אבקת רוכל כ׳Avkat Rokhel 20
א׳מאחר שהובררנו שלשתינו לדיינים מי התי' לשום אחד לומר לבעל דין אני מזכה אותך וכ"ש לתת בידו פסק היה להוועד עמנו יחד ולשאת ולתת בדין ומה שיעלה על פי הרוב יאמר בשם כולם מדבריהם נזדכה פ' כנראה ששכחת משנת לא יאמר אחד מהם אני הוא המזכה כו' וכ"ש בהיות כל טענותיו בנויות על יסוד חפצו לזכות לנתבע לא בצדק ולא במשפט שהרי כלל גדול בדין המוציא מחבירו עליו הראייה ועוד כלל אחר דלא חיישי' לב"ד טועין ובית דינא בתר בית דינא לא דייקי ומ"מ שאמר שהגענו לזמן דדיינא משכן נפשיה להעלות בכתב דברים. שלא ניתנו ליאמר כ"ש ליכתב אמרנו לרוות צמאונו ולהשיב על דבריו א' לא' למצא חשבו'. כתב תחילה הדיין הראשון היה צריך להודיע במה נפסלו אותם העדים אם מצד קורבה או פיסול דאורייתא או דרבנן ואם הכריזו עליה' או לאו או שמא עשו תשובה או חזרו ממה שעשו כפי מה שהיא חזרת כל אחד היא לפי הפיסול ומפני זה נשאר הדבר תלוי ועומד וכתב עד שילך ראובן שאמ' שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו ויעמדו שנית למשפט דברים תמוהים הם וכי למה צריך להודיע הדיין והוא שחקר על פסולם ומצא שעדיין היו פסולים פסול שאין בעדותם ממש. ומ"ש נראה שגם שכתב שהביא עדים נאמנים ופסל את ב' העדים עדיין היה נותן מקום לחקור על פסולם כו' כלפי לייא שלא כתב אלא עד שיביא ראיה או עדים לאמת טענותיו וזה בתר דהיינו שיביא עדים אחרים אבל העדים שנפסלו נשארו בפסלותם:
1
ב׳ומ"ש עדיין היה נותן מקום לחקור על פסולם אם היה אמת אם לאו ובזה נפסלו ושאר דברים מאחר שכתב הדין שפטרו מפני שלא נשאר לו אלא עד אחד פשוט וברור שחקר ודרש שהעדים היו פסולים כנז"ל ומ"ש וכבר הביא מעשה ב"ד ממקום דירת האחד שהיה מוחזק בכשרות הדבר פשוט שאין מעש' ב"ד זה מוציאו מידי פסלות שנפסל היום כמה שנים ואין הב"ד יכולים להעיד שלא זזה ידם מתחת ידו מיום היותם בר מצוה ומ"ש עוד והרמב"ם כתב בפ' י"ב שאם העידו בא' שהוא פסול כו' שנראה שהפוסל צריך להודיע באיזה דבר שהוא פסול כו' מאחר שהדיין אמר שהם פסולים ודאי העידו עליהם והודיעו לדיין איזו עבירה עברו שהם פסולים:
2
ג׳ומ"ש וגם שאולי נראה להם שהם פסולים כו' וכי הדיין סומך על מה שיאמרו העדים ידענו שהם פסולים והלא אין הדבר כן אלא העדים מעידים שעברו עבירה פ' והדיין חוקר דבריהם. ומ"ש וכן אנו נוהגין בכל בתי דיננו גם אנו ראינו בתי דינים ולא נהגו כן ועוד דבר זה שאינו מצוי לא שייך לומר מנהג ומ"ש ובנ"ד כיון שלא כתב הדיין הראשון במה פסלום נראה שלא פירשו במה הוו פוסלי' אותם וכמ"ש והבי' עדים נאמני' לב"ד ופיסל את שני העדים ואע"פ שהיו נאמנים חשבו שהיו פסולים ואולי שלא היו וגם הב"ד שהחזיקם לפוסלים נאמנים האמין שהיו פסולים וכבר כתבו הבית דין של אנדרנופלי שאפשר שפסלו במומם שנראה שהכירו את אלו הפוסלים אע"פ שלא הוזכרו בפסק דין שלא היו ראויין לפסול אחרים כי זה ראובן התובע מזכיר על פה מי היו הפוסלים וא"כ העדות שמעידים ראשי אותו הקהל של אנדרנופלי שהיה מוחזק להם בכשרות לכל דבר ולא נשמע שום דבר פסלות ח"ו הם מכחישים את הפוסלים האלו כבר וכתב שלא נשנה כאן ולא למלאת נייר וכבר השבנו עליה:
3
ד׳ומ"ש וכבר כתבו דב"ד של אנדורנופלי שאפשר שפסלו במומם נראה שהכירו את אלו הפוסלים שלא היו ראויים לפסול אחרים כמה רב גובריה שהספק של ב"ד שכתבו אפשר הוא נעשה ודאי ומהודאי של הדין הוא עושה ספק וכמו שנתבאר לעיל:
4
ה׳ומ"ש וא"כ העדות שמעידים ראשי אותו הקהל כו' הם מכחישים את הפוסלי' האלו אילו היו אומרי' עמכם היינו באותו יום ובאותה שעה שאתם אומרים שעברו אותה עבירה ולא עברה הוה הכחשה אבל בענין זה פשיטא דלא מיקרי הכחשה ועוד שאע"פי שהוא מוחזק אצלם בכשרות כבר אפשר שבלכתו לעיר אחרת עבר ובני עירו לא ידעו ואין אומרים למי שלא ראה את החדש יבא ויעיד כו' ומ"ש וגם כי כתב הרמב"ם שהוא ספק פסול כו' ובנ"ד ספק זה יהיה לודאי כו' לשיטתיה אזיל שלגבי התובע עושה הספק כודאי דילמא ס"ל כאותם שסתר הרא"ש דבריה' שהיו סוברי' שכשזה בורר לו אחד הנברר יהפך בזכות אותו שביררו ואע"פי שבנ"ד לא היה בדרך זה בורר עשה עצמו כנברר מהתובע ורצה לאחוז כסברת אותם שדבריהם סותרים ועוד דאעיקרא דדינא פירכא שכבר ביררו שאין כאן הכחשה ואין כאן ספק פסולים אלא ודאי פסולים:
5
ו׳ומ"ש כיון שאלו המעידים על כשרותו הם בני עירו והיו בקיאים דמעכשו יותר מאלו הפוסלים והם ראשי הקהל והב"ד של הקהל עמהם עומדים ותמהים על מה שפסלו את זה לוי והעדים שפסלו לא פירשו במה היו פוסלי' בפרט בדבר ידוע אלא דרך כלל אמרו שהיה פסול או בעל עבירה גם דברים אלו נשנו כמה פעמים והשבנו עליהם. ומ"ש כפי דברי ראובן התובע האי עולבנא דדייני שמאמין דברי התובע וחושד את הדיין.
6
ז׳ומ"ש וכמו שנראה מפסק דין שאינו מזכיר פסולם כבר השבנו על זה ומ"ש וכל שכן כי מה שכת' הרמב"ם ספק פסול ואין מוציאין ממון א' הוא כשפסלו את שניהם ושני עדים הכחישום ובנ"ד מהשני עדים שהעידו לא פסלו אלא א' מהם ונשאר יהודה בכשרותו לחייבו שבועה והשני בספק כבר בררנו כי עדיין הוא פסול ודאי ומ"ש וגם כי כתבו המפרשים דאוקי ממונא בחזקת מאריה כו' הכא קרוב לומר דמודו דאוקי גברא בחזקת כשרות אלמא כו' גם פה הזיל לשיטתיה ליפות כח התובע לאפוקי ממונא בטעות קרוב לומר כו':
7
ח׳ומ"ש כמו בשתי כתי עדים המכחישות כו' לא דמו אפי' כאוכלא לדנא ומ"ש כשנתקבל כבר עדותו בכשרות כו' מה לנו אם נתקבל אם אח"כ העידו עליו שהיה פסול ומ"ש ואח"כ נפסל בספק מפני ההכחשה כבר ביררנו שאין זו הכחשה ושאינו ספק אלא פסול ודאי ומ"ש והחכ' אחר שכ' שלא הונח שהיה שומר פטר אותו כו' כבר נראה מדבריו כי חשב ועלם בדעתו מה שכתבתי כו' חס ושלום לא עלה בדעתו כך לחשוד לדיין הראשון ולהחזיקו בטוע' הפך הכלל שבידינו ולא כתב כן אלא לרווחא דמילתא:
8
ט׳ומ"ש אבל מה שכתכ שפטר אותו מטעמים אחרים היה צריך גם הוא לפרש מה היו אלו הטעמים אחרים לשיטתיה אזיל לסתור כלל שבידינו בי דינא בתר דינא לא דייקי ולא חיישינן לב"ד טועין ומ"ש כי הדיין הראשון שמע כל טענותיהם בפרט בתחלת הדין כו' בהפך הוא כי כמה פעמים התובע אומר טענות סתם ובהמשך הדברים לפני הדיין ההוא או לפני דיין אחר אומר התובע דיבור שמתוך אותו דבור נפטר הנתבע דכ"ע לאו דינא גמירי וחושבים שהדבור ההוא מסייעם והוא כנגדם ומ"ש מאיזה טעם היה יכול לפטור את שמעון כו' היה צריך טעמי' יותר לפוטרו והוא לא הזכירם כמאן דליתנהו דמו לו חשב שהיה נמצא דיין שיכחיש כללים שבידינו בית דינא בתר בית דינא לא דייקי ולא חיישינן לב"ד טועין היה כותב הטעמים ומ"ש שאפ' למי שהוא סובר שאין שומעין למי שאמר הורוני מהיכן דנתוני ולא בשנתעצמו בדין אפי' הכי חייב לכתוב הטענות כו' אילו היה ומצא אתנו הוא היה כותב לי טעמים שהיו מתקבלים בעיני כל רואיהם כי מוחזק היה בכך ומ"ש אפילו הכי חייב לכתוב לו הטענות כו' ובבית הוועד יראו מעצמם כו' דברי תימה הם שזהו כשצריכים לשלוח לבית הוועד אבל בנ"ד הדיין הזה היה דיין הקהל והוא היה בית הוועד והאות והמופת כי זה כמה שנים פסק הדיין ופטר את הנתבע ולא תבע הורוני מהיכן דנתוני כי אם עתה שמצא מי שנעשה סניגרון לדבריו:
9
י׳ומ"ש ובנ"ד הוא דין שנתעצמו עליו אישטמיטתיה פי' שנתעצמו עליו שאינו כמו שהוא סבור אלא פירוש שנתעצמו עליו היינו מאי דאמרי התם בסמוך זה אומר נדון כאן וזה אומר נלך לבית הוועד ובנ"ד לא נחלקו בכך אלא שניהם הסכימו לידון לפני חכם קהלם ומ"ש והיה צריך החכם שהים ב"ד השני לכתוב הנז' הטענות כבר השבנו על כל זה ומ"ש ולא היה לו שום טעם לדיין השני לחלוק על פסק הראשון כו' כבר כתבנו שלא חלק עליו אלא מפני ששמע מפי התובע דבר שמתוכו נפטר התובע ואילו היה הדיין הראשון שומע הדבר ההוא ג"כ היה פוטרו:
10
י״אומ"ש ואני קרוב לחייבו בדין כבר בררנו סתירת זה ואין כאן מקום לפשרה כי הנתבע פטור לגמרי וכל המחזיר להוציא ממנו שום ממון טועה הוא וכל המחזיק שלא להוציא ממנו שום ממון הוא הדן דין אמת משפט וצדק ומאחר ששנינו מסכימים לדעת אחת על כרחו לכוף ראשו לדעתינו ולחתום בפסק דין שנכתוב לפטור הנתבע:
11
