אבקת רוכל כ״דAvkat Rokhel 24
א׳כל זה לשון הרב כמוהר"ר משה מטראני רנ"ו ואני יוסף קארו לא נכשרו בעיני דברי החכם הנזכר והנני אומר כי זה עשרים שנה ראיתי מה שכתב הר' שלמה שירילייו זלה"ה לנהוג דין שביעית בפירות הגויים הגדלים בארץ וראיתי ראיותיו וזה לשוני מה שכתבתי אז ראיתי מה שטען בקונדריסו לנהוג דיני שביעית בפירות הגויים הגדילים בארץ ולא נראה לי שיש בראיותיו כדי לבטל מנהג הקדמונים שלא נהגו כן דמה שהביא ראיה מדתנייא בתוספתא אין מוכרין ולא לוקחין מן הגוי פירות שביעית איכא למימר דהיינו דוקא בפירות שגדלו בשדה ישראל:
1
ב׳ומה שהביא ראיה מדכתב הרמב"ם פ"ד בסוף גוי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין משום ספיחין דלא גזרו על הספיחים אלא משום עוברי עבירה והגויים אינה מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם משמע דאין קולא בשדות גויים אלא משום ספיחים משום דאין מצווים אבל לענין קדושת הפירות בקדושתן הם עומדים דחייבום לשמור בהם כל דיני קדושת שביעית עכ"ל איכא למימר דרבותא קמ"ל דאע"ג דבישראל אפילו הספיחים אסורין בגוי אפי' זרע ביד מותרים ולא אמרינן ליתסרו משום דלא גרעי מספיחי ישראל ומש"ה נקט פירותיה מותרין משום ספיחים ולאו למימר דדוקא משום ספיחים מותרין אבל חייבים בביעור דא"כ לא הוה שתיק מיניה ובמה שאכתוב לקמן דברי הרמב"ם יתבאר שמה שכתב דלשון הרמב"ם מותרים משום ספיחים טעות הוא שאין טעם התירם אלא מפני שהיא שדה גוי ולא עבדה מי שהוא אסור בעבודה ומה שכתב ולא גזרו על הספיחים כו' לא לתת טעם אלא לתרץ קושיא שהיה אפשר להקשות על מה שהתיר פירותיה וכמו שיתבאר בע"ה. ומה שהביא ראיה עוד מדגרסינן בפ' בנות שוח עלה דההיא דתנן אבל לא תבור ולא תטחן עמו רבי פינחס בעי במה קנסו במקום שזורעים אוכלין או במקום שזורעים ולא אוכלין מה נפיק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר ופירש דהכי קאמר במה קנסו לחשודה בשביעית שלא לבור ולא לטחון עמה במקום שזורעים בשביעית ואוכלין לאחר הביעור או אפילו במקום שזורעין אבל אין חשודין לאכול אחר הביעור ומפרש מה נפיק מבניהון דסו' סוף לא תבור ולא תטחון עמה כיון שחשודים על הזריעה ומפרש נפקא מינה בראו לזה החשוד שלקח תבואה בשביעית מן הסירקי דהיינו ערבי שמוליך חטים למכור במוצאי שביעית דפשיטא שהגוי זרען בשביעית ופירות שביעית נינהו אין תימא בחשודים לאכול אחר הביעור בלוקח מן הסירקי אסור לסייען דודאי יאכלם אחר הביעור ומסייע ידי עוברי עבירה איכא ואי חשידי לזרוע ולא לאכול ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר לטחון עמו דהא הני לאו איהו זרען אלא הישמעאלי ולא חשידי אאכילה כלומר לאוכלן אחר הביעור אבל נאמר דלאוכלן קודם הביעור שקיל להו ואם ישארו יבערם דעל מצוות ביעור לא חשידי אלמא דפירות הגוים אסורין אחר הביעור עכ"ל איכא למימ' דאין פירושו מוכרח בירושלמי הזה דהא איכא לפרושי דהכי קאמ' במה קנסו שלא לסייעה לחשודה הזו במקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעין או אפילו במקום שאין אוכלין ממה שזורעין קנסו ובעי מה נפיק מביניהון כלומר מה טעם יש לקנוס בזה מבזה כיון שזו בוררת וטוחנת לאכול היא עושה כן מסתמא מפירות זריעתה היא עושה ואע"פ שחזקתן שאין אוכלין ממה שזורעין מן הסתם יותר ראוי לומר שמה שבוררת וטוחנת הוא מפירות זריעת' והדר ליה נפ"מ דהיכא דראו אותם לוקח חטים מן הגוי דמקום שזורעים ואין אוכלין ממה שזורעים נאמר ודאי כי חטים אלו שבוררת וטוחנת לאכילתה מאותם שלקח מן הגוי הם ומותר לסייעו ובמקום שזורעין ואוכלין ממה שזורעי' אע"פ שראינוהו לוקח חטים מן הגוי אסו' לסייעו לברו' ולטחון דכיון שחזקתו לאכול ממה שזורע חיישינן שמא חטים אלו שהוא בורר וטוחן מזריעתו הן ולא משל הגוי ואם נפשך לפרש דהאי אוכלין ואין אוכלין אחר הביעור היה ג"כ נתפרש על דרך זה דבמקום שחשודים לאכול אחר הביעור אע"פ שראינוהו לוקח חטים מן הגוי אסו' לסייעו דחיישינן שמא פירות אלו שבור' וטוחן מזריעתו הן ולא מאות' שלקח מן הגוי ואם אינם חשודים לאכול אחר הביעור מותר לסייעו משום דאמרינן חטים אלו שהוא בורר אותם שלא מן הגוי הם דאין בהם משום ביעור ודוקא כשראינוהו לוקח חטים מן הגוי אבל מן הסתם אסו' לסייען דחיישינן שמא זריעתם הם ועוד יש לומר שהגירסא בפ' בנות שוח בטעות היא שנוייא ומוחלפת השיטה והכי איתא בסו' פרק הניזקין בירושלמי מה נפיק מביניהון ראו אותו לוקח מן הסירקי אסו' ואין תימ' במקום שזורעין ואוכלים ראו אותו לוקח מן הסירקי מותר וגירסא זו ישרה ומיושבת היא והכי פירושא אין תימא שקנסו אף אף את הזורעים בשביעית ואין אוכלין מפירות שביעית א"כ אפי' ראינוהו לוקח חטים מן הגוי ואותם חטים עצמם הוא בורר וטוחן אסור לסייעו ואין תימא שלא קנסו שלא לסייע אלא את הזורעים ואוכלין א"כ כשראו לוקח חטים מן הגוי ואותם חטים הוא בורר וטוחן מותר לסייעו שלא גזרו אלא כשהוא בורר וטוחן מחטי זריאתן והשתא לפי פי' שני לא מסתיין דלא סתר הירושלמי למנהגא דעלמא דלא נהיגי ביעור בפירות הגוים אלא ראיה נמי איכא לאתויי מיניה דהא להאי פירושא פשיטא דלא נהגו מצות ביעור אלא בפירות הגדלים בשדה ישראל ומ"ש עוד לפי דעתו והשתא אתי שפיר ההיא דגרסינן בסוף פ' כלל גדול רבה ר"י ן' לוי אזל מן לוד לבית גוברין בגין משחי והאריך בביאורו ובסוף דבריו כתב ואי סלקא דעתך אין בתבן של גויים קדושה וכי לא היה מרחץ בעירו של ר"י ן' לוי של גוים אלא כולם ישראלים היו ותו מאי רבותיה דישראל פושעים היו עד השתא לא שמעינן אסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל מה שתמ' וכי לא היה מרחץ בעירו של רבי יהושע בן לוי של גוים וכן מה שכתב ומה אמר ליה רבי יוסי בר חנינא לפוגא שמעיה פוק אצור לי פרי ג' שנים כו' כדאיתא בפ' הספינה ואי פרי דגוי אין בהם חיוב ביעור למה היה צריך לאצור אלא משו' דפירות שביעית אפי' דגוי בעו ביעור עבד הכי אומר אני דאין מכאן ראיה כלל שהדבר ידוע שבאותו זמן היתה כל א"י מיושבת מישראל וגוים בה מעט מעוטא וא"כ אין לתמוה אם לא היה במקומו של רבי יהושע בן לוי מרחץ של גוים וכן אין לתמוה אם אמר רבי יוסי בר חנינא לשמעיה אצור פירי לשלש שנים ולא היה לוקח פירות מן הגוים דכיון דגוים מעט הוו לא היו נמצאי' פירות גוי למכור ועוד דאפשר שלא היה רוצה לקנות פירות משום אדם ומאי דקאמר לשמעיה פוק אצור לי פירי משדותיו קאמר ליה שיצור אותם:
2
ג׳ומ"ש אההיא דרבי יהושע ן' לוי ותו מאי רבותי' דישראל פושעים היו כו' אין זו ראיה דלא אתא תלמודא לאשמועינן רבותיה דרבי יהושע בן לוי אלא לאשמועינן דינא והכי איתא התם ואם היה אדם של צורה הרי זה לא ירחוץ בהדא כרבי יהושע בן לוי אזל מלוד לבית גוברין בגין משחי:
3
ד׳ומ"ש ועוד במעשרות ושביעית אזל בחדא שיטא ומעשרות בגידול גוים קדושים הם אלא דגזרת הכתו' שאין צריך לתיתן לבעליהן אלא תרומת מעשר מוכרה לכהן כדאיתא בבכורות ופסקו הרמב"ם ז"ל הכי נמי בשביעית קדושים הגדולין דהא כתיב כי לי הארץ כו' עכ"ל יש לומר דמעשרות שאני דבדיגון ביד ישראל תלה רחמנא ומש"ה אע"ג דגידולים ביד גוי כיון שמירחן ישראל חייבין אבל ביעור דשביעית ליתי אלא ביד ישראל האוסף פירותיו לתוך ביתו ע"כ:
4
ה׳ועתה ראיתי מה שכתב החכם כמוהר"ר משה מטראני נר"ו לפטור בשביעית ממעשרות גדולי שנת השמטה בקרקע גוי ולקחם ישראל ממנו קודם מירוח ומירחן וטען ראשונה כי מן התורה אין בשנת השמטה חיוב במעשרות כו' ואני אומר כי מה שהוא סובר שהוא עקשות הוא היושר כי לא נפטרו פירות שביעית ממעשרות אלא מטעם הפקר וכל שאינו מופקר לא נפטר ממעשרות ומה שטען אטו ישראל שגדר כרמו ולא הפקיר' כו' יש לומר שזהו כמודיע הדבר בסתום ממנו דאיכא למימר בהא אין הכי נמי שהיא חייבת אע"ג דרחמנא אפקירה כיון דאיהו לא אפקרי' ואפי' אם תמצי לומר דפטורה איכא למימר שאני התם דרחמנא אפקרי' מה שאין כן בשל גוי כו':
5
ו׳ומ"ש שמצא לו און ממשנה ברייתא ותוספתא וירושלמי כו' אומר אני כי אין משם ראיה כי מה שהביא ממשנה דמסכת ידים בפלוגתא דרבי טרפון ור"א עזרייא בעמון ומואב מה הם מעשרים בשביעית ולמה לא אמר אחד מהם ממעשרות א"י בשנת השמטה מהלקוח מהגוי בלי מירוח שהוא מעשר עני או מעשר שני כבר הרגיש הוא עצמו בחולשת ראיה זו וכתב וכ"ת דלא יליף אלא עמון ומואב בקרקע ישראל כו' וחזר ואמר הא לפחות הוייא סייעתא כל דהו לחד מינייהו כו' זה ממה שיקל תירוצו דמה להם להביא ראיה כל דהו במקום דיכולים להביא ראיה גמורה ועוד יש לומר דכשם שנחלקו בעמון ומואב כך נחלקו בלקוח מן הגוי בארץ בלי מירוח אם יפרישו מעשר עני או מעשר שני וכיון שזו בכלל מחלוקותם היאך יביאו ראיה ממנה ועוד שבאותו זמן היתה א"י כולה מיושבת מישראל ולא היו בה גוים כי אם מעט ולא היה ישראל צריך ליק' מהגוי וכיון דהוייא מילתא דלא שכיח לא שייך ביה מנהגא והיאך יביאו ראיה ממנו:
6
ז׳ומה שהביא מברייתא של עזיקה כו' יש לדחות דהיינו לומר דאי הוה נאמן הוה חיישינן שמא פירות ישראל ביד גוי הם ומה שטען כנגד זה אמאי קאמר דלא אמר כלום משום דלא נתכוון אלא להשביח מקחו נימא דאמר כלום ונאמן אלא דלא חיישינן שהם של ישראל בידו מי' יש לומר דעדיפא מינה קאמר לעקור דבריו מעיקרא ואין לו נאמנות כלל דלהשביח מקחו מכוין:
7
ח׳ומה שהביא מתוספתא דסוף אהלות איכא לאוקמא בפירות ישראל ביד גוי ומה שהביא מהירושלמי דשביעי' מהו לטחון עם הגוי בשביעית כו' ההיא נמי איכא לאוקומא בפירות ישראל ביד גוי ומה שהביא מהרמב"ן בפרשת בהר סיני ההיא בדרך שמא אמרה ובתחלה כתב שבעיר שרובה ישראל מיירי דחיישינן שמא הוא אריס ישראל ומשמר לו שדהו או חוששין שמא משל ישראל לקט ומכר או שהפירות של ישראל והוא מוכר ע"י עכ"ל משמע שמה שהוא ז"ל וסובר ונוטה אליו יותר דלא נהגא שביעית בשל גוים ובדרך שמא כתב דאין קנין לגוי בארץ להפקיע משביעית ומ"ש ועוד אפשר דלא מספקא ליה להרמב"ן אי פירות של גוי חייבין בשביעית כו' הדבר ברור לכל מעיין שאין טבע הלשון מורה על פי' זה:
8
ט׳ומ"ש וגם אם הוא מסתפק רש"י ורבותיו ור"ת והרא"ש סברי דאיירי בפירות שגדלו בקרקע של גוי כו' דבר תימא הוא מאי מייתי מרש"י ורבותיו דהא איכא למימר דטעמא משום דחיישינן שמא קרקע של ישראל הוא כו' ומה שהביא מרבינו תם והרא"ש דאוקמא בקרקע של גוי איכא למימר דהא הרמב"ם דהוא מריה דארעא פליג כמו שיתבאר והרי ספר כפתור ופרח כתב בפשיטות שתרומות ומעשרות נוהגים בשביעית בפירות הלוקחי' מהגוי והחכם הח"ר משה נר"ו הניח דברי בעל הספר ותפס דברי הגה"ה שאמר שמה שהוא אסו' מן התור' מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקעה בקנין הגוי וכתב שהוא הלכתא בטעמא ואיני רואה טעם בסברא זו מבזו דאיכא למימ' דבמחלוקת שנויה נחלקו דמר סבר יש קנין לגוי להפקיע בשביעית ומר סבר אין לו קנין לכך ואם באנו לדון יותר טעם יש לאומר שיש לו קנין להפקיע משביעית דקרא כתיב והיתה שבת הארץ לכם לכם ולא לגוי' ועוד שהרמב"ם מפרש בפ"א מה' תרומות שמה שאמרו אין קנין לגוי בארץ להפקיע מן המצות היינו לענין שאם חזר ישראל ולקחה ממנו אינה ככיבוש יחיד ולא הרי היא כאלו לא נמכרה לגוי מעולם אבל כמו זה ביד גוי מופקעת היא ומה שפירותיה חייבים במעשר אלא בשמריחם ישראל דוקא ומכאן תשובה ג"כ למה שכתב הר' שלמה ז"ל להביא ראיה שפירות גוים חייבים בביעו' מדברי הרמב"ם והגאונים כו' ע"ד כ"ש קדושת הפירות ואיסורן לאחר הביעור דהוייא דאורייתא דפשיטא דאין קנין לגוי בארץ ישראל להפקיע מקדושתה לפירות שביעית כדאמרן עכ"ל ונר' שהוד' לו החכם הר' משה נר"ו שהרי לא כתב נגדו דבר בזה: ועוד שמה שכתב בעל הגה"ה במה שהוא אסור מן התורה מפני שבת הארץ וקדושתה לא הופקע בקנין הגוי הוא מיוסד ועל ששבת הארץ וקדושתה הם מן התורה בזמן הזה וזה אינו שהרי כתב הרמב"ם בפ"ט מהל' שמיטה דשמטת קרקע בזמן שאין היובל נוהג אינו אלא מדבריהם וכיון שכן אזדא לה ההגה"ה: ויש לתמוה על הח' הר' משה נר"ו שעלה בדעתו שדבר בעל ספר לחוד שכתב להשיג על הרמב"ם שכתב גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה פירותיו מותרין שלא גזרו על הספיחים אלא מפני עוברי עבירה והגוים אינם מצווים על השביעית כדי שנגזור עליהם וכתב עליו וז"ל תימא על זה אמאי פירותיו של גוי מותרים מזה הטעם כו' עד וסמכו ישראל עליהם הרי מבואר שדברי הגה"ה זו הם דברי בעל הספר שכתב לתמוה על הרמב"ם ומלשון הגה"ה הוא מוכרח שפתח וכתב תימא אמאי מותרים וזה מבואר שאין לו עם מה שכתב מי שלא חל עליו חוב שביעית ועל דברי הרמב"ם הוא מתקשר יפה. והנני יוסיף להפליא שהחכם ה' משה נר"ו בסוף דבריו העתיק דברי בעל הספ' שכתב הרמב"ם ולא שת לבו לזאת שדברי הגה"ה הם דברי בעל הספ' שכתב להשיג על הרמב"ם ולא עמדו דבריו כמו שנתבא' ומאח' שבעל הספר עצמו לא סמך על דבריו שיחתים הכתב אל הרב יש לי להאמין אף על שמאל שהוא ימין היאך נסמוך אנחנו על דברי הגה"ה שהם דברי בעל הספ' כ"ש שכבר נתבא' שאומ' דברים אלו לא חש לקמחיה שדבריו מיוסדים על ששבת הארץ וקדושת' בזמן הזה הם דאורייתא וכיון שנתבא' שדעת הרמב"ם שאינם אלא מדרבנן אין כאן תמיהא: ומה שהוקשה לו מדקתני לא נאכל ולא נעבד והרב בעצמו פירש שאם תעבד ע"י אחר אסו' לאכול ממה שתוציא יש לומר שאע""פ שבפירוש המשנה כתב כן בחיבורו פ"ד מה' שמטה פירש דלא נאכל היינו לעני' ספיחים ועוד שמה שכתב בפי' המשנה שאם תעבד ע"י אחר אסור לאכול ממה שתוציא היינו דוקא כשאותו אחר ישראל אבל אם הוא גוי מותר ומ"ש הכא נמי אינם חייבים בשביעית אבל בפירותיהם נוהג שביעית שהרי ביטול גזרת ספיחים לא ביטל עבודה בשביעית וכמ"ש הוא ז"ל שהספיחים מותרין ועבודה אסורה עכ"ל הדבר ברור שאינם ענין זה לזה דהתם בשדה ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים ולא עולי בבל והכא בשדה גוי ומ"ש ואין לומר מי שספיחיו אסורים פירותיו אסורים ומי שספיחיו מותרין פירותיו מותרים שהרי איסור הפירות אינו בא מכח הספיחים אלא איסור הספיחים בא מכח איסו' הפירות ותלי תניא בדלא תניא ואיך נתלה התר פירות הגוי מפני היתר ספיחיו והספיחים אסורים משום גזרה לא הפירות וכבוש עולי מצרים אם עבדו ישראל אסו' מדרבנן ולזה אם עבדו הגוי נאכל הוא וממשנת אינו נאכל ואינו נמכר יראה ג"כ בפי' שפירו' הגוי בעבודתו הם ולזה לא מצא הרמב"ם התר לפירות שביעית אלא משום שהגוים אינם מצווים על השביעית דאל"ה לכתוב פירות הגוי מותרים בשביעית ולשתוק מכל אילו היה יורד לדעת הרמב"ם לא היה כותב כן שהדבר ברור ממה שכתב הר"ם במז"ל ולא גזרו על הספיחים לא טעם להתר פירות שזרע הגוי בשדהו יבא כמו שנראה מדברי כפתו' ופרח אלא לתרץ קושייא שפי' דבריו כך הם גוי שקנה קרקע בא"י וזרעה בשביעית פירותיה מותרים כלומ' מפני שהשדה של גוי וגם לא נעבד בה עבודה עבודה ע"י ישראל ולכך הם מותרים ומשום דאיכא לאקשויי אהא אע"פ שלא נעבדה ע"י ישראל היה לנו לאוסרה דלא גרעי מספיחים שלא נעבדו ע"י ישראל ואפ"ה אסורים לכך תירץ אילו היו הספיחים אסורים מן הדין היה כדבריך אבל מאח' שהספיחים אינם אסורים אלא משום גזרה שמא יזרע ובגוים לא שייך לגזור שמא יזרעו שהרי אינם מוזהרים על השביעית הילכך ליכא קושייא מספיחים ואין שום פקפוק בדברי הרמב"ם ויש לתמוה על בעל הספר שהביא ההיא דפ' חלק שהיא מפורשת בדברי רבינו שאכלו ישראל מה שזרעו הגויים בשביעי' והיאך תמה עליו:
9
י׳ועוד יש להביא ראיה מדברי הרמב"ם מדגרסי' בירושלמי פ"ט דשביעי' ר' יהושע ן' לוי הוה מפקר לתלמידיה כו' וממה שמצא בשם רבינו שמשון מבוא' שאין ביעו' נוהג בפירות שדה גוי שזרעה גוי' ומעתה יש לתמוה על שעלה על דעתו לחייב בביעור פירות שדה גוי שזרעה גוי אפי' אם היו כמה ראיות מאחר שרבינו שמשון מורה להתר ואף מי שלא ראה דברי רבינו שמשון מאחר שהרמב"ם הוא מאריה דארעא כתב להתיר היאך יעלה על דעת לאסור מפני דברי הגה"ה אחת אף אם היה לה טעם כ"ש שכבר נתבאר ביטולא וגם נתבאר שהיא דבר ספר כפתו' ופרח שכתב לתמוה על דברי הרמב"ם וכבר נתבאר ביטול תמיהותיו ועמדו דברי הרמב"ם וכ"ש שהוא עצמו חתם דבריו שלדברי הרב יש לו לשמוע והראיות שהביאו לחייב הביעור כולם נדחו ואדרבא יש ראיות לפיטור וכ"ש במקום שהמנהג פשוט להתיר כי מעולם לא נשמע על שום אדם בשום עיר מא"י שנהג ביעור בשביעית והא קי"ל דכל מקום שהלכה רופפת הלך אחר המנהג כ"ש במקום שהלכה מסכמת למנהג כמו שנתבאר וכיון שהוא דבר פשוט שהם פטורים מן הביעו' היאך ימצא ידיו ורגליו הפוטרים מהמעשרות ואם העלם יעלים עיניו מכל הכתוב ויאמר לא כי אלו הם חייבים בביעור ועל כי אני פוטרם מהמעשרות נאמר לו אי אתה נאה מקיים דאנן סהדי שמימיך לא נהגת חיוב ביעו' דא"כ קלא הוה לה למילתא וזהו דבר שאין עליו תשובה נאם הצעיר: יוסף קארו
10
י״אאח"ך כתבו לי מרושלים תובב"א כי כן מנהגם מימי קדם להפריש תרומה ומעשרות בשביעית מפירות שזרע הגוי בשדהו ונתמרחו ביד ישראל וכמ"ש והנהגתי גם חלה דברי הצעיר יוסף קארו
11
