ערבי נחל, שבת הגדול ד׳Arvei Nachal, Shabbat Hagadol 4
א׳(תקס"א פק"ב)
1
ב׳פסחים (דף ס"ו.) תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא פעם א' חל ערב פסח להיות בשבת שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה שבת אם לאו, מקשין הא אין לך ך' שנה שלא יהיה ערב פסח חל בשבת ואיך נשכח מכולם ד"ז, ובשלמא מה ששאלו אח"כ שכח ולא הביא סכין כו' יצויר שנשכח ד"ז אבל דבר גדול כזה לזכור אם עשו פסח לא יצויר שישכח, אמרו כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה שבת או לא אמרו להן אדם א' יש שעלה מבבל מקשין מאי נפקא מינה שעלה מבבל והלל הבבלי שמו ויודע אם פסח דוחה שבת אם לאו, מקשין מנא להו שהלל יודע, ואם שמעו מפיו אם כן כבר ידעו מה בפיו, ודוחק לומר שהלל הגיד להם שיודע אם פסח דוחה שבת אם לאו, שלחו וקרא לו כו' אמר להן נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו האמור בתמיד דוחה שבת אף מועדו האמור בפסח דוחה שבת מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם והיה דורש כל היום כולו בהל' הפסח התחיל מקנטרן בדברים אמר להן מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור כו', ובעמוד ב' אמרינן אמר ר' יהודה אמר רב כל המתיהר כו' מהלל כו' וח"ו לומר שנתיהר ממש דאמרו חז"ל (שבת ל:) לעולם יהא אדם ענותן כהלל, אלא נראה משום דאיכא פלוגתא בסוטה (סוטה ה. ) חד אמר לענין יוהרא לא מינה ולא מקצתה מי זוטר מה דכתיב (משלי טז, ה) תועבת ה' כל גבה לב וסבירא ליה דכל היינו כל שהוא, וחד אמר דתלמיד חכם צריך להיות בו שמיני שבשמינית וסבירא ליה דכל היינו כולו, לכן בראות הלל שנתמנה להיות נשיא ע"י תורתו עלה בדעתו דהלכה כדיעה זו דצריך להתיהר מעט שמיני שבשמינית, ועמ"ש דומה לזה על מאמר בתחלה כל האומר עלה כו' בדרוש לשבת תשובה שאמרתי לסיום הש"ס ע"ש אמרו לו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו, יש לדקדק דמשמע ששאלה זו תלוי במה שקנטרן בדברים אמר להן הלכה זו שמעתי ושכחתי כו' וע"ש בע"ב דמפרש דהאיבעיא היה אם מותר לעבור על שבות דמחמר כלאחר יד כדי לקיים מצות עשה ונפשט דשרי והקשו התוס' הא במתניתין אסר שבות דרבנן כיון דאפשר לעשות מערב שבת ויש לומר שבות בהמתו קיל משבות עצמו יעוי"ש.
2
ג׳טרם נבא לבאר זה נבאר מאמר פ"ק דיבמות (דף ט"ז) בימי ר' דוסא בן הורכינס הותרה צרת הבת לאחין והיה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה ועיניו קמו לראות מלבוא לבית המדרש אמרו מי ילך ויודיעו אמר להן ר' יהושע אני אלך ואחריו מי רבי אלעזר בן עזריה ואחריו מי רבי עקיבא הלכו ועמדו כו' התחילו מסבבין אותו בהלכות אמרו לו צרת הבת מהו א"ל מחלוקת בית שמאי ובית הלל והלכה כב"ה כו' שעל מדוכה זו ישב חגי הנביא ואמר ג' דברים צרת הבת אסורה עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא והניחו עיירות אלו כדי שיסמכו עליהן עניין בשביעית ומקבלין גרים מן הקרדוין ומן התרמודים משום דסבירא ליה עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר ע"ש.
3
ד׳ויש לדקדק במאמר זה, א' מה תלה הדבר בימי ר' דוסא, הלא היו רוב התנאים באותו הדור רבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ששמו הולך כו'. ב' מאי היה הדבר קשה לחכמים מפני שחכם גדול היה, אדרבא, כיון שהם ידעו האמת דצרת הבת אסורה והוא חכם גדול ודאי יודה. ג' מאי מי ילך ויודיעו, ילך מי שירצה. ד' למה דוקא רבי יהושע אמר שילך ולמה דוקא אחריו רבי אלעזר בן עזריה ואחריו רבי עקיבא דוקא. ה' מה דקדק לשון אחריו ונהי שהלכו כסדר גדולתן מסתמא מ"מ למאי נפקא מינה הודיעה הברייתא לנו סדר הליכתן. ו' חיבור דברי חגי הנביא בג' דברים אלו מאי שייכות להדדי וכבר כתבתי על זה במ"א.
4
ה׳והנראה לישב כל זה, והסיגנון יהיה כך, דהיה לחכמים ראיה שצרת הבת אסורה, רק לר' דוסא לשיטתיה נסתר ראיה זו, ולזה דקדק ואמר שבימי ר' דוסא הותר, לכן היה הדבר קשה לחכמים לפי שלשיטתו אין בידם להכריח בראיות איסור צרת הבת, לז"א מי ילך ויודיעו ואמר ר' יהושע שהוא ילך כי ר' יהושע לשיטתיה יש לו ראיה אחרת לאיסור צרת הבת אלא שיש לו סתירה על ראיה זו, לכן ואחריו רבי אלעזר בן עזריה דלדידיה לשיטתיה נשאר הראיה אלא דיש עוד סתירה על אותה הראיה, לז"א ואחריו רבי עקיבא דלשיטתיה נשאר הראיה שפיר.
5
ו׳ונקדים דהנה בריש יבמות יליף הש"ס מגזירה שוה דעליה דאחות אשה וצרתה אסורות להתיבם והוא הדין כל העריות וצרותיהן, ופריך הש"ס טעמא דכ' רחמנא עליה הא לאו הכי הוה אמינא אחות אשה מתיבמת מאי טעמא דאתי עשה ודחי לא תעשה אימר דאמרינן עשה דוחה לא תעשה לא תעשה גרידא לא תעשה שיש בה כרת מי דחי, וכיון דסברא מבחוץ דלא מייבמא א"כ על כרחך אית לן למידרש עליה איפכא להיתרא דלאיסורא לא איצטריך כך פי' התוס' שם. מיהו יש לומר אף דדרישינן להיתירא מ"מ ניקום במסתבר טפי דהיינו אצרה ולא אערוה גופא עיין בש"ס (ביבמות ח:) גבי ערוה גופא אין צריך קרא ע"ש בכל מה שמפלפל הש"ס תבין כל הך ותו לא תעשה גרידא מנא לן דדחי. ובעי למילף מעיקרא דעשה דוחה לא תעשה גרידא מכלאים בציצית ע"ש באורך ובתר הכי בעי למילף לענין לא תעשה דכרת ע"ש באורך. ויש לדקדק במאי דקאמר ותו לא תעשה גרידא מנ"ל דדחי מאי נפקא מינה ליה הכא בהא כיון דהכא בלא תעשה דכרת קיימינן.
6
ז׳והנראה לתרץ, דאי הוה ילפינן דעשה דוחה לא תעשה גרידא תו לא הוה קשה משום דהיה לנו לימוד גם על לא תעשה דכרת משום הכי קאמר ותו לא תעשה גרידא מנ"ל. דהנה התוס' שם (דף ד' ע"ב) ד"ה לא תעשה שיש בה כרת מי דחי הקשו נילף מיבום גופיה דעשה דיבום דוחה לא תעשה דאשת אח שבכרת, ותירצו דמהתם ליכא למילף שמצותו בכך דבענין אחר אי אפשר לקיים מצות יבום כלל ואין זה דחי' ע"ש. ובדף י"ז ע"ב יליף שם הש"ס מיחדיו המיוחדים בנחלה פרט לאשת אחיו מאמו, והמעיין שם יראה דאי לאו יחדיו נמי הוה ידעינן דאשת אחיו מאביו תתיבם משום דיבום בנחלה תלי רחמנא דכתיב יקום על שם אחיו ע"ש ברש"י ד"ה והא מהיכא תיתי כו' אלא דהוה אמינא דגם אשת אחיו מאמו תתיבם קמ"ל יחדיו דדוקא מאביו ולא מאמו ע"ש היטב ותבין.
7
ח׳ובריש מכילתין כתבו התוס' ד"ה אשת אחיו מאמו דליכא כרת רק באשת אחיו מאביו אבל אשת אחיו מאמו לית בה אלא לאו גרידא. ולפ"ז נשאר קושיית התוס' דשפיר מוכח דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מיבום דדחי איסור אשת אחיו דליכא למימר דלא דחי רק התם משום שאי אפשר בענין אחר לקיים מצות יבום א"כ למ"ל קרא דאשת אחיו מאמו אינו בכלל יבום הא ממילא נדע זאת דאם איתא אם כן איך מיבמין אשת אחיו מאביו הא יש בו כרת ואיך דחי ולא הוי מצותו בכך דהא יצויר יבום באשת אחיו מאמו שאינו אלא לא תעשה גרידא ועשה דוחה לא תעשה גרידא אלא על כרחך מדמיבמין אשת אחיו מאביו מוכח דאשת אחיו מאמו אינו בכלל יבום כלל ולמ"ל יחדיו שמע מינה דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת אפילו במקום שאין מצותו בכך, בחידושי הארכתי בזה שיש לסתור ד"ז דהא התוס' שם כתבו הטעם דאשת אחיו מאמו לית ביה כרת משום דכתיב נדה היא מה נדה יש היתר לאיסורה כו' ע"ש ולפום סברא זו דאשת אחיו מאמו תתיבם יהיה כרת גם בה ולא קשה מידי ודו"ק. גם הארכתי בחידושי דא"כ בתר דיליף דעשה דוחה לא תעשה גרידא מאי פריך בתר הכי לא תעשה שיש בה כרת מנ"ל דדחי ועוד הארכתי לפלפל בזה וכאן לקצר באתי רק מה שנוגע לענין הדרוש מיהו ראיה זו אינה אלא בתר דידעינן דעשה דוחה לא תעשה גרידא אז שפיר איכא למילף גם ללא תעשה שבכרת, משא"כ אי נימא דגם לא תעשה גרידא אינו דוחה לא קשה מידי דשפיר הוי יבום מצותו בכך דתו ליכא למימר דאפשר באשת אחיו מאמו דמאי נפקא מינה הא גם לא תעשה גרידא לא דחי ולכן אהא דפריך לא תעשה שיש בה כרת מי דחי הוקשה לו דנוכל למילף מיבום נוכל למילף צרת ערוה להיתרא כקו' התוס' וא"כ עליה לאיסורא.
8
ט׳אך התוס' שם (דף ה:) ד"ה כולה הקשו היכי ילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה בעלמא שאני כלאים דהותר מכללו בבגדי כהונה ותירצו דהתם נמי משום דאתי עשה דבגדי כהונה ודחי לא תעשה דכלאים ואין זה הותר מכללו, והנה תירוץ תוס' זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד כי הרמב"ם כתב בסוף ה' כלאים כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו בבית המקדש לוקין משום האבנט שהוא כלאים ולא הותרה אלא בשעת עבודה שהוא מצות עשה כציצית, והראב"ד כתב דזה ליתא אלא הותר אף שלא בשעת עבודה, נמצא להראב"ד אין הטעם משום דחי' כלל וכ"כ באור חדש על התורה פ' תצוה ע"ש, וא"כ לדידיה נסתר תירוץ התוס' וליכא תו למילף מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה, וא"כ עליה להיתרא.
9
י׳והנה הביא שם באור חדש קושית הגאון בעל שאגת אריה לשיטת הרמב"ם ז"ל דלא הותר לכהן ללבוש כלאים רק מחמת העבודה דאתי עשה דעבודה ודחי א"כ איך הותר לכהן גדול לעשות העבודה בשאר ימות השנה למ"ד דאבנט של כהן גדול בכל השנה של כלאים ושל כהן הדיוט של בוץ ובשאר ימות השנה כשרה העבודה אף בהדיוט מוטב שיעשה כהן הדיוט העבודה ולא יעבור על כלאים דהא קימ"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם אין העשה דוחה עכ"ד, וא"כ מוכח כשיטת הראב"ד ונסתר תירוץ התוס' ועליה להיתרא, והנה בפ"ק דיומא (דף י"ב:) פליגי רבי ורבי דוסא רבי סבר דאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים ורבי דוסא סבירא ליה דהיה של בוץ והלכה כרבי ע"ש.
10
י״אוהשתא אתי שפיר, דחכמי ישראל היה להם ראיה דעליה לאיסורא משום דמצד הסברא הוה אמינא להיתר משום דילפינן מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה גרידא ותו ילפינן אח"כ מיבום דדחי גם לא תעשה שיש בו כרת וכדאמרן. וכי תימא מה לכלאים שהותר מכללו זה אינו דיש לומר כתירוץ התוס' דגם שם הוא מטעם דחי', וכי תימא א"כ איך עשה כהן גדול עבודה בשאר ימות השנה, זה אינו דהא הלכה כרבי דגם אבנט של כהן הדיוט היה של כלאים א"כ ליכא יכול לקיים שניהם, משא"כ לר' דוסא דסבירא ליה דאבנט של כהן הדיוט היה של בוץ נשאר קושית שאגת אריה ומוכח כשיטת הראב"ד דהתם לאו מטעם דחי' כלל וא"כ ליכא למילף כלל מכלאים בציצית משום שהותר מכללו, וא"כ מצד הסברא הוה אסרינן ערוה וגם צרה וכדאמר הש"ס ביבמות ד' ח' צרה נמי לא תעשה שיש בה כרת כו' ע"ש וא"כ עליה להיתרא עכ"פ לצרה, ולכן היה הדבר קשה לחכמים דלר' דוסא לשיטתיה לא יוכלו להכריח איסור צרת ערוה, ולז"א ר' יהושע אני אלך משום דלר' יהושע לשיטתיה אף דליכא למילף מכלאים מ"מ יש ראיה אחרת דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת וא"כ עליה לאיסורא.
11
י״בדהנה שם ביבמות (דף ה:) בעי למילף דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת וקאמר וכי תימא נילף ממילה דדחי שבת מה למילה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות, מפסח מה לפסח שכן כרת, מתמיד מה לתמיד שכן תדיר, מחדא לא אתיא תיתי מתרתי, ר"ל דאי הוה אפשר למילף מחדא א"כ הוי שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדין דאי רצה התורה שנלמוד מהם לא הוה כתב רק בחד מינייהו אלא משום דמחדא ליכא למילף תו איכא למילף מתרתי וכך הפירוש בכל מקום דקאמר הש"ס חדא מחדא לא אתיא תיתי מתרתי וכן כ' במפרשים, ומסיק דאפילו מכלהו תלת ליכא למילף שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישאל במדבר עולת תמיד הוי ע"כ. ויש להקשות אהא דקאמר מה לפסח שכן כרת דבפסחים דף צ"ג פליגי רבי ורבי נתן אי פסח שני יש בו כרת רבי סבירא ליה דחייב משום דדריש קרבן ה' לא הקריב במועדו חטאו ישא כו' היינו לא הקריב במועדו בשני אותו איש שנדחה לכן חטאו ישא והיינו כרת ור' נתן סבירא ליה דפטור משום דהאי לא הקריב במועדו היינו בראשון ע"ש ואיתא שם (בדף צ"ה) דפסח שני דוחה שבת א"כ לר' נתן דאיכא כרת בפסח שני ואפילו הכי דחי שבת שפיר איכא למילף מניה דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת דליכא למיפרך שכן בעשה אית ביה כרת דפסח שני אינו בכרת.
12
י״גאכן התוס' ביומא (דף נ"ה) הקשו מנא לן דפסח שני דחי שבת אי מהיקשא דפסח ראשון דכתיב בפסח שני ככל חוקת הפסח יעשו אותו הרי פסח ראשון גופיה לא ילפינן דדחי שבת רק בהיקש מועדו מועדו מתמיד וקי"ל במס' זבחים דדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בהיקש וע"ש שהאריכו, ותירצו דבפסח שני נמי כתב במועדו דהיינו קרא דקרבן ה' לא הקריב במועדו וילפינן ליה ג"כ בגזירה שוה יעוי"ש, לפ"ז חיוב כרת דפסח שני ודחיותו לשבת תלוי הא בהא דאי דרשינן במועדו כרבי חייב כרת בפסח שני וגם דחי שבת, ולר' נתן דלא חייב כרת אינו דוחה שבת, וא"כ דליכא למילף מפסח שני או משום דלא דחי כלל שבת או דחייב כרת בפסח שני כאמור, לפ"ז אם יהיה לנו לימוד אחר בפסח ראשון דדחי שבת בלי הגזירה שוה דאז יסתלק קושית התוס' דיומא ונוכל שפיר למילף דפסח שני דחי שבת מככל חוקת הפסח אף אי לא קאי מועדו על פסח שני ולית ביה בפסח שני כרת ואז שפיר נוכל למילף מפסח שני דעשה דוחה לא תעשה שיש בה כרת ואז יהיה מוכח דעליה לאיסורא.
13
י״דוהנה בשבת (דף פ"ז ע"ב) מייתי התם בש"ס ברייתא דעשר עטרות דשנה שניה לצאת בני ישראל ממצרים היה ר"ח ניסן ביום א' והיה ערב פסח בשבת וקאמר שם בש"ס דלפ"ז שנה שיצאו ממצרים היה ערב פסח בשלישי בשבת ע"פ חשבון, אחרים אומרים אין בין פסח לפסח אלא ד' ימים והתוס' הביאו שם ברייתא ומדרש הסוברים דבשנה שיצאו ממצרים היה עשור לחודש בשבת ולכן קורין שבת הגדול ולדיעה זו היה בשנה שניה ערב פסח ביום א' ולא בשבת וצריך להבין במאי פליגי.
14
ט״וואמרתי דפלוגתא זו תליא בפלוגתא דבן בתירא ור' יהושע בריש זבחים (דף י"א) הפסח ששחטו בי"ד שחרית שלא לשמו ר' יהושע מכשיר כדין פסח בשאר ימות השנה שכשר שלא לשמו ובן בתירא פוסל, ומסיק הש"ס (דף י"ב) דבן בתירא פוסל אז בין אם נשחט לשמו משום דעדיין לאו זמניה ובין אם נשחט שלא לשמו הואיל ומקצת היום ראוי לפסח דהיינו אחר חצות לכן הוי כאלו כל היום זמניה ודינו כדין פסח שנשחט שלא לשמו בזמנו דפסול, ופריך שם פסח כשר לבן בתירא היכי משכחת לה אי דאפרשיה מעיקרא קודם ערב פסח נראה ונדחה הוא דהא כשהגיע י"ד שחרית לא חזי למידי ואי דאפרשיה האידנא דיחוי מעיקרא הוא, בשלמא לר' יהושע לא אידחי בשום פעם דבשחרית חזי שלא לשמו ומחצות חזי לשמו, משא"כ לבן בתירא, ומשני במקדישו אחר חצות או דאין מחוסר זמן לבו ביום יעוי"ש, והנה אמרינן בפסחים (דף צ"ו) דפסח מצרים היה מקחו מבעשור וע"ש ברש"י ובפרי מגדים (א"ח סי' ת"ל) ודעת כל המפרשים דפשטיה דקרא משמע שהקדישו אז מבעשור כל זמן שאין לנו ראיה שלא הקדישוהו, ולפ"ז לכאורה קשיא על ברייתא האומרת דעשור לחודש במצרים היה בשבת הא קימ"ל אין מקדישין בשבת שהוא משום שבות ומסתמא נגזר גם בימי הנביאים עדיין והלא נודע דברי הרמב"ם שכל דבר הכתוב בתורה בפירוש להתיר אין כח ביד חז"ל לאוסרו והרי בפירוש אמרה תורה להקדיש הפסח בשבת, אלא על כרחך כברייתא שניה דלא היה אז עשור בשבת אלא שבשנה שניה היה ערב פסח בשבת, אולם לבן בתירא יש לנו ראיה ברורה שלא הוקדש הפסח מבעשור דאם הוקדש מבעשור היה פסול כדברי הש"ס הנ"ל ממילא אתיא ברייתא זו כבן בתירא דלדידיה שפיר נוכל לומר שהיה עשור בשבת, משא"כ לר' יהושע דפליג אבן בתירא קרא כפשטיה שהוקדש הפסח מבעשור וא"כ מוכח שלא היה עשור בשבת ממילא ברייתא דעשר עטרות אתיא כר' יהושע והיה ערב פסח בשבת.
15
ט״זלזה א"ר יהושע אני אלך משום דלשיטתו איכא ראיה אחרת דעליה לאיסורא אף לפי דברי ר' דוסא דאבנט של כהן הדיוט היה של כלאים וליכא למילף מכלאים בציצית דעשה דוחה לא תעשה אפילו הכי איכא ראיה אחרת דעשה דוחה ל"ת שיש בה כרת והיינו דהא כתבנו תחלה דאם יהיה לנו לימוד אחר דפסח ראשון דוחה שבת בלי הגזירה שוה אז ילפינן פסח שני מהיקשא דפסח ראשון דדחי שבת אף דליכא בעשה דידיה כרת ואז ילפינן מפסח שני דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת. ולר' יהושע לשיטתיה דסבירא ליה כברייתא דעשר עטרות והיה פסח מדבר בערב פסח שחל בשבת מפורש בתורה בהדיא דפסח ראשון דוחה שבת וכ"כ האור חדש להקשות למ"ל במועדו דפסח דוחה שבת נילף מפסח מדבר ותירוצו יבואר אי"ה לקמן ממילא לר' יהושע לשיטתיה מוכח דעליה לאיסורא.
16
י״זאכן דיש לסתור זאת דהא כתבנו לעיל דהש"ס קאמר חדא מחדא לא אתיא כו' משום דאי הוה מצי למילף מחדא תו לא הוה מצינן למילף מכולהו משום דהוי ב' כתובים הבאים כאחד רק משום דכל חד אית ליה פירכא משום הכי מצינן למילף מכולהו, וא"כ לר' יהושע לשיטתיה הוי פסח ותמיד ב' כתובין הבאים כאחד וליכא למילף מינייהו דהא תמיד מפסח שפיר הוה מצינן למילף דליכא למיפרך שכן כרת דהא נילף מפסח שני דלית ביה כרת ודוחה שבת, בשלמא מילה אינו מיותר משום דמה לפסח ותמיד שכן צורך גבוה כדאמר הש"ס שם ביבמות וכן אינך ממילא ליכא למילף שכן נכרתו עליו י"ג בריתות משא"כ תמיד מיותר דאיכא למילפיה מפסח שני וכאמור.
17
י״חאמנם הנה רבי אליעזר ורבי עקיבא פליגי בריש חגיגה דרבי אליעזר סבירא ליה עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראיה הוי ולא נאמרה להם עדיין פ' תמיד כלל ורבי עקיבא סבירא ליה עולת תמיד הוי וסבירא ליה דכבר נאמרה להם פ' תמיד מיד במדבר. ותו פליגי רבי אליעזר ורבי עקיבא בפסחים ריש פרק אלו דברים לענין מכשירין דרבי אליעזר סבירא ליה דדחי שבת ג"כ כמו גוף המצוה ורבי עקיבא סבירא ליה דלא דחי. והשתא אתי שפיר דממה נפשך לא הוי פסח ותמיד ב' כתובים דממה נפשך לרבי עקיבא הוצרך במועדו בתמיד דהא פרשת תמיד נאמרה מיד ועדיין לא נאמר כלל דין פסח שני עד ניסן שבשנה שניה, ולרבי אליעזר ג"כ לא מיותר מועדו דתמיד דצריך למכשירין דדחי שבת דממילה ליכא למילפיה שכן נכרתו עליה כו' וכן בפסח צריך מועדו למכשירין משום דלגופיה לא צריך דמוכח מפסח מדבר שנעשה בשבת וכאמור ואתא למכשירין ופסח שני ילפינן בהיקשא מפסח ראשון ואתי שפיר בין לרבי אליעזר ובין לרבי עקיבא.
18
י״טאלא דאכתי קשיא דלשיטת רבי אליעזר הוי ב' כתובים משום דלא צריך מועדו דתמיד למכשירין דנהי דמפסח ראשון ליכא למילפיה שכן כרת מ"מ נילף מפסח שני. אך יש לומר לר' ירמיה דסבירא ליה בזבחים (דף נ') דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בבנין אב משום הכי כיון דפסח שני למכשירין ילפינן בהיקש מפסח ראשון תו ליכא למילף מניה תמיד.
19
כ׳והנה התוס' כ' בפסחים (דף ס"ח:) דפסח ליכא למילף למכשירין מעומר ושתי הלחם דמכשירין דידהו דוחה שבת דאיכא למיפרך מה להנך שכן בשעת דחייתו מיד יכול לקיים מצותו אבל פסח אינו נאכל עד הלילה יעוי"ש. ובזבחים (דף נ"א) פשיט הש"ס התם דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב א"כ אי הוה מצינן למילף פסח שני מעומר ושתי הלחם במה מצינו למכשירין ולא הוה צריכין למילפיה בהיקש מפסח ראשון אז הוה מצינן למילף תמיד למכשירין מפסח שני ואז הוה שפיר ב' כתובים, אלא משום דפסח שני ג"כ אינו נאכל עד הלילה כמבואר בפסחים (דף צ"ה) משום הכי גם פסח שני ליכא למילף מעומר רק בהיקשא דפסח ראשון, לכן תו לא מצינן למילף מניה תמיד למכשירין ולא הוי ב' כתובים משום דתמיד אינו מיותר משו"ה שפיר איכא למילף מפסח שני דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ואז עליה לאיסורא.
20
כ״אוהנה בפסחים (דף צ"ו) פריך הש"ס דכתיב ואכלו את הבשר בלילה זה נימא זה נאכל בלילה ואין אחר נאכל בלילה דהיינו דפסח שני נאכל אף ביום, ומשני ההוא הזה אתי לכדרבי אלעזר בן עזריה דדריש נאמר כאן בלילה הזה ונאמר להלן ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה מה להלן בחצות אף כאן דאין פסח נאכל רק עד חצות, ע"ש בש"ס דפריך על פסח דורות שיהא נאכל גם ביום אלא דה"ה דקשה כן על פסח שני וכדאמר הש"ס התם מעיקרא דהזה ממעט פסח שני דכוותיה וכ"כ מהרש"א שם ובשינויא דהש"ס גם קושיא זו מיתרצא כמ"ש שם בס' אור חדש לישב קו' מהרש"א הזו דכיון דאיכא לאוקמי האי הזה לדרשא דרבי אלעזר בן עזריה לא ממעטינן פסח שני יעוי"ש.
21
כ״בלזה אמרו ואחריו רבי אלעזר בן עזריה. ר"ל דבתר דא"ר יהושע אני אלך משום דלשיטתו מוכח מפסח שני דעשה דל"ת שיש בו כרת ואתא עליה לאיסורא ולבל תיקשי דאדרבא הוי פסח שני ותמיד ב' כתובים וליכא למילף מנייהו וליכא למימר דאתא קרא דתמיד למכשירין. זה אינו דגם למכשירין נילף מפסח שני. וכי תימא דפסח שני גופיה נלמד בהיקשא דפסח ראשון ואינו חוזר ומלמד בבנין אב. ז"א דפסח שני נוכל ללמוד בבנין אב מעומר דבשלמא פסח ראשון ליכא למילף משום שבשעת דחייתו אינו יכול לקיים העשה משום דאינו נאכל עד הלילה משא"כ פסח שני ודאי נאכל אף ביום מדכתיב הזה וממעט פסח שני וא"כ יחזור פסח שני וילמד בבנין אב על תמיד למכשירין והוי ב' כתובים, לז"א ואחריו רבי אלעזר בן עזריה דאיהו דריש מהאי הזה דפסח אינו נאכל אלא עד חצות וא"כ פסח שני ג"כ אינו נאכל אלא בלילה וליכא למילפיה למכשירין רק בהיקשא דפסח ראשון ותו לא מיותר מועדו דתמיד ולא הוי ב' כתובים לכן מוכח שפיר דעליה לאיסורא לשטת ר' יהושע דסבירא ליה כברייתא דעשר עטרות וכאמור ודו"ק.
22
כ״גאכן בקידושין (דף ל"ז) פליגי רבי ישמעאל ורבי עקיבא רבי ישמעאל סבירא ליה כל מקום שנאמר ביאה ומושב אינו אלא אחר ירושה וישיבה ורבי עקיבא פליג. והקשו שם התוס' לרבי ישמעאל איך עשו פסח במדבר הא נאמר ביאה בפסח. ותירצו דאותו פסח עשו שלא כדין ע"פ הדיבור יעוי"ש. וכ' בס' אור חדש דאם נימא דעשו ע"פ הדיבור תו ליכא למילף מפסח מדבר דפסח דוחה שבת אפילו לברייתא דעשר עטרות כיון דבלאו הכי נעשה שלא כדין על פי הדיבור. לפי זה לשטת ר"י דאין ראיה מפסח מדבר דפסח דוחה שבת ולא ילפינן רק מבמעודו מגזירה שוה ואז תו לא ילפינן מניה פסח שני לעינן דדחי שבת משום דדבר הלמד בגזירה שוה איו מלמד בהיקש ממילא אף לר' יהושע דסבירא ליה כברייתא דעשר עטרות ליכא למילף מפסח שני דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת וכמש"ל דממה נפשך לרבי דמחייב כרת על פסח שני משום דסבירא ליה קרבן ה' לא הקריב במועדו קאי על פסח שני ליכא למילף מניה שכן כרת כדפרכינן לעיל וכי בעי למילף מפסח ראשון ולר' נתן דלא קאי במועדו אפסח שני ואין פסח שני דוחה שבת כלל דמפסח ראשון ליכא למילפיה וכיון שכן אין לנו ראיה דעשה דוחה לא תעשה ועליה להיתירא.
23
כ״דלזה אמרו ואחריו רבי עקיבא דפליג אר' ישמעאל בההוא דביאה ומושב ולדידיה פסח מדבר כדין נעשה ולא ע"פ הדיבור ושפיר איכא למילף מהתם דפסח ראשון דוחה שבת לר"י דסבירא ליה כברייתא דעשר עטרות ותו ילפינן פסח שני בהיקשא דככל חוקת הפסח מפסח ראשון דדחי שבת אף דלית ביה כרת וילפינן מניה שפיר דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ועליה לאיסורא. ודו"ק בכ"ז היטב.
24
כ״הועתה יבואר המשך דברי חגי הנביא. דהנה בריש פסחים (דף ג:) כ' התוס' דמי שאין לו קרקע פטור מלעשות פסח. והקשה בשאגת אריה א"כ איך עשו פסח במדבר שלא באו עדיין לארץ ישראל ולא היהי קרקע לשום א', תינח למ"ד ארץ ישראל מוחזקת היא להם מאבותיהם אבל לאידך מ"ד מאי איכא למימר וצריך לומר להאי מאן דאמר כדברי התוס' בקידושין דפסח מדבר נעשה ע"פ הדיבור. וביבמות (דף פ"ב) הקשו התוס' לר"י דסבירא ליה התם דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא הא בזבחים ילפינן התם דהמעלה בזמן הזה בחוץ חייב משום דקדשה לעתיד לבוא ותירצו דדוקא לענין מעשרות בטלה קדושת הארץ אבל קדושת ירושלים והבית וכל קדושת מחיצות נשאר משום דארץ ישראל איקרי ירושה וירושה אין לה הפסק, וע"ש שיש לפרש דברי התוס' דשם בד"א ובמ"א כתבתי בביאורם והנה בב"ב פליגי אי ארץ ישראל מוחזקת מאבותיהם אי לא וקאמר הש"ס שם דתלי בהא דכתיב ונתתי אותה לכם מורשה דמ"ד מוחזקת סבירא ליה דמורשה היינו ירושה היא להם מאבותיהם ואידך מ"ד אינו מפרש מורשה לשון ירושה להם ע"ש.
25
כ״וולפ"ז אתי שפיר דקאמר חגי הנביא צרת הבת אסורה משום דילפינן מעליה לאיסורא, משום דבלא עליה איכא ילפותא להיתרא דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת מפסח דדחי שבת וכ"ת דניפרוך מה לפסח שכן כרת כבר נתבאר לעיל דאיכא למילף מפסח שני דאין בו כרת ואפילו הכי דחי שבת מהיקשא דפסח ראשון, וכי תימא הא פסח ראשון גופיה ילפינן דדוחה שבת בגזירה שוה מועדו מועדו מתמיד ודבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בהיקש זה אינו דפסח ראשון ידעינן בלי גזירה שוה דדוחה שבת מפסח מדבר שהקריבו בשבת וכרבי עקיבא בקידושין דלא נעשה ע"פ הדיבור וכמ"ש לעיל רק לבל תיקשי הא על כרחך צריך לומר דפסח מדבר נעשה ע"פ הדיבור דהא לא היה להם קרקע כקושית השאגת אריה לז"א עמון ומואב מעשרין כו' משום דקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד וקשה קושית התוס' דלעיל הא המעלה בזמן הזה בחוץ חייב וצ"ל כתירוצא דארץ ישראל איקרי ירושה וא"כ מוחזקת היא להם ולכן בדין עשו פסח במדבר וילפינן מניה שפיר דפסח ראשון דוחה שבת ותו ילפינן פסח שני מהיקשא דדוחה שבת וילפינן מניה דעשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת ולא צריך עליה להיתירא אלא על כרחך דאתיא עליה לאיסורא.
26
כ״זאך דעדיין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר אף דלא צריך עליה להיתרא אפילו הכי נוכל לומר כבית שמאי דמתירין צרת הבת משום דדרשינן עליה לכדרבי שאין חייבין חטאת אלא על דבר שזדונו כרת ולצרור דרשינן לכדר"ש בשעה שנעשו צרות כו' כדדרשי ב"ש כמ"ש התוס' ביבמות ד' י"ג ע"ב ד"ה מ"ט, אלא דאכתי מוכח לאסור צרת הבת מקרא דדריש רבי ולקחה ויבמה ביבמות (דף ח' ע"ב) ע"ש, רק דע"ז קשה דא"כ צרות חייבי לאוין וחייבי עשה נמי ליאסרו כמו שהקשו התוס' שם ד"ה כל היכא, וצ"ל כתירוצם דולקחה משמע לשון תפיסת קידושין הלכך חייבי לאוין ועשה דתפסי בהו קידושין לא פטרי צרה ע"ש, אך בל תאמר מנ"ל דחייבי לאוין תפסי בהו קידושין הא כמה תנאים סבירא ליה דגם בחייבי לאוין ועשה לא תפסי קידושין, לז"א מקבלין גרים מן התרמודים כו' דאף דנטמעו העובדי כוכבים בבנות ישראל הלכה כמ"ד עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר והיינו משום דקידושין תופסין בחייבי לאוין וכמ"ש התוס' שם ביבמות (דף ט"ז ע"ב ד"ה אמוראי) דתלוי זה בזה יעוי"ש. ולכן דוקא צרת הבת אסורה או מעליה או מולקחה ויבמה אבל צרת חייבי לאוין וחייבי עשה שריין ואתי שפיר ודו"ק.
27
כ״חועתה נבוא לבאר המאמר בפסחים שהתחלנו בו וכבר דקדקנו בו כמה דקדוקים, עוד ראיתי שדקדקו המחברים למה דוקא לבני בתירא נסתפק להם ד"ז ויתורץ הכל בע"ה. דהנה התוס' שם כתבו דהברייתות פליגי חד תנא סבירא ליה דמשמעות דמועדו ילפינן דחיית שבת או טומאה, וברייתא זו דהלל סבירא ליה דמגזירה שוה דתמיד ילפינן ליה כדאמר בהדיא מה מועדו כו', והנה במשנה שם ריש פרק אלו דברים שפלפלו רבי אליעזר ורבי עקיבא לענין מכשירי פסח אי דחי שבת ובעי רבי אליעזר למילף דהזאה שהוא משום שבות דוחה שבת משחיטה שהוא בכרת ודוחה, ורבי עקיבא א"ל דנילף איפכא שחיטה מהזאה דאינו דוחה שבת א"ל רבי אליעזר רבי עקיבא עקרת מ"ש בתורה במועדו אפילו בשבת יעוי"ש. ודקדקו המפרשים בלשון עקרת הוה ליה למימר בקצרה הרי נאמר במועדו, ונראה לי לפי פשוטו משום דסברא דרבי עקיבא דמכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת אינו דוחה שבת משום דקימ"ל כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם יכול לקיים שניהם אין העשה דוחה הלא תעשה וכאלו היה יכול לעשות בלי דחיה.
28
כ״טאמנם ביארנו בחידושינו ביבמות (דף כ:) דדבר הנאמר בפירוש בתורה להתיר האיסור אינו נקרא דחיה כלל אלא היתא גמור הוא שהותר שם הלאו בלי דחיה ולא שייך ביה כ"מ כו', ומשום הכי מותר בכל יבמה ביאה שניה אף דאחר ביאה ראשונה ליכא עשה דיבום לא אמרינן דנשאר איסור אשת אח. משא"כ דבר שאינו מפורש בתורה להיתר אף דילפינן ליה להיתר היינו משום דהעשה דוחה הלא תעשה ושייך ביה כ"מ כו'. ונ"ל דזהו כוונת רבי אליעזר עקרת מ"ש בתורה ר"ל דרבי אליעזר סבירא ליה דמשמעות מועדו הוא אפילו בשבת ולכן אפילו מכשירין דידיה דחי דלא אמרינן כל מקום כו', ורבי עקיבא סבירא ליה דלאו ממשמעות מועדו דוחה שבת אלא דילפינן מגזירה שוה ולכן מכשירין שהיה יכול לעשות מאתמול לא דחי וק"ל.
29
ל׳והשתא יהיה סגנון המאמר כך. דבאמת בכל כ' שנה חל ע"פ בשבת וידעו בני בתירא דעושין פסח בשבת. אלא דנסתפק להם דין מכשירין שאפשר לעשותן מערב שבת (וכמו ששאלו אח"כ שכח ולא הביא סכין כו') והיינו משום דלא ידעו אי משמעות מועדו הוא אפילו בשבת ואינו בגדר דחי' כלל או ילפינן מגזירה שוה והוי בגדר דחי' ולכן במה שאפשר מאתמול לא דחי והיינו דקאמרי אם פסח דוחה שבת, דוחה דייקא, ר"ל שאין מפורש בו בתורה היתירו בהדיא רק נלמד מגזירה שוה. ומשום הכי ד"ז נסתפק לבני בתירא דייקא כמו שנתבאר לעיל באורך דלדידהו דפסלי פסח שנשחט בי"ד שחרית שלא לשמו לא סבירא ליה כברייתא דעשר עטרות דאלו לרבי יהושע דפליג אבן בתירא וסבירא ליה דפסח מדבר חל בשבת ערב פסח א"כ מפורש הורו בהדיא ואינו בכלל דחיה ותו דבמועדו מיותר לדידיה וצ"ל דאתא למכשירין וכמש"ל רק לבני בתירא נסתפק ד"ז. והשתא יבואר שכחו ולא ידעו. הכוונה ששכחו דין של עצמם דלפי מה דסבירא ליה לבני בתירא גופייהו בדוכתא אחרינא מוכח דדחיית שבת ילפינן בגזירה שוה ולא ממשמעות מועדו לז"א ששכחו דברי עצמן.
30
ל״אדהנה אמרינן בריש פסחים (דף ו') דסבירא ליה לת"ק שואלין ודורשין בהל' הפסח ל' יום קודם שהרי משה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני, והקשו התוס' הא ע"י שאלת הטמאים הוצרך להשיב להם, ותירצו דלא הוה לו לומר להם רק אל תעשו פסח ותו לא ע"ש. וקשיא לי דאין ראיה כלל דשואלין ודורשין משום דעל שאלתם הוצרך לומר להם שיעשו פסח שני כמו שיבואר.
31
ל״בונקדים מה שביארתי הפסוק פ' בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וגו' ויהי אנשים אשר היו טמאים וגו' למה נגרע וגו'. קושית הקדמונים ידוע מאי למה נגרע הלא תשובתם בפיהם שטמאים הם. עוד דקדקתי במאמר למה נגרע לבלתי הקריב וגו' במועדו מאי במועדו דקאמרי דהלא שאלה זו אין לה מקום רק אחר התשובה שאמר להם שיעשו פסח שני היה להם לומר למה נגרע לבלתי הקרבי במועדו משא"כ עכשיו היו סבורים שלא יעשו פסח שני כלל וא"כ האי במועדו מיותר.
32
ל״גופירשתי, דהנה בכיצד צולין קאמר התם למילף שאר קרבנות צבור דדוחה שבת מדכתיב אלה תעשו לה' במועדיכם כו' והקשה מהרש"א דא"כ למ"ל קרא בפסח דדוחה שבת הא הוא ג"כ קרבן צבור ותירץ דקרבנות רגלים קבוע להם זמן משא"כ פסח לא מיקרי קבוע ליה זמן כיון דאיכא טמאים דעבדי פסח שני ע"ש. והנה הש"ס אמר הכי באלו דברים דמה דדחי פסח לטומאה ילפינן מדכתבי איש איש כי יהיה טמא איש נדחה ואין צבור נדחה ממילא קודם שנאמרה פרשת פסח שני לכאורה לא הוה ידעינן כלל דפסח דחי טומא האף דכבר נאמר במועדו בפסח ראשון איכא לאוקמיה לשבת, אלא דאדרבה קודם שנאמרה פ' פסח שני לא הוי צריך מועדו בפסח ראשון לשבת כקו' מהרש"א ותירוצו ליתא דהא גם פסח קבוע ליה זמן כיון דעדיין לא ידעו מפסח שני וא"כ מועדו לא צריך לשבת ועל כרחך דאתיא ללמד דדוחה טומאה. והיינו דקאמרי ליה אמת שאנחנו טמאים ואפילו הכי למה נגרע לבלתי הקריב כו' במועדו ר"ל מצד מועדו בפסח. ולשבת ל"צ וע"כ לטומאה. וע"ז באה התשובה דאיכא פסח שני וצריך במועדו לשבת כתירוץ מהרש"א ואתי שפיר.
33
ל״דואחר שפירשתי כך מצאתי להגאון באור חדש על פסחים שכ"כ ונהניתי ובהיות כן הוצרך משה רבינו ע"ה להגיד להם גוף הדין דפסח שני שהוא עיקר התשובה על שאלתם ששאלו מצד במועדו וכאמור וא"כ מנ"ל דשואלין ודורשין קודם פסח ל' יום. אלא דכ"ז אי אפשר לומר רק למאן דסבירא ליה דממשמעות במועדו הוא או שבת או טומאה, משא"כ להלל דדריש מגזירה שוה. והיינו כדאמר הש"ס בפסחים הכא באלו הדברים דפסח ילפינן מתמיד לענין דחיית שבת ותמיד ילפינן בגזירה שוה דמועדו מפסח לעניין דחיית טומאה ופסח גופיה ידעינן מאיש איש איש נדחה כו' אבל משמעות ליכא כלל בלשון מועדו לשבת או לטומאה, א"כ נסתר ביאור הנ"ל בלשון הפסוקים דהא קודם שנאמר איש איש ליכא למילף כלל טומאה מבמועדו, וא"כ שפיר קשה דהוה ליה למימר רק אל תעשו פסח אלא על כרחך דשואלין ודורשין כו' וסבירא ליה לת"ק דרשב"ג דמגזירה שוה ילפינן ולא ממשמעות ולכן יליף שפיר דשואלין ודורשין כו'.
34
ל״הוהנה בפסחים (דף כ"א) קאמר רבי יהודה בן בתירא כותח וכל מיני כותח אסור למכור ל' יום קודם פסח ופירש"י משום דסבירא ליה שואלין ודורשין ל' יום כו' א"כ מוכח דר' יהודה בן בתירא סבירא ליה דמגזירה שוה ילפינן ולא ממשמעות ועכשיו נסתפקו בזה אי מגזירה שוה אי ממשמעות לכן קאמר שכחו ודו"ק. והשתא מה שאמרו להם אדם א' יש שעלה מבבל כו' שע"י שעלה מבבל לארץ ישראל מוכח דעל כרחך יודע אי מגזירה שוה ילפינן אי ממשמעות.
35
ל״וונקדים מאי דאמרינן בפסחים (דף ע') יהודא בן דורתאי פירש מן החכמים וישב לו בדרום פירש"י רחוק מירושלים בחוץ לארץ כדי שיהא פטור מלעלות לרגל לעשות פסח וחגיגה משום דסבירא ליה דחגיגה דוחה שבת דיליף בהיקשא דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הצאן אלא צאן זו פסח בקר זו חגיגה ואיתקש חגיגה לפסח דדחי שבת וחכמים פליגי עליו וסבירא ליה דאין חגיגה דוחה שבת ולכן כדי להסתלק מן הספק פירש וישב בחוץ לארץ כדי שלא יביא את עצמו לידי חיוב חגיגה ולכנוס בספק.
36
ל״זונראה לי דפלוגתת בן דורתאי וחכמים תלוי ג"כ בזה דחכמים סבירא ליה דהא דפסח דוחה שבת היינו מגזירה שוה דמועדו ולכן ליכא למילף חגיגה מניה בהיקשא משום דדבר הלמד בגזירה שוה אינו חוזר ומלמד בהיקש, ובן דורתאי סבירא ליה דמשמעות מועדו הוא דדוחה שבת ולכן ילפינן חגיגה בהיקשא דדוחה שבת. לפ"ז הלל שעלה מבבל אי הוי מסופק לא היה עולה מבבל לארץ ישראל דאיך הכניס את עצמו לספק אי לעשות חגיגה בשבת אי לא אלא על כרחך דידע זאת בבירור אי ממשמעות אי מגזירה שוה והשיב להם הלל לפשוט ספיקייהו דילפינן מגזירה שוה וא"כ מכשירין אין דוחין את השבת ממילא שכח להביא סכין מערב שבת אסור להביאו בשבת בידיו.
37
ל״חואמנם לא שאלוהו עדיין אם יכול להביא הסכין על גבי בהמתו דהוי מחמר כלאחר יד שהוא שבות משום דהוי סבירא ליה מסברא דמותר דלא גזרו על שבות במקום מצוה זו וכ"ת היה מקובל בידם דהזאה משום שבות ואינה דוחה שבת כשאמר רבי עקיבא כך מקובלני כו' דהזאה ג"כ אינו רק שבות דמיחזי כמתקן ולא דוחה שבת. ז"א דהא מפרש הש"ס התם (בדף ס"ט) דהטעם משום שמא יטלנו בידו ויעבירנו ד' אמות ברשות הרבים שהוא איסור דאורייתא אבל לעולם דשבות לא נאסר, וכי תימא כקושית התוס' שם איך נגזור שיעבירנו ברשות הרבים אגב טרדתו הרי נושא מי חטאת טמא ויחזור ויטמא המים ומים שנטמאו אינו מוטהרים, אלא על כרחך דבשבות נאסר ג"כ, יש לומר כמו שתירץ שם בס' אור חדש דחיישינן שיעביר פחות משיעור הזאה דאין הנושא נטמא בפחות משיעור הזאה, וכי תימא א"כ אשבת נמי לא עבר דהא שיעור הוצאה ג"כ כשיעור הזאה, זה אינו דחצי שיעור אסור מן התורה כר"י דמרבה מכל חלב לחצי שיעור והוא הדין בכל איסורין אף שאינן איסורי אכילה אסור חצי שיעור מן התורה וכתירוץ השני בתשובת חכם צבי שם והוא הדין בשאר איסורן וכמו שפלפל הח"צ בסי' ע"ו עכ"ד האור חדש, משא"כ אחר שקינטרן בדברים והתחיל מתגאה וכמש"ל דאז הוי סבירא ליה דתלמיד חכם מותר להיות בו שמיני שבשמינית ודריש כל גבה לב היינו דוקא כולו ולשון כל לא משמע אפילו כל שהוא א"כ חצי שיעור מותר תו ליכא לפרש הטעם דהזאה לא דוחה שבת משום שמא יעבירנו כקושית התוס', אלא על כרחך דשבות דהזאה גופיה דמיחזי כמתקן אסור ולא דחי שבת לכן שאלוהו שכח ולא הביא סכין מערב שבת מה יעשה בשבת דאף אם יביאנו על גבי בהמתו האיכא שבות ומ"ש מהזאה והשיב להם שכחתי כו' ומסיק דתוחב והיינו כמ"ש התוס' שם דשבות בהמתו קיל משבות עצמו ע"ש ודו"ק בכ"ז היטב.
38