ערבי נחל, יתרו א׳Arvei Nachal, Yitro 1
א׳תקסג
1
ב׳וישמע יתרו כו' את כל אשר עשה אלהים לפרעה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים, יש לדקדק בלשון כי הוציא שמשמעו נתינת טעם, ולפי טבע הלשון היה לו לומר אשר הוציא. וברש"י מה שמועה שמע ובא קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, צווחו קמאי למה בחרו באלו הב'. ותו, דבקרא נזכר מילי אחריתי. ויספר משה לחותנו כו' על אודות ישראל את כל התלאה אשר מצאתם בדרך ויצילם ה', יש לדקדק, מאי על אודות ישראל, מי לא ידע שבשבילם עשה הנפלאות, ותו שסיים התלאה אשר מצאתם כו' ופירש"י על הים ועמלק ואין בכאן סיפור רק הצלה ומדוע לא סיפר גם ממופתים הגדולים והנוראות שהיו לפרעה וכמשמעות התחלת הפסוק אשר עשה ה' לפרעה כו'. ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים, אשר הציל אינו מובן, דהוה ליה למימר ואשר הציל, וגם הוא כפל.
2
ג׳עתה ידעתי כי גדול כו' כי בדבר אשר זדו עליהם. וצריך לדקדק במ"ש עתה, דאם מתחלה היה ח"ו מסופק שמא יש גדול ממנו ח"ו איך נתברר לו עתה. גם כי בדבר אשר זדו אינו נתינת טעם כלל, ובתרגום ארי כפתגמא דחשיבן למידן ית ישראל ביה דנינון מאי דחשיבי, משמע שלא היה רק מחשבה וכן כתב רש"י ז"ל כתרגומו במים דמו לאבדם כו' דלשון דמו נמי פירש שרצו ובאמת הא כבר עשו והשליכו ליאור. ותו לשון למידן תמוה, כי אם המלך או בית דין ידונו איש למיתה ויהרגוהו שייך לומר לשון דין ומשפט, משא"כ אם יקום איש על רעהו ורצחו נפש יתכן לומר זה הרג לזה ולא לומר שדן אותו, וכן ארז"ל (יבמות מ"ט:) מנשה הרג את ישעיה וביארו אח"כ מידן דייניה וקטליה, הרי כי מעיקרא לא אמרו לשון דין אלא כרוצח בעלמא, ואם כן בשלמא אח"כ שייך לומר ביה דנינן כי הדבר על פי דין ומשפט, אבל לשון למידן אינו מובן. וברש"י יש לדקדק כפי הכללים שביארו המפרשים בלשון רש"י ז"ל כ"מ שכ' כתרגומו אזי התרגום סותר העברי. וצריך לדקדק ענין הסתירה בכאן, ותו שסיים רש"י זדו הרשיעו כמו כי יזיד איש ולכאורה שזהו ביאור אחר מהתרגום.
3
ד׳לבאר זה, הנה ידוע, עם היות שכל מעשים טובים שעושה האדם נוגעים ומתקנים ומזככים עולמות הקדושים, מ"מ הוא ית"ש אין נוגע לו כל אלה אלא ע"י שידע שלא עשה מאומה כי הוא תכלית הידיעה שנדע שלא נדעך והארכתי מזה במ"א עיין בפ' וישלח ובפ' בהר, וכמש"ה (איוב לה, ז) אם יצדק מה יתן לך והבן, ולא עשה ה' כל אלה רק שיהא לאדם מקום עבודה אליו ית"ש לבלתי יאכל נהמא דכסופא. אבל הוא ית"ש אין צריך לכל זה, ואם ח"ו יעשה אדם עבירות, אמת שפוגם בעולמות ומלואם, אבל הוא ית"ש מאתו לא תצא הרעות ואין מעניש על זה כי הוא בידו לתקן הכל ואין נוגע אליו ח"ו שום פגם כי הוא ית"ש המציא הכל ונעלם מהכל. וכן במעשה המצות לא יקבל תועלת ח"ו, וענין השכר והעונש הוא רק על הבחירה שבחר האדם לנפשו, אבל בתי דינים שבעולמות מהם נמשך הטוב או ההיפוך מצד עצם המעשים כי הם הם המקבלים תיקון או הפסד ח"ו ואין בידם לשנות כלום כי הכל ניתן ביד האדם לתקן או להיפוך.
4
ה׳ועם זה נבין מה דקי"ל (בבא מציעא י:) אין שליח לדבר עבירה ואין המשלח חייב בדיני אדם רק השליח, ובדיני שמים יענש גם השליח כמבואר בש"ס ובחושן משפט. ואמנם בדיני ה' לבדו לא יתחייב רק המשלח כשיהא השליח אנוס מהמשלח, משא"כ בדיני אדם דמבואר בבבא מציעא פ"ק לחד לישנא אפילו היכא דהשליח לא היה בגדר דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אמרינן אין שליח לדבר עבירה. וטעם הדבר, כי בדיני אדם העונש הוא רפואה ותיקון על העון וכל רפואה כפי חולי הנמשך מעון מיתת בית דין או מלקות וכדומה, ולכן אם יאמר אדם לחבירו לך ושבר רגליך אף אם בזרוע כחו יכריחו על כך מ"מ המשלח רגלו שלם ואין צריך רפואה והשליח רגלו שבור וצריך רפואה, ולכן בדיני אדם אין נענש רק השליח, משא"כ בדיני שמים שהם קיבלו פגם מעשה זו ועם זאת יענישו שניהם כי מבין שניהם יצא הנזק. ואולם ה' בעצמו ית"ש שאם יחטא אדם מה יפעל לו ומה שקלקל זה במעשיו בידו לתקנם בלי שום עונש רק העונש על הבחירה לבדו שבחר ברע, ממילא השליח כיון שהוא אנוס מהמשלח שידו תקיפה עליו אף שעכ"פ קלקל עצמו ושורשו ומדרגתו הנה ה' יתקן הקלקול ההוא והעונש אין עליו כיון שהוא לא היה לו בחירה הרעה, אבל המשלח אף שלא קלקל כלום מ"מ יקבל עונש על הבחירה וק"ל.
5
ו׳ובזה מתורץ ענין פרעה ומצרים שצוה כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, והוא לא עשה מאומה רק שלח שלוחים, וגם צוה להמצרים שהם לא יעשו בעצמם רק היתה הגזירה שישראל עצמם ישליכו הבן הילוד, ועשה זאת בכוונה כדי שיחול העונש עליהם ולא עליו ועל עמו מטעם אין שליח לדבר עבירה ואף שיד גזירתו תקיפה עליהם מ"מ בדיני אדם אין חייב רק השליח, ואם כן למה נטבעו אח"כ בים וקיבלו כל המכות הלא באמת המשלח פטור והשליח חייב. ובאמת מצינו כן במדרש שטען עוזא שר שלהם כלום הטביעו בני מבניך כו' וכפשוטו תמוה איך אמר דבר שהוא שקר ידוע שהרי באמת הטביעו, אלא הכוונה להנ"ל, כלום הטביעו 'בני' דייקא, והלא הם עצמם עשו זאת ואין שליח לדבר עבירה ועיין בדרוש לשה"ג תק"נ, ובאמת היא קושיא אלימתא שהרי כל דרכיו משפט, אלא לפי שגאולת מצרים היה ע"י הש"י לבדו אני ולא מלאך כידוע ובדיני ית"ש אין חייב רק המשלח לפי שהעונש מאתו ואינו על הפגם רק על הבחירה וכאמור.
6
ז׳ובזה יבוארו פסוקי פרשתן אמר וישמע יתרו את כו' שעשה להם כל הטובות, אף שמצד הדין היה ראוי העונש לחול עליהם ולא על מצרים, והטעם כי הוציא ה' דייקא כו' ובדינו העונש רק למשלח, ולז"א רז"ל מה שמועה שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק כי בקריעת ים סוף היה הקטרוג הנ"ל שהעונש לשליח וכנ"ל, וכן מלחמת עמלק היה ע"י קטרוג זה שמצאו המקטרגים, והכל לא הועיל, עבור שיציאת מצרים היה ע"י הקב"ה בעצמו ומזה היה ליתרו מופת חותך כי הוא סבה ראשונה אשר אין לו סבה ומטעם זה אין פגם נוגע לו ית"ש ואינו מעניש רק על הבחירה ולכן העונש על המשלח לבד ועי"ז בא מיד.
7
ח׳ולז"א ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל, ירצה, על אודות העון שעשו ישראל העניש לפרעה ולמצרים, וגם סיפר לו את כל התלאה אשר מצאתם בדרך, פירש"י קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ר"ל סיפר לו שבאמת מצאם תלאה ע"י קטרוג זה שהעונש מגיע לשליח לבד בדיני אדם או עכ"פ לשניהם בדין שמים ויצילם 'ה'' דייקא, שדין שלו שהעונש רק למשלח כאמור.
8
ט׳ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים וגם ומיד פרעה אשר פרעה זה הציל את העם מתחת יד מצרים, ר"ל שהוא צוה שלא יגעו מצרים בישראל רק ישגיחו שישראל עצמם יעשו זאת בכוונה זו שיגיע העונש עליהם ואף על פי כן הצילם ה' והטיל העונש על המשלח, עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים שהוא סבה ראשונה, ואמר הוכחתו על זה כי בדבר אשר זדו עליהם, משמעו שנענשו מצרים מדה כנגד מדה, ואין זה מובן, כי איך יורה זה על ענין המבוקש היותו גדול מכל אלהים, לכן בא התרגום לבאר פירוש אחר שלא כפשט משמעות הלשון אלא ארי כפתגמא דחשיבי למידן ית ישראל, ר"ל במעשים אלו אשר עלה במחשבת מצרים שית"ש ידין ויעניש את ישראל עליהם, ביה דנינון, שנענשו הם, מזה מוכח שהוא ית"ש סבה ראשונה.
9
י׳וזה שכתב רש"י ז"ל בדבר אשר זדו עליהם, והוקשה לו כנ"ל איך יש מזה הוכחה על האמור, לכן כתב כתרגומו, ר"ל שסותר את העברי במים דמו לאבדם, ר"ל שהמצריים חשבו שהשי"ת יאבד לישראל במים שידונם על השלכת הבנים ליאור והם נאבדו במים שהעונש על המשלח ומזה הוא הראיה. ולפי שכתב רש"י ז"ל תיבת כתרגומו שהכוונה שמשמעות פשט הכתוב אינו כך ובל יקשה מדוע לא נפרש כך גם במשמעות הכתוב, לכן סיים רש"י זדו הרשיעו כמו כאשר יזיד איש, ור"ל שנענשו מדה כנגד מדה ולפ"ז אין ביאור להוכחת יתרו, לכן צריכין לפרש כתרגומו וסותר משמעות העברי ודו"ק. ועיין עוד בביאר פסוקים אלו בדרוש לפ' בלק תקס"ו.
10
י״אויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב ויאמר משה לחותנו כי יהיה להם דבר בא אלי כו'. דקדקו המפרשים באמרו בא אלי ולא אמר באים אלי. ובדרך הלציי אמרתי כי נתטפשו בעו"ה המון העם ולא יאמינו בהדיין שידין דין אמת כפי התורה ולא יטה ימין ושמאל אפילו בעד כל הון, וחושבים בדעתם שהדיין כאשר חפץ עשה יעשה, ובראותם שהדיין אינו מקבל שוחד עדיין הם חושבים שהדיין יחנן וירחם את אשר ירחם ומי שיעלה רחמיו בלב הדיין זוכה בדין או מי שהוא בעל דברים למען תפוס את הדיין בלבו עליו ירחם. ולזאת ככה הם עושים, כששני אנשים צריכין להתדיין מקדים א' מהן ובא לדיין לבדו ורוצה לספר לו כל המאורע בכדי להטעים דבריו אליו ולהעלות רחמים בלבו עליו, אך יודע הוא שאין הדיין רוצה לשמוע טענת בעל דין א' בלי חבירו לזאת יושב אצל הדיין כל היום ומסבבו בסיפורים ודברים ומבטלו מעבודתו ולימודו ומסבב עד שהגיע לצרתו ומספר המעשה לפניו מבלי משים הדיין אל לבו כלל שזה רוצה להתדיין עמו ואח"כ בערב בא לביתו ובבוקר הוא שב אל הדיין שנית ומספר לו צרתו ומגיד לו אמת יודע אני כי אי אפשר לך שתעזור לי בזה אך דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים ואותך ראיתי צדיק לפני מכל אנשי עירי לפניך אשיחה מר נפשי וככה עושה כמה ימים לישב כל היום אצל הדיין להרבות דבריו אליו.
11
י״בויהי כי ארכו לו הימים וישקף השוטה ההוא בפניו של הדיין ונדמה לו שכבר נתמלא הדיין רחמים עליו אח"כ בא אליו ואמר לו אדוני דע לך שבני אדם מפתים אותי שאתבענו לדין לפניך כי צדיק אתה ולא תשא פני כל כופר ודאי תעשה לי משפט, והגם שלא אתבענו מיד מ"מ אחר איזה זמן לכשאפנה אתבענו לדין לפניך ואין הדור יתום שאתה שרוי בתוכו ובידך מקל ורצועה להציל עשוק למה לי לוותר לרשע כזה.
12
י״גוכשמוע הדיין דבר זה מר לבו בקרבו איך זה סידר טענותיו לפניו הרי פסול ליה לדיניה, ואמנם יודע כאשר לא יזדקק לדינם ילך זה במקום אשר לא כדת כי לא יבוש בזה כי ימצא מענה שהוכרח לזה לפי שהדיין הקבוע לא רצה להזדקק לו ולכן אי אפשר להדיין לומר אליו פסילנא לך לדינא, ואף על פי כן רצונו שלא יבואו כלל לדין, ומהו עושה מתחיל לטעון עמו ואמר לו וותר נגדו כי גם לפי דבריך בסיפור המעשה שספרת לי יש ג"כ לשכנגדך זכות כך וכך ומי יודע עוד מה יטעון הוא ומיד מתחיל זה לפלפל עם הדיין לסתור הזכותים שאמר ואומר לו מה שאמר אדוני מי יודע מה יטעון הוא דע אדוני שאי אפשר בעולם שיכחשני אפילו דיבור א' ואם יכחיש ודאי הוא פושע ישראל ופסול לעדות ושבועה והדיין שותק ומה לו לעשות ונדמה בעיני הסכל ההוא שכבר הדיין הוא שלו ומיד הולך לבעל דינו ואומר לו נרד לדין.
13
י״דאכן הבעל דין הוא ג"כ סכל כמוהו ואומר איך ארד לדין ופני הדיין לא פללתי ומתחיל להשמט מהתובעו לומר אין פנאי עתה ואחת שאלתי תמתין לי ימים אחדים עד אקח מועד ודאי לא אברח מדין תורתנו הקדושה ואומר בלבו ביני ביני אקנה לי הדיין שיתמלא רחמים עלי, ומיד הולך הוא אל הדיין ומתחיל לסבבו בסיפורים, אכן הדיין בראותו משכים לפתחו יודע הוא על מה רץ אליו ואומר בלבו למה יטריחני זה בסיבובים כמה ימים קודם שיספר לי ויבטלני מלימודי ומיד אומר לו הדיין ודאי באת אודות התביעה שיש לפלוני עליך וזה משיבו ידע אדוני מזה כבר דע לך אדוני שהוא פושע ישראל ועשה לי כרשע ואני היה בלבי לתבעו וקדם הוא ותבעני ואם ירצה אדוני אספר לו גופא דעובדא והדיין חושב כיון שכבר הטעים לי התובע טענתו מותר לי לשמוע גם את זה ויאמר לו ספרה נא לי ויספר לו.
14
ט״וואמנם הדיין חפץ שלא ידונו כלל, ומתחיל לטעון עם זה הנתבע ואומר לו אפילו לפי דבריך יש לך חוב כך וכך ומכל שכן כשיספר הוא ודאי יהיה לך חובה יותר ויותר לזאת טוב שתתפשרו יחד ומתחיל זה לטעון עמו ולחנפו בדברים וכך עושה כמה ימים, ובהגיע יום מועד באים שניהם לדין והדיין אינו יכול להסתלק מהם פן ילכו באלמות אשר לא כדין תורה, וטוענים שניהם לפניו והוא שומע ופוסק דינם כפי התורה ולא יבינו פתאים אלו כי אם מתחלה היו באים שניהם יחד לפניו היה פוסקו ג"כ כך והיה קץ למשפט ההוא בשעה א' ולרוב פתיותם אותו המשפט יומשך חודש או חדשים והטריחו הדיין בדברים בטלים ובטלוהו מלימודו ועבור פתיות הזה של ההמון אין לדיין מנוחה כל ימיו אפילו רגע כי משפט ועסק אשר די לגומרו בשעה אחת יומשך כל כך זמן ארוך.
15
ט״זואמרתי בזה להלציי, ששאל מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר עד ערב, ר"ל מדוע אין לך מנוחה כל היום כולו הלא ידעתיך בקי בכל התורה ומה שיטענו הבעלי דין תגיד להם משפטם ואם כן מה זה הטורח כל כך, ובשלמא אם ישבו דיינים עמך הייתי חושב כי טורח הזה בהטעימך דבר המשפט להדיינים שאינם מבינים מיד מה אתה אומר, משא"כ כיון שאתה יושב לבדך מדוע נצב העם עליך כל היום.
16
י״זוהשיב לחותנו, באמת אילו היו באים מיד למשפט שני הבעלי דין לא היה להם טורח זה, אבל מה אגיד לך שככה נוהגים כי יבוא אלי העם, ר"ל כשתראה שבאים אלי כל העם יחד הוא רק לדרוש אלהים לשמוע הדרשה מאתי, משא"כ כי יהיה להם דבר היינו דיני ממונות (כשארז"ל סוטה ב:) ילפינן דבר דבר ממון בא אלי אין בא רק בעל דין אחד, ואח"כ חבירו, ושפטתי בין איש ובין רעהו, ר"ל שאני מוכרח להגיד דבר המשפט והודעתי להם את חוקי כו', ר"ל שאני מוכרח לפלפל ולטעון עם כל אחד ואחד והיינו בין איש ובין רעהו ולא אמר ושפטתי ביניהם כי ר"ל שמוכרח לפלפל במשפט עם איש לבד ועם רעהו לבד או בין איש ובין רעהו ר"ל ביני לביני בין ביאת האיש ובין ביאת רעהו מוכרח אני לאשתעי בדינא עמהם עם כל אחד ואחד לבדו טרם בואם גם יחד לדין, כ"ז אמרתי בהלציי.
17
י״חאמנם, לבאר עוד מה שיש לדקדק באומרו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם הוא מיותר ומחוסר הבנה. גם אומרו נצב, ולא אמר עומד עליך כרישא דקרא ויעמוד העם על משה כו'. גם מן בוקר עד ערב, הוה ליה למימר בקצרה כל היום. וביארתי פסוקי תהילים (תהילים פב, א) אלהים נצב בעדת אל כו' עד מתי תשפטו עול כו'. ויש לדקדק, מאחר שמדבר בשופטי עול ודאי אין השכינה עמהם ואיך התחיל אלהים נצב כו'. גם איך אמר לכלל ישראל עד מתי תשפטו עול, חס ושלום לומר כן. ופני רשעים תשאו סלה, יש לדקדק, אטו לצדיקים מותר לישא פנים. שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו, תמוה, שהוא היפך התורה ודל לא תהדר כו', ותו וכי אין מצווין לשפוט רק דל ויתום ולא עשיר, וכפל ענין במלת שונות. וקצת מה שאכתוב ראיתי בספר א' רק הרחבתי בו ביאור להמשיך כל הפסוקים, דארז"ל (כתובות ק"ה:) שאמר רבא דמעיקרא כשנתקבל לראש היה סבור פלגא רחמין לי ופלגא סניין לי כי הזוכה יאהבני וכיון שראה שהזוכה הוא פעם אחרת חייב אמר או כולהו רחמין לי או כולהו סניין לי, וצריך ביאור לאיזה ענין סיפר רבא זאת.
18
י״טונראה לי שבא ללמד דעת את העם היושבים על מדין איך יתנהגו, כי שנאת תלמידי חכמים נמשך מדיני ממונות, משרבו הנגידים השוטים ויהירים וחושבים שהדיין רשאי לפסוק כאשר יחפוץ ולא ידעו ולא יבינו שהתורה ניתנה בקולות וברקים וכל דין ומשפט מדיני ממונות משפטו חרוץ בתורה ולעולם יראה הדיין גיהנם פתוחה כו' (יבמות ק"ט:) ואיך יפסוק ההיפך מהתורה, זהו דבר שאי אפשר, ופתאים סוברים שהעולם הפקר הוא ואין דיני ממונות מן השמים רק כל דיני ממונות הוא שודא דדייני, לכן הפתי הנגיד בבואו לדין לובש בגדים מפוארים ומסלסל בשערו ומקשט עצמו ומסדר מענה לשונו שיהא מערכי לבו שגורים בפיו כאשר ידבר אחד מהחכמים ואומר בלבו אך לי יאתה שיעשו דברי פרי בעיני הדיין ולי ודאי יזכה בדין כי חכם נגיד אנכי ודברי טובים ונכוחים ואין כבודי כלל שאצא חייב מהדין, וגם הנגיד הפתי בעל דין השני ג"כ לובש כמוהו וכולא חדא גזירה ואמר בלבו היפך מהקצה אל הקצה כי ודאי אותו יזכה הדיין.
19
כ׳ואם תשאל איך טועים הם שע"י כבודם יזכו בדין ואיך אין רואים כל אחד שגם חבירו לבוש ומסורבל כמוהו ומסולסלים שערותיו תלתלים כמוהו. התירוץ על זה כי באמת שניהם פניהם רעים וחטאים ויענה בפניהם כחשיהם והסכלות חופף על פניהם עד שכל רואיהם יקוץ בם וירחק מהם ד' אמות שלהם בעת בואם לדין, ולו הסתכלו שניהם במראות הצובאות שיראו פני עצמם היו בושים לילך לפני הדיין מרוע מיאוס פניהם, רק כל אחד אין רואה פני עצמו וסובר היותו מהודר מן המהודרין אבל פני חבירו ונגעו רואה כל אחד ואחד לכן כל אחד חושב לי ודאי המשפט ואני הוא הזוכה.
20
כ״אואמנם הדיין הלא הוא רואה פני שניהם ונגעם, וכאשר צוה התנא (אבות א, ח) שבעמדם לפני הדיין יהיו בעיניו כרשעים, לכן שומע טענת שניהם בשוה ופוסק דינם ע"פ התורה, ומיד זה שיוצא חייב מתמלא כעס על הדיין ואומר בלבו אין זאת כי אם נושא פנים לכשנגדי שהוא נגיד וכמה סכל זה הדיין איך זה השוטה שכנגדי הוטב בעיניו עד שנשא פניו ואין דיין זה מבין כלל על טפשות זה שכנגדי ולאיש חכם כמוני לא נשא פנים ודאי זה הדיין סכל הוא לא היה מעולם בין אנשים כי יושב תמיד על הספר אין בו דיעה איך לדבר עם אנשים ואיך להתנהג עמהם, וימלא הנגיד ההוא חימה ויבא אל ביתו ויספר לאשתו ולכל אוהביו ודנין דיני נפשות להדיין ההוא בשקריהם ובפחזותם ואלולי ה' עוזרו להדיין היה נופל ברשת זו טמנו ח"ו.
21
כ״בואמנם אין רע עלי המעשה אשר זה הנגיד הפתי שיצא חייב נתמלא חימה, אך שגם שוטה השני שיצא זכאי ג"כ נתמלא חימה וכמעט יותר מהשני, כי אומר בלבו ודאי יותר זכות מגיע לי כי הדין עמי ואיש טוב אנכי, ובפרט כי איש חכם ונגיד אנכי ודאי שהדיין עצמו זיכני בדיני ומה שלא דן לי כל הזכות אין זאת רק שנשא פנים לכשנגדי ואלו היה הדיין חכם היה רואה טפשות זה שכנגדי לבלתי נשוא לו פנים כלל ואז הייתי זוכה הרבה, ונתמלא חימה יותר משוטה החייב, ויתאפק גם הוא ויבא אל ביתו ויספר לכל אוהביו ולזרש אשתו וגם הם דנין את הדיין בדיני נפשות ואוי לדור ששפטו את שופטיהם, וכשמוע הדיין ששניהם שנאוהו אומר בלבו מסתמא דנתי אמת לאמתו מאחר ששניהם חולקין על הדין.
22
כ״גאמת ח"ו לא על כלל ישראל אני אומר, חלילה לי מה' כי זרע קודש ברוכי ה' המה ועליהם העולם עומד, ובאמת שני אנשים דלים בעמדם לדין מקבלים דין תורה באהבה ויודעים כי תורה צוה לנו משה מורשה ואין לנטות ימין ושמאל כי האנשים הדלים בדורותינו אלה הם זרע אברהם יצחק ויעקב, רק עם קצת עשירי עם אני אדבר (ועיין ברעיא מהימנא בכמה מקומות והשתיקה יפה) בושו והכלמו מדרכיכם איך אתם הבעלי דינים שניכם חושדים להדיין לזה נדמה שנשא פנים לחבירו ולזה נדמה ההיפוך ואיך אפשר שישא פנים לשני הפכים ולמה לא תשימו אל לבכם לא דעת ולא תבונה שהדיין העוסק תמיד בתורת ה' לא יטה מהתורה ימין ושמאל.
23
כ״דואליכם אישים אקרא, מנעו עצמכם מהדין בהיותכם יושבים בין אנשים כאלה ולא יחללו העשירים הפתאים האלה את השם, וכי תאמר הלא המשפט הוא אחד מעמודי העולם ואם נמנע מזה בטל עמוד א' מהעולם, העצה היעוצה לשפוט בין שני בעלי דין דלים וחלושים אשר ביניהם תצדקו בדינכם, אבל העשירים האלה איש אשר אלה לו מוטב ילך אל מקום אשר לבו חפץ ולא תהיו אתם הדיינים לזרא בעיניהם יען מאסו דבר ה' וחכמת מה להם.
24
כ״הואחשוב שאל הדיינים דיבר דוד המלך ע"ה אלהים נצב כו', כי באמת שלום על דייני ישראל ואלהים נצב ביניהם ושמים יראת ה' נגד פניהם לבלתי נטות מהתורה ימין ושמאל. ואליכם אקרא, עד מתי תשפטו עול, ר"ל עד מתי תהיו לחשד בעיני הפתאים שאתם שופטים עול, ויותר סכלות מזה שאתם נחשדים ופני רשעים דייקא לשון רבים, ר"ל שני הבעלי דין, ונקראים רשעים ע"ד יהיו בעיניך כרשעים תשאו סלה, שאתם נחשדים משניהם שכל אחד חושד שנשא פנים להשני וכאמור, לכן טוב שלא תזדקקו למשפט כלל. וכי תאמר איך נבטל עמוד המשפט זאת העצה, שפטו דל ויתום, ר"ל כשהבעל דין אחד דל וא' יתום או עני ורש בין ב' עניים אותם תשפטו, ואז 'הצדיקו' שתצדקו בדינכם בעיני הבעל דין וק"ל. ולזה אמר רבא, שמתחילה היה סבור שעכ"פ הזוכה בדין לא יתמלא חימה ואחרי זה ראה שגם הזוכה נתמלא חימה וכאמור.
25
כ״וואמנם הפתאים האלה בנפשותם חטאו והחטיאו, כי דלת העם וגם עשירים אשר יראת ה' על פניהם לא יעלה בלבם להשטים את הדיין או לחושדו, וכמארז"ל (פסחים כ"ב:) את ה' אלהיך תירא לרבות תלמידי חכמים, והם יראים מהדיין מלהמרות דבריו או לחושדו ומקבלים משפטו באהבה ואמונה. אך כאשר יזדמן, יבואו לדין מהפתאים האלה ויתחילו לדבר אל הדיין תועה ויניאו את לב יתר העם אפילו היראים שבעם ויפסחו על שני הסעיפים, למי יאמינו, אם לזה התלמיד חכם הדיין, אם לאלה הפתאים, והם הם המחטיאים את הרבים בשקריהם ופחזותם על כן תפוג תורה ויוצא משפט מעוקל לזאת יתהפך ללענה משפט ואפילו העצה האמורה לשפוט עני ורש נשבתה על ידיהם כי יניאון את לב העם הדלים שיהרהרו גם כן אחרי הדיין.
26
כ״זואמנם זאת עצה היעוצה להתלמיד חכם כאשר ירצה להחזיר עמוד המשפט, יעשה גדר לעצמו לא יבא לפניו שום בעל דין זולת בהיות ריב בין שני אנשים יבואו לסופר יכתוב טענותיהם על הספר ובדיו ולא יפרוט שם הבעל דין רק יכתוב ראובן טוען כך ושמעון טוען כך וכך ויביאו הספר ההוא לפני הדיין והוא יפסוק הדין מבלי ידע מי הם הבעלי דין ויקוב רק הדין כמו הדין שבש"ע בין ראובן ובין שמעון אשר הם אחים וריעים מעולם לא נתדיינו ואין מי שיחשוד את הפוסק ההוא. כן יהיו דברי הדיין כפוסק רק בין ב' אנשים אחים וריעים כראובן ושמעון אשר אינם מתדיינים כלל ואינו רק כמודיע משפט אלהים אשר שפט בתורתו ואז שוב לא יהיה נחשד מן שום אדם ולא יפול עליו שנאה ומחלוקת כלל. זאת העצה היעוצה לכל איש חכם לב ברצותו לישב על המשפט.
27
כ״חועם זה יתבארו הפסוקים הנ"ל. ידוע כי נצב הוא לשון מחלוקת, כמו נצב לריב ה' (ישעיה ג, יג), וכן דתן ואבירם יצאו נצבים, שפירושו בקומה זקופה לחלוק על משה, ונראה שמסתמא גם בימי משה רבינו ע"ה לא נמנע היות אנשים חטאים, ובפרט כי ערב רב עלה אתם ובעמדם לדין לפני משה חשדוהו וחלקו עליו, ומזה יש חשש שיניאו גם לב האנשים הכשרים וכאמור. ולזה ראה יתרו שיש חולקים על משה רבינו ע"ה ושאלו מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, ר"ל תמיהני איזה רעה עשית לעם הלא אינך בעל מקח וממכר לא נשית ולא נשו בך ואם כן מדוע אתה יושב לבדך על המשפט (או ר"ל לבדך מובדל ושנאוי) והסוף יהיה כל העם נצב עליך שיהיו כולם בעלי מחלוקתך וכמאמר רבא כולהו סניין לי, ושמא תאמר שאף שאנשים חטאים יחלוקו עליך מ"מ הכשרים לא יחלוקו, לא כן, אלא כולם נצבים עליך מן בקר עד ערב, כמשארז"ל (בראשית רבה ג, ח) ויהי ערב אלו מעשיהם של רשעים ויהי בקר אלו מעשיהן של צדיקים, וזהו מן בקר עד ערב, ר"ל כולם בכלל בין הכשרים בין הפחותים, ויאמר משה לחותנו כו' כבר נתתי לי עצה על זה וכך אני מתנהג כי יבא אלי העם אינו אלא לדרוש כו' לשאול בשאר דיני התורה אכן כי יהיה להם דבר היינו דיני ממונות בא אלי הדבר לבד בכתב ולא הבעל דין אז ושפטתי בין איש ובין רעהו שאינני חותך הדין רק בין ראובן ושמעון אנשים אחים וריעים ואין ענין פסקי רק בדרך והודעתי להם את חוקי האלהים ואת תורתיו וכאמור. והש"י ישים אהבה ושלום וריעות עלינו ועל כל ישראל אמן כן יהי רצון.
28