ערבי נחל, וארא א׳Arvei Nachal, Vaera 1
א׳וידבר ה' אל משה ויאמר אליו אני ה' וארא כו' וגם כו' וגם כו' לכן כו'. יש לדקדק, למה הוצרך להקדים ג' טעמים, ראשונה, אני ה' וארא כו' פירש"י נאמן לקיים דברי ועדיין לא קיימתי. ב', וגם הקימותי כו'. ג', וגם אני שמעתי, ואחר ג' טעמים אלו אמר לכן אמור כו', וכי לא סגי בטעם א'. גם צריך לדקדק אומרו והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ודרשת רז"ל ידוע, גם המשך כל הפסוקים עד ונתתי לכם מורשה.
1
ב׳נקדים לבאר הפסוקים דלקמן, כשאמר פרעה למשה רבינו ע"ה העתירו בעדי במכת צפרדע אמר לו משה רבינו ע"ה התפאר עלי למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך כו' רק ביאור תשארנה ויאמר למחר ויאמר כדברך למען תדע כי אין כה' אלהינו וסרו הצפרדעים ממך ומבתיך ומעבדיך ומעמך רק ביאור תשארנה ויצא משה ואהרן מעם פרעה ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה. ויש לדקדק, ויאמר כדברך מיותר, דכבר אמר לו התפאר עלי, וכאשר אמר למחר חזקה שיעשה. גם וסרו הצפרדעים מיותר לגמרי, גם כפל הלשון ממך ומבתיך כו', והוה ליה למימר בקצרה וסרו הצפרדעים רק ביאור תשארנה. גם באומרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, ומדוע לא אמר גם לעבדיו ולעמו.
2
ג׳ואקדים מה שביארתי פסוקי ישעיה ס"ה בהבטיחו על הגאולה ב"ב והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים ואני אשמע, (כפל הענין במלות שונות), זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר כו' לא ירעו ולא ישחיתו כו' כי מלאה הארץ דעה את ה'. ונראה לי עם משארז"ל בתענית (דף י"ט.) מעשה שגזרו תענית וירדו גשמים בבוקר, כסבורין העם לומר שבחו של צבור, אמר להם רבי יוחנן בן זכאי אינו אלא גנאי של צבור משל לאחד שביקש פרנסה מן המלך אמר המלך תנו לו ואל יראה פני, ושוב מעשה שגזרו תענית וירדו גשמים בערב כסבורין העם לומר שבחו של צבור א"ל רבן גמליאל אינו אלא גנאי של צבור משל לאחד שביקש פרנסה מן המלך אמר להם המתינו לו עד שיתמקמק בשרו, ואלא שבחו של צבור היכא דמי כגון דאמר משיב הרוח ונשיב זיקא מוריד הגשם ואתא מיטרא ע"כ.
3
ד׳ואף על פי דבאמת נוכל לומר איפכא, דבעובדא דרבי יוחנן בן זכאי יש לומר שריחם ה' עליהם שלא יתמקמק בשרם, או כעין דרב יהודה כו' שרא חד מסאנא כו', ובעובדא דרבן גמליאל יש לומר שמתאוה לתפלתן של צדיקים, מ"מ אם איתא דהוא שבחו של צבור היה הש"י נותן הבקשה באופן דליכא למיטעי ולחושדם בחוטאים, לכן אמרו בבירור שאינו אלא גנאי של צבור והשלם בתכלית השלימות לפני הש"י לא יתן לו ה' בקשתו אלא אם כן אמר משיב הרוח ונשיב זיקא כו' וכמש"ה (איוב ל, יט) חנון יחנך לקול זעקך כשמעתו ענך כשמעתו דייקא, ר"ל בעת התפלה ממש, אם לא בצדיק מפורסם שאין לחושדו כההוא דרב יהודה או כההוא דרב נחמן בר פפא שדא ביזרני כו' שמצינו שמתאוה לתפלתו, ואמנם לעתיד לבוא שתמלא הארץ דעה ויתמו חטאים ואין לטעות ולחשוד בחוטאים אם כן יתן ה' לפעמים הבקשה טרם הקריאה שלא יצטערו, וכן לפעמים להיפוך, כעובדא דרבן גמליאל לפי שמתאוה לתפלתן ויהיה ג"כ שבח של צבור ולא יקפיד ה' על זה כיון דליכא למיטעי.
4
ה׳ונודע, כי והיה לשון שמחה, ולז"א כי לעתיד לבוא יהיה ר"ל שיהיה שמחה אפילו כשיזדמן טרם יקראו ואני אענה כעובדא דרבי יוחנן בן זכאי או שיזדמן להיפוך עוד הם מדברים ואני אשמע, כפירש"י על ויבך על צואריו עוד, כי תיבת עוד פירושו רבוי, ר"ל אפילו לא אשמע עוד ריבוי דברים של תפלה אפילו הכי יהיה שמחה, וביאר הטעם כי זאב וטלה כו' שלא יהיה רע בעולם כי מלאה הארץ דעה כו' ויתבטל יצר הרע וחטא ואז אין חשד וכאמור. ואמנם קודם גאולה העתידה אין השלימות הגמור אלא אם כן אמר משיב כו' לא קודם התפלה ולא לאחריה רק בשעת תפלה עצמה.
5
ו׳ונודע מ"ש הקדמונים שירו לה' כל הארץ בשרו מיום אל יום ישועתו, כי האומות הראשונים היו עובדים עבודת כוכבים ע"י שהשיגו בחכמת המזלות וראו שיש בו איזה כח, כי ה' חלק להם כח אשר על ידם יומשך לעולם השפל בצמחים ומתכיות ושאר הענינים והכל בחק ורצון ה', ולא ידעו שמקבל חיותו וכחו מהסבה ראשונה כי לא השיגו להבין יותר למעלה מהעובד כוכבים וטעו שהוא אלוה, וכל אחד עבד לאיזה עבודת כוכבים שהשיג בידיעתו, ויש שהיה חכמתם גדולה יותר עד שהשיגו שכליים נפרדים דהיינו המלאכים וראו שיש כח בהם ולא השיגו הסבה הראשונה ב"ה כי לית מחשבה תפיסא ביה, ועבדו לאיזה כח מלאכי כל אחד מה שהשיגה ידיעתו בו, עד שבא משה רבינו ע"ה ונתן התורה שקיבל מהש"י, ואמנם גילוי טעות העובד כוכבים היה בראותם כי אין כח בכוכב אחד על כל העולם, כי יתחלקו הארצות, יש ארץ שמצמחת מכוכב פלוני, והאחרת מכוכב אחר, וכן בכחות רוחניות אין כחם בכל מקום, כענין מלאכי ארץ ישראל ומלאכי חוץ לארץ וכדומה, משא"כ הש"י מלא כל הארץ כבודו ואת השמים ואת הארץ הוא מלא. ועוד ראו, כי הכוכבים והמזלות מתנועעים בגזירת הש"י, ולכן בכל יום יש כוכב אחר, וכן התמנות המלאכים יתחלף בימי השנה לשעותיהם ותקופותיהם לכן לא הועיל להם הכח שהמשיכו מאיזה כוכב רק באותו יום ע"י הפעולות ידועות שעשו להמשכה הזו, אבל שיהיה יום אחד מכין לחברו אי אפשר, כי ביום השני יש כוכב ומזל אחר, משא"כ הש"י היה הוה ויהיה, ולז"א (תהילים צו, א) שירו לה' כל הארץ כי הוא יחיד בכל העולם, וגם בשרו מיום אל יום ישועתו, שישועת ה' אפשר לבשר מיום אל יום וכאמור, עכ"ד הקדמונים.
6
ז׳והנה, בעת הזאת קודם שיצאו ישראל ממצרים שעדיין לא נתפרסם יכולת ה' ונבואה מן השמים, וכמו שאמר פרעה מי ה' כו', וגם היה צריך להתפרסם שלימות משה רבינו ע"ה בנבואה, ששני אלו הם יסוד כל התורה וקיומה וכמש"ה אחר קריעת ים סוף ויאמינו בה' ובמשה עבדו, נמצא כשאמר פרעה למשה רבינו ע"ה העתירו בעדי היה רוצה משה רבינו ע"ה להראות לו מופת על א' מב' דברים אלו, או לפרסם כח ה' ויכלתו והשגחתו, או (אפילו אם יאמין בהשגחתו ויכלתו) לפרסם ענין שלימותו שהוא שלם בנבואה ובשליחות מאת ה'. ואמנם יש כאן שני הפכים, דאם יאמר לו פרעה שיתפלל שימותו הצפרדעים מיד ויתקיים כך, יובן שלימות משה רבינו ע"ה, כענין אמר משיב הרוח ונשיב זיקא כו' שזהו גדר השלימות בצדיקים וכאמור, משא"כ כשיאמר למחר אז יהיה באפשרי שיתפלל כל היום ואין הכרח לשלימות משה רבינו ע"ה. ואמנם ביכולת ה' והשגחתו הוא להיפך, כי אם רוצה פרעה שימותו הצפרדעים מיד עדיין היה מקום לפרעה להחזיק בטומאתו לומר כי פעולותיו ע"י עבודת כוכבים או כח רוחני, משא"כ כשאמר למחר הוכרח יכולת הש"י והשגחתו כענין בשרו מיום אל יום ישועתו.
7
ח׳והנה, משה רבינו ע"ה הבין שמסתמא ירצה פרעה שיתפלל עליו מיד, בכדי שיפטר מצרתו, ויושג מזה עכ"פ שלימות הנבואה במשה רבינו ע"ה, ולז"א התפאר עלי, 'עלי' דייקא, ואמנם פרעה הרשע לא רצה בזה שיגדל שמו של משה רבינו ע"ה בזה, ולכן השיב למחר, והוטב מאד בעיני משה רבינו ע"ה. לז"א כדברך, ר"ל אני חפץ בפרסום גדולת הש"י וק"ל. ולזאת דקדק ממך ומעמך ומעבדיך להורות יכולתו של ה' יתברך כי ארץ מצרים ת' פרסה לא יהיה בכל ארץ ההוא כח מזל אחד וכענין שירו לה' כל הארץ וכאמור וק"ל.
8
ט׳בדרך אחר יש לומר, שמשה רבינו ע"ה רצה בזה להראות פרסום שני הדברים גם יחד, ולז"א למתי אעתיר לך ולעבדיך ולעמך, שהוא לכאורה מיותר, דלא הוה ליה למימר רק למתי אעתיר שיסורו הצפרדעים. אולם לפי שפרסום יכולת יהיה בהתפללו על מחר, ופרסום הנבואה הוא בהתפללו על מיד, לכן רצה משה רבינו ע"ה שיתרצה פרעה לעמוד על אמתת שני הדברים, רק מסתמא יחפוץ פרעה שיפטר מהצרה, לכן רצה משה רבינו ע"ה שיתפלל בשביל פרעה שיסורו הצפרדעים מיד מאתו, אבל מעבדיו ומעמו יהיה יום המחרת, ואז יוכרחו שני הדברים גם יחד. ולמען ישכיל פרעה על זאת, נתן לו בדבריו אצבע בין שיניו באמור לו למתי אעתיר לך ולעבדיך כו', שיבין פרעה מזה שיהיה הוא ועמו חלוקין בעיסתן בזמן הסרת הצפרדעים, ואולם פרעה לרוב רשעו שם נפשו בכפו לסבול הצער כל יום ההוא ולא יתפרסם שלימות משה רבינו ע"ה.
9
י׳ועם זה השיב לו משה רבינו ע"ה כדברך כו', כי מצינו לרז"ל בכמה מקומות שנשנה במשנה או בברייתא כ"ף הדמיון אמרו הם שאינו דומה בכל צד, אלא דומה בצד זולת צד, כאומרם בכמה דוכתי כשהקשה דבמתני' תני שדבר זה כזה והאמורא אומר שיש חילוק דין ביניהם השיב על זה המתרץ כזה ולא כזה דאלו בהא כך ובהא אינו כך. וטעם רז"ל בזה, כי אם יש שני דברים שהם שוים לגמרי הרי הם מין א' ולא יצדק לומר ביניהם כ"ף הדמיון כיון שהכל א', ולכן כ"ף הדמיון מורה על ב' דברים מתחלפים ואף על פי כן יש איזה דמיון ביניהם ואם כן על כרחך אינם שוים לגמרי. וכן השיב משה רבינו ע"ה לפרעה, כדברך, ר"ל כדברך ולא ככל דבריך, אלא כדברך אעשה מקצת למען תדע כי אין כה' אלהינו, שאעתיר למחר כדי שיתפרסם יכולת הש"י, אבל לא ככל דבריך אעשה אלא וסרו הצפרדעים ממך ומעבדיך כו' הורה שיהיה הוא ועבדיו חלוקין בזמן הסרת הצפרדעים כדי שיוודעו שני הדברים גם יחד, ולז"א ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, ר"ל שהתפלל בשביל פרעה לבדו שיסורו תיכף והבן.
10
י״איוצא מכלל דברינו, שלפעמים מתאחר בקשתו להתמלאות עבור שחפץ הש"י שיתפלל לפניו. ובזה נראה לי ביאור מ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים פו, ג) חנני ה' כי אליך אקרא כל היום. ויש לדקדק, דהא אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם, ואין הצדיקים תולים במעשיהם הטובים, ואם כן כיון דאמר חנני אם כן מאי אמר עלה כי אליך אקרא, ותו מאי אקרא לשון עתיד והוה ליה למימר קראתי. ועם האמור יובן, שאמר חנני מיד ואל תחוש שאתפלל לפניך כי הנני מקבל עלי שאליך אקרא כל היום אפילו אחר שאשיג מבוקשי.
11
י״באו ירצה כי דוד המלך ע"ה בלאו הכי היה עוסק כל ימיו בשירות ותשבחות ותפלות ולא שייך ביה למימר שיעוכב מבוקשו ע"י שהש"י מתאוה לתפלתו כיון דבלאו הכי מתפלל תמיד, ולז"א כי אליך אקרא (לשון הוה) כל היום, ר"ל דבלאו הכי אני מתפלל תמיד לפניך. ולטעם זה ארז"ל (סנהדרין מ"ד:) לעולם יקדים אדם תפלה לצרה שנאמר (איוב לו, יט) היערוך שועך לא בצר כו', והטעם, כי הש"י מתאוה לתפלת ישראל וכשלא יתפלל אלא העת הצורך לו יעוכב בקשתו כדי שיתפלל הרבה, משא"כ האדם המתפלל תמיד אף באין צר לו.
12
י״גועוד טעם על זה כמ"ש בחובת הלבבות כי התפלה עיקרה ההכנעה שע"י שמתפלל ועומד לפני מלך מלכי המלכים נופל עליו הכנעה, וזה עיקר החשיבות לפני הש"י לב נשבר ונדכה לפניו ית', ולכן מדרך בני אדם בהטיב לו רם לבבו ואינו נכנע, ובהיצר לו חלה את פני ה' ונכנע לבו ע"י הצרה, וראוי ליבוש ולהכלם מאד מלפני ה' ית' על אשר הצרה הכניעה לבו וזולתה לא בא לידי הכנעה בהיות מלך מלכי המלכים עומד עליו ורואה סתרו וגילויו, וחכמינו אמרו כי מי שבא לידי מדה זו שנכנע בהיצר לו ומתחנן לפני הש"י בהכנעה תקנתו שיבוש אז מלפני ה' על אשר לא נכנע מלפניו בתחלה ויבכה ויתחרט מאד על זה ועי"ז יהיה חשוב לפני הש"י כאלו הקדים התפלה לצרה, ר"ל שהקדים ההכנעה מאז ומקדם כיון שמתחרט ובוכה על זה.
13
י״דואמרו החכמים, כי ישראל בהיותם במצרים באו למדה זו, שמתחלה שכחו אל מושיעם לא פחדו אל ה', וכי הרעו להם המצריים מאד נכון לבם וזעקו בתפלה, ויבושו בעצמם על זה מאד אשר המצרים גרמו להם להתפלל וזעקו לה' על שלא הקדימו התפלה והכנעה מקדם. ופירשו שזה כוונת הפסוק את נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם, כי עבודה זו תפלה, וירצה, שזועקים על זה על שהמצרים הם שגרמו להם להתפלל ולא התפללו מקדם והבן. נמצא בהיות אדם עושה כן נחשב לפני ה' כאלו הקדים התפלה לצרה ואז אין בקשתו מתאחרת ע"י שמתאוה הקב"ה לתפלתו דהא במי שמתפלל בלי צרה אין שייך זאת וכאמור והבן כ"ז.
14
ט״וועם זה נבוא אל הביאור אלה מקראי קודש. והנה, לפעמים ישיג אדם ישועה בזכות אבות לבד בלי תפלה, ולפעמים ע"י תפלה שמתפלל. ויש בכל אחד מעלה וחסרון. מי שנושע ע"י תפלתו, יש חסרון בדבר, שלפעמים בקשתו מתאחרת עבור שהש"י מתאוה שיתפלל עוד. ומעלה יש, שרואה נקמה בשונאיו וכמ"ש המפרשים ע"פ (ראש השנה ט"ז.) ה' לי בעוזרי כו', ירצה, אם ה' עוזר לי בזכות 'לי' דייקא, אז ואני אראה בשונאי, משא"כ לוט שניצל בזכות אברהם אבינו ע"ה נאמר לו אל תביט אחריך כי די בזכות אחרים להפקיע את עצמו ולא שיראה עוד נקמה במריביו. והנושע בזכות אבות הוא להיפוך, שיש בו חסרון שלא ישיג נקמה באויביו, ויש מעלה שלא תאוחר בקשתו כיון שהזכות אבות כבר הוא עתה ועל מה יש להמתין ולעכב.
15
ט״זוהנה ישראל נגאלו ממצרים באמצע הזמן שלא נשלם הזמן והשיגו נקמות גדולות בפרעה וכל עמו שעשה ה' נסים ונקמה בפרעה, נמצא היה להם ב' המעלות גם יחד. וקשה ממה נפשך, אם בזכות אבות נושעו איך ראו נקמה בפרעה, ואם ע"י תפלתם איך השיגו הישועה באמצע הזמן. וצריך לומר משום דהוי בהו תרתי לטיבותא שהיה להם זכות אבות, וגם התפללו בעצמם, לכן השיגו תרתי למעליותא. אלא שעדיין יש לערער כיון דמצד תפלתם עדיין לא היה הזמן ליגאל ועל כרחך עיקר הישועה עתה בזכות אבות איך אפשר שישיגו עתה הנקמה במצרים כיון דלעת כזאת לא יצאו רק בזכות אבות.
16
י״זאכן לפי מה שכתבתי תחלה יתורץ, כיון שצעקו להש"י על אשר מצרים מעבידים אותם ונחשב לפני הש"י כאלו הקדים תפלה דאז לא אמרינן שיעוכב בקשתו ע"י שמתאוה ה' לתפלתו וכמש"ל. ולז"א אני ה' וארא כו', ר"ל שצריך אני לאמת דברי, והוא טעם א' על הגאולה, וטעם ב' וגם הקימותי את בריתי היינו זכות אבות, וטעם ג' וגם אני שמעתי כו' שישראל מתפללין, וטעם ד' נאקת בני ישראל אשר מצרים מעבידים אותם שהם בוכים על שלא התפללו תחלה, לכן מארבעה טעמים אלו יומשך ד' דברים, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם הוא ישועתם עבור טעם הראשון, ולטעם ב' שהוא זכות אבות והצלתי אתכם מעבודתם, ר"ל מאמצע העבודה אשר עדיין הוא זמן העבודה שלא נשלם הקץ, ולב' טעמים האחרונים נמשך וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים, ירצה כי לטעם התפלה יומשך נקמה בפרעה ולצד שהתפלה הוא על אשר מצרים מעבידים אותם יהיה הנקמה בפרעה, תיכף כמש"ל.
17
י״חוהיינו דקאמר וגאלתי אתכם בזרוע נטויה כו', ירצה, שהשפטים יהיו בעת גאולתכם ממש והבן. אמנם בהבטחה וטובה זו שיגאלו קודם הזמן עדיין אליה וקוץ בה שעדיין נשארו ניצוצות במצרים ומי יוציאם משם, אכן עמ"ש בפ' שמות בפסוק ויאמר משה אל האלהים מי אנכי כו', כי ע"י עסק התורה וישיבת ארץ ישראל יכולים להוציא ניצוצות מכל העולם ואין צריך להיות באותו מקום עצמו דווקא להוציא בלעו מפיו ע"ש באורך. והיינו דקאמר ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים, דהיינו שאתן לכם התורה, ותו והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי כו' ועי"ז תוציאו גם שם ממצרים כל הניצוצות קדושות מצד ישיבת ארץ ישראל ועסק התורה והבן.
18