אבקת רוכל קפ״אAvkat Rokhel 181
א׳תשובתי על תשובת הר"ר ישראל מזרחי הנ"ל
1
ב׳ראה ראיתי מגילה עפה כתובה פנים ואחור וכתוב אליה פסק על דבר הר' י"ט שיצא קול זה שבעה או שמונה חדשים שנשבע וגם קבל חרם שלא ללמוד בב"ה של קאטאלאניש ושלא יטול שום מינוי ושררת חכם כל ימי היות חכם הקהל חי על פני האדמה ושנה אחת אחר פטירתו ונתפרסם כן בכל העיר וגם העידו עליו עדים בב"ד גם כי לא אמרו כן בתורת עדות והר' י"ט טען שאמת הדבר שנשבע וקבל חרם על הדברים הנ"ל אך על תנאי פ' היה והתנאי ההוא לא נתקיים ושא"כ אין כאן חרם ואין כאן שבועה ושיש לו עדים שיעידו שהדבר כן כאשר דבר ואותם שהעידו שנשבע אמרו כי תנאי זה שהוא אומר מלבו בדאו ובית דין גזרו עליו חרם לבל יעשה מעשה עד יתן עדיו ויצדק ועבר על גזרתם:
2
ג׳והר' אהרן מטראני היה בסומכי נפשו הפסק הנז' שלחו החכם השלם מוהר"ר ישראל מזרחי יצ"ו ועברנו עליו פעם ראשונה ושנייה וחזינא ביה כמה תימא ושפרת מילתא באנפנא להעלות זכרונם על ספר וטרם החלנו לדבר אמרנו לחלק הפסק הנ"ל לחלוקות ראשונות ושניות ועלימו חטוף מלתנו א' לא' למצא חשבון. והנה הפסק הנז' נחלק ראשונה לשני חלקים כוללים החלק הראשון מראשית הדברים עד לית דין ולית דיין כו' כי עד כה הפליג את שמועתו לסתור ולהרוס גזר דין שגזרנו על הר' י"ט הנז' והחלק השני מאמרו אמנם אם יעידו עליו עדים כו' עד סוף הפסק כי בכל זה כיון, דרך כלל לסתור הר' אהרן והר' י"ט:
3
ד׳אמנם החלק הראשון נחלק לשלשה דבורי' הראשון מראש הדברים עד מללמד ולהורות מכאן ולהבא וכללות דבור זה לדיין מההיא דתניא בפ"ב דכתובו' שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' השני מאמרו ולכאורה נראה דדוקא כו' עד הרחק ממך עקשות פה הובא בדיבור זה ההיא דאמר רבי יוחנן שנים אומרים מת כו' דאיתא נמי בפ"ב דכתובות השלישי מאומרו מיהו מעובדא דברתיה דשמואל כו' עד כיון דלא מינה אותם ע"פ התורה נתבאר בדיבור זה עובדא דברתיה דמר שמואל:
4
ה׳ואולם החלק השני נחלק לארבעה דבורים הא' מאומרו אמנם אם יעידו עליו כו' עד בינו למקום נזכר בדיבור זה ההיא דתנן פ"ג דכריתות אמרו לו שנים אכלת חלב והוא אומ' לא אכלתי השני מאומרו ומדברי הרא"ש ז"ל שרצה להוכיח כו' עד אפי' בדברים שבינו לבין יוצרו נרשם בדיבור זה סתירת דמיון נ"ד ולההיא דהרא"ש השלישי מאומרו אבל מההיא דפ"ב דכתובות עד ההי' גופא באשם תלוי נכתב בדיבור זה סתירת ההוכח' לנ"ד מההיא דבעא מיניה שמואל מרב בפ"ב דכתובות הרביעי מאומרו אבל אין להוכיח עד סוף הדברים נאמר בדיבור זה סתירת טענת הטוענים מההיא דאין אומרים למי שלא שלא ראה את החדש כו' מכח ההיא דתניא שנים אומרים נתקדשה כו' דאיתא בפ"ב דכתובות:
5
ו׳ואחר חילוק זה נשיב ידינו להשיג על כל דיבור ודיבור איש לא נעדר וראשונה נתחיל מסיפא דחלק ראשון לרישיה והסיבה בזה מבוארת שהיא לומ' דלא מיבעייא דכל שלא התחיל שיש כח לב"ד למונעו אלא אפי' התחיל כבר יכולים ב"ד למונעו שלא יתחיל:
6
ז׳כתב החכם בדיבור שלישי מחלק ראשון וז"ל מיהו מעובדא דברתיה דשמואל דאשתביין דבפ"ב דכתובות משמע בהדייא דכל כמה דלא אסהידו עליה אע"ג דיצא קול דאיכא עדים לא משגחינן בההוא קלא כלל ותנשא לכתחילה דאמרינן התם ברתיה דמר שמואל אשתביין כו' וא"כ בנ"ד נמי אע"פ שלא התחיל ללמד כיון דלא אסהידו עליה דנשבע בלא תנאי אין לגזור עליו למונעו מללמוד עכ"ל נר' שכיון בזה להכריח שאף לכתחילה לא היה כח בב"ד למנוע להר' יום טוב מללמוד ולהורו' כיון דסהדי דידעי שנשבע בלא תנאי אכתי לא אסהידו עליה כדאמר רבי חנינא דאין למנוע אותן שבויות מלהנשא כיון דעידי שבייתן או טומאתן לא הוו קמן ולא אסהידו עלייהו:
7
ח׳ולכאורה נראה דס"ל לחכם לדמויי כל מילי דעלמא לדין השבויה כיון דלא נחת לפ' בין נ"ד לדין השבויה בשום צד אלא כך כתב דרך כלל וא"כ בנ"ד נמי כו' הא ודאי אשתמטתיה תרין דוכתי דאייתי עלייהו הא דרבי חנינא דאמר עדיה בצד אסתן ותאסר בפ"ק דקדושין ובפ' יש נוחלין בפ"ק דקידושין אייתינן לה גבי עובדא דההוא דאקדיש באבנא דכוחלא כו' דאמרינן התם דרב חסדא דימה דין אשת איש לדין שבויה דאמר רבי חנינא גבי בנתיה דמר שמואל עדיה בצד אסתן ותאסר לומר הכי היכי דשבויה לא משגחינן לעידיה בצד אסתן הכא נמי לענין אשת איש לא משגחינן לעידיה באידית. ואסיקנא התם דאביי ורבא לא ס"ל הכי דאין לדמות דין אשת איש לדין שבויה משום דאמרינן אם הקלו בשבויה נקל באשת איש ופי' זה כפי חלופי המפרשים בא יבא בסמוך בס"ד ואסיקנא נמי התם דאשתאר מההיא משפחה דההיא דאקדשו באבנא דכוחלא ואמרי דאיכא סהדי באידית דהוה בה שוה פרוטה ושריא רב חסדא בסורא ופרשי רבנן מינה משום דס"ל דאביי ורבא דמפלגי בין שבויה לאשת איש כלומ' דאע"ג דבשבויה לא חיישינן לעדיה בצד אסתן באשת איש חיישינן לעדיה באידית ומשמע ודאי דכאביי וכרבא נקטינן דבתראי נינהו ועוד דהא עבדי רבנן כוותייהו וכן פסק הרמ"ה שכתוב בטור אבן העזר סימן ל"א כת' הרמ"ה אי קדיש במידי דלא ידעינן אי הוי ש"פ או לאו כו' ואי אפשר להתברר ע"י עדים שהיה ש"פ בשעת הקידושין חיישי' להו ולא שרינן לה אפילו העדים רחוקים מכאן הרבה לא מבעייא אם היה ידוע שיש עדים שיודעים אלא אפי' יצא קול שיש עדים שיודעים שהיה ש"פ חיישינן להו עכ"ל ובפ' יש נוחלין מייתי לה גבי ההוא דהוה מוחזק לן דלית ליה אחי ורב יוסף היה סבור לדמות ההיא עובדא לדין השבויה וא"ל אביי אם הקלנו בשבויה נקל בא"א ואסיקנא דא"ל רבא לרב נתן בר אמי חוש לה ופרשב"ם חוש לה כאביי ולא תנשא בלא חליצה והא ודאי כאביי ורבא קימ"ל דבתראי נינהו וכן דעת הרמב"ן שכתב בחידושיו וחיישינן לאביי וכ"פ הרמב"ם בפ"ג מה' יבום וכ"פ בטור אה"ע סי' קנ"ז וכן פסק רבינו ירוחם וכיון שכן שדין שבויה מוחלק מאשת איש מאי האי דכייל החכם ואמר שם כן בנ"ד נמי כו':
8
ט׳וכ"ת גם החכם ידע הני תרי סוגיי דקדושין ובתרא וידע ודאי דאין לדמות דין שבויה לכל מילי ומ"מ ס"ל בנ"ד דדמי לדין השבויה לגמרי וליכא לפלוגי בינייהו בשום טעמא הנה גם כי טענה זו אינה ראויה להתקבל מדסתם לן סתומי ולא פירש כלל עכ"ז לא היה לחכם מקום כלל לכתוב משום דלא דמי נ"ד לדין שבויה כלל משום דבטעמא דמפלגי אביי ורבא דין שבויה מדין א"א בפ"ק דקדושין ובפ' יש נוחלין איכא לפלוגי נ"ד מדין השבויה והטעם שחילקו דין א"א מדין השבויה הוא אם הקלנו בשבויה נקל בא"א וגירסת ספרים שבידינו אם הקלנו בשבויה דמנוולה נפשה לגבי שבאי נקל בא"א ודא גירסת הריא"ף והרא"ש והרמב"ן ג"כ מסכים בגירסא זו בפ' יש נוחלין וכתב שרשב"ם דוחה אותה בלא טעם וגם רשב"ם אינו דוחה אותה אלא שלא נגרוס בגמ' אלא אם הקלנו בשבויה נקל בא"א אבל מודה הוא שפי' יפה הוא כאחד מן הפירושים שכך כתב דמנוזלא נפשה גבי שבאי לא גרסינן ופי' היה בספרים והר"ן בפ"ק דקדושין כך פירש שכת' וז"ל ודאמרינן אם הקלנו בשבויה נקל בא"א הכי פירושה אם הקלנו בשבוייה דמנוולה נפשה גבי שבאי כלומר דחזקה על השבויה שקשה לה להבעל לשבאי ומנוולת עצמה כדי שלא תראה יפה בעיני השבאי ניקל בא"א דליכא למימר הכי ובנ"ד ליכא חזקה כלל דנימא אגבה דלא ניחוש לעדי אסתן ואידית דהא ליכא למימר דחזקה על הר' יו"ט שלא נשבע בלא אותו תנאי דאדרבא חזקה איפכא הוייא דחזקה שקבל עליו כן האמת ולא זו בלבד אלא אפי' דבר חמור מזה היה מקבל עליו ככל אשר היו שואלים ממנו האנשים המנגדים אותו כדי להשקיטם וליישבם שלא יסירו מידו לימוד החברה בביתו כמו שהיו אז רוצים לעשות כנודע לכל שער עמינו והאמת אם היה אז מקבל הר' י"ט עונש חמור מזה לסבה זו חכם יאמר לו דהא אמרי אינשי בוצינא טב מקרא וכמו שנודע זה באמיתו' מפי הר' י"ט שאמר שסיפר לא' מהחכמים שרצה לישבע ככל אשר שאלו ממנו לסיב' הנז' הנה א"כ בשבוי' איכא חזקה דמסייעה לה ובנ"ד ליתא אדרבא אינו חזקה מנגדת ואף למפרשים אם הקלנו בשבויה דאיסורא בלאו נקל בא"א שהיא בחנק הגם שפי' זה דחאוהו התוס' בפ"ב דכתובות ובפ"ק דקדושין וגם הרמב"ן והר"ן בפ"ק דקדושין ובפ' יש נוחלין דחאוהו בשתי ידים מ"מ אפי' לפי פי' זה לא דמי נ"ד לשבויה דאע"ג דשבועה איסור לאו הוא לא קיל כלאו דשבויה דהא חמיר האי לאו מכל לאוין שבתורה כדאיתא בפ' שבועת הדיינים ובסוף יומא ועוד דבלאו דשבויה ליכא חילול ה' והכא איתיה מפי עוללים ויונקים וחילול ה' חמור מכריתות ומיתות ב"ד כדאיתא בסוף יומא וגם למפרשים דאפי' איכא סהדי שנשבית אינה אסורה מן התורה נקל בא"א דאי איכא סהדי דהוה ש"פ בההיא אבנא דכוחלא הוייא אשת איש גמורה דהוי איסור תורה וכמ"ש התוספות בפ"ק דקדושין נ"ד ודאי איסור תורה הוא ורשב"ם הרכיב פי' דמנוולא נפשה עם פי' דשבויה איסור לאו ועם פי' אחר דהיינו דשבוייה מקלינן בה משום דאוקמא אחזקתה שהיא טהורה כלומר דמשום דנצטרפו בשבויה שלשה אלה מקלינן בה אבל בא"א דאין גם אחד מהם לא מקלינן בה ובנ"ד לעניין מנוולא נפשה ולענין דשבויה איסור לאו כבר הוכחתי דבהני גווני לא דמי נ"ד לשבויה ובענין אוקמה אחזקתה כבר דחה הרמ"בן פי' זה בידים מוכיחות בפ"ק דקדושין ועכ"ז גם לפי' זה נ"ד חזקה שנשבע בלא תנאי כלל ככל אשר שאלו ממנו כמו שהוכחתי א"כ ודאי כי היכי דאיכא לפלוגי בין שבויה לא"א דהא לקולא והא לחומרא ה"נ איכא לפלוגי בין נ"ד לדין השבוי' ואין הנדון דומ' לראיה כלל ולפ"ז בנ"ד דנפק קלא דלא פסיק בכל העיר שיש עדים יודעים שנשבע הר' י"ט וקבל חרם בלא הזכרת תנאי יש לחו' לאותם עדים אפי' הוו קיימי בצד אסתן וכדא"ל אביי ורבא ורבנן ופסקו הפוסקים כדבריה' כנז"ל:
9
י׳וכ"ת הא האי קלא לא איתחזק בב"ד על הדרך הנז' בסוף גיטין וכל קלא דלא איתחזק בב"ד לאו קלא הוא י"ל שהרי כתב הר"ן בפ"ק דההוא דקדיש באבנא דכוחלא שהזכרנו בסמוך וקלא דלא איתחזק הוה דאי אתחזק אפילו רב חסדא מודה דחיישינן לה כדאית' בסוף המגרש אלא ודאי קלא דלא איתחזק הוה ומשום הכי לא חייש ליה רב חסדא ואביי ורבא היינו טעמייהו משום דס"ל דאפילו דבעלמא לא חיישינן לקלא דלא איתחזק כדאיתא התם היינו לאחזוקי כולא מילתא משום קלא כגון יצא שמה מקודשת כיון דאיהי בחזקת פנויה קיימא לא חיישינן לה בקלא דלא אתחזק אבל הכא דפשטה ידה וקבלה קדושין אלא דלא ידעינן אי אית בהו ש"פ אפי' בקלא דלא אתחזק חיישינן ודכוותא ההיא דשבויה דכיון דידעין דודאי נשבית אלא דלא ידעין אם טהורה אם טמאה ונפק קלא דאיכא עידי טומאה מסקינן התם דעידי טומאה אתמר הוה ליה למיחש אפילו בקלא דלא אתחזק אלא דהקילו בשבויה משום דמנוולא נפשה ודכוותא נמי הא דאמרינן בפרק יש נוחלין בההוא גברא דמוחזק לן דלית ליה אח כו' קלא דלא אתחזק הוא ומשום הכי הוה סלקא דעתין למימר דלא חיישינן ליה ואסיקנא דחיישי הואיל ואשה זאת בחשש איסור היתה עכ"ל ובנ"ד כיון דכ"ע ידעי שנשבע ולא סמכינן אקלא אלא אמילתא דתנאי לבד הרי נ"ד דומה ממש לההיא דפ"ק דקידושין ובפ' יש נוחלין דחיישי לה אביי ורבא ורבנן ופסקו כן הפוסקים ז"ל וגם הרמב"ם והר"ן ס"ל בפ"ג מה' יבום דהנך עובדי דקלא דלא אתחזק הוא שכת' לא היה מוחזק באחי' ויצא עליה קול שיש שם עדים שיעידו שיש לבעלה אחים והעדים במדינה אחרת אפילו אמר הוא בשעת מיתתו אין לי אח הרי זו חוששת ותמתין עד שיבואו עדים שאמרו וישאלום וכתב שם הרב המגיד ויש מן המפרשים אומרים דלא בעינן קול מוחזק בב"ד וזה דעת רבינו עכ"ל:
10
י״אודייק כן מדברי הרמב"ם מדכתב סתם ויצא עליה קול ולא הזכיר שהוחזק בב"ד וכן נראה שהוא דעת בעל הטורים שבסימן קנ"ז כתב סתם יצא קול ולא הזכיר שהוחזק בב"ד גם מדברי התוס' שכתבו גבי הא איכא עדים במדינת הים והכי פירושא הא יצא קול הכא שאומרים דאיכא עדים במדינת הים ולא הזכירו בפ' קמא דקידושין ולא בפרק יש נוחלין שהוחזק קול בב"ד. משמע דבקלא דלא אתחזק עסקינן וכן כתב רבינו ירוחם נתיב כ"ה חלק ג':
11
י״בומדברי התוס' נראה שאין צריך אלא קול בעלמא ואף ע"פ שהרמב"ם סובר דקלא דאתחזק הוה ונר' כן מדברי הרשב"א כיון דכל אינך רבוותא ס"ל דקלא דלא אתחזק הוה כוותייהו נקטינן ועוד דקשייא להרמב"ן והרשב"א א"ה מאי טעמא דרב חסדא ודרב יוסף ולא עוד אלא בנ"ד כיון שקול שקבל הר' יום טוב שבועה וחרם בלא תנאי נמשך זמן ארוך שבעה או שמונה חדשים דלא נפסק מיום קבלת החרם והשבועה ההיא כל ימי החכם הישיש ואף כי אחרי מותו פשיטא ופשיטא שקול זה קול ההמון כקול שדי יפה אף נעים שריר וקיים לאסור עליו מלעשו' מעשה כלל משום קול זה דהא אף לענין מלקו' מלקין על חזקה כזו וכמו שבירר יפה מוהרי"ק בתשובת פ"ז והוי כקלא דאתחזק ואפי' הרמב"ן והרשב"א מודו ביה וכיון דקול זה נתפרסם קודם שהתחיל ללמוד שבעה או ח' חדשים כמו שבארנו הוי כקלא דנפק קמי אירוסין דשני וחיישינן לה לכ"ע הרי לדברי כל הפוסקים והמפרשים נ"ד לא דמי לשבויה כלל וחיישינן לקלא דנפק דאיכא עדים דידעי שקבל חרם ושבועה בלא תנאי:
12
י״גועוד דאפי' בשבוייה חיישינן לכ"ע בגוונא דנ"ד מכמה טעמים חדא דהא כתבו התוספו' ביש נוחלין אהא דאתמר התם הא אמרינן דאיכא עדים וז"ל הכי גרסינן הא אמרינן דאיכא עדים במדינת הים דידעי דאית ליה אח והכי פירושה הא יצא קול הכא שאומרים דאיכ' עדים במדינת הים ולא גרסינן והא איכא סהדי דהא ודאי דאיכא עדים במדינת הים א"כ מאי קאמר השתא ליתנהו קמן דאי בעי למימר שיש לנו לחוש שמא יש עדים כו' הנה כוונו הם ז"ל לקיים גירסת הא אמרינן דאיכא סהדי יען כי פירושם שמפרשים הא יצא הקול מתבאר יפה על גירסא זו אך גירסא הא איכא עדים אע"פ שאפשר להולמה ולפרש בה פירוש זה בעצמו הנה בטבע הלשון יש לפרש א' משני פירושים וכל אחד מהם יותר נסבל בלשון מהפירושים שמפרשים התוס' והשני פירושים הם אם לומר הא' ידוע לנו ודאי דאיכא סהדי במדינת הים שיודעים דאית להאי גברא אח ולאחר ימים יבואו ויעידו ואם נפרש הא איכא למיחש שמא יש עדים במדינת הים דאית להאי גברא אח דאף אם לא נשמע בעיר כלל ואין מי שיאמר כן והם סוברים ששני הפירושים ראויים אם הפירוש הראשון דאי ודאי ידעינן דאיכא עדים מאי משני השתא מיהא ליתינהו קמן הא כיון דאנן ידעינן בהו כדקיימי קמן דמי ועל זה ודאי יש להחמיר יותר ואם הפירוש השני משום דאם אין לדבר סוף דלעולם איכא למיחש והא נמי ליכא לפרש והא איכא סהדי דידעי דבההוא שעתא הוה ביה שוה פרוטה דפשיטא דעל זה ראוי להחמיר אלא נ' לר"י לפרש והא איכ' סהדי כלומר יצא הקול שיש עדים באידית או במדינת הים עכ"ל:
13
י״דוביסוד דבריהם כי על גירסת הא איכא סהדי רצו לקיים הפי' שפי' ביש נוחלין ולדחות השני פי' שדחו שם ותחלה דחו פירוש הא שמא איכא סהדי משום דא"כ אין לדבר סוף כו' ואח"כ דחו הפי' האחר שהוא הא ודאי ידענו דאיכא סהדי באידית דידעי דבההיא שעתא כו' משום דע"ז ראוי להחמיר ודאי כלומר וא"כ מאי משני השתא מיהא ליתנהו קמן כו' ואע"פ שלשון דבור זה שכתבו והא נמי כו' אינו מבואר כל הצורך עכ"ז מה שפירשנו בו הוא הנכון לפי כוונתם יגיד עליו רעו הדבור שבבתרא ואע"פי ששם דחו גירסת והא איכא סהדי ובפ"ק דקידושין קיימו' מ"מ כונתם כפי הסוגיא דא ודא אחת היא גם היא כוונתם בפ"ב דכתובות שכתבו אלא הכי פירושא הא יצא קול דאיכא עדים כו' הא קמן דעל כרחין לא קאמרינן בשבויה דליכא למיחש לעדיה בצד אסתן אלא כשמציאות עדים אלו בלתי ידוע שיצא קול לבד שיש עדים יודעים כן אבל אי נודע לב"ד ודאי דאיכא עדים דידעי הכא אפי' בשבויה יש להחמיר על כך וחיישינן להו אפי' לרב חסדא ורב יוסף ונ"ד לא בלבד קול שיש עדים שנשבע בלא תנאי הוא אלא ידיעה גמורה ידענו והאי דאיכא עדים דידעי הכי ואתו לאסהודי ובתוך בית הוועד היו כי לפנינו באו והכרנום היותם אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת ומה גם כי נשמע קול קצת מהם בב"ד אף כי לא בתורת עדות וא"כ הא ודאי דאף לרב חסדא ורב יוסף אפילו הוו סהדי באסתן ואידית יש להחמיר וחיישינן לה וע"כ הדעת יאמר דאי הוה חזי החכם סוגיין דקידושין ודבתרא והוה מעיין בדברי התוס' בשני הדיבורים שכתבנו לא היה כותב מה שכתב: ועוד דהא בפי' אתמר השתא מיהא ליתנהו קמן כו' ופרש"י בפ"ב דכתובות ומשום דילמא אתו לא אסרינן לה השתא ורשב"ם פירש בפרק יש נוחלין השתא מיהא ליתנהו קמן ואין לנו אלא מה שעינינו רואות משמע דאי איתניהו קמן אע"ג דלא הוה אלא קול בעלמא ולא ידעה ודאית וכותן שאומרים שיש בעיר הזאת עדים במקום שאנו יכולים לשמוע דברים לפי שעה אי נמי קיימי בב"ד דנ"ד ודאי איכא למיחש להו אף בשבויה ולא תנשא עד שיעידו עליה ונראה אם יש בדבריהם ממש ודאי השתא מיהא ליתנהו לקמן זהו פירושו לא כמו שנר' מדברי החכם שמפרש השתא מיהא לא אסהידו קמן שכתב פעמים שלש כל כמה דלא אסהידו ותדע שכן הוא כמו שכתבנו ודקדקנו מדברי רש"י ורשב"ם דאי לא תימא הכי אלא כל כמה דלא אסהידו קמן עידיה בצד אסתן מיקרי אע"ג דקיימי קמן בעיר או בב"ד לימא השתא מיהא לא אסהידו קמן דבהאי לישנא הוה כייל לכל עדים הקרובים אלינו והרחוקים ממנו כל שלא שמענום ובלישנא דקאמר השתא ליתנהו לקמן לא כייל אלא לעדים רחוקים ולא לקרובים אלא ודאי לא איכוון תלמודא אלא לומר דכיון דלית בהו קמן בעיר הזאת אלא בצד אסתן לא חיישינן להו אבל אם היו בעיר ההיא פשיטא דלא שרינן לה עד שיבואו ויעידו וכ"ש אם היו עומדים בב"ד כדי להעיד וכ"ש היכ' שנשמעו דברי קצת מהם בב"ד כמו בנ"ד דלא שרינן אפי' בשבויה וכ"ש בשאר מילי וא"כ אפי' אי הוה דמי נ"ד לשבויה הוה לן לאשגוחי בההוא קלא ולא במה שכתב החכם כל כמה דלא אסהידו עליה לא משגחינן בההוא קלא כלל:
14
ט״וועוד יש לתמוה על החכם שכתב אלמא אע"ג שיצא הקול שיש עדים במדינת הים שראוה כדפירש רש"י או שראוה שנטמאת כדפירש הרשב"א שמביאים התוס' ז"ל כל כמה דלא אסהידו עליה כו' וקושטא דמילתא לא הוי הכי דבין לרש"י בין לרשב"א למאי דסלקא דעתין כי אמרי' דאיכא עדים במדינת הים היינו עדים שנשבית ולמסקנא היינו עדים שנטמאת וסוגיית דגמ' הכי איתא הנהו שבייותא דאתיין לנהרדעא כו' ואשתביין בנתי' דמר שמואל ואסוקינהו לארעא דישר' אוקמן לשבויינהו מאבראי ועיילי לבי מדרשא דרבי חנינא הא' אמרה נשבתי וטהורה אני ואחת אמרה נשבתי וטהורה אני שרינהו שוב עול אתו שבויינהו אמר רבי חנינא בנו כו' אמרו ליה לרבי חנינא והא איכא עדים במדינת הים השתא מיהא ליתנהו קמן עדיה בצד אסתן ותאסר טעמא דלא אתו עדים כו' אמר רב אשי עדי טומאה איתמר הרי בהדייא דמשום דהוה ס"ד דמאי דאמרו לרבי חנינא והא איכא עדים היינו עדי שביה אקשינן טעמא דלא אתו עדים כו' ומדמשני רב אשי דעידי טומאה אתמר וזה פשט הסוגייא וברור אפילו לבר בי רב דחד יומא:
15
ט״זאלא שכתבו התוס' שקשה לרשב"א דהיכי ס"ד דעדים היינו סהדי שביה דא"כ מה היה צריך לומר הא איכא עדים במדינת הים הול"ל הא עדים קמן דהא איכא שבויינהו וזהו תמיהא שהיה תמה רשב"א על מאי דס"ד לא ששינה פשט ההלכה בשביל כך כמו שסובר החכם הגם כי התוס' לא יישבו קושייא זו אכן כיון דאתא לידן ניישב אותה ולמאי דס"ד הא דאמרי לרבי חנינא הא איכא עדים במדינת הים היה כי שרינהו קודם דליעלו שבויינהו ואע"ג דסוף עול אתו שבויינהו מוקדם לאמרי לרבי חנינא הא איכא הוה ס"ד דאין מוקדם ומאוחר ובזה ניישבה קושיית רשב"א מ"מ לא היה מי שיעלה על דעתו לומר דלמאי דס"ד הא איכא עדים היינו שנטמאה וכן ליכא למ"ד דלמסקנא היינו שנשבית ואם עכ"פ היה רוצה החכם הפוסק לחלק בין עדי שביה לעידי טומאה לפי שהיה עולה בדעתו דתליא כיפי בחילוק זה כך היה לו לכתוב אף ע"ג דיצא הקול שיש עדי' במדינת הים שראוה שנשבית למאי דס"ד או שראוה שנטמאת למאי דמשני רב אשי לא לחלק בפירוש ההלכה בין רש"י לרשב"ם כמו שחילק:
16
י״זועל מה שחתם דברי דבור הג' וא"כ לית דין ולית דיין דראוי לחוש לנידוי שגזרו עליו כיון דלא מינה אותם אלא ע"פ התורה עכ"ל הגם כי דברים אלו לא היו ולא נבראו כמפורסם לכל באי שער עירנו אשר היו שם בבית הוועד שבסתם מינה אותנו לדיינים עליו לדון כאשר יורנו מן השמים וע"פ הסכמת הרוב יקום דבר בב"ד הגדול בזמן הבית לא כמ"ש החכם הפוסק כיון דלא מינה אותם לדון אלא ע"פ התורה ואין מנוס משנאמר שדברים אלו נודעו להחכם הפוסק ע"י שם אלא דלא בדיק בשמא לדעת אי קושטא קאמר ואפי' היה כדבריו מי זה אשר הריחו ביראת ה' יטיח דברים כאלו נגד גזרת ב"ד כל קהלות העיר בשאט בנפש בלי תת מחסור לעולה על רוחו כאשר האמת והדין את ב"ד העיר לגזור כאשר כתוב בפסק הארוך אשר הוא אצלם גה ראיות החכם הפוסק הכום וכתתום עד חרמה:
17
י״חועוד שאפי' שמן הדין הגמור לא היו יכולים לגזור עליו מה שגזרו כיון שהיו ב"ד העיר היה ספק בידם לגזור מה שגזרו מכח ארבעה טעמים הכי דיינינא לך וכל אלמי דחברך כדאיתא בפרק ב' דכתובות ובפרק המפקיד גבי מרי בר איסק ובנ"ד נתנהגו באלמות ולא היו חוזרים לעמוד בדין לולי שגזרו הב"ד על הר' יום טוב לבל יעשה מעשה עד יתן עדיו ויצדק ואם מטעם שהיה נראה לדיינים שהיה דין מרומה וצריך דרישה וחקירה כדאיתא בפ"א דיני ממונות ומאי דקשה ע"ז מפרק שבוע' העדות כבר מיושב בפסק הארוך בע"ה דלכל התירוצים בנ"ד הוה לן לחוקרו ולדרשו וכל מה שגזרו על זה היה הר' יום טוב מחוייב לקיימו מטעם הנ"ל ונתבאר בתשובת מהרי"ק בשרש י"ד שביד ב"ד לעשות דבר יראה נגד היושר אם יראה לו שהבעל דין דוחה או מרמה רק שיעשה לש"ש עכ"ל ואנו אם לש"ש עשינו בוחן לבות הוא ידע ונאמן עלינו הדיין ואם מטעם תיקון הקהלות שאם לא היה חוזר הר' יום טוב לעמוד בדין היו רשאים כת שכנגדו לחדש להם בה"כ אחר והיו נמשכים מזה כמה חורבות וכל כי האי גוונא רשאים ב"ד לעשות תיקון וגזרתם קיימת כי ידי רבים על העליונה כדתנן בפ' לא יחפור והאריך מהרי"ק בדבר בשרש ב' ואם מטעם מגדר מילתא שלא יזלזלו בני אדם בנדרים ובשבועות וב"ד רשאים לעשות סייג לתורה כדאיתא בהאשה רבה ובפ' נגמר הדין:
18
י״טועוד דאפי' היה סבור הר' י"ט דאין בידי הב"ד כדי לגזור עליו מה שגזרו היה חייב לקיים גזרת ב"ד עד שיביא פסקים לומר שאינו חייב לקיים גזרתם כדאשכחן בפ' חזקת הבתים דרב כהנא שקל בדקא כו' ודן ליה רב יהודה כרשב"א וא"ל רב כהנא והא מייתינא איגרתא ממערבא דאין הלכה כרשב"א ואהדר ליה רב יהודה ואמר ליכי תיתי ופירש רשב"ם אהדר מיד עד דמייתית איגרתא הא קמן דאין בעל דין רשאי לסמוך על שמועתו בחושבו שהדין עמו לעשות מעשה כנגד גזרת ב"ד שגזרו עליו וא"כ הו"ל לחכם הפוסק לכתוב דהו"ל להר' יו"ט לחוש לגזרת ב"ד עד יביא פסקים שלא לחוש לגזרתם מה שא"א להביא כן באמת ובאמונה מכח הטעמים הנ"ל לא לכתוב דלית דין ולית דיין דראוי לחוש לגזירת נידוי שגזרו עליו כמ"ש:
19
כ׳ועוד שאפי' לא היה בדבר שום דבר תיקון ולא שום דבר מכל מה שהזכרנו הו"ל להחכם הפוסק לחוש לנידוי וחרם שהחרימו ונידוי ב"ד כיון שמצינו שחשש הקב"ה לחרם של אחי יוסף כללוהו עמהם ואע"ג דלדבר הרשות היה כדאית' באגדה ובאמת ובתמים מכל הני טעמי בדבר זה שתיקותו היה יפה מדיבורו כי ע"כ יאמרו המון העם לית דין ולית דיין אין שופט בצדק ואין נשפט באמונה אזלת יד משפט וצדקה ואפס עצור על הדין ועל האמת:
20
כ״אנמשך ממה שכתבנו כמה סתירות להחכם הפוסק:
21
כ״בהדא דלא חילק בין דין השבויה לשאר דינים ויש ביניהם חילוק כמו שהוכחנו לפום מסקנא דתלמוד' לאביי ורבא ורבנן ורבי נתן בר אמי ולפום הסכמת הפוסקים ז"ל כמו שנזכר:
22
כ״גועוד דאם היתה כונתו לדמות דין השבויה לנ"ד הא לא דמו כלל כדברירנא. ועוד שאפילו בשבויה כל דידעינן ודאי דאיכא עדים דידעי דנטמאת חיישינן לה כדברירנא מדברי התוס' ונ"ד ידיעה גמורה הוה לבית דין דאיכא עדים דידעי שנשבע בלא תנאי כדכתיבנא:
23
כ״דועוד דאפי' בשבויה כל דאיכא עדים בעיר וכ"ש אי קיימי בב"ד אע"ג דעדיין לא אסהידו חיישינן להו ובנ"ד בב"ד הוו קיימי עדים וגם נשמע קול קצתם בב"ד האומרים שנשבע בלא תנאי ועוד שמה שכתב אע"ג דיצא הקול שיש עדים במדינת הים שראוה שנשבית כדפרש"י או שראוה שנטמאת כרשב"א שמביאים התוס' ליתי בשום פנים דאין דרך השמועה כן כמו שנתבאר:
24
כ״הועוד שמ"ש לית דין ולית דיין דראוי לחוש לדין שגזרו עליו הם דברים שאין בהם ממש מכח שבעת הטענות שנתבארו:
25
כ״ונמצינו למדים דדברי החכם הפוסק בדבור השלישי הזה אין להם ע"מ שיסמוכו מכח י"ב סתירות אלו שזכרנו:
26
כ״זכתב עוד החכם בדבור השני ולכאורה נר' דדוק' היכא שהיה מלמד ומורה כבר אין למונעו מכאן ולהבא כל זמן שאומר ברי לי משום זלותא אבל אם לא היה מלמד ומורה כלל ורוצה ללמוד כיון דליכא זילותא יש כח לב"ד למונעו כו' וא"כ בנ"ד נמי שיצא הקול שיש עדים אע"ג דלא אסהידו כלל דראוי למונעו משום הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים הרחק ממך עכ"ל כיון החכם בדבור זה להורות דאע"ג דמשמע לפום ריהטא דכל שלא למד היה יכולת בב"ד למונעו אי מדינא בדאיכא תרי סהדי דמסהדי בלא תנאי נשבע או משום עקשות פה דקאמר רב אשי בדליכא אלא חד סהדא דמסהיד שנשבע בלא תנאי עכ"ז בנ"ד דלא הוו סהדי לא תרי ולא חד כיון דההוא עד הוכחש לא היה יכולת לב"ד למונעו אף לכתחילה לא מדינא ולא מעקשות פה ודייק כן מההיא דא"ר יוחנן בפ"ב דכתובות שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' ואוקמה אביי בעד אחד וחזר וסתר דיוק זה על זה נאמר שמ"ש ולאו דוקא היכא דאיכא תרי סהדי דמכחשי לסהדי קמאי דודאי צריך למונעו כו' אלא אפי' היכא דאיכא חד סהדא דמכחיש לתרי סהדי דקאמרי מת אע"ג דחד סהדא לאו בר אכחושי הוא לתרי והוה ליה ספק רחוק אפי"ה יש כח לב"ד להפרישו אפי' אומר ברי לי כיון דליכא זילותא כדמשמע מההיא דרבי יוחנן בפ' האשה שנתארמלה דאמרי התם אמר רבי יוחנן שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' אלמא דלכתתלה יש למונעו משום הסר ממך עקשות פה כיון דליכא זילותא ואע"ג דברי ליה דהא סתמא קאמר לא תנשא דמשמע אפי' לאחד מעדיה כו' עכ"ל שנר' מדבריו בהדייא דהיכא דתרי סהדי אמרי מת וחד סהדא מכחיש להו ואמר לא מת דלכתחלה לא תנשא משום לזות שפתים וכדאמר רב אסי והא ליתה דע"כ לא חיישינן ללזות שפתים אלא היכא דליכא אלא חד סהדא דאמר מת דאע"ג דמהימן כבי תרי מ"מ כיון דחד הוא ואיכא סהדא אחרינא דמכחיש ליה איכא לזות שפתים דמיחזי להו לאנשי דהוי ספק שקיל ומש"ה חיישינן לדרב אשי לכתחלה אבל כי איכ' תרי סהדי דמסהדי דמת אע"ג דחד סהדא אמר לא מת הא ידעי כ"ע דאין דבריו של א' במקום ב' וליכ' למיחש ללזות שפתים כלל ואפי' לכתחלה וגם כי כבר זה ברור מעצמו מ"מ ראיה לדבר מדתנן בהאשה שלום עד אומר מת ושנים אומרים לא מת אע"פ שנשאת תצא שנים אומרים מת ועד אומר לא מת אע"פ שלא נשאת תנשא ופריך בגמ' עד אומר מת ושנים אומרים לא מת כו' פשיטא שאין דבריו של א' במקום שנים ומשני לא צריכא אלא בפסולי עדות וכדרבי נחמיא כו' ואמרינן בתר הכי שנים אומרים מת כו' מאי קמ"ל בפסולי עדות וכדרבי נחמיא כו' וקשה דמי הגיד לו דסיפא דב' אומרים מת ועד א' אומר לא מת מיירי בפסולי עדות דמקשה בפשיטות מאי קמ"ל בפסולי עדות אלא ודאי אפירכא קמייתא סמיך דפריך פשיטא שאין דבריו של אחד במקום שנים דשייכא נמי בסיפא והיינו דקאמר מאי קמ"ל בפסולי עדות כו' כלומר פירכא קמיית' שייכא הכא ומאי אית לך לתרוצי בפסולי עדות כדתרצת לקמיית' אכתי קשה דהיינו הך ואם איתא אפי' כי מסהדי תרי אז דמת אי איכא חד סהדא דאמר לא מת לכתחלה לא תנשא לא הו"ל למיפרך בשנים אומרים מת וא' אומר לא מת כו' פשיטא אדרבא הו"ל למיפרך אע"פ שלא נשאת תנשא אמאי תנשא הא איכא למיחש ללזות שפתים אלא ודאי דכל כה"ג ליכא למיחש ללזות שפתים כלל ועוד יש להוכיח כן מדאשמועינן יוחנן בההיא מימרא דחיישינן ללזות שפתים בעד אומר מת ועד א' אומר לא מת תנשא לכתחלה משום לזות שפתים וליכא למימר דעיקר חדושיה דאם נשאת לא תצא ומש"ה נקט מילתיה בעד א' אומר מת לאשמועינן דאפ"ה לא תצא דהא מתני' בהאשה שלום וכן כתבו שם התוס' בהדיא דרבי יוחנן לא אתא לאשמועינן אלא דלכתחלה לא תנשא וא"כ מדלא. אשמועינן דאפי' שנים אומרים מת כיון דא' אומר לא מת לכתחלה לא תנשא משום דרב אשי משמע בהדיא דכל ששנים אומרים מת אע"פ שא' אומר לא מת אין דבריו של א' במקום שנים ולא חיישינן ללזות שפתים כלל ושלא כדברי החכם: ועוד קשה על דבריו דבכל הדיבור הזה סובב לומר אם יוכלו הב"ד לגזור מה שגזרו משום עקשות פה וע"ז אנו אומרים דעל עקשות זה ישר מעגל צדקינו יסוב בלכתו דאנן לאו משום עקשות פה בלחוד אתינא למיגזר על הר' י"ט מה שגזרנו דהא לא דמי ההוא דרבי יוחנן לנ"ד כלל משום דההיא דרבי יוחנן מיירי בדאיכ' חד סהדא דחשיב כתרי דמסייע לה ואיכא חד דמכחיש לה ומש"ה אי לאו עקשות פה היתה מותרת לינשא לכתחלה משום דאין דבריו של א' במקום ב' אבל בנ"ד הוי איפכא דתרי דמסהדי נגד הר' י"ט איכא וראינום ושמענו דבריהם וסהדי דמסייעי ליה לא נראו ולא נשמעו בעולם לא תרי ולא חד ועד היום הזה והיום הזה בכלל לא שמענו זולת הר' י"ט שיאמר כן כלל א"כ לאו מטעם עקשות פה לחוד הוה להו לב"ד למיגזר עליו מה שגזרו אלא מדינא פסיק' דהא דר"י וכולהו רבנן מודו בכי האי גוונא דאין מניחים אותה לינשא:
27
כ״חועוד דאפי' לא היה מעיד דלא מת אלא חד סהדא אע"ג דליכא סהדא דאמר מת וקי"ל כל מקום שהאמינה התורה עד א' הרי כאן ב' כל שלא התירוה לינשא ע"פי העד האומר מת קודם שיבוא העד האומר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא וכדתנן בהאשה שלום עד א' אומר מת ועד א' אומר לא מת כו' אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת הרי זו לא תנשא וכתב הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מה' אישות דאם נשאת תצא וכ"כ בטור א"הע סי' י"ז וכ"כ רבינו ירוחם ולדעת הרמב"ן אפי' נשאת לעד האומר מת תצא ואפי' בא עד האומר מת והעיד קודם שיבוא עד האומר לא מת כל שלא הספיקו להתירה לינשא עד שבא עד האומר לא מת באו שניהם בבת אחת מיקרי ולא תנשא ואם נשאת תצא כמו שנתבאר בדברי התוס' בפ"ב דכתובות ובפ' האשה שלום ובפ' מי שקנא וכ"ש בנ"ד דעדים המעידים נגד הר' י"ט באו ואפי' עד א' המעיד כדבריו לא נראה ולא נשמע דהא פשיטא דמונעין אותו מלעשות מעשה עד שיביא עדים המעידים כדבריו אם ישנם:
28
כ״טואילו היה נחית החכם לחילוק זה כשכתב מיהו כי דייקת שפיר מצית דלא דמי להאי נ"ד דשאני התם דאיכא חד סהדא דקא מסהיד עלה דלא מת ויש לחוש לדבריו אף ע"ג דסהדא קמא במקום תרי קאי ולא מצי לאכחושי ליה מ"מ לכתחלה יש לחוש לדבריו עכ"ל כך הוה ליה לכתוב דשאני התם דאיכא חד סהדא דקא מסהיד עליה דלא מת ויש לחוש לדבריו אע"ג דהתירוה לינשא ע"פ סהדא קמא ובמקום תרי קאי ואין דבריו של אחד במקום שנים מ"מ לכתחלה יש לחוש לדבריו ולא לסתום דבריו כמו שסתם דמשמע מנייהו דכל דקדם עד האומר מת לעד האומר לא מת בכל גוונא אם נשאת לא תצא ואפילו לכתחילה נמי לא מיתסר אלא משום לזות שפתים והא ליתא אלא דוקא כשבא העד האומר לא מת אחר שהתירוה להנשא ע"פ העד האומר מת אבל כל שבא קודם שהתירוה ע"פ עד האומר מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא כמו שהוכחתי:
29
ל׳ועוד קשה על מ"ש אבל בנ"ד דלא אסהידו עליה כלל שנשבע בלא תנאי דהא העד שהעיד שהוא בלא תנאי הוכחש או לא הטה אזנו לשמוע מחמת הצעקות והמריבות והרי אין כאן עדות כלל עכ"ל דהא הכחשה דההוא סהדא היתה בענין שהגיד שאחד מבני כת שכנגד הר' יום טוב טען כנגדו שנשבע וקבל חרם על תנאי פ' והתנאי ההוא לא נתבטל דהעד אמר שנשבע וקבל חרם בלי הזכרת שום תנאי דהשתא אם נדין לטוען כדין תובע דעלמא וכדמשמע מדברי החכם שכתב דהא העד שהעיד שהיה בלא תנאי הוכחש ואם היה מחשיב התובע כמו עד הול"ל דהא כשהעדים מוכחשים מבעל דינם לא מקרייא הכחשה ולעדים מהימנינן כדמוכח בדוכתי טובא מהם פרק יש נוחלין וכתבם הרי"ף גם בשבועת הדיינים שלח ליה רבי אבא לרב יוסף בר חמא המוציא שטר חוב לחבירו מלוה אומר לא נפרעתי כלום ולוה אומר פרעתי מחצה והעדים מעידים שפרעו כולו נשבע וגובה מחצה מנכסים בני חורין אבל ממשועבדים לא דאמרינן אנן אעדים סמכינן הרי אע"ג דבעל דבר מכחיש לעדים מהימנינן לעדים לגבי משועבדים:
30
ל״אומה שיש לדקדק ע"ז מבואר בפסק הארוך ואם בדין התובע הזה כמו עד הא משמע בפ"ב דכתובות דעד א' אומר תנאי ועד א' אומר אינו תנאי אינם מוכחשי' וכשרים הם וכ"ש הכא שלדברי שניהם השבועה והחרם במקומם עומדים ודמי למאי דתניא בפרק זה בורר אמר רש"ן אלעור לא נחלקו ב"ש וב"ה על שתי כתי עדים שאחת אומרת מאתיים ואחת אומרת מנה שיש בכלל מאתיים מנה על מה נחלקו על כת אחת שב"ש אומרים נחלקה העדות וב"ה אומרים יש בכלל מאתיים מנה ופירש רש"י יש בכלל מאתיים מנה שניהם מעידי' על מנה ובאותו מנה אין מכחישין זה את זה ובפסקינו הגדול הארכנו בבירור כל הדברים אלו וכאן לא ראינו להאריך רק להעיר על הענין ותן לחכם ויחכם עוד ואפי' הכחשה בהוכחש העד לא בטלה לסהדותיה כלל:
31
ל״בומה שכתב החכם ולא הטה את אזנו כו' הלא לאמונה לא ידענו מי הגיד לכבוד תורתו אם שהר' יום טוב וסיעתו באו אליו חרש לאמר עקפין וענפין לא לעזר ולא להועיל או ע"י שם החכם עדיף מנביא שהרי העד לא אמר כן מעולם אלא שכיון יפה ולא שמע תנאי כלל ואולם בני אדם העומדים בתוך הוועד אמרו אפשר שלא כיון העד יפה ולא שמע תוכן הדברים מחמת הצעקות וכיון דסהדא אמר בריא לי שנתכוונתי יפה אמילי אחריני ניקום ונסמוך וא"כ שפיר איכא הכא חד סהדא מהימנא ולא עוד אלא דלא חד סהדא לחוד איכא אלא תרי דהא בעניין הזה הטוען עצמו נאמן הוא כאחד מן העדים וכמו שהוכחנו בארוכה בפסקינו הגדול ומפני יראת האריכות אין אנו מעתיקים כל הענין וא"כ תרי סהדי הוו ולפיכך מן הדין היה שלא ילמוד לכתחלה:
32
ל״גועוד דאפילו לא היה אלא אחד בלבד דמעיד שלא כדבריו היה כח ביד ב"ד למונעו מלעשות מעשה כלל עד יברר דבריו כדאיתא בקידושין פרק האומר בעל מום דפיסולו ביחיד היכי דמי כו' לעולם דקא מכחיש ליה ודקאמרת אמאי מהימן דאמרינן ליה שלח אחוי וכתבו התוס' מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול להתברר עד אח' נאמן ואפילו עד א' מכחישו הכא נמי בנ"ד אפי' אם לא היה מעיד אלא עד אחד שהיתה השבועה קיימת היה נאמן למונעו מלעשות מעשה עד עד יביא עדיו:
33
ל״דועוד דאפילו אם היה העד מוכחש לגמרי כיון שיצא קול בכל העיר שבעה או שמנה חדשים על קבלת חרם והשבועה בלי הזכרת תנאי הוה להו לב"ד לחוש לאותו קול כמו שהוכחנו בסתירות הדיבור השלישי דהא הוו קמן בב"ד כמה סהדי אחרים דאתו לבית דינא לאסהודי דנשבע בלא תנאי ולא נשמעו דבריהם עדיין באופן שעדיין הקול לא יסף מתוקפו ואיתנו וא"כ מחוייבים היו הב"ד למונעו מלעשות מעשה עד יביא עדיו מדינא לא מטעם עקשות פה לבד:
34
ל״הועוד קשה על מאמר החכם שכתב בדיבור הזה דעדיף מקול שאין בו עיקר כי הכא עכ"ל קרא בגרון על קול זה דהוי קול שאין בו עיקר ולא הבחין החכם הקול הזה אי הוא קול יפה ועל יובל ישלח שרשיו אליבא דכל האמוראים וכל הפוסקים והמפרשים כדברירנא שפיר בסתירת הדיבור הנז':
35
ל״וועוד קשה עמ"ש החכם אלא שיש לדחות ולומר דדילמא דה"ה נמי היכא דלא אסהיד עליה חד סהדא שיצא הקול בלבד שיש עדים שייך למימר הסר ממך עקשות פה והא דנקט רבי יוחנן בלישניה עד אחד אומר לא מת לא תנשא לאו למימרא דהכא דלא אסהידו עליה כלל אע"ג דאיכא קלא דיש עדים לא משגחינן בההוא קלא ותנשא לכתחלה אלא משום סיפא נקטיה לאשמועינן רבותא דאע"ג דאיכא חד סהדא דקא מכחיש ליה לסהדא קמא אפי' הכי לא תצא משום דסהדא קמא דקא מסהיד דמת המנוהו רבנן כתרי לגבי אתתא משום חומר שהחמרת עליה בסופה כו' ואין דבריו של א' במקום שנים עכ"ל ודאי דאי משום הא לא אירייא דהאי דחייא ליתא כלל דהא רבי יוחנן לא אשמועינן כלל במאי דאמר לא תצא דמתני' היא בפ' האשה שלום ולא אתא לאשמועינן אלא דלכתחילה לא תנשא וכמ"ש התוס' בהאשה שלום וכבר הזכרתי זה למעלה:
36
ל״זומ"מ דל הך דחייא מהכא ואי איכא לדחויי הכי הוא דאיכא לדחויי דרבי יוחנן אמתני' דתנן עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא ואוקימנא לא נשאת ממש אלא כיון שהתירוה לינשא ומאי לא תצא לא תצא מהתירה הראשון קאמר לומר דעכ"ז לא תנשא לכתחילה משום לזות שפתים וכיון דרבי יוחנן לפרושי מתניתין אתא ליכא לאקשויי לישמועינן היכא דלא אסהיד עליה כלל אלא שיצא הקול שיש עדים שהוא חי כו' דלפרושי מתניתין אתא ולא לאשמועינן מימרא אליב' דנפשיה דלימא לישמועינן הא דהוי רבותא טפי ואיכא מהא דרבי יוחנן שרצה לדייק החכם אין ראיה כלל ולא מטעם דחייתו דההו' דחיה ליתא כלל אלא מכח טעם אחר דחוי הוא אותו דיוק: נמצא כללן של דברים שדברי החכם בדיבור השני נדחו לגמרי מכח עשר הטענות האלה שכתבנו: כתב עוד החכם בדבור הראשון אתם שאלתם קדמנא ובקשתם ממני כו' והנראה לע"ד דכל זמן שהדבר תלוי בספק שלא נתברר הדבר כו' ואפי' בנ"ד נמי שהוא אומר בריא לי שנשבעתי על תנאי וכבר התחיל ללמד ולהורות אין כח לב"ד להפרישו ולמונעו מללמוד ולהורות מכאן ולהבא עכ"ל רצה החכם בדבור הזה מכח ברייתא דפ"ב דכתובות שנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת כו' מכח מאי דאתמר עלה בגמרא להכריח דאע"ג דלפום ריהטא מיחזי דלכתחילה יש כח לב"ד למנוע את האדם מלעשות מעשה אסור אע"ג דאינו אומר בריא לי שהוא מותר עכ"ז בדיעבד כגון שכבר התחיל במעשה ההוא אין כח לב"ד למונעו מלעשות עוד משום דכיון שהתחיל אי מנעינן ליה מטי ליה זילותא ונראה מדבריו דבנ"ד אסהידו תרי דנשבע בלא תנאי ותרי אסהידו דנשבע בתנאי ונתבטל באופן דהא מילתא קיימא בספק שקול:
37
ל״חוקושטא דעובדא לאו הכי הוה אלא תרי דאסהידו דנשבע בלא תנאי נשמע קולם בבית דין ותרי דמסייעי ליה לא נראו ולא נשמעו וא"כ לא קיימא הא מילתא לא שקול ולא בלתי שקול אלא בודאי איסור קאי ולכלל ספק לא בא ובכי האי גוונא ודאי אפילו כההיא דפ' ב' דכתובות אע"פ שהבעל והאשה אומרים בריא לנו שמת כיון דשנים אומרים לא מת תצא ואם אומר שיש טדים המעידים שמת מונעים אותו שלא יבא עליה עד שיביא עדיו והכא נמי אפילו התחיל ללמוד מונעים אותו עד יברר דבריו ודאיכא למימר על הכחשת העד או על חשש העדר השמיעה מחמת הצעקות כבר נכתב בסמוך וביררנו דלאו מילתא היא וקיימנו דבנ"ד הוו תרי סהדי הגונים וכשרים:
38
ל״טועוד דאפי' בההיא דפ"ב דבתובות נמי אם נשאת לא תצא כשלא התרו בו קודם נישואין אבל התרו בו קודם ודאי תצא וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשובותיו ונכתב באבן העזר סימן קמ"א וז"ל ואע"ג דקי"ל בהא אם כנס לא תצא ה"מ בדיעבד אבל זה שהתריתה בו ועבר על התראתך וכנסה מפקינן מיניה ומכין אותו מכת מרדות והכא נמי בנ"ד שהתרו בו כל חשובי הקהל ודייני הקהל שהם הם העדים שנשבע בלא תנאי ודאי שאם עבר ועשה שב"ד מוציאין בלעו מפיו ואפי' הוו תרי סהדי דמסייעי ליה וכ"ש בדליכא אפי' חד סהדא וההתראה נודעת מפי כל העולם ימים רבים קודם בואו ללמוד בתוך ב"הכ כי עברו דברים הרבה בין סיעת הר' יום טוב ובין כת המנגדת וגם נכנסו קצת אנשים חכמים וחשובים ביניהם לפשרם ולא השיגו רשות כלל מבני כת שכנגדו ואחר כך בראות הר' יום טוב שלא יכול להם בא לו שבת א' עם סיעתו ולמד בתוך בה"כ בלא ידיעת חשובי הקהל והדייני' ומיד באותו שבת עצמו כשידעו חשובי הקהל והדיינים אשר עשה הר' יום טוב נתקבצו ראשי הקהלות ונתרעמו על מהר' יום טוב נמצא דבגוונא דנ"ד כההיא דפ"ב דכתובות אם נשאת תצא ושלא כדברי החכם שדמה נ"ד לההיא דפ' ב' דכתובות דאם נשאת לא תצא:
39
מ׳ועוד דאפילו אם הוה נ"ד כההיא דכתובות ממש דהוי תרי ותרי הא מקשינן התם בגמ' מכדי תרי ותרי נינהו הבא עליה באשם תלוי קאי ואצטריך רב ששת לשנויי כשנשאת לא' מעדיה פי' לא' מעדיה דמסהיד דמת משמ' דאם נשאת לא' שאינו מעידיה אף אם נשאת תצא כיון דקאי באשם תלוי וכ"ש אם נשאת לא' מעידיה דמסהיד דלא מת דודאי תצא ובנ"ד אנן להימניה להר' י"ט על הכת המנגדת אתינן ולהכריח לאותם החשובים שלא לצאת מהקהל וע"ז הכניסו אותנו הקהלות בסלע מחלוקת זה וא"כ אע"ג דהר' י"ט אומר ברי לי הנך חשובים לא אמרו הכי אלא אדרבא צווחי ואמרי דברי להו איפכא והרי זה דומה לנשאת לא' מעידיה דאמרי לא מת ולא זו בלבד בני כת שכנגדו אלא גם בני סיעת הר' י"ט הרבה מהם לא נמצאו בקהל ביום קבלתו החרם והשבועה הנז' ולדידהו לא ברי להו שום דבר ולגבייהו הוי כנשאת לא' שאינו מעדיה דאפי' אם נשאת תצא וא"כ כי היכי דההוא בחטאת או באשם תלוי קאי כדמשמע בסוגיין דפ' ארבעה אחין ה"נ הנך יחידים עברו על ולפני עור לא תתן מכשול וגם כי אפשר לחזק טענה זו בעמודים חזקים ובריאים משכנו ידינו מפני כבוד הר' י"ט דצורבא מרבנן הוא ואיכא למיחש ליקריה. ועוד יש לתמוה על דברי החכם הפוסק שכחב עלה דההיא דפ"ב דכתובות אלמא היכא שהדבר תלוי בספק ולא נתברר ולדידיה ברי ליה אם נשתמש כבר באותו דבר אין כח בב"ד להפרישו מאותו דבר המסופק דחיישינן לזילות' עכ"ל והאי טעמא דאם נשאת לא תצא לאו משום זילות' היא כלל לא דב"ד שהוזכר בגמ' ולא זילותא דבעלי דינין דלא אדכר בשום דוכתא כמו שיתבאר עוד בס"ד אלא משום חזקה דאתתא דייקא ומנסבא מתוך חומר שהחמרת עליה בסופא וכמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות ובפ' חזקת הבתים ובנ"ד ליכ' חזקה מסייעת להר' י"ט דאדרבא חזקה שנשבע סתם ככל אשר שאלו ממנו כת שכנגדו וכמו שהוכחנו בסתירות הדיבור הג': ועוד מה מאד יוסיף להפליא הפלא ופלא כל רואה החכם הזה מכריז ואומר טעמא דזילותא דבעל דין בדבור הזה ובדיבור השני ולא א' ולא שתים בפיו מלא זה עשר פעמים והנה עד היום לא שמענו חידוש זה לחוש לזילותא דבעל דין ואי איכא לדיוקי איפכא איכא לדיוקי דהא אפי' בזילות' דבי דינא אי חיישיכן לה בעא תלמודא בפ"ב דכתובות ובפ' חזקת הבתים למימרא דהוי פלוגתא דתנאי ואסיק רב אסי בפ' חזקת הבתים דלכ"ע לזילותא דב"ד לא חיישינן והכי מוכחא מסקנא דסוגיין דכתובו' ור"נ עבד עובדא הכי וכ"פ הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וכיון דלזילות' דבי דינא ליכא למיחש ק"ו ובן בנו של ק"ו דאין לחוש לזילותא דבעל דין והך בריית' שכתב החכם מפ"ב דכתובות דאי נשאת לא תצא מייתי לה בפ' חזקת הבתים ולמאי דס"ד דמשום זילותא אמרינן דלא תצא לאו זילותא דבעל דין אמרינן אלא זילותא דבית דין ואף גם זאת לפי' רשב"ם והתוס' והרמב"ן לא מדברי ת"ק בעינן לאוכוחי דחיישינן לוילותא דב"ד אלא מדברי רבי מנחם ברבי יוסף וטעמא דת"ק לאו משום זילות' כלל היא אלא משום חזקה דאשה דייקא ומנסבא וכמ"ש בסמוך נמצא דטענת משום זילותא אין לה שרש ועיקר ודרך כלל ראוי לומר על טענת זילותה זאת וכרת הזלזלים במזמרות וניתוספה התימה על החכם הפוסק שהזכיר בדבריו כמה פעמים טענת זילותא דבעל דין שלא עלתה על לב בעל התלמוד וטענת זילותא דב"ד שהוזכרה בתלמוד לא שם על לבו לזלזול הב"ד וכתב דלית דין ולית דיין שראוי לחוש לנידוי שגזרו והא ודאי אפי' לפי המסקנא דזילותא דב"ד לא חיישינן כי האי שבתב החכם הפוסק ודאי דחיישינן ליה ואסור לשומעו כל שכן לאומרו:
40
מ״אועוד בר מן דין ובר מן דין אע"ג דלגבי לימוד פסוק בב"הכ כבר התחיל לעשות מעשה ודמי קצת לההיא דפ"ב דכתובות עכ"ז לגבי שררת היות חכם הקהל לא התחיל ולא החזיק בה כלל וא"כ לא דמי כלל לההיא דפ"ב דכתובות ואע"פ שהתחיל לקרות פסוק ולפרשו בב"ה ביום שבת הא אין זה מורה על שררת חכם הקהל כי כמה תלמידים קורין פסוק ומפרשים אותו בבה"כ כמנהגנו אנו בני ספרד ולא נתנו עליהם הוד מלכות חכם הקהל וא"כ אע"פ שהיה מוחזק בלימוד בב"הכ בלי ערעור והוו תרי סהדי דמסייעי ליה עדיין לא החזיק בשררת חכם הקהל והיה כח בב"ד לגזור עליו שלא יהיה חכם הקהל כההיא דפ"ב דכתובות דאמרי' בה לא תנשא והיו רשאים למנוע ממנו גם הלימוד בבית לפי שהוא סולם לעלות ולהשתרר בשררת חכם הקהל. ועוד דאף בשהתחיל הר' י"ט ללמוד בב"הכ לא בתורת חכם הקהל למד לפי שאף בני סיעתו היו מוסכמים שלא למנות עליהם שום חכם לא להר' י"ט ולא לאחר עד מלאת שנה תמימה לפטירת חכם הזקן זלה"ה הרי שהלימוד בב"הכ לא היה חוקה לשררת חכם הקהל וא"כ אפי' אי הוו תרי סהדי דמסייעי ליה והתחיל ללמוד בב"הכ דמי לדמאי דאמרינן ברישא דההיא ברייתא לא תנשא ושלא כדברי החכם הפוסק שכתב דדמי למאי דאתמר בסיפא ואם נשאת לא תצא וכ"ש דלא הוו תרי סהדי ולא חד דמסייעי ליה עליה אדרבא קול גדול ולא יסף שנשבע בלא תנאי ונשמעו דברי העדים קצת בב"ד דחייבים היו ב"ד למונעו מלעשות מעשה עד שיברר דבריו וכמו שנתבא' ולא להחניפו בדין ואע"ג כי צורבא מרבנן הוא וכדאית' בפ' שבועת העדות רב עולא בריה דרב עלאי הוו ליה דינא קמיה דר"נ שלח ליה רב יוסף עולא חברינו עמית בתורה ובמצות אמר מאי שלח לי לחנופי ליה הדר אמר למישרא בתיגרא כו' ואי ב"ד מצווים להפך בזכותא דצורבא מרבנן כדאיתא בפרק כל כתבי השם יודע וישראל כמה הפכנו בזכותו אך מה שנצטוינו לעשות על הדין ועל האמת עשינו למונעו מלעשות מעשה עד יביא עדיו" התבאר מכל זה דהוכחת החכם הפוסק מההיא ברייתא דמייתי בדבור הראשון עלתה לו מנדון זה ותשב לה הרחק כמאה אלף אמה ואין כאן מקומה מכח שבע הטענות מזוקקו' שבעתים אשר ערכנו:
41
מ״באחר הדברים האלה נשיב ידינו על החלק הב' בכל ד' דיבוריו:
42
מ״גכתב החכם בדבור ראשון מחלק זה אמנם אם יעידו עליו עדים נאמנים שהיה הדבר בלא תנאי אע"ג דקאמר ברי לי שהתניתי יש כח בידם למונעו אפי' בדברים שבינו למקום ולא מהימן לומר ברי לי דהא תנן בפ"ג דכריתות אמרו שנים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים ואפי' חכמים לא פטרי ליה אלא משום דאיכא מיגו וכדקתני התם מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר אבל היכא דליכא מיגו אפי' רבנן מודו דחייב אפי' בדברים שבינו למקום עכ"ל כוונת החכם בדבור זה גלויה ומפורסמה דכל דאיכ' סהדי דמסהדי שעבר לא מהימן בעל דין לומר לא עברתי אפי' בדברים שבינו למקום:
43
מ״דדרברים אלו תמיהי טובא חדא דסתם וכתב דטעמייהו דרבנן הוי משום מיגו וכדקתני התם ומשמע מלישניה דהאי מיגו הוי כשאר מיגו שבתלמוד מדסתם ולא פירש כלל ולפ"ז אמאי פסק ואמר אבל היכא דאיכא מיגו דהא הכא שפיר איכא מיגו דאי בעי אמר פטרתוני והוה מהימן כמ"ש הרא"ש בתשובה השתא דקאמר תנאי מהימן וכן טען הר' אהרן מלא פום וא"כ לרבנן מהימן כההיא דכריתות כ"ש דקושטא דמילתא דהא מיגו דבכריתות אינו כשאר מיגו שבתלמוד דלא הוי אלא תרוצי מילתא ופירוש דבריו הראשונים ולא נזכר שם מיגו אלא על דרך שלוח והעברה כדמוכח התם בגמ' וכן פירש"י התם בכריתות וכ"כ התוס' בריש מציעא ובריש האשה רבה וא"כ בנ"ד אי הוה אפשר להר' י"ט למימר מילתא לתרוצי דבוריה קמא שלא יכחיש לעדים הוה מהימן לרבנן כדמהימן ההוא דאכל חלב משום אם ירצה כו' כדמתרץ דיבוריה וכן הו"ל להחכם לכתוב ואפי' חכמים לא פטרי ליה אלא משום דמצי לתרוצי דבורי' ולפר' דבריו שלא יכחיש לעדים וכדקתני התם מה אם ירצה לומר מזיד הייתי יפטר וכדפירשו בגמ' וכל היכא דאינו מתרץ דבריו בענין שלא יכחיש את העדים אפי' רבנן מודו דחייב אפי' בדברים דהוו בינו למקום והיו דבריו באים על נכון לא כמו שסתם וכתב ואם היה כותב כן לא הוה מיקריא מאריך דבמקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר וכ"ש שיותר טוב הוה ליה לקצר מלעתק בדבור אחד דחלק ראשון לשון הגמ' ולשון תשובת הרא"ש מלה במלה מלקצר בדברים אלו וכיוצא בהם. ועוד יש לתמוה דהך פיסקא לא סיפיה רישיה ולא רישיה סיפיה דרישא מדמה נ"ד לדין תרי ותרי ונתבע אומר ברי לי וכדמשמע בהדיא כההיא דמדמי ליה לדין שכים אומרים מת ושנים אומרי' לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא ובדבור הזה מדמי ליה לתרי דמחייבי לחודייהו וליכא אפילו חד דיעיד שלא אכל ועל דא ודאי פליאה דעת החכם ולא ידענא מאי סליק אדעתיה אי סבר דבנ"ד אסהידו תרי דנשבע בלא תנאי ואתו תרי אחריני ואסהידו דנשבע על אותו תנאי היכי מדמה נ"ד למתני' דכריתות וע"כ לא אמרינ' התם דלא מהימן אלא לפי שלא היו עדים מסייעים אותו כלל ואיכא עדים דמסהדי דחטא אבל אם אילו היו שנים עדים מעידים שאכל חלב ושנים מעידים שלא אכל והוא אומר לא אכלתי פשיטא דלרבנן כמי פטור וא"כ כשכתב החכם אמנם אם יעידו עליו עדים נאמנים שהיה הדבר בלא תנאי כו' לא הו"ל למישתק והו"ל לאתנויי ולמימר ולא הוו שם עדים המכחישים אותם ואומרים על תנאי זה נשבע ואי ס"ל להחכם דבנ"ד לא הוו אלא תרי דמסהדי בלא תנאי נשבע וכמסהדי על תנאי נשבע לא נשמעו ולא נראו בעולם ובקושט' דמילת' ומש"ה מייתי ההי' דפ"ג דכריתות מאי שייכא דההיא דפ"ב דכתובות בשנים אומרי' מת וב' אומרי' לא מת הכא:
44
מ״הנמצאו דברי החכם בדיבור זה בלתי מכוונים מכח שני המערכות האלה אשר יסדנו כתב עוד החכם בדיבור שני ומדברי הרא"ש שרצו להוכיח דדברים שבינו לבין קונו נאמן כו' אבל הכא בנ"ד כיון שמכחיש דברי העדים שהעדים אומרים שהיה הדבר בלא תנאי והוא מכחישם שהיה בתנאי אינו נאמן אפי' בדברים שבינו לבין יוצרו עכ"ל רצון החכם בדבור השני הזה ברור שהוא להבדיל בין ההיא תשובה דהרא"ש לנ"ד ולומר אע"ג דהתם בדברים שבינו לבין קונו נאמן הכא לא מהימן משום דהתם לא מכחיש לסהדי ובנ"ד מכחיש להו ולא כהר' י"ט ולא כהר' אהרן שרצו לדמות ההיא דהרא"ש לנ"ד ורצו להוכיח דכי היכי דבההיא דהרא"ש נאמן לומר פטרתני משום דהוו דברים שבינו לבין קונו הכא נמי בנדון דידן נאמן לומר על תנאי פלוני נשבעתי כיון דהוי דברים דבינו לבין יוצרו:
45
מ״וואין ספק שהוכחא כזו לא עלתה על לב הר' אהרן והר' יום טוב בהיות ההבדל שהזכיר החכם ברור ונודע אפי' למתחילים בעיון אך מה שרצה להוכיח מההיא דהרא"ש הוא לומר דמהימן הר' יום טוב לומר על תנאי נשבעתי מיגו דאי הוה בעי הוה אמר ברישא פטרתוני והוא מהימן כדכתב הרא"ש א"כ לא נסתייעו מדברי הרא"ש לדמות נ"ד לתשובתו אלא לאוקמי למיגו דידהו דאיכא לפלוגי עלייהו בטענה זו כבר הרחבנו הדיבור בזה בפסקנו הגדול והודענום טעותם בטענה זאת בכח חמש טענות מיוסדות על אדני בקיאות ופלפול התלמוד ושרשיו ועקריו האמתיים ומתוקים מדבש ונופת צופים:
46
מ״זעוד יש לתמוה על דברי החכם היכי קאמר דבנ"ד מכחיש לדברי העדים והרי לפי מ"ש בדיבור ב' מחלק א' דאין כאן עדות יכול לטעון כן באמת ובתמים והוא נאמן דהא אינו מכחיש לעדים כלל כיון דליתנהו והרי מופת גמור כי עלתה שכחה לפני כסא כבוד החכם:
47
מ״חכללא דמילתא בדיבור ב' זה היה העדרו טוב ממציאותו לסיבת שתי טענות אלו שהזכרנו:
48
מ״טכתב עוד החכם בדיבור השלישי אבל מההיא דפרק ב' דכתובות דבעא מיניה שמואל מרב אמר טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו כו' אבל בחד מינייהו לא סגי כדמשמע מההיא דפריך תלמודא על ההיא כגון שנשאת לא' מעדיה היא גופא באשם תלוי עכ"ל דעת החכם בדיבור זה להוכיח העדר הדמות ההיא בעיא דבעא שמואל לנ"ד דהתם להמנוה על בעלה אתינן והכא לא אתינן אלא להמניה על עצמו:
49
נ׳והדברים מוכיחים דהר' אהרן וה' יום טוב חזו תיוהא לנפשייהו מההיא בעייא והריצו אותה לפני החום הפוסק והוא ברוב פלפול תירצה להם:
50
נ״אואולם ראינו לדקדק על דבריו שהחילוק שרצה לחלק מההיא בעיא לנ"ד ליתיה דהא אנן להמנויה להר' יום טוב על כת המנגדת אתינן וא"כ הכא נמי אם איתא דנ"ד איכא לדמויי להך בעייא צריך היה הר' יום טוב ליתן אמתלאה לדבריו וכל שלא נתן לאו כל כמיניה:
51
נ״בועוד דנראה בהדייא מלשון החכם דבהך אמתלאה יכול בעל למימר בריא לי כיון שהוא לא ראה ולא ידע כלל בדבר אלא מפיה הוא חי ואין כח האמתלאה הזו ככח בריא לי דאמרינן בגמרא עלה דההיא דהיא גופא באשם תלוי קיימא דקא מדמי להו החכם להדדי ולא מיבעייא להר"ן שפירש בריא לי שראיתיו שמת וכדמשמע פשטא דלישנ' וכן נר' דעת הפוסקי' שסתמו דבריהם וכתבו שהיא אומרת בריא לי שמת אלא אפי' לרש"י ז"ל שפירש באומרת בריא לי אין לבי נוקפי שבריא לי אילו היה קיים היה בא מכל מקום לא דמי להך בעייא דהא אין אנו מצריכים לבעל שיאמר אין לבי נוקפי בריא לי ואמתלאה זו אמתית היא כי היכי דאנו מצריכים לאשה שתאמר ברי לי כההיא דשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת:
52
נ״גועוד דהא לא דמי הך בעיא לההיה דאומרת בריא לי דהא בההיא דהתם משום דנשאת כבר הוא דסמכי אברי דקאמרה שלא הוציאה מבעלה אבל לכתחילה לא סמכינן אבריא לי דידה ובהך בעייא סמכינן אאמתלאה דיהבה ושרייא לה לכתחלה וטעם הדברים לדעתינו יתבאר בטענה שאחר זו בס"ד:
53
נ״דועוד דהא דצריכה לתת אמתלאה לאו להימנוה לבעלה לחודיה הוא וכמ"ש החכם אלא אף משום עצמה אינה נאמנת אלא א"כ נתנה אמתלאה וכל שנתנה אמתלאה נאמנת על עצמה וכל שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה לענין איסור נידה בלי שום הוכחא אחרת דרחמנא הימנא עילויה באיסור זה מדכתיב וספרה לה כדאיתא בהמדיר והיינו טעמא דמהימנא לה אפי' לשמש לכתחלה וטעמא דמילתא דאף דגבי עצמה לא מהימנא כל שלא נתנה אמתלאה משום דשווייא נפשה חתיכה דאיסורא וכדתנן בקידושין בפ' האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני הוא אסור בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ופרש"י הוא אסור בקרובותיה דשוינהו עליה חתיכ' דאיסו' באמירה זו הרי דאע"ג דקרובותיה אין עליהן איסור לינשא לו דכשם שאינו נאמן על קרוביו כך אינו נאמן על קרובותיה עכ"ז הוא אסור בהן משום דשווינהו אנפשיה חתיכה דאיסורא ואין ספק שאע"פ שחזר ואמר לא קדשתיך לעולם הוא אסור בקרובותיה אלא אם כן נתן אמתלאה לדבריו דומיא דההיא דתנייא בפ"ב דכתובות לעיל מהך בעייא אמרה א"א אני וחזרה ואמרה פנויה אני אינה נאמנת ואם נתנה אמתלאה נאמנת ומעתה הכא נמי כיון דאמרה טמאה אני שויא נפשה חתיכא דאיסורא גם לאסור עצמה וכשחזרה ואמרה טהורה אני צריכה שתתן אמתלאה אף לצורך עצמה וכל שלא נתנה הרי זו אסורה לשמש דנמצא דאמתלאה לאו משום בעל לחודיה היא צדיכה אלא אף משום איסור עצמה ולפ"ז דחייה דדחי החכם וקאמר דלגביה דידה נאמנת בין נתנה אמתלאה בין לא נתנה ליתיה כלל ועם זה בנ"ד אי איכא לדמויי להך בעייא אפי' תימא דלא אתייא ליהמוניה להר' יום טוב על אחרים כמו שהזכרנו אלא לאיסור עצמו בלבד היינו חוששין לא הוה מהימן בלא אמתלאה אע"ג דהוו דברים שבינו לבין יוצרו:
54
נ״הועוד יש לדקדק בדברי החכם שכתב פעמים בדיבור זה דאיתתא קים לן דטהורה היא ונאמנת דהא לא קים לן בה טפי ממאי דקים לבעל וכי היכי דלגבי בעל בחזקת טומאה היא הכא נמי לדידן היא בחזקת טומאתה דמי הוא המוציאה מחזקת טומאה לגבי דידן טפי מלגבי בעלה ואפשר דטעות סופרי' הוה גם בשני הפעמים והוה ליה למכתב קים לה כלומר לאשה עצמה קים לה דהיא יודעת ודאי אם ראתה דם או לא:
55
נ״וועוד נפלינו על החכם דנחית לסתור הוכחה שרצו להוכיח מבעיא זו ואהדר לסותרה בטענה שכתב דאיכא עליו כמה פירכי כדכתיבנא ועוד דנושא ונותן עליה כאילו היא הוכחה שיש לה פנים ושבק מלתמה ולומר מי הוא אשר ראה מאורות מימיו יעלה על דעתו לדמויי נ"ד להך בעייא והא לא דמי ואפי' כי אוכלא לדנא משום דבההיא בעייא מפיה אנו חיים לאסור ולהתיר ומכח הפה שאסר נחתינן לה ולהכי אמרינן דכל שנתנה אמתלאה לדבריה נאמנת אמנם בנ"ד דלאו מפיה אנו חיים לענין האיסור אלא מקלא דלא פסיק זה שבעה או שמנה חדשים כמו שהזכרנו לעיל ומפי עדים שהעידו כן בב"ד וגם החכם בדיבור זה על הקדמה שהעידו עדים שנשבע בלא תנאי ובקושטא דמילתא קא מיירי וכמ"ש אבל מההיא דפ"ב דכתובות דבעא מיניה שמואל כו' אין להוכיח ובנ"ד נמי אם העידו עליו עדים שהיה בלא תנאי דאינו נאמן כו' וכיון דלא מפיה אנו חיים פשיטא דאפילו יתן כמה אמתלאות אינו נאמן להכחיש לעדים וא"כ מה ענין איסור הנודע לנו מפי בעל דין לענין איסור המפורסם מפי עדים ברורים דהא אפי' בהוחזקה נידה בשכנותיה דאמרינן בהמדיר ובסוף קידושין דבעלה לוקה עליה משום נידה כתב הר"ן בפ"ב דכתובות בשם רשב"א דאפי' נתנה אמתלאה לומר לא לבשתי בגדי נידות אלא מפני כך אינה נאמנת וכ"ש אם העידו עדים דקים להו ודאי דטמאה היא והיא אומרת טהורה אני דאע"פ שנתנה אמתלאה לדבריה דלא מהנייא אע"ג דהוי דברים שבינה לבין קונה ואם כן מי זה עלה על לבו לאתויי מההיא בעייא דליכא עדים לאיסורא לנ"ד דאיכא עדים לאסורא ומי זה בא להזכיר אמתלאה במקום דאיכא עדים בנ"ד:
56
נ״זכתב עוד החכם בדיבור רביעי אבל אין להוכיח שיהא הוא נאמן לומר שהיה הדבר בתנאי אפילו כשהעדים מכחישים אותו מכיון שהעדים אין מכחישים אותו בדבר שהיה אלא בדבר שלא היה כו' וא"כ הכא נמי בנ"ד כיון שהיו בב"הכ אחד אם העידו שכיוונו הדבר מתחלתו ועד סופו ולא היה בו שום תנאי בזה הוייא ראיה מעלייתא למונעו מלמוד עכ"ל:
57
נ״חפשטן של דברים משמע שהר' אהרן והר' יום טוב רצו להביא ראיה מההיא דאין אומרין למי שלא ראה את החדש שיבא ויעיד דעדים המעידים שנשבע בלא תנאי לית בהו ממשא וכדמרגלא בפי המון עם הארץ דעדות לאו אינה עדות והחכם ראה ראייתם והביא ראיה לדחייתו דתניא בפ"ב דכתובות שנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה כו':
58
נ״טוהא ודאי אילו היה להם יד ושם בבקיאות התלמוד ובפלפולו אדמייתי מההיא דאין אומרין למי שלא ראה את החדש כו' הוה להו לאתויי ממאי דתנן בפרק ב' דעדיות ובפ' טבול יום וח"א אין לא ראינו ראיה לכאורה יש להביא ראיה ממנה דדמייא טפי לנ"ד דהא התם רבי חנינא סגן הכהנים מסתמא היה מצוי תמיד בבית המקדש והעיד שלא ראה עור יוצא לבית השרפה והכא נמי בנ"ד העדים המעידים שלא היה תנאי היו אז עמו בבית אחד וכי היכי דאמרו חכמים לרבי חנינא אין לא ראינו ראיה הוה אפשר למימר כמי הכא אין לא שמענו תנאי ראיה אך לו ידעו השכילו זאת והיו מעיינים בפרש"י על משנה זאת ישימו יד על פה מהעולה על רוחם לומר העדות דלא היה לאו עדות הוא דהא פי' רש"י בפ' טבול יום אין לא ראינו ראיה שמא לא אירע בימיו שימצא טרפה אחר הפשט ואם אירע ושרפוה הוא לא ראה הא קמן שהשתדל רש"י להלום הך טענה דאין לא ראינו ראיה ולפרשה שלא כנראה לכאורה דעדות לא ראינו אינה עדות דהא ודאי כבר אפש' שתהיה עדות והא דאמרינן הכא דלא ראיה היא היה לפי שאפשר לומר דלא אירע כן בימיו או שאירע שנשרף בעוד רבי חנינא בביתו מתעסק בענייניו ולא נמצא במקדש בעת ההיא אולם אם היה רבי חנינא מעיד דודאי אירע בימיו ונמצא שם בעת ההיא ולא זז משם כל זמן שהיה ראוי לישרף ולא נשרף פשיטא דהאי לא ראינו הוייא ראיה מעלייתא וא"כ הכא נמי בנ"ד שהיו העדים מעידים שהיו שם מתחלה ועד סוף ולא נזכר תנאי זה פשיטא דעדות האומרים לא היה תנאי עדות נכון הוא:
59
ס׳והרבה יש לתמוה על החכם הנז' לסתור להם טענת דעדות דלא היה אינה ראיה אהדר אדיוקא דההיא דפ"ב דכתובות ושבק האי ראיה דעדיפא מינה מתרי טעמי חדא דדמי כמאן דסבר דלא גמירי אינשי אלא פ"ב דכתובות דעליה סליק ונחית בכל שקלא וטריא דיליה ועוד דכיון דמפשטא דהך מתני' כפי פירוש רש"י יש להוכיח אמאי אידחיק להוכיח מדיוקא דברייתא ולאו מהא לחודה איכא לאייתויי ראיה אלא מכמה מקומות בתלמוד לא ימנו מרוב ואזכור מהם החכרים בעת הזאת ע"פ בריהטא הלא בפ"ב דכריתות שהזכיר החכם תנן עד אומר אכל ועד אומר לא אכל מביא אשם תלוי ובפ' מי שקנא לה תנן עד אומר נטמאת ועד אומר לא נטמאת שותה ובפ' עגלה ערופה תנן עד אומר ראיתי את ההורג ועד אומר לא ראיתי היו עורפין:
60
ס״אובפרק חזקת הבתים אמרי' לא צריכא דקאמרי עדים ידענא ביה בהאי דלא הוה ליה ארעא מעולם ופי' רשב"ם צריכי לאסהודי הכי זה האיש לא נתפרש ממנו מעודו עד היום וברי לנו בכל מה שקנה ולא קנה קרקע מעולם וכן פירש רבינו יחיאל הגם כי קצת מפרשים פירשו בענין אחר לאו משום דס"ל דעדות לא ראינו אינה עדות אלא דס"ל דלא צריכין לכולי האי אלא כל מה שיאמרו שהיו רגילין אצלו ולא הרגישו שהיה לו קרקע סגי ובפרק קמא דמציעא גרסינן אמרו לו צא תן לו ואמר פרעתי והעדים מעידים שלא פרעו כו' וכתב בנמקי יוסף פירש הרנ"א והר"ן כגון שאמרו העדים לא זזה ידינו מתוך ידו משעה שיצא מב"ד ולא פרעו וגם כי רש"י פירש בענין אחר כבר כתבו המפרשים הנז' שלא נר' בעיניהם וגם כי רש"י לאו לחלוק על הדין נתכון דודאי אף איהו מודה דאם העידו העדים כן דעדותן עדות אלא משום דעדות לא זזה לא משכחת לה על הרוב שיוכלו להעיד כן אלא לפי שעה ובגוונא דפירש רש"י אפשר להעיד כן ואפי' לאחר כמה שנים ובפ' הנשבעין אתמר שני כתות עדים המכחישות זו את זו כו' ופיר"שי שנים אומרים הרג ושנים אומרים לא הרג ובפ' חזקת הבתים מייתינן נמי האי סוגייא ופירש רשב"ם המכחישות זו את זו בעדות אחת כגון שנים אומרים פ' לוה מפ' מנה וב' אחרים מכחישים ואומרים לא לוה כלום ובפ' מרובה איפליגו אביי ורבא בעדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אי נהרגין או לא ופירש"י שהוכחשו שנים אומרים הרג וב' אומרים לא הרג רבי אליעזר ורבי יהושע פליגי התם בפלוגת' דאביי ורבא אלמא דלכ"ע עדים המעידים לא הרג שפיר קא מסהדי כיון דחשיבא הכחשה לכ"ע ובפ' ארבעה אחין מידי דהוה אנכסי דבר שטייא דבר שטייא זבין נכסי אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין ואתו תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין וא"ר אשי אוקי תרי להדי תרי ואוקי ארעא בחזקת בר שטייא והא הני מסהדי בדבר שלא היה שהרי הם אומרים שלא היה שוטה בשעת מכירה ועכ"ז אמרי' אוקי תרי בהדי תרי אלמא עדות מיהא חשיבי גם בפ"ב דכתובות גופיה אשתמיטה לחכם ראיות טובא חדא הא דאמר רב הונא אמר רב שלשה שישבו לקיים את השטר וקרא ערער על אחד מהם כו' והוינן בה ערער דמאי אי ערער דגזלנותא תרי ותרי נינהו ופירש"י כי אמרי לא גזל הו"ל תרי ותרי הרי דעדים המעידים לא גזל חשיב עדות ולרבינו חננאל ותוס' דמכשרי לגברא היכי מכשירינן ליה ע"פ עדים האומרי' לא גזל הא אין אומרים למי שלא ראה את החדש ואפי' לרש"י דמפרש דלא מתכשר גברא היינו משום דאמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה הא לאו הכי מכשירינן ליה עפ"י עדים האומרים לא גזל הרי בהדייא דלכ"ע עדות דלא גזל הוי' עדות שהוא בדבר שלא היה:
61
ס״בותו איתא בהאי פירקא עובדא דבר שטייא שכתבנו בסמוך והוכחנו ממנו דעדים המעידים בדבר שלא היה עדותן עדות להכחיש דברי הראשונים. ותו נמי תנן בהאי פירקא עיר שכבשוה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות ואם יש להם אפי' עבד אפי' שפחה הרי אלו נאמנין והרי עבד ושפחה הם מעידים שלא נטמאת ומהמנינן להו:
62
ס״גוכן נמי בסיפא תנן א"ר זכריה בן הקצב המעון הזה לא זזה ידה מתוך ידי משעה שנכנסו גויים לירושלם עד שעה שיצאו א"ל אין אדם מעיד על ידי עצמו הא אם היה מעיד אחר נאמן הוה ואע"פ שמעיד בדבר שלא היה:
63
ס״דותו איכא בההוא פירקא גבי מרי בר איסק אמ' ליה לדידיה זיל אייתינהו את דלאו אחוך הרי שאם היו מעידים בדבר שלא היה הוה עדות ותו תניא ההוא פירקא ההיא ברייתא שכתב החכם בדיבור ראשון מח"א שנים אומרים נתגרשה ושנים אומרים לא נתגרשה הרי זה לא תנשא ואם נשאת לא תצא הרי שעדות האומרים לא נתגרשה חשוב לשלא תנשא לכתחילה לא' מעדיה אע"פ שהיא אומרת ברי לי ואם נשאת למי שאינו מעידיה או אם אינה אומרת ברי לי תצא מפני עדים המעידים לא נתגרשה:
64
ס״הותו איתה בההוא פירקא מימרא דרבי יוחנן שכתב החכם בדבור שני מח"א ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא ואע"פ שיש בקצת ראיות אלו קצת דקדוקים לא רצינו להאריך בהם שלא להטריח למעיין במה שאינו נוגע לעצם הכוונה ומה שכתבנו הוא די והותר להוכיח דלא היה צריך החכם לאהדורי ליה לסתור טענה זו אדיוקא דההיא דפ"ב דכתובות וכמה משניות וברייתות וממרות יש בכמה מקומות האומרות כן רובם בהדייא ומעוטן מדיוקא ואילו הוה ס"ד דחכם הפוסק כל ראיות הללו לא הוה ליה למכתב כ"כ בנחותא כמ"ש אבל אין להוכיח שיהא הוא נאמן שהיה הדבר בתנאי כו' משום דההיא דאין אומרים למי שלא ראה את החדש כדמשמע בפ"ב דכתובות כו' אלא כך הול"ל אבל אין לעלות על הדעת להוכיח שיהא הוא נאמן כו':
65
ס״וועוד הבט וראה דבההיא גופא דמייתי החכם שנים אומרים נתקדשה כו' ודייק מהא דבבית אחד הוי ראיה דמשמע מדבריו דבנ"ד אילו לא היו עדים המעידים לא היה תנאי בבית אחד אע"פ שהיו בחצר אחד אין עדותן עדותן והא ליתא דהא דבחצר אחד לא הוי עדות הוא משום דהוי ענין קדושין וגירושין דעבדי אינשי דעבדי להו בצינעא אבל בנדון אחר דלא עבדי ליה אינשי בצינעא אלא בפרהסייא אפי' בחצר א' נמי הוי לא ראינו ראיה מעלייתא וה"נ בנדון שנשבע ע"ד אחרים בפרהסיא בתוך קהל עם ובמושב זקנים ומטיל תנאי בשבועתו ואומר דברי התנאי בצנעא להיות מוכן להקרא עבריין מפי השומעים השבועה ואינם שומעים התנאי בראותם אותו עושה שום דבר ממה שנשבע עליו אדרבא מכריז התנאי גלוי לכל העמים להוציא עצמו מידי לעז ומידי ספק בעשותו שום דבר מהדברים שנשבע עליהם וא"כ אי הוה תנאי בנ"ד לאו מילתא דעבדי ליה בצנע' הוא אלא בפרהסיא וא"כ אפי' לא היו העדים בבית אחד אלא בחצר אחד כל שיאמרו שנשבע ולא הזכיר תנאי נאמנים הם את הדברים האלה כתבתי במרוצה ותכיפת חמת המציק כו' המלאך המשחית בעם בדבר כו' ולולי זה אפשר היינו מרחיבים הדיבור לעורר עוד השגות אחרות על דברי החכם אך את זה ראינו מספיק כפי העת והזמן וגם במה שכתבנו לא ראינו להעתיק כל ראיות בקיאות ממקומות הגמרא הרומזים לענין הנ' כי אין כוונתינו להראות ניירות מלאים כמות רק דברים כלם איכות מעוררים לב החכם הנלבב לעיין ולהוסי' לקח דכתי' תן לחכם ויחכם עוד נאם הצעיר יוסף קארו
66
