים כי שמנו כזב מחסנו ובשקר נסתרנו ע"ש באורך. והמכוון, כי אמרו הרשעים מה לנו לירא מאחר שאנו ממשיכים גם אותו ית"ש לשם עמנו והוא ייטיב לנו כטבע הטוב להטיב, ומאי נפקא מינה אם אנו הולכים בדרך התורה הוא שוכן עמנו או באופן כו' וע"ש איך זה שיבוש. ויתבאר עוד טעות טענה זו. כי נודע, שמלכות שבכל פרצוף הוא מספר השם ההוא, והוא מדת הדין. וכן כאן אין נמשך רק מספר הוי"ה, והיינו דין. וזהו לשון והלכתי אף אני, 'אני' דייקא, כידוע. וגם נודע כי י"ה הוא רחמים, אבל ו"ה יש בו דין רק כשהשם באחדות הוא כולו רחמים, משא"כ כשיש פירוד ח"ו. וכן נודע כי הוי"ה כסידורו רחמים, ולמפרע דין בסוד אור חוזר.

ל״טוזהו כוונת המדרש כלפי מה שאמר הכתוב והלכתי אף אני עמכם. בל תאמר כטענת רשעים הנ"ל שבישעיה, לזה אמר שהוא טעות כי בא הרמז בפסוק שאין שם המשכה רק מן ו"ה שיש בו דינים וגם שלא כסדרן, ור"ל כי אין שם רק מספר הוי"ה שהוא סוד ה' אחרונה. ולז"א והכיתי אתכם גם אני, 'אני' דייקא, מה שאין כן בהיות ה' שוכן בישראל על ידי שהולכים בדרך התורה אז מקבלים הברכות מא' עד ת' שהיא שורש כל הקדושה כולה כ"ב אותיות התורה וכסדרן שהם רחמים גמורים, ומקבלין מאת ה' כל טוב וכל מיני תענוג וכמש"ה שמות כ', כד' בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך והבן היטב. והאל הטוב יכפר ויתן לנו לב חדש לעבדו באמת אמן.

מ׳והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם, יש לדקדק פשיטא כשיחרב בית המקדש ודאי אינו חפץ בקרבנות. והשימותי אני את הארץ, פירש"י זו מדה טובה לישראל שלא ימצאו האויבים נחת רוח בארצם, ויש לדקדק מאי נפקה מינה לישראל אם יהיה ליושבים שם נחת רוח הלא אין זה רק על דרך גם לי גם לך לא יהיה, ושממו עליה אויביכם היושבים בה ואתכם אזרה בגוים והריקותי אחריכם חרב והיתה ארצכם שממה, יש לדקדק דזהו כפל דכבר אמר והשימיתי את הארץ.

מ״אונראה לי כי מדרך אב המיסר את בנו ורחמיו מרובים עליו הנה במתק נועם אמריו אהבה מסותרת. וכך הם דברי התוכחות מאבינו שבשמים התוכחה מגולה ואהבה מוסתרת בנועם האמרים. והנה דרשו רז"ל (מגילה כ"ח.) והשימותי את מקדשיכם אע"פ שהיא שוממה קדושתה עליה. וביאר בבינה לעתים עת דודים דרוש מ"ד הכוונה כי ארץ הקדושה לעולם בחזקת ישראל היא בתורת ירושה שאין לה הפסק, ואם בעונינו גורשנו ממנה והיא ניתנה ביד אחרים אינו אלא דרך עונש בחזקת ארעי לא שיחזיקו בה בדין חזקה. והוא על צד הפלא מה שאנו רואים שאין אומה ולשון יכולין לחזור ולבנות שום דבר על תלו שיתקיים ולעולם הם חרבים, ושוממים כי המה יבנו ואני אהרוס, וזו הוראה עצומה שאי אפשר להם להשתלם בבנינם אלא בהיותם ביד ישראל שהם הבעלים האמיתים. זהו שארז"ל קדושתם אף כשהם שוממים, כי נראה קדושתן מצד השוממות בעצמו שמזה נראה שאין להם חזקה בה עכ"ד. ונמצא זה ראיה א', והוא כענין מחאה למחזיק שגזולה היא בידו ואין מועיל להם חזקה כי המה יבנו ואני אהרוס והרי זה מחאה. עוד נודע משארז"ל שהמעלה בזמן הזה בחוץ בבמה חייב כרת, משום דקדושת בית המקדש לא בטלה אף אחר חורבנו, דאם לא כן היו הבמות מותרות בזמן הזה.

מ״בוזה שאמר הכתוב והשימותי את מקדשיכם, שאפילו בהיותו שמם הוא בקדושתו שאין להעובדי כוכבים דין חזקה בהם, והא ראיה, שלא אריח בריח ניחוחכם, ר"ל שאסור לכם להקריב שום קרבן בבמה. עוד זאת ראיה לדבר, כי והשימותי אני את הארץ המה יבנו ואני אהרוס, והרי זה מחאה ואין בהם חזקה. ושמא תאמר הרי כל דבר חזקתו כפי תשמישו כמבואר בחושן משפט שאם נשתמש שם המחזיק כדרך שמשתמשין באותו דבר הוי חזקה, ואם כן אמר שימצאוה האויבים שוממה וישתמשו כדרך המשתמשין בחורבה הוי חזקה, לז"א ושממו עליה אויבים היושבים בה, ר"ל כמ"ש רש"י ז"ל שלא ימצאו שם נחת רוח אפילו לפי ישיבתם בחורבנה ולא יוכלו להשתמש כלל כדרך המשתמשין ויעמוד לעולם בחזקת ישראל.

מ״גוהנה מבואר בחושן משפט אפילו המחזיק במדינה אחרת מהני חזקה כל שלא מיחה אלא אם כן היה שעת חירום ומלחמה ע"ש. לזה אמר הכתוב עוד טעם שלא יהיה להעובדי כוכבים דין חזקה, כי ואתכם אזרה בגוים, שתהיו במדינה אחרת, והריקותי אחריכם חרב, רצה לומר חיילות של מלחמה כמ"ש רש"י בכמה דוכתי דלשון חרב היינו חיילות ויהיה שעת חירום ואין כאן חזקה. ולזה אמר והיתה ארצכם שממה רצה לומר אף שתהיה שממה תהיה ארצכם בחזקת ישראל קיימא וק"ל. השם יתברך יזכנו שנראה בבנינה במהרה בימינו אמן. חסלת פרשת בחוקותי נשלם חלק הראשון על פרשת במדבר לא נמצא בכתבים