עין זוכר, מערכת הAyin Zokher, Letter He
א׳א. הכי נמי מסתברא. יש לפרש כשאומר הש"ס בלשון זה דאינו הכרח גמור אלא דמסתברא הכי כן מוכח מדברי הריטב"א בחידושיו לקדושין דף ט"ז ד"ה מתיב רב ששת עיין בדבריו ודוק הטב:
1
ב׳ב. הלכה כשמואל בדיני לגבי דרב והלכה כרב באיסורי לגבי שמואל. כידוע ובגיטין דף ס' ע"ב גבי פלוגתא דרב ושמואל בבני נהרא הי מנייהו שתו ברישא אמרו בש"ס אמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר כל דאלים גבר וכתבו התוספות דלית ליה הלכתא כשמואל בדיני א"נ הכא מסתבר טעמיה דרב אע"ג דדחקינן מתניתין אליביה והרא"ש בפסקיו משם ר"ח כתב דכיון דשמואל תרגמה להא דרב נפק מכללא עיין שם והרשב"א והריטב"א והר"ן בחידושיהם כתבו דכיון דאסתפק לש"ס אף אנן מספקינן וכו' ע"ש:
וחזיתיה להרב החסיד שבכהונה בספרו הנחמד יד מלאכי אות קמ"ז אשר מילא את יד"ו ודרך קסתו קסת גבורים על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות כלל קפ"א שכתב צ"ע בגיטין גבי פלוגתא דבני נהרא כתב הרי"ף והשתא דלא אתמר הלכתא כמאן מאן דאלים גבר ואמאי צריך למפסק הלכה כיון דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני עכ"ל והרב הנזכר תמה דהם דברי הש"ס ומאי אית ליה עם הרי"ף ותו דכבר עמדו התוספות והרא"ש בזה בש"ס ותירצו. ועוד צידד צדדים בזה הרב יד מלאכי והמעיין ישר יחזה דיש לדקדק בדבריו ז"ל ואין רצוני להאריך. ועוד לא הרגיש דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו רב הונא בר תחליפא אלא כתבו סתם והשתא דלא אתמר וכו' כאשר יראה המעיין מאשר צידד ושקיל וטרי. והאמת הברור שזה גרם להרב הגדול מהר"ש אלגאזי לכתוב מה שכתב דבעת ההיא לא זכר דהם דברי הש"ס וסבר שהם דברי הרי"ף מדנפשיה והוא פלא על גדול שכמותו. ואין לעייל פילא בקופא דמחטא:
ועוד אשוב אתפלא על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי שהוא עצמו בספר יבין שמועה הביא דברי התוספות על זה כלל שנ"ה וז"ל גיטין דף ס' ד"ה והשתא וכו' דלית ליה לרב הונא וכו' א"נ הכא מסתבר טעמיה דרב עכ"ל והכא בספר גופי הלכות לא זכר מדברי התוספות שהביאם איהו גופיה ביבין שמועה וק"ק על הרב יד מלאכי איך לא השיגו מדברי עצמו. ובמפתחות יבין שמועה שנראה שעשאם הרב עצמו כתוב מערכת ה"א וז"ל הלכה כשמואל בדיני ואפ"ה כי מסתבר טעמיה דרב פסקינן כותיה כלל שנ"ה עכ"ל והוא אגב שטפיה כי מ"ש התוספות הוא בנותן טעם אמאי קאמר דלא אתמר הלכה כמאן וא"כ מבואר דאהני הא דמסתבר טעמיה שלא לפסוק כשמואל בדיני אך גם כרב לא פסקינן דהכי אמרו בפירוש השתא דלא אתמר וכו' מאן דאלים גבר:
וחזיתיה להרב החסיד שבכהונה בספרו הנחמד יד מלאכי אות קמ"ז אשר מילא את יד"ו ודרך קסתו קסת גבורים על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי בספר גופי הלכות כלל קפ"א שכתב צ"ע בגיטין גבי פלוגתא דבני נהרא כתב הרי"ף והשתא דלא אתמר הלכתא כמאן מאן דאלים גבר ואמאי צריך למפסק הלכה כיון דרב ושמואל הלכה כשמואל בדיני עכ"ל והרב הנזכר תמה דהם דברי הש"ס ומאי אית ליה עם הרי"ף ותו דכבר עמדו התוספות והרא"ש בזה בש"ס ותירצו. ועוד צידד צדדים בזה הרב יד מלאכי והמעיין ישר יחזה דיש לדקדק בדבריו ז"ל ואין רצוני להאריך. ועוד לא הרגיש דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו רב הונא בר תחליפא אלא כתבו סתם והשתא דלא אתמר וכו' כאשר יראה המעיין מאשר צידד ושקיל וטרי. והאמת הברור שזה גרם להרב הגדול מהר"ש אלגאזי לכתוב מה שכתב דבעת ההיא לא זכר דהם דברי הש"ס וסבר שהם דברי הרי"ף מדנפשיה והוא פלא על גדול שכמותו. ואין לעייל פילא בקופא דמחטא:
ועוד אשוב אתפלא על הרב הגדול מהר"ש אלגאזי שהוא עצמו בספר יבין שמועה הביא דברי התוספות על זה כלל שנ"ה וז"ל גיטין דף ס' ד"ה והשתא וכו' דלית ליה לרב הונא וכו' א"נ הכא מסתבר טעמיה דרב עכ"ל והכא בספר גופי הלכות לא זכר מדברי התוספות שהביאם איהו גופיה ביבין שמועה וק"ק על הרב יד מלאכי איך לא השיגו מדברי עצמו. ובמפתחות יבין שמועה שנראה שעשאם הרב עצמו כתוב מערכת ה"א וז"ל הלכה כשמואל בדיני ואפ"ה כי מסתבר טעמיה דרב פסקינן כותיה כלל שנ"ה עכ"ל והוא אגב שטפיה כי מ"ש התוספות הוא בנותן טעם אמאי קאמר דלא אתמר הלכה כמאן וא"כ מבואר דאהני הא דמסתבר טעמיה שלא לפסוק כשמואל בדיני אך גם כרב לא פסקינן דהכי אמרו בפירוש השתא דלא אתמר וכו' מאן דאלים גבר:
2
ג׳ג. הלכה כרב באיסורי. כתב הרב החסיד בספר יד מלאכי אות קמ"ח בשם הרב ראשון לציון בשילהי ביצה דף צ"ד שכתב לדעת הרי"ף דכיון דפלוגתייהו דרב ושמואל תליא במשמעות המשנה הגם דקי"ל כרב באיסורי כיון דפשטא דמתניתין משתמעא שפיר כשמואל פסקינן כוותיה. והרב הנזכר הביא ביד"ו מהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והתוספות דפליגי רב ושמואל בפירושא דמתניתין ופסקו ככללין כרב באיסורי וכשמואל בדיני ודחה דברי הרב ראשון לציון. ואגב רהטאי מהני דוכתי דמייתי כפי הדברים שהביא יש להליץ בעד הרב ראשון לציון דאין כונת הרב ראשון לציון דהאי כללא לא אתמר אלא היכא דפליגי בענינים אחרים ולא כי פליגי בפירושא דמתניתין הא ודאי לא עלה על לב ומודה הרב ז"ל דהכלל הוא אף היכא דפליגי בפירוש דמתניתין כי הני דוכתי דאייתי הרב יד מלאכי. אך בחלקו"ת דאי פליגי בפירוש המשנה ופשט המשנה אתי שפיר כחד מינייהו אז הלכה כמאן דמתניתין מתישבא טפי ופשוטה לדעתו. והרי זה דומה למ"ש מרן כמה דוכתי בכללים אחרים דפסק הרמב"ם נגד הכלל משום דמסתבר טעמיה. וזו מעין דוגמא דפסק הרי"ף כשמואל משום דפשטא דמתניתין אתיא כוותיה. וזה מדוקדק בדברי הרב ראשון לציון שהביא הרב יד מלאכי כמבואר באר לחי רואי:
הן אמת דיש להעיר לזה מדברי התוספות פרק הנזיקין דף ס' שכתבנו בסמוך גבי פלוגתא דרב ושמואל בבני נהרא דאמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הלכתא כמאן מאן דאלים גבר וכתבו התוספות לחד שינויא דאע"ג דהלכה כשמואל בדיני הכא מסתברא טעמיה דרב. אלמא הא דמסתברא טעמיה דוחה הכלל והו"ל כאלו לא אתמר הלכתא כמאן אבל לא מהני לפסוק כותיה נגד כלל הלכה כשמואל בדיני ונראה הפך הרב ראשון לציון. אמנם י"ל לזה דהוא כתב כן לדעת הרי"ף ואפשר דהרי"ף לא סבר כתירוץ התוספות. והתם בההיא דהנזיקין דגם הרי"ף מייתי מ"ש השתא דלא אתמר טעמו כמ"ש רבינו חננאל דשאני התם דתרגמא שמואל אליביה דרב וידוע דהרי"ף תלמיד רבינו חננאל ובשיטת רבו אמרה ולא סבר כההיא דמסתברא טעמיה דרב:
שבתי וראה להרמ"ך בספר יד מלאכי אות קצ"ד שהביא משם הרב [ראשון] לציון שכתב בכלל הלכה כבתראי מעין דוגמא של מעלה דלא אמרינן הלכה כבתראי אלא היכא דפליגי בסברא אבל אי פליגי אמוראי במשמעותא דמתניתין אזלינן כמאן דמשמעות המשנה כמותו ועל זה השיג עליו הרמ"ך ושם צידד דלא אמרה אלא היכא דמתניתין משתמעא טפי כחד מינייהו וחזר וטען מדברי הרי"ף פרק מי שאחזו דפסק כרב אשי הגם דאסקיה בקשיא ושם הביא דיש מי שסובר דהלכתא כרבא דדייקא מתניתין כוותיה אלמא דדעת הרי"ף דאע"ג דדייקא מתניתין כוותיה דאידך פסקינן כבתרא ואף ע"ג דאסקיה בקשיא זהו תורף דבריו וכפ"ז גם הא דכתב הרב ראשון לציון בכלל הלכה כרב באיסורי דבריו קשים מדברי הרי"ף פרק מי שאחזו הנזכר. ודוחק לחלק בין כלל הלכה כבתראי לכלל הלכתא כרב באיסורי ולקיים מיהא דברי הרב ראשון לציון הכא בכלל הלכה כרב באיסורי. דדוקא בהנהו כללי דאמרינן בהו היכא דאתמר אתמר וכו' יש מקום לחלק ודוק וצ"י לראות הדברים בשרשן. ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאו"ל מדוע הרב יד מלאכי בכלל קמ"ח דחה דברי הרב ראשון לציון ולא פתח בזכות כאשר עשה באות צד"ק:
הן אמת דיש להעיר לזה מדברי התוספות פרק הנזיקין דף ס' שכתבנו בסמוך גבי פלוגתא דרב ושמואל בבני נהרא דאמר רב הונא בר תחליפא השתא דלא איתמר הלכתא כמאן מאן דאלים גבר וכתבו התוספות לחד שינויא דאע"ג דהלכה כשמואל בדיני הכא מסתברא טעמיה דרב. אלמא הא דמסתברא טעמיה דוחה הכלל והו"ל כאלו לא אתמר הלכתא כמאן אבל לא מהני לפסוק כותיה נגד כלל הלכה כשמואל בדיני ונראה הפך הרב ראשון לציון. אמנם י"ל לזה דהוא כתב כן לדעת הרי"ף ואפשר דהרי"ף לא סבר כתירוץ התוספות. והתם בההיא דהנזיקין דגם הרי"ף מייתי מ"ש השתא דלא אתמר טעמו כמ"ש רבינו חננאל דשאני התם דתרגמא שמואל אליביה דרב וידוע דהרי"ף תלמיד רבינו חננאל ובשיטת רבו אמרה ולא סבר כההיא דמסתברא טעמיה דרב:
שבתי וראה להרמ"ך בספר יד מלאכי אות קצ"ד שהביא משם הרב [ראשון] לציון שכתב בכלל הלכה כבתראי מעין דוגמא של מעלה דלא אמרינן הלכה כבתראי אלא היכא דפליגי בסברא אבל אי פליגי אמוראי במשמעותא דמתניתין אזלינן כמאן דמשמעות המשנה כמותו ועל זה השיג עליו הרמ"ך ושם צידד דלא אמרה אלא היכא דמתניתין משתמעא טפי כחד מינייהו וחזר וטען מדברי הרי"ף פרק מי שאחזו דפסק כרב אשי הגם דאסקיה בקשיא ושם הביא דיש מי שסובר דהלכתא כרבא דדייקא מתניתין כוותיה אלמא דדעת הרי"ף דאע"ג דדייקא מתניתין כוותיה דאידך פסקינן כבתרא ואף ע"ג דאסקיה בקשיא זהו תורף דבריו וכפ"ז גם הא דכתב הרב ראשון לציון בכלל הלכה כרב באיסורי דבריו קשים מדברי הרי"ף פרק מי שאחזו הנזכר. ודוחק לחלק בין כלל הלכה כבתראי לכלל הלכתא כרב באיסורי ולקיים מיהא דברי הרב ראשון לציון הכא בכלל הלכה כרב באיסורי. דדוקא בהנהו כללי דאמרינן בהו היכא דאתמר אתמר וכו' יש מקום לחלק ודוק וצ"י לראות הדברים בשרשן. ומ"מ לא תעזוב נפשי לשאו"ל מדוע הרב יד מלאכי בכלל קמ"ח דחה דברי הרב ראשון לציון ולא פתח בזכות כאשר עשה באות צד"ק:
3
ד׳ד. הואיל ואשתרי אשתרי. אמרו בקדושין דף כ"א איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא לא שנא כהן ולא שנא ישראל או דילמא שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות רב אמר מותר ושמואל אמר אסור בביאה ראשונה כ"ע לא פליגי דשרי דהא לא דיברה תורה אלא כנגד יצה"ר כי פליגי בביאה שניה רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ושמואל אמר אסור דהו"ל גיורת וגיורת לכהן לא חזיא. איכא דאמרי בביאה שניה כ"ע לא פליגי דאסירא דהויא לה גיורת כי פליגי בביאה ראשונה רב אמר מותר דהא לא דברה תורה אלא כנגד יצה"ר ושמואל אמר אסור כל היכא דלא קרינא בה והבאת אל תוך ביתך לא קרינא בה וראית בשביה:
ויש לעמוד בזה לכאורה מהא דבעי רבי ירמיה בחולין דף י"ז אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ מהו ופירש"י הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דילמא לא שנא ודרוש וקבל שכר וכו' ע"ש והרא"ש דחה לדברי רש"י דלא אמרינן בהכי דרוש וקבל שכר אלא למסבר קראי אלא נ"מ בבעיין לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עך שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד וכו' ע"ש והשתא יקשה דלפשוט מסוגיין דלרב כהן ביפת תואר שרי גם ביאה שניה דהואיל ואשתרי אשתרי ללישנא קמא וללישנא בתרא אסיר דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. ולשמואל גם ללישנא קמא לא אמרינן הואיל ואשתרי. והיה אפשר לומר דכיון דאיכא תרי לישני היינו דבעי ר' ירמיה ובעיית ר' ירמיה בנויה על זה. א"כ אפשר לומר דאע"ג דמפשיט מהא דכהן ביפ"ת ארחיה דגמרא דלא פשיט אלא ממשנה או ברייתא אע"ג דמפשיט מאמוראי וכמ"ש התוספות בקדושין דף כ"ג גבי בעיית הני כהני שלוחי דרחמנא או דידן וכ"כ התוספות והר"ן בנדרים ומשו"ה לא פשיט מהא דכהן ביפת תואר:
ברם אכתי איכא למיקם דלפשוט ממתניתין דפרק הבא על יבמתו דף ס"א דתנן כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם ואמרו בגמרא קפסיק ותני לא שנא מן האירוסין לא שנא מן הנשואין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה והרי הכא מן האירוסין הל"ל הואיל ואשתרי אשתרי דביאה ראשונה שריא דמקיים עשה ולשתרי ביאה שניה ומדאסרו ש"מ שאין אומרים הואיל ואשתרי ואדרבא גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ואפשר לומר דגם זה לא הביא לפשוט בעיית ר' ירמיה משום דמתניתין קתני כ"ג שמת לא חולץ איכא לאוקומה מן הנשואין אבל מן הארוסין שריא דביאה ראשונה שריא דאתי עשה ודחי ל"ת וכיון דאשתרי אשתרי. ומהש"ס דפשיטא ליה דאפילו מן הארוסין לא מייתי לפשוט מטעמא דאמרינן דבעי למפשט ממשנה או ברייתא כמדובר. ומתניתין לחודא לא מכרעא דיש לדחות דהוי מן הנשואין ולא אצטריך תנא לפרושי דהוה פשיטא ליה דמן הארוסין שריא כמדובר:
תדע דאי לא תימא הכי תקשי ללישנא קמא דרב שרי כהן ביפ"ת אף ביאה שניה משום דכיון דאשתרי אשתרי תקשי דהוי הפך משנה ערוכה דכ"ג שמת אחיו חולץ אף מן הארוסין ונימא דביאה ראשונה שריא דאתי עשה ודחי לא תעשה וכיון דאשתרי אשתרי והו"ל להש"ס בסוגיין להכריע דלישנא בתרא עיקר וליתא ללישנא קמא. והגם דאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג ה"מ כי ידעינן דרב אמרה ודאי לא כן הכא דאיכא תרי לישני ודאי אית לן לבטולי ההוא לישנא דהוי הפך מתניתין. אלא נראה דלישנא קמא יצא לטעון דמתניתין מן הנשואין אבל מן האירוסין שרי ולתנא פשיטא ליה ולא חש שנטעה ולישנא קמא לא סבר כדקאמר הש"ס קפסיק ותני. וכל זה איננו שוה דכפי האמור איפשיטא בעיית רבי ירמיה דאברי בשר נחירה מסתמא דש"ס בההיא דכ"ג שמת אחיו וכו' דקאמר קפסיק ותני ל"ש מאירוסין וכו' ומלישנא בתרא דסוגיין והרי הרא"ש שכתב דנ"מ לאדם שאסר עצמו ולא כתב דאיפשיטא בעיין גם קשה על הרב תרומת הדשן סימן רפ"א דבין לדברי הגדול דמייתי התם בין לדברי הרב תה"ד עצמו מוכח דלא איפשיטא כאשר יראה הרואה שם:
וחזה הוית להרשב"א בחידושיו דעמד על זה בסוגיין דכהן ביפ"ת וכתב וז"ל רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ק"ל והא יבמה מאירוסין דשריא לכ"ג דבר תורה בביאה ראשונה ואפילו הכי בביאה שניה אסירא ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וי"ל דהתם לא שרי לה קרא ניהליה בהדיא אלא דמדרש קדרשינן משום דאתי עשה ודחי ל"ת וביאה ראשונה דאיכא עשה שריא שניה דליכא עשה אסירא אבל כאן דשרי ליה בהדיא ולא חלק בין ביאה לביאה אמרינן הואיל ואשתרי וכו' עכ"ל. ודברי רבינו הרשב"א דחוקים כאשר יראה המעיין. ומורי הרב ז"ל בספרו הבהיר נחפה בכסף א"ח סימן ג' דף י"א ע"ב כתב דשמע מקשים לסברת רב בכהן ביפ"ת דכיון דאשתרי מסוגית יבמות הנזכרת ותירץ דע"כ לא אמר רב הואיל ואשתרי אלא ביפ"ת דלא נשתנה גופה משא"כ ביבמה מן האירוסין דאשתני גופא מביאה ראשונה לשניה וכו' ע"ש באורך ולא זכר דהאי קושיא דשמע מקשים היא קושית הרשב"א בחידושיו כמש"ל:
ולחלק בין הא דכהן ביפ"ת לבעיית ר' ירמיה דאברי בשר נחירה עמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד פרשת תצא דף קנ"א ע"ב ומשם באר"ה. ומ"ש בספר ראש דוד הנזכר דף יו"ד ע"ב ודף ל"ח ע"א דהרב שער אפרים סימן ס"ו הקשה מההיא דאירס את האלמנה ונתמנה כ"ג לבעיית ר' ירמיה באברי בשר נחירה ע"ש הוא אגב שטפאי דהרב שער אפרים לא הקשה כן רק הוקשה לו לנ"ד מבעיית אברי בשר נחירה ובחלקו"ת ישית למו ע"ש ואני בעניי הארכתי בענין זה בסוגיות הש"ס ודברי הפוסקים בהגהות הלכות מלכים פ"ג גם עיין בספר הקטן פתח עינים פ"ח מתרומות דף כ"ד ע"ד ועיין בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן שע"ד ע"ש ודוק ועיין מה שכתבתי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ע"א בס"ד:
ויש לעמוד בזה לכאורה מהא דבעי רבי ירמיה בחולין דף י"ז אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל לארץ מהו ופירש"י הואיל ובשעת נחירתן היתר היתה תו לא מתסרי או דילמא לא שנא ודרוש וקבל שכר וכו' ע"ש והרא"ש דחה לדברי רש"י דלא אמרינן בהכי דרוש וקבל שכר אלא למסבר קראי אלא נ"מ בבעיין לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עך שהגיע הזמן אם מותר לאכול מה שנתותר בידו א"נ כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד וכו' ע"ש והשתא יקשה דלפשוט מסוגיין דלרב כהן ביפת תואר שרי גם ביאה שניה דהואיל ואשתרי אשתרי ללישנא קמא וללישנא בתרא אסיר דלא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. ולשמואל גם ללישנא קמא לא אמרינן הואיל ואשתרי. והיה אפשר לומר דכיון דאיכא תרי לישני היינו דבעי ר' ירמיה ובעיית ר' ירמיה בנויה על זה. א"כ אפשר לומר דאע"ג דמפשיט מהא דכהן ביפ"ת ארחיה דגמרא דלא פשיט אלא ממשנה או ברייתא אע"ג דמפשיט מאמוראי וכמ"ש התוספות בקדושין דף כ"ג גבי בעיית הני כהני שלוחי דרחמנא או דידן וכ"כ התוספות והר"ן בנדרים ומשו"ה לא פשיט מהא דכהן ביפת תואר:
ברם אכתי איכא למיקם דלפשוט ממתניתין דפרק הבא על יבמתו דף ס"א דתנן כהן גדול שמת אחיו חולץ ולא מיבם ואמרו בגמרא קפסיק ותני לא שנא מן האירוסין לא שנא מן הנשואין בשלמא מן הנשואין עשה ולא תעשה הוא ואין עשה דוחה לא תעשה ועשה אלא מן האירוסין יבא עשה וידחה ל"ת גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה והרי הכא מן האירוסין הל"ל הואיל ואשתרי אשתרי דביאה ראשונה שריא דמקיים עשה ולשתרי ביאה שניה ומדאסרו ש"מ שאין אומרים הואיל ואשתרי ואדרבא גזרו ביאה ראשונה אטו ביאה שניה. ואפשר לומר דגם זה לא הביא לפשוט בעיית ר' ירמיה משום דמתניתין קתני כ"ג שמת לא חולץ איכא לאוקומה מן הנשואין אבל מן הארוסין שריא דביאה ראשונה שריא דאתי עשה ודחי ל"ת וכיון דאשתרי אשתרי. ומהש"ס דפשיטא ליה דאפילו מן הארוסין לא מייתי לפשוט מטעמא דאמרינן דבעי למפשט ממשנה או ברייתא כמדובר. ומתניתין לחודא לא מכרעא דיש לדחות דהוי מן הנשואין ולא אצטריך תנא לפרושי דהוה פשיטא ליה דמן הארוסין שריא כמדובר:
תדע דאי לא תימא הכי תקשי ללישנא קמא דרב שרי כהן ביפ"ת אף ביאה שניה משום דכיון דאשתרי אשתרי תקשי דהוי הפך משנה ערוכה דכ"ג שמת אחיו חולץ אף מן הארוסין ונימא דביאה ראשונה שריא דאתי עשה ודחי לא תעשה וכיון דאשתרי אשתרי והו"ל להש"ס בסוגיין להכריע דלישנא בתרא עיקר וליתא ללישנא קמא. והגם דאמרינן בעלמא רב תנא הוא ופליג ה"מ כי ידעינן דרב אמרה ודאי לא כן הכא דאיכא תרי לישני ודאי אית לן לבטולי ההוא לישנא דהוי הפך מתניתין. אלא נראה דלישנא קמא יצא לטעון דמתניתין מן הנשואין אבל מן האירוסין שרי ולתנא פשיטא ליה ולא חש שנטעה ולישנא קמא לא סבר כדקאמר הש"ס קפסיק ותני. וכל זה איננו שוה דכפי האמור איפשיטא בעיית רבי ירמיה דאברי בשר נחירה מסתמא דש"ס בההיא דכ"ג שמת אחיו וכו' דקאמר קפסיק ותני ל"ש מאירוסין וכו' ומלישנא בתרא דסוגיין והרי הרא"ש שכתב דנ"מ לאדם שאסר עצמו ולא כתב דאיפשיטא בעיין גם קשה על הרב תרומת הדשן סימן רפ"א דבין לדברי הגדול דמייתי התם בין לדברי הרב תה"ד עצמו מוכח דלא איפשיטא כאשר יראה הרואה שם:
וחזה הוית להרשב"א בחידושיו דעמד על זה בסוגיין דכהן ביפ"ת וכתב וז"ל רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי ק"ל והא יבמה מאירוסין דשריא לכ"ג דבר תורה בביאה ראשונה ואפילו הכי בביאה שניה אסירא ולא אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וי"ל דהתם לא שרי לה קרא ניהליה בהדיא אלא דמדרש קדרשינן משום דאתי עשה ודחי ל"ת וביאה ראשונה דאיכא עשה שריא שניה דליכא עשה אסירא אבל כאן דשרי ליה בהדיא ולא חלק בין ביאה לביאה אמרינן הואיל ואשתרי וכו' עכ"ל. ודברי רבינו הרשב"א דחוקים כאשר יראה המעיין. ומורי הרב ז"ל בספרו הבהיר נחפה בכסף א"ח סימן ג' דף י"א ע"ב כתב דשמע מקשים לסברת רב בכהן ביפ"ת דכיון דאשתרי מסוגית יבמות הנזכרת ותירץ דע"כ לא אמר רב הואיל ואשתרי אלא ביפ"ת דלא נשתנה גופה משא"כ ביבמה מן האירוסין דאשתני גופא מביאה ראשונה לשניה וכו' ע"ש באורך ולא זכר דהאי קושיא דשמע מקשים היא קושית הרשב"א בחידושיו כמש"ל:
ולחלק בין הא דכהן ביפ"ת לבעיית ר' ירמיה דאברי בשר נחירה עמ"ש בעניותי בספר הקטן ראש דוד פרשת תצא דף קנ"א ע"ב ומשם באר"ה. ומ"ש בספר ראש דוד הנזכר דף יו"ד ע"ב ודף ל"ח ע"א דהרב שער אפרים סימן ס"ו הקשה מההיא דאירס את האלמנה ונתמנה כ"ג לבעיית ר' ירמיה באברי בשר נחירה ע"ש הוא אגב שטפאי דהרב שער אפרים לא הקשה כן רק הוקשה לו לנ"ד מבעיית אברי בשר נחירה ובחלקו"ת ישית למו ע"ש ואני בעניי הארכתי בענין זה בסוגיות הש"ס ודברי הפוסקים בהגהות הלכות מלכים פ"ג גם עיין בספר הקטן פתח עינים פ"ח מתרומות דף כ"ד ע"ד ועיין בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן שע"ד ע"ש ודוק ועיין מה שכתבתי בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ע"א בס"ד:
4
ה׳ה. הלכה כדברי המקל בערוב. הרמב"ן בספר הלקוטות שנדפס מחדש האריך אי נקיטינן הלכה כדברי המקל בערוב אפילו יחיד במקום רבים וצדד כמה צדדין בזה לפי סוגיות הבבלי וירושלמי ודברי הגאונים והרי"ף עיין בדברי קדשו באורך דף כ"ח. וכבר הרב המגיד פ"ו דערובין דין טו"ב כתב וז"ל וכבר כתב הרמב"ן שדעת הגאונים שלא לפסוק כן במקום רבים והביא ראיות שאין ריב"ל מוסכם ושרבים חולקים עליו עכ"ל ושרש דברי הרמב"ן הנה הנם בספר הלקוטות שהבאתי וכתב שם הרמב"ן שדעת רבותינו הצרפתים דהלכה כמקל בערוב לעולם כריב"ל וכן דעת הראב"ד וכפ"ז אגב רהטא יש להעיר על הראב"ד דאמאי לא השיג על הרמב"ם שם פ"ו דערובין דין הנזכר דפסק להחמיר ודעת הרמב"ן גופיה שם בספר הלקוטות נוטה דדעתו כרבותנו הצרפתים ודוק הטב בכל לשונו מתחילה ועד סוף שיש לצדד בדבריו כאשר יראה המעיין:
5
ו׳ו. הלכה כרב נחמן בדיני. כתב הרא"ש פרק הזהב דלא אמרו הלכה כרב נחמן בדיני אלא לגבי רב ששת וקשה דמסוגיית כתובות ריש דף י"ג דאמרינן דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר"נ בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג אלא לאו ש"מ כדמשנינן ש"מ ומזה מוכח דהלכתא כרב נחמן אפילו לגבי דשמואל וקשה על דברי הרא"ש דפרק הזהב הנז':
ואשא עיני ואראה להתייר הגדול הרב כנה"ג בסוף חלק א"ח אחר הכללים בדף אחרון שהוקשה לו מהך דכתובות כקושיין וניחא ליה דנסחא זו אינה מעיקר הש"ס ואם נראה לקיימה צ"ל דמ"ש הרא"ש פרק הזהב דלא אמרו הלכה כר"נ בדיני אלא לגבי רב ששת בא לשלול דלא נאמר דכלל זה הוא אפילו אם חולק על החכמים שקדמוהו כגון ר' יוחנן וכיוצא אבל היכא דפליג עם חביריו כגון רב יהודה ורב הונא לא שנא בין רב ששת לאדם אחר עכ"ל והדבר קשה איך נחה דעת עליון למחוק ספרי הש"ס והרי"ף והמעיין יראה שכל הראיות שכתב הרב לדחות גירסתנו אינם מכריחות כלל. ועתה ראיתי בתשובותיו ח"מ ח"א סימן נ"ח דף מ"ז ע"ג שחזר וכתב שם כמ"ש בכללים שדעתו למחוק הגירסא פ"א דכתובות והם דברים תמוהים והוא נגד רבוותא קמאי דכלהו הוו גרסי כנסחתין כמ"ש לפנים. ושם בתשובותיו האריך ופנאי לא הי"ל לעמוד בדבריו רק ראיתי מידי עוברי שכתב שם דף מ"ח ע"ד וז"ל ורב נחמן בר יעקב היה תלמיד שמואל ושמואל חבירו של רב היה גדול מר' יוחנן ומת קודם ר' יוחנן כדמשמע מההיא דאמר ר"י לינוקא וכו' ואמר ושמואל מת ומנע ר"י עצמו ללכת לבבל לראות את שמואל עכ"ל. ותימה דשם בחולין דף צ"ה אמרו א"ל ושמואל מת אמר ש"מ נח נפשיה דשמואל ולא היא לא שכיב שמואל אלא כי היכי דלא לטרח ר' יוחנן ע"ש ואיך הרב לא זכר מאי דאמר סתמא דתלמודא ולא היא וכו' איברא דמ"ש בש"ס ולא היא פירושו דבאותה שעה לא היה מת שמואל אך לפי הנראה כי אחר שנים מת שמואל קודם ר' יוחנן ויש בלבול בזה עיין סדר הדורות דף מ"ד ומשם באר"ה. ואנן בדידן אשרנוה וקיימנוה לנסחתין מפום אריוותא דאוריתא התוספות שם בכתובות סוף דף י"ד והרמב"ן בחידושיו על דף י"ב (ונדפסו במיץ על שם הרשב"א) והביאם בשיטה מקובצת שם והרשב"א בחידושיו כ"י והריטב"א בחידושיו והר"ן דכלהו גרסי כגירסתנו וגם הרא"ש דעליה קאי הרב ז"ל הכי גריס כמ"ש בתוספי הרא"ש הביאם בשיטה מקובצת על דף י"ד בסוף:
ואשר תירץ עוד הרב כנה"ג דמ"ש הרא"ש פרק הזהב דלא אמרו הלכה כר"נ בדיני אלא לגבי רב ששת ה"ה היכא דפליג עם חביריו רב הונא ורב יהודה וכו'. הכי חזינא להרב תפארת שמואל דף ע"ז דקשיתיה על הרא"ש מסוגיית כתובות כקושיין ותירץ כמו שתירץ הרב כנה"ג בתירוץ זה דה"ה לגבי רב הונא ורב יהודה וכתב שכן מצא בשם מהרש"ל ע"ש וק"ק על שלשה הגבורים הנזכרים דנהי דהתם פ"ק דכתובות רב נחמן פליג ארב הונא ורב יהודה ועל זה תירצו דאין כונת הרא"ש לשלול רב הונא ורב יהודה וא"כ שפיר קאמר הלכה כרב נחמן בדיני אמנם אכתי לא איפרק דהא הש"ס קאמר קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"נ בדיני ובהא אמר שמואל הלכה כר"ג. ומאי קשיא הלכתא אהלכתא דנהי דהלכה כר"נ בדיני היינו לגבי חביריו לא לגבי שמואל שהיה רבו דר"נ כמ"ש הרא"ש שם פרק הזהב וא"כ כי אשכחן דשמואל פליג עליה לא קי"ל הלכה כר"נ בדיני לגבי רבו והלכה כשמואל ולא קשיא הלכתא אהלכתא. ותו קשה על הרב כנה"ג דמחק הספרים והביא ראיות דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו בהגוזל דהלכה כר"נ בדיני וכיוצא שאינם ראיות כלל וכתב שזה עיקר דליתא להך נסחא והא ניחא ליה טפי מהתירוץ אחר. ותוך כדי דיבור הקשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דמכות שפסק כר"נ נגד שמואל ושם פ"ק דמכות כתבו הרי"ף והרא"ש דהלכתא כר"נ בדיני כדאיתא בכתובות ואין ספק שכיונו להך סוגיא דדף י"ג דאמרינן דהלכתא כר"נ בדיני וכן רמז הרב מעדני מלך בפלפלא חריפתא שם במכות עמ"ש הרא"ש כדאיתא בכתובות שהוא בפ"ק דף י"ג וזה תימא על הרב כנה"ג שבמקום שעמד שהם דברי הרא"ש פ"ק דמכות שם מבואר הפך דבריו שמחק הספרים והרא"ש מביא מנסחתנו ראיה והרי הוא כמבואר דהכא אמר רב הנח"ה שובר"ת והוא תימא על גדול שכמותו:
וכזה ראיתי להרב שפתי כהן בח"מ סימן ס"ו ס"ק קכ"ב שכתב דנראה דמ"ש הרי"ף והרא"ש כדאיתא בכתובות כיוונו על הא דדף י"ג. ויש להרגיש על הרב ש"ך דכל רז לא אנס ליה חופש כל חדרי איך לא זכר שכן כתב הרב מעדני מלך וכל יומא שמעתתיה בפומיה. וגם שם הקשה הרב מעדני מלך ממ"ש הרא"ש פרק אעפ"י ופרק מציאת האשה ופרק המדיר ע"ש פרק הזהב כמו שהקשה הרב ש"ך. והרב ש"ך שם הקשה מהא דכתובות והסכים דהרא"ש חזר בו ממ"ש פרק הזהב ופרק המפקיד וסבר כהרי"ף והתוספות דהלכתא כר"נ בדיני לגבי כ"ע ע"ש:
וזה חזיתי להרב החסיד מהר"ם יצחקי זלה"ה בספרו הבהיר אור יקרות הנדפס מחדש בחידושיו למציעא דף ל"ח שהקשה דהרא"ש פרק המפקיד כתב דהלכה כר"נ לגבי בני דורו לא כנגד רבותיו ופרק הזהב כתב דלגבי רב ששת דוקא וכתב הרב הנזכר דלישנא דפרק המפקיד לאו דוקא וכו' ע"ש ולי ההדיוט איפכא מסתברא דמאי דכתב פרק הזהב לאו דוקא וכמ"ש מהרש"ל והרב תפארת שמואל וכ"כ במעדני מלך פרק המפקיד דבפרק הזהב לאו למעוטי שאר בני דורו אלא במכ"ש מרב ששת שהיה גדול הדור כמותו עכ"ד:
ואפשר לומר דהרא"ש פרק הזהב נקט רב ששת משום דהוא בר פלוגתיה טפי מאמוראי אחריני. א"נ דהרא"ש פרק הזהב נקט רב ששת כלישנא דהגאונים דבעי לאתויי והגאונים נקטי רב ששת משום דבעו לומר דהלכתא כרב ששת באיסורי. וק"ק על הרב כנה"ג שם שכתב כן וסיים שזה דוחק ולא זכר שכ"כ הרא"ש בהדיא פרק המפקיד דהלכה כר"נ לגבי בני דורו לא כנגד רבותיו. ועמ"ש בשו"ת בית יעקב סימן י"א:
וחזיתיה להרב חוות יאיר בסימן צ"ד דף צ"א עמוד א' ודף צ"ג ע"ב שהקשה בסוגיית כתובות הנזכרת דאמרינן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכו' דמה מקשה הש"ס הא ידוע דלא נכללו אלו כללות רק במקומות דלא פסק הש"ס הלכה כמאן ומצוי שהש"ס יפסוק נגד הכלל עכ"ל ואפשר ליישב דכי הש"ס פסיק נגד הכלל היינו דהש"ס ידע הכלל ובאותו פרק דוחה את הכלל ופוסק דלא ככלל. אמנם הכא קים להו דהלכה כשמואל ולא שידעו דר"נ פליג ונקטי כשמואל נגד הכלל רק היה פשיטא להו דהלכה כשמואל וליכא מאן דפליג ומשו"ה קשיא הלכתא אהלכתא ואין זה ענין לדאמרן בעלמא דהש"ס פוסק נגד הכלל דהתם סתמא דש"ס או אמוראי ידעי הכלל ופסקו נגדו. וכן ראיתי להרמב"ן בחידושיו על דף י"ב שבתוך דבריו כתב וז"ל ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"נ וקי"ל הכי וליכא מאן דפליג ולאו משום מימרא דשמואל בלחוד אלא משום דקי"ל הכי כדאמרינן קשיא הלכתא אהלכתא אלמא קים להו דהלכה כדפסק שמואל עכ"ל וכן כתבו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם ע"ש:
אחר כמה שנים נדפס ספר הבהיר יד מלאכי להרב החסיד הרמ"ך וראיתי באות קס"ג שתמה על הרב כנה"ג מדברי הרי"ף והרא"ש פ"ק דמכות ע"ש באורך אשר מילא את יד"ו ודחה דברי הרב כנה"ג הנזכרים ששבש גרסתנו עד עקר"ה. ובאמת שדברי הרב כנה"ג תמוהים ככל אשר ראו עיניך כל הכתוב לחיי"ם:
והרב קרבן נתנאל פרק אעפ"י בסופו הביא מה שהקשה הרב ש"ך על הרא"ש פרק הזהב מהתם וממקומות אחרים ומכח זה כתב דחזר בו הרא"ש. ודחה דהתם פרק אעפ"י גריס הרא"ש רב אסי ולא גריס שמואל כדגריס הרי"ף דהרא"ש חולק עליו דאין הלכה כר"נ לגבי שמואל ומ"ה גריס רב אסי וכן בשאר דוכתי שהזכיר הרב ש"ך טעמא טעים דמטעמי אחריני פסק הרא"ש כר"נ עש"ב ולשונו שכתב ומשום הכי גריס רב אסי אינו מכוון כאשר צדיק יבחן. ועיקר דבריו אינם מחוורים דאי הרא"ש עודנו עומד בסברתו הי"ל להביא דברי הרי"ף וגירסתו ולהקשות עליו ובתר הכי יאמר דלענין הדין הלכה כוותיה ולא מטעמיה. וכבר הרב מעדני מלך זכר הני דוכתי שהביא הש"ך כמש"ל. וכיון דדברי הרא"ש דפרק הזהב מוקשים מכח סוגית כתובות וממ"ש הוא עצמו פ"ק דמכות וממ"ש פרק המקבל דף ק"י והביאה הרא"ש פרק המוכר את הבית כמ"ש הרב יד מלאכי אות קס"א הלא טוב לנו לומר דהדר ביה הרא"ש שכן ראוי להיות חוזר:
ואשא עיני ואראה להתייר הגדול הרב כנה"ג בסוף חלק א"ח אחר הכללים בדף אחרון שהוקשה לו מהך דכתובות כקושיין וניחא ליה דנסחא זו אינה מעיקר הש"ס ואם נראה לקיימה צ"ל דמ"ש הרא"ש פרק הזהב דלא אמרו הלכה כר"נ בדיני אלא לגבי רב ששת בא לשלול דלא נאמר דכלל זה הוא אפילו אם חולק על החכמים שקדמוהו כגון ר' יוחנן וכיוצא אבל היכא דפליג עם חביריו כגון רב יהודה ורב הונא לא שנא בין רב ששת לאדם אחר עכ"ל והדבר קשה איך נחה דעת עליון למחוק ספרי הש"ס והרי"ף והמעיין יראה שכל הראיות שכתב הרב לדחות גירסתנו אינם מכריחות כלל. ועתה ראיתי בתשובותיו ח"מ ח"א סימן נ"ח דף מ"ז ע"ג שחזר וכתב שם כמ"ש בכללים שדעתו למחוק הגירסא פ"א דכתובות והם דברים תמוהים והוא נגד רבוותא קמאי דכלהו הוו גרסי כנסחתין כמ"ש לפנים. ושם בתשובותיו האריך ופנאי לא הי"ל לעמוד בדבריו רק ראיתי מידי עוברי שכתב שם דף מ"ח ע"ד וז"ל ורב נחמן בר יעקב היה תלמיד שמואל ושמואל חבירו של רב היה גדול מר' יוחנן ומת קודם ר' יוחנן כדמשמע מההיא דאמר ר"י לינוקא וכו' ואמר ושמואל מת ומנע ר"י עצמו ללכת לבבל לראות את שמואל עכ"ל. ותימה דשם בחולין דף צ"ה אמרו א"ל ושמואל מת אמר ש"מ נח נפשיה דשמואל ולא היא לא שכיב שמואל אלא כי היכי דלא לטרח ר' יוחנן ע"ש ואיך הרב לא זכר מאי דאמר סתמא דתלמודא ולא היא וכו' איברא דמ"ש בש"ס ולא היא פירושו דבאותה שעה לא היה מת שמואל אך לפי הנראה כי אחר שנים מת שמואל קודם ר' יוחנן ויש בלבול בזה עיין סדר הדורות דף מ"ד ומשם באר"ה. ואנן בדידן אשרנוה וקיימנוה לנסחתין מפום אריוותא דאוריתא התוספות שם בכתובות סוף דף י"ד והרמב"ן בחידושיו על דף י"ב (ונדפסו במיץ על שם הרשב"א) והביאם בשיטה מקובצת שם והרשב"א בחידושיו כ"י והריטב"א בחידושיו והר"ן דכלהו גרסי כגירסתנו וגם הרא"ש דעליה קאי הרב ז"ל הכי גריס כמ"ש בתוספי הרא"ש הביאם בשיטה מקובצת על דף י"ד בסוף:
ואשר תירץ עוד הרב כנה"ג דמ"ש הרא"ש פרק הזהב דלא אמרו הלכה כר"נ בדיני אלא לגבי רב ששת ה"ה היכא דפליג עם חביריו רב הונא ורב יהודה וכו'. הכי חזינא להרב תפארת שמואל דף ע"ז דקשיתיה על הרא"ש מסוגיית כתובות כקושיין ותירץ כמו שתירץ הרב כנה"ג בתירוץ זה דה"ה לגבי רב הונא ורב יהודה וכתב שכן מצא בשם מהרש"ל ע"ש וק"ק על שלשה הגבורים הנזכרים דנהי דהתם פ"ק דכתובות רב נחמן פליג ארב הונא ורב יהודה ועל זה תירצו דאין כונת הרא"ש לשלול רב הונא ורב יהודה וא"כ שפיר קאמר הלכה כרב נחמן בדיני אמנם אכתי לא איפרק דהא הש"ס קאמר קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"נ בדיני ובהא אמר שמואל הלכה כר"ג. ומאי קשיא הלכתא אהלכתא דנהי דהלכה כר"נ בדיני היינו לגבי חביריו לא לגבי שמואל שהיה רבו דר"נ כמ"ש הרא"ש שם פרק הזהב וא"כ כי אשכחן דשמואל פליג עליה לא קי"ל הלכה כר"נ בדיני לגבי רבו והלכה כשמואל ולא קשיא הלכתא אהלכתא. ותו קשה על הרב כנה"ג דמחק הספרים והביא ראיות דהרי"ף והרא"ש לא הזכירו בהגוזל דהלכה כר"נ בדיני וכיוצא שאינם ראיות כלל וכתב שזה עיקר דליתא להך נסחא והא ניחא ליה טפי מהתירוץ אחר. ותוך כדי דיבור הקשה ממ"ש הרא"ש פ"ק דמכות שפסק כר"נ נגד שמואל ושם פ"ק דמכות כתבו הרי"ף והרא"ש דהלכתא כר"נ בדיני כדאיתא בכתובות ואין ספק שכיונו להך סוגיא דדף י"ג דאמרינן דהלכתא כר"נ בדיני וכן רמז הרב מעדני מלך בפלפלא חריפתא שם במכות עמ"ש הרא"ש כדאיתא בכתובות שהוא בפ"ק דף י"ג וזה תימא על הרב כנה"ג שבמקום שעמד שהם דברי הרא"ש פ"ק דמכות שם מבואר הפך דבריו שמחק הספרים והרא"ש מביא מנסחתנו ראיה והרי הוא כמבואר דהכא אמר רב הנח"ה שובר"ת והוא תימא על גדול שכמותו:
וכזה ראיתי להרב שפתי כהן בח"מ סימן ס"ו ס"ק קכ"ב שכתב דנראה דמ"ש הרי"ף והרא"ש כדאיתא בכתובות כיוונו על הא דדף י"ג. ויש להרגיש על הרב ש"ך דכל רז לא אנס ליה חופש כל חדרי איך לא זכר שכן כתב הרב מעדני מלך וכל יומא שמעתתיה בפומיה. וגם שם הקשה הרב מעדני מלך ממ"ש הרא"ש פרק אעפ"י ופרק מציאת האשה ופרק המדיר ע"ש פרק הזהב כמו שהקשה הרב ש"ך. והרב ש"ך שם הקשה מהא דכתובות והסכים דהרא"ש חזר בו ממ"ש פרק הזהב ופרק המפקיד וסבר כהרי"ף והתוספות דהלכתא כר"נ בדיני לגבי כ"ע ע"ש:
וזה חזיתי להרב החסיד מהר"ם יצחקי זלה"ה בספרו הבהיר אור יקרות הנדפס מחדש בחידושיו למציעא דף ל"ח שהקשה דהרא"ש פרק המפקיד כתב דהלכה כר"נ לגבי בני דורו לא כנגד רבותיו ופרק הזהב כתב דלגבי רב ששת דוקא וכתב הרב הנזכר דלישנא דפרק המפקיד לאו דוקא וכו' ע"ש ולי ההדיוט איפכא מסתברא דמאי דכתב פרק הזהב לאו דוקא וכמ"ש מהרש"ל והרב תפארת שמואל וכ"כ במעדני מלך פרק המפקיד דבפרק הזהב לאו למעוטי שאר בני דורו אלא במכ"ש מרב ששת שהיה גדול הדור כמותו עכ"ד:
ואפשר לומר דהרא"ש פרק הזהב נקט רב ששת משום דהוא בר פלוגתיה טפי מאמוראי אחריני. א"נ דהרא"ש פרק הזהב נקט רב ששת כלישנא דהגאונים דבעי לאתויי והגאונים נקטי רב ששת משום דבעו לומר דהלכתא כרב ששת באיסורי. וק"ק על הרב כנה"ג שם שכתב כן וסיים שזה דוחק ולא זכר שכ"כ הרא"ש בהדיא פרק המפקיד דהלכה כר"נ לגבי בני דורו לא כנגד רבותיו. ועמ"ש בשו"ת בית יעקב סימן י"א:
וחזיתיה להרב חוות יאיר בסימן צ"ד דף צ"א עמוד א' ודף צ"ג ע"ב שהקשה בסוגיית כתובות הנזכרת דאמרינן דאם כן קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג וכו' דמה מקשה הש"ס הא ידוע דלא נכללו אלו כללות רק במקומות דלא פסק הש"ס הלכה כמאן ומצוי שהש"ס יפסוק נגד הכלל עכ"ל ואפשר ליישב דכי הש"ס פסיק נגד הכלל היינו דהש"ס ידע הכלל ובאותו פרק דוחה את הכלל ופוסק דלא ככלל. אמנם הכא קים להו דהלכה כשמואל ולא שידעו דר"נ פליג ונקטי כשמואל נגד הכלל רק היה פשיטא להו דהלכה כשמואל וליכא מאן דפליג ומשו"ה קשיא הלכתא אהלכתא ואין זה ענין לדאמרן בעלמא דהש"ס פוסק נגד הכלל דהתם סתמא דש"ס או אמוראי ידעי הכלל ופסקו נגדו. וכן ראיתי להרמב"ן בחידושיו על דף י"ב שבתוך דבריו כתב וז"ל ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"נ וקי"ל הכי וליכא מאן דפליג ולאו משום מימרא דשמואל בלחוד אלא משום דקי"ל הכי כדאמרינן קשיא הלכתא אהלכתא אלמא קים להו דהלכה כדפסק שמואל עכ"ל וכן כתבו הרשב"א והריטב"א בחידושיהם ע"ש:
אחר כמה שנים נדפס ספר הבהיר יד מלאכי להרב החסיד הרמ"ך וראיתי באות קס"ג שתמה על הרב כנה"ג מדברי הרי"ף והרא"ש פ"ק דמכות ע"ש באורך אשר מילא את יד"ו ודחה דברי הרב כנה"ג הנזכרים ששבש גרסתנו עד עקר"ה. ובאמת שדברי הרב כנה"ג תמוהים ככל אשר ראו עיניך כל הכתוב לחיי"ם:
והרב קרבן נתנאל פרק אעפ"י בסופו הביא מה שהקשה הרב ש"ך על הרא"ש פרק הזהב מהתם וממקומות אחרים ומכח זה כתב דחזר בו הרא"ש. ודחה דהתם פרק אעפ"י גריס הרא"ש רב אסי ולא גריס שמואל כדגריס הרי"ף דהרא"ש חולק עליו דאין הלכה כר"נ לגבי שמואל ומ"ה גריס רב אסי וכן בשאר דוכתי שהזכיר הרב ש"ך טעמא טעים דמטעמי אחריני פסק הרא"ש כר"נ עש"ב ולשונו שכתב ומשום הכי גריס רב אסי אינו מכוון כאשר צדיק יבחן. ועיקר דבריו אינם מחוורים דאי הרא"ש עודנו עומד בסברתו הי"ל להביא דברי הרי"ף וגירסתו ולהקשות עליו ובתר הכי יאמר דלענין הדין הלכה כוותיה ולא מטעמיה. וכבר הרב מעדני מלך זכר הני דוכתי שהביא הש"ך כמש"ל. וכיון דדברי הרא"ש דפרק הזהב מוקשים מכח סוגית כתובות וממ"ש הוא עצמו פ"ק דמכות וממ"ש פרק המקבל דף ק"י והביאה הרא"ש פרק המוכר את הבית כמ"ש הרב יד מלאכי אות קס"א הלא טוב לנו לומר דהדר ביה הרא"ש שכן ראוי להיות חוזר:
6
ז׳ז. הלכה כרב ששת באיסורי. כן קבלו הגאונים. וכן כתב בספר הקדוש קנה דף פ"ג דהלכה כרב ששת באיסורי ע"ש. והרב מהר"ש אלגאזי בספר הליכות אלי כלל שכ"ו הקשה בש"ס בתעניות דף י"ד דפסק הלכה כרב ששת דלמה ליה למפסק הלכתא כרב ששת בתר דידעינן דהלכתא כוותיה באיסורי נגד רב נחמן וכתב עליו הרב החסיד הרמ"ך בספר הבהיר יד מלאכי אות קס"ב וקושיא זו איני מכיר דידיעה זו מנין כיון דלא הוזכר כלל זה בכל הש"ס עכ"ל ואני ראיתיה וישבתי על תילה ביודעה ומכירה קאמינא דידוע דמה שאמרו כך הגאונים הוא שכך קבלו מרבנן סבוראי והאמוראים ולא שאמרו כן מדעתם. וכבר רגילי רבוואתא קמאין למימר שהלכה כגאונים שדבריהם דברי קבלה וגם על רבינו חננאל שהיה דור ראשון של רבנות אחר הגאונים יען שהיה תלמיד מגאון כתבו עליו הראשונים דדבריו דברי קבלה ואף בעניני התנאים היה לו לרבינו חננאל קבלה כמ"ש התוספות בעירובין דף מ"א ע"ש וכ"כ הרא"ש סוף פרק שבועת הדיינין דהלכה כדברי רבינו חננאל כי כל דבריו דברי קבלה. ובסוף פ"ק דנדה כתב הרא"ש שלא מלאו לבו לחלוק על דברי רבינו חננאל שדבריו דברי קבלה ע"ש. ואם על רבינו חננאל תלמיד הגאונים כתבו הראשונים כך כ"ש על הגאונים עצמם שדבריהם דברי קבלה. והדברים ק"ו על פסקי הלכות שאמרו הגאונים דהלכה כרב ששת באסורי ודאי שכך קבלו עד האמוראים דאחר חתימת התלמוד אין כח לעשות כללים לפסקי הלכות כמ"ש הגאון מהר"י קולון שרש קס"ה וכן כתבו התוספות כ"י בברכות דקי"ל מכח הקבלה דהלכה כרב ששת באסורי וכמו שהביא דבריהם הרב יד מלאכי שם:
ומן בתר כל אילין נמצא דהא מילתא דהלכה כרב ששת באסורי הוא מסוד חכמים ונבונים קבלת האמוראים וכמאן דכתיבה דמיא והיינו דקשיא ליה להרב מהר"ש אלגאזי דאמאי הוצרך הש"ס דתעניות הנזכרת לפסוק הלכה כרב ששת דאע"ג דלא הוזכר זה בש"ס האיכא שיריים כמה מילי דהושמטו בש"ס והגאונים קבלום. ואי תימא דסתמא דתלמודא לא ידע כלל זה ומשו"ה פסק כרב ששת אם כן נשמעיניה מן הדא דהש"ס לא סבר כלל זה ואינו מוכרע דהלכתא כרב ששת באסורי ובואו ונצווח על הגאונים דאיך חולקים על התלמוד. אלא ודאי דקבלו כך מהאמוראים והדרא קושיא לדוכתא דאמאי אצטריך הש"ס לפסוק כרב ששת וכדקשיתיה לרב מהר"ש אלגאזי זלה"ה:
ואולם אפשר ליישב קושית הרב מהרש"א דהש"ס שם בתעניות לא קאמר והלכתא כרב ששת אלא הכי קאמר והלכתא בשומע תפלה. ובשילהי מגילה אמרינן אמר רב מתנה הלכה פותח ורואה ומברך וקורא ולימא הלכה כרבי יהודה משום דהפכי להו. וא"כ ה"ה נימא הכא דלא קאמר והלכתא כרב ששת אלא אמר והלכתא בשומע תפלה דאיכא דהפיך להו ומשו"ה אמר והלכתא בשומע תפלה. ומעתה תו לא קשיא קושית הרב מהרש"א דאם היה פשוט דרב ששת אמר בשומע תפלה לא הוה אצטריך הש"ס לפסוק הלכה דהיה נודע דדוקא בדיני הלכה כרב נחמן. אמנם מאחר דיש נסחאות ואיכא מאן דהפיך הוצרך לפסוק בשומע תפלה דסבר דקושטא דמילתא דרב ששת סבר הכי והלכתא כוותיה מסכי"ם הולך דהלכתא כרב ששת באסורי. ואחר זמן ראיתי להגאון הרב ברכת הזבח בספרו היקר תפארת שמואל בהגהותיו על הרא"ש דף מ"ד מהספר שכתב דאפשר דהרי"ף לא ס"ל כהגאונים דהלכה כרב ששת באיסורי ע"ש והוא זר בעיני שהרי"ף יחלוק על קבלת הגאונים דדבריהם דברי קבלה וביותר בכללים דנראין הדברים דסברו וקבילו הכי מרבנן סבוראי שקבלו מהאמוראים כמ"ש בפנים וצריך לראות מקור דבריו ז"ל:
ומן בתר כל אילין נמצא דהא מילתא דהלכה כרב ששת באסורי הוא מסוד חכמים ונבונים קבלת האמוראים וכמאן דכתיבה דמיא והיינו דקשיא ליה להרב מהר"ש אלגאזי דאמאי הוצרך הש"ס דתעניות הנזכרת לפסוק הלכה כרב ששת דאע"ג דלא הוזכר זה בש"ס האיכא שיריים כמה מילי דהושמטו בש"ס והגאונים קבלום. ואי תימא דסתמא דתלמודא לא ידע כלל זה ומשו"ה פסק כרב ששת אם כן נשמעיניה מן הדא דהש"ס לא סבר כלל זה ואינו מוכרע דהלכתא כרב ששת באסורי ובואו ונצווח על הגאונים דאיך חולקים על התלמוד. אלא ודאי דקבלו כך מהאמוראים והדרא קושיא לדוכתא דאמאי אצטריך הש"ס לפסוק כרב ששת וכדקשיתיה לרב מהר"ש אלגאזי זלה"ה:
ואולם אפשר ליישב קושית הרב מהרש"א דהש"ס שם בתעניות לא קאמר והלכתא כרב ששת אלא הכי קאמר והלכתא בשומע תפלה. ובשילהי מגילה אמרינן אמר רב מתנה הלכה פותח ורואה ומברך וקורא ולימא הלכה כרבי יהודה משום דהפכי להו. וא"כ ה"ה נימא הכא דלא קאמר והלכתא כרב ששת אלא אמר והלכתא בשומע תפלה דאיכא דהפיך להו ומשו"ה אמר והלכתא בשומע תפלה. ומעתה תו לא קשיא קושית הרב מהרש"א דאם היה פשוט דרב ששת אמר בשומע תפלה לא הוה אצטריך הש"ס לפסוק הלכה דהיה נודע דדוקא בדיני הלכה כרב נחמן. אמנם מאחר דיש נסחאות ואיכא מאן דהפיך הוצרך לפסוק בשומע תפלה דסבר דקושטא דמילתא דרב ששת סבר הכי והלכתא כוותיה מסכי"ם הולך דהלכתא כרב ששת באסורי. ואחר זמן ראיתי להגאון הרב ברכת הזבח בספרו היקר תפארת שמואל בהגהותיו על הרא"ש דף מ"ד מהספר שכתב דאפשר דהרי"ף לא ס"ל כהגאונים דהלכה כרב ששת באיסורי ע"ש והוא זר בעיני שהרי"ף יחלוק על קבלת הגאונים דדבריהם דברי קבלה וביותר בכללים דנראין הדברים דסברו וקבילו הכי מרבנן סבוראי שקבלו מהאמוראים כמ"ש בפנים וצריך לראות מקור דבריו ז"ל:
7
ח׳ח. הלכה כסתם משנה. הכי סבר רבי יוחנן וזמנין דפריך הש"ס עלה ומשני אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן וכתב הרשב"א בחידושיו לשבת על דף מ' ובחידושיו ליבמות על דף ס' דבשום מקום לא שתיק הש"ס דלא לקשי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה אלא מותיב לה ומפרק אמוראי נינהו. וכתב בספר יראים לרבינו מהר"א ממיץ סימן ע"ט דאף דאמרינן אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן שיטתיה דכוליה תלמודא בתר הלכה אתיא ע"ש וכ"כ התוספות ספ"ק דיבמות דף ט"ז ע"ב ד"ה קסבר דבכל דוכתי קי"ל דר' יוחנן אית ליה כסתם משנה:
והנה אשו"ר אר"ש בלבנון להרב מופת דורנו מהר"י בכר דוד זלה"ה בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף י"ב ע"ב שכתב וז"ל ובהכי אזדא ליה מה שהצריך עיון הרב משנה למלך הלכות כלים פרק ז' דין י"ב דהאיך פסק כרבי יוחנן לגבי רב מאחר דאמוראי פליגי בדרבי יוחנן ואין כאן קושיא דהלכה כמ"ד דר' יוחנן ס"ל דהלכה כסתם משנה עכ"ל ואני בעניי שותיה דמר לא גמירנא דזה שכתב הרב מש"ל דאמוראי פליגי בדר' יוחנן אין כונתו דפליגי אמוראי אם אית ליה הלכה כסתם משנה. עד שתמה עליו דאין כאן קושיא דקי"ל כמ"ד דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה. אמנם הדבר ברור ומפורש בסוגיא וגם נתבאר בדברי הרב משנה למלך עצמו שם ואפרש שיחותי דהנה בשבת דף קי"ב הכי אתמר דרבה בר בר חנה משם ר' יוחנן מתרץ מילתיה דר' יהודה דסבר סנדל שנפסקה א' מאזניו החיצונה טהור ופריך והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן סנדל שנפסק א' מאזניו ותקנה טמא מדרס מאי לאו אפילו חיצונה דאי חיצונה טהור אדתני נפסקה ב' ותקנה טהור לפלוג בדידה בד"א שנפסקה פנימית אבל חיצונה טהור. אמר רבי יצחק בן יוסף תהא משנתינו ביש לו ד' אזנים ונפסקה שניה תרוייהו בחיצוניות קאמר וסתמא כרבי יהודה כי אתא רבין ארחב"א אמר רב הלכה כר' יהודה ורבי יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ כרבי יהודה ס"ל אמוראי נינהו ופירש"י רבה בר בר חנה אמרה לההיא דלעיל והא רבין אמרה. וכתב הרב משנה למלך דהרמב"ם הביא המשנה כצורתה בסתמא משמע דאין הלכה כר' יהודה אלא כפשטה דמתניתין וכרבנן ואפילו חיצונה טמא ונראה שטעמו משום דאמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן ורחב"א אמר דאין הלכה כר"י וסתמא דמתניתין דלא כרבי יהודה וקי"ל הלכה כסתם משנה ומשו"ה פסק דלא כרבי יהודה. ומיהו אכתי קשה דהא רב פסק בהדיא הלכה כר' יהודה ובר' יוחנן איכא פלוגתא דאמוראי ואע"ג דרב ור"י הלכה כר' יוחנן ה"מ היכא דפסיקא לן סברת רבי יוחנן אבל הכא דמספ"ל בדעת ר' יוחנן הו"ל למפסק כרב עכ"ד ודבריו ברורים ומבוארים דהני אמוראי פליגי בפרטות בדעת ר' יוחנן בדין זה ובין למר ובין למר הלכה כסתם משנה ולרבב"ח דרבי יוחנן סבר כרבי יהודה מוקי למתניתין בד' אזנים ואתיא כרבי יהודה ולרבין מוקי לה כפשטה ומאחר דלרב ודאי הלכה כר' יהודה ולרבב"ח ר' יוחנן נמי סבר כר' יהודה ומוקמינן למתניתין כותיה בד' אזנים הכי ה"ל לפסוק זהו קושית הרב משנה למלך ומה יושיענו דקי"ל כמ"ד דר"י אית ליה הלכה כסתם משנה הא בענין זה לכ"ע הלכה כסתם משנה ופליגי בפרטות בדין זה ומאי קאמר הרב דברי אמת דאזדא ליה מ"ש הרב משנה למלך ואין כאן קושיא וכו':
ואפשר ליישב לדעת הרמב"ם וממדב"ר קדמו"ת. אביע אומר כי הנה הרב המופלא מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת הנזכר שם בדף הנזכר הוכיח הרב מסוגית חולין דף מ"ג ומסוגית גיטין דף פ"א דרבה בר בר חנה ורב יצחק בר יוסף לא סברי דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ובהכי אזדא ליה מה שהקשה הרשב"א בחידושי שבת דף ק"ן וכו' וכן אזדא קושית התוספות דף ט"ל עכ"ד עיין בספר הבהיר באורך. ואנכי תולעת עמדתי על דבריו הללו בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ש"ז ע"ש באורך:
ובכלל הדברים דקדקתי שם על הרב הנזכר דלדבריו תקשי ליה בסוגיין דשבת דף קי"ב הנזכר דהש"ס פריך על רבה בב"ח דאמר משם ר' יוחנן דהלכה כר' יאודה מדמתרץ לה אליבא דר' יהודה והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ומאי פריך והא רבה בר בר חנה לא סבר הכי דאיהו קאמר דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה כמ"ש הרב הנזכר ועוד הן בה דרב יצחק בר יוסף מפרק לה ומוקי למתניתין לאשוייה כרבי יהודה והרי גם רב יצחק בר יוסף לא סבר דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ומעתה מאי אית ליה להרב עם התוספות והרשב"א לפרוך בש"ס גופא ומוכרח דגם אהני אמוראי פריך ומשני הש"ס והן הן דברי הרשב"א דהגם דאמוראי נינהו לא שביק הש"ס למירמא והאר"י הלכה כסתם משנה ומפרק לה ואי לא משכח פירוקא כה יאמר אמוראי נינהו:
ואולם אז אמרתי דאפשר דמאי דקאמר הש"ס אמוראי נינהו לאו למימרא דאיכא מ"ד דלא אמרה ר' יוחנן מעולם דכמו זר נחשב משום אכחוש"י כלא מילתא ככופר סברי דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה בכל. אמנם הכונה הוא דכת אחת מאמוראי סברי דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה בכל התורה ולא משכחת סתם משנה שאינה הלכה. ושכנגדם סברי דכלל הלכה כסתם משנה אמרו ר' יוחנן מיהו הוי כאינך כללי דכייל רבי יוחנן פרק מי שהוציאוהו דמסיק היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר וכן בסתם משנה מסתמא הלכה היא וזמנין דאינה הלכה דומה להנך כללי ובהכי מתישבים הדברים יותר והיינו טעמא דפריך על רבב"ח ופריק רב יצחק בר יוסף דאינהו נמי סברי כלל זה כאינך:
אכן חליינו דמדברי רש"י בחולין דף מ"ג מוכח דסבר דהנך אמוראי לית להו הא דהלכה כסתם משנה לגמרי וסברי דלא אמרה ר' יוחנן שכ"כ וז"ל אמוראי נינהו ורב יצחק סבר דלא כייל ר' יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דס"ל אמר בהדיא הלכה כמשנה זו עכ"ל ולזה נוטים דברי התוספות ספ"ק דיבמות וצ"ל לדעתם כמ"ש בקונטרס שיורי ברכה סימן ש"ז דאפ"ה פריך ומשני הש"ס הגם דהני אמוראי שמעינן להו איפכא משום דאי אמרת דאינהו אזלי לשיטתייהו א"כ מימרא זו לאו קושטא היא למ"ד דסבר ר"י הלכה כסתם משנה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ובשגם להני אמוראי גופיהו ל"ק מ"מ מהדר לאוקומיה האי מימרא אליבא דכ"ע. והנני יוסיף דמה"ט גופיה בסוגיא דשבת הנזכרת מהדר רב יצחק בר יוסף לשנויי אף דאיהו לא ס"ל דלר"י הלכה כסתם משנה משום דידע שפיר דכשנגדו חלוקים עליו ואית להו דר' יוחנן כייל הלכה כסתם משנה ולפי דעתם ידחו הא דרבי יוחנן סבר הלכה כר' יהודה משו"ה טרח לאוקומי מתניתין אליבא דרבי יהודה ובהכי נתקיימה הלכה כרבי יהודה:
איכו השתא אפשר לומר דהרמב"ם הוקשה לו כקושיין דידענו דרבה בב"ח ורב יצחק בר יוסף סברי דר' יוחנן לא אמר הלכה כסתם משנה ואם כן מאי פריך לרבב"ח הא איהו לא סבר דר"י כייל הכי. ותו אמאי רב שמואל בר יצחק מהדר לשנויי ואיהו לא סבר הכי. וניחא ליה להרמב"ם כדאמרינן דהש"ס עביד טצדקי לקיים מימרת ר' יוחנן דהלכה כר' יהודה דאי אמרת דמ"ד דר"י כייל הלכה כסתם משנה חולק על זה אזדא לה סברת רבי יוחנן דהלכה כרבי יהודה ומשו"ה פריך לדידן דקי"ל דכייל לה רבי יוחנן היש מקום לקיים הא דהלכה כר' יהודה. וזה טעם רב יצחק בר יוסף דדחיק לאוקומיה מתניתין כר' יהודה דאי לא החולקים עליו דאית להו דר' יוחנן כייל לה ידחו הא דהלכה כרבי יהודה ולהעמיד זה אף דלדידיה ל"ק קמשני מתניתין והיינו דקאמר רב יצחק בר יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן ופירש"י שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן דאמר הלכה כרבי יהודה. קרי בחיל דדחיק הכי שלא לשבור דברי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי יהודה כלומר הגם שהוא דוחק הא מילתא אצטריכא ליה ותאלצהו שלא לשבור דברי רבי יוחנן דהלכה כר' יהודה דהחולקים בכלל ידחו הא דר' יוחנן דהלכה כר' יהודה בשב"ר אשר הם שוברי"ם דהלכה כסתם משנה לר' יוחנן. ומהשתא דעין רואה דאוקמתא היא דחוקה ואזן שומעת דברי רב יצחק בר יוסף עצמו דאיהו דחיק שלא לשבור דברי רבי יוחנן. נראין הדברים דכל זה עד דלא אתא רבין אבל מכי אתא רבין ואמר דרבי יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה. הדעת נותנת ומכרעת דהכי הוא קושטא לדידן דרבי יוחנן כייל הלכה כסתם משנה דרבי יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה ואתיא מתניתין כפשטא ותו דרחב"א אמרה בפשיטות משם ר' יוחנן ורבב"ח הוא דאמר מכללא מדקמתרץ וכו' ונקיטינן ברחב"א דבפירוש שמעיה לר' יוחנן דאין הלכה כרבי יהודה ולא אצטריך לש"ס לגלויי דהדברים פשוטים דנקיטינן בדעת רבי יוחנן כרבין משם רחב"א דר' יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה ומשו"ה פסק הרמב"ם כרבנן וכפשטה דמתניתין ואתי ככללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והלכה כסתם משנה ועמ"ש הרב יד מלאכי דף צ"ג ודוק בדבריו ובמה שכתבנו בעניותנו:
והנה אשו"ר אר"ש בלבנון להרב מופת דורנו מהר"י בכר דוד זלה"ה בספרו הבהיר דברי אמת בקונטריסים דף י"ב ע"ב שכתב וז"ל ובהכי אזדא ליה מה שהצריך עיון הרב משנה למלך הלכות כלים פרק ז' דין י"ב דהאיך פסק כרבי יוחנן לגבי רב מאחר דאמוראי פליגי בדרבי יוחנן ואין כאן קושיא דהלכה כמ"ד דר' יוחנן ס"ל דהלכה כסתם משנה עכ"ל ואני בעניי שותיה דמר לא גמירנא דזה שכתב הרב מש"ל דאמוראי פליגי בדר' יוחנן אין כונתו דפליגי אמוראי אם אית ליה הלכה כסתם משנה. עד שתמה עליו דאין כאן קושיא דקי"ל כמ"ד דר' יוחנן אית ליה הלכה כסתם משנה. אמנם הדבר ברור ומפורש בסוגיא וגם נתבאר בדברי הרב משנה למלך עצמו שם ואפרש שיחותי דהנה בשבת דף קי"ב הכי אתמר דרבה בר בר חנה משם ר' יוחנן מתרץ מילתיה דר' יהודה דסבר סנדל שנפסקה א' מאזניו החיצונה טהור ופריך והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן סנדל שנפסק א' מאזניו ותקנה טמא מדרס מאי לאו אפילו חיצונה דאי חיצונה טהור אדתני נפסקה ב' ותקנה טהור לפלוג בדידה בד"א שנפסקה פנימית אבל חיצונה טהור. אמר רבי יצחק בן יוסף תהא משנתינו ביש לו ד' אזנים ונפסקה שניה תרוייהו בחיצוניות קאמר וסתמא כרבי יהודה כי אתא רבין ארחב"א אמר רב הלכה כר' יהודה ורבי יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה ומי אמר ר' יוחנן הכי והא מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ כרבי יהודה ס"ל אמוראי נינהו ופירש"י רבה בר בר חנה אמרה לההיא דלעיל והא רבין אמרה. וכתב הרב משנה למלך דהרמב"ם הביא המשנה כצורתה בסתמא משמע דאין הלכה כר' יהודה אלא כפשטה דמתניתין וכרבנן ואפילו חיצונה טמא ונראה שטעמו משום דאמוראי פליגי אליבא דר' יוחנן ורחב"א אמר דאין הלכה כר"י וסתמא דמתניתין דלא כרבי יהודה וקי"ל הלכה כסתם משנה ומשו"ה פסק דלא כרבי יהודה. ומיהו אכתי קשה דהא רב פסק בהדיא הלכה כר' יהודה ובר' יוחנן איכא פלוגתא דאמוראי ואע"ג דרב ור"י הלכה כר' יוחנן ה"מ היכא דפסיקא לן סברת רבי יוחנן אבל הכא דמספ"ל בדעת ר' יוחנן הו"ל למפסק כרב עכ"ד ודבריו ברורים ומבוארים דהני אמוראי פליגי בפרטות בדעת ר' יוחנן בדין זה ובין למר ובין למר הלכה כסתם משנה ולרבב"ח דרבי יוחנן סבר כרבי יהודה מוקי למתניתין בד' אזנים ואתיא כרבי יהודה ולרבין מוקי לה כפשטה ומאחר דלרב ודאי הלכה כר' יהודה ולרבב"ח ר' יוחנן נמי סבר כר' יהודה ומוקמינן למתניתין כותיה בד' אזנים הכי ה"ל לפסוק זהו קושית הרב משנה למלך ומה יושיענו דקי"ל כמ"ד דר"י אית ליה הלכה כסתם משנה הא בענין זה לכ"ע הלכה כסתם משנה ופליגי בפרטות בדין זה ומאי קאמר הרב דברי אמת דאזדא ליה מ"ש הרב משנה למלך ואין כאן קושיא וכו':
ואפשר ליישב לדעת הרמב"ם וממדב"ר קדמו"ת. אביע אומר כי הנה הרב המופלא מהר"י בכר דוד בספרו הבהיר דברי אמת הנזכר שם בדף הנזכר הוכיח הרב מסוגית חולין דף מ"ג ומסוגית גיטין דף פ"א דרבה בר בר חנה ורב יצחק בר יוסף לא סברי דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ובהכי אזדא ליה מה שהקשה הרשב"א בחידושי שבת דף ק"ן וכו' וכן אזדא קושית התוספות דף ט"ל עכ"ד עיין בספר הבהיר באורך. ואנכי תולעת עמדתי על דבריו הללו בספר הקטן ברכי יוסף א"ח סימן ש"ז ע"ש באורך:
ובכלל הדברים דקדקתי שם על הרב הנזכר דלדבריו תקשי ליה בסוגיין דשבת דף קי"ב הנזכר דהש"ס פריך על רבה בב"ח דאמר משם ר' יוחנן דהלכה כר' יאודה מדמתרץ לה אליבא דר' יהודה והא אמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ומאי פריך והא רבה בר בר חנה לא סבר הכי דאיהו קאמר דלא אמר ר"י הלכה כסתם משנה כמ"ש הרב הנזכר ועוד הן בה דרב יצחק בר יוסף מפרק לה ומוקי למתניתין לאשוייה כרבי יהודה והרי גם רב יצחק בר יוסף לא סבר דר' יוחנן אמר הלכה כסתם משנה ומעתה מאי אית ליה להרב עם התוספות והרשב"א לפרוך בש"ס גופא ומוכרח דגם אהני אמוראי פריך ומשני הש"ס והן הן דברי הרשב"א דהגם דאמוראי נינהו לא שביק הש"ס למירמא והאר"י הלכה כסתם משנה ומפרק לה ואי לא משכח פירוקא כה יאמר אמוראי נינהו:
ואולם אז אמרתי דאפשר דמאי דקאמר הש"ס אמוראי נינהו לאו למימרא דאיכא מ"ד דלא אמרה ר' יוחנן מעולם דכמו זר נחשב משום אכחוש"י כלא מילתא ככופר סברי דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה בכל. אמנם הכונה הוא דכת אחת מאמוראי סברי דרבי יוחנן אמר הלכה כסתם משנה בכל התורה ולא משכחת סתם משנה שאינה הלכה. ושכנגדם סברי דכלל הלכה כסתם משנה אמרו ר' יוחנן מיהו הוי כאינך כללי דכייל רבי יוחנן פרק מי שהוציאוהו דמסיק היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר וכן בסתם משנה מסתמא הלכה היא וזמנין דאינה הלכה דומה להנך כללי ובהכי מתישבים הדברים יותר והיינו טעמא דפריך על רבב"ח ופריק רב יצחק בר יוסף דאינהו נמי סברי כלל זה כאינך:
אכן חליינו דמדברי רש"י בחולין דף מ"ג מוכח דסבר דהנך אמוראי לית להו הא דהלכה כסתם משנה לגמרי וסברי דלא אמרה ר' יוחנן שכ"כ וז"ל אמוראי נינהו ורב יצחק סבר דלא כייל ר' יוחנן למימר הלכה כסתם משנה אלא היכא דס"ל אמר בהדיא הלכה כמשנה זו עכ"ל ולזה נוטים דברי התוספות ספ"ק דיבמות וצ"ל לדעתם כמ"ש בקונטרס שיורי ברכה סימן ש"ז דאפ"ה פריך ומשני הש"ס הגם דהני אמוראי שמעינן להו איפכא משום דאי אמרת דאינהו אזלי לשיטתייהו א"כ מימרא זו לאו קושטא היא למ"ד דסבר ר"י הלכה כסתם משנה ואפושי פלוגתא לא מפשינן ובשגם להני אמוראי גופיהו ל"ק מ"מ מהדר לאוקומיה האי מימרא אליבא דכ"ע. והנני יוסיף דמה"ט גופיה בסוגיא דשבת הנזכרת מהדר רב יצחק בר יוסף לשנויי אף דאיהו לא ס"ל דלר"י הלכה כסתם משנה משום דידע שפיר דכשנגדו חלוקים עליו ואית להו דר' יוחנן כייל הלכה כסתם משנה ולפי דעתם ידחו הא דרבי יוחנן סבר הלכה כר' יהודה משו"ה טרח לאוקומי מתניתין אליבא דרבי יהודה ובהכי נתקיימה הלכה כרבי יהודה:
איכו השתא אפשר לומר דהרמב"ם הוקשה לו כקושיין דידענו דרבה בב"ח ורב יצחק בר יוסף סברי דר' יוחנן לא אמר הלכה כסתם משנה ואם כן מאי פריך לרבב"ח הא איהו לא סבר דר"י כייל הכי. ותו אמאי רב שמואל בר יצחק מהדר לשנויי ואיהו לא סבר הכי. וניחא ליה להרמב"ם כדאמרינן דהש"ס עביד טצדקי לקיים מימרת ר' יוחנן דהלכה כר' יהודה דאי אמרת דמ"ד דר"י כייל הלכה כסתם משנה חולק על זה אזדא לה סברת רבי יוחנן דהלכה כרבי יהודה ומשו"ה פריך לדידן דקי"ל דכייל לה רבי יוחנן היש מקום לקיים הא דהלכה כר' יהודה. וזה טעם רב יצחק בר יוסף דדחיק לאוקומיה מתניתין כר' יהודה דאי לא החולקים עליו דאית להו דר' יוחנן כייל לה ידחו הא דהלכה כרבי יהודה ולהעמיד זה אף דלדידיה ל"ק קמשני מתניתין והיינו דקאמר רב יצחק בר יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן ופירש"י שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן דאמר הלכה כרבי יהודה. קרי בחיל דדחיק הכי שלא לשבור דברי רבי יוחנן דאמר הלכה כרבי יהודה כלומר הגם שהוא דוחק הא מילתא אצטריכא ליה ותאלצהו שלא לשבור דברי רבי יוחנן דהלכה כר' יהודה דהחולקים בכלל ידחו הא דר' יוחנן דהלכה כר' יהודה בשב"ר אשר הם שוברי"ם דהלכה כסתם משנה לר' יוחנן. ומהשתא דעין רואה דאוקמתא היא דחוקה ואזן שומעת דברי רב יצחק בר יוסף עצמו דאיהו דחיק שלא לשבור דברי רבי יוחנן. נראין הדברים דכל זה עד דלא אתא רבין אבל מכי אתא רבין ואמר דרבי יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה. הדעת נותנת ומכרעת דהכי הוא קושטא לדידן דרבי יוחנן כייל הלכה כסתם משנה דרבי יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה ואתיא מתניתין כפשטא ותו דרחב"א אמרה בפשיטות משם ר' יוחנן ורבב"ח הוא דאמר מכללא מדקמתרץ וכו' ונקיטינן ברחב"א דבפירוש שמעיה לר' יוחנן דאין הלכה כרבי יהודה ולא אצטריך לש"ס לגלויי דהדברים פשוטים דנקיטינן בדעת רבי יוחנן כרבין משם רחב"א דר' יוחנן אמר אין הלכה כרבי יהודה ומשו"ה פסק הרמב"ם כרבנן וכפשטה דמתניתין ואתי ככללין דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן והלכה כסתם משנה ועמ"ש הרב יד מלאכי דף צ"ג ודוק בדבריו ובמה שכתבנו בעניותנו:
8
ט׳ט. הלכה כסתם משנה. דעת הרמב"ם דהגם דבירושלמי פוסק כחד תנא אנן בדידן נקטינן כסתם משנה נגד מה שפסק הירושלמי דקי"ל כרבי יוחנן דבכל מקום הלכה כסתם משנה. הרב דברי אמת בקונטריסים דף צ"ד ע"ג עיין בסמוך:
9
י׳יוד. הלכה כסתם משנה. לרבי יוחנן אף שהיא דעת יחיד ומ"ש רבי יוחנן בלשון יחיד אני שונה אותה פירושו דקבל גירסת המשנה שהוזכר במשנה זו שם יחיד כ"כ התוספות בחולין דף ע"ז ופרק מרובה דף ע' והקשו על רש"י דסבר להפך. והרב דברי אמת בקונטריסים דף י"ב ע"ג וע"ד מייתי שהראב"ד סבר כרש"י ושוב כתב דחזרו בהם רש"י והראב"ד. והוסיף לחזק דעת התוספות מהש"ס עיין בדבריו באורך. וכתב הרב מהרש"א ביבין שמועה דף צ"א ע"א שזה דעת הליכות עולם שכתב כל סתם משנה הלכה כסתם:
10
י״איא. הלכה כסתם משנה. דעת ר' יוחנן שבכל אופן ובכל מקום הלכה כסתם משנה אך לדידן זמנין דפסקינן הפך סתם משנה כמ"ש הרב יבין שמועה שם דף צ"א ע"ב וגם הרב באר שבע בתוספותיו ריש הוריות כתב דלרבי יוחנן הלכה כסתם משנה בכל מקום. ומ"ש הרב יד מלאכי אות ק"ע משם הרב הגדול ח"ק כמהר"ח ן' עטר ז"ל בספר ראשון לציון לי הפעוט לא שמיע לי. ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן שער יוסף בריש הוריות בכלל זה ובקונטרס אחורי תרעא דף קע"ב ע"ב ע"ש:
11
י״ביב. הלכה כר' מאיר בגזרותיו אבל לא בקנסותיו. כן כתבו הגאונים והראשונים וכלהו כתיבי באדרעיה בחזקת היד הגדולה יד מלאכי אות קע"ד. ודרך קסתו כאוהב נצב ימינו כש"ר ותמ"ה יקרא על דברי הרב הגדול הרדב"ז בביאורו להרמב"ם פרק ב' דמתנות עניים שכתב וקי"ל כר"מ בקנסותיו וצ"ע אם לא שנאמר דליתיה להך כללא אלא היכא דאיכא מאן דפליג עליה והך דהרדב"ז מתניא בשם ר"מ בלי חולק וכמ"ש שם מרן הכ"מ בשם הר"ן אלא דמ"מ לא הו"ל למנקט לישנא דקי"ל עכ"ל הרב יד מלאכי. ואני בעניי אומר דהא שכתב אם לא שנאמר וכו' הרי זה בבל יאמר ולא היה צריך הרב להטריח עצמו לכתוב כן דמלבד דפירוש זה לא תוכל האר"ש שאתו כלל בדברי הרדב"ז וכאשר כתב הוא ז"ל בסוף עוד הן בה דהיסוד שהניח דאין חולק כמ"ש מרן וכו' הרדב"ז שם כתב בהדיא דרבנן פליגי על ר"מ דאחר לשון זה סמוך ונראה אייתי הרדב"ז ההיא דפ"ק דמציעא וכתב עלה והני תירוצי לרבנן דלית להו קנסא אבל לר"מ דקניס ברישא כ"ש דקניס בסיפא עכ"ל הרי שכתב דרבנן פליגי אר' מאיר שלא כדברי הר"ן ומרן ותימא על הרב יד מלאכי איך לא שלטו מאורי אור עיני הכהן בדברי הרדב"ז הנזכרים. ובדברי הרדב"ז הנזכרים אנכי העירותיהו באורך בעניותי בהגהותי שם ואין כאן מקומו:
12
י״גיג. ההלכות שפסקו בש"ס וכיילין דהלכה כפלוני לגבי פלוני וכיוצא. כתב מהר"י קולון שרש קס"ה דהני כללי לא נאמרו אלא בדינים הנהוגים עתה אך בקדשים וטהרות ליתנהו להני כללי וכבר אני בעניי כתבתי בענין זה בכמה דוכתי בספרי הקטן שער יוסף דף א' ודף ד' ודף מ"ט ודף נ"ה ודף ק"ח ושם הזכרתי קצת אחרונים הם המדברים בענין זה. והדבר ברור דהרמב"ם והראב"ד והסמ"ג ורבינו עובדיה לית להו כלל זה דבקדשים וטהרות נמי בלכתם ילכו על פי כלל זה וק"ק על הרב מהרש"א בספר לחם סתרים בכללים אשר שם שהביא דברי מהר"י קולון וחילק בין קדשים לטהרות דטהרות הוו נהיגי קצת בא"י כמ"ש התוספות והביא דברי הרב מעדני מלך פרק הרואה ושקיל וטרי בדבריו ע"ש ולא העיר דהפוסקים שבידינו בדיני קדשים כלם סברי להפך. וק"ק על ספר מחנה ראובן ביומא על דף י"ב דגם הוא נשתמש בזה של מהריק"ו ותריץ יתיב בזה דברי מרן כסף משנה הלכות עבדים דתהי עלייהו הרב משנה למלך ותמה על מהריק"ו מתוספות פסחים דף ע"ז ע"ש באורך דאיך ס"ד ליישב דברי מרן בזה ומרן בכל מקום סבר וקביל כללי הלכות שנאמרו בש"ס. ועל שאר דברי ספר מחנה ראובן כתבתי בעניותי בפתח עינים שם ביומא דף י"ג:
ומעין דוגמא של מעלה אבא העי"ר על הרב מהר"ם ן' חביב בספר עזרת נשים בשמות הגיטין בשם אבישלום שנשתמש בדברי מהריק"ו הללו ולי אני ההדיוט אין לסמוך על זה בכל עת אשר אני רואה דהפוסקים דמיירו בקדשים לא פלוג רבנן ומוכח מדבריהם דהני כללי דהש"ס הם בכל התורה:
הגם הלום אני בצדק אחזה לאישי כהן גדול בספר יד מלאכי אות רל"ד אשר מן הבא ביד"ו שרטט וכתב דהרב חוות יאיר הקשה על מהריק"ו שלא נסתייע מהתוספות בשבת דף ע'. ודרך הלוכו מטא לפתחא שער יוסף דף ק"ח אשר אני ענית"י להרב חוות יאיר דאין זו השגה על מהר"י קולון כי הרב ז"ל כתב שאין לו פנאי להאריך. ועל זה השיג הרב הרמ"ך עלי בחזקת הי"ד דלא כתב מהריק"ו כן אלא במ"ש דההלכות הם על הרוב ע"ש. ולישר"י לן מר דאין זו השגה דכיון דמראש מקדמי אר"ש כתב מהריק"ו כאן בתחילה שהיה לו הרבה ראיות ואין לו פנאי להאריך ביטל את המעוררי"ן דסוף דבר כתחילתו דלא הי"ל פנאי ומאי משיג הרב חוות יאיר הרי בתחילת דיבר בתשובה זו יש בו משום גילוי כי נחץ ינח"ץ ומשם למדנו כי כל דברי הרב ז"ל בתשובה זו לנחוצתי"ם הוגשו. ואתה תחזה דמ"ש מהריק"ו דההלכות הם על הרוב הוא הוא הקדמה לדבר זה שאין פסקי הלכות אלא בדברים נהוגים ע"ש ופשוט. ולא הוצרכתי להאריך בשערי ומה שישב הרב הרמ"ך להשגת הרב חוות יאיר למהריק"ו שלא הביא מתוספת שבת אינו מן הישוב כאשר עין אדם ישר יחזה:
ומה שהוכיח הרב הרמ"ך מדברי רש"י פרק התכלת דלא כמהריק"ו ע"ש יתוש קדמו כי כן הדבר יצא מפי בשערי על רזא דנא בדף נ"ה. והרב הביא דרבינו שמשון והרשב"ץ סברי כמהריק"ו. וגם זה הזכרתיו בשערי דף ק"ח. ומבין ריסי עיני הרמ"ך ניכר דנטה בתר אלין סרכין תלתא. והכי חתים טב יומ"י במסקנת דבריו והלא מראש בסדר דברתי דכיון דהראב"ד וסמ"ג והרמב"ם ורבינו עובדיה ורש"י והתוספות בזבחים סברי דכללי הש"ס הם בכללות נהוג ובלתי נהוג הכי נקיטינן.
ומעין דוגמא של מעלה אבא העי"ר על הרב מהר"ם ן' חביב בספר עזרת נשים בשמות הגיטין בשם אבישלום שנשתמש בדברי מהריק"ו הללו ולי אני ההדיוט אין לסמוך על זה בכל עת אשר אני רואה דהפוסקים דמיירו בקדשים לא פלוג רבנן ומוכח מדבריהם דהני כללי דהש"ס הם בכל התורה:
הגם הלום אני בצדק אחזה לאישי כהן גדול בספר יד מלאכי אות רל"ד אשר מן הבא ביד"ו שרטט וכתב דהרב חוות יאיר הקשה על מהריק"ו שלא נסתייע מהתוספות בשבת דף ע'. ודרך הלוכו מטא לפתחא שער יוסף דף ק"ח אשר אני ענית"י להרב חוות יאיר דאין זו השגה על מהר"י קולון כי הרב ז"ל כתב שאין לו פנאי להאריך. ועל זה השיג הרב הרמ"ך עלי בחזקת הי"ד דלא כתב מהריק"ו כן אלא במ"ש דההלכות הם על הרוב ע"ש. ולישר"י לן מר דאין זו השגה דכיון דמראש מקדמי אר"ש כתב מהריק"ו כאן בתחילה שהיה לו הרבה ראיות ואין לו פנאי להאריך ביטל את המעוררי"ן דסוף דבר כתחילתו דלא הי"ל פנאי ומאי משיג הרב חוות יאיר הרי בתחילת דיבר בתשובה זו יש בו משום גילוי כי נחץ ינח"ץ ומשם למדנו כי כל דברי הרב ז"ל בתשובה זו לנחוצתי"ם הוגשו. ואתה תחזה דמ"ש מהריק"ו דההלכות הם על הרוב הוא הוא הקדמה לדבר זה שאין פסקי הלכות אלא בדברים נהוגים ע"ש ופשוט. ולא הוצרכתי להאריך בשערי ומה שישב הרב הרמ"ך להשגת הרב חוות יאיר למהריק"ו שלא הביא מתוספת שבת אינו מן הישוב כאשר עין אדם ישר יחזה:
ומה שהוכיח הרב הרמ"ך מדברי רש"י פרק התכלת דלא כמהריק"ו ע"ש יתוש קדמו כי כן הדבר יצא מפי בשערי על רזא דנא בדף נ"ה. והרב הביא דרבינו שמשון והרשב"ץ סברי כמהריק"ו. וגם זה הזכרתיו בשערי דף ק"ח. ומבין ריסי עיני הרמ"ך ניכר דנטה בתר אלין סרכין תלתא. והכי חתים טב יומ"י במסקנת דבריו והלא מראש בסדר דברתי דכיון דהראב"ד וסמ"ג והרמב"ם ורבינו עובדיה ורש"י והתוספות בזבחים סברי דכללי הש"ס הם בכללות נהוג ובלתי נהוג הכי נקיטינן.
13
י״דיד. הלכה כרבי מחבירו. אמרו ולא מאביו כי אין הלכה כרבי לגבי אביו. בפרק קול היד המרבה ראיתיה מלקטת גופי הלכות ודברי הראשונים מכרך בהו ועסיק פנה וזוית לא שביק גריס ודייק גוד אחית גוד אסיק מתון ומסיק היא היד הגדולה יד מלאכי לרבין חסידא הרמ"ך אות רל"ח. וכעת אתיא זכירה מדברי ראב"ן דף קכ"ז ע"א דהלכה כרבי מחביריו אמרינן אבל לא מאביו ע"כ והגם דראב"ן ז"ל אית ליה דהלכה כרבי מחביריו עם כל זה כתב אבל לא מאביו. והרשב"ץ בתשובותיו ח"א סימן כ"א כתב וז"ל ולא קי"ל כרבי לגבי אביו דהא רבו הוא ואין הלכה כרבי אלא מחבירו אבל מרבו לא וכ"כ הרי"ף פרק הנזיקין ובעל העיטור באות קיום והרמב"ן פרק המקבל ואפ"ה פסק הרמב"ם כרבי משום דכל כי האי מנקט לחומרא עדיף כי גם הרשב"ם [כצ"ל] פרק גט פשוט כתב דקי"ל כרבי לגבי אבוה וכ"כ הרא"ש פרק ואלו מגלחין בפסקיו עכ"ל. והסמ"ג עשין קל"ג דף קצ"ז סוף ע"א כתב שבכל התלמוד פוסק רב אלפס שאין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא מרשב"ג שהיה אביו ורבו עכ"ל. וכבר אני ההדיוט עמדתי על דבריו ועל דברי הרא"ש והאחרונים בספר מחזיק ברכה א"ח סימן רמ"ח ע"ש ובשה"ג על מרדכי פ"ב דכתובות. ועמ"ש במחזיק ברכה י"ד סימן פ"ד ובקונטריס אחרון שם ועיין בהגהות מרדכי דכתובות סימן רפ"ז ובספר הקדוש הקנה דף פ"ג ע"ש ודו"ק:
14
ט״וטו. הלכה כר' שמעון שזורי במסוכן ותרומות מעשר של דמאי. הכי אמרינן בחולין דף ע"ה ומזה הקשה הרב שפתי כהן בי"ד סימן רע"ו על הפוסקים שפסקו בדין תליית השם כר"ש שזורי. וכבר הקשו כן הרב ב"ח בתשובה סימן קי"ג והרב פני יהושע שו"ת בי"ד סימן ה'. ואחריהם החזיק הרב יד מלאכי אות קע"ו והרבה להקשות כמה קושיות על הראשונים ואחרונים. ואני בעניי תמיה על כל הרבנים ז"ל דנעלם מעיני חכמתם שבהגהות מיימוניות פ"א דתפילין הקשה עיקר קושייתם ותירץ ע"ש וביאור תירוצו ביארת"י הקדש אני הפעוט בספרי הקטן ברכי יוסף י"ד סימן רע"ו אות ח"י בס"ד ע"ש באורך:
15
ט״זטז. היכא דפליגי תרי תנאי או תרי אמוראי טפי עדיף לומר שנחלקו בסברתם מלומר שנחלקו בסברת רבם. כן מוכח בש"ס ורש"י פרק אע"פ דף נ"ז ובשערי דף ח' ריש ע"ג רמזתי דברי רש"י וכתבתי ועיין בכנה"ג אות פ' והדבר מבואר שכיונתי להקשות על הרב כנה"ג דנעלמו ממנו דברי רש"י הללו דמייתי לה מתשובה כ"י וזה פשוט. ואחר זמן האירו על הארץ שני המאורות אור יקרות וספר יד מלאכי אות קפ"א המה ראו כן תמהו על הרב כנה"ג בפה מלא וכמ"ש אני הדל בקונטריס אחורי תרעא:
16
י״זטוב. השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. כן ראינו בעי"ר וקדיש הרב יד מלאכי אות קצ"ז שהביא דברי הרב כנה"ג בהגהותיו להרמב"ם פ"ח דבית הבחירה שכתב שיש כמה מהדוחק לדעת הרמב"ם לומר דכל לשון שמירה היא אזהרה וכו' ותמה עליו מדברי הרמב"ם פ"ד דתפילין שכתב וכל המניח תפילין עובר בלאו שנאמר ושמרת את החקה וממ"ש פ"ק דר"ה תשמור זו מצות לא תעשה ומדברי רש"י פרשת משפטים ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכו' לעשות כל מ"ע באזהרה והאריך בזה עיין בספרו הנחמד באורך:
ואני בעניי אומר דנעלם ממנו דברי התוספות בערובין דף צ"ו שכתבו דגם לר' יוחנן דהשמר דעשה לאו הוא ולהכי מניח תפילין אחר שקיעת החמה לוקה מודה הוא שאם לא הניח ביום אינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה כמו לענין פסח וכו' ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר"י דלאו הוי כמו השמר בנגע הצרעת וכו' עכ"ל ולפי זה יש מקום לדברי הרב כנה"ג. גם מאי דתלי זייניה בדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין נעלם ממנו מ"ש הרב המבי"ט בקרית ספר דהוי אסמכתא וקיים דבריו הרמ"ע מפאנו בתשובות סימן ק"ח ואנו בעניותנו הכרחנו סברתם כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף סימן ל'. וע"ש במחב"ר שהבאתי דברי הרמ"ע באלפסי זוטא ע"ש. ומה שהביא הרב יד מלאכי מהרדב"ז בשו"ת לשונות הרמב"ם סימן צ"ה ע"ש הנה הרואה יראה לרבינו הרדב"ז בשו"ת החדשות דפוס פיורדא סימן תק"ן לדוד בשנותו את טעמו דטעמא טעים שאינו לוקה שהוא אסמכתא דפשטיה דקרא בפסח מיירי על דרך שכתבו הרב המבי"ט והרמ"ע. ומה שהביא הרב יד מלאכי מפ"ק דר"ה התם איכא בל תאחר כמ"ש התוספות שם. ומה שהביא מרש"י פרשת משפטים כבר הרמב"ן הקשה על רש"י וביארתי דבריו אני הפעוט להצילו מקושית הרב מהרח"א בדרך הקדש כמ"ש בבר"י שם:
ואני בעניי אומר דנעלם ממנו דברי התוספות בערובין דף צ"ו שכתבו דגם לר' יוחנן דהשמר דעשה לאו הוא ולהכי מניח תפילין אחר שקיעת החמה לוקה מודה הוא שאם לא הניח ביום אינו לוקה דלענין הנחת היום השמר דעשה עשה כמו לענין פסח וכו' ודוקא לענין הנחת תפילין בלילה קאמר ר"י דלאו הוי כמו השמר בנגע הצרעת וכו' עכ"ל ולפי זה יש מקום לדברי הרב כנה"ג. גם מאי דתלי זייניה בדברי הרמב"ם פ"ד מהלכות תפילין נעלם ממנו מ"ש הרב המבי"ט בקרית ספר דהוי אסמכתא וקיים דבריו הרמ"ע מפאנו בתשובות סימן ק"ח ואנו בעניותנו הכרחנו סברתם כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכי יוסף סימן ל'. וע"ש במחב"ר שהבאתי דברי הרמ"ע באלפסי זוטא ע"ש. ומה שהביא הרב יד מלאכי מהרדב"ז בשו"ת לשונות הרמב"ם סימן צ"ה ע"ש הנה הרואה יראה לרבינו הרדב"ז בשו"ת החדשות דפוס פיורדא סימן תק"ן לדוד בשנותו את טעמו דטעמא טעים שאינו לוקה שהוא אסמכתא דפשטיה דקרא בפסח מיירי על דרך שכתבו הרב המבי"ט והרמ"ע. ומה שהביא הרב יד מלאכי מפ"ק דר"ה התם איכא בל תאחר כמ"ש התוספות שם. ומה שהביא מרש"י פרשת משפטים כבר הרמב"ן הקשה על רש"י וביארתי דבריו אני הפעוט להצילו מקושית הרב מהרח"א בדרך הקדש כמ"ש בבר"י שם:
17
י״חחי. הוון בעיי מימר. כשאומר בירושלמי הוי כמו סברוה דבבלי דזמנין דקאי הכי וכו' כן כתב הרב יד מלאכי אות רי"ב משם מרן בכסף משנה ריש פי"א מהלכות תרומות ע"ש ועיין עוד בירושלמי פ"ב דסוטה הלכה ג' ועיין בפירושי קרבן העדה ופני משה ודוק הטב:
18
י״טיט. השתא יש לומר. עמ"ש הרב באר שבע והביאו הרב יד מלאכי אות רט"ו ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן שער יוסף דף פ"ט ועיין פסחים דף ע"ז ע"ב וריש פרק הגוזל עצים ועמ"ש הרב מחר"ש אלגאזי בספר יבין שמועה דף ל' ע"ש ובמ"ש בשערי ודוק:
19
כ׳ך. הלכה כפלוני לגבי פלוני לא שייך אלא בדבר שיבא לידי מעשה. כ"כ הרב יד מלאכי אות ר"ך מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה סוף פרק חלק ע"ש וכן מצאתי עוד שכתב כן הרמ"ך בפירוש המשנה בסוטה פרק היה נוטל וע"ש מ"ש הרב תי"ט ובמה שכתבתי אני בעניי בהגהותי להלכות סוטה בס"ד:
20
כ״אכא. התורה חסה על ממונם של ישראל. וזמנין אמרו אין עניות במקום עשירות וכתב הרב יד מלאכי משם הרב מהר"ם ן' חביב ביום תרועה על דף ז"ך דאיתא להא ואיתא להא ותלוי בשקול הדעת של חכמים וכו' עכ"ד הרב יד מלאכי ז"ל אות רכ"ט ומסתמות דבריו מוכח דאין בענין זה מחלקת רק דזמנין אמרו אין עניות במקום עשירות וזמנין התורה חסה וביאר מהר"ם בן חביב דהדבר תלוי בשקול דעת חכמים וכו' וקיצר את הרחב דבמנחות דף פ"ט מפורש דפליגי אמוראי באיזה דברים מר סבר התורה חסה ומר סבר אין עניות וכו'. ומהר"ם בן חביב בסוף דבריו רמז סוגיא זו דמנחות ע"ש ועמ"ש הרב ברכת הזבח ומ"ש הרב מופת הדור הרב מהר"ח אלפאנדארי זלה"ה בספר אש דת פרשת בהעלותך ע"ש. וכתב הרב קרית ספר סוף פ"א דכלי המקדש דאפשר דאין עניות במקום עשירות הוא מדאורייתא ע"ש:
21
כ״בכב. הלכה למשה מסיני. כתב הרב באר שבע בתוספותיו פרק חלק דף נ"ו דפוס פפד"מ דכל הל"מ אין לה קרא אפילו דרך אסמכתא כמ"ש בש"ס והבאתים פ"ק דכריתות וכו' עכ"ל בקצור ודברי הרב קשים לשמוע וכבר תמהו עליו הרב חוות יאיר סימן קצ"ב דף קפ"ה ע"ב ושאר אחרונים שדבריו הפך הש"ס והפך דברי עצמו ע"ש ומתוך חומר הנושא נראה דהוא ט"ס בדברי הרב באר שבע דפרק חלק וצ"ל אין לה קרא רק דרך אסמכתא וכו' וא"ש מ"ש והבאתים פ"ק דכריתות. ומשמע ליה דמ"ש ביומא דף ס"ט אין ישיבה וכו' שנאמר וכו' הלשון מוכיח כי אינו אסמכתא והגם דזה קשה דנימא דגם זה אסמכתא ואינו מוכרח לשון זה להכריע שאינו אסמכתא כנודע. מ"מ הא ניחא טפי ממה שכתוב בדפוס אין לה קרא אפילו דרך אסמכתא כמבואר למעיין:
גם אשו"ר להרב יד מלאכי אות זכ"ר שאחר שהגדיל התימה על דברי הרב באר שבע הנתנין למעלה עוד הרבה לתמוה על הרב באר שבע ועל הרב חוות יאיר דקאמר דיפה כתב הרב באר שבע במה שהכריח די"א סמני הקטרת לאו הלכה למשה מסיני נינהו מדבעי שם רב הונא מאי קרא ואם איתא שהל"מ הם לא מצינו קרא להל"מ ועל זה תמה דכייל הרמב"ן ודעמיה דבדברים שאין להם עיקר מן התורה אומר מאי קראה כלומר רמז ואסמכתא וא"כ הגם די"א סמנים הל"מ לא תקשי קרא למה לי דהא קאמר מאי קראה ר"ל רמז ואסמכתא זהו תורף דבריו עיין שם באורך:
ואני הפעוט אומר דמשמע להו לרבנן סמוכי הרב חוות יאיר והרב באר שבע דהא דרשא גמורה היא דהכתוב לימדנו דהם אחד עשר סמנים דהרי כתיב סמים ברישא וסמים אח"כ וכמפורש בסוגיא ושקיל וטרי בש"ס להעמיד דברי רב הונא כמבואר בסוגיא ועל הרוב אינו מדקדק באסמכתא כמ"ש התוספות והכא נראה דקרא להכי הוא דאתא ללמדנו אחד עשר סמנים וכן נראה מדברי הסמ"ג עשין קס"ז דהיא דרשא גמורה. ולא חיישי לכלל הרמב"ן כי המדקדק בדברי הרמב"ן בספר המצות בשרש ראשון שכתב וז"ל וענין כזה בכמה מקומות בתלמוד נאמר על כלל האסמכתות בענינים שהם מד"ס ולשונם השגור ברמזים הוא מאי קראה וכו' עכ"ל בעיניו יראה דעל הרוב ידבר. מלבד מה שאמרו אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ וק"ו הכא שהרמב"ן דייק לומר דלשונם השגור ברמזים הוא מאי קראה ומוכח דכונתו על הרוב. ועוד משמע להו דכיון דאשכחן בש"ס דפריך על הל"מ מכתב כתיבן לא הול"ל מאי קראה. הגם שיש לדחות מ"מ אין כאן תימה. ולהכי מסקי הרבנים הנזכרים דשמות הז' ומשקל הסמנים הוא הל"מ אבל היותם אחד עשר כתוב בתורה ע"ש וראיתי לרבינו אליעזר ממיץ בספר יראים מצוה של"ד שכתב וסמני הקטורת כתובים בפירוש וכו' ומנין משקלם לא מצינו במקרא אלא שהיא הלכה למשה מסיני עכ"ל ומ"ש הרב וסמני הקטרת כתובים בפירוש נראה שכונתו דכתוב שהם אחד עשר. וקרובים דבריו לדברי הרבנים הנזכרים אלא שקיצר דשמות הז' סמים אינם כתובים:
ומכל הרבנים האחרונים הרב באר שבע והרב חו"י והרב יד מלאכי נעלם מעיני חכמתם ואשתמיט מינייהו מ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה שהוא ז"ל הביא דברי רש"י בשם רבותנו דסמים קמא תרי וסמים בתרא חמש ועל זה כתב ויש לתמוה למה לא יזכירם הכתוב ואולי יאמר הכתוב וכו' סמים רבים ולא יקפיד רק באלה ד' וכו' ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים בזה וכל מעשה הקטרת וכו' ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים וכו' ע"ש שהאריך. וכפי דברי הרמב"ן הללו אתה הראת לדעת דגם היותם סך אחד עשר סמנים נאמר למשה רבינו דהכתוב אפשר להתפרש בפנים אחרים שכתב הרמב"ן והוא הפך דברי הרב באר שבע והרב חוות יאיר:
עוד זאת אדרש דכפי הרב יד מלאכי ותמיהתו על הרבנים הנזכרים והנה מציב לו יד בכלל הרמב"ן כשאומר מאי קראה כמדובר. א"כ הדבר הקשה על הרמב"ן דכפי כללא דכייל לן איהו גופיה הדבר מוכרע מהסוגיא דקאמר אחד עשר סמנים נאמרו למשה מסיני שהוא הל"מ והעד על זה דקאמר מאי קראה דהיינו דבעי רמז וסמך לבד. א"כ מאי קאמר ברישא ויש לתמוה למה לא יזכירם וכו' ופירש בכתוב מה שפירש והכל בכלל התמיה ואח"כ בלשון אולי ע"פ נתפרש למשה וכו' אמרה ומה הלשון אומרת אולי לפי דברי הרב יד מלאכי. ועדיין יש לצדד בזה כאשר יראה המעיין. אלא מוכח דמהסוגיא לא מוכח מידי ויש לפרש בסוגיא דעל שמות הז' והמשקל קאמר דנאמרו למשה מסיני והדרשא דרב הונא ששאל מאי קראה וכו' היא דרשא אמיתית כדתרגמוה הרב באר שבע והרב חוות יאיר ואין קפידא בלשון מאי קראה אלא דהרמב"ן קשיא ליה בגוה דהכתוב יש לפרשו בדרך אחר ומסיק דאולי על פה נתפרש למשה וכו' וכונתו דנתפרש גם כן שהם י"א סמנים:
והיה מקום לומר דלמסקנת הרמב"ן שהכל נתפרש למשה וכו' חזר הדין שכונת הכתוב לפי האמת סמים קמא תרי וסמים בתרא חמש וקושטא דמילתא דהכתוב לימדנו דיהיו אחד עשר סמנים והכתוב מסכים אל הקבלה והל"מ באה לפרש הז' והמשקל ומינה דידעינן דכונת הכתוב לומר אחד עשר. אמנם ממ"ש הרמב"ן בסוף ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים וכו' מוכח דלפי האמת אין כונת הכתוב לומר שיהיו אחד עשר סמנים ודברי רז"ל אסמכתא בעלמא ואין פירוש אמיתות הכתוב כן ומעתה מ"ש בסוגיא אמר ר' יוחנן י"א סמנים נאמרו למשה מסיני הוא גם על מנין י"א ומ"ש מאי קראה הוי כאינך דבעי רמז ואסמכתא. ולכל הדברות ולכל האמירות נראה דנעלמו דברי הרמב"ן מהרבנים הנזכרים:
גם אשו"ר להרב יד מלאכי אות זכ"ר שאחר שהגדיל התימה על דברי הרב באר שבע הנתנין למעלה עוד הרבה לתמוה על הרב באר שבע ועל הרב חוות יאיר דקאמר דיפה כתב הרב באר שבע במה שהכריח די"א סמני הקטרת לאו הלכה למשה מסיני נינהו מדבעי שם רב הונא מאי קרא ואם איתא שהל"מ הם לא מצינו קרא להל"מ ועל זה תמה דכייל הרמב"ן ודעמיה דבדברים שאין להם עיקר מן התורה אומר מאי קראה כלומר רמז ואסמכתא וא"כ הגם די"א סמנים הל"מ לא תקשי קרא למה לי דהא קאמר מאי קראה ר"ל רמז ואסמכתא זהו תורף דבריו עיין שם באורך:
ואני הפעוט אומר דמשמע להו לרבנן סמוכי הרב חוות יאיר והרב באר שבע דהא דרשא גמורה היא דהכתוב לימדנו דהם אחד עשר סמנים דהרי כתיב סמים ברישא וסמים אח"כ וכמפורש בסוגיא ושקיל וטרי בש"ס להעמיד דברי רב הונא כמבואר בסוגיא ועל הרוב אינו מדקדק באסמכתא כמ"ש התוספות והכא נראה דקרא להכי הוא דאתא ללמדנו אחד עשר סמנים וכן נראה מדברי הסמ"ג עשין קס"ז דהיא דרשא גמורה. ולא חיישי לכלל הרמב"ן כי המדקדק בדברי הרמב"ן בספר המצות בשרש ראשון שכתב וז"ל וענין כזה בכמה מקומות בתלמוד נאמר על כלל האסמכתות בענינים שהם מד"ס ולשונם השגור ברמזים הוא מאי קראה וכו' עכ"ל בעיניו יראה דעל הרוב ידבר. מלבד מה שאמרו אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר חוץ וק"ו הכא שהרמב"ן דייק לומר דלשונם השגור ברמזים הוא מאי קראה ומוכח דכונתו על הרוב. ועוד משמע להו דכיון דאשכחן בש"ס דפריך על הל"מ מכתב כתיבן לא הול"ל מאי קראה. הגם שיש לדחות מ"מ אין כאן תימה. ולהכי מסקי הרבנים הנזכרים דשמות הז' ומשקל הסמנים הוא הל"מ אבל היותם אחד עשר כתוב בתורה ע"ש וראיתי לרבינו אליעזר ממיץ בספר יראים מצוה של"ד שכתב וסמני הקטורת כתובים בפירוש וכו' ומנין משקלם לא מצינו במקרא אלא שהיא הלכה למשה מסיני עכ"ל ומ"ש הרב וסמני הקטרת כתובים בפירוש נראה שכונתו דכתוב שהם אחד עשר. וקרובים דבריו לדברי הרבנים הנזכרים אלא שקיצר דשמות הז' סמים אינם כתובים:
ומכל הרבנים האחרונים הרב באר שבע והרב חו"י והרב יד מלאכי נעלם מעיני חכמתם ואשתמיט מינייהו מ"ש הרמב"ן בפירושו על התורה שהוא ז"ל הביא דברי רש"י בשם רבותנו דסמים קמא תרי וסמים בתרא חמש ועל זה כתב ויש לתמוה למה לא יזכירם הכתוב ואולי יאמר הכתוב וכו' סמים רבים ולא יקפיד רק באלה ד' וכו' ואולי על פה נתפרש למשה בסיני הסמים הנבחרים בזה וכל מעשה הקטרת וכו' ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים וכו' ע"ש שהאריך. וכפי דברי הרמב"ן הללו אתה הראת לדעת דגם היותם סך אחד עשר סמנים נאמר למשה רבינו דהכתוב אפשר להתפרש בפנים אחרים שכתב הרמב"ן והוא הפך דברי הרב באר שבע והרב חוות יאיר:
עוד זאת אדרש דכפי הרב יד מלאכי ותמיהתו על הרבנים הנזכרים והנה מציב לו יד בכלל הרמב"ן כשאומר מאי קראה כמדובר. א"כ הדבר הקשה על הרמב"ן דכפי כללא דכייל לן איהו גופיה הדבר מוכרע מהסוגיא דקאמר אחד עשר סמנים נאמרו למשה מסיני שהוא הל"מ והעד על זה דקאמר מאי קראה דהיינו דבעי רמז וסמך לבד. א"כ מאי קאמר ברישא ויש לתמוה למה לא יזכירם וכו' ופירש בכתוב מה שפירש והכל בכלל התמיה ואח"כ בלשון אולי ע"פ נתפרש למשה וכו' אמרה ומה הלשון אומרת אולי לפי דברי הרב יד מלאכי. ועדיין יש לצדד בזה כאשר יראה המעיין. אלא מוכח דמהסוגיא לא מוכח מידי ויש לפרש בסוגיא דעל שמות הז' והמשקל קאמר דנאמרו למשה מסיני והדרשא דרב הונא ששאל מאי קראה וכו' היא דרשא אמיתית כדתרגמוה הרב באר שבע והרב חוות יאיר ואין קפידא בלשון מאי קראה אלא דהרמב"ן קשיא ליה בגוה דהכתוב יש לפרשו בדרך אחר ומסיק דאולי על פה נתפרש למשה וכו' וכונתו דנתפרש גם כן שהם י"א סמנים:
והיה מקום לומר דלמסקנת הרמב"ן שהכל נתפרש למשה וכו' חזר הדין שכונת הכתוב לפי האמת סמים קמא תרי וסמים בתרא חמש וקושטא דמילתא דהכתוב לימדנו דיהיו אחד עשר סמנים והכתוב מסכים אל הקבלה והל"מ באה לפרש הז' והמשקל ומינה דידעינן דכונת הכתוב לומר אחד עשר. אמנם ממ"ש הרמב"ן בסוף ויתכן עוד כי לשון סמים ובשמים וכו' מוכח דלפי האמת אין כונת הכתוב לומר שיהיו אחד עשר סמנים ודברי רז"ל אסמכתא בעלמא ואין פירוש אמיתות הכתוב כן ומעתה מ"ש בסוגיא אמר ר' יוחנן י"א סמנים נאמרו למשה מסיני הוא גם על מנין י"א ומ"ש מאי קראה הוי כאינך דבעי רמז ואסמכתא. ולכל הדברות ולכל האמירות נראה דנעלמו דברי הרמב"ן מהרבנים הנזכרים:
22
כ״גכג. הלכה כרב באיסורי. כתב הרב כנסת הגדולה בתשובות הנדפסות חדשות מעתה בחלק י"ד סימן פ"ד דסבר הרי"ף דלא נאמר כלל זה אלא כשדברי רב או שמואל מבוררים מה כונתם אבל אם דבריהם מסופקים ולחד פירושא לא פליג עליה דשמואל או אפילו דפליג עליה דשמואל אין הלכה כרב מחמת כלל אחר אע"ג דאפשר לפרש דברי רב דפליג עם שמואל ואין כלל אחר מנגד לסברתו אין כלל זה אמור עכ"ל וטעמו ונימוקו עמו. אלא דהוא בא לתרץ קושית הר"ן על הרי"ף. מכלל דהר"ן אין דעתו נוחה בכלל זה. ומ"ש רבינו ישעיה הראשון בספר המכריע סימן ח' דכי פליגי בדעת רב לא מצינן למדחי מילתא דשמואל משום מילתא דרב דהא לא ידעינן בבירור היכי קאמר רב ע"ש והביאו הרב יד מלאכי אות קנ"א ואייתיה בידי"ה מהש"ס ומהרא"ש ע"ש הוא סמך לדברי הרב כנה"ג ועמ"ש המש"ל פ"ז דכלים דין י"ב אבל יש לחלק. ועמ"ש הרב יד מלאכי אות תק"ח ע"ש באורך וברוחב:
23
כ״דכד. הבדלה. למ"ד הבדלה דרבנן נשים נמי חייבות מדרבנן כ"כ הרב פרי חדש בליקוטי א"ח סימן רצ"ו והרב לשון למודים והרב מהר"י עייאש:
ודע דלדידן דקי"ל כמרן בש"ע ומה גם אם הוא דעת הרמב"ם נשים חייבות בהבדלה מדאורייתא כמו שנראה מדברי הרמב"ם ומדברי מרן בש"ע הגם שבבית יוסף סימן רצ"ו לא הזכיר סברת הרמב"ם וכמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף שם:
ודע דלדידן דקי"ל כמרן בש"ע ומה גם אם הוא דעת הרמב"ם נשים חייבות בהבדלה מדאורייתא כמו שנראה מדברי הרמב"ם ומדברי מרן בש"ע הגם שבבית יוסף סימן רצ"ו לא הזכיר סברת הרמב"ם וכמ"ש בעניותי בספר הקטן ברכי יוסף שם:
24
כ״הכה. הודאה. אמרינן בעלמא הודאת בעל דין כמאה עדים דמי והוכיח הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש דת סימן יו"ד שהוא דאורייתא ע"ש וכתב הרב מהר"י עייאש בע"ד שזה פשוט מאד בעיניו ע"ש:
25
כ״וכו. הודאה. אי הקנאה היא ואי מהניא בבריא ואי מהניא הגם דידעינן דלא היה חפץ זה של המקבלים כל זה יש מחלקת גדול ומבוכה בין האחרונים והראשונים כמ"ש הרב נחלה ליהושע באורך בתשובות סימן י"ב והרב בני יעקב דף צ"ח:
26
כ״זזך. הודה שלולב אחד הוא של פלוני. נסתפק הרב מהר"י אלפאנדארי במוצל מאש סימן הנזכר אם יצא י"ח ונטה לומר דיצא י"ח ושוב נסתפק אם אח"כ פלוני הנזכר צריך שיקנהו או די שיודה שהלולב הוא ממריה קמא והרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרא דארעא אות נ"ג כתב דפשיטא ליה תרוייהו דמהני ע"ש באורך ואני תמיה על הרב מהר"י אלפאנדארי ועל הרב מהר"י עייאש דלא זכרו כמה מחלוקות של ראשונים דסריכי וסביכי בזה ומאי פשיטותיה דמהר"י עייאש כאשר לפנים האר"ש יסדתי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן מ' ע"ש להקשות על הרב מהר"י אלפנדארי ע"ש באורך:
27
כ״חכח. הבחנה. כתב הרדב"ז ח"ב סימן רס"ד משם התוספות דהבחנת זרע מדרבנן אך פשט לשון הרמב"ם דהוי מן התורה ע"ש ויש להעיר על הרב ארעא דרבנן אות קצ"ג שכתב בפשיטות משם הרמב"ם פי"א דגרושין דאיסור הבחנה הוא גזרה דרבנן והרי מ"ש שם הרמב"ם הוא וגזרת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לילד ואפילו נתגרשה או נתאלמנה מן האירוסין צריכה להמתין תשעים יום עכ"ל ופשט דבריו דגזרת חכמים דאפילו לאשה שאינה ראויה לילד וכו' אך בראויה לילד הוא מדאורייתא וכמ"ש הרדב"ז. ואיך הרב הנזכר מייתי משם הרמב"ם איפכא ותו אישתמיטיתיה תשובת הרדב"ז הנזכרת ותשובת שבות יעקב ח"א סימן צ"ז דנחלקו שם הרב המחבר עם גדול אחד בזה דהגדול סבר דהבחנה מדאורייתא. והוא ז"ל סבר דהוי דרבנן. ואני בעניי הארכתי בענין זה בספר הקטן ברכי יוסף א"ה סימן י"ג ע"ש באריכות בס"ד. אחר זמן נדפס ספר הבהיר קהלת יעקב ובתוספת דרבנן אות ק"ג הביא תשובת הרדב"ז ע"ש:
28
כ״טכט. התרת נדר איסור. דאין מתירין נסתפק הרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרא דארעא מהדורא בתרא אות י"ט אם אין מתירין מדאורייתא או מדרבנן וכתב וז"ל ומהא דקי"ל דאם התירוהו מותר בדיעבד רוב הפוסקים אין להביא ראיה דהוא דרבנן דאם הוא מן התורה אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד דהא ליתא דאע"ג דקי"ל כרבא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני מ"מ כתבו התוספות שם בתמורה דכשנשבע שהוא בדא את האסור מודה רבא דמהני ולכן בנשבע שלא למכור ועבר ומכר מעשיו קיימים וכו' וא"כ ה"נ בעבר והתיר נדר של איסור והיה מותר דומיא דעובר על השבועה וכו' ומיהו מסתברא דהוא איסור תורה וכו' עכ"ל ועם האדון הסליחה דמ"ש התוספות בתמורה דאם נשבע שלא לגרש וגרש הגרושין הוא דהוו גרושין אבל השבועה עבר ואיסורא עבד. אבל הכא ההתרה היא התרה ואי אמרת דאין חילוק בדאורייתא בין לכתחילה לדיעבד אינה התרה. וליכא הכא מעשה דליהני או לא דהיינו פלוגתא דאביי ורבא אף דעבד איסורא. ולא קרב זה אל זה כמבואר בא"ר לח"י רוא"י:
29
ל׳ל. הפקר. אי שרי להפקיר בשבת מוכח משבת דף קכ"ז דשרי להפקיר בשבת וכן כתב הרב עבודת הגרשוני בפשיטות מסוגיא הנזכרת והוי הפך הרב פרי חדש סימן תל"ד דכתב דאסור להפקיר בשבת והרב שער המלך הלכות לולב דף צ"ו הביא מדברי הריטב"א בחידושיו כ"י דאסור להפקיר בשבת כמ"ש הרב פרי חדש ונדחק לפרש דבריו ע"ש:
30
ל״אלא. הערמה. אימתי צורבא מרבנן שריותא גביה להערים ואימתי אסיר עיקר זה עומד עליו ומבאר"ו הרב הגדול הרדב"ז בתשובותיו חדשות מעתה הנדפסות בפיורדא בסימן תקכ"ז ועיין שם בסימן תנ"ג:
31
ל״בלב. הוא עשה שלא כהוגן וכו'. כתובות דף פ"ה. ובמציעא דף כ"א גבי מארי בר איסק הכי דאיננא לך ולאלימי דחברך ועמ"ש בחלק ד' מהתשב"ץ טור א' סימן כ"ט. ועמ"ש הרשב"א בתשובות תולדות אדם סימן קמ"ח וכנה"ג ח"מ מהדורא בתרא סימן ט"ו ועיין בשו"ת הריב"ש סימן שצ"ט:
32
ל״גלג. היא הנותנת. פירוש לשון זה עיין בתוספות סוטה דף ז' ולהרב ישעיה באסאן בתשובותיו הנקראות לחמי תודה סימן כ"ו שהאריך בפירוש מ"ש היא הנותנת והחילוק שיש לדעת התוספות ועמ"ש הרב דבר שמואל סימן...:
33
ל״דלד. הרחק מן הכיעור. כתבו הגהות מיימוניות פ"י דגרושין דאסורא ליכא ועיין מ"ש הרב כנסת הגדולה א"ה סימן י"ב ומ"ש האחרונים ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף שם בא"ה סימן י"ב בס"ד ע"ש:
34
ל״הלה. הכי גרסינן כשכותב רש"י או ל"ג. כלל בזה עיין בספר שתי הלחם תשובות להרב מהר"ם חאגי"ז סימן ל"ו ושם עמד על לשון רש"י במציעא דף י"ו ירמיה ברי גרסינן ועמ"ש מהר"ם דאנון בכלליו כ"י:
35
ל״ולו. ההוא סבא. כתבו התוספות פ"ק דחולין יש מפרשים כל מקום שמזכיר ההוא סבא הוא אליהו זכור לטוב ואי אפשר לומר כן בעובדא דרשב"י ע"ש והדבר פשוט דכי קאמר ההוא סבא ומזכיר אליהו ז"ל יצא מכלל זה ולא קשה ליש מפרשים דהמפרשים לא כיוונו לפרש אלא במקום שלא נזכר אלא ההוא סבא לחוד. ושוב ראיתי שכן כתב הרב מהרש"א בגופי הלכות אות קס"ו וע"ש מה שצדד והאריך בזה ועמ"ש בעניותי על זה בשבת דף ל"ד ע"ש:
36
ל״זלז. הלכתא. כתב הרמב"ן בחידושי בתרא על דף קמ"ו ד"ה סבלונות וז"ל האי דאמרה בלשון הלכתא לאו משום דאית ביה פלוגתא אלא ארחא דתלמודא בהכי עכ"ל ועיין שם בסוגיא:
37
ל״חלח. הלכה אינה עוקרת המקרא מכל וכל. וזו אחת מן התמיהות אשר תמה רבינו הגדול הרב משנה למלך פ"א דחמץ סוף דין מ' על הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג הלכות חמץ שכתב דאכילה כל דהוא משמע ואע"ג דאינו חייב כרת או קרבן אלא בכזית שאני התם דאתא הלכתא ואפיקתיה ממשמעותיה אבל לאיסורא כדקאי קאי וכו' ע"ש ותמה הרב משנה למלך דהא תינח במצות לא תעשה דכי אתא הלכתא לא עקריה לקרא מכל וכל ממשמעותיה דהא כי אסר רחמנא בכל שהוא אסר אך במצוות עשה אי אמרת דאכילה אפילו כל שהוא במשמע א"כ כי אתא הלכתא עקריה לקרא מכל וכל דהא האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום עכ"ל ולפום ריהטא צריך להבין דברי הרב מש"ל דמהיכא פשיטא ליה דבמ"ע האוכל פחות מכשיעור לא עשה ולא כלום ולא לימדנו במה כחו להשיג על הרא"ם. ולימא מר דהרא"ם סבר דאם במ"ע אכל פחות מכשיעור עשה קצת מצוה וכשם דבאיסורין האוכל חצי שיעור עביד איסורא הגם דפטור מעונש כן הוא במצוה אוכל חצי שיעור קצת מצוה קעביד:
ויראה דהרב מש"ל מיירי דעל הרוב איש זה האוכל במ"ע פחות מכשיעור מצוי אצלו לקיים מצותו ולאכול כזית ובשאט בנפש או מהתרשלותו אכיל חצי שיעור לבד. וזה ודאי לא עשה כלום וביטל מ"ע וגדול עונו מנשוא ומזה מקשה הרב מש"ל דהלכתא במ"ע עקריה לקרא מכל וכל. אמנם כאשר יהיה האופן דאין בידו לאכול כזית כגון דנמצא בעיר גוים שבא שם ערב פסח ואי אפשר בעולם לצאת י"ח וע"פ הנס נמצא אצלו חצי זית מצה מסתברא דיאכל אותו בליל פסח וזכות הוא לו וכבר אמרו דחצי שיעור באיסורין אסור וגמירי מרובה מדה טובה ובזה מודה הרב מש"ל אך אין לומר דיתקיים משמעותיה דקרא במציאות זה דהוא מציאות רחוק וסבר הרב מש"ל דלא ניתן ליאמר ע"ד דאמרינן בדאי לא איירי קרא ואמרו פרק הזהב אכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי וק"ו דאין לאוקומיה קרא בהכי דהוא מציאות רחוק הרבה דכל אדם מישראל לפני דלפני עביד טצדקי לקיים מצותו ואין לנו לומר דיתקיים הכתוב בענין רחוק וזר כזה אשר שמים לא זכ"ו לאיש הזה ועל הרוב פשע בדבר ובכי הא לא מיירי קרא כן נראה לדעתי הקצרה ודע כי רב אחאי גאון הרב המופלא חסידא קדישא תפארת ישראל י"ט ראשון דאורייתא נר"ו בספר הבהיר קהלת יעקב דף מ"א תפס הדברים כפשטן ואני בעניי הנראה בעיני כתבתי:
וזה שנים רבות בקרב ימים שנדפס ספר שונה הלכות נראה בעליל לאיש אחד. אך אם יום או יומים היה בידי ובו בפרק ראיתי להרב דמקהא אקהיתא על דברי הרב מש"ל ומשם רבו הליץ בעד הרא"ם והקשה מסוגית סוכה כדפנות וה"ה הקשה מהרא"ם גבי פרה בב' שערות אדומים. ובו בפרק אני אמרתי בחפזי דקושית הרב מש"ל דהכא ההלכה קיימה דאכילה כל דהו ואוקמה אאיסורא והיה בהני"ח הנחה סוברת דהרא"ם גופיה כתב כן היינו דמקשה דא"כ ההלכה עקרא קרא מכל וכל במ"ע. אבל בהנך ההלכה גילתה דכך פירוש הכתוב הפך ממאי דס"ד ולא שמה עקירה. ועוד הרגשתי דהרב מש"ל מקשה על הרא"ם ומאי מקשה הרב הנזכר מהרא"ם והיה לזכרון בעלמא דצריך לראות דברי הספר הנזכר:
ויראה דהרב מש"ל מיירי דעל הרוב איש זה האוכל במ"ע פחות מכשיעור מצוי אצלו לקיים מצותו ולאכול כזית ובשאט בנפש או מהתרשלותו אכיל חצי שיעור לבד. וזה ודאי לא עשה כלום וביטל מ"ע וגדול עונו מנשוא ומזה מקשה הרב מש"ל דהלכתא במ"ע עקריה לקרא מכל וכל. אמנם כאשר יהיה האופן דאין בידו לאכול כזית כגון דנמצא בעיר גוים שבא שם ערב פסח ואי אפשר בעולם לצאת י"ח וע"פ הנס נמצא אצלו חצי זית מצה מסתברא דיאכל אותו בליל פסח וזכות הוא לו וכבר אמרו דחצי שיעור באיסורין אסור וגמירי מרובה מדה טובה ובזה מודה הרב מש"ל אך אין לומר דיתקיים משמעותיה דקרא במציאות זה דהוא מציאות רחוק וסבר הרב מש"ל דלא ניתן ליאמר ע"ד דאמרינן בדאי לא איירי קרא ואמרו פרק הזהב אכפל תנא לאשמועינן גברא ערטילאי וק"ו דאין לאוקומיה קרא בהכי דהוא מציאות רחוק הרבה דכל אדם מישראל לפני דלפני עביד טצדקי לקיים מצותו ואין לנו לומר דיתקיים הכתוב בענין רחוק וזר כזה אשר שמים לא זכ"ו לאיש הזה ועל הרוב פשע בדבר ובכי הא לא מיירי קרא כן נראה לדעתי הקצרה ודע כי רב אחאי גאון הרב המופלא חסידא קדישא תפארת ישראל י"ט ראשון דאורייתא נר"ו בספר הבהיר קהלת יעקב דף מ"א תפס הדברים כפשטן ואני בעניי הנראה בעיני כתבתי:
וזה שנים רבות בקרב ימים שנדפס ספר שונה הלכות נראה בעליל לאיש אחד. אך אם יום או יומים היה בידי ובו בפרק ראיתי להרב דמקהא אקהיתא על דברי הרב מש"ל ומשם רבו הליץ בעד הרא"ם והקשה מסוגית סוכה כדפנות וה"ה הקשה מהרא"ם גבי פרה בב' שערות אדומים. ובו בפרק אני אמרתי בחפזי דקושית הרב מש"ל דהכא ההלכה קיימה דאכילה כל דהו ואוקמה אאיסורא והיה בהני"ח הנחה סוברת דהרא"ם גופיה כתב כן היינו דמקשה דא"כ ההלכה עקרא קרא מכל וכל במ"ע. אבל בהנך ההלכה גילתה דכך פירוש הכתוב הפך ממאי דס"ד ולא שמה עקירה. ועוד הרגשתי דהרב מש"ל מקשה על הרא"ם ומאי מקשה הרב הנזכר מהרא"ם והיה לזכרון בעלמא דצריך לראות דברי הספר הנזכר:
38
ל״טטל. הא בתחילה הא בסוף. פ"ק דערכין דף ו' תני חדא גוי שהתנדב נדבה לבדק הבית מקבלים ממנו ותניא אידך אין מקבלים א"ר אילא א"ר יוחנן ל"ק הא בתחילה הא בסוף. ולדעת הרמב"ם פ"ח דמתנות עניים פירוש הא לכתחילה הא בדיעבד. כמ"ש מרן בכסף משנה שם. והוא פירוש מחודש בלשון הא בתחילה הא בסוף. אך רבינו גרשון מאור הגולה בפירושו כ"י ורש"י לא פירשו כן כמו שיראה הרואה בפירוש רש"י דפירש כפשט הא בתחילה הא בסוף דאמרינן בעלמא ע"ש:
39
מ׳מ. היכא דתני תרי או תלת מילי ותלמודא קעביד צריכותא עלייהו. אלמא דסבר תנא דלא נילף חד מחבריה אי איכא לאפלוגי בינייהו. כן כתב הגאון מהר"ר איסרלן זלה"ה בספר תרומת הדשן סימן ר"ז ע"ש:
40
מ״אמא. הקש. כתב הליכות עולם משם רש"י דאין אדם דן הקש מעצמו אלא אם כן קבלו מרבו דדוקא ק"ו יכול אדם לדון מעצמו ושהתוספות חלקו עליו דכל המדות אדם דן מעצמו חוץ מגזרה שוה ע"ש ושרש הדברים בסוכה דף ל"א. אמנם הרב יבין שמועה כתב דמעולם לא כתב כן רש"י אלא לדעת ר' יהודה אבל לרבנן אדם דן כל המדות מעצמו חוץ מג"ש וקי"ל כרבנן ולא הו"ל להליכות עולם לכתוב כן בשם רש"י דרש"י לא אמרה לפי דעת רבנן וידוע דהלכה כרבנן ע"ש דף מ"ד. ומה שתמה הרב כפות תמרים על הרב יבין שמועה דאיך בזה תירץ לקושיית התוספות דהן לו יהי דרש"י אליבא דר' יהודה אמרה הם הקשו מר' יהודה עיין בדברי התוספות והרב כפות תמרים. עמ"ש הרב קהלת יעקב בחלק לשון חכמים סימן צ"ח דף קכ"ג ע"ד שתמה על מר זקנו הרב בזה. תימא על תמיהתו דהרב יבין שמועה לא אתא לתרוצי קושיית התוספות אלא כונתו להקשות להרב הליכות עולם שכתב זה משם רש"י כנראה דהכי הוא קושטא דמילתא ולפי האמת רש"י אינו סובר כן דרש"י לר' יהודה דוקא קאמר ולא לרבנן ואנן קי"ל כרבנן ויותר מזה כתבתי בעניותי בספר הקטן שער יוסף סוף דף ע"א ע"ש. ושם תראה שהבאתי משם מהר"ם ן' חביב דסבר רש"י דמודה ר' יהודה בהקש דמוכח ומופנה דאדם מקיש מעצמו ע"ש. הגם הלום אגב רהטאי ראיתי בספר זכרון יעקב להרב מהר"ר יעקב ברלין ז"ל פרשת אמור שכתב כן בשם חבירו הרב הגדול מהר"ר יוסף אב"ד אנשבך ז"ל דרש"י מודה דגם ר' יהודה סובר דהקש כשהוא מוכיח ומופנה מקיש מעצמו והביא ראיה לזה ע"ש. ושם ראיתי שכתב הרב המחבר לתרץ קושיית התוספות דרש"י לר' יהודה אמרה וכו' אך צירף לזה תירוץ חבירו עיין בדבריו ודוק הטב:
41
מ״במב. הלכה כר' יוסי מחבירו ולא מחביריו. הני מילי היכא דחביריו קיימי בחדא שיטה אבל היכא דחד אוסר וחד מתיר אע"ג דשוין לומר דאין לחלק לא מפני זה נאמר דאין הלכה כר' יוסי לגבי תרוייהו ואף שכתב הגאון מהר"י קולון דתרי תנאי או אמוראי או פוסקי הלכות אשר בחלקו"ת ישיתו טעמיהם צרו"ף יצרפ"ו בשבת התם דקיימי בחדא שיטה אלא שטעמיהם חלוקים אבל אי לא קיימי בחד שיטה אעפ"י שהטעמים שוים אין מצטרפין. כ"כ הרב כנה"ג בספר בעי חיי והוא מתשובת הרב ז"ל הנדפס מחדש בשו"ת י"ד סימן קמ"ח דף צ"ה ע"ד:
וכיוצא בזה כתב הרב ז"ל גופיה בכנסת הגדולה ח"מ סימן רצ"ב הגהת בית יוסף אות כ"ד וז"ל ואפשר לי לומר דלא אמרינן אין הלכה כראב"י היכא דחולק עם רבים למ"ד אלא דוקא כשהרבים עומדים בסברא אחת אבל היכא דהרבים הם חלוקים בסברתם כל חד וחד יחיד אצל ראב"י עכ"ל. ולכאורה אפשר להביא ראיה לכלל זה מדברי הרב המגיד פי"ח דשבת דין י"א וז"ל חרס כדי לקבל בו במשנה ג' מחלוקיות ר' יהודה ור' מאיר ור' יוסי ופסק כר' יוסי שידוע שהלכה כמותו אצל כל אחד מאלו עכ"ל הרי שכל דהחולקים אינם בסברא אחת קי"ל ככללין:
וכזה ראיתי להרב משנה למלך ולהרב פרי חדש בהגהותיו הלכות עבדים פ"ג דין י"ד דאיכא פלוגתא בענין הענקה דר"ש ור"מ ור' יהודה ופסק הרמב"ם כר' יהודה וכתב מרן בכ"מ ופסק כר"י דהו"ל ר"ש ור"י תרי לגבי ר"מ דלתרוייהו בעי טפי מט"ו. ולענין חמשים דאמר ר"ש הו"ל ר"מ ור"י תרי לגבי דר"ש. וכתב עליו הרב מש"ל ולא ידעתי למאי אצטריכא ליה טעם זה דהא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש וכדאיתא פרק מי שהוציאוהו וכו' ע"ש וכך הם דברי הרב פרי חדש בהגהותיו להרמב"ם במים חיים ע"ש. ולמדנו שדעת הרב מש"ל והרב פר"ח דצריך שיהיו בסברא אחת החולקים כמ"ש הרב כנה"ג:
והכי משמע ממ"ש בש"ס פרק מי שהוציאוהו דף מ"ז ע"א דמייתי משנת המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת דפליגי ר' יהודה ור"מ ור"ש ור' יוסי והתם פסק כר"ש ופריך והאמרת ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה ופירש"י ור' יוסי נמי פליג אלא חד מינייהו נקט. ומוכח דגם בכי האי גוונא איתיה לכללין ומוכרח דהיינו טעמא דהחולקים אינם בסברא אחת ובכי האי גוונא אזלינן בתר כללין והיינו כדעת הרב כנה"ג והרב משנה למלך והרב פר"ח וכדמוכח מדברי הרב המגיד הנזכרים ודוק הטב. ועיין מה שכתבתי בעניותי לקמן סדר המערכה הלזו אות ס"ו בס"ד ע"ש:
וכיוצא בזה כתב הרב ז"ל גופיה בכנסת הגדולה ח"מ סימן רצ"ב הגהת בית יוסף אות כ"ד וז"ל ואפשר לי לומר דלא אמרינן אין הלכה כראב"י היכא דחולק עם רבים למ"ד אלא דוקא כשהרבים עומדים בסברא אחת אבל היכא דהרבים הם חלוקים בסברתם כל חד וחד יחיד אצל ראב"י עכ"ל. ולכאורה אפשר להביא ראיה לכלל זה מדברי הרב המגיד פי"ח דשבת דין י"א וז"ל חרס כדי לקבל בו במשנה ג' מחלוקיות ר' יהודה ור' מאיר ור' יוסי ופסק כר' יוסי שידוע שהלכה כמותו אצל כל אחד מאלו עכ"ל הרי שכל דהחולקים אינם בסברא אחת קי"ל ככללין:
וכזה ראיתי להרב משנה למלך ולהרב פרי חדש בהגהותיו הלכות עבדים פ"ג דין י"ד דאיכא פלוגתא בענין הענקה דר"ש ור"מ ור' יהודה ופסק הרמב"ם כר' יהודה וכתב מרן בכ"מ ופסק כר"י דהו"ל ר"ש ור"י תרי לגבי ר"מ דלתרוייהו בעי טפי מט"ו. ולענין חמשים דאמר ר"ש הו"ל ר"מ ור"י תרי לגבי דר"ש. וכתב עליו הרב מש"ל ולא ידעתי למאי אצטריכא ליה טעם זה דהא קי"ל הלכה כר"י לגבי ר"מ ור"ש וכדאיתא פרק מי שהוציאוהו וכו' ע"ש וכך הם דברי הרב פרי חדש בהגהותיו להרמב"ם במים חיים ע"ש. ולמדנו שדעת הרב מש"ל והרב פר"ח דצריך שיהיו בסברא אחת החולקים כמ"ש הרב כנה"ג:
והכי משמע ממ"ש בש"ס פרק מי שהוציאוהו דף מ"ז ע"א דמייתי משנת המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת דפליגי ר' יהודה ור"מ ור"ש ור' יוסי והתם פסק כר"ש ופריך והאמרת ר"ש ור' יהודה הלכה כר' יהודה ופירש"י ור' יוסי נמי פליג אלא חד מינייהו נקט. ומוכח דגם בכי האי גוונא איתיה לכללין ומוכרח דהיינו טעמא דהחולקים אינם בסברא אחת ובכי האי גוונא אזלינן בתר כללין והיינו כדעת הרב כנה"ג והרב משנה למלך והרב פר"ח וכדמוכח מדברי הרב המגיד הנזכרים ודוק הטב. ועיין מה שכתבתי בעניותי לקמן סדר המערכה הלזו אות ס"ו בס"ד ע"ש:
42
מ״גמג. היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. הכי מסיק פרק מי שהוציאוהו שם דהני כללי דהתם אינם בכל התורה וזמנין דפסקינן הפך הכלל כי הכללים אינם אלא על הסתם. ומסיק התם דהני כללי כייל ר' יוחנן אבל רב לית ליה הני כללי מכח דאצטריך לפסוק הלכה במידי דכפי הכלל נודע דכן הלכה ש"מ דלית ליה הני כללי. ובזה האחרונים מקשים מכמה דוכתי דר' יוחנן פוסק הלכה כחד תנא דכבר הלכה כמותו כפי הכללים ומתרצים ואני בע"ד כתבתי במ"א ועמ"ש גופיה הלכות אות זק"ן ודוק:
וראיתי לרבינו מהר"י רוזאניס ז"ל בספרו הנורא משנה למלך פ"ג דעבדים דין י"ד שכתב וז"ל ואע"ג דמשמע בגמרא דרב פליג אהני כללי פשיטא דהלכה כר' יוחנן דהא קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"כ רש"י בדף מ"ז דהלכה כר' יוחנן דאיתנהו להני כללי וכ"פ כל בעלי הכללים וכו' עכ"ל וקצת יש להרגיש על הרב ז"ל אמאי לא כתב דהרי"ף והרא"ש מייתו הני כללי וכתבו דאע"ג דרב לית ליה הני כללי הלכה כר' יוחנן ע"ש והגם דהרב כתב זה ועשה הצעה זו כדי להקשות על דברי רש"י בחומש כמו שסיים אחר זה ע"ש משו"ה מייתו דברי רש"י בדף מ"ז מ"מ השתא דאכפל תנא לומר וכ"פ כל בעלי הכללים הול"ל דכן פסקו הרי"ף והרא"ש:
ודע דכפי הצעת השמועה פרק מי שהוציאוהו הוקשה לי בימי חרפי מקדמוני על איזה מחלקת מתנאים אשר קראו בשמותם בכללים אלו ואתמר בש"ס דרב פסק הפך הכלל והרמב"ם וסיעתיה פסקו כדברי רב והרב המגיד או מרן אורויי הוא דקמורו דהכי פסקו בש"ס ואנכי העירותיהו דהא דאתמר בש"ס הוא משמיה דרב ואימא דרב פסק הכי משום דלית ליה הני כללי. אמנם אנן בדידן דקי"ל כרבי יוחנן דסבר הני כללי הו"ל למפסק כפי הכלל שלא כדברי רב. ואתנח לי בעניותי דמאחר דמסיק התם פרק מי שהוציאוהו דהני כללי ליתנהו אלא מסתמא וכמה דוכתי ר' יוחנן עצמו פוסק נגד הכלל וכמו שאמרו בש"ס היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. א"כ הכא במילתא דרב פסק נגד הכלל לא שבקינן פשיטותיה דרב דאפשר דגם ר' יוחנן יפסוק הכי ככל אותם המקומות שפסק נגד הכלל ומשו"ה פסקינן כרב. ותו דהש"ס דמייתי הא דרב אם איתא דלדידן דקי"ל כרבי יוחנן אין הדין כן הו"ל להש"ס לאחויי במחוג דלא קי"ל כרב בהא משום דהוא לא סבר הני כללי והשתא דחזינן דהש"ס מייתי לדרב ושתיק משתק מורה ובא דהש"ס מסכים הולך בהא דפסיק רב והכי נקיטינן:
ואחר זמן באו לידי חידושי הריטב"א לעירובין וראיתי לו ז"ל שכתב על דף מ"ז ע"ב וז"ל ומיהו אנן כיון דקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן סמכינן אהני כללי כל היכא דלא פסקו בתראי הלכתא דלא כוותייהו ואפ"ה במאי דפסק רב לעיל הלכה כרבי שמעון לא דחינן להו דאפשר דמודה בהו ר' יוחנן דהיכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר וכדקמשני לעיל כדס"ד דרב אית ליה הני כללי עכ"ל עלץ לבי שזכיתי לכוין לדעת רבינו ז"ל. והרב הוסיף לתת טעם בהנהו דהתם מצד דהלכה כמקל בעירוב ע"ש ועמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר הלקוטות שנדפס חדש ממש דף כ"ח ע"ב:
וראיתי לרבינו מהר"י רוזאניס ז"ל בספרו הנורא משנה למלך פ"ג דעבדים דין י"ד שכתב וז"ל ואע"ג דמשמע בגמרא דרב פליג אהני כללי פשיטא דהלכה כר' יוחנן דהא קי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן וכ"כ רש"י בדף מ"ז דהלכה כר' יוחנן דאיתנהו להני כללי וכ"פ כל בעלי הכללים וכו' עכ"ל וקצת יש להרגיש על הרב ז"ל אמאי לא כתב דהרי"ף והרא"ש מייתו הני כללי וכתבו דאע"ג דרב לית ליה הני כללי הלכה כר' יוחנן ע"ש והגם דהרב כתב זה ועשה הצעה זו כדי להקשות על דברי רש"י בחומש כמו שסיים אחר זה ע"ש משו"ה מייתו דברי רש"י בדף מ"ז מ"מ השתא דאכפל תנא לומר וכ"פ כל בעלי הכללים הול"ל דכן פסקו הרי"ף והרא"ש:
ודע דכפי הצעת השמועה פרק מי שהוציאוהו הוקשה לי בימי חרפי מקדמוני על איזה מחלקת מתנאים אשר קראו בשמותם בכללים אלו ואתמר בש"ס דרב פסק הפך הכלל והרמב"ם וסיעתיה פסקו כדברי רב והרב המגיד או מרן אורויי הוא דקמורו דהכי פסקו בש"ס ואנכי העירותיהו דהא דאתמר בש"ס הוא משמיה דרב ואימא דרב פסק הכי משום דלית ליה הני כללי. אמנם אנן בדידן דקי"ל כרבי יוחנן דסבר הני כללי הו"ל למפסק כפי הכלל שלא כדברי רב. ואתנח לי בעניותי דמאחר דמסיק התם פרק מי שהוציאוהו דהני כללי ליתנהו אלא מסתמא וכמה דוכתי ר' יוחנן עצמו פוסק נגד הכלל וכמו שאמרו בש"ס היכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר. א"כ הכא במילתא דרב פסק נגד הכלל לא שבקינן פשיטותיה דרב דאפשר דגם ר' יוחנן יפסוק הכי ככל אותם המקומות שפסק נגד הכלל ומשו"ה פסקינן כרב. ותו דהש"ס דמייתי הא דרב אם איתא דלדידן דקי"ל כרבי יוחנן אין הדין כן הו"ל להש"ס לאחויי במחוג דלא קי"ל כרב בהא משום דהוא לא סבר הני כללי והשתא דחזינן דהש"ס מייתי לדרב ושתיק משתק מורה ובא דהש"ס מסכים הולך בהא דפסיק רב והכי נקיטינן:
ואחר זמן באו לידי חידושי הריטב"א לעירובין וראיתי לו ז"ל שכתב על דף מ"ז ע"ב וז"ל ומיהו אנן כיון דקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן סמכינן אהני כללי כל היכא דלא פסקו בתראי הלכתא דלא כוותייהו ואפ"ה במאי דפסק רב לעיל הלכה כרבי שמעון לא דחינן להו דאפשר דמודה בהו ר' יוחנן דהיכא דאתמר אתמר היכא דלא אתמר לא אתמר וכדקמשני לעיל כדס"ד דרב אית ליה הני כללי עכ"ל עלץ לבי שזכיתי לכוין לדעת רבינו ז"ל. והרב הוסיף לתת טעם בהנהו דהתם מצד דהלכה כמקל בעירוב ע"ש ועמ"ש הרמב"ן ז"ל בספר הלקוטות שנדפס חדש ממש דף כ"ח ע"ב:
43
מ״דמד. הלכה כר' יוסי. הסמ"ג עשין ע"ד דף קנ"ד ע"ד כתב דנראה דהרמב"ם גריס פרק מי שהוציאוהו הלכה כר' יוסי מחבריו וכתב וז"ל וקשה לי על אותה גירסא שהרי פרק פסולי המוקדשין על מחלקת רבי יוסי וחכמים פוסק שם שאין הלכה כר' יוסי ומקשה סתם התלמוד פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים עכ"ל. ולפום ריהטא נראה ליישב קושיית הסמ"ג על הרמב"ם דהתם בבכורות דף ל"ז הכי אתמר אמר רב חננאל אמר רב אין הלכה כרבי יוסי פשיטא יחיד ורבים וכו' וידוע דמסיק פרק מי שהוציאוהו דרב לית ליה הני כללי דרבי יוחנן דרבי יהודה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי וכו' ומסתמא לית ליה הלכה כר' יוסי מחבריו ולסברא דרב דלית ליה הני כללי פריך דאמאי אצטריך רב אין הלכה כרבי יוסי פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים דלדידיה דלית ליה הני כללי ודאי הלכה כרבים ומשני מהו דתימא נמוקו עמו ומסתבר טעמיה ונפסוק כמותו קמ"ל דהכא לא מסתבר טעמיה אבל לדידן דקי"ל כללי דכייל ר' יוחנן פרק מי שהוציאוהו ה"ה נמי דהלכה כר' יוסי מחבריו:
וחזה הוית להרב כנסת הגדולה בכללי התלמוד אות ד' שהקשה על דברי הסמ"ג מפרק שבועת העדות ומפרק התקבל וכתב ליישב דברי הסמ"ג וז"ל ונראה לי דסובר הסמ"ג דלא נקרא רבי יוסי יחיד אצל רבים לשלא תהיה הלכה כמותו אע"ג דנימוקו עמו אלא דוקא כשסברת בר פלוגתיה דר' יוסי שנויה בסתם בלי הזכרת שם כלל כההיא דפרק שבועת העדות ופרק פסולי המוקדשין ופ"ק דמציעא אבל כשסברת החולק על רבי יוסי היא שנויה בלשון יחיד כגון ההיא דפרק התקבל ששנויה בלשון יחיד דברי ר"מ אע"ג דאיכא אחריני דקיימי כותיה לא מקרי רבים אצל יחיד לענין שלא תהיה הלכה כרבי יוסי לגבייהו זהו תורף דבריו והאריך בזה עיין שם. וראיתי להרב מהר"ש אלגאזי בסוף ספר הליכות אלי סוף דף ס"ט שהקשה על הרב כנה"ג בישובו על סמ"ג הנזכר וז"ל ואי אפשר מתרי טעמי חדא לפי הכלל הזה שכתב א"כ קשיא התם בעירובין דף מ"ז ע"א דא"ר יוחנן הלכה כר' יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה ופריך והאמרת ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי פירוש ואמאי אצטריך לפסוק הלכה כר' יוסי ומאי קושיא להכי אצטריך הכא לפסוק הלכה כרבי יוסי משום דאי לא פסק הוה אמינא נהי דבעלמא ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי היינו כשמוזכר בפירוש ר"מ אבל הכא דסתם לן תנא דמתניתין כר"מ נקרא ר' יוסי לגבי הסתם יחיד לגבי רבים ואין הלכה כמותו מחבריו וכו' עכ"ל:
ואפשר לומר וליישב דברי הרב כנה"ג דמעולם לא אמרה הרב כנה"ג אלא היכא דהסתם לא ידענו שהוא יחיד ודאי דאז מסתמא אמרינן דהוו רבים וסתם לן כוותייהו אבל אי ידעינן דהך סתמא הוא יחיד אהדרינן לכללין דהלכה כר' יוסי והכא הש"ס הכי פריך מכלל דיחידאה פליג עליה כלומר דהוברר לרבי יוחנן דהך סתם הוא ר"מ והוא יחיד וא"כ תרתי למה לי האמרת הלכה כרבי יוסי. ובהכי יש מקום ליישב מה שהקשה עוד הרב הנזכר על הרב כנה"ג מדברי הרא"ש פרק הפועלים הלכה כחכמים ולא כסתם דרישא דכמה סתמי דאיכא דיחידאי אינון ודן ק"ו מדברי הרא"ש לנדון זה ע"ש באורך. ואפשר דאה"נ דמשכחת סתם דהוי יחיד מ"מ על הסתם אמרינן דסתם משנה הוו רבים וסתם לן תנא כוותייהו ועדיף משנויה בלשון יחיד והם תרי כההיא דפרק התקבל. ואם נפשך לומר אין להקשות מסברת הרא"ש לדעת הסמ"ג:
אך יש לדקדק קצת על ישוב זה של הרב כנסת הגדולה דהשתא דאתי להכי הסמ"ג לחילוק זה סמי בידיה לקיים הגירסא דאיכא מאן דגריס פרק מי שהוציאוהו הלכה כרבי יוסי מחביריו והכונה היכא דהם מפורשים כגון רבי יהודה ור"ש דפליגי בפירוש על ר' יוסי ובהא הלכה כרבי יוסי אך אם הוא סתם משנה נגד רבי יוסי הלכה כחולק ואמאי דחה אותה גירסא מכח שמעתא דפסולי המוקדשין דאע"ג דפירוש זה לא סליק להרמב"ם שהוא פסק בהנהו דפ"ק דמציעא דיש סתם בלשון חכמים נגד רבי יוסי ואפ"ה פסק כרבי יוסי מ"מ הו"ל לסמ"ג להקשות דוקא על הרמב"ם ולא לומר וקשה לי על אותה גירסא דמשמע דאותה גירסא נדחית מכח שמעתא דבכורות והלא יש לישבה. ונ"מ לגדולים אחרים דגרסי גירסא זו וכמ"ש הסמ"ג קודם זה וז"ל משמע מכח שני פסקים הללו שהיה כתוב בספרים שלהם בפרק מי שהוציאוהו הלכה כרבי יוסי מחביריו וכן כתוב בפירוש רבינו שלמה ובפירוש הר"ר יהודה בר אברהם גריס אף בדרבי הלכה מחביריו שהוא היה סוף משנה וקשה לי על אותה גירסא שהרי פרק כל פסולי המוקדשין וכו' עכ"ל הרי מוכח שהקושיא הקשה אותה על כל מאן דגריס גירסא זו ולא על הרמב"ם לבד תלונותיו והיה יכול ליישב הגירסא לדעת שאר הגדולים. הן אמת דיש הפרש בין פירוש זה למ"ש הרב כנסת הגדולה בעד הסמ"ג בההיא דפרק התקבל. מ"מ המסתכל יפה יראה דיכול להתפרש פירוש זה דהיכא דהוזכרו רבים כגון ר"מ ורבי יהודה נימא דאין הלכה כמותם לגבי ר' יוסי מדלא סתם לן תנא כוותייהו ובהא אמרו הלכה כרבי יוסי מחביריו ועיין בסמוך:
וחזה הוית להרב כנסת הגדולה בכללי התלמוד אות ד' שהקשה על דברי הסמ"ג מפרק שבועת העדות ומפרק התקבל וכתב ליישב דברי הסמ"ג וז"ל ונראה לי דסובר הסמ"ג דלא נקרא רבי יוסי יחיד אצל רבים לשלא תהיה הלכה כמותו אע"ג דנימוקו עמו אלא דוקא כשסברת בר פלוגתיה דר' יוסי שנויה בסתם בלי הזכרת שם כלל כההיא דפרק שבועת העדות ופרק פסולי המוקדשין ופ"ק דמציעא אבל כשסברת החולק על רבי יוסי היא שנויה בלשון יחיד כגון ההיא דפרק התקבל ששנויה בלשון יחיד דברי ר"מ אע"ג דאיכא אחריני דקיימי כותיה לא מקרי רבים אצל יחיד לענין שלא תהיה הלכה כרבי יוסי לגבייהו זהו תורף דבריו והאריך בזה עיין שם. וראיתי להרב מהר"ש אלגאזי בסוף ספר הליכות אלי סוף דף ס"ט שהקשה על הרב כנה"ג בישובו על סמ"ג הנזכר וז"ל ואי אפשר מתרי טעמי חדא לפי הכלל הזה שכתב א"כ קשיא התם בעירובין דף מ"ז ע"א דא"ר יוחנן הלכה כר' יוסי מכלל דיחידאה פליג עליה ופריך והאמרת ר"מ ור' יוסי הלכה כר' יוסי פירוש ואמאי אצטריך לפסוק הלכה כר' יוסי ומאי קושיא להכי אצטריך הכא לפסוק הלכה כרבי יוסי משום דאי לא פסק הוה אמינא נהי דבעלמא ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי היינו כשמוזכר בפירוש ר"מ אבל הכא דסתם לן תנא דמתניתין כר"מ נקרא ר' יוסי לגבי הסתם יחיד לגבי רבים ואין הלכה כמותו מחבריו וכו' עכ"ל:
ואפשר לומר וליישב דברי הרב כנה"ג דמעולם לא אמרה הרב כנה"ג אלא היכא דהסתם לא ידענו שהוא יחיד ודאי דאז מסתמא אמרינן דהוו רבים וסתם לן כוותייהו אבל אי ידעינן דהך סתמא הוא יחיד אהדרינן לכללין דהלכה כר' יוסי והכא הש"ס הכי פריך מכלל דיחידאה פליג עליה כלומר דהוברר לרבי יוחנן דהך סתם הוא ר"מ והוא יחיד וא"כ תרתי למה לי האמרת הלכה כרבי יוסי. ובהכי יש מקום ליישב מה שהקשה עוד הרב הנזכר על הרב כנה"ג מדברי הרא"ש פרק הפועלים הלכה כחכמים ולא כסתם דרישא דכמה סתמי דאיכא דיחידאי אינון ודן ק"ו מדברי הרא"ש לנדון זה ע"ש באורך. ואפשר דאה"נ דמשכחת סתם דהוי יחיד מ"מ על הסתם אמרינן דסתם משנה הוו רבים וסתם לן תנא כוותייהו ועדיף משנויה בלשון יחיד והם תרי כההיא דפרק התקבל. ואם נפשך לומר אין להקשות מסברת הרא"ש לדעת הסמ"ג:
אך יש לדקדק קצת על ישוב זה של הרב כנסת הגדולה דהשתא דאתי להכי הסמ"ג לחילוק זה סמי בידיה לקיים הגירסא דאיכא מאן דגריס פרק מי שהוציאוהו הלכה כרבי יוסי מחביריו והכונה היכא דהם מפורשים כגון רבי יהודה ור"ש דפליגי בפירוש על ר' יוסי ובהא הלכה כרבי יוסי אך אם הוא סתם משנה נגד רבי יוסי הלכה כחולק ואמאי דחה אותה גירסא מכח שמעתא דפסולי המוקדשין דאע"ג דפירוש זה לא סליק להרמב"ם שהוא פסק בהנהו דפ"ק דמציעא דיש סתם בלשון חכמים נגד רבי יוסי ואפ"ה פסק כרבי יוסי מ"מ הו"ל לסמ"ג להקשות דוקא על הרמב"ם ולא לומר וקשה לי על אותה גירסא דמשמע דאותה גירסא נדחית מכח שמעתא דבכורות והלא יש לישבה. ונ"מ לגדולים אחרים דגרסי גירסא זו וכמ"ש הסמ"ג קודם זה וז"ל משמע מכח שני פסקים הללו שהיה כתוב בספרים שלהם בפרק מי שהוציאוהו הלכה כרבי יוסי מחביריו וכן כתוב בפירוש רבינו שלמה ובפירוש הר"ר יהודה בר אברהם גריס אף בדרבי הלכה מחביריו שהוא היה סוף משנה וקשה לי על אותה גירסא שהרי פרק כל פסולי המוקדשין וכו' עכ"ל הרי מוכח שהקושיא הקשה אותה על כל מאן דגריס גירסא זו ולא על הרמב"ם לבד תלונותיו והיה יכול ליישב הגירסא לדעת שאר הגדולים. הן אמת דיש הפרש בין פירוש זה למ"ש הרב כנסת הגדולה בעד הסמ"ג בההיא דפרק התקבל. מ"מ המסתכל יפה יראה דיכול להתפרש פירוש זה דהיכא דהוזכרו רבים כגון ר"מ ורבי יהודה נימא דאין הלכה כמותם לגבי ר' יוסי מדלא סתם לן תנא כוותייהו ובהא אמרו הלכה כרבי יוסי מחביריו ועיין בסמוך:
44
מ״המה. הלכה כרבי יוסי מחבירו. הני מילי היכא דליכא סתמא נגדו אבל אי איכא סתמא כרבי מאיר הלכה כר"מ וזה תלמוד ערוך בסנהדרין דף ז"ך ע"א דאמרינן התם והלכתא כותיה דאביי והא אתותב ההיא רבי יוסי היא ותהוי נמי ר' יוסי ר' מאיר ור' יוסי הלכה כר' יוסי שאני התם דסתם לן תנא כרבי מאיר. וכן אמרו שם בע"ב מאי דעתיך כר"מ ר"מ ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי וכו' א"ל רב פפי ה"מ היכא דלא סתם לן תנא כר"מ הכא סתם לן כר"מ וזו מההלכות דיע"ל קג"ם דפסקינן כאביי. הראת לדעת דהא מילתא יוצאה בהנומא מפי תלמוד ערוך והלכה פסוקה דהיכא דסתם לן תנא כר"מ אין הלכה כרבי יוסי:
והיה העלמ"ה סוגיא זו מהמרדכי לפי מאי דמסיק הרב כנה"ג בדעתו שכתב בכללי הגמרא שבסוף א"ח כלל ב' וז"ל מדברי המרדכי מוכיח דאע"ג דסתם לן כר"מ פסקינן הלכה כרבי יהודה מהכלל המסור בידינו ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה והרי"ף במסכת שבת פרק כל הכלים חלוק על זה ואעפ"י שכתבתי בהגהת הרמב"ם פ"ד דבכורים להסכים דברי המרדכי להרי"ף אינו עיקר עד כאן לשונו ואשתמיטיתיה להרב כנה"ג סוגיא הנזכרת דאם זכר ממנה היה מקשה למרדכי מינה ואולי שהיה בוחר במה שנדחק בהגהותיו להרמב"ם להסכים המרדכי עם הרי"ף:
אמנם אין להקשות על רב צמח גאון שהביא הרי"ף פרק כל הכלים דפסק דהלכה כרבי יהודה מכח הכלל אע"ג דסתם תנא כרבי מאיר משום דאמר לך רב צמח גאון דלא אמרינן הכי אלא כשאין מחלקת במשנה והוא סתם גמור אבל בההיא דפרק כל הכלים אינו סתם גמור דקתני במשנה עצמה סברת רבי יהודה ע"ש וכן צ"ל לדעת הרשב"א שכתב בחידושיו פרק אותו ואת בנו על דף פ' דקי"ל כרבי יוסי אפילו נגד רבנן דהוא סתם המשנה וכו' והרי מסוגית זה בורר מוכח דקי"ל כסתם שהוא ר"מ ולא משגחינן בכלל ר"מ ור' יוסי הלכה כרבי יוסי אמנם נראה כמ"ש דיש לחלק בין סתם גמור לת"ק ורבי יוסי:
ובזה ניחא דהסמ"ג עשין ע"ד הקשה על הרמב"ם מסוגית בכורות דף ל"ז ולא מותיב עליה מסוגית זה בורר הלזו דאלימא טפי משום דהרמב"ם פסק כרבי יוסי נגד ת"ק ובסוגיין דזה בורר מיירי בסתם גמור. עיין תשובת הרב מהר"י המון ז"ל בספר שביתת יום טוב י"ד סימן יו"ד מ"ש בענין זה ולא זכר מסוגית זה בורר ע"ש:
ודע דסוגיין דזה בורר הלזו נעלמה מכמה אחרונים אחרוני זמנינו איש איש ממקומו הלא בספרתו כמו שכתבתי אני בעניי בליקוטי ובמקומות אחרים בס"ד:
ואביטה נפלאות תורה מכהן גדול הרב יד מלאכי באות ר"ל ואות רל"א הפליא עצה הגדיל תושיה והרבה להוכיח מחבילות של ראיות מהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר גדולים דהלכה כרבי יוסי מחבירו דוקא ולא מחביריו והן יד"ו משג"ת להסמ"ג עשין ע"ד הנז"ל שכתב שדעת הרמב"ם דהלכה כרבי יוסי מחביריו והכי גריס פרק מי שהוציאוהו והשיג"ה יד"ו על כמה אחרונים ועל מהר"ש אלגאזי בספר יבין שמועה דף פ"ה שכתב דט"ס הוא בה"ע וצ"ל הלכה כרבי יוסי מחביריו ואחריו נמשכו כמה אחרונים. ועד אחרון בשפלנו זכר לנו בפתח השער שכתבתי דהלכה כר' יוסי מחביריו וכן השיג על מ"ש הרב בית דוד עיין בספרו הנחמד באריכות. ועלי אני ההדיוט אינה השגה דכבר נשמרתי וכתבתי דצריך להתיישב בזה כמפורש בתוך השער. ואחזה אנכי דבכל מה שטרח חפ"ש מחופ"ש אשתמיטיתיה סוגית זה בורר הלזו:
וחזה הוית להרב כמהר"ד קורינאלדי בעל בית דוד שהשיג עליו בגליון על מ"ש על הסמ"ג והאחרונים וז"ל בקצור. הוא סבור דחביריו דרבי יוסי וסתם משנה הכל אחד וליתא וצדקו דברי הסמ"ג והרב בתי כהונה והרב חזון נחום והרב יד אליהו דדעת הרמב"ם בכל חיבורו דהלכה כר' יוסי אפילו מחביריו. גם הוא סובר דחביריו ורבים הכל אחד וזה אינו עכ"ל בקצור. וכבר כתבתי לעיל כי בקונטריס זה אבא בקציר"ת האומ"ר והלא כה דברי כי הנה הרב הנזכר הוא בא להצדיק דברי הסמ"ג והרב בתי כהונה והרב יד אליהו בשפת חלקו"ת דיש הפרש בין חביריו דרבי יוסי לסתם משנה ויש הפרש בין חביריו לרבים ומלבד שלא ביאר דבריו כל שישנו בנותן טעם לשתי פרידו"ת טובות הפרשות אלה. עוד הן בה דדברי הסמ"ג בעד הרמב"ם הם שפסק כרבי יוסי נגד הסתם דהיינו תנא קמא דהוי כרבנן מטעם דגריס הלכה כר' יוסי מחביריו ואחריו גריר מורינו הרב בתי כהונה בחלק בית ועד דף נ"ט ע"ב וגם הרב יד אליהו תקון קס"ח מיירי בכי האי גונא ומאחר שכן הסמ"ג ודעמיה קרו בחיל נגד חילוקו דאינהו ז"ל סברי דכי אמרינן הלכה כרבי יוסי מחביריו היינו נגד סתם ורבים הפך דבריו וכנראה שהרב מהר"ד הנזכר לא ראה הדברים בשרשן וספר חזון נחום למורינו הרב זלה"ה אין עמדי:
וכבר כתבנו דהסמ"ג רמי ומקשה על הרמב"ם ממאי דפריך הש"ס בבכורות דף ל"ז פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואנו בעניותנו באות מ"ד הקודם יישבנו דלא תקשי מההיא סוגיא. ובסגנון אחר היה אפשר ליישב קושית סמ"ג מסוגיא זו דבכורות במה שראיתי להרב גופי הלכות אות קנ"ו שכתב משם הרב הגדול מהר"ר בצלאל ז"ל בכלליו וז"ל כל האמוראים יש להם כח לפסוק הלכה כיחיד אבל רב דתלמידיה דרבי הוה דסדר המשניות וסתמן ורב הוה במניניה כשסתמן ומשו"ה מקשינן עליה דרב ורב היכי שביק רבנן ועביד כר"מ הרשב"א בחידושיו לקמא בהגוזל קמא משם הרז"ה עכ"ל וכפ"ז אפשר דהיינו דפריך עליה דרב פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כלומר דכיון דהוה במניניה דרבינו הקדוש כי סתמיה למתניתין הרי סתים דלא כרבי יוסי ולדידיה ודאי הלכה כרבים. ואין ראיה מזה למאי דכייל לן הלכה כר' יוסי מחביריו דדוקא לגביה דרב לא יכון נגד סתם דהוי כרבים ואיהו גופיה סתים הכי כמ"ש הרז"ה והרשב"א:
וכד דייקת פורתא אדרבא לכאורה מהך סוגיא דבכורות יש להעיר על הרז"ה והרשב"א דלפי דבריהם מאי משני מהו דתימא רבי יוסי נימוקו עמו. ומה ס"ד איכא בתר דרב כבר סתים כרבנן במניניה דרבי. ואפשר ליישב בדוחק דהכי קאמר מהו דתימא רבי יוסי נמוקו עמו ואמוראי אחריני יפסקו כר' יוסי קמ"ל דבזה לא מסתבר טעמיה כלומר דלדידיה דרב לא אצטריך דהא סתים כרבנן כשרבי סתם המשניות. ולא אצטריך אלא לאמוראי אחריני דמצו לפסוק נגד הסתם הורה לדעת דבהא לא מסתבר טעמיה:
אמנם קצת יש להרגיש על הרשב"א והרב בצלאל שהביאו בכלליו ובשיטה מקובצת לקמא על דף צ"ו ע"ב והרב מהרש"א בגופי הלכות. דהרי דברי הרז"ה הם בספר המאור והרמב"ן במלחמות שם דחה דבריו מכח כמה ראיות ע"ש ואיך הרשב"א והבאים אחריו לא הזכירו דברי הרמב"ן שהרבה להשיב עליו ע"ש:
הדרן לדברי הרב יד מלאכי ולא אכחד דתכף לסמיכה בחזקת הי"ד אשר הרבה להוכיח נגד הסמ"ג כמו זר נחשב בעיני אשר העלים עין מהני בי תרי דפ"ק דמציעא אשר משם הוכיח הסמ"ג דהרמב"ם פסק כרבי יוסי נגד רבנן ואיך יביא ראיות נגד זה קודם ישוב הני דקמוכח מיניהו הסמ"ג איפכא ונתתי לבי לדרוש ולתור בענין ולא מצאתי בנושאי כלי הרמב"ם שדברו בזה רק הגמי"י הלכות אבידה פי"ח שהביא קושית הסמ"ג. אך ראיתי להרב שפתי כהן ח"מ סימן ס"ה ס"ק ל"ב שדחה דברי הסמ"ג ופירש דעת הרמב"ם בענין אחר לפי הש"ס ע"ש באורך וכל כי הא הו"ל להרב יד מלאכי לאודועי:
אמור מעתה שאין הוכחת הסמ"ג הוכחה וליכא למשמע מהתם דהרמב"ם פסק כרבי יוסי נגד ת"ק ויש מקום לצדד בעד הגדולים שכתבו דהלכה כרבי יוסי מחביריו וגם בעד הרמב"ם לכאורה דלעולם גירסת הלכה כרבי יוסי מחביריו יש לה קיום אמנם היינו דוקא כי פליגי עם רבי יוסי חביריו כגון ר"מ ור"ש ורבי יהודה אך כי איכא סתם נגד רבי יוסי הלכה כסתם ולא מיבעיא היכא דהוי סתם גמור בלי מחלקת בצדו דבההוא לימוד ערוך בידינו בסוגיין דזה בורר דהלכה כסתם ול"ק על התוספות בר"ה דף ל"ג שכתבו נגד סתם גמור דהלכה כרבי יוסי דנימוקו עמו דלא על זה לבד סמכו אלא על טעמים אחרים שכתבו שם וכמ"ש בספר המכריע סימן ע"ח ע"ש. אלא אפילו בסתם דהוי ת"ק סתם ומחלקת בצדו קי"ל כסתם ויש פנים הנראין דכאשר רבינו הקדוש ובית דינו הסכימו בדבר וסתים לה רבינו הקדוש ונקיט לה בלשון תנא קמא. תו אין הלכה כרבי יוסי דאמבוהא דרבנן דמחדדן שמעתתיהו דק"ו כחדא והלכתא כותייהו על דרך שאמרו פ"ק דנדה דף י"ד כדברי אבא רבי יוסי אימא לך או כדברי רבי אימא לך א"ל כדברי רבי אימא לי וכו' סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדן שמעתתיה ומוכח דהגם דרבי תלמיד ר' יוסי סבר רב חמא דהלכה כרבי וכמ"ש הרב מהר"א הלוי בספר גן המלך סימן צ"ד. ומה"ט כיון דסתם רבי אף שמחלקת בצדו הלכה כסתם. אבל כי פליגי חביריו דרבי יוסי ומפורשים בשמן הלכה כר' יוסי מחביריו. והיה בהני"ח הנח"ה סובר"ת מאי דאמרן נדדו הלכו רוב קושיות והכרעות והשגות הרב יד מלאכי כאשר עין אדם יושת עליו. וכבר כתבנו בעניותנו מזה באות הקודם על דברי סמ"ג וכנה"ג. וגם הרב כמהר"ד קורינאלדי דרך בזה אלא שקיצר מאד ורצה לאומרו בעד הסמ"ג והנמשכים אחריו כמש"ל. ואני אמרתי בחפזי מבלתי יכולת לעמוד על כל המקומות שהביא הרב יד מלאכי זלה"ה:
ומה שקיים הרב יד מלאכי השגת הרב כנה"ג על הרב יבין שמועה שכתב דט"ס בה"ע וצ"ל הלכה כרבי יוסי מחביריו. כמדומה שלא ראה אשר תריץ יתיב הרב ז"ל על השגת הרב כנסת הגדולה ז"ל בספרו היקר הליכות אלי דף ע' סוף ע"א וכתב שהוא מוכרח דיש ט"ס בדברי הליכות עולם דאל"ך קשה דידיה אדידיה דכיון דכתב משום דנימוקו עמו א"כ מה"ט הוי הלכה כרבי יוסי נגד רבים כמ"ש פרק התקבל אמר לפניו ר"ש ברבי מאחר שר"מ וחנינא איש אונו חולקים על רבי יוסי מה ראה רבי לומר הלכה כר' יוסי א"ל שתוק בני לא ראית את רבי יוסי שנמוקו עמו הרי שמטעם זה פוסק נגד רבים וכו' ע"ש. הן אמת דיש להשיב עליו דאע"ג דהתם נשתמש הש"ס לפסוק נגד חביריו משום דנמוקו עמו. אינו מחוייב הא דנמוקו עמו לפסוק הלכה אפילו מחביריו. דודאי גם מי שאומר מחבירו ולא מחביריו מודה שנמוקו עמו וזה מוסכם כמ"ש בגיטין דף ס"ז אלא דסבר דהא דנמוקו עמו מהני נגד יחיד דוקא וכמ"ש כמה גדולים. ואחר זמן ראיתי בספר הקדוש ספר הקנה אשר היה גנוז באוצרות גדולי יחידי סגולה ועתה נדפס מחדש אך יש טעיות ודלוגים הרבה וראיתי בדף פ"ג שכתב בענין זה וראיתי להעתיק לשונו כפי נסחת כתיבת יד המדוייקת וז"ל כל אלו הלכה כר' יוסי מחבירו וכי מכלם היה ר' יוסי בעל סברא וחכם אלא בעבור שכחו היה משיג למעלה מכחן של אלו על כן היה הלכה כמותו שכל אלו כל א' היה יודע השפעתו ואחיזתו ועל כן תלמידי דרב העניש אחד לחבירו וכמה דברים שהלכה כמותו במקום שנחלק עם יחיד אבל נחלקו עליו רבים הלכה כחכמים שמן השמים הסכימו אחרי רבים להטות עכ"ל ובדברי קדשו נתיישבה תגבורת חקירת השואל להרב חוות יאיר סימן צ"ד ע"ש שהיא מעין דוגמת חקירת ספר הקדוש קנה הנזכר ממש ובשגם הרב חוות יאיר השיב תשובה נצחת עוד יתישבו הדברים בנחת את כל ונוכחת. ומ"ש ספר הקדוש קנה ועל כן תלמידי דרב וכו' נראה שכיוין למ"ש בנדה דף ל"ו ע"ש:
והיה העלמ"ה סוגיא זו מהמרדכי לפי מאי דמסיק הרב כנה"ג בדעתו שכתב בכללי הגמרא שבסוף א"ח כלל ב' וז"ל מדברי המרדכי מוכיח דאע"ג דסתם לן כר"מ פסקינן הלכה כרבי יהודה מהכלל המסור בידינו ר"מ ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה והרי"ף במסכת שבת פרק כל הכלים חלוק על זה ואעפ"י שכתבתי בהגהת הרמב"ם פ"ד דבכורים להסכים דברי המרדכי להרי"ף אינו עיקר עד כאן לשונו ואשתמיטיתיה להרב כנה"ג סוגיא הנזכרת דאם זכר ממנה היה מקשה למרדכי מינה ואולי שהיה בוחר במה שנדחק בהגהותיו להרמב"ם להסכים המרדכי עם הרי"ף:
אמנם אין להקשות על רב צמח גאון שהביא הרי"ף פרק כל הכלים דפסק דהלכה כרבי יהודה מכח הכלל אע"ג דסתם תנא כרבי מאיר משום דאמר לך רב צמח גאון דלא אמרינן הכי אלא כשאין מחלקת במשנה והוא סתם גמור אבל בההיא דפרק כל הכלים אינו סתם גמור דקתני במשנה עצמה סברת רבי יהודה ע"ש וכן צ"ל לדעת הרשב"א שכתב בחידושיו פרק אותו ואת בנו על דף פ' דקי"ל כרבי יוסי אפילו נגד רבנן דהוא סתם המשנה וכו' והרי מסוגית זה בורר מוכח דקי"ל כסתם שהוא ר"מ ולא משגחינן בכלל ר"מ ור' יוסי הלכה כרבי יוסי אמנם נראה כמ"ש דיש לחלק בין סתם גמור לת"ק ורבי יוסי:
ובזה ניחא דהסמ"ג עשין ע"ד הקשה על הרמב"ם מסוגית בכורות דף ל"ז ולא מותיב עליה מסוגית זה בורר הלזו דאלימא טפי משום דהרמב"ם פסק כרבי יוסי נגד ת"ק ובסוגיין דזה בורר מיירי בסתם גמור. עיין תשובת הרב מהר"י המון ז"ל בספר שביתת יום טוב י"ד סימן יו"ד מ"ש בענין זה ולא זכר מסוגית זה בורר ע"ש:
ודע דסוגיין דזה בורר הלזו נעלמה מכמה אחרונים אחרוני זמנינו איש איש ממקומו הלא בספרתו כמו שכתבתי אני בעניי בליקוטי ובמקומות אחרים בס"ד:
ואביטה נפלאות תורה מכהן גדול הרב יד מלאכי באות ר"ל ואות רל"א הפליא עצה הגדיל תושיה והרבה להוכיח מחבילות של ראיות מהרי"ף והרמב"ם והרא"ש ושאר גדולים דהלכה כרבי יוסי מחבירו דוקא ולא מחביריו והן יד"ו משג"ת להסמ"ג עשין ע"ד הנז"ל שכתב שדעת הרמב"ם דהלכה כרבי יוסי מחביריו והכי גריס פרק מי שהוציאוהו והשיג"ה יד"ו על כמה אחרונים ועל מהר"ש אלגאזי בספר יבין שמועה דף פ"ה שכתב דט"ס הוא בה"ע וצ"ל הלכה כרבי יוסי מחביריו ואחריו נמשכו כמה אחרונים. ועד אחרון בשפלנו זכר לנו בפתח השער שכתבתי דהלכה כר' יוסי מחביריו וכן השיג על מ"ש הרב בית דוד עיין בספרו הנחמד באריכות. ועלי אני ההדיוט אינה השגה דכבר נשמרתי וכתבתי דצריך להתיישב בזה כמפורש בתוך השער. ואחזה אנכי דבכל מה שטרח חפ"ש מחופ"ש אשתמיטיתיה סוגית זה בורר הלזו:
וחזה הוית להרב כמהר"ד קורינאלדי בעל בית דוד שהשיג עליו בגליון על מ"ש על הסמ"ג והאחרונים וז"ל בקצור. הוא סבור דחביריו דרבי יוסי וסתם משנה הכל אחד וליתא וצדקו דברי הסמ"ג והרב בתי כהונה והרב חזון נחום והרב יד אליהו דדעת הרמב"ם בכל חיבורו דהלכה כר' יוסי אפילו מחביריו. גם הוא סובר דחביריו ורבים הכל אחד וזה אינו עכ"ל בקצור. וכבר כתבתי לעיל כי בקונטריס זה אבא בקציר"ת האומ"ר והלא כה דברי כי הנה הרב הנזכר הוא בא להצדיק דברי הסמ"ג והרב בתי כהונה והרב יד אליהו בשפת חלקו"ת דיש הפרש בין חביריו דרבי יוסי לסתם משנה ויש הפרש בין חביריו לרבים ומלבד שלא ביאר דבריו כל שישנו בנותן טעם לשתי פרידו"ת טובות הפרשות אלה. עוד הן בה דדברי הסמ"ג בעד הרמב"ם הם שפסק כרבי יוסי נגד הסתם דהיינו תנא קמא דהוי כרבנן מטעם דגריס הלכה כר' יוסי מחביריו ואחריו גריר מורינו הרב בתי כהונה בחלק בית ועד דף נ"ט ע"ב וגם הרב יד אליהו תקון קס"ח מיירי בכי האי גונא ומאחר שכן הסמ"ג ודעמיה קרו בחיל נגד חילוקו דאינהו ז"ל סברי דכי אמרינן הלכה כרבי יוסי מחביריו היינו נגד סתם ורבים הפך דבריו וכנראה שהרב מהר"ד הנזכר לא ראה הדברים בשרשן וספר חזון נחום למורינו הרב זלה"ה אין עמדי:
וכבר כתבנו דהסמ"ג רמי ומקשה על הרמב"ם ממאי דפריך הש"ס בבכורות דף ל"ז פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ואנו בעניותנו באות מ"ד הקודם יישבנו דלא תקשי מההיא סוגיא. ובסגנון אחר היה אפשר ליישב קושית סמ"ג מסוגיא זו דבכורות במה שראיתי להרב גופי הלכות אות קנ"ו שכתב משם הרב הגדול מהר"ר בצלאל ז"ל בכלליו וז"ל כל האמוראים יש להם כח לפסוק הלכה כיחיד אבל רב דתלמידיה דרבי הוה דסדר המשניות וסתמן ורב הוה במניניה כשסתמן ומשו"ה מקשינן עליה דרב ורב היכי שביק רבנן ועביד כר"מ הרשב"א בחידושיו לקמא בהגוזל קמא משם הרז"ה עכ"ל וכפ"ז אפשר דהיינו דפריך עליה דרב פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים כלומר דכיון דהוה במניניה דרבינו הקדוש כי סתמיה למתניתין הרי סתים דלא כרבי יוסי ולדידיה ודאי הלכה כרבים. ואין ראיה מזה למאי דכייל לן הלכה כר' יוסי מחביריו דדוקא לגביה דרב לא יכון נגד סתם דהוי כרבים ואיהו גופיה סתים הכי כמ"ש הרז"ה והרשב"א:
וכד דייקת פורתא אדרבא לכאורה מהך סוגיא דבכורות יש להעיר על הרז"ה והרשב"א דלפי דבריהם מאי משני מהו דתימא רבי יוסי נימוקו עמו. ומה ס"ד איכא בתר דרב כבר סתים כרבנן במניניה דרבי. ואפשר ליישב בדוחק דהכי קאמר מהו דתימא רבי יוסי נמוקו עמו ואמוראי אחריני יפסקו כר' יוסי קמ"ל דבזה לא מסתבר טעמיה כלומר דלדידיה דרב לא אצטריך דהא סתים כרבנן כשרבי סתם המשניות. ולא אצטריך אלא לאמוראי אחריני דמצו לפסוק נגד הסתם הורה לדעת דבהא לא מסתבר טעמיה:
אמנם קצת יש להרגיש על הרשב"א והרב בצלאל שהביאו בכלליו ובשיטה מקובצת לקמא על דף צ"ו ע"ב והרב מהרש"א בגופי הלכות. דהרי דברי הרז"ה הם בספר המאור והרמב"ן במלחמות שם דחה דבריו מכח כמה ראיות ע"ש ואיך הרשב"א והבאים אחריו לא הזכירו דברי הרמב"ן שהרבה להשיב עליו ע"ש:
הדרן לדברי הרב יד מלאכי ולא אכחד דתכף לסמיכה בחזקת הי"ד אשר הרבה להוכיח נגד הסמ"ג כמו זר נחשב בעיני אשר העלים עין מהני בי תרי דפ"ק דמציעא אשר משם הוכיח הסמ"ג דהרמב"ם פסק כרבי יוסי נגד רבנן ואיך יביא ראיות נגד זה קודם ישוב הני דקמוכח מיניהו הסמ"ג איפכא ונתתי לבי לדרוש ולתור בענין ולא מצאתי בנושאי כלי הרמב"ם שדברו בזה רק הגמי"י הלכות אבידה פי"ח שהביא קושית הסמ"ג. אך ראיתי להרב שפתי כהן ח"מ סימן ס"ה ס"ק ל"ב שדחה דברי הסמ"ג ופירש דעת הרמב"ם בענין אחר לפי הש"ס ע"ש באורך וכל כי הא הו"ל להרב יד מלאכי לאודועי:
אמור מעתה שאין הוכחת הסמ"ג הוכחה וליכא למשמע מהתם דהרמב"ם פסק כרבי יוסי נגד ת"ק ויש מקום לצדד בעד הגדולים שכתבו דהלכה כרבי יוסי מחביריו וגם בעד הרמב"ם לכאורה דלעולם גירסת הלכה כרבי יוסי מחביריו יש לה קיום אמנם היינו דוקא כי פליגי עם רבי יוסי חביריו כגון ר"מ ור"ש ורבי יהודה אך כי איכא סתם נגד רבי יוסי הלכה כסתם ולא מיבעיא היכא דהוי סתם גמור בלי מחלקת בצדו דבההוא לימוד ערוך בידינו בסוגיין דזה בורר דהלכה כסתם ול"ק על התוספות בר"ה דף ל"ג שכתבו נגד סתם גמור דהלכה כרבי יוסי דנימוקו עמו דלא על זה לבד סמכו אלא על טעמים אחרים שכתבו שם וכמ"ש בספר המכריע סימן ע"ח ע"ש. אלא אפילו בסתם דהוי ת"ק סתם ומחלקת בצדו קי"ל כסתם ויש פנים הנראין דכאשר רבינו הקדוש ובית דינו הסכימו בדבר וסתים לה רבינו הקדוש ונקיט לה בלשון תנא קמא. תו אין הלכה כרבי יוסי דאמבוהא דרבנן דמחדדן שמעתתיהו דק"ו כחדא והלכתא כותייהו על דרך שאמרו פ"ק דנדה דף י"ד כדברי אבא רבי יוסי אימא לך או כדברי רבי אימא לך א"ל כדברי רבי אימא לי וכו' סבר רבי ריש מתיבתא הוא ושכיחי רבנן קמיה ומחדדן שמעתתיה ומוכח דהגם דרבי תלמיד ר' יוסי סבר רב חמא דהלכה כרבי וכמ"ש הרב מהר"א הלוי בספר גן המלך סימן צ"ד. ומה"ט כיון דסתם רבי אף שמחלקת בצדו הלכה כסתם. אבל כי פליגי חביריו דרבי יוסי ומפורשים בשמן הלכה כר' יוסי מחביריו. והיה בהני"ח הנח"ה סובר"ת מאי דאמרן נדדו הלכו רוב קושיות והכרעות והשגות הרב יד מלאכי כאשר עין אדם יושת עליו. וכבר כתבנו בעניותנו מזה באות הקודם על דברי סמ"ג וכנה"ג. וגם הרב כמהר"ד קורינאלדי דרך בזה אלא שקיצר מאד ורצה לאומרו בעד הסמ"ג והנמשכים אחריו כמש"ל. ואני אמרתי בחפזי מבלתי יכולת לעמוד על כל המקומות שהביא הרב יד מלאכי זלה"ה:
ומה שקיים הרב יד מלאכי השגת הרב כנה"ג על הרב יבין שמועה שכתב דט"ס בה"ע וצ"ל הלכה כרבי יוסי מחביריו. כמדומה שלא ראה אשר תריץ יתיב הרב ז"ל על השגת הרב כנסת הגדולה ז"ל בספרו היקר הליכות אלי דף ע' סוף ע"א וכתב שהוא מוכרח דיש ט"ס בדברי הליכות עולם דאל"ך קשה דידיה אדידיה דכיון דכתב משום דנימוקו עמו א"כ מה"ט הוי הלכה כרבי יוסי נגד רבים כמ"ש פרק התקבל אמר לפניו ר"ש ברבי מאחר שר"מ וחנינא איש אונו חולקים על רבי יוסי מה ראה רבי לומר הלכה כר' יוסי א"ל שתוק בני לא ראית את רבי יוסי שנמוקו עמו הרי שמטעם זה פוסק נגד רבים וכו' ע"ש. הן אמת דיש להשיב עליו דאע"ג דהתם נשתמש הש"ס לפסוק נגד חביריו משום דנמוקו עמו. אינו מחוייב הא דנמוקו עמו לפסוק הלכה אפילו מחביריו. דודאי גם מי שאומר מחבירו ולא מחביריו מודה שנמוקו עמו וזה מוסכם כמ"ש בגיטין דף ס"ז אלא דסבר דהא דנמוקו עמו מהני נגד יחיד דוקא וכמ"ש כמה גדולים. ואחר זמן ראיתי בספר הקדוש ספר הקנה אשר היה גנוז באוצרות גדולי יחידי סגולה ועתה נדפס מחדש אך יש טעיות ודלוגים הרבה וראיתי בדף פ"ג שכתב בענין זה וראיתי להעתיק לשונו כפי נסחת כתיבת יד המדוייקת וז"ל כל אלו הלכה כר' יוסי מחבירו וכי מכלם היה ר' יוסי בעל סברא וחכם אלא בעבור שכחו היה משיג למעלה מכחן של אלו על כן היה הלכה כמותו שכל אלו כל א' היה יודע השפעתו ואחיזתו ועל כן תלמידי דרב העניש אחד לחבירו וכמה דברים שהלכה כמותו במקום שנחלק עם יחיד אבל נחלקו עליו רבים הלכה כחכמים שמן השמים הסכימו אחרי רבים להטות עכ"ל ובדברי קדשו נתיישבה תגבורת חקירת השואל להרב חוות יאיר סימן צ"ד ע"ש שהיא מעין דוגמת חקירת ספר הקדוש קנה הנזכר ממש ובשגם הרב חוות יאיר השיב תשובה נצחת עוד יתישבו הדברים בנחת את כל ונוכחת. ומ"ש ספר הקדוש קנה ועל כן תלמידי דרב וכו' נראה שכיוין למ"ש בנדה דף ל"ו ע"ש:
45
מ״ומו. הלכה כר"ע מחבירו. ראיתי להרב יבין שמועה דף פ"ו כלל ר"ל שכתב שמצא לרבינו פרץ פרק הזהב אהא דגרסינן התם א"ר עקיבא מודה אני בזה פירש"י אע"ג דמתלמידי ב"ש אני הכא מודינא ולא נהירא דלא אשכחן בשום דוכתא שיהיה ר"ע תלמיד ב"ש ועוד קשה דהא פסקינן כרבי עקיבא בכל דוכתא ואי מתלמידי ב"ש היכי פסקינן כוותיה הא אין הלכה כמותו כדאמרינן גבי ר"א דשמותי הוא ופירש ר"י שהוא מתלמידי ב"ש עכ"ל ואני ההדיוט יצא לחפש"י חנם כי חיפשתי פרק הזהב ולא מצאתי דאמרינן התם א"ר עקיבא מודה אני בזה ולא מצאתי ברש"י שום דבר. וראיתי בסדר הדורות דף ק"ם סוף ע"ב שכתב וז"ל כתב רש"י פרק הזהב רבי עקיבא מתלמידי ב"ש היה והתוספות חולקין עליו עכ"ל ולא חזינא כי האי סימנא בפרק הזהב לא ברש"י ולא בתוספות:
ולפום ריהטא יש להרגיש בדברי רבינו פרץ שהקשה על רש"י דבשום דוכתא לא אשכחן שיהיה ר"ע תלמיד ב"ש דהרי ר"ע תלמיד ר' אליעזר הגדול ואיהו קאמר דר"א מתלמידי ב"ש. ותו מאי מקשה על רש"י ממה שפירש ר"י דשמותי מתלמידי ב"ש ור"י בן נכדתו של רש"י. ותו דהול"ל דבירושלמי מפרש כן דשמותי הוא מבית שמאי. ותו דהרי רש"י מפרש דשמותי הוא שברכוהו כדפירש פ"ק דנדה דף ז' ולפי פירושו לא קשיא וכמו שתירץ הרב יבין שמועה בכלל זה על דברי רבינו פרץ ע"ש באורך:
והיה אפשר לומר דכונת רבינו פרץ להקשות על רש"י ממה נפשך דקשה דהיכא אשכחן דר' עקיבא הוא מתלמידי ב"ש לפי דברי רש"י דפירש דאין הלכה כרבי אליעזר רשמותי היינו שברכוהו. ואי תימא דרבי עקיבא תלמיד רבי אליעזר ורבי אליעזר שמותי מתלמידי ב"ש א"כ קשה דהא פסקינן כרבי עקיבא בכל דוכתא ומ"ש ועוד קשה דהא פסקינן לאו דוקא ועוד על דרך שכתבו התוספות בכתובות דף פ"ה. ומ"ש דשמותי פירש ר"י שהוא מתלמידי ב"ש הכונה דר"י פירש מהירושלמי כן על דרך שכתבו התוספות פ"ק דנדה דפירשו ר"ת ורשב"ם מתלמידי ב"ש וכן הוא בירושלמי וכ"כ התוספות בשבת דף ק"ל מר"ת ע"ש וזו כונת רבינו פרץ ועל הירושלמי שהביא ר"י סמיך:
ומעתה נתפקפק מה שתירץ הרב יבין שמועה דרש"י אזיל לטעמיה דפירוש שמותי שברכוהו וא"כ הלכה כמותו כל שאינו חולק על רבים כבית שמאי וכו' ע"ש דהרי מפורש בירושלמי בכמה דוכתי דפירוש שמותי הוא מתלמידי ב"ש ובמה כחו של רש"י לחלוק על הירושלמי. דבשלמא כי לא נפיק מידי לדינא אינו כל כך קשה דפירש ברכוהו דאפשר דסבר רש"י דהא והא איתא ובהכי היה מיישב רש"י הקושיות שיש על הפירושים דלפירוש ברכוהו קשה דהול"ל משום דברוכי הוא כמו שהקשה הריטב"א הביאו הרב יבין שמועה דף פ"ח ע"ב. ולפירוש הירושלמי יש להרגיש דהול"ל משום דמב"ש הוא דבשלמא אי רבי אליעזר היה מתלמידי ב"ש באמת היה מובן באומרו דשמותי הוא דמב"ש הוא אמנם ר' אליעזר תלמיד ריב"ז וריב"ז תלמיד הלל וצ"ל דאח"כ נטה לב"ש או שנעשה תלמיד לתלמידי ב"ש כמ"ש הר"ן פ"ק דשבת ובהיות הדבר נעלם הול"ל משום דמב"ש הוא. ולכך סבר רש"י דהא והא איתא דאמרו דשמותי לרמוז דברכוהו וגם שהיה מבית שמאי ואינו חולק רש"י על הירושלמי ומשו"ה אף דבשבת דף ק"ל רש"י עצמו הביא הירושלמי בנדה דף ד' כתב דברכוהו וסמך על מה שהזכיר הירושלמי בשבת ותפס שברכוהו דלדידיה הא והא איתא זה אפשר ליישב דברי רש"י:
אמנם השתא דנפקא מינה לדינא כמ"ש הרב יבין שמועה בכלל זה דלרש"י שפירש שברכוהו א"כ מטעם היותו תלמיד ב"ש היה מקום שיהיה הלכה כמותו כשאינו חולק עם רבים וכן הוא ר"ע. ור"א דאין הלכה כמותו כלל היינו משום שברכוהו. ומינה דלירושלמי שמפרש שמותי כב"ש האי טעמא סגי דאין הלכה כמותו כלל והדרא קושית רבינו פרץ על רש"י. והשתא דנפקא מינה טובא יקשה על רש"י איך חולק על הירושלמי לפי דברי הרב יבין שמועה:
אשובה אראה דהגם דלפי דברי הרב יבין שמועה יקשה על רש"י היכי שביק מאי דמפורש בירושלמי בכמה דוכתי ופירש מדנפשיה פירוש אחר ומה גם דנפקא מינה טובא. ברם אם נצרף דברי הרב יבין שמועה עם מה שכתבתי בעניותי בסמוך באנו לכלל ישוב דברי רש"י והוא דכבר רש"י ראה מה שפירשו בירושלמי וכמו שכתב הוא עצמו בשבת דף ק"ל כמדובר. אמנם קשיא ליה לרש"י דלפי פירוש הירושלמי דשמותי היינו מתלמידי ב"ש יקשה דא"כ אין הלכה כרבי אליעזר דוקא כשחולק עם רבים כמו ב"ש שחלקו עם בית הלל. אמנם אין טעם זה מספיק לומר שאין הלכה כר' אליעזר בשום מקום אף כשחולק עם יחיד וסוגיין דעלמא דאין הלכה כרבי אליעזר כלל. ואם נאמר דהפירוש הוא שברכוהו יקשה כמו שהקשה הרשב"א בחידושי שבת דאטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בשום מקום. ועל דרך זה הקשה הרב חוות יאיר דף צ"ד ע"ב. לכן סבר רש"י דתרתי איתנהו דהיה מב"ש וברכוהו וא"ש לפ"ז דנקטי שמותי ולא אמרו משום דהוא מבית שמאי וגם לא אמרו ברוכי וכמ"ש בעניותינו לעיל ולכן שתים זו הן הנה סב"ת עשויה דאין הלכה כמותו בשום מקום דמטעם היותו מב"ש לזה אין הלכה כמותו כשחולק בהדי תרי דהו"ל רבים. ומטעם שברכוהו קנסו שלא יהיה הלכה כמותו אפילו לגבי חד. וכל זה רמז רש"י ז"ל בשבת דף ק"ל שכתב שמותי הוא ברכוהו ובש"ס ירושלמי מפרש מתלמידי ב"ש היה וכונתו דהא והא איתא דאי לא כיון דבירושלמי מפרש מב"ש לא הי"ל לכתוב הפירוש שברכוהו ובפרט דכתב שני הפירושים בבת אחת אלא רצה לרמוז דתרתי איתנהו ולכן בנדה דף ז' כתב שברכוהו אף שכבר ידע פירוש הירושלמי משום דסבר דתרוייהו אמיתיים וחדא מינייהו נקט. וא"כ נשמיעיניה מן הדא דמשום דהיה מב"ש לא סגי אלא שלא יהיה הלכה כמותו כי פליג אתרי אלא דר"א נוסף עוד שברכוהו וא"כ רבי עקיבא דליכא אלא טעמא דב"ש אין הלכה כר"ע מחביריו אלא מחבירו וכמ"ש הרב יבין שמועה ובהכי נתיישבו כל הקושיות וההערות שהיו על רש"י ז"ל כמבואר למעיין:
ואפשר עוד לומר בדרך קצרה דהרואה יראה בירושלמי פ"ט דשביעית ופרק ה' דתרומות ופ"ק דביצה ופרק המביא דמאי דאתמר התם הוא רבי אליעזר שמותי ומפורש שם דהוא מבית שמאי. וסבר רש"י דאעפ"י כן בגמרין שאומר אין הלכה כר"א דשמותי הוא הכונה שברכוהו מדחזינן דאין הלכה כמותו בשום מקום ואי פירוש שמותי הוא ב"ש על דרך שאמרו בירושלמי למה לא יהיה הלכה כמותו כשאינו חולק עם רבים וכמ"ש הרב יבין שמועה אלא פירושו שברכוהו וזה אינו חולק עם הירושלמי דבירושלמי לא אמרו לשון זה אין הלכה כר"א דשמותי הוא. אלא אמרו ר"א שמותי וזה פירושו מב"ש. ומשו"ה בפ"ק דנדה רש"י לא הזכיר הירושלמי להורות דגם דידע מ"ש בירושלמי הוא מפרש הכא בבבלי דאמרו אין הלכה כר' אליעזר דשמותי דפירוש שברכוהו. ויתפרש הדבר לפי מקומו ושעתו. ומ"ש בפתח עינים ברכות דף ו' ריש ע"ג לפמ"ש בירושלמי דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא פירוש מב"ש וכו' ע"ש הוא אגב שיטפא דבירושלמי לא אמר אין הלכה כר' אליעזר דשמותי רק אמר דרבי אליעזר שמותי ר"ל מב"ש. ועמ"ש בעניותי לעיל בקונטריס זה מערכת א' אות כ"ב ע"ש:
ולפי שיטת רש"י דרבי עקיבא היה מתלמידי ב"ש ניחא הא דאמרינן בשבת סוף דף ח"י אמר רבי יוסי בר יהודה הן הן דברי רבי עקיבא הן הן דברי בית הלל לא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל ופירש"י הן הן דברי לא בא רבי עקיבא לחלוק על בית הלל אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר וכו' ע"ש ויש להרגיש דמסתמא שר' עקיבא לא יחלוק על בית הלל ואמאי הוצרך לזה. אבל עפ"י שיטת רש"י דרבי עקיבא מתלמידי ב"ש אתי שפיר טפי דאי לאו ר"י בר יהודה הו"א דרבי עקיבא חולק על בית הלל דר' עקיבא מתלמידי ב"ש ועיין בריש שיטה מקובצת לביצה:
שוב מצאתי מקור דברי רש"י דאתאן עלייהו שכתבו הרב יבין שמועה והרב סדר הדורות שהם פרק הזהב כמו שכתבתי מראש מקדם. אשר עליהם הקשה רבינו פרץ. והנה הנם פרק המפקיד דף ל"ז ע"ב במ"ש אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן ופירש"י וז"ל אמר רבי עקיבא מודה אני בזה אעפ"י שאני משל ב"ש ואומר בשאר נפילות יחלוקו בזו אני מודה לבית הלל שהנכסים בחזקתן עכ"ל וכתבו התוספות אע"ג דקאמר מודה אני לאו משום דהוי מתלמידי ב"ש דפ"ק דיבמות בצרת הבת סבר כב"ה וכו' עכ"ל ובבתרא דף קנ"ח ע"ב כתבו התוספות וז"ל אר"ע מודה אני בזה אין לפרש כמו שפירש"י פרק המפקיד דר"ע שמותי הוה מתלמידי ב"ש דהא הלכה כמותו מחבירו וגם פ"ק דיבמות פליג רבי עקיבא בצרת הבת וכו' עכ"ל וק"ק על הרב יבין שמועה שהוצרך להביאו מרבינו פרץ והוא בתוספות דידן בבתרא. הגם הלום ראיתי בשיטה מקובצת מציעא על דף ל"ז שהביא מהרא"ש בתוספותיו שהקשה על רש"י כמו שהקשו התוספות ורבינו פרץ והרחיב הדברים יותר באורך. ואחר סיום לשון הרא"ש כתוב שם וז"ל תלמיד הר"ף וי"ל דה"פ מודה אני בזו אע"ג דמהך מילתא דנפילה אני תלמיד ב"ש עכ"ל ואינו מפורש תלמיד הר"ף אהיכא קאי והפשוט הוא דהוקשה לו לשון ר"ע דקאמר מודה אני בזה ועל זה פירש מודה אני בזה אף ע"ג דמהך מילתא וכו' ועוד פירש פי שני כמבואר שם בשיטה מקובצת:
ולפי לשון רש"י הכתוב בנסחתנו יראה דאפשר לפרש דברי רש"י באופן זה שפירש תלמיד הר"ף בש"ס והיינו דקאמר אעפ"י שאני משל ב"ש ואומר בשאר נפילות יחלוקו כלומר אף על פי שאני משיטת ב"ש בענין הנפילות ואני סובר כב"ש יחלוקו בזו אני מודה לבית הלל והיינו ממש כדתרגמא תלמיד הר"ף ומעולם לא עלה על דעת רש"י שר"ע מתלמידי ב"ש כלל ולא כיוין לכך. וראה בעיניך שלא כתב רש"י שהוא תלמיד ב"ש כמ"ש בשמו התוספות והרא"ש והר"ף רק כתב אעפ"י שאני משל ב"ש ואומר בשאר נפילות כלומר בענין הנפילות אני מסברת ב"ש דיחלוקו אבל בכל התורה אני סובר כב"ה. ופשוט בעיני דתלמיד הר"ף לא קאי אלא ליישב הש"ס וכדמפרש פירוש שני כמ"ש בשיטה מקובצת ועוד מטעמים אחרים. וראיתי בחידושי הריטב"א במציעא על דף מ"ג ע"ב שכתב וז"ל ומודה לב"ש כי מחבורתם הוא כי תלמידו של רבי אליעזר היה עכ"ל:
ודע שהגאון הרב חוות יאיר בהשמטות דף רנ"ח ע"ב כתב דלפירוש אין הלכה כר' אליעזר דשמותי דהוא מבית שמאי צ"ע א"כ גם כרבי טרפון לא נפסוק שהיה מב"ש כמ"ש ביבמות דף ט"ו ע"ש ואשתמיטיתיה להרב ז"ל מאי דאתמר בירושלמי ריש פ"ד דשביעית דבתרין מיליא עבד ר' טרפון כב"ש וסכין עצמיה אלמא כל מילי עביד כב"ה ומשו"ה הלכה כמותו דאע"ג דהיה מב"ש קביל עליה דעת בית הלל. ומעין דוגמא כתב הרא"ש בתוספותיו למציעא והביאו שיטה מקובצת על דף ל"ז דרבי אליעזר מבית הלל דהיד תלמיד ריב"ז וריב"ז תלמיד הלל אך רבי אליעזר היה נוטה אחר ב"ש בכל דבריהם ע"ש ובהר"ן פ"ק דשבת. וה"ה נימא בר' טרפון דנטה אחר ב"ה בכל דבריהם:
עלה בידינו (א) דרבי אליעזר היה מבית הלל אך נטה אחר בית שמאי בכל דבריהם. (ב) ר' עקיבא לדעת התוספות והרא"ש ורבינו פרץ ותלמידו היה מבית הלל ולדעתי הקצרה גם רש"י סבר כן. (ג) זמנין דר"ע סבר כבית שמאי וחולק על בית הלל אך מסתמא אית לן למימר דלא פליג אבית הלל. (ד) הלכה כר"ע מחבירו ואי איכא סתם משנה נגד רבי עקיבא אנחנו תמהי"ם כמ"ש הרא"ש בתוספותיו במציעא על דף ל"ז ובכל מקום הלכה כרבי עקיבא מחבירו. (ה) ר' טרפון מתלמידי ב"ש ונהג תדיר כבית הלל. (ו) בירושלמי פריך מבית שמאי על דברי רבי אליעזר דמחלפא שיטתיה כמ"ש פ"ק דביצה ושאר דוכתי. (ז) רוב הגדולים נקטי דפירוש אין הלכה כר"א דשמותי היינו דהוה מבית שמאי:
ולפום ריהטא יש להרגיש בדברי רבינו פרץ שהקשה על רש"י דבשום דוכתא לא אשכחן שיהיה ר"ע תלמיד ב"ש דהרי ר"ע תלמיד ר' אליעזר הגדול ואיהו קאמר דר"א מתלמידי ב"ש. ותו מאי מקשה על רש"י ממה שפירש ר"י דשמותי מתלמידי ב"ש ור"י בן נכדתו של רש"י. ותו דהול"ל דבירושלמי מפרש כן דשמותי הוא מבית שמאי. ותו דהרי רש"י מפרש דשמותי הוא שברכוהו כדפירש פ"ק דנדה דף ז' ולפי פירושו לא קשיא וכמו שתירץ הרב יבין שמועה בכלל זה על דברי רבינו פרץ ע"ש באורך:
והיה אפשר לומר דכונת רבינו פרץ להקשות על רש"י ממה נפשך דקשה דהיכא אשכחן דר' עקיבא הוא מתלמידי ב"ש לפי דברי רש"י דפירש דאין הלכה כרבי אליעזר רשמותי היינו שברכוהו. ואי תימא דרבי עקיבא תלמיד רבי אליעזר ורבי אליעזר שמותי מתלמידי ב"ש א"כ קשה דהא פסקינן כרבי עקיבא בכל דוכתא ומ"ש ועוד קשה דהא פסקינן לאו דוקא ועוד על דרך שכתבו התוספות בכתובות דף פ"ה. ומ"ש דשמותי פירש ר"י שהוא מתלמידי ב"ש הכונה דר"י פירש מהירושלמי כן על דרך שכתבו התוספות פ"ק דנדה דפירשו ר"ת ורשב"ם מתלמידי ב"ש וכן הוא בירושלמי וכ"כ התוספות בשבת דף ק"ל מר"ת ע"ש וזו כונת רבינו פרץ ועל הירושלמי שהביא ר"י סמיך:
ומעתה נתפקפק מה שתירץ הרב יבין שמועה דרש"י אזיל לטעמיה דפירוש שמותי שברכוהו וא"כ הלכה כמותו כל שאינו חולק על רבים כבית שמאי וכו' ע"ש דהרי מפורש בירושלמי בכמה דוכתי דפירוש שמותי הוא מתלמידי ב"ש ובמה כחו של רש"י לחלוק על הירושלמי. דבשלמא כי לא נפיק מידי לדינא אינו כל כך קשה דפירש ברכוהו דאפשר דסבר רש"י דהא והא איתא ובהכי היה מיישב רש"י הקושיות שיש על הפירושים דלפירוש ברכוהו קשה דהול"ל משום דברוכי הוא כמו שהקשה הריטב"א הביאו הרב יבין שמועה דף פ"ח ע"ב. ולפירוש הירושלמי יש להרגיש דהול"ל משום דמב"ש הוא דבשלמא אי רבי אליעזר היה מתלמידי ב"ש באמת היה מובן באומרו דשמותי הוא דמב"ש הוא אמנם ר' אליעזר תלמיד ריב"ז וריב"ז תלמיד הלל וצ"ל דאח"כ נטה לב"ש או שנעשה תלמיד לתלמידי ב"ש כמ"ש הר"ן פ"ק דשבת ובהיות הדבר נעלם הול"ל משום דמב"ש הוא. ולכך סבר רש"י דהא והא איתא דאמרו דשמותי לרמוז דברכוהו וגם שהיה מבית שמאי ואינו חולק רש"י על הירושלמי ומשו"ה אף דבשבת דף ק"ל רש"י עצמו הביא הירושלמי בנדה דף ד' כתב דברכוהו וסמך על מה שהזכיר הירושלמי בשבת ותפס שברכוהו דלדידיה הא והא איתא זה אפשר ליישב דברי רש"י:
אמנם השתא דנפקא מינה לדינא כמ"ש הרב יבין שמועה בכלל זה דלרש"י שפירש שברכוהו א"כ מטעם היותו תלמיד ב"ש היה מקום שיהיה הלכה כמותו כשאינו חולק עם רבים וכן הוא ר"ע. ור"א דאין הלכה כמותו כלל היינו משום שברכוהו. ומינה דלירושלמי שמפרש שמותי כב"ש האי טעמא סגי דאין הלכה כמותו כלל והדרא קושית רבינו פרץ על רש"י. והשתא דנפקא מינה טובא יקשה על רש"י איך חולק על הירושלמי לפי דברי הרב יבין שמועה:
אשובה אראה דהגם דלפי דברי הרב יבין שמועה יקשה על רש"י היכי שביק מאי דמפורש בירושלמי בכמה דוכתי ופירש מדנפשיה פירוש אחר ומה גם דנפקא מינה טובא. ברם אם נצרף דברי הרב יבין שמועה עם מה שכתבתי בעניותי בסמוך באנו לכלל ישוב דברי רש"י והוא דכבר רש"י ראה מה שפירשו בירושלמי וכמו שכתב הוא עצמו בשבת דף ק"ל כמדובר. אמנם קשיא ליה לרש"י דלפי פירוש הירושלמי דשמותי היינו מתלמידי ב"ש יקשה דא"כ אין הלכה כרבי אליעזר דוקא כשחולק עם רבים כמו ב"ש שחלקו עם בית הלל. אמנם אין טעם זה מספיק לומר שאין הלכה כר' אליעזר בשום מקום אף כשחולק עם יחיד וסוגיין דעלמא דאין הלכה כרבי אליעזר כלל. ואם נאמר דהפירוש הוא שברכוהו יקשה כמו שהקשה הרשב"א בחידושי שבת דאטו משום שברכוהו לא תהא הלכה כמותו בשום מקום. ועל דרך זה הקשה הרב חוות יאיר דף צ"ד ע"ב. לכן סבר רש"י דתרתי איתנהו דהיה מב"ש וברכוהו וא"ש לפ"ז דנקטי שמותי ולא אמרו משום דהוא מבית שמאי וגם לא אמרו ברוכי וכמ"ש בעניותינו לעיל ולכן שתים זו הן הנה סב"ת עשויה דאין הלכה כמותו בשום מקום דמטעם היותו מב"ש לזה אין הלכה כמותו כשחולק בהדי תרי דהו"ל רבים. ומטעם שברכוהו קנסו שלא יהיה הלכה כמותו אפילו לגבי חד. וכל זה רמז רש"י ז"ל בשבת דף ק"ל שכתב שמותי הוא ברכוהו ובש"ס ירושלמי מפרש מתלמידי ב"ש היה וכונתו דהא והא איתא דאי לא כיון דבירושלמי מפרש מב"ש לא הי"ל לכתוב הפירוש שברכוהו ובפרט דכתב שני הפירושים בבת אחת אלא רצה לרמוז דתרתי איתנהו ולכן בנדה דף ז' כתב שברכוהו אף שכבר ידע פירוש הירושלמי משום דסבר דתרוייהו אמיתיים וחדא מינייהו נקט. וא"כ נשמיעיניה מן הדא דמשום דהיה מב"ש לא סגי אלא שלא יהיה הלכה כמותו כי פליג אתרי אלא דר"א נוסף עוד שברכוהו וא"כ רבי עקיבא דליכא אלא טעמא דב"ש אין הלכה כר"ע מחביריו אלא מחבירו וכמ"ש הרב יבין שמועה ובהכי נתיישבו כל הקושיות וההערות שהיו על רש"י ז"ל כמבואר למעיין:
ואפשר עוד לומר בדרך קצרה דהרואה יראה בירושלמי פ"ט דשביעית ופרק ה' דתרומות ופ"ק דביצה ופרק המביא דמאי דאתמר התם הוא רבי אליעזר שמותי ומפורש שם דהוא מבית שמאי. וסבר רש"י דאעפ"י כן בגמרין שאומר אין הלכה כר"א דשמותי הוא הכונה שברכוהו מדחזינן דאין הלכה כמותו בשום מקום ואי פירוש שמותי הוא ב"ש על דרך שאמרו בירושלמי למה לא יהיה הלכה כמותו כשאינו חולק עם רבים וכמ"ש הרב יבין שמועה אלא פירושו שברכוהו וזה אינו חולק עם הירושלמי דבירושלמי לא אמרו לשון זה אין הלכה כר"א דשמותי הוא. אלא אמרו ר"א שמותי וזה פירושו מב"ש. ומשו"ה בפ"ק דנדה רש"י לא הזכיר הירושלמי להורות דגם דידע מ"ש בירושלמי הוא מפרש הכא בבבלי דאמרו אין הלכה כר' אליעזר דשמותי דפירוש שברכוהו. ויתפרש הדבר לפי מקומו ושעתו. ומ"ש בפתח עינים ברכות דף ו' ריש ע"ג לפמ"ש בירושלמי דאין הלכה כרבי אליעזר דשמותי הוא פירוש מב"ש וכו' ע"ש הוא אגב שיטפא דבירושלמי לא אמר אין הלכה כר' אליעזר דשמותי רק אמר דרבי אליעזר שמותי ר"ל מב"ש. ועמ"ש בעניותי לעיל בקונטריס זה מערכת א' אות כ"ב ע"ש:
ולפי שיטת רש"י דרבי עקיבא היה מתלמידי ב"ש ניחא הא דאמרינן בשבת סוף דף ח"י אמר רבי יוסי בר יהודה הן הן דברי רבי עקיבא הן הן דברי בית הלל לא בא רבי עקיבא אלא לפרש דברי בית הלל ופירש"י הן הן דברי לא בא רבי עקיבא לחלוק על בית הלל אלא לחלוק על תנא בן מחלוקתו שאמר וכו' ע"ש ויש להרגיש דמסתמא שר' עקיבא לא יחלוק על בית הלל ואמאי הוצרך לזה. אבל עפ"י שיטת רש"י דרבי עקיבא מתלמידי ב"ש אתי שפיר טפי דאי לאו ר"י בר יהודה הו"א דרבי עקיבא חולק על בית הלל דר' עקיבא מתלמידי ב"ש ועיין בריש שיטה מקובצת לביצה:
שוב מצאתי מקור דברי רש"י דאתאן עלייהו שכתבו הרב יבין שמועה והרב סדר הדורות שהם פרק הזהב כמו שכתבתי מראש מקדם. אשר עליהם הקשה רבינו פרץ. והנה הנם פרק המפקיד דף ל"ז ע"ב במ"ש אמר רבי עקיבא מודה אני בזה שהנכסים בחזקתן ופירש"י וז"ל אמר רבי עקיבא מודה אני בזה אעפ"י שאני משל ב"ש ואומר בשאר נפילות יחלוקו בזו אני מודה לבית הלל שהנכסים בחזקתן עכ"ל וכתבו התוספות אע"ג דקאמר מודה אני לאו משום דהוי מתלמידי ב"ש דפ"ק דיבמות בצרת הבת סבר כב"ה וכו' עכ"ל ובבתרא דף קנ"ח ע"ב כתבו התוספות וז"ל אר"ע מודה אני בזה אין לפרש כמו שפירש"י פרק המפקיד דר"ע שמותי הוה מתלמידי ב"ש דהא הלכה כמותו מחבירו וגם פ"ק דיבמות פליג רבי עקיבא בצרת הבת וכו' עכ"ל וק"ק על הרב יבין שמועה שהוצרך להביאו מרבינו פרץ והוא בתוספות דידן בבתרא. הגם הלום ראיתי בשיטה מקובצת מציעא על דף ל"ז שהביא מהרא"ש בתוספותיו שהקשה על רש"י כמו שהקשו התוספות ורבינו פרץ והרחיב הדברים יותר באורך. ואחר סיום לשון הרא"ש כתוב שם וז"ל תלמיד הר"ף וי"ל דה"פ מודה אני בזו אע"ג דמהך מילתא דנפילה אני תלמיד ב"ש עכ"ל ואינו מפורש תלמיד הר"ף אהיכא קאי והפשוט הוא דהוקשה לו לשון ר"ע דקאמר מודה אני בזה ועל זה פירש מודה אני בזה אף ע"ג דמהך מילתא וכו' ועוד פירש פי שני כמבואר שם בשיטה מקובצת:
ולפי לשון רש"י הכתוב בנסחתנו יראה דאפשר לפרש דברי רש"י באופן זה שפירש תלמיד הר"ף בש"ס והיינו דקאמר אעפ"י שאני משל ב"ש ואומר בשאר נפילות יחלוקו כלומר אף על פי שאני משיטת ב"ש בענין הנפילות ואני סובר כב"ש יחלוקו בזו אני מודה לבית הלל והיינו ממש כדתרגמא תלמיד הר"ף ומעולם לא עלה על דעת רש"י שר"ע מתלמידי ב"ש כלל ולא כיוין לכך. וראה בעיניך שלא כתב רש"י שהוא תלמיד ב"ש כמ"ש בשמו התוספות והרא"ש והר"ף רק כתב אעפ"י שאני משל ב"ש ואומר בשאר נפילות כלומר בענין הנפילות אני מסברת ב"ש דיחלוקו אבל בכל התורה אני סובר כב"ה. ופשוט בעיני דתלמיד הר"ף לא קאי אלא ליישב הש"ס וכדמפרש פירוש שני כמ"ש בשיטה מקובצת ועוד מטעמים אחרים. וראיתי בחידושי הריטב"א במציעא על דף מ"ג ע"ב שכתב וז"ל ומודה לב"ש כי מחבורתם הוא כי תלמידו של רבי אליעזר היה עכ"ל:
ודע שהגאון הרב חוות יאיר בהשמטות דף רנ"ח ע"ב כתב דלפירוש אין הלכה כר' אליעזר דשמותי דהוא מבית שמאי צ"ע א"כ גם כרבי טרפון לא נפסוק שהיה מב"ש כמ"ש ביבמות דף ט"ו ע"ש ואשתמיטיתיה להרב ז"ל מאי דאתמר בירושלמי ריש פ"ד דשביעית דבתרין מיליא עבד ר' טרפון כב"ש וסכין עצמיה אלמא כל מילי עביד כב"ה ומשו"ה הלכה כמותו דאע"ג דהיה מב"ש קביל עליה דעת בית הלל. ומעין דוגמא כתב הרא"ש בתוספותיו למציעא והביאו שיטה מקובצת על דף ל"ז דרבי אליעזר מבית הלל דהיד תלמיד ריב"ז וריב"ז תלמיד הלל אך רבי אליעזר היה נוטה אחר ב"ש בכל דבריהם ע"ש ובהר"ן פ"ק דשבת. וה"ה נימא בר' טרפון דנטה אחר ב"ה בכל דבריהם:
עלה בידינו (א) דרבי אליעזר היה מבית הלל אך נטה אחר בית שמאי בכל דבריהם. (ב) ר' עקיבא לדעת התוספות והרא"ש ורבינו פרץ ותלמידו היה מבית הלל ולדעתי הקצרה גם רש"י סבר כן. (ג) זמנין דר"ע סבר כבית שמאי וחולק על בית הלל אך מסתמא אית לן למימר דלא פליג אבית הלל. (ד) הלכה כר"ע מחבירו ואי איכא סתם משנה נגד רבי עקיבא אנחנו תמהי"ם כמ"ש הרא"ש בתוספותיו במציעא על דף ל"ז ובכל מקום הלכה כרבי עקיבא מחבירו. (ה) ר' טרפון מתלמידי ב"ש ונהג תדיר כבית הלל. (ו) בירושלמי פריך מבית שמאי על דברי רבי אליעזר דמחלפא שיטתיה כמ"ש פ"ק דביצה ושאר דוכתי. (ז) רוב הגדולים נקטי דפירוש אין הלכה כר"א דשמותי היינו דהוה מבית שמאי:
46
מ״זמז. הלכה כר"ע. אמרו פרק כיצד מברכין דף ל"ו רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכתב רבינו יונה עלה וז"ל רבי עקיבא במקום רבי אליעזר עבדינן כותיה בכל התורה כלה וב"ש במקום ב"ה אינה משנה. ומפרשים דהכי קאמר ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכו' וכי היכי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה ה"נ רבי אליעזר במקום ר' עקיבא אינה משנה שהדבר ידוע שהלכה כרבי עקיבא מחבירו וכו ואין זו ראיה שכך הוא עיקר הפירוש ב"ש במקום ב"ה אינה משנה וכיון שאינה משנה כלל וכו' אבל רבי עקיבא במקום ר' אליעזר משנה היא ולא עוד אלא הלכה כרבי עקיבא מחבירו ובזה נוכל לומר כל המקל בארץ הלכה כמותו בח"ל וכו' שדי שנפסוק הלכה כר' אליעזר בארץ לחומרא וכו' דאע"ג דהלכה כר"ע מחבירו ה"מ בשחולק עם יחיד ואין לו שום סיוע אבל הכא הברייתא מסייעא ליה וכו' וכיון דהברייתא מסייעא ליה לרבי אליעזר וכו' עכ"ל:
הא למדת דבין למפרשים בין למה שדחה הוא ז"ל רבי אליעזר ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא אלא דלדעתו ז"ל שאני הכא דברייתא מסייעא לר' אליעזר. אבל יש להרגיש בדברי רבינו יונה שכתב לגבי רבי אליעזר דהלכה כר' עקיבא מחבירו. ורבי אליעזר רבו דרבי עקיבא ולא חבירו הוא. והרב יבין שמועה כלל קי"ב וכלל רל"א עמד בזה על דברי ספר כריתות שכתב רבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא מחבירו ותמה דהוא רבו וכתב דהוא ט"ס ועוד פנה לדרך אחר. ולא זכר שר שמועה זו נאה דפרק כיצד מברכין ולא מדברי רבינו יונה שעליה:
והן עתה נדפס מחדש ספר הלקוטות להרמב"ן זצ"ל ובריש הספר כתב בתוך דבריו וז"ל ומסקנא כרב יהודה אמר רב וכו' אבל בארץ ישראל חיישינן לדר' אליעזר ואע"ג דבעלמא הלכה כרבי עקיבא מסתבר ליה לרב טעמא דר' אליעזר וחייש ליה בארץ עכ"ל הראת לדעת דדעת הרמב"ן ז"ל דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא אלא דרב דמסתברא ליה טעמיה דרבי אליעזר חש לה רב בארץ. ומכאן תשובה למ"ש הרב פרי חדש בספר מים חיים בהגהות הרמב"ם פ"ב דעבודת יה"כ דין ב' ליישב קושית הרב לחם משנה שתמה על הרמב"ן בפירוש החומש שפסק כרבי אליעזר ותירץ הרב פר"ח דטעם הרמב"ן דפסק כר' אליעזר משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו אמרו ולא מרבו ור' אליעזר רביה הוא עכ"ד ומדברי הרמב"ן בספר הלקוטות הנזכרים מוכח דהלכה כרבי עקיבא אפילו נגד רבו רבי אליעזר כמש"ל:
הא למדת דבין למפרשים בין למה שדחה הוא ז"ל רבי אליעזר ור' עקיבא הלכה כר' עקיבא אלא דלדעתו ז"ל שאני הכא דברייתא מסייעא לר' אליעזר. אבל יש להרגיש בדברי רבינו יונה שכתב לגבי רבי אליעזר דהלכה כר' עקיבא מחבירו. ורבי אליעזר רבו דרבי עקיבא ולא חבירו הוא. והרב יבין שמועה כלל קי"ב וכלל רל"א עמד בזה על דברי ספר כריתות שכתב רבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא מחבירו ותמה דהוא רבו וכתב דהוא ט"ס ועוד פנה לדרך אחר. ולא זכר שר שמועה זו נאה דפרק כיצד מברכין ולא מדברי רבינו יונה שעליה:
והן עתה נדפס מחדש ספר הלקוטות להרמב"ן זצ"ל ובריש הספר כתב בתוך דבריו וז"ל ומסקנא כרב יהודה אמר רב וכו' אבל בארץ ישראל חיישינן לדר' אליעזר ואע"ג דבעלמא הלכה כרבי עקיבא מסתבר ליה לרב טעמא דר' אליעזר וחייש ליה בארץ עכ"ל הראת לדעת דדעת הרמב"ן ז"ל דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא אלא דרב דמסתברא ליה טעמיה דרבי אליעזר חש לה רב בארץ. ומכאן תשובה למ"ש הרב פרי חדש בספר מים חיים בהגהות הרמב"ם פ"ב דעבודת יה"כ דין ב' ליישב קושית הרב לחם משנה שתמה על הרמב"ן בפירוש החומש שפסק כרבי אליעזר ותירץ הרב פר"ח דטעם הרמב"ן דפסק כר' אליעזר משום דהלכה כר' עקיבא מחבירו אמרו ולא מרבו ור' אליעזר רביה הוא עכ"ד ומדברי הרמב"ן בספר הלקוטות הנזכרים מוכח דהלכה כרבי עקיבא אפילו נגד רבו רבי אליעזר כמש"ל:
47
מ״חמח. הלכה כבתראי. הרב החסיד שבכהונה בי"ד הקדש אות קס"ט הן בפיו תוכחו"ת והשפיע בצחצחות להוכיח דהלכה כבתראי אפילו ביחיד נגד רבים. ואני בעניי לא עמדתי בסוד דבריו רק תוך הי"ד אשור"ה נא ואראה ולא באתי על הלום כי אם דחזיתיה לרב כהנא תמ"ה יקרא על מ"ש במפתחות תשובות כנה"ג י"ד דלא אמרינן הלכה כבתראי ביחיד נגד רבים וכתב דהוא הפך שיטת הגאונים והרי"ף והרמב"ם והרא"ש והתוספות שדעתם מסכמת לפסוק כבתרא והוא באחד נגד רבים וכתב דאולי הזוכה לראות תשובת הרב ישכיל וידע ממוצא דבר זהת"ד:
והן עתה שנדפסו תשובות הרב כנה"ג לי"ד אפנה על ימין לחזות בנועם מקור חיי"ם. וראיתי בסימן מ"ב שכתב וז"ל ואתה קדוש תפסת עיקר כלל דהלכה כבתראי והנחת לטפל כלל דיחיד ורבים הלכה כרבים. איברא שמהר"ם אלשקר בסימן נ"ג כתב בשם מהר"י קולון דהלכה כבתראי אפילו יחיד אצל רבים אבל מהר"ם אלשקר שם כתב שדברים אלו אין להם עיקר והם בטלים מעצמם והוא תימה אם הרב ז"ל כתב כן ואעפ"י שלא דחה דבריו אלא מפני שכתב כן דהלכה כבתראי ולא כקמאי מכל מקום יוצא דבנדון דידן שומעין להרב המפה וסיעתו דקמאי אינון והם רבים וכ"ש באסורא דרבנן דגם מהר"י קולון יודה דהלכה כדברי המקל ומה גם אם הם רבים ומה גם בנ"ד דאיכא ט"ז וש"ך דבתראי אינון יותר ממורינו הרב ז"ל (הוא מהר"י מטראנ"י) וסוברים כהרב המפה עכ"ל. ועוד האריך הרב כנה"ג בזה בי"ד סימן רמ"ב הגהת בית יוסף אות י"ז עש"ב ונעלם מהרב יד מלאכי ז"ל ודוק:
הבט ימין וראה כי רוח ה' דיבר בו בהרב יד מלאכי לומר שהרואה תשובת הרב כנסת הגדולה כמות שהיא לארכה ולרחבה ישכיל אנוש על מה אדניה הטבעו. ודבריו אמת וצדק דאנן בדידן דזכינו לשיחת"ו של הרב כנה"ג בתשובתו הרמתה תשובה שלימה עין רואה ואזן שומעת דדבריו אינם ענין למאי דקאי הרב יד מלאכי כי הרב כנה"ג מיירי בפוסקים אחרוני אחרונים ומבואר יותר בתשובות מהר"ם אלשקר דמייתי שכתב שם וז"ל ומ"ש שאמר לך רבך משם כמה"ר יוסף קולון ז"ל דאף בפוסקים איכא למימר הכי הלכה כבתראי עד שדחק עצמו לומר אפילו בהיותו יחיד אצל רבים שקדמוהו כגון הסמ"ק הולכים אחריו ושיש חולקים ואומרים איך נניח דברי הרי"ף והרמב"ם וכו' ואני תמיה וכו' דקמאי עדיפי וכו' עכ"ל הרי הדבר מבואר ביותר דמהר"י קולון מדבר בפוסקים אחרונים כגון הסמ"ק ולהניח דברי הרי"ף והרמב"ם וכו' ועל זה תמה מהר"ם אלשקר על דבריו דבפוסקים קמאי עדיפי וכו' ע"ש ובהכי תנוח דעתנו דבזה מיירי הרב כנה"ג ומוצל אותו צדיק מתמיהות הרב יד מלאכי דהוא קאי על הפוסקים אחרונים דדעת מהר"ם אלשקר דפוסקים קמאי עדיפי ולהם שומעין. ובזה כתב דיחיד ורבים האי כללא עדיף מהלכה כבתראי בפוסקים ואחר זה מייתי דברי מהר"י קולון ומהר"ם אלשקר והיו דבריו פניו כלפי השואל והרב האוסר מהר"ש סאגיס אשר כתב דנקיטינן כמהרימ"ט דבתרא הוא ושביק לרבני אשכנז דסברי כמור"ם ועל זה כתב הרב כנה"ג דבנ"ד שכל גדולי האחרונים הסכימו עם מור"ם ומהרימ"ט יחיד הדין נותן לפסוק כרבים ולדעת מהר"מ אלשקר שומעין למור"ם וסיעתו דקמאי אינון כמבואר בתשובתו הרמתה. ואין זה סותר לכל הבקיאיות שהביא הרמ"ך ביד"ו המלאה דכלהו עסקי באמוראי בתראי בעלי התלמוד. וכבר הרב כנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות ט"ל הביא דברי מהריק"ו ומהר"ם אלשקר הנזכרים וכמה אחרונים בענין זה ע"ש באורך:
והן עתה שנדפסו תשובות הרב כנה"ג לי"ד אפנה על ימין לחזות בנועם מקור חיי"ם. וראיתי בסימן מ"ב שכתב וז"ל ואתה קדוש תפסת עיקר כלל דהלכה כבתראי והנחת לטפל כלל דיחיד ורבים הלכה כרבים. איברא שמהר"ם אלשקר בסימן נ"ג כתב בשם מהר"י קולון דהלכה כבתראי אפילו יחיד אצל רבים אבל מהר"ם אלשקר שם כתב שדברים אלו אין להם עיקר והם בטלים מעצמם והוא תימה אם הרב ז"ל כתב כן ואעפ"י שלא דחה דבריו אלא מפני שכתב כן דהלכה כבתראי ולא כקמאי מכל מקום יוצא דבנדון דידן שומעין להרב המפה וסיעתו דקמאי אינון והם רבים וכ"ש באסורא דרבנן דגם מהר"י קולון יודה דהלכה כדברי המקל ומה גם אם הם רבים ומה גם בנ"ד דאיכא ט"ז וש"ך דבתראי אינון יותר ממורינו הרב ז"ל (הוא מהר"י מטראנ"י) וסוברים כהרב המפה עכ"ל. ועוד האריך הרב כנה"ג בזה בי"ד סימן רמ"ב הגהת בית יוסף אות י"ז עש"ב ונעלם מהרב יד מלאכי ז"ל ודוק:
הבט ימין וראה כי רוח ה' דיבר בו בהרב יד מלאכי לומר שהרואה תשובת הרב כנסת הגדולה כמות שהיא לארכה ולרחבה ישכיל אנוש על מה אדניה הטבעו. ודבריו אמת וצדק דאנן בדידן דזכינו לשיחת"ו של הרב כנה"ג בתשובתו הרמתה תשובה שלימה עין רואה ואזן שומעת דדבריו אינם ענין למאי דקאי הרב יד מלאכי כי הרב כנה"ג מיירי בפוסקים אחרוני אחרונים ומבואר יותר בתשובות מהר"ם אלשקר דמייתי שכתב שם וז"ל ומ"ש שאמר לך רבך משם כמה"ר יוסף קולון ז"ל דאף בפוסקים איכא למימר הכי הלכה כבתראי עד שדחק עצמו לומר אפילו בהיותו יחיד אצל רבים שקדמוהו כגון הסמ"ק הולכים אחריו ושיש חולקים ואומרים איך נניח דברי הרי"ף והרמב"ם וכו' ואני תמיה וכו' דקמאי עדיפי וכו' עכ"ל הרי הדבר מבואר ביותר דמהר"י קולון מדבר בפוסקים אחרונים כגון הסמ"ק ולהניח דברי הרי"ף והרמב"ם וכו' ועל זה תמה מהר"ם אלשקר על דבריו דבפוסקים קמאי עדיפי וכו' ע"ש ובהכי תנוח דעתנו דבזה מיירי הרב כנה"ג ומוצל אותו צדיק מתמיהות הרב יד מלאכי דהוא קאי על הפוסקים אחרונים דדעת מהר"ם אלשקר דפוסקים קמאי עדיפי ולהם שומעין. ובזה כתב דיחיד ורבים האי כללא עדיף מהלכה כבתראי בפוסקים ואחר זה מייתי דברי מהר"י קולון ומהר"ם אלשקר והיו דבריו פניו כלפי השואל והרב האוסר מהר"ש סאגיס אשר כתב דנקיטינן כמהרימ"ט דבתרא הוא ושביק לרבני אשכנז דסברי כמור"ם ועל זה כתב הרב כנה"ג דבנ"ד שכל גדולי האחרונים הסכימו עם מור"ם ומהרימ"ט יחיד הדין נותן לפסוק כרבים ולדעת מהר"מ אלשקר שומעין למור"ם וסיעתו דקמאי אינון כמבואר בתשובתו הרמתה. ואין זה סותר לכל הבקיאיות שהביא הרמ"ך ביד"ו המלאה דכלהו עסקי באמוראי בתראי בעלי התלמוד. וכבר הרב כנסת הגדולה בכללי הפוסקים אות ט"ל הביא דברי מהריק"ו ומהר"ם אלשקר הנזכרים וכמה אחרונים בענין זה ע"ש באורך:
48
מ״טמט. הלל. כתב הרב עיר וקדיש על ארע"א מהדורא בתרא אות נ"ו לדעת הרמב"ם אפילו במועדים דרבנן. ולדעת הרמב"ן בספר המצות סוף שרש א' דהלל במועדים דאורייתא ומ"ש בגמרא הלל דרבנן הוא על ימי חנוכה ועל ימים שאין היחיד גומר הלל עכ"ל והרב המפורסם מהר"י עייאש בעפרות זהב לו כתב צ"ע לדעת הרמב"ן דהלל דר"ח מנהגא וימים שגומרין מבואר פרק ערבי פסחים שהוא תקנת נביאים עכ"ל ולק"מ דמנהגא דקריאת הלל בר"ח ובחול המועד של פסח קרי ליה דרבנן דמנהג זה רבנן הנהיגוהו בתורת מנהג ושפיר קרי ליה דרבנן. וימים שגומרין בפרק ערבי פסחים לא פורש שהוא תקנת נביאים דמצי לומר שתקנת נביאים היא שתקנוהו לאומרו על כל צרה שלא תבא. ודוק בדברי הרמב"ן בספר המצות שם בשרש א'. ולשון התלמוד בתעניות דף כ"ח ע"ב והביאו הרמב"ן שם דקאמר אמר רבא זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו דאורייתא דייק כהרמב"ן דהלל ר"ח דרבנן ודי"ט דאורייתא והגם דיש לדחות וכמ"ש הרב מגילת אסתר מ"מ פשטן של דברים כהרמב"ן דהול"ל זאת אומרת הלילא דבריש ירחא לאו תקנתא ודוק:
ורבינו מהר"א ממיץ בספר יריאים במצוה קכ"ה כתב דעד לא אתא נביא גמרא גמירי לה ואתא נביא ואסמכה אקרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ע"ש. וראיתי להרמב"ן בספר הלקוטות שנדפס חדש ממש אשר פרק ערבי פסחים דף ט"ו מהספר ע"א בתוך דבריו כתב וז"ל שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה וכן שנינו זה וזה טעון הלל באכילתם וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג עכ"ל ומזה היה נראה קצת דכל מ"ש בספר המצות הוא להליץ על בה"ג ולרווחא דמילתא צידד בהלל שהוא דאורייתא במועדים אבל לקושטא דמילתא הוא ז"ל סובר שהלל הוא מדברי סופרים והפסוק אסמכתא בעלמא כמ"ש בלקוטות ועמ"ש מרן הכ"מ ומהר"ב הלוי הביאו מהר"א אלפאנדארי במרכבתו ואין להאריך:
והיותר נראה בדעת הרמב"ן דהוא סבר דהוי דאורייתא אך אין להכניסו במנין המצות וסבר דמאי דמייתי בש"ס קרא דהשיר יהיה לכם זהו אסמכתא כמ"ש בספר הלקוטות. אך מלשונו בספר המצות משמע דסבר דדרשת השיר יהיה לכם הוי דרשא גמורה ואינו אסמכתא ויש לדחות דלרווחא דמילתא כתב כן כמ"ש בסמוך:
שוב בא לידי ספר זהר הרקיע מהרשב"ץ וראיתי להרב ז"ל שכתב בעשין ט"ז שאם נאמר דהלל במועדים דאורייתא הוא מכלל השמחה שנצטוינו לשמוח ברגלים כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ומסיק דלדעת הרמב"ן הוא מן התורה ולא ימנה לפי שהוא חלק מחלקי מצות השמחה ע"ש:
ורבינו מהר"א ממיץ בספר יריאים במצוה קכ"ה כתב דעד לא אתא נביא גמרא גמירי לה ואתא נביא ואסמכה אקרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ע"ש. וראיתי להרמב"ן בספר הלקוטות שנדפס חדש ממש אשר פרק ערבי פסחים דף ט"ו מהספר ע"א בתוך דבריו כתב וז"ל שאין לך הלל חובה כאכילת פסחים שהוא שעת גאולה וכן שנינו זה וזה טעון הלל באכילתם וסמכוהו על המקרא דכתיב השיר יהיה לכם כליל התקדש חג עכ"ל ומזה היה נראה קצת דכל מ"ש בספר המצות הוא להליץ על בה"ג ולרווחא דמילתא צידד בהלל שהוא דאורייתא במועדים אבל לקושטא דמילתא הוא ז"ל סובר שהלל הוא מדברי סופרים והפסוק אסמכתא בעלמא כמ"ש בלקוטות ועמ"ש מרן הכ"מ ומהר"ב הלוי הביאו מהר"א אלפאנדארי במרכבתו ואין להאריך:
והיותר נראה בדעת הרמב"ן דהוא סבר דהוי דאורייתא אך אין להכניסו במנין המצות וסבר דמאי דמייתי בש"ס קרא דהשיר יהיה לכם זהו אסמכתא כמ"ש בספר הלקוטות. אך מלשונו בספר המצות משמע דסבר דדרשת השיר יהיה לכם הוי דרשא גמורה ואינו אסמכתא ויש לדחות דלרווחא דמילתא כתב כן כמ"ש בסמוך:
שוב בא לידי ספר זהר הרקיע מהרשב"ץ וראיתי להרב ז"ל שכתב בעשין ט"ז שאם נאמר דהלל במועדים דאורייתא הוא מכלל השמחה שנצטוינו לשמוח ברגלים כמ"ש וביום שמחתכם ובמועדיכם וכו' ומסיק דלדעת הרמב"ן הוא מן התורה ולא ימנה לפי שהוא חלק מחלקי מצות השמחה ע"ש:
49
נ׳ן. הסתכלות. הוא יותר מראיה כמ"ש הרב יד מלאכי אות קע"ט משם כמה גדולים והוקשה לו מ"ש בע"ז דף ך' דפריך ארשב"ג שראה גויה ור' עקיבא לאשת טורנוסרופוס ולאסתכולי מי שרי מתיבי וכו' שלא יסתכל אדם באשה נאה וכו' ומשני קרן זוית הואי ומאי פריך הא קתני שלא יסתכל וכו' ורשב"ג ור"ע המה ראו. ותירץ דמשמע ליה שנסתכלו והכרח לזה דנטר לאקשויי עד דמשני למאי דהקשה על רב אודויי הוא דקמודה והרי כללא הוא דמתקן הברייתא והדר פריך אלא דכיון דאודויי קא מודו נסתכלו ביותר ומשני קרן זוית הואי אף דאודויי מודה ור"ע בכה לא ראום בהסתכלות כי קרן זוית הואי וה"ה דהוה מצי לשנויי שאני רשב"ג ורבי עקיבא דראיה בעלמא ראו אלא קושטא דמילתא קאמר דמעשה שהיה כן היה זהו תורף דבריו בקצור עיין בדבריו באורך:
ומה שהכריח דכללא הוא דמתקן הברייתא והדר פריך מינה. כפי הרשום בדעתי דהכלל הוא דארחיה דש"ס זמנין דעביד הכי ברם שכיח גם כן דמייתי הברייתא ופריך והדר שקיל וטרי בברייתא. ותו דהכלל הוא היכא דהברייתא מינה ובה קשיא ואין לה הבנה אז מתקן הברייתא קודם. אבל הכא הברייתא מתוקנת ולא קשיא אלא מבחוץ ולהכי פריך מהברייתא לרב. והדר שקיל וטרי בברייתא. ומאי דקאמר דמעשה שהיה כך היה. מהש"ס לא מוכח דהכי הוה ודאי. ותו דאיהו סבר דהקושיא לרשב"ג ור"ע ומשני קרן ןוית הואי אתרוייהו ונעלם ממנו גופא דעובדא דרבי עקיבא היכי הוה ומפורש ברש"י והר"ן דף נ' בנדרים דזו באה אצלו לפתותו וגלתה שוקה וכו' ע"ש. ולא פריך אלא ארשב"ג ולא על רבי עקיבא אלא דמייתי כל הברייתא וכמ"ש הרב תורת חיים בשיטתו:
ולי הדל נראה דהגם דמשמעות לשון הסתכלות טפי מראיה. מ"מ התנא זמנין דנקט הסתכלות ורצונו ראיה כי הכא דנקט שלא יסתכל וכונתו אפילו ראיה בעלמא דהא אמרינן פ"ק דסוטה דף ח' ע"א אמר רבא גמירי דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות ומשמע במה שעיניו רואות אפילו ראיה בעלמא דהאמורא יש לו לפרש דבריו והול"ל אלא במה שעיניו מסתכלות אלא מוכח אפילו ראיה בעלמא יצה"ר שולט ושלא יסתכל דתני תנא לאו דוקא ומשו"ה פריך ומשני ודוק כי קצרתי ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן פתח עינים שם בע"ז ודוק הטב:
ומה שהכריח דכללא הוא דמתקן הברייתא והדר פריך מינה. כפי הרשום בדעתי דהכלל הוא דארחיה דש"ס זמנין דעביד הכי ברם שכיח גם כן דמייתי הברייתא ופריך והדר שקיל וטרי בברייתא. ותו דהכלל הוא היכא דהברייתא מינה ובה קשיא ואין לה הבנה אז מתקן הברייתא קודם. אבל הכא הברייתא מתוקנת ולא קשיא אלא מבחוץ ולהכי פריך מהברייתא לרב. והדר שקיל וטרי בברייתא. ומאי דקאמר דמעשה שהיה כך היה. מהש"ס לא מוכח דהכי הוה ודאי. ותו דאיהו סבר דהקושיא לרשב"ג ור"ע ומשני קרן ןוית הואי אתרוייהו ונעלם ממנו גופא דעובדא דרבי עקיבא היכי הוה ומפורש ברש"י והר"ן דף נ' בנדרים דזו באה אצלו לפתותו וגלתה שוקה וכו' ע"ש. ולא פריך אלא ארשב"ג ולא על רבי עקיבא אלא דמייתי כל הברייתא וכמ"ש הרב תורת חיים בשיטתו:
ולי הדל נראה דהגם דמשמעות לשון הסתכלות טפי מראיה. מ"מ התנא זמנין דנקט הסתכלות ורצונו ראיה כי הכא דנקט שלא יסתכל וכונתו אפילו ראיה בעלמא דהא אמרינן פ"ק דסוטה דף ח' ע"א אמר רבא גמירי דאין יצה"ר שולט אלא במה שעיניו רואות ומשמע במה שעיניו רואות אפילו ראיה בעלמא דהאמורא יש לו לפרש דבריו והול"ל אלא במה שעיניו מסתכלות אלא מוכח אפילו ראיה בעלמא יצה"ר שולט ושלא יסתכל דתני תנא לאו דוקא ומשו"ה פריך ומשני ודוק כי קצרתי ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן פתח עינים שם בע"ז ודוק הטב:
50
נ״אנא. הלכה כבתראי. כתב הרמב"ם בספר כללים הנקרא סדר עולם כ"י הלכה כבתראי במה שיכריעו בדבריהם בין שיכריעו בין רבים לרבים או בין יחיד ליחיד או בין יחיד לרבים אבל אין הכונה שיחלקו בתראי עם קמאי בשום דבר מכל הדברים שדברו הראשונים זה לא היה ולא יהיה חלילה להם מרשע וכיוצא בזה נאמר אם משה לא אמרו אלעזר מנין לו ואם רבי לא שנאה רבי חייא מנא ליה ומקרא מלא כתיב שאל אביך ויגדך ומרגלא בפי התנוקות של בית רבן אל תטוש תורת אמך עכ"ל הביאו רבינו בצלאל אשכנזי בכלליו כ"י. וכי חזינן אמורא שחולק על תנא דקאמר אין הלכה כפלוני וכיוצא והוא חד לגבי חד הדבר ידוע שהאמורא הן כל יקר ראתה עינו תנא או תנאים כוותיה ואנחנו לא נדע ובמקום אחר כתבנו בעניותנו בזה:
51
נ״בנב. העיד. כל העיד הויא הלכה כ"כ רבינו בצלאל בכלליו כ"י משם רבינו מאיר הלוי ולדעת הרמב"ם יש אחד שאינו הלכה עיין בהרב מגיד משנה פי"ו מהלכות מלוה ולוה יע"ש עכ"ל הרב מהר"ב ז"ל ועיין בהליכות עולם ורש"י חולין דף י"ח ע"ב:
52
נ״גנג. הניחא למ"ד. כתב רבינו בצלאל בכלליו כ"י לא אמרינן הניחא אלא בפירוקי דאמוראי כלומר אין פירוק זה כלום אליבא דהאי אמורא אבל כשהמשנה עצמה או הבריתא קשיא לההוא אמורא לא אמרינן הניחא אלא תיהוי תיובתא דפלוני וזו הדרך פשוטה בתלמוד. הרמב"ן בחידושיו למציעא פרק הזהב. שוב ראיתי להרב יבין שמועה שהביא כלל זה סימן תי"ח משם הרשב"א בחידושיו פ"ק דקדושין:
53
נ״דנד. הניחא למ"ד אלא למ"ד. עוד לו להרב הנזכר. זמנין קאמר הש"ס הכי אע"ג דליכא מאן דס"ל הכי אלא לפי הס"ד דמעיקרא פריך. תוספות קמא כ"ה א'. ותוספות מציעא פרק השואל דף צ"ח ע"א ד"ה הניחא למאן דאית ליה דיו:
54
נ״הנה. הלכה למשה מסיני. עוד לו להרב הנזכר. יש הלכה למשה מסיני על פרטי הדין שעיקר הדבר מפורש בתורה. ופירוש פרטיו הל"מ. כענין הכתוב ובשר בשדה טריפה לא תאכלו שהוא בשר שנטרף ועדיין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טרפותו ולהיותו נשלך לכלב אבל לא נתבארו בכתוב הדברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו למשה מסיני ומקובלות בידינו וזהו שאמרו בהרבה מקומות שהטריפות הל"מ. מגיד משנה פ"ד דמאכלות אסורות. ועיין מה שהאריך הרב פרי חדש י"ד סימן כ"ט. ועמ"ש מורינו הרב זרע אברהם י"ד סימן י"ז באריכות. ועמ"ש בעניותי בספר הקטן מחזיק ברכה י"ד סימן מ"ה סוף אות ז' בס"ד:
55
נ״ונו. הקש. עוד לו להרב הנזכר הקשא הו"ל כאלו כתוב בתורה בהדיא תוספי הרא"ש פרק הרבית על ההיא דאמר רבא מגופיה דקרא שמעת ליה מות יומת וכו' הוקשו מלוי רבית דהאי דרשא קחשיב ליה מגופיה דקרא משום דהויא הקשא עכ"ל ובפרטי הקש עיין בספר חוות יאיר סימן ר"ג ולהרב יד מלאכי אות ר' ע"ש באורך:
56
נ״זנז. הדר פשטה. עוד לו להרב הנזכר. הדר פשטה. הפשיטות הוא מברייתא שבמסכתא אחרת ולפי שאינה פשוטה כל כך לא הביאה שם. תוספות פרק החובל דף פ"ט ע"ב ובחידושי הריטב"א לכתובות פרק נערה על ההיא בתר דבעיא הדר פשטה מוכרת לבעלה כמוכרת לאחרים כתב וז"ל טובא איכא בתלמודא דאמר הדר פשטה ולא אשכחן מהיכא פשטה דמסברא מפשטא ליה עכ"ל:
57
נ״חנח. הלכה מפי מדרש. כבר כתבנו לעיל במערכת אל"ף אות מ"ב דלמדין ממדרש היכא שאינו הפך הש"ס וכן כתבו גדולי אחרונים כמ"ש הרב יד מלאכי אות ע"ב. ואני בעניי לעיל הבאתי מרבינו תם בספר הישר שכתב דצריך להיות בקי במדרשים ולעשות כמותם כשלא יהיו נגד התלמוד ע"ש והן עתה ראיתי שכתבו התוספות ברכות דף ח"י ע"א ופסחים דף מ' ע"ב דכמה דברים אנו מניחין הגמרא וסומכין על ספרים חיצונים פסיקתא ומסכת סופרים וכיוצא והרב דברי אמת בקונטריסים דף כ"ב ע"ד הזכיר דברי התוספות דפסחים ע"ש:
58
נ״טנט. הלכה מפי תלמוד. ראיתי בכללי רבינו בצלאל כ"י וז"ל אע"ג דקי"ל אין למדין הלכה מפי תלמוד ה"מ כי תני מתניתא חד תנא ואמר מאן דתני לה הלכה כדבריו אבל כשבעל מחלוקתו בצדו ומתוך תשובותיהם זה לזה הודה בעל דינו לדבריו וקובעים הלכה כמותו כ"ש שנראה דבר מוסכם בלי ספק. כן מצאתי בשיטת פסחים להר"ן בסוף פ"ק על מה שהביא הרי"ף בהלכותיו ההיא דרבי אלעזר איש ברתותא ופסק הלכתא כדתני נמי במתניתא לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר"א איש ברתותא. עכ"ל רבינו בצלאל. ומהר"י ן' מיגש בחידושי בתרא על דף ק"ל כתב והתלמוד שלנו הלכה למעשה הוא שלא נכתב אלא לאחר עיון ודקדוק בכמה דורות ולאחר כמה מהדורות וכאלו אמרו לנו בו הלכה למעשה הוא שהרי לעשות בו מעשה כתבוהו עכ"ל וכ"כ רשב"ם ורבינו מאיר הלוי בחידושיו הנדפסים מחדש דף קצ"ה ויש שם איזה ט"ס. ועיין להרב באר שבע ריש הוריות. ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן כ"ה אות ל"א ע"ש ועיין בשיירי כללי התלמוד אות נ"ה נ"ו. ועיין תשובת הרדב"ז דפוס ויניציא סימן תרמ"ז:
59
ס׳ס. הלכה כתלמיד. בסדר עולם להרמב"ם והוא כללי התלמוד כ"י הביאו רבינו בצלאל בכלליו כ"י כתב וז"ל בסדר עולם להרמב"ם ז"ל הא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב דוקא כשחולקים זה עם זה כגון שתמצא מחלוקותם אמר ליה אבל תלמיד החולק על רבו שלא בפניו פעמים שהלכה כתלמיד עכ"ל. וכבר ידוע דכלל זה כתבוהו הרב המגיד פ"ב מהלכות שבת והר"ן פ"ק דסוכה ושאר גדולי ישראל. ואני ההדיוט עמדתי קצת בזה בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סימן שכ"ח אות ח' והוקשה לי כמה קושיות בכלל זה ובסוף באתי לכלל ישוב דכלל זה דהה"מ לאו מילתא פסיקתא היא דצריך לפסוק הלכה כבתרא אף נגד רבו אלא האי כללא הוא דבבתראי אין לעשות עיקר מכלל אין הלכה כתלמיד במקום הרב דאפשר נמי לפסוק כבתרא ולעולם דמצינן לפסוק כהרב נגד התלמיד אלא דאהני לן הך כללא לבטל כלל אין הלכה כתלמיד במקום הרב. ובזה נתישבו כמה דיני הרמב"ם וכמה קושיות שנתקשתי בהם אנכי איש צעיר ושאר אחרונים כמו שכתבתי שם:
ואדברה אך הפעם אודה את ה' כי לשון רבינו הרמב"ם בכלליו קרי בחיל כמו שכתבתי אני הפעוט שהרי בדברי קדשו כתוב תלמיד החולק על רבו פעמים שהלכה כתלמיד. והרי מבואר דלאו מילתא פסיקתא שהלכה כתלמיד החולק שלא בפני רבו אלא פעמים שהלכה כתלמיד מכלל דכמה זמני פסקינן כהרב וכמו שכתבנו בעניותנו. ושם רבינו בצלאל הביא דברי הה"מ פ"ק דשבת ודברי הר"ן פ"ק דסוכה שרמזנו וכתב עוד דהרי"ף פרק הזהב גבי רב נחמן דפליג עם רבי יוחנן רבו ופסק כרב נחמן דהוא בתרא נראה דהיינו שלא נחלקו פנים בפנים עכ"ל ודברים ככתבן אינם נוחים לי ההדיוט דרב נחמן אינו תלמיד ר' יוחנן אלא תלמיד רב ושמואל כידוע אם לא שנאמר דלאו דוקא רבו ממש אלא גדול הדור שהוא כרבו:
ודע שבמקום אחר ראיתי לרבינו בצלאל בכלליו כ"י שהביא מדברי רבינו יהונתן בביאורו להרי"ף פרק חזקת גבי ההוא ארבא דפסק הרי"ף כרב יהודה לגבי רב הונא דזמנין דפסקינן הלכה כתלמיד במקום הרב אפילו באמוראי קמאי היכא דמסתבר טעמיה עכ"ל:
וראיתי להרב יבין שמועה דף צ"ה ע"א שכתב על דברי הר"ן ריש סוכה שהביא מרן ז"ל שם בכללי הגמרא וז"ל דע שהכלל העולה דמ"ש הר"ן (כצ"ל) נחלק עמו בחייו לאו דוקא בחייו אלא כשנחלק עמו פנים בפנים וידע הרב בדברי התלמיד ונחלק עליו תדע לך דהא זיל בתר טעמא שכתב דכיון דלא קבל רבו דבריו נדחו דברי התלמיד וכ"כ רבינו בסוף הלשון בשם הרשב"א וכו' וכ"כ בקמא פרק כיצד הרגל וז"ל עוד כתב הרא"ה בשם רבו וכו' אלא שהחולקים שניהם יחדיו בהדי הדדי ולא כתב אלא כשנחלק עמו בחייו וכן בריש המגרש כתב וז"ל דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב ה"מ היכא דפליג בהדיה אלא דנקט שנחלק עמו בחייו סתמא דמילתא וכו' דלית לן לאפושי פלוגתא בין הרא"ה והרשב"א עכ"ל וק"ק דמה שהוכיח מדברי הרב הנמקי ז"ל פרק כיצד הרגל יש לדחות דשם כתב וז"ל אבל כשהתלמיד מאריך ימים אחר רבו וחולק עמו הלכה כמותו ועל זה אמרו הלכה כבתראי עכ"ל וא"כ מה יוכיח הוכח הרב ז"ל מדכתב שחולקין שניהם יחדיו בהדי הדדי ולא כתב אלא כשנחלק עמו בחייו. הרי סיים אבל כשהתלמיד מאריך ימים אחר רבו וחולק עמו דמשמע שחולק אחר פטירת רבו. ומבין ריסי עיני הרב הנזכר מוכח שסבר דפירוש הרי"ף לקמא הוא הר"ן כאשר יראה הרואה שעל לשון הר"ן דסוכה כתב וכ"כ בקמא וכו' ושוב כתב וכן בריש המגרש כתב וכו' והוא אגב שיטפיה דהוא נמקי יוסף כידוע. וכעת איני זוכר במקומות אחרים מספריו הקדושים אם רגיל בכך:
גם מה שהוכיח מדברי הר"ן ריש פרק המגרש גם זה אינה הוכחה דשם הר"ן קודם זה סמוך ממש כתב וז"ל וכיון שלאחר פטירת חזקיה אמר כן נקטינן כרבי יוחנן דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד וכו' ע"ש והרי דגם שם הר"ן כתב וכיון שלאחר פטירת חזקיה וכו' מסכי"ם הולך לדבריו ריש סוכה ולדברי הרא"ה שהביא הרב הנמקי פרק כיצד הרגל. גם הריטב"א בחידושיו ריש סוכה כתב וז"ל ה"מ כשחלק עמו בחייו ושמע רבו דבריו ולא הודה לו אבל כשחלק לאחר מיתה אדרבא הא קי"ל הלכה כבתראי עכ"ל והוא כלשון הר"ן ריש סוכה. ותו דלשון הר"ן והריטב"א ריש סוכה הנזכרים מוכח בהדיא דקפדי לומר בחייו אבל לא לאחר מיתה ומ"ש הרב יבין שמועה לא תוכל האר"ש שאתו. ומ"ש הרב דנקטי בחייו דמסתמא כשהוא בחייו נושא ונותן עם רבו אינו מספיק ולא הול"ל בחייו אבל לא לאחר מיתה אלא כמ"ש הרשב"א דהסימן היכא דקאמר אמר ליה. ותו ק"ק דהר"ן בריש סוכה כתב פירוש דבר זה מסורת בידינו מהגאונים ופרק תולין כתב הר"ן שהרמב"ן השיג על הרז"ה דרבא רביה דר"פ ואין הלכה במקום הרב וע"ז הביא דברי הרשב"א בדרך תירוץ ובדרך אפשר ואמאי הר"ן לא הוסיף להקשות ממסורת הגאונים. הן אמת דדברי הרשב"א בחידושיו הם יותר בחוזק ממה שכתב הר"ן בשמו וגם לא כתב אפשר ע"ש. ומ"מ הר"ן היה לו לגדל ולחזק דברי הרשב"א. ותו דהרב הנמקי כתב מהרא"ה בשם רבו וידוע שרבו של הרא"ה הוא הרמב"ן והגם דנאמר שהיה לו רב אחר מ"מ הו"ל להזכיר שמו כיון דהרמב"ן רבו סבר להפך. מלבד דהרא"ה תדיר נקיט בשפולי גלימיה דהרמב"ן:
ואפשר לומר דמסורת הגאונים היא לחלק בין נחלק בחייו לנחלק אחר מיתה וכמ"ש בהדיא הר"ן והריטב"א ריש סוכה. וכן מוכח מהנמקי בשם הרא"ה פרק כיצד הרגל וממ"ש הר"ן ריש המגרש כמו שדקדקנו מדבריהם לעיל ובזה מודה הרמב"ן. אך כשנחלק בחייו הגם שלא היה פנים בפנים אין הלכה כתלמיד במקום הרב לדעת הרמב"ן. אבל הרשב"א סובר דגם בחייו כל שלא נחלק פנים בפנים דלא קאמר אמר ליה הלכה כתלמיד. ומשו"ה הר"ן לא דחה דברי הרמב"ן מכח מסורת הגאונים. והרא"ה סבר כהרמב"ן וגם הר"ן בריש המגרש מסכים הולך ודברי הרשב"א פרק תולין כתבן בדרך תירוץ. כי העיקר אצלו לחלק בין בחייו לאחר מיתה דכל שהוא בחייו אמרינן ידע רבו בסברתו של התלמיד ולא קבל דבריו. ועל פי זה נחה שקטה האר"ש. ומעתה מה שכתבנו בעניותנו במקומות אחרים להשוות דברי הה"מ פ"ב דשבת בשם הרשב"א לדברי הר"ן ריש סוכה לפום הא דאמרן חלוקים בעיסתם זה נראה לפום ריהטא. ויש לצדד בזה:
ואדברה אך הפעם אודה את ה' כי לשון רבינו הרמב"ם בכלליו קרי בחיל כמו שכתבתי אני הפעוט שהרי בדברי קדשו כתוב תלמיד החולק על רבו פעמים שהלכה כתלמיד. והרי מבואר דלאו מילתא פסיקתא שהלכה כתלמיד החולק שלא בפני רבו אלא פעמים שהלכה כתלמיד מכלל דכמה זמני פסקינן כהרב וכמו שכתבנו בעניותנו. ושם רבינו בצלאל הביא דברי הה"מ פ"ק דשבת ודברי הר"ן פ"ק דסוכה שרמזנו וכתב עוד דהרי"ף פרק הזהב גבי רב נחמן דפליג עם רבי יוחנן רבו ופסק כרב נחמן דהוא בתרא נראה דהיינו שלא נחלקו פנים בפנים עכ"ל ודברים ככתבן אינם נוחים לי ההדיוט דרב נחמן אינו תלמיד ר' יוחנן אלא תלמיד רב ושמואל כידוע אם לא שנאמר דלאו דוקא רבו ממש אלא גדול הדור שהוא כרבו:
ודע שבמקום אחר ראיתי לרבינו בצלאל בכלליו כ"י שהביא מדברי רבינו יהונתן בביאורו להרי"ף פרק חזקת גבי ההוא ארבא דפסק הרי"ף כרב יהודה לגבי רב הונא דזמנין דפסקינן הלכה כתלמיד במקום הרב אפילו באמוראי קמאי היכא דמסתבר טעמיה עכ"ל:
וראיתי להרב יבין שמועה דף צ"ה ע"א שכתב על דברי הר"ן ריש סוכה שהביא מרן ז"ל שם בכללי הגמרא וז"ל דע שהכלל העולה דמ"ש הר"ן (כצ"ל) נחלק עמו בחייו לאו דוקא בחייו אלא כשנחלק עמו פנים בפנים וידע הרב בדברי התלמיד ונחלק עליו תדע לך דהא זיל בתר טעמא שכתב דכיון דלא קבל רבו דבריו נדחו דברי התלמיד וכ"כ רבינו בסוף הלשון בשם הרשב"א וכו' וכ"כ בקמא פרק כיצד הרגל וז"ל עוד כתב הרא"ה בשם רבו וכו' אלא שהחולקים שניהם יחדיו בהדי הדדי ולא כתב אלא כשנחלק עמו בחייו וכן בריש המגרש כתב וז"ל דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד במקום הרב ה"מ היכא דפליג בהדיה אלא דנקט שנחלק עמו בחייו סתמא דמילתא וכו' דלית לן לאפושי פלוגתא בין הרא"ה והרשב"א עכ"ל וק"ק דמה שהוכיח מדברי הרב הנמקי ז"ל פרק כיצד הרגל יש לדחות דשם כתב וז"ל אבל כשהתלמיד מאריך ימים אחר רבו וחולק עמו הלכה כמותו ועל זה אמרו הלכה כבתראי עכ"ל וא"כ מה יוכיח הוכח הרב ז"ל מדכתב שחולקין שניהם יחדיו בהדי הדדי ולא כתב אלא כשנחלק עמו בחייו. הרי סיים אבל כשהתלמיד מאריך ימים אחר רבו וחולק עמו דמשמע שחולק אחר פטירת רבו. ומבין ריסי עיני הרב הנזכר מוכח שסבר דפירוש הרי"ף לקמא הוא הר"ן כאשר יראה הרואה שעל לשון הר"ן דסוכה כתב וכ"כ בקמא וכו' ושוב כתב וכן בריש המגרש כתב וכו' והוא אגב שיטפיה דהוא נמקי יוסף כידוע. וכעת איני זוכר במקומות אחרים מספריו הקדושים אם רגיל בכך:
גם מה שהוכיח מדברי הר"ן ריש פרק המגרש גם זה אינה הוכחה דשם הר"ן קודם זה סמוך ממש כתב וז"ל וכיון שלאחר פטירת חזקיה אמר כן נקטינן כרבי יוחנן דכי אמרינן אין הלכה כתלמיד וכו' ע"ש והרי דגם שם הר"ן כתב וכיון שלאחר פטירת חזקיה וכו' מסכי"ם הולך לדבריו ריש סוכה ולדברי הרא"ה שהביא הרב הנמקי פרק כיצד הרגל. גם הריטב"א בחידושיו ריש סוכה כתב וז"ל ה"מ כשחלק עמו בחייו ושמע רבו דבריו ולא הודה לו אבל כשחלק לאחר מיתה אדרבא הא קי"ל הלכה כבתראי עכ"ל והוא כלשון הר"ן ריש סוכה. ותו דלשון הר"ן והריטב"א ריש סוכה הנזכרים מוכח בהדיא דקפדי לומר בחייו אבל לא לאחר מיתה ומ"ש הרב יבין שמועה לא תוכל האר"ש שאתו. ומ"ש הרב דנקטי בחייו דמסתמא כשהוא בחייו נושא ונותן עם רבו אינו מספיק ולא הול"ל בחייו אבל לא לאחר מיתה אלא כמ"ש הרשב"א דהסימן היכא דקאמר אמר ליה. ותו ק"ק דהר"ן בריש סוכה כתב פירוש דבר זה מסורת בידינו מהגאונים ופרק תולין כתב הר"ן שהרמב"ן השיג על הרז"ה דרבא רביה דר"פ ואין הלכה במקום הרב וע"ז הביא דברי הרשב"א בדרך תירוץ ובדרך אפשר ואמאי הר"ן לא הוסיף להקשות ממסורת הגאונים. הן אמת דדברי הרשב"א בחידושיו הם יותר בחוזק ממה שכתב הר"ן בשמו וגם לא כתב אפשר ע"ש. ומ"מ הר"ן היה לו לגדל ולחזק דברי הרשב"א. ותו דהרב הנמקי כתב מהרא"ה בשם רבו וידוע שרבו של הרא"ה הוא הרמב"ן והגם דנאמר שהיה לו רב אחר מ"מ הו"ל להזכיר שמו כיון דהרמב"ן רבו סבר להפך. מלבד דהרא"ה תדיר נקיט בשפולי גלימיה דהרמב"ן:
ואפשר לומר דמסורת הגאונים היא לחלק בין נחלק בחייו לנחלק אחר מיתה וכמ"ש בהדיא הר"ן והריטב"א ריש סוכה. וכן מוכח מהנמקי בשם הרא"ה פרק כיצד הרגל וממ"ש הר"ן ריש המגרש כמו שדקדקנו מדבריהם לעיל ובזה מודה הרמב"ן. אך כשנחלק בחייו הגם שלא היה פנים בפנים אין הלכה כתלמיד במקום הרב לדעת הרמב"ן. אבל הרשב"א סובר דגם בחייו כל שלא נחלק פנים בפנים דלא קאמר אמר ליה הלכה כתלמיד. ומשו"ה הר"ן לא דחה דברי הרמב"ן מכח מסורת הגאונים. והרא"ה סבר כהרמב"ן וגם הר"ן בריש המגרש מסכים הולך ודברי הרשב"א פרק תולין כתבן בדרך תירוץ. כי העיקר אצלו לחלק בין בחייו לאחר מיתה דכל שהוא בחייו אמרינן ידע רבו בסברתו של התלמיד ולא קבל דבריו. ועל פי זה נחה שקטה האר"ש. ומעתה מה שכתבנו בעניותנו במקומות אחרים להשוות דברי הה"מ פ"ב דשבת בשם הרשב"א לדברי הר"ן ריש סוכה לפום הא דאמרן חלוקים בעיסתם זה נראה לפום ריהטא. ויש לצדד בזה:
60
ס״אסא. הלכה כדברי המקל בעירוב. נחלקו הראשונים אי האי כללא אתמר נמי אף באמוראים. ובדעת מהר"ם והרא"ש יש מבוכה באחרונים בזה. ואני בעניי עמדתי בזה בקונטריס שיורי ברכה סימן חש"ן. ושם הבאתי דברי המרדכי פרק מי שהוציאוהו והגהות מיימוניות פי"ז דשם מבואר דעת מהר"ם והיה העלמ"ה מרבנן בתראי ע"ש באורך:
61
ס״בסב. הלכה כדברי המקל באבל. מוכח מדברי מרן בבית יוסף בי"ד סימן שצ"ו דכלל זה אמור אף בפוסקים וכ"כ מהרח"ש בתורת חיים ח"ג סימן נ' ובשו"ת דברי אמת סימן ב'. והרב מהר"י זיין בשו"ת גנת ורדים י"ד כלל ה' סימן ט' נשתמש בזה אף לפוסקים אחרונים והסכים עמו הרב גנת ורדים שם סימן יו"ד. ומה שהשיג הרב מהר"י זיין על הרב גנת ורדים בדעת ר"י נעלמו ממנו דברי המרדכי והגהות מיימוניות שרמזתי בסמוך כמ"ש בשיורי ברכה שם:
ודע דהיכא דנתפשט המנהג להפך לא נאמר בדין זה הלכה כדברי המקל באבל. וכן אם מרן פסק להפך לא נאמר כלל זה דקבלנו הוראות מרן וכ"כ דבר משה בראשונות י"ד סימן פ"ט ועמ"ש בעניותי בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן תקמ"ח ע"ש ודוק:
ודע דהיכא דנתפשט המנהג להפך לא נאמר בדין זה הלכה כדברי המקל באבל. וכן אם מרן פסק להפך לא נאמר כלל זה דקבלנו הוראות מרן וכ"כ דבר משה בראשונות י"ד סימן פ"ט ועמ"ש בעניותי בספר הקטן מחזיק ברכה א"ח סימן תקמ"ח ע"ש ודוק:
62
ס״גסג. התורה אם התירה ענין אחד בהדיא לא רצו להעמיד שם חכמים דבריהם כשל תורה. תוספות פרק הזהב דף ס"ד ע"ב עכ"ל רבינו בצלאל ז"ל בכלליו כ"י ולפום ריהטא דברי התוספות הללו הם סעד לסברת הרב טורי זהב בא"ח סימן תקפ"ח וי"ד סימן קי"ז שכתב דמה שהתירה התורה בפירוש אי אפשר לחכמים לאוסרו משום גזרה. וכבר לעיל במערכת גימ"ל אות וי"ו הזכרתי דברי הרב ז"ל. ואני אמרתי בחפזי ולא פניתי לחזות בנועם אם האחרונים זכר עשו לדברי התוספות הללו. גם בדברי התוספות יש שינוי מה לדברי הט"ז כאשר עין אדם יראה ישר יחזה:
63
ס״דסד. היכא דעשה אפשר למעקריה דאמרינן דלא דחי ללאו לא אמרינן הכי אלא היכא דאפשר למעקריה ללאו בהתרא. רבינו בצלאל בכלליו כ"י משם חידושי הר"ן פ"ק דיבמות. ועיין בשיטה מקובצת כתובות על דף מ' ובשיטה מקובצת מציעא על דף ל"ב ומ"ש רבינו יצחק אור זרוע מויינא הובא בספר אמרי נועם פרשת קדושים ובשו"ת הרדב"ז דפוס ויניציא סימן תקכ"ד ומ"ש אני בעניי בספר הקטן חיים שאל סימן ה' ומ"ש בספר מחנה ראובן דף מ"ו ומאי דכתיבנא בעניותין בהגהות חדשות לי"ד סימן ר"ם בס"ד:
64
ס״הסה. הלכה כר' עקיבא מחבירו. יש מי שסובר דאי איכא תרי סתמי כתנא דפליג אר' עקיבא בזה אין הלכה כר' עקיבא. אבל דעת הגאונים לפסוק כרבי עקיבא בשגם איכא תרי סתמי נגדו דסתמי לאו רבותא נינהו. רבינו בצלאל בכלליו כ"י משם הריטב"א בחידושיו למגילה פרק הקורא את המגילה אההיא דרבי אלעזר בן עזריא דאכילת פסחים עכ"ד ועיין בתשובות הרשב"א סימן תמ"ה:
65
ס״וסו. הלכה כרבי יוחנן מחבירו. כ"כ רשב"ם פרק יש נוחלין דף קל"ה ע"א ד"ה זאת אומרת. ואנא חזיתיה לרבי"ן חסידא רב כהנא בספרו הנחמד יד מלאכי שכתב באות קנ"ב על דברי רשב"ם הללו וז"ל ואני המך לא ידעתי מהיכן למד לומר כן כיון דלא אתמר הכי בשום דוכתא בגמרא ולא ראיתיו עד הנה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים וכו' ע"ש והפלאה זו איני יודע מהו אטו כל ספרי הגאונים ורבוואתא קמאי נמצאו אתו לומר כן באחד ענ"ק חד מן קמאי"א. ואם מפיהם של התוספות הבאים אחר רשב"ם אנו חיים. לא בעבור זה ידרכון קס"ת בתראי דבתראי לדבר בלשון זה על רשב"ם. כי הנה נודע כי הוא קבל מזקנו רש"י ומאביו ומגדולי לותי"ר ודכוותייהו גדולי עולם. ואם מצא חולקים עליו די"ו לכתוב שתי אותיות רשב"ם כתב כך וחתוספות וכיוצא חלקו בזה:
ועוד דסברת רשב"ם לא נפלאת היא ולא רחוקה שהרי הרי"ף סבר דהלכתא כרב ושמואל נגד רבי יוחנן וכמ"ש הרב באר שבע ריש הוריות וז"ל רגיל הרי"ף לפסוק הלכה כרב ושמואל במקום דפליגי תרוייהו על ר' יוחנן משום דהו"ל רבי יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים כמו שפסק פרק חבית ופרק הדר ובשאר דוכתי טובא עכ"ל הרי דהרי"ף סבר כרשב"ם דהלכה כרבי יוחנן מחבירו ולא מחביריו דאין דבריו של אחד במקום שנים. והרב יד מלאכי גופיה הזכיר דברי הרי"ף פרק חבית בסוף דבריו ע"ש ועיין מ"ש הרב שיירי בכללי התלמוד אות ל"ו:
גם אשו"ר נלוה עמם רבינו הראב"ד כמ"ש הריטב"א בחידושיו לעירובין על דף ע"ה וז"ל דכי פליג ר' יוחנן על רב ושמואל תרוייהו אין הלכה כרבי יוחנן כמו שסובר הראב"ד עכ"ל וכן ראיתי לרבינו בצלאל בכלליו כ"י שכתב וז"ל להראב"ד לא אמרו רב ורבי יוחנן ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן אלא כשלא נחלק עליו אלא האחד מהם וכו' עיין בתורת הבית הלכות עירובין עכ"ל הרי דהראב"ד סבר כרשב"ם. ומדברי רבינו בצלאל מוכח דהיה בידו תורת הבית להרשב"א הלכות עירובין באורך כמו שחיבר תורת הבית באורך בדיני אסור והתר. ועבודת הקדש הנמצא אתנו הוא קצורו כמו שהוכחתי בקונטריס משג"ב קודם ראותי דברי הרב הנזכר ע"ש ודוק:
והנה צור"ף הרשב"א שכתב מרן בכללי הגמרא דף פ"ט וז"ל וכתב הרשב"א בתשובה סימן ק"א דהלכה כרבי יוחנן הני מילי חד לקבל חד אבל כי פליגי רב ושמואל תרוייהו על רבי יוחנן הלכתא כוותיהו דרבים נינהו עכ"ל עיניך הרואות דבריו של גדול הרשב"א ז"ל דסבר כהרשב"ם:
הן אמת דכעת תשובת הרשב"א הלזו שהביא מרן לא נמצאת דבסימן ק"א שרמז מרן ליכא מידי וכן כתב הרב כנה"ג בכללי הגמרא אות מ"ב ושם הביא תשובת הרשב"א סימן תש"ז שכתב וז"ל דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואע"ג דשמואל בהא לית ליה כרבי יוחנן הא קי"ל אפילו לגבי רב ושמואל עכ"ל ומסיק דכונת הרשב"א דוקא בנדון שלו וכיוצא בו דרב ושמואל לא קיימי בחדא שיטתא אלא רב ושמואל עצמם פליגי אבל היכא דתרוייהו בשיטה אחת ואין ביניהם מחלקת הלכה כרב ושמואל דרבים נינהו ע"ש באורך וכן הוא האמת. וכן מוכח מתשובת הרשב"א סימן תס"ד דכי איכא תרי דפליגי על רבי יוחנן אין הלכה כמותו. וכן כתב הרשב"א בפירוש בחידושיו לשבת על דף קמ"ה וז"ל אע"ג דרבי יוחנן מחייב חטאת לא קי"ל כותיה אלא כרב ושמואל דתרוייהו אומרים אינו חייב חטאת והו"ל תרי לגבי רבי יוחנן דקי"ל כותייהו עכ"ל. ומ"ש הר"ן פרק האומר בשם הרשב"א גבי אפילו מאה תופסין בה דהלכתא כוותיה דר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל ע"ש היינו דקי"ל כר' יוחנן לגבי כל חד מיניהו אבל אי רב ושמואל תרוייהו בדעת אחד קי"ל כרב ושמואל וק"ק על הרב יד מלאכי שהזכיר הא דהר"ן בשם הרשב"א בהדי מי שסובר דהלכה כרבי יוחנן גם בי רב ושמואל שניהם בסברא אחת ע"ש דכונת הרשב"א אינו כן ועדיה בצד התשובה שהביא מר"ן דהגם דלא נמצא' אהימנותיה דמרן סמכינן ומ"ש הרשב"א בחידושי שבת ותשובת הרשב"א סימן תס"ד הנזכר. ועל דרך זה יש לדחות באיזה מקומות שהביא הרב יד מלאכי דאין הדברים אמורים אלא כשאין רב ושמואל עומדים שניהם בדעת אחת אז הוא דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל דלגבי כל חד הלכה כוותיה אבל אם רב ושמואל שניהם בדעת אחד אז אין הלכה כרבי יוחנן אלא כרב ושמואל וכמו שפירש הרב כנה"ג תשובת הרשב"א דסימן תש"ז כאמור. וכן צריך לישב דברי הרשב"א בחידושי קמא פרק הפרה על דף נ"ב ובשילהי המסכתא על דף קי"ח דמ"ש דקי"ל כרבי יוחנן נגד רב ושמואל היינו כשרב ושמואל אינם שוים בדעת אחת. ועמ"ש אני בעניי לעיל אות מ"ב משם הרב כנה"ג והרב מש"ל והרב פר"ח דבעינן שיהיו החולקים בדעת א' וכו' ע"ש ועתה ראיתי בכללי רבינו בצלאל כ"י שכתב קי"ל כרבי יהודה לגבי ר"מ ור"ש בהדדי כדאיתא פרק מי שהוציאוהו. הר"ן בחידושיו פרק הזהב עכ"ל ועמש"ל סוף אות מ"ב ודוק:
ולפום ריהטא אפשר להביא ראיה דמ"ש הלכה כרבי יוחנן אינו אלא כי ליכא. תרי דפליגי עליה דאי תרי פליגי עליה ועל עומדם יעמודו שניהם בדעת אחד אין הלכה כרבי יוחנן דהו"ל חד לגבי תרי מהא דאמרינן פ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא אמרי חייב רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור וכו' לימא רב יהודה ורב הונא דאמרי כר"ג ור"נ ורבי יוחנן כרבי יהושע אמר לך רב נחמן וכו' ה"נ מסתברא כדקא משנינן דר"נ הוא דאמר כר"ג דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דק"ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג אלא לאו ש"מ כדמשנינן ש"מ. והשתא אי הלכה כרבי יוחנן ואפילו הם שנים בדעת אחד נגדו. אמאי בש"ס אמרו ה"נ מסתברא דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דק"ל הלכה כר"נ בדיני ובהא וכו' הול"ל דקי"ל הלכה כר"י וק"ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא וכו' אלא מוכח דהכא דרבי יוחנן פליג עם רב יהודה ורב הונא דהוו תרי אין הלכה כרבי יוחנן ומשו"ה לא קאמר אלא דק"ל הלכה כר"נ בדיני:
אמנם אפשר לישב לדעת החולקים והוא שכתב הרא"ש בתוספותיו שם פ"ק דכתובות וז"ל רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. מה שהזכיר רב נחמן לפני רבי יוחנן לפי שמתחילה היו שונין דברי רב נחמן בבבל ונודע להם אח"כ שגם רבי יוחנן אומר כן והניחו רבי יוחנן עכ"ל ויש לדקדק דכיון שהוכרחו להוסיף רבי יוחנן הו"ל לאוסופי כאן בתחילה רבי יוחנן ורב נחמן אמרי פטור. ואפשר דבבבל כבר היו שונין כל סוגיא זו כלה לימא דרב יהודה ורב הונא כרבן גמליאל ור"נ כרבי יהושע וכו' אמר לך ר"נ וכו' ה"נ מסתברא וכו' ואח"כ נודע להם דרבי יוחנן סבר כרב נחמן וכדי שלא לבלבל התלמידים לא רצו להוסיף כי אם שם רבי יוחנן ואם היו שונים אותו בתחילה היה צריך להוסיף אח"כ ולגרוס דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר' יוחנן וק"ל הלכה כר' נחמן בדיני וחיישי לבלבל התלמידים לכן הניחו הסוגיא כמות שהיא שגורה בפי התלמידים והוסיפו רבי יוחנן אחר ר"נ להורות דזה תוספת ובכן אין להוכיח מדלא קאמר וק"ל הלכתא כרבי יוחנן ולעולם דק"ל כרבי יוחנן אפילו דאיכא תרי נגדו ואפילו רב ושמואל שניהם בדעת אחד הלכה כרבי יוחנן:
ומידי דברי לא אכחד דאי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלשון רשב"ם דבתרא דף קל"ה דאתאן עליה יש בו ט"ס דהא קאי אהך פלוגתא דרב יהודה ורב הונא עם ר"נ ורבי יוחנן ומאי קאמר רשב"ם וקי"ל דפטור דהלכתא כר' יוחנן מחבירו והלא הכא אינהו תרי רב יהודה ורב הונא ואין הלכה כרבי יוחנן מחביריו ומאי יהיב טעמא רשב"ם וקי"ל דפטור דהלכתא כרבי יוחנן מחביריו. ולולי כי יגורתי הייתי מגיה ברשב"ם וקי"ל דפטור דהלכתא כרבי יוחנן מחביריו ואז הוה א"ש ולתרוצי סוגיא דפ"ק דכתובות יש לומר כמ"ש ודוק היטב:
ועוד דסברת רשב"ם לא נפלאת היא ולא רחוקה שהרי הרי"ף סבר דהלכתא כרב ושמואל נגד רבי יוחנן וכמ"ש הרב באר שבע ריש הוריות וז"ל רגיל הרי"ף לפסוק הלכה כרב ושמואל במקום דפליגי תרוייהו על ר' יוחנן משום דהו"ל רבי יוחנן יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים כמו שפסק פרק חבית ופרק הדר ובשאר דוכתי טובא עכ"ל הרי דהרי"ף סבר כרשב"ם דהלכה כרבי יוחנן מחבירו ולא מחביריו דאין דבריו של אחד במקום שנים. והרב יד מלאכי גופיה הזכיר דברי הרי"ף פרק חבית בסוף דבריו ע"ש ועיין מ"ש הרב שיירי בכללי התלמוד אות ל"ו:
גם אשו"ר נלוה עמם רבינו הראב"ד כמ"ש הריטב"א בחידושיו לעירובין על דף ע"ה וז"ל דכי פליג ר' יוחנן על רב ושמואל תרוייהו אין הלכה כרבי יוחנן כמו שסובר הראב"ד עכ"ל וכן ראיתי לרבינו בצלאל בכלליו כ"י שכתב וז"ל להראב"ד לא אמרו רב ורבי יוחנן ושמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן אלא כשלא נחלק עליו אלא האחד מהם וכו' עיין בתורת הבית הלכות עירובין עכ"ל הרי דהראב"ד סבר כרשב"ם. ומדברי רבינו בצלאל מוכח דהיה בידו תורת הבית להרשב"א הלכות עירובין באורך כמו שחיבר תורת הבית באורך בדיני אסור והתר. ועבודת הקדש הנמצא אתנו הוא קצורו כמו שהוכחתי בקונטריס משג"ב קודם ראותי דברי הרב הנזכר ע"ש ודוק:
והנה צור"ף הרשב"א שכתב מרן בכללי הגמרא דף פ"ט וז"ל וכתב הרשב"א בתשובה סימן ק"א דהלכה כרבי יוחנן הני מילי חד לקבל חד אבל כי פליגי רב ושמואל תרוייהו על רבי יוחנן הלכתא כוותיהו דרבים נינהו עכ"ל עיניך הרואות דבריו של גדול הרשב"א ז"ל דסבר כהרשב"ם:
הן אמת דכעת תשובת הרשב"א הלזו שהביא מרן לא נמצאת דבסימן ק"א שרמז מרן ליכא מידי וכן כתב הרב כנה"ג בכללי הגמרא אות מ"ב ושם הביא תשובת הרשב"א סימן תש"ז שכתב וז"ל דרב ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן ואע"ג דשמואל בהא לית ליה כרבי יוחנן הא קי"ל אפילו לגבי רב ושמואל עכ"ל ומסיק דכונת הרשב"א דוקא בנדון שלו וכיוצא בו דרב ושמואל לא קיימי בחדא שיטתא אלא רב ושמואל עצמם פליגי אבל היכא דתרוייהו בשיטה אחת ואין ביניהם מחלקת הלכה כרב ושמואל דרבים נינהו ע"ש באורך וכן הוא האמת. וכן מוכח מתשובת הרשב"א סימן תס"ד דכי איכא תרי דפליגי על רבי יוחנן אין הלכה כמותו. וכן כתב הרשב"א בפירוש בחידושיו לשבת על דף קמ"ה וז"ל אע"ג דרבי יוחנן מחייב חטאת לא קי"ל כותיה אלא כרב ושמואל דתרוייהו אומרים אינו חייב חטאת והו"ל תרי לגבי רבי יוחנן דקי"ל כותייהו עכ"ל. ומ"ש הר"ן פרק האומר בשם הרשב"א גבי אפילו מאה תופסין בה דהלכתא כוותיה דר' יוחנן דקי"ל כוותיה לגבי רב ושמואל ע"ש היינו דקי"ל כר' יוחנן לגבי כל חד מיניהו אבל אי רב ושמואל תרוייהו בדעת אחד קי"ל כרב ושמואל וק"ק על הרב יד מלאכי שהזכיר הא דהר"ן בשם הרשב"א בהדי מי שסובר דהלכה כרבי יוחנן גם בי רב ושמואל שניהם בסברא אחת ע"ש דכונת הרשב"א אינו כן ועדיה בצד התשובה שהביא מר"ן דהגם דלא נמצא' אהימנותיה דמרן סמכינן ומ"ש הרשב"א בחידושי שבת ותשובת הרשב"א סימן תס"ד הנזכר. ועל דרך זה יש לדחות באיזה מקומות שהביא הרב יד מלאכי דאין הדברים אמורים אלא כשאין רב ושמואל עומדים שניהם בדעת אחת אז הוא דהלכה כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל דלגבי כל חד הלכה כוותיה אבל אם רב ושמואל שניהם בדעת אחד אז אין הלכה כרבי יוחנן אלא כרב ושמואל וכמו שפירש הרב כנה"ג תשובת הרשב"א דסימן תש"ז כאמור. וכן צריך לישב דברי הרשב"א בחידושי קמא פרק הפרה על דף נ"ב ובשילהי המסכתא על דף קי"ח דמ"ש דקי"ל כרבי יוחנן נגד רב ושמואל היינו כשרב ושמואל אינם שוים בדעת אחת. ועמ"ש אני בעניי לעיל אות מ"ב משם הרב כנה"ג והרב מש"ל והרב פר"ח דבעינן שיהיו החולקים בדעת א' וכו' ע"ש ועתה ראיתי בכללי רבינו בצלאל כ"י שכתב קי"ל כרבי יהודה לגבי ר"מ ור"ש בהדדי כדאיתא פרק מי שהוציאוהו. הר"ן בחידושיו פרק הזהב עכ"ל ועמש"ל סוף אות מ"ב ודוק:
ולפום ריהטא אפשר להביא ראיה דמ"ש הלכה כרבי יוחנן אינו אלא כי ליכא. תרי דפליגי עליה דאי תרי פליגי עליה ועל עומדם יעמודו שניהם בדעת אחד אין הלכה כרבי יוחנן דהו"ל חד לגבי תרי מהא דאמרינן פ"ק דכתובות דף י"ב ע"ב אתמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע רב יהודה ורב הונא אמרי חייב רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור וכו' לימא רב יהודה ורב הונא דאמרי כר"ג ור"נ ורבי יוחנן כרבי יהושע אמר לך רב נחמן וכו' ה"נ מסתברא כדקא משנינן דר"נ הוא דאמר כר"ג דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דק"ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"ג אלא לאו ש"מ כדמשנינן ש"מ. והשתא אי הלכה כרבי יוחנן ואפילו הם שנים בדעת אחד נגדו. אמאי בש"ס אמרו ה"נ מסתברא דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דק"ל הלכה כר"נ בדיני ובהא וכו' הול"ל דקי"ל הלכה כר"י וק"ל הלכתא כר"נ בדיני ובהא וכו' אלא מוכח דהכא דרבי יוחנן פליג עם רב יהודה ורב הונא דהוו תרי אין הלכה כרבי יוחנן ומשו"ה לא קאמר אלא דק"ל הלכה כר"נ בדיני:
אמנם אפשר לישב לדעת החולקים והוא שכתב הרא"ש בתוספותיו שם פ"ק דכתובות וז"ל רב נחמן ור' יוחנן אמרי פטור. מה שהזכיר רב נחמן לפני רבי יוחנן לפי שמתחילה היו שונין דברי רב נחמן בבבל ונודע להם אח"כ שגם רבי יוחנן אומר כן והניחו רבי יוחנן עכ"ל ויש לדקדק דכיון שהוכרחו להוסיף רבי יוחנן הו"ל לאוסופי כאן בתחילה רבי יוחנן ורב נחמן אמרי פטור. ואפשר דבבבל כבר היו שונין כל סוגיא זו כלה לימא דרב יהודה ורב הונא כרבן גמליאל ור"נ כרבי יהושע וכו' אמר לך ר"נ וכו' ה"נ מסתברא וכו' ואח"כ נודע להם דרבי יוחנן סבר כרב נחמן וכדי שלא לבלבל התלמידים לא רצו להוסיף כי אם שם רבי יוחנן ואם היו שונים אותו בתחילה היה צריך להוסיף אח"כ ולגרוס דא"כ קשיא הלכתא אהלכתא דקי"ל הלכה כר' יוחנן וק"ל הלכה כר' נחמן בדיני וחיישי לבלבל התלמידים לכן הניחו הסוגיא כמות שהיא שגורה בפי התלמידים והוסיפו רבי יוחנן אחר ר"נ להורות דזה תוספת ובכן אין להוכיח מדלא קאמר וק"ל הלכתא כרבי יוחנן ולעולם דק"ל כרבי יוחנן אפילו דאיכא תרי נגדו ואפילו רב ושמואל שניהם בדעת אחד הלכה כרבי יוחנן:
ומידי דברי לא אכחד דאי לאו דמסתפינא הוה אמינא דלשון רשב"ם דבתרא דף קל"ה דאתאן עליה יש בו ט"ס דהא קאי אהך פלוגתא דרב יהודה ורב הונא עם ר"נ ורבי יוחנן ומאי קאמר רשב"ם וקי"ל דפטור דהלכתא כר' יוחנן מחבירו והלא הכא אינהו תרי רב יהודה ורב הונא ואין הלכה כרבי יוחנן מחביריו ומאי יהיב טעמא רשב"ם וקי"ל דפטור דהלכתא כרבי יוחנן מחביריו. ולולי כי יגורתי הייתי מגיה ברשב"ם וקי"ל דפטור דהלכתא כרבי יוחנן מחביריו ואז הוה א"ש ולתרוצי סוגיא דפ"ק דכתובות יש לומר כמ"ש ודוק היטב:
66
ס״זסז. הא פשיטא ליה והדיוק תיבעי. הכי אמרינן בסנהדרין פרק נגמר הדין זיכה פשיטא ליה אמר תיבעי ע"ש דף מ"ג ע"א ובפירוש רש"י. וחזה הוית לרבינו בצלאל בכלליו כ"י שהביא משם הרמ"ה בחידושיו לסנהדרין וז"ל לאו משום דפשיטא ליה דאם לא זיכה דרואין אותו כאלו הוא במקומו אלא משום דזיכה הוה פשיטא ליה אבל באמר לדיליה נמי דהיינו רבי יוסי בר חנינה תבעי ליה וכי תימא א"כ בכלהו דוקיי דדייקינן נימא הכי. כי דחינן הכי הני מילי בדברי האמוראים או בדברי התנאים האחרונים כגון רבי חייא וכיוצא בו וכההיא דאמרינן בסוף ע"ז גבי שמעתא דנצוק דדחינן לא פחסתו צלוחיתו פשיטא ליה נצוק תבעי ליה והתם תני רבי חייא היא עכ"ל וההיא דאמרינן פ"ק דקדושין על בריתא השנויה בלשון ת"ר השגורה בפי הכל לתרוצה נתן הוא ואמרה היא ספיקא היא וחיישינן מדרבנן ועל הסתם היא בריתא מתנאים ראשונים ולפי דברי הרמ"ה אין לומר בדיוק דהוא ספק. שאני התם דקשיא דיוקא אדיוקא ועל סמך זה סמך תנא דבריתא דנבין מכח הני תרי דיוקי דקשיין דנתן הוא ואמרה היא הוי ספק וק"ל:
67
ס״חסח. הלכה כרבי יוחנן לגבי ריב"ל. ודבר זה פלוגתא דרבוואתא וז"ל רבינו בצלאל בכלליו כ"י דעת הגאונים לפסוק כרבי יוחנן אפילו לגבי ריב"ל ואפילו קאי שמואל כריב"ל אמנם דעת רבותנו הצרפתים לפסוק כריב"ל לגבי רבי יוחנן וכ"ש היכא דקאי שמואל כוותיה. הרשב"א ז"ל בתורת הבית הלכות עירובין אההיא דהמניח ביתו והלך לשבות בעיר אחרת עכ"ל ומלשון זה נראה דהרשב"א בתורת הבית הביא שתי הסברות ולא הכריע וכבר הרב מהרש"א בספר הבהיר יבין שמועה דף פ"ט והרב שיירי בכללי התלמוד והרב יד מלאכי דרכו קסת"ם בכלל זה. אחר שנדפס ראיתי להרב קהלת יעקב בחלק לשון חכמים אות צ"ד דף קכ"ג ע"ב בהעברה בעלמא שתמה על הרב מר זקנו וכיונתי לקצת דבריו ע"ש ולא יכול יוסף להתאב"ק ולהתבסם בדבריו והרב שיירי הביא דברי הרשב"א שנראין בזה דפלג"ן בהדייהו ע"ש. והיה לי הצעיר לשאת ולתת בדברי הרבנים הנזכר ולאפס פנאי אני אמרתי בחפזי ועמד קנה רק זה אומר דמ"ש הרב יד מלאכי בסוף דבריו וז"ל מ"ש הרב יוחסין בשם הרמב"ם פ"ק דגטין דרבי יהושע בן לוי היה רבו של ר' יוחנן לא זכיתי להולמו ויגעתי ולא מצאתי רמז מזה לא בהרמב"ם ולא בהרמב"ן וכו' ושאר מחברים לא ראיתיו עד הנה עכ"ל:
אנא דאמרי מילתא כדנא אני ראיתיה וישבתי על תילה ומתאמרא מפום ממלל רברבן הרמב"ן ז"ל בספר הלקוטות הנדפס מחדש בחידושי ערובין דף כ"ח מהספר ע"א וז"ל ובודאי דהא דריב"ל לאו דברי הכל דפליגי עלה רב וכו' ומשמע נמי דרבי יוחנן פליג עליה וכו' ואע"ג דרבי יוחנן תלמידיה דריב"ל הוה כדמוכח בסוף קדושין ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי נמי מוכח פרק בני העיר דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי הלכה כריב"ל אפ"ה כיון דרבי יוחנן ורב ושמואל כלהו לית להו הכי הו"ל ריב"ל יחיד לגבי רבים והלכה כרבים עכ"ל הראת לדעת דהרמב"ן קרי בחיל דרבי יוחנן תלמידיה דריב"ל הוה ולהרמב"ן נתכוון הרב ספר יוחסין אלא שט"ס נפל וכתוב הרמב"ם ז"ל וטעות זה רגיל כידוע:
ואולם באשר דבר הרב ספר יוחסין בשם הרמב"ן פ"ק דגטין רמינא אנפשאי ומצאתי שכ"כ הרמב"ן פ"ק דגטין בספר הזכות ונדפס זה חמשים שנה בליוורנו בקירוב ומזכירו הרב יד מלאכי כמה זמני ומהם באות תפ"ו ע"ש ובדף ל"ח מהספר ע"ד כתב הרמב"ן בשם הראב"ד וז"ל ורבא ורבה הלכתא כרבה משום דרבא תלמיד הוא לגבי רבה ורבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי רבי יוחנן תלמיד הוא לגבי ריב"ל כדאיתא בקדושין בענין משקין צלולין דא"ר יוחנן דבר זה שמע רבי ופירושו לא שמע ועל ריב"ל קאמר וקראו רבו עכ"ל והרמב"ן השיב על דבריו במה שהשיג על הרי"ף ועל זה שתק. וקרוב הדבר שעל זה כיוין הרב ספר יוחסין (ובתמים דעים סימן רל"ט חסר ענין זה) וזכינו לשיחת"ו של הראב"ד ז"ל שכתב כהרמב"ן:
ויש להרגיש על הרשב"א בתשובה סימן תס"ד ועל הריטב"א בחידושי פרק מי שהוציאוהו שכתבו משם הגאונים דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריב"ל דהלא רבי יוחנן תלמיד ריב"ל ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכמו שהקשה הרב יבין שמועה על הריטב"א מכח מ"ש בסוכה דף ל"ד אמר רבי יוחנן אמר ריב"ל ומשמע דהיה תלמיד. ואין אנו צריכים לזה דהרי הראב"ד והרמב"ן מוכחי משילהי קדושין דר' יוחנן קראו רבו. ואפשר לישב להגאונים שסברי דריב"ל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן והרשב"א סימן תס"ד דנראה מהתשובה ההיא דסבר הכי שאין לדחות דכלפי שהרא"ש כתב דהלכה כריב"ל בפשיטות כמ"ש שם לעיל והוא בתשובות הרא"ש כלל ב' סימן י"ד לכן כתב לו הרשב"א דהגאונים סברי דהלכה כרבי יוחנן. אבל איהו לא סבר הכי אלא סבר דהלכה כריב"ל וכמ"ש בתשובותיו סימן ז' ובחידושיו לגיטין וכמ"ש הרב שיירי. דהרי שם בתשובה תס"ד מוכח דכן דעתו ממ"ש הגאונים לא פסקו כן אלא הלכה כרבי יוחנן ויעיד על זה ריחיה חלא וכו' כמבואר. ומ"מ ל"ק מ"ש בקידושין דף פ' דהגאונים והרשב"א אפשר דגרסי א"ר יוחנן דבר זה שמע ברבי כגירסתנו ופירש"י ברבי גדול הדור ול"ג כגירסת הראב"ד והרמב"ן דבר זה שמע רבי. ובכן לא יש הוכחה שהיה תלמידו. אך הריטב"א בחידושיו שם בקדושין דגריס דבר זה שמע רבי קשה דמוכח דהיה תלמידו ותו יש להרגיש על הרשב"א והריטב"א דלא הזכירו דעת הראב"ד והרמב"ן דכל יומא שמעתתיהו בפומיהו ולכל הדברות סוגית קדושין הנזכר נעלמה מהרב יבין שמועה ומהרב שיירי ובפרט מהרב יד מלאכי כמבואר ודוק היטב כי קצרתי ואין קצירת האומ"ר דוחה דברים שבלב לך אמר לבי הדק היטב:
אנא דאמרי מילתא כדנא אני ראיתיה וישבתי על תילה ומתאמרא מפום ממלל רברבן הרמב"ן ז"ל בספר הלקוטות הנדפס מחדש בחידושי ערובין דף כ"ח מהספר ע"א וז"ל ובודאי דהא דריב"ל לאו דברי הכל דפליגי עלה רב וכו' ומשמע נמי דרבי יוחנן פליג עליה וכו' ואע"ג דרבי יוחנן תלמידיה דריב"ל הוה כדמוכח בסוף קדושין ואין הלכה כתלמיד במקום הרב והכי נמי מוכח פרק בני העיר דרבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי הלכה כריב"ל אפ"ה כיון דרבי יוחנן ורב ושמואל כלהו לית להו הכי הו"ל ריב"ל יחיד לגבי רבים והלכה כרבים עכ"ל הראת לדעת דהרמב"ן קרי בחיל דרבי יוחנן תלמידיה דריב"ל הוה ולהרמב"ן נתכוון הרב ספר יוחסין אלא שט"ס נפל וכתוב הרמב"ם ז"ל וטעות זה רגיל כידוע:
ואולם באשר דבר הרב ספר יוחסין בשם הרמב"ן פ"ק דגטין רמינא אנפשאי ומצאתי שכ"כ הרמב"ן פ"ק דגטין בספר הזכות ונדפס זה חמשים שנה בליוורנו בקירוב ומזכירו הרב יד מלאכי כמה זמני ומהם באות תפ"ו ע"ש ובדף ל"ח מהספר ע"ד כתב הרמב"ן בשם הראב"ד וז"ל ורבא ורבה הלכתא כרבה משום דרבא תלמיד הוא לגבי רבה ורבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי רבי יוחנן תלמיד הוא לגבי ריב"ל כדאיתא בקדושין בענין משקין צלולין דא"ר יוחנן דבר זה שמע רבי ופירושו לא שמע ועל ריב"ל קאמר וקראו רבו עכ"ל והרמב"ן השיב על דבריו במה שהשיג על הרי"ף ועל זה שתק. וקרוב הדבר שעל זה כיוין הרב ספר יוחסין (ובתמים דעים סימן רל"ט חסר ענין זה) וזכינו לשיחת"ו של הראב"ד ז"ל שכתב כהרמב"ן:
ויש להרגיש על הרשב"א בתשובה סימן תס"ד ועל הריטב"א בחידושי פרק מי שהוציאוהו שכתבו משם הגאונים דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריב"ל דהלא רבי יוחנן תלמיד ריב"ל ואין הלכה כתלמיד במקום הרב וכמו שהקשה הרב יבין שמועה על הריטב"א מכח מ"ש בסוכה דף ל"ד אמר רבי יוחנן אמר ריב"ל ומשמע דהיה תלמיד. ואין אנו צריכים לזה דהרי הראב"ד והרמב"ן מוכחי משילהי קדושין דר' יוחנן קראו רבו. ואפשר לישב להגאונים שסברי דריב"ל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן והרשב"א סימן תס"ד דנראה מהתשובה ההיא דסבר הכי שאין לדחות דכלפי שהרא"ש כתב דהלכה כריב"ל בפשיטות כמ"ש שם לעיל והוא בתשובות הרא"ש כלל ב' סימן י"ד לכן כתב לו הרשב"א דהגאונים סברי דהלכה כרבי יוחנן. אבל איהו לא סבר הכי אלא סבר דהלכה כריב"ל וכמ"ש בתשובותיו סימן ז' ובחידושיו לגיטין וכמ"ש הרב שיירי. דהרי שם בתשובה תס"ד מוכח דכן דעתו ממ"ש הגאונים לא פסקו כן אלא הלכה כרבי יוחנן ויעיד על זה ריחיה חלא וכו' כמבואר. ומ"מ ל"ק מ"ש בקידושין דף פ' דהגאונים והרשב"א אפשר דגרסי א"ר יוחנן דבר זה שמע ברבי כגירסתנו ופירש"י ברבי גדול הדור ול"ג כגירסת הראב"ד והרמב"ן דבר זה שמע רבי. ובכן לא יש הוכחה שהיה תלמידו. אך הריטב"א בחידושיו שם בקדושין דגריס דבר זה שמע רבי קשה דמוכח דהיה תלמידו ותו יש להרגיש על הרשב"א והריטב"א דלא הזכירו דעת הראב"ד והרמב"ן דכל יומא שמעתתיהו בפומיהו ולכל הדברות סוגית קדושין הנזכר נעלמה מהרב יבין שמועה ומהרב שיירי ובפרט מהרב יד מלאכי כמבואר ודוק היטב כי קצרתי ואין קצירת האומ"ר דוחה דברים שבלב לך אמר לבי הדק היטב:
68
ס״טסט. רב הונא. תלמיד רב כדאמרינן בשבת דף קכ"ח ובסוף ביצה והא רב הונא תלמידיה דרב הוה וכתבו התוספות במנחות דף ל"ו דרב הונא גדול בחכמה ובמנין מכל תלמידיה דרב וכתבו התוספות דשמואל הוה צריך לר' הונא ובעי מיניה כמ"ש בגטין די"א ע"ש. וק"ק דכתב בספר כריתות דרב הונא תלמיד שמואל וכן משמע מהש"ס בערכין דף י"ו. ואני בעניי יישבתי לזה בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ט"ו דף נ"ח ע"ג דמדסליק רב לבי קברי והיתה מנוחתו אתיא מתיבתיה קמיה דשמואל ושב שני לא הויא אלא מתיבתא חדא כדאגמורן הגאון רב שרירא בתשובתו הרמתה א"כ רב הונא חשיב תלמיד שמואל ע"ש והן עתה ראיתי שכיונתי לדברי הרדב"ז הביאם רבינו בצלאל בשיטה מקובצת לביצה על דף ל"ג שכתב כן על רב נחמן ורב יהודה ע"ש:
69
ע׳ע. רב הונא דאזל רב יהודה קמיה. בקדושין דף ע' כתב רבינו ישעיה הראשון מטראני בתוספותיו הנקראים תוספות רי"ד (וכשנדפס פעם שנית בברלין שנת עת"ה המדפיס והרב לא ידעו מי בעל דברים ולא זכר שר המסכי"ם כי פירוש רי"ד הוא רבינו ישעיה דטראני. איברא דהגאון מהריב"ל גם כן נעלם מעיני חכמתו וסבר שהוא רבי יצחק דורא וכבר הושג כאשר ירדוף הקור"א) דהאי רב הונא הוא ראש גולה. ואבי התעודה אשר לו יעדה הרב הגדול מהר"י מטראני בחידושיו שם כתב דנתחלף לרבינו ישעיה רב הונא שהיה בזמן רבי ורבי חייא ברב הונא תלמיד רב ע"ש:
ובמטו מיניה דמר נעלם מהרב ז"ל דברי רש"י במשקין דף כ"ח על גזע ישישים כתב על רב הונא תלמיד רב ראש גולה ע"ש. ויש סמך לדבר בירושלמי פ"ט דכלאים. וכן ראיתי בספר פני משה. פירוש ירושלמי בכתובות פרק הנושא שכתב מתשובת רב שרירא גאון שהביא בספר יוחסין ע"ש ודו"ק דנראה משם דתרי רב הונא היו ראש גולה גם תלמיד רב משום דבעובדא דמשקין דאתמר התם דרב חנא איעסק ביה שהיה רב הונא תלמיד רב. אתמר התם בירושלמי שהיה ראש גולה ע"ש וצריך ישוב וחפ"ש מחופ"ש (ועיין בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ו' אות טו"ב):
ובמטו מיניה דמר נעלם מהרב ז"ל דברי רש"י במשקין דף כ"ח על גזע ישישים כתב על רב הונא תלמיד רב ראש גולה ע"ש. ויש סמך לדבר בירושלמי פ"ט דכלאים. וכן ראיתי בספר פני משה. פירוש ירושלמי בכתובות פרק הנושא שכתב מתשובת רב שרירא גאון שהביא בספר יוחסין ע"ש ודו"ק דנראה משם דתרי רב הונא היו ראש גולה גם תלמיד רב משום דבעובדא דמשקין דאתמר התם דרב חנא איעסק ביה שהיה רב הונא תלמיד רב. אתמר התם בירושלמי שהיה ראש גולה ע"ש וצריך ישוב וחפ"ש מחופ"ש (ועיין בספרי הקטן ברכי יוסף ח"מ סימן ו' אות טו"ב):
70
ע״אעא. הסרה. אינו נופל אלא על הסרת דבר מכל הדבר וכמ"ש בספרי וסרתם מן הדרך המודה בע"ז ככופר בכל התורה. כן כתב הרב באר שבע בתוספותיו פ"ק דהוריות עמ"ש שם דף ד' ע"א מה ממרא מן הדבר וכו' ועפ"ז הקשה שם בסוגיא ההיא קושיות גדולות. ואני בעניי בשערי דף ז"ך וכ"ח צידדתי לישב מן הבא בידי יד כהה ע"ש באורך:
71