ערבי נחל, ראש השנהArvei Nachal, Rosh Hashanah

א׳וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל בני ישראל לאמר תיבת לאמר מיותר בחודש השביעי באחד לחודש יש לדקדק דהוה ליה למימר בקצרה באחד לחודש השביעי יהיה לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש כו'. ופירשתי בדרך מוסר. ונקדים מה שאמר עמוס (עמוס ג, ד) הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו אם תהיה רעה וה' לא עשה. יש לדקדק מאי אם יתקע, הוה ליה למימר היתקע כמו באינך שהוא לשון תימה.

ב׳אך הענין להיות מבואר בספרים שחסד גדול עשה הש"י עם ישראל שהודיעם יום הדין והמשפט בכדי שיעמדו על נפשם להלחם נגד השטן בתפלה ושופר, מה שאין כן לכל עובדי כוכבים, וכמ"ש במ"א מדברי המפרשים מגיד דבריו ליעקב וחוקיו ומשפטיו לישראל (תהילים קמו, יט) היינו יום ראש השנה שכתוב בו (תהילים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, ר"ל שאין יודעין משפט של עצמם אימת הוא, משא"כ ישראל שיודעין זאת נקהלו ועמוד על נפשם כמש"ה (במדבר י', ט) וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם היינו בראש השנה שצריכין לעשות מלחמה עם המקטרג הגדול ותקעתם בחצוצרות ונושעתם מאויביכם ע"י תקיעת שופר תהיה הישועה כמשארז"ל (ראש השנה ט"ז:) למה תוקעין בראש השנה כדי לערבב השטן, ואמר בירושלמי כד שמע קול שופר חדא בהיל ולא בהיל כד שמע תנינות בהיל אמר השתא ודאי אתי משיחא ועי"ז אינו יכול לקטרג, משא"כ כשאין תוקעין, וכמ"ש הט"ז (סי' תקפ"ה סק' ז') על פי חלום בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' (תהילים צח, ו) על פי דברי רז"ל (ראש השנה ט"ז:) כל שנה שאין תוקעין בתחילתה מריעין לה בסופה והיינו לפני המלך ה' ע"ש.

ג׳אבל באמת עיקר מצות שופר שיעשה לנו תשועה הוקם והסוד להחריד לבות בני אדם לעשות תשובה, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שהכוונה עורו ישנים מתרדמתכם כענין הצופה בראותו אויבים באים תוקע בשופר להעיר העם ולהקיצם משנתם להקהל ולעמוד על נפשם, ומבואר בספרים דהיינו כוונת רז"ל השתא ודאי אתי משיחא, וכי הוא סכל הלא הוא שומע בכל שנה תוקעין ומריעין, אלא שמתבהל בכל פעם אולי עתה יעשו תשובה, אף שכמה פעמים ראה שתוקעין ולא שבו בתשובה כראוי מ"מ היות כל יום קללתו מרובה מחבירו לכן כל יום ויום יותר הזמן גורם לתשובה מיום שלפניו, לזאת אומר בלבו ודאי עכשיו יעשו תשובה ואתי משיחא, וכתבו המפרשים כי ממנו יש לנו לקחת מוסר כמו שהוא אף על פי ששומע תמיד קול תקיעה אפילו הכי אומר השתא ודאי יעשו תשובה. ממנו נראה וכן נעשה שאע"פ ששומעים אנו תקיעת שופר בכל שנה, מ"מ יחרד הלב ויתר ממקומו לעשות תשובה, ובפרט בצוק העתים בגלות החיל הזה שמתרבה בעוונותינו הרבים הזה מדי יום ביום ואלהים חשבה לטובה למען נשים לבבינו אליו. ראוי לנו לעשות בכל שנה ושנה מספד חדש על עונותינו עד ישוב וירחמנו כימי קדם, ופירשו שזה מאמר הכתוב (תהילים קיט, צח) מאויבי תחכמני מצותיך, שממנו נלמד כנ"ל, אף על פי שלעולם הוא לי, שבכל שנה תוקעין אף על פי כן נחרד מאד בכל עת תקיעה ונעשה תשובה.

ד׳ועיקר מצות תקיעות שופר הוא אם יש תשובה שעי"ז משברים כל הקליפות והמקטריגים וכמ"ש האר"י ז"ל להתוודות בלחש בעת התקיעות שאז השטן מעורבב ואין התקיעה מזיק, משא"כ שופר בלא תשובה אין מועיל כלל והלואי שלא יקלקל שהוא כמזמין המלך לביתו ויוצא בעצמו לחוץ ומניח המלך לבדו הלא יכעוס המלך מדוע באתי ואין איש, ככה ע"י מצות עשה של תקיעות שופר ממשיכים להשראת שכינה ואם לבו אין שם לשים לבו לתשובה הרי הוא מניח המלך לבדו ח"ו, כי הלב הוא עיקר האדם, הלא ח"ו יאמר הקב"ה מדוע באתי אליכם ואין איש מכם פונה אלי בקירות לבו, ולכן אף על פי שתוקעין הרי הוא בכלל שנה שאין תוקעין בתחלה ח"ו מריעין לה בסופה. ונודע מ"ש בדרז"ל מיום שאמר הקב"ה הנני נותן לפניכם היום את החיים כו' אין רע יורד מן השמים אלא החטא מביא רע, דהיינו המקטרג הנברא מהחטא, רק אם עושין תשובה יש כח לשופר להעביר כל המקטריגים, לז"א אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו אזי אם תהיה רעה בעיר לא יתרעמו על הש"י כי וה' לא עשה זאת רק הוא בעצמו עונותיו הטו אלה כאמור.

ה׳אכן אף בשופר שיש עמו תשובה שמועיל בודאי ומכל שכן כששבים בכל י' ימי תשובה שמועיל אף ליחיד, מ"מ חלילה לסמוך על זה לבד ולעזוב כל המשא על ימים אלו לבד, אלא קודם בוא יום הדין צריכים להקדים רפואת התשובה, ופירשתי פסוק (צפניה ב, א) התקוששו (פי' התלקטו והאספו) וקשו פי' תכשיטי עצמך במצות ומעשים טובים הגוי לא נכסף אינם חומדים לתורה ומעשים טובים בטרם לדת חוק (פי' בטרם בוא הגזרה, וכמ"ש רז"ל סנהדרין מ"ד:) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר היערוך שועך לא בצר כמוץ עבר יום (הגזירה יהיה שיעבורו ח"ו כמוץ העובר לפני רוח) בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה' בקשו צדק בקשו ענוה אולי תסתרו ביום אף ה' ע"כ. ויש לדקדק בטרם בטרם ב' פעמים מלבד שאר הדקדוקים. וביארתי בדרך מוסר דקאי על חודש אלול.

ו׳ולהסביר הענין אמשיל, משל א' למלך שהיה לו בן אחד יחיד וחביב אצלו עד לאחת נפשו קשורה בנפשו, ולרוב אהבת המלך אליו היו השרים ועבדי המלך וכל בני מלכותו מתקנאים בו והיו מבקשים עלילות ברשע תמיד עליו לפני המלך ויבקשו את נפשו והמלך אין יכול לעזור לו כי מלך המשפט הוא וככה התנהגות המלכות לבלתי נשוא פנים וחרפה לא נשא על קרובו ועל בנו יחידו וכמאמר שאול המלך ע"ה (שמו"א יד, לט) חי ה' כי אם ישנו ביונתן בני מות ימות. והיה מצוה תמיד לשרי המלוכה לעיין בדינו ולבקש האמת עם מי, ואותו הבן לא היה יכול לעמוד בשום פעם בדין נגד דברי טענותם לולא כי האם המרחמת על בנה באה תמיד אל המשפט עם בנה ותצדיקהו ונסתתמו טענות המתנגדים אליו עד שזכה תמיד בדין.

ז׳והנה עבדי המלך אלה הממונים על כל דבר כדרך המלך שעל כל עיר ועיר מדינה ומדינה ממונים אחרים הם הבינו באותו הילד שכאשר יגדל יהיה בן חיל וינהג כל המלכות עד שלא ישאר להם התמנות אצל אביו, וגם ראו אהבת אביו אליו, מחמת זה נתקנאו בו ורצו לגרום שנאה רבה בין אביו ובנו והאם הצילתו תמיד כאמור.

ח׳פעם אחת אירע לו מקרה בלתי טהור שביזה את אמו ועשה בפניה מעשים מכוערים עד שמרוב הבושת שנתביישה ממעשיו הלכה חדר בחדר להחבא מפניו לבלתי ראות פניו, והוא גם הוא לא ידע היכן היא כי אמרה אולי ילך אחריה והבן לא שת לבו לדבר. בתוך כך קמו שרי מלכות והעלילו עליו ותבעו דינו לפני אביו וכשמוע הבן זאת חרדה גדולה נפלה עליו בחושבו עתה מה אעשה כי קמו עלי רבים וגדולים ובעלי דברים ואנכי ריק ולא איש דברים ואמי אשר תמיד הצלתני איננה עמדי לא ידעתי מקומה. וכראות האב חרדת בנו ודמעותיו נכמרו רחמיו עליו ויאמר אנכי אבקש לך מנוח אשר ייטב לך הנה אעכב את דינך משך ימים בתוך כך תפייס את אמך בכל מיני פיוסים כדי שתהיה עמך כמקדם בדינך גם תסדר דבריך וטענותיך לפני השופטים אשר אושיב על עסקיך כדי שיכנסו דבריך באזניהם טרם יעמדו מתנגדיך עמך לפניהם.

ט׳וישמח הבן ההוא על דברי אביו והעצה היעוצה מאתו אליו, ויהי הכאשר נתוודע דברי המלך אלה לאותו השונא לקח עצות בנפשו להכשיל את הבן ההוא והתחכם ובא אליו בחלקלקות לשונו ונעשה לו כאוהב ומשך ביין את בשרו הביא לו מנחה מפרי הארץ מעט צרי ומעט דבש בטנים ושקדים וככה עשה כל משך העיכוב המשפט עד שנדמה אליו כאוהב נאמן ולא השתדל הבן ההוא לעשות ככל אשר צוהו אביו. ואח"כ בהגיע יום מועד אשר קבע המלך לבש חרבו נגדו ובא לפני נמלך כי אין אמו אצלו וגם לא הסדיר דבריו לפני השופטים היטב כאשר צוהו חרה לו באומרו הלא אנכי יעצתיך ונתתי מנוס לפניך ואתה לא השגחת ולכה איפוא מה אעשה בני. ואף על פי כן לרוב רחמי המלך מצא עילה שלא יוגמר המשפט עד עוד איזה זמן בכדי שבתוך כך יתחכם בנו ולעשות את המצוה אשר צוהו כי לא יסמוך עוד להשען על מתנגדו לחשבו לאוהב.

י׳והנה הנמשל מבואר מאליו, אך להמתיק הענין, הנה ישראל נקראו בנים למקום ואיתא בזוהר הקדוש (זהר ח"ב ה:) אילמלא הוו ידעין בני נשא רחימותא דקוב"ה להון הוו שאגין ככפירין למרדף אבתריה דכתיב (הושע ו', ג) נדעה נרדפה לדעת את ה', והנה כל עבדי המלך מלך מלכי המלכים הקב"ה הממונים על כל דבר ודבר אשר בכל העולמות המה יודעין כי בהתגדל ישראל במעשיהם לפני הש"י וימצאו חן בעיניו הן בידיהם כל דבר אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת והמה המנהגים כל דבר המלוכה אפילו הקב"ה גוזר וישראל מבטלין וכביכול מי מושל בי צדיק ושוב לא ישאר להם שום מעלה וממשלה, לכן לכל זאת שרי העכו"ם וכחותיהם הם המקטריגים, וכמארז"ל (בבא בתרא ט"ז.) יורד ומחטיא עולה ומקטרג ומבקש משפט, ותשוקתם תמיד להטיל דופי בישראל לפני הקב"ה ולהלשין עליהם על כל המעשים אשר לא טובים בכדי להטיל שנאה ח"ו בין ישראל לאביהם שבשמים, ואלמלא השכינה החופפת עלינו ומצלת אותנו תמיד מידם, כי הקב"ה נקרא אלהי המשפט אשר לא ישא פנים רק השכינה תמיד אצלנו וכמ"ש בתקונים ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם (ויקרא כו, מד) ר"ל שהשכינה בגלות עמנו להצילנו מיד העכו"ם והמקטריגים, וכמ"ש ספרי מוסר ותצפנהו שלשה ירחים כי השכינה מסתרת אותנו בסתר כנפיה הג' חדשים תמוז אב אלול שהם ימי דין והיא חופפת עלינו, ולא יכלה עוד הצפינו, כי בראש השנה ההכרח להיות כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, ומרמז פסוק הנאמר במשה רבינו ע"ה של כלל ישראל כי נודע שמשה רבינו ע"ה הוא כללות כל ישראל.

י״אאכן איתא כד גרמי עונות שכינתא אסתלקת לעילא, והיינו מבושת מעשינו שאינה יכולה לסבול אותם, וכתוב בתיקונים הקדמת תקו"ז לער"ח אלול דאתמר בה שלח תשלח את האם אז ח"ו ואת הבנים תקח לך כי נתונים למרמס ישראל ח"ו למשיסה ואין אומר השב כי אין האם אצלנו ח"ו ואין איש שם על לב לדבר זה. והנה בבוא יום הדין הגדול הוא ראש השנה כתיב (איוב א', ו) ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' אינון בי דינא רברבא עילאי דקיימין על דינא לשפוט הארץ, ויבא גם השטן בתוכם להשטין ולטעון טענותיו על ישראל הוא המשטין הגדול אשר בוודאי האדם אינו יכול לעמוד נגדו כי איש דברים הוא ומחפש מעשיו ואדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, לזאת יש לנו לבכות במר נפש כי מה נעשה ליום הדין והאם נשתלחה מעל בניה, וכמ"ש בזוהר חדש איכה במאי הוי עוות דינא דא בגין דהא אימנא איתרכת וערקת ואזלת לה ובגין דא עוות דינא אשתכח ואשתכח בלחודהא ההוא דאשטין עלנא ולא הוי מאן דימחי בידיה ויטעון טענתא דאלו אימנא אשתכחת תמן לפנים משורת הדין אעלת לון ובגין דאיהי לא אשתכחת עביד האי נחש רעותיה בהון ע"כ.

י״בממילא מאד יש לנו לקונן על זה על מי לנו להשען, וז"ש הנביא (ישעיה נ, א) הן בעונותיכם נמכרתם, פירוש די לכם שנמכרתם ביד העכו"ם והמקטריגים המבקשים משפט עליכם אלו היתה האם אצלכם לא היה כלום, אבל באמת ובפשעיכם שולחה אמכם, ג"כ על זאת ידוו כל הדוויים.

י״גאכן הקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו נתן לנו חודש אלול שהוא זמן בית דין כמ"ש ספרי מוסר ומעכב הקב"ה כל החודש כדי שבתוך כך נפייס להאם הקדושה וניתי לגבה בעובדין טבין להמשיך אלינו השראת שכינה כבראשונה בתורה ומעשים טובים, וגם להסדיר טענותינו לפני הבית דין של מעלה, דהיינו לבא בתפלה ותשובה קודם בוא יום הדין. וזה רמז בזוהר חדש כי תצא למלחמה על אויביך, היינו שתצטרך לילך למלחמה על האויב הגדול הוא השטן, אני מבטיחך ונתנו ה' אלהיך בידיך ושבית שביו, אך וראית כי בשביה אשת יפת תואר, ר"ל תשים אל לבך שהשכינה הקדושה היא בשביה עבור מעשיך ואם לא תהיה עמה לפני הדין אין טוב ח"ו, לכן וחשקת בה ולקחת כו' והבאתה אל תוך ביתך שתמשיך השראת השכינה אצלך, וע"י מה, ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים, היינו חודש אלול שניתן להרבות בו בכיה על עונות.

י״דאכן השטן שיודע מזה מתחכם והולך בחודש אלול לפתות לבות בני אדם בחודש אלול יותר מכל השנה, כי כל מה שהאדם מכין יותר את לבבו מתחזק יצרו יותר, וכמאמר רז"ל (סוכה נ"ב.) כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו, ונדמה לאוהב להם ומושך ביין את בשרם בהבלי עולם הזה ותאוותם יביא להם ואיזה ריוח במשא ומתן בכל חודש אלול והוא עת האסיף זבת חלב ודבש ועת מסחר הרוכלים בכדי שלא יעשו כלום בכל חודש אלו, וזה רעה חולה ח"ו וגורם קצף גדול מאת הש"י בבוא יום הדין והשטן מבקש משפט והשכינה לא נתקנה עדיין ע"י מעשינו ולא הקדמנו צרי התשובה למכתנו ח"ו, וכראות הש"י שאם יוגמר הדין אז לא טוב יהיה חס ושלום, הנה ימשיך להיות עוד גמר הדין תלוי ועומד עד יום הכיפורים הוא יום הרחמים והסליחות לשבים ויום דין גמור לשאינם שבים, ועלינו מוטל לשוב בכל הזמנים הללו וכל הזריז להקדים התשובה בלב נשבר זוכה ומזכה כל העולם עמו זכות הרבים תלוי בו צדקת ה' עשה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

ט״וולז"א התקוששו וקושו הגוי לא נכסף, ר"ל שבכל השנה אינכם חומדים לתשובה ומעשים טובים, תראו להתקשט עצמכם בטרם לדת חוק, כי חוק לישראל הוא משפט יום ראש השנה, לכן קושו עצמכם לפני ראש השנה ואז יהיה פעולתכם ביום ראש השנה מקובל ומרוצה, ואם ח"ו כמוץ עבר יום, ר"ל שיעבור יום ראש השנה ולא תפעלו כלום ע"י שלא הקדמתם צרי בחודש אלול, אזי עכ"פ אני נותן לכם עוד זמן השני בטרם לא יבוא עליכם יום אף ה', היינו יום כיפור שהוא יום אף ה' לשאינם שבים, לכן לכל הפחות תעשו את המוטל עליכם בזמן השני. וביאר הנביא מה מוטל עליכם, ואמר, בקשו צדק היינו השכינה המכונה בשם צדק כידוע, תבקשו ותפייסו אותה, ובקשו ענוה, היינו הכנעה בלב שהוא מעיקר התשובה, ועי"ז אולי תסתרו כו' שיצא משפטכם לאור ולזכות.

ט״זוהנה נודע כי עיקר התשובה קרוב הוא בפיך ובלבבך לעשותו, והעיקר תלוי בפה כמש"כ (הושע יד, ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כו', וגם וידוי דברים ודברי כבושין שידבר האדם אל לבו והוא מביא להכנעת הלב שהוא עיקר. עוד נודע כי ענין שבת או שבתון בא תמיד אחר הכנה והזמנה, כמו שבת שהוא אחר הכנת ו' ימי חול, חול מכין לשבת, כמו מי שעושה כל מה שמוטל עליו וינפש אח"כ. כך עניך שבתון הנאמר בראש השנה היינו אחר הכנת כל חודש אלול, ולזה בא הכתוב כאן לרמז לכל מה שכתבתי, שאף שעשרת ימי תשובה הוכנו לתשובה, דע"י התשובה של ימים אלו מכפר יום כיפור, מ"מ טוב יותר להקדים מחודש אלול ושיוגמר הדין לזכות תיכף בראש השנה ונהיה מהנמנים בין צדיקים גמורים הנכתבים לאלתר לחיים.

י״זולזה מבקש אבינו מאתנו ואמר דבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי, ר"ל החודש הזה הוכן לפני לאמר בו היינו התשובה התלוי בפה וכאמור, אך אני מבקש מאתכם אל תעזובו את המשא ההוא אל חודש הזה, אלא באחד לחודש יהיה לכם שבתון, היינו שיהיה לכם הכנה מתחלת חודש אלול, ואז ע"י זכרון תרועה שיהיה בראש השנה יהיה מקרא קודש שתזמינו לכם השכינה הנקרא קודש. ואמר אח"כ אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורם הוא, אמר 'אך' מיעוט, ר"ל אף שיום כיפור מכפר גם אם לא תשובו עד עשרת ימי תשובה אף על פי כן אמרו במיעוט כי יותר ויותר ירבה זכות שלכם לפני אם כבר מראש השנה יצא משפטכם לטוב ובזה אני חפץ יותר והבן.

י״חואמר עוד, כי יום כפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם. יש לדקדק בתיבת לפני ה' אלהיכם, כי ודאי אין מכפר עונות בלתי מי שבידו לכפר והוא ה' אלהינו ית"ש. וביארתי בדרך מוסר ע"פ שביארתי מש"ה (תהילים יז, ב) מלפניך משפטי יצא עיניך תחזינה מישרים, ויש לדקדק דהוה לי למימר אתה תשפוט אותי, מאי מלפניך כו'. ותו מאי תחזינה מישרים, וכי זכות יראה ולא עונות ואיה אלהי המשפט. ותו מישרים לשון רבים.

י״טואמרתי במשל האב אשר לו בן שעשועים והבן מבין אהבת האב אליו והאב הוא נכבד וגבור וסביביו עבדים ומשרתים, ואירע איזה זמן וימים אשר הבן לא הלך בדרך הישר והתחילו המשרתים להלשין עליו לפני אביו כדי שיבוש במעשיו ויטיל שנאה עליו או יענישו, והנה הבן הבין שאביו אוהבו בלבו אהבת נפשו, רק כלום יוכל האב לשפוט משפט בנו לטובה בהיות שומע מעבירים עליו קולות אלו וכולם מלמדים חובה עליו וזה בכך וזה בכך, והבין הבן שהאב יאמר לעבדיו אשר על כל רב ביתו לענשו כראוי לו לפי מעשיו אף שזה נגד רצון האב, מ"מ מה יעשה כי לא יכול לסבול דברי כל אלה המחייבים אותו. והבן ההוא היה ילד משכיל ומבין ויבקש ויתחנן מאביו ויאמר אליו אבי הנני יודע כי אינך חפץ במה שאענש גם אינך יכול לשפוט משפטי בעצמך כי אבי אתה מ"מ אני מבקש יצא נא דבר משפטי מלפניך בהעברה בעלמא כלאחר יד לטוב כדי שיבינו עבדיך אלה שאתה חפץ טובתי הנה תראה מיד איך כולם יתהפכו ויאמרו לפניך טובות עלי משא"כ כשאהבתך אלי מסותרה בלבבך אינם מבינים זאת והם מדברים חוב לפניך ויש לך צער הן מדבריהם הן מעונשי.

כ׳וככה מלך מלכי המלכים אלהי המשפט הוא אי אפשר לחרוץ בעצמו משפטנו לטוב עבור כל מלמדי חוב וממנה בית דין על המשפט, ואנו מבקשים רבש"ע מלפניך משפטנו יצא רק בדרך העברה, כענין ל' מלתא מני אזדא, שתאמר דעתך לטוב כאשר עם לבבך ותאמר רק בהעברה בעלמא כדי שיבינו אהבתך אלינו ורצונך להיטיב לנו, הנה עיניך תחזינה מישרים, ר"ל שכל אחד ואחד ילמד עלינו זכות לפניך. והנה באמת אם ח"ו אין זכות עושה הקב"ה כן. אך מבקש הוא מאתנו שנשוב בתשובה כדי שיהיה הלימוד זכות מהבית דין קודם שילמד הוא זכות עלינו ואז נחת רוח לפניו ית"ש. וז"ש תענו את נפשותיכם כו', ר"ל שתעשו תשובה בכדי שיהיה יום הכיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם כו', ר"ל קודם שיצטרך הש"י ללמוד עליכם זכות לזכותכם, ותיבת לפני פירושו ע"ד פירוש הט"ז שהבאתי לעיל והבן.

כ״אשייך לראש השנה שחל בשבת

כ״בדבר אל בני ישראל לאמר בחודש השביעי באחד לחודש יהי לכם שבתון זכרון תרועה מקרא קודש כל מלאכת עבודה לא תעשו. וארז"ל בראש השנה (דף כ"ט:) כתוב אחד אומר זכרון תרועה וכתוב אחד אומר יום תרועה (היינו בפרשת פנחס) כאן בראש השנה שחל בשבת דאין תוקעין בשופר ולז"א זכרון תרועה. והקשו המפרשים כיון דמיירי הכא בשבת למה קאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו הא בלאו הכי אסור במלאכה מכח שבת והיא באמת קושיא אלימתא.

כ״גועניתי ואמרתי בדרך מוסר ישוב על זה, ואשא משלי ואומר, מלך אחד אדיר כבש מדינה אחת רחוקה מאתו מעיר מלוכה שלו כמה מאות פרסאות, ויהי מדי בואו שם מצא באותה מדינה איש אחד עשיר וגבור ובקי מאוד במקח וממכר והוטב בעיניו ונתקשר עמו במקח וממכר לכל ימי חייו על כל הצטרכותו של חיל המלך, גם בני חצר המלך בני פלטרין שלו נתקשרו אתו במקח וממכר וכל מעותיהם היו בידו למקח וממכר, והמלך מינה עליו אחד משריו ממונה להשגיח בכל החשבונות של אותו המקח וממכר ובסוף כל שנה ושנה יביא החשבון כולל לפני המלך, וגבור זה להיות שדירתו רחוק הרבה מעיר המלוכה חשש פן לפעמים ימצא עליו איזה ערעור וטוען, העמיד לו שם לצרכו אדם א' טוען עבורו והרשאה בידו שכל מה שיעשה עשוי ופיו כפיו.

כ״דוהנה כמה שנים הצליח במקח וממכר וגם כל בני פלטרין נתעשרו מהמקח וממכר שלו והיה אהוב למלך וכל שריו, לימים נתמעט הצלחתו במקח וממכר כמה פעמים והפסיד הרבה וגם בני פלטרין הפסידו באותו המקח וממכר הרבה ומהמגיע להמלך לא נתמלא, והתחיל ממונה שלו לצעוק שצריך לעמוד לדין עמו כי חסר הרבה מכפי החשבון ויטעון עליו הרבה אשר לא יוכל שאת כלל ובא בקובלנא שם לפני שרי המשפט אשר בעיר המלוכה, ויתיעצו היושבים על מדין לכתוב לו פתקא באזמנתא לעמוד לפניהם לחשבון ולדין, וחשבו כמה יתעכב פתקא דנא בדרך וכמה צריך הוא להתעכב בדרך עד בואו למקום המשפט, ככה גבלו זמן מוגבל בהאזמנתא ונתנוהו ביד הממונה שישלחנו לידו, והתחכם הממונה ועיכב האזמנתא ולא שלח לידו האזמנתא מיד אלא אח"כ ושיער שלא יגיע לידו עד יום א' קודם הזמן באופן שלא יוכל לעמוד ליום המוגבל מחמת קוצר הזמן וגם דרך הרע ואז יהיה לו פסק כרצונו.

כ״האכן לא הועיל, כי בהגיע יום המוגבל ונתבקש לדין ולא נמצא, הלך עבורו טוען שלו וטען טענותיו וזכה בדינו וכך היה כמה פעמים. והנה דרך מקום משפט ההוא היה שראש של היושבים על מדין שם לא היה קבוע, רק היו כמה שרים והיו מתחלפים שנה אחר שנה וכן לעולם. שנה אחת היה זה הראש ואח"כ היה אחר והיו חוזרים חלילה. פעם אחת אירע ג"כ כנ"ל שהממונה עיכב האזמנתא וביום המוגבל נתבקש לדין ולא נמצא ורצה הטוען לילך למקום משפט ונודע לו שראש המשפט של אותו הפעם היה שר א' אשר זה הטוען לא היה יכול ולא היה רשאי כלל להתראות עמו בשום פנים לעולם, ולא הלך לשם, ואז שמח הממונה בדעתו לומר שעכשיו יהיה לו פסק כרצונו, אכן זה העשיר היה בר מזל כי שר ראש המשפט היה קרובו ממשפחתו והיה להם הכרות ואהבה מנעוריהם ובהיותו יושב על המשפט היה כאלו הוא עצמו ישב על משפטו וזכהו בדינו.

כ״ופעם א' הזדמן כי זה השר נתאכסן במדינת העשיר ההוא כי המלך שלחו לראות בכל מדינות מלכותו ונתאכסן בביתו ולא קיבלו בכבוד וגם ביזהו ולבסוף הוסיף על חטאו והכהו וגרשו מביתו, ואמר זה השר בלבו אם אעשה קובלנא עליו לבקש משפט אחת דתו להמית, אכן הדבר לי לבושת וגם לחרפה לפרסם מה שעשה לי זה הנבזה חסר דעת אלא אחריש ויבוא יומו שיפול לידי, והיה היום שהממונה תבע דינו ושר זה היה ראש המשפט ולא יכול הטוען לבוא והממונה עיכב האזמנתא ונתבקש לדין ולא נמצא ועשה זה השר פסק כרצונו ודנהו למיתה בזכרו את אשר עשה לו. וקודם שנשלח פסק זה לאותה מדינה, המלך ידע מכל זה והיה איש חסד ושלח מהרה אל העשיר ההוא לספר לו כל המאורע איך לא בדעת עשה ושימהר לפייס השר ההוא ולקבל עליו לכבדו לעולם כראוי לו ובזה ינצל, ע"כ המשל.

כ״זואולם הנמשל הוא שמלך מלכי המלכים הקב"ה יש לו זה העולם והוא נקרא מדינה רחוקה מאתו אף כי קרוב ה' לכל קוראיו ומלא כל הארץ כבודו ומצדו אין רחוק רק שאנו קוראין רחוק מצדנו שאין לנו דעת להשיגו וגם מצד מעשינו, והנה נגלה הש"י בעולם הזה בעת מתן תורה והוטבו ישראל בעיניו ועשה עמנו מקח וממכר היינו נתינת התורה תרי"ג מצות שהוא באמת עשירות גדול למקיימי התורה וכן להיפוך ח"ו כמש"ה (הושע יד, ו) צדיקים ילכו בם כו', וגם בני פלטין היינו המלאכים נתקשרו במקח וממכר זה והנם בידינו כמש"ה כי האדם הוא סולם מוצב ארצה כו' והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, ר"ל שיש להם עליה במעשינו הטובים וריוח גדול ולהיפך ח"ו. והש"י הפקיד על בני אדם ממונים הרבה, יש מלאכים שממונים להשגיח על התפלה כשבאה לעלות מזה העולם ורואים אם כדאי להעלותה מוסרין אותה למלאכים אחרים ואם לאו דוחין אותה וח"ו לכלבא איתמסר, וזה כל עבודתם ובעבור זה נבראו, ויש מלאכים שאין עבודתם רק כשרואין תפלה אשר היא בכוונה ובלב נשבר מנשקין כל אות ואות וזה כל עבודתם ובעבור זה נבראו, ויש שממונים לכתוב זכיות ישראל, ולהיפוך, וממונה אחד אשר בסוף כל שנה מביא חשבון הכולל לפני השי"ת וכמ"ש הכתוב ויהי היום זה יום ראש השנה ויבואו כו' ויבא גם כו'.

כ״חוהנה כל זמן שישראל השתדלו בתורה ומעשים טובים כראוי התעשרו עושר גדול, גם כל העולמות וכל המלאכים היה להם עליה על ידם, וכאשר שכחו מעט מעט מתורת ה' ויצעק הממונה עליהם בדין וחשבון לפני בית דין של מעלה, מה עשה השי"ת נתן זמן מן ראש חודש אלול שיכינו את עצמו לעמוד למקום המשפט על יום המוגבל הוא ראש השנה ובעבור שהדרך רב וגם דרך רע, הענין הוא כי כשיעמדו ישראל בתפלה בראש השנה ותעלה תפלתם השמימה צריכים הכנה מן ראש חודש אלול כי מרחק רב יש להם ממעשיהם של כל השנה שנתרחקו מהש"י ח"ו, וגם הדרך רע כנודע שכל האויר עד הרקיע מלא מקטריגים הנבראים ממעשי בני אדם הרעים ודיבורים הרעים והמה פורחים באויר וכל מגמתם ממתינים עד שיעשה האדם ההוא איזה מצוה או לומד תורה וחוטפים זאת, וכן תפלתו אינם מניחים לעלות למעלה רק חוטפים לעצמם, וזהו פרנסתם וחיותם וקיומם, וממתינים עוד עד מותו בלי תשובה ועושקים הנשמה ההיא וזהו פרנסתם הגמורה, והנשמה ההיא בידם נקרא כף הקלע, כי אלו אינם נחים רק טסים תמיד באויר ר"ל, ולכן מחמת דרך רע הזה והמרחק אי אפשר שתעל שועתם השמימה בראש השנה זולת ע"י תשובה תפלה וצדקה שמעבירין רוע הגזירה היינו אלו המקטריגים ומתקרבים להש"י, לכן מראש חודש אלול נותנין הזמן בית דין.

כ״טאכן מה עושה הממונה יורד ומסית ומטמטם לבות בני אדם לבלתי ישובו בתשובה מראש חודש אלול ושוכחים איך יבא יום דין כל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון וכל עלילות מצעדי גבר ימנה ויספור ואינם מתעוררים כלל זולת בערב ראש השנה מרבים בסליחות וכדומה אז מתעוררים בני אדם וחרידים מיום בואו ולבם דופק בתשובה, אבל לא טוב הדבר כי קרוב יום ה' יום המוגבל והמרחק רב והדרך רע לא יועילו ביום אחד כי לא מעט המלאכה, אכן בכל זאת דין ישראל יוצא לאור והוא כמו שאנו אומרים בראש השנה בסדר תקיעות יהי רצון שיעלו אלו המלאכים היוצאים מן השופר כו' וימליצו טוב בעדנו הרי השופר הוא הטוען שלנו והוא המליץ הגדול העומד בפני בית דין של מעלה לטעון עבור ישראל עם מתנגדם.

ל׳אמנם הקשו המקובלים היות יום א' דראש השנה דינא קשיא ועם האמור שכל זכות ישראל ע"י השופר, אם כן כשחל יום א' דראש השנה בשבת מאי עבדי ואיך ינצלו ישראל. ותירצו, דמה שמועיל השופר בחול יועיל שבת קודש בעצמו בהיות שבת הקודש עצמו בדיננו והוא אות בין הש"י ובין ישראל, וקדושת שבת וקדושת ישראל קרובים ומשורש אחד באים ועל ידי זה נזכה בדין בעזרתו יתברך שמו כי שבת קודש הוא ראש משפטנו וכאלו אנחנו בעצמנו שופטים בדיננו, הוא האמור במשל שפעם א' לא היה רשאי הטוען להיות יחד עם ראש המשפט רק שהשר ההוא קרוב לו, וזהו שבשבת אין תוקעין רק ששבת עצמו מגין.

ל״אוהנה בכל ליל שבת כשמקבלין ישראל שבת מתפשט קדושת שבת בכל העולם וצדיקי ישראל מקבלים בפנים יפות וכבוד גדול לבלתי יחללוהו זה ודאי יזכה בדינו, אבל יש שאין מקבלין שבת בכבוד ואדרבה יבזוהו ח"ו בדברם דברים בטלים בשבת, ויש ג"כ שיכוהו ויפצעוהו שהוא ח"ו בחללו שבת במלאכה גמורה והוא ענין מחלליה מות יומת (שהוא לשון חלל כנודע) והוא חייב מיתה, אכן אם אין שבת תובע דינו הקב"ה מאריך אולי ישוב, ובהגיע יום ראש השנה בשבת שאז שבת ראש המשפט אזי בסברא יצא דינו כאמור מחלליה כו', אבל הש"י חפץ חסד לימד דעת את העם מאחר שתבינו זאת תפייסו את השבת לשוב בתשובה על חילול שבת ולקבל על עצמכם מהיום ההוא והלאה לבלתי חלל את השבת ואז תזכו בדין כי יהפך השבת לאוהב לכם.

ל״בוהנה ארז"ל (ראש השנה ט"ז.) אמר הקב"ה תקעו לפני כו' כדי שיעלה זכרונכם לפני לטוב ובמה בשופר, הרי שהשופר הוא זכרון טוב לנו לפני אבינו שבשמים, וממילא בשבת שאין תוקעין אזי אותו הזכרן טוב הוא ע"י השבת בעצמו כאמור, וזה אמר הכתוב כאן דמיירי בראש השנה שחל בשבת אמר, בחודש השביעי באחד לחודש, אם הוא בשבת אזי יהיה לכם השבתון בעצמו זכרון תרועה, ר"ל שהזכרון טוב שיש לכם על ידי התרועה יהיה לכם ע"י השבתון של השבת וכאמור, ולכן אני מזהירכם בני ומלמד אתכם דעת כל מלאכת עבודה לא תעשו, ר"ל שלמען השם תקבלו על עצמכם מהיום ההוא והלאה לבל תעשו מלאכה בשבת ולעשות תשובה על העבר ויהפך השבת לכם לאוהב ותזכו בדין ותכתבו בספר גאולה וישועה במהרה אכי"ר. לפ' אמור

ל״גאך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם, יש לדקדק דתיבת הזה מיותר כיון דאמר לחודש השביעי, דבשלמא לעיל גבי ט"ו בניסן דכתיב בט"ו יום לחודש הזה היינו משום דלא קאמר לחודש הראשון לכן כתיב הזה להורות דקאי אחודש הראשון דאיירי ביה תחלה, משא"כ כאן דכתיב בהדיא השביעי למה לי הזה. תו יש לדקדק בתיבת אך מאי אתי למעוטי, ומדוע שם גבי ט"ו בניסן לא כתיב אך. תו יש לדקדק דהלשון אין לו ביאור כלל בעשור לחודש יום הכפורים הוא, דהוה ליה למימר אך עשור לחודש יום כפורים, דבשלמא לעיל כתבי בט"ו לחודש חג המצות הוא משום דלא כתיב יום חג המצות אתי שפיר הלשון כלומר ביום ט"ו תעשו חג המצות ולא מיירי מן היום, משא"כ כאן דאמר דעשירי לחודש הוא יום כפורים שאין שייך בעשור, אלא עשור הוה ליה למימר כמובן. ותו הכפורים לשון רבים הוה ליה למימר יום כפור.

ל״דוכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יום כיפורים הוא לכפר עליכם לפני ה' אלהיכם, יש לדקדק, מדוע כאן נתן טעם על איסור המלאכה כי יום כפורים הוא ובתחלה גבי העינוי לא אמר הטעם כי יום כו' וסמך על מ"ש מתחלה יום הכפורים הוא דנבין מזה דמשום הכי מתענין ומדוע בהא ביאר הטעם בהדיא. ותו לכפר עליכם לפני ה' מיותר, דבאמרו יום הכפורים הוא מובן ד"ז. כי כל הנפש אשר לא תעונה בעצם היום הזה ונכרתה מעמיה וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, יש לדקדק דגבי עינוי אמר ונכרתה משמע ממילא וגבי מלאכה אמר והאבדתי משמע שאינו ממילא אלא צריך עשיה. ותו מדוע בעינוי אמר מעמיה ובמלאכה אמר מקרב עמה.

ל״הכל מלאכה לא תעשו חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם יש לדקדק מדוע במלאכה כתיב חוקת עולם ולא בעינוי, וכן מושבותיכם כתב במלאכה ולא בעינוי. וגם יש לדקדק מושבות דקאמר רחמנא במלאכה למה לי הא הוא חובת הגוף ובודאי דנוהג גם בחוץ לארץ. וידבר ה' אל משה כו' בט"ו יום לחודש השביעי הזה חג הסוכות כו' אך בט"ו יום לחדש השביעי באספכם כו' תחוגו כו' ולקחתם לכם ביום הראשון כו'. יש לדקדק כאן ג"כ דתיבת הזה מיותר, כיון דקאמר בהדיא לחודש השביעי למה לי הזה, ותו מדוע חלק לשנים לכתוב ב' פעמים דין ט"ו יום בתשרי, ותו דיש בו שינוים דמעיקרא לא כתוב אך וכתוב הזה, ולבסוף כתוב אך ולא כתוב הזה, ותו דמעיקרא לא כתוב דין ד' מינים ובתר הכי כתוב.

ל״ווהנה בפ' פנחס כתב עוד פסוקים אלו וזה תוארם, ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם כל מלאכה לא תעשו כו' ובט"ו יום לחודש השביעי מקרא קודש כו'. ויש לדקדק גם כאן בתיבת הזה דמיותר. ותו אמאי התם לא כתיב יום הכיפורים הוא כמו כאן. ותו מאי טעמא גבי ט"ו לא כתיב הזה. מצורף לכל זה נבאר בעזרת השם הא דאחז"ל ביומא (יומא כ.) השטן בגימטריא שס"ד, שס"ד יומא אית ליה רשות לאסטוני, ביומא דכיפורים לית ליה רשות לאסטוני. וצריך להבין מדוע יום א' בשנה לית ליה רשות, ומאי טעמא דוקא ביום זה שהוא יום הכיפורים, הגם שבכל התורה יש סודות עמוקים פנימיים עמוק עמוק מי ימצאנו מ"מ התורה ניתן לידרש בכמה פנים בפרד"ס ונבאר אף לשכלנו הדל והקל בעז"ה.

ל״זעוד יבואר הענין (במלכים א, ח) שבגמר בנין בית המקדש עשו את החג שבעת ימים ושבעת ימים י"ד יום, ופירש"י שאכלו ושתו ביום הכיפורים והיו דואגים על זה ויצתה בת קול ואמרה כולכם מזומנים לחיי עולם הבא, ומי יתן ואדע איך נמחל אכילת יום הכיפורים שענשו כרת, וכי תימא חנוכת בית המקדש היה דוחה עינוי יום הכיפורים הלא שבת הוא ג"כ מצוה לענגו ואפילו הכי אינו דוחה עינוי יום הכיפורים. ותו דהא באמת משמע לכאורה דשלא כדין עבדו מדהיו דואגים על זה ואיך אם כן נמחל להם. וגם יש לדקדק לשון כולכם, הוה ליה למימר סתם אתם מזומנים לחיי עולם הבא ונדע ג"כ דהיינו כולם דהי מנייהו מפקת. ויובן הא דאמרינן (בריש פרק קמא דהוריות) דרוב אנשי ארץ ישראל מקרי קהל לענין הוראה ויליף לה מהאי קרא ויעשו את החג שבעת ימים ושבעת ימים קהל גדול מלבוא חמת כו' ע"ש, ויש לדקדק איך שייכות דין זה שיודיע הפסוק במקום הזה.

ל״חונראה לי לבאר כל זה בסוד עולם שנה נפש המבואר בספר יצירה, והענין, כי הקב"ה ברא שלשה דברים במשקל א', כי ברא נפש האדם ויש בה כחות לאלפים ולרבבות, כמו שראינו כל בני אדם למשפחותיהם רבים כחול הים וחלוקים כל אחד ואחד מחבירו בדיעותיו ומדותיו, כענין רחמניות ואכזריות, נדיבות וכילות, גאות וענוה, אהבה ושנאה, חדוה ועצבות, ותאוה וכבוד, וכן לרבבות, והכל יש בכח נפש פרטי, דהרי האדם הוא בעל בחירה אל אשר יחפוץ יטנו, ממילא יש הכל בכח כל נפש. וכן כל אלה כחות המדות עצמם הם בכללות העולם, כי יש עיר או מדינה או מקום אשר שם מדה זו שולטת, ומקום אחר שולט שם מדה אחרת, וכמו וישב העם בשיטים ויחל העם לזנות וכתוב בזוהר הקדוש כי המקום גורם, וארץ ישמעאל רוצחים ידו בכל, וכן ארז"ל (מכות ט:) בגלעד נפישי רוצחים, וכן כדומה כל מה שיש בנפש יש בעולם. וכן בשנה, כי יש רגע או רגעים או יום אשר שולט ומתגבר בו מדה זו וביום א' מדה אחרת וברגע אחר מדה אחרת שכל הג' דברים אלו עולם שנה נפש נבראו על משקל אחד ממש וזה נודע, ולזה הטעם איש אשר קנה בנפשו איזה מדה כגון יראת ה' אם הוא יבא למקום בעולם אשר שולט מדה וכח של יראת ה' ויגיע ג"כ היום אשר בו שולט כח של יראת ה' אזי בהתאחד ג' אלה עולם שנה נפש אזי מתגבר בנפש האיש ההוא הכח של יראת ה' ויהיה ירא ה' מאד והחוט המשולש לא ינתק בשום אופן לא ימנעהו מונע בעולם.

ל״טאכן רובו ככולו, כי גם אם לו יצטרפו רק שנים מאלו הג' כגון שהאדם ההוא יהיה במקום ההוא לבד או בהגיע זמן ההוא לבד יתחזק ג"כ המדה זו מאד כי המיעוט נגרר תמיד אחר הרוב, ולכן בבוא האדם לאותו המקום ויצטרפו נפש ועולם אף שהיום בשנה מורה על כח אחר נגרר הזמן אחר הרוב, וכן בהתאחד הנפש עם הזמן נגרר המקום אחר הרוב, אבל כשיש איזה מדה בנפש והוא במקום מהעולם אשר בו שורה מדה אחרת והיום מהזמן מורה על מדה אחרת שלישית אז אין שום מדה מתחזקת בנפש היות אין לה עוזר וסומך ואדרבה המה כמתנגדים לכח הנפש ההיא היות הם באים משליטת מדה אחרת, ושמור דבר זה כלל גדול בכל התורה כולה שכל דברי התורה צריך האדם להשתדל לפי שכלו ולמצוא איך הדברים ההם נמצאים בג' אלה בעולם שנה נפש.

מ׳הרי ביארנו קצת ענין עולם שנה נפש, והוא כלל גדול בכל התורה וכל הענינים. והנה יש בעולם מדריגות בטומאה, והם ארץ עובדי כוכבים מטמאין, ובאמצע יש הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל ויש בה עשר קדושות והעשירי יהיה קודש היא נקודה האמצעית קדשי קדשים קדושה העשירית. וכחה ומדתה של נקודה זו קדשי קדשים הוא מדת תשובה שבנפש. וכל הארץ הגשמיית הזו חיותה משם כי מקדשי קדשים יתפשטו גידין לכל הארצות כידוע, וענינו הוא כמו הלב בגוף האדם אשר כל הגידין שבכל הגוף אשר בהם הדם הוא הנפש והחיות וכל גיד וגיד יש בו חיות המיוחד לו וכולם מתחילין בלב, נמצא כי כח חיות הגידין המחיים כל הגוף שהוא רב הכמות נתצמצם הכל תוך אבר הלב שהוא קטן הכמות והוא כלול מחיות הגוף כולו, כן ענין הגידין הללו המתפשטין מבית קדשי קדשים שהם ענין ניצוצי הקדושה שכל ניצוץ הוא נותן חיות למדינה שלימה וכל חיותיה הללו מצומצמים בבית קדשי קדשים והוא כולו מלא חיות כמו הלב ממש, לכן זה שמו קודש הקדשים, ר"ל שהיא קדושה של כל הקדשים דהיינו שכל ניצוצות קדושות המחיים כל מדינה ומדינה ועם ועם כלשונו והבן.

מ״אוהנה זה בעולם ומדות תשובה בנפש. ובשנה יש ממש כזה כי כל השנים יתחלק לימים, כמו שהעולם מתחלק למדינות ויש בה הנקודה האמצעית הם עשר קדושות דהיינו עשרת ימי תשובה והעשירי יהיה קודש הוא יום הכיפורים שהוא מדת קדשי הקדשים, לכן ביום הכיפורים תלוי מצות תשובה ואז נכנס כהן גדול לבית קדשי קדשים כי הכל אחד, ומה שלא נכנס לקדשי קדשים רק כהן גדול הטעם הוא כי כל מה שבכלל יש בפרט ממש לא יחסר ולא יוסיף, וכמו שבכלל העולם ישראל הם הלב ומהם מקבלין חיות כל העובדי כוכבים כמבואר בזוהר הקדוש, כך בישראל עצמם בחר הקב"ה בשבט לוי באמצע כלל ישראל, ועוד מהם בחר הכהנים שהם נקודה האמצעית משבט לוי, ומהם עוד בחר בכהן גדול שהוא הגדול מכל אחיו, והיא נקודה אמצעית שבאמצעית ומתיחס לבית קדשי קדשים כי בו נכלל כל החיות של כהנים ולוים וישראלים, ועל זה אמר הכתוב והכהן גדול מאחיו, ר"ל שגדולתו הוא מאחיו שכל קדושתם נכלל בו והוא לב שלהם, ועל סוד זה דרשו רז"ל גדלהו משל אחיו, ולכן כך היה סדר יום הכיפורים, תחלה מתודה חטאי עצמו שיהיה נקודה אמצעית שבאמצעית נקי, ואח"כ מתודה חטאי שבטו ונעשה נקי מרכז נקודתו ואותה המרכז היא נקודה אמצעית מן כלל ישראל, לכן אח"כ מתודה עוד על כלל ישראל, ולכן הכהן גדול הוא הנכנס לבית קדשי קדשים שהוא המתיחס אליו והבן ודו"ק.

מ״בואמנם להבין איך בשנה ובנפש יש ענין זה שביארנו בעולם אשר כל ניצוצי הקדושה שבכל מדינה ומדינה מצטרפין ומתחברין לנקודה האמצעית שהוא קדשי קדשים שהוא נעשה מצירוף כל קדושותיהם וממנו חיותם, זה יובן היטב רק צריך להרחיב קצת הביאור בזה. ויבואר ג"כ מאמר רז"ל השטן בגימטריא שס"ד שס"ד יומי אית ליה רשות, לאסטוני וביום כיפור לית ליה רשות וצריך להבין מדוע עשה כך הקב"ה שיום א' בשנה אין לו רשות, ומדוע הוא בעשירי לתשרי, ומדוע אז מתכפרין.

מ״גונקדים לבאר כמה ענינים, ויבואר מאמר שלמה המלך ע"ה בקהלת (קהלת א, ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ויש לדקדק תיבת עמלו מיותר, והוה ליה למימר בכל שיעמול תחת השמש. גם מאמר רז"ל (שבת פ"ח:) הנעלבים ואינם עולבין שומעין חרפתם ואינם משיבין עושין מאהבה ושמחים ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. ויש להבין מדוע בעל מדות הללו דוקא נמשל לשמש ומנא לן להש"ס דעלייהו קאי. גם בפסוק יש לדקדק בלשון כצאת השמש אינו מובן, דמשמע שיוצא מזה העולם, והוא היפך הכוונה, והוה ליה למימר כבוא השמש דהיינו כבואו לזה העולם. גם תיבת בגבורתו אינו מובן ומיותר. עוד יבואר מש"ה (תהילים יט, ו) על השמש והוא כחתן יוצא מתוך החופה ורץ בדרך. גם מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם הוא כפול ואינו מובן, ותו מה ענין לזה תורת ה' תמימה משיבת נפש.

מ״דוכל זה יתבאר בהקדם מה שפירשו המפרשים פירוש נכון בפסוק (קהלת א', ו) הולך אל דרום סיבב אל צפון ועל סביבותיו שב הרוח, היינו הרצון של השמש כך פירש"י ז"ל, וביארו במפרשים שהוא מוסר השכל, כי נודע מחכמי התכונה שמהלך החמה בגלגל שלו הוא ממערב למזרח רק שגלגל היומי אשר כל הגלגלים קבועים בו הוא מכריח את כולם לרצונו והוא מניע גלגל חמה ממזרח למערב וכל מעת לעת סובב הגלגל ההוא כל הכדור והחמה עמו אבל מהלך של עצמה ורצונה הוא להיפוך אלא שהילוכה בגלגל שלה הוא לאטי לא במהרה ואינה סובבת כל הגלגל רק במשך שס"ה ימים, נמצא כי החמה אף שרצונה בהילוך ממערב למזרח ובהילוכה אומרת שירה וזה הוא עבודתה להש"י אכן יש לה מטרידים ומונעים המכריחים אותה להיפוך ועם כל זאת החמה עושה את שלה בעבודת הש"י לא ייעף ולא ייגע ומהלכת הילוך של עצמה אף שאינו רק מעט מזעיר כי בכל מעת לעת אין מהלכת רק חלק אחד משס"ה בכל הגלגל בעת כזו גלגל היומי מסבבת כל הכדור כולו אפילו הכי היא עושה את שלה.

מ״הוהוא מוסר השכל לבני אדם החפצים בתורת ה' ועבודתו אף שטרדת הזמן וטרדת בני אדם ושאר יסורים וטרדת יצר הרע מונעם ומשיבם עשר מעלות אחורנית, אף על פי כן המה לא ייעפו ויעשו להם את שלהם אף שאי אפשר בעבודת ה' רק מעט מזעיר על פי מונעים ההמה ואלמלא מונעים ההם היו מוסיפין כהם וכהם אלף פעמים בעבודת השם אין בכך כלום ויעשו את שלהם כמו החמה אשר מתוך שמתנגדה מושכה לאחורה כל הכדור איננה עושה את שלה רק א' משס"ה מהגלגל, וזהו אומרו הולך אל דרום כו', כי מהלך נקרא שהאדם הולך בדרך שלבו חפץ ומה שאדם הולך בלי רצונו מצד ההכרח נקרא לשון סיבוב, לזה אמר הולך אל דרום בדרך משל כשהשמש הולך דרך הליכתו לדרום ועל כל זה סובב מצד ההכרח אל צפון, ועל סביבותיו, ר"ל אף שיש לה כ"כ סיבובים ההכרחיים אף על פי כן שב הרוח, ר"ל הולכת אל המקום אשר רצונה ללכת לא ייעף ולא ייגע אלו דברי המפרשים.

מ״וואמנם הטעם מה שברא הקב"ה כך שיהיה לאדם מטרידים המושכים אותו אחורנית הוא, כי אם לא היה לו שום מטריד לא עסק פרנסה ודרך ארץ ולא יצר הרע לזה כבר נבראו המלאכים, ועיקר מה שברא הקב"ה את האדם הוא בשביל זאת וכמ"ש בזוהר (זוהר ח"ב קפ"ד.) לית נהורא אלא דנפיק מגו חשוכא, וזה המעט שהאדם עושה מתוך טירדא רבה ומשליך כל הטרדות וכל פיתויי היצר הרע אחר גיוו זהו עיקר עבודת האדם להקב"ה, ועבודה ועמל זה הוא דוגמת עמלו של שמש וכאמור, ועל זה הענין אומר והוא כחתן כו' בדרך משל כמו החתן בתוך חופתו וימי המשתה שדרכו להיות נקי לביתו בלי יעשה מלאכה ובלי לילך בדרך כל דהו ואם הוא לרוב זריזותו יוצא משם ורץ אורח עבור שלרוב זריזותו שמח בזאת, ולזה קראו יוצא מחופתו, ר"ל יוצא מדרך הטבעי השייך לו כך ענין השמש שיוצא מטבע שלו אשר מצד המכריחין אותה ללכת ממזרח למערב והיא חוזרת לאחוריה ששה ושמחה לעשות רצון קונה, ולזה ביאר ואמר מקצה השמים מוצאו, שהיא יוצאת מקצה השמים על ידי המכריחה ואף על פי כן ותקופתה על קצותם, ר"ל על אותו קצה עצמו אשר שם יוצאת לשם תקופתה, ועל דרך זה תורת ה' תמימה משיבת נפש ר"ל שכל עיקר תמימות של תורה שהיא משיבת הנפש, מדרכה וסיבובה אשר מצד המכריחים אותה והתורה היא משיבה את הנפש לצד השני שילך בדרך התורה והמצוה וכאמור והבן.

מ״זונראה לי שעם זה יובן מה שארז"ל (בראשית רבה פד, א) ביקש יעקב לישב בשלוה אמר הקב"ה לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעתיד לבא, והוא תמוה, וכי ח"ו אין הקב"ה רוצה בשלות הצדיקים והרבות שכרן בעולם הזה ובעולם הבא עד שיאמר לא דיין כו'. אלא הענין הוא שיעקב אבינו היה תמיד מוטרד כנודע ואף על פי כן קנה שלימות והיה מובחר שבאבות, וחשק מאד לישב בשלוה כדי שיוסיף בעבודה כהנה וכהנה, אבל האמת דאדרבה עיקר עבודת האדם הוא כשהוא מתוך טירדא רבה ואותו המעט חשוב יותר לפני הש"י מהרבה שיעשה האדם בהיות הדרך מתוקן לפניו בלי שום טירדא, וזהו עיקר השכר לעלם הבא, ולזה ארז"ל אמר הקב"ה לא דיין כו', ר"ל אין די להם שכר לעתיד לבא אם הדרך התורה יהיה מתוקן לפניהם בלי שום טירדא שזה השכר הוא מעט לפניהם, וזהו לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם, ר"ל המצות שעושין בהיות הדרך מתוקן לפניהם אין די להם לעתיד לבא וק"ל.

מ״חולז"א מה יתרון לאדם בכל עמלו, ר"ל אם תיקשי לך איזה יתרון וטובה נמשך לאדם בכל 'עמלו' דייקא, היינו עמל דידיה טרדת של עצמו המונעים ומטרידים אותו ומושכים אותו עשר מעלות אחורנית מעבודת הש"י, לז"א שיתרון הזה הוא שיעמול תחת השמש יעבוד האדם להש"י כעמל הזה שהשמש עמל ועי"ז מקבל שכר הרבה וזהו היתרון שלו והבן.

מ״טהיוצא מזה כי עיקר קיבול שכר על עבודת הש"י הוא מה שעושה מתוך טירדא בעניות וטרדות היצר הרע וזהו כעמל השמש, משא"כ האדם אשר אינו הולך בעסקי התורה והמצות רק בהיות הדרך מתוקן לפניו בלי טירדא אבל בתוך טירדות רבות לא יזדרז מתוכם להשליך הכל אחר גיוו ולשוב לעבודת הש"י בכל האפשר אם מעט אם רב ואינו עמל כעמל השמש שכרו מועט, ועל זה אמר הנעלבים ואינם עולבים, ר"ל אלו אשר יראת ה' נגד פניהם אף בעת שנעלבים ויש לאל ידם להשיב חורפם דבר וטבע אנושי מטרידו ומתיר לו להשיבם דבר והוא מתוך טירדא זו ירא מהש"י ומתגבר על הכל ועושין מאהבה ושמחין ביסורין, ר"ל אף מתוך יסורין וטרדות ומניעות הם עושין מאהבה, והיינו העמל כמו השמש, לכן עליהם נאמר ואוהביו כצאת השמש, לא אמר כבוא השמש משום דכוונת הפסוק כצאת השמש, ר"ל שיוצאת לאחור מדרכה המסבבה ממזרח למערב והיא יוצאת מדרך זה ומסבבת למזרח, וסיבוב ויציאה זו הוא בגבורתו של השמש עצמו, כי ההילוך אשר ממזרח למערב אינו גבורתו, רק גלגל היומי מסבבו אבל הילוך זה אשר למזרח הוא הילוך של עצמו לכן האוהבים אלו העמלים כעמל השמש יהיה אורן כאור השמש והבן.

נ׳ ובדרך הלציי קצת פירשתי עפי"ז הא דאמרינן בבא בתרא (ב"ב ח: ועי' תוס' ד"ה ומצדיקי והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע) זה המשיא בתו לתלמיד חכם ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקות, ורבנן מאי א"ל ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. וביארתי בהלציי עם האמור, כי המשיא בתו לתלמיד חכם וכן מלמדי תינוקות מיירי על כרחך שזהו עיקר זכותם לעולם הבא וחוץ לזה אינם עוסקים בתמידות באיזה מצוה אחרת רק הוא עוסק בפרנסתו תדיר, נמצא זה המשיא בתו לתלמיד חכם שזה עיקר זכותו הנה אין לו מטריד שימנעהו ממצות שלו כי באמת הוא עוסק תמיד בפרנסתו, וכן מלמדי תינוקות שזהו באמת עבודת ה' אך מזה עצמו יש לו פרנסה, נמצא אין לו מטריד המונע ממצוה שלו כיון שמזה עצמו מתפרנס אין לו מושך שימשכנו לאחוריו, וכן אינו מצוי שהמלמד יהיה לו יסורים אחרים מבני אדם כמחלוקת ותביעות מסים, וכמשרז"ל (כתובות ס"ב.) בר' שמואל בר שילת דלא עבר עליה פריסתקא דמלכא, לכן שכרו ג"כ לא יגיע לאור השמש, ומ"מ כיון שזה מזכה רבים ועדיף ממשיא בתו לתלמיד חכם לכן אורו ג"כ יותר והוא ככוכבים אשר המה ג"כ מעט מאירים לאחרים. וקאמר ורבנן מאי, שכפי הנהוג בזמננו זה הרב אין לו פרנסה ויש לו יסורים מבני אדם ומחלוקת מהם ע"י שרוצים אנשי העיר שהרב יעשה להם ככל רצונם ויחניף אותם על התורה והמצוה, ולכן כשהרב ירא את ה' לבלי נטות מדרך ה' ותורתו ימין ושמאל יש לו יסורים מבני אדם מאד וכמשארז"ל (כתובות ק"ה:) האי צורבא מרבנן דמרחבי ליה בני מתא לאו משום דמעלי אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, הרי דמעליותא הוא לרב העיר כשכל אנשי העיר שונאים אותו שמזה ניכר שהוא ירא שמים, וכל מה שנתגדל השנאה עליו יותר ויותר מאנשי העיר יותר יש ראיה על יראתו וטוב לבו, נמצא כי הרב כשהוא ירא שמים יש לו מטרידים גדולים הן בחסרון פרנסה מחמת שאנשי העיר שונאים אותו והן במחלוקת מאנשי העיר כי כל אחד רוצה שיתיר לו את האיסור ושיזכהו בדין וכדומה. לזה שאל ורבנן מאי, שאלו עובדי ה' מתוך טירדא רבה ומונעים גדולים, לכן קאמר דעלייהו נאמר ואוהביו כצאת השמת בגבורתו, היינו כמו שפירשתי תחלה כי השמש מתגבר מאד נגד המכריחים ואתה הפך רצונה וכאמור וק"ל.

נ״אהיוצא לנו מזה בענין מהלך החמה שהוא מוסר השכל לנפש האדם בעסקי עבודת ה' שלא ישגיח על כל טרדותיו ומונעיו ויעשה את שלו מתוך טירדא רבה ומניעה ואם מעט היא העבודה ע"י הטירדא המושכת אותו אחורנית זהו עיקר חשיבותם לפני הש"י יותר מהרבה עבודה אם הוא בלי טירדא, והנה החמה הסובבת הליכתה ממערב למזרח בשס"ה ימים נמצא הולכת בכל מעת לעת חלק אחד משס"ה בגלגל, אם כן אלו לא היה לה הילוך זה של עצמה ולא היה לה רק זה ההילוך שגלגל היומי מוליכה דהיינו ממזרח למערב היה אם כן נגמר בשס"ד ימים דעכשיו שנה תמימה משס"ה ימים כמובן, רק לפי שהחמה הולכת הילוך שלה לאחוריה חלק א' משס"ה בגלגל לכן מצטרף החלקים הללו מן ימי כל השנה ונעשה ממנו יום שלם הוא יום השס"ה, הרי אם כן איך החמה עמלה ומתגברת נגד מכריחה בטרחה רבה עד שמקבצת חלקים קטנים מכל יום ויום ונעשה מחלקים אלו יום א' הוא יום השס"ה הנעשה מחלקים הקטנים של הילוך העצמיים שלה, נמצא זה יום השס"ה היא הנקודה האמצעית העיקרית בתוך עיגולה. והוא יום הנרצה שהוא מהלך העקרי של השמש, ובתוך אותו יום עצמו יש ג"כ זה החלק א' משס"ה שאז בחלק זה נשלם מהלך שלה זהו נקודה העיקרית מכל חלקי היום ההוא והבן.

נ״בוכך ענינו בנפש האדם הנדמה לעסק החמה לעבוד את הש"י מתוך טירדא רבה אף אם מעט הוא ונדמה ממש לחמה אשר בכל יום ויום המטרידים מושכין את האדם זה לכאן וזה לכאן בפרנסה וטרדות ופיתויי היצר ומניעות מבני אדם והוא צריך להתגבר נגד כל אלה ואף אחר ההתגברות לא יעלה בידו אלא איזה רגע או רגעים בכל יום אשר בו יעבוד את הש"י כראוי, כי לא אשר יראה האדם, כי האדם יראה בעיניו שעובד את ה' כל היום והוא טעות כי העבודה הנרצית להש"י בדחילו ורחימו כראוי הלואי שתהיה זמן קטן בכל יום ודי בזה והוא חשוב לפני הש"י, וזהו עיקר עבודת האדם ההתגברת נגד מונעיו, נמצא הוא עמל בשוה עם החמה ומקבץ בכל יום חלק קטן בעבודת הש"י עד שנעשה ממנו בשנה יום שלם.

נ״גנמצא כי הרגע אשר האדם בה בכל יום בעבודה ותשובה היא נקודה העקרית מכל היום ההוא וחיותו של היום וקיומו, ומתקבצים ונעשה מהם יום שלם היא נקודה האמצעית מכל השנה, והרגע מהיום ההוא היא נקודה העיקרית מהיום ההוא, הרי לך איך בזמן ובנפש נעשה היום ההוא יום הכיפור מצירוף קדושת כל הימים והוא במדריגת קדשי הקדשים שמקדושתו נמשכים קדושת כל יום מימי השנה והוא נעשה מצירוף הקדושות והחיות ההם.

נ״דוהנה שנת הלבנה נודע דלפעמים הוא שנ"ג יום כשהחדשים חסרים ופעמים שנ"ד יום כשהחדשים כסדרן ולפעמים שנ"ה יום כשהחדשים מלאים, וכיון שאין שנה שיהיה יותר משנ"ה ימים לכן נקרא שנה כמספר הימים שבו אף שלפעמים אין בו רק נ"ד יום או שנ"ג, וממילא כשיש שנ"ה ימים בשנה אזי ימות החמה יתירים עליה יו"ד יום שמספר שנת החמה שס"ה, ממילא אם כן מאחר ששנת הלבנה כלה בר"ח תשרי ממילא אם כן שנת החמה כלה בעשרה בתשרי הוא יום השס"ה המתלקט מחלקי השמש וכאמור, וזהו בזמן אז הוא ג"כ בנפש אדם שמתלקט מרגעי התשובה שבכל יום ויום, ולכן השטן בגימטריא שס"ד ואית ליה רשות לאסטוני בש"ד יומי שהם המונעים המושכים אחורנית, משא"כ היום השס"ה היא נקודה האמצעית הנעשה מרצוניות האמתית של הקב"ה אין לו לקטרג, ולכן אדרבה ביום כיפור נהפך לאוהב ודורש טוב ואמר שישראל הם כמלאכים, נמצא בהיות ישראל על אדמתן נכנס כהן גדול לבית קדשי הקדשים שמדתו וכחו ג"כ תשוה והיא נקודה האמצעית מכל העולם ונשלם אז עולם שנה נפש בתשובה שלימה ונלבן עי"ז חוט של זהורית.

נ״האכן גם עכשיו עכ"פ בהיות ישראל חוזרין בתשובה ביום הכיפורים נשלם עכ"פ הרוב דהיינו שנה נפש, וכבר נתבאר שכשיש שנים מאלו השלשה אזי השי"ת ברחמיו מושך הוא בעצמו גם את השלישי להיות נגרר אחר הרוב. הרי נתבאר ענין יום הכיפורים והענין פלא גדול. ואם אמנם בהיות שנת הלבנה שנ"ד ימים לא יושלם הילוך החמה עד יום שאחר יום הכיפורים ובהיותו שנ"ג לא יושלם עד ב' ימים שאחר יום הכיפורים מ"מ אי אפשר בלי לקבוע יום קבוע שיהיה שוה בכל שנה, ועז"א רז"ל (ראש השנה כ"ה.) אשר תקראו אתם אפילו שוגגין ובעת שהבית דין קובעין כך הוא ואף אם לא יגמור הנקודה הגמורה עד ב' ימים אחר יום הכיפורים לית לן בה, כי ידוע דג' ימים בשבוע נקרא אחר שבת וג' ימים נקרא קמי שבת, ולכן מבואר בחושן משפט (סי' ל"ג) דהאומר לפרוע אחר הפסח הוי עד שיעברו רוב ימים שבין פסח לעצרת, כי החצי שייך לפסח והחצי לעצרת, ומזה הטעם קבעה התורה ד' ימים בין יום הכיפור לסוכות ושייך ב' ימים ליום הכיפורים, ולכן אם נשלם ונגמר נקודה האחרונה ב' ימים אחר יום הכיפורים לית לן בה ואתם ואפילו מזידין, משא"כ אלו היו עושין קביעות שיבוא יום הכיפור דרך משל למנין אם שנות הלבנה שנ"ד יוום והיינו בי"א בתשרי או למנין שנ"ג ויהיה בי"ב בתשרי, אם כן כשיהיה שנת הלבנה שנ"ה יום יהי יום הכיפור ב' או ג' ימים אחר שכבר נגמר מהלך החמה ומתחיל כבר הילוך החדש על שנה הבאה לכן קבעתו תורה לעולם בעשרה בתשרי.

נ״ווהנה לפ"ז יש חילוק לענין א', כי כבר אמרנו שיום כיפור נעשה מחלקי החמה. בזמן, ומחלקי התשובה בנפש, היינו הרגעים אשר בכל יום ויום האדם שב בתשובה ועובד ה' ונעשה מהם יום שלם, ובאותו יום עצמו הנקודה האחרונה מהחמה היא נקודה עקרית של יום ההוא, וכן בנפש, וכמו קדשי קדשים עצמו אשר נקודה אמצעיתו הוא אבן שתיה שממנו הושתת העולם, ולכן אמרו רז"ל שסוף יום הכיפורים מכפר והבן, כי רגע האחרונה הוא עיקר מכל העיקריים, ואם כן אם שנת הלבנה היה שנ"ה ימים דאז נשלם הכל בעשרה בתשרי אם כן יש אותה נקודה העיקרית ביום ההוא בסופו, משא"כ בהיות שנת הלבנה שנ"ג או שנ"ד ימים נהי דהיום ההוא מכפר שכבר נצטרפו חלקים הרבה ואין חסר רק מעט ונמסר הקביעות לבית דין מ"מ נקודה העיקרית אין נגמר ביום ההוא אלא ביום שאחריו או ב' ימים שאחריו והם שייכים ג"כ ליום הכיפורים וכמש"כ ב' ימים אחר יום הכיפורים שייך ליום הכיפורים.

נ״זוהנה היודע בעברונות יעיין בעיגול דרב נחשון גאון ויראה כי בכל עת שקביעות השנה הוא ז', דהיינו שראש השנה חל ביום ז' היינו בשבת, אז יהיו החדשים שלמים זולת בשנת עיבור לפעמים ואז אין קפידא כי אז בלאו הכי קרובים שנות החמה לשנות הלבנה זולת מעט מעט מיעוטא דמיעוטא ימצא איזה פעם שלא יהיו שלימים, וזהו דוקא כשחל ערב פסח בשבת והוא דבר שאינו שכיח כידוע, אבל כשר"ה חל ביום אחר מימות השבוע יהיו על הרוב החדשים חסרים או כסדרן ומיעוטא דמיעוטא שיהיו שלמים, גם נודע מה שארז"ל בראש השנה כי בפרשת אמור כתיב זכרון תרועה ובפ' פנחס כתיב יום תרועה ומשני דהכא מיירי שחל ראש השנה בשבת להכי אינו רק זכרון תרועה ובפרשת פנחס מיירי שחל בחול להכי קאמר יום תרועה.

נ״חועתה תראה דברים נפלאים איך כל מה שכתבתי מבואר היטב בפרשה זו שהתחלנו בה וכל הדקדוקים נתישבו. והנה אחר שהזכיר דין ראש השנה שחל בשבת קאמר עליהם אך בעשור לחודש השביעי הזה דייקא, ר"ל שהיה הקביעות בשבת יום הכיפורים הוא, וכוונתו בתיבת כיפורים לשון רבים היינו כמש"ל כי כל רגע שהאדם שב בכל יום הוא הכיפור לאותו היום כולו ואלו רגעים מצטרפים ונעשה יום שלם מכיפורים האלו, והנקודה העיקרית אשר ביום ההוא עצמו נקרא יום כי רגע א' ג"כ יום וכמשרז"ל (פסחים ד.) מקצת יום ככולו, כי יום ענינו מדה כנודע הכיפורים, ר"ל שהיא הנקודה העיקרית מכל הכפורים והוא כענין קדשי הקדשים והכל א', ואמר הכ' דבעשור לחודש הזה שהיה ראש השנה בשבת דאז קביעות השנה שלימין והוי שנת הלבנה שנ"ה ימים אז יש בעשור לחודש זה הנקודה העיקרית וצותה התורה ועניתם את נפשותיכם כיון דיום ההוא ענינו תשובה בזמן תעוררו ג"כ תשובה בנפש, ואמר עוד, וכל מלאכה לא תעשו כו', ענין איסור מלאכה נודע מדברי האריז"ל באיסור מלאכה בשבת שענינו הוא ע"י עליית העולמות באותו יום גם חיצוניותם נתעלו למקום שא"צ בו מלאכה, הרי שאיסור מלאכה הוא מצד העולם שיש לו עליה, והנה בזמן שבית המקדש קיים והיו ישראל בבית המקדש ונכנס כהן גדול לקדשי קדשים ונתקיים יום הכיפורים גם בעולם אז ודאי אסור במלאכה כי העולם נתעלה, אכן בזמן הזה שאין נתקיים יום הכיפורים רק בשנה ונפש ולא בעולם וא"כ היה היה לבלתי יהיה איסור מלאכה, אך כבר כתבנו שבהיות שנים מאלו השלשה במשקל אחד אזי הקב"ה ברחמיו מושך גם השלישי עמהם, לכן ע"י שנתקיים יום הכיפורים בשנה ונפש נתעלה גם העולם עמהם על ידם, ולזה נתנה התורה טעם שיהיה איסור מלאכה לעולם אף בזמן שאין יום הכיפורים רק בשנה ונפש.

נ״טלז"א כי יום כפורים הוא, ר"ל היום הוא יום כיפורים בשנה, ומהותו, לכפר עליכם לפני ה', שהנפשות נתעלו לפני ה' ומתכפרים ולכן העולם נגרר אחר הרוב, ואמר עוד כי כל הנפש אשר לא תעונה כו', ענין הכרת הוא שכל נפשות ישראל הם אחדות גמור ושיעור קומה א' וכמו בדרך משל שיירה ההולכת במדבר בין חיות רעות ועמהם כלי זיין ושאר תחבולות ויראים החיות רעות להתקרב להם ובנסעם מאותו המקום שחנו ונשאר שם איש א' במקומו הראשון לבדו הנה מיד הוא מומת מן החיות עבור שנבדל מסייעתו, וכך הוא הענין במי שאינו מתענה ביום הכיפורים כי בכל השנה היה מתאחד עם נפשות כל ישראל וביום הכיפורים נתעלו כל נפשותם במקום שאין בו לא אכילה ולא שתיה ושאר דברים ונתעלו לפני ה', וזהו סוד העינוי ביום הכיפורים, ומי שאינו מתענה נשאר במקומו הראשון ונבדל מהכלל ומיד הוא מסוכן ונכרת מעצמו, לז"א כי כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה מעמיה, ר"ל שנבדל מנפשות שאר ישראל וזהו סיבת מיתתו.

ס׳ואמר עוד וכל הנפש אשר תעשה מלאכה, שאיסור מלאכה הוא מצד עליית העולמות, ובזמן שאין בית המקדש אז אין יום הכיפורים רק בשנה ונפש, ממילא זה שעשה מלאכה לא נפרד עי"ז מהכלל ממקום נפשות כל ישראל, אך ע"י שהש"י מושך גם העולם להיות נגרר אחר הרוב לכן גם ע"י מלאכה נפרד מנפשות ישראל, לזה במלאכה לא אמר ונכרתה דמשמע ממילא, אלא אמר והאבדתי את הנפש ההיא שזה הכרת הוא ע"י מעשה הקב"ה, ולכן אמר בזה מקרב עמיה, ר"ל אע"פ שבאמת אף שעשה מלאכה עדיין הוא בקרב עמו ובקרבו הוא יושב ולא שייך לומר שנכרת מעמיה כמו באכילה משום הכי אמר מקרב עמיה ור"ל כיון שהקב"ה מושך העולם אחר הרוב לכן גם בעשיית מלאכה נאבד מן העולם. ואח"כ בא הכתוב בעצמו ליתן טעם על ההבדלים הללו שבין אכילה למלאכה, וביאר, כי באמת בזמן שבית המקדש קיים ונתקיים יום הכיפורים בעולם כמו בשנה ונפש אז מלאכה ואכילה שוים וגם במלאכה נכרת ממילא מעמיה, אלא מה שאני אומר לכם כל מלאכה לא תעשו הוא חקת עולם, שחוקה זו היא בעולם ולא בנפש, ואף על פי כן שחוקה זו היא מצד העולם אפילו הכי הוא לדורותיכם אפילו בזמן שאין בית המקדש ובכל מושבותיכם אפילו בהיותכם בארץ אחרת בחוץ לארץ והוא מצד מה שאני עושה שאני מושך העולם אחר רובו וכאמור והבן.

ס״אוהנה בחנוכת הבית שלרוב שמחתם אכלו ביום הכיפורים ודאגו אולי עשו שלא כדין ואפילו הכי לא היה שם עונש ומחל להם הקב"ה, והענין הוא, כיון שענין כרת באכילה ביום הכיפורים מצד שנבדל מכלל נפשות ישראל וכיון ששם כל ישראל אכלו לכן ניצולו מהעונש, ולז"א כולכם מזומנים לעולם הבא, ר"ל מצד היות כולכם באיסור זה לכן נמחל לכם. אכן ודאי לא ימלט שהיה איזה ישראל שלא בא לשם והתענה ביום הכיפורים, רק לפי שהיו שם רוב אנשי ארץ ישראל נחשב ככולו כי המיעוט נגרר אחר הרוב ולכן שפיר יליף בהוריות דלענין הוראה אזלינן בתר רוב אנשי ארץ ישראל ודו"ק.

ס״בואמר עוד הכתוב בט"ו יום לחודש השביעי הזה דייקא, ר"ל שחל ראש השנה בשבת דאז יום ראשון דסוכות ג"כ בשבת, חג הסוכות הוא, ולא כחג דין לולב משום דאין נוטלין לולב בשבת אף דהוא מדרבנן ליכא מידי דלא רמזה משה באורייתא, והדר קאמר אך בט"ו לחודש השביעי ולא כתב הזה, וירצה, אך בט"ו יום בחודש השביעי אחר שאינו כענין הזה שלא חל ראש השנה בשבת דאז יום ראשון דסוכות בחול לכן תחוגו כו' ולקחתם לכם ביום הראשון כו' דאז נוטלין לולב וק"ל ונתיישבו כל הדקדוקים.

ס״גועתה יתורצו השינוים בפרשת פנחס שנשתנה מהכתוב כאן דשם מיירי כשחל ראש השנה בחול. ולז"א ובעשור לחודש השביעי הזה, ר"ל שלא חל ראש השנה בשבת דאז על פי רוב השנים או כסדרן או חסרים ואז לא נגמרה נקודה האמצעית ביום הכיפורים עצמו רק יום שאחריו או ב' ימים אח"כ לכן לא כתב שם יום הכיפורים הוא, דהא יום הכיפורים נקרא זו הנקודה האמצעית דהיינו רגע האחרונה שבסוף היום, ואז כשחל ראש השנה בחול ליכא נקודה זו באותו יום לכן לא אמר רק גוף הדין ועניתם כו' וכל מלאכה לא תעשו וכמש"ל כי תלוי בקביעות הבית דין כמש"ה אשר תקראו אתם. ובתר הכי קאמר ובט"ו יום לחודש השביעי ולא כתוב שם תיבת הזה, דבשלמא בפ' אמור שכתבו שם דין ד' מינים לכן יש שם חילוק בין כשחל ראש השנה בחול ובין כשחל בשבת לכן כתב תחלה השביעי הזה ואח"כ כתב השביעי סתם ולא הזה וכמ"ש תחלה, משא"כ בפ' פנחס דלא כתב שם דין ד' מינים דלא מיירי התם רק בקרבנות ולענין זה אין חילוק בין כשחל בחול או בשבת לכן לא כתב רק סתם בחודש השביעי והבן ודו"ק היטב בכ"ז כי הם דברים נפלאים ועמוקים תל"י.

ס״דובזה נבוא אל הביאור משארז"ל (תנחומא אמור כב, א) ולקחתם לכם ביום ראשון ראשון לחשבון עונות. וצווח השל"ה ז"ל ויתר מפרשים דאין הווא אמינא שיהיו אלו הד' ימים ימי הפקר איש כל הישר בעיניו יעשה ח"ו, וביארו בו המפרשים כל אחד לפי דרכו. ונוסיף עוד לדקדק באומרם לחשבון עונות ולא אמרו לעונש עונות או לאיסור עונות. ותו תמיהני למה העמידו רז"ל דרש הזה על פסוק ולקחתם לכם ביום הראשון שהוקשה להם וכי ראשון הוא הרי ט"ו הוא ולמה לא העמידו דרש הזה על פסוק המוקדם בחמשה עשר כו' ביום הראשון מקרא קודש דשם ג"כ קשה קושיא זו עצמה ותמיהני שלא העירו בו המפרשים שראיתי.

ס״הויבא לכלל ישוב עם דברינו כי באמת שלא יהיה באותן ד' ימים עונש על עונות אין זאת. אלא הענין הוא כי אמר הכתוב (יחזקאל לו, יז) כטומאת הנדה היתה דרכם לפני וכתבנו מזה במ"א למה המשיל דוקא לטומאת הנדה ולא לטומאה אחרת, וכעת נראה לי על פי מה שנודע מספרי מוסר כי העובר עבירה א' נעשה כתם באבר נשמתו מלמעלה, וכשמוסיף לעשותו פעם ב' נכנס כתם הטומאה אל תוך האבר ההוא, ובעשותו פעם ג' נכנס כתם הטומאה מעבר לעבר וע"ז נאמר (ישעיה ה, יח) מושכי העון בחבלי השוא, ר"ל אף אם החטא מעצמו אינו חמור כל כך שיהיה ראוי לקרותו עון מ"מ בהיותו חוט המשולש ונעשה ממנו כחבל שאז נכתם הטומאה מעבר לעבר אז נעשה חמור ונקרא עון, וזהו מושכי העון בחבלי השוא. וע"ז נאמר (ירמיה ב, כב) גם כי תכבסי בנתר ותרבי לך בורית נכתם עונך לפני, ירצה, כי כתם שאינו נדבק כ"כ בבגד רק הוא על הבגד מלמעלה אזי במעט נתר ובורית יעבור הכתם, משא"כ אם נכנס גם מעט בעובי הבגד אז צריך כיבוס יותר בנתר ובורית, משא"כ כאשר הכתם נדבק מאד בכל עובי הבגד מעבר לעבר זה לא יעבור אף בנתר ובורית הרבה אם לא ע"י חבטה, וכן הענין החוטא פעם אחד יספיק לו מעט תשובה כיון שאין הכתם בנשמה רק מלמעלה חופף עליו, ובעשותו פעם ב' צריך ריבוי נתר ובורית דהיינו תשובה כיון שנכנס מעט אל תוך האבר נשמה, ובעשותו פעם ג' גם ריבוי תשובה הנמשל לנתר ובורית לא יועיל וצריך אליו צירוף מעט יסורין הממרקין גופו של אדם, ולזאת גם כי תכבסי כו' נכתם 'עונך', דייקא, דעון הוא הנעשה ג' פעמים וכאמור, ולז"א כטומאת הנדה היתה דרכם, כי מצינו שזבה בראותה פעם א' יש להם טומאת קלה ובראותה ג' פעמים מטמא' טומאת שבעה וק"ל.

ס״ואך מה שהמשיל לזבה ולפי הענין יותר הוה ליה להמשיל לזב, כי זב בראיה אחת מטמא טומאת ערב, ובב' ראיות טומאת זיי"ן, ובג' ראיות טעון קרבן, וכן הוא בענין החטאים שב' פעמים חמור מפעם אחת וג' פעמים חמור עוד יותר, משא"כ בזבה שאין חילוק בין ראיה א' לב' ראיות. אמנם מה שהמשיל לזבה יובן עם מ"ש במ"א, כי האדם באותו יום שחוטא קל לעשות תשובה אבל ביום שני תשובתו קשה והסברנו ענין זה היטב באורך במ"א, נמצא אם כן כי אם עשה האדם העבירה ג' פעמים ביום א' אף על פי כן יועיל לו באותו יום תשובה כי העיקר מה שנכתם העון הוא אחרי צאת אותו יום שחטא, משא"כ אם יעשה החטא בג' ימים אז הוא שנכתם הרבה מעבר לעבר ונקרא עון ולא יועיל לו תשובה לבדו כאמור, והנה קיימא לן דזב מטמא בראיות אף אם כל הג' ראיות ביום א' משא"כ זבה אינה מטמאה אלא בימים דוקא ולזה המשיל לזבה ולא לזב והבן. הנה ענין זה שאמרנו נקרא חשבון עונות ירצה כי אף שהחטא מצד עצמו אינו חמור כ"כ ואינו נקרא עון מ"מ בהצטרפם לחשבון דהיינו שעשהו ג' פעמים נקרא עון וזהו חשבון עונות.

ס״זועתה יבואר היטב המאמר הנ"ל ויתורץ הכל, דהנה כבר אמרנו דכשחל ראש השנה בחול אז על פי הרוב לא נגמר נקודה העקרית של יום הכיפורים אלא בי"א או בי"ב בתשרי ואז ממילא אותו היום ודאי מכפר כיום הכיפורים עצמו כיון שבו נקודה העיקרית, ולכן נשתהה ד' ימים בין יום הכיפורים לסוכות כדי שיהיו שייכים שני ימים ליום הכיפורים והם מכפרים וממילא אז אי אפשר שיצטרפו החטאים לחשבון עונות דהיינו בעשותו ג' פעמים בג' ימים דהא י"א וי"ב מכפרים על מעשי אותו היום ולכן אי אפשר אלא אם כן חטא בי"ג ובי"ד וט"ו דאז בעשותו פעם הג' בט"ו נעשה עון, נמצא אז היה ט"ו ראשון לחשבון עונות שאז נעשה העון פעם ראשונה ע"י החשבון. משא"כ כשחל ראש השנה בשבת דאז עפ"י הרוב נגמר נקודה העקרית של יום הכיפורים ביום הכיפורים עצמו כנ"ל ואז אין י"א וי"ב מכפרים ממילא הוי י"ג ראשון לחשבון עונות. ולכן לא העמידו חז"ל דרוש זה על פסוק ביום הראשון מקרא קודש דשם מיירי כשחל ר"ה בשבת וכמש"ל דמשום הכי לא כתוב שם דין לולב כיון שיום ראשון דסוכות הוא ג"כ בשבת ואם כן אי אפשר לדרוש שם ראשון לחשבון דאז הוי י"ג ראשון לחשבון עונות, משא"כ בפסוק ולקחתם לכם ביום הראשון דשם לא כתוב תיבת הזה וביארנו דמיירי כשחל ראש השנה בחול דמשום הכי כתבו שם דין לולב ביום הראשון אז הוי שפיר ט"ו ראשון לחשבון עונות כי י"א וי"ב מכפרים וכדאמרן, ודו"ק היטב כי הוא ענין פלא. (שייך לפרשת אמור)

ס״חעקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה דע כו' (אבות ג' א). יש לדקדק מאי לידי עבירה, הוה ליה למימר לעבירה. רבי חנינא סגן הכהנים אומר הוי מתפלל בשלומה של מלכות כו', עיין פירוש הריטב"א במדרש דקאי על מדת מלכות שמחמת שבכל צרותינו לה צר לפי שאנחנו דבוקים בה לכן חופפת עלינו ומטלת מורא על שונאינו שלא יבלעו את ישראל ע"ש. ויש לדקדק מה שייכות זה לדברי עקביא.

ס״טנקדים מה שכתוב בפרשה זה וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יגש להקריב את לחם אלהיו כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. והוא תמוה, מה נתינת טעם הוא זה, והוי נותן טעם בעצמו של דבר. ורש"י יישב זה וכתב אינו דין שיקרא כמו הקריבהו נא לפחתך. עוד יש לדקדק מתחלה אמר אשר יהיה בו מום ואח"כ אמר אשר בו מום.

ע׳נקדים לבאר לעניותינו ענין המקלל שבסוף הסדרא. ויצא בן אשה ישראלית (פירש"י מבית דינו של משה כו' ע"ש) כו' ויקוב כו' (פירש"י ופריש כו') ויניחוהו במשמר לפרוש כו' פירש"י שלא ידעו אם הוא חייב מיתה כלל משא"כ מקושש, לכן לא חבשום יחד. וצריך ביאור למה במקושש ידעו שהוא חייב מיתה ולא בזה, גם צריך ביאור חיבור המקושש למקלל, הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה כו' לפי שבית הסקילה היה רחוק מבית דין כדאיתא בסנהדרין, ואל בני ישראל תדבר לאמר יש לדקדק למה הוצרך ציווי זה מאחר ששאלו הדין ואמר להם שחייב מיתה מסתמא זה נוהג גם לדורות איש איש כי יקלל כו'. קשה החילוק שמחלק כי יקלל ונשא חטאו ונוקב יומת, ורש"י ז"ל יישב זה ע"ש, עוד יש לדקדק ונוקב פירש"י לשון מה אקוב, משמע שנשתנה פירוש ונוקב זה מנוקב דלעיל, ובזוהר הקדוש (פר' אמור דף ק"ה:) על פסוק ויצא בן אשה ישראלית רבי חייא פתח משלי כ"ה כבוד אלהים הסתר דבר דלית רשו לב"נ לגלאה מילין סתימין דלא אתמסרו לאתגליא כו' כד"א (ישעיהו כ״ג:י״ח') לאכול לשבעה ולמכסה עתיק, לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר כו' לאכול לשבעה באלין מילין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מילין דאתכסיין, ויש לדקדק מה ענין זה לההוא מקלל. עוד שם ויצא דנפיק מכללא דמהימנותא. וצריך ביאור ובפסוק ויקוב ר' אבא פתח ויקוב כד"א (מלכים ב י״ב:י׳) ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים כו' יעוי"ש כלל המאמר. ועיין בליקוטי תורה פרשה זו שמבאר שם כדברי הזהר. ואני אפרש את דברי הזהר והאר"י ז"ל אלו כפי עניותי ואם שגיתי הש"י יכפר ונבוא לבאר פסוקי הפרשה שהתחלנו.

ע״אולהסביר בתחלה הדין המבואר ביורה דעה בניקב חצר הכבד טריפה, וביארו שאין הטריפות מחמת עצמו כמו בנקיבת שאר האברים רק שסוף הכבד לינטל. וצריך להבין מאין הוציאו זו ברוח מבינתם שעל זה סוף הכבד לינטל ולמה דוקא הכבד ולא שאר האברים שאחר חצר הכבד שהם כל האברים התלוים בוושט. ונסביר ג"כ מה שיש להפליא בהסתכל איך פנימיות האדם וחיותו נחלק לאצילות בריאה יצירה עשיה שהם נפש רוח נשמה ונשמה לנשמה, והיינו שכל ומחשבה דבור ומעשה ומן הראוי שד' אלו ישתלשלו זה מזה כהשתלשלות אצילות בריאה יצירה עשיה, וכן אנו רואין בעניני האדם באמת שהשכל רוכב על המחשבה והוא עילתה ואין במחשבת האדם רק מה שהשכל משפיע בה ומלמדה, וכן הדבור נשתלשל מן המחשבה, כי לא יצויר שידבר האדם איזה דבר רק מה שעולה תחלה במחשבתו לדבר, ולפ"ז קשה שמצינו שינוי א' בהנהגה זו דרך משל כשיעיין אדם בתורה ויחדש בה איזה דבר ויכתבהו על ספר הנה נמצא בזה כל חלקי אצילו בריאה יצירה עשיה כי בעיונו השפיע השכל במחשבה, ואח"כ דיבר החידוש ההוא שחידש, ואח"כ בכותבו כבר הגיע לעולם העשיה שהוא נראה לעין כל על הספר, ואם כן ראוי שד' חלקים אלו יהיו בדרך עילה ועלול שא"א לעלול להקדים לעילתו, ואנו רואין שאין הדבר כך כי כבר אפשר שמיד שחידש במחשבתו הענין ההוא יכתבהו בספר ולא יהיה בעולם הדיבור כלל, אמת שארז"ל (קידושין ל.) ושננתם שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, ואמרו ג"כ שכל הלומד בקול ומוציא הדברים מפיו אינו משכח תלמודו כי ע"י הדיבור נעשה הענין ברור לו וחקוק על לוח לבו, אבל כבר יצויר בעת שיהיה שכלו צלול לא יצטרך לזה ולמה המחשבה שעלולה מהשכל והדיבור שעלול מן המחשבה אי אפשר להם בשום פעם שיקדמהו מעילתם והעשיה פעמים תוקדם מהיצירה.

ע״בולהסביר כל זה נבאר פסוקי בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, והאריך רש"י ז"ל להקשות על זה דמשמע מפשט הכתוב ששמים וארץ נבראו תחלה לכל הברואים, והאמת אינו כך ודברי ז"ל ידועים, ואנו נתרץ קושיא זו לעניותינו, עוד ארז"ל (בראשית רבה יב, טו) הובא ברש"י בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים הקדים מדת הרחמים ושתפו למדת הדין וז"ש ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ע"כ, והדבר יפלא לחשוב כן על בורא עולמים שמתחלה רצה לעשות באופן א' ואח"כ ראה שאי אפשר כך והשיא לדרך אחר, דבר זה אי אפשר בעולם, ובמ"א ביארנו וכאן נבאר בדרך אחר. עוד ארז"ל (חגיגה י"ב.) בית שמאי אומרים שמים נבראו תחלה שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחלה שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים כו', יש לדקדק טעם מחלקותן, כי ידוע בכל מחלוקות רז"ל אלו ואלו דברי אלהים חיים ואיך אפשר זאת במחלוקת זו, וגם איך יתורצו הפסוקים שסותרים זה את זה.

ע״גוהארץ היתה כו' ויהיה ערב כו' יום אחד ואחר כך במעשה יום שני כתוב ויאמר אלהים יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים ויעש אלהים את הרקיע ויבדל כו', פירש"י יהי רקיע יחזק הרקיע שאע"פ שנבראו שמים וגם הארץ כ"כ במפרשים ביום ראשון לחים היו וקרשו מגערת הקב"ה באומרו יהי רקיע, וזש"ה (איוב כו, יא) עמודי שמים ירופפו ביום ראשון ובשני יתמהו מגערתו כו' וד"ז תימה מדוע היו לחים ומה נשתנה זה מכל מעשי בראשית דאמרינן בקומתן נבראו (ושור שהקריב אדם הראשון קרניו קודם לפרסותיו) שביום בריאותן היו בתשלום הראוי להם, ומדוע שמים וארץ לא היו בתשלום בעת שנבראו.

ע״דעוד תימה דאם כן גם הארץ היתה לחה וקרשה ביום ב' ובאמת לא מצינו כך גבי הארץ ולא נאמר בענין הארץ רק ויאמר אלהים יקוו המים כו' ותראה היבשה שגילה אותה מכיסוי המים אבל לתשלום בריאתה לא נתחדש מאומה בשני. עוד יש לתמוה על כפל הפסוקים, ויאמר אלהים יהי רקיע ואח"כ עוד הפעם ויעש אלהים את הרקיע והלא במאמר נברא הכל כי הוא אמר ויהי וכמ"ש במעשי שאר הימים ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור כך הוה ליה למימר גם כאן ויאמר אלהים יהי רקיע ויהי רקיע, ולמה אמר כאן עוד מעשה מחודש ויעש כו', גם מאי את הרקיע בה' הידיעה והוה ליה למימר ויעש אלהים רקיע. גם תימה מדוע בתחלה אמר ברא לשון בריאה וכאן אמר ויעש לשון עשיה, וכן מצינו שינוי זה במעשה שאר הימים כי כתוב ויעש אלהים את חית הארץ ודומיהן ושוב אמר ויברא אלהים את התנינים הגדולים לשון בריאה ובבריאת האדם נאמר ג' לשונות נעשה אדם ויברא אלהים את האדם בצלמו וייצר ה' אלהים את האדם וגם יש שינוי בהם דגבי ויברא לא כתיב רק אלהים וגבי וייצר כתוב ה' אלהים.

ע״הולבאר כ"ז נקדים המאמר בפרקי דרבי אליעזר, שמים מהיכן נבראו מאור לבושו של הקב"ה שנאמר (תהילים קד, ב) עוטה אור כשלמה נוטה שמים כיריעה והיו מרחיבין והולכין עד שאמר להם הקב"ה די. ארץ מהיכן נבראת נטל הקב"ה שלג מתחת כסא הכבוד וממנו נבראת הארץ והיתה מתרחבת והולכת עד שאמר לו הקב"ה די. והוא תמוה, כי מה זו שאלה מהיכן נבראת והלא ידוע שהקב"ה ברא הכל יש מאין ולמה שאל על שמים וארץ וכן התשובה אין מובן.

ע״וופירושו הקדמונים (עי' בח"ל תחלת עין הארץ) כי הענין הוא שאין עשייה גשמית עלולה מהיצירה שאם כן היה ראוי שתקדם היצירה לעשות כקדימת העילה לעלולה, ולא כן הוא, אלא מקצת העשיה קדמה ליצירה שהרי שמים וארץ נבראו בראשון ומלאכים שהם עולם היצירה לא נבראו עד יום שני כמארז"ל הובא ברש"י ע"פ ויהי בוקר יום א', ולכן עם היות שכפי סדר המדרגות שעשיה למטה מיצירה נראה שהיצירה עילה לעשיה אין הדבר כך שעשיה קדמה ליצירה, וזהו שהקשה שמים מהיכן נבראו מאחר שכל העולמות נשתלשל א' מחבירו וא"כ שמים וארץ שנבראו בראשון היאך נבראו הרי עילתם שהיא היצירה עדיין לא היה, לזה תירץ שאין היצירה עילה כלל לעשיה אלא שמים נבראו מאור לבושו שהוא הבריאה אור מלבוש לאצילתו, כי נודע שאצילות הוא אחדות גמור ושאר העולמות הם נפרדים ואעפ"כ בריאה שהוא עולם הכסא הוא נערך כערך מלבוש לאדם שעם היות שאינו גוף האדם מ"מ הוא דבוק בו ומלבישו ומשא"כ שאר העולמות הם פרודים, וז"ש מיד שעוטה אור כשלמה היינו מיד שנעשה עולם הבריאה מיד נוטה שמים כיריעה, כי עשיה עלולה מהבריאה והיו מותחין והולכין לטעם זה כיון שהם עלולים מהבריאה היה ראוי שיהיו נמתחין כשיעור היצירה, ובאמת רצה ית"ש להכניס אח"כ יצירה ביניהם לכן אמר די וצמצם אותם בבחינת הראוי לעולם אשר למטה מיצירה שהוא ערך עשיה. ושוב הקשה כן גם על הארץ איך נבראת בראשון אחר שעדיין לא היה היצירה, ואמר מהשלג שתחת כסא הכבוד, דהיינו בריאה ולפי שהארץ ירדה ירידה נפלאה מערך שמים לכן שמים עילתם אור הבריאה עצמה וארץ עילתה השלג שתחת כסא הכבוד שהוא קרקע הבריאה והיו ג"כ מותחין והולכין וכנ"ל בשמים.

ע״זונמצא שסיבת עולם הזה הוא הבריאה, ואח"כ עשה ה' היצירה באמצע, ואז עשיה נשפע מהיצירה, והטעם אשר עשה ה' ככה ולא בראם כסדר השתלשלות, כי אילו נברא העולם מהיצירה הרי הוא משועבד לסיבתו והיה אי אפשר שתהיה ההנהגה רק ע"י היצירה, ובאמת אין הנהגת היצירה רק בחול אבל בשבת יש עליה ואז ההנהגה על ידי אצילות המתלבש בבריאה וכן הצדיקים במעשים הגדולים יכולים להרויח הנהגה זו אף בחול. ולכן עשה ה' שהבריאה עילה לעשיה, נמצא עיקר מציאותו הוא מן השבת והשבת משגיח בו, וכאשר יצא מהנהגת שבת להנהגת חול שהוא היצירה יצא מטבעו הנאות אליו, ולכן הנקל שיהיה בשבת עליית העולם, וכן ע"י מעשו הצדיקים אף בחול אלו דבריהם ז"ל.

ע״חואמנם יקשה שאם כן למה עשה היצירה באמצע ולא עשה שיהיה נשפע תמיד מהבריאה, אכן הטעם הוא שא"כ לא היה בחירה כי ביצירה אין גשמי ואין יצר הרע, משא"כ כאשר יצר היצירה באמצע ואז נעשה זה העולם בחירה עשיה וגשמיות ע"י המסך אז יש בחירה, כי פעמים תרד ההנהגה ופעמים תעלה ע"י המעשים לקבל החיות והשפע מבריאה בלי מסך היצירה, ועוד טעם כי השבת יש בו כמה איסורים ועונשים ואפילו דבורים של חול פוגם בו מחמת שאז ההנהגה בלי מסך כדמיון הקרוב אצל המלך שצריך להיות נשמר מכל דבר קל, וכענין שאמרו בבא קמא נ. שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה להיותם קרובים אליו, ולכן נאסר בשבת אבות ותולדות ושבותים ודיבור, משא"כ בחול כביכול אין הקורבה כ"כ כי ההנהגה ע"י מסך היצירה לכן אין הדקדוק כ"כ מצוי, ממילא אלו היה ההנהגה תמיד מהבריאה לא היה אפשר לעולם להתקיים כי לא היו יכולים ליזהר תמיד בדקדוקים אלו.

ע״טוהנה נודע עכ התורה שנתן לנו ה' נקראת תורה דבריאה, והענין, כי התורה דאצילות הכל אחדות סוד הוא ושמו והתורה אמרה ואהיה אצלו אמון אל תיקרי אמון אלא אומן (בראשית רבה א, א) שבכחה נבראו כל הברואים והתורה ציור כל העולמות, ממילא האצילות באמצע התורה אשר שם המציאה עולם למטה ממנה והוא בריאה, וכעין שנשתלשל העולם בערך ומדרגה כן בהשתלשלות אור התורה וכחה לבריאה נקרא תורה דבריאה ושוב הבריאה בכח התורה המציאה את היצירה וכן כולם, ולכן מתחלת התורה בראשית ברא לשון בריאה כי התחלת הסיפור של מעשי בראשית איך מבריאה נשתלשלו העולמות שאחריה.

פ׳ובזה יובן הכל, כי הודיע לנו הכתוב איך שמים וארץ עילתן הבריאה בעת שנבראו בראשון, רק אח"כ ביום ב' שהקדים השי"ת היצירה לעשיה אז נעשה זה העולם בחינת עשיה גשמיית, לז"א בראשית, ר"ל בתחלה ברא אלהים, ברא דייקא, שנשתלשלו שמים וארץ מעולם הבריאה, רק ביום ב' הוא שנעשה בחינת עשיה, וז"ש בתחלה עלה במחשבה לברוא העולם במדת הדין כו', ידוע כי בינה מקננת בבריאה, ובינה ידוע שהוא שם אלהים ודינין מתערין מינה, תפארת מקנן בחיות דהיינו יצירה ותפארת ידוע שהוא שם הויה ב"ה רחמים, מלכות מקננת באופן שהוא עשיה, ולז"א בתחלה, ר"ל בהתחלת בריאת שמים וארץ, ר"ל שהיה עליהם לזה העולם במחשבה שהוא בריאה וכמש"ל, כי אצילות בריאה יצירה עשיה שכל ומחשבה דיבור ומעשה, וזהו בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם, לברוא דייקא, שנשתלשלה מהבריאה והיינו במדת הדין כי שם מקננת בינה שם אלהים ושם הדקדוק מצוי כחוט השערה כענין הקרוב למלך כך הוא ראשית הבריאה, אך להיות שראה שאין העולם מתקיים אין הכונה שנמלך אח"כ ח"ו, אלא כוונת הבריאה מתחלה כך היה וכמש"ל, שלפי שראה שאם יהיה תמיד הנהגת הבריאה לא יתקיים העולם כי לא היו יכולים ליזהר תמיד בכל הדקדוקים לכן אח"כ שוב הקדים מדת הרחמים, ר"ל יצירה אשר שם הוא הויה מדת הרחמים הקדימו לעשיה להיותו עומד בין בריאה לעשיה ויהיה הנהגת העולם ע"י היצירה ויוכלו עמוד, אכן לא תימא שאחר שעמד יצירה באמצע שוב אין עשיה עלולה רק מהיצירה, לז"א שאין הדבר כך אלא ושתפה למדת הדין, ר"ל שיהיה ההנהגה ע"י שניהם שלפעמים תקבל העשיה לעלות ולהיות נשפע מבריאה לבד בלי מסך היצירה כגון בשבת או ע"י מעשי הצדיקים אף בחול, והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ביום עשות דייקא, ר"ל בעת שנעשה זה העולם בחינת עשיה דהיינו ביום ב' אז נשתתפו בו ה' אלהים שתהיה ההנהגה פעמים מיצירה פעמים מבריאה וכאמור.

פ״אולז"א במעשה יום שני ויאמר אלהים יהי רקיע, יובן לפי פשוטו כפשטות דברי רש"י ז"ל יחזק הרקיע, שאף על פי שנבראו בראשון לחים היו ולא נבראו בקומתן כשאר מעשי בראשית להיות שהיו עלולין מהבריאה והיה ערכן ערך יצירה והיו רוחניים, משא"כ ביום ב' שנעשה מסך היצירה אז קרשו ונעשו גשמיים ערך עשיה ולכן נאמר ויעש אלהים את הרקיע ויעש דייקא מה שא"כ תחלה נאמר בראשית ברא וכאמור.

פ״באמנם לישב כפל ויעש אלהים את הרקיע שדקדקנו לעיל יובן עם מ"ש בזוהר בראשית ובתיקונים כי ויאמר אלהים יהי רקיע היינו רקיע שעל ראשי החיות, וידוע שרקיע זה הוא גג של יצירה, כי בין כל עולם לעולם שלמטה ממנו נעשה מסך והוא גגו והוא סוד המעקה, ממילא המשך המקראות להודיע איך נעשה זה העולם בחינת עשיה, והתחיל כי אמר אלהים יהי רקיע, היינו עולם היצירה, וממילא ויעש אלהים את הרקיע, ר"ל שממילא ע"י שאמר ה' יהי רקיע דהיינו עולם היצירה ממילא נעשה רקיע זה בחינת עשיה, ולכן כתב את הרקיע בה' הידיעה להודיע דמיירי משמים אשר בתחלת הפרשה שהוא של זה העולם לא מרקיע המוזכר בפסוק שלפניו ושהוא של יצירה, ולכן שוב במעשי כל שאר הימים כתב ויעש לא ויברא לפי שמיום ב' ואילך היה הכל בחינת עשיה, ולכן הוקשה לרז"ל ע"פ ויברא אלהים את התנינים דהוה ליה למימר ויעש, לכן דרשו באגדה זה לויתן כו' שלכן כתב לשון ויברא להורות שהוא בריאה חשובה ועצומה, ואמנם באדם שהוא כלול מכל המדרגות כתוב בו ג' לשונות בריאה יצירה עשיה, ואצילות נכלל בלשון ויברא כי אצילות מתלבש בבריאה, ומהאי טעמא נמי גבי ויברא לא כתב רק אלהים וכמו בפסוק בראשית ברא אלהים, משא"כ גבי וייצר שמורה על שנעשה בו ג"כ מסך היצירה כתוב ה' אלהים כמו ביום עשות ה' אלהים והבן.

פ״גואמנם עדיין צריך להבין מה דהוה קשיא לן לעיל, מדוע גבי הארץ לא כתב רק יקוו המים ולא ביאר ג"כ הפסוק ויעש אלהים את הארץ כמו ויעש אלהים את השמים כדי להודיענו איך נעשה הארץ בחינת עשיה, ויובן עם מ"ש במ"א על מאמר רז"ל (חולין ס:) שאמרה הלבנה אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר א' וא"ל הקב"ה לכי ומיעטי את עצמך, הענין עם מ"ש הרמב"ם ז"ל כי ריבוי ברוחניים אי אפשר אם לא מצד עילה ועלול כיון שאין המקום מגבילם, ונודע כי בכל עולם יש עשר ספרות והכתר של עולם נעשה מהמלכות של עולם שלמעלה הימנו, ממילא החמה והלבנה שהם התחלת עולם הגשמות אם כן בחינת כתר שלהם שהוא מעולם שלמעלה עדיין הוא רוחני, ממילא אם כן כל הספירות שלהם היה באפשר לחמה בפני עצמו ולירח בפני עצמה כיון שהם גשמיים, לכן אף שנבראו שוין לגמרי אין א' עלול מחבירו אף על פי כן יוצדק בהם הריבוי מצד גשמיותם, משא"כ בחינת כתר שלהם אי אפשר הריבוי בהם מאחר שהם שוים במדרגה והכתר רוחני, לכן אמרה אי אפשר לב' מלכים שישתמשו בכתר א' דייקא, והיה התשובה לכי ומיעטי שתהיה עלולה מהחמה ואז יוצדק הרבוי גם בבחינת הכתר.

פ״דועם זה יתורץ קושיתנו כי ידוע משארז"ל (בראשית רבה ג, ז) בתחלה היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן ואח"כ ברא ולא החריב. והענין, כי בתחלה היה השתלשלות המדריגות רק בעלה ועלול לבד, אבל לא היו מסכים מבדילים בין עלול ובין עילתו, ולכן לא היה יכול לסבול האור השופע עליו ונתבטל ממציאות, ואח"כ ברא ה' עולם התיקון ע"י שהיה ירידת כל מדרגה מערך מדרגה שלמעלה ממנו לא מצד עלה ועלול לבד אלא גם מצד ריבוי מסכים כידוע כ"ז באורך ועי"ז יכולים לסבול. נמצא לפי זה העשיה שהיא באמת עלולה מהבריאה, ומה שהוא במדריגות עשיה וגשמיות אינו רק מצד המסכים לבד ע"י שעמד היצירה באמצע, ממילא לפ"ז מיד שעמד היצירה באמצע אז הארץ מיד הגיעה לבחינת עשיה כי כבר יש לה מסכים רבים ונתגשמו.

פ״הואמנם השמים העליונים של זה העולם שהם בחינת הכתר וכמ"ש האר"י ז"ל בזה כידוע שהז' רקיעים הם ז' המדות ורקיע עליון כולל בז' בחינותיו ג' ראשונות דעשיה שהוא נעשה ממלכות דיצירה, הרי הוא עומד במעלתו הראשונה ולא נגרע מדרגתו לא מצד עילתו כיון שעדיין הוא עלול מהבריאה ולא מצד המסכים כיון שהוא עצמו בחינותו יצירה המקבל מהבריאה כבראשונה, ולכן אפילו אחר מאמר יהיה רקיע שהוא מציאות עולם היצירה הוצרך לעשיה חדשה באמרו ויעש אלהים את הרקיע שעדיין לא נעשה השמים בחינת עשיה והוצרך ה' לפעול בו עוד פעולה להיותה עשיה והבן.

פ״ונמצא לפ"ז יש שינוי בין תחלת מציאות שמים וארץ אשר ביום א' לתשלום מציאותן אשר ביום ב', כי בראשית מציאות שמים נבראו תחלה כמו כל המדרגות שהגבוה נשתלשל תחילה, משא"כ בים ב' שבאו שמים וארץ לבחינת עשיה נגמרה מלאכת הארץ תחלה כי מיד במאמר יהי רקיע הגיע הארץ לבחינת עשיה והשמים הוצרכו למלאכה עוד וכאמור. וידוע שבכל מקום מחלוקת בית שמאי ובית הלל בית שמאי מחמירין ובית הלל מקילין, כי מדת בית שמאי הגבורות הקדושים ומדת בית הלל רחמים, וכמשרז"ל (שבת ל:) לעולם יהא אדם ענוותן כהלל ולא קפדן כשמאי, ואמנם מדרגות בית שמאי גדול יותר, וכמשרז"ל יבמות י"ד. שאני בית שמאי דמחדדי טפי כמ"ש כ"ז בכתבים, ולכן לעתיד לבוא יהיה הלכה כבית שמאי, ומובן זאת היטב עם האמור, כי הבית שמאי מדריגתן יותר והמציאו ההנהגה תמיד מבריאה עצמה בלי מסך היצירה כמו שעלה תחלה במחשבה לברוא במדת הדין ושם הדקדוק מצוי ולכן לעולם מחמירין, משא"כ מדת בית הלל ההנהגה ע"י מסך היצירה שהקדים מדת הרחמים ולכן מקילין, ועכשיו הלכה כב"ה כי הנהגות רוב העולם ע"י היצירה, ולעתיד שיתוקן העולם ויהיה כמו שעלה במחשבה אז יהיה הלכה כבית שמאי.

פ״זועכשיו מובן היטב פלוגתת בית שמאי ובית הלל כי בית שמאי מדברים כפי מדתם בהנהגה שהוא כמו שעלה במחשבה אמרו שמים נבראו תחלה, ומביאין ראיה מפסוק בראשית ברא המדבר בהנהגה זו, ובית הלל אומרים כפי מדתם בהנהגה שהוא אחר שהקדים מדת הרחמים שהוא מעשי יום ב', ולכן אמרו ארץ נבראת תחלה ומביאין ראיה מפסוק ביום עשות והבן היטב כי הוא נכון בע"ה. וממילא מובן מה שחקרנו בתחלת דברינו מדוע בחינת עשיה שבאדם לפעמים אינו עלול מהדיבור והיינו כי כן היה כל השתלשלות אצילות בריאה יצירה עשיה, שהיה עולם העשיה עלול מהבריאה, ואח"כ עמד יצירה באמצע, ולזאת פעמים תעלה העשיה ותקבל החיות והשפע מהבריאה עצמה בלי מסך היצירה.

פ״חוהנה ידוע כי הגוף הוא ציור הנשמה כמו לבוש הנעשה כפי ציור הגוף המתלבש בתוכו, ולזה מכריחים אנו שיש לנשמה רמ"ח אבירם ושס"ה גידין רוחנים, ולזאת נשמת האדם הכלולה מד' חלקי אבי"ע כאמור נמצא בו גם בגופו ענין המסכים המבדילים בין עולם לעולם כענין רקיע שעל ראשי החיות, ולזה השכל שורה במוח ומקיפו קרום של מוח, ואמנם המוח כולל השכל והמחשבה יחד, היינו כי הרואה הוא מלבוש לאצילות אינו נפרד לגמרי כאשר יפרד היצירה והעשיה וכמש"ל, ולכן השכל והמחשבה קרובים יחד במוח והקרום המקיפו הוא בעצמו ערך הבריאה ג"כ כי הוא לבושו, וכמשרז"ל בחולין (חולין מ"ה.) חייתא דמתנח ביה מותא, ועולם הדיבור בגוף האדם נפרד וירד תוך הגוף והם הקנה והריאה שהם כלי הדיבור ועל פי הקנה יש כיסוי המכסהו במקום קורבתו אל הראש ונקרא שיפוי כובע והוא תמיד מכוסה זולת כאשר יפתח האדם את פיהו לדבר דבר שאז צריך שזה העולם הדיבור יקבל ויושפע מהמחשבה אז נפתח מעט אותו הכיסוי, וזהו המסך שבין בריאה ליצירה, ועולם המעשה הם אברים התלוים בוושט שהם למטה מחצר הכבד ששם כלי המאכל, וחצר הכבד הוא מסך המבדיל בין יצירה לעשיה בל יושפע בו חיות לרוב ואין בו רק נקב א' של הקנה הנוקב ויורד דרך החצר כבד כמ"ש רז"ל (חולין מ"ה:) תלתא קני הוו חד פריש לכבדא וזה חצר הכבד אינו משתמש כלום להיותו אבר לעצמו כשאר האיברים שיש בכל אבר חיות א' מה שאין בחבירו, ולכן כשינקב האבר ההוא טריפה מצד עצמו ששוב לא יחזיק חיותו בקרבו, אבל חצר הכבד אינו רק מעשה להבדיל בל יושפע למטה יותר מדאי, ולכן בהנקבו אינו טרפה מצד עצמו כי אין בו חיות חדש לעצמו רק השיגו קדמונינו ז"ל כי בשיונקב שאז יתפשט יותר מדאי ויתבטל עולם העשיה שהוא בחינת הנפש, ולפי שהשראת הנפש בכבד שהוא כולו דם והדם הווא הנפש וכמ"ש בתיקונים בטעם שנקרא מנהיג העם בשם מלך שהוא ר"ת מוח לב כבד שהם המנהיגים של כל נברא כי נשמה ונשמה לנשמה במוח כמש"ל ורוח בלב ונפש בכבד, לכן אמרו שסוף הכבד לינטל ולא אמרו על שאר אבר כי הכבד הוא עיקרו של עולם העשיה אשר באדם והבן, משא"כ קרום של מוח שניקב הוא הבדל בין אצילה לבריאה מ"מ יש בו ג"כ בריאה עצמה שהיא לבוש לאצילה וכמש"ל והבן.

פ״טוהנה מצד זה נמצא שיש במל"ת שבתורה אשר כל לא תעשה תלוי באבר א' נמצא בו ב' בחינות של הפסד. בחינה א', הוא כענין נקיבות שאר אברים שבגוף, והוא, שכאשר יעבור על עבירה זהו פוגם באבר השייך לו בנשמה ומסתלק החיות מאותו אב. בחינה ב', בענין נקיבות חצר הכבד ודומיהן והוא שכאשר יעשה עבירה זו יגרום ביטול המסך ויושפע בריבוי מעולם העליון ויגיע מזה ביטול מציאות לאבר שבנשמה השייך לזה שיתבטל מריבוי האור, וכיוצא בזה מצינו בעריות בפסוק חסד הוא כידוע, וכן הוא ג"כ ענין הוגה את השם באותיותיו שהחמירו רז"ל בו הוא כי יגרום להשפיע שפע רב לעולם ע"י הזכירו אותו בגלוי בלי מסך ויגיע ביטול מציאות והכתוב אמר זה שמי לעולם שיעלימוהו בכיסויו ומסכים שיושפע האור במדריגה כפי שיוכל העולם לסבול, ואחשוב שאולי זהו הכוונה באמרם ז"ל (סנהדרין נ"ו.) יכה יוסי את יוסי, כי באמת רחוק במציאות שיעלה בלב איש לקלל ח"ו כי מי פתי כו', אלא מקלל הוא לשון קלות שמיקל בו והוגהו, וענין יכה נודע שריבוי האורות הוא בהכאה ואין לבאר יותר יבין המבין מעצמו.

צ׳ולזה ארז"ל במקדש היו קורין ככתבו, כי ההנהגה אשר במקדש היה תמיד בלי מסך היצירה, ונבחרו הכהנים לעבוד שם העבודה ובהזדככות מעשיהם היו ראוים עד שלא הוצרכו למסך והיה להם עליות העולמות לעולם לכן היו קורין ככתבו, משא"כ במדינה שאינם ראוים וצריכין למסכים אם יגרום ריבוי אור ע"י נקיבת מסך ההוא אז חייב מיתה כי הגיע לו ביטול מציאות מענין ניקב חצר הכבד וכאמור, כי אע"פ שהש"י ברא בכוונה שתהיה מתחלה העשיה עלולה מהבריאה כדי שיוכל להיות עליית העולמות שלא יצטרכו למסך, היינו כשיהיו ראוים לכך שאז יוכלו לסבול, משא"כ בהיותם בלתי ראוים וזהו ענין מ"ש רשב"י ווי אי אימא דלמא ידעון חייביא איך יפלחון למאריהון והבן מעצמך. ואמנם כח זה לא ניתן רק לישראל שיש להם כח במעשיהם לעשות עליית העולמות ושיקבלו בלי מסך, משא"כ בני נח הנהגתם תמיד על ידי מסכים הרבה והרבה, ולטעם זה עם היות כי עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר מ"מ הוא פגום לכהונה כי להיותו מעובדי כוכבים אין בכחו עליית ההנהגה הנמסר לכהנים במקדש וכאמור.

צ״אובזה יובן ענין ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי דנפיק מכללא דמהימנותא, כי בעת שיצאו ישראל ממצרים קודם שחטאו רצה הקב"ה שיהיה עליית העלמות והיה ההנהגה כמו שעלה תחלה במחשבה והיה בלי מסך כלל, וזה להיותו בן מצרי נפיק מכללא שלהם והיה מקומו בין ערב רב אשר הנהגתם ע"י מסכים, ולכן ארז"ל (ויקרא רבה לב, ג) בא ליטע אהלו ולא הניחוהו, ומיושב קושית המפרשים, דהא עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר, ולדברינו אתי שפיר דהא מ"מ פגום הוא לכהונה מטעם האמור ואז היו כל ישראל בבחינה זו שהיה הנהגה במקדש לעולם ולכן נפיק מכללא דלהון.

צ״בוהנה מבואר בזוהר כי דורות הראשונים אפילו הרשעים היו משיגין חכמות גדולות בעולמות העליונים, ולכן מה עשה זה בן המצרי ויקוב את השם, דלכאורה יפלא וכי בשביל שרב ריבו את רעהו עשה מעשה זה ומה בצע לו בזה וכי בזה יפייס בעל ריבו, ואם היה זה במקרה תימה למה הוצרך הכתוב לספר סיבת עונו שבא ע"י הריב. ויובן, כי בראותו שאין מניחין אותו ליטע אהלו בין ישראל מטעם שהנהגתו ע"י המסך רצה הוא לנקב את המסך ויקוב את השם ויקלל היינו כאשר ביארנו לעיל, ולז"א רבי אבא נקיב מה דהוי סתים, וזהו ג"כ דברי רבי חייא כבוד אלהים הסתר דבר שצריך להתעלם האור ע"י מסכים וזה שלא היה ראוי לקבל בלי מסך רק שנקב את המסך והיה סבור שזה יהיה רפואתו שעי"ז יטע אהלו בין ישראל, אמנם באמת טעה שאי אפשר לקבל בלי מסך אא"כ ע"י הזדככות שיהיה גופו ונשמתו כלי מוכן לזה ואז יש עלייה ונתבטל המסך, משא"כ ליקוב המסך חייב מיתה כי יגיע לו ביטול מציאות, והוקשה לרז"ל מדוע כתיב ויניחוהו במשמר לפרוש להם ע"פ ה' שלא ידעו אם חייב מיתה, הלא ודאי ידעו כי בהנקב המסך יש ביטול מציאות, ומזה הכריחו רז"ל שזה היה בזמן המקושש.

צ״גוהנה ענין חילול שבת, כי להיות בשבת עליית העולמות במקום שאין מלאכה ולזה נאסרו במלאכה וכמש"ל והרי נשמות כלל ישראל למעלה וזה שחילל נפל ממדרגתו להנהגות חול שהוא ע"י מסך ונכרתה הנפש ההוא מעמיה דהיינו מכללות ישראל וע"י זה חייב מיתה כי מלבד שהחזיר המסך גם גרם לאותו מסך סתימה לגמרי שלא יושפע דרך פתח הקטן אשר בקרבו השפע הצריך בצמצום, ולכן זה היה מקום הספק שלהם על אותו המקלל אולי אינו חייב מיתה מאחר שכבר גרם המקושש לסתום הפתח של המסך ובא זה ונקבו הרי הוחזר הדבר כבראשונה ושוב אין שם ביטול מציאות, ובא התשובה על זה מאת השי"ת שאין הדבר כך, כי חוטא א' אין פוגם הדבר ההוא בכללות מקום ישראל ח"ו רק במקום עצמו ונכרת ונבדל מכללות ישראל, לכן מקושש שסתם הפתח במקורו יומת, וזה שנקב המסך במקורו ג"כ יומת, ולז"א ויאמר ה' הוצא את המקלל אל מחוץ למחנה, ר"ל לא תכללהו בכלל העם כי נבדל מהם ולכן רגום ירגמוהו.

צ״דומיושב מאי דאיכא למידק כשלמדו רז"ל בסנהדרין (דף מ"ב:) שבית הסקילה רחוק מבית דין למדוהו מפ' מקושש הנאמר בשלח לך ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וע"ש ברש"י ולא למדוהו מפסוק זה המוקדם אליו וגם שהוא מאמר ה' הוצא את המקלל כו', ולדברינו ניחא כי בכאן יש לומר הביאור כנ"ל ולעולם שלא היה בית הסקילה רחוק מבית דין כלל.

צ״הואמר עוד ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל כו', ירצה בל תטעה לומר דדוקא זה בן מצרי אשר אין בכחו כלל להנהגה בלי מסך לעולם לכן חייב מיתה כי מגיע לו ביטול מציאות ע"י דנקיב מה דהוי סתים, משא"כ בישראל אף אם באיזה זמן שההנהגה על ידי יצירה מ"מ מאחר שמעותד וראוי להנהגה בלי מסך לכן גם אי נקיב מה דהוי סתים אין בזה בית מיחוש, לזה הודיעם שאינו כך וגם עליהם האזהרה אמורה כי דוקא בהזדככו עד היותו ראוי לקבל בלי מסך אזי יהיה עליה ואין מסך כלל אבל בעת היות המסך אם ינקבנו יש ביטול מציאותו, ולז"א כגר כאזרח, ר"ל אפילו היותו אזרח הראוי להנהגה בלי מסך היינו אם יזדכך עד עלותו את ההנהגה ולא יהיה מסך כלל משא"כ בנקבו שם ר"ל שיש המסך רק שמנקבהו יומת והבן היטב בכ"ז.

צ״ווהנה ידוע קושית הזהר מדוע מאס ה' בבעלי מומין מלעבוד עבודה הלא מדת הקב"ה להשתמש דוקא במאנין תבירין וא"כ אדרבא ראוי הוא זה דוקא לעבודה, ותירץ שלא בשביל המום שבגופו נמאס מלעבוד אלא עבור סבת המום שהוא נמשך ע"י שפגם הרבה באבר הנשמה השייך להאבר ההוא ופגם כ"כ עד שנתבטל אבר הגוף לכן נמאס. אמנם יקשה תינח בבחינה ראשונה שאמרנו לעיל שיש בעבירה שפוגם עד שנוטל חיות האבר ההוא ולכן נמאס, משא"כ הרי לפעמים יגיע מום מצד בחינה השניה אשר בעבירות שהוא ע"י שגרם ריבוי האור נעשה ביטול מציאות באבר ההוא ולמה יפסול זה מעבודה הא במקדש אין צורך למסך שהרי היו קורין השם ככתבו וכמש"ל.

צ״זאולם פרשה זו נאמרה בעת ההיא שהיה אז עדיין כל ההנהגה בלי מסך, א"כ כל מום שהיה אז היה מצד בחינה ראשונה ולכן נאסר בעבודה, אכן תינח אז אבל לדורות נשאר הקושיא כי בעת שירדה ההנהגה שאז יש מומין גם מבחינה הב' ומדוע נבדלו. איברא כמו שנשמת משה רבינו ע"ה אתפשטותיה בכל דרא שאין שום השגה בתורה לשום אדם רק ע"י שמאיר בו מעט נשמת משה רבינו ע"ה שהוא הוא עצם התורה, כך כח הכהונה שהוא לעלות ההנהגה נמסר לאהרן ולזרעו שהיו אתו ונשמתו חופף גם לדורות על זרעו, וממילא לפי שבימיו לא היה קדושה זו חופף על בעל מום מטעם האמור לכן גם לדורות עם היות שבטל טעם של איסור הבעל מום בעבודה מ"מ שוב הוא זר שאין קדושת הכהונה הראשונה של אהרן חופפת עליו.

צ״חובזה יובנו הפסוקים דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום לא יקרב, ר"ל אפילו לדורות יאסרו כל מיני בעלי מומין בעבודה אף שלא שייך אז טעם איסור הבעל מום. ולזה נתן הטעם, כי כל איש אשר בו מום לא יקרב, ר"ל כיון דעכשיו אין הבעל מום מקריב ממילא נוהג דין זה גם לדורות כיון שכל קדושת העבודה נמשך מקדושה הזו. והבן בכל זה היטב כי עמוק הוא. חסלת פרשת אמור ת"ל