בפרדס החסידות והקבלה, יסודות החסידות א׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, The Foundations of Chasidut 1
א׳א. יש ואין
״בכֹל מקום יש חיוּת הבורא ברוּך הוא, כי בודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת, וכאשר נַפשיט אותו דבר מן הגשמיוּת ונחשוב רק הרוּחניוּת לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו, נראה בחוּש שהוּא דבר הבלתי־מוּרגש בידים ועיני־בשר, רק שהוּא נרגש בהשׂגה לחיוּת ונשמת־אָדם לבד. אם כן בודאי הוּא רוּחני וחיוּת הבּוֹרא. ב״ה, שוֹכנת בדבר המגוּשם ההוּא כנשמה בגוּף״.1הקדמה לספר ״לקוּטי–אמרים״. הציטטות מתוך כתבי–החסידוּת מוּבאוֹת תמיד בספר זה כמו שהן, אלא שלפעמים מן ההכרח לשנות משהו לשם בהירוּת או מבּחינת שימוּש הלשוֹן.
״בכֹל מקום יש חיוּת הבורא ברוּך הוא, כי בודאי יש בכל דבר טעם או ריח או מראה או אהבה או מידה אחרת, וכאשר נַפשיט אותו דבר מן הגשמיוּת ונחשוב רק הרוּחניוּת לבד, כגון הטעם או הריח וכיוצא בו, נראה בחוּש שהוּא דבר הבלתי־מוּרגש בידים ועיני־בשר, רק שהוּא נרגש בהשׂגה לחיוּת ונשמת־אָדם לבד. אם כן בודאי הוּא רוּחני וחיוּת הבּוֹרא. ב״ה, שוֹכנת בדבר המגוּשם ההוּא כנשמה בגוּף״.1הקדמה לספר ״לקוּטי–אמרים״. הציטטות מתוך כתבי–החסידוּת מוּבאוֹת תמיד בספר זה כמו שהן, אלא שלפעמים מן ההכרח לשנות משהו לשם בהירוּת או מבּחינת שימוּש הלשוֹן.
1
ב׳הכּוונה: בשעה שהאָדם רואה את הפּרי, שׂשׂ וּמתענג עליו. הרי לפניו דבר ממשי, גשמי. בשעה שהאדם חושב על הפּרי, מעלהו בזכרונו, מציירוֹ לפניו, – הרי לפניו תהליך רוּחני. נסתלקה המַמשוּת ונשאר הציוּר. אפס גם את הציוּר נוּכל לחשוב כפעוּלה של החוּשים. ואולם האָדם מנתח את הציוּר, והרי במַחשבתוֹ אז חומר הפרי, מינוֹ, מַראהוּ, כּמוּתוֹ, איכוּתוֹ, ריחוֹ, טעמוֹ. כשהוּא חושב על כל פּרט ביחוּד וּמַעמיק בו, כלומר: תוֹפשׂ עצם מַהוּתוֹ, לא נשאר לפניו שום דבר ממשי כי אם הפשטה גרידא, דבר מוּרגש וּמוּבן כל צרכּוֹ רק לנשמה, והרי זה האַין של כל דבר: הניצוֹץ האלהי שבּוֹ.
2
ג׳האַין הוּא עצם הרוּחניוּת של הדבר המוּשׂג ועצם הרוּחניוּת של הנשמה המַשׂגת.
3
ד׳״יש כמה מַדרגות בהשׂכל, היינוּ מַשׂכּיל ושׂכל והדיבּוּר, והכל מקבּלים זה מזה, והדיבוּר הוּא בהזמן, וגם במַחשבה יש זמנים, כי היום מחשבה זאת ולמחר מַחשבה אחרת, ויש מידה שמקשרת המַשׂכּיל בהשׂכל, והמידה הזאת אינה מוּשׂגת.2רצונו לאמר: אינה מוּשׂגת לחיצוֹניוּת הנשמה, כי אם לפנימיוּתה, לתוך–תוכה, לאלהוּתה. כי היא מידת אַין והוּא ההיוּלי, כמשל מביצה נתהווה תרנגול, ויש שעה שאינה לא ביצה ולא תרנגול ואין שום אדם יכול לכוון את השעה, כי אז הוא בחינת אַין. כך כשנעשה מהמַשׂכּיל שׂכל וממַחשבה דיבוּר אין יכולים להשׂיג דבר המחַבּרם״.3״לקוּטי אמרים״ להמגיד ממזריטש, דף ז' ע״ב.
4
ה׳האַין הוּא אצל כל אדם במקום שמסתיימת ההשׂגה השׂכלית שלוֹ הקשוּרה בחוּשים, ומַתחלת ההשׂגה העליוֹנה, האלהית שבו, – ולפיכך הוּא משתנה מאדם לאדם, מהשׂגה להשׂגה.
5
ו׳״החכמה נקראת יש, והחיוּת של החכמה המאירה אותה נקראת אַין (כמאמר: החכמה מאין תימצא), והאין הוּא מה שחוּץ מההשׂגה ואינו מוּשׂג, והוּא המחַיה את הנשמה וּמאיר אותה. והכל לפי מה שהוּא אדם בהשׂגה, אם מעט ואם הרבּה, ההשׂגה נקראת יש אֶצלוֹ. וּמה שהוּא חוּץ מהשׂגתוֹ נקרא אין־סוֹף, המחיה את ההשׂגה״.4״פּרי הארץ״ פ' תצוה.
6
ז׳כך מידתוֹ של האַין בנשמה המַשׂגת וכך מידתוֹ בכל דבר מוּשׂג. האַין הוּא פנימיוּת היצירה, המַעיין הנוֹבע, מה שמחוּץ לגבוּל ואינוֹ נתפשׂ בחוּשים וּבהשׂגה רגילה. ההשׂגה יש לה סוֹף; ההסתכּלוּת הפּנימית, או, יותר נכוֹן, הבּרק המַבריק, העוֹנג הרוּחני הפּנימי ביוֹתר, הכּמוּס והטמיר, הוּא – אין סוֹף.
7
ח׳האַין הוּא המוֹמנט הפּלאי שבּיצירה, המוֹמנט שאין אַתה יכוֹל לכנוֹתוֹ בשוּם שם, ולפיכך אַתה קוֹרא אותו – אַין.
8
ט׳המוֹמנט הפּלאי הזה, לפי שהוּא פּלאי, לפי שאי אַתה יכוֹל לגדרוֹ, לחוֹק לו חוּקים, להכניסוֹ תחת גבוּלי הזמן והמקום, הרי הוּא מאַחד תמיד הפכים. הפּירוּדים וההפכים מקוֹמם – ביֵש, ואילוּ האַין הוּא תמיד – אַחדוּת השוה.
9
י׳״החכמה מקשרת יחד וּמתווכת שלום אפילוּ בין שני דברים הפכּיים כמו היסוֹדוֹת, שאילולי החכמה שביניהם לא היוּ יכולים אש ומים לדוּר יחד, ואף על פּי כן אָנוּ יוֹדעים שהם מוּרכּבים יחד, והכל מפּני שהחכמה בינותם, וכל אחד רואה האַין שבחכמה״…5״לקוּטי אמרים״, דף ה' ע״א.
10
י״א״כל דבר שבעוֹלם כשמביאים אותו לשוֹרשוֹ יכוֹלה להיעשׂוֹת בוֹ השתנוּת ממה שהיה מקוֹדם. למשל, החיטה שרוֹצים לשנוֹתה, לעשׂוֹת ממנה כמה חיטים, מביאים אותה לשוֹרשה, שהוּא כוח הצוֹמח שבקרקע, ולכן לא תצמח אלא בקרקע ולא במקום אחר. וגם שם לא תצמח עד שירדוּ גשמים וילכלכוּ ויפסידוּ צוּרתה ותבוא לבחינת אין, שהוּא חוֹמר היוּלי, שהוּא בחינת חכמה, כמו שנאמר: כוּלם בחכמה עשית״.6שם, דף י״ב ע״ב. מה שבעל ״פּרי הארץ״ קורא את החכמה בשם ״יש״, ורבּוֹ, בעל ״לקוּטי אמרים״, קורא אותה בשם ״אַין״ – לא ייפּלא בעיני הרגיל בספרי החסידים. בנוגע למוּנחים יש לפעמים סתירות, לא רק מגברא לגברא, כי אם גם בספרי מחבּר אחד. עיקר הרעיון בכל זאת – בנוגע לענייננוּ – אחד הוּא.
11
י״ב״כל דבר המתהווה ממַהוּת למַהוּת והתחבּרוּת המהוּתים נקרא פלא, וּבלשוֹן המקוּבּלים נקרא זה בשם כתר, דהיינוּ, כוח המחבּר ב' הפכים יחד וּמאַחדם באַחדוּת נפלאה״.7״שערי היחוּד והאמוּנה״ לר' אהרן מסטאראָסעלי, תלמידו של הרב מלאדי (כללות היחוּד כ״ז, ע״ב).
12
י״ג״החוֹמר ההיוּלי אינו לא בכוח ולא בפוֹעל, אך הוּא ממוּצע במציאוּתוֹ בין מה שבכוח ובין מה שבפוֹעל, והוּא התחלת וראשית כל הנמצאים, וכל הנמצאים מכתר־עליוֹן וּלמטה לא נמצא כוּלם אלא מאמיתת מציאוּתו, ואינו עוֹבר בדין בני־חלוף ולא בדין הוויה והפסד, כי הוּא ראשית המציאוּת״.8הראב״ד בהקדמתו לפירוּשוֹ על ספר יצירה. צירפתי את דבריו לדברי החסידים, אעפ״י שהראב״ד קדם לחסידים הרבה דורות, לפי שהחסידים נסמכים על דבריו בנוגע ל״יש ואַין״.
13
י״דולפי שהאין הוּא עצם היצירה ונשמת נשמתה, הרי הוּא – האַין – באמת היש המַמשי, המציאוּת האמתית, עיקר ההוויה; וּמה שאָנוּ קוֹראים יש, כלוֹמר: המציאוּת הנגלה, המוּחשת, הנראה לעיני בשר ומוּשׂגת לשׂכל אנוֹשי, אינה אלא עוורוֹן החוּשים, מציאוּת מדוּמה, טעוּת עוֹלָמית שצריך להכּירה, לבטלה ולהשתחרר ממנה.
14
ט״וכל מה שאָנוּ קוֹראים מציאוּת, כל זה היופי המושך, לוכד וקוֹסם: שמי התכלת שמעל לראשנוּ, הארץ שמתחת לרגלינוּ, כוכבי אין קץ, אור וזיו, עוֹנג ונוֹעם, רקמת־הוֹד, משחק הצבעים, צער ודמעה, המיית ימים ולחש־מַעיינוֹת; כל מה שאָנוּ רוֹדפים וּמבקשים ביגיעת בשׂר ורוח, צוֹהלים כשאָנוּ מוֹצאים וּמַשׂיגים וקוֹרעים שמַים באנחתנוּ בשעת־געגוּעים, בשעת חסרון, – כל זה אינו אלא אחיזת־עינים.
15
ט״זוּבמידה שהאָדם מַשׂיג את האַין שבכל היש, את התוך הפּנימי האלהי, הרי הוּא קרוב יותר אל האמת, אל האלהוּת, אל תעוּדת הבּריאָה; הוּא מגלה את המַסוה ורואה לפניו מלך ביקרוֹ, אוֹר אין־סוֹף.
16
י״ז״היה מלך אחד חכם גדול ועשׂה באחיזת־עינים חוֹמוֹת וּמגדלים ושערים, וציוה שילכוּ אצלו דרך השערים והמגדלים, וציוה לפזר בכל שער ושער אוֹצרוֹת המלך. ויש שהלך עד שער אחד ולקח ממוֹן וחזר, ויש וכו' – עד שבנוֹ יחידוֹ התאַמץ מאד שילך דוקא אל אָביו המלך, אז ראה שאין שום מחיצה מפסקת בינוֹ לבין אָביו, כי הכל היה אחיזת־עינים. הקדוש ברוך הוּא מסתתר בכמה לבוּשין וּמחיצוֹת, וכידוּע שהש״י מלוא כל הארץ כבוֹדוֹ, וכל תנוּעה וּמַחשבה הכל ממנוּ ית', לכן כל המלאכים וההיכלוֹת – הכל נברא ונַעשה כביכול מעצמוּתוֹ, כהדין קמצא דלבוּשיה מיניה וּביה, ואין שוּם מחיצה מַבדלת בין האדם וּבינוֹ ית'״.9ר' ישראל בעש״ט – ״כתר שם טוב״, דף ג' ע״ב, ועוד.
17
י״ח״השם יתבּרך האציל העוֹלמוֹת וּברא יש מאַין, והעיקר היה: כדי שהצדיק יעשה מיש – אָיִן״.10״פּרי הארץ״, בראשית.
18
י״ט״אם האדם רוֹצה לעשׂוֹת הכנה, שתּשרה עליו אלקוּת, אזי עיקר הכל שיבין וישׂיג מאד שאין בו אלא האלהוּת המחַיה, וּבלתוֹ הוּא אֶפס מַמש, ואז יש הכנה שתוּכל לשרוֹת עליו אלהוּת, והשריה הוּא בבחינת: כנשר יעיר קנוֹ, על גוֹזליו ירחף, נוגע ואינו נוגע, כי אם ישׂיג זאת (כלומר: בתמידוּת ובכל תוֹקף) אזי יהיה בטל במציאוּת״.11״לקוּטי אמרים״.
19
כ׳״כל מה שהאָדם רוֹאֶה בעיניו, השמַים והארץ ומלוֹאה, הכל הם לבוּשים חיצונים של המלך הקדוש ברוך הוא, ועל ידיהם יזכּוֹר תמיד פּנימיוּתם וחיוּתם״.12״תניא״, פרק מ״ב.
20