עבודת ישראל, חידושי הלכות ג׳Avodat Yisrael, Chidushei Halachot 3

א׳א. ע"ב גמ' אטו אנן לקולא גמרינן לחומרא גמרי' לכאורה לקמן בשמעתי' דטפת חלב בדברי אביי כתב רש"י להיפוך דיש ללמוד בב"ח מזרוע בשלה לקולא (להתיר אם אין בה טעם) ולכל איסורי' ליכא למילף לחומרא מזרוע בשלה ע"ש במהרש"א ז"ל ונראה בשיטות רש"י דוודאי לר' יהודה מין במינו בעין לא בטל מ"מ (כאן דליכא רק טעם) כיון דטעם כעיקר לאו דאורייתא א"כ גם במינו ראוי להיות בטל מן התורה עכ"פ ובאמת בשמעתין דטיפת חלב משמע לר"י דלא בטל ומקשה הש"ס דניליף מזרוע בשלה דהיכי דהוי רק טעם בטל ומתורץ קושי' התוס' ד"ה מאי חזית כו' ומתרץ בגמ' לענין דרבנן (אין ללמוד מזרוע בשלה דה"ל חידוש דמבטלין איסור לכתחיל' ולכן לא ילפינן רק לאסמכתא לחומרא. אבל שם לענין דאוריי' שפיר הוא להיפוך דלקולא מצי יליף דהרי מן התורה מבטלין איסור לכתחיל' כמ"ש הש"ך בשם כל הפוסקים (ואין כאן חידוש מדאוריי') אבל לא לחומרא. ודו"ק:

ב׳ב. ולכן לקמן בדברי רבא דאמר טעם כעיקר בקדשים דאורייתא והפלפול מדאורייתא קשי' לרש"י מאי חידוש הוא ולכן האריך רש"י וכתב ומייתינן לי' לידי כך בידים היינו דמצוה להביא אותו כך בידים עיין בהר"ן וק"ל:

ג׳ג. ובהא נימא לשיטות רש"י דלהכי לא מייתי ברש"י שלפנינו ראי' מהא דרבא אמר לקמן דרך בישול אסרה תורה (כמ"ש הרא"ש בשמו דמזה ראי' דטעם כעיקר לאו דאורייתא) משום דלשיטות רש"י גם אי טעם כעיקר דאורייתא נמי קשה בב"ח מנ"ל דבעינן טעם דהרי ליכא למילף מזרוע בשלה דרבא סבר דהוא חידוש (גם מדאוריי' כנ"ל) לכן הוכרח רבא לומר הטעם דדרך בישול אסרה תורה וגם בלא"ה הרי בב"ח באמת הוא חידוש ע"ש בתוס' (וקשה אפי' אי ליכא נ"ט נמי מש"ה הוכרח רבא לזה דדרך בישול אסרה תורה):

ד׳ד. ומה שהקשו תיס' על רש"י דהי' לו לפרש דבעלמא טעם כעיקר דרבנן היינו במאה או בס' לק"מ דכמו דרש"י פירש בחטאת כיון דסתמא אמרה תורה כל אשר יגע הוא גם במשהו ה"ה בשאר איסורין אי הוי טעמו ולא ממשו דאורייתא הוי נמי במשהו והרי לרבא ליכא למילף מזרוע להיתר דלכן בב"ח צריך טעם אחר כנ"ל אלא וודאי דלאו דאורייתא כלל ודוק:

ה׳ה. ויותר נראה על קושי' זו דתוס' כמ"ש הר"ן ובפרט לשיטת רש"י דהלכה כר"י דמין במינו במשהו וא"כ כי אסר טעם (אי נימא טעם כעיקר דאורייתא) גם טעמו ולא ממשו (יהי' במינו) במשהו ומתורץ כל קושי' תוס' ודו"ק: והי' נראה עוד לומר דהגם דרבא סובר במינו במשהו מ"מ בפרק התערובות דמתרץ לר"ל דהוא מרי דשמעתין דמין במינו ברובא. והגם שאח"כ אמר רבא בפני עצמו אמרו רבנן ברובא מין במינו באמת הר"ן בעצמו הקשה זה לרש"י וי"ל כמ"ש תוס' לעיל דהיינו דשוין בטעמא ולא בשמן. ואי בעינן נאמר דמין במינו במשהו היינו בעין ולא בטעם דהרי טעמו ולא ממשו הוא מדרבנן וא"כ לר"י דאסר לקמן בשמעתין דטפת חלב (אפי' בטעם במינו) היינו מדרבנן ושם (בפרק התערובות) הוא מדאורייתא. או דר' יהודא אומר בב"ח דווקא דשם הוא טעם כעיקר אי נימא דלעולם דיינינן לי' כבב"ח (היינו כהב"י והב"ח מובא בש"ך סי' צ"ד ס"ק כ"כ דהבא מבב"ח דיינינן לי כבב"ח) ודו"ק היטב:

ו׳ו. אך בהרא"ש מקשה מהא דפרק התערובות מהא דעיסת חטים ואורז דיוצא (אם יש בו טעם דגן) ואבאר דברי מקודם דרש"י הביא עוד ראי' מהא דטעמו ולא ממשו אין לוקין. והר"ן הגם דמפרש דמיירי דאין בו כזית בכא"פ מ"מ (מביא רש"י שפיר ראי' דטעם אינו כעיקר מדאורייתא) כיון דאי טעם כעיקר הרי כולו איסור ומאי אצטרופי שייך. ומתורץ בזה קושית הב"י סי' צ"ח עיין עליו (מה שהקשה שם על הר"ן דהך דר' יוחנן טעמו ולא ממשו אינו ענין לפלוגתא דרש"י ותוס') ובהרא"ש כאן האריך לתרץ דברי ה"ר חיים (דגם אם טעם כעיקר אינו לוקה בפחות מכזית בכא"פ דבזה אין ההיתר נהפך לאיסור) אבל דברי הר"ן הם כפשוטן (דהחילוק בין כזית בכא"פ או לא הוא משום טעם אינו כעיקר) אלא וודאי טעם כעיקר לאו דאורייתא וא"כ כיון דאינו חייב רק משום האיסור עצמו ולכן בעינן זית בכא"פ (ואינו חייב שאוכל כל הפרס) וזה הוא דברי ר"י לשיטות רש"י טעמו וממשו לוקין וזה כזית בכא"פ דאז חייב על הממש דמצטרף אבל כי אינו זית בכא"פ הוא טעמו ולא ממשו דהרי הממש אינו מצטרף (ביותר משיעור א"פ) ואסור בחצי שיעור. ועל הטעם אינו חייב רק מדרבנן וא"כ חֵלב שנתמעך בקדירה הגם דהטעם הוא מדרבנן אי יש בו כזית בכא"פ הוא חייב משום הממש. ואי ליכא כזית בכא"פ הגם דמשום טעם הוא רק מדרבנן מ"מ משום הממש הוי כמו חצי שיעור ומהני מה שמרגישין הטעם דלא לבטיל ברוב כמין במינו (דע"י הטעם ה"ל כניכר האיסור ולא בטיל) וחייב על הממש כנ"ל ובהכי ניחא הא דעיסה של חטים ואורז דאי אית בי' טעם דגן יוצא והיינו כזית בכא"פ וברורין דברי רש"י

ז׳ז. ובהכי ניחא הא דאמר רבא בפ' התערובות מין במינו ברוב ושאינו מינו בטעמא (אף דטעם כעיקר לאו דאורייתא) דהטעם הוא פעולה שלא יתבטל הבעין (להתחייב על הממש) ועיי' היטב כאן בהר"ן אך מה שסיים הר"ן ואי לא יהיב טעמא בס' הרא"ש ס"ל דלא בעי כלל ס' אפי' (יש בו גם ממשו). בעין ולהר"ן נמי נראה דהוא רק מדרבנן (כמו מין במינו דצריך ס' מדרבנן) ודו"ק וברור:

ח׳ח. ובענין החילוק שהר"ן והרשב"א סוברים דאי ליכא כזית בכא"פ הוא דאוריי' (כמו חצי שיעור) וכן משמע מדברי הרי"ף בריש אלו עוברין אבל הרמב"ם סובר דאפי' איסור דאוריי' אין בו (דחצי שיעור ע"י תערובות אינו חייב) ולכאורה נראין דברי הרמב"ם דהרי תוס' כתבו באלו עוברין (דף מ"ג ד"ה כמאן כר"א ובמנחות דף כ"ח) דלאביי בשאור בל תקטירו (דדריש כי כל על עירובו) כיון דהוא חצי זית בעי קרא דלא לבטל (כ"כ שם במנחות) וא"כ ביותר מכדי אכילת פרס כבר הוא פחות מכזית (ע"י תערובות) ובטל מדאורייתא אבל כד דייקינן יש להוכיח (דאסור) דהרי ר"י דדריש כל חלב לחצי שיעור דאסור אלא שאין חייב מלקות עד כשיעור. וסברו תוס' באלו עוברין (דף מ"ד ד"ה לענין חמץ בפסח בקושיי') דדוקא הכא דריש רק לאיסור דלמלקות וודאי בעינן שיעור שלם וא"כ בחמץ דאייתר כל הוא להיתר מצטרף לאיסור היינו לעירוב כמו לר"א גם למלקות. ומתרצים (שם תוס') דר"י לא דרש גם בחמץ ריבוי דכל רק לאיסור ולא למלקות וא"כ באמת בכ"מ ילפינן מחמץ דלא בטל גם חצי שיעור בתערובות. ודו"ק:

ט׳ט. והגם דר"י אמר כל איסורי' שבתורה כו' חוץ מנזיר כו' היינו ללאו משום דהוי שני כתובי' אבל הא דגלי לאסור בחמץ שפיר ילפינן (לכל איסורי') מיני' כמו מכל חלב. וק"ל:

י׳י. ובזה מבואר דברי הרשב"א שהביא המג"א סי' תמ"ב דכל שנעשה כך לא בטל אף שאין בו טעם רק לקהויי כמו ד' מיני מדינה. והיינו לאיסור והגמ' דמוקי בא"פ היינו למלקות וברור דעיקר ראייתו הוא מר"א. דאי הא דעבדינן לקהויי לא הוי כמו לטעם בוודאי גם לר"א לא הי' חייב והי' בטל אלא ע"כ דהאי דעבדיני' לקהויי הוא פעולה דלא להתבטל אלא דלרבנן לא מצטרף (היתר לאיסור והוי רק חצי שיעור) ולר"א היתר מצטרף לאסור בחמץ מריבוי דכל למלקות ודו"ק וברור:

י״איא. וראי' להר"ן דהרי בחצי זית דתרבא לעיל אמר דלא לזלזל בדרבנן ועוד דאמר ר"י חצי שיעור אסור מן התורה ולהרמב"ם כיון דהוא חצי שיעור כבר הוא בטל מן התורה אלא וודאי כהר"ן ויש ליישב לדעת הרמב"ם מ"מ יש מקום לדבריהם ג"כ. ודוק:

י״ביב. ברש"י בא"ד דהוי גיעולי עכו"ם ונזיר ב' כתובי'. היינו לרבנן. וכתב עוד או דגיעול עכו"ם חידוש הוא ומשרת להיתר מצטרף לאיסור היינו לר"ע והם פליגי אסוגי' דפסחים. והא דלא ילפינ' מנזיר להיתר מצטרף לאיסור. ומהרש"א כתב שם (דף מ"ה) דה"ל נזיר עם חטאת שני כתובים והרי רבא סובר דחטאת הוא לטעם כעיקר. אלא נצטרך לומר כמ"ש תוס' (דנזיר חמיר) דאסור גם בחרצנים. אבל אי הוי קאי גם בנזיר על טעם כעיקר הוי ילפינ' במה הצד מנזיר וחטאת ונראה דרש"י בפסחים (דף מ"ה מ"ש שם ורבנן דפליגי עלי' דר"א) נמי קאי להלכה להני אמוראי בתראי וסברי דד' מיני מדינה הוי בהו טעם ואהא (הטעם שכתב רש"י) סמכו לומר דהוי מדרבנן אבל הסוגי' דפסחי' סובר דהוי (בד' מיני מדינה) רק לקהויי אבל טעם כעיקר הוי דאוריי' לכ"ע. ומתורץ בזה קושי' מהרש"א ז"ל שם (על רש"י הנ"ל) ודוק:

י״גיג. בתוס' ד"ה רבא אמר כו' ומין שלא במינו לא שייך ריבוי כו' פירוש דבמתני' משמע דמותר לטחון ולבשל ויהי' נ"ט זה בזה ואז הגם דנאמר דטעם כעיקר דרבנן מ"מ עושה פעולה שלא יהי' הגוף בטל דהא להאמת יהי' כזית בכא"פ. וק"ל:

י״דיד. בא"ד כיון דלא רבו כו' ספק דאוריי' הוא כו' דהמ"ל ולטעמיך וא"כ בלא"ה הקושי' דלעיל לא קשה ועיי' תוס' פסחים (דף מ"ד ד"ה איתבי') שם כתב המהרש"א ז"ל דרבו מקרי חד בתרי דווקא וא"כ קשי' על תוס' דהכא דהרי אי הוי (בהיתר כפל) ומעט יותר דמקרי לא רבו. האיך יכול לבא לידי דאורייתא אי כזית בכא"פ דרבנן. דהרי בפעם א' הבית הבליעה אינו מחזיק יותר מב' זיתים ולא יהי' כאן זית איסור בב"א. וא"כ מש"הלא מקשה בהערל רק אי כזית בכא"פ דאורייתא ובפסחים נמי משום דלא רבו מקשה דאי רבו הוי בטל במין במינו. וצ"ל לדעת מהרש"א כמ"ש המג" א הלכות פסח דג' אינו מחזיק אבל יותר מב' מחזיק אבל באמת כל הפוסקי' כתבו דבעינ' רק (כפל) ומעט יותר אבל לא בעינ' חד בתרי ובאמת לענין היתר מצטרף לאיסור בעינין איסור יותר ובשוין מקרי נפישי וא"כ אין דברי מהרש"א שם מוכרחים. ודוק:

ט״וטו. ודע דתוס' בפסח' דמתרצים דהוי שלא במינו צ"ל על קושי' דטעם כעיקר כמ"ש תוס' פרק ג' מינים. ודוק: