ערבי נחל, וישלח א׳Arvei Nachal, Vayishlach 1
א׳וישלח יעקב מלאכים לפניו, יש לדקדק תיבת לפניו אין לו ביאור. אל עשו אחיו כו' עם לבן גרתי, פירש"י ותרי"ג מצות שמרתי. אין לו ביאור, לאיזה ענין הודיעו זאת, ואחר עד עתה ויהי לי שור וחמור כו', (יש לדקדק דהוה ליה למימר ויש לי שור כו'), ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, ודקדקו המפרשים איך תבוא ע"י דברים אלו נשיאות חן, ויבואו המלאכים כו' וגם הולך לקראתך, יש לדקדק לשון וגם, דבשלמא אם שלחם יעקב למלחמה שייך לומר וגם הוא הולך למלחמה, והרי באמת לא שלחם רק לפיוס ואיך אמר וגם הולך כו', ויירא יעקב מאד כו', פירש"י התקין עצמו לג' דברים לתפלה ולדורון ולמלחמה. ויש לדקדק היכא רמיזא מלחמה בקרא, דהרי בפסוק לא נאמר רק שירא וחלקם לשני מחנות אולי עכ"פ תנצל א', ויקח מן הבא בידו מנחה כו' עד סוף הענין וישב ביום ההוא עשו לדרכו שעירה ויעקב נסע סכותה כו' על כן קרא שם המקום סכות כו'.
1
ב׳ובמדרש (בראשית רבה עה, ב) וישלח יעקב מלאכים לפניו ר' יודא בר סימון פתח מעין נרפש ומקור משחת כו' כשם שאי אפשר למעין להרפש ולמקור להשחת כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע, ר"ל דמעצמו אינו מט לפני רשע כי ה' בסומכי נפשו וכמו שאין מעין נרפש מעצמו, וכמעין נרפש וכמקור משחת כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע, ר"ל כשהוא גורם לעצמו דבר זה כעין מעין שיוכל להרפש ע"י מעשה המקלקלו, א"ל הקב"ה לדרכו היה הולך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב כו' ע"כ.
2
ג׳קודם שנבאר זה נבאר מאמר רז"ל (בבא בתרא י"א.) מעשה במונבז המלך שביזבז אוצרות בשני בצורת אמרו לו כל מה שגנזו אבותיך אתה מבזבז אמר להם אבותי גנזו למטה ואני גנזתי למעלה אבותי גנזו במקום שהיד שולטת ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת כו'. ואגב יבואר פסוק (איוב כז, יט) יכין רשע וצדיק ילבש, ויבואר ג"כ פסוקי קהלת (ב', יח) ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש שאניחנו לאדם שיהיה אחרי ומי יודע החכם יהיה או סכל וישלוט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש גם זה הבל וסבותי אני ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש ע"כ. ויש לדקדק, מה זה דבר חכמה דיבר. גם יש לדקדק באומרו ומי יודע החכם יהיה, מה נפקא מינה לו בזה אם הבא אחריו יהיה חכם או סכל.
3
ד׳ויבואר עוד מאמרם ז"ל (ברכות נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך, יש לדקדק איך לעבוד את ה' ביצר הרע, וגם אם הוא דבר אפשרי לעבוד הש"י גם ביצר הרע מ"מ טוב היה לרחקו לגמרי ולהפרידו מעליו. ואמרו עוד (ברכות ס"א:) בכל נפשך יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ויש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך, ויש לדקדק דהא פסוק זה נאמר בלשון יחיד כאלו לאחד מדבר, וא"כ איך נאמר כי בכל נפשך מדבר מזה ובכל מאדך מדבר באחר. גם יש לדקדק יש לך אדם הוה ליה למימר יש אדם. ונקדים לבאר מאמרם ז"ל (יומא ע"ב:) זכה נעשה לו התורה סם חיים לא זכה נעשה לו סם מות, וצריך ביאור איך יהיה סם מות, ודי לומר שאם אינו לומד לשמה כראוי אינה נותנת לו חיים, אבל איך יגרום מות.
4
ה׳והענין, נודע שיש באדם חומר וצורה, ואין הכוונה שהחומר הוא הגוף וצורה היא הנשמה, כי הגוף הוא רק בשר האדם דהיינו לבוש האדם ועצמות האדם הוא חיותו אשר בקרבו, רק שיש באדם שני מיני חיות נקרא בלשון רז"ל יצר טוב ויצר רע ובלשון מחברים הקדמונים חומר וצורה, והיינו שיש בו שני מיני חיות א' הוא נפש הבהמית דהיינו שיש בתוכו חיות כמו לבהמה ואותו החיות מתאוה לאכילה ושתיה ותענוגי עולם הזה כבהמה וזהו יצר הרע. יתר האדם על הבהמה שניתן בו עוד חיות א' הוא נשמת חלק אלוה ממעל ונשמה זו רואה ואינה נראית כשארז"ל, וניכרת רק מצד פעולותיו תוך האדם שאנו רואין והוא השכל אשר באדם מה שאינו בבהמה, והחכמה הנותן לו שכל והבנה לירא את ה' ולעבדו. וחיות הזה הוא יצר טוב, ונקרא הצורה, והוא השכל, והוא מתאוה ומשתוקק תמיד לרצון בוראנו ית"ש. כך הוא בפרטות כל אדם בעצמו. ובכללות העולם יש אנשי החומר ויש אנשי הצורה, והיינו כי מי שמגבר כח שכלו ועושה תמיד רצון שכלו ונעשה אצלו הצורה עיקרית הוא איש צורה ע"ד שארז"ל (מוע"ק ט.) אנשים האלו אנשים של צורה הם, ואותן המגביהים כח נפש הבהמית שהוא החומר נקראים אנשי החומר בהיותם הולכים תמיד אחרי עסקי עולם הזה.
5
ו׳ונבאר דבר זה קצת יותר. הנה הפילוסופים הקדמונים חכמי אומות העולם בהיותם אינם מאמינים בתורה רק שחקרו בשכלם ונודע להם שיש בעולם בורא ית"ש ובתוך חקירתם דרכו מעט בדרך התורה, אכן מיד נטו ממנו בהיות אין להם מנהיג כאשר לעם בני ישראל שהתורה מנהיגם לבלתי נטות ימין ושמאל, והם שהלכו בדרך שכלם אף שהלכו מעט בדרך האמת מיד נטו ממנו. והענין, כי חקרו בשכלם והבינו ענין השארת הנפש שנשאר חי וקיים אחרי פטירת האדם, ואמרו כי השכל שהוא חיות האדם ונשמתו הוא ניתן לגוף האדם בידו וברשותו וכאשר יקח איש איזה דבר בידו אזי הוא מניחו לכל מקום אשר ירצה, כך הנשמה שהוא השכל והחיות הוא ביד האדם אל אשר יחפוץ יטנו. דרך משל כי השכל שהוא החיות והמחשבה שבאדם בתחלה הוא דבר היולי בכח שיכולין לעשות ממנו מה שירצה, כי בהתחכם האדם באומנות נמצא לקח שכלו ומחשבתו ומניח באומנות, וכשנתחכם בתורה ונותן בה מחשבתו תמיד נותן שכלו שהוא נשמתו וחיותו בתוך התורה, ומי שעוסק תמיד להרבות אוצרות ועסקי עולם הזה נתפזר שכלו וחיותו בעניני עולם הזה וכמאמר החכם המקום יצילני מפיזור הנפש, ומי שעוסק תמיד באכילה ושתיה נותן חיותו בדוממים וצומחים בכל אשר מהרהר שם נותן מחשבתו שכלו וחיותו, ומי שחושב תמיד מחשבת ניאוף נותן נשמתו בניאוף וכן בכל הדברים ובכל הענינים ומי שנותן תמיד שכלו ומחשבתו באלהות ית"ש שם נשמתו וחיותו. והש"י נתן הנשמה תוך הגוף לבלי תאכל נהמא דכסופא, שיהיה לה כפי מעשיה, וניתן הבחירה באדם שיוכל להטות שכלו ומחשבת שהיא נשמתו וחיותו אל אשר יחפוץ, ממילא המשכיל חושב תמיד באלהות ונותן שם נשמתו באלהות שהוא חי וקים ממילא עי"ז יש לו השארת הנפש והוא ג"כ חי וקים, משא"כ מי שמניח שכלו ונשמתו בעסקי עולם הזה דברים נפסדים ממילא נעשה מנשמתו דבר נפסד ואיך יוכל להיות חי וקים מאחר שהאדם נתנו במקום המיתה דהיינו בדברים כלים ונפסדים כל זה חקרו הפילוסופים ודבר זה אמת ויציב.
6
ז׳אכן, מיד נטו מדרך האמת, כי אחרי שנתאמת אצלם הקדמה זו הכחישו במציאות התורה ואמרו איך אפשר שע"י העסק שיעסוק אדם בדיני שור תם ומועד עי"ז יהיה לו השארת הנפש שיהיה חי וקים, וכן כל דיני התורה הלא הם מדברים מענינים כלים ונפסדים ואיך עי"ז יותן נשמתו באלהות, ולכן ברחו הפילוסופים הנ"ל למדבריות והתחילו לעסוק בפילוסופיא אלהות וחקרו והעמיקו להשיג איכות האלהות ית"ש בחושבם שע"י שאינם מהרהרים בשום דבר רק בזה ממילא נותנים שם את נפשם באלהות ית"ש וזה יועיל להם משא"כ עסק התורה לא די שלא יועיל אדרבה יקלקל. כ"ז נשתטו הפילוסופים הנ"ל וילכו אחרי ההבל אחרי שכלם השוטה ויהבלו.
7
ח׳והשיב הגאון גור אריה על קושיתם, כי באמת העוסק בעסקי עולם הזה יפה הם אומרים כי נשאר שם נפשו בדבר כלה, משא"כ העוסק בדיני שור תם ומועד וכיוצא, והרי כל בר דעת כשעושה איזה פעולה אינו עושה זולת לאיזה סבה ותכלית וישוב הדעת, ממילא כוונת עסקו, כי האל ית"ש נתן לנו תורה וצוה שהתם ישלם חצי נזק ומועד נזק שלם ממילא אף שעוסק ומהרהר בשור מ"מ עיקר מחשבתו באלהים חיים שהוא אשר צוה זאת ולשמו הוא עוסק ומעיין בכל זה, וכן בכל דיני התורה כולה, ממילא בא השארת הנפש ע"י התורה שהיא משיבת נפש לשורשה עכ"ד. ממילא יפה ארז"ל שזה לזה שזכה ולומד כך כדי לידע דרכי הש"י וצוויו, משא"כ לא זכה ולומד שלא לשמה, א"כ קושית הפילוסופים במקומה וא"כ התורה לו סם המות ח"ו והבן.
8
ט׳ואמנם בתירוץ גור אריה הנ"ל עדיין צריך להסביר איך הפילוסופים נבהלו במה שרצו שיהיה השארת הנפש ע"י פילוסופיא אלהות ושאי אפשר לשום שלימות בעולם הזה רק ע"י התורה. ונספר לזה מאמר ר"י הלוי למלך הכוזר שכפי הנראה היה ג"כ מכת הללו ושאל לר"י הלוי איך אתם אומרים שבשבת יש אצליכם השראת השכינה היתכן שע"י אכילה ושתיה ושאר תענוגים שאתם עושים בשבת עי"ז יהיה השראת שכינה, ואדרבה, האלהים רחוק מענינים אלו ואי אפשר שיהיה השראת שכינה רק עפ"י הנהגותינו שאנו מובדלים ומופרשים מכל דברי עולם הזה ומדבקים נשמותינו ומחשבותינו באלהות עי"ז נוכל להמשיך עלינו כח אלהי.
9
י׳והשיבו דרך משל, מלך א' רצה באיזה פעם להתארח בעיר א', וכאשר נשמע לבני העיר דבר זה היו שם שרים רבים ונכבדים וכל אחד היה חפץ שהמלך ילין אצלו והלך כל אחד וקישט את ביתו ברוב עשרו כפי יכלתו ובכל כחו וחשב שעי"ז ייטב בעיני המלך ויתארח אצלו והיה מחשב בדעתו בודאי אצלי יהיה המלך, והשר השני עשה עוד יותר וכן כולם כל א' קיבץ כל אשר ביכולתו ופיזר כל הונו ליפות את ביתו כי לא נחשב כל הון ביתו נגד מה שילין המלך אצלו והיה כל אחד מחשב שבודאי אצלו יתארח המלך. אכן המלך שלח פקודה לאותה העיר לאיש אחד שאינו עשיר כלל וצוהו לתקן את ביתו באופן כך וכך שיעמיד במקום זה השלחן ובמקומות אלו הספסלים ודבר זה כאן ודבר זה כאן והכל בדברים פשוטים קטני הערך וכאשר תעשה כך אזי אתאכסן אצלך, ובהגיע פקודה זו נזדרז האיש בשמחת לבבו ככל דברי המלך לא נפל דבר א' מכל אשר צוהו ונתאכסן המלך אצלו. וכראות המלך טוב זירוזו של אותו האיש ושאינו מתעצל בכל ציוויו והבין שמחת לבבו והכנעתו לפניו אזי אחר איזה ימים שלח לו מאוצרות המלך לקשט את ביתו כיד המלך כדי שיתאכסן עוד אצלו. ואח"כ שאלהו האיש מדוע הנחת בתים של כל השרים האלו אשר קשטו ופיזרו כל הונם ונתאכסנת אצלי וביתי ריקן מכל עושר.
10
י״אוהשיבו, כי אלו השרים מצד שקשטו את ביתם היטב אמרו בלבם כי אני ראוי שיתאכסן המלך אצלי מחמת שיפיתי את ביתי, נמצא נותנים גבול וקצבה לכבודי וגדולתי ואלו היו אצלי וראו את כבודי ואת עשרי היו יודעים שאין זה נחשב לכלום לערכי, וא"כ איך אתאכסן אצלם בחושבם שע"י מעט הונם אשר פזרו לכבודי ראוים הם וביתם שאהיה אצלם, לכן בחרתי בך שאתה לא פיזרת שום עושר ואתה מבין ויודע בעצמך שאין אתה כדאי לי רק שעשית פקודתי וציוויי מצד שצויתיך ועל כל פנים יודע אתה שמה שנתאכסנתי אצלך הוא מצד חסדי וענותנותי, ובראותי שאתה נזדרזת במצותי שלמתי לך מביתי כיד המלך שאז תוכל להכין עצמך לכבדני מעט כראוי לפני המלך, משא"כ השרים אלו אף אם כולם פזרו כל הונם אין בזה די לכבדני אפילו מעט מן המעט.
11
י״בוהנמשל הוא שהקב"ה מושב יקרו בשמים ממעל וחפץ להשרות שכינתו על בני האדם, וכאשר נודע זאת לבני אדם עמדו הפילוסופים שהם שרים ונכבדים בעיניהם מצד חכמתם כי נבונותם וקשטו את ביתם שהוא מחשבתם נשמתם וחיותם ודבקו מחשבתם באלהות, וחשבו שעי"ז ממשיכים על עצמם כח אלהי ועי"ז יהיה להם השארת הנפש שישאר נפשם חי וקים. ואמנם סכלים הם, כי איך אפשר שיתן אדם שכלו באלהות כי אם יחקורו כל בני האדם בחקירות ושכליות לא יבינו ולא יהיה להם אפילו השגה מועטת באלהות, כי תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך, וכל מי שיתחכם יותר באלהות אין חכמתו יותר מחבירו, רק שהוא מבין יותר מחבירו שאינו יודע, ממילא אותם הסכלים שדבקו נפשם בחקירות אלהות וטעו לחשוב שעי"ז ראוי שיאיר להם כח אלהי, ובאמת שקר בימינם, כי עי"ז לא יהיה להם השראת שכינה מאחר שחושבים שעי"ז שעושים ראוי שישרה עליהם השכינה, ובאמת שכלם לאפס ואין נגד כבוד הבורא ושכלם קטן מהכיל השגת כבודו אפילו מעט, ואם הש"י ישרה בהם הרי הם יתנו גבול לגדולתו ויחשבו כי באמת כבר השיגו אלהותו וגדלו, ולכן הש"י מרחיקם ומואסם ובחר להשרות שכינתו בעם ישראל בשביל שהם ממעטים עצמם ומכירים שפלותם כמאמרם ז"ל (חולין פ"ט.) על פסוק לא מרובכם. ושלח להם פקודתו היא התורה הקדושה וכתוב בה פשוטי הענינים שיתנהגו כך וכך בכל דיני התורה וביום השבת תתענגו וכאשר אנו עושים זאת למען כבודו ולמען שצונו כך הגם שאלו הדברים הם קטני הערך שהם עניני אכילה ושתיה מ"מ הוא מתאכסן אצלנו ואנו יודעים ומבינים שאין אנו ראוין לזה, וכאשר הש"י רואה איש יהודי שמזדרז במצותיו לבלתי הפרס, אזי יערה עליו רוח הקודש ממרום ואז ע"י רוח הקודש שבא מאוצר המלך יוכל להשיג מעט גדולתו וכבודו ואז יוכל להכין קצת את עצמו שיהיה כבוד לבורא ית"ש והוא האיש אשר ע"י רוח הקודש משיג נסתרי התורה. נמצא אין דרך להשראת שכינה בנפש ולשום שלימות זולתי ע"י התורה והפילוסופים שקר נחלום אבותם הבל ואין בם מועיל עכ"ד.
12
י״גועפ"ז ביארתי פסוק קהלת ז' את כל זה נסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. ויש לדקדק דהוה ליה למימר אמרתי אחכמה ואין אני חכם דאז היה שפיר דבר והיפוכו, ומה אמר והיא רחוקה ממני שאין כאן דבר והיפוכו. אכן הענין הוא, כי ביארו הספרים אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל עשיר בעשרו (ירמיה ט, כ), הענין הוא ע"פ מאמר החכם הנ"ל תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך, א"כ כל מי שהוא חכם יותר אין זה רק שמבין יותר שאינו יודע. והוא בדרך משל משארז"ל (קהלת רבה א, לב) אין אדם מת וחצי תאותו בידו יש לו מנה מבקש מאתים, כי בהיותו עני ואין לו פרוטה אין בא כלל על מחשבתו לעסוק בתענוגי עולם הזה, נמצא די לו במה שיש לו, וכשבא לידו פרוסת לחם הוא אצלו די והותר. אבל כאשר יש לו מנה רוצה להתנהג בגדולה במאכליו ומשקיו רואה שאין זה מספיק לו מבקש עוד מנה, וכאשר יתאמץ להשלים חסרונו וקיבץ עוד מנה ואז לא די לו שלא השלים חסרונו אדרבה הגדילו כי חפץ עתה עוד במאתים, כי עתה ניתוסף עוד במחשבתו גאוה להתנהג כדרך עשירים ממילא נחסר לו מאתים, וכאשר יש לו דרך משל אלף זוז התגדל במחשבתו יותר וחפץ בפלטרין ותענוגי בני אדם ונחסר לו עוד אלף זוז.
13
י״דנמצא בעסק עשירות, כל מה שישתדל להשלים חסרונו נגדל חסרונו. כך בענין החכמה, והשגת כבוד הש"י. כי בתחלה בהיות לא ישים האדם אל לבו לא דעת ולא תבונה אזי מה שידע שיש בעולם בורא די לו בזה ואין לו בדעתו ושכלו שום חסרון, וכאשר יתחיל להשכיל יכיר חסרונו וידע שאינו משכיל באלהות ומשתוקק שיתגדל שכלו ואז ישיג, וכאשר משתדל להשלים חסרונו ומעמיק בחכמה כדי להגדיל שכלו אזי לא די שלא השלים חסרונו אדרבה הגדיל חסרונו יותר כי עבור שנתחכם יותר מבראשונה ממילא יודע עתה שאינו יודע יותר ממה שידע בראשונה שאינו יודע, דהא תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך. נמצא החכם יותר אינו רק שמכיר יותר חסרון ידיעתו, ועי"ז נמשך מדת ענוה כי כל מה שחכם יותר הוא שפל יותר כי מכיר חסרונו יותר. ומזה נמשך שמשה רבינו ע"ה מצד שהיה חכם יותר מכל בני אדם נאמר עליו שהיה עניו יותר מכל האדם אשר על פני האדמה, וזהו אומרו אל יתהלל חכם בחכמתו, כי במה יתהלל אחר שכל שהוא חכם יותר הוא מכיר חסרונו יותר ולפי גודל חכמתו גודל חסרונו, נמצא כל מה שיוסיף דעת יוסיף מכאוב ויגון על חסרון והעדר ידיעתו, ולכן אל יתהלל החכם בחכמתו כמו שאל יתהלל עשיר בעשרו, כי כל עוד שמוסיף עושר ומשתדל להשלים חסרונו יגדל חסרונו יותר כן הענין בחכמה וק"ל.
14
ט״והיוצא מכל הנ"ל, כי בידיעת אלהות עיקר החכמה הוא רק להבין שהאדם רחוק מהשיג בו אפילו מעט מהמעט, באופן שבזה נדחה דעת הפילוסופים הנ"ל שיהיה השארת הנפש ע"י פילוסופיא אלהות שיונח השכל והמחשבה באלהות, דהא זה אי אפשר. ויתכן שיותר שהיה קהלת חכם בכל מדע עלה בלבו בתחלת ימיו מחשבת הפילוסופיא הנ"ל והוטב בעיניו הדבר לדבק נפשו באלהות ע"י פילוסופיא וחקירת אלהות בלי אמצעית התורה, אכן, כשהשכיל היטב בחקירות אלהות והשיג כי סוף כל הידיעה הוא העדר הידיעה אז ראה שדבריהם שקר ואי אפשר לשום שלימות בלי אמצעית התורה. והנה בכל ס' קהלת דיבר אופני השגת שלימות האדם, ולז"א אח"כ 'כל זה נסיתי חחכמה', ר"ל כל השלימות הנ"ל וצורך עניני האדם לשלימות והשארת הנפש נסיתי שיהיה ע"י חכמה ופילוסופיא וחקירת אלהות, אכן 'אמרתי אחכמה' שהייתי סובר בדעתי שאתחכם בידיעת אלהות, ועתה אני רואה 'והיא', ר"ל עיקר החכמה הוא לידע 'שרחוקה ממני'. וישוב תיבת והיא על תיבת אחכמה, ר"ל שאני אמרתי בלבי שאהיה חכם, ואח"כ בחקרי ראיתי שתכלית החכמה הוא הריחוק ממני, וא"כ הבנתי שאי אפשר שום שלימות בלי דיני התורה והעסק בה תמיד וק"ל.
15
ט״זועכ"פ בזה היטיבו אשר דיברו הפילוסופים כי האיש אשר כל ימיו חושב בעסקי עולם הזה הכלה והנפסד נמצא שם נותן נשמתו בדברים כלים ונפסדים. ואמנם, הם חשבו שאותו אדם אין לו תקומה לנפשו ונפשו יורדת למטה כנפש הבהמה, וגם בזה שקר בימינם, כי לא כאשר יראה האדם בשכלו כי האדם יראה לעינים ומה שאנו רואין ע"י התורה הקדושה ודברי חז"ל אשר רוח ה' דיבר בם והורונו רז"ל כי הקב"ה חפץ לבלתי ידח ממנו נדח וכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, ואופן תיקונם, כי במקום אשר נתפזר נשמתם בעניני עולם הזה כשמזדמן שם איש צדיק ועוסק בדברים אלו לשם מצוה ובמחשבה לשם ה' אזי נתעלה גם הנשמה המונח שם. וככה הם דברי הרמב"ם בפי' המשניות על מאמרם ז"ל (יומא ל"ח.) כל מה שברא הקב"ה לא בראו אלא לכבודו, וסיפר שם איך האדם שמשתדל להעשיר ואח"כ ישתדל לבנות לו פלטרין ואח"כ שדות וכרמים גנים ופרדסים הקב"ה הוא המסבב כל זה באופן שאחר מאה או מאתיים שנים יהיה כאן איש צדיק ויצטרך לרפאות גופו באיזה עשב פרטי המצטרך לו וימצא זה העשב באותו הפרדס הרי כל העלות והסיבובים הקרובים והרחוקים האלו עשה הקב"ה לכבודו ע"ש.
16
י״זוהענין למה מנהיג הקב"ה עולמו ככה, וכי אי אפשר היה לרפאות אותו הצדיק בלי פרדסו של זה. רק חסד עליון הוא זה שעי"ז יש תיקון ועליה לנפשו של זה שהרשיע, שיהיה לו השארת הנפש. וזהו מאמר הפסוק (איוב כז, יט) יכין רשע וצדיק ילבש, שסיפר מחסדי הקב"ה כי זה הרשע שפיזר נשמתו בכל הדברים הנפסדים ובעסקי עולם הזה מזמין הקב"ה אח"כ באותן הדברים ובאותן המקומות שישתמש בהן הצדיק, ובמחשבתו שמדבק באלהות נתדבק נשמה זו ג"כ באלהות, ועי"ז יש לו השארת הנפש וחלק לעולם הבא.
17
י״חוענין הזה עצמו מבואר בדברי האר"י ז"ל, שאין לך כל מין מדומם צומח חי מדבר שאין בו נשמות מגולגלות וכאשר הצדיק משתמש בהן לשם מצוה יש להם תיקון, והוא הדבר אשר דיברנו, כי השכל והמחשבה היא הנשמה שבאדם והאדם אל אשר יחפוץ יטנו, ורוב באי עולם פנו אל רהבים עסקי עולם הזה דברים נפסדים ומפזר נשמתו בהם בכל דצח"מ בכל מה שמתעסק ומהרהר שם נשאר הארה מנשמתו וכן בכל מקום שמדבק מחשבתו, ממילא מפוזרים נשמות בכל דצח"מ, וכאשר האדם מת בלי תשובה ותיקון נשאר נשמתו מגולגל בכל דומם צומח חי מדבר וכאשר כבר קיבל עונשו בגיהנם וכל הנגזר עליו אזי הקב"ה ברוב רחמיו מזמין כל מקומות משכן נפשו ליד צדיק ובהשתמש הצדיק בו לצורך עליון ובמחשבה באלהות מעלה לנפשו של זה שם ומדבקה באלהות בשרשה או שמזמין זה הדצח"מ ליד הצדיק ולצורך מצוה לכבוד שבת וכדומה.
18
י״טואמנם כל זה למי שפיזר נפשו והניחה במקומות אשר אפשר להצדיק לבא שם, כגון שפיזר נפשו בעסקי עולם הזה שלא לכבודו ית"ש ונשאר נפשו למטה וכאשר הצדיק משתמש בדברים אלו לשמו ית' יש תיקון לנשמה זו ובקל יוכל לבוא לידי תיקון, כי גם הצדיק צריך להשתמש בכל עניני עולם הזה ובכל דור ודור יש צדיקים. משא"כ מי שהניח נפשו במקומות שאי אפשר לשום צדיק לבוא שם כלל כגון שהיה בעל עבירה והניח נשמתו בגניבה או ניאוף וכדומה בכל עבירות שבתורה והרי הצדיק בורח מהעבירה כמלפני האש נמצא אין ידי הצדיק שולטות כלל במקומות שמונח שם נשמתו של זה ואיך יהיה לזה עליה ותיקון.
19
כ׳אולם לזאת אמרה ילתא דביתהו דר' נחמן בפרק כל הבשר (חולין ק"ט:) מכדי כל מידי דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה אסר נדה כו' בשר בחלב דאסר לן רחמנא היכא שרא לן כוותיה א"ל ר' נחמן לשמעיה זויקו לה כחלא ע"ש. ולכאורה צריך הבנה לאיזה ענין חקרה ילתא זאת וביקשה לידע היתר כל האיסורים עד ששאלה היתר של בשר בחלב, רק הוא אשר דברנו, דאלולי דשרי כוותיה לא היה באפשר שום תיקון לשום בעל עבירה מאחר שהניח את נפשו במקום שאין ידי האדם שולטות כלל ואין הצדיק בא לשם בשום פעם לכן שרא לן כוותיה, לכן בהתגלגל רחמי הש"י על נשמת בעל עבירה שכבר קיבל עונשו מזמין אותו ההיתר ליד הצדיק ועי"ז מעלהו והבן זה. ולכן תיקון הבעל עבירה הוא דחוק ורחוק יותר מתיקון של מי שאינו בעל עבירה רק שהלך אחר תאוותיו כי בזה שולט יד הצדיק בכל שעה, משא"כ זה שבא בהזדמן לעתים רחוקות.
20
כ״אוהענין הזה בעצמו אירע למונבז המלך שהיה צדיק והגיע לידו אוצרות שאצרו אבותיו, וכל ימיהם דבקו מחשבתם ושכלם לאצור אוצרות ושם ניתן נשמתם, וכאשר קיבלו עונשם ונתגלגלו רחמי הש"י עליהם וזימן הש"י שני בצורת ופיזר מונבז כל האוצרות לצדקה לשם ה' ית"ש ובזה היה עליה לנשמת אבותיו. וזהו אשר השיב להשואלים אותו למה ביזבז אוצרות אבותיו שאצרו בחכמתם, וחשבו השואלים שאבותיו חכמו יותר ממנו שהם אצרו והוא ביזבז. והשיב להם דעו והבינו שאני חכמתי יותר, כי אבותי גנזו למטה דייקא, ר"ל שאבותי גנזו את עצמם למטה שנשאר נשמתם באוצרות אלו, ואני גנזתי אותם למעלה, ר"ל שאני העליתי אותם וגנזתי נשמתם למעלה. והוסיף עוד לומר אל תחשבו שאבותי היו בעלי עבירות שא"כ היה תיקונם רחוק מאד, אלא המעלה הוא כי אבותי גנזו במקום שהיד שולטת, ר"ל שלא עשו שום עבירה רק שפיזרו נפשם בדברי עולם הזה ושם יד הצדיק שולטת ועי"ז היה לי יכולת, ואני גנזתי במקום שאין היד שולטת, ר"ל למעלה שהעליתי נשמתם בגבהי מרומים והבן.
21
כ״בוהכלל העולה, כי האדם בעסקו בעניני עולם הזה הנה הדבר לו סכנה גדולה כי מניח שם מחשבתו שהוא חלק וניצוץ מנשמתו ועי"ז מתקלקל השארת הנפש שלו כאמור, לזאת הורה לנו הקב"ה ואמר בכל דרכיך דעהו (משלי ג, ו) וכמבואר בש"ע א"ח (סי' רל"א) שגם בעסקו בדברי עולם הזה יהיה מחשבתו לכבוד הבורא ית"ש, נמצא בכל מה שעושה מניח נשמתו ומדבקה בשורשה באלהים חיים שהוא חי וקים מאחר שאפילו בעסקי עולם הזה שעוסק עושה במחשבת הקב"ה, נמצא אין נשאר אפילו ניצוץ א' מנשמתו בדברי עולם הזה בדומם צומח חי מדבר. משא"כ מי שאינו מתנהג ככה אזי נשאר נפשו מגולגל בדומם צומח חי מדבר או באוצרות שגנז אזי אין לו תיקון זולת ע"י יכין רשע וצדיק ילבש שעושה דבר מצוה בממון ההוא או בנו היורשו כמעשה מונבז. ואולם יש בזה סכנה עצומה כי אם בנו הוא רשע ועושה עבירה באותו מעות אזי לא די שלא תיקן והעלה את אביו אדרבה הורידו לשאול מטה, משא"כ מי שמקיים בכל דרכיך דעהו אינו צריך להמתין על תיקון זולתו שיעלהו.
22
כ״גוזהו מאמר שלמה המלך ע"ה ושנאתי אני את כל עמלי כו', כי אחרי ששלמה המלך ע"ה עשה כל תענוגי עולם הזה כאשר העידו הכתובים עליו וכאשר סיפר על עצמו בס' קהלת ביאר עתה לבל תאמר שעשה זאת לתאוות עולם הזה בלי מחשבות אלהות ע"ד בכל דרכיך דעהו ולא היה בעמלו ועשרו דרך התורה, לזה הודיענו שאינו כך ואמר ושנאתי אני את כל עמלי שאני עמל תחת השמש, ר"ל מה שאני עמל ומאסף עניני עולם הזה שיהיה תחת השמש ר"ל בלי דרך התורה זה אני שונא שאניחנו לאדם שיהיה אחרי, ר"ל שבהיותי עושה ככה א"כ אי אפשר שיהיה תיקון לנפשי רק באופן שאניחנו לאדם שיהיה אחרי שהוא יתקנני וזה אינו טוב שאהיה מוכרח להמתין על תיקון זולתי, ולא עוד אלא שיש סכנה עצומה בדבר ומי יודע החכם יהיה או סכל, ר"ל שמא יהיה רשע וישלוט בכל עמלי שעמלתי ושחכמתי תחת השמש, 'ושחכמתי' דייקא, ר"ל שהנחתי חכמתי תחת השמש, ר"ל בדברים שהם למטה מהתורה וישלוט בם הרשע וא"כ לא די שלא יתקן אדרבה יקלקל. לכן וסבותי אני, ר"ל כי הסכמתי בדעתי ליאש את לבי על כל העמל שעמלתי תחת השמש ר"ל בכל עמלי ליאש את לבי ממה שהוא תחת השמש אלא עשיתי כל הענינים ע"פ דרך התורה ולא אצטרך לתיקון זולתי.
23
כ״דהכלל העולה שיש בפרטות בני האדם בכל איש ואיש חומר וצורה דהיינו שכל ונפש בהמיות, וכן בכללות יש אנשי חומר ואנשי הצורה, ואנשי החומר יש להם תיקון ע"י אנשי הצורה כאמור בפיוט של סכות למשוך אלה את אלה, ואופן התיקון כאמור שע"י שהניח האיש את שכלו תוך נפש הבהמית ובהשתמש הצדיק בנפש בהמיותו לצורך גבוה ובמחשבה קדושה ע"ד בכל דרכיך דעהו נמצא שאז מעלה את הנפש הבהמיות של עצמו למקום גבוה עי"ז ממילא כשמתקן בדרך פרט להעלות הנפש הבהמיות של עצמו אזי ממילא יוכל להעלות ג"כ נשמות אחרים בהיותם מונחים תוך נפש הבהמיות והוא מעלהו.
24
כ״הואמנם יש ב' מיני צדיקים, הא' אשר מרחיק נפש הבהמיות מעל עצמו מכל וכל ואינו עושה רק הטוב שמצד השכל, והתאוה הבאה מצד החומר מרחיקה מעליו. והשני אשר יאחז גם בזה ומשתמש בכל אשר יתאוה, רק שעושה במחשבה רצויה ע"ד בכל דרכיך דעהו. והנה גם שהראשון בטוח יותר מהכשל מאחר שאינו עושה רק רצון השכל, והשני אינו בטוח מהכשל כי צריך להזדרז הרבה בזה, וזה ממלחמת היצר הרע להכניע תאותיו במה שהוא מתאוה למלא תאותו והוא יעשה תאוה זו עצמה בשביל כבוד הבורא ובמחשבה קדושה ע"ד בכל דרכיך דעהו, ממילא בהיות עסוק עכ"פ בדברים חומרים ג"כ הגם שתחלתו באונס ואין בו מילוי תאוה רק לשם מצוה מכל מקום יוכל היצר הרע שהוא נפש הבהמיית להתגבר עליו במלחמה זו באופן שיהיה אח"כ סופו ברצון ובכוונת מילוי התאוה ואז לא די שלא הפך החומר לצורה אדרבה נהפוך הוא הפך הצורה לחומר כאשר בא בתחלת דרוש הזה שהניח שכלו ומחשבתו בעניני עולם הזה, נמצא הראשון בטוח יותר מהכשל.
25
כ״וואעפ"כ השני עדיף מהראשון בב' דברים, הא' במה שנוגע לעצמו, והב' במה שנוגע לאחרים. אם במה שנוגע לעצמו, כי זה שאינו עושה רק מה שבא מצד השכל והענינים הבאים מצד הנפש מרחיקם מעל עצמו לגמרי, א"כ הגם שהניח שכלו ומחשבתו באלהות ויש לו השארת הנפש מ"מ עדיין חיות השני שלו שהוא נפש הבהמיית לא הועלה תוך מקום שיהיה לו חיות וקיום תוך האלהות, משא"כ זה שמשתמש גם בעסקי נפש הבהמיית וכוונתו לאלהים חיים ומלך עולם ממילא העלה גם נפש הבהמיית שלו לתוך מקום השכל. ואם במה שנוגע לאחרים כי זה שאינו משתמש כלל בנפשו הבהמיית אין מעלה לשום רשע, משא"כ זה שעי"ז שמעלה נפשו הבהמי בדרך פרט אזי גם בכללות האנשים מעלה נשמות בני האדם המונחים בנפש הבהמיי ועי"ז יכול להחזירן למוטב.
26
כ״זוזהו שאמר בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע כו', ר"ל לבלי תהיה ממין הראשון רק ממין השני אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך ויומשך מזה הפעולה בכל נפשך ובכל מאדך, וארז"ל יש 'לך' אדם דייקא, ר"ל שתהיה לוקח נפשות במה שיהיה עליה לבני אדם על ידיך, כי במה שתתעסק בדבר הנמשך מנפש הבהמיית בדבר הנוגע לגוף ממילא יש לך אדם שגופו חביב עליו ממילא מונח נשמתו בתאות הגוף ותעלהו, וגם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו והניח כל מחשבתו ונשמתו בממון ובאוצרות שעסק ואצר ובהתעסקך בעניני ממון אזי תעלהו, משא"כ בהרחיקך עניני היצר הרע מכל וכל לא תוכל לפעול דבר זה והבן.
27
כ״חואמנם צריך בזה להתבונן מאד ולשום עיניו על דרכיו, כי מלחמה גדולה היא, וכשם שכשהוא הולך למלחמה על היצר הרע לוקח כל חיצי תאותיו להכניעם תחת השכל והקדושה ושיתעלה למקום השכל, כך היצר הרע הולך תמיד למלחמה עליו ורוצה להכניע השכל תחתיו ומאחר שהוא עוסק ואינו מושך ידיו מכל וכל מדברי תאותיו אינו רחוק מהכשל. לכן צריך מאד להתחזק המתנהג כך ולהגביר כח שכלו עד מאד עד שיכניע כח התאוה לגמרי, ואז בהכניע אצלו כח הבהמי אז נתעלו ג"כ נשמות אחרים ונכנעים תחתיו ותחת הקדושה ויכול להחזירן למוטב וכאמור.
28
כ״טוזהו ברצות ה' דרכי איש, 'דרכי' דייקא, ר"ל ששני דרכיו רצוים לפני ה' שעובדו ביצר טוב וביצר הרע וכבר הכניע היצר הרע והעלהו לתוך הקדושה אזי גם אויביו ישלים אתו, שאז אויביו שהם הרשעים נכנעים תחתיו ויכול להחזירן למוטב בהיות יש לאל ידו להעלות נשמתן. וזה הענין אירע באנטונינוס ורבי שזה היה מיעקב וזה מעשו, ואיתא בספרים יעקב מרמז על הצורה ועשו על החומר הן בדרך הכלל והן בדרך הפרט והכניע רבי לאנטונינוס כנודע, וזה בא מחמת שאמר רבי שלא נהנה מעולם הזה אפילו באצבע קטנה והוקשה להתוס' הא ארז"ל (ברכות נ"ז:) זה רבי ואנטונינוס שלא פסקו מעל שלחנם כו', ולדברינו הנ"ל אדרבה, אין זה סותר, כי עבור שנשתמש בכל עניני עולם הזה לשם הקב"ה אז גם אויביו השלים אתו והכניע לאנטונינוס שהוא החומר והחזירו למוטב, ומה שאמר שלא נהנה מעולם הזה אתי שפיר, 'מעולם הזה' דייקא, לפי שהכל עשה לצורך גבוה אבל לא עלה בלבו בשום פעם שום כוונה לתאוות עולם הזה עבור התאוה בעצמותה, ולזה דקדק הפסוק שני גוים בבטנך וארז"ל (עבודה זרה י"א.) אלו אנטונינוס ורבי כו' ועי"ז ורב יעבוד צעיר וזה רמז על אנטונינוס ששימש לרבי כעבד וזה היה ע"י שלא פסק משלחנם כו' והבן.
29
ל׳אמנם, אם בהיותו עוסק מתחלה בעניני עולם הזה לצורך גבוה דממילא היה זה נחשב שלא נהנה מעולם הזה אפילו באצבע קטנה וכנ"ל ועי"ז נכנעו שונאיו ויש כח בידו להחזירן למוטב, אם אח"כ נתגבר היצר הרע עליו ועסק בתאוות לרצונו לתאותו אזי נתגבר כח נפש הבהמי עליו ומושך השכל ג"כ לנוח עליו ועי"ז יכול שונאו להתגבר עליו ועי"ז צדיק מט לפני רשע, והיותו נהנה משלו כי נהנה מעולם הזה לצורך תאותו מותרות עולם הזה הוא חלק הרע, ולכן צדיק שנהנה משלו דהיינו מותרי עולם הזה יוכל ח"ו שונאו הרשע להתגבר עליו. ותיקון לזה צוה הש"י בענין שעיר המשתלח שביאר שם בזוהר הקדוש (זהר ח"ג ס"ב:) שהוא כענין המנחה ששלח יעקב לעשו והוא דורון לחלק הרע וכענין תשלומין לו עבור מה שקיבלו ונהנו ממותרות השייך לו וע"י תשלומין אלו נסתלק ונבדל חלק הרע מישראל ונשארים ביחידות על הש"י ולכן אח"כ בא לישראל קדושת חג הסוכות יעוי"ש בזוהר הקודש באורך.
30
ל״אוהנה בתחלה עשה יעקב אבינו ע"ה חלוקה עם עשו שזה נטל עולם הזה וזה עולם הבא, ממילא משמע כמו שאין לעשו אפילו מעט מעולם הבא כך אין ליעקב אפילו מעט מעולם הזה, הרי שבתחילה רצה יעקב אבינו ע"ה שיהיה במדריגה הראשונה שיתפרש לגמרי מתאוות שמצד הנפש. ואמנם אח"כ בהשיגו דרכי התורה ע"פ רוח הקודש אשר בקרבו ראה כי צריך לעבוד בכל לבבך דהיינו ביצר טוב ויצר הרע בכדי להעלות נשמות בני אדם הנפזרים, הנה ישב בבית לבן ורעה צאנו ושם שמר תרי"ג מצות ושם קיבץ ג"כ קניני עולם הזה ונתעסק בדברים גופניים בחשבו עפ"ז להעלות את לבן בהיותו עובד ה' בבית לבן במקומות אשר נשמתו מפוזרת וכענין מונבז וכן על ידי עוסקו בדברי עולם הזה לאסוף הון שור וחמור וכדומה, אכן לא הועיל ונתאחר כמה שנים שם ולא הועיל בהיות לבן בטומאה ממקום גבוה מנגד מקומו של יעקב שהיה אז בקדושה כמ"ש בפ' ויצא ע"ש. והנה, עשו, עם היותו רשע היה ציד בפיו לרמות ומרמה אהב לגנוב לבות בני אדם לומר עליו שהוא כשר, ובמה שהיה שונא ליעקב היה כוונתו רצויה לפני בני אדם מאחר שעשה חלוקה עמו שיקח הוא עולם הבא לבד, נמצא אין לו שום חיבור עמו ואיך יעלהו ואיך יחזירו למוטב, ורימה כך לבני אדם להגיד להם שזה סבת שנאתו, ויעקב אבינו ע"ה באמת רצה להעלותו אולי יחזירהו באמת למוטב ושישלים עשו עמו ויכנע תחתיו, וזה אי אפשר רק ברצות ה' דרכי איש כנ"ל. לזה בתחלה נלחם יעקב אבינו ע"ה עם חומר של עצמו ושלח חיצי שלוחי השכל ומחשבותיו המכונים בשם מלאכי בשר ודם אל הנפש להלחם עד שהכניע בדרך הפרט הצורה אל החומר, ואח"כ שלח מלאכים ממש בדרך הכלל הצורה להחומר דהיינו יעקב לעשו להלחם להכניעו תחת הקדושה, נמצא שתי הדיעות אמת במדרש חד אמר שלוחי בשר ודם וחד אמר מלאכים ממש, ושניהם אמת וכאמור.
31
ל״בוזה וישלח יעקב מלאכים 'לפניו' דייקא אל עשו אחיו, ר"ל בדרך פרט לפניו ממש ואצלו שלח המלאכים להכניע, ואח"כ ארצה שעיר שדה אדום לעשו ממש להכניעו, ויצו אותם שיאמרו אליו לבלי ישנאהו עוד כי יוכל להעלהו ולתקנו כי אע"פ שמתחלה לקח לחלקו עולם הבא לבד עתה לא כן עמדי כי עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי בבית לבן לתקנו כענין מונבז, אך ואחר עד עתה כי כ"כ נתאחרתי עבור זה ולא העליתיו אבל אני רציתי להעלהו. וביאר ע"י מה יעלהו ואמר ויהי לי שור וחמור צאן כו', ר"ל שעסקתי בעניני עולם הזה ואני מעלה במחשבתי שור וחמור צאן כו' נמצא בהנהגה זו אוכל לתקן אותך, ולזאת אשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך כי על ידי כן לא תשנאני עוד כי אכניע חומרך תחת הקדושה ואחזירך למוטב, וישובו המלאכים ויאמרו באנו אל אחיך בעניני מלחמה להכניעו אבל וגם הוא הולך לקראתך להלחם כי לא הכנעתו. ובראות יעקב אבינו ע"ה שלא הכניעו חשד בעצמו כי לא בכח גבר במלחמת עצמו, כי אילו ברצות ה' דרכיו אזי גם עשו היה נכנע, ומסתמא כיון שלא נכנע עשו ודאי גם אצלו נפש הבהמיית גברה ונהנה מעולם הזה. ולכן ויירא יעקב מאוד, בראותו שלא נכנע עשו אזי ירא פן יתגבר עליו וגם ויצר לו על עצמו, שחשד עצמו שנכשל בעסקי עבודת ה' ושנטה מן הדרך ונהנה מעולם הזה כאמור.
32
ל״גולכן, ע"י פחד זה הוצרך לשלוח מנחה לעשו, והוא מענין שעיר המשתלח כנ"ל והבן. ולכן לקח מן הבא בידו, כענין שעיר המשתלח שבא על ידי גורל, וכענין אליהו שאמר לנביאי הבעל (מל"א יח, כה) בחרו לכם הפר כי לא רצה למסור להם בידיו לעכו"ם והבן. ממילא ע"י המנחה נפרש מכל חלקי הרע והחומר ולא נשאר רק הצורה לבד. לז"א הפסוק אח"כ ויותר יעקב לבדו, ר"ל שאחר שליחות המנחה נשאר השכל לבד, ולכן אח"כ בהפרדו מעשו אמר ויעקב נסע סכותה כו' על כן קרא שם המקום סוכות, שהוא מענין חג הסוכות שאחר יום כיפור והבן, וע"ש בזהר תראה מבואר כ"ז בדבריו.
33
ל״דואמנם, הגם שיעקב אבינו ע"ה חשד בעצמו שלא הכניע השכל להנפש ועבור זה הוצרך לשליחות המנחה, מ"מ האמת הוא שיעקב אבינו ע"ה היה צדיק גמור רק מה שלא הכניע את עשו להחזירו למוטב זה בא מרשעתו של עשו, כי בשלמא אם הרשע עצמו רוצה שיחזירנו הצדיק מדרכיו רק שהוא משוקע מאד ורוצה שהצדיק יכניעו ויעלהו ויתקנו אז יש כח ביד הצדיק להעלותו ומחזירו למוטב, משא"כ עשו שהלך לדרכו דרך הרע ולא רצה כלל שיתוקן ויתעלה למוטב הגם שבפיו אמר שרצה מ"מ בקרבו שם ארבו והוא היה מחזיק בטומאתו וחפץ ברשעתו. וזהו דברי המדרש כשם שאי אפשר כו' כך אי אפשר לצדיק למוט לפני רשע כי אדרבא הוא מכניעו ומחזירו למוטב, וע"י מה לז"א כשם כו' כך צדיק ממיט עצמו לפני רשע, ר"ל שמכניע שכלו ומחשבתו בסוד הקטנות לעסוק בעניני עולם הזה והוא בשביל הרשע להעלותו וזה צדיק ממיט עצמו לפני רשע ובזה יש לו תיקון, ואולם מאי טעמא לא נתקן עשו א"ל הקב"ה לדרכו היה מהלך שהיה עשו מהלך בדרך רשעו ולא רצה שום תיקון ואת משלח אליו כה אמר כו' להודיעו שיכול להתתקן והרי הוא לא רצה כלל ואלו רצה באמת היה מתוקן והבן.
34