ערבי נחל, תולדות ה׳Arvei Nachal, Toldot 5
א׳תקסד
1
ב׳ויהי אך יצוא יצא וכו' כשמוע עשו כו' ויאמר ברכני גם אני כו' ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכורתי כו' ויאמר הלא אצלת לי ברכה. יש לדקדק, מאי נפקא מינה אם עקבו פעמים, ותו ח"ו לעשו שיקפיד על לקיחת הבכורה והכתוב מעיד עליו ויבז עשו כו', ולמה א"כ רגל על לשונו כאן ענין הבכורה. ובמדרש רבה את בכורתי לקח ושתקתי והנה עתה לקח ברכתי ושתקתי לו, בתמיה, משמע דחד באידך תלוי ובאמת ידענו כי עשו היה מקפיד על הברכה לבד. ותו אומרו ויאמר הלא אצלת לי כו' למה הפסיק בתיבת ויאמר באמצע דברי עשו וג"כ מיותר כי הלא הכל מאמר עשו, גם מה לשון אצלת ובמדרש רבה עמדו בזה ע"ש. ויען יצחק ויאמר הן גביר שמתיו לך כו' ויאמר עשו כו' וישא את קולו ויבך (יש לדקדק מדוע לא בכה מיד) ויען יצחק ויאמר הנה משמני הארץ כו' והיה כאשר תריד כו'. צריך לדקדק מדוע כהו עיני יצחק כדי שיטול יעקב את הברכות, מדוע לא נתן ה' בלב יצחק לברך את יעקב כאשר אחרי בוא עשו מבואר במדרשות שרצה יצחק לקללו עד שצוהו ה' בלי לקללו ואמר גם ברוך יהיה.
2
ג׳לבאר כל זה נקדים מש"ה ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו שעירות ויברכהו, ובמדרש רבה (בראשית רבה סה, כב) ולא הכירו בשעה שהיו רשעים יוצאים ממנו לא הכירו ע"ש. והענין ביארו המפרשים כי ודאי היה יצחק אבינו ע"ה צופה ברוח הקודש ובפרט בבואו לברך את בנו לפני מותו ודאי נתלבש ברוח הקודש וא"כ היה משיג שהוא יעקב, אלא לפי שהיה רצון מה' לברך את יעקב לכן נתלבש אז יעקב אבינו ע"ה בדמות עשו היינו שצפה אז ברוח הקודש הרשעים שיצאו ממנו שאינם ניכרים בישראל כי הם דומים לעשו ועי"ז היה סבור שהוא עשו. והנה מה שחפץ יצחק ע"ה לברך את עשו ביארו קצת מהמפרשים ז"ל שהוא ברכת עולם הזה כמו שמצינו בכל אותה ברכה ויתן לך מטל השמים ורוב דגן כו' יעבדוך עמים כו' הכל מעניני עולם הזה ולסבה שידע יצחק שעולם הבא מגיע לחלקו של יעקב ואין לעשו בעולם הבא כלום, לזאת לרוב צדקתו של יצחק שעבד את ה' עם היותו כל ימיו בגירות ויסורים היה חפץ שכל זרע יעקב יעבדוהו ככה ולא יטלו מעולם הזה כלום וישאר להם הכל לעולם הבא בשלמות ולכן לא עלה בלבו כלל לברך את יעקב מאחר כי ברכת עולם הזה אין שייך לו ועולם הבא אין תלוי בברכה אלא בעבודה לבד. אבל לעשו חפץ לברך להיותו יודע כי בלאו הכי אין לו בעולם הבא כלום ויהיה לו עכ"פ עולם הזה, כל זה עלה בלב יצחק אבינו ע"ה.
3
ד׳אכן, יודע ה' ימי תמימים כי לא כל אדם יוכל להיות כיצחק והעוני ויסורין מעבירין על דעת קונם לזאת מההכרח שיהיה להם מעולם הזה קצת שיהיה להם די סיפוקם לעבודת ה' ומעט עולם הזה הוא כפרוזדור לעולם הבא באופן שצריך גם ליעקב וזרעו עולם הזה, אכן אם יברך יצחק ליעקב ברכת עולם הזה א"כ ברכתו לא תשוב ריקם ויהיה להם עולם הזה עד שיהיה אי אפשר לענשם בעולם הזה וישאר ענשם ח"ו לעולם הבא, ממילא ממה נפשך לא היה טוב לזרע יעקב הן אם יברכם יצחק ברכת עולם הזה הן אם לא יברכם, ומי כהחכם יודע פשר כה' אלהינו הוא עשה פשר דבר כענין ממוצע בין ב' דברים אלו כאשר יתבאר.
4
ה׳והוא, כי חקרו הקדמונים ענין העכו"ם התלוים במזל, ולפעמים מתגבר מזל אומה אחת ויש לה עליה, והנה עם היות המזל כולל כל האומה שכולה שייכה למזל אף על פי כן אנו רואין שאין כולם שוין ויש בהן עניים ועיקר המזל רק על איש א' מהם הוא המלך ומעט מזה להשרים שתחתיו ומעט מן המעט ליתר ההמון, ואמרו כי אעפ"כ המזל מיטיב לכולם כי הטובה הכללית הנוגעת לכלל האומה כולם נהנים ממנה והמזל הפרטי אי אפשר להיות לכולם בשוה ועכ"פ מהטובה הכללית כולם נהנים אחד מהם לא נעדר בהיות מלכה ושריה ממנה. משא"כ האומה האחרת אשר אין לה שייכות אליה ואל מזלה אינה נהנית אפילו מטובה הכללית בהיותה משועבדת לאומה ומלך אשר אין להם שום שייכות אליה. ולזאת, כן הוא גם בישראל, אשר אינם תחת המזל והכל תלוי במעשיהם אזי בזמן שהם בטובה אי אפשר שיהיה הטובה שוה לכל פרטי האנשים ולא יחדל אביון מקרב הארץ אף על פי כן בהיותם מושלים וממנו מלכיו ושריו וכהניו אזי הטובה הכללית מגיע לכולם כקטן כגדול.
5
ו׳והנה נודע ענין הבכורה שניטלה מראובן וניתנה ליוסף מבואר בזה"ק (זהר ח"א רכ"ב:) כי לפי מחשבת יעקב אבינו ע"ה דשוי רעותיה ברחל מגיע הבכורה ליוסף אלא שמצד המעשה היה הבכורה לראובן, לכן בחללו יצועי אביו חזרה הבכורה ליוסף. והיינו, כי כל מעשה הנעשה בארץ יש לה שורש בכל עולמות אבי"ע אשר כללותה שכל ומחשבה דיבור ומעשה, לכן בהשתלשל הדבר ההוא הנעשה בארץ מעולמות העליונים אם נתאחדו בה כל חלקי אבי"ע, כגון אילו היה בכורת ראובן גם מעולם המחשבה כמו מעולם המעשה אזי נקבצו באו למעשה כל חלקי העולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, ביחד ונתאחדו בה אז בודאי לא יוכל לבכר לאחר כי זה דבר שאי אפשר. רק מאחר שבהשתלשל ענין הבכורה לא היו כולם באחדות אלא נתפרדו ונחלקו בזה העולם שמעולם המחשבה נמשך ליוסף ומעולם המעשה נמשך לראובן. וידוע כי כל מחשבה היא בכח, וכל מעשה הוא בפועל, נמצא היה אצל ראובן מציאות הבכורה בפועל והעדר הבכורה בכח מצד המחשבה, וביוסף היה מציאות הבכורה בכח כמו כל דבר שהוא בכח דהיינו שעכשיו אינו רק בכח ועתיד לצאת לפועל ע"י סבה, לכן נשארה הבכורה ביד ראובן במקום שהיתה בפועל, רק העדר הבכורה שהיתה אצלו בכח יצאה לפועל ע"י סבת חללו יצועי אביו ואז יצאה לפועל אצל יוסף במקום שהיתה בכח והבן.
6
ז׳וזהו ג"כ ענין מכירת הבכורה ליעקב, דלכאורה תמוה וכי דבר הנמכר הוא, אלא לפי שמצד המחשבה היה יעקב בכור משל לשפופרת כו' וכוונת אביו ואמו בתפלתם ובזווגם היה בשביל זרע הטוב רק שביציאה קדם עשו כענין קליפה קדמה לפרי והיה עשו בכור בפועל ויעקב בכח, לכן בהגיע הסיבה שהרשיע עשו הרבה וגם ביזה את הבכורה וכפר בתחיית המתים ועבר באותו יום כמה עבירות ויצא לתרבות רעה חזרה לה הבכורה למקום שהיתה בכח ויצאה לפועל ונשאר יעקב בכור בכח ובפועל ובעשו יצא העדר הבכורה לפועל.
7
ח׳ועתה מובן ענין פשר דבר אשר עשה ה' בענין הברכה ונתן בלב יצחק שלא לברך ליעקב בברכת עולם הזה כי אליו מגיע רק ברכת עולם הבא וכאמור, רק להיות שצריך לצדיקים מעט עולם הזה לבל יעבירום עוני ויסורין מעבודת ה' נתן בלב יעקב ליקח הברכה במרמה וסבר יצחק שמברך לעשו והיה צופה באותו הפעם ברוח הקודש שלו רשעי הדורות העתידים לצאת ממנו ועי"ז סבור שהוא עשו ואליהם המשיך הברכות. נמצא יש כאן ג' חלוקות כי עשו וזרעו יש להם הברכות בכח כי מחשבתו היתה על עשו, ורשעי הדורות שיצאו מיעקב יש אצלם הברכה בפועל כי נתלבש אז יעקב בשעת ברכתו באלו ולהם המשיך הברכה בפועל, וצדיקי הדורות אין להם הברכה לא בכח ולא בפועל כי הם נתרחקו ונעלמו אז מיעקב אבינו ע"ה בשעת הברכה ולא המשיך אליהם הברכה כלל ואין להם בעולם הזה רק טובה הכללית של כללות ישראל בהיות ידם למעלה ואז גוף הברכה בפועל נתונה ביד הרשעים כמש"ה (תהילים עג, יב) הנה אלה רשעים ושלוי עולם כו' ואמר ומשלם לשונאיו כו' ולהם טובה הפרטית ככל ברכת יצחק אבל הכשרים אינם נהנים רק מטובה הכללית ודי להם בזה כדי שיוכלו לעבוד ה'.
8
ט׳ועתה מובן היטב פסוקי הפרשה. כי באמרו בא אחיך כו' בא עשו לטעון להחזיק לעצמו ח"ו הברכות ע"י שיושם אצלו בכח ואז ע"י סבה תצאנה לפועל, והסבה הוא אם יעזבו זרע יעקב ח"ו תורת ה', והביא ראיה ע"ז מענין הבכורה שעי"ז הוחזרה ליעקב לפי שהיתה אצלו בכח, ולז"א את בכורתי לקח ושתקתי לפי שהיתה אצלו בכח ועתה לקח ברכתי ואשתוק הלא מאותו טעם שלקח אצלי הבכורה אני אקח מאתו הברכה. ובא הכתוב לבאר כוונתו ויאמר כאלו אמר לשון כלומר, וירצה שכוונת עשו במאמר זה לומר הלא אצלת דייקא, ר"ל הלא במחשבה הבאה מאצילות דהיינו עולם המחשבה לי ברכה, ר"ל שהברכה שייך לי בכח וא"כ יש מקום ודרך בהגיע סבה שיוחזרו לי הברכות ומיושב לשון הלא שמשמע שהוא ודאי ודבר ידוע, ולדברינו ניחא.
9
י׳אמנם כשמוע יצחק רשעת עשו ובזותו הבכורה שוב לא רצה לברך לעשו אפילו ע"י שום סבת חטא ישראל ורצה לדחותו, ולז"א הן גביר כו' ולכה אפוא מה אעשה דייקא כלפי שאמר עשו אצלת אמר הוא מה אעשה, ור"ל נהי שמאצילות שהוא בכח יש הברכה אצלך מ"מ במעשה נתונה ליעקב ותמיד נשאר הדבר במקום שהוא בפועל, ולפי שאז הבין עשו שאביו דיחהו בקש ושאין בלבו לברכו התחיל לבכות והתחיל לטעון עם אביו להפוך דעתו אליו, ולזה כלפי שאמר יצחק מה אעשה השיב לו הברכה אחת היא 'לך' דייקא, הלא בברכה זו אין אחדות שלא נקבצו באו לה חלקי המחשבה והמעשה ביחד אלא באו בפירוד לי בכח ולו בפועל א"כ ברכני גם אני, ר"ל יש בידך להטיל תנאי שע"י איזה סבה יוחזרו אלי.
10
י״אוכראות יצחק טענותיו ובכיותיו הוכרח למלא רצונו והטיל תנאי זה ואמר ואת אחיך תעבוד כיון שאצלו הברכות הם בפועל רק והיה כאשר תריד זו הסבה וד"ל ונכון בעולם הזה, ועיין תשלום הדברים בפ' יתרו תקס"ד. חסלת פרשת תולדות
11