אבקת רוכל קכ״וAvkat Rokhel 126
א׳ד שאלה ראובן שכר בית מגוי ודר בה שנתיים ימים בחיי שמעון ואין דובר אליו דבר שוב מת שמעון ובא אפוטרופוס יתמי שמעון והוציא שטר מוקדם לשטרו של ראובן וטוען איך שמעון שכר הבית מהגוי קודם ראובן ונמצא שחזקת הבית ההיא של שמעון וראובן טוען שכבר בימי שמעון רצה לערער שמעון ושוב שמעון בעצמו מחל לו כל זכות שהיה לו בבית ונתנה לו במתנה גמורה והביא עדים ע"ז ונתקבל העדות בב"ד דאע"ג דהיו יתמי שמעון קטנים ואין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין הני מילי להוציא מידם מה שהם מוחזקים בו אבל ראובן זה היה דר בתוך הבית והם באים להוציאו וכגון זה מקבלים כפי מ"ש הרמב"ם בפי"ב מה' מלוה ולוה וכפי מה שפרש"י עלה דההיא דבר חמוה דר' ירמיה וכפי מה שכתוב בהגהות מרדכי שם בשם ריב"א וכפי מה שכתבו הגהות אשירי בשם ר"ת:
1
ב׳והנה על פי הדברים האלה גזר הדיין שבאו לפניו שיעמוד ראובן בחזקתו ולא יצא מהבית שוב באה אלמנתו של שמעון בפני ב"ד ושטר כתובתה בידה המחזיק ששים ושבעה אלפים ממון נדוניית' מה שהכניסה לו ועוד שהוסיף לה מדיליה ארבע ושלשים אלפים לבנים ס"ה מאה וא' אלפים לבני' ותבעה מהם להגבות לה כתובתה וב"ד נזקקו לדבריה והוציאה לפניהם מטלטלי בית כסף וזהב ועלתה השומא ההיא חמשה ושבעי' אלף והשביעוה שבועת אלמנה באופן שחסר לתשלום הנדוניא והתוספת ששה ועשרים אלף לבנים ובכח מעשה ב"ד זה באה האלמנ' ותבע מראובן חזקת הבית שנתן לה בעלה בהיותו בחיים חייתו בטענה שהבית ההיא משועבדת בכתובתה ואין במתנת בעלה כלום וראובן טוען שהמנהג בעיר בענין גביית הכתובה ע"פ תקנת טוליטולא שאין האשה גובה כל התוספת אלא בשנשאר בעזבון הבעל אחרי שגבתה ממון נדונייא ומה שהכניסה לו כפלים ממה שעולה סכום התוס' כיצד הרי שהכניסה לו עשרה אלפים סכום הנדונייא והוסיף לה מדיליה עוד חמשה אלפים שהם ס"ה חמשה עשר אלפים כשהאלמנה באה לגבות כל מה שהכניסה לו עפ"י השומא שהעלו בשעת הנישואין שהוא סך עשרה אלפים אמנם התוספת אין לה שעבוד לגבות התוספת אלא בחצי נכסי הבעל כמבואר בתקנה כיצד אם אחרי גבתה העשרה אלפים שהוא סכום מה שהכניסה לו נשאר בעזבון הבעל עשרה אלפי' לבנים גובה היא חמשה עשר אלפים סכום כל התוספת ונשאר ליתומים חמשה אלפים לבנים אחרים אמנם אם לא נשאר אלא ארבעה אלפים לבנים חולקת עם היתומים וכן על זה הדרך אם נשארו חמשה אלפים או ששה חולק' עם היתומים וכיון שכן הוא טוען ראובן ואומר אי מאחר שנמצאו בביתה מטלטלי כסף וזהב חמשה ושבעים אלף הרי גבתה כל ממון נדונייתא ומה שהכניסה לו שהוא סכום ששים ושבע' אלפים לבנים משלם ועוד הותיר בנכסי בעלה שמונה אלפי' לבנים ועוד הניח המת בתים אחרים בני חורין וגם חצר זה שבאה לדון עליו יעשו חשבון מהכל ותגבה חצי הנכסי' מבני חורין שאין לה לגבות מן המשועבדין כל זמן שיש בני חורין ערך שכך הוא הדין והמנהג בעיר וחצי הנשאר ליתומים הוא נכנס במקומם כדין כל ב"ח שגובה מחלק היתומים והאלמנה טוענת שהבתים שאומר ראובן שהם בני חורין אינו כן כי הבתים ההם מכרם המת לאביה קודם שנשאה ואין לה שעבוד עליהם כי אם משל אביה וראובן משיב שהכל שוא ודבר כזב שהדבר מפורסם בכל העיר שהבתים ההם היו של בעלה המת והוא היה דר בהם ומת בתוכם וגם עתה בעת הזאת היא והיתומים דרים בבתים ואע"פי שגם אביה דר בבית אחד מן הבתים אין זה ראיה על שהבתים משל אביה כי היה מניחו בעלה לדור שם לפי שהיה חחנו והיה לו תועלת ממנו במה שדר אצלו:
2
ג׳והנה על זה טוענים אביה והיא שיש להם עדים איך מכרם המת קודם נישואיה וראובן משיב על העדי' שתי טענות האחת דאין מקבלים עדות העדים עד שיגדלו היתומים דאפילו ביש עדים שהייתה גזולה ביד אביהם ס"ל להרא"ש ולטור בחה"מ סי' ק"י שאין נזקקין להוציאה מידם אלא א"כ נתקבל העדות בחיי אביהם ואפילו הרמב"ם דס"ל דאין צריך שיקובל העדות בחיי האב הני מילי כשבאין על היתומים בטענה שהייתה גזולה מעיקרא ביד אביהם אבל כשבאין עליהם בטענת קנייה או מתנה אין מקבלים עדות ואין נזקקין להם עד שיגדלו וכמו שביאר ענין זה בפירוש בפי"ב מהלכות מלוה ולוה:
3
ד׳הטענה השנית כי אחד מהעדים הוא פסול לעדות מפני שני דברים האחד שנתפרסם בעיר איך חתר בית בראש השנה וגנב משכנו כל אשר בבית ואע"פי שאין עדים שראוהו חותר יש עדים שנמצא הגזלה בידו והחזירה לבעליה בעל כרחו ויש פרסום בכל העיר שהוא היה הגנב ועוד יש עדים עליו שאמר במעמד כל הקהלות על דבר ריב אחד שהיה לו עם יהודי אחר שילך וימיר הדת וע"ז בא הדין לפני הדיין הראשון וגזר שהדין עם ראובן ובא זה הדין לפני הדיין השני וגזר שהדין עם האלמנה כי אמר שהעד לא נפסל לעדות בשביל זה ומטעם דאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין אם באנו לידי כך לא נקבל ג"כ עדות העדים שהביא ראובן שהמת בעל האלמנה נתן לו הבית כי מה לי שיהא מוחזק ראובן בבית או לא יהא מוחזק מאחר שלא דר בבית שני חזקה בחיי אביהם של יתומים ומסייע הדיין השני מדברי התוס' ורשב"ם עלה דההיא דבר חמוה דרבי ירמיה יורנו הרב אם הדין כדברי הדיין הראשון או אם הוא כדברי הדיין השני שוב חזרה האלמנה וטענה שתי טענות אחרות הטענה האחת שהשומ' ששמו הב"ד מטלטלי ביתה בסך חמשה ושבעים אלף לבנים שטעו בשומא ההיא שילכו שמאי' אחרים וישומו ולא די שלא יותיר אלא שיחסר הרבה לתשלום נדונייתה וראובן טוען דמאן לימא לן דהני בתראי בקיאי טפי דילמא קמאי בקיאי טפי הטענה השנית טוענת למזונותיה ק' פרחים ויותר ואם יעשו חשבון מהמזונות ומה שלותה לפרנסת יתומים יחסר הרבה לתשלו' נדונייתא וראובן טוען שהכל שוא ודבר כזב שאם האמת כדבריה שחייבת מזונות מאה פרחים ויותר למה כששמו לה חמשה ועשרים אלף לא אמרה באותה שעה שיש לאחרים חובות עליה ואדרבא כיון שנשבעה על אותו הסכו' שהוציאה לפני ב"ד הרי הודית שיש בידה מנכסי היתומים לפרעון כתובתה הסכום ההוא ואינה נאמנת שוב לומר דקדקתי בחשבוני ולא נשאר לי כ"כ מעות שאני חייבת לפלוני כך ולפלוני כך ולזה טוענת האלמנה שמה שלא אמרה כן באות' שעה לפי שחשבה כי לא ישאל אביה מזונות ממנה ומיתומיה אלא שהיה זן ומפרנס אותם דרך חסד כאשר הפלי' לעשות חסד עמה בעניינים אחרים אמנם עכשו שאביה שואל ממנה ומיתומיה המזונות היא רוצה לפרוע ומה שיותיר יהיה לחשבון נדונייתא וראובן טוען ע"ז קנונייא היא בינה ובין אביה על נכסיו להוציא הקרקעו' מידו ואין לה כח בהודאת' לחוב לאחרים דדוקא לחוב לעצמה נאמנת במה שהודית לאביה שהיא חייבת לו מזונות ותפרע מכיסה אבל לחוב לאחרים אינה נאמנת:
4
ה׳גם בזה יורנו רבינו מורה צדק אם הדין עם האלמנה או עם היתומים עוד יורנו הרב אם החזקות הללו יש להם דין קרקע או דין מטלטל לענין גביית כתובה ועל הכל יבא דבר אדונינו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי באורו נראה אור ושלום אדונינו יגדל כנפשו הרמה והחכמה ונפש דורשי שלומו משתחוים אל מול סיפי בית מדרשו החתומים בשם ק"ק ברושא יע"א הקהל יצ"ו ושני בעלי הדין הסכימו לעמוד על דעת חכמתך להשקיט איבות ומריבות ולכן אם נא מצאתי חן בעיני חכמתך יבא דבר אדונינו עם הקודם ויהיה לי לחן וחסד וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום נרצע לעבוד' אדוני עבודת הקדש הצעיר אברהם ן' יעיש' עבד עולמים הצעיר משה אביגמיל נרצע באזנו ובדלת בית מדרשו העומד לנו במקום אהל מועד ובית עולם יום טוב ן' אלים גוי נתתי הדום רגלי אדונינו ומורינו מאיר הלוי מיגאש משה שורביאל יעקב שירילינו:
5
ו׳תשובה מה ששאלתם ראשונה אם הדין כדברי הדיין הראשון או כדברי הדיין השני נראה פשוט כדברי הדיין הראשון והתימא על הדיין השני שרצה להשוות קבלת העדות הראשון שנתקבל בפני הדיין הראשון איך שמעון מחל לראובן כל זכות שהיה לו בבית ונתנו לו מתנה גמורה לקבלת העדות כדי להוציא הבתים שהן בחזקת שמעון דבהא ליכא מאן דפליג דאין מקבלים העדות עד שיגדלו היתומים אמנם בקבלת העדות הראשון אע"ג דלר"י בעל התוס' אין מקבלים כפי מה שפירשו בתוס' עלה דההיא דבר חמוה דרבי ירמיה חולקים עליו חביריו ר"ת וריב"א כמ"ש בהגהות אשירי בשם ר"ת ובהגהות מרדכי בשם ריב"א ונימוקו עמו דאם היה רבי ירמיה דר בבית וזה היה תובעו שיצא מביתו לא היינו מוציאים רבי ירמיה ע"י תביעתו של זה ואע"ג דבית זה היה בחזקת אבוה משום דרבי ירמיה עכשו אין צריך להביא עדים שהרי הוא אינו מערער כו' עד מחיבור מורי הר' אפרים ז"ל ע"כ ונראה שהר' אפרים הסכים לדברי ריב"א כיון שהביא ראשונה דברי ר"י ואמר אח"כ אמנם ריב"א פירש וכ"נ ג"כ שמסכי' המרדכי שהביא זה הלשון בלבד ולא כתב ונראה כדברי ר"י ולזה הסכי' הרשב"א ז"ל בחידושיו בפרק הגוזל בתרא שכתב וז"ל ויש מי שאומר שאם היה הקרקע של אביהם של יתומים ביד אחד וטוען לקוחה היא בידי ויש לי עדים בכי הא לא אמרי' אין מקבלי' עדים כו' והביאו ראיה מעובדא דרבא בר שורשום בפרק חזקת דאמר ליה אביי לקוחה היא בידי לא מצית אמרת דהא אין מקבלים עדים שלא בפני בעל דין והדין ודאי דין אמת מההיא דבר חמוה דרבי ירמיה דטרק גלי דאלמא טעמא דטרק גלי הא לאו הכי מפקינן ליה לרבי ירמיה מחזקתיה ועוד דאי לאו הכי לא שבקת חיי לכל בריה במקום יתומים עכ"ל וכן נראה מדברי הרמב""ם פי"ב מהלכות מלוה ולוה והרב המגיד הסכים לזה שכתב וז"ל וכתב הרב ז"ל שהיא בחזקת קטנים שאם היה הלוה מוחזק בה אין מוציאין אותה מתחת ידו ואם הם תובעים אותו מקבלים טענותיו וכ"כ ז"ל עכ"ל:
6
ז׳ועוד אני אומר דכיון שנתקבל שנתקבל כבר העדות הראשון בב"ד ונגמר הדין שיעמוד ראובן בחזקתו אפי' לא היה לו לדיין הראשון אלא פוסק א' כדבריו אין לומר בו דטעה בדבר משנה וחוזר כל שלא נדחו דברי הפוס' ההוא שרבו החולקים עליו ודחו דבריו ועוד שהרי ראובן דר בבית ומוחזק בו ואתה בא להוציאו מביתו הוא יכול לומ' קים לי כר"ת וארע' היכי דקיימא תיקום וכ"ש הכא דאיכא רוב מנין ורוב בנין ומה גם בהיות אחד מבעלי סברא זו הרמב"ם דאפי' שהיו נוהגים בכל מיני איסור והיתר כהרא"ש בדיני ממונות היו נוהגים כהרמב"ם ז"ל וההכרח שכתב ר"י להכריח דאפילו היה מוחזק רבי ירמיה לא היו מקבלים העדים שלו אינו הכרח גמור דאיכא למימר דחדא ועוד קאמר חדא דלא היה תינוק מוחזק בשדה ועוד דלא קי"ל אחזקה דאבוה וכן מפרשים התוס' במקומות רבים ולזה אמר משמע לפי שאין הראיה מכרחת נמצינו למדין שהדיין הראשון יפה דן במה שקבל העדי' של ראובן להחזי' ביתו בידו וצדק ראובן בטענתו הראשונה שהשיב לטענת האלמנה דאין מקבלים העדים שלה עד שיגדלו היתומים:
7
ח׳ומה שטען עליו הדיין דא"כ לא נקבל העדים של ראובן לאו כלום הוא וגם הטענה השנית שטען ראובן שהאחד מן העדים הוא פסול לעדות מפני השני דברים שהוזכרו בשאלה ג"כ היא טענה נכונה והתימה על הדיין הב' שאמר שהעד לא נפסל העדות בשביל זה וכי יש לך רשע גדול מזה ורחמנא אמר אל תשת רשע עד ואחד מהשני דברים מספיק להיותו פסול לעדות וכל שכן בהצטרף שניהם וא"צ להאריך בזה:
8
ט׳ומה שטענה עוד האלמנה שתי טענות אחרות הטענה ראשונה שטעו ב"ד בשומא וילכו שמאים אחרים וישומו לאו כל כמיניה לפסול השומא ראשונה שטעו ב"ד דאם כן אין לדבר סוף וכל שאינו נראה לעין דבר מפורסם לעיני הכל שטעו ב"ד בשומא אין לך להחזיקן בטועים וכמו שהשיב ראובן דמאן לימא לן דהני בתראי בקיאי טפי והכי אפסיקא הלכתא בפרק השוכר את הפועלים:
9
י׳גם הטענה השנית שטענה שחייבת למזונותי' מאה פרחי' כו' אינה נאמנת אחד שנשבעה בב"ד וגבתה כתובתה ולא טענה אז שחייבת למזונותיה אינה נאמנת עכשיו להפקיע זכות ראובן ואנן סהדי דקנונייא היא בינה ובין אביה כיון שלא שאל אביה ממנה דמי המזונות עד עכשיו וגם היא לא הזכירה כלום בשעת גביית כתובה ואם כשזן ופרנס אביה אותה לא היה בדעתו לתבוע המזונות אלא דרך חסד וכמו שבא בשאלה שהפליא לעשות חסד עמה בעניינים אחרים ועכשיו חזר בו כדי להוציא מראובן לאו כל כמיניה שכבר מחל להם אעוד דמדינא אין אביה יכול לתבוע ממנה דין מזונותי' כיון שפרנס סתם ואע"ג דהרשב"א ז"ל ס"ל דכל המפרנס סתם אינו מפרנס אלא בתורת הלואה והביא ראיה לדבריו כמ"ש הר"ן ז"ל בפרק שני דייני גזרות כבר הר"ן ז"ל דחה ראייתו וגם הרב המגיד פי"ב מהלכות אישות הביא דברי הרשב"א וכתב עליהם ואין נראה כן דעת הגאונים אלא אפילו במפרנס סתם אבד מעותיו ונתן טעם לדבריהם וכן נראה מהגהות מרדכי סוף כתובות מעשה באחד שפרנס את בתו כו' עד והשיב רבינו שמחה שהדין עם חמיו דאע"ג שאם לא היה חמיו חייב לו היה פטור השתא דחייב לו טענתיה טענה ע"כ וא"כ טענות האלמנה שטענה להפקיע זכותו של ראובן לאו כלום נינהו:
10
י״אומה ששאלתם עוד אם החזקות הללו יש להם דין קרקע או דין מטלטל לענין גבית כתובה הוא מחלוקת ישנה בין החכמים הראשונים אם חזקת החצרות מדין קרקע נגעו בהם או מדין מטלטל ונשארו להם הדבר בספק וזה לענין שאר דינין אשר בין קרקע למטלטלין כגון אם יוכל אפטרופוס היתומים למוכר' כדין מטלטלין אם לא יוכל למוכרם כדין קרקע וכיוצא בזה אמנם לעניין גביית כתובה לא נפק' לן מידי כיון שעכשיו כותבין בכל הכתובות ששעבד לה כל נכסיו מקרקעי ואגבן מטלטלי שקנה ושיקנה הרי מטלטלין וקרקעות דינן שוה לדינא דגמרא אלא שמפני תקנת השוק לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן לו במתנת בריא דא"כ אין לך אדם שקונה חפץ מחבירו וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו ובהני חזקות לא שייכא תקנת השוק והבו דלא לוסיף עלה א"כ אפילו יהיה להם דין מטלטל לכל דבר לא נתן להם דין טלטל לדבר זה דומיא דשטרות שכתב הרא"ש ז"ל דלא שייך בהו תקנת השוק דמילתא דלא שכיחא הוא ועוד דכיון שנשאר הדבר בספק בין החכמים הראשונים הו"ל כההיא דכתב הרא"ש ז"ל בתשובה דמקום שאין בירור למנהג יעמוד הדבר על ד"ת והכא נמי כיון דאין בירור אי קרקע הוי יעמוד הדבר על ד"ת ולא ננהוג בהם תקנת השוק ולנ"ד אפי' יש לחזקות דין קרקע גמור אין האלמנה יכולה להוציא מראובן כיון שיש קרקעות בני חורין שתגבה מהם וכמו שבא בארוכה בשאלה וטענות האלמנה לאו כלום נינהו כדכתיבנא זהו הנראה לי הצעיר יוסף קארו
11
