עבודת ישראל, חידושי הלכות ד׳Avodat Yisrael, Chidushei Halachot 4
א׳דף ק"א
א. בשקדם וסלקו כו' אפי' לא נתנ' טעם נמי כו' קושי' זו איתא בהר"ן לכ"ע (גם לתירוץ רבא) אלא דהתוס' סמכו אהכי משום דהיינו יכולים לומר דבאמת זה הוא קושי' ר' ספרא אפי' לא נ"ט נמי דהיינו (דאוסר) בכ"ד. ואהא מקשי' דאכתי מאי תירץ אביי ובאמת גם על רבא קשה וק"ל:
א. בשקדם וסלקו כו' אפי' לא נתנ' טעם נמי כו' קושי' זו איתא בהר"ן לכ"ע (גם לתירוץ רבא) אלא דהתוס' סמכו אהכי משום דהיינו יכולים לומר דבאמת זה הוא קושי' ר' ספרא אפי' לא נ"ט נמי דהיינו (דאוסר) בכ"ד. ואהא מקשי' דאכתי מאי תירץ אביי ובאמת גם על רבא קשה וק"ל:
1
ב׳ב. והנה בהר"ן יש עוד קושי' דוקא לאביי ל"ל לומר חנ"נ הרי בלא"ה איסור הראשון (הבלועה בחתיכה) אוסר במינו במשהו דלרבא (ניחא) דבטל ברוטב (אבל ע"י דחנ"נ ליכא ברוטב לבטל הכל) משא"כ לאביי. ונראה לדעת התוס' דסברי דלהכי לא ס"ל לאביי סליק מינו כו' משום דיוכל לילך הטעם מהנביל' גופי' (בלא הרוטב) לכל החתיכות הסמוכין לה. משא"כ (אי לא הוי חנ"נ) הכא כיון דכבר האיסור בלוע ואינו יוצא מחתיכה לחתיכה אלא ע"י רוטב וא"כ בו ודאי הי' מתבטל ע"י הרוטב. וק"ל:
2
ג׳ג. א"נ והוא העיקר לפמ"ש תוס' ע"ב ד"ה סליק כו' ובכל מקום שישנו היתר הוא ולפיכך שייך לומר סליק משא"כ התם דמינו עצמו מטמא לא אמרינ' סליק כו' וא"כ י"ל דאביי ס"ל דכיון דחנ"נ הוי כמו טומאה וא"כ צריך רב לומר חנ"נ דלהכי ל"א סליק ודוק (וצ"ל דגם שאר החתיכות כולן נעשים נבילה לכן ה"ל כמו טומאה) ומה שתירצו תוס' דבמשהו לא נ"נ היינו להיות נחשב מינו (כמ"ש בנקודות הכסף סי' צ"ב) אבל מ"מ גם במשהו נ"נ (ומש"ה גם כל החתיכות כולן נ"נ ודמי לטומאה):
3
ד׳ד. אבל לפי התירוץ הקודם באות ב' תלי במה שהחתיכ' ראשונה נ"נ ע"י הטעם לא סליק מטעם שהולך הטעם מגוף החתיכ' שלא ע"י רוטב א"כ אפי' כפשטי' דבמשהו לא נ"נ כלל. ומש"ה תירצו תוס' דבמשהו לא נ"נ ושוב הי' אמרינ' סליק גם לאביי כנ"ל ובהא מיושב דברי הדריש' (מובא בסי' צ"ב) דס"ל דגם (במשהו נחשב בלוע) איסור א' מין במינו (דלא כנקה"כ והקשו עליו מתירוץ תוס' כאן ובהנ"ל ניחא) דהכא לא תירצו תוס' רק היכי דשייך סליק. רק הר"ן דהקש' קושי'הנ"ל (ל"ל דחתיכה עצמו נ"נ) ולא ס"ל תירוץ הנ"ל שפיר הוכרח לומר דגזירת הכתוב דלא אסר מינו אלא כשהוא בעין ולא כשכח אחר מעורב בו (וזה כמ"ש נקה"כ הנ"ל) משא"כ לדעת התוס'. והש"ך בנה"כ כשהעתיק דברי הר"ן הנ"ל לא העתיק קושי' ב' (דהר"ן הנ"ל ל"ל חתיכה עצמה נ"נ) ולא יפה עשה שלא הרגיש דהר"ן כתב סברא זו ליישב קושי' זו הנ"ל שאינו נזכר בתוס' ודוק:
4
ה׳ה. בא"ד הוי האיסור כמאן דליתא כו' דלא הוי כאלו הוא בעין כו' אבל לא נתנה טעם א"צ ס' אלא כנגד מה שנשאר כו' עכ"ל מדברים הללו משמע (דגם) כשאין בה ס' (נגד המשהו) אינו אוסר כלל כדברי הט"ז סי' צ"ב (דמשהו אינו יוצא כלל ונ"מ לחמץ בפסח) והגם דזה (כתבו תוס') לדברי הר' אפרים היינו דהר' אפרים סובר דאי הוי אמרינן נ"נ גם במשהו אמרינן הכי ולא שייך לומר כמאן דליתא אבל כיון דאינו נ"נ שוב הוי כמו לר"ת דהוי כמאן דליתא וא"כ גם לדידן נאמר כן. מ"מ י"ל דהר' אפרים הוכרח לומר כן משא"כ לר"ת א"צ לזה. גם להר' אפרים כתב הרא"ש דהפשט הוא דלא הוי מין במינו ובטל בתערובות ההיתר וא"כ מוכח מהרא"ש דלא כט"ז (דהיכא דאוסר גם באינו מינו במשהו כמו בחמץ בפסח אסור ממשהו הבלוע) ודוק היטב:
5
ו׳ו. בא"ד שלא הי' שם יי"נ כדי לתת טעם כו' יסבור אפשר לסוחטו מותר כו' אבל למאי דקי"ל אפשר לסוחטו אסור שפיר בעינן ס' עכ"פ בדבר לח (אפי' נאסר במשהו) והש"ך בנה"כ סי צ"ב בחנם השיג על הט"ז בזה ע"ש בסופו והרא"ש שהעתיק זה התירוץ היינו לר"ח וסמיך על מ"ש הכא דזה למ"ד אפשר לסוחטו מותר ובזה נדחין כ"ד הש"ך וק"ל:
6
ז׳ז. בא"ד מה שצוותה תורה להגעיל כלי מדין כו' משמע מכאן דלר"ת דנ"נ בכל איסורי' הוי דאוריי' (דאל"כ גם לר"ת ניחא מה שצוותה תורה להגעיל כלי מדין) לא כהש"ך סי' צ"ב דכתב דלכ"ע הוי דרבנן (בשאר איסורי') ואפשר דתוס' מקשין לר"ת כיון דהוא מפורש בתורה להתיר האיך שייך לגזור וק"ל ועיי' לקמן בהלכה דטפת חלב באות כ"ב:
7
ח׳ח. ומכאן יש להביא ראי' לדברי הש"ך סי' צ"ד דלר' אפרים דלא אמרינן חנ"נ רק בב"ח אז לא אמרינ' חנ"נ רק בפעם א' אבל אח"כ הוי ככל איסורי' דאל"ה אכתי (גם לר' אפרים קשה) האיך הגעילו מבב"ח והתוס' כתבו בפסחים דהגעילו מסתמא מיין לנזיר מכ"ש מבב"ח ודוק ועיי' בשמעתי' הנ"ל שם:
8
ט׳ט. בא"ד ואי שיחזור ומגעילן הא נ"נ כו' משא"כ אי לא נ"נ הגעיל שני פעמים וכן הוא מפורש בהרא"ש כאן ולפי"ז למ"ד דלא אמרינ' חנ"נ בכל איסורי' א"כ אם הוחם מים אי אפשר לחשוב משעת החימום דהגם דחזרו ונבלעו ע"י החימום (ונ"ט בר נ"ט אסור בכל איסורי') מ"מ המעט האיסור חוזר ונתבטל בתבשיל כמו בהגעל' השני' הטור ז"ל שכתבו היינו שאינו מותר (מחמת נט"ל כל מעל"ע אחר החימום מים ואי דמותר משום דיש ס') אפשר דנפקא מיני' אי איתוסף איסור. וזה דלא כהש"ך שם סי' צ"ד ודוק וברור:
9
י׳י. בד"ה סליק כו' ובכל מקום שישנו היתר הוא כו' דמינו עצמו מטמא כו' עכ"ל הרשב"א ז"ל למד מכאן דאמרינ' נמי סליק שאינו מינו (לדידן דאינו מינו חמיר ובס') ומינו רבה עליו ומבטלו והש"ך סי' צ"ח השיג עליו דהרי נותן הטעם באינו מינו כו' ולדברי תוס' דהכא אי נימא דלוקין על כזית ממנו (דע"י הטעם באינו מינו נהפך ההיתר לאיסור) א"כ הוי כמו טומאה ע"ש בב"י סי' צ"ח (וצדקו דעת הש"ך) אך נראה בדעת הרשב"א דהכא מיירי למשל בתבשיל של (שאר דברים) וגם הי' בו בתבשיל שומן כביצה ונפל בו זית חלב א"כ כשיתן החלב טעם בשאר דברים שהם אינו מינו עם החלב כבר הי' בו טעם מהשומן שהוא כטעם החלב וא"כ אין מרגישין בו טעם החלב לומר בו טעם כעיקר ודוק היטב:
10