ערבי נחל, פנחס א׳Arvei Nachal, Pinchas 1
א׳פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי לכן אמור כו'. שמעתי לדקדק מאי 'השיב' דקאמר, דמשמעות הלשון כאלו מתחלה היה חימה ונתבטלה והוא השיבה, וזה היפוך הכוונה. ואמרתי לתרץ עם מ"ש במ"א מענין אל זועם בכל יום (ברכות ז.), שהוא לצורך קיום העולם כי אי אפשר שיגינו הצדיקים על כל העולם אלא מדת הדין מקטרגת גם על הצדיקים, וענין הקטרוג דהיה להם למחות ואינו רק עשה דהוכח תוכיח, וקיימא לן דלא ענשי אעשה רק בעידן ריתחא, ולכן כועס הקב"ה כדי שעי"כ יגינו הצדיקים ע"ש באורך.
1
ב׳ועם זה יובן כאן מדוע ע"י החטא נענשו במגפה, איך לא הגינו הרבה צדיקים שביניהם, והוא ע"פ משרז"ל (סנהדרין ק"ה:) ראו צדקה שעשיתי עמכם שלא כעסתי כל אותן הימים כו', שמעת החלו בלק ובלעם להתיעץ על ישראל לא זעם ה', ולכן לא הגינו הצדיקים על הרשעים עבור שלא היה מקום למדת הדין לקטרג היה להם למחות, כי לא הוצרכו למחות, ואמנם בא פינחס ומיחה וקינא לה', ועי"ז הוחזר הכעס למקומו, ועי"ז הגינו הצדיקים, ולזה אמר השיב את חמתי למקומו מחמת שקינא את קנאתי, ועי"ז ביטל הכעס ולא כליתי והבן ונכון.
2
ג׳ושם איש ישראל המוכה אשר הוכה את המדינית זמרי בן סלוא נשיא בית אב כו' ושם האשה המוכה כו'. יש לתמוה דבפרשה הקודמת הזכיר את האיש בסתם באומרו והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית כו', ואחר שהפסיק בכמה דברים אחרים ובפרשה אחרת הזכיר מי היה אותו האיש, ומדוע לא פירש שמו תיכף בתחלת המעשה. גם יש לתמוה אומרו אשר הוכה את המדינית, למה לי סימן זה.
3
ד׳ויובן כל זה עם משארז"ל בעניני חיבוט הקבר כי בא הממונה ושואלו מה שמו ואם רשע הוא אינו זוכר שמו והוא מכהו וחובטו, והוא לכאורה דבר פלא ותימה הוא, דממה נפשך אם הוא רשע וראוי לחובטו, למה זה ישאל לשמו והוא פלאי, וגם מה זה ועל מה זה לא ידע שמו.
4
ה׳אכן פשט הדבר כי ידוע נפש חיה הוא שמו, כי כל נמצא מדומם צומח חי מדבר שואב חיותו משורשו ע"י אותיות שמו, והאותיות של שמו הן הנה צירופי הצינורות אשר נשפע על ידם החיות להנמצא ההוא, וכשאדם הולך בדרך התורה מתגדל חיותו ע"י שאותיות שמו מקבלים מילוי ומילוי המילוי, וכן מוסיף כח ע"י מעשיו בכל הנמצאים בדומם צומח חי מדבר והקליפה מתרוקנת, וכשח"ו עושה היפך התורה מתרוקן אותיות שמו מהמילוי ונעשה חיותו בצמצום כדי סיפוקו לבד, וכן גורם בכל הנמצאים וממלא ח"ו צירופים הרעים שמות הרעים של הס"א, וכמ"ש במ"א על מאמרם ז"ל (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים ע"ש וכשמרשיע עוד גורם לאבד גם אותיות העצמיים של שמו, וכשגורם ע"י מעשיו לאבד כל אותיות שמו, בעל כרחך הוא מת ונאבד מן העולם, כי נפסקו הצינורות אשר ע"י היה דבוק בשורשו.
5
ו׳וזהו ענין ושם רשעים ירקב, וארז"ל (יומא ל"ח:) דלא מסקינן בשמייהו כי נאבד שמם ואין לו שם כלל, ונשאר מבלי שם ושארית בארץ, ולכן הרשע אינו יודע שמו כי באמת אין לו שם כלל, ולהיות כי ה' חפץ שהרשעים יצדיקו דין בעצמם לזאת חותם יד כל אדם בו, כדי שידע הרשע בעונשו כי חלילה לאל מרשע כי לפי שכל דרך איש ישר בעיניו, ולזאת ארז"ל (עירובין י"ט.) רשעים אפילו בפתחו של גיהנם אינן חוזרין בתשובה, ופירש מהרש"א בחידושי אגדות כי הרשע מחזיק את עצמו לצדיק, ואפילו כשמביאין אותו לפתח גיהנם עדיין אומר בלבו שהוא צדיק, רק מוליכין אותו דרך גיהנם, כמו שמוליכין הצדיקים דרך גיהנם להעלות משם נשמות, ועד שבא לגיהנם ורואה שהאש שורפתו, אז אומר לו לבו שהוא רשע, ואז מראין לו בבית דין שלמעלה כל פרטי מעשיו כדי שיצדיק דין שמים בעצמו.
6
ז׳ולכן לטעם זה בחיבוט הקבר שהוא קודם בואו אל הבית דין אם יכוהו כך יתרעם ויאמר שהוכה בחנם, לכן שואלין לו שמו, וכשאינו יודע מה שמו מזה הוא מבין ויודע בעצמו שהיה רשע ואבד שמו, ועי"ז יקבל הדין בלי ערעור זהו פשטות הדברים.
7
ח׳והנה ארז"ל (כתובות ל.) מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו ד' מיתות דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה כו', ולהבין דבריהם נראה לפענ"ד כי הנה כל העונשים הכתובים בתורה, עם היות יש בהם אכזריות ודין לפי הנראה, מ"מ האמת הוא שעיקרו רחמנות וחמלה, כי אותו העונש הוא תיקון על פגמו כי ע"י העבירה אבד שמו ופגם את עצמו, וכשעשו לו בית דין העונש המגיע לו, הוא מתקן ובא למדרגתו הראשונה, ואין העונש ההוא על צד אכזריות ונקמה כלל, אלא כמוציא כתם מהבגד ע"י כף מלא גחלים, רק שגזרה חכמת הבורא ב"ה כי העובר עבירה זו אי אפשר תיקונו אלא ע"י סקילה בכל פרטי דיניו, שיהיה גבוה שתי קומות וכל שאר פרטיו, ובעבירה אחרת אי אפשר תיקונו אלא ע"י שריפה בכל פרטי דיניו, וכן כולם, נמצא כל עונשי התורה הם רחמים ודין מעורבים ועיקרם רחמים.
8
ט׳ולזה הורו רז"ל מוסר נמרץ איך ישמר האדם את עצמו בזמן הזה מעבירה, כי הוא מסוכן מאד, כי בזמן בית המקדש היה אפשר לעוברי עבירה להתתקן ע"י שהיה בית דין, ויתנו לו העונש המגיע והיה דין ורחמים וכאמור, משא"כ בזמן הזה שאין בית דין אי אפשר להתתקן כי אין דנין דיני נפשות, ויותר מזה כי המתחייב סקילה או שריפה וכדומה, מזדמן לו עונש מעין עונש המגיע לו, ואעפ"כ אינו מתתקן עי"ז, כיון שלא נהרג על פי כל הדינים. ולזה אמר דין ד' מיתות לא בטלו, ר"ל כי רחמים שהיו מעורבים בטלו עכשיו, כיון שאין בית דין, רק שעכ"פ דין ד' מיתות בית דין לא בטלו, ר"ל הדין המעורב לא נתבטל והבן.
9
י׳והנה ארז"ל (סנהדרין פ"א:) הבועל ארמית קנאים פוגעים בו ודוקא בשעת מעשה כמו שהיה במעשה דפנחס אבל אם גמר המעשה ופירש ממנה ההורגו נהרג עליו. לכאורה יפלא דמשמע דעון זה קיל משאר עונות שאסור להרגו אלא בשעת מעשה, והרי באמת הוא חמור מכל העבירות כמבואר באה"ע. אלא הענין דאדרבא באמת הוא חמור מכולם, ובכל העבירות אף אחר גמר המעשה ההוא יכול הוא להתתקן ע"י המיתה שנתחייב על העבירה ההוא, ולכן נהרג, משא"כ הבועל ארמית אי אפשר להתתקן, אלא אם כן הקנאי הורגו לשם קנאת ה' בעוד שלא גמר העבירה, אבל אחרי גמרו המעשה אין לו תיקון בכל מיתות שבעולם, ולכן כיון שעיקרי עונשי התורה הם על צד רחמנות כדי שיתתקן, וזה ששוב לא יהיה לו תיקון אסור להורגו, ואפילו בשעת מעשה אי אפשר לו להתתקן, אלא בהיות ההורגו קנאי ופוגע בו לשם קנאת ה' צבאות.
10
י״אובזה מבוארים הפסוקים, כי בתחלה בעת עשיית המעשה לא הוזכר שמו כי אבד שמו ולא היה לו שם כלל, ואחר שסיפר הפסוק איך הרגו פנחס ונעשה לו נס שהרגם בהיותם עדיין אדוקים ביחד ולא פירש, ואח"כ העיד ה' בקנאו את קנאתי שהרגו לשם קנאה לא לשם מחשבה אחרת ועי"ז נתתקן וחזר למעלתו הראשונה. ולזה אמר אח"כ ושם איש ישראל, כי היה לו שם לסיבת המוכה שנעשה עונשו שפגע בו קנאי, ונעשה כדינו בסיבת אשר הוכה את המדינית שנהרג בעוד שלא פירש ממנה ולכן חזר שמו זמרי בן סלוא, וגם תואר נשיא בית אב לשמעוני, גם צירופים האלה חזרו אליו, כי חזר למעלות הראשונה ונתתקן לגמרי. כן נלע"ד ביאור פסוקים הללו והוא ברור והבן.
11
י״בלזרח משפחת הזרחי כו'. כתב רש"י ז"ל שר' תנחומא דרש על ז' משפחות החסרים שמתו במגפה בדבר בלעם, אבל לפי החסרון שחסר משבט שמעון במנין זה ממנין הראשון שבמדבר סיני נראה שכל ל"ד אלף נפלו משבטו של שמעון עכ"ד. מ"ש לשון נראה היינו משום דהוכחה גמורה ליכא, דהא מנין שבמדבר סיני היה בשנה שנית ליציאת מצרים, ואותן המנויין שם מתו כולם במדבר, ואלו המנויין כאן בסוף הארבעים שנה הם אותן שהיו אז פחותין מכ' שנה והילודים במדבר וכמש"ה בסוף הענין, ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן אשר פקדו במדבר סיני כו', ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון, וא"כ יש לומר שבשבטו של שמעון היו הפחותים והילודים מועטים ממה שהיו בשאר השבטים, ואין ראיה כלל שהכ"ד אלף נפלו משבט שמעון, משום הכי כתב רש"י ז"ל לשון נראה לחוד, וכוונתו דכיון דמצינו במנין שאר השבטים אין כ"כ חסרון, אם כן מסתבר דמסתמא מנין וערך הפחותים והילודים היה לערך מנין אבותיהם הפקודים, ולמה אם כן יש כ"כ חסרון בשבט שמעון, מזה נראה שאותן כ"ד אלף משבט שמעון היו.
12
י״גאבל קשה דאי הפחותים והילודים היו לפי ערך הפקודים, אם כן גם להירושלמי קשה טובא, דהא מבנימין נחסרו חמשה משפחות מה שחסר במות אהרן שהיה ג"כ בסוף הארבעים שנה שנחסר מהפחותים והילודים, ואפילו הכי הם יתרים במנין זה חמשת אלפים ושני מאות, ואלו מגד שלא חסר רק משפחה אחת חסר במנין זה ה' אלפים וק"נ, וכן משמעון לא חסר רק משפחה אחת ונחסר במנין זה ל"ז אלף ומאה, צא מהן כ"ד אלף שבדבר בלעם חסר מצד המשפחה י"ג אלף, הרי ע"כ שאין להעריך דוקא מנין הפחותים והילודים למנין הפקודים, וכן באשר שהיה ששה משפחות ונחסר משפחת ישוה חלק ששי, וכמ"ש המפרשים שישוה הוא בכלל שבע המשפחות שחסרו, ואפילו הכי הם יתרים במנין זה י"ב אלף פחות ק' וצ"ע, ועיין בפרשת ברכה בפסוק ולאשר אמר כו'.
13
י״דויהיו פקודיהם שלשה ועשרים אלף כל זכר מבן חודש כו'. אין לתמוה במנין הראשון בפרשת במדבר לא היה רק כ"ב אלף ושלש מאות, והרי מבני לוי נפלו ד' משפחות ואיך היו כאן יותר, והרי לעיל בפסוק לזרח נראה לרש"י שהמספרים דכאן ודבמדבר ראוין להיות מכוונים, וזה אינו כי מטה לוי לא נגזרה עליהם גזירת המרגלים כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת במדבר בפסוק אך את מטה לוי לא תפקוד, והיה בהן גם מיוצאי מצרים, וזה פשוט ועיין בפסוק ס"ד.
14
ט״וובאלה לא היה איש כו'. יש לדקדק דמקרא זה הוה לו לכתוב קודם מנין הלוים דהא הלוים לא היו בגזירת מרגלים, והיה במנין זה גם אנשים מהמנויים במדבר. וי"ל שלטעם זה אמר הכתוב אשר פקדו את בני ישראל במדבר סיני, דלכאורה תיבות את בני ישראל מיותר דהא מנייהו מיירי, והיה לו לומר בקצרה אשר פקדו במדבר סיני, אלא שהכתוב בא לפרש דקאי אשלפני פניו מהפקודים של בני ישראל, דבלשון זה אין שבט לוי בכלל, כי הלוים לא התפקדו בתוך בני ישראל, וכן בפרשת במדבר כתוב שאו את ראש כל עדת בני ישאל ואח"כ כתיב אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל, הרי דבמאמר הראשון שאמר שאו את כל עדת בני ישראל אין מטה לוי בכלל.
15
ט״זעי"ל דבפרשת במדבר כתיב כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן על פי ה' כל זכר כו', ופירש"י ז"ל נקוד על אהרן לומר שלא היה במנין הלוים, פירוש שלא היה מתעסק במנין הלוים רק משה לבדו, אבל במנין ישראל התעסקו שניהם, ואם כן באומרו בכאן מפקודי משה ואהרן הכהן ואין נקוד על ואהרן, מורה בזה שאינו מדבר במטה לוי, רק ממנין יתר השבטים שבמנינם נתעסק גם אהרן.
16
י״זותקרבנה בנות צלפחד כו'. יש לדייק מאי ספיקייהו כי אנו רואים בסדר נחלות הבת קודמת לכל שאר יורשים, הרי כח בת יפה מהם, אם כן כיון שנסתפקו כולם אז אם בת יורשת, מכל שכן שלא ידעו כל יתר יורשים אם נוטלים ירושה, ואם כן מאי ספקייהו כלל, ואלא מי שמת ובן אין לו מאן אכיל לנכסיה, אטו חילק ובילק אכלו להו, ודוחק לומר דסדר נחלות קמיבעיא להו אם בת קודמת אם אחין.
17
י״חונראה בשנדקדק עוד בשינוי לשונם של בנות צלפחד, דמעיקרא אמרו ובנים לא היו לו, ובתר הכי אמרו כי אין לו בן, ולא די שהוא כפול אלא יש ג"כ שינוי, דמעיקרא הקדימו מלת בנים למלת לא היו, ובתר הכי הקדימו מלת אין לו למלת בן. עוד קשה מה שקילסו חז"ל חכמתם (בבא בתרא קי"ט:) ששאלו בעת שהיה משה רבינו ע"ה דורש בפרשת יבום ואמרו אם כבן אנו חשובין תן לנו נחלה ואם לאו תתיבם אמנו, והלא כבר ידעו בעצמן שאין נחלה דומה ממש ליבום, דהא ביבום הבן והבת שוים לגמרי, זה פוטר וזו פוטרת, ואלו בנחלה כבר ידעו דבת במקום בן לאו כלום היא, מדקאמרו כי אין לו בן כמשארז"ל, אם כן דלמא הכי נמי כי ליכא בן אע"ג דלענין יבום פוטרת נחלה לא נסבא. ועם כי יש ליישב זאת מ"מ דחוק הוא. עוד קשה במשארז"ל (ספרי יח') כן בנות צלפחד דוברות כך כתובה פרשה זו לפני במרום מגיד שראתה עינן מה שלא ראה עינו של משה רבינו ע"ה. מהיכן מוכח זה מקרא שראו הפרשה כתובה במרום, הא לא נזכר בקרא רק שהסכים השי"ת לדבריהם, ויש לדייק מזה כי היו בעלי שכל אמת, אבל לא שראו הפרשה כתובה.
18
י״טויובן כל זה במשארז"ל (שם קט"ו.) בסדר נחלות יוצאי יריכו של בן קודמין לבת וכן בבת יוצאי יריכה קודמין ליתר היורשין, ודרשוהו רז"ל מדכתיב (במדבר כז, ח) ובן אין לו עיין עליו ולימד שזרע הבן קודמין לכל היורשין, וכתב הסמ"ע (ר"ס רע"ו) שדוחק לומר דדריש כאלו כתוב בעי"ן, והביא שיש מפרשים דדריש מדה"ל לקרא למימר איש כי ימות ואין לו בן וקאמר קרא ובן אין לו, הקדים מלת בן לדרוש הכי, איש כי ימות ובן האיש ההוא אין לו זרע הא אם יש לו הן קודמין. והוא ז"ל השיג על זה, ולקמן נתרץ השגתו בפסוק ואל בני ישראל תדבר. וגבי יבום נמי כתיב ובן אין לו ודרשינן נמי עיין עליו, דזרע הבן פוטר מיבום, והיינו נמי מדהקדים מלת בן וכאמור. והנה קי"ל (שם קי"ז.) לבאי הארץ נתחלקה ארץ ישראל ולא היה לצלפחד חלק כלל בארץ, רק מחמת בני חפר שהם אחים של צלפחד באו לארץ ישראל ונטלו חלק ומישמשה נחלתם לחפר וממנו ירש גם צלפחד, והיינו מטעמא דיוצאי ייריכו של בן קודמין לכל היורשין.
19
כ׳ובהא מיושב הכל, דהיינו ספקייהו משום שלא נאמרה עדיין פרשת נחלות הכתוב בה ובן אין לו עיין עליו, ולא ידעו אם יוצאי יריכו של בן קודמין, ודלמא אחי צלפחד קודמין לזרע צלפחד. אמנם בנות צלפחד ראתה עינן הפרשה כתובה במרום, וראו שכתוב ובן אין לא ולא כתיב ואין לו בן, וכאשר שמעו משה רבינו ע"ה דורש בפרשת יבום ובן אין לו עיין עליו, מזה למדו דגם גבי נחלות דרשינן הכי, ולזה דייקו אבינו מת כו' ובנים לא היו לו, לרמוז דגבי נחלות ג"כ כתוב תיבת בן קודם לתיבות אין לו, ואם כן למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו בתורה כי אין לו בן ר"ל כאלו היה כתוב אין לו בן.
20
כ״אוקאמר קרא ויקרב משה את משפטן, כי הם לא טענו טענת דברים בעלמא, כדרך בעלי דינים, אלא משפט שלם אמרו בדיוק תיבת משפט כתב גם כן כך בבינה לעתים דרש א' לפי דרכו ע"ש רק לפי שמשה רבינו ע"ה לא ראה הפרשה כתובה במרום, אם קדם מלת בן, לזאת הקריב משפט שלהם לפני ה', והשיבו כן הוא כאשר בנות צלפחד דוברות כך כתוב הפרשה זו לפני במרום, מגיד שראתה עינן כו' ואתי שפיר ונכון.
21
כ״בוהוא לא היה בתוך העדה כו'. רמזו בחכמתן שלא היה מאותן שלא נטלו חלק בארץ כמרגלים ודומיהן. ואע"ג דבלאו הכי לא היה לצלפחד חלק למ"ד לבאי הארץ נתחלקה, רק שירש מנכסי חפר, מ"מ אותן שאין להם חלק בארץ ישראל לא נטלו אפילו בירושה. ואפילו למ"ד (בבא בתרא קנ"ט.) דמצי למימר מכח אבוה דאבא קאתינא שאינו יורש כלל מאביו אלא מאבי אביו, מ"מ הן לא מצו למימר שיורשות מחפר עצמו לבלתי שתעבור הירושה כלל דרך צלפחד אביהן, שהרי חפר היה לו בנים ובת במקום בן לאו כלום היא, ואי אפשר להם לירשו אלא בשתעבור הנחלה דרך אביהן להן, לכן הוצרכו לומר והוא לא היה בתוך העדה.
22
כ״גובנים לא היו לו למה יגרע כו' כי אין לו בן. ארז"ל (בבא בתרא קי"ט:) אם כבן אנו חשובין תן לנו נחלה ואם לאו תתיבם אמנו. וצריך לדקדק היכא רמיזא הני מילי בקראי. אולם רז"ל ראו כפל הלשון ובנים לא היו לו, ושוב אמרו כי אין לו בן, גם שינוי הלשון מעיקרא אמרו בנים, וסיימו בבן יחיד, גם מעיקרא אמרו לא היו בלשון עבר, וסיימו כי אין לו לשון הווה, ולכן ירדו רז"ל לסוף דעת חכמתן, כי כאשר דרוש דרש משה רבינו ע"ה ענין היבום שצוה ה' על חשוכי בנים למען לא ימחה שם המת, אז אמרו הלא אבינו מת במדבר, ואז לא היו לו בנים, ואם כן אנחנו תמהים על בתי דיני ישראל למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו, מדוע לא צוו על היבום, וכי תאמרו דיבום היינו כי ליכא לו בן ולא בת, אבל עכשיו שהשאיר אתכן שאתם בנותיו אתן עתה במקום בן, על זה נאמר כי אין לו בן, ר"ל אנחנו בנותיו אין נחשבים עתה אפילו כבן אחד לפטור אמנו מיבום, דאם לא כן תנה לנו אחוזה. בינה לעתים דרוש א'.
23
כ״דלמה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כו'. אומרם מתוך משפחתו מיותר, גם אומרם בתוך אחי אבינו מיותר, וכן אח"כ בתוך אחי אביהם מיותר, גם אומרו והעברת את נחלת אביהן כו' גם והעברתם את נחלתו כו' מהו לשון העברה ודברי רז"ל ידוע. דלפי פשוטו כי לפי שצלפחד עצמו לא היה לו חלק בארץ מצד עצמו, למ"ד (בבא בתרא קי"ז.) לבאי הארץ נתחלקה, רק ירש חלק מחפר ע"י אחים בני חפר שהיו מבאי הארץ, ומישמשה נחלתם לחפר, והוא הוריש גם לצלפחד בתוך יתר אחיו, ולפי שצלפחד לא היה אז בעולם ליטול ירושה, רק עברה הירושה מחפר לבנות צלפחד דרך צלפחד אביהן, לכן אמרו למה יגרע כו' מתוך משפחתו, ר"ל שע"י משפחתו הם אחיו שבאו לארץ ישראל יהיה לו ג"כ חלק, וזהו הדיוק בתוך אחי אבינו שכאשר אחי אביהם יורשים מחפר אז גם הם יורשים.
24
כ״הולפי שענין העברה זו שעברה הנחלה דרך צלפחד אינו דבר ידוע עדיין, כי מה דקיימא לן (שם קט"ו.) יוצאי יריכו של בן קודמין לשאר יורשים, אינו נלמד אלא מדאמר קרא ובן אין לו עיין עליו, ועדיין לא נאמרה פרשת נחלות, לזה דקדק ה' ואמר והעברת את נחלת אביהן להן נחלת אביהן דייקא, ירצה הירושה שאביו יורש בקבר מחפר אפילו זה מגיע לבנותיו, בבחינת העברה, שאף על פי כן שצלפחד אינו יורש באמת כי איננו, מ"מ הירושה עוברת דרך צלפחד לבנותיו, ולבל תאמר שאיני מצוה לך אלא להם בלבד, לכן אני אומר לך כי גם אל בני ישראל תדבר, שיהיה נוהג ענין זה לדורות איש כי ימות ובן אין לו. (עיין עליו אם יש לו זרע כדרשת רז"ל ואם אין לו) אז והעברתם את נחלתו דייקא לבתו, לא מבעיא מה שנשאר ממנו בעין יורשת בתו, אלא אפילו נחלתו ר"ל ירושתו שנפלה לו אחר מיתה, עוברת הירושה מזקנו לבתו דרך העברה, עם שאיננו נקרא יורש באמת וכאמור.
25
כ״וואל בני ישראל תדבר כו' ובן אין לו כו'. דרשו רז"ל בבא בתרא קט"ו. עיין עליו לומר שיוצאי יריכו של בן קודמין לבת. וכתב הסמ"ע (ר"ס רע"ו) שדוחק לומר דדריש כאלו כתיב בעי"ן, ויש מפרשים מדהוה ליה למימר ואין לו בן וכתיב ובן אין לו למידרש דהכי קאמר ואותו הבן אין לו זרע, הא אם יש לו הן קודמין, וז"א דהא בתריה כתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, דשם הקדים אין לו בבת, ואפילו הכי קיימא לן יוצאי יריכה של בת קודמין לאחיו, וכן מ"ש בתריה ואם אין לו אחים כו' ואפילו הכי בכולהו קיימא לן דיוצאי יריכם קודמין עכ"ל.
26
כ״זואפשר לישב דאמת דמתחלה שינה קרא בלישניה להורות דהבן אין לו זרע, ואפילו הכי הדרש אינו סותר לשון פשוטו של מקרא, דהא מתפרש ג"כ כפשטיה שהאיש מת ובן אין לו, אבל גבי ואם אין לו בת, אילו היה רוצה לשנות שיהיה הלשון סובל את הדרשה, היה צריך לכתוב ואם בת אין לו, וכן אח"כ היה צריך לכתוב ואם אחים אין להם, ואז שוב לא היה הלשון ההוא מתפרש כמשמעות פשוטו, לכן לא שני קרא בהו בלישנא, ולענין הלימוד דיוצאי יריכו קודמין ניליף מיוצאי יריכו של בן וק"ל. חסלת פרשת פנחס
27