בפרדס החסידות והקבלה, יסודות החסידות ב׳BePardes HaChasidut VeHakabbalah, The Foundations of Chasidut 2
א׳ב. צמצום
העוֹלם נברא יש מאַין. כיצד היה האַין ליש? – לשאלה זו אין מקום בשעה שאָנוּ מַשׂיגים את ה״אַין״ בתוֹר עצם היש, כלומר: בשעה שאנוּ רואים אותו כּתר עליוֹן, כוח ה״פּלא״ שבכל יצירה.
העוֹלם נברא יש מאַין. כיצד היה האַין ליש? – לשאלה זו אין מקום בשעה שאָנוּ מַשׂיגים את ה״אַין״ בתוֹר עצם היש, כלומר: בשעה שאנוּ רואים אותו כּתר עליוֹן, כוח ה״פּלא״ שבכל יצירה.
1
ב׳ואוּלם עוד מקום לשאלה: מאחר שכל היש אינו אלא מדוּמה, מאחר שבעיקרוֹ אינו אלא האַין האלהי, כיצד נעשה היש לדבר נפרד? מדוּע אנוּ מדמים אותו לעצמנוּ כדבר בפני עצמו? מדוּע אנוּ רוֹאים עוֹלם כמנהגוֹ נוֹהג ולא תמיד הננוּ רואים כוח־אלוֹה השוֹפע בו?
2
ג׳במלים אחרות: העולם אינו אלא אחיזת־עינים, אבל כיצד נעשׂתה אותה אחיזת־עינים? בן המלך משבר כל המחיצוֹת וּבא אל המלך, אבל כיצד נעשוּ המחיצות מעיקרן?…
3
ד׳על שאלה זו באה תשוּבת המקוּבלים: הצמצוּם. אבל מהוּ הצמצוּם?
4
ה׳מבית מדרשוֹ של האר״י למדנוּ: ״כשעלה ברצון המַאציל לברוֹא את העוֹלמוֹת, לא היה שוּם מקום פּנוּי כדי עמידת העוֹלמוֹת, לפי שאוֹר המַאציל היה מתפּשט לאין סוף. ולכן צמצם אוֹרוֹ מיניה וביה, כהדין קמצא דלבושיה מיניה וּביה, והעלה את האוֹרוֹת מן הנקוּדה האמצעית וסילקן לצדדים, ובזה נעשה מקום פּנוּי לעמידת העולמות״.
5
ו׳ועדיין אין זה מַספיק. האלהים הוּא – הכל, לית אתר פנוּי מיניה, אך סוף סוף קשה להבין: כיצד נסתלקוּ האוֹרוֹת לצדדין? כיצד נעשה אותו המקוֹם הפּנוּי?
6
ז׳ועוד: נניח שנעשה אותו ״מקום־פּנוּי״. במה התקיים אז? הלא סוֹף סוֹף בכוח־אלוֹה (מאחר ש״לית אתר פּנוּי מיניה״). אם כן, הרי הכל כמקוֹדם, והדרא קוּשיא לדוּכתא: כיצד נעשה דמיוֹן היש? מדוּע אָנוּ יכוֹלים לחשוב את העולם לדבר נפרד מאת הבּוֹרא? כיצד נבראה הטעוּת העוֹלָמית?
7
ח׳החסידוּת הסבּירה, איפוא, את הצמצוּם באופן אחר: הצמצוּם הוּא רק לגבי דידן, לגבי המקבלים, לגבי הנבראים. הצמצוּם אינו אלא דבר שבמַחשבה. רצה המַאציל העליון לברוא דברים שונים ונפרדים ולגלות אוֹרוֹ לכל נוֹצר, ונברא הכּל במידה מצוּמצמת לפי כוח המקבּל. למשל, כשאָב מַסבּיר עניין עמוֹק לבנוֹ הקטן והוּא מצמצם את שׂכלוֹ הוּא, העמוֹק, לפי מידת השׂגתוֹ של בנוֹ הקטן, הרי השׂכל13עיין ״כתבי–קודש״, דף ה' ע״ב, ועוד. הסבּרה מיוּחדת של ה״צמצום״ באָה בספרי חב״ד. אלא שעל חב״ד יש להרחיב את הדיבּוּר במיוּחד. פּה הננוּ נותנים רק ראשי פרקים עיקרים מקוּבלים בכל שיטה חסידותית. – אחד, אלא שירד ממַדרגה עילאָה למַדרגה תּתּאה.
8
ט׳יש לזה עוד הסבּרה על דרך ״מלך ועבדיו״:
9
י׳אמרו בזוֹהר: כּד מלכּא בקסטירא דיליה – מלך רבּה איקרי, וכד נחית לעבדים – מלך זוּטא איקרי. רמזו בזה: אותיות המַחשבה הן גדולות, לפי שהן המוֹלכוֹת על אותיות שבדיבוּר, והנה המלך מצד עצמוֹ לא היה צריך לדבּר, אך מצד המקבּלים הוּא צריך לצמצם את עצמוֹ לקוֹל, ומקוֹל לדיבּוּר, הגם שהכּל הוּא אַחדוּת פּשוּטה והכּל הוּא המלך לבד, אך הכּלים הם מחוּלָקים.
10
י״אכּד איהו בקסטירא דיליה – היינוּ במַחשבה, וכד נחית – היינוּ הדיבוּר שיוּכלוּ העבדים להשׂיגוֹ – מלך זוּטא איקרי.14״לקוּטי–אמרים״, דף ח'.
11
י״במַעשׂה אחיזת־העינים העוֹלָמית מתקיים, איפוֹא, באוֹפן זה: הבּן הקטן, בשעה ששוֹפעת עליו המַחשבה הגדולה של האָב, משׂיג את המַחשבה על־פי דרכּוֹ, כלומר בקטנוּת.
12
י״גכשהבּרוּאים רוֹאים עוֹלם ומלוֹאוֹ הם תוֹפשׂים רק חיצוֹניוּת הדברים, לבוּשי הדברים, וסבוּרים הם שזהוּ הכּל.
13
י״דאפס כל אלה הם רק משלים לשׂבּר את האוֹזן במה שהיא יכולה לשמוֹע ולהקיש מן הרוּחני שבאדם על הרוּחני שבעולם, להבין צמצוּם האלהוּת מצמצוּם השׂכל וירידתוֹ ממוֹחין־הגָדלוּת למוֹחין־הקטנוּת וּממַחשבה לכלי־הדיבוּר ולדיבוּר. ואוּלם אין אָנוּ יוֹדעים עדיין: איך היה האחד לרבים? כיצד נתהווּ דברים שונים ונפרדים אלה מאלה, שכל דבר ודבר יש לו קיוּם מיוּחד וּמַהוּת מיוּחדת לו לבדוֹ?
14
ט״והצמצוּם אינו אלא דמיוֹן היש, האַקט, שעל ידוֹ אפשר ליֵש כוּלו להיות נראה כדבר בפני עצמו, נפרד מן האלהוּת, אבל גם הוּא איננוּ נוֹתן עוד המַפתח להבין את הריבּוּי, את ההבדלה, את האישיוּת של כל דבר, שהרי לא רק עולם אנוּ רואים, כי אם פרטי־פרטים לאין קץ ותכלית, וכל פרט ופרט, מן מיכאל השׂר הגדול ועד שלשוּל קטן שבים, נראה כעולם בפני עצמוֹ, כמַהוּת חיה בעצמה וּמתקיימת בעצמה, סגוּרה ומסוּגרת בעולמה הקטן. השאלה היא איפוא: כיצד התפּוֹרר ה״הכּל״ לחלקים קטנים שבקטנים?
15
ט״זתשוּבת החסידוּת על שאלה זו היא: ״שבירת הכּלים״; עיקר זה, הלקוּח מן הקבּלה, יש לו בחסידוּת הסבּר מיוחד. טוֹבי המקוּבּלים הסבּירוּ רעיוֹן שבירת כלים בדרך זו: הכּלים לא יכלוּ לסבּוֹל את שפע האוֹר שנזרם לתוֹכם עד בלי די ונשתבּרוּ, כשם שחיוּת האדם אינה יכוֹלה לסבּוֹל שמחה גדולה פּתאוֹמית, והיא ״מתפּקעת״.15עי' ״שערי גן עדן״ לר' יעקב קופיל, ועוד. ואוּלם החסידים מַסבּירים ענין שבירת כלים בדרך פּנימית, יותר עמוּקה. עיקרו של רעיוֹן החסידים בנידון זה יוּבן כּל־צרכּוֹ בהשוואָה למַסקנוֹת החדשוֹת של המַחשבה.
16
י״זמהו החפץ היותר פּנימי, היותר טבעי והיותר עצמי של כל נמצא? – החפץ להתקיים. אבל מה מַהוּתוֹ של אותו חפץ־הקיוּם עצמוֹ? ״כל דבר משתדל כפי שאפשר לו להתמיד בהוויתוֹ״, ״לפי שבאותה היכולת, שעל ידה הוּא נמצא, הוּא ממשיך את מציאוּתוֹ, כל עוד שלא תחריבהוּ סיבּה חיצוֹנית״, אוֹמר שפּינוזה.16״אֵתיקה״, ח״ג, למוד ד', ה'. חפץ־הקיוּם הוּא, לפי זה, כוֹח אינרטי, כוח ההתמדה. בשביל שהדבר נמצא, בשביל שהוּא כוּלו מלא הרגשת המציאוּת, הוּא ירא מכל אָבדן.
17
י״חבא שוֹפינהוֹאֶר ולימד, שהרצוֹן, שהוּא המַהוּת הפּנימית והמוּחלטת של כל המציאוּת, מתגשם בכל פּרט וּפרט בדרך אינדיבידוּאַלית. הרצוֹן העוֹלמי, הבּוֹרא את האילוּזיה של ההוויה בכלל, בּוֹרא גם אילוּזיה של הוויה פּרטית. כסבוּר הוּא, הנמצא, תמיד להשׂיג דבר מה – וּמַעלה חרס בידוֹ. הרצוֹן לחיות איננוּ עוד כוח אינרטי, כוח של התמדה, כי אם כוח פּוֹעל, כוח של התפּשטוּת, נוֹבע, פּוֹרה וּמַפרה.
18
י״טבא ניטשה ולימד, שהמַהוּת היותר פּנימית של הפּרט הוּא לא החפץ לחיוֹת, כי אם החפץ למשוֹל. ומהוּ אותו ״חפץ למשוֹל״? – אין להבין דבר זה באופן המוני וגס. החפץ למשול של ניטשה הוּא בעצם החפץ לגלוֹת את ה״אני״, להראות את כל היכוֹלת הפּנימית, את כל הכוחות הגנוּזים, להמשילם ולהגבּירם על כוחות אחרים.
19
כ׳״הנה העץ ליד חלוֹני, הנה שׂיחוֹ ושׂיגוֹ – הוּא מגלה את ה״אני״ שלו״, – אומר אוֹסקר וַיילד.17״דה פּרוֹפוּנדיס״.
20
כ״אהחפץ למשול, החפץ לגלוֹת את האני, הרגשת היש, הוּא איפוא נחלת כל דבר נמצא. זהו הסוֹד של האישיוּת, של הפּרטיוּת.
21
כ״בוכאן אָנוּ באים למוּשׂג של ״מַלכוּת״ לפי הסברתם של החסידים. ״מַלכוּת״ היא גילוּי היש, התפּשטוּת, הרגשת הכוֹח, המַאמר, הציווּי, הממשלה הרוּחנית.
22
כ״גועל ידי זה אנוּ באים גם לשבירת־הכּלים במוּבנם של החסידים. מה שאצל הפילוֹסוֹפים והמשוֹררים החדשים הוא היוֹפי שבבריאה ובכל נברא פרטי, – הישוּת, האינדיבידוּאליוּת, – הוּא אצל החסידים דוקא חטא העוֹלם, נפילתוֹ, ירידתוֹ, שבירתוֹ. המַלכוּת ראוּיה רק לנמצא האמתי, לבוֹרא, וכיון שהנברא גם הוּא התנשׂא למלוֹך, מיד התפּוֹרר לחלקים קטנים מן הקטנים, שכל אחד מהם אומר: אני אֶמלוֹך…
23
כ״ד״עיקר השבירה היא מחמת זה, שכל אחד אומר: אני אֶמלוֹך. פירוּש, כי מידת מלכוּת נקרא כל דבר, שהוּא בפני עצמוֹ לגמרי ואינו צריך שוּב לשוּם דבר, ובאמת לא שייך זה כי אם באלהוּתוֹ יתברך בלבד, כי כוּלם צריכים לינוֹק מהשוֹרש, מן האלהוּת. ומתחילה, כשנמשכוּ המידוֹת משוֹרש אלהוּת, היתה מוּטבעת בהן מידת אני אֶמלוֹך״, כמו שהוּא בשוֹרש, כי בשוֹרש שייכת מידה זו, והם היוּ תחילה בהשורש, ועל כן גם אחרי כן היתה להן בטבע מידת ״אני אֶמלוֹך״, אך באמת, כשכבר נמשכוּ, לא שייכת להם מידה זו, ועל כן נפסקוּ מהשוֹרש ויצאָה החיוּת שלהם״.18״אוֹר תוֹרה״ (פּסוּקים מלוּקטים – ע״פ עיניך בשדה).
24