ערבי נחל, ויצא ב׳Arvei Nachal, Vayetzei 2
א׳תקסג
1
ב׳ויפגע במקום. (מדרש רז"ל ברכות כ"ו:) יעקב אבינו ע"ה תיקן תפלת ערבית, וצריך להבין אם אברהם תיקן שחרית הוא מדתו, ויצחק תיקן מנחה הוא ג"כ מדתו מדת הדין, משא"כ יעקב בתפלת ערבית מדת לילה מאי עבידתיה. וילן שם כי בא השמש. (מדרש רז"ל מדרש הנעלם) וילן לשון תלונה, והוא כמאמר רז"ל בחולין (דף צ"א:) בעו לסכוניה, שהמלאכים רצו להורגו. וצריך להבין, איך יתכן זאת כי כל העולמות וכל אשר בהם חיים וקיימים ונזונין מהצדיק ואיך ישנאוהו אדרבה כולם יסייעו לו. ויקח מאבני המקום וכו'. (מדרש רז"ל חולין צ"א:) שלקח י"ב אבנים ונעשו אבן אחת. וצריך לדקדק מה זה ועל מה זה, אם אמנם אמת כי כל אלה סודות עמוקים ככל כלל תורתנו הקדושה מ"מ הכל ניתן לידרש אף לדעת ענין קצת כמות שהוא. ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו כו' והנה ה' נצב עליו ארז"ל בחולין בעו לסכוניה מיד והנה ה' נצב עליו, פי' לשומרו. וצריך לדקדק דא"כ תיבת לשומרו חסר מן הפסוק, כי משמעות הפסוק כי ה' נצב עליו לאמר לו אנכי אלהי אברהם כו' לא לצורך שמירה. ותו וכי הקב"ה אם ירצה לשמור יעקב מן המלאכים היה צריך להיות נצב עליו, הלא אחרי דברו לא ישנו כל המציאות שבעולם ואם יצא דבר מלכות מלפניו לבלתי הרע ליעקב כן יקום. ויאמר אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי. מדרש רז"ל: אמר יעקב אבינו לאבותי נגלה בלשון אנכי ובאנכי נבראו עליונים ותחתונים, ולי נגלה בלשון אני ולא בלשון אנכי שמא עון יש בי. וכן בזוהר הקודש ואנכי לא ידעתי לא השגתי מדת אנכי, וכל זה צריך ביאור. ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים כו'. יש לדקדק, איך אמר מה נורא המקום משמע שהמקום מעצמו יראוי והרי ראינו שמתחלה לא היה נורא כלל וישכב במקום ההוא רק אח"כ מצד חלומו ירא. ותו דאחר שאמר מה נורא ידענו שנתירא, וא"כ תיבת ויירא מיותר. ותו דלשון מה נורא המקום בא להגדיל מעלת המקום, ואומרו אין זה כי אם כו' משמע כמקטין הענין, ודרשת חז"ל בזה שהראהו בגוי וחרב ידוע וכבר כתבנו לעיל בישוב קצת הערות הנ"ל.
2
ג׳ונקדים לישב מה שהקשו רז"ל (תענית ח.) תרי קראי כתיב ויפתוהו בפיהם כו' ולבם לא נכון עמו (תהילים עח, לו) וכתיב בתריה דאף על פי כן והוא רחום יכפר עון וכתיב (ישעיה כט, יג) יען כי נגש אלי העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני לכן הנני יוסיף להפליא כו'. ולפי שהתורה ניתנה לידרש רשאים אנו לישב קושיא זו בדרך אחר ממה שתירצו ז"ל בהבין לשון כי נגש העם הזה אלי. ויובן בהקדם משארז"ל (ברכות י"ג.) בק"ש אם כיון בפסוק ראשון יצא, אבל לענין תפלה אמרו (שם ל:) לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול להתפלל יתפלל, ואם לאו לא יתפלל. וכן אמרו (שם ט"ז.) האומנין קורין בראש האילן כו' מה שאין רשאין לעשות כן בתפלה דבעי כוונה, וצריך לדקדק מה נשתנה ק"ש מתפלה.
3
ד׳ואמרתי בזה בדרך משל נאות, שהיה מלך גדול וכל טוב העולם בידו, ומחמת שתענוג תמידי אינו תענוג כל כך לא קיבל רק תענוג מועט מהטוב ההוא אשר בידו כיד המלך. והיו לו בנים רבים, ופקד המלך שכל אחד מבניו יעשה לו סעודה ביומו ומזה קבל תענוג רב כאשר כל אחד מבניו עשה סעודה יפה ביומו עליו ועל כל השרים בכל מיני תענוג ועושר. והיה בין אותן הבנים אחד מהם אשר היה איש נבזה וחדל אישים ועני וכל מה שנתן לו המלך מביתו את הכל איבד והיה איש ההוא עני ונבזה כי פסק המלך מליתן לו, ובעשותו ג"כ סעודה אל השרים והמלך היה הסעודה ההיא מגונה מאד וביתו נבזה מאד ומאוס, ואף על פי כן הוצרך המלך ושריו ללכת שמה שלא ישנה בנו בין הבנים, וגם מבית המלך לא רצה לשלוח לשם צורכי הסעודה, דא"כ מה ירויח המלך הלא כ"ז יש לו בביתו והוא רצה לקבל תענוג חדש מבניו לזאת הוכרח המלך לסבול וללכת אליו. ובראות בני המלך הנכבדים שאביהם מקבל תענוג מסעודת בניו הוסיפו הם מדעתם עוד סעודה אחת בכל יום, כי המלך לא פקד רק לעשות סעודה אחת ביום והם עשו עוד בכל יום סעודה נוספת כדי שיהיה למלך תענוג נוסף, וכראות הבן המנוול את זאת עשה גם הוא סעודה נוספת וזימן את המלך ושריו ובבואם שמה ראו בית מאוס וסעודה מנוולת ויכעס המלך עליו ויאמר בשלמא הסעודה אשר פקדתי עליך מוכרח אני לסבול כי איך אשנך בין הבנים, אבל סעודה שאחיך מוסיפים מדעתם בהיותי מקבל תענוג מסעודתם מה לך להדמות להם כי מסעודתך יש לי צער.
4
ה׳והנמשל, הנה הש"י יוצר משרתים כו' וכל העולמות וכל אשר בהם כולם אומרים שירה בכל עת, אכן כביכול הוא תענוג תמידי, לזאת חפץ בשירת בניו בני ישראל עם קדושו ופקד עליהם לקרות ק"ש בכל יום שהיא מצוה אחת מתרי"ג מצות והוא תענוג כביכול אליו ית"ש יותר ויותר. וכראות צדיקי וקדושי ישראל בעלי רוח הקודש אנשי כנסת הגדולה איך ה' מקבל תענוג מדיבורי בניו הוסיפו מדעתם ותיקנו התפלות שהם מדרבנן. ממילא מובן כל הנמשל, כי בק"ש מוכרח כביכול הש"י לקבל אפילו ממי שאינו בן דעת ודי שיכוין בפסוק ראשון, משא"כ בתפלה וק"ל. ומתורצים הפסוקים כי באמרו ואף על פי כן והוא רחום מיירי במידי דאורייתא כגון ק"ש, ואידך קרא מיירי בתפלה. לז"א יען כי נגש אלי דייקא ר"ל שהם מעצמם מוסיפים מה שלא צויתי והיינו תפלה שהוא מדרבנן וק"ל.
5
ו׳איברא להבין אומרו לכן הנני יוסיף להפליא וגו' ואבדה חכמת חכמיו כו'. יש לדקדק מה שייך עונש זה לזה, ומה מדה כנגד מדה הוא זה. ויבואר עם מאמרם ז"ל בחגיגה (דף י"ב:) מאי דכתיב יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי, כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, כי התורה נקראת שירה, ואידך מפורש קרא לענין שירת המלאכים שביום אינם אומרים שירה מחמת תפלת ישראל רק בלילה אומרים שירה כי תפלת השחר עד חצות ומיד אחר חצות מתחיל זמן מנחה עד הערב. והקשה המהרש"א איך אומרים שירה בלילה כי זמן ערבית כל הלילה, ותירץ הואיל ותפלת ערבית רשות אין מבטלין שירת המלאכים בעבורה, ולמאן דאמר חובה כתבו המפרשים דבאמת לא אמרו שירה רק בזמן שבית המקדש קיים אבל אחר החורבן שנעשו התפלות עיקר במקום העבודה נתמעטו באמת כנפי החיות אותן הכנפים שאומרים שירה בהם. ועפ"ז פירש בס' זרע ברך שלישי ענין בעי לסכוניה, רק הוספתי בו נופך במשל נאות.
6
ז׳היה איש א' בעל שפע בביתו כדרך הפרנסה והמשא ומתן שיש לאדם בביתו שמרויח מעט מעט אבל הוא תמידי שבכל רגע מרויח איזה רוח וקיבץ הון רב על יד על יד והיה ההון ההוא מונח אצלו בטל, כי במשא ומתן אשר בביתו אין צריך לפזר סך הרבה על הסחורות. בא אוהב א' אל האיש ההוא ויאמר לו הנה מעות הרבה בטלים אצלך עשה באותן המעות משא ומתן ממרחקים אשר משא ומתן כזה צריך פיזור מעות הרבה על סחורות והוצאות ונגד זה מרויחים הרבה אף שלפעמים יש ג"כ הפסד כך הוא דרכו של משא ומתן אשר ממרחקים ומ"מ הוא קרוב לשכר ורחוק מהפסד ואין דבר זה מזיק לך בהיות המשא ומתן שבביתך לא יתבטל עי"ז, ושמע לו העשיר ההוא ופיזר מחצה מעותיו ושלח לאותו האוהב למרחקים לעשות משא ומתן, אח"כ בא אליו אוהב שני ודיבר לו ג"כ כדברים האלה ונתן בידו מחצה מעותיו הנשארים לו לעשות ג"כ משא ומתן ממרחקים ואותם האוהבים הצליחו מאד ונתעשר האיש ההוא עושר רב והמשא ומתן אשר בביתו ג"כ לא נשבת. ויהי לעשיר ההוא עוד אוהב שלישי וכראותו רב ההצלחה בהמשא ומתן ההוא פייס את העשיר ההוא לבטל פרנסת הבית ושפעו לגמרי ולשלוח גם אותן המעות בידו למרחקים למשא ומתן. והנה כל עת שהצליח המשא ומתן ההוא נהנה העשיר ההוא. פעם אחת לא הצליח המשא ומתן של אלו כראוי לא הוטב בעיני העשיר ההוא מעשי האוהב הג' כי שנים הראשונים לא בטלו ריוח הבית משא"כ זה הג' שביטל כל פרנסת הבית.
7
ח׳והנמשל מובן, הנה שירת כל העולמות וכל אשר בהם אומרים שירה בכל רגע, והוא ריוח מועט כענין שפע הבית שהוא התענוג מועט שיקבל כביכול, הש"י משירתם והוא ריוח מועט ושם בשמים מקום כבודו כביכול אך הוא ריוח המזדמן בכל רגע ורגע, ובא אוהבו של הקב"ה אברהם אבינו ע"ה ותיקן תפלת שחרית, והוא משא ומתן ממרחק מהארץ הלזו והוא ריוח רב כי כאשר איש הישראלי מתפלל כראוי מתקן מה שאי אפשר לכל מלאכי מעלה לתקן. אך לפעמים יומשך ג"כ הפסד מזה, כי כאשר אין האדם מתפלל כראוי הוה פוגם, וכך הוא דרכו של משא ומתן אשר ממרחקים ואף על פי כן הוא קרוב לשכר, והמשא ומתן הבייתי אינו נתבטל, כי אף שתפלת השחר עד חצות עדיין יאמרו המלאכים שירה ביתר היום וכל הלילה. אח"כ תיקן יצחק תפלת המנחה ואף על פי כן לא נתבטל המשא ומתן הבייתי כי עדיין יאמרו המלאכים שירה בלילה, אח"כ תיקן יעקב תפלת ערבית ובזה יתבטל כל המשא ומתן הבייתי.
8
ט׳אמנם בעת הצלחת המשא ומתן הללו כאשר האבות ודוגמתן התפללו היה באמת עושר רב והצלחה ותיקון בכל העולמות, אכן אם יהיה התפלה שלא כראוי נמשך ח"ו הפסד גדול בהיות כי נתבטל כל המשא ומתן הבייתי לגמרי. אכן, ענין ביטול שירת המלאכים הוא בעבור שרובם ככולם ממונים לקבל תפלות ישראל אין להם פנאי לומר שירה, אכן כאשר יתפלל האדם כראוי שכינה שרויה כנגדו ומקבל ה' בעצמו התפלה ההיא ואז יכולים המלאכים לומר שירה כי הש"י שומע תפלות כל פיות ביחד.
9
י׳וזהו ענין וילן שם לשון תלונה, וענין בעו לסכוניה, כי ע"י שתיקן תפילת ערבית היה מקום שיתבטל שירתם לגמרי מיד והנה ה' נצב עליו הראה להם כי בהיות התפלה כראוי ה' נצב בעצמו ומקבל התפלה בעצמו ושוב לא יתבטל השירה, וכן אמר ישעי' (ישעיה א, יא) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה', 'יאמר' הוא לשון עתיד, כי היה עדיין בית המקדש קיים, רק נבא שלעתיד יחרב בית המקדש ולא יחפוץ ה' בקרבנות כו' ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי שתרבו תפלה אינני שומע ידיכם דמים מלאו. ירצה, כי בעת שבית המקדש קיים אין כל כך קפידא בתפלה, אבל לעתיד יאמר ה' למה לי רוב זבחיכם ואז גם ובפרשכם כפיכם דהיינו שתתפללו אעלים עיני, והטעם, כי גם תרבו תפלה אינני שומע, ר"ל אני בעצמי לא אקבל תפלתכם כי ידיכם דמים מלאו ואין התפלה כראוי, וכיון שאני בעצמי לא אשמע א"כ יתבטל שירת המלאכים ולזה אין לי חפץ בתפלתכם.
10
י״אובזה אפשר לפרש מש"ה (משלי כח, ט) מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה. ויובן עם מ"ש בס' זב"ש לבאר משארז"ל (סוטה ל"ה.) א"ל הקב"ה לדוד דברי תורה זמירות קרית להו חייך שאני מכשילך בדבר שתשב"ר יודעין כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו כו', והקשה מה זה מדה כנגד מדה. ותירץ עם משארז"ל (שבת קל"ח:) עתידה תורה שתשתכח מישראל רשב"י אומר ח"ו שתשתכח התורה שנאמר (דברים לא, כב) וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו וקאי על כל התורה שנקראת שירה, וחכמים סבירא להו דתורה לא איקרי שירה רק קאי על שירת האזינו. לז"א זמירות קרית להו וס"ל דתורה איקרי שירה ולא תשתכח התורה הנני מכשילך כו' ומזה תבין שאין התורה נקראת שירה עכ"ד. וזה יאמר מסיר אזנו משמוע תורה, הנה לסברתו אינו מקפיד אם תשתכח התורה א"כ תורה לא איקרי שירה, א"כ מש"ה יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי לא קאי על העוסק בתורה בלילה כיון דתורה לא איקרי שירה, אלא ודאי פירושו שאין המלאכים אומרים שירה רק בלילה א"כ אם תפילת ערבית חובה מתבטל כל שירת המלאכים ע"י התפלות ממילא גם תפלתו תועבה.
11
י״באולם אם תפילת ערבית רשות אין מתבטל שירת המלאכים ע"י התפלות. ובזה יובן הפסוק שהתחלנו יען כי נגש העם הזה כו', והוא עם משרז"ל (ברכות י:) לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה שכן מצינו באליהו כו' ואידך אמר אף בתפלת ערבית, ר"ל דלא תימא עבור דתפילת ערבית רשות אין צריך ליזהר בו כל כך לכוין בו קמ"ל דאפילו הכי צריך ליזהר. והנה, אם נימא דתפילת שחרית חובה אי אפשר לפרש קרא דיומם יצוה על שירת המלאכים כקושית מהרש"א דגם בלילה איך אומרים שירה הא איכא תפילת ערבית, ותירוצו של מהרש"א ליכא כיון דתפילת ערבית חובה, אלא על כרחך קאי על כל העוסק בתורה בלילה ומוכח דתורה איקרי שירה ואנו מרויחים לפ"ז שלא תשתכח תורה מישראל לעולם כדברי רשב"י. משא"כ אי תפילת ערבית רשות אין הוכחה זו, כיון דתורה לא איקרי שירה שפיר יכול להיות שח"ו תשתכח, לז"א יען כי נגש העם הזה 'אלי' דייקא, ר"ל שמתפללים תפלה אשר לא צויתי רק הם מעצמם נגשים אלי להתפלל ועי"ז בפיו ובשפתיו כבדוני כו', ר"ל ע"י דס"ל דתפילת ערבית רשות לכן אין מכוונים בה, וע"ז בא העונש ואבדה חכמת חכמיו כו' ודו"ק.
12
י״גאכן להבין ענין אומרם ז"ל תפילת ערבית רשות, ומדוע תפלה שתיקן מובחר שבאבות יהיה רשות, דבר זה צריך להסביר ואז יובנו כל הפסוקים והמאמרים שהתחלנו. נקדים בביאור מש"ה (משלי יב, כה) דאגה בלב איש ישחנה ודרשו רז"ל (יומא ע"ה.) ישיחנה לאחרים או יסיחנה מדעתו. והוא תמוה, כי כל הכתוב לחיים בתנ"ך או בתורה שבע"פ הכל הוא רק ענין עבודת ה', ומה זאת יהיה כתוב בפסוק איך ישית עצות בנפשו האיש אשר לו דאגה, ונבאר כי הוא ענין עמוק ועצה ושכל לעבודת הש"י. הנה בפרשיות הקודמות כתבנו איך השער להכל הוא יראת שמים ומתוכה נכנס אל דיבור שהדיבור הוא ג"כ במדת המלכות למעלה מהיראה, ולכן נקרא תפלה דברים העומדים ברומו של עולם, ואח"כ נכנס משם למדריגות העליונים, משא"כ מה שעושה בלתי אם ימשיך על עצמו יראה אין זה כלום ונעשה מצד חיצונים וע"ש באורך.
13
י״דואמנם אלו היה אפשר לאדם להיות כל ימיו דבוק בה' בל יפסוק הקשר אף רגע וכמאמר רשב"י (זהר ח"ג רפ"ח.) כל יומאי בחד קטירא איתקטרנא בקב"ה, ממילא כאשר יכנס האדם אל היראה ומשם למעלה במדריגות גדולות ודבוק שם לעולם שוב בעמדו להתפלל אח"כ או במצוה וכדומה לא יצטרך עוד הפעם להמשיך על עצמו היראה, רק לפי שהקשר נפסק והלואי יהיה הקשר קיים בעת תורה ותפלה ומצוה, לכן בהכרח בכל עשיה שאדם עושה יעשה קשר חדש בה' ומתחיל מיראה וכבוד והולך ממטה למעלה בכל פעם ופעם. והנה ביארנו במ"א משארז"ל בברכות (דף ד:) אדני שפתי תפתח היכי אמרינן ליה הא הוי הפסק בין גאולה לתפלה אלא כיון דתקינו רבנן למימרינהו בתפלה כתפלה אריכתא דמיא. וזה מחוסר הבנה, כי קשה למה תיקנו רבנן ולמה יהיה כתפלה אריכתא.
14
ט״ווביארנו במשל, הנה מלך אחד רצה שיעשו לו כתר יפה אף נעים כפי אשר עלה במחשבתו ויעביר קול בכל מלכותו וגם במכתב לבקש לו איזה אומן טוב, ויביאו אליו אומן אחד וישב האומן לפני המלך והמלך נצב עליו ומראה לו ענין עשייתו האיך יעשנו, והתחיל האומן ועשה מעט וירא המלך והנה העשיה יפה מאד במלאכה ובציור נאה והבין המלך כי אין לו שום פחד ממנו דאם לא כן לא היה אפשר שתהיה מלאכתו כ"כ נאה וצוה לקצץ את ידיו ויגרשהו. ויביאו לו אומן אחר וישב לפני המלך והתחיל לעשות במלאכה וידיו מרתתין ואימה גדולה נופלת עליו ולא היה יכול לעשות כלום, וישלחהו המלך כי ראה כי אי אפשר לזה לעשות במלאכה, והביאו לפניו אומן אחר וישב לפניו והתחילו ידיו מרתתין באימה, וישכיל בדעתו, הנה אמת נכון הדבר כי צריך להיות לאיש אימה מלפני המלך, אכן לא יחפוץ המלך שיהיה כך תמיד דאם לא כן מלאכתו מתי נעשית ויתישב האיש ההוא בלבו להקל מעט מעט את המורא מלבו שלא יהיה גדול כ"כ בכדי שיוכל לעשות מלאכת המלך ודיבר דברים אלו בעצמם למלך ופייסהו ויאמר לו איך באמת ראוי שתהיה האימה מוטלת עליו יותר ויותר עוד אך בכדי לעשות מלאכת המלך צריך להקל מעליו והוטב דבריו ומעשהו לפני המלך ויעש לו הכתר.
15
ט״זוהנמשל הוא, בענין עבודת ה' צריך שתקדים היראה, והעושה בלי יראה הוא כאומן הראשון. אכן בהמשיך אדם על עצמו היראה הנה הש"י יראוי מאד עד שאי אפשר לעשות שום מעשה כענין עסק התורה שצריך עיון בשכל ושמעתתא בעי צילותא וכן שום דבר לא יהיה נעשה כראוי בדקדוקים ודינים והרי הוא כאומן השני, אלא צריך להיות כאומן השלישי, והוא להמשיך על עצמו היראה והוא בית שער ליכנס משם למדריגות הגבוהות ואחרי ששכן עליו היראה מאד עולה משם אל בחינת הדיבור שהוא למעלה מיראה ואז הוקל מעליו קצת היראה עד כדי שיוכל לדבר ולעשות מעשהו.
16
י״זוזהו שביארו בזה"ק (זהר ח"ב ר"ס:) באמירת אדני שפתי תפתח קודם התפלה, כי בהגיע לתפלת י"ח מגיע יראה גדולה אל האדם עד שלא יוכל לדבר מפני האימה, לכן תיקנו חז"ל פסוק זה שהוא תפלה לה' שיוכל לדבר ובפסוק זה עצמו יש כוונות ויחודים המועילים לדבר זה עצמו והוא להתעלות מהיראה אל הדיבור והבן היטב. וזהו שאמרו הואיל ותיקנו רבנן למימרינהו כתפלה אריכתא דמי, כי בלתי אמירת פסוק זה אי אפשר להתפלל ופסוק זה הוא האמצע בין היראה והדיבור והבן.
17
י״חוהנה מדת היראה היא כאבן שואבת שיש לה סגולת ההמשכה להמשיך אליה כל מיני מתכות וכדומה, כך מדת היראה סגולתה להמשיך הדבר היראוי ההוא הן ביראה הטובה יראת ה' הן ביראה אחרת אשר את זה לעומת זה כו', וכמאמר איוב (איוב ג, כז) פחד פחדתי ויאתיני ואשר יגורתי יבוא לי, כי ברית כרותה ליראה ששואבת וממשכת הדבר ההוא אליו כי אבן שואבת היא והירא מאת ה' ממשיך כביכול את ה' אליו. והיינו ואשר יגורתי יבוא לי כי הוא יגור מפני ה' והרי כביכול ה' משרה שכינתו עליו ולכן השכינה במקום המתפלל כראוי. והוא מש"ה (שמות כ, כד) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך, כי היראה נקרא שם שהוא מדת המלכות, וכל מקום שיש מדת מלכות שם שורה ה' והבן.
18
י״טומזה ישכיל הנלבב ליתן עצות בנפשו אם לפעמים בעמדו להתפלל ואין שכלו כל כך צלול אז לירא מאד מאת ה' וכל אשר תחזק להמשיך היראה על עצמו ולא יוכל, הנה יחרד מאד על דבר זה עצמו ויתן אל לבו איך אינני ירא ובאמת בלתי יראה אין שום דבר נעשה ויירא מאד על אשר אין לו יראה, נמצא הוא ירא מפני היראה וכבר ברית כרותה אשר יגורתי יבוא לי, נמצא אם הוא ירא מלפני היראה נעשה יראתו אבן שואבת וימשיך עליו יראת ה' ומיד נעשה יראת ה' אבן שואבת ויבא אליו כביכול. והנה, להיות כי כל מה שיש בקדושה יש דוגמתה בס"א כקוף בפני אדם, לז"א דאגה בלב איש ישיחנה היות היראה היא אבן שואבת לכן העצה שיסיחנה מדעתו כדי שלא יומשך הדבר ההוא אליו, ואידך מבאר יותר ישיחנה לאחרים, ר"ל שיגביה הענין ההוא מהיראה אל הדיבור אשר הוא למעלה מהיראה ואז נתקטן היראה רעה עד שבטלת לגמרי, והודיע לנו הכתוב זאת להשכיל ממנה אל היראה הטובה ככל שביארנו והבן.
19
כ׳והנה הקשה בפרד"ס הובא בשל"ה בפרשה זו למה בכל ספר יצירה לא הזכיר רק ג' אמות אמ"ש דהיינו ג' יסודות היינו אויר מים אש ובאלו נעשו המעשים, הלא יש יסוד העפר ג"כ. ותירץ ע"פ שאמרו חכמי המחקר כי יסוד העפר אינו יסוד רביעי בפני עצמו אלא נעשה מתוקף ג' יסודות אלו, והמבחן, כי אם תקח קדירה מלא מים ותעמיד לפני אש גדולה ולנפח באש וירתיחו המים זמן רב יתהוה שם עפרורית כעין אבן, ולכן כשאש היסודי שהוא חזק מאד והמים היסודי לפניו והאויר מנשב תמיד נתהוה מזה יסוד העפר ולכן לא הזכיר רק ג' אמות אמ"ש עכ"ד.
20
כ״אוהנה מן הגשם נקח משל להשכיל ברוחני בד' יסודות הרוחנים בגבהי מרומים שהם אמ"ש, מים מדת אברהם, ואש מדת יצחק, ואויר מדת יעקב, וסוד הד' מלכות עפר הארץ העליונה ואינה יסוד בפני עצמו אלא מתהוה מיסודות אלו ונמשך מהם. ולזאת כאשר יעבוד האדם את ה' בג' מדות האלו בכל מצות השייכת לכל מדה כאשר לרחם על האומללים וכדומה לזה אשר במדת החסד ולהתגבר על יצרו וכל הדומה לזה אשר במדת הגבורה ולעסוק בתורה באמת ובכל הענינים אשר במדת יעקב אזי מג' יסודות אלו יפול יראת ה' מאד על האדם. והיינו שארז"ל (איכה רבה פסיקתא פיסקא ג) המאור שבה מחזירן למוטב, כי מג' יסודות אלו נתהוה עפרורית כעין אבן וזה סוד שקראו למדת מלכות אבן כידוע וזהו הרמז שלקח יעקב י"ב אבנים ונעשה אבן אחת, כי יעקב מדתו הוי"ה שיש י"ב צרופים ומאחר שנשתלם יעקב בכל הג' יסודות כי הוא היסוד הג' אזי מי"ב אבנים אלו נתיחדו ונמשך ונעשה אבן אחד הוא סוד המלכות אשר יעקב תיקן מדה זו כראוי, וזה סוד יעקב תיקן תפילת ערבית, ר"ל שבבוא יעקב דאז נשתלם הג' אמות אמ"ש אז נעשה ונתקן מדת לילה ולכן באמת תפילת ערבית רשות כי יעקב תיקן אותה כבר ע"י ג' אמות והבן מאד ד"ז.
21
כ״בואמנם, אף שכתבנו לעיל שהיראה היא שער ליכנס דרך שם לעבודת המלך, וכי האיש אשר כל ימיו בחד קטירא אין צריך להמשיך על עצמו בכל פעם אימה ופחד, מ"מ האבות אברהם יצחק עם היות לא נפסק הקשר מאתם אף רגע כמימרא מאת ה' אף על פי כן היו הם צריכים לעשות ככל אשר אנחנו עושים, ר"ל כמו שאנו צריכים להמשיך עלינו מחדש מדת היראה בכל פעם עבור שאי אפשר שלא יפסק הקשר, כך הם אף על פי שמצד עצמם לא היו צריכים לזה מ"מ היו צריכים לתקן מדת המלכות במרומים, כי לא היה לאברהם אבינו עליו השלום רק יסוד מים, וליצחק לא היה רק ב' יסודות ממילא לא היה עדיין תיקון גמור ליסוד הד', לכן הוצרכו הם בכל מעשה ועסק להשתדל לתקן מדה זו, אבל בבוא יעקב אבינו ע"ה שהיו לו ג' יסודות ותיקן תפילת ערבית שאז נשתלם מדת לילה בשלימות הוא יסוד הד', ולכן תפילת ערבית רשות, ולכן לא הוצרך יעקב להשתדל ליראת ה' כל יום ויום רק מתחלה נכנס דרך שם ועלה למדריגות גבוהות מדת אמת ומשם נתקן יראת ה' מעצמו משלימות ג' היסודות. ומאחר שהקשר לא נפסק מאתו, שוב לא הוצרך להמשיך על עצמו יראה בכל פעם רק עסק במדתו תורה בבית שם ועבר ואמת היתה בפיהו ומשם נתקן עפר ארץ העליונה על ידו, כי מדה זו שוכנת תחתיו וממנו יונקת ומתתקנת והבן.
22
כ״גולסבה זו מובן מה שנגלה ה' לאברהם ויצחק בלשון אנכי וליעקב בלשון אני. כי נודע כי מדת לילה נקראת אנכי ומדת יום נקרא אני. ממילא האבות בעת שהיה להם הכנה לנבואה כדרך הנביאים היה התחלת הכנתם במדת היראה שהוא אנכי שהוא השער לכל המציאות לכן נגלה ה' אליהם באנכי כי דרך שם בא אליהם התגלות ה' אליו היה במדת יום באני והבן. ובזה נבין ג"כ ענין מ"ש יעקב אבינו ע"ה עשר אעשרנו לך ופי' רז"ל (כתובות נ.) דר"ל ב' פעמים מעשר דהיינו חומש, וצריך לדקדק למה זה יתן חומש. ואמנם ענין המעשר, כי בהיות צריך האדם להמשיך אור הקדושה על הונו ורכושו ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה ולכן לוקח א' מעשר ועושה בו צדקה שהיא במדת המלכות שהיא עשירית, ובהמשך מדת המלכות על עשירית הונו אזי קדושה זו ממשכת כל קדושות ט' הראשונות אליה כמש"ל מענין בכל מקום אשר אזכיר את שמי כו'. ובזה שורה כל הקדושה על הונו, ואמנם זה נוהג בכל אדם שראשית עשייתו והילוכו במדת המלכות, משא"כ יעקב אבינו ע"ה שהיה שוכן על מדת המלכות והמשיך תיקונה מלמעלה למטה, הנה כאשר הוא ירצה להמשיך קדושה על הונו מתחיל במדת אמת אשר למעלה ומשם יומשך ג"כ על המלכות והרי זה צריך ליתן ב' פעמים מעשר.
23
כ״דואחרי כל הדברים האלה שנתבארו עד הנה יובן הכל. אמר הכתוב: ויפגע במקום כו', ר"ל כי בבוא יעקב אבינו לארץ ישראל שם הוא מקום השראת מדת המלכות ונקרא ארץ ישראל כנודע ראה בחלום כי שם סולם מוצב כו' והנה ה' נצב כו', כי ה' השראתו במקום מדת המלכות כענין בכל מקום אשר אזכיר כו' וא"ל אני אלהי כו' ונתגלה ב'אני' כי הוא למעלה ממדת המלכות הארץ אשר אתה שוכב עליה, ר"ל יסוד הרביעי מדת הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, ומכאן זכו ישראל לארץ ישראל. ולזה ארז"ל (חולין צ"א:) קיפל כל ארץ ישראל כו', כי הוא למעלה מבחינת ארץ ישראל ושוכב עליה וכולה כד' אמותיו. וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש כו', הנני רואה שאין השראת ה' רק במקום הזה כי בו שורה מדת המלכות וא"כ ואנכי לא ידעתי הנה לא השגתי מדת אנכי, ר"ל שאיני מתעסק תדיר ביראה ולזה ירא שמא זה עון בידו מאחר שראה שאין ה' שורה רק במדה זו, וזהו דברי המדרש (פסיקתא רבתי לב, יב) באנכי נבראו עליונים ותחתונים כי אין מציאות לשום נמצא רק ע"י מדת המלכות כאמרו ומלכותך מלכות כל עולמים ולכן לאבות נגלה בלשון אנכי ולי בלשון אני שמא עון יש בידי ר"ל שד"ז עצמו עון הוא שאיני ממשיך על עצמי יראה בכל רגע.
24
כ״הויירא, ר"ל ירא מזאת שמא דבר זה עון הוא לו, נמצא ירא מן היראה ומיד נעשה יראתו אבן שואבת ונמשך לו יראת ה' גדולה מאד וראה כי בהיות האדם בעולם היראה אינו יכול לדבר ולא לעשות שום מצוה כענין משל האומן השני שכתבנו לעיל, ומזה הבין כי היראה אינה אלא שער והעיקר לצאת מעולם היראה אל הדיבור ומשם לקדושות עליונות עד שיוכל לעשות כתר לה' כביכול, לז"א ויאמר מה נורא המקום הזה ארץ ישראל מדת מלכות נורא מאד, לכן אין זה כי אם בית אלהים ושער השמים, שאינו רק שער ליכנס דרך שם ואחר שנכנס למדריגות עליונות ממשיך משם תיקון להמלכות ודי בזה בהיות אין הקשר נפרד רגע, וה' יכפר והבן כי עמוק הוא.
25
כ״וובזה נבא לבאר יתר הפסוקים: וידר יעקב נדר כו', יש לדקדק אומרו והיה ה' לי לאלהים. ודקדקו המפרשים, הרי הצדיקים מהפכים מדת הדין למדת הרחמים וא"כ מה אמר והיה ה' לי לאלהים איפכא הוה ליה למימר. והאבן הזאת אשר שמתי כו', תרגום אונקלוס אהא פלח עלה כו'. ודקדקו המפרשים שהרי זה ח"ו כעובד על מנת לקבל פרס, שתלה עבודתו בתנאי קיום ההבטחות. ונבאר ג"כ פסוקי וישלח יעקב מלאכים כו' עם לבן גרתי כו', ופרש"י לא נעשיתי שר וחשוב כו' וכל אלה הם דברי פיוסים לעשו שהקטין עצמו לפניו בל יקנאהו. וצריך לדקדק אומרו ואחר עד עתה שאין בזה שום ענין פיוס, ורש"י ז"ל לא פירש בו כלום. גם יש לדקדק הלא לקמן מצינו שהגדיל יעקב את עצמו לפני עשו עד שירא ממנו כמ"ש רש"י גבי כראות פני אלהים ע"ש, ולמה כאן הקטין יעקב אבינו ע"ה עצמו לפני עשו. וירא יעקב מאד ארז"ל בברכות (דף ד:) כתיב והנה אנכי עמך וכתיב ויירא יעקב, אלא שירא פן יגרום החטא. ודקדקו המפרשים מדוע לא הביא מפסוקי ויצא עצמם שאחר שאמר לו ה' והנה אנכי עמך אמר יעקב אם יהיה אלהים עמדי בלשון מסופק, ועיין בנזר הקודש שהאריך בישוב קושיא זו וגם דברינו קרוב לדבריו.
26
כ״זועם כל מה שכתבתי לעיל יובן הכל. בהקדמה מ"ש בזה"ק (זהר ח"א ק"נ:) כי להיות יש חלום אשר הוא נבואה ממש כמש"ה (במדבר יב, ו) אם יהיה נביאכם ה' בחלום אדבר בו, ויש חלום מצד מלכות, לזאת נסתפק יעקב עדיין על חלומו אולי אינו נבואה ממש רק חלום וע"ש. והנה בפ' וישב כתבנו שיש חלום ע"י מיכאל איש החסד וחלום אשר מצדו יקויים כולו בל יפול דבר מדבריו ארצה ואין בו דברים בטלים, אבל יוכל להיות שלא יבוא החלום עד זמן ארוך וכמשרז"ל (ברכות נ"ה:) לעולם יצפה אדם לחלום טוב כו'. ויש חלום אשר מצד גבריאל, והוא להיפוך, כי יתקיים מהרה אבל יהיה בו תערובות דברים בטלים מצד סיגים הדבוקים ונאחזים מצד הגבורה.
27
כ״חובזה יבואר הכל, הנה עלה ממה שכתבתי לעיל, כי יעקב בבואו הנה נתחדשו לו שני דברים מחודשים, ראה כי יש ה' במקום הזה במדת המלכות, מזה הבין כי אותו המקום הוא הר המוריה הוא ראוי ומתוקן לעשות שם עבודת ה' בזבחים וקרבנות. שנית נתחדש לו באומרו מה נורא כו', כאשר פירשנו לעיל כי לטעם זה נגלה ה' אליו ב'אני' כי הוא מובחר שבאבות מאחר שהשלים ג' אמות אמ"ש אזי מתקן המלכות מלמעלה לא כאברהם ויצחק שהתחילו ממטה למעלה והוא ממעלה למטה, הנה אלו ב' דברים נתחדשו לו. אך עדיין לא ידע אם זה נבואה ממש או חלום מצד מיכאל או מצד גבריאל וא"כ שמא יש בו איזה דברים בטלים. נמצא על כל דיבור ודיבור מהחלום עלה ספק בלבו שמא זה הדבר יבוטל, וכ"כ בנזר הקודש טעם על יעקב אבינו ע"ה שאיחר נדרו ואיך עשה זאת, רק שירא שמא אינו רק חלום בעלמא ואין בירור עדיין כי המקום ההוא מקודש לזבחים וקרבנות.
28
כ״טובהיות יעקב אבינו ע"ה עמד בספק זה עשה מבחן לעצמו לידע אם הוא נבואה ממש או חלום. וענין המבחן, מאחר שחלום שע"י מלאך מוכרח להיות בו חסרון אחד, או שיהיה בו תערובות דברים בטלים, או יומשך זמן ארוך, ממילא אם יראה חלומו יש לו ב' המעלות יחד שיתקיים כולו וגם לא יארך הבטחתו ויתקיים מיד אז ידע בבירור כי נבואה מאת ה' היא ואז ראוי לעבוד עבודת ה' במקום ההוא וגם צריך ליתן חומש ולא מעשר וכמש"ל. ולז"א וידר יעקב כו' אם יהיה אלהים עמדי כו', פירש"י ז"ל כל דברי נדר ההוא על כל ענין וענין מהבטחת ה' אליו ע"ש. ור"ל אם אראה שיקויים כולו ולא יהיה בו שום דבר בטל, ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך דייקא, ר"ל שתיכף יותחלו להתקיים ההבטחות, והיה ה' לי לאלהים, ר"ל כמו שהשגתי בחלומי זה כי עשיותי המה מלמעלה למטה שממדת יום שהוא הוי"ה אני ממשיך למדת מלכות שהוא אלהים. ואז והאבן הזאת כו', שאז אדע כי מקום זה מקודש הוא, וזאת שנית וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ב' מעשרות דהיינו חומש, ואתי שפיר שאין צריך כאן כלל לומר שמא יגרום החטא.
29
ל׳אכן בראות יעקב אבינו ע"ה כי נעשה גר בבית לבן כמ"ש עם לבן גרתי כו', חשש שהבטחת החלום נתאחר ואינו נבואה ממש לא חש לקיים נדרו. ואמנם עכ"פ יצא מספק דברים בטלים, דאם רואה שהחלום מתאחר הרי הוא מצד מיכאל וא"כ עכ"פ כל ההבטחות אמת. וזהו וישלח יעקב מלאכים לעשו, לא להקטין את עצמו, אדרבה, ליראו ולבהלו ואמר לו עם לבן גרתי כו', ר"ל שנתאחרו ההבטחות מזה תשכיל שאין שום דברים בטלים במראה החלום שראיתי והבטיחני ה' שישמרני מאתך בל תגע בי. ואח"כ אמר ויירא יעקב ע"ז שפיר הקשו כתיב והנה אנכי כו', דבשלמא מתחלה מ"ש בלשון מסופק אם יהיה אלהים עמדי משום חשש שמא יש בחלומו דברים בטלים ויש לספק על כל דיבור ודיבור מהחלום אולי הוא הדבר הבטל, משא"כ עכשיו שעיקר חששתו על שנתארך א"כ אין בו דבר בטל עכ"פ ומה נתיירא, אלא על כרחך שמא יגרום החטא. ולצד שעדיין לא ידע אם נבואה ממש הוא, לזאת לא קיים נדרו עד שאמר לו הש"י אנכי כו' קום כו' גילה לו השם ית' בעצמו שהוא המדבר עמו שם ודוק בזה.
30
ל״אוידר נדר כו' והאבן הזאת כו'. צריך לדקדק שהתחיל לאמר אם יהיה ולא גזר מה יהיה עבור זה, ואם הגזירה היא והאבן הזאת אם כן הוי"ו מיותר ורש"י ז"ל עמד בזה. ויתכן כי אם יבוא האדם לשלם גמול לה' על טובותיו הוא דבר שאי אפשר, כי מה גמול ישיב לו עם מעשה העבודה שיעבדהו הלא אין טובה לאדם יותר מהעבודה וה' ית"ש אין צריך לזה. אם כן כל הגמול שירצה האדם להשיב לה' הכל הוא גמול מה' אליו וכמ"ש דוד המלך ע"ה (תהילים קטז, יב) מה אשיב לה' כי הלא כל הדברים הם תגמולוהי עלי לא גמולי אליו. לזאת כלל יעקב אבינו ע"ה הגזירה תוך הגמול מה' אליו באומרו אם יהיה כו' והאבן הזאת כו' וכל אשר כו', לומר שאם שאני נודר לעבדו על טובותיו לא אחשוב שהעבודה היא תשלום גמול מאתי אלא יודע אני שזה עצמו גם כן גמולו עלי ונכון. ואומרו לאמר מיותר, ואולי כי הבא לטהר מסייעין לו ואלמלא הקב"ה עוזרו כו' (יומא ל"ח:), נמצא עיקר העבודה אינה מעשה האדם כלל ואין בידו רק הבחירה וההכנה שמכין רצון לבבו תמיד לה', לזאת לא רצה יעקב אבינו ע"ה לומר שבעבור שיהיה ה' עמו יעבדנו כי הלא העבודה אינה שלו.
31
ל״בלז"א שהנדר הוא לאמר, ר"ל שכל ימיו יאמר דברים אלו אם יהיה כו', והאבן כו' דהיינו שיכין רצון לבבו תמיד ולהכניס תשוקה בלבו לעבודתו כי זה כל האדם, אבל גוף העבודה לא תתיחס אל האדם כלל ולפי שהגוף וחושיו הם מונעים התשוקה צריך האדם לזרז ע"פ טובות הגופניות שלו מאת ה', וזה אם יהיה כו' ושמרני כו' ונתן לי לחם כו' לא שיהיה זה ח"ו תנאי על העבודה הם מלזכיר זאת על יעקב אבינו ע"ה, אלא שנדר על שיכין רצונו תמיד לעבודה ולכלול גם חושי הגוף ברצון ההוא שיתנדב ע"י פיתויי דברים אלו בחשק נמרץ והבן.
32
ל״גותהר ותלד בן ותאמר אסף אלהים את חרפתי ותקרא את שמו יוסף לאמר יוסף ה' לי בן אחר. צריך להבין, דמפסוק הראשון משמע שאמרה אסף אלהים כו' לומר שמטעם זה יהי שמו יוסף ואח"כ אמר טעם אחר על קריאת שמו יוסף. ותו בתחלה כתוב ותאמר ובפעם שני כתוב לאמר. אכן פרסמה התורה צדקות האמהות בגלויים ונסתרם שכל מה שיכלו להכחיד ולהטמין תחת לשונם צדקת מעשיהם מבני אדם הסתירו כדי שיהיה זה מוסר השכל לדורות הבאים. וזה כי ביודעם ברוח הקודש שיהיה מיעקב י"ב שבטים קדושי עליון ובני יעקב כולם, ולזאת רב חשקם של האמהות להוליד אלה התולדות לנחת רוח לה' ע"ד חזי במאי ברא אתינא לגבך (זהר ח"ג י"ג.).
33
ל״דאכן מחשבתם זו הטובה הכחידו תחת לשונם, לכן ברצותה לקרות שמו יוסף ע"ש יוסף ה' לי בן אחר היתה רוצה שלא יבינו זאת בני אדם, לכן אמרה תחלה אסף אלהים את חרפתי מי שיבר הכלי כו' שהוא מענין דבר השייך לעולם הזה כשאר נשי העולם, ובטעם זה יתלו בני אדם קריאת שם יוסף, אבל התורה העידה כי ותקרא שמו יוסף היה מחשבתה לאמר יוסף ה' לי בן אחר וזה נסתר מבני אדם כי לא אמרה זאת כלל, ולכן כ' לאמר שמורה על טעם אשר בלבה לבד, וכמו שפירש האר"י ז"ל גבי ותכחש שרה בקרבה לאמר ע"ש. ובכהאי גוונא פירשתי (בפ' בלק) בלידת כלתו של עלי שאמר הכתוב (שמ"א ד', כג) ותקרא שמו אי כבוד לאמר כו' ותאמר כו' שלא היה סתרה טוב כגילויה ע"ש הכא נמי פרסם הכתוב להיפך שהסתירה צדקותיה בדברים.
34
ל״הוכהאי גוונא לעיל גבי לאה באמרה ליעקב כי שכור שכרתיך בדודאי בני, ומאמר זה שסיפר הכתוב הוא הקדמה וטעם לקריאת שם יששכר, ואח"כ בלדתו כתוב ותאמר לאה נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי ותקרא שמו יששכר הרי טעם אחר, אלא לפי שמה ששכרה המשכב הוא לרוב צדקותיה שהיתה מחזרת להעמיד שבטים מיעקב אבינו ע"ה כמ"ש ע"פ וישמע אלהים אל לאה ע"ש, וענין זה לא היה רק במחשבתה הטובה וכאשר הבינה שהוטב מחשבה זו בעיני ה' ונתן לה אותו הבן עקב שכרה ושלכן קראה שמו יששכר חששה שירגישו בני אדם מחשבתה הטובה לכן אמרה בפירוש שהשכר הוא על נתינת שפחתה שזה היה בלאו הכי דבר ידוע לבני אדם וק"ל.
35
ל״ולמה נחבאת לברוח. יש לדקדק, מאי נחבאת הוה ליה למימר בקצרה למה ברחת כו'. יש לאל ידי לעשות עמכם רע ואלהי אביכם אמש אמר אלי השמר לך כו'. קשה מאחר שהש"י הזהירו א"כ אין לאל ידו. ולפי פשוטו יש לומר, כי הצדיק כשיודע רצון הבורא ית"ש הוא נזהר אפילו מן הדומה ומן הדומה לדומה ומקיים רצון הבורא ית"ש אף על שלא ציוהו, והרשע מצד עצמותו אוהב רע ושונא רצון הבורא רק שירא ממנו לעבור על דבריו אבל מה שלא הזהירו בפירוש אינו מקיים כי על זה אומר בלבו שלא יענישנו מאחר שיש לו תירוץ. וא"כ מאחר שהש"י הזהירו על דיבור רע ואפילו על דיבור טוב שיומשך ממנו דיבור רע הזהירו כאמרו מדבר כו' מטוב ועד רע דייקא אפילו דיבור טוב שיומשך ממנו רע ישמר, וע"ד שארז"ל (ערכין ט"ז. ) מתוך שבחו בא לידי גנותו הכי נמי הזהירו הש"י אפילו מגרם דיבור רע מ"מ על עשיית רע לא הזהירו. וז"ש יש לאל ידי לעשות כו' דייקא, כי אלהי אביכם אמר השמר לך 'מדבר' דייקא וק"ל.
36
ל״זאו יש לומר כי לא הזהירו רק על יעקב והיה יכול עדיין להרע לבני ביתו, וז"ש לעשות 'עמכם' דייקא, ולא אמר 'עמך' מאחר שליעקב דיבר, אלא שכוונתו על בני ביתו כי אלהי אביכם אמר השמר כו' עם יעקב דייקא וק"ל, ועתה הלוך הלכת כו' למה גנבת את אלהי. יש לדקדק בלשון ועתה שפי' כמו ולפ"ז. דמשמע ששאלת למה גנבת תלוי בדבריו הראשונים ובאמת אין תלוי זה בזה ובקצרה היה יכול לשואלו אם הלכת כי נכספת ולמה גנבת כו'.
37
ל״חונראה לי בדרך פשוטו. בהקדם, כי הרשע שרוצה להרע להצדיק אם הרשע יש לו אחיזה בטומאה במקום גבוה יותר הרבה ממה שהצדיק נאחז כנגדו בקדושה אז יכול להרע לו, משא"כ כשאינו גבוה כ"כ הרבה יותר מהצדיק אז אינו יכול להרע לו, וזה כוונת הש"ס (ברכות ז:) אם ראית רשע שהשעה משחקת לו, ר"ל שנסבך כל כך במדריגות גבוהות בטומאה עד שעי"ז השעה משחקת לו ויש לו כל טוב שבא לו ההשפעה מצד הטומאה הרבה מאד כאשר יבואר מזה במ"א, כי כשלא הרבה להרשיע כ"כ עד שיש תקוה שישוב עדיין אז שולח הקב"ה לפעמים יסורין עליו אולי יתן אל לבו שישוב, משא"כ מי שהרשיע הרבה ונכנס למדריגות גבוהות בטומאה ונסתבך בה כ"כ עד שבדרך הטבע לא ישוב אז אין שולחין עליו יסורין כיון שלא ישוב ואדרבה הטומאה מביאה לו כל טוב בעולם הזה. וזהו משלם לשונאיו על פניו להאבידו (דברים ז, י), ואז השעה משחקת לו עד בוא עתו ויומו ונופל ולא יוסיף לקום. ממילא ברשע כזה הזהירו רז"ל להצדיק שלא יתגרה בו, ופריך והאמרינן מותר להתגרות ברשעים, ומשני שעה משחקת לו שאני.
38
ל״טהכוונה כנ"ל, שזהו במדרגות גבוהות מאד בטומאה אז יכול להרע להצדיק, משא"כ רשע שאנו רואין שאין טוב לו ואין השעה משחקת לו א"כ ודאי עדיין יש תקוה שישוב שאינו גבוה כ"כ בטומאה, ממילא זה לא יוכל להרע להצדיק ומותר להתגרות בו. ותו משני הא בצדיק גמור הא בשאינו גמור, ר"ל דאע"ג שהוא רשע שהשעה משחקת לו והוא גבוה מאד בטומאה מ"מ צדיק גמור מותר להתגרות, ור"ל צדיק גמור שהוא גבוה כנגדו כ"כ בקדושה שוב לא יוכל להרע לו, משא"כ בצדיק שאינו גמור שהרשע גבוה ממנו הרבה בטומאה ממה שהוא כנגדו בקדושה ממילא יוכל להרע לו לכן אל יתגרה בו. וזה יהיה ג"כ כוונת הש"ס (סנהדרין ס"ז:) גדולים כשפים שמכחישים פמליא של מעלה ר"ל שהמכשף מצד שנסתבך במקום גבוה בטומאה יוכל להרע לאדם אע"פ שלא נגזר עליו. ופריך, והא ההיא אתתא דהות מהדרא למישקל עפרא מתותיה כרעא דרבי חנינא אמר שקולי לא מסתייעא מילתך אין עוד מלבדו כתיב, אלמא שאע"פ שנסתבך הרשע במדריגות גבוהות אין יכול להרע, ומשני שאני רבי חנינא דנפישי זכותיה, ר"ל שהיה גבוה כ"כ בקדושה.
39
מ׳מכל זה מבואר שכל שהרשע גבוה הרבה מהצדיק יוכל להרע לו ולא יוכל להמלט ממנו בזכותם. אמנם חילוק יש בין הנמלט מהרשע בזכות עצמו ובין שאינו נמלט רק בזכות אבות, כי הנמלט בזכות עצמו לא די שיכול להמלט מן הרשע אלא שיוכל ג"כ שיענש הרשע על ידו ויהיה לו מפלה, אבל כשנמלט בזכות אבות אינו רק נמלט ולא שיבא מפלה על הרשע ואפילו בבוא מפלה ממילא על הרשע בהתמלא סאתו אין הוא יכול לראות מפלתו כדמצינו בלוט שהזהירו אל תבט אחריך מאחר שלא ניצל בזכות עצמו אין לו רק מה שנמלט והיה לו נפשו לשלל ואפילו ההצלה היא בשתיקה ולא דרך נס מפורסם ופלא.
40
מ״אוענין זה מצינו שיהיה בגאולה העתידה שאם תהיה ע"י זכותנו אזי יהיה מפלת הרשעים לעינינו ויהיה ג"כ בדרך נסים מפורסמים ופלאי פלאות יותר מבמצרים ויהיה לנו אותן הנסים לשם ולתהלה ותפארת בכל העולם, משא"כ כשתהיה הגאולה רק מצד החסד ומצד השבועה שנשבע לאבותינו והיינו זכות אבות אזי כל הנסים יהיו בתחלה מוסתרים ולא יהיה כ"כ שם ותפארת וגם מפלת הרשעים שתהיה מחמת מלאת סאתם לא תהיה לעינינו. וכ"ז רמז הנביא (צפניה ג, כ) כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, ר"ל שהגאולה תהיה בנסים מפורסמים עד שתהיה לשם ולתהלה, וזהו דוקא בשובי את שבותיכם לעיניכם, ר"ל אם תהיו ראוים לגאולה מצד זכות עצמיכם באופן שתהיה מפלת הרשעים 'לעיניכם' דייקא אז יהיו ג"כ הנסים בפרסום, משא"כ כשתהיה הגאולה רק בזכות האבות אז לא תוכלו לראות מפלת הרשעים וגם הצלחתכם תהיה בנסים מוסתרים בתחלת הגאולה.
41
מ״בוהנה נודע בכתבי האר"י ז"ל (עץ חחיים שער לח' פ"ג) ענין גניבת התרפים שזהו דבר נצחי כי יש שורש למעלה שנקרא תרפים והוא לפעמים נכלל בקדושה ולפעמים הוא נכלל בטומאה, והוא תלוי במעשינו, כי אם אנו זוכים ע"י מעשינו אנו גונבים אותן התרפים לכללן בקדושה ויש לזה כונה בתפלה ליודעים, וכשאותן התרפים בטומאה נשפע להרשעים כל טוב, וכשיש כח לצדיקים ע"י מעשיהם הטובים גונבים התרפים ונכלל בקדושה אז נופלים הרשעים. וזהו עצמו הענין שאמר במדרש (בראשית רבה עד, טז) על פסוק ולבן הלך למקומו, ופירש במדרש שנעשה עני כבראשונה קודם שבא יעקב אליו, וצריך הבנה מאין נמשך לו זה. אלא הענין הוא מצד שאלו הצדיקים שהיו בבית לבן גנבו במעשיהם הטובים השורש ההוא שנקרא תרפים מן לבן משורש טומאתו למעלה עד שאפילו למטה בתרפים הגשמיים שבבית לבן ממש היה להם ג"כ כח זה לגונבם, כי אלמלא לא גנבו למעלה לא היו יכולין לגונבן למטה, ולכן מאחר שגנבו התרפים ירד לבן לדיוטא התחתונה. וזה ברור ואמת בעז"ה בכוונת המדרש.
42
מ״גוהנה המעיין בכאר"י ז"ל יראה איך לבן בטומאה גבוה הרבה ממדריגת יעקב, כי יעקב הוא וי"ו של שם הוי"ה שרומז בתפארת והוא עלמא תתאה, ולבן שורשו בג' ראשונות דקליפה, ובהיותו גבוה מיעקב נראין הדברים שלא נמלט יעקב אלא בזכות אבותיו וכנ"ל, ואע"ג שיעקב אבינו ע"ה נתעלה בקו האמצעי בסוד הדעת שהוא בג' ראשונות ומטעם זה נחלת יעקב בלי מצרים כנודע, מ"מ נראה לי שבהיותו עדיין בבית לבן אפשר לא השיג עדיין מעלה זו ממילא לא נמלט רק בזכות אבותיו. וסמך וראיה לזה, דאם לא כן למה הוצרך יעקב להחבא לצורך הבריחה ולא ברח בפרהסיא, אלא על כרחך שלא נמלט רק בזכות אבותיו דאז צריך ההצלה שלו להיות בנס מוסתר ומכוסה תוך הטבע ולא בדרך נגלה הוצרך הבריחה להיות בהחבא ובגניבה.
43
מ״דוממילא בהיות כן, שלא נמלט רק בזכות אבות א"כ לא היה בידו שיבוא מפלה ללבן על ידו, א"כ קשה איך היה להם כח לגנוב התרפים שעי"ז נפל לבן לדיוטא התחתונה. ממילא יש לומר שזהו עצמו דברי לבן 'למה נחבאת לברוח' ולא ברחת בפרהסיא, אלא על כרחך צריך לומר 'יש לאל ידי לעשות עמכם רע', 'עמכם' דייקא, מצד זכותכם אני יכול להרע לכם כי אני גבוה ממך, רק 'ואלהי אביכם אמש' כו', אלהי 'אביכם' דייקא, ר"ל שלא נצלת רק בזכות אבות, ועתה בשלמא 'הלוך הלכת' שפיר, אבל 'למה גנבת את אלהי' כנ"ל. ואמנם צ"ל שהאמת היה בהיפוך, שיעקב גם שם נתעלה בסוד הדעת לכן היה לו כח זה, רק מחמת שמבואר בכתבים שאותן התרפים אי אפשר להכלל בקדושה רק בסוד גניבה ולכן היה יעקב מתראה מפני לבן כאלו אינו במדריגה גבוה כ"כ ולא יהיה נשמר ממנו ויוכל לגנוב התרפים.
44
מ״הויהיה זה פירוש הפסוק ויגנוב יעקב את לב לבן, תיבת לב ר"ל כחו וחזקו ושרשו דהיינו התרפים העליונים, ומפרש הפסוק ע"י מה היה יכול לגנוב ולא נזהר לבן ממנו, ואמר על בלי הגיד לו כי בורח הוא כי היה מראה עצמו ללבן שאינו כ"כ צדיק ולכן לא הגיד ללבן ג"כ ענין הבריחה ולא ברח בפרהסיא כנ"ל, ממילא לא נשמר לבן מיעקב בשורשו וגנבו. ולז"א לבן מה זה עשית ותגנוב לבבי ממילא מאחר שיש לך כח זה למה נחבאת לברוח הלא היית יכול לילך בפרהסיא והייתי מנשק כו' ולמה תנהג בנותי כו' ועתה הסכלת ר"ל דבר זה נחשב לסכלות שעשית מה שא"צ מה תאמר יש לאל ידי רק בזכות אבות כנ"ל א"כ ועתה למה גנבת כו'. והשיב לו יעקב עם אשר תמצא כו' לא יחיה ר"ל הייתי מוכרח לזה כי אם היית יודע לא הייתי יכול לגנוב כי היית נשמר ודבר זה אי אפשר להעשות רק בדרך גניבה כי ח"ו יוכל להתגבר על הצדיק ההוא ולהמיתו ח"ו לכך הייתי צריך לזה לברוח בהחבא כדי שלא תזהר, והבן היטב והשם יתברך יכפר.
45
מ״ושים כה נגד אחי ואחיך כו'. לשון שים כה אינו מובן, דהוה ליה למימר דבר נא. ויתכן בדרך רמז, כי נודע שדברי האבות דברו למטה ורומזים למעלה וכל דבריהם כגחלי אש, ובדיבוריו אלו שדיבר ללבן כעורך טענותיו נגד בעל דינו באותם הדיבורים עצמם ביטל כחו של לבן מעליו. ויתבאר זה במ"ש בס' קרניים ודן ידין (מאמר י"ב) כי יש של"א קליפות הנקראים בתי"ב ונגדו יש בקדושה שם קדוש כהשי"ם המבטל קליפה ההיא ושם זה בגימטריא שע"ה בסוד ואל קין ואל מנחתו לא שעה. וכשהוא בתוס' יוד כזה יכהשי"ם הוא גימטריא שפ"ה כמנין שכינה אכן מקור השם הוא כהשי"ם וזה סוד ותכסהו בשמיכה כי סיסרא גימטריא של"א עיין שם באורך. עוד כ' שם שהיו שני פריצים בחורבן הבית מסוד הקליפה בתי"ב שם הא' לבן ושם השני נבות בסוד "נהפכה "לזרים "בתינו כו' ר"ת לבן ע"ש. עוד שם כי איוב היה תחלה נדבק בשל"א קליפות ההם בסוד איוב משל היה ונזדכך וביטלם. ובמאמר י"ג ביאר שם כי איוב הוא סוד יעקב ממש מכמה צדדים ע"ש כי הדברים עמוקים.
46
מ״זוממוצא דבר יש לנו לשער כי לבן שמו מוכיח עליו כי היה דבוק בקליפה בתי"ב והוא היה ראש הס"א בזמנו ויעקב אבינו ע"ה שהוא בסוד איוב הוא היה המבטל קליפה זו ולכן הוציא מאתו כל הניצוצות שהיו לו ולכן עבדו תחלה בשתי בנותיו והוציאן מתחת רשותו וכאמרם העוד לנו חלק ונחלה בבי"ת אבינו הלא נכריות נחשבו לו, בבי"ת אותיות בתי"ב, ואח"כ עבד בצאתו והוציא כל הניצוצות מן הצאן כנודע, ולכן יש לומר שעבד ך' שנה כדי לבטל קליפה ההיא ע"י שם כהשי"ם העולה שע"ה כי הוסיף מספר ך' על שנ"ה גימטריא שע"ה אכן לפי שיש עוד תוס' יו"ד בשם זה והיה מהצורך לעבדו עוד אלא מה שהחליף משכורתו עשרת מונים השלים היו"ד ההוא, והנה אח"כ כשרדף לבן את יעקב חשש יעקב אבינו ע"ה פן נשאר בלבן עוד כח מה ומצד מה רודפו לכן ערך טענותיו נגדו. דיבר למטה ורמז למעלה והזכיר עליו שים כה אותיות כהשי"ם לבטל כח הנשאר בו ואמר זה לי ך' שנה ך' ושנ"ה העולה שע"ה בבית"ך אותיות בתי"ב כי הך' הוא כינוי לנוכח ור"ל בשביל הס"א שלך ביטלתים בך' שנה כי עבדיתך י"ד שנה בבנותיך ויצאו מרשותך ושש שנים בצאנך והוצאתי הניצוצות קדושות מהצאן וכ"ז פעלתי בך' שנה העולה שע"ה ואל תאמר עדיין לא עשיתי פעולה עם יו"ד הנוספת ונשאר לך עדיין איזה כח לז"א ותחלף את משכורתי עשרת מונים ונשלם החשבון ולכן אין לך עלי כח של כלום וכאשר דיבר לו דברים האלו נהפך עלי כח של כלום וכאשר דיבר לו דברים האלו נהפך לאיש אחר ונכנע לו, והש"י יכפר. חסלת פרשת ויצא
47