ערבי נחל, תולדות ד׳Arvei Nachal, Toldot 4
א׳תקסג
1
ב׳ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות. פירש"י כדי שיטול יעקב את הברכות. והדבר תמוה, וכי בשביל זה היה צריך ה' לכהות עיניו, טוב יתן ה' בלבו לאהוב את יעקב ולברכו כמו שהיה בלב רבקה. גם מצינו ביעקב אבינו ע"ה בברכו את בניו נאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן כו', וצריך לדקדק על מה זה, ובאברהם אבינו ע"ה שלא בירך את יצחק כמ"ש רש"י ז"ל לעיל ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו פירש"י שהיה ירא לברך את יצחק ע"ש ולא מצינו בו שכהו עיניו ולא בירך ליצחק, וכל זה צריך הבנה הלא דבר הוא.
2
ג׳ובדרך אגב נבאר משארז"ל (תענית ח:) אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין. ויקרא את עשו כו' ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו. ודרשו רז"ל (בראשית רבה סה, כ) בזמן שהקול קול יעקב אין ידי עשו שולטין, ותמהו המפרשים הא בקרא איפכא כתיב הקול קול יעקב כו'. גם בפסוק עצמו צריך לדקדק שכ' קול ראשון חסר וא"ו הקל קול יעקב. ויתן לך כו' גם ברוך יהיה. במדרש (בראשית רבה סז, ג) שרצה לקללו וגילה לו הש"י שמסכים על הברכות כו'. כשמוע עשו כו' בא אחיך במרמה תרגום אונקלס: בחכמה ויקח ברכתך כו' הלא אצלת לי ברכה. יש לדקדק, איך אמר עשו בלשון ודאי הלא אצלת, מהיכן ידע זאת. הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל, כאן היפך הסדר לומר תחלה משמני הארץ ואח"כ מטל השמים, וגם אמר תיבת מעל מה שלא אמר כן ביעקב, וצריך ביאור. ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד כו', תיבת תריד אין לה שום ביאור, ודברי רש"י ז"ל ידוע. גם יש לדקדק בלשון והיה לשון שמחה, לשמחה מה זו עושה.
3
ד׳נקדים לבאר ענין אברהם אבינו ע"ה בבואו למצרים. הנה ידעתי כו' והיה כי יראו אותך המצרים כו', יש לדקדק וכי מתחלה לא ידע, ודרז"ל ידוע. גם חקרו המפרשים מדוע פרעה לא שאל את אברהם אבינו ע"ה למה עשה כן וגם לא השיב לו אברהם אבינו ע"ה היות הטעם פשוט, ומדוע אח"כ בגרר שאל אבימלך מה ראית כי עשית את הדבר הזה והוצרך להגיד כי אמרתי רק אין יראת אלהים כו'. גם יש לדקדק, מה הלשון אומרת מה ראית ומיותר. גם צריך לדקדק, למה אמר רק אין יראת אלהים במקום הזה, היה לו לומר בעם הזה.
4
ה׳ולבאר זה נקדים דברי נזר הקודש פ' וירא רק נרחיב קצת הדיבור להסביר הענין. והוא, על דברי הש"ס בתענית (דף ט"ו.) לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה אלא צדיקים לאורה וישרים לשמחה שנאמר אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. עוד ארז"ל (עבודה זרה י"ז:) כל העוסק בתורה ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה. עוד ארז"ל במס' שבת (שבת ק"ד.) אתו דרדקי לבי מדרשא כו' א"ב אלף בינה פירש"י למוד תורה ג"ד גמול דלים ה"ו זה שמו של הקב"ה ע"ש.
5
ו׳ולהבין כל זה, הנה הקב"ה ית"ש ברא כל הנמצאים ואת כולם מחיה השם והוי"ה ב"ה החופף עליהם וממלא כל עלמין, הגם שיש חילוף במציאות שכל מין נברא מצרופי שמות אחרים, מ"מ ד' אותיות הוי"ה ב"ה ממלא כל עלמין וזולתו אין מציאות לשום נמצא, וכן מבואר בראשית חכמה בשם הזהר כי ד' אותיות הוי"ה ב"ה שריא על כל אבר ואבר דבר נש והוא הוא נשמתו שהוא חלק אלוה ממעל וחייב האדם במעשיו להאיר וללבן ד' אותיות אלו השורים בו, ומבואר בזוהר חדש שאמר אליהו לרשב"י דאגרא דבר נש דאמליך הוי"ה על כל אבר ואבר דיליה לא אתיהיב רשו לגלאה לבר נש בגין דלא יעביד על מנת לקבל פרס כי השכר של זה גדול מאד. ולהבינך מהו ענין להמליך הוי"ה על כל אבר, הוא אשר אמרנו שיאיר במעשיו ד' אותיות אלו, וענין ההארה שימשיך האדם באותיות הוי"ה אשר בו.
6
ז׳נודע, כי י"ה הם שכל, ו"ה הם מדות, וצריך האדם להתחיל ממטה למעלה להאיר מתחלה ה' אחרונה ע"י עשותו המדות ההמה אשר שרשם בה והמה ממטה למעלה. בתחלה יש בכחם מדה הנקראת כבוד אל ענינו הוא שכל ומדה ניתן באדם להבחין ולהמשיך על עצמו כבוד ה' ית' שמו, ר"ל שכל עניניו ודיבוריו ופעולותיו לא יהיו רק בשביל כבודו ית"ש לא זולת ולשעבד ולהפקיר עצמו גופו ונשמתו וכל אבריו וכל אשר לו בשביל כבודו ית"ש, ואחר שהמשיך האדם שכל זה לקרבו יעלה משם אל מדה יותר עליונה המושרש בה"א אחרונה והיא יראת ה', כי אחר שנכנס למדת כבוד אל משוך ימשוך אח"כ על עצמו יראה ופחד מלפניו ית"ש, ואח"כ יעלה משם אל מדה יותר עליונה והיא צדקה וכל גמילות חסדים, כי שרשם שם כי ה' אחרונה היא בחינת ירא דלית לה מגרמה כלום ומקבלת מן וי"ו של שם שהוא בחינת שמש צדקה, ולפי דכל פקודא צריך להיות בדחילו ורחימו לכן מדת הצדקה עליונה ממדת היראה ובתחלה צריך ליכנס ליראה, ואח"כ לצדקה.
7
ח׳למעלה מזה, יש שם עולם הנקרא תפלה וזו היא מדה עליונה שבה"א אחרונה, כי ה"א אחרונה נקרא דיבור כידוע והם דיבורי התפלה שהם עצמם אברי השכינה, ולז"א רז"ל (בבא בתרא י.) יהיב פרוטה לעני והדר מצלי, כי מדת התפלה היא יותר עליונה שם, לכן בתחלה קודם עמוד האדם להתפלל צריך ליכנס אל כל המדות האלה בתחלה ואז דיבורי התפלה נמשכים ממקום קדוש מן ה' אחרונה, משא"כ כל עוד שלא נכנס במדות אלו איך יתחיל בדיבור התפלה. וע"ז רמזו רז"ל (ברכות ו:) כרום זלות לבני אדם, דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם זו תפלה, ירצו, כי כל אות מאותיות הוי"ה נקרא עולם ודיבורי התפלה הם עומדים ברומו של זה העולם שהיא המדריגה הגבוה מכולם ובני אדם מזלזלים בהם ומתחילים תיכף בהדיבור מבלי ליכנס למדות הראשונות אשר קודם לתפלה. וע"ז ארז"ל בזה"ק (תקו"ז תקון י', כ"ה:) כל צלותא דלאו איהי בדחילו ורחימו לכלבא איתמסר, כי מאחר שלא נכנס תחלה במדות הללו א"כ הדיבור אין בו ונמשך הדיבור ההוא מן כח הס"א כי זה לעומת זה כו', ויש ד' אותיות של ס"א כידוע ונמשך משם הדיבור ח"ו והס"א משתוקק תמיד למעט קדושה לכן דיבורים אלו נמסרים לו ח"ו, ובענין זה אני מבין משארז"ל (ברכות ג:) שלא היה דוד המלך ע"ה ישן רק שיתין נשמי, וכ' במקום אחר שהיה ישן בכמה פעמים ס' נשמי רק שבפעם א' לא יותר, וצריך ביאור מה ענין דוקא שיתין נשמי.
8
ט׳ונראה אצלי עם האמור. כי דוד המלך ע"ה היה תמיד כל עשיותיו לתקן ה' אחרונה ולכן אף רגע כמימרא כל ימיו לא הוסר ממנו מדת כבוד אל יראת ה' ומשפט וצדקה. אכן, בהיות האדם ישן אי אפשר שישכון בתוכו יראת ה', ונודע כי בכל נשימה ונשימה נמשך חיות חדש מעולם העליון, ויש תתר"ף נשימות בשעה נגד תתר"ף רגעים, וענין הנשימה הוא כי חיות המתפשט מלמעלה משתלשל ונעשה ממנו בזה העולם רוח החיים ונכנס לתוך הבעל חי על ידי הנשימה וזהו חיותו, לכן לפי שבכל רגע יש בו חיות חדש וכן הוא לעולם, ועיין בדברינו ס"פ בראשית מענין זה ע"ש. אך היות כי זה לעומת זה עשה כו' ולכן בהתפשט החיות עד עולמות התחתונים יפרד והיה לשני ראשים ראש א' נמשך דרך הקדושה עד דרך ה' אחרונה של שם, ודרך הב' נמשך דרך הס"א. ולכן מי שהוא ביראת השם כל היום נמשך לו החיות בנשימתו מן ה' אחרונה והוא החיות הנמשך מדרך הקדושה, משא"כ מי אשר אין יראת ה' נוכח פניו נמשך בקרבו חיות מחיצוניות שהוא מס"א, וא"כ היות האדם ישן אין יראת ה' שוכן בקרבו ונמשכה דרך הס"א ולכן בבוקר בקומו צריך להזדרז מיד וליכנס אל הקודש פנימה דרך מדות הנ"ל אשר בה' אחרונה, אבל בלילה טעם טעמא דמותא.
9
י׳ואולם, דוד המלך ע"ה לא חפץ בזה ולכן זו הנשימה שלקח קודם שישן שהוא חיות הקדושה אם אח"כ בעת השינה נכנסים עד שיתין נשמי אשר אינם מצד מדה זו מ"מ עדיין לא בטל חיות נשימה הראשונה ויש בתוכו טעם הקדושה ומעט מהאמת דוחה הרבה מהשקר כאשר מעט אור דוחה הרבה חושך, אבל אם היו ס' נשמי אז היה בטל חיות נשימה הראשונה בס' ולא היה טעם הקדושה ניכרת כלל, לכן לא היה ישן רק עד ס' נשמי והבן.
10
י״אכלל הדברים. קודם תפלה ותורה או מצוה צריך ליכנס אל הקודש ע"י מדות האלה אשר עי"ז מאיר ה' אחרונה השוכן בו ואז הדיבור היא השכינה עצמה והקול שהוא וא"ו של שם נמצא מחבר וא"ו ה"א ועוד מאיר וא"ו של שם ע"י התורה אשר שורשה שם ויתר המצות התלוים שם שהם מצות שבין אדם למקום ואותיות י"ה של שם הוא מאיר ע"י חכמה ושכל עיון התורה ושכליות לעבודת ה' וכמאמרם ז"ל (ברכות כ"א.) אם יכול לחדש בה דבר יתפלל, וענין חידוש זה הוא, כי צריך האדם להתאמץ שכל תפלה ותפלה יהיה ע"י שכל חדש, וכאשר האדם מתפלל ולומד כאמור אז עבודתו עבודה וזהו דאמליך הוי"ה על כל אבר, ותפלה כזו לא איתמסר לס"א אלא עולה ונעשית כתר כו'.
11
י״באכן, היות הס"א משתוקק תמיד ורודף אחר הקדושה וצריך שימור, וביארו בזה"ק שכאשר האדם מחבר אותיות ו"ה על דרך שביארנו מתנוצץ מהם אור גדול ונעשה לבוש אל נשמת האדם ההוא ומן זה הלבוש מתפחדים כל הקליפות וכל הרעים רוחניים וגשמיים ואינם משתוקקים כלל אל הקדושה ההיא אדרבה מתפחדים ממנו ובורחים לנוקבא דתהום רבה, כי אור התנוצצות הלבוש רב ועצום נורא מאוד, ואור זה שמו אלו"ה כי אל הוא ל' תוקף והוא מחבר ו"ה וזה שמו אלוה. ועז"א איוב (איוב ד, ט) מנשמת אלוה יאבדו, ר"ל הנשמה אשר יש לה לבוש הקדוש הזה יאבדו ממנה כל הרעים רוחנים וגשמיים ובורחים ממנה. ועשה ה' ככה בעולמו אשר מיד שיתפלל האדם כראוי בדרכים הנ"ל שאז הקדושה ההיא צריך שמירה אז נמשך ממילא לבוש זה מחיבור ו"ה ואם לא יתפלל לאופן הנ"ל אז אין לו לבוש הזה ואז באמת אין צריך שמירה כי בלאו הכי איתמסר לס"א והבן. וכשאדם זוכה אז עושה לבוש זה לעצמו ובהיות מתגבר עוד יותר במדות האמורים יוכל לעשות לבוש זה אל ביתו ואם יגדל עוד יהיה לכל העיר השוכן בה או לכל ישראל.
12
י״גובזה יבואר משארז"ל (כתובות ק"י:) כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה. כי דע והבן שנפש איש הישראלי נמשך מן ה' אחרונה ולכן מושרש יראת ה' בלב איש ישראל רק שהוא בהסתר, וצריך להזדרז להוציא היראה לפועל שיתראה על אבריו. ונודע, כי כל הדברים הם בעולם שנה נפש, ואם יהיה מדה א' נמצא לשלשתן אז המדה ההיא חזק מאד החוט המשולש לא במהרה ינתק, ואם יהיה שנים מאלו הג' רובו ככולו, משא"כ אחד לבד כאלו לא היה, והנה יראת שמים בנפש הוא בנפש ישראלי, ובעולם הוא ארץ ישראל כנודע כי ה' אחרונה נקרא ארץ ישראל, ובשנה ביארנו במקום אחר שהם יו"ד ימים מראש השנה עד יום הכיפורים.
13
י״דולפ"ז הדר בחוץ לארץ אף אם יתאמץ במדות שכתבנו להאיר ה' אחרונה ע"י יראת ה' ולחבר עמו וי"ו של שם ויומשך לו לבוש אלוה, אפילו הכי דומה כמי שאין לו לבוש כיון שאין היראה רק בנפש ולא בעולם ולכן אי אפשר להדר בחוץ לארץ להיות לו לבוש זה רק ע"י כללות ישראל הנכללים עם הדרים בארץ ישראל. אכן, הדר בארץ ישראל אף אם לא יזדרז כל כך להתגלות היראה על האברים ואין לו כל כך לבוש, מ"מ דומה כמי שיש לו אלוה כיון שעכ"פ יראת ה' שוכן בנפשו. גם בעולם יתחזק לבוש ההוא והבן.
14
ט״וועם האמור ביארו המפרשים מאמר הדרדקי המובא לעיל. א"ב, אלף בינה, היינו למוד תורה ובזה מאיר וי"ו של שם. ג"ד, גמול דלים, היינו צדקה וגמילות חסדים אשר בזה מאיר ה' אחרונה ואז ה"ו שמו של הקב"ה, וזה שארז"ל כל העוסק בתורה ולא בגמילות חסדים דומה כמי שאין לו אלוה כי לבוש זה אינו נמשך אלא דוקא מחיבור ה"ו כאמור ובזה"ק ביארו שגם גאולה העתידה לא תהיה זולת ע"י הארת ב' אותיות אלו, וע"ז נאמר (ישעיהו נה, יב) כי בשמחה תצאו ענין שמחה היא מדה מן ה' אחרונה כי שם היא מדת השמחה כי ענין השמחה היא במי שחסר ואח"כ נתמלא ונעשה שלם מחסרון זה הוא שמח ולכן מדת השמחה בה' אחרונה שהיא בחינת ירח, ועוד נאמר (ישעיה ס, א) קומי אורי כי בא אורך היא מדת וי"ו של שם בחינת אור הגנוז, נמצא הגאולה יבא ע"י הארת ב' אותיות אלא שהם בחינת אור ושמחה, וזה מאמר הנ"ל אור זרוע לצדיק היינו ע"י מצות שבין אדם למקום אשר שרשם מן וי"ו של שם זוכה לבחינת אור, ולישרי לב שמחה היינו ע"י מצות שבין אדם לחבירו זוכה לבחינת השמחה, וזהו שאמרו לא הכל לאורה ולא הכל לשמחה כו' זה דברי נזר הקודש ז"ל.
15
ט״זוהנה מבואר בספרים יראה אותיות ראי"ה, כי אשר יראת ה' בלבו רואה ומבחין כל מעשיו ועניניו, משא"כ מי שאין בלבו יראת שמים טח עיניו מראות. ובזה יבואר פסוקים בשמואל במעשה דשאול עם נערו שהלך לבקש האתונות ואמר לו נערו שילכו לעיר הרואה והשיב לו שאול הנה הלחם אזל מכלינו ותשורה אין להביא לאיש האלהים ואמר לו נערו הנה נמצא בידי רבע שקל כסף כו' לנביא היום יקרא לפנים הרואה ופירש"י זהו דברי כותב הספר ע"ש. וצריך ביאור, מדוע זאת לפנים קראו לנביא רואה, וגם לאיזה צורך הודיענו זאת. ונבין זאת ע"פ דברי המדרש רבה (בראשית רבה מט, ב) וז"ל: בתחלה נגלה סוד ה' ליראיו ואח"כ לישרים שנאמר ואת ישרים סודו ואח"כ נגלה לנביאים שנאמר (עמוס ג, ז) כי לא יעשה כו' כי אם גלה סודו וכו'. ופירשו המפרשים, כי בהתמעט הדורות לא היו כדאים כל כך לשיתגלה סוד ה' לכן בתחלה היה די ביראת ה' ואח"כ להיות ירא וגם ישר דהיינו בין אדם לחבירו כמו שדרשו רז"ל על פסוק ועשית הטוב והישר, ואח"כ לא נגלה אלא לנביא גמור אשר הוא ראוי להשראת השכינה.
16
י״זומובן היטב עם דברינו, כי בתחלה שהיה הדור ראוי לכך מי שהיה מתחזק ביראת ה' שהיא בה' אחרונה מיד נגלה לו סוד ה', ואח"כ שלא היו כדאים כל כך לא נגלה זולת לישרים, ר"ל שאחר שהחזיק ביראת ה' עלה עוד יותר למדת הצדקה וגמילות חסדים שהוא למעלה מיראה והוא ג"כ בה"א אחרונה כמו שנתבאר לעיל, וזהו ישרים, דהיינו מצות שבין אדם לחבירו, ואחר כך לא נגלה הסוד זולת לנביא שהוא אשר עלה במעלות בהאיר וי"ו של שם ובמדות שבשם עד שזכה לנבואה, והנה במה שארז"ל בברכות (דף כ"ז:) אחר שהעבירו רבן גמליאל מנשיאות למאן נוקים נוקים לר' יהושע בן חנניא בעל מעשה הוא פירש"י ז"ל שהוא בר פלוגתא דרבן גמליאל וחלשא דעתיה דרבן גמליאל, והגאון בעל מנחת יעקב פירש כי ארז"ל מי שיודע שם המפורש אסור לו ליהנות משל אחרים שנאמר (תהילים ט, יא) ויבטחו בך יודעי שמך שמי שיודע השם צריך לבטוח בה' לבדו, אכן הנשיא אם היה עני גדלוהו משל אחיו, ונודע כי ר' יהושע בן חנניא היה יודע שם המפורש, וזה בעל מעשה הוא ואסור ליהנות מאחרים ואי אפשר שיהיה נשיא כי היה עני ואי אפשר לגדלו משל אחיו.
17
י״חולסבה זו ארז"ל (נדרים ל"ח.) הנביאים עשירים היו, כי הנביאים ע"י שם המפורש היו מעלים נפשם מעולם לעולם עד שקבלו הנבואה, ולכן אי אפשר בלעדי עשירות שלא יצטרכו לאחרים, והנה בענין שאול שנאמר ותשורה אין להביא ופירש"י ז"ל שלא היה שאול מכיר בשמואל והיה סבור שהוא מקבל ממון, וקשה איך טעה בזה שהנביא יהנה משל אחרים הא הנביא אי אפשר בלעדי שם המפורש, לזה בא הכתוב לתרץ לנביא היום יקרא לפנים הרואה, ר"ל מה שקורין עכשיו למי שנגלה לו סוד ה' נביא זהו דוקא היום שאין נגלה הסוד אלא לנביא, אבל לפנים בימי שאול היה נגלה סוד ה' לירא לבד כמ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים כה, יד) סוד ה' ליראיו אף שלא היה במדרגת נבואה ולא ידע כלל שם המפורש לכן היו קוראין אותו רואה כי יראה אותיות ראיה כמש"ל, ולכן היה סבור שאול אולי גם שמואל לא ידע השם ונהנה משל אחרים והבן.
18
י״טובזה מובן משארז"ל (שבת צ"ב.) אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר וכולם ממשה. והקשו המפרשים, מנלן ממשה, דלמא מעשה שהיה כך היה. עוד הקשו הלא משה רבינו ע"ה נתעשר מפסולתן של לוחות וכבר שרתה עליו שכינה. ועם האמור יובן, כי הנביא הוכרח לידע שם המפורש שעל ידו יעלה נפשו במעלות העליונים לקבל הדיבור נבואיי ולכן אסור לו ליהנות בשום ענין משל אחרים, לכן הוצרך לו להיות חכם מכל דורו בלי יצטרך לאחר ללמדו חכמה להשלים חסרונו, וכן להיות גבור שלא יצטרך לעזרת אחרים לפרקים וכן להיות עשיר וכאמור.
19
כ׳אמנם משה רבינו ע"ה, אף שמפסולתן של לוחות נתעשר והשכינה שרתה עליו מכבר, אין בזה תימה, כי נבואת משה רבינו ע"ה היתה תורה, ויש חילוק בין תורה לנבואה, כי דיבור נבואיי בשמים היא כמש"ה (תהילים כה, יד) לעולם ה' דברך נצב בשמים והנביא היה צריך לעלות אל הדיבור לשמים ע"י שם המפורש, משא"כ התורה אינה כך אלא ניתנה לארץ כמו שארז"ל (בבא מציעא נ"ט:) אין משגיחין בבת קול לא בשמים היא כו' כבר נתנה לנו. נמצא בהיות הדיבור בא לאזני משה רבינו ע"ה לזה העולם לא היה צריך לידע שם המפורש, אך אחר שנתנה לו התורה אז ממילא נתגלה לו השם ואז ציוהו הש"י לעלות לשמים ואז הוצרך להתעשר ונתעשר מפסולתן של לוחות קודם עלותו לשמים, משא"כ הנביאים הוצרכו לעלות אל הדיבור הוצרכו להיות עשירים קודם ששרתה נבואה עליהם. וזהו שאמרו וכולן ממשה, ר"ל כל הנביאים ממשה הם יונקים ונשתלשלו ממשה רבינו ע"ה בעלה ועלול וא"כ היות מדריגת משה רבינו ע"ה תורה וממנה נשתלשל נבואה ובהשתלשלות נקטן הענין ואינו רק ערך נבואה שענינה הוא לעלות אל הדיבור לכן צריכים הם להשתלם בג' אלה המדות טרם שרתה שכינה עליהם ודו"ק.
20
כ״אונחזור אל הענין שאמרנו. הכלל בעבודת ה' להכין לבו טרם תפלתו, וטרם כל דבר צריך ליכנס בה"א אחרונה ע"י המדות המושרשים בה ומשם מאיר בו' של שם כמו שנתבאר לעיל ואז נעשה שם קדוש אלו"ה ללבוש כדי שיפחדו החיצונים ולא ישתוקקו אל הקדושה ההיא, וזהו ענין הפסוק לא יחמוד איש את ארצך וכו'. והנה שרה אמנו נביאה היתה והיה לה לבוש אלוה עד שלבוש הזה הסתיר הקדושה אשר בקרבה מכל רואיה עד שאפילו אברהם אבינו ע"ה לא ידע ערך נבואתה עד אמר לו ה' כל אשר תאמר אליך שרה כו' וארז"ל לקול רוח הקודש שבה, ואברהם אבינו ע"ה לא ידע מתחלה שדבריה דברי נבואה היות קדושתה היה מלובש במלבוש זה ומוסתר לא תשורנו עין רואה ובהיות לה הלבוש קדוש הזה ברחו מנשמתה כל רע ולזאת לא עלה חמדת יפיה בלב אדם כי לא יחמוד איש כו' כי הגשמי נמשך מהרוחני ואין שום חמדה לקדושה המלובש בלבוש זה אדרבה נופל פחד עצום על כל הרואים.
21
כ״בואמנם, כל זה בהיותם בארץ ישראל וכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אכן כאשר הקריב לבוא מצרימה, והדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה ואז נתמעט קצת הלבוש ההוא ואז נתגלה לאברהם אבינו ע"ה תוקף קדושתה ומדריגתה של שרה ומזה הבין שאין לה כל כך לבוש ההוא ואז ירא פן יחמדו המצרים יפיה. ולז"א הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את, על דרך שפירשו המפרשים שקר החן והבל היופי ואי תקשי הא מצינו בתורה שבח כמה צדקניות שהיו יפת מראה, לזה אמר אשה יראת ה' היא תתהלל, ר"ל שאין הכוונה בשבחן היות יפיים בגשמיות אלא ברוחניות היותן יראות ה'. ולז"א גם כאן, הנה נא ידעתי כו', ר"ל עכשיו נתגלה לי רוב צדקתך וא"כ יש פחד והיה כי יראו אותך המצרים כו' ולזאת הוכרח לומר אחותי היא ופרעה הבין זאת לכן לא שאל לאברהם מדוע עשה זאת ולא הוצרך אברהם אבינו ע"ה להגיד לו הטעם.
22
כ״גאכן, גרר הוא ארץ ישראל, וכמו שפירש"י על פסוק גור בארץ הזאת שאתה עולה תמימה ואין חוץ לארץ כדאי לך, נמצא בהיות אברהם אבינו ע"ה ושרה בגרר היה לשרה לבוש הזה ולא היה פחד זה, וקשה למה הוצרך לומר אחותי. אכן, נודע כי קדושת המקום תתקלקל ע"י השוכנים בתוכה כמ"ש האר"י ז"ל שלא היו יכולים העכו"ם לשלוט בירושלים ובארץ ישראל כי יש תחום אלפים אמה שאין השרים רשאים ליקרב שמה עד שגרמו ישראל בחטאיהם ונסתלק הקדושה משם ואז שלטו בה אויבים ע"ש. ולכן חש אברהם אבינו פן לרשעת אנשי גרר נסתלק מהמקום ההוא בחינת יראת ה' ושוב אין שם לבוש ההוא לשרה, וזה ששאל אבימלך מה ראית ממנה כי עשית הדבר הזה הרי כאן יש הלבוש, לכן השיב כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה, רצה לומר חוששני פן נתקלקלו והבן.
23
כ״דוהנה ענין לבוש הנ"ל המסתיר קדושת הנשמה מכל רע ומעיני רואים, עוד זאת צריך הסתרה אפילו מעצמו של אדם בל יראה בעצמו מעשיו הטובים כמאמרם ז"ל (נדה ל:) אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה הוי בעיניך רשע, וכמו שפירשו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כידוע. ובל יפול בלב אדם שום התנשאות על מעשיו הטובים כי ההתנשאות הוא קליפות, והלבוש הזה משמרו ומסתירו מהרע הזה, ולכן כל הדברים הטובים אינם באים אלא בהיסת הדעת.
24
כ״הוזהו ענין יעקב אבינו ע"ה שלא קיבל הברכות אלא בהיסח הדעת ופחד והכנעה והוצרך לומר אנכי עשו, וכאלו עשו ראוי לברכה ולא הוא. וזהו ענין מאמרם ז"ל (תענית ח:) אין הברכה מצוייה אלא בדבר הסמוי מן העין. וענינו הוא עם מ"ש בעץ חיים שער טנת"א ענין החושים ראיה שמיעה ריח דיבור, כי הראיה נמשך מחכמה והוא החוש יותר עליון, ואמנם בחי' הכתר הוא בחינת הגלגולת ולרוב העלמו אין חוש נמשך ממנו, ובחינה זו נקרא סמוי מן העין, כי הוא למעלה מחוש הראות, וזה סוד אל תקרי עלי עין אלא עולי עין (ברכות כ' ע"א), ר"ל שנתעלה במדרגתו למעלה מבחינת עין ואין עין שולטת בו, וזהו ענין יוסף שמתעלה בוי"ו של שם בסוד הדעת עד הכתר וזה עולי עין והבן.
25
כ״ווידוע, כי את זה לעומת זה כו', ואפילו בבחינת חכמה נאמר חכמים המה להרע אבל למעלה מחכמה שהוא מקום שאין העין שולט שם אין שום אחיזה לרע ולכן רישא דעשו טמון בעטפא דיצחק. וברכת האבות היה משם ולכן הברכה שברכו יצחק ויעקב לבניהם היה ע"י כהיות עינים להורות שהברכה היה בדבר הסמוי מן העין למעלה מחוש הראות שהיא בחינת הכתר מקום שאין שום אחיזה אפילו משהוא לעשו. ונודע מהאר"י ז"ל כי עין בגימטריא ק"ל ע"ש באורך, וזה ירמוז הקל קול יעקב, ר"ל בזמן שקול יעקב אינו רק בחינת ק"ל דהיינו חוש הראות ועדיין אינו סמוי מן העין אז הידים ידי עשו כי יכול עדיין עשו לשלוט, ועל זה דרשו רז"ל בזמן שהקול קול יעקב, ר"ל מלא בוי"ו שהוי"ו מתעלה בסוד הדעת עד הכתר אז אין ידי עשו שולטות כי בכח בחינה זו עשו נכנע ועבד עבדים.
26
כ״זובזה יובן המשך הפרשה. אמר, ויהי כי זקן יצחק ותכהינה עיניו מראות כדי שיבא יעקב ויטול הברכות ויהיה הברכה סמוי מן העין ובהיסח הדעת כאמור, והיה הברכה ויתן לך האלהים מטל השמים, ר"ל שהברכה היא ברכה רוחניית במדריגה עליונה ועד שם נתעלה יעקב ומשם קיבל ברכתו ומרב טוב וברכה אשר למעלה נמשך ג"כ משמני הארץ ורוב דגן ועי"ז יעבדוך עמים כו' הוי גביר כו' כי מאחר שהברכה נמשך ממקום גבוה אשר אין שם אחיזה לעשו אז בכח זה עשו עבד למו, וכאשר בא עשו ויחרד יצחק ורצה לקללו עד שאמר לו ה' שלא יקלל אז הבין יצחק כל הענין כי חפץ ה' בברכה זו ושתהיה בהיסח הדעת וסמוי מן העין אמר בא אחיך במרמה פירוש בחכמה ועי"ז לקח ברכתך דדוקא באופן זה צוה ה' אלי הברכה הגמורה בכל אופן נאות.
27
כ״חוצעק עשו ברכני גם אני ואמר לו הן גביר שמתיו לך, ר"ל מה פעולה לך בברכה אחר שברכתו ממקום גבוה והוא לך גביר, ואמר ועשו הלא אצלת לי ברכה, ר"ל הרי אמרת הקל קול יעקב אז ידי עשו שולטין וא"כ השארת לי ברכה בעת שלא יהיו ישראל כדאין כל כך, ועל זה אמר לו יצחק שהאמת כדבריו הנה משמני הארץ כו', ר"ל אין לך רק ברכה גשמית תחתונה כי עכשיו אין הברכה סמוי מן העין, כי ידוע כי לעשו ברך ומטל השמים מעל, ר"ל בהיותך צריך להשפעת טל השמים להשפיע לארץ יושפע מהטל ג"כ לארץ, אבל הוא מעל, ר"ל שאין בכחך להגיע עד לשם רק אתה תהיה למטה וטל השמים יהיה מעל ויושפע עליך קצת, משא"כ בברכת יעקב לא אמר מעל כי יעקב עלה לשם.
28
כ״טואת אחיך כו' אכן והיה כאשר תריד כו', הנה כתבנו במקום אחר בהתנבא יחזקאל על מפלת צור כתיב צר חסר וא"ו, וסמוך למפלתה כתיב צור מלא ואמר עליה ותמלאי ותכבדי כו' פירש"י ז"ל לפי שצור יושבת על הים דימה אותה לספינה שמלאוה הרבה מאד עד שעי"ז נטבעת בים. וביארנו במקום אחר ענין זה עם אמרם ז"ל (מגילה ו.) לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, ר"ל שאותיות שמה קיבלו המילוי ועי"ז רב כחה כנודע, וידוע היות הרע מכלה את עצמו כי המדרגה הגבוהה שבקדושה בחי' כתר הוא בקליפה אותיות כרת, ולכן כשרוצה הרע לקבל מדרגה הגבוהה נכרתת ולכן אין לה ראש שהוא כתר כי בחינה זו הוא כרת אצל הרע ונכרת לגמרי, ולזה כשקיבלה צור המילוי אז צר במילוי צד"י רי"ש עולה תריד, ואח"כ רוצה לקבל עוד מילוי יותר ולהיות צור מלא ו' אז נעשה גימטריא כר"ת וכאשר נתמלאת נכרתת לגמרי, ולזה נדמה הרע לעלוקה אשר משתוקק למצוץ דם האדם ומוצץ עד שנתמלאה כולה מדם ואז מתה, כך ענין הרע כאשר נתמלא כולו אז נכרת והרע מכלה את עצמו.
29
ל׳ובזה מובן מאמרם ז"ל (סנהדרין צ"ח.) אין בן דוד בא אלא או בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, כי אם כולו זכאי מוציאין כל הניצוצות מהרע, ואם כולו רע אז הרע מקבל כל המילוי עד האפשרי באין מוחה וממילא נכרת כאמור והבן. וז"ש יחזקאל בנבואתו למפלת צור מלא וי"ו ואמר עליה ותמלאי, ר"ל שקבלת המילוי כולה, ועי"ז ותכבדי, עי"ז בא לה כליון. נמצא שעיקר התנשאות צור אינה רק בהיותה מקבלת המילוי עד שתהיה גימטריא תריד וכאשר רוצה להתמלא יותר אז כלתה לגמרי, וזהו הרמז והיה כאשר תרי"ד אז ופרקת עולו. והנה אמר הכתוב (דניאל יב, יב) אשרי המחכה ויגיע, ר"ל אף שיהיו אז צרות אשרי למי שסובל ועי"ז מגיע לקץ הגאולה. וז"ש והיה, ר"ל שמחה יהיה כאשר תריד כאשר צור תתמלא עד גימטריא תריד זהו שמחה כי תרצה אז לקבל תיכף אות הוי"ו ואז יבא בודאי הגאולה בב"א.
30