אבקת רוכל פ״זAvkat Rokhel 87
א׳תשובות הרב ז"ל על השתי תשובות הנ"ל
1
ב׳בהיות כי החכמים הנ"ל ביררו אותי למכריע והכרחתי ליזקק להם מפני ממוני הק"ק יצ"ו שבקשו ממני לקבל עלי להיות מכריע והפצירו בי עד כי לא יכולתי להפיל אור פניה ובכן עמדתי על מה שפסקו החכמים יצ"ו בדין תביעת הר' אברהם טראנטו להר' יואב כי הח"ר משה ברוך פטר את הר' יואב מטעם שהר"א הנז' העביר המועד שקבע לזמן הנישואין והביא ראיה מתשובת הרשב"א ואין טעם זה נראה בעיני מפני שנ"ד חלוק מנדון תשובת הרשב"א ז"ל כמו שאכתוב לקמן:
2
ג׳ועוד פטרו מטעם שלא נמצא שום כתב מהקנס וטעם זה טעם יפה הוא על פי מה שאכתוב לקמן אבל מה שבא בדבריו וז"ל זאת ועוד אחרת שאפילו שנאמר שנכתב כדין וכהלכה כחכמי ספרד י"ה עד ואם שלישות יש כאן הרי לא נעשה השלישות כדין והוי אסמכתא ואסמכתא לא קנייא אינה נראה מכמה טעמים חדא שכת' בפשיטות שאפילו היו כותבים שטרי החוב כמנהג חכמי ספרד כיון שלא אמרו בשעת מסירת השטרות לשליש לשון מעכשיו אע"פ שבשטר היה כתוב מעכשיו הוי אסמכתא והבי' ראי' מתשוב' הרשב"א שהרי הרמב"ן חלוק על הרשב"א כמו שכתוב בתשו' הרשב"א ז"ל הובאה בבית יוסף:
3
ד׳ועוד שאין דברי הרשב"א שהביא החכם אמורים אלא כשכתוב בשטר שמסרו ליד השליש אם לא אשא את פלונית לזמן פלוני הריני מחייב עצמי במנה לפלוני דכיון שהוא בלשון אסמכתא הצריך הרשב"א שיאמר בשעת מסירה מעכשיו אבל למנהג חכמי ספרד שהוו מתחייבים זה לזה במנה בקנין בלי שום שיור ובלי שום תנאי והיו אומרים אם תשא פלונית הרי חוב זה מחול לך אין כאן אסמכתא וכמ"ש הרמב"ם בפי"א מהלכות מכירה המחייב עצמו לאחד בממון בלי תנאי כלל שלא היה חייב לו כלום הרי זה חייב שדבר זה מתנה היא ואינה אסמכתא עכ"ל:
4
ה׳וכן מבואר עוד בדברי הרמב"ם ז"ל עצמו שמנהג חכמי ספרד היה כדי לסלק מכאן דין אסמכתא וכן מבואר בדברי מגיד משנה וכ"כ בתשובת הרא"ש ז"ל ראובן ושמעון שעשו שטרות זה לזה ע"מ שאם יהיה כך יתן השני שטרות לראובן ואם כך יתנם לשמעון והשיב דע כי כן נהוג בארץ הזאת לקיים כל דבר הסומכים על זה שאינו אסמכתא כיון דכל אחד מהם נתחייב בחוב גמור בלי שום תנאי אלא שתלו מחילת החוב בשליש שאם ירצה השליש ימחול לשמעון ואם לא מחלו ונתן השטר לראובן נמצא שזכה ראובן בחוב שנתחייב לו שמעון בשעת כתיבת השטר והנה חייב עצמו בלי שום תנאי ובענין זה כתב הר"מ דלא הוי אסמכתא עכ"ל ומאחר שאין כאן אסמכתא מה צורך לומר מעכשיו וגם הרשב"א ז"ל יודה בזה:
5
ו׳וגם ראיתי פסק החכם הר"ש ן' וירגא שכתב לחייב את הר"י בקנס ובפזורים ולא נראו בעיני דבריו כי מה שטען וכתב רואה אני זכות להר"א נגד הר"י עד דעתו שיכתבנהו כמנהג המדינה יש לתמוה מאחר שהוא בקי בדברי הטור חה"מ כמו שנזכר במה שכתב בסימן ס"א איך לא נזכר למ"ש בסימן ע"א וז"ל שטר שיש בו נאמנות ואין עדי השטר בפנינו וטוען הלוה כי לא נכת' הנאמנות בצוויו כי דרך הסופרים לכתוב מעצמם שופרא דשטרי אינו נאמן כי כיון שכותב בו וקנינן מיניה על כל מאי דכתיב לעיל אינו יכול לבטלו אבל אם העדים בפנינו ומעידים שלא כתבוהו בציווי הלוה אלא מפני שופרא דשטרי כמו שרגילים הסופרים לכתוב בכל השטרות אע"ג דכתיב ביה וקנינן מידיה על כל מאי דכתיב לעיל אין סומכים על הנאמנות ואין כאן מגיד וחוזר ומגיד דאיכא למימר אשאר מילי דשטרא חתים כדאיתא בירושלמי עכ"ל והם דברי ספר התרומות הרי מבואר דאע"גב שדרך הסופרים לכתוב נאמנות ושטר יוצא מתחת יד זה וכתוב בו נאמנות אם אמרו העדים שלא נכתב בצווייו אין הנאמנות כלום כ"ש בנ"ד שאין כאן שטר כלל ומה שיש לדקדק על דברי הטור שבסימן ס"א כתב דברי תשובת הרא"ש בלי חולק ובסי' ע"א כתב דברי בעל התרומות בלי חולק והם כסותרים זה לזה כתבתי בס' ב"י דאפשר לומר דבעל התרומות מיירי כשאינו מנהג פשוט בכל המדינה לכתוב כן בכל השטרות אי נמי הרא"ש מיירי כשאין כאן עדים שיעידו שלא כתבנוהו בציווי הלוה ע"כ והשתא לתירוצא קמא אין המנהג פשוט בכל המדינה לכתוב בכל שטרי קנסו' כמנהג חכמי ספרד שכמה שטרות באים לפנינו ואין כתוב כמו כן ולתירוץ השני השתא ומה התם ששטר יוצא מתחת ידו וכתוב בו נאמנות לא מהני אלא מפני שאין כאן עדים שיעידו שלא נכתב בציווי הלוה בנ"ד שאין כאן שטר כלל עאכ"ו:
6
ז׳ועוד יש להביא ראיה בדבר ממה שכתוב בב"י בשם הריטב"א וז"ל דבר התלוי בתנאי כל שלא פי' אינו מחוייב ואינו נכלל בחומר כל שטרי אלו הדברים שאין הסופר בקי בדיקדוקן ודברים שהם תחת הכלל אבל תנאים לא תדע דש"ש שנתחייב באחריות שמירתו כחומר כל שטרי שכירות הנוהגים בישראל אפי' רוב שומרי שכר כותבים שמתחייב באונסים זה לא נתחייב אלא בגניבה ואבידה וכ"כ רבינו האיי האי מאן דמקבל עליה למכתב שטרא בכל לישנא דזכותא אע"ג דלא ידע ספרא לאחזוקי כראוי כיון דכתיב ביה ואחריות שטרא דנא קבילית עלי כחומר כל שטרות דנהיגי בישראל קיים לכל כללי דתחות עניניה אבל תנאים כגון נאמנות בהלואה וביטול מודעא לא מחשבינן ליה עד דמפרשן ע"כ והרי נאמנות וביטול מודעי שהוא נוהג בכל השטרות ואעפ"כ כיון שאינו מפורש בשטר אע"פ שכת' וקבלית עלי אחריו' שטרא כחומר כל שטרות לא מחשבינן ביה וזו ודאי סברא נכונה עכ"ל:
7
ח׳הרי שאע"פ ששטר יוצא מתחת ידו וכתוב בו כחומר כל שטרי אינו נכלל בו אפילו דברים שהוא מנהג לכותבם ככל השטרות כ"ש בנ"ד שאין כאן שטר כלל ועוד שאפי' אם היה הדין שבכל שטר סתם היה נכלל כל הדברים שנוהגים לכתוב בכל השטרות כגון נאמנות וביטול מודעי תנאי זה דחכמי ספרד אינו נכלל בו משום דהיה צריך לכתוב שטרות ולהשלישם ביד שליש ובנדון דידן לא היה לא זה ולא זה:
8
ט׳ומ"ש עוד וז"ל ועוד כי מכח הנח"ש הוא חייב כו' עד והטור בסי' ע"ט יש לתמוה דמה לו ללכת לקראת הרמב"ם והטור דהא מימרא מפורשת דהיא בפ"ק דמציעא אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן האומר לחבירו מנה לי בידך והלוה אומר אין לך בידי כלום ועדים מעידים שיש לו וחזר ואמר פרעתי הוחזק כפרן לאותו ממון ואפשר לומר שהוצרך לדברי הרמב"ם והטור שכתבו שנוטל בלא שבועה מ"מ אגב חורפיה לא עיין בה שאין הנדון דומה לראיה דשאני התם שהוא עצמו סותר דבריו שבתחלה אמר לא היו דברים מעולם וכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי והילכך כי אמר בתר הכי פרעתי הרי הוא סותר טענתו הראשונה ומשום הכי לא מהמינינן ליה ומה ענין זה לנ"ד שאינו אומר טענת סותרות זו את זו ולא עוד אלא שאחד מן העדים מסייעו דפשיטא שאין כאן שמץ נח"ש וכ"ש שאנו בקיאי' בהר"י שאינו נשבע על שום דבר ואפי' כשנשא אשה לא רצה לישבע
9
י׳ומ"ש עוד דאומדנא דמוכח שנעשה כדרך הרמב"ם כו' עד עד אחד לאו כלום הוא כמה רב גוברי לאפוקי ממונא באומדנא ורז"ל אפי' באומדנא דמוכח טובא כגון ההיא דגמל המאוחר בין הגמלים לא סמכו והיאך הוא רוצה לסמוך על אומדנא חלושה וקלושה להוציא ממון ולא עוד אלא שהיא בנוייה על קו תהו כי מה שטען כי כן הוא המנהג בעיר הזאת כבר כתבתי שאינו כן ומ"ש שהקנס נעשה לפני לא היו דברים מעולם אמת הדבר שדברו בפני בענין זה אבל לא נעשה בפני שום חזוק ולא שום תנאי. ומ"ש ואע"פי שהר"י מכחיש כו' עד עד אחד לאו כלום הוא כבר נתבטל ביטול דברים אלו
10
י״אומ"ש ועל השנית נאמר כי הבל היא כי היאך יתבטלו בעת הקדושין כו' עד ונמצא הענין בטל מעיקרו יש להשיב דאי מהא לא ארייא דאיכא למי' דמאחר שנתקדשה אע"פי שעדיין היתה יכולה למאן כיון שהמיאון גנאי ופגם כי ע"כ השתדלתי וגזרתי לקדש עכ"פ ולא נתפייסתי בכמה חזוקים וכמה קנסות שהיו עושים לקיים החיתון ומאחר שבקידושין היו בטוחים שיתקיים החיתון לא היה צריך לקנס
11
י״בומה שטען ועוד כי בכ"ו לאייר קרוב לנסיעת הר"א הנז' עד וכמו שהעידו הח"ר אלישע והר' משה איש יש יש להשיב שחיוב הק"ן זהובים שנתחייבו הר"א ובנו להר"י היה מחמת מה שנשאר מכתובת אשתו אצל זקנה של היתומה והסכימו הר' אברהם ובנו להתפשר עם הר' יואב בק"ן זהובים על מנת שהר' יואב יסכים בחיתון הנזכר ומתחלה היה בטחון החיתון בקנס ואחר כך כשנתקדשה בטח לבם בקידושין ולא הוצרכו לקנס ומכל מקום פשרת הק"ן זהובים במקומה עומדת מאחר שכבר בטח לבם בקיום החיתון ע"י הקדושין:
12
י״גומ"ש והרב הנזכר צוה לסופר שלא יתן שטר הק"ן זהובי' אם לא יתן שטר הקנס להר' אברהם עכ"ל אמת הדבר כי כן אמרתי להח"ר אלישע כאשר לא ידעתי מה שאומ' הר' יואב שאמר להר' אברהם בק"ק איסקלי"ן שעתה שנתקדשה לא נשאר עליו שום חיוב קנס. ומ"ש עוד ועל השלישית נאמר כי אין הזמן בזה לא מעלה ולא מוריד כו' רואה אני את דבריו בזה שמה שהשיב הח"ר משה ברוך מתשובת הרשב"א אינה ענין לנדון שלנו דשאני התם שכתוב בשטר השידוכין שלקח קנין שישא את לאה בשבת נחמו הבא ראשון שמאחר שמתחלה בשעת עשיית השטר והשבועות והקנסות קבעו זמן לשבת נחמו מי שהעביר המועד ולא קיים באותו זמן הוא חייב וחבירו פטור אבל בנ"ד שבשעת השידוכין לא קבעו זמן אעפ"י שאח"כ קבעו זמן לא מפני שעבר הזמן נתבטל הקנס וחיוב השדוכין אם תמצא לומר שהיה שם קנס ולא עוד אלא אפילו אם היה כתוב בשטר הקנס קביעות זמן אם אחר שכתוב ענין השדוכין והקנס כתוב שקבעו זמן לנישואין לזמן פ' אע"פי שא' מהם העביר הזמן לא מפני זה נפטר חבירו וחייב הוא בקנס אם לא יקיים החיתון ההוא כיון שלא תלו השדוכין והקנס בזמן כ"ש בנ"ד שבעת השדוכין והקנס אם היה שם לא נקבע זמן. ומ"ש ועוד כי אפי' נסדר הזמן בעת הקנס כו' עד שיעשו מעשים כאלה אינה טענה מכמה פנים חדא מפני התראה שהתרה הר' יואב להר' אברהם באנדרינופלא שיבא לזמן הקבוע כמו שכתוב באורך בטענות הר' יואב ועוד שאפילו לא היה מתרה בו היה לו להר"א לחוש שבראות אם היתומה שלא בא המשודך לזמן שקבעו לא הייתה מתרצית להמתין עד שתגדיל בתה ותהיה מקודשת גמורה ואם יעלה בדעת המשודך לענין היתומה עד שיחפוץ הוא או עד שישלחוה לו למקומו יעשה ויוכל ועוד כי כבר ידע כי שלא מדעת היתומה ואמה נתקדשה לו וכמעט תואנה היו מפקיעים אותה ממנה כל שכן בהיות לה טענה מספקת בענין הקנס ומעתה כל מה שכתב שהר"א אנוס היה במה שלא בא כו' עד הנה זה מספיק בענין הקנס נסתלק מכאן כי אינו ענין לנ"ד:
13
י״דומה שטען והנכסים עדיין לא נגבו אינה טענה כי בבואו היו הנוגשים אצים והנכסים נגבים. ומ"ש ועל ענין הפיזורים מה שהשיב הר"י מי צוה לו כו' עד ומדמים מילתא למילתא השיב על דבריו ממטה למעלה ונאמר כי מ"ש שהיה ראוי לו עשות כן מדין קנס ותקנת הדור כו' תשובתו מבוארת שלא הובררו לקנוס שלא מן הדין אלא לדון דין תורה:
14
ט״וומ"ש שהיה ראוי שישלם הר' יואב לבן הר"א כל נכסי היתומה שהפסידוהו בסבת המיאון כי כבר זכו בכל בצוואת המת כו' זה בנוי על הקדמת דבר שאינו כי לא נזכר דבר זה בצוואתו שצוה לכתוב ומ"ש שבפיתקי שכתבתי שאמר כן המת לא היה אלא על פה נשים ששמעו בחייו שהיה אומר כן:
15
ט״זומ"ש שישלם כל נכסי היתומה יש לתמוה עליו שאפי' אם היה כתוב בצוואת הזקן כן לא היה מיקרי זכה בנכסים אלו לשלם למי שגרם לו שלא יזכה בהם ועוד שאפילו אם תמצא לומר שהיה כתוב כן בצוואת המת והוה אמרינן דבהכי חשיב כאלו זכה בנכסים לא הוה מחייבינן לשלם מפני שהפסידו נכסים אלו משום שיש לומר דלית ליה הפסד שהרי הלך ונשא אשה אחרת והכניסה לו נכסים כאלו או יותר:
16
י״זומ"ש כי במה שלימד הר' יואב למאן גרם לו שהפסיד כל מה שפיזר בלקיחתה אלו היה מתברר שהר' יואב למדה למאן ואם היה הדין שהמלמד למאן היה חייב לשלם מדינא דגרמי יפה היה אומ' שהיה חייב לשלם הפיזורי' ע"ד שכתב הרמב"ם בפ"ו מהלכות זכייה ומתנה אבל בנ"ד אין בירור שהר' יואב למדה למאן והיאך נחייבהו ממון בלי בירור ועוד דאפילו היה מתברר שהוא למדה למאן לא היה חייב משום דאין זה דינא דגרמי דחייב אלא גרמא בנזיקין דפטור שהרי כתבו התוס' בפרק לא יחפור שר"י חילק בין דינא דגרמי לגרמא בנזיקין דדינא דגרמי היינו שעושה הוא הזיק לממון חבירו ועוד חילק דדינא דגרמי שיינו שמשעת מעשה בא ההיזק ובנ"ד אין גם אחד מאלו כי הממאנת היא עצמה היא העושה ההזיק לא המלמדה למאן וגם ההיזק לא נעשה מיד כשלמדה למאן אלא בעת שמיאנה ועוד שהרא"ש בפרק הגוזל עצים ובפרק לא יחפור אצל חילוק שחילק ר"י דדינא דגרמי שהוא בעצמו הוא העושה ההיזק כתב וברי הזיקא והכא אפילו בעת שמיאנה לא ברי הזיקא שכבר אפשר שתחזור בה ותתקדש לו ולא נעשה ההיזק עד שאח"כ הלכה ונתקדשה לאחר וכיון שאפילו בעת שמיאנוה לא הוי בריא הזיקא מכ"ש דבעת שלמדוה למאן לא הוי בריא הזיק' ומטעם זה יש לומר עוד דאפילו בעת שמיאנה עדיין לא נעשה ההיזק וכ"ש בעת שלמדוה למאן:
17
י״חוע"פי הדברים האלה אף אם היה מתברר שהר' יואב למדה למאן היה פטור וגם למה שכתבו התוס' בפ' לא יחפור בשם הריטב"א דדינא דגרמי הוי מטעם קנס כדמוכח בירושלמי ולכך כל הזיק המצוי ורגיל לבא קנסו חכמים בנ"ד אין הזיק זה מצוי ורגיל לבא המיאון מילתא דלא שכיח הוא:
18
י״טהכלל העולה שאין להר' אברהם שום זכות על הר' יואב לא מהקנס ולא מהפיזורים וגם על היתומה אין לו שום זכות משום דקטן שהזיק פטור מלשלם ואפילו אחר שהגדיל וכדתנן בפרק החובל גבי חרש שוטה וקטן הם שחבלו באחרים פטורין ומדלא קתני אבל משלמין לאחר זמן כדקתני בעבד ואשה ש"מ אחר שהגדיל פטור וכ"פ הפוסקים ומעתה הר' אברהם חייב לפרוע ליתומה השבעים וחמשה ויניציאנוש שלקח מנכסיה והיתומ' חייבת להחזיר לו התכשיטין של כסף וזהב ומה שהוא בעין משאר דברים שפרע לה נאם הצעיר
19
כ׳יוסף קארו
20
