אבקת רוכל ל״וAvkat Rokhel 36
א׳ג אריה דבי עילאי קרוב"ץ בתוך יאורי נהרי אדירים משברי ים ימה של תורה החכם השלם גבירי י"ה קונטריס כ"ת על לשון טא"ח סימן קכ"ז בההיא דאין לשחות במודים דרבנן יותר מדאי בא אלי וראיתי כי יקרה נפשי בעיני כת"ר להעלות זכרוני בספר ולהקשות עלי בשני קוטבי אמרי הא' במה שנתתי טעם משום יוהרא והב' במה שכתבתי שנראה מדברי התוספות דההיא דקאמר בירושלמי ובלבד שלא ישחה יותר מדאי לא במודים בלחוד הוא אלא בכל מקום שאמרו לשחות ובעברי על הקושיות ההם חזינא דבדיק לן מר ובעי לחדודי לן ועם היות שאין לי פנאי אמרתי אעלה בתמר אוחזה בסנסיניו ליישב דברי ואל נא תשת עלי חטאת אם לא אאריך כי כן דרכי לבא בקצרה וגם כי מיעוט הפנאי מעכב על ידי והלא כה דברי:
1
ב׳על אשר כתב כ"ת ראשונה להקשות על טעמא דלא ישחה יותר מדאי במודים הוא משום דמחזי כיוהר' שהוא שוחה יותר משאר העם קשה דאם יהיה מותר לשחות כל הצבור שחייה גדולה גם זה כאחד מהם ולא שייך יותר מהאחרים עכ"ל על זה יש לומר שמאחר שהצבור אינם מחוייבים לשחות אלא שחייה בינונית מסתמא אינם שוחים יותר מדינם וכשזה שוחה יותר מדאי מחזי ודאי כיוהרא ונראה שהוא מטיל פגם בשחיית הצבור שלא הייתה הגונה וכההיא דאיתא בירושלמי כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואין לומר שנחייב הצבור או שנתיר להם שישחו יותר מדינם כדי שלא יראה זה ששוחה יותר מדאי משנה דעליו אנו מצטערים ונבא להוסיף עליו הלא טוב לנו לומר שזה הוא המשנה וידו על התחתונה:
2
ג׳עוד כתב כ"ת דהעבירוהו ברבים קשה ממשתקין אותו ואפילו אם אמר שמע שמע אין משתקין אותו אלא מגונה הוי אם לא כפל הפסוק או איפכא לאיזה מפרשי' ואיך בשביל דמחזי כיוהרא יעבירוהו עכ"ל זה מבואר בעיני דאומר שמע שמע דאמרינן דלא הוי מגונה אם לא כפל הפסו' או איפכא לאיזה מפרשים שאני התם דמחזי כשתי רשויות הוא דאסור למימר פסוקא ולמכפליה דכי אמר מילה וכפלה ליכא למיחש להני למר ולאיזה מפרשים הוי איפכא דבאמר פסוקא וכפליה הוא דליכא למיחש למחזי כשתי רשויו' וכיון שכן למה ישתיקו אותו ואע"ג דמגונה הוי מ"מ לאוי בר שתוקי הוא דא"כ מאי איכא בין אמר מילה וכפלה לאמר פסוקא וכפלה לכל אחד מהמפרשים אבל בשחיית מודים יותר מדאי דהוי מטעם יוהרא שפיר דמי להעבירו:
3
ד׳עוד כתב כ"ת שלישית דלדעתי אין מעבירין בתפלה אלא בדחיישינן למינות כגון אם שתק בברכת המינים כו' עד אבל בדבר דמחזי כיוהרא גרידא למה יעבירוהו עכ"ל עם מה שכתבתי נתיישב דמחזי כיוהרא מילתא רבתי הוא שהוא נראה כמטיל פגם בעושי האמת והצדק וראוי להעבירו על כך:
4
ה׳עוד כתב כ"ת רביעית קשה שהרי בההיא עובדא דפרק אין עומדין בההוא דאמר האל הגדול הגבור והנור' העזוז והאמיץ כו' לא העבירוהו ולא השתיקוהו אע"פי שהיה נראה כאלו היה רוצה לסיים כולהו שבחיה דמארי' כדהוכיחו אותו על זה כו' ואם כן אם בדבר שהוא גנאי לגבי הקב"ה חס ושלום לא העבירוהו ולא השתיקוהו אלא המתינו לו עד שסיים כ"ש בדבר שהוא גנאי לאדם דמחזי כיוהרא ואינו גנאי להקב"ה דבודאי לא יעבירוהו ולא ישתיקוהו עכ"ל גם זה נראה שהוא מבואר דהתם לא ממשיך מיניה שום חורבא שהרי פשטן של דברים הם לתת גדולה ליוצר בראשית ומשמע ליהו לאינשי שכל המרבה לספר בשבחיו ה"ז משובח וכבר יודעים השומעים שאין ספור רוב שבחים אלו חובהו אלא כל אחד חייב להודות כפי כח וצחות לשונו ולא מנעוהו חכמים מלומר כן אלא מפני שנראה להם שיותר שבח הוא לו השתיקה מרבוי התהלות וכדקאמר סמא דבולה משתוקא כו' וזה דבר שלא יבינוהו כי אם בקי השכל מהחכמים וכיון שבמה שאמר האל הגדול כו' לא משתמע לאינשי אלא גדולה להקב"ה וגם לא מיחזי כיוהרא שהרי הכל יודעים שאין זה חובה על כל אדם שהרי סדר התפלה שגור וידוע בפי הכל זקנים עם נערים ויודעים שמה שהוסיף זה הוא תוספת ולא חובה למה יעבירוהו או ישתיקוהו אבל גבי שחיית יותר מדאי במודים דמחזי כיוהרא ונפיק מינה חורבא כדפרישית שפיר דמי להעבירו:
5
ו׳עוד כתב כ"ת חמשית קשה מהתוספות דבפרק אין עומדין בדבור ואם בא לשחות בתחלת כל ברכה ובסוף כל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה כתבו משום דמחזי כיוהרא הרי לך בבירור שאע"פי שאין לו לשחות בתחלה וסוף כל ברכה דמשום דמחזי כיוהרא מ"מ לא קאמר תלמודא דמשתקין או מעבירין אותו אלא דמלמדין אותו שלא ישחה וא"כ איך ישתיקוהו או יעבירוהו לשוחה במודי' יותר מדאי אי טעמא הוי משום יוהרא גרידא עכ"ל בהא אמינא דתשובת קושיא זו בצדה מדקאמר מלמדין אותו משמע דבשאינו יודע דאסור לשחות בתחלה וסוף עסקינן ובודאי דבמתפלל לעצמו הוא ומש"ה לא שייך ביה אלא שילמדו אותו אם אינו יודע ואם יודע בר גערא הוא שעובר על דברי חכמים ואם הוא שליח צבור בין כך ובין כך בר גערה או העברה הוא דהא ש"צ אין לו לירד לפני התיבה עד שידע כל משפטי התפלה ותנאיה איש לא נעדר וליכא למימר ביה מלמדין אותו ואם כן ממה נפשך ראוי להעבירו שאם לא ידע אשם הוא על שלא למד קודם שירד לפני התיבה ואם ידע ואפילו הכי לא חש לדברי חכמים מכל שכן שהוא ראוי להעברה:
6
ז׳עוד כתב כ"ת שישית דבפרק תפלת השחר אי' דהמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה ובודאי זו היא שחייה יותר מדאי ולשון המתפלל צריך שישחה ויכרע משמע ככל שחייות וכריעות שבתפלה דהיינו באבות תחלה וסוף ובהודאה תחלה וסוף א"כ למה לא ישחה אפי' הש"צ אפי' במודים בחזרת התפלה יותר מדאי דהיינו עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה אי לא שייך טעמא דידי משום דמחזי כמודים מודים עכ"ל זה מבואר בדברי שכתבתי שאפש' שהטעם מפני שכבר התפללו ואינם כורעים אלא כדי שלא יהיו ככופרים ובזה די שישחו ראשם מעט ואם ישחו יותר יש לחוש ליוהרא ע"כ וטעם זה שייך בש"צ גופיה שכבר התפלל בלחש ושחה אז עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה כשחוזר ומתפלל אינו צריך לשחות כ"כ כמו בפעם ראשונה דכיון ששחה פעם א' במודים עד שיתפקקו כל חוליות כבר נכנע לפני בוראו ואין צריך לשחות פעם אחרת במודים עד שיתפקקו כל חוליות ואם עשה כן מחזי כיוהרא:
7
ח׳עוד כתב שביעית קשה כדלקמן בקושיא שביעי' על דברי התוספות בסמוך עכ"ל ולקמן כתב כתר וז"ל שביעי' קשה על התוספות דאי סבירא ליה כההוא ירושלמי דקאמר שלא ישוח יותר מדאי וסבירא ליהו לתוס' דהכי קאמר דבכל הכריעות לא ישוח יותר מדאי אם כן היה להם להביא זה הדין במקומו בכריעות תחלה וסוף ולא הוה ליהו לתוספות להביא זה הדין שלא במקומו גבי כרע כרע כחיזרא עכ"ל:
8
ט׳וכתב עוד שם כ"ש כי זאת הקושיא משלמת שבעה על דברי גם זאת מבוארת שמקומו האמתי גבי כי כרע כרע כחיזרא ששם מיירי באופן הכריעה באיזה ענין היא ושם ראוי לכתוב אם היא בשחייה יותר מדאי או לאו משא"כ בההיא דכריעות תחלה וסוף דהתם לא מיירי אלא במספר הכריעות לא בביאור אופן הכריעות ואם כן אין ענין הירושלמי הזה ענין ועל מקומו יבא בשלום במקום שכתבוהו התוס' הנה במה שכתבתי נסתלקו השבעה קושיות הנו':
9
י׳ועל מה שכתבתי בדברי התוספות מהירושלמי דקאמר שלא ישוח יותר מדאי לא במודים דוקא קאמר אלא בכל מקום שצריך לכרוע הקשה כ"ת דא"כ למה הוצרך הירושלמי לומר במודים דלא ישוח יותר מדאי הש"צ בחזרת התפל' לדעת הטור פשיטא שהרי בכל הכריעו' וגם כשהתפלל בלחש לומר מודים לא כרע יותר מדאי וכל שכן דקשה זה להרמב"ם ז"ל שהרי כבר אמר הירושלמי שבכל הכריעות לא ישוח יותר מדאי:
10
י״אועוד כתב כ"ת שנית קשה על הטור למה חולק על הרמב"ם ואומר דהעבירוהו משמע דוקא בש"צ ולא על הצבור דמשמע מדברי הטור שהצבור מותרי' לשחות יותר מדאי במודים דרבנן ולמה והלא כבר אמרו בירושלמי דבכל הכריעות לא ישחו יותר מדאי:
11
י״בעוד כתב כ"ת שלישית קשה דכיון דבירושלמי קא אסר לשחות יותר מדאי בכל הכריעו' א"כ למה לא פסקו כך הרמב"ם והטור או איזה פוסקים אחרים כי לא פורש זה בדבריהם כי אם במודים בחזרת ש"צ התפלה ובמודים דרבנן להרמב"ם או לטור בחזרת ש"צ התפלה במודים עכ"ל כ"ת אומר אני שכבר הרגשתי בביאור קושיא שלישית זו ויישבתי אותה שהרי כתבתי בלשון הזה ואע"פי שהפוסקים כתבוהו גבי מודים לאו דוקא אלא משום דבירושלמי תני הכי על מודים נקטוה אינהו נמי במודים והוא הדין לשאר מקומות ששוחים בהם ואפשר עוד דבין הירוש' בין הפוסקים נקטוה במודים דדרך קצת בני אדם לשוח יותר במודים מבשאר מקומות דמשמע להו שהמוסיף לשוח במודים הרי זה משובח ולפיכך כתבו דבמודים נמי לא ישוח יותר מדאי וה"ה לשאר מקומות ששוחין בהם עכ"ל: הרי תירצתי קושיא זו אלא שחזרתי וסתרתי שיהא זה דעת הפוסקים משום דא"כ הו"ל לכותבו גבי מה שאמרו שהמתפלל צריך לכרוע תחילה וסוף ולפיכך נראה דדוקא בחזרת ש"צ הוא שאמרו שלא ישוחו יות' מדאי ואפשר שהטעם מפני שכבר התפללו כו' ומיהו התוספות בסוף פ"ק דברכות גבי כרע כחיזרא כתבו דאיתא בירושלמי ובלבד שלא ישוח יותר מדאי וכן כתבו סמ"ג וסמ"ק כו' עד ולא למודים בלחוד הרי שהכרחתי שהפוס' סוברים דלענין חזרת הש"צ דוקא אתמר ההיא דירושלמי להר"מ במז"ל בין בצבור בין בש"צ ולטור דוקא בש"צ והתוספות וסמ"ג וסמ"ק סוברים דבכל הכריעות איתמר ולפיכך הביאו הירושלמי על כי כרע כרע כחיזרא כי שם מקום ביאור אופן הכריעה כמו שנתבאר והשתא כיון שהרמב"ם והטור חולקים עם התוספות בביאור הירושלמי דלהרמב"ם והטור לא איירי הירושלמי אלא בחזרת התפלה דוקא ואף גם זאת במודים דוקא ולתוספות איירי בין בתפלת ש"צ בין בתפלת יחיד וגם איירי בכל המקומות שכורעים בהם היכי שייך להקשויי מדברי הרמב"ם והטור לתוספות דביניהם מרחק רב כממזרח למערב והילכך אין מקום לשלשה קושיות אלו: עוד כתב כת"ר רביעית דהיאך אפשר שלא יוכל לשוח יותר מדאי בכל הכריעות דהא קימא לן דהמתפלל צריך שיכרע עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה דהיינו שישחה יותר מדאי ולשון המתפלל משמע בכל הכריעות כו' ובתלמוד ירושלמי אינו זה עד שיתפקקו כו' וזו ראיה לדברי שהוא הפך שלא ישוח יותר מדאי כירושלמי וא"כ איך תתקיים ההיא דירושלמי דאסור לשוח יותר מדאי בכל הכריעות דההיא דהמתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו כל חוליות כ' בהכרח הוא דשוחה יותר מדאי בעי למימר כמה שיעור יש בפקיקת החוליות נמי יוכל לכוין עד שיתפקקו כל החוליו' ולא יותר ולא נתנה תורה למלאכי השרת וגם אין כל הגופים שוים כי לאחד יתפקקו יותר מהרה מחבירו אלא ודאי עד יתפקקו כל החוליות על ידי שחייה יותר מדאי בעי למימר עכ"ל כ"ת: ולע"ד נראה דלדעת התוספות ודאי איתא לההיא דהמתפלל צריך לכרוע עד שיתפקקו כו' ואם שוחה יותר מדאי שיתפקקו טובא יותר מדאי דקאמר בירושלמי וע"כ נרין לומר כן לדעת סמ"ג וסמ"ק דמר נמי מודה בהו דסבירא ליה כירושלמי דלא ישוח יותר מדאי בכל הכריעות מיירי כמבואר בהדיא בסוף דברי מר ואין לומר שדחו מהלכת' ההיא דעד שיתפקקו כו' מקמי הא דירושלמי דאפילו במקום שחולקים בהדייא הירושלמי והבבלי נקטין כבבלי אלא ודאי שהם פוסקים הלכה כן ומה שלא הביאוה היינו משום דמשתמע להוז"ל דמכרע כחיזרא משמע דבכריעת כחיזרא ודאי מתפקקים כל החוליות ואח"כ הביאו הירושלמי לומר שלא ישוח יותר מכדי פקיקת החוליות הרבה דזה נקרא יותר מדאי ואל תשיבני כמה שיעור יש בפקיקת החוליות כו' דהא פשיטא דאין הכוונה לעמוד על נקודת פקיקת החוליות ושלא יוסיף על כך אפילו כחוט השערה אלא היינו לומר שלא ישחה יותר על פקיקת החוליות הרבה והכי דייק לישנא דיותר מדאי:
12
י״גוהקושיא החמשית שהקשה כ"ת על דברי התוספות לפי פירושי בדבריהם הוא החמשית שהקשה מר על נתינת טעם יוהרא וקושיא הששית היא רביעית שהק' כ"ת שם והשביעית היא השביעית בעצמ' וכבר ישבתי כלם לעיל ובכן עלו דברי התוס' לפי' כהוגן בלי שום פקפוק ותא חזי מאן גברי רברבי מסהדי על פירוש בדברי התוספות סמ"ג וסמ"ק ועצה ההוגנת שבררתי לעצמי היא להחזיק בדברי הקדמונים ולא לסתור דבריהם ואע"פ שנר' שקשה על דבריהם להתיישב בדבר עד יצא כנוגה צדקם כל שכן בנדון זה שתהלות לאל תירצתי כל מה שהק' כ"ת הנה נא עשיתי בכל אשר צויתני אמצא חן בעיני מר אותו לשון דפרק העור והרוטב אשר שאלתי מאת אדוני זה ימים טרם נסמך מאתנו יעיין אותו ונשא ונתן יען תהיה פרידתנו מתוך דברי תורה ושלום כבוד תורתו יגדל כנפש המזומן למאמ' מעכ"ת הצעיר.
13
י״דיוסף קארו
14
