ערבי נחל, ויחיArvei Nachal, Vayechi
א׳תקסב
1
ב׳ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה ויהי ימי יעקב שני חייו שבע שנים וארבעים ומאת שנה. הקשו המפרשים, כי באמרו שחי במצרים י"ז שנה ממילא ידענו שחייו בכלל היו קמ"ז אחר שכבר אמר למעלה ימי שני מגורי שלשים ומאת שנה. עוד יש לדקדק בתיבת שני חייו, שהוא מיותר לגמרי. ותו אמרו ויהי לשון יחיד, והוה ליה למימר ויהיו. ותו במנין השבע אמר שנים לשון רבים ואח"כ אמר שנה לשון יחיד, וגם למה כלל הארבעים והמאות ביחד והשבע פרט בפני עצמו. ואמנם יבא לכלל ישוב עם מה שחקרו כל המפרשים בגזירת הגירות ת' שנה מדוע לא היו במצרים רק רד"ו שנה וחסרו ק"ץ שנים ומדוע לא נתקיימה הגזירה, ונאמרו הרבה תירוצים על זה.
2
ג׳ומה שאחשוב אני בישוב קושיא זו עם מה שהארכנו בפרשת חיי שרה כי כל יום מימי האדם הוא חלק מחיותו, וכבר ביאר בזה באור החיים מסדר זה בשם האר"י ז"ל כי כפי סכום הניצוצות אשר בנשמה כך הם ימי חיי האדם ע"ש באורך באופן כי כל יום הוא ניצוץ אחד מהנשמה, ומוטל על האדם לתקן כל יום ביומו עד סוף כל ימי חייו. וביארנו שם, כי יש צדיק גדול אשר ברוב קדושתו ועבודתו כל יום ויום מימי חייו מתקן הרבה ניצוצות מנשמתו או כולם, נמצא כל יום נחשב לו לשנים הרבה, וביארנו שם בזה ענין יראת ה' תוסיף ימים (משלי י, כז), וזהו ג"כ מה שארז"ל (ירושלמי בברכות פ"ה ה"ט) יגע ר' בון בכ"ח שנה מה שתלמיד כו', כי לרוב קדושת מדריגתו לא זו שתיקן כל יום ביומו ושעתו, אלא שבכל יום תיקן מה שצדיק אחר מתקן בכמה שנים. ועל ערך זה יצוייר משארז"ל (ראש השנה ב:) יום א' בשנה חשוב שנה, כי היות השנה הוא היקף א' יש שייכות מניצוץ יום אחד אל ניצוצי כל ימות השנה ההוא, לכן בקל יצוייר שיתקן האדם הצדיק ביום אחד מימות השנה כל ניצוצי השנה ההיא לכן יום אחד בשנה חשוב שנה.
3
ד׳ואמנם, לא בשביל זאת נאמר שיהיה השנה נחשב לשס"ה שנים, כי אף שיום א' מהשנה יחשב כשנה, מ"מ גם כל השנה אינו נחשב אלא שנה, היות כל ניצוצי השנה ההיא הם שייכים זה לזה. וכן הוא ג"כ לענין הדין בכמה מקומות שארז"ל יום א' בשנה חשוב שנה כך הוא, כי יום א' נחשב לשנה וגם כל השנה לא נחשב רק לשנה אחת. ונודע עוד, כי ד' עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, הם סוד יחידות עשירות מאות אלפים, והעולם אשר הוא בסוד יחידות אזי המה נפרדים. כי שני אחדים הם שנים, ושלשה אחדים נחשבים לשלשה. אבל בעולם שבסוד העשירות וכמ"ש למעלה הכל הוא אחדות אחד, כי כל עוד שנתרבה יותר המנין הוא יותר סוד האחדות.
4
ה׳ועכשיו נאמר, כי בהיות יעקב אבינו ע"ה לרוב צדקתו וקדושתו היה בכל יום ויום מתקן תיקון כולל כל חלקי ניצוצי נשמתו, נמצא תיקן בכל יום ויום מה שצדיק אחר היה מתקן במשך קמ"ז שנה, אכן כאשר נבוא לחשבון לא נאמר שהיה כל שנה נחשב לשס"ה פעמים קמ"ז שנה, דהרי כבר אמרנו שאף שיום אחד בשנה חשוב שנה מ"מ גם כל השנה כולה לא נחשב רק לשנה, וג"כ לא נאמר מאחר דכל שנה ושנה נחשב לקמ"ז שנה אם כן הוי קמ"ז פעמים קמ"ז, דהרי דוקא היחידות דהיינו השבע נחשבים לשבע, משא"כ כן העשירות והמאות כולם אחדות ונחשבים הק"מ לשנה אחת, ממילא כל הקמ"ז אין בידינו לחושבם רק שמונה שנים, ואם כן כל שנה שחי יעקב יש לנו לחושבו לח' שנים. ממילא לפ"ז כשחי יעקב במצרים י"ז שנה הוי כאלו ישב שם ח' פעמים י"ז ועולה קל"ו, ונמצא אם כן, שישיבת יעקב במצרים נחשב למנין קל"ו שנים על הגזירה של ת' שנה, כי ענין גזירה זו היה כדי להוציא ניצוצות כידוע, וגזרה חכמתו ית' שבכדי להוציא כל הניצוצות משם צריכים לישב שם ת' שנים להוציא ניצוצות מדי יום ביומו, והיה בכחו של יעקב אבינו ע"ה להוציא ניצוצות בי"ז שנה כפי מה שיכולים כל ישראל להוציא בקל"ו שנה.
5
ו׳וזה אמר הכתוב כאן, שבא לבאר איך נתקיים גזירת ת' שנה, ואמר: ויחי יעקב בארץ מצרים י"ז שנה ויהי ימי יעקב, אמר ויהי לשון יחיד על הימים שהם רבים, ובכמה מקומות שכתוב כך פירש"י דלשון יחיד קאי על כל אחד ואחד מהמרובים וכאלו אמר ויהי כל יום מימי יעקב. היינו דקאמר ויהי כל יום מימי יעקב היה שני חייו, ר"ל שכל יום היה כולל שני חייו כולם, ומבאר לכמה נחשב ואמר שבע שנים, שמנין השבע נחשב למרובים, וארבעים ומאת שנה, ר"ל הק"מ נחשבים לשנה אחת ועולה לקל"ו שנה וכאמור. ועדיין נחסר נ"ד שנים לק"צ שנים שחסרו.
6
ז׳אכן באור החיים בסדר הזה הקשה, מאי טעמא בכמה מקומות קראו הכתוב יעקב ובכמה מקומות קראו ישראל. וע"ש באורך שביאר כי הקדושה שהיה בו אשר עבורה נקרא ישראל הוא כענין נשמה יתירה, ולא היתה שורה בו בעת העצבות, ולכן בישיבתו במצרים קראו הכתוב יעקב ויחי 'יעקב', ומ"ש אח"כ ויתחזק 'ישראל', היינו לפי שבא יוסף אליו הגדיל השמחה ובא למדריגת ישראל ע"ש. ומבואר בזוהר פ' זו על פסוק וישתחו ישראל על ראש המטה, כי השכינה נקראת מטה, ונודע כי מטה בגימטריא נ"ד והוא אותיות דן מן אדני. ממילא אמר הכתוב ויתחזק ישראל, בבוא יוסף אליו נתחזק ובא למדריגת ישראל וישב על המטה שהשיג קדושה הנרמזת בתיבת מטה שעולה נ"ד, ממילא באותו יום הוציא עוד נ"ד מדריגות יתירים על האמור והרי השלים מנין ק"ץ שנים החסרים לחשבון ת' שנים שנגזר שיהיו במצרים, לכן היו צריכים ישראל להיות במצרים רק רד"ו שנים והבן.
7
ח׳ובזה יובן מדרש רבה ויחי יעקב בארץ מצרים הדא הוא דכתיב (קהלת ח', ח) אין שלטון ביום המות. והוא תמוה, ולדברינו יבא לכלל ישוב, כי ארז"ל (ראש השנה י"א.) הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו', דרך משל הצדיק שנולד בראש השנה מת בראש השנה, ממילא אותו יום שמת בו הוא תחלת שנה האחרת, ואם כן כשחי יעקב אבינו ע"ה במצרים י"ז שנה ממילא יום שמת בו היה שנת הי"ח, וכבר אמרנו שיום א' בשנה של חיי יעקב אבינו ע"ה נחשב לח' שנים, ואם כן למה היו צריכים ישראל לישב במצרים רד"ו שנה הרי היה די בר"ב שנים כי יום המיתה של יעקב אבינו ע"ה שהיה חוץ לי"ז שנה השלים עוד ח' שנים. אמנם ענין ישיבת מצרים היה כדי לשלוט אדם דקדושה באדם דס"א להוציא הניצוצות ממנו, ולז"א אין שלטון ביום המות, לכן יום ההוא לא עלה לחשבון, ולזאת הוצרכו להיות רד"ו שנה, והבן כי הוא ענין פלא ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי.
8
ט׳ועם האמור יובן פסוקי סוף סדר זה, ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו כו' ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה כו' ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם כו' וישב יוסף במצרים כו' מאה ועשר שנים. ונתעוררו רז"ל למה בא להם יראה זו אחר מות אביהם ולא מקודם, עי' רש"י. גם תיבת לו ישטמנו אין לו ביאור, דברוב המקומות תיבת לו ירצה הלואי, וערש"י שמתרץ זאת. גם יש לדקדק באמרו ועתה אנכי אכלכל אתכם כו' מזונות מאן דכר שמייהו הלא לא יראו רק לבלתי יעשה להם רע. ואמנם המקובלים כתבו שע"י שעשרת בני יעקב חטאו במכירת יוסף הוצרכו לשבת במצרים לפי החשבון עיין בדבריהם, ולפ"ז מצד הסברא מאחר דכבר נאמר לאברהם אבינו ע"ה גזירת ת' שנה אם כן אם ע"י מכירת יוסף הוצרכו לשבת עוד במצרים היו צריכים ישראל להיות במצרים יותר מכפי הגזירה והיו צריכים להתעכב יותר מן רד"ו. וכבר נודע שאם היו ישראל מתעכבים במצרים עוד רגע יותר מאותו העת שיצאו שוב לא היה אפשר שיצאו משם כי היו מגיעים לשער הנ' כידוע.
9
י׳ומזה יובן, שאחר שמת יעקב אבינו ע"ה עלה מורא בלבם של השבטים מאד, כי אם יעקב חי עוד במצרים אזי היה משלים הכל מאחר שכל שנה ממנו עולה לח' שנים היה משלים במהרה את החשבון של הת' שנים וגם מה שצריכים להיות במצרים ע"י מכירת יוסף, אבל אחר שמת יעקב אבינו ע"ה ואז ראו שצריכים להיות שם רד"ו שנים כפי החשבון שאמרנו כדי להשלים מספר ת' שנים מעתה אם יצטרכו להתעכב עוד שם ע"י מכירת יוסף אם כן שוב לא יהיה להם תקנה ח"ו, ולזה יראו מאד.
10
י״אוהנה ארז"ל (יבמות ק"ה:) בריך רחמנא דשקלי לאבדון למטרפסיה בהאי עלמא. וזהו כוונת מקראי קודש אלה, ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ואז הבינו שצריכים לישב שם עד שישתלם הזמן כפי החשבון והיו יראים שע"י המכירה יצטרכו להתעכב עוד יותר ולא יהיה תקנה ח"ו, ואז אמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב כו', ר"ל הלואי שישיב יוסף את הרעה וישקלו למטרפסיינו תיכף ולא יצטרכו להתעכב יותר. ואמנם מה שבאמת לא הוצרכו להתעכב יותר עבור מכירת יוסף, יש לומר ב' טעמים. א' כי יוסף עצמו מחל להם וכמבואר בזוהר איכה, וכיון שיוסף עצמו מחל להם שוב אין מגיע להם עונש. ב' יש לומר, כי כשם שיעקב היה ימי חייו כוללים שנים הרבה והשלים ישיבתו במצרים חשבון מרובה, כך יוסף להיותו דוגמת יעקב וכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף כנודע גם כן מכאריז"ל כי יוסף ויעקב הם לאחדים לכן גם ישיבתו במצרים השלים חשבון מרובה.
11
י״בוהיינו דקאמר קרא כי אחר שחשקו שישיב להם יוסף רעה וישקלו למטרפסייהו תיכף, אף בראותם כי יוסף הצדיק ודאי לא יעשה זאת עשו תחבולות שעכ"פ ימחול להם בפה מלא ובלב שלם ויפטרו מעונש ולא יצטרכו להתעכב במצרים. והיינו דקאמר ויצוו אל יוסף כו' ויפלו גם הם לפניו לאמר הננו לך לעבדים, ואז פייסם יוסף ומחל להם לאומרו אלהים חשבה לטובה ושאר דברי פיוסים, ועוד אמר להם ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, ר"ל אני אתקן חטא זה בישיבתי במצרים. ומפרש קרא וישב יוסף במצרים כו' מאה ועשר שנים, וישיבתו זו במצרים עלה גם כן לחשבון גדול כמו ישיבתו של יעקב אבינו ע"ה באופן כי לא נצטרכו ישראל להתעכב יותר במצרים מאשר נתעכבו, ודוק היטב.
12
י״גתקסג
13
י״דויקרבו ימי ישראל למות. בתנחומא היום קובל עליך לומר כי הוא יקום כאדם האומר קרב פלוני על חבירו הה"ד ויקרבו ימי ישראל למות ע"כ. דברים אלו אין להם ביאור כלל. ותו דלכאורה דרש ויקרבו מלשון קרב שהוא לשון מלחמה, ואם כן הוה ליה למימר הימים קובלים לשון רבים כמ"ש הכתוב ויקרבו ימי כו'.
14
ט״וובפסוק ויגד ליוסף לאמר הנה אביך חולה ילמדנו רבינו מהו לברך על הנר ועל הבשמים של מתים, כך שנו רבותינו אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים שנאמר (תהילים קטו, יז) לא המתים יהללו יה, אמר ר' מאיר מתיהן של עכו"ם קרוים מתים מתי ישראל אינם קרוים מתים שהרי החיים בזכותן הם עומדין שכשעשו ישראל את העגל עמד משה רבינו ע"ה ואמר זכור לאברהם כו' לפיכך קשה לפני הקב"ה לגזור מיתה על הצדיקים האי לפיכך תמוה כלפי לייא שנאמר (תהילים קט״ז:ט״ו' טו') יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, ומהו עושה מראה להן מתן שכרן והן תובעין מיתה בפיהם, ר' אבהו כשנטה למות הראו לו שכרו אמר ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ה' כו', אברהם תבע מיתה בפיו שנאמר ואנכי הולך ערירי, יצחק תבע מיתה בפיו ואברככה לפני ה' לפני מותי כו', ואף יעקב תבע מיתה בפיו שנאמר אמותה הפעם אמר הקב"ה תחיה י"ז שנים ואח"כ תמות כו' ע"כ.
15
ט״זויש להקשות באמרו שהקב"ה מראה להן שכרן ותובעין מיתה, ר"ל עבור התשוקה אל נעימות מתיקות שכר ההוא הוא מרוצה לעזוב עולם הזה, והרי באמת ארז"ל (תהילים קכד, א) יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא. ואם כן הרי הצדיקים תשוקתם לחיי עולם הזה ודאי אינו רק על התורה ועל העבודה, ואם כן מה יועיל בהראות השכר הלא העבודה הוא תענוג יותר. ותו תמיה, באומרו באברהם יצחק ויעקב שתבעו ג"כ מיתה, ובשלמא בר' אבהו היה זה בשעה שנטה למות והראו לו שכרו כדי שיתרצה למות, משא"כ אברהם יצחק ויעקב חיו אח"כ עוד הרבה. ותו מה ענין מאמר זה לפסוק הנה אביך חולה.
16
י״זנקדים לבאר פסוק וילך משה כו' בן מאה ועשרים שנה כו' לא אוכל עוד לצאת ולבוא. וקשה הרי הלך אז. ותו, מאי לצאת ולבוא, והוה ליה למימר לילך. ותו הא לא כהתה עינו ולא נס ליחו, ודרז"ל ידוע.
17
י״חנקדים לבאר פסוק בתהילים (תהילים קכד, א) לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל כו'. ויש לדקדק, מהו יאמר נא ישראל, הרי כל ספר תהילים נאמר בעד כללות ישראל וכמדבר בעדם ולא נאמר לשון זה יאמר נא ישראל, הגם שנאמר פעם א' יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו כתוב אח"כ יאמרו נא בית אהרן יאמרו נא יראי ה' ולמה לא נאמר כאן רק יאמר נא ישראל. ותו מאי ה' שהיה לנו היה לו לומר עזר לנו. ותו מאי בקום עלינו אדם, ודרז"ל (מגילה י"א.) אדם ולא מלך זה המן, מה נפקא מינה אם היה אדם או מלך, ואדרבה, יותר גדול השבח של נס אם היה מלך. ותו וכי דוקא בימי המן לא היינו עומדים לולי ה' עוזר לנו הלא בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. ותו שסיים עזרנו בשם ה', והוה ליה למימר עזרנו מאת ה', מאי בשם ה'.
18
י״טלבאר כ"ז נקדים מ"ש באור החיים בפ' ויקרבו ימי ישראל ומביא הקדמה בשם האר"י ז"ל כי כל נשמה יש לה ניצוצות לאלפים ורבבות, וכל ניצוץ מיוחד לו יום א' מימי חייו של האדם, וכאשר עובד את ה' ביום ההוא אזי מתוקן אותו הניצוץ ועולה למעלה בהארה נפלאה אך אינו מסתלק לגמרי רק נשאר מעט דבוק בגוף ואם יחטא ביום ההוא יצא הניצוץ ההוא פגום. וכתב באור החיים שע"י הקדמה זו מובנים כמה דברים, ואחד מהם להבין ענין השינה, והוא, כי אז מסתלק הניצוץ של הנשמה המתיחס לאותו היום ועולה למעלה ויש לו תקומה ועליה, ועשה ה' ככה שיסתלק כל ניצוץ ביומו משום שאז הוא רחוק מהפסד שאף אם יחטא האדם אח"כ לא יתן פגם בניצוץ ההוא עבור שכבר נסתלק, ולהיות שאף על פי כן עדיין הניצוץ ההוא נסבך ונסרך בנפש אזי ניצוץ אשר יעלה פגום יכול הוא ליתקן ע"י תשובה ישוב הניצוץ אל תוך הנפש ויתוקן בתשובה זו, נמצא שכל ניצוץ העולה ביומו הוא רחוק מהפסד וקרוב לשכר אלו דבריו ז"ל.
19
כ׳ועם דבריו יש לי להבין מה שהייתי תמה לעולם בענין מה שהחמירו רז"ל בהנהגה אשר יתנהג האדם בעשרת ימי תשובה יותר מהנהגתו בכל השנה עד שמבואר בש"ע אור החיים הלכות יום הכיפורים שאפילו מי שאינו נזהר מפת עובדי כוכבים בכל השנה בעשרת ימי תשובה יזהר. ודבר זה איננו קרוב לשכל כלל, כי זה יצדק במלך בשר ודם אשר אינו רואה רק מה שנגד עיניו, לכן בעת יקרא עמו לדין יתנאו אז לפניו בעיניהם וימצאו חן בעיניו ויוצאין בדימוס ובעבור זמן משפטן יעשו מה שלבם חפץ, לא כן אל חי אשר אין דבר נעלם ממנו והוא יביא במשפט על מעשי כל השנה וכאלו ביום ההוא נעשה, ואם כן אם אכילת פת עכו"ם עבירה הלא ישפטו הם בעשרת ימי תשובה על מה שאכלו בכסליו, ואם אינו עבירה מדוע לא יאכלנו בעשרת ימי תשובה.
20
כ״אוכן יש לתמוה קצת על שהגיהנם א' מס' בגן וגן א' מס' בעדן, הלא לפי הנוהג שבעולם מעט הם הבאים לגן עדן ויורדי גיהנם רבים וכמ"ש רש"י בפ' בראשית ומדוע גן עדן גדול מגיהנם. אמת כי יורדי גיהנם יש להם זמן מוגבל כגון י"ב חדש או יותר ועכ"פ אחר הזמן ההוא בא לגן עדן כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, אך עדיין תסמר שערות בשר האדם בראותו משארז"ל על אותן שאין להם חלק לעולם הבא כגון המכנה שם לחבירו אפילו דדש ביה בשמיה או המלבין וכדומה, וכן יש הרבה שאחז"ל עליהן שיורדין לגיהנם ואינם עולים, וכאשר ישכיל האדם יראה כי מעט מזעיר האנשים הנזהרים בכל אלה במשך ימי חייהם ומי שנכשל בזה אפילו פעם אחת אינו בא לגן עדן, אם כן למה יגדל כל כך הגן עדן.
21
כ״באכן עם האמור יובן, כי אותן הדברים שאחז"ל עליהן שאין להם חלק לעולם הבא הכוונה כי הניצוץ השייך ליום ההוא שעשה בו דבר זה נכרת הניצוץ ההוא ונאבד ואין לו חלק לעולהם הבא, משא"כ שאר הניצוצות אינם נפגמים בזה ויהיה ענין הנשמה ההוא כבעל מום או מחוסר אבר בהכרת הניצוץ ההוא הימנה ואף על פי כן בא תבא לגן עדן. ואמנם יש אבר שהנשמה תלויה בו, כענין הגוף שיש אבר דבנקב משהו מיטרפא כי תלוי בו חיותא כענין ניקב קרום של מוח ודכוותייהו. וידוע, שכל מה שיש בנפש יש בשנה, ולכן יום ראש השנה הוא בחינת הראש בשנה ולכן נמשך קדושתו עשרה ימים, כי כן אבר הראש הגופני בנוי ומשוכלל מעשר ספירות כמו כלל הגוף כמבואר בעץ חיים, וממילא כל הניצוצות העשרה של הנשמה אשר יתיחסו על עשרת ימי תשובה המה בחינת הראש בנפש, וכאשר האדם נפטר בעולם הזה אזי יתקבצו כל אלו הניצוצות כולם יחדיו ונבנה ונשתכלל מהם ראש של הנפש וכן כולם עד שנשתכלל כל קומת הנפש, ולכן בעשרת ימי תשובה יפגום האדם בדבר קל, כי אותן הניצוצות הם בחינת הראש אשר הנשמה תלויה בו ובנקב מיטרפא. משא"כ בכל השנה שהוא אבר שאין הנשמה תלויה בו כל כך לא יתקלקל בדבר קל. אכן גם באמצע השנה אם יעשה העבירה הרבה פעמים בהרבה ימים עד שבהצטרף ריבוי האברים אז הנשמה תלויה בו וכענין נשתברו רוב הצלעות דברובו מיטרף. וזה ענין מושכי העוון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה (ישעיה ה, יח), ויצויר כאשר בהרבה ימים ילבין האדם פני חבירו לא יהיה לכל נפשו חלק לעולם הבא, אכן בעשרת ימי תשובה כאשר יעשה א' מאלו אפילו פעם אחת ג"כ לא יהיה לכללות נפשו חלק לעולם הבא, כי אותן הניצוצות הם אבר שהנשמה תלויה בו והבן.
22
כ״גונחזור אל דברי האור החיים הנ"ל, ולכאורה ענין זה הוא צורך בסתם אנשים אשר פעם יחטאו ופעם ישובו, לזאת עשה ה' ככה שהניצוץ נעלה ביומו ועדיין הוא מוסבך בנפש ועי"ז אותו הניצוץ הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד, משא"כ הצדיקים הקדושים כענין האבות מדוע יצטרכו לכל זה היות לא חטאו לעולם ואינם צריכים לתשובה. אלא דזה אינו, דאדרבה הצדיקים הגדולים במעלתם יותר המה כל ימיהם בעלי תשובה כי רואים את עצמם לחוטאים ופושעים תמיד, הגם שאחז"ל (ברכות ל"ד:) במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, דמזה משמע שצדיקים גמורים אינם עושים תשובה, זה אינו, דאין פירוש מאמר זה כפשוטו, כי איך יתכן שמי שחטא כל ימיו ועשה תשובה תגדל מעלתו ממי שלא חטא. אלא ביאור דברי המאמר הוא, שיש צדיקים אשר הם ידועים ומוחזקים בעיני עצמן לצדיקים ויודעין בעצמן שאינם חוטאים, ובחינה זו היא בחינה קטנה, אבל עיקר מעלת צדיקים גמורים הוא שמוחזקים בעיני עצמן לחוטאים והם בעלי תשובה כל ימיהם. והיינו במקום שבעלי תשובה עומדים, ר"ל צדיקים גמורים אשר המה בעלי תשובה כל ימיהם במקומם אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, ר"ל אותן הצדיקים הגמורים אשר אינם בעלי תשובה אשר מכירים בעצמם שאינם חוטאים, ולכן מדה זו של עליית הניצוצות נוהגת גם בכל הצדיקים הגדולים במעלתם.
23
כ״דופן תאמר שענין זה שהם בעלי תשובה כל ימיהם אינו אלא על צד הדמיון שהמדמה שלהם מדמה אותם בעיני עצמם לחוטאים ולכן עושין תשובה וכמשארז"ל (נדה ל:) שמשביעין אותו אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה הוי בעיניך כרשע אבל האמת שאין להם שום חטא ואם כן מ"מ אינם צריכים למדה זו של עליות הניצוצות. האמת אינו כן, אלא תשובתם אינו כלל על צד הדמיון רק באמת ובחיוב גמור, כי תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך, וכן תכלית מדריגת עובד ה' הוא שישכיל ויראה שאינו יוצא כלום ידי חובה לה', כי כמו שהוא אין סוף כך עבודתו ולצאת ידי חובתו אין סוף ומעולם לא יצא אדם ידי חובה נגדו יתברך ולכן כל ימיהם בתשובה. וזהו אמרו (ישעיה מג, כז) יתברך אביך הראשון חטא בי ומליציך פשעו בי, והוא תמוה מאד, אם ה' כעס אז על בניו מה לו להטיל דופי ח"ו באבות ובמשה ואהרן החביבים לו עד למאד. ובאמת ארז"ל (סנהדרין מ"ד:) שאמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה ריבך ריב את ריעך וסוד אחר אל תגלה, וחלילה שיהיה קושיא לאלהינו. ותו יש לתמוה, כי כפי פשטות הנראה גדלה מעלת משה רבינו ע"ה יותר וכמשארז"ל (חולין פ"ט.) גדול הנאמר במשה ממה שנאמר באברהם כו', וכן בפסוק זו עצמו שקרא למשה רבינו ע"ה מליציך אשר זכותו הגין תמיד על ישראל, ואם כן למה באביך הראשון אמר לשון חטא שהוא חטא קל ובמליציך אמר לשון פשעו שהוא חמור, ועכ"פ איפכא הוה ליה למימר.
24
כ״האיברא שמצינו שאמר ה' (ירמיה ב, לה) הנני נשפט אותך על אומרך לא חטאתי, כי יאמר הש"י לא די שאתה איש חוטא לכל הפחות דע חטאותיך אולי תשוב ולמה יהיה דרכך ישר בעיניך, ואם יצרך הרע מיישר הדורים לפניך עד שידמה בעיניך היותך איש צדיק, הנה מזה עצמו יש לך לדעת שאיש חוטא אתה, כי אם היית אדם ישר היית נדמה בעיניך לחוטא כי דעי נא וראי אביך הראשון למה זכה למדריגתו ומהו מדריגתו היות חטא בי, ירצה, כי לעולם ראה את עצמו לחוטא היות ראה שלא יצא ידי חובתו נגדי והיה בעל תשובה תמיד, ומליציך הוא משה רבינו ע"ה ואהרן אשר זכו להיות מליציך הוא להיותן במעלה יותר כי פשעו בי שראו את עצמם תמיד לפושעים כי גדול מה שנאמר בהם ונחנו מה כי גדלה מדריגתן יותר עד שראו את עצמם תמיד לפושעים והיו בעלי תשובה כל ימיהם, ואיך אם כן דרכיכם ישר בעיניכם. ואמנם המלאכים שאמרו ריבך ריב כו' לא הבינו ענין זה ועלה בדעתם ביאור הדברים כמשמעותם, והטעם שלא הבינו זאת יתבאר אי"ה להלן. ועכ"פ לזאת הסבה שהמה בעלי תשובה כל ימיהם לכן מדה זו של עליית ניצוצות נוהגת בהם וכאמור.
25
כ״ווהנה ארז"ל (ראש השנה י"א.) הקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום כו' בז' באדר נולד משה ובז' באדר מת. והקשו המפרשים הלא ימיו ק"ך שנה והיום ז' אדר הוא של שנת קכ"א. והענין הוא, כי היום ההוא הוא וויתור ומתנה נוסף על ימי חייו כדי שיצוה אל ביתו, כי הצדיקים כל ימי משך חייהם אין מעלים במחשבתם שום דבר מצורכי עולם הזה וכמאמרם עירובין כ"ב. איכא קורמי באגמא כי טרודים תמיד בעבודתם, ולזאת לא יקח הצדיק פנאי לעצמו אפילו לצוות אל ביתו, ולכן מוותר לו הקב"ה קצתו של יומו ההוא שאז יצוה אל בית, וכי היום ההוא אינו נחשב חיים כלל שהרי ניצוצי נשמתו כבר כלו והיה להם תקומה ונתעלו כל אחד ביומו והיום ההוא מיותר אין לו ניצוץ כלל, רק שעדיין מוכרח הניצוץ דאתמול להתעכב בו להחיותו, והניצוץ ההוא אינו מיוחס כלל אל יום ההוא לכן לא נחשב יום ההוא לחיים כלל, ועליו נאמר אין שלטון ביום המות, הוא מענין שליט ביצרו שאין זה שייך ביום ההוא כי אז אין בידו לא לתקן ולא לפגום וכמש"ה (קהלת ט', י) כי אין מעשה וחשבון ודעת כו' כן היום ההוא לפי שאינו נחשב חיים כלל וכאמור.
26
כ״זוממילא מובן כי המדה הנוהגת בניצוצי נשמה שיתעלה כל ניצוץ ביומו למעלה וישאר עדיין מוסבך באדם כדי שאם ישוב בתשובה יחזור ויכנס לתוכו ויתוקן, מדה זו נוהגת כל ימי האדם, כי ברצות הניצוץ אחר שנתקן ביומו יוצא ממנו ונתעלה ובראות הניצוץ שאח"כ עושה האדם תשובה ביתר שאת אז חוזר ובא אל תוכו ונתקן ומאיר יותר מבתחלה. משא"כ באותו יום המיותר אין מדה זו נוהגת, כי כבר אין בידו לא לתקן ולא לפגום ושוב אין בניצוצי הנשמה מדה זו אשר ברצותם יצאו וברצותם יבואו.
27
כ״חולז"א משה רבינו ע"ה בן ק"ך שנה אנכי היום דרז"ל ראש השנה י"א. היום מלאו ימי ושנותי, ומהיכן ידע שיפטור מן העולם כי לא כהתה עינו ולא נס ליחו ומנא ידע, לז"א לא אוכל עוד לצאת ולבוא וכאמור, ומזה הבין שאותו ז' אדר הוא היום המיותר אשר אינו רק וויתור ומתנה וכאמור. והנה לפ"ז הניצוץ של יום אתמול הנשאר בו להחיותו ביום המיותר אין הניצוץ ההוא נתעלה כלל ויש לו צער רב כי כבר כלה יומו ותיקונו ורוצה שיהיה לו תקומה ועליה, ולא זו שאף כל הימים של ימי משך חייו דהיינו כל הניצוצות ההם מתקבצים כלם ונלחמים לקחת הניצוץ ההוא משם כי כלם עדיין נסבכים ע"י הניצוץ ההוא וכבר אין להם צורך בסביכה זו שעיקרה הוא להיות רחוק מהפסד וקרוב לשכר אם ישוב, והרי היום ההוא אין בו לא תיקון ולא פגם, ולכן יהיה באמת מלחמה ביניהם, ואולי זהו סבת רבוי חליו עליו ר"ל ביום ההוא כאלו ימי חייו וניצוצות מתלחמים אלו באלו וכאמור.
28
כ״טלז"א היום קובל עליך לומר כי הוא יקום, ר"ל היום האחרון שהוא הניצוץ דאתמול הוא קובל ורוצה להיות לו תקומה שעדיין לא נתעלה כלל וממילא כאדם האומר קרב כו' הה"ד ויקרבו ימי דייקא, ר"ל שע"י שיום ההוא קובל גם כל הימים מתקבצים ומתלחמים לקחת הניצוץ מתוכו וזה ויקרבו ימי כו' והבן ונתישבו דברי התנחומא.
29
ל׳ויש לנו לבאר טעם הדבר מדוע לא הבינו המלאכים ביאור האמתי של אביך הראשון חטא בי עד ששאלו ריבך ריב כו'. והענין עם המאמר הקדמת תקו"ז י"ז. חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא תפארת גופא, וצריך לקרב דבר זה לשכל, כי עם היות כל מדה יפה הנראה באדם נודע כי יש עולם גדול בלי גבול אשר ענינו הוא מדה זו ומשם הגיע הארה לנשמת האיש ההוא כטפה קטנה, ולכן מדת החסד הנראה באדם הוא מעולם החסד, וכן יש עולם הגבורה קדושה וברה כענין שנאמר (ישעיה מב, יג) יריע אף יצריח על אויביו יתגבר, וכן צריך האדם להתנהג לפעמים במדת הגבורה להתאכזר על הרשעים כמ"ש בחובת הלבבות באורך, או להתאכזר על אשתו ובני ביתו כמאמר עירובין כ"ב. איכא קורמי באגמא, ולכן מדת הגבורה הקדושה כזו הנראית באדם הוא מעולם הגבורה. וכבר ידוע מ"ש רז"ל (תנחומא ב' עה"פ) וכי יש ימין ושמאל כו' אלא אלו מיימינים לזכות נמצא ימין נקרא חסד כו'. ולז"א חסד דרועא ימינא גבורה דרועא שמאלא, אבל אומרו תפארת גופא אין מובן, למה יתייחס הגוף למדת תפארת.
30
ל״אאכן נשכיל על דבר המציאות אשר בעולם הזה, יש מהם דברים יפים ונאים כל אחד לגודל יפיו ונויו, ויש דברים נוולים ונמאסים ומוסרחים. אכן בהסתכל מהו דבר המאוס באמת, נדע ונראה כי ענינו האיש העושה מעשה רשע רמאי כלבן בפיו שלום ידבר ובקרבו ישים ארבו, והולך רכיל מגלה סוד ומדבר לשון הרע ועושה רע אין תורה ואין עבודה אין פחד אלהים לנגד עיניו, הנה האיש הלזה העושה הוא מאוס ומוסרח כצואה מוסרחת ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות וזהו הנמאס ומוסרח באמת ויש להתרחק מאיש כזה בק"ש ותפלה כמלא עיניו כמו מצואה. אמנם עוד יותר ימאס האיש ההוא אם עוד דרכו ישר בעיניו ויאמר אך זכיתי לבבי טהרתי מחטאתי וידמה היות ה' קרוב לו לשאול צרכיו מאתו כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב והרשע ההוא דרכו זך בעיניו הנה זהו הנמאס בתכלית המיאוס והוא המיאוס האמתי.
31
ל״בועתה נשכיל מהו הדבר היפה אף נעים באמת, מצינו כי ענינו האיש המתדבק בתורת ה' והוגה בו יומם ולילה בתורה ותפלה כיכלתו והשגתו ואינו מדבר מאומה בעניני עולם הזה רק כפי ההכרח ואף גם בזה דיבורו בנחת עם הבריות אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה כיכלתו, הנה זה האיש יפה אף נעים בתכלית היופי האמתי.
32
ל״גאמנם, עוד יותר יתייפה האיש ההוא ביתר שאת ועוז בתכלית היופי אם עוד דרכו אין זך בעיניו ומצורף לרוב צדקותיו הנה נדמה בעיניו כחוטא, וכענין האמור לעיל בביאור אביך הראשון חטא, הנה על איש כזה יש מציאות חן למעלה למשכיל מאד בתכלית היופי והחן כמו האיש אשר לו בן קטן ומשכיל מאד ואוהבו כנפשו והבן ההוא בידעו זאת מתגעגע לפני אביו ושואל ממנו כל רצונו וממלא לו, ואם הבן ההוא ידומה בנפשו שהוא בתכלית הגירעון ובוש לבוא לפני אביו כלל ובא לפניו בבושה רבה ובוש מלשאול צרכיו ממנו הנה בצירוף בושה זו אל גודל מעלותיו והשכלתו יהיה נשיאות חן שלו בעיני אביו בלי ערך כן הדבר הזה.
33
ל״דואמנם איך יבוא אדם לשפלות כזה אשר עם גודל מעלתו וצדקותיו יצטרף השפלות שיהיה נמאס בעיני עצמו, כבר ביאר בחובת הלבבות שכאשר יסתכל האדם עניני גופו איך נוצר מטפה באושה וסרוחה ועבר במעבר השתן פעמיים ועניני מאכליו ומשקיו ומישושו ויציאתו וכל עניני גשמיותו כאשר יתמיד להסתכל יהיה כלי נמאס ונבזה ועצב נבזה ונפוץ בעיניו, וביאר שם ענין זה באורך עיין עליו. וכאשר האדם מתנהג בזה ובא למדת שפלות האמתי, ובצירופי שפלות זה לצדקותיו אשר עושה זהו יופי האמתי וכאמור. והנה כשנמצא בדבר גשמי נוי ויופי עד למאד נדע כי נמשך לו מקצת היופי ההוא מעולם גדול רוחני אשר ענינו נוי ויופי בלי גשמי ובלי גבול, והוא נקרא תפארת עולם ההתפארות, ממילא התפארות האמתי והיופי שבאדם שהוא השפלות, ענינו נמשך מצד הגוף וכאמור.
34
ל״הוזהו תפארת גופא, שעיקר ההתפארות והיופי שיקבל האדם מעולם ההתפארות הוא ע"י היות לו גוף ומדה, וזהו צריכה להיות בכל האדם לעולם להשגיח בעניני גופו עד שישפל בעיני עצמו דאם לא כן יתגאה וידבר בגדולים ממנו ויפער פיו לבלי חק. לכן צריך כל אדם שיהיה בו גדלות וקטנות, ענין הגדלות הוא בהיותו מתבודד בינו לבין עצמו בתורה או תפלה וכדומה לפני ה' ומתדבק בו, שאז אין חשש שיתגאה על בני אדם וכדומה לזה כי מסולק אז מהגשמיות ומתדבק בה' מצד נשמתו ועל זה נאמר (דהי"ב יז, ו) ויגבה לבו בדרכי ה' וזהו גדלות. ואמנם בעת עסקו עם בני אדם גם בני איש יחדו צריך להסתכל בפחיתות עניני גופו וכאמור עד שישפל בעיני עצמו, וזהו קטנות כך צריך להתנהג כל אדם. אך מעלות הענוים הוא כמו שנשתבח הלל ע"ה שהוא מן הענוים ואמר (אבות א, יד) וכשאני לעצמי מה אני, ר"ל שעוד היה בו מעלה יתירה שאפילו בעת היותו בינו לבין עצמו מתבודד לפני ה' היה בבחינה זו והיה נמאס בעיני עצמו. באופן כי שפלות האדם בעיני עצמו הוא עיקר יפיו נויו ותפארתו, והוא נמשך מצד הגוף כאמור.
35
ל״וואמנם המלאכים שאינם גוף ולא כח הגוף, לכן כל אחד מכיר ערכו לא יהיה שפל בדעתו יותר מערכו וגם לא יתגאה יותר מערכו כי כל אחד מכיר ערכו וגבולו עד פה תבא, ולכן כאשר אמר ה' אביך הראשון כו' לא יכלו כלל להשיג הפירוש האמתי בפסוק שהוא מורה על גודל שפלותם וענותנום כי הם אינם משיגים כלל מדת השפלות כי תפארת גופא כאמור, ולכן הבינו בדיבור ההוא כמובן מפשוטו לכן אמרו רבש"ע ריבך ריב כו', והבן היטב.
36
ל״זנמצא כי האנשים והמלאכים יש לכל אחד מעלה וחסרון, כי האנשים עלולים לחטוא מצד גופם, ומעלה כי מצד גופם יומשך להם ענוה ושפלות עד שהצדיק הגדול ידומה בנפשו לחוטא ורב מרי, ועי"ז האדם עולה ממדריגה למדריגה כי יותר שישפל בדעתו זהו יותר במדריגה, וזהו מאמר הזוהר (זהר ח"א קכ"ב:) מאן דזעיר איהו רב וכו' וק"ל. ולכן עי"ז נקרא האדם הולך, שהולך תמיד ע"י שפלותו, כי כל עוד תגדל שפלותו תגדל ערכו ומדריגתו. ואמנם המלאכים הם להיפוך, כי אינם עלולים לחטוא מצד שאין להם גוף. אבל עי"ז אי אפשר להיות להם מדריגת ענוה ושפלות, ולכן המלאך הוא נקרא עומד, שעומד תמיד במדריגה א' כי עבור שאין לו גוף ואין לו מדת השפלות נשאר תמיד במדריגה א'.
37
ל״חולכאורה יובן עי"ז כי אחר פטירת הנשמה מהגוף שאז רוחניותה יותר מרוחניות המלאכים ואי אפשר שיהיה לה עוד מדת השפלות ותשאר אז עומדת במדריגה א'. אכן אין הדבר כן, כי כמו שהנשמות לומדים בגן עדן גם פשטי התורה כמ"ש בחסד לאברהם עבור שהיתה זמן רב דבוקה בגוף יארעו לה מאורעי הגוף והטוב הנמשך מצד הגוף, לכן גם ההתפארות הנמשך מצד הגוף שהוא השפלות האמתי זה נשאר בנשמה גם אחר פרידתה מהגוף, נמצא יש לה אז שני המעלות גם יחד שאינה עלולה לחטוא כיון שאין לה גוף, גם הולכת ממדריגה למדריגה עבור שמדת השפלות נשאר בה לעולם. וזש"ה (זכריה ג, ז) אם בדרכי תלך כו' ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה, ופירש"י בין המלאכים. וירצה, שיהיו לו ב' המעלות גם יחד שעם היותך בין העומדים אחר פרידתך מהגוף אפילו הכי יהיה לך מהלכים. וזה מעלה גדולה שעם היות כבר בטלה הבחירה כענין מלאך אפילו הכי היה בבחינת השפלות ויהיה הולך.
38
ל״טוהנה ענין כזה מצינו שיש מעלה וחסרון באדם ובמלך, כי כתבו חכמי המוסר כמה עצות לאדם שיבוא למדת השפלות להסתכל תמיד בגדול ממנו, ונמצא אם כן כי המלך לא יגיע בקל לשפלות, כי גדול הוא מכל האדם, אך יש מעלה שאינו בעל בחירה כי לב מלכים ביד ה'. ואדם הפשוט הוא להיפוך כי הוא בעל בחירה רק יכול לבוא לשפלות. ונמשך מהאמור, כי אם ישנא מלך למי וירצה להרע לו יכול להיות תשועה בדרך הטבע, כי אין לבו בידו, ואם אדם פשוט ירצה להרע עם היותו בעל בחירה מ"מ יכול ג"כ להיות ישועה בדרך הטבע כי ישפל בדעתו ויחשוש אולי זה גדול ממני לא אוכל להרע לו.
39
מ׳אכן לפעמים נמצא מי אשר בו ב' החסרונות גם יחד כאשר מצינו זאת בהמן היותו איש פשוט ספר של כפר קרצים, והוא בעל בחירה, והרי זה חסרון שבאדם. ויש בו ג"כ חסרון שבמלך, כי גאה מאד ובדעתו היה גדול מכל האדם כאומרו ויאמר המן בלבו למי יחפוץ המלך לעשות יקר יותר ממני. ראה והבן ענינו איך לא עלה בלבו שיהיה שום אדם חשוב בעולם זולתו, והיה הוא בעיני עצמו צדיק יותר ויותר ממרדכי כמה אלפים מדרגות כדרך הרשעים הגדולים אשר בארץ אשר צדקתם בעיני עצמם לא יאומן כי יסופר כי רב הוא, וכיון שהיו בו ב' החסרונות לכאורה אי אפשר שתהיה ישועה בדרך טבע אם לא בנס.
40
מ״אאמנם גם מאיש כזה יצויר תשועה בדרך הטבע, והוא עם מש"ה (אסתר ג', ו) ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו כי הגידו לו את עם מרדכי. והנראה בביאור פשוטו בזה עם מ"ש הר"ן בדרשותיו כי הכלל המקובץ מהפרטים שאינם חשובים אף על פי כן הכלל המקובץ מהפרטים ההם הוא חשוב מאד יעו"ש באורך, ולכן תפלת ציבור אינה נמאסת וכלל ישראל הוא גדול במעלה מאד אין כמוהו מעלה. והנה המתגאה כהמן הרשע, תמיד יבקש לדבר בגדול שבישראל ולהלחם בו, וכן בחר המן להלחם במרדכי להיותו ראש הסנהדרין ומי כמוהו עוד בכלל ישראל. ואמנם אח"כ שמע כי עם היותו חשוב כל כך מ"מ יש עוד דבר חשוב ממנו דהיינו כלל ישראל, אם כן שוב אין כבודו להלחם במרדכי אלא עם כלל ישראל, וזהו ויבז בעיניו כו' כי הגידו לו את עם מרדכי, ר"ל היות כללות העם חשובים ממנו.
41
מ״בוזה אמר דוד המלך ע"ה (תהילים סט, ה) רבו משערות ראשי שונאי חנם כו' אלהים אתה ידעת לאולתי כו', ולכאורה סיפא הפוכא דרישא, דמעיקרא אמר ששונאים לו חנם מורה כי צדיק הוא, וסיים ואשמותי ממך לא נכחדו. אך יאמר כי האנשים הרשעים המתגאים להלחם בדוד כענין דואג ואחיתופל הנה מצד אשר היה באמת דוד המלך ע"ה גדול מכל ישראל בכל הענינים לכן אלו המתגאים בחרו להלחם בו, ואולם דוד המלך ע"ה לרוב ענותנותו אמר אנכי תולעת ראה את עצמו קטן מכל איש התרעם עליהם לומר ששונאים אותו חנם כי עם מי אתם נלחים בחרו לכם גדול ממני להלחם בו. ולז"א רבו משערות ראשי שונאי חנם כו', כי באמת אלהים אתה ידעת לאולתי כו', ותן בלבם שיבינו גם הם זאת ואז ירפו ממני ויבחרו להם איש חשוב להלחם בו וק"ל.
42
מ״גנמצא עם האמור, כי עם היות המן הרשע שנתקבצו בו ב' החסרונות גם יחד, אף על פי כן היה למרדכי תשועה ממנו בטבע אחר שנודע לו כי יש דבר חשוב ממנו דהיינו כלל ישראל, אך כאשר רשע כזה יריב עם כלל ישראל שאין מעלה חשובה יותר מהם אז באמת אי אפשר לתשועה להיות בטבע אלא בנס כמו שהיה באמת הנס בימי המן ימ"ש. ונודע, כי שם הויה הוא למעלה מטבע, ושם אלהים בגימטריא הטבע, ורוב הישועות אשר הש"י עושה הוא באמצעות שם אלהים ונתלבש הנס בטבע זולת במקום שאי אפשר להיות הישועה בטבע מוכרח להיות הישועה משם הויה לבדו בלי אמצעות שם אלהים.
43
מ״דולזה באו ישראל ליתן שבח חדש לה' על אותו הנס שהיתה הישועה בלי טבע. לז"א לולי ה' שהיה לנו דייקא, ר"ל הויה היה לנו בלי אמצעות שם אלהים, בקום עלינו אדם, ירצה בקום עלינו שקם למעלה מכולן כל כך היה גבוה בעיני עצמו עד שאין דומה לו והוא למעלה מכולם כענין שפירש"י בדברי הימים גבי זכריה הנביא ראה עצמו כו' ע"ש, והיינו בקום עלינו שהוא חסרון של מלך, ואף על פי כן הוא אדם ולא מלך, והוא בעל בחירה ולכן היה הנס למעלה מהטבע, ובל תאמר שמצא לו דבר יותר חשוב, לזה הקדים ואמר לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, ירצה, שבח זה אי אפשר שיאמרו אלא כלל ישראל לפי שאין דבר בעולם חשוב מהם, וע"ז מסיים שבח ההוא עזרנו בשם ה', ירצה שלא היה עזרה ההיא באמצעות שם אלהים אלא בשם הויה ב"ה, והבן כי נכון הוא.
44
מ״הובזה נבאר התנחומא שהתחלנו בו בהקדם איזה דברים. הנה ענין ברכת הנהנין ביארו שהוא מענין שזכרנו, כי צריך האדם להיות במדריגה זו להיות שפלות עצמו תמיד נגד עיניו עד שיבין וישכיל בדעתו ושכלו שאיננו כדאי לשום דבר וכל הנאותיו בעולם אינו רק מחסדי ה' במתנת חנם, ודרך הנותן מתנת חנם שיחזיק לו המקבל טובה וישבחו, לכן על כל הנאה נצטוינו לברך, ומדת שפלות הזו ביארנו שהוא עיקר הנוי וההתפארות כמש"ל ע"פ אביך הראשון כו', כי עיקר זכותם הוא על שלרוב צדקותם נצטרף רוב שפלותם שהיו כחוטאים בעיני עצמם. וביארנו ג"כ כי עם היות שאין מדה זו במלאכים עבור שאין להם גוף, מ"מ נשמות הצדיקים אף אחר הסתלקם הם במדת השפלות ולכן יש להם מהלכים בין העומדים וכמש"ל.
45
מ״וודע, ששפלות הוא מקור הקדושה ומקור החיים והוא התענוג האמתי בעבודה כאשר תצטרף לו השפלות שלא ידע האדם כלל שעובד הוא אלא ידומה בדעת לחוטא, ועבודה זו יש לה מתיקות ותענוג נפלא, משא"כ בהיות האדם יודע שהוא עובד לא ירגיש האדם בעבודה ההיא מתיקות כל כך. וזהו מאמר רז"ל () יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה כו', ר"ל אלו שניהם יחד, שעושה מעשים טובים, ומרבה בתשובה כי מוחזק לחוטא בעיני עצמו, אזי תענוג עבודה כזו יפה יותר מכל חיי עולם הבא, משא"כ העובד אשר יודע שעובד אין לו תענוג אפילו כטפה מן הים נגד זה. ובדרך רמז יאמר הפסוק (מלאכי ג, יח) ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד ה' לאשר לא עבדו, ר"ל תראו החילוק בין צדיק לרשע, ובצדיקים גופייהו תראו ההבדל בין עובד ה', ר"ל מי שידע כי עובד הוא לאשר לא עבדו, וק"ל.
46
מ״זודע ענין מש"ה (תהילים קד, כט) תוסף רוחם יגועון, וביארו כי הרע המתגאה כל ימיו נופל בקרבו גאוה רבה קודם מותו ועי"ז מת, כי השפלות מקור החיים, והגאות מקור המות. והנה לפ"ז יפה אמר הכתוב (תהילים קטז, טו) יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, שהוא דבר יקר וכבוד מאד אחר שאמרנו שהצדיקים אפילו בהפרד נפשם מגופם נשארו בשפלותם ואם כן איך ימותו אחר שהשפלות מקור החיים. לזאת ה' מראה להם שכרם קודם מותם, ומיד שרואים ונתוודע להם שהם עובדים את ה' שוב אין מרגישים התענוג הנפלא של עבודתם הראשונה לכן מאז מבקשים מיתה לעצמם. ואם כן מצד מדה עצמיית של שפלות הנשאר בהם שהוא שורש החיים נמשך להם חיות, אך מצד שאף על פי כן נתוודע להם מדרגתם תובעים מיתה בפיהם והרי זה כמלחמה בין החיים ובין המות, וזהו ענין החולי שהיא הממוצע בין החיים ובין המות.
47
מ״חוכל הדרוש הזה בא ר' תנחומא לבאר על פסוק הנה אביך חולה מהיכן נמשך ענין חולי ר"ל. ועז"א ילמדנו רבינו כו' כך שנו כו' משום שנאמר לא המתים יהללו יה, ר"ל שברכת הנהנין ע"י מדות השפלות כמש"ל, ושפלות בא מצד הגוף, משום הכי לא המתים יהללו יה בברכת הנהנין ולכן מה ששקלו לצורכם אין שום אדם מברך עליהם ברכת הנהנין, ועל זה בא ר"מ לבאר שאין ענין זה אלא במתי עובדי כוכבים, משא"כ מתי ישראל אין קרויים מתים שאינם במדה זו, אלא גם אחר הסתלקותם עומדים בשפלותם וזהו עיקר זכותם שמגין על החיים עד היום וכשעשו ישראל כו' אמר זכור לאברהם, וכל זכות זה הוא רק ע"י השפלות ולפיכך קשה בעיני ה' לגזור מיתה על הצדיקים, כי באיזה אופן ימותו אחר שהשפלות הוא מקור החיים ומה הקב"ה עושה מראה להם שכרן וכמש"ל.
48
מ״טוזה שבא ר' אבהו בקובלנא בעת שהראו לו שכרו ואמר ואני אמרתי לריק יגעתי כו' שאז היה טוב לי והיה התענוג מהעבודה באין ערך, משא"כ עכשיו משפטי את ה', לכן תבע מיתה בפיו. וכן אברהם אמר ואנכי הולך ערירי. ראה נא מה מתקו אמרי התנחומא בזה, כי אימתי אמר זאת אברהם אבינו ע"ה בעת שאמר לו ה' אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד מאז נודע לו שיש לו שכר ושהוא צדיק מאז תבע מיתה בפיו. וכן יצחק אמר ואברככה לפני ה' לפני מותי הקדים הכתוב ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות, שמאז פסק ממנו היצר הרע ונעשה כמת וייחד הקב"ה שמו עליו כמ"ש רש"י ז"ל, מאז נתוודע לו מעלתו לכן תבע מיתה בפיו. וכן יעקב אמר ליוסף אמותה הפעם כו', ירצה, כי סימן זה מסור בידו שאם לא ימות אחד מבניו בחייו הוא בן עולם הבא ממילא כל זמן שהיה יוסף אבוד מאתו היה מוחזק בעצמו לחוטא, משא"כ בראותו את יוסף תבע מיתה לעצמו היות נתוודע לו שיש לו שכר הרבה ושהוא בן עולם הבא. והבן היטב תראה שנתישבו כל דבריו בעזה"י.
49
נ׳וירא יושב הארץ הכנעני את האבל בגורן האטד ויאמרו אבל כבד זה למצרים על כן קרא שמה כו'. נקדים ש"ס דמגילה (דף י.) כי נח נפשיה דר' זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה. כי נח נפשיה דר' פדת פתח עליה ר"י קשה היום לישראל כיום ביאת השמש בצהרים (מורה שמת קודם זמנו) דכתיב והבאתי השמש בצהרים ואמר ר' יוחנן זה יומו של יאשיה. תו מייתי בעובדא דבר קיפוק שאמר לרב אשי שיאמר בהספדו אם בארזים הוא מענין ונקדש בכבודי שנעשה הקב"ה יראוי על השאר כו' בכו לאבלים ולא לאבידה שהיא למנוחה ואנו לאנחה, וקאמר שם דנענש ע"ז על שהזכיר לשון אבידה בצדיק. ויש לתמוה שהש"ס סותר זה לזה, דהא מתחלה קאמר כי אבדה כלי חמדתה, ותו דהא ירמיה קונן על יאשיהו הצדיק אבד ואין איש כו'.
50
נ״אויש לומר, דנודע ב' פירושים על פסוק (ישעיה נז, א) כי מפני הרעה נאסף הצדיק או שלא יראה הרעה ח"ו, או שלא תבא רעה, והיינו כמאמרם ז"ל (מוע"ק כ"ח.) מה קרבנות מכפרים אף מיתת צדיקים מכפרת. ושני הפירושים ודאי אמת דלפעמים כך ופעמים כך. ואמנם, הבחינה לזה יש לומר, אם הצדיק מלאו ימיו ושנותיו ונפטר בשיבה אזי ודאי מכפר, כי גדולים צדיקים במיתתם כו', משא"כ אם ח"ו מת בחצי ימיו שזהו ע"י גרם בני אדם אין זה סברא כלל שמיתת צדיקים כזו תכפר, ואדרבה, יש עונש על שגרמו לו זאת, והיינו כפי' השני וצריכים לעשות תשובה ע"ז אזי ע"י תשובה יהיה מיתתו מכפרת ג"כ כי גרם לבני אדם שיעשו תשובה. והנה מי שיש לו איזה כלי חמדה יקרה ונתנה לאחר ואותו האחר נתן לו תמורתה איזה דבר אחר אף אם יש לו געגועין על אותה הכלי כי אין לה תמורה מ"מ מאחר שיש לו איזה הנאה ותמורה עבורה אף שלא יערכנה זהב וזכוכית מ"מ לא נקרא אבדה, משא"כ אם אבד אותה דאז אין לו שום תמורה והנאה ממנה זה נקרא אבידה.
51
נ״בובזה יובן דבר קיפוק נענש במה שאמר על ר"א לשון אבידה, דבאמת כשנפטר צדיק מהעולם אחר מלאת ימיו ושנותיו אין זה נקרא אבידה להדור כיון שיהיה להם מזה תמורה והנאה שיתכפרו עונותם, אין זה נקרא אבידה. ועל זה נענש שאמר לר"א בחייו שיספידהו בלשון אבידה, יורה שלא מילא שנותיו וכאמור. משא"כ ביאשיהו שעליו נאמר והבאתי את השמש בצהרים שמת בלא עתו דאז אינו מכפר לכן אמר הנביא שפיר הצדיק אבד, שאבידה גמורה היא, שנאבד אותה כלי חמדה ואין בו שום תמורה והנאה כי אינו מכפר, והטעם, משום ואין איש שם על לב לעשות תשובה על ידי פטירתו ואז אינו מכפר, ואתי שפיר.
52
נ״גוהנה ענין מה שמיתת צדיקים מכפר, הענין הוא, כשהצדיק נפטר אזי כל קרוביו ואוהביו ויודעיו יש להם להצטער הרבה מסתמא עליו וע"י הצער והגעגועין האלה יש להם כפרת עון. וזה יתכן בצדיק שנפטר במקום מולדתו וגידולו שיש לו קרובים שם ואוהבים ומיודעים שמצטערים עליו הרבה ועל ידם גם שאר העם מצטערים בו, משא"כ מי שהוא גר מארץ אחרת ונתיישב זה זמן לא כביר בארץ אחרת ואין לו שם קרובים ומיודעים אין הצער והגעגועין שם גדול כל כך, אזי ג"כ לא יתכן שיהיה כפרת עון. ולכן לכוונה זו הורו רז"ל (שבת ק"ה:) תלמיד חכם שמת הכל כקרוביו כו', ר"ל שאף אם הוא במקום שאין לו קרובים ומיודעים, מ"מ מצד היותו תלמיד חכם מחוייבים הכל להשים על לב הפסד גדול שאירע להם כדי שיצטערו עליו הרבה ובזה יתכפרו. ולז"א אותו הספדן על ר' זירא שהיה מבבל ולא היה לו בארץ ישראל קרובים ואוהבים כל כך ארץ שנער הרה כו' אוי נא לה אמרת רקת כי אבדה כלי חמדתה, הורה להם ענין זה שאם לא יצטערו עליו כראוי לו אז יהיה אבידה שלא יתכפרו ולכן הזכיר שפיר לשון אבידה והבן.
53
נ״דוהנה ענין זה ממש היה ביעקב אבינו ע"ה שהיה כל ימיו בארץ כנען והיה שם מלך ושם היו לו כל אוהביו ואנשי בריתו ואנשי ברית אבותיו ואח"כ יצא למצרים וישב שם זמן מועט י"ז שנה ואחר פטירתו הוליכוהו למדינתו והלכו אחריו כל מצרים וספדוהו מאד אף שלא היה במצרים רק זמן מועט רק לרוב חסידותו וגדולת צדקתו נעשו הכל כקרוביו, ולזה נשאו יושב הארץ הכנעני קל וחומר בעצמם כי להם ראוי להתאבל יותר ויותר כי משם הוא, ולזה אמרו אבל כבד זה אפילו למצרים כל שכן לארץ הכנעני ולכן קראו שם המקום אבל מצרים לכוונה זו להורות גדולתו וצדקתו של יעקב אבינו ע"ה וק"ל.
54
נ״הויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה כו' כה תאמר ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי אלהי אביך כו' ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה כו' ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם כו'. יש לדקדק באומרו ועתה אל תיראו, הלא כבר אמר אל תיראו, וגם לשון ועתה מהו.
55
נ״וונראה לי בדרך דרש עם דברי פרשת דרכים שמות שאמר מלך מצרים למילדות בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים כו' ולא עשו המילדות כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים, וארז"ל (סוטה י"א ע"ב) שהיו מספקות מים ומזון. והקשה דאם כן כאשר אמר להם פרעה מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיין את הילדים שאל להם תרתי, חדא על שלא הרגו, ושנית על שהיו מספקות מים ומזון, ואם כן מה השיבו כי לא כנשים המצריות העבריות עדיין לא השיבו על הספקת מים ומזון. ותירץ עם המחלוקת באבות שקיימו התורה אם היה דינן כישראל או כבני נח, והנה קי"ל (סנהדרין נ"ז:) בן נח נהרג על העוברין, משא"כ ישראל. לכן אמר להן פרעה וראיתן על 'האבנים' דייקא, שעדיין לא יצא הולד ורשאים אתם להרוג הולד כי דין ישראל לכם ואינכם חייבים מיתה על העוברין.
56
נ״זוהנה טורנוסרופוס שאל (בבא בתרא י.) אם הקב"ה אוהב עניים מפני מה אינו מפרנסם משל לעבד כו' והיה התשובה משל לבן כו' כי ישראל קרוים בנים, נמצא אם כן לבן נח אסור ליתן צדקה. והיינו ששאל להם פרעה בממה נפשך, מדוע עשיתן הדבר הזה שלא הרגתם, ואם תאמרו לי שדין בן נח לכם וחייבים מיתה על העוברין, אם כן מדוע ותחיין את הילדים במים ומזון הלא אסור ליתן לבן נח צדקה, ולכן כיון שהקשה להם על שני דברים אלו בדרך ממה נפשך לכן היה די בתירוץ על קושיא א' והשיבו כי לא כנשים המצריות כו' עכ"ד וש"י.
57
נ״חונודע עוד מה שאמרו רז"ל (ירושלמי פאה פ"א ה"א) ויבא יוסף את דבתם רעה שאמר שהן חשודין על אבר מן החי ופירשו המפרשים שאכלו בן פקועה או מפרכסת. ופירש הפרשת דרכים כי יוסף היה ס"ל דדין בן נח להם ובמיתה תליא מילתא ואסור מפרכסת ובן פקועה, והשבטים היו ס"ל דדין ישראל להם ושריא להו ולכן אכלוהו. ונודע כי בישראל אין מחשבה רעה מצטרף למעשה, ובבן נח מצטרף. והנה בפ' כי תצא כתוב כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל כו' הרי כי גונב נפש ומכרו אינו חייב רק על ישראל ולא על בן נח.
58
נ״טובזה נבוא אל הביאור, בצירוף מה שיש לדקדק באומרם והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, דתיבת גמלנו על המשלם לחבירו רעה תחת רעה, או טובה תחת טובה (וכמו שפירשתי במ"א ע"פ מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי) שזה נקרא גמול, משא"כ המתחיל להרע או להיטיב לזה לא יקרא שם גמול, ואם כן מאי קאמרי גמלנו והוה ליה למימר אשר עשינו לו. ואמנם השבטים ויוסף עדיין היו חלוקים בסברתם הראשונה והוי ס"ל לשבטים דדין ישראל להם ואם כן שלא כדין דיבר עליהם יוסף לשון הרע לומר שחשודין על אבר מן החי ואם כן הרעה שעשה לו הוא לו תשלום גמול ולא הם המתחילים להרע לו, והיינו דקאמרי והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר באמת גמלנו לו והוא עדיין עומד בסברתו דדין בן נח להם ואם כן כדין דיבר עליהם והם המתחילים להרע לו וירצה להשיב להם גמולם, ולכן ציוו בשם אביו לאמר אנא שא נא כו' כי רעה 'גמלוך' דייקא, ר"ל שהרעה שעשו לך הוא גמול כי הדין עמם, ורמזו לו לפשע עבדי אלהי אביך כי מאחר שכבר עבדו את ה' וקיימו התורה הרי דינם כישראל.
59
ס׳ואמנם יוסף עמד בסברתו שדין בן נח להם ואפילו הכי רצה לנחמם לבל ייראו אמר להם אל תיראו כי אתם רק חשבתם לרעה ואלהים חשבה לטובה, ואם כן אין בידכם חטא רק במחשבה רעה, ואם כן ממה נפשך אין בידי להרע לכם, דאם אתם בני נח אם כן לא חטאתם במכירתי דדין גונב נפש אינו רק בישראל, ואם דינכם כישראל אם כן הלא בישראל אין מחשבה רעה מצטרף למעשה, וממה נפשך אין לכם לירא.
60
ס״אאבל עדיין יש מקום יראה, דלסברת יוסף דדינם כבני נח אסור לספק להם מים ומזון, והם היו צריכים שיכלכלם יוסף. ואמנם מסתברא כמאן דאמר דדין בני נח להם כי ארז"ל ברית כרותה לישראל שאינם פחותים מס' רבוא כמספר אותיות התורה, ואם כן כל זמן שלא היו ס' רבוא עדיין לא היו דבוקים בתורה ואין דינם כישראל. אך ארז"ל (בראשית רבה עט, א) לא נפטר יעקב אבינו עד שראה ס' רבוא יוצאי יריכו, אם כן אף לסברת יוסף שהיה אז להם דין בני נח מ"מ עתה כבר דינם כישראל. ולזה אחר שדיבר על לבם שאין להם לירא על עונש המכירה בין אם דינם כישראל בין אם דינם כבני נח אמר להם ופן תחששו עוד על מניעת המזון, לז"א ועתה דייקא שיש ס' רבוא ודאי אל תיראו אנכי אכלכל אתכם והבן.
61
ס״בויאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלהים אני ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה לטובה. יובן במה שמצינו שלפעמים אדם נענש על מחשבה רעה, והטעם מסתברא כי מאחר שהש"י יודע מחשבות אם כן כך נחשב המחשבה לחטא כמו המעשה, משא"כ בין אדם לחבירו ודאי אפילו יחשוב לחבירו רעה כל שגומל לו טובות ודאי אינו נענש כי מה מזיק מחשבתו אחר שע"י זה אין מגיע לחבירו נזק ולא עצבון אחר שאינו יודע מחשבתו רק מעשיו מכיר והלא מעשיו טובים לו. והיינו דקאמר התחת אלהים אנו, ולכן מאחר שאתם רק חשבתם לרעה אבל באמת אלהים חשבה לטובה ואם כן לא חטאתם נגדי רק במחשבה אבל המעשה היה טוב לי ומאחר שאינו תחת אלהים אין לכם לירא וק"ל. חסלת פרשת ויחי וספר בראשית ת"ל י"ת
62