עבודת ישראל, חידושי הלכות ו׳Avodat Yisrael, Chidushei Halachot 6

א׳[שמעתין דטיפת חלב]
א. אקדים כאן הקדמה חדא. דנראה דודאי בב"ח נק' איסור מחמת עצמו והא ראי' דהרי משנה שלימה שנינו דהוי ראוי' להתכבד. וגם דהא כל א' בפ"ע שרי ובחבורן נולד האיסור. אלא דמ"ד אפשר לסוחטו מותר הוא מטעם שכתב הכתבי מהרא"י הוא בש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז דהוי כאלו בא אליהו כו' והוו כמו בכלאים. ומ"ד אפשר לסוחטו אסור סובר דכל זמן שנשאר שם מעט חלב הגם דעתה אינו נותן טעם היא אסור דאינו דומה לכלאים דשם לא נשאר כלל אבל מחתיכה לחתיכה (בלא רוטב) דאינו יוצא כלל חלב מותר זה שיטת תוס' (שמביא הר"ן) והר"ן סובר דכיון שלא נשאר בו שיעור האוסרו שוב הוי ככלאים אלא מוכרחין לומר (דמ"ד אפשר לסוחטו אסור ס"ל) דנעשה עצם איסור א"כ גם אם יתפרש לגמרי ואינו יוצא כלל מהחלב רק טעם בשר (כמו מחתיכה לחתיכה בלא ניעור) נמי אסור והגמ' דלקמן (דאמר מבלע בלע מפליט לא פליט) הוא לפום הה"א דאפשר לסוחטו מותר. ודוק:

ב׳ב. דלא כמו שהבין המ"ש דלמ"ד אפשר לסוחטו מותר אינו נעשה עצם איסור ונכנס בכמה דוחקים בשמעתי' אבל למ"ש ניחא הכל היטב בס"ד וק"ל:

ג׳ג. והנה בוודאי במתני' כאן ברש"י. וברש"י בגמרא במימרא דרב משמע כהר"ן דאסור הקדירה בלא ניעור וכיסה והגם שהד"מ (סי' צ"ב) הבין דהטור סובר דאינו אוסר השאר (גם לרש"י אינו מוכרח דאפש' לו' שהטור) מחולק בדבר זה עם רש"י. דהטור ס"ל כשיטת תוס' דאם הוי סופו להתפשט לא הי' נעשה נבילה אלא ע"כ דחלב אינו מתפשט מחתיכה לחתיכה אלא באותו חתיכה. ורש"י ס"ל דגם אם סופו להתפשט נעשה נבילה ומש"ה אוסר נמי בשמעתי' איסור דבוק דהגם דסופו להתפשט נעשה תחלה נבילה (הדבוק) ואוסר השאר אח"כ. אך הני דהתירו בשאר איסורים (במקצתו תוך הרוטב) ואפ"ה אוסרי' איסור דבוק (כמ"ש הרמ"א סי' צ"ב סעי' ד') ע"כ צ"ל (הטעם) שמא יצא פעם א' חוץ לרוטב משא"כ לרש"י וזה הוא פשוט לדברי רש"י. וזה היא הכוונה בתו' דכתבו דמיירי בכולו חוץ לרוטב דאי הוי מקצתו ברוטב אז מסתמא מתפשט לתוך הרוטב ולא הי' להיות נעשה נבילה וגם בלא ניעור הי' מתפשט. אלא ע"כ דמיירי בכולו חוץ לרוטב. וזה חיבור דברי תו' ודו"ק:

ד׳ד. והפשט הזה מוכרח ברש"י דכתב בד"ה אם יש בה בנ"ט כלומר שאין בחתיכה לבד ס'. וקשה למה לא נאמר בקפילא כמ"ש בפרק ג"ה אלא (משום) דכאן דמקצת תוך הרוטב בוודאי מתפשט לשאר בלא ניעור ודלמא (הי' מתחלה בה טעם קודם שנתפשט ממנה) ונעשה מתחילה נבילה לכן צריך ס' וק"ל:

ה׳ה. וכן הבין הט"ז (סי' צ"ב) ס"ק ב' לדברי רש"י והביא ראי' מדברי הרמב"ם מפני שהוא הבין דברי הרמב"ם כמו שהבין הראב"ד דאוסר תיכף וכן הבינם הטור דאוסר הרמב"ם גם בלא ניעור מדמקשה הטור על הרמב"ם דבניעור מתחלה סגי (ול"ל להרמב"ם לומר ניער מתחלה ועד סוף) וקשה הא הוצרך לומר היפוך הרישא. וכן קושי' הל"מ דהרי עיקר הרבותא דלא חיישינן שמא לא ביער יפה בתחילה ונאסר ע"י הניעור דלבסוף כמ"ש רש"י וא"כ הוצרך לומר (ניעור) בסוף וגם מאי מקשה על הרמב"ם יותר מעל הגמ' כמ"ש הט"ז והפר"ח. אלא וודאי דהבין משמעות הרמב"ם דכתב ומשערין כו' היינו גם בלא ניעור כמו שהבין הראב"ד וא"כ האי דקאמר בד"א שלא ניער בתחילה אלא בסוף האי אלא בסוף הוא לאו דווקא אלא משום סיפא נקטה דבסיפא (בניער מתחלה ועד סוף) בסוף דווקא ואהא מקשה הטור דבאמת בתחלה סגי. ובגמ' משום רישא נקטי' ודלא כהרמב"ם ודוק:

ו׳ו. אלא דבאמת מ"מ אינו ראי' מדברי הרמב"ם שסובר כרש"י כמ"ש הט"ז) דאפילו יפרש כדברי תוס' דמיירי כולו חוץ לרוטב נמי (אתי שפיר) דיוכל לסבור כהר"ן דנעשה מתחילה נבילה ואוסר הכל וק"ל:

ז׳ז. ובאמת יכולין לומר דהטור דכתב וכשנאסר כו' היינו משום שלא להכריע בין רש"י להר"י ומשום דעת הר"י כתב כן ואפשר דלרש"י מודה כהט"ז (ולא כהד"מ שם) אך א"כ לרש"י נמי תקשה מאי שמקשה על הרמב"ם. וכן נמי קשה אמאי דכתב רש"י לקמן בד"ה שמא לא ניער כו' ואח"כ פלטה כשניער כבסוף כו' משמע דבלא ניער אינו אוסר ואפשר דלרש"י נאמר דלפי האמת מיירי גם כשכולו חוץ לרוטב ואהא צריך ניעור בסוף. אבל להרמב"ם דגם אם הי' כולו חוץ לרוטב אוסר בלא ניעור דהא לא כתב כלל דמיירי מקצתו ברוטב וא"כ ניער בסוף משום סיפא נקט מש"ה שפיר מקשה עליו ודוק:

ח׳ח. והיינו יכולים להוכיח דאדרבה הרמב"ם ע"כ יסבור כהר"י דאי כרש"י מאי כתב טועמין אותו כו' הרי כבר נתפשט הטעם בכל הקדירה וגם אח"כ כתב ואם יש בו טעם כו' משמע אטעימה (ממש) קאי וכן הבינם הרמ"א וע"כ שלא נתפשט הטיפה עדיין ואפ"ה אוסר הרמב"ם כל הקדירה וע"כ מוכח כהר"ן דאל"כ הרי פלט מקודם. ודוק:

ט׳ט. אך אם נאמר כהבנת הרמ"א (בד"מ) דגם לרש"י אינו מתפשט גם להרמב"ם נאמר כן או נאמר דהרמב"ם יסבור כיון דעתה אין בו טעם לא אמרי' דלמא הי' בו טעם ונסחט דזה ה"ל לא נודע דלא נעשה נבילה כמ"ש המ"מ הובא בש"ך ודוק:

י׳י. והיינו יכולין לומר על קושי' הט"ז דהגם דמקצתו ברוטב כשנבלע לחתיכה זו שהיא מקצתה ברוטב הוי איסור בלוע ואינו יוצא עתה כ"ז שהוא רותח דהרי מה שהוא בולע עתה אינו פולט רק כשהוא מנער פולט זה שהי' חוץ לרוטב דהוי צלי ועתה מחדש מנערו ברוטב הרי פליט מה שבלע כבר ועי' מ"ש המ"ש בהא דנפל ליורה רותחת. ומ"מ הרמב"ם אוסר כסברת הר"ן דהגם דאינו פולט חלב מ"מ אוסר (טעם הבשר לבד) ודוק אח"כ מצאתי קצת מזה במגדול עוז:

י״איא. והקשה הר"ן האיך נבלע [בכולו] והלא דינו כצלי ותירץ הר"ן משום הבל הקדירה. והש"ך החזיק אחריו. ותירץ דהא דכתב הטור והמחבר בסי' ק"ה דאינו אסור רק כדי נטילה משום דהוי דבר גוש. ולי אינו מחוור דבר זה דהא הטור לא לקח סברא זו רק ממתני' דילן וכיון דבמתני' גופי' נבלע בכל החתיכה (מנ"ל דבדבר גוש אינו נבלע בכולו) וצריכין לדחוק. ולומר דוודאי כיון דאינו מתפשט מחתיכה לחתיכה הוי צלי וממילא בהאי חתיכה נמי איני מתפשט דזה נמי כמחתיכה לחתיכה דמי כמ"ש הרשב"א בת"ה מובא בב"י ס"ס ק"ה דבמקום שנפל נבלע בו כדי נטילה ומקרי איסור בלוע וא"א שוב לאיסור להלוך ממקום למקום בלא רוטב וכן משמע מדברי התרומות הובא במרדכי לעיל בכזית דתרבא שנפל לדיקולא דלהכי פרש"י דהוא קלחת דאי הוי סל גם החתיכה שנפל עליו לא הי' נאסר רק כדי קליפה משום דהוי ממקום למקום כמו בטיפת חלב והיינו כסברת הרשב"א. ובמתני' דטפת חלב כתב דבאותה חתיכה מתפשט. וצ"ל דהיינו דנפל מטפה כ"כ עד שמתפשט ברוחב על כל החתיכה וממילא נכנס בכל החת.כה כמו שמביא המרדכי שם על מתני' דנטף מרוטבו אהא דמקשה מחם בחם דאוסר כולו היינו שנפל על כל ברוחב. אך דבנפל מרוטבו דה"ל צלי [שייך] נפל במקום א'. והכא מחמת הבל הקדירה מתפשט על כל החתיכה וא"כ נבלע בכל החתיכה. וכן צ"ל אהא דכתב המרדכי שם בתחלת דבריו בשם ראבי' דפירוש לרש"י דפעפוע החלב מגיע עד שליש ג'. היינו שנתפשט עליו עד כאן ונכנס לפנים דהרי הראבי' בפרק גיד הנשה ס"ל ג"כ שם במרדכי דבצלי לא שייך כלל ס' מהך מתני' דטפת חלב. אלא וודאי כנ"ל ודוק:

י״ביב. והרב בד"מ תירץ דחלב הוא איסור שמן. והקשה הש"ך א"כ מתפשט נמי מחתיכה לחתיכה [בלא רוטב] תו יש להקשות דהד"מ כתב כאן דהטור סובר דשאר הקדירה מותר ואינו מתפשט מחתיכה לחתיכה ואפי' לשיטת רש"י ובסי' ק"ה מפרש הד"מ דברי הטור דבשר בחלב ה"ל איסור מחמת עצמו והולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב והרב הש"ך שם בסי' ק"ה רצה לתרץ דוודאי הולך מחתיכה לחתיכה אבל הוי כחם בחם בלא רוטב דאינו מתפשט רק כדי קליפה או נטילה. ואני איני מבין דבריו כלל דהרי לרש"י הוי החתיכה השניה כולו בתוך הרוטב ולר"י אפי' אי דמקצתו ברוטב הא להר"י מקצתו ברוטב ה"ל נמי כמבושל כמ"ש הטור והמחבר בסי' ק"ה (וא"כ איך שייך נטילה) וכך קשה על הא דכתבתי באות י"א דהטור סובר כסברת הרשב"א דא"כ לא הוי שייך תירוץ הש"ך מ"ש על דברי הטור סי' ק"ה ס"ק י"ט (דמחלק שם לענין פעפוע בכולו ע"י פיטום בין אותה חתיכה ובין מחתיכה לחתיכה) כמ"ש הש"ך עצמו בס"ק כ"ח דמהרשב"א משמע דבעינ' שיהי' האיסור שמן (אפי' באותה חתיכה ל"א דמפטם) אלא דהש"ך ס"ק י"ט תירץ כן על הטור ואם נאמר דהטור ס"ל כסברת הרשב"א (דאין חילוק בין אותה חתיכה ובין מחתיכה לחתיכה) יסתרו דבריו ובאמת מאי דכתב הש"ך שם ס"ק י"ט דדברי הטור אינם נזכרים בכל הפוסקים. ולפי מסקנת הש"ך סי' צ"ב ס"ק ב' דהאי דטפת חלב מיירי דהחתיכה שמינה א"כ דבריו מוזכרים במשנה זו דטפת חלב ומכאן הוציא הטור ההלכה דדווקא באותה חתיכה ולא מחתיכה לחתיכה ולא כהרשב"א דמשווה אותם. ולהרשב"א היינו צריכין לומר כמו סברת ראבי' הנ"ל. אבל הד"מ שתירץ תירוץ אחר דשם בלע חלב כחוש (וזה דוקא מקבל פיטום) ואפשר דרצה לתקן בזה שיהא [הטור] מצי סובר כסברת הרשב"א ואפשר דמה דכתב נמי דבסי' צ"ב החַלָבָ שמן היינו [דה"ל] כמו חֵלֶב כחוש וא"כ הבשר השמן מפטם לי'. אבל עכ"ז לפי דברי הד"מ [קשה] כי מפטם לי' ה"ל להלוך נמי מחתיכה לחתיכה ודוק:

י״גיג. עוד הקשו כולם על הרב רמ"א שפוסק בלא ניער וכיסה בעינ' ס' לכל הקדירה נגד הטפה. והש"ך והט"ז כתבו דמיירי שמקצתו ברוטב. וזה אינו מוזכר בו כלל וכן הקשה הפר"ח והרב באורח מישור רצה לתרץ [שהוא משום] דלא בקיאים בין כחוש לשמן. וזה לא רצה הש"ך לתרץ דבסי' ק"ה הכריח דהוא דוקא לאותו חתיכה ולא מחתיכה לחתיכה וק"ל:

י״דיד. ולתרץ כ"ז נאמר בהקדם מ"ש תוס' לעיל [דף צ"ח] בההוא דכזית תרבא דנפל לדיקולא אם הפי' סל הא דלא נ"נ היינו ממ"נ דאי אינו מתפשט חלב מחתיכה לחתיכה אינו אוסר רק אותה חתיכה ואם מתפשט מחתכה לחתיכה הרי סופו להתפשט ולא נ"נ וקשה לסברא דאינו מתפשט א"כ אמאי צריך ס' ובאמת בהתרומה כתב דלהכי פרש"י קלחת. אבל התוס' דכתבו להסברא דהוא סל אינו מובן. אלא בהכרח נאמר דהתוס' סוברים כמו שרצה ר"פ לתרץ על מתני' דנטף מרוטבו דהתנא מסופק בצלי אי מפעפע אי לא ולכן בעינן ס' ונטילה. ואפשר דכן דעת הר"ן שם וא"כ תוס' כאן נמי מתרצים כן דאנו מסופקים אם חלב מתפשט (מחתיכה לחתיכה) וממ"נ בס' סגי. וא"כ כאן במתני' דטפת חלב נמי התוס' והמ"מ כתבו כולם דבגמ' משמע דאינו מתפשט בלא רוטב מחתיכה לחתיכה ונאמר נמי דהתנא מסופק ובפרט לסברת הד"מ דחלב הוי שמן הוי ממש כמו שם בכזית דתרבא. ולכן איננו אוסר כל הקדירה אם יש בכל הקדירה ס' נגד הטפה ממ"נ דאם מתפשט בכל הקדירה הרי החתיכה לא נ"נ דסופו להתפשט ואם אינו מתפשט אינו אוסר בלא ניעור אבל ס' וודאי בעי (נגד הטפה גם ברישא) וכל דברי הד"מ ודברי הרמ"א בפסקיו נכונים. ובזה היה מתורץ קושי' הר"ן על תוס' והרי הר"ן גופי' כתב דהגמ' דאמר מבלע בלע מפלט לא פליט היינו בדרך ספק (דלא ה"ל פליטה האוסרות) רק דהוא סובר דלפי האמת לא קאי הכי. והתוס' וכל הפוסקים סברי דלפי האמת קאי נמי זה דבעי ניעור (היינו דגם לפי האמת לא ה"ל פליטה האוסרת משום דסופו להתפשט) ובפרט למ"ש באות ה' בסופו דע"כ הא דאמר בגמ' ניער בסוף משום הרישא (דמיירי בלא ניער מתחילה) קאמר כן דאינו אוסר הקדירה רק בניער בסוף וא"כ כל דברי הרמ"א נכונים והרב הפר"ח הרגיש קצת בזה. אך כתב דבכל הפוסקים משמע דאינו מתפשט מחתיכה לחתיכה. הנה להרמ"א דס"ל דחלב מקרי שמן בוודאי יוכל להתפשט אלא דאנו מסופקים אם יוכל להתפשט מחתיכה לחתיכה כמ"ש תוס' גבי כזית דתרבא ואם היינו אומרים דגם הרשב"א והתרומה והראב"ן סוברים כן כמ"ש תוס' דאנו מסופקים אם שמן מתפשט מחתיכה לחתיכה הוי כולם בחדא שיטה כמו הטור אבל באותה החתיכה שומן בודאי מפעפע ודוק וברור: וחתני הרב אמר דזה הוי כמו לקמן בנפל על הקדירה דצריך ס' פעמים ס' וק"ל:

ט״וטו. וביותר אם היינו אומרים כמ"ש סוף אות י"ב דחָלָב ה"ל כחֵלֶב כחוש דכל דברי הטור מבוארים במשנה דנאמר דבדבר שמן באותו חתיכה בווואי הולך בכל החתיכה דהרי הטור לא כתב הלכה דבצלי בדבר שמן יהא צריך נטילת מקום משום דבגמ' קאמר שאני חלב דמפעפע. הוי וודאי מפעפע ולכן כי מפטם לאיסור כחוש הולך בכל החתיכה עכ"פ מספק. ולכן במתני' אותה חתיכה אסורה בוודאי אך כיון דהאי מתניתין בחָלָב דהוי כחֵלֶב כחוש ולכן תירץ הד"מ דאמת הפסק דמפטם הוא דווקא בחלב כחוש (ובאותה חתיכה) אבל מחתיכה לחתיכה דאנן מספקינן אם איסור שמן הולך ואיך נפסוק עוד דמפטם להאי והגם דיפלט ליה לא יהלך בודאי ואפשר דהטור נמי ס"ל כן דהרי במתני' ובגמ' משמע דלא איירינן בשאר חתיכות אפי' ליכא ס' דבלא ניעור אין אוסר וא"כ חזיני' דאינו מפטם להלוך אותו. והרב רמ"א סובר דלא איירינן ביה היינו לאסור כולם לענין נ"נ אבל עכ"פ ס' נגד הטפה בעי ודו"ק וכ"ז לפי הבנת האחרונים בדברי הטור:

ט״זטז. והנה כל האחרונים הוצרכו לשבש כל ספרי הטור בסי' ק"ה דכתב לרש"י אפי' מקצתו (תוך הרוטב) ולהר"י כולו. והם הפכו דברי אלהים חיים. וגם דלדבריהם קשה טובא מ"ש תוס' והרא"ש במתני' דירך שנתבשל בה ג"ה דלרש"י ניחא והרי כיון דלרש"י דינו כצלי והוא דבר גוש וא"כ אינו אוסר רק כצלי ולמה מחלק הגמ' שם בין צלי למבושל ותו דא"כ גם לר"י היה להם לתרץ דכל הירך היה חוץ לרוטב דשמא הוציאו פעם א' ותו הגה"ה ראשונה דשם שכתב להר"י די שינער שיבא נגד החלב ברוטב משמע לרש"י גם מה דאתי לרוטב נמי אינו מפעפע ולמה וע"ז אפשר לדחוק ולומר דהחלב נסרך ונדבק בחתיכה כמ"ש הט"ז ס"ק ו' בישוב דברי הרמב"ם דיסבור סברא זו. ולרש"י הוי איסור דבוק בו וכן סבור הרמב"ם רק דלרש"י יהיה צריך הניעור לשכשך היטב שיבא לרוטב ולא ישאר עליו מאומה ולכן לרש"י אפי' הירך כולו ברוטב הוי האיסור דבוק בו ואוסר אותו והגם דהתוס' סוברים שם דל"א חנ"נ בכל האיסורין היינו להצריך ס' כנגדו אבל הך חתיכה נשאר באיסורו כסברת הרשב"א שאינו יוצא ממנו לעולם משא"כ לשיטת הר"י ודוק:

י״זיז. ובכ"ז אינו מובן מ"ש הגה"ה דלר"י סגי בניעור וכיסה נגד החלב. כי הרי הבנת כל האחרונים דלהר"י איזו מקצת ממנו שהוא תוך הרוטב ה"ל כמבושל. אלא האמת כן הוא דלרש"י הגם דסופו לפלוט נ"נ ולכן באיסור דבוק נ"נ ולרש"י דמיון שניהם שוה ואפילו כולו בתוך הרוטב כמ"ש הסמ"ג הובא בב"י דאפי' כל החתיכה תוך הרוטב רק פני' למעלה מגולה דאי אפשר לבא [הטפה] תוך הקדירה אלא ע"י החתיכה נקרא איסור דבוק ונעשה בראשונה נבילה ואח"כ אוסר כולם וכן כשמקצת ברוטב והוי כמבושל דבכ"ג מיירי מתני' ובכ"ג נ"נ ואוסרת והגמ' אמר מבלע בלע כו' היינו כמ"ש הר"ן בדרך את"ל לפי הה"א דאפשר לסוחטו מותר אז אי אינו יוצא החלב החתיכה לבד היא דאסורה ואי פולט החלב גם החתיכה תהיה מותרת או דאמר זה על כולו חוץ לרוטב והחלב בגגה והטעם למטה אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב והיא אסורה מ"מ מחמת שומן כמ"ש בד"מ וכנ"ל באורך והכל בדרך את"ל לפי הה"א. ולהאמת דאפשר לסוחטו אסור בלא ניעור נמי אסור [ומ"ש רש"י לקמן בד"ה שמא לא ניער יפה כו' ואח"כ פלטה כשניער לבסוף] ואפ"ל דר"י דחוש"ש שמא לא ניער יפה הוא דווקא כשניעור לבסוף דאז בוודאי מפעפע אבל אי לא ניער בסוף דאז ספק אי מפעפע [לא חיישינן עוד שמא לא ניער יפה דה"ל ס"ס] או משום רבי כתב רש"י כן דרבי לא גזר אפי' בניער מתחילה ועד סוף [שמא פלטה בשניער לבסוף] ואפי' בכולו חוץ לרוטב ודוק:

י״חיח. אבל הר"י דמפרש דמה שסופו להתפשט לא נ"נ (מש"ה) צריכין לפרש (מתני' להר"י) דהיה כולו חוץ לרוטב דאל"כ זה (המקצת) שברוטב איך אפשר להיעשות נבילה אלא ע"כ מיירי שהיה כולו חוץ לרוטב מש"ה נ"נ (כולו) או כמ"ש הר"ן או כהד"מ כנ"ל ומבואר לעיל באורך. אבל מ"מ זה מוכרח להר"י דאפי' מקצת תוך הרוטב נמי דינו כצלי מה שלמעלה מן הרוטב (וראי') מהא דסוברים ר"ת ור"י דטעם כעיקר דאורייתא ובזרוע בשילה הוי היתר הבא מכלל איסור בטעם כעיקר היינו בטעם ממש וכתבו תוס' בע"ז דהיינו בשהי' הזרוע ומקצת מן האיל תוך הרוטב ע"ש במהרש"א ז"ל וכן צריכין להגיה בתוס' לעיל דף צ"ח כמ"ש שם בע"ז (ומזה מוכח) דמה שחוץ לרוטב אינו מצטרף (משום דהו"ל רק כצלי) וזה לא מוכרח לר"י ז"ל דהוא מפרש טעם כעיק' בקדשים על משהו ולכן שפיר כתב הטור דלרש"י גם במקצתו (תוך הרוטב) ה"ל כמבושל לר"י (דווקא) כולו וכל האחרונים שגו בזה ובזה עולים יפה דברי תוס' במתני' דירך שנתבשל דלרש"י ניחא דדינו כמבושל (במקצתו תוך הרוטב ואעפ"כ אמרינן איסור דבוק לאסור עצמו כהרשב"א וכנ"ל למ"ד אפשר לסוחטו אסור אבל לר"י גם אי נימא דהירך כולו חוץ לרוטב הא ה"ל כצלי ובגמ' מחלק דצלי מותר וניחא נמי דברי הגה"ה הנ"ל דלר"י בעינן שינער מה שכנגד החלב ברוטב אבל שלא כנגד החלב (ומה שכנגד החלב לרוטב) לא מהני דה"ל כצלי. ודברי תוספות הם כהרא"ש והם דברי הטור וברור:

י״טיט. ואם אנו רוצים לתרץ דברי תוס' דלעיל דף צ"ח. דהזרוע הוא חוץ לרוטב עם מקצת מן האיל היינו דנאמר כמ"ש בפרק ג"ה בתוס' ד"ה שאני חלב. דתוס' יסברו כשיטת הרא"ה דבצלי לא שייך ס' ומיירי שהיה שמן או דהם דברי ר"ת והובא ס"פ ג"ה במרדכי דבצלי בעינן ס' ואפ"ה בעי קליפה ואי מונח עליו הרבה עד שלא יהיה רוב נגדו אסור וצריך שיטול מקומו והתורה התיר (בקדשים) אבל הטור בשמן לא הזכיר קליפה וא"כ אין לתרץ רק כמ"ש תוס' בע"ז שהזרוע עם מקצת מן האיל תוך הרוטב מה שלמעלה מהרוטב אינו מצטרף ודברי הטור ברורים ודו"ק:

כ׳כ. בגמרא לימא פליגי אדרבא דאמר סליק את מינו כמי שאינו. הנה להב"י דס"ל דכל דאתי מבב"ח כבב"ח דינינן לי' (תקש') נימא דהכא מינו נמי נוסף על האיסור ונעשה נבילה משא"כ לעיל (בהא דרבא) ה"ל שאר איסורים ולר' אפרים לא נ"נ בשאר איסורים כמ"ש תוס' לעיל דף ק' ד"ה בשקדם וסלקו ע"ש. והיה מוכח מכאן כהש"ך (שחולק על הב"י הנ"ל סי' צ"ד. דלהב"י קשה כנ"ל וכעי' מה שחילקו תוס' הנ"ל בד"ה סלק. בין איסור לטומאה) ואפשר דהב"י ס"ל דמה שנאסר על ידי מין במינו ואין בו טעם אינו נ"נ דכן משמע מלשון ר' יהודה דמין במינו אינו בטל דנקרא דם פר ושעיר אבל אינו נ"נ. אבל מדברי ר' אפרים לא משמע כן דא"כ לא היה מוכח לעיל שם דאינו נ"נ בכל איסורים ואפשר דר' אפרים לא ס"ל תירוץ תוס' בד"ה סלק שם דנראה דתוס' הוא שתרצו כך (וא"כ אין חילוק בין היכא דנ"נ או לא לענין סליק) ולרבי אפרים לשיטתי' שפיר מדייק. ודוק היטב:

כ״אכא. בד"ה אמאי מותר חלב נבילה כו' חנ"נ מדרבנן כו' דמדאוריית' כו' עכ"ל נראה (כוונתם) דהא ודאי אי הוי נ"נ דאורייתא א"כ כיון דהתורה תלה האיסור בבשר ש"מ דהתורה אינה רוצה לעשות החלב נבילה דאל"כ מה לי הבשר או החלב. אבל כיון דחתיכה נ"נ הוא רק מדרבנן א"כ בוודאי התורה תלי רק בבשר והחלב אינו נ"נ מדאורייתא מ"מ מדרבנן הוי נבילה ועיין בר"ן ותמצא כדברי דכן הפשט בתוס'. ודו"ק:

כ״בכב. ולפי"ז אם נאמר דר"ת ורשב"ם סוברי' דחנ"נ הוי בכל איסורי' מדאוריי' כדמשמע ממה שהקשו לעיל דף ק' מגיעול כ"מ א"כ לק"מ כנ"ל ואפי' אם נאמר דהוי מדרבנן רק מה שהתורה התירה בפי' נמי מותר וא"א לגזור כמ"ש הט"ז נמי לק"מ הכא. וגם אם נאמר דהתוס' גם לעיל סוברים דחנ"נ בכל איסורי' הוא רק מדרבנן משום לתא דבב"ח והיינו אם נאמר דבב"ח לעולם חנ"נ יוכל להיות כן אבל אם נאמר דבבשר בחלב רק פעם א' נ"נ כסברת הש"ך לא שייך כלל לגזור (בשאר איסורים) ויהיו הסיגנון בתוס' שם הכי דאם נאמר בכל איסור' חנ"נ מדרבנן א"כ בב"ח ע"כ לעולם נ"נ וא"כ היאך הגיעלו כ"מ הרי יש חשש מבב"ח כמ"ש שם. פשיטא דהכא כיון דלפי הה"א דלא אסרה תורה חלב ע"כ כסברת הש"ך הנ"ל דלא דיינינן (דכל הבא מבב"ח יהי') כבב"ח ואז לא נאמ' כלל חנ"נ בכל איסורי' או דכאן הוא גזירת הכ' ולק"מ קושי' התו' ודוק:

כ״גכג. עוד הי' נראה לומר דבלא"ה צריכין לומר מאי זה דבשר אמר רחמנא ולא חלב שהוא גזירת הכתוב. אלא נראה דאפ"ל דהתורה אינו רוצה לעשות נבילה דבר לח שאינו רק תערובות וא"כ שפיר משני הגמ' (ומש"ה גם מדרבנן אינו נ"נ) סברת הפוסקי' (שהביאו תוס') הוא לפי האמת דאמרינ' גם בדב' לח חנ"נ וכעין זה הוא בהר"ן ודו"ק:

כ״דכד. ואפשר דתוס' סברי דזה לא מקרי לח כיון שהי' בחתיכה והי' חשובות איסור ולא הי' תערובות רק טעם וזה דלא כהש"ך סי' צ"ב והא פשיטא דהכא מקרי נודע כיון שנפל שם נודע שבולע ופולט ולהכי נקט נפל ולא שנמצא וק"ל:

כ״הכה. בא"ד ולכך לוקה כו' וזה אפי' למ"ד אפשר לסוחטו מותר כמ"ש באות א' וק"ל:

כ״וכו. בגמ' חצי שיעור הוא קשה להפוסקים דכי איכא כזית בכא"פ לוקין על כזית ממנו בצירוף היתר הובא לעיל בהרא"ש ובב"י סי' צ"ח וה"נ משום טעם כעיקר לוקין. ולדברי רש"י בד"ה גדי לק"מ ואפשר דרש"י לשיטתי' דטעם כעיקר לדידי' דרבנן (ולכך אינו לוקה על טעם כעיקר) ומ"מ מוכח מרש"י דלא כב"י דס"ל כל דאתי מבב"ח כבב"ח דיינינן לי' דא"כ הכי נמי ה"ל למהוי טעם כעיקר ואפשר דזה תערובות מקרי. (גם למ"ש באות כ"ב נמי ניחא דע"כ הכא לא הוי טעם כעיקר. והם יסברו כר"ת ורשב"ם ודו"ק היטב: בתוס' ד"ה שנפל כו' וכן פי' הרב ר' שמעי' כו' זה הפי' י"ל נמי לר"ת וזה כוונת המ"מ ולא קשה קושי' הל"מ. ודו"ק:

כ״זכז. בא"ד ואומר ר"ת כו' והגעלה דמדין לא הגעילו אלא קטנים היינו למ"ד חנ"נ ועיין אות כ"ב ובהר"ן הביא בשם הרמב"ן תירוץ ג' דאין טבע כל הדברים שוים ע"ש ולכן אין להגעיל במשקה ובציר ומינה כתב הא"ח דאין להגעיל בלויג היינו מים ואפר ולהרמב"ן בוודאי בכלי מדין הי' יכול להגעיל (במים לבד אפי' גדולים) דמים מפליטין הכלים ולא נכנסים בו (דאין טבע כל הדברים שוי') אלא דהתוס' לא סברי כהרמב"ן (ולתוס' יש קולא דיכול להגעיל בלויג) ולכן הקשה הש"ך על סברת המחבר דמים ואפר הוי נטל"פ א"כ הי' יכול להגעיל כלי מדין במים ואפר ודו"ק:

כ״חכח. בגמ' אלמא קסבר אפשר לסוחטו מותר. וצ"ל דלא חיישינ' שמא לא ניער יפה (שמא לא פלט כולו) או דטעמינ'. וכן הוא סברת הטור סי' ק"ו דוודאי נפק כולו ולא חיישינן דנשאר בו. וכן הט"ז השיג ממ"א. ולתרץ דברי הב"י (דסותר עצמו להך דסי' צ"ב) צ"ל דאין טבע הכל שוה דחָלב הוא דבר המפעפע ושמן ויוצא ומתפשט לגמרי משא"כ דבר אחר ולכן בסי' צ"ב בחלב מודה המחבר ב"י דמותר ולא קשה קושי' הרמ"א:

כ״טכט. ונביא עוד ראי' לדברי רמ"א סי' צ"ב דחָלב הוי שמן דלעיל דף ק' בד"ה שקדים וסלקו כתבו תוס' דאי חֵלב אינו יוצא מחתיכה לחתיכה כמ"ש לעיל כו' והאי לעיל הוא מ"ש תוס' דף צ"ו ד"ה אפי' מראש אזנו דלא אמרי' חנ"נ ואוסר' אלא במקו' שהאיסו' בעצמו מתפשט בכל החתיכות דומי' דטפת חלב היינו דהרי טפת חלב (ברישא כאן) שאוסר את החתיכה (ואינו אוסרת שאר החתיכות) כיון דהחלב אינו יוצא גם הרוטב אינו אוסר ומדמייתי מטפת חָלב על חֵלב ש"מ שהם שויי' ודו"ק:

ל׳ל. וכן הוא במרדכי פרק גיד הנשה דבהתרומה הוכיח דחלב אינו מפעפע מחתיכה לחתיכה מהא דטפת חלב וכן הוא שם במעשה דהקרומים האסורים משום חלב הוכיח מהא דטפת חלב וכתב הר"י דאינו מפעפע מכאן הוכיח הראב"י דחל' אינו מפעפע משמ' דחד טעם הוא וק"ל:

ל״אלא. ולפי"ז נוכל ליישב דעת הרמב"ם דוודאי הרמב"ם הגם דסובר דבלא ניער נמי אוסר מודה דהיכי דהאיסור אינו יוצא גם הנאסר אינו אוסר (גם בב"בח) והא דאוסר בלא ניער היינו דשמא החלב עצמו יוצא דהא לעיל משמע דחֵלב יוצא דבדקולא שיער בכלהו והי' אוסר הכל אי לא הי' ס' והגם דבגמ' אמר מפלט לא פלט היינו כהר"ן דהגמ' מסופק (אי יוצא חלב אי לא) וא"כ לפי האמת דהוא ספק אוסר בלא ניער (ועיקר קושי' מפלט לא פלט הי' דלא ה"ל מין במינו כמ"ש הר"ן) ואפ"ה ר' יהודא דחייש שמא לא ניער יפה היינו דווקא בניער בסוף אבל אם לא ניער כלל ה"ל ס"ס שמא ניער יפה ואת"ל לא ניער יפה שמא אינו יוצא ואינו אוסר ומש"ה צריך ניער בסוף וזה הוא כוונת רש"י ז"ל שכתב וכשניער בסוף יצא והיינו בכולה חוץ לרוטב דבהא נמי איירי. ומש"ה כשקמ"ל רבי דלא חיישינ' (שמא לא ניער יפה) הוצרך למנקט בניער בסוף (ומש"ה גם הרמב"ם נקט ניער מתחלה ועד סוף ולא קשה קושי' הטור) ודברי הרמב"ם ברורים כדברי הגמ'. ודוק:

ל״בלב. ולפי"ז נבא לביאור דברי הרמ"א בהא דפס' דבלא ניער צריך ס' בקדירה (נגד הטפה) היינו דסובר דפשטא דתלמודא דאינו אוסר בלא ניער אך דאין אנו יודעים הטעם אי משום דאינו פולט החלב. או אפשר דפולט ואפ"ה לא נ"נ משום דסופו לפלוט. וא"כ בלא ניער אי ליכא ס' (נגד הטפה) הקדירה אסורה שמא פולט החלב. ומ"מ אינה אוסרת הקדירה (אפי' ליכא ס' נגד כל החתיכה) דוודאי לא נ"נ כיון דסיפו לפלוט ומ"מ ביש ס' בקדירה (נגד הטפה) אמרינן דלמא אינו פולט (ומש"ה בעינן בחתיכ' עצמה ס' ובלא"ה אסורה ואם ניער לבסוף אוסרת כל הקדיר' שמא לא הי' סופו להפלי' ממנו בלא ניער ונ"נ. ודו"ק:

ל״גלג. וממילא רווחא שמעתא דבסעי' ד' במקצת תוך הרוטב אוסר הרמ"א כל הקדיר' בב"בח והוא מדברי או"ה דכתב דפסקו הפוסקים כהר"י וממילא אנו אומרים דהא דבעי בגמ' ניער היינו בכולו חוץ לרוטב דבהכי מיירי להר"י דאז אינו פולט החלב אבל אי מקצתו תוך הרוטב הרי מסברא פולט החלב כנ"ל ברוב הפוסקים וא"כ אוסר (גם בלא ניער) והגם דכתבנו לעיל דכיון דסופו להתפשט לא נ"נ מ"מ הרי תוס' בעצמם לעיל דף ק' ד"ה שקדם וסלקו הניחו זאת בספק שהרי כתבו דלר"א ממיץ לא מוכח זאת והרי הר"ן בשמעתי' הסכים להר"א ממיץ ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ם לפי הנ"ל מש"ה בב"ח אוסר. והא דבשאר איסורים אינו אוסר (במקצתו תוך הרוטב) הוא משום ממ"נ אי נאמר דנ"נ (בסופו להתפשט א"כ הרי מוכח מהא דדקולא דאינו נ"נ בשאר איסורי' (כמ'"ש תוס' הנ"ל שם) וכן הוכיח במרדכי מהא דאמרי' כבולעו כך פלטו וא"כ אי לא נ"נ בכל שאר איסורי' נוכל לומר דסופו להתפשט נמי נ"נ בב"בח מש"ה בב"ח אסור' ובשאר איסורי' ממ"נ מותר ודברי רמ"א ברורים ודו"ק:

ל״דלד. בגמרא אפשר לסוחטו ד"ה אסור והכא במין במינו קמפלגי. לפי דברי הרי"ף והראב"ד (דס"ל דלמ"ד מין במינו בטל אפשר לסוחטו מותר צ"ל) היינו דבעי למימר הכי [בס"ד] אבל לפי המתרץ אדרבה (מוכח דהא בהא תלי' דלמ"ד מין במינו בטל ל"א אפ"ל אסור) מדאמר רבי נראין ש"מ דהא בהא תליא דאל"כ תיקשה על רבי גופיה מנ"ל דבהא פליגי (ודלמא כקושי' המקשן) אבל כל הפוסקים [החולקים על הרי"ף וראב"ד וס"ל דלא תלי' הא בהא צ"ל] דסברי דהי' ידוע לרבי במאי פליגי ר"י וחכמים וא"כ ממילא נשאר סברת המקשה דלאו הא בהא תלי' ודוק:

ל״הלה. תו הקשה הר"ן מהירושלמי דמיירי בגוונא דאינו מין במינו דאל"כ מאי מהני רבוי' לרבי ואפ"ה בעי רבי רבוי' על הכל ונראה כיון דהר"ש כתב שם במתני' דהערלה. דהוי נטל"פ ואפ"ה אסרו שם והיכי דנטל"פ אוסר אפי' משהו ראוי לאסור וא"כ עכ"פ בעי רבוי עליהם וק"ל:

ל״ולו. תו הקשה הר"ן מהירושלמי הנ"ל על שיטת ר' אפרים והנה לשיטת הרשב"א והי"א דהחתיכה נשארת באיסורה [אפי' בשאר איסורים דלא נ"נ כמ"ש בטור סי' ק"ו] וודאי דלק"מ דהרי שם בעינן להתיר החתיכה מש"ה בעינן עכ"פ רבוי' אלא לשיטת הטור סי' ק"ו דס"ל [גם החתיכה] מותר קשי' וניחא נמי דשם מודה הטור דעכ"פ טע' קלוש כמו לפגם נשאר בו וה"ל כאיסור החתיכה עצמ' וצריך לבטל' וק"ל:

ל״זלז. ברש"י (ד"ה ותו לא מידי) דא"כ כלהו מודים דקמייתא אסורה. המהרש"א ז"ל הוכרח לומר (טעמי' דר"י דאוסר גם בלא ניער כלל לגירסא זו) דאימא לא ניער יפה (וקשה אמאי לא מפרש לגירסא זו טעמי' דר"י כמ"ש הר"ן דלמ"ד אפשר לסוחטו אסור בלא ניער אסור הכל צ"ל): דאי הוי סברינ' כהר"ן א"כ לא הכריח רש"י דבלא ולא פלט דאימא פליט כמו שמסופק הר"ן (דמאי דמקשה מפלט לא פליט הוא פליטה האוסרת) אלא ע"כ דהגירסא הי' להיפוך כל הגמ' (כמ"ש מהרש"א ומדאמר אימא לא ניער יפה (ולא סגי לגמ' באפשר לסוחטו אסור) מוכיח רש"י שפיר ודו"ק:

ל״חתם ונשלם. בעזר אדון העולם. בנלכולאעי