אבקת רוכל פ״אAvkat Rokhel 81
א׳תשובתי על המורה הנזכר בענין הנזכר
1
ב׳נודע בשערים שאין דרכי להשיב לשואלים כי אם כאשר יבררו אותי השתי כתות לדיין או כאשר אהיה נשאל מהיושב על המשפט אבל כאשר תשאל כת אחת בלבד איני משיב כאשר למדנו מדברי הרא"ש והריב"ש בתשובותיהם ולכן בנדון זה שהשאלה היא מהכת האחת בלבד משכתי ידי מלהשיב אח"כ ראיתי שאחד מחכמי העיר הזאת כתב תשובה לשאלה זו ולא נראו לי דבריו ראיתי שאם אשתוק מתוך שתיקתי ידינוני כמסכים לדבריו ולכן אמרתי כשם שקיבלתי שכר על הפרישה אקבל שכר על הדרישה ולכן הוכרחתי לצאת ממחיצתי ובכן הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי להשיב כאשר יורוני מן השמים. וראשונה אומר כי התנאים שמתנים האנוסים עם האנוסות בשעת נישואין בנימוסי הגוים אין להם קיום כלל. ומ"ש המורה שהם קיימים בין שנדין אותם כדיני הגוים בין שנדין אותם כדיננו אם כדיניהם מההיא דרב גידל כו' ואע"ג דבעינן עמדו וקדשו כו' והכא ליכא קידושין כלל כו' ואפי"ה כיון דלדידהו הוו קידושין ונשואין והויה לגביהו אשת איש ועונשין הבא עליה הא איכא הנאה דמחתני אהדדי בנימוסיהם וגמרי ומקנו עכ"ל דברים תמוהים הם לעשות את שאינו זוכה כזוכה שאם אמרו חכמים טענת גמרי ומחתני במקום שיש קידושין כשרי' ואף גם זאת הצריכו שיעמדו מתוך אותם הדברים ויקדשו ואם לא קדשו עד אחר זמן לא קנו יאמרו במקום שאין שם קדושין כלל דאינה אצלו אלא כפלגש דכיון דחיתון אין כאן תנאים אין כאן ומ"ש עוד ואפילו כשזכו ובאו לחסות תחת כפני השכינה דינינן להו לענין ממון כי הני תנאי דאתנו אהדדי בשעת נישואיהן וכתבינן להו כתובה כי הני תנאי' כו' והוי כגוי שקנה קרקע מגוי כדיניהם כו' ונתגיירו שניהם דכיון דקנה בדיניהם קנה ותו לא פקע כו' אם היו מודים לו שתנאי נישואיהם קיימים לא היה צריך להביא ראיה לומר דכשנתגיירו לא פקע הדבר פשוט הוא אבל אעיקרא דדינא פירכא דכיון דקדושין ונשואין אין כאן תנאי נישואין אין כאן וכל מה שהאריך להביא מההיא דסיתומטה כו' וממקום שיש מנהג ידוע כו' אינו ענין לנ"ז כלל דמה ענין מנהגי ממון דקנו אפי' בישר' לתנאי קדושין ונשואין במקום שאין קדושין ונשואין כלל דפשיטא דלא קנו:
2
ג׳ומ"ש ונראה דאפילו בקנין קרקע נמי מהני מנהגא אין טעם למה משכן עצמו לומר דאפילו בקנין קרקע מהני מנהגא דהא נ"ד לאו קרקע הוא ומ"ש הכא נמי בנ"ד כיון שנהגו האנוסים להתנות בשעת נישואין וניחא להו כו' דכיון דנשאה עתה כדת משה וישראל בסתם על תנאי ראשון נשאה כענין ממון עכ"ל דברים הפוכים הם דמה ענין דת משה וישראל לתנאי הנעשה בנימוסי הגויים ומ"ש ואם נדון אותם כדיננו גם תנאים אלו קיימים מפני שהם כותבים תנאים אלו בערכאותיה' ותנאי זה הנשאל עליו הוי מתנה לאשה שתקח חצי הנכסים אחרי מות בעלה כו' אין כאן מקום למתנה כי תנאי נישואי' אינם מתנה זאת ועוד שאפילו היה נותן לה בתורת מתנה בפירוש חצי נכסיו כשימו' לא קנתה מכמה טעמי חדא מפני שהמתנה אינה נקנית בדברים בלי שיקנה אותה בא' מהדרכי' שהקונה זוכה בהם במקחו וכאן לא נעשה שום א' מהקניני' הצריכי' שנית שנכסים אלו כולם או רובם לא באו לעולם בשעת נישואין כי אח"כ הרויח אותם וא"כ איך היה אפשר לו ליתנם לה במתנה ואפילו אם לא נודע כן בבירור על המקבל להבי' ראייה שהיו לנותן כל אלו הנכסים בשעת מתנה וכל שלא הביא ראייה אינו זוכה אפילו קנה באחד מהדרכים שהמקח נקנה ובנ"ד אין שם לא זה ולא אותו ומלבד כי הדבר מבואר מעצמו מצינו להרשב"א שכתב כן בתשובה בפירוש שאין אדם יכול לתת מעות אגב קרקע או בקנייה אחרת אלא א"כ הם בעין לפי שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ולפיכך צריכה חנה המקבלת לברר שהיו בעין בשעת המתנה וכ"כ הרמב"ן בתשובה וכ"כ הטור חשן המשפט סי' ס' בשם הרב אלפס שצריך שתהיה המתנה בידו בשעת קנין ואם אין הדב' ידוע אם היו ברשותו בשעת קנין או לא על התובע להביא ראייה וכן פסק הרמב"ם בפרק כ"ב מהלכות מצירה וז"ל מי שנתן קרקע מתנה לחבירו ונתן לו על גבו מאה דינרים כו' עד שאין אדם מקנה דבר שאינו ברשותו וכתב הרב המגיד זה פשוט בפ"ק דקדושין ופשוט הוא ג"כ שעל המקבל לברר שהמוציא מחבירו עליו הראייה וכיוצא בזה כתב הרשב"א בשבועות דאי ליתנהו בעין לא קנה עכ"ל וכ"כ הגהו' מיימוניו' בפרק הנז' בשם העיטור וז"ל תשובה לרב פלטוי מאן דכתב בשטר' יהבית לברי או אנתתי כל דאית לי וכל דתהוי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה בההיא שעתא ע"כ וכ"כ הריב"ש סי' שמ"ה וכתב עוד הטור חשן המשפט סי' קי"ב דמסתבר כדברי האומר שעל המקבל לברר שהיו נכסים אלו לנותן בשעת מתנה ואפילו מי שחולק עליהם לא חלק אלא בשלא נודע שקנה נכסים אח"כ אבל נודע שקנה נכסים אח"כ כמו בנ"ד לדברי הכל על המקבל לברר שלישית שאפי' הנכסי' שנתבררו שהיו לו בשעת נישואין מה שהיה במטבע אין למקבל דרך לקנותו כי אם במשיכה או באגב וזה ודאי לא נעשה:
3
ד׳ומה שדחק עצמו והאריך וטרח להכשיר שטרי מתנה העשויים בערכאות טירחא יתירא היא דאינו ענין לנדון לפנינו כלל דהתם בשקנה המתנה ההיא באותו שטר שהוא אחד מהדרכים שהקרקע נקנה בו וכמו שאמרו אלא מתנה במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא בעלמא הוא ופרש"י אלא מתנה דע"י השטר הוא קונה אותה במסירת השטר היכי מיקניא הא שטרא חספא בעלמא הוא עכ"ל:
4
ה׳ומעתה מה ענין זה שהיה בו קנין בשטר אלא שהיה עשוי השטר בערכאות לנ"ד שלא היה בו שום קנין דאין מטלטלים נקנים בשטר וגם לא היה כאן מסירת שטר דהא ודאי לא עלה על דעת שום אדם להכשירם כיון שאפילו היו שטרי מתנה כאלה עשויים בישראל אינם כלום כיון שלא קנה בשום דרך מהדרכים שהמקח נקנה בו ועם היות כי דברים אלו פשוטין בעצמן ונימוקם עמם בקשתי ומצאתי לי רבי ה"ה הרמב"ן שכתב הטור ומגיד משנה בשמו שאין הכשר שטרות העולים בעש"ג אלא להיות השטר דאלו נכתב ונחתם בעדים ישראלים אבל אם חסרו דבר מדרכי ההקנאות כגון מטלטלי אגב מקרקעי וכגון דאקנה וכיוצא בהם ודאי אין דנים בהם לענין אותו דבר שחסר מהם ואם דבר הפוסלן הוא כגון שנתן לו מעות בלא אגב כו' פסולים לגמרי ואין דנים כדיני גויים שאין דינם של מלכים אלא להכשיר שטרות שלהם ולעשות סופר שלהם כמאה עדים אבל לענין דרכי ההקנאות לא עדיפי משטרות שלנו עכ"ל:
5
ו׳ואחרי הודיע ה' אותנו את כל זאת איני צריך להשיב על מ"ש להכשיר שטרי מתנה העולים בעש"ג כיון שאינו ענין לנ"ד אבל כדי שלא תחשב שתיקתי כהודאה אגלה דעתי בקצרה ואומר כי יש לתמוה על מ"ש לקיים דברי הפוסקים כשמואל ולא הזכיר שחלק עליהם כי אם הרמב"ם ועם היות כי הרמב"ם ידיו רב לו ומה גם בדיני ממונות שנהגו רוב העולם לפסוק כמותו אינו יחידי בדבר זה כי דעת רוב הגאונים כמותו כמ"ש מ"מ וכן דעת הרי"ף וכמ"ש הרשב"א בתשובה בשמו וגם לדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש וכל האחרונים המכשירים כל שטרי מתנה העולין בעש"ג ה"ד בדאיכא ד"ד שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אבל היכ' דליכא ד"ד בהכי לא והוא מבוא' בלישנא דשמואל וגם על מ"ש דלפי מ"ש הרא"ש שאם הנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות אז היו כל השטרות העשויים בערכאות כשרים אפילו שטר מתנה ולפ"ז שטר תנאי הנשואין שהם נעשים בפניהם הם דברים נהוגים מד"ד שלא יעשה כי אם בפני הערכאות והם כשרים לדעת הרא"ש שפוסל שטר מתנה וכן לדעת הרמב"ם ג"כ שפוסל שטרי מתנה יכשיר כה"ג עכ"ל יש לתמוה אם הרא"ש שהיה בארץ אדום כת' דהאידנ' ליכא ד"ד שיהיו כל השטרות נעשים בערכאות חספא בעלמא הוא מי הגיד לו שתנאי הנשואים הם דברים נהוגים מד"ד שלא יעשו אלא לפני הערכאות ואין לומר שהוא סובר שאע"פ ששאר שטרות. ליכא ד"ד בתנאי הנשואין איכא ד"ד דזו מנין לו:
6
ז׳ועוד קשה על דבריו שכתב שאם הנהיג המלך שלא יעשו שום שטר כי אם בפני הערכאות היו כל השטרות כשרים לדעת הרמב"ם משום ד"ד והרי מגיד משנה שהוא בן משק ביתו של הרמב"ם אינו סובר כן כדבריו שהרי כתב שלדעת הרמב"ם ורוב הגאונים יש לפרש דאע"ג דקי"ל דד"ד ה"מ במה שהוא תועלת למלך בעניני המסים שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין עכ"ל וא"כ אפילו היה מנהיג המלך שלא יעשה שום שטר אלא בפני הערכאות לא היה מועיל להכשיר שטרי מתנה לדעת הרמב"ם והרי"ף ורוב הגאונים כמו שעלה על דעת המורה הזה. ומ"ש והרי הצאד"אק שהיה נהוג במלכות אדום שהוא שטר מתנה לאשה והוא כתוב בערכאות והיו דנים עליו להוציא מהבעל וכמ"ש הריב"ש בתשובה צ"ה עכ"ל טעות סופר יש כאן שנתחלף לו ישמעאל באדום ושם צאד"אק מוכיח עליו שהוא לשון ערבי ומ"מ יש לתמוה עליו שמביא מצאד"אק שהיה שט"ח לאשה במקום שיש קידושי' ונשואין לנ"ד שלא היו בו קידושין ונשואין כלל:
7
ח׳ומ"ש עוד אני אומר דשטרי כתובות הנעשים בעש"ג הוו כשטרי מכר והלוואה שהם כשרים לכ"ע דכיון שעיקר השטר של כתובה שכותבים בפניהם הוא כמו שטר חוב או הלוואה שמודה שהכניסה לו סך מעות בנדונייתא הוא כשר גם התנאי' שהם כותבים באותו שטר כתוב' שלהם שהם מתנים שאם יפטר הוא שתקח היא חצי נכסיו הוא קיים דעל תנאי הכניסה לו סך הנדונייא שתקח חצי נכסיו לאחר מותו עכ"ל:
8
ט׳עוד חזר בו ממ"ש עד עתה שתנאי זה הוי מתנה ועכשו חוזר בו ואומר שאינו שטר מתנה אלא שטר הודאה ונמצא דארכבי אתרי ריכשי וזה וזה לא נתקיים בידו שמה שרצה לומר שבשביל ששטר הודאתו בקבלת הנדונייא כשר גם התנאי שמתנים באותו שטר קיים פתח בכשר וסיים בקיים ואינם ענין זה לזה שכבר אפשר שהשטר יהיה כשר והתנאי לא יהיה קיים:
9
י׳ומה שטוען שעל תנאי הכניסה לו סך הנדונייא שתקח חצי נכסיו לאחר מותו עכ"ל יש לתמוה היאך יהא תנאי זה קיים למה הדבר דומה לאומר לחבירו הילך מנה על מנת שלאחר עשרה ימים תתן לי מאתים שודאי אין תנאי זה כלום אם לא קנו מידו ואפילו אם קנו מידו הוא בטל משום רבית:
10
י״אועוד קשה דלפי דבריו אין תנאי זה קיים אלא אם כן הכניסה לו נדונייא וכגון שנשא יתומה שאין לה כלום לא יהיה תנאי זה קיים ונתת דבריך לשעורים ועוד דכיון דתנאי זה היה על דעת נשואין כיון דלפי האמת נשואין אין כאן תנאי אין כאן:
11
י״בומ"ש וכן זוכה חנה בחצי נכסיו וביתר השליש מצד צוואתו שכתב וז"ל אי דיגו מאש כו' גם כי לשון זה אינו לשון מתנת ש"מ אפי"ה בלשון זה זוכה יותר בחצי שהוא כמו הודאה שהוא תודה שחצי נכסיו הם לאשתו ונ"ל כי מ"ש לשון זה הוא על הקדמת התנאי שעשה עמה בשעת נשואין כו' וגם מצד התנאי הנהוג בכל המלכות כו' וגם מצד התנאי והמנהג היה לה כבר החצי עתה באמירתו זאת הוא מקיים התנאי ההוא והוא כאומר שהוא חפץ עתה גם כן שיהיה החצי לאשתו גם כי לא היה מתנה עמה כך וגם שלא היה המנהג כך עכ"ל אחר שהודה שאין לשון זה לשון מתנה אלא סיפור התנאי שהיה ביניהם חזר להנבא ולומר שהוא כאומר שהוא חפץ עתה כי לא היה מתנה עמה כך וגם שלא היה המנהג כך ואדרבא פשט הדברים מורים בהפך שהוא כאומר אין בידי לצוות על חצי נכסי מפני שמצד התנאי והמנהג יש לה בהם החצי ואלולי התנאי והמנהג היה לי רשות לצוות עליהם אבל מה נעשה והתנאי והמנהג מעכבים ע"י והרי זה דומה למה ששנינו המקדש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אע"פי ששלח סבלונות לאחר מכאן אונה מקודשת וכן קטן שקדש וק"ל
12
י״גועוד דההיא מתני' עדיפא מנ"ד דהתם אם היה שולח סבלונו' קודם שיקדש כלל עלו לו הסבלונו' לקדושין לדעת קצת מהמפרשים ואפי"ה כשקדמו להם קדושי' פחות משוה פרוטה לא עלו לו הסבלונות לקדושין משום דאמרינן שע"ד קדושין הראשונים שלח ובנ"ד אם לא היה תנאי ומנהג והיה אומר שיש לאשתו בנכסיו החצי לא אמר כלום דאפילו אומר נתתי שדה פ' לפ' לא אמר כלום אלא א"כ כתב כן בשטר ומסר לו השטר דקנה במסירת השטר הא לאו הכי לא דבדיבורא לא מיקניי' ארעא וכדאית' בפ' השולח וכדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות זכייה ומתנה ובנ"ד לא היה מסירת שטר ואפילו אי הוה לא הוה מהני משום דמטלטלי נינהו ואינם נקנים במסירת שטר וכיון דאפילו היה אומר נתתי לאשתי חצי נכסי לא אמר כלום כ"ש באומר יש לאשתי בנכסי החצי שלא אמר כלום אפילו היה כותב ומוסר לה כן לא מהני אפילו בקרקעות משום דאין זה לשון מתנה כלל ושמא סובר הוא דיש לה ואין לה ואע"פי שהיה ש"מ כשאמר כן ודברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו היינו באומר לשון מתנה אבל בנ"ד שאינו לשון מתנה לאו כלום הוא וא"כ גרע טובא נ"ד ממתני' דהמקדש בפחות משוה פרוטה ושלח סבלונות לאחר מכאן ואם שם אמרו שעל דעת קדושין הראשונים שלח כ"ש בנ"ד שהדבר פשוט שע"ד התנאי והמנהג אמר ולא נתכוון למתנה ומעתה מ"ש ולא גרע לשון זה בשעת צוואתו ממה שהיה נותן או מניח לאשתו חצי נכסיו נתברר דגרע וגרע טובא:
13
י״דנמצינו למדין שהתנאי והמנהג של חצי הנכסי' אינו כלום כיון דקדושין ונישואין אין כאן תנאי נשואין אין כאן ומתנה אין כאן כיון שלא קנת' באחד מהדרכים שהמקח נקנה בו כמו שהוכחנו יפה ומה לנו עוד ללכת לקראת נחשים הלא תלמוד ערוך הוא בידינו דתנן בסוף פרק הכותב גר שנתגייר הוא ואשתו עמו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימה ואתמר עלה בגמ' אמר ר"ה ל"ש אלא מנה מאתי' אבל תוספת אין לה ורב יהודה אמר אפי' תוספת יש לה מיתיבי חידשו נוטלת מה שחידשו תיובתא דרב יהודה רב יהודה מתני' אטעיתיה הוא סבר כתובתה קיימת אכולה מילתא קאי ולא היא אעיקר כתובה קאי ע"כ הא קמן שאע"פי שבזמן שנישאו היו גוים והא ודאי כתובתן קיימת אף בתוספת בעודן גוים כשנתגיירו פקע שעבודא והוי למפרע אף לענין ממון כאלו היו שם נישואין עד עתה שנתגיירו וקדש ונשא וכל שכן אנוסים אלו שלעולם דין ישראלים עליהם אין שם קדושין ונשואין עליהם אלא על כרחיך שאף לענין ממון אין ממשות בתנאי נישואין שלהם וזה פשוט ביותר:
14
ט״וולענין מ"ש ראובן בצוואתו (דיקלארו קי אין טודו מי פאזיינדה טייני מי אירמאנו שמעון לה מיאטאד אי ייו אוטרו טאנטו אין לה קי איל טייני פורשי קי אאון קי לה מיאה שיאה מאשאיל לו אייודו אגאנאר אי מי אינטי' שיון פ' ואי אנסי סיינפרי) הדברים פשוטים שאין זה לשון מתנה כלל אלא שהוא אומר שכך היתה כוונתו לעול' שיחלקו שניהם בשוה וכיון שאין כאן לשון מתנה לא יטול שמעו' מנכסי ראובן אחיו כלל אלא הכל לשרה בת ראובן וכבר נשאל הרשב"א על מי שהקנה מטלטלים לשמעון בהודאה לומ' שמודה בפני עבם שרוצה שיהיו אותם מטלטלים לשמעון וכתבו לו העדים שטר מאותה הודאה והשיב דלא קנה ועוד שאפי' היה אומר לשון מתנה ממש לא היה מועיל מפני שלא היתה צוואה זו בפני עדי' ישראל ואפ' אם נעשית בפני הערכאות יש לדון עליו כ"ש שמתוך לשון השאלה נראה שלא נעשית בערכאות שכתוב בה ועל הטוענה הראשונה שטענת דינה בת שמעון או שמא כו' לפי שבשעת צוואתו צוה לתת חצי כל הנכסים לאחיו ונכתבו כל דבריו בשטר בסתר והעלים ממנה כל זה עכ"ל ואם היתה צוואה זאת עשוייה בעש"ג ולא היתה טוענת עליה שהיה בסת' כי דבר העשוי' בערכאות קלא אית ליה מפור' וגלוי לכל העמים וכ"ש שאין בצוואה זו לשון מתנה כלל כמו שכתבתי דלדברי הכל אינה כלו' הילכך שרה בת ראובן יורשת כל נכסי ראובן אבי' ואין לשמעון אחיו חלק בהם כלל ומתוך שחנה אלמנת ראובן כל הנכסי' תחת ידה יכולה לומר לה למזונות אני תופסת ואין שרה היורשת יכולה להוציא מידה כל ימי אלמנותה כל זמן שלא תתבע כתובתה:
15
ט״זולענין ההוצאות שעשתה חנה כדי שלא יקח הקיסר נכסי שמעון מתוך דברי השאלה נראה בבירור שלא היה אז מעליל אלא על שמעון לבד כי הגידו לו אשר הוא יהודי במעשיו לא על חנה ובתה ואע"פי שצוה לעכב הפנקסים וכל הנכסים זה היה מפני שהיו הנכסים משותפין ומעורבין אבל כשהיו מתבררים הדברים לא היה לו עסק אלא עם נכסי שמעון בלבד ואע"פי שאח"כ העליל על חנה ובתה שהן יהודיות וגזר לקחת נכסיהן זה היה אחר שנסעו בלתי ידיעתו כי אז הוברר לו באמת כי היו הולכות למקו' שהיה להן רשות לשמור תורת משה אבל קודם לא היה מעליל עליהן אלא על שמעון לבד וכיון שכן כל ההוצאות שעשו אז להציל הנכסים הכל יהיה מנכסי דינה בת שמעון לבדה ולא מנכסי חנה ושרה גם לא מנכסי הבנים אם לא גבתה עדיין נדונייתא באותה שעה ואם גבתה נדונייתא כבר באותה שעה אם יאמרו אברהם ויוסף שאע"פי שהיו נלקחים נכסי שמעון היו מגבים לה כתובתה לא תפרע בהוצאות הנז' ואם לאו תפרע לפי ערך נדונייתא וההוצאות שנעשו אחר שידע הקיסר שנסעו הן וכל אשר להן וגזר לקחת כל הנכסים כל אותם ההוצאות דבר פשוט שהם על כלל כל הנכסים של חנה ורבקה ובנותיהן כל אחת תפרע לפי ערך חלק שהיה לה באותם הנכסים שעכב ועל ההוצאות שנעשו בויניציאה על מה שהלשינה רבקה לאחותה חנה ולשרה בתה ועל תביעותיה' הכל תפרע רבקה מכתובתה כדין מוסר שכתב הרמב"ם בפ"ב ואם לא תספיק כתובתה ישתלם המותר מנכסי דינה בתה כי ההוצאות ההם כדי להציל נכסי דינה נעשו שלא יצאו מתחת יד חנה האפטרופא שמינה עליה אביה ויופסדו ביד הגוים ויהיה סבה שתטמא בין הגוים וכן מה שהפסידו להציל הנכסי' ששלחה רבקה לעכב בפראנסייא על שם בתה תפרע מכתובתה ואם לא תספיק כתובתה יפרע מנכסי בתה כאמור אבל מה שהלשין הגוי שהיא יהודי' לא היה בשליחותה ואין עליה לשלם ולפי שכנראה שהוצאה אחת היתה דרך כלל ישערו כמה היה צריך להוציא כדי להציל אותם נכסים שהיו מעוכבים בפראנסייא על שם בתו בלי טענה אחרת וזה תשלם רבקה כנז' ואם לא תספיק כתובתה יפרעו מנכסי בתה כי הוציאו כדי להציל נכסיה כנז' ומה שהוציאו יותר על שיעור זה ישתלם מכלל הנכסים וזה הוא הנראה לי בענין זה נאם הצעיר יוסף קארו
16
