בית אלהים, שער התשובהBeit Elohim, Shaar HaTeshuvah

א׳חקרנו על גדר התשובה ומצאנוהו נכון ושלם והיא, קריבה להשם, מריחוק החטא:

ב׳והרצון במלת קריבה הוא היות כוונת השב בתשובה להתקרב אל בוראו שנתרחק ממנו בעברו על דבריו, ולא להנצל מן העונש על מה שעבר. כי אם הכוונה היה לכך אינו מתקרב לה', כי החוטא שתים רעות עשה, רעה לעצמו שיענישהו האל יתברך, ורעה גדולה מזו שהכעיס את בוראו במה שעבר על צוויו, כי מלך ב"ו כועס ומצטער על מי שעובר על דבריו, גם כי לא יעניש אותו בהיותו בנו או אהובו, וא"כ השב בתשובה צריך לתקן את אשר עוות בשתים הרעות, ויותר מהמה במה שהכעיס את בוראו, שירצה אותו ויתקרב אליו בתשובה, וכל עוד שלא היתה כוונתו לרצותו על מה שהכעיסו, אינה נקראת תשובה, כיון שלא שב למה שהיה קודם החטא, שלא היה כועס עליו האל ית', ואינו קרוב אליו, כי כמו שהקרבן מכפר על העבירות הידועות ובו מתקרב אליו, כמו כן התשובה שהיא מכפרת על העונות צריך שתהיה תשובה שלימה שיתקרב אליו כמו בקרבן.

ג׳וענין ההקרבה הוא שישים אל לבו כי גם שלא היה מענישו האל יתברך על חטאו, לא היה רוצה לחטוא שלא לעבור על מצות בורא עולם, וישאל ממנו מחילה, וירצה אותו בדברים, כמו שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כלומר תשובתכם תהיה מכוונת לרצות את ה', לא על שלא יענישכם על חטאתכם, אלא להתקרב אליו כנזכר, כי החוטא נקרא רחוק ובשובו נעשה קרוב, כדכתיב (ישעיה נ"ז) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, הורה בכאן על ההתעוררות ועל הסיוע שמסייע האל יתברך לשב בתשובה כאמרם ז"ל (יומא ל"ח) בא ליטהר מסייעין אותו, כי מי שבא לטהר עצמו נראה שהיה טמא, ובא לטהר עצמו מחטאותיו, והאל יתברך מסייעו לשוב, וענין הסיוע הוא להכין לבו ודרך פעמיו לשיתחרט על מה שעשה, וישוב בתשובה שלימה לפניו, במה שהוא מתעורר מהאל ית' בפרוש עליו סוכת שלומו בהכין לבו וצעדיו לשוב כנזכר, ואחר ששב חוזר האל יתב' ונותן לו שלום במה שנתקרב אליו בחרטתו על חטאותיו, ובמעשיו הטובים, וזהו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, מעיקרא לרחוק והדר לקרוב, בתחלת תשובתו ואחריה כנזכר,

ד׳כי מתחלת תשובת האדם בהרהור לבו, האל ית' פורש עליו סוכת שלומו, והוא ההתעוררות על התשובה, והגנתו עליו מן היסורין או המקרים הרעים המעותדים לבא עליו מצד חטאותיו, ואחר שהתודה בפיו ובשפתיו, והטיב צעדיו ודרכיו ושלמות טהרתו וכפרתו, ולא יאונה לו כל און, וזהו ענין השלום שיושב בהשקט ובשלוה בלי אימה ופחד מעונש החטאים כיון שכבר נתכפרו, ואם כן כוונת השב בתשובה צריכה שתהא להתקרב לה' ולרצותו על מה שעבר דברו, ולא על העונש המעותד לבא עליו, כי בשובו בלב נשבר ונדכה לפניו, סוף העונש להסתלק, ולא יענש אחרי שובו, וכמו שאמר הנביא ע"ה (הושע ו') לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו, ירצה שיהיה תחלת ההתעוררות בתשובה מכוונת לאל ית' לרצותו על מה שעבר על דברו, וזהו הנרמז באמרו לכו ונשובה אל ה', כי מצד העונש אין ראוי שתהיה ירא, ושתהיה תשובתך לשתהיה נצול מהעונש, כי כיון שאתה תשוב מצד מה שהכעסת אותו במה שעברת על דברו ונתקרבת אליו בדברים כנזכר הוא ירפא ויחבוש מכותיך, ואין צריך שתהיה כונתך לזה, ורמז באמרו כי הוא טרף מה שמסתתר הש"י מהאדם החוטא בעודו חוטא, ולז"א לכו ונשובה אל ה'.

ה׳כי גם שטרף והכה אותך בהיותך נסתר ממנו כשהיית חוטא, עתה ששבת אליו והנך לפניו ירפא ויחבוש מכותיך שהכה לך בהיותך נסתר ממנו וזהו הנרצה במלת הוא שהוא כנוי על הנסתר:

ו׳ומלת להשם מורה על כי האל יתב', בחסד וברחמים הוא מקבל תשובת השבים בשמו הגדול שהוא מדת רחמים, כי במדת הדין לא היה מקבל לשבים, כי השכל ישפוט כי מי שיעבור על צווי האל ית', לא יועיל לו התשובה אלא שימות על חטאו, קל וחומר ממלך בשר ודם שכתוב בו כל אשר ימרה את פיך וגו' יומת, הרצון בו כל אשר ימרה את פיך מתחלת צאת הדיבור מפיך הוא ממרה עליו ואינו רוצה לעשותו, כמו זקן הממרה ע"פ ב"ד מתחלת הוראתם, ואמר לכל אשר תצונו, לומר כי גם מי שיעבור על מה שצוהו המלך חייב, כי מקודם הודה בצווי ואח"כ עבר על דבריו, אפ"ה כיון שעבר על דברי המלך יומת, כ"ש מי שיעבור על דברי הקב"ה שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שחייב מיתה כפי מה שגוזר השכל, אלא שהאל יתברך בשמו הגדול והנורא יעד לקבל השבים בתשובה לפניו, כדכתיב ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך וגו', מצד רחמנותו לא ירפה אותך ולא ישחיתך כפי מה שהיה גוזר השכל, כי האזהרות רבות בתורה, ואי איפשר לאדם מבלי חטא, כדכתיב (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם היה החוטא נענש מיתה אין מי שימלט ממנה, והנה בני נח כי אזהרותיהם מועטות שהם ז' מצות בני נח, נענשו על הקלה שבהם עונש מיתה, וכאמרם ז"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, מפני שיכולין להמלט שלא לעבור על אזהרות מועטות, אבל ישראל שיש להם שס"ה מצות לא תעשה והנמשך מהם.

ז׳לא יוכלו להיות נשמרים מבלי שיעברו על קצתם, ולכן הקדים להם האל יתברך רפואה למכתם והיא התשובה, ומזה הצד תשובת ישראל היא קרובה להתקבל, ומכמה פנים כמו שיתבאר בפרקים הבאים בעז"ה.

ח׳ובהיות קבלת התשובה מיוחסת לה' שהוא מדת רחמים, מצאנו בתורה שם ה' בענין התשובה, כדכתיב (דברים ל') ושבת עד ה' אלהיך וגו', כי אל רחום ה' אלהיך וגו', כי תשוב אל ה' אלהיך וגו', שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואומרו אלהיך ברוב המקומות רומז, כי מצד שהוא אלהיך והעמיס עליך כמה אזהרות שלא תוכל לעמוד מבלי שתכשל בקצתן, לכך יעד שיקבל תשובתך בשמו הגדול שהוא מדת רחמים, וזהו מה שרומז ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כלו' גם כי מצד רוב האזהרות הוא מקבל תשובתך עכ"ז לא תחזיק בעצמך לומר אחטא ואשוב כי אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ה), ולזה אמר ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, אחר שתשוב ותשמע בקולו ולא תחזור לחטוא:

ט׳וכן בי"ג מדות הראשונות ה' ה', ודרשו ז"ל (ר"ה י"ז) אני הוא קודם שיחטא אדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, ומה שצריך רחמים קודם שיחטא הוא משעה שהרהר וגמר בלבו לעשות העבירה ומשים לדרך פעמיו ומכין עצמו בפועל לעשותה, והוא ית' יודע מצפוניו ואינו מענישו באותה שעה, אם יקרה לו איזה מקרה רע מרחם עליו כאלו לא חשב לעשות אותה העבירה, גם כי גלוי לפניו שיעשה אותה העבירה שחושב לעשותה, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, וכל עוד שלא חטא אינו מענישו, ואם כן גם זו מדת רחמים קודם שיחטא.

י׳ואפשר עוד לפרש אני הוא קודם שיחטא אדם כי מקודם שיחטא אדם מסכים האל יתברך להעביר חטאותיו כשישוב, על דרך משאז"ל (ב"ר פ' א') כי תשובה קדמה לעולם, כי מקודם בריאת עולם הסכים האל יתב' לעבור על החטאים ששבו עליהם, כדכתיב (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל וגו' תשב אנוש עד דכא, שאם לא היה מסכים מקודם לקבל תשובת החוטאים, היה בריאת העולם לבטלה, כי לא ימלט אחד מן הברואים לחטוא, ולזה אמרו אני הוא קודם שיחטא, כי כמו שבריאת העולם היתה על קבלת התשובה מהשבים מאיזה אומה שתהיה כמו כן עתה נתרצה להם לישראל ע"י מרע"ה שתהיה תשובתם מקובלת על כל חטאתם שיחטאו.

י״אעוד אפשר לפרש אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, כי מי ששב בתשובה על חטאותיו הש"י מעביר עליהם והיו כלא היו, ומתרצה אליו כאלו לא חטא מעולם, כי היה מספיק כשיעבור על חטאותיו ולא יענישהו עליהם במדת רחמים שלו, אבל לא יהיה מהעומדים לפניו ומרוצים אצלו כבתחלה, לזה אמר אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, כי כמו שקודם שחטא האדם הוא מרוצה אצלי ועומד לפני, כמו כן אחר שיחטא כיון שעשה תשובה הוא לפני כבראשונה, וכמו שאמר הכתוב ארפא משובתם אוהבם נדבה, כי לא לבד הסתלקות העונש הוא שנהנים בתשובה אלא גם שיהיו מרוצים לפניו כבתחלה.

י״בומה שאמר לשון נדבה בענין הרצוי והאהבה, להורות כי גם שבענין התשובה שב האל מחרון אפו, ואינו מעניש על החטאים הקודמים, כי על תנאי כך ברא העולם במדת רחמים כמו שביארנו, לענין הרצוי אינו כך, כי לפעמים לפי חומר החטא גם כי מוחל ומעביר החטא אינו מרוצה לפניו החוטא, כי די מה שהעביר על חטאתו, וכאמרם ז"ל (סוטה י"ב) ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה, כי גם אחר התשובה אינן מקבלות פני שכינה, ויש להם תענוג בעוה"ב אבל לא שיזכו להקביל פני שכינה, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ב) על מה שכתוב (מ"א כ') ויצא הרוח ויעמד לפני ה' וגו' ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן, ואמרו (בשבת קמ"ט) מאי רוח, זה רוח נבות, ומאי צא, אמר רב צא ממחיצתי משום דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וא"כ ד' כתות שאינן מקבלות פני שכינה נראה אפי' אחר התשובה, כי די להם כפי חומר חטאתם שלא יענשו עליהם אחר התשובה, אבל לא שיהיו מרוצים ומקבלים פני שכינה.

י״גולזה אמר אוהבם נדבה כי זאת האהבה והרצוי לבעלי תשובה אינה כוללת לכולם, וזו היא כמו נדבה למי שמתנדב האל ית' מרצה, ולמי שאינו מתנדב אינו מרצה, כי לא הבטיח אותנו והוא חובה עליו כביכול, כי אם בענין קבלת התשובה שלא יעניש החוטא אחר ששב, אבל בענין הרצוי הוא דרך נדבה למי שיראה בעיניו כפי מדרגת תועלת תשובתו.

י״דומלת מריחוק מורה על היות החוטא מרוחק מהאל יתברך כל זמן שלא שב בתשובה, כי מי שעומד לפני מלך ב"ו אינו עובר על דבריו בעמדו לפניו אלא אחר שהולך מלפניו, והאל ית' מלא כל הארץ כבודו, ומצד שאין אנו משיגים את כבודו אנו חוטאים כאילו לא היתה השכינה בארץ, והוא כאילו אנו מתרחקים מכבוד שכינתו, שאין אנו משגיחים בשעת החטא היות שכינתו והשגחתו בינינו בעורון השכל בשעת החטא, וכאמרם ז"ל (במד"ר פ' ט') אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות, וכשהוא שב וניחם על מה שעשה, נותן אל לבו כי הוא לפני האל ית' בהיות כל הארץ מלאה מכבודו, ויבוש ממה שחטא, ובזה נתקרב אליו במחשבתו, שידע שהאל קרוב אליו ושב ממה שעשה ועושה רצונו בהשיגו כי הוא עומד לפניו ויודע מצפוניו, וע"ד זה נקראו רחוק וקרוב החוטא והבעל תשובה, ולכך נאמר בענין התשובה לשון עד, ושבת עד ה' אלהיך, שובה ישראל עד ה' אלהיך, כלומר שוב ממקום שנתרחקת והיה קרוב אליו, כי בכח התשובה מתקרב האדם לאל ית' מעט מעט עד שמגיע להשיג להיותו לפני כסא כבודו, וכמו שאמרו (יומא פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך:

ט״וומלת החטא הוא מורה על כי גם בחטא שהוא בשוגג צריך החוטא תשובה ומדת רחמים לשיתכפר, כ"א היה זהיר בעבודת האל והיה ירא מלעבור על דבריו לא היה נכשל בחטא, אבל כיון שהסיח מדעתו מצות האל נכשל בעבירה בלי מתכוין, ולכך צריך חרטה ממה שהסיח דעתו בעבודת בוראו, ובזה יחזור ויתקרב לעבודתו ויקבל האל ית' תשובתו במדת רחמים, כי מצד הדין היה ראוי שיענש על אשר לא היה זהיר וירא שלא יכשל בחטא, כי זו היא מעלת הירא חטא שהוא נזהר שלא יבא לידי חטא בשוגג מיראת החטא, כ"א הוא ירא חטא שירא מלעשות חטא אחד, אינו מעלה לא' מאותם התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שיהיה ירא מלעשות החטא, אלא הכוונה היא כי הוא ירא מן החטא, ולכך בדבר שיש בו חשש שמא יהא בו חטא אינו נוגע בו עד שיתברר שהוא היתר גמור, כי האל יתב' צונו בתורה מצות עשה ומצות לא תעשה לצוותנו על מה שנעשה ולהזהירנו ממה שנבדל ממנו, ומה שאינו מהמצות ומהעבירות הוא רשות, אם נרצה לעשותו הרשות בידינו, אלא שצריך שיהיה ברור וידוע שאינו מן העבירות, כי כמו שהמצוה והעבירות הן ידועות, כך מה שהוא רשות לעשותו צריך שיהיה ברור שהוא מחלק שהוא רשות, שאם אינו ברור אפשר שהוא מהעבירות, ואין לו רשות לעשות שום פועל עד שידע בודאי שהוא רשות לעשותו, שאינו מהדברים האסורים מן התורה,

ט״זוכמו שהתנצל אבימלך באמרו (בראשית כ') הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, כלומר היה ברור אצלי מדבריהם שהיה דבר היתר ולא דבר איסור, ומזה הצד החוטא בשוגג הוא ראוי לעונש, כי היה ראוי שידע קודם שיעשה מה שעשה, שהיה פועל רשות, ולא היה בו שמץ איסור, ולכך אם לא היה מצד מדת הרחמים היה ראוי להיותו נענש על מה שחטא בשוגג, כי הוא קרוב למזיד, בהיות עולה בידו ללמוד ולדעת את האסור ואת המותר, וכמו שאמר רבי יהודה במס' אבות (פ"ג) הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, הכוונה כי יש שני מיני שגגות, במשל במלאכות שבת יש שגגת מלאכה וזדון שבת, ויש זדון מלאכה ושגגת שבת, ואמר התנא כי שגגת המלאכה והוא שגגת הלמוד הוא שעולה כמו זדון, ולכך צריך שיהיה זהיר בתלמודו שלא ישכחנו, אבל שגגת השבת אינו שגגת תלמוד, כי כבר יודע הוא כל המלאכות האסורות בשבת, אלא ששכח שהיום שבת, והשכחה מצויה ולא היה בזדון, אבל מי שהוא שוגג במלאכה שלא למדה, או למדה ושכחה על ידי הסח דעת בלי מתכוין זהו קרוב לזדון:

י״זמהות התשובה הוא החרטה על מה שעבר, ועזיבת החטא לעתיד, ולא תושלם התשובה כ"א בשתיהן, שאם יתחרט ולא יעזוב החטא לעתיד, נראה שלא נתחרט, ואם יעזוב החטא ולא נתחרט על מה שעבר, נראה כי מה שעזב החטא לא היה לסבת היותו מוזהר ממנו, כ"א לסבה בלתי היותו מתאוה לעשות מה שהיה עושה, כ"א היה לסבה היותו מוזהר מאתו יהיה מתחרט ג"כ על מה שעשה.

י״חוגם כי יש לתשובה עקרים רבים וכמו שמנה הרב רבי יונה ז"ל עשרים עקרים לתשובה, עכ"ז באלו שני העקרים נתכפרו חטאיו, ושאר העקרים הם להשלים ולקיים בידו סדר התשובה:

י״טומלת תשובה מורה על עזיבת החטא שהוא העיקר ששב ממה שהיה עושה עד עתה ועוזב דרכיו הרעים, וגם על החרטה ששב בדעתו ובמחשבתו ממה שהיה חושב קודם במעשיו הרעים והוא מתחרט עליהם, אבל שאר עיקרי התשובה אינם נכללים בשם התשובה להיותם בלתי הכרחיים למהות התשובה כעזיבת החטא והחרטה, ולא נתפרש בתורה כ"א מלת התשובה, ושבת עד ה' אלהיך, כי תשוב עד ה' אלהיך, כי בכלל לשון התשובה נרמזו שני העיקרים ההכרחיים לענין התשובה, ונתפרשו בפירוש בנביאים אלו העיקרים כמו שכתוב (ישעיה נ"ה) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וגו', וכתיב (ירמיה ל"א) כי אחרי שובי נחמתי, הנה כי בעזיבת החטא ובחרטה הוזכר לשון תשובה, אלא שבעזיבת החטא הזכיר התשובה אחרי עזיבת החטא, ובחרטה הזכירה קודם, והוא מורה דרך כלל כי עזיבת החטא הוא לעתיד, ולכן מזכיר התשובה אח"כ, והחרטה היא על מה שקדם, ולכן מזכיר התשובה קודם, וכן ענין עזיבת החטא אינו ניכר שהוא מצד תשובה עד שיבא לידו פעמים ושלש דבר העבירה ופורש הימנה, ולכך אמר יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה' וגו', כי אחר שעזב דרכו הרעה כמה פעמים שבאת לידו ופירש, ניכר וברור ששב בתשובה, אבל תשובת החרטה היא מתחלה קודם עזיבת החטא בפועל, וז"ש כי אחרי שובי נחמתי אחרי ששבתי מלעשות עוד מה שעשיתי עד עתה בתחלת עזיבת החטא מיד נחמתי:

כ׳וסבת היות החרטה ועזיבת החטא עיקרי התשובה, מפני שהם דמיון מה שחטא, כי אין החטא נגמר כ"א במחשבה ובמעשה, ולכן כשהוא מתחרט במחשבתו וכשתבא לידו דבר עבירה פורש ממנה הרי עשה היפך החטא, במחשבה ובמעשה חטא, במחשבה ובמעשה שב וכן אמר שאול לדוד (שמואל א' כ"ו) לא ארע לך עוד וגו' הסכלתי ואשגה הרבה מאד, הנה שהיתה תשובתו שלימה, בעזיבת החטא אמר לא ארע לך עוד, ובחרטה אמר הסכלתי ואשגה הרבה מאד, הנה שהיתה תשובתו שלימה כי מצד שהסכלתי במה שחשבתי לעשות לך רעה, באתי לידי שגגה בפועל, וכיון שאני מכיר שהסכלתי אני מתחרט לעבר, ולא ארע לך עוד לעתיד:

כ״אוהנה תחלת בריאת האדם היא בגוף ונפש, והוא חוטא בשניהם, במחשבה ובמעשה, וכן התשובה צריכה שתהא בשניהם, בגוף ונפש שהם המעשה והמחשבה, כדי שתתקיים בריאת האדם, וכן אמר קין (בראשית ד') גדול עוני מנשוא, (ב"ר פ' כ"ב) לעליונים ולתחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל, הורה כי גם שחטא הוא בנשמה שהיא מן העליונים, ובגוף שהוא מן התחתונים, כיון שהוא סובל עליונים ותחתונים שנבראו בשביל האדם, ראוי שיסבול חטאו כיון שנתחרט על מה שעשה ועזב החטא, וסבת החטא היה היותו נברא וקורץ מחומר של מטה, ולכך אמר כיון שהאדם כמעט מוכרח לחטוא, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מצד היותו מצד גופו מחומר עכור, א"כ הכרח הוא שתקבל תשובת השב מחטאו, כיון שאתה סובל כל העולם, ואם לא כך בריאת עולם היא לבטלה, כי א"א מבלי שיחטאו האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט, והוא יתברך אינו חפץ בהשחתת עולם ולכך ראוי שימחול.

כ״בואחר שנתבאר ביאור שלם כי לא תושלם התשובה כ"א בחרטה לעבר ועזיבת החטא להבא, ראוי לבאר כי עיקר עזיבת החטא הוא במחשבה ג"כ כמו החרטה, ועם כל זה יצדק מה שאמרנו כי עזיבת החטא הוא להשלים התשובה, כפי מה שחטא במחשבה שחשב לעשות מה שעשה, ושהוציא אותו לפועל, וכן התשובה במחשבה והיא החרטה, ובמעשה והוא עזיבת החטא, כי גם שבעזיבת החטא אין שום פועל, כיון שהוא פורש כשבא לידו דבר עבירה שעבר עליה, הרי הוציא מחשבתו הטובה לפועל, וגם בחטאים שחטא האדם שבא לידו דבר מצוה לעשותה ולא רצה לעשותה או נתעצל בה.

כ״גהתשובה היא שמתחרט על מה שלא עשה אותה המצוה כשבאת לידו, וגומר בלבו לעשות אותה כשתבא עוד לידו, וזהו עזיבת החטא בפועל שעשה המצוה שחטא בה ולא רצה לעשותה פעם אחרת, וא"כ יש בתשובת מחשבה מעשה כמו שביארתי, אבל עיקרה היא במחשבה שיתחרט במחשבתו, ויסכים ג"כ במחשבתו שלא ישוב לעשות עוד מה שעשה, וגם כי לא נזדמן לו אח"כ דבר עבירה שיפרוש הימנה נקרא בעל תשובה, וכמו שאמרו ז"ל (קדושין מ"ט) על מי שקדש אשה ע"מ שהוא צדיק גמור צריכה גט ואפילו הוא רשע גמור, כי שמא הרהר תשובה בלבו, ואם לא תושלם התשובה עד שיבא לידו דבר עבירה ויפרוש ממנה אינו צדיק, שהרי אנו רואים עתה שהוא רשע גמור, ואין החשש אלא שמא הרהר עתה תשובה בלבו, ולכן עיקר התשובה היא במחשבה על ב' הדברים, שהוא מתחרט במחשבתו ומסכים במחשבתו שלא לחזור עוד אל מה שחטא והוא עזיבת החטא, ועל ב' הדברים אמרנו שמא הרהר תשובה בלבו:

כ״דוכן מה שאמר הכתוב תשב אנוש עד דכא ואז"ל (ב"ר פ"ו) עד דכדוכה של נפש, הוא שמתחרט על מה שעשה ושב לעתיד, שמסכים בלבו כי גם שיקום ממטתו ויהיה בריא, לא ישוב עוד לעשות מה שעשה, ובזה לא יזכרו לו חטאותיו.

כ״הולכן אמר הכתוב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, כלומר כי גם שהקב"ה מקבל תשובת השב אע"פ שהיא תשובה רעועה, שאין בידו כבר לעשות מה שהיה עושה, עכ"ז ראוי לבן אדם בהיותו בן אדם בבחרותו שישוב עד לא יבאו ימי הרעה ויגיעו שנים אשר יאמר אין לי בהם חפץ, וז"ש ותאמר שובו בני אדם, ע"ד מ"ש ז"ל (ע"ז י"ט) על פסוק אשרי איש ירא את ה' בעודו איש, שלא יתעצל עד ימי הזקנה, כ"ש במה שחטא האדם בין איש לחבירו שגזל או עשק, או באונאת דברים שאינו נמחל לו בתשובה עד אשר יחזור ויפייס את חבירו, וכמו שאמר במשנה שלהי יומא (פ"ה) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, כמו שדרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, החטאים שהם לפני ה' ולא מה שבין אדם לחבירו, כ"ש התשובה שאינה מכפרת מה שבין אדם לחבירו אם לא פייסו, כי התשובה סתם אינה מכפרת אלא על מצות עשה, ויוה"כ עמה מכפר על מצות ל"ת, ואמרו ג"כ שם בגמ' (יומא פ"ז) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, פלול זה לשון פיוס אם יחטא איש לאיש ופללו שפייסו אז אלהים ימחול לו, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, תשובה ומעשים טובים, ולכן היה עלי מוכיח את בניו שישובו מרעתם.

כ״וועכ"ז אני אומר שהכל תלוי בתשובת המחשבה שניחם על מה שעשה, ומסכים שלא לשוב בדרך הזה עוד, ואם לא השיב הגזלה לבעליה ג"כ נקרא בע"ת, אם גמר בלבו לפני האל שיחזירנה, אע"פ שלא הספיק להחזירה, שאל"כ איך אמרנו כי שמא הרהר תשובה בלבו, הרי הוא צריך להשיב את הגזלה אשר גזל או העושק אשר עשק, אלא שצריך לומר שאם גמר בדעתו והסכים להחזיר ולפייס את חבירו, שהוא צדיק, ואח"כ יגמור התשובה בפועל, וכן אמר בפרק איזהו נשך אם הניח להם אביהם דבר מסויים של גזל או רבית שחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, נראה שנקרא בעל תשובה כיון שגמר בלבו להחזיר.

כ״זואחר שנתבאר כי עיקר התשובה היא במחשבה ובהרהור הלב להתחרט על מה שחטא ולשוב לעתיד.

כ״חצריך שנבאר ענין ד' חלוקי כפרה שהם חלוקים בכפרתם זה בכך וזה בכך, שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה, אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן, ואם בתשובה הגמורה בלב נתכפר העון כמו שביארנו, למה צריך יוה"כ ויסורין ומיתה, וכן בזמן שבית המקדש היה קיים שהיה חייב האדם החוטא להביא קרבנות חטאות ואשמות על עבירות ידועות והיה צריך להתודות על חטאו, אם בתשובת שגמר בלבו נתכפר, למה צריך לקרבנות, ואם התשובה בהרהור הלב היא מספקת, למה צריך לוידוי שהוא מצות עשה להתודות לפני ה'.

כ״טואומר כי הוא אמת כי בהרהר תשובה בלב הרי הוא בעל תשובה, ועכ"ז לפי חומר העונות צריך לברר וללבן עצמו ביוה"כ וביסורין עם התשובה, ובהרהר וגמר בלבו על התשובה הוא בעל תשובה, כי מי שהוא חוטא ואינו שב לפני האל ית', הרי הוא כמי שאינו רוצה לקבל עונש החטאים שחטא, כי גם שיענש על חטאותיו אם אינו שב בתשובה ואינו מקבל העונש חלף עבודתו הנכריה, אין העונש מנכה לו החטאים, והוא לוקה ומשלם אח"כ עונש חטאותיו,

ל׳וכמו שאז"ל (סנהדרין מ"ג) כי כל הנדונים בב"ד צריכין להתודות כדי שתהא מיתתן כפרה על העון, ואז יכופר להם העון שהמיתוהו עליו ויהיה לו חלק לעוה"ב, כמו שלמדנו מעכן דכתיב ביה (יהושע ז') שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה וגו' יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעוה"ב, ואפילו מי שלוקה צריך להתודות קודם בתשובה, ואם אינו מתודה בתשובה אינו מכופר במלקות, וכן בכל חייבי חטאות ואשמות אמרו שהוידוי מעכב כפרתם כמו שכתוב (ויקרא ה') והתודה אשר חטא עליה, א"כ נראה כי אף בזמן שיענש האדם על חטאתו אם אינו שב בתשובה אין העונש מנכה לו העון, וא"כ עיקר כפרת העון תלוי בתשובה שהוא הרהור הלב ווידוי שפתים, וכשהאדם מהרהר תשובה בלבו, הרי הוא כאלו מצדיק דינו לפני האל ית', ואומר לו אני מתנחם על העבר ושב לעתיד, וכל מה שהביא עלי מן העונש אני מקבל אותו בסבר פנים יפות כדי שאהיה מנוקה מן העון, ועל זה הדרך נמצא כי מעת שהרהר החוטא תשובה בלבו נקרא צדיק שהוא מקבל עונשי האל יתברך על חטאותיו בסבר פנים יפות,

ל״אוכמ"ש במגילה (י"ז) על סדר י"ח ברכות כי סדרו תשובה קודם ואח"כ סליחה ואח"כ רפואה וכמו שכתוב וישוב אל ה' וירחמהו וגו' כי ירבה לסלוח, וכתיב הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, נראה כי אחר שעשה תשובה עדין צריך סליחה שיסלח לו האל ית' במעט היסורין ואח"כ ירפא מכאוביו מכל וכל, ולכן אמר בחטאים החמורים יותר ממצות עשה, כי תשובה תולה ויוה"כ מכפר (יומא פ"ו), כי תליית התשובה הוא להגן עליו מן היסורין שהיו באים עליו על חטאותיו, ולא היו מנכין דבר מן העון בהיותו בלתי שב בתשובה, ועתה שהוא שב אינם באים עליו, ויוה"כ הוא חלף היסורין, (שם) ובעונות שהם חמורים יותר התשובה ויוה"כ תולין להגין עליו שלא ימות מיתה עצמית, והיסורין ממרקין, ואם לא היה שב בתשובה היה מת בעונות החמורים של כרת, ועתה שהוא שב אינו מת אלא שבאים עליו היסורין לנכות עונו החמור, ומשעה ששב בתשובה אפילו על עונות החמורים נקרא צדיק שהוא רוצה לקבל דינו ולנכות עונו:

ל״בוכן בחלול השם שאין הכפרה נגמרת עד יום המיתה כמו שכתוב (ישעיה כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם וגו', הוא על זה האופן כי משעה שהרהר תשובה בלבו אפילו בעון חלול השם נקרא צדיק שמצדיק עליו את הדין ורוצה לקבל עונשו בעוה"ז על העון הגדול שעשה, והתשובה מועילה לו שלא ימות מיתה משונה ולא תהיה מיתתו כפרה על עונו העצום, כי אם לא היה שב היה נענש במיתה משונה ולא היתה מיתתו כפרה על עונו, ועתה ששב ניצול משינוי המיתה והיא כפרה על העון העצום בהיותה מיתת כרת קודם זמנו, ונתבאר כי התשובה בהרהור הלב היא עיקר הכפרה וזולתה לא יכופר העון ואפילו על העונות החמורים, ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה אין מזכירין לו שום דבר מהעונות החמורים כיון שנטה שכמו לסבול עונש החטאים ורחמנא לבא בעי, והרי הוא דרך משל כעבד שעבר על מצות אדוניו וברח מפניו, ואח"כ נתן אל לבו שחטא לו ורוצה לחזור תחת עבודת אדוניו ולקבל עליו עונש מה שהעוה נגד כבוד רבו, ובא לרשות האדון להיותו מוכה בין ידיו תחת עונו ולשעבד עצמו לכל עבודת האדון, והנה העבד הזה בשעה שהיה נסתר ובורח מן האדון לא היה עבדו, שלא היה רוצה להשתעבד תחתיו, ועתה שבא ונכנס תחת כנפיו ונשתעבד אליו הרי הוא נקרא עבד שרוצה לקבל גזרות אדוניו, ובין שימחול לו רבו מיד, או יעמיס עליו עבודות קשות כדי שלא יחזור לחטוא, הרי הוא עבדו נאמן משעה שבא עליו על תנאי כך בין יעמיס עליו או לא,

ל״גוכן הוא ענין החוטא שהוא מורד במאמר האל ית' בעודו עומד בחטאו, וכשהוא מהרהר תשובה בלבו הוא גומר בלבו להיותו משועבד למאמר האל ית' ולקבל העונש על מה שעשה, ולכן משעה זו נקרא צדיק גמור, שרצה וגמר בדעתו לקבל עונש האל ית' בסבר פנים יפות, וכשהוא מקבל דינו ביסורין או במיתה אז נקה האיש הזה מהעון החמור מכל וכל, כי בשעת הרהור התשובה נקרא צדיק לפני האל ית' בערך מה שמשתעבד לעבודת בוראו וחפץ בה, אבל לא נקה עדיין מן העון בהיותו מן העונות החמורים עד שיקבל דינו כפי רצון האל ית', אבל בשביל שלא קבל עדיין העונש לא יקרא חוטא, כי כיון שגמר בלבו לקבל לפני האל נקרא צדיק, והוא כמי שהיה מסרב לפרוע לחבירו הנושה בו ואינו רוצה לבא לב"ד, שמיד כותבין אדרכתא על נכסיו, אבל אם אמר הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה או אמשכן או אמכור קובעין לו זמן ונקרא ציית דינא, וכן מי ששב בתשובה כיון שניחם על מה שעשה וחוזר לעתיד ומקבל עליו מה שיגיע לו מן העונש על מה שחטא הרי הוא בעל תשובה מעתה ונקרא צדיק גם בעונות החמורים, אף שלא קבל עדיין העונש המחוייב על מה שחטא כמו שביארנו, ולכן היתה התשובה כוללת לכל העונות קלים וחמורים, כי היא הגורמת לאדם שיקרא צדיק ואחריה מקבל העונש בעונות החמורים, ולזה אינה מספקת התשובה לסלק מעליו עונש ב"ד מלקות או מיתת ב"ד, כי גם שחזר בתשובה בוידוי ונחשב צדיק צריך הוא לקבל עונשו, וגם מצד כי אין ב"ד יכולין לחקור את לבו אם גמר תשובה בלבו אם לאו, ואין דבר שיכפר העונות בלי תשובה כי אם שעיר המשתלח ביוה"כ, שמכפר על עבירות קלות גם כי לא שב בתשובה מהן כמו שמבואר במקומו:

ל״דוהנה היות התשובה מספקת למי שעבר על מצות עשה, ולא תספיק לכפר על מי שעבר על מצות לא תעשה עד שיקבל עונשו כמו שנתבאר למעלה, הוא כי העובר על מצות עשה שלא עשאה כשבאת לידו חטא במה שלא עשה ונתבטל, ואין החטא בפועל, אבל מי שעבר על מצות לא תעשה שעשה חטא במה שעשה העבירה והרי החטא הוא בפועל, ולכך התשובה מספקת למה שעבר על מצות עשה שלא עשה עון בפועל, וכן התשובה בהרהור הלב גם כי לא יעשה דבר בפועל נרצה לאל ית', אבל מי שעשה עונות שהוא מוזהר מלעשותם ועשאם בפועל גם כי התשובה מועילה להיותו צדיק בהרהור תשובה בלבו כמבואר למעלה, עכ"ז צריך פועל לכפרת העון שעשה בפועל, והוא עינוי יוה"כ שעצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, כמו שכתוב אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וגו', עצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, דאך כתוב שהוא ממעט אותם שלא שבו, ובעונות החמורים שיש בהם כרת צריך פועל יותר שיקבל עליו היסורין הבאים עליו בפועל, ובחלול השם המיתה שתמרק על עוצם חטאתו:

ל״הוענין הקרבנות שיהיה החוטא מעוכב כפרה עד אשר יקריב חטאתו או אשמו גם שחזר בתשובה לפני האל יתברך, הוא דבר צריך ביאור, כי כיון שהתשובה מכפרת על החטאים ונקרא צדיק בהרהור תשובה בלבו מה לי בזמן שבית המקדש קיים מה לי בזמן שאין בית המקדש קיים, ואם הוא צריך לקרבן והוא מעוכב כפרה בזמן הבית א"כ בזמן שאין בית המקדש קיים לא תהיה לו כפרה בתשובה עד אשר יבנה בית המקדש, והדבר ידוע כי התשובה מכפרת בכל זמן.

ל״וולכן אני אומר כי התשובה לעולם היא מקובלת אם גמר בלבו שלא לשוב עוד וניחם על מה שעשה, כי היא מצות הגוף ואינה תלויה בארץ ולא בזמן בית המקדש, כי היא מהדברים שקדמו לעולם ולא היה קיום לעולם זולתה, אלא שיש הפרש מה בקבלת התשובה בין שני הזמנים, והוא, כי בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מתקבלת על כל עונות קלים וחמורים עם קבלת העונש כמו שנתבאר למעלה, בין שחטא במזיד בין שחטא בשוגג, כי כיון שהיא מכפרת על המזיד כל שכן על השוגג, ואופן התשובה על השוגג הוא בשיתן אל לבו שאם היה ירא וחרד מעבור על דברי האל יתברך לא היה חטא בא על ידו, והיה ראוי שידע באמת בכל פועל שרוצה לעשותו קודם שיעשנו שהוא פועל היתר ואינו מכעיס בו את יוצרו, ולכן ינחם על מה שעשה בשוגג וישוב לעתיד שיהיה זהיר וזריז במעשיו שלא יאונה לו כל און, כי הצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ובזמן שבית המקדש היה קיים אין תשובה זו מספקת על השוגג עד שיביא את קרבנו, וגם על קצת עונות שאמרו חכמים שמביאין קרבן עליהם על המזיד כשוגג:

ל״זוטעם זה כי בזמן שבית המקדש ושכינה שרויה למטה במקום המיוחד היא מכינה את האנשים לחכמה ויראת חטא יוחר מזמן שאין מקום מיוחד לשכינה אלא שהולכת אתנו בגלות בעונותינו ואינה נראית אלא היא נסתרת בינינו וכאמרו (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו', כי לא יקרא הענין נסתר כי אם בהיותו במציאות במקום ידוע אלא שאינו נראה ונגלה, וכן הוא הסתרת השכינה שהיא אתנו אלא שהיא מסותרת בעונותינו, ולכן בזמן שהיא נגלית היא מועילה לאנשים להשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', וכמו שראינו כי מיום שנסתרה השכינה פסקה הנבואה, כי אפילו בבית שני חסרו חמשה דברים (יומא כ"א), וכמו שאמר הכתוב (חגי ב') וארצה בו ואכבד חסר ה':

ל״חוכשהאדם חוטא בזמן שבית המקדש קיים עונו חמור וגדול יותר משני פנים, האחד מצד היותו מושפע מהשכינה לקדש עצמו ולהיותו מוכן לעבודתו עבודת הקודש, והוא בבחירתו הרעה ויצרו הרע מקשה עצמו לדעת ללכת אחרי יצרו הרע.

ל״טהשני מצד היותו כמעיז פנים נגד השכינה בהיותה גלויה ומפורסמת במקום המיוחד והוא עובר על מצות התורה ואינו חושש ואינו מתבייש ממנה, דמיון העבד העובר על דברי האדון בפניו כי אין ספק שענשו גדול, מה שאין כן כשהוא עובר שלא בפניו, או בהיותו במסתר פנים ממנו, והוא בזמן הגלות שאין האדם מוכן כל כך לעבודת השם ויראתו מצד הסתר השכינה, וגם נקל בעיניו לחטוא להיות השכינה נסתרת ממנו, ועל זה חייבה תורה מלקות ומיתת בית דין כפי החטאים לעוברים שהעיזו פניהם בעדים והתראה בזמן הבית והיות השכינה גלויה, או בהיות בית דין הגדול עומד ליסר הפושעים והחטאים ולהמיתם כפי עונם ולא חשש ולא נתבייש מהם בהיות השכינה נצבת עליהם, כמו שכתוב (תהלים פ"ג) אלהים נצב בעדת אל.

מ׳ולכן בזמן שאין בית המקדש קיים ואין ב"ד וסנהדרין, היסורין הבאים על החוטא מספיקים למרק את עונו כמו המיתה בזמן הבית, מצד שאין העון נחשב כל כך חמור בזמן הזה משני הפנים הנזכרים למעלה, כי יש מהיסורין הנחשבים ומצערין את האדם כמו המיתה וכאמרם ז"ל (נדרים ס"ד) ד' חשובים כמתים וכו', וכן החטאים שהם בשוגג אינם נחשבים כל כך חמורים כמו בזמן הבית, ולכך בזמן הבית היה צריך להביא קרבן כפרה על עונו ובזמן הזה עם התשובה וקצת יסורין שבאים עליו אם החטא הוא חמור יתכפר עונו, כי אפילו בזמן הבית היו באים יסורין על מי שחטא בשוגג אם היה משהה כפרתו, וכמו שמצינו כשנסתפק לו אם חטא בשוגג או לא חטא שמביא אשם תלוי כדי להגין עליו מן היסורין, וכמו שאמרו (בכתובות ל') מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו וכו', וזהו כשלא עשה תשובה, שאם עשה תשובה היסורין יעבירו מיתתו וכמו שכתבתי.

מ״אוהתוס' הקשו על זה המאמר דחזינן כמה פושעים ועובדי עבודת אלילים שמתים על מטתם, ותירצו דע"י תשובה הקב"ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו ע"כ. נראה כי מה שאמר שנופל מן הגג וכו', כשלא עשה תשובה הוא, שאם עשה תשובה הוא מיקל וקולא זו הוא ע"י יסורין חילוף המיתה וכמו שכתבתי.

מ״בונתבאר כי מי ששב בתשובה גמורה לפני האל יתברך שניחם על העבר ושב לעתיד נקרא צדיק בכל זמן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והוא מהות התשובה, אלא שהוא עתיד לקבל ענשו אם חטא בעונות חמורים על ידי ב"ד וסנהדרין וקרבנות בזמן הבית, ועל ידי יסורין ומיתה בזמן הזה, וכן בעונות שהם במזיד ואפילו בזמן הבית ואין מביאין קרבן עליהם, כשישוב יתכפר לו על ידי יסורין ומיתה אם הם מהחמורים, ולפעמים אינה מספקת המיתה למרק החטא והוא ית' פוקד על הבנים כשאוחזים מעשה אבותם, וכמו שנאמר בענין העגל (שמות ל"ג) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וזהו שאמר הנביא ע"ה (הושע י"ד) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אחר אמרו שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כלומר אחר התשובה שישובו אל ה' והרי הם צדיקים ארפא משובתם, והם היסורין על העונות החמורים כי הם רפואת הנפש החוטאת בחמלת ה' עליה שלא תמות. ואמר אוהבם נדבה, כי לא יספיק שאמחול להם ולא אשנא אותם, אלא גם דרך נדבה אוהבם.

מ״גואחר שנתבאר כי עיקרי התשובה הם החרטה ועזיבת החטא, נבאר כי יש עיקרים אחרים לתשובה וכלם הם לקיום ב' עיקרים אלו.

מ״דוהנה הוידוי הכתוב בתורה הוא לקיום עיקרים אלו, כי בהתודות האדם ובהיותו מבטא בשפתיו לפני האל חטאותיו אשר חטא בהם והוא מתנחם עליהם, וגומר בלבו שלא לשוב עוד אליהם ואומר דברים אלו בפיו ובשפתיו אז יבוש ויכלם מלשוב עוד למה שחטא, וכן הכניעה והשפלות ושאר עיקרי התשובה שמנו החכמים החסידים ז"ל, כלם הם לקיום והעמדת שני העיקרים ההכרחיים הראשונים אשר בהם יקרא השב בעל תשובה, ולכן לא הוזכרו בתורה כי אם ב' העיקרים הנכללים במלת תשובה כמו שכתבתי למעלה, וגם הוידוי שהוא סיפור החטא וסיפור מה שמתנחם על מה שחטא ושעוזב החטא לעתיד, ושאר העיקרים לא נרמזו כ"א בדברי הנביאים שהזהירו את החוטאים בהם כדי שתתקיים התשובה בידם, וראוי לכל בעל תשובה או כל מי שחטא לפעמים כשישוב ממה שחטא בו, שיהיה זהיר בכל אותם העיקרים כדי שתתקיים התשובה בידו ולא יחזור אל מה שחטא בו ואז יש לו שכר טוב בעמלו, ואותם העונות שעשה גרמו לו בתשובתו הגמורה שיזכך עצמו יותר ממה שהיה קודם חטאו, ונחשבות אלו העונות עתה כזכיות.

מ״הוכמו שאמר ר"ל (יומא פ"ו) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות כדכתי' (יחזקאל ל"ג) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה, על כל מה שעשה ואף על העונות, כי כיון שניחם על כל מה שעשה ועזבם מכל וכל, והוסיף בשאר העיקרים לקיים בידו עיקרים הקודמים כמ"ש ועשה משפט וצדקה עליהם הוא יחיה, כי עשיית המשפט והצדקה הוא דבר הנכלל בתשובה, והוא היפך החטא אם חטא בגזל ועושק כמ"ש בכתובים הקודמים, וא"כ כשהוא מטיב את דרכיו בתשובתו היפך הפעולות שעשה בחטאותיו אז הוא כאילו הזדונות נעשו לו כזכיות, כי מצד הזדונות ששב מהם תשובה גמורה עשה הזכיות, והרי הוא כאילו הזדונות ממש נעשו כזכיות, והפליג לומר כי הזדונות נעשו זכיות, כי מצד היות העון בזדון כשהוא שב בתשובה הוא מטיב דרכיו בדבר אשר זדה עליו להיות העון הנעשה בזדון חמור יותר ממה שמטיב דרכיו כשהוא שב בתשובה על מה שחטא בשוגג, וכשהשיג למדרגה זו שהגיע עד סוף כל עיקרי התשובה אז נקרא בעל תשובה כאילו מדת התשוב' היא נכנעת ומשועבדת לו והוא אדון התשובה, שנתיסד ונתחקק בה ובכל עיקריה:

מ״ווזהו שאמרו ביומא (דף פ"ו ב) ה"ד בעל תשובה כגון שבא לידו דבר עבירה ופירש ממנה, מחוי רב יהודה באותו מקום ובאותה אשה ובאותו פרק, שמתוך שדומה הכל לזמן שנכשל בה יצרו מתגבר עליו ואומר לו ראה פלוניתא קום עשה, ויש לשאול במה שאמרו ה"ד בעל תשובה, כי ידוע הוא מי הוא בעל תשובה השב ומהרהר תשובה בלבו שניחם על מה שעשה ועוזב החטא לעתיד, אלא נראה כי לא שאל אלא על בעל תשובה, כמו שאמר ה"ד בעל תשובה, כלומר מי הוא אותו שהוא מוחזק כבר בתשובה שלא ישוב עוד למה שחטא כאילו קיים כל עיקרי התשובה, והשיבו כגון שבא לידו דבר עבירה באותו מקום באותה אשה באותו פרק ופירש הימנה, כיון שנזדמנה לו כבתחלה ולא שב אליה, נראה כי תשובתו היתה גמורה ושלימה שקיים בפועל מה שחשב במחשבתו שיעזוב החטא כשיבא לידו, ובזה נקרא בעל תשובה, שאותו העון שעשה מקודם נהפך לו עתה לזכות, כי הוא מן הידוע כי לפי תאות יצרו של אדם לעבירה והוא כובש אותה כשתבא העבירה לידו יש לו שכר הרבה בעמלו, כי ענין השכר שמקבל האדם על מצות לא תעשה כשתבא לידו העבירה לעשותה כמו בשבתות ויו"ט שיש ספוק בידו לעשות מלאכה ואינו עושה אותה יש לו שכר על מצות ל"ת התלויות בזמנים אלו שלא חטא בהן, וכן מצות ל"ת שאין הזמן גרמא כשיבא לידו מקום לעשותה ולא עשאה אז יש לו שכר כעושה מצוה, וכמו שאמרו בפ"ק דקידושין ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, כגון שבא לידו דבר עבירה וניצל ממנה, אבל אם לא באת לידו אינו כעושה מצוה, דרך משל אדם שהוא במקום שאין מצוי שם בשר כלל אין לו שכר כעושה מצוה על שאינו אוכל בשר נבלה או חלב ודם, אבל מי שיש בידו בשר שנתנבלה או נטרפה בהמתו ואינו אוכל ממנה אז יש לו שכר כעושה מצוה שבאת לידו העבירה ופירש ממנה ליראת השי"ת, וגם כשבאת לידו דבד העבירה ופירש אינו שוה מי שתאות יצרו מתגברת עליו למי שאין תאות יצרו מתגברת עליו, כי מי שתאות יצרו מתגברת עליו ופורש וכובש יצרו הרע, יש לו שכר גדול שמכניע את יצרו הרע תחת כפות רגליו, ומכבד את ה' כשהוא זובח יצרו הרע, כדכתיב (תהלים נ') זובח תודה יכבדנני וגו',

מ״זוכן אמרו ז"ל (ת"כ קדושים) אל יאמר אדם אי איפשי ללבוש כלאים אי איפשי לאכול בשר חזיר אלא איפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי, הנה ביארו כי באומרו אי איפשי נראה כאילו אין לו שכר על מה שפורש עצמו מלעשות העבירה, וכשהוא אומר איפשי הוא שיש בידו לעשותה והיה יכול לעשות אותה כי יצרו הרע תאב לה, אלא שפורש ממנה ליראת ה' אביו שבשמים שגזר עליו, וא"כ מבואר מזה כי מי שנכשל כבר בעבירה שנתאוה לעשותה, ואח"כ באה לידו פעם אחרת הוא ידוע שיצרו מתאוה לה יותר עתה ממה שהיה מתאוה לה בזמן הראשון שעשאה, שעדיין לא טעם אז טעם אותו החטא בפרט בעון המשגל, כאמרם ז"ל (סוכה נ"ב, סנהדרין ק"ז) אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב, ולכך כשכבר עשה העבירה כמה פעמים וחזר בתשובה, ובאת לידו אותה העבירה ממש עם היותה דומה בכל לזמן שעשאה בתחלה והוא פורש ממנה, אז יצדק עליו שם בעל תשובה, שתשובתו שהרהר בלבו קיימה בפועל וכבש את יצרו הרע שהורגל מקודם להיותו נכנע תחתיו, ועכשיו ניצול ממנו וכבשו הוא תחת כפות רגליו, וע"ז שכרו גדול וכן הצדיקים הגמורים כשהיה חטא בא לידם והיו ניצולים ממנו היו משתדלים שתהיה בידם כדי לקבל שכר על הפרישה, וכמ"ש על פלטי בן ליש כשלקחו את מיכל מאצלו אמר הכתוב (שמואל ב' ג') וילך אחריה אישה וגו' הלוך ובכה, על אשר נלקחה מאצלו (סנהדרין י"ט), והיה סבה לשלא יהיו לו מעתה שכר פרישה וכבישת היצר כמו שהיה לו מקודם, ונתבאר מעלת בעל תשובה גמורה.

מ״חראוי לבאר ולהודיע מי הוא היותר שלם ומרוצה לפני האל יתברך, מי שהיה חסיד וצדיק מעיקרו ולא חטא מעולם, כ"א מה שאי אפשר זולתו באיזה חטא קל, וכמ"ש (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שהוא חטא קל ובשוגג, או מי שחטא וחזר בתשובה גמורה לפניו, וראינו רבותינו ע"ה חולקים בזה הענין כפי הנראה, וראוי לבאר ענין סברתם ומחלקותם במה היא.

מ״טאמרו בברכות (נ"ט ובסנהדרין ל"ד) א"ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', ופליגא דרבי אבהו דאמר במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב לרחוק והדר לקרוב, ואידך מאי רחוק רחוק מעבירה מעיקרא, קרוב קרוב לעבירה מעיקרא ונתרחק ממנה השתא.

נ׳הנה ענין הכתוב שהביא כל אחד לסברתו צריך ביאור איך מוכיח ענינו כי מה שאמר הכתוב עין לא ראתה אלהים זולתך יכול ג"כ להתבאר על בעלי תשובה ונאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לצדיקים, אבל בעלי תשובה עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', וכן הכתוב שהביא ר' אבהו אינו מוכיח ומכריח ענין סברתו בהקדים רחוק לקרוב, כי לפעמים אחרון אחרון חביב, וגם שיהיה הרחוק קודם לפרוש עליו סוכת שלום לא מפני זה יחוייב שיהיה שלומו וכבודו גדול מכבוד הקרוב והוא הצדיק מעיקרו, כי אפשר שמקדים האל לתת השכר לבעלי תשובה מפני ששכרם אינו בגדר הצדיקים הגמורים, ואח"כ נותן לצדיקים הגמורים שכרם הרב והגדול מהקודמים עליהם.

נ״אולישב זה אומר כי רבי יוחנן הוכיח כי הכתוב שאמר עין לא ראתה נאמר על הצדיקים הגמורים, שעל בעלי תשובה כבר נאמר שכרם בביאור ע"י הנביאים, וז"ש כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה, כ"א לא היו חוטאים ישראל לא היה צריך שיבאו הנביאים להזהיר אותם וליעדם על הרע אם לא ישובו ועל הטובה אם ישובו, וכאמרם ז"ל (נדרים כ"א) על הכתוב שאמר כי ברוב חכמה רוב כעס אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם כ"א ה' חומשי תורה וכן יהושע שערכה של א"י כתוב בו, אבל שאר ספרי הנבואה וכתבי הקדש לא באו אלא מצד מה שחטאו שבאו ליעד אותם על הטוב ועל הרע אם לא ישובו, וא"כ נראה כי כל מה שדברו הנביאים היה כנגד בעלי תשובה שנתנבאו בגללה והשיגו שכרם, ולכך הכתוב שאמר עין לא ראתה אלהים זולתך על כרחנו לומר כי הוא נאמר על הצדיקים הגמורים, כי על בעלי התשובה הרי הנביאים השיגו וראתה עינם טובם ושכרם, ורבי אבהו הוכיח כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד מן הכתוב שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב שהוא נאמר על בעלי תשובה, כמו שכתוב למעלה (ישעיה נ"ז) דרכיו ראיתי וארפאהו וגו', וכיון שהוא מספר שכר השב בתשובה שהוא ית' ישלם לו נחומים, ומיד אמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, נראה כי גם בזה הוא מספר שכרו שהוא גדול מן הצדיק הגמור, כיון שהוא מקדים הרחוק שהוא בעל התשובה לקרוב שהוא הצדיק מעיקרו:

נ״בואחר שנתבארו פסוקי המאמרים, אומר כי לדברי הכל אין ספק כי הצדיקים הגמורים אשר מעולם לא חטאו חטא חמור ולא קל כ"א לפעמים מה שאי איפשר להמלט מטבע הבריאה, וכמו שאמר הכתוב (בראשית ח') כי יצר לב האדם רע מנעוריו, וכתיב (שם ד') לפתח חטאת רובץ, ועם היותם צדיקים וגדולים (סוכה דף נ"ב ב) כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, (שם) ויצרם עומד על ימינם בכל יום ויום להשטין עליהם, ועכ"ז עמדו במלחמתו ונמלטו משחיתותיו, דבר ידוע הוא כי אין מעלה ושכר למעלה ממעלתם ושכרם, לסבת היותם עומדים על נפשם בכל יום ויום, שלא להלכד ברשת זו טמן היצה"ר, (שם) ומחשבות היצר על האיש הצדיק רק רע כל היום, (שם) ולא יאונה לצדיק כל און, ולאהבת ה' ויראתו פורש מעליו הנאות היצר ומחשיבם לאין ולאפס נגד עבודת בוראו, ולא נחלקו אלו האמוראים כ"א בצדיקים הגמורים אשר מטבעם ומזגם אינם מנסים לחטוא והם הולכים בדרכיהם הטובים וישרים בלבותם.

נ״גואין בין אלו הצדיקים הגמורים ובין הצדיקים הגמורים האמורים למעלה, כי אם שאלו אינם צריכים סעד וחוזק לתומם כי טבעם נוטה אל דרכי התמימות והיושר, והצדיקים הגמורים האמורים למעלה צריכים סעד וחוזק מעצמם לתמימותם, כי טבעם ומזגם נוטה יותר אל דרכי החטא, אבל בענין המעשים טובים שניהם שוים.

נ״דועם היותם שוים בחכמה ובמנין מצותיהם וזכיותיהם, יש הפרש במדרגת קיבול שכרם, כי הצדיקים המוכנים לחטוא ונמלטים מעצת יצר הרע ראויים לשכר יותר גדול מהצדיקים הבלתי נוטה טבעם לחטוא, ואף אלו מעלתם גדולה ממעלת מי שחטא ושב בתשובה לדעת רבי יוחנן שאמר כל הנביאים לא נתנבאו אלא לבעלי תשובה אבל צדיקים גמורים עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו, כלומר מי שטבעו ומזגו הוא לעבוד את השם ומחכה מתי תבא לידו דבר מצוה שיעשנה לנועם מדותיו, כ"ש המוכן לחטוא מטבעו והוא מתחזק ומתאמץ כנגדו ומחלה פני האל ומחכה לו שיסייע אותו על דבר אמת וענוה צדק לימלט ממנו, ופליגא דרבי אבהו כי הוא משים הפרש בין אלו שני מיני צדיקים גמורים, ואומר כי הצדיקים גמורים הלוחמים ביצרם בכל יום ונמלטים ממנו, אין מדרגה ומעלה למעלה ממעלתם ומדרגתם, ועליהם נאמר עין לא ראתה אלהים זולתך וגו', אבל על הצדיקים שנוטה טבעם לדרך הטוב והישר והולכים בו ורודפים בנתיבו, אמר כי גם שמעלתם ושכרם גדול, אינם יכולים לעמוד במחיצת בעלי תשובה, כי שכר בעלי התשובה גדול משכרם, כי כמו שבשני מיני הצדיקים אמרנו כי במנין זכיותיהם ומיעוט עונותיהם הם שוים,

נ״הועכ"ז יש הפרש בקיבול שכרם כמו כן אלו הבעלי תשובה שנאמר עליהם כי הצדיקים הגמורים והם אותם שטבעם נוטה אל הצדק ואל היושר אינם יכולים לעמוד במקומם, הוא כשהם שוים לצדיקים הגמורים הנזכרים, וענין השתוותם הוא שאחר ששבו הטיבו דרכיהם ומעלליהם במדרגת הצדיקים הגמורים, ובאו לידם כל אותם העבירות שנכשלו בהם באותו פרק ובאותה אשה או העון שהיה ובאותו מקום, ועם היותם שוים במעשיהם כמו שכתבתי, אמר רבי אבהו כי יש לבעלי תשובה אלו שכר למעלה ממדרגת השכר שיש לצדיקים הגמורים, כי גם הם צדיקים גמורים אחר ששבו והיה טבעם ומזגם נוטה למה שעשו, ועכ"ז לאהבת האל ית' וליראתו סרו מדרכיהם הרעים, ומצטערים שלא להתנהג כמו שהתנהגו עד עתה, ודרשו כן מן הכתוב שלום שלום לרחוק ולקרוב, מעיקרא לרחוק שנתקרב והדר למי שהיה קרוב מעיקרא מתחלת יצירתו, אבל רבי יוחנן סובר כי גם אלו הצדיקים מעלתם גדולה ממעלת הבעלי תשובה, שכבר יצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, ואף כי תקנו את אשר עותו אין מדרגתם כמדרגת הצדיקים הגמורים, ואמר מאי רחוק רחוק מעבירה מעיקרא, כלומר מטבעו ומזגו ועיקר יצירתו היה צדיק בדרכיו ולא יאונה לו כל און, והדר לקרוב והוא קרוב מעיקרא לעבירה, ונתרחק ממנה השתא, כי כיון שהיה קרוב קודם וקלקל, גם כי תיקן עתה את אשר קלקל אינו מגיע למדרגת מי שלא חטא מעולם, גם כי היה טבעו נוטה אל דרך האמת והיושר, וא"צ להטריח עצמו ולהצטער להלחם עם יצרו:

נ״וומה שכתבתי בצדיק הגמור המוכן לחטוא, כי שכרו גדול מהבלתי מוכן לחטוא עם היות דרכיהם ומעשיהם שוים, זהו כפי מה שפירש הרמב"ם ז"ל בשמונת פרקיו אשר הקדים למסכת אבות, כי בעבירות שגוזר עליהן השכל אילו לא נכתבו כמו גזל ועריות, טוב הוא העדר תאותו בהן מהיותו מתאוה להן ויכבוש יצרו, כי הן באות מתכונת הנפש הרעה, וכמו שאמר הכתוב (משלי כ"א) נפש רשע אותה רע, כי בתאוה בלבד נקראת נפש רשע, אבל בשאר העבירות שאין השכל גוזר עליהם, כפרה וכלאים ודומיהן, טוב הוא המתאוה וכובש יצרו ליראת האל מהבלתי מתאוה, כי אין תאוותן נמשך מרוע הנפש, ולכן המתאוה לעבור עליהן וכובש יצרו שכרו גדול מהבלתי מתאוה כנזכר, כי לפום צערא אגרא.

נ״זואיפשר לומר על מה שאמרו (תענית כ"ה) על רבי אליעזר ורבי עקיבא שאמר רבי אליעזר כ"ד רננות ולא נענה, וירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה וכו' מיד נענה, כסבורין העם לומר שזה גדול מזה, יצאת בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, שתהיה הכוונה כי ר"ע היה מעביר על מדותיו, שהיה טבעו מוכן לחטוא בחטאים שאין השכל מרחיקם, ועכ"ז לאהבת השם היה מכניע יצרו ומעביר על מדותיו אלו, ורבי אליעזר היה בטבעו מוכן לעבודת בוראו, ולא היה צריך להעביר על מדותיו, כי כלם היו מכוונים לעבודת בוראו, עם היות מעשי שניהם ופעולותיהם שוות.

נ״חואחר שנתבאר ההפרש שבין צדיק מעיקרו, ומי שחטא וחזר בתשובה, וגם כי מה שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד, הוא בהיות מעשה שניהם שוין, כי אחר שחזר בתשובה הבעל תשובה הטיב מעלליו ופעולותיו כצדיק הגמור. צריך לבאר מי שלא נפקחו עיני שכלו עד שעת מיתתו, ובשעת דכדוכה של מות בתשובה שלימה, במה יזכה לחיי העוה"ב בהיותו רשע כל ימיו, כי גם שהספיקה לו תשובתו בהיותה שלימה במחשבתו בחרטה ועזיבת החטא להיות עונותיו נמחקים, עכ"ז לא גמר תשובתו להיותו נקרא בעל תשובה, כיון שלא בא לידו אח"כ החטא בפועל שיעזוב אותו, ונמצא בשעת מיתתו בלי עון ובלי מצוה, והיה ראוי שלא יהיה נענש ולא נשכר, והנה ידענו נאמנה כי יש לו שכר טוב ושהוא קונה עולמו בשעה אחת כפי מה שהשרישונו רבותינו ע"ה (ע"ז י' י"ז) וכמו שראינו כמה אנשים כלו בהבל ימיהם ושנותם בבהלה ואח"כ בשעה אחת קנו עולמם. ובתירוץ זה אפשר לומר כי גם הרשעים הגמורים אי אפשר מבלתי שיעשו איזה דבר טוב או איזה זכות, לשיזכו בו אחר התשובה מהחטאים הגדולים, ועל אותו הזכות הקודם קונה עולמו גם כי מת בשעת תשובתו, ויש לו חלק לעוה"ב כפי מדרגת מיעוט הזכיות שהיו לו, וגם שהיו חטאיו מהחטאים הגדולים באמונות נפסדות, איפשר שיעמוד לו איזה זכות, כי גם שהכופר אין מצותיו חשובות לכלום, כי המודה בע"א הוא ככופר בכל התורה כלה (ספרי שלח), עכ"ז באיזה זכות כמצות הצדקה שנמשך ממנה תועלת למקבל, גם שלא תהיה לכוונה טובה יעמוד לו איזה זכות בעוה"ז או בבא, וכן מצות התשובה שהיא מכלל מצות עשה תחשב לו כעושה מצוה מחדש, לבד מה שהועילה לו לכפר על כל חטאתיו ועונותיו כנזכר.

נ״ט אבל בידיעת ענשי הנפשות מצד החטאים אחר הפרדן מן הנפש תתחזק קושיא זו, כי איך אפשר לנפש החוטאת שנטמאה בכלל העבירות המוזהרות מאתו יתברך, שתזכך עצמה כמעט רגע במחשבת חרטה ועזיבת החטא. והנה הרמב"ן ז"ל כתב בשער הגמול כי עונש גיהנם לנפש החוטאת הוא, שתהיה חוזרת ליסוד האש ונמשכת בדעתה להתעלות ולהתדבק בעליונים, ועובי העונות וגסות החטאים שהבדילו בינם לבין בוראם מונעים אותה ונמשכת ונצמדת באש של גיהנם, ומחשבה זו הנמנעת ממנה הוא יסורין וצער גדול, מלבד צערי גיהנם, וזה מענין הכרת הוא, וכן מצינו בתורה שהזכיר בענין העבירות הגופניות טומאת הנפש, כמו שכתוב ולא תטמאו את נפשותיכם וגו' אל תשקצו את נפשותיכם וגו' ונטמתם בם (ויקרא י"א), עבירה מטמטמת לבו של אדם, כנראה כי העונות והחטאים הגשמיים מעבים ומגשמים נפשו של חוטא להיותה נגבלת ונגררת במקום העונש עם היותה עצם דק חצובה מתחת כסא הכבוד, ואם כן באיזה צד תזדכך זאת הנפש במחשבה קלה חרטה ועזיבת החטא, לשתתברר ותתלבן מאודם החטאים שלא תהיה נתפסת עוד באשו של גיהנם בתשובה שעשה בשעת מיתתו, ובמה תתיפה מהסיג והחלודה הנדבקים בה מעובי וגסות החטאים והעונות. ובמי שנקרא בעל תשובה אינו מן הקושי כיון שהתמיד בעזיבת החטא בפועל כשבא לידו, הרי העביר מעליה את דופי עונה, כיון שבאת לידו דבר העבירה וניצל ממנה, בצער שנצטערה הנפש בצער הגוף במה שלא מילא תאותו עתה כמו שהיה רגיל, נזדככה ונצרפה מעובי אותו העון, וכן בכל מה שבא לידו לחטוא וניצול ממנו והתמיד בתשובה זו נזדככה הנפש וחזרה לאיתנה הראשון בספירותי' בהיותה נחצבת מתחת כסא הכבוד, אבל מי ששב ביום האחרון ובדכדוכה של מות בהיות נפשו מטומאה בעונות וחטאים שנתלכלכה בהם מיום היותה, איך תזכה נפשו לראות באור החיים במעט הזמן שחשב והרהר תשובה בלבו ומת מיד:

ס׳ ולכן אני אומר כי גם שמי שמהרהר וגמר בלבו לשוב בתשובה לפניו בחרטה ועזיבת החטא נקרא צדיק, עכ"ז צריך לקבל עונש מה שחטא כפי חומר החטאים, וזה שחטא כל ימיו ובסוף ימיו חזר בו, האל ית' ממהר מיתתו קודם זמן הקצוב לו כדי שיהיה מיתתו קודם זמנו אם מעט ואם הרבה כפרה על כל מה שחטא. וכמו שהבעל תשובה העומד בתשובה כמה שנים, מזכך ומלבן נפשו מערבוב החטאים בצער שמצטערת במה שבאת לידו מה שהיתה נהוגה בו ופורשה מהן לאהבת ה', כן במיתת זה שהיה רשע כל ימיו שמת קודם הזמן הקצוב לו נזדככה נפשו ונתבררה במרירות וצער שקבלה בצאתם מן הגוף שלא בטבעה, באופן שבזאת המיתה הוכנה להקביל פני בוראה. ומצינו לרבותינו ע"ה שאמרו במסכת ע"א (די"ז ע"א) דכל דפריש מאפיקורסות מיית דכתיב כל באיה לא ישובון, כל הפושעים אחר שנאבקו באפיקורסות אינם שבים, ואם שבים ממהרין למות מתוך צרה וכפיית יצרם, או גזירת מלך עליהם למות, ובעבירה נמי היכא דאביק בה טובא כאלעזר בן דורדיא האפיקורוס דמי ומיית כדאיתא התם (שם), נראה כי מי שהיה רשע גמור כל ימיו ושב בתשובה עם היות נפשו מטומאה ומלוכלכת בחטאים תשובתו מתקבלת, ומת קודם זמנו, באותה מיתה מזדככת נפשו מתוך הצער שמקבלת וסובלת על היותה נעתקת מן הגוף קודם הזמן הנגזרת עליה, ומ"מ מי ששב בתשובה גמורה בחרטה ועזיבת החטא לפני האל ית' אפי' בשעת מיתה אין לו שום עונש אחר המיתה, כי עונשי החוטא אחר ששב אינן אלא בזה העולם ביסורין או במיתה קודם הזמן הקצוב לו, אבל אין לו שום עונש בעוה"ב אחר מיתתו כיון ששב קודם מיתתו, אע"פ שלא היתה תשובתו בפועל אלא בכח לפני האל ית', וזה יתבאר ממה שאמרו ארבעה חלוקי כפרה שהם שלשה ותשובה עם כל אחד מהם, יום כפור ויסורין ומיתה כולם בזה העולם, ולא הזכירו שום עונש לנפש מי ששב בתשובה קודם מותו, כי רצה האל ית' להקל על החוטא שלא יהא נדון ביסורי העוה"ב התמידיים, אלא ביסורי העוה"ז העוברים וחולפים, כי התעוררות התשובה אינו בא אלא מצד הנפש, והחטאים הם מצד הגוף, ולכן ראוי שיענש בגוף בזה העולם, ולא בנפש אחר מותו, כיון שהיא היתה סבת התשובה שהרהר התשובה בלבו ובנפשו, וכשלא שב בתשובה מצד שלא נתעוררה נפשו להרהר בתשובה היא נענשת בעולם הנפשות.

ס״אראוי לבאר ענין התשובה ששב האדם בכל שנה ושנה, וחוזר אחר כך למה שחטא, אם תועיל התשובה שעשה על העונות הקודמים גם כי חזר אח"כ לחטוא אותם החטאים, או אם נאמר שכיון שחזר למה שחטא יראה שלא היתה תשובתו נכונה ושלימה ולא גמר בלבו לעזוב החטאים והעונות הואיל וחזר אליהן אחר כך.

ס״בואומר כי נראה מדברי רבותינו ע"ה כי כיון שחזר האדם בתשובה מן החטאים שעשה וגמר בלבו שלא לעשותם עוד, השם יתברך מעביר חטאתו בתשובה זאת, ואם אח"כ חוזר לחטוא, יצה"ר הוא שפתה אותו מחדש לחזור למה שחטא, ולא יהיו החטאים הראשונים חוזרים וניעורים אחר שנתבטלו בתשובה הקודמת.

ס״גוקשה על זה מה שאמרו (ביומא פ"ו) תנו רבנן עבירות שהתודה עליהן ביה"כ זה לא יחזור ויתודה עליהן ביה"כ אחר, ואם שנה בהם צריך שיתודה עליהם ביה"כ אחר, שנראה שאם שנה בהם אחר ששב והתודה ביה"כ, שצריך לחזור ולהתודות על אותם שהתודה קודם, ומה שאמר ואם לא שנה בהם והתודה עליהם עליו הכתוב אומר ככלב שב על קיאו וגו', נראה כי מה שאמר קודם ואם שנה בהם צריך להתודות עליהן, על העבירות הקודמות אמר שצריך לחזור ולהתודות עליהן הואיל ושנה בהן, יצא מכאן כי התשובה והוידוי שהתודה קודם לא הועילו לו, כיון שחזר ושנה באותם העבירות.

ס״דועכ"ז אינו מן הקושי, כי ממה שאמר צריך להתודות עליהן לא יובן כי אם לא התודה על הקודמות שחזרו לאיתנן ואין התשובה והוידוי הראשון מועיל כלל, אלא שצריך לחזור ולהתודות עליהם עתה בכלל מה שצריך להתודות על מה שחזר אליהן עתה, כדי שיזכור שחטא כבר פעם ופעמים ולא ישוב עוד למה שחטא, אבל אם לא היה מתודה עתה אלא על מה שעשה עתה, גם מה שחטא קודם היה נסלח לו בתשובה הראשונה, אלא שלסבת קיום התשובה והוידוי השני הוא שצריך לזכור מה שחטא קודם כנזכר.

ס״העוד אפשר לומר כי לא הזכיר כאן כי אם הוידוי ולא התשובה, כי אינו צריך לחזור ולשוב על מה שחטא קודם, כיון ששב קודם, אבל להעלותו על שפתיו בוידוי הוא צריך להיותו נזכר שלא ישוב עוד כנזכר, שהרי רבי אלעזר חולק על תנא קמא ואומר כי גם שלא שנה בהם שהוא משובח לחזור ולהתודות עליהם כמו שכתוב כי פשעי אני אדע, כ"ש כששנה בהם שראוי להעלות על שפתיו מה שחטא קודם, אבל בענין התשובה הואיל וגמר בלבו קודם שלא לחזור עוד אליה, ואח"כ השיאו הנחש הוא יצה"ר, נמלך הוא באותה שעה למה שחטא אז, ותשובתו הראשונה במקומה עומדת למה שחטא קודם, ונראה ראיה לזה מה שאמרו במסכת תענית (ט"ז) א"ר אדא בר אהבה אדם שיש בו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה למה הוא דומה לאדם שתופס בידו שרץ שאפילו טובל בכל מימות שבעולם לא עלתה לו טבילה זרקו מידו מיד עלתה לו טבילה שנאמר ומודה ועוזב ירוחם וגו' ואומר נשא לבבנו אל כפים וגו'.

ס״וופי' רש"י שיש בידו עבירה וגזל ואינו חוזר לשלם, נראה כי בשאר עבירות שאינן בידו, מיד שגמר בלבו שלא לעשותן עוד, נמחלו לו כמו מי שזרק השרץ מידו שעלתה לו טבילה מיד, וגם שיחזור אחר הטבילה פעם אחרת ונגע בשרץ, אם יחזור ויטבול נטהר מטומאת השרץ שבידו, כי מטומאת השרץ הראשונה כבר עלתה לו טבילה קודם, ולא יחזור ויטמא למפרע הטהרות שנגע בין טבילה לטומאה, וכמו כן מי שחטא ושב בתשובה וחזר לחטוא אינו צריך טבילה ותשובה למה שחטא קודם, כי אם וידוי להעלות את חטאיו על שפתיו ראשונים ואחרונים כדי שתהיה תשובתו נכונה וקיימת, ועכ"ז צריך האדם להיות זריז ומהיר בכל שנה לזכור כל חטאתיו ולשוב מהם כדי שתהיה תשובתו נכונה ושלימה, ולא יהיה כמי שאומר אחטא ואשוב שאין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא דף פ"ה).

ס״זונראה כי אם זכה והספיקו בידו לעשותה שהיא תשובה, אע"פ שחזר אחר כך לחטוא כמו שאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, ולכך אמר דוד ע"ה (תהלים נ"א, ז) הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי הן אמת חפצת בטוחות וגו', כלו' הן ודאי הוא כי בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי, ולכך אני חוטא וחוזר וחוטא פעם אחר פעם כפי הכנת טבע הבריאה, אבל מפני זה אינך נועל את דרכי התשובה למי ששב אע"פ שחוזר וחוטא באותו עון עצמו, אם הוא גומר בלבו בכל פעם ששב שלא יחזור לאותו החטא, ואחר כך יצרו תקפו וחוזר אליו, וזהו אומרו הן אמת חפצת בטוחות וגו', כלומר מה שאתה חפץ בתשובה הוא שתהיה אמתית בגמר לב שלא לחזור לחטא, ואם אח"כ יחזור, נמלך הוא, כיון שאתה הכרת מחשבת תשובתו קודם שהיתה אמתית, וייחס העון למה שחולל, והחטא למה שיחמתהו אמו, כי העון שהוא במזיד ובידיעה הוא מיוחס אל הנפש המשכלת שיודע ומכיר בשכלו שהוא חוטא ואינו נמנע מלחטוא, מה שאינו כן בחטא שהוא בשוגג שהוא חוטא מצד נפש הבהמית והוא יצר הרע, והוא חוטא בלי ידיעה כבהמה, ולכך אמר בעון חוללתי שהוא יצירת נשמתו מתחת כסא הכבוד, וכמו שאמר שלמה על התורה הגנוזה אלפים דור קודם שנברא העולם אמר (משלי ח') באין תהומות חללתי, כי הוא מורה על ענין בריאת דבר אלהי, כמו כן בנשמה שנבראה מתחת כסא הכבוד אמר בה חוללתי, כי בידיעתה נעשה העון כשהוא במזיד ובידיעה.

ס״חולכן נאמר על הנשמה הזאת הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, כלו' העון אשר הוא במזיד הוא ממנה ונדבק בה ולכן תכרת כשעונה בה, כמו שדרשו חז"ל בזמן שעונה בה שלא שב בתשובה.

ס״טובחטא אמר יחמתני אמי כי החטא שהוא בשגגה נמשך מתחלת יצירתו בבטן אמו שהוא יצירת אמו, אשר ממנו נמשך היצה"ר שדבק בו בשעת יציאתו מבטן אמו, כמו שכתוב לפתח חטאת רובץ והוא היצה"ר הנמשך מן החומר, אשר ממנו נמשכים החטאים שהם בשוגג, כי לזה אמר חטאת רובץ, ולא אמר עון רובץ, כי גם שהעונות הם ג"כ מצד היצה"ר, אינם מיוחסים כל כך אליו, כיון שהוא בידיעה והכרת הנפש המשכלת שיודעת שהוא חטא, ואינה גוברת על יצר הרע ואינה מוחה בו, ולכן העון מיוחס אליה כמו שכתבתי.

ע׳גם כי החרטה על מה שעבר והטבת המעשה לעתיד היא תשובה כוללת לכל מיני העונות בין במזיד בין במרד בין בשוגג, עכ"ז יש איזה חלוק בתשובת העונות מהמרדים והחטאים וכן בכל א' מחבירו, וביאור זה כי מה שאמרו חכמים (יומא פ"ו) עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו, דכתיב (ירמיה ג') שובו בנים שובבים וגו', אינו שוה מי שעבר על מצות עשה בשוגג שלא ידע במשל שיום פלוני הוא ר"ה ולא השתדל להמצא במקום שישמע תקיעת שופר, עם מי שידע שר"ה הוא יום פלוני והיה יכול לבא ולהמצא באותו היום במקום שיש מי שיתקע שופר ולא רצה, או שהיה במקום שהיה יכול לשמוע ועמד בביתו ולא רצה להשתדל לשמוע קול השופר, וכן זה שלא רצה לעשות המצוה מצד שלא רצה לטרוח מעט הטורח או להשתדל מעט להמצא במקום שיוכל לעשות המצוה ויעשנה, אינו שוה עם מי שהיה יכול לעשות המצוה בלי טורח ובלי עמל אלא שאינו רוצה לעשותה כדי שלא לעשות מצות האל ית', והוא יודע רבונו שצוהו לעשות המצוה ומכוין למרוד בו שלא לעשותה,

ע״אוכן (יומא פ"ו) כשעבר על מצות לא תעשה שאמרו שתשובה תולה ויה"כ מכפר, אינו שוה העובר על מצות ל"ת בשוגג למי שעבר עליה במזיד או בפשע, וכן (שם) בכריתות ומיתות ב"ד שתשובה ויה"כ תולין ויסורין ממרקין, וכן בחלול ה' שמיתה ממרקת, בכולם אינו שוה שוגג למזיד ולפושע כמו שאמרנו, וכיון שאין אופן עשיית החטא שוה, גם התשובה לא תהיה שוה לשוגג ומזיד ופושע, עם היות חומר החטא במהותו שוה בכלם, כי מי שעבר על מצות עשה בשוגג צריך שיתנחם על מה שלא שת לבו אל דבר ה' לידע זמן עשיית המצוה ואופן עשייתה, וישים על לבו להתעורר מכאן והלאה ולידע זמן עשיית המצות ואופן עשייתם ויכין עצמו לעשותם ובהיותו גומר בלבו כל זה נמחל לו מה שחטא שלא שת לבו לעשות המצוה, אבל מי שלא רצה לעשותה בשביל מעט ההשתדלות בידעו זמן ואופן עשייתה, צריך להתנחם על מה שלא רצה לעשות המצוה, ויגמור בלבו לטרוח ולהשתדל בעשיית המצות מכאן והלאה גם כי תצטרך טורח ועמל גדול, ומי שפשע ולא רצה לעשות המצוה בהיותה מוכנת לפניו בלי טורח ועמל שלא לעשות מצות בוראו, כשישוב צריך להתנחם על מה שהמרה ופשע במצות בוראו והעז פניו בפני האל יתב' כי מלא כל הארץ כבודו שלא לעשות מה שצוהו, ויגמור בלבו מכאן והלאה להיותו נכנע וצנוע לפני האל יתב' לעשות מצותיו בלב שלם ובנפש חפצה, כי מלת תשובה מורה כפי מה שכתבנו למעלה על היותו שב ממה שעשה, ואם לא יעשה היפך ממה שעשה קודם בזמן החטא לא תקרא תשובה.

ע״בואפשר כי על שלשה אופני עשיית החטא איזה חטא שיהיה, אמר הכתוב שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, אמר שובו בנים על מי שחטא בשגגה שלא עשה המצוה לסבת היותו בלתי מצוי במקום עשיית המצוה בזמן עשייתה ולא ידע זמנה, וכיון שלא חטא אלא בשוגג עדיין נקרא בן לאלהיו שבשמים, שאילו לא שגג עשה המצוה, ועל מי שידע זמנה והיה ספק בידו לעשותה ולא רצה לטרוח מעט הטורח, אמר שובבים, שהלך שובב בדרך לבו שלא לעשות מצות בוראו כרצונו עם היותו יודע זמן ואופן עשייתה, ועם כל זה יקבל האל יתב' תשובתו עם היותו שובב.

ע״גועל מי שלא רצה לעשות המצוה עם היותה מוכנת לפניו שלא לקיים מצות הבורא שצוה עליה, אמר ארפא משובתכם, כי משובה היא יותר משובב כי משובה מורה על הפעולה עצמה ושובב מורה על האיש שהיה שובב בעת ההיא, וגם כי חטאו חמור אמר האל ית' שירפא משובתו שידע רבונו וכוון למרוד בו, כשישוב ונחם על רעתו ירפא וימחץ מכתו, ולחומר חטאו הוצרך להזכיר בו רפואה מה שלא הזכיר בחטא ועון, וכן אם עובר אדם על מצות לא תעשה בשוגג או במזיד או בפשע צריך לכוין בתשובתו היפך אופן עשיית העבירה, ובתשובתו זאת יקרא בעל תשובה לתלות ויה"כ מכפר כמו שכתוב (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, כלל בכאן ג"כ שלשה אופני עשיית החטא, כי במה שאמר יכפר עליכם לטהר אתכם כלל כל מה שהוא בידיעה שהוא מזיד ופשע שהוא עון שחוטא בגופו וצריך כפרה וטהרה מאתו ית'.

ע״דולזה אמר יכפר העון והפשע שהוא עליכם, ויטהר אותו ברחמיו וחסדיו, כי מצד השכל אין כפרה וטהרה למי שחטא במזיד, ועל שחטא האדם בשוגג אמר מכל חטאתיכם לפני ה', כלומר החטאים שהיו בשוגג שלא ידעתם שהייתם חוטאים אלא לפני ה' לבד הוא שהיה גלוי, תהיו נטהרים מהם מעצמיכם. ולזה אמר תטהרו ולא אמר אטהר אתכם:

ע״הוכן כשעבר אדם על כריתות ומיתות ב"ד בשוגג או במזיד או בפשע צריך לכוין בתשובתו הפך אופן עשיית העבירה, ותשובתו זאת ויה"כ יתלו ויסורין ימרקו ויגמרו כפרת עונו, וכמו שכתוב (תהלים פ"ט) ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם, וייחס השבט לפשע כי שבט המוסר הוא מתנקם ממי שהוא פושע במרד ובמעל, מה שאין כן בנגע שהיא מעצמה מצערת ואינה נוקמת כל כך כמו בשבט המכה בכל עת, ולא רמז הכתוב הזה שהוא על כרת, עון החטא שהוא בשוגג, כי על השוגג של עון שיש בו כרת חייב להביא קרבן בזמן המקדש ואין צריך יסורין למרק עונו, וכן כשחלל ה' בשוגג או במזיד או בפשע הוא צריך לכוין בתשובתו היפך אופן חטאתו, ובתשובתו זאת יה"כ ויסורין תולין ומיתה ממרקת, כמ"ש (ישעיה כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, כי אפילו על המזיד שאינו פושע לא יכופר לו העון עד המיתה, אבל בשוגג אם הוא חלול ה' בדבר שיש בו כרת יתכפר בקרבן, ואם לאו אפשר שלא יענש במיתה על חלול ה', כיון שלא היה כ"א בשוגג, ולכן לא הזכיר אלא עון כמו שכתבתי.

ע״ווכמו שיש הפרש בשלשת אופני עשיית החטא בכוונת התשובה, כמו כן במעשה התשובה, כי גם שבהרהור התשובה בלבו נקרא צדיק כמו שכתבנו למעלה, עם כל זה אינו מכופר חטאתו עדיין עד אשר ייטיב מעשיו בפועל ויקבל יסורין כפי חומר החטא, וגם זה אינו שוה בשלשת אופני עשיית החטא, כי כשחוטא במזיד יכבדו עליו היסורים, ויותר מהמה כשיהיה החטא במרד ובמעל, למרק עוצם מרדו ופשעו, וכן אמר דוד ע"ה (תהלים נ"א) חנני אלהים כחסדך, כי דמיון חסדי האל ית' יספיקו לחון ולחוס על כל מי שצריך רחמים וחנינה, ואמר (שם) כרוב רחמיך מחה פשעי הרב כבסני מעוני, כי כפי עוצם עונש הפושע ומורד בהשי"ת, צריך רוב רחמיו לחמול עליו ולכפר חטאתו, ואם לא כרוב רחמיו כביכול לא היה מרחם ומכפר.

ע״זואמר בפשעים מחה, כי גודל העון בהיותו במרד ובפשע הוא כאילו מעבה הנפש מעוצם העון עד שצריך להעביר אותו למחות אותו, כאילו הוא נראה ויש בו ממשות שצריך לגררו ולמחותו, דמיון הטינוף המדובק בשולי המעיל שצריך גרירה ומחייה במים להעביר אותו.

ע״חובעון אמר הרב כבסני מעוני, כי אינו כ"כ כמו הפשע ועם כל זה צריך כיבוס הרבה, דמיון המעיל המטונף ואין טינופו בעין בפניו אלא מעורב וצריך כיבוס הרבה להעבירו.

ע״טובחטא אמר טהרני שהוא כמו אבק הנדבק במעיל, כי בניעורו או בהעביר אותו במים לבד בלי כיבוס יהיה טהור ומלובן, כי אינו שוה החוטא בשוגג לחוטא במזיד, וכן אמר גם דוד ע"ה (שם ל"ח) כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, הורה כי העון שהוא במזיד צריך האדם לדאוג ולהצטער עליו במחשבה ובדבור, ובחטא גם כי לא יוציא אותו בדבור אלא שיצטער וידאג במחשבתו מספיק לכפרתו, והוא ית' מיקל עוד על החוטא לפעמים שלא יצטרך להצטער על העון שהוא במזיד יותר ממה שהיה בשוגג, וכמו שאמר משה ע"ה (שמות ל"ד) נושא עון ופשע וחטאה, ואמרו חכמים ע"ה (יומא ל"ו) שבקש משה שכשיחטאו ישראל ויחזרו בתשובה שיעשה להם זדונות כשגגות, ולזה הקדים עון ופשע לחטא, גם כי סדר הוידוי הוא חטא עון ופשע.

פ׳וכוונת הענין כי אין השכל גוזר שיכופר עון המזיד ופושע בדברי האל ית', אלא שצריך להחשיב אותם כאילו הם שוגג, והשוגג יש לו כפרה דרך סברא כיון שלא כיון לחטוא, ולהיות מן הנמנע כפי מה שגוזר השכל שיכופר העון שהוא במזיד אמר נושא ומעביר כאילו נושא ומעביר אותם מלפניו כאילו לא היו ולא עשאם, שאם היה מחשיב אותם מצויים ושעשה אותם, לא היה כדאי להתכפר מצד היותם במזיד כמו שכתבתי.

פ״אהיסורין הבאים על האדם מצד עונותיו, לפעמים בגופו, לפעמים בבני ביתו, לפעמים בממונו, כי האדם ידאג ויצטער עד מאד בחסרון שיגיע לו בבניו ובממונו, ונמצא שהיסורין לעולם בגופו, אלא שאינם שוים אלא כפי מה שראוי לו על מה שחטא, והנה פרעה שהיה בזמן אברהם אבינו ואבימלך ופרעה ומצרים כלם לקו בגופם ובבני ביתם ובממונם, כמו שכתוב (בראשית י"ב) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים ואת ביתו על דבר שרי אשת אברם, ולאברם היטיב בעבורה, ובאבימלך כתיב (שם כ') וירפא אלהים את אבימלך ואת אשתו ואמהתיו, וכתיב ויקח אבימלך צאן ובקר ויתן לאברהם, ופרעה ומצרים לקו בגופם במכות שבאו עליהם ובכללם מכות בכורות לבניהם, ואח"כ בממונם, כמו שכתוב (שמות י"ב) וינצלו את מצרים, וגם בצדיקים הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה ומנכה מיעוט עונם ביסורין, מי לנו גדולים משלשת הרועים משה אהרן ומרים, משה לקה מעט מן הזמן בצרעת ידו על שאמר (שם ד') והן לא יאמינו לי, אהרן קדוש ה' לקה בבניו נדב ואביהוא, כמ"ש (דברים ט') להשמידו וכתיב (עמוס ב') ואשמיד פריו ממעל,

פ״בומרים לקתה שבעת ימים בצרעת על אשר דברה במשה כמו שכתוב (במדבר י"ב) ותדבר מרים וגו' וכתיב תסגר שבעת ימים, ובנביאים מצינו (יהושע ז') עכן שלקה בשלשתן, וישראל כשחטאו בזמן השופטים, (מ"א ט"ז) וחיאל מבית האלי לקה בבניו, והרבה כיוצא בהם לקו בגופם ובבניהם ובממונם, כמו שקרה לאיוב (איוב א'), כי הצער המגיע להם מהם הוא כפרת העון כפי ערך העון, כי אין לאדם בדברים הגופניים בזה העולם תועלת והנאה, כ"א בבריאות גופו ובבני ביתו בממונו, וכשיקרה בהם איזה חסרון, אין ספק שהוא מצטער ומגיע לו מן הצער שיעור מה שנהנה בדבר העבירה, כי לא ימלטו עונותיו מחלוקה, או הם התלויים בגופו לבד כמו רוב המצות אם הוא נמנע מעשותם, אז רוב העבירות שהם תלויות בגופו במחשבה או במעשה, וקצתם תלויים בבני ביתו אשתו ובניו, ואם הוא מן האנשים החשובים ובעלי מעלה ושם נקראים בני ביתו ג"כ המונהגים על פיו וכמאמרם (שבת נ"ד) כי הוא נתפס בעונם כיון שיש בידו למחות ואינו מוחה, וקצתם תלויים בממונו ובקיומו, בהפסד ממונו על היותו עומד על משמרתו שלא לעבור על אחת ממצות ל"ת ובעזיבת החטא במה שאין לו רשות לעשותו:

פ״גוהנה ענשי התורה לאנשים העוברים על מצות השם הם על דרך זה בגופו ובממונו, העבירות שעושה אותם בגופו אם הם מהחמורות חייב אחת מד' מיתות ב"ד, ובחייבי לאוין הוא נענש מלקות בגופו, ואותם שאין בהם מעשה פטור מן המלקות להעדר המעשה בהם, ואותם שהם בממונו כגזלות וחבלות ודיני קנסות נענש ג"כ בממונו, וקנס אונס ומפתה גם כי הוא בא על מעשה גופו ולא בממונו נענש בממונו לסבת מה שחסר ממון ופגם בת ישראל, וכיון שצריך לשלם הפסד הממון הוא פטור מעונש הגוף, על העיקר שאין אדם לוקה ומשלם, וכן בחבלות וכיוצא בהם משלם ממון שהפסיד לנחבל בחבלו בו, ולא מצינו בתורה לב"ד שיענישו לאדם שום עונש בביתו או בבניו, וכמו שאמר פשט הכתוב לא יומתו אבות על בנים, כי אולי יפשע האדם בבניו ובבנותיו להענישם על ידי ב"ד ואין ב"ד מכירים את לבבו, אבל בדיני שמים נענש האדם בבניו וכמו שאמר הכתוב ערירים ימותו, ואמרו בעון נדרים בנים מתים, כי האל ית' שהוא בוחן לבות וכליות הוא יודע מצפוניו ומעניש את האדם במה שיכאיב ויצער אותו כפי עוצם חטאתו, וכשהאדם חוטא בשוגג גם כי יהיה החטא מן החמורים, מיקל עליו האל ית' להענישו בממונו והוא הקרבן שמביא על חטאתו ונסלח לו, וכשהחטא הוא מאותם שאינם חייבים עליהם כרת אינו נענש אפילו בממונו, הכלל כי כפי מה שחוטא האדם נפרע האל ית' ממנו אם בגופו אם בבניו אם בממונו, ואם הוא צדיק יהיה שלם בגופו שלם בבניו שלם בממונו.

פ״דולזה אמר הכתוב (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, הורה כי בהגיע האדם למעלת אוהב האל יתב' יהיה שלם בכל כמו שאמר בכל לבבך, והם הבנים שחקוקה אהבתם בלבבות, ובכל נפשך והיא בריאות הגוף, כי היסורין מצערין את הנפש, ובכל מאדך והוא הממון, כלו' כשתאהב הש"י תהיה שלם בכל בניך ובכל בריאות גופך ובכל ממונך ולא תחסר כל באהבתו, ולכן אם תהיה בסכנת מות או חסרון בנים וממון על קדושת שמו ראוי שתשליך כולם אחרי גוך, ותשליך יהבך על ה' לבדו כי הוא ישלם שכרך משלם בעוה"ז ובעוה"ב באהבתך אותו, כי מי שסובל היסורין בעה"ז טוב לו לעה"ב:

פ״הוענין היות היסורין מכפרים עון הוא לסבת מה שהתענג בעשיית העבירה בגופו, ובסבלו היסורין תחלש כח תאותו ולא תגבר עליו עוד להחטיאו, ועונו הקודם יתכפר, ואם לא סבל היסורין בגופו תהי עונו על עצמו, עד אשר ישוב ויתכפר לו, כי מי שבועט ביסורין אין היסורין לו לכפרה, וכן אמר ירמיה ע"ה (ירמיה י') יסרני ה' אך במשפט אל באפך פן תמעיטני, רצה כפי זאת הכונה כי אם יבאו עליו יסורין שיהיו לכפרת עון במשפט, ושלא יפתנו יצרו להקשות את לבו לבעוט בהם, באופן שתהיה מכתו אנושה ובלתי מכפרת עון, ולכן אמר יסרני ה' אך במשפט, כלומר שיהיו היסורין לנכות עוני במשפט היסורין, ולא להתנקם ממני אם אקשה ערפי ולא אסבלם, ולכן אמר אל באפך פן תמעיטני, כי היסורין שהם לכפרת עון הם מגדילים את האדם שנשאר נקי מעון אחר שסבל היסורין, ואם אינם כפרת עון, ממעיטים ומקטינים אותו בלי תועלת והוא נזוק בגופו ועונו לא נתכפר:

פ״וכשנחפש על כלל היסורין נמצא אותם נחלקים לשני מינים, יסורין שהם באים על האדם החייב על העבר, או הבאים על האדם הצדיק על העתיד, ואותם שהם באים על העבר הם ב' חלקים, היסורין שהם לכפרת עון, ואותם שאינם לכפרת עון אלא בסבה כנזכר למעלה, ואותם שבאים על העתיד כמו כן הם ב' חלקים אותם שהם לאהבה להיטיב לאיש הסובל אותם בעוה"ז ובעוה"ב, ואותם שהם לתמורת הרעה שהיתה מעותדת לבא עליו ומעט היסורין היו סבה שלא באה ולא נגעה בו הרעה:

פ״זאמנם היסורין הבאים על האדם לכפרת עון הם כשיודע ומכיר היותו ראוי שיבאו עליו היסורין מצד עונותיו, ואם בתחלת בואם לא ידע יפשפש היטב במעשיו ויתלה בהם, כמו שאז"ל (ברכות ה') ראה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר (איכה ג') נחפשה דרכינו ונחקורה פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר (תהלים צ"ד) אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ופירש רש"י ז"ל פשפש ולא מצא עבירה בידו שבשבילה יסורין הללו ראויין לבא, נראה כי מה שאמר למעלה יפשפש במעשיו הוא שיחפש על אי זו עבירה באו לו יסורין הללו ואחר שפשפש ומצא יעשה תשובה, ולא אמרו ראה אדם שיסורין באין עליו יעשה תשובה, שנראה שצריך לידע ולהכיר שאותם היסורין באו עליו כדין וכשורה על מה שעבר שיש לו אי זו התיחסות עם אופן אותם היסורין,

פ״חועל כן הוכיחו מן הכתוב שאמר (איכה ג') מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה', כי מה שאמר הכתוב (שם) נחפשה דרכינו חוזר על מה יתאונן אדם חי, כי כשבאות קורות ומאורעות מיסורין על האדם הוא מתרעם על מה באה אליו הצרה ההיא, ואינו נותן אל לבו מה שיש בידו מן החטאים די סיפוק היסורין הבאים עליו והותר, וזהו שאמר מה יתאונן ויתרעם אדם כיון שהוא חי ולא נגעה חרב עד הנפש, וכי יהיה הוא גבר גובר על חטאיו לשלא יבאו עליו יסורין,

פ״טוכמו שדרשו בקידושין פרק עשרה יוחסין (דף פ') ולכן ראוי לחפש הדרכים ולחקור על איזה חטא הוא שבאה אליו הצרה ההיא, שאם הוא לידע דרך כלל אם יש לו חטאים, זה דבר שלא ימלט כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וא"צ חיפוש וחקירה על זה, וכיון שאמר הכתוב נחפשה ונחקורה נראה שהחקירה היא על ידיעת החטא המסויים שעליו באו אליו היסורין כמו שכתבתי, ולכן אמרו פשפש ומצא יעשה תשובה שנאמר ונשובה עד ה', כי כשידע על ידי הפשפוש והחקירה החטא שבסבתו באה אליו הצרה ההיא ישוב כפי מה שצריך מהתשובה על אותו החטא, כי אין התשובה שוה בכל החטאים כמבואר בפרקים שלמעלה, ובידעו במה חטא תהיה תשובתו שלימה וגמורה שתגיע עד כסא הכבוד, ואם פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה כמו שכתוב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה וגו', כי כיון שלא מצא עון מיוחס ליסורין שבאו עליו יתלה בביטול תורה, כי התורה כוללת כל מיני העונות הכתובים בה, כשהאדם קורא ולומד בתורה הרי הוא כמקיים המצות ונזהר מן העבירות הכתובות בה, וכמ"ש (מנחות ק"י) זאת התורה לעולה כל הקורא בפרשת עולה כאילו הקריב עולה וכו', וכשהוא מתבטל מלימודה הרי הוא כאילו אינו מקיים המצות ואינו נזהר מן העבירות, ואם כן ביטול התורה כוללת כל מיני העבירות, ולכן מי שלא מצא בעצמו עון בפועל מיוחס ליסורין הבאין עליו, יתלה בעון ביטול לימוד התורה שהוא כולל כל העונות, ובכלל ימצא העון שהוא מיוחס ליסורין שבאו עליו, כדכתיב אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו, למדנו שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה כמו שפירש רש"י ז"ל,

צ׳וכשהוא לומד נראה שאין מקום ליסורין שיבאו עליו, שהרי הוא כאילו מקיים כל המצות כי (פאה פ"א מ"א) תלמוד תורה כנגד כולם, וכמו שלמדו גם כן שם בברכות (ה') שכל העוסק בתורה יסורין בדילין ממנו, ואמרו תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן שנאמר (משלי י"ג) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וגו', כי כיון שנזהר בעסק התורה אין ספק שיסורין אלו של אהבה הן להוסיף שכרו לעולם הבא יותר מכדי זכיותיו כמו שפירש רש"י ז"ל, למדנו מכאן כי היסורין שהם באים לכפרת עון צריך שיכיר האיש המוכה על איזה חטא באו אליו יסורין הללו וידע השגחת האל ית' עליו שמעניש אותו מדה כנגד מדה, ומביא עליו יסורין דומים לחטא שחטא, ובזה יוכר לאדם היסורין שהם באים לכפרת עון ולא מקרה היה לו, וכמו שאמור בתוכחות (ויקרא כ"ו) ואם בחקותי תמאסו ואם את משפטי תגעל נפשכם וגו' והפקדתי עליכם בהלה וגו' מכלות עינים ומדיבות נפש וזרעתם לריק זרעכם, כנגד מה שאמר ואם בחקותי תמאסו אמר מכלות עינים, כי ענין המיאוס הוא דבר שאין העין יכולה לראותו, ולכן יוכיחם בכליון עינים כפי מה שחטאו, וכנגד מה שאמר ואם את משפטי תגעל נפשכם, אמר ומדיבות נפש, כפי מה שחטאו בנפשם בגיעול הנפש, וכנגד מה שאמר להפרכם את בריתי, והוא ענין ביטול ברית התורה כאלו לא היה, אמר וזרעתם לריק זרעכם וכו' שהוא ענין היות יגיעם לריק וכאילו לא זרעו, וכמו שדרשו בשבת פ' במה מדליקין (ל"ב) פסוקי התוכחות מיוחסים אל העונות מדה כנגד מדה:

צ״אולפעמים באים לאדם יסורין בסבת רוע הנהגתו וסכלותו, ואינם כיסורין שהם לכפרת עון, מצד כי ברוע בחירתו הביאם עליו, כמי שלא נזהר במאכלו ומשקיו ומלבושו ובא לידי חולי, וכן מי שלא נזהר בלשונו ובמעשיו והיה סבה שהכו אותו בני אדם ויסרו אותו, וכיוצא באלו היסורין הבאים על האדם ברוע הנהגתו הוא חושב שבאים אליו מהאל יתברך על עונותיו ומחפש לפי דעתו ואינו רואה עון שיבאו לו בסבתו יסורין אלו, ונתרעם על האל ית', וכמ"ש הכתוב (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, וכמו שכתב הר"מ ז"ל בשמונה פרקים אשר הקדים למסכת אבות, וכן אמר הכתוב (משלי כ"ב) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם ותניא (ב"ב קמ"ד) הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים דצנה וקרה פח ומוקש בדרך עקש, כי בידו הדבר תלוי להשמר מן הצנה כמו שפירש רשב"ם בפ' מי שמת (שם), נראה כי הרעות הבאות על האדם לרוע בחירתו ולסבתו בעקשותו אינן נחשבות לו לכפרת עון, כיון שהוא ראוי שירחק מאותן הסבות, וכמו שאמר הכתוב שומר נפשו ירחק מהם.

צ״בועם כל זה כשמכוין האדם לסבב שיבואו עליו הרעות לכפרת עונות הם מכפרים עון, וזהו ענין התשובה, וכמו שאמר הנביא ע"ה (יואל ב') שובו עדי וגו' בצום ובכי ומספד, שהם דברים המצערים את הגוף, וכמו שראינו החכמים הקדמונים שהיו מצערים את גופם ומביאים יסורין עליהם לכפרת העון, כמבואר בגמרא (תענית כ') כמו מה שאירע לנחום איש גם זו, ובאמרם כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, וגם בדברי היסורין הבאים על האדם ברוע הנהגתו במאכלו ודיבורו ומעשיו עם הבריות אחר שכבר באו עליו היסורין הוא מצדיק הדין עליו, ויודע ומכיר שלסבתו באו אליו היסורין ההם ומקבל אותם בסבר פנים יפות, ויודע ומכיר כי הוא חייב בחטאיו יותר מהיסורין שבאו עליו וסובל אותם לכפרה, גם הם מכפרים ממנו קצת חטאתיו כיון שאינו מתרעם עליהם, כי לא נחשב לו לסכלות והוללות מה שהיה סבה להביא עליו הרעות, אלא כשהוא מתרעם על האל יתברך וכמו שאמר הכתוב (משלי י"ט) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, אבל כשאינו זועף על ה' אלא הוא יודע כי הוא אשם ועל כן באה אליו הצרה הזאת אז יכופר לו, וכמו שקרה לאחי יוסף שעל מה שעשו ליוסף נלכדו במאסר, והצדיקו עליהם את הדין במה שאמרו על כן באה אלינו הצרה הזאת, ונתבאר ענין היסורין הבאים על האדם על העבר והם לכפרת העון:

צ״גוהיסורין הבאים על האדם על העתיד הם לצדיקים והם הנקראים יסורים של אהבה. וגם כן היסורין שמביא על הצדיק כדי שימנע מעשות דבר שהיא רעה לו, וכמו שהמשילו על מה שכתוב (תהלים מ"א) ביום רעה ימלטהו ה', למי שהיה רוצה לעלות בספינה ונכנס קוץ ברגלו ולא נכנס בה ואח"כ נודע שטבעה הספינה וניצל במעט הצער שהביא עליו האל יתברך באהבתו אותו.

צ״דובענין יסורין של אהבה כתב רש"י ז"ל (ברכות ה') שהקב"ה מייסר את הצדיק בעוה"ז בלי שום עון כדי להרבות שכרו בעוה"ב יותר מכדי זכיותיו ע"כ, וכמו שהוכיחו מן הכתוב שאמר (משלי ג') כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה, הנה פשט הכתוב מורה כי התוכחה היא בלי עון, כי אין החוטא נקרא אהוב ה', אדרבא הוא מרוחק ממנו, וכיון שאמר את אשר יאהב ה' יוכיח, נראה כי למי שהוא אהובו יוכיח וא"כ הם יסורין של אהבה להרבות שכרו בלי עון.

צ״הוענין אלו היסורין של אהבה צריך להתבאר באיזה אופן יתכן שיצער האל ית' את האדם בלי עון ויהיו היסורין לאהבתו אותו, כי יותר טוב היה להטיב לו כיון שהוא אהובו והוא צדיק תמים.

צ״וואומר כי מן הידוע כי תכלית בריאת האדם בזה העולם הוא להשלים עצמו בעשותו רצון האל ית', ובקיימו לימוד התורה ומצותיה, ובכל זה ישיג חיי העוה"ב בבחירתו הטובה, וזאת היתה כוונת נתינת התורה לישראל שישלימו עצמם בלימודה וקיומה, ויש מן האנשים הצדיקים שיש בכח השתדלותם ורצונם לעשות רצון האל ית' יותר ממה שנצטוו, כי לימוד התורה וקיום מצותיה נקל בעיניהם נגד אהבתם לאל יתברך ותשוקתם למלאות רצונו לאחר שהרגילו עצמם בזה אינו נחשב להם טורח ועמל עסק התורה וקיום מצותיה, כי יש את לבבם לעשות לאהבת האל ית' יותר ויותר גם כי יגיע להם מהטורח והעמל בעבודתו ית', וכשרואה האל יתברך גודל אהבתם אותו וחשקם באהבתו, ושאינם יכולים להשלים כל תשוקתם בעבודת האל יתברך, מצד כי רוב המצות אינם באות לידם בכל יום לעשותם, כי יש מצות הבאות מזמן לזמן ולפעמים זמן רחוק, ויש מהן שצריכות הכנות שאינם מושגות להם, באופן שאינם באים לכלל חיוב אותם המצות שהיו יכולים להשלים עצמם ונפשם לקנות מדרגה גדולה מחיי עוה"ב, ולסיבת בלתי הגיעם להכנת עשיית אותן המצות אינם משיגים מה שהיה ראוי שישיגו על ידם בהיות רצונם וחפצם לעשותם, והאל יתברך לא ימנע טוב מבעליו,

צ״זוכיון שהוא רואה שיש בכחם לעשות יותר ממה שיכולים להוציא בפועל ורצונם להצטער בעבודתו יתברך, כי קיום המצות ולימוד התורה עונג הוא להם, ונמצא שאינם משיגים כל מה שבכחם להשיג, אז מביא האל יתברך עליהם יסורין שיודעים שהם מאתו יתברך, כדי שיסבלו צער בגופם בעבודת האל יתברך, ויוציאו לפועל טוב הכנתם וחפצם להצטער בעבודת האל, ונמצא שהשלימו עצמם בזה העולם בכל מה שבכחם להשלים, ובזה יזכו למדרגה גדולה מחיי העוה"ב מה שלא היו משיגים אם לא היה מביא עליהם האל יתברך אותם היסורים, שלא היו עושים כל מה שבכחם לעשות, והוא חסרון בחק הצדיק השלם שלא יעשה מה שבכחו לעשות, גם כי לא יהיה מצד השתדלותו אלא מצד שאין בא לכלל חיוב כמו שאמרנו, ולכן הוא מושגח מאתו ית' באהבתו אותו להכין דרך לפניו במה שיצטער ויוציא לפועל מה שבכחו לעשות בעבודת האל ית'.

צ״חודומה זה לענין נסיון הצדיק, כי גם שיודע האל ית' שיעמוד בנסיון, מנסה אותו לתועלתו שיוציא לפועל מחשבתו הטובה ובזה יגדל שכרו, כמו שבארו המפרשים ז"ל בענין הנסיון שהוא לתועלת המנוסה.

צ״טוזהו שאמרו בענין היסורין אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ומצא יעשה תשובה, לא מצא יתלה בביטול תורה, תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הן, הכוונה כי כל עוד שהאדם מקצר בעבודת האל ואינו עושה כל מה שחייב לעשותו אין מקום שיבואו עליו יסורין של אהבה, כי הם אינם באים אלא למי שהשלים חקו ויש בכחו לעשות יותר ממה שהוא מחוייב לעשותו, וכיון שזה קצרה ידו במה שהוא מחוייב כ"ש במה שאינו מחוייב, ואם כן יסורין אלו הם על מה שלא השלים מה שבכחו להשלים, ואם מצא עצמו שלם בעבודת האל ולא קצרה ידו במצות, יתלה בביטול תורה שאמר הכתוב (יהושע א') והגית בו יומם ולילה, ואולי וקרוב לודאי שלא קיים בכל יום מצות תורה ביום ובלילה ובטל מקצתם, ויש לו חטא בזה, ומפני שהוא ענין תמידי כי אפילו הצדיק הגמור אינו יכול לעמוד עליו לעולם, לזה אמר יתלה בביטול תורה, כי הוא קרוב שהוא מבטל איזו שעה ביום ולכן באו עליו היסורין, ואם גם בזה נזהר שלא בטל תלמוד תורה אפילו שעה אחת בידוע שהן יסורין של אהבה, כי כיון שלא קצרה ידו בכל מה שנצטוה בלימוד התורה וקיום מצותיה, נראה שיש בכחו להוציא לפועל בעבודת האל יותר ממה שהוא מחוייב ומצווה, ולזה מביא עליו האל ית' יסורין כדי שיזכה בזה למדרגה גדולה וישלים כל מה שבכחו להשלים, ולזה אמרו כל יסורין שיש בהן ביטול תורה או תפלה אינם יסורין של אהבה, כי כיון שאינו יכול להשלים מה שחייב איך יבואו עליו יסורין להרבות שכרו, ואפילו למי שסובר שאלו יסורין של אהבה, כיון שאינו מתבטל מלימוד תורה ומן התפלה אלא בסבתן הרי אינו מקצר במה שבכחו לעשות, וכיון שבכחו וברצונו לעשותם, מחשבה טובה מחשיבה האל ית' למעשה, כמו שכבר עשה בפועל, ומביא עליו יסורין שמכבידין ומטריחין אותו יותר מלימוד התורה ותפלה, כדי שתתעלה מעלתו בזה.

ק׳ועל כל פנים צריך שיקבל אותם מאהבה, שאם אינו מקבל אותם מאהבה אינם יסורין של אהבה, כפי מה שגדרנו בהם שהם באים להוציא לפועל מה שבכחו להוסיף בעבודת האל, כי לזה נקראו יסורין של אהבה שיודע ומכיר כי האל ית' באהבתו אותו הביאם עליו, ולזה היו אומרים לבעלי היסורין (ברכות ה') חביבין עליך יסורין, וכשהיו אומרים לא הן ולא שכרן היו מסירים אותם מעליהם, וכמו שאמרו יהב ליה ידיה ואוקמיה, ואין ספק כי יסורין אלו היו מאהבה שהיה רצונם וחשקם שיעמיס האל ית' עליהם יותר בחשבם שיהיו יכולים לעמוד עליהן, וכשראו שלא היו יכולים לעמוד על כובד היסורין אמרו לא הן ולא שכרן, ולא היו תוהין על הראשונות כי כל מה שיכלו לסבול בסבר פנים יפות סבלו, ומה שלא יכלו לסבול אמרו לא הן ולא שכרן, כיון שלא היו יכולים לקבלם בסבר פנים יפות מצד הצער טוב היה שיוסרו מהם, וזהו שאמרו לא הן ולא שכרן, שהוא כמו תפלה שהיו מתפללין לאל ית' שלא יתמיד בהם היסורין גם כי לא יהיה להם אותו השכר הגדול, כיון שלא היו יכולין לסבלם כראוי כמו שכתבתי.

100

ק״אוכן באים יסורין בלי חטא על הצדיק גמור לכפרת הדור ולהטיב לדור בעבורו, וכמו שאמרו (ב"מ פ"ה) כולהו שני דיסורי דר' אלעזר וכו' וכולהו שני דיסורי דרבי וכו', וכן שכיבת יחזקאל על צדיו כמבואר בכתוב (ד') למרק עון בית ישראל:

101

ק״בוהיסורין הבאים על הצדיק תמורת רע קשה מהם שהיה מעותד לבא עליו בבחירתו כמשל הספינה שהזכירו חז"ל, נקראים גם כן יסורין של אהבה, כי אינם באים מצד עון אלא לאהבת האל ית' אותו כדי שלא ילכד בדבר יותר קשה מאותן היסורין שמביא עליו, ואם לא היה אהוב לאלהיו לא היה משגיח האל יתברך עליו להצילו מהרעה הבאה עליו בבחירתו, והיה נלכד ברשת זו טמן לו:

102

ק״גוגם שאמרנו כי היסורין שהם נקראים יסורים של אהבה הם לעתיד להטיב לסובל אותם בעוה"ז ובעוה"ב, עם כל זה נראה בקצת היסורין שנקראו של אהבה, שיש בהם איזה שמץ מן העון הקודם, כמו שאמרו (ב"מ פ"ג) על רבי אלעזר בר' שמעון דלא מיתבא דעתיה במה שאמרו לו על אותו שתלה שהוא ובנו באו על נערה מאורסה ביוה"כ ואמר על זה שישו בני מעי שישו ומה ספקות שלכם כך ודאות על אחת כו"כ וכו' כמו שאמרו פ' השוכר את הפועלים (שם), ואפ"ה לא סמך אדעתיה וקבל עליו יסורין לבקש רחמים ומחילה שמא חטא באחד מן הצדיקים כמו שפירש רש"י ז"ל שם, ואם כן נראה שהיו יסורים אלו לכפרת עון, גם כי נקראו יסורים של אהבה,

103

ק״דוכמו שאמרו (שם פ"ה) דיסורי דר' אלעזר עדיפי מדרבי דאלו יסורין דר' אלעזר מאהבה באו ומאהבה הלכו, ודרבי ע"י מעשה דההוא עגלא באו ועל ידי מעשה דבני כרכושתא הלכו כדאיתא התם, ויסורי דרבי ודאי שהיו ג"כ מאהבה, גם כי באו ע"י מעשה, כי מפני ראותו תועלת יסורי ר' אלעזר שלא שלטה בו רמה אמר חביבין יסורין וקביל עליה תליסר שני שית בצמירתא וז' בצפרינא ואמרי לה איפכא, ואמרו כולהו שני יסורי דר' אלעזר לא שכיב איניש בלא זמניה, וכולהו שני יסורי דרבי לא איצטריך עלמא למטרא, נראה שכולם היו יסורין של אהבה להרבות שכרם בעוה"ז להועיל לבני דורם, גם כי הם היו מקבלים וסובלים אותם ג"כ לתשלום כפרה איזה ספק עון שלא היה ידוע להם, והאל ית' שהכל גלוי לפניו ראה וידע שלא היה בהם שמץ פיסול עון והביא עליהם היסורין מאהבה להרבות שכרם לתועלת הדור כנזכר, ותועלתם בעוה"ב, ולכך הראה האל ית' השקפתו והשגחתו על הצדיקים שבזכותם העולם ניזון, ומפני כי רבי אלעזר חשב עצמו שאולי נכשל בנפש איזה צדיק, היו היסורים שבאו עליו בדם שהיה זב מגופו כמו שאמר נגדי מתותיה כל יומא שתין ספלי דמא, והאל ית' הראה שלא חטא כלל במה שחשד וספק בעצמו, ולכך היה שכר אותם היסורים שלא מת איש בלא עתו בזכות יסורי רבי אלעזר, להורות שלא המית שום אדם צדיק, כי אם הרשעים אשר הם חייבים ובחייהם קרויים מתים, ושכר יסורי דרבי היה דלא איצטריך עלמא למטרא דומה ליסורין שקבל עליו, שהם בפה ואבן שבמקום קטנים, כי הוא נצטער במאכלו ובמשקיו, ולכך נתברכו בזכותו המאכלים והמשקים בלי מטר, דיומא דמיטרא כיומא דדינא כמו שאמרו שם,

104

ק״הואפילו הכי אמרו דעדיפי יסורי דרבי אלעזר מדרבי, דאילו רבי אלעזר מאהבה באו ומאהבה הלכו, דרבי על ידי מעשה באו, הוראתם בזה כי גם שיסורי רבי היו גם כן של אהבה לא היו שלמים באהבתם כיסורי ר' אלעזר שמיד ששאל קבלת היסורין באו עליו, וכשרצה שיסתלקו מעליו נסתלקו, אבל יסורי רבי לא באו עליו מיד כשקבלם, עד אשר בא אותו מעשה לידו שלא ריחם על העגל שנחבא תחת כנפיו שלא ישחטוהו ואמר זיל דלכך נוצרת, אמרו הואיל ולא ריחם ליתו עליה יסורין, ונחשב בידו דבור הקל לחטא עד שבאו עליו היסורין על החטא ההוא, ואולי כי בשעה אחת שהתמידו בו אותם היסורין נתכפר לו החטא הקל, אלא כיון שבאו עליו כבר ע"י המעשה לא נסתלקו מעליו, לתת את שאלתו ולעשות את בקשתו בכל הזמן שקבלם מאהבה, ובזמן הסתלקותם גם כן הוצרך שיבא לידו דבר זכות ורחמים, שאמר על בני כרכושתא דקא כנשא להו אמתיה שבקינהו דכתיב (תהלים קמ"ד) ורחמיו על כל מעשיו, ואז רחמו עליו ונסתלקו היסורין:

105

ק״ווהנה ביסורין אלו ודומיהם שבאים ע"י שאלת מקבלם לא יפול בהם חסרון באהבת הש"י אותם שמצער אותם בהיותם צדיקים גמורים, כיון שבאים מרצונם ותאותה מביא להם, אבל בשאר היסורין של אהבה שאינם באים על ידי שאלה, כאמרם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם, היה נראה עול בחקו ית' להביאם עליהם שלא מדעתם, ועכ"ז כבר כתבנו למעלה כי בראות האל יתברך כוונתם הטובה והישרה להצטער בעבודתו ית', מביא עליהם היסורים לזכות אותם ואת בני דורם:

106

ק״זיקרה ספק בענין היסורין והוא היותם נמשכים מחטא האב לבן וכמו שאמר הכתוב (שמות כ') פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותם בידם כמו שדרשו ז"ל (סנהדרין כ"ז), והיה די ומספיק להם מה שסובלים על מעשיהם הרעים, ולא היה ראוי שיסבלו גם כן עונש עון אבותם, כל שכן לפי מה שגזרו חכמים ז"ל ארבעה חלוקי כפרה שהם ג' ותשובה עם כל אחד מהם והם יוה"כ ויסורין ומיתה, כי כיון שמת האדם בתשובה ובאו עליו יסורין בעונותיו החמורים נתכפר עונו, וגם בעון חלול ה' שנאמר (ישעיה כ"ב) עד תמותון, כיון שמת קודם זמנו היתה מיתתו כפרה על עונותיו החמורים וכמו שנתבאר פרק ב', ואם כן באיזה עון הוא שבאים ונמשכים היסורין לבן על עון האב, עם היות הבן אוחז מעשה אבותיו בידיו, כי אדרבה במה שחטא הוא בעצמו יש לו איזה התנצלות שלא ליענש כל כך, אם בהיותו מלומד מאבותיו שאחז בידו במעשיהם בהיותו מצוי אצלם ולא מיחו בו ולא הוכיחוהו, ואם בהיות הבן ירך האב החוטא ומחומרו הרע קורץ גם הוא, והיה טבעו מוכן ונוטה יותר אל הרע ולא אל הטוב כטבע האב ומנהגו הרע, ובזה היה מן הראוי שיסבול האב ויענש גם הוא על עון בנו, ולא הבן על עון אביו כנזכר:

107

ק״חולתשובת זה אקדים ואומר כי להיות בריאת האדם בעוה"ז לעבוד ה' ולהשלים נפשו, בהיותה מושלת על יצר הרע בהכין צדה לדרכו, ובכחו ועוצם ידו יזכה לעולם הבא, מן הראוי לו לגמול חסד להש"י שיצרו והביאו לעוה"ז, ולהוריו שהיו שותפין לו ביצירתו, וכאמרם ז"ל שלשה שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ומזה הצד הזהיר וצוה האל יתברך על כיבוד אב ואם שהיו סבת בואו לעוה"ז כדי שיזכה לעוה"ב, והקיש כבודם לכבודו, ובצד מה יותר, כאמרם (בירושלמי דפאה) בהקב"ה כתיב (משלי כ"ב) כבד ה' מהונך אם יש לך, ובכיבוד אב ואם כתיב (שמות כ') כבד את אביך ואת אמך בין יש לך ובין אין לך, כי מה שנשתתף האל ית' ביצירתו הוא בדברים רוחניים, ולכן אינו מחייבו להטריח גופו במה שאין בידו, אבל אביו ואמו היו שותפין ביצירתו בדברים חומרים שהם כלל הגוף ואיבריו, ולכן חייבו האל ית' שגם שלא יהיה לו ממון, יטרח בגופו לכבד אותם במה שצריך להם במזונותם ופרנסתם, מצורף לזה על מה שנטפלו אביו ואמו מן יום צאתו לאויר העולם ביניקתו ומאכלו ומשקיו וכסותו הצריכים לו עד זמן גידולו,

108

ק״טועל זה זכתה התורה לאב כמה דברים בבניו הקטנים הסומכים על שולחנו כמציאה וזולתה, ולסבת הסתלקות קצת מכיבוד אב ואם לבת כשתנשא להיותה תחת רשות בעלה, זכה לו האל ית' בקטנותה ונערותה יותר מן הזכר, והוא ענין מכירתה כמ"ש (שמות כ"א) וכי ימכור איש את בתו לאמה וכו', ועל דרך זה הבנים הקטנים הם כנכסי האב וקניניו והם נענשים ומתים בעון אבותם, וכמו שאמרו ז"ל בשבת (ל"ב) בעון נדרים או בעון ביטול תורה או מזוזה בנים מתים כשהם קטנים, וכשהם גדולים אינם נתפשים בעון אבותם, כמו שכתוב (דברים כ"ד) איש בחטאו יומתו, כשהוא איש לא יומת אלא בחטאו, וכמו שאמרו בסנהדרין (כ"ז) כשהוא אומר איש בחטאו יומתו כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כי אפי' שאוחז מעשה אבותיו אינו מת אלא בחטאו, אבל יסורין יסבול בעון אבותיו כשאוחז מעשיהם, כי המיתה על חטאם הוא ששלל מהם לא היסורין, כמו שאמר איש בחטאו יומתו, שיש לו חטא ולאביו חטא ואינו מת אלא על חטאו, אפילו שנמשך לו מחטא אביו שאחז מעשיו, ולכך אמר הכתוב פוקד עון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותם בידם ג"כ, והם נענשים על חטאם, אלא שאינה מגעת הפקידה עד המות אלא ביסורים, כי כיון שבקטנותם היו נענשים במיתה בענין אבותם, די להם כשיגדלו שלא יענשו במיתה כי אם ביסורין בעון אבותם ועונם שאחזו בהם, אבל לא תמשך עונש לבנים בעון אבותם ואפילו אוחזים מעשיהם כי אם עד שלשים ועד רבעים כמ"ש הכתוב, כי אין האדם משיג לראות בני בנים כי אם עד דור רביעי, וכמ"ש הכתוב (בראשית נ') וירא יוסף לאפרים בני שלשים גם בני מכיר וגו', וכיון שאינם נענשים על עון אבותם כי אם כשאוחזים מעשיהם, א"כ אי אפשר שימשך פקידת העון על יותר מרבעים, כי הבאים אחריהם לא ישיגו לראות האב הזקן חמישי להם כדי שיאחזו מעשיו ויענשו ג"כ על עונו:

109

ק״יומה שאמר הכתוב על בנים על שלשים ועל רבעים, והיה מספיק בשיאמר פוקד עון אבות על בנים רבעים, הוא להורות כי פקידה זאת של יסורין קודמין אליהם הבנים לשלשים והשלשים לרבעים, שאם אין בעון האב כדי שיבואו יסורין אלא לאחד מהנמשכים ממנו לא יבאו כי אם לקרוב לו קודם, ואם לא נשלם בו העון ימשך לשלישי וכן לרביעי, ואם ניצול הבן הראשון ולא אחז מעשה אביו, אפשר שלא ימשך העונש לבנו גם כי יאחז מעשה אבי אביו, כי כיון שנפסק שלשלת העון בבן לא ימשך יותר, וכן אם בן הבן לא אחז מעשה אבותיו, לא ימשך לבנו עונש אב אבי אביו, גם כי יהיה הוא אוחז מעשה אבותיו, וכמו שהמשילו במדרש לארבע דיוטות זו למעלה מזו בזו יין ובזו שמן ובזו דבש ובזו מים נפלה דליקה באחת מהן מכבות זו את זו אבל אם היו כולן של שמן כולן נשרפות, כך בזמן שתופסין מעשה אבותיהם בידיהם דור אחר דור הם נדונין על ידו, אבל אם הם מסורגין דור אחד צדיק ודור אחד רשע לא יומתו אבות על בנים.

110

קי״אומה שראינו בענין עון העגל שאמר הכתוב (שמות ל"ב) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, ודרשו חז"ל בסנהדרין (פרק חלק) דלאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה, דכתיב הכא בעגל וביום פקדי וכתיב בצדקיהו כשחרב בהמ"ק (יחזקאל ט') קרבו פקודות העיר, קרבו אותו מעשה שנאמר וביום פקדי, וממעשה העגל עד צדקיה ארבעה ועשרים דורות, מנחשון שנעשה העגל בימיו עד צדקיה, שנראה שהעון נפקד ונמשך עד כמה דורות, וגם שנפסק העון לאיזה דור שלא אחזו מעשה אבותיהם, וכן אמרו שם עד ירבעם היו יונקים ישראל מעגל א' שעשו במדבר מכאן ואילך יונקים משלשה, שנים מירבעם וא' שעשו במדבר, נראה שנמשך פקידת העון יותר מכ"ד דורות אפי' למי שאינו אוחז מעשה אבותיו:

111

קי״בולתשובת זה אני אומר כי צריכים אנו לומר כי יש הפרש גם בזה בין החוטא בענין ע"א למי שחוטא בשאר העבירות, כי המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה, והוא וזרעו נענשים עד כמה דורות, כי התורה היא מורשה קהלת יעקב, וכתוב גם כן (דברים ל"ב) שאל אביך ויגדך וגו', ומזה הצד חייב האב ללמד תורה לבן כמ"ש (שם י"א) ולמדתם אותם את בניכם, להורות כי ירושה מאבות לבנים, וכל עוד שירושה זאת משתלשלת מאבות לבנים, אין הבנים נענשים בשאר עונות שנכשלים בהם אבותיהם אלא עד ארבעה דורות מן הטעם הנאמר למעלה, ואם נכשלים בעון ע"א הרי הוא כאילו נפסקה שלשלת הירושה, וכאילו אין התורה ירושה לו מאבותיו ובזה מתמעטין זכיותיו לשיענש על עון אבותיו אפי' לאחר כמה דורות, והרי הוא כגר שאין לו זכות אבות, והוא מעונה ביסורין בעולם הזה,

112

קי״גוכמו שאמרו ביבמות (מ"ח) מפני מה גרים מעונים ויסורים באים עליהם מפני ששהו עצמם ליכנס תחת כנפי השכינה, שאין להם זכות אבותם שלא עמדו רגליהם בהר סיני, אבל מי שיש לו זכות אבות ולא נפסק שלשלת ירושת התורה ממנו הרי הוא כאילו קבל התורה מהר סיני, וכמו שהוכיחו בקידושין (ל') כל המלמד את בן בנו תורה כאילו קבלה מהר סיני כדכתיב (דברים ד') והודעתם לבניך ולבני בניך וסמיך ליה יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך וגו', וגם כי הכתוב שאמר (שמות כ') פוקד עון אבות על בנים ועל שלשים ועל רבעים כתוב בענין איסור ע"א כמו שכתוב לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים וגו', יש לפרש הכתוב בשאר עבירות, וכמו שמצינו שנראה ענין זאת הפקידה בפרשת כי תשא ובפ' שלח לך בענין המרגלים, ופירוש הכתוב יהיה כך, כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים וגו', כלומר עונש ע"א הוא גדול עד מאד ונמשך לדורות כאומרו וביום פקדי ופקדתי וגו', אבל גם בשאר עבירות שאין אתה פורק עול אלהותי מעליך, אני ג"כ פוקד עד ד' דורות, וזה רוצה באומרו כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד, כי גם כשאני אלהיך שאין אתה חוטא בענין ע"א אלא בשאר עבירות, אני פוקד, כמו שפירשתי:

113

קי״דועוד אפשר לומר כי גם בע"א אין הקב"ה פוקד עון אבות על בנים אלא עד ד' דורות כפשט הכתוב שאמר בעשרת הדברות בענין ע"א כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים וגו', וזה אינו אלא בעון יחיד כי כל הדברות לא נאמרו אלא בלשון יחיד, אבל כשרבים חוטאים בענין ע"א פוקד עליהם עד כמה דורות כאומרו וביום פקדי ופקדתי עליהם וגו', מצד כי המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה, וכשהדורות הבאים אחר הדור שעבד ע"א הם חוטאים באיזה עון שיהיה הוא נחשב כאילו חטאו בעון שחטאו אבותם שהיה בענין ע"א שהמודה בה ככופר בכל התורה כולה, ומפני זה כשפוקד האל ית' עליהם חטאתם פוקד ג"כ עליהם חטא אבותם שהוא מיוחס אל חטאתם, כיון שכולל כל מיני החטאים כמו שאמרנו, כ"א היו חוטאים האבות ההמה בעון גזל והדורות הבאים בעון עריות לא היה נפקד עליהם עון אבותם, שאין יחס לעון גזל עם עון עריות, אבל עון ע"א יש לו יחס עם כל העונות כמו שאמרנו, ולזה נפקד עליהם ביום פקדי עונם, וז"ש הכתוב וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם כלו' מה שהוא מענין חטאתם.

114

קי״הואשוב לעיקר מה שנתקשה לנו בתחלת הפרק, כ"א האבות החוטאים חזרו בתשובה וסבלו עונש עונם החמור, מה ישאר לבן להיות נענש אחריו ולהיותו נפקד ביום פקודתו על עונות אבותיו, כיון שהם חזרו בתשובה אפילו שחטאו בעון החמור כעון ע"א הרי נתכפר עוצם עונם בתשובה ויסורין ומיתה שמרקה העון ואפי' חלול השם.

115

קי״וואם נאמר כי מה שנענש הבן בעון האב בשאוחז מעשיו הוא בשלא שב האב בתשובה מהעון אשר העוה, הנה בעון העגל שנאמר בו וביום פקדי ופקדתי עליה' חטאתם נראה ששבו בתשובה, וכמו שכתוב וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו אחר שנענשו כבר במגפה ובחרב ובהשקאה כסוטות, וא"כ איך נענשו בניהם אחריהם עד כ"ד דורות, כיון שאבותם נענשו על חטאתם ושבו בתשובה, וכמו שאמרו גם כן במדרש (אליהו זוטא רפ"ד ח"ב) ארבעים יום שעלה משה למרום להביא תורה לישראל היו ישראל נוהגים כל אותם הימים צום ותענית, ביום אחרון שבכולם לנו בתענית והשכימו ועלו לפני הר סיני והיו בוכים לקראת משה והוא לקראתם עד שעלתה בכייתם לפני המקום ונתגלגלו רחמיו וקבלם בתשובה ובשר אותם הקב"ה ונשבע שתהא לכם בכייה זו בכית שמחה שיהא יום זה סליחה וכפרה להם ולבניהם עד סוף כל הדורות ע"כ, וא"כ איך נענשו בניהם אחריהם אחר התשובה והעונש שבא עליהם.

116

קי״זולזה אני אומר כי גם זה מעוצם עון ע"א שהמודה בה ככופר בכל התורה כולה, ולכך נענשים הבאים אחריהם מזרעם, גם כי הם חזרו בתשובה במעשה העגל, כי היסורים הראויים לבא לכפרת עון ע"א אחר התשובה הם כבדים מאד, והאל ית' חס על החוטא כיון ששב בתשובה שלימה שלא יביא עליו כל היסורים הראוים לעונש עון ע"א, ובורר מנה יפה לבאים אחריו מזרעו שיסבלו בעון אבותם ביום פקודת עונם, כיון שהם עצם מעצמיו ובשר מבשרו והיו בקטנותם כנכסי אבותם למות בעונם, ואחר שגדלו נשארו עדיין במקומו לסבול יסורי העונות כיון שהם אוחזים בהם גם כן, כי באיזה עון שיתפשו בו אוחזים מעשה אבותם, כמו שעון אבותם הם בענין ע"א הכולל כל עונות שבתורה כמו שאמרנו.

117

קי״חובשאר העונות שאינו פוקד לבנים כ"א עד דור רביעי כפי התשובה הראשונה, ג"כ הם מהעונות החמורים, וגם כי שב החוטא, האל יתברך חס עליו כיון ששב בתשובה שלימה שלא להעמיס עליו בלבד כל היסורין הראויים לבא על חומר חטאו, ומניח חלק לבניו אחריו כנזכר, ובענין ע"א החמורה נמשך מה שנשאר שלא היה יכול החוטא לסבלו עד כמה דורות, כדי שיוכלו לסבול כל דור ודור מה שיבא אליהם חלק מהעון הקודם שנכשלו בו אבותם, וכאמרו וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם אחר שנענשו ושבו, לומר כי כיון שכבר נענשו קצתם בג' מיני עונשים והנשארים גם כן ימקו בעונם ביסורים שיבאו עליהם, רצה האל ית' לחוס עליהם שלא להביא על הנשארים כל העונש הראוי להם, אלא שישאר קצתו שמור לפקוד אותו לדור דור כנזכר, כי גם אותם שמתו בשלשת מיני המיתה, לא קדמו להם יסורים קודם המיתה, כסדר ד' חלוקי כפרה שבעונות החמורים ויש בהם חלול ה' יסורים תולים ומיתה מכפרת, ומפני כי לא קדמו להם יסורין לא נשלמה הכפרה, ונשארו היסורין לבניהם אחריהם לדורי דורות כמו שאמרנו.

118

קי״טראוי לחקור על החוטא ושונה בחטא אם ראוי שיענש יותר על עשותו חטא אחד מיוחד פעמים ושלש, או אם יענש יותר בעשותו ג' חטאים מחולפים, עם היותם שוים השלש חטאים לחטא המיוחד.

119

ק״כומצאנו חז"ל שאומרים מי שעבר עבירה פעם ראשונה ושניה ושלישית הותרה לו, הותרה לו ס"ד אלא אימא נעשית לו כהיתר, שנראה שראוי להחמיר בעונש החוטא ושונה ומשלש בעבירה אחת מצד שנעשית לו כהיתר וכמו שנעקרה לגמרי מן התורה, יותר ממי שעבר ג' עבירות מחולפות שלא נעשו לו כהיתר, וכמ"ש ג"כ עבר אדם עבירה אחת מוחלין לו שניה מוחלין לו ג' מוחלין לו ד' אין מוחלין, ובענין העושה עבירה פעמים ושלש בשוגג, מצינו בהיפך שהעושה ג' עבירות מחולפות בהעלם א' חייב ג' חטאות, ואם עושה עבירה אחת ג"פ בהעלם א' אינו חייב אלא חטאת אחת, וא"כ נראה כי העושה במזיד ג' עבירות מחולפות חמור מהעושה עבירה א' ג"פ.

120

קכ״אואומר כי השכל מחייב כי גדול עונש העושה ג' עבירות מחולפות במזיד, מהעושה אחת ג"פ במזיד, וזה כי החוטא ראוי שיענש משני פנים, אם מצד מה שעבר על מאמר האל ית', ואם מצד מה שהטיל פגם בתורה התמימה ופרץ גדרה, וכאמרם ז"ל (שמ"ר פרשה ו') י' של לא ירבה לו נשים וסוסים היתה צועקת על שלמה ע"ה שאמר אני ארבה וכו', ולזה הוא מבואר שמצד זה הוא חמור העושה ג' עבירות מהעושה עבירה אחת ג"פ, כי זה שעשה ג' עבירות הוא כמו שעקר ג' לאוין מן התורה ושלשתם צועקים עליו משא"כ במי שעבר על לאו ג"פ, וגם מצד מה שעבר על מאמר השי"ת הוא חמור יותר העובר ג' עבירות מהעובר אחת ג"פ, כי העובר ג' עבירות מחולפות נראה כאילו אינו מחשיב מצות האל ית' ומשים לאל מלתו בעברו על רצונו בג' דברים מחולפים, משא"כ בעובר עבירה אחת ג"פ כי לא עבר אלא על דיבור אחד, ואפשר שכבשו יצרו לאותו דבר, ולא כמי שאינו מחשיב דבר השי"ת והרי הוא כמו שפורץ פרצה אחת בכרם, שאינו שוה למי שפורץ בה שלש פרצות שנתנה למרמס ולבער מכל רוחותיה,

121

קכ״בוכמ"ש הכתוב (ישעיה ה') הסר משוכתו והיה לבער פרץ גדרו והיה למרמס, כי לשון פרוץ מורה על פרצות הרבה ולכן היה למרמס, ומה שאמר מי שעבר עבירה פעם א' ב' וג' נעשה לו כהיתר, שנראה היותו ראוי לעונש גדול זהו כשמחזיק ועומד בחטאו אשר נעשה לו כהיתר, אבל אם נותן אל לבו שלא ישוב עוד לכסלו אינו נענש על הג' פעמים שעבר אותה עבירה כמי שעבר ג' עבירות חלוקות כנזכר, ומה שאמרו עבר עבירה אחת מוחלין לו וכו' וזהו בחטא הראשון שעשה מימיו שהש"י מוחל לו עד הד' וכו' אם הוא עושה עבירה אחת פעם אחת וב' וג' כשלא חטא עדיין מימיו שמוחלין לו ג"כ, אבל אחר שמונין העונות מג' ואילך נענש יותר על ג' חטאים מחולפים מעל חטא אחד ג"פ כנזכר, וזהו שהפליג הכתוב בדור המבול שעברו על כמה עבירות הנכללות במלת השחתה, וכמ"ש הכתוב ותשחת הארץ לפני האלהים וגו', כי גם שבכל עבירה ועבירה החזיקו והיו עושים אותה כמה פעמים, נראה שלא היה נחתם גזר דינם אלא בהיות עבירות חלוקות וחמורות במה שבינם להש"י ובמה שבינם לבינם, וכמו שאמר ותשחת הארץ לפני האלהים במה שבינם לבין האלהים, ותמלא הארץ חמס במה שבינם לבינם.

122

קכ״גואפשר עוד לומר כי מה שאמר ותשחת הארץ לפני האלהים הוא כי היו עושים עבירות אלו החמורות בהחבא והסתר כמעט שלא היה גלוי כ"א לפני האלהים, אבל חטא הגזל והחמס אי אפשר מבלתי שיהיה מפורסם ולזה אמר ותמלא הארץ חמס, כלומר שמלאה הארץ מהחמס בפרסום לעיני כל חי, ומפני שהש"י רוצה להצדיק דינו כשמביא פורענות לעולם שלא יראה שעושה שלא כדין ואם העונות החמורים לא היו גלויים לכל היה נראה שלא כדין הפורענות שהיה מביא עליהם, לכן אמר הכתוב (בראשית ו') ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני כי מלאה הארץ חמס מפניהם וגו', כלו' גם כי לא היו חוטאים החטאים גדולים הגלוים לפני יש די וספוק בחמס הידוע ומפורסם להם כדי שיהיו ראוים להשחתה, וזהו שאמר קץ כל בשר וגו' כי מלאה הארץ חמס מפניהם, כלו' בסבת החמס שמלאה הארץ בפרסום ראויים שיבא עתם וקצם, וימיהם לא ימשכו:

123

קכ״דונחזור לענייננו, כי העושה שלש עבירות חלוקות ענשו חמור מהעושה עבירה אחת ג"פ, אם מצד מה שעובר על מאמר הש"י, ואם מצד מה שהטיל פגם בתורה בפרוץ גדרה בכמה צדדים:

124

קכ״הוכדי שיתבאר זה ביאור שלם אומר, כי מן הידוע כי האדם בזה העולם הוא צריך לכמה דברים לצורך מחייתו וקיומו, וצריך ג"כ להיות נשמר מכמה דברים ההווים על האדם ממקרים ופגעים המטרידים ומונעים אותו ממחייתו וקיומו בזה העולם, ואין בידו לקרב תועלתו ולרחק נזקיו כ"א בחמלת ה' עליו, וכמו שאמר דע"ה (תהלים מ') רצה ה' להצילני ה' לעזרתי חושה.

125

קכ״ועל הנזקים ההוים אמר רצה ה' להצילני, כי גם שהוא מעותד למקרים ולפגעים ברצון האל ית' יהיה ניצול מהם, ועל התועליות המוכרחות אליו לצורך מחייתו וקיומו, אמר ה' לעזרתי חושה, כי אין בידו לקרב כל התועליות הצריכים אליו והם לעזרתי מדי יום ביום, כ"א ביכלתו ית', ומפני שהם צריכים אליו תדיר אמר חושה, כי יש מהם שאי אפשר להתקיים בלתם אפילו שעה אחת.

126

קכ״זוהנה מאהבת השי"ת לישראל, לא רצה שיהיה להם תוחלת ממושכה ושיהיו עיניהם תלויות אליו בכל יום שיספיקם במה שצריך להם, ושיצילם ויגן עליהם מהמקרים ההוים מדי יום ביום, אלא נתן להם התורה מצות ואזהרות, כי מלבד מה שיש בהן סודות נעלמים וטעמים נפלאים מה שאי אפשר לאדם להשיגם בהיותו מורכב מד' היסודות, ולכן אין לקוות שכרם בזה העולם, וכמו שאמרו שכר מצות בהאי עלמא ליכא, הנה יש בהן בסגולה שיקרבו תועלת הצריך להזהיר במצות עשה, וירחקו היזק ההווה על הנזהר במצות לא תעשה, כאילו תאמר הזהיר במצות ציצית זוכה לכבוד ומעלה לבד מה שצפון לעוה"ב או א' משאר מיני ההצלחות, והזהיר בתפילין כמו כן זוכה להצלחה פרטית מהצלחות העוה"ז, וכן בשאר המצות, וכמו כן באזהרות הנזהר מעבירה פלונית נצול ממקרה פלוני, והנזהר בעבירה פלונית ניצול ממקרה אחר מיוחס למה שנזהר בו, כפי התיחסות יודע תעלומות אשר גלה קצת מחכמתו זו ליראיו ונתן בכח התורה שהיא כולה שמותיו ית', ובכח כל מצוה ומצוה להצליח ולהגין על המקיים אותה וקורא בה, והאותיות המסודרות בכל מצוה ומצוה הן שמותיו של הקב"ה המיוחדים ומסוגלים להצליח לאדם המקיים המצוה ההיא במין ההצלחה המיוחדת למצוה ההיא,

127

קכ״חוכאילו אותן האותיות הכתובות בתורה באותה מצוה שהוא זהיר בה שהן שמותיו של הקב"ה הן מאירות לפניו לעולם, כאילו מזכירם ופועל בהם פעולה נפלאה להיותו מוצלח במין ההצלחה ההיא המיוחדת ומסוגלת באותה המצוה, וכן הנזהר מעשות העבירה המזדמנת לידו לעשותה, האותיות הכתובות בתורה באזהרה ההיא שהן שמותיו של הקב"ה הן מאירות לפניו ומגינות עליו כאילו מזכירם להנצל מהמקרה והפגע שהיה מעותד לבא עליו, וכשאינו זהיר אלא שנכשל בה יפול בשחת יפעל ואין לו עוזר ותומך, וכמו שמצות עשה הן בפועל להצליח האדם ולהטיב לו בכל מיני ההטבות שהן הנכללות ברמ"ח מצות עשה, והעבירות שקיומן הוא בשב ואל תעשה ואין בהן שום פועל רק היותו נזהר מעשות העבירה בשעה שהיא מזדמנת אליו, בין בסגולות המיוחדות בהן, הן ההעדר וההמנע מבוא עליו המקרים והפגעים שהיה מעותד שיבואו עליו, וכן כל מיני הפגעים שבעולם שהצלת כולם נכלל בשס"ה המצות ל"ת כנזכר, ולזה הוא מבואר כי העובר על ג' עבירות מחולפות ג' מיני פגעים רעים עומדים על ימינו לשטנו, והשמות הרמוזים באותיות הכתובות באותן האזהרות בתורה הם הם נצבים לעומתו להכריעו לכף חובה, ולדחותה במקום אשר לא יוכל קום, משא"כ העובר על עבירה אחת ג"פ.

128

קכ״טועל ענין זה אמר הכתוב וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, ואמרו ז"ל (תענית ז') זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשית לו סם המות, כי סם חיים הוא כולל הקרבת תועלותיו והרחקת נזקיו, וסם המות בהיפך, והרי התורה היא מגינה לפני בנ"י להרחיק נזקיהם, וגם היא מכינה לפניהם דברים הצריכים להם, ולכן סמך פסוק זה להבדלת הערים לנוס שמה הרוצח, ואמר מיד וזאת התורה וגו', כלומר התורה היא מגינה לכל החוסים בשם יתברך שלא יארע להם שום נזק מרציחה ולא משום דבר אחר, ונתבאר המכוון להתבאר בפרק זה.

129

ק״לואחר שנתבאר ענין התשובה כי היא החרטה ועזיבת החטא, נאמר כי אינם כשאר המצות שהעושה חלק המצוה אין לו חלק שכר המצוה, כמו שתאמר מצות ציצית הוא בד' הכנפות והעושה ציצית בג' כנפות לבד, אינו מקיים ג' חלקי המצוה שהרי ד' ציציות מעכבין זה את זה והרי הוא כאילו לא עשה שום דבר, ואולם התשובה גם כי אינה שלימה עד שתהיה בחרטה לשעבר ועזיבת החטא לעתיד, עם כל זה החרטה לבד בלי עזיבת החטא מועיל קצת, וכן עזיבת החטא בלי חרטה, וכמו שמצינו באחאב שנכנע מלפני ה' במה שקרע בגדיו וצם ושכב בשק, שנראה כמתחרט על מה שעשה, ולא עזב כל חטאיו, ועם כל זה הועיל לו, כדכתיב (מלכים א' כ"א) יען כי נכנע מפני לא אביא הרעה בימיו וגו', וכן מצינו באנשי נינוה ששבו לעתיד שעזבו החטא, ולא נתחרטו על העבר, כי אפילו באזהרת המלך לעם אמר (יונה ג') וישובו איש מדרכו הרעה ומן החמס אשר בכפיהם, אשר כפי הנראה כי החמס אשר עודנו בכפם לא בלעוהו הוא שהיו מחזירים ולא הגזל הנאכל שקשה להשיבו, ויותר מזה א"ר יוחנן (בירושלמי תענית פ"ב) מה שהיה בכף ידיהם החזירו בשידה תיבה ומגדל לא החזירו.

130

קל״אולזה אמר הכתוב וירא אלהים וגו' כי שבו מדרכם הרעה שהוא עזיבת החטא לעתיד לבד, ועם כל זה הועיל להם שנחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות ולא עשה, ומפני כי תשובתם זו לא היתה שלימה כנזכר, אמר הכתוב על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה, כלומר על מה שדבר עוד מ' יום ונינוה נהפכת הוא שנחם ולא עשה בסוף הארבעים, אלא האריך להם עד שתהיה תשובתם שלימה, ואפילו בהשבתו אל לבו לשוב בלי קיום שום חלק מב' חלקי התשובה ההכרחיים מיקל האדם מעונש, וכמו שלמד הר"ן ז"ל דבר זה בסוף דרש ועתה ישראל מפסוק והשבות אל לבבך בכל הגוים, שהוא ההשבה ללב לשוב, ושבת עד ה' אלהיך היא התשובה בפועל, ושב ה' אלהיך את שבותך הוא שכר ההשבה ללב שיתנך לרחמים לפני שוביך, ויהיה ושב מלשון בשובה ונחת, ואמר ושב וקבצך מכל העמים שישלים הגאולה מכל וכל חלף עבודתו שהשלים חק התשובה וכמו שביאר שם:

131

קל״בגם כי התשובה היא מועילה לכל באי עולם עם כל זה יש הפרש בין תשובת ישראל לתשובת שאר האומות ע"א שהיו בשנים קדמוניות (ב"ר פ' א') כי העולם לא נברא אלא בשביל ישראל שיקבלו את התורה ואם לא יקבלוה אין קיום לעולם, (מדרש תהלים ל"ו) כי כ"ו דורות נתקיים בחסד האל ית' כנגד הני כ"ו כי לעולם חסדו, וכן התשובה אלמלא לא נתקבלה לא היה קיום לעולם.

132

קל״גוזהו (ב"ר פ' א') שקדמה במחשבה לבריאת העולם בכלל השבעה דברים שקדמו לעולם, וישראל שיש עליהם עול רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות ל"ת ואי אפשר לעמוד בכללם מבלי שלא יקיימו איזה מצוה או יעברו על איזו עבירה, הם הצריכים לתשובה בכל יום, ובשבילם נבראת, וכמו שייחס הנביא ע"ה התשובה לישראל שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו', וכמו שאמרו חכמים (יומא פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, וידוע כי נפשות ישראל חצובות מתחת כסא הכבוד מהאוצר ששמו גוף, משא"כ בנפשות של אומות ע"א הנזכרים, ואמר ג"כ אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה (וי"ר פ' כ"ז) אמר הקב"ה כשושנה זו מפורחת ולבה למעלה כך אתם כשתעשו תשובה יהי לבכם למעלה, וכתיב לישראל, וכן אמר הכתוב (דברים ט"ז) ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם, נראה כי התשובה מיוחדת לישראל כמו שכתוב ה' אלהיך וגו' ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם, כי קבלת התשובה צריכה ג"כ זכות אבות ישראל:

133

קל״דוכן מצינו כל הנביאים מזכירים את ישראל שישובו בתשובה על כל חטאתם ומזכירים ענשי אומות ע"א הנזכרים ואינם מזכירים אותם שישובו בתשובה כמו שכתוב בירמיהו (ירמיה מ"ו) אשר היה דבר ה' אל ירמיהו הנביא על כל הגוים למצרים וגו' לפלשתים למואב לבני עמון לאדום לדמשק לקדר לעילם לבבל, ובתוך עונשי בבל תשובת ישראל ותנחומיהם (שם נ') בימים ההמה ובעת ההיא נאם ה' יבואו בני ישראל וגו' ציון ישאלו דרך וגו', גם כי לא כלם חטאו כי צאן אובדות יהיו רועיהם התעום וגו' שה פזורה ישראל אריות הדיחו, וכמו שאמרו ז"ל (וי"ר פ' ד') מה דרכו של שה לוקה באחד מאיבריו וכלם מרגישים אף ישראל כן אחד חוטא וכלם נענשים, (שם) כמשל הקודח תחתיו בספינה.

134

קל״הולכן ושובבתי את ישראל אל נוהו וגו' בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו וגו', והשלים בענשי בבל על מה שעשו לישראל, עד הנה דברי ירמיהו, להורות כי אין תקומה למפלת האומות הנזכרים, ולא כאלה חלק יעקב כי זכות אבותם מסייעתם לשוב בתשובה שלימה, וכן עמוס אמר (עמוס א') על ג' פשעי דמשק וגו' ועזה וצור ואדום ועמון ומואב ויהודה ועל ישראל, האריך בטובה שעשה להם, ואנכי השמדתי את האמורי וגו' ואנכי העליתי אתכם וגו' ואקים מבניכם וגו' ואמר שמעו את הדבר הזה וגו' על כל המשפחות אשר העליתי מארץ מצרים וגו' לכלול את יהודה עם ישראל מפני שהשוה אותו לשאר האומות שחתם בו ג"כ ושלחתי אש ביהודה ואכלה ארמנות ירושלים, ואמר על יהודה וישראל (שם ג') רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם,

135

קל״ווכמו שאמרו ז"ל (ע"ז ד') משל לנושה בשני בני אדם אוהבו נפרע ממנו מעט מעט שונאו נפרע ממנו בבת אחת, כי לשון פקידה הוא מזמן לזמן, ואפילו יונה הנביא שהיתה עיקר נבואתו לנינוה לא אמר להם בפירוש שישובו בתשובה אלא שיעד הרעה הבאה עליהם וכמו שכתוב (יונה א') קום לך אל נינוה העיר הגדולה וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני, ואמר לו שנית קום לך וגו' וקרא עליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך ויקם יונה וילך אל נינוה וגו' ויקרא ויאמר עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, וכבר אמרו ז"ל (תנחומא פ' ויקרא) שהיה נשמט יונה שלא לחייב את ישראל מפני שהגוים קרובים לתשובה, ולכן כשאמר לו וקרא עליה כי עלתה רעתם לפני ברח, כי ראה כי גם שרעתם היתה רבה שעלתה מאליה לפני האל ית', ולא הוצרך שישגיח האל ית' במעשיהם, לראות אם עשו רעה אם לאו, אלא שהרעה עצמה עלתה בצעקת המעונים, וכמו שאמר (ב"ר ל"א) על החמס קם למטה רשע, מלמד שזקף עצמו כמקל לפני הקב"ה, ועם כל זה כיון שהוא חנון ורחום ארך אפים וגו' ינחם על הרעה כשישובו, בראותם שהיתה הרעה קרובה לבא עליהם כיון שעלתה רעתם לפניו ית' וית', ולכן כשחזר אח"כ האל ית' לשלחו שנית אמר לו וקרא אליה את הקריאה אשר אנכי דובר אליך, לא רצה לגלות לו מיד אופן הקריאה וגם שנה בה ג"כ שלא יקרא כי עלתה רעתם שישובו מיד אלא עוד ארבעים יום ונינוה נהפכת, כי אולי לא ישובו כל כך מהרה בהיות להם שהות ארבעים יום ויתרצה יונה לקרוא זאת הקריאה, ועם כל זה שבו בתשובה שלימה, וגם כי היה הרעה לימים האמינו באלהים כמו שכתוב ויאמינו אנשי נינוה וגו', ומפני כי עיקר התשובה לישראל, אמרו בתשובתם מי יודע ישוב ונחם האלהים ושב מחרון אפו, כי אחר שעשו התשובה הנזכרת ודאי שישוב מחרון אפו, אלא להיותם משאר האומות אמרו אחר שהרבו בתשובה כפי יכלתם מי יודע אם ישוב מחרון אפו גם לנו כמו לישראל.

136

קל״זואחר שנתבאר דרך כלל כי עיקר התשובה לישראל אומר דרך פרט כמה הבדלים שיש בין תשובת ישראל לתשובת האומות ע"א שהיו בשנים קדמוניות, ההבדל הראשון והעיקרי כי תשובת ישראל מועילה להם בעולם הזה ובעוה"ב ותשובת האומות הנזכר כשאין שבים עד ה' בכל נפשם ובכל מאודם אינה מועילה להם כ"א בזה העולם שלא יענשו על מה שחטאו, לא בעוה"ב, ומבואר הוא כי לישראל מועילה התשובה בעוה"ז להצילם מרעת החטא וכמו שנאמר בפסוקי התשובה (דברים ל') ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים וגו' והביאך וגו' ומל ה' את לבבך וגו' ונתן ה' אלהיך וגו'.

137

קל״חכל יעודי פסוקים אלו בגלל התשובה הם בעולם הזה, ומזה הכתוב נלמוד ג"כ תועלתה לחיי העוה"ב דכתיב ושבת עד ה' אלהיך כמו שכתוב שובה ישראל עד ה' אלהיך, ודרשו חכמים (יומא פ"ו) שמגעת עד כסא הכבוד, כלומר שחוזרת הנשמה לכסא הכבוד במקום אשר ממנו חוצבה גם כי חטאה כיון ששבה בתשובה, וכן נאמר בעון החמור בע"א (במדבר ט"ו) הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו בספרי יכול אפילו עשה תשובה תלמוד לומר עונה בה בזמן שעונה בה, וכן הוא אומר שחת לו לא בניו מומם כשמומם בם אינם בניו הא כשאין מומם בם בניו הם, וכן אמר המשורר ע"ה תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם וגו' עד דכא עד דכדוכה של מות, ותשובה זו אינה מועילה לו אלא לעוה"ב כי כבר עבר ובטל מן העוה"ז בהיותו בדכדוכה של מות, וכן (סנהדרין מ"ג) כל המומתים בב"ד מתודים ומיתתם ותשובתם בודויים כפרה להם לעוה"ב, וכמו שאמר (שם) על עכן היום הזה אתה עכור ולא לעוה"ב, וכמו שאמרו במדרש רבה זובח תודה יכבדנני זה עכן שזבח את יצרו בתודה ושם דרך שהראה דרך לשבים זהו לישראל:

138

קל״טאמנם לאומות ע"א הנזכרים כשאינם שבים לה' כנזכר אינה מועילה התשובה אלא בזה העולם, ולא לעוה"ב, כי אנשי נינוה כששבו מדרכם הרעה אחרי כי לא שבו אל ה' בכל לבבם לדעת אותו, אלא מצד היראה מדברי יונה הנביא, תשובתם לא הועילה להם כי אם שלא תבא עליהם הרעה אשר יעד הנביא, וכמ"ש הכתוב וינחם האלהים על הרעה אשר דבר לעשות להם ולא עשה, כי נראה שלא הועילה תשובתם כ"א שלא תהפך העיר עליהם לא שנאמר שאם מת אחד מהם אח"כ שיהיה לו חלק לעוה"ב, כיון ששב, כחסידי אומות העולם שלא חטאו אלא שנזהרו בשבע מצות בני נח שיש להם חלק לעוה"ב, שאינו כך כי די להם שתועילם התשובה בעוה"ז, שישראל שהעמיסם האל יתברך במצות ואזהרות ואין איש בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הם הצריכים למדת התשובה, אבל האומות שאין להם עול על צוארם כ"א שבע מצות בני נח לבד, שאין בקיומם קושי, צריכים להיות זהירים בם ואם יעברו לא תועיל תשובתם אלא שלא יענשו בזה העולם כנזכר, כי התשובה היא מצוה נמנית בכלל רמ"ח מצות עשה שהיא לישראל לבד שהם נצטוו לשוב בתשובה ולהתודות לפני האל ית', וגדול המצווה ועושה כי לישראל המצווים בה מועילה תועלת נפלא בעוה"ז ובעולם הבא, ולאומות העולם שלא נצטוו בה אינה מועילה אלא בזה העולם, ואין זה עול בחקו ית', כיון שהם לא קבלו התורה אינם נכשלים כל כך בחטא כי הכל היתר להם, לבד שבע מצות שנצטוו, מה שאין כן בישראל שהם אסורים בכבלי ברזל והם תרי"ג מצות ואזהרות, ואינם יכולים לפסוע ב' פסיעות מבלי שיהיו זהירים שלא יארע חטא על ידם מהכשל בעבירה או מהשתדל מעשות המצות, ולזאת הכוונה יאמר הכתוב שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעונך, ראוי לך שתשוב בי ותשובתך תגיע עד ה', כלומר לעוה"ב, מפני שאתה נכשל בכל עת בעונות המיוחדין לך, ואי אתה יכול להשמר בכולם מלחטוא בהם שהם מצויים ועקובים ברגליך ואתה נכשל בהם, וכמו שכתוב (תהלים מ"ט) עון עקבי יסובני, משא"כ באומות הנזכרים, כי ע"א גלוי עריות שלהם שפיכות דמים אבר מן החי ברכת ה' גזל דינין, יכולים להזהר בהם שלא יכשלו, ואם לא יהיו נזהרים תהיה עונותם על עצמותם להיותם נידונים אחר מותם, כי מלבד זה, התשובה היא חסד אלהי כי אין השכל מחייב שיחטא איש ויעבור דבר ה' ואח"כ יכופר במבטא שפתיו, והפליא חסדו זו לישראל בני בחוניו אברהם יצחק ויעקב שקבלו תורתו והמון מצותיו בסיני כנזכר, ואמרו ז"ל (אליהו רבא פרק י"ח) כי התשובה נמשלה למים כדכתיב (איכה ב') שפכי כמים לבך וגו', כמו התורה שנמשלה למים כדכתיב (ישעיה נ"ה) הוי כל צמא לכו למים וגו', לומר שלא ניתנה התשובה אלא לשומרי התורה שהם ישראל:

139

ק״מעוד יש הבדל בין תשובת ישראל לאומות הנזכרים גם בעוה"ז והוא מה שאמרו ז"ל (יומא פ"ו) גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות כדכתיב (יחזקאל ל"ג) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה, כי לישראל לבד הוא שנעשות זכיות מצד כי קיים מצות עשה של תשובה בכל אחד מהעונות ששב ממנו, אבל האומות הנזכרים שאינם מצווים בתשובה די להם שלא יענשו על העון בשובם ממנו, ולא שיחשבו להם כזכיות, ולכך באלו הכתובים ביחזקאל הזכיר כמה פעמים בית ישראל, לומר כי לישראל לבד הוא שנחשבות לו העונות כזכיות אחרי שובם מהם.

140

קמ״אעוד נבדלה תשובת ישראל מתשובת האומות הנזכרים, כי תשובת הרבים מישראל מועלת לפרטים מהם שאינם שבים, וזכות הרבים תעמוד להם שלא יספו בעונם בעוה"ז עד אשר יתנו אל לבם לחזור כדי שלא יענשו בעוה"ב, מה שאין כן באומות הנזכר כי אין התשובה מועילה כי אם לשבים, והלואי תועיל להם, ולא שנאמר שתועיל לפרטים שביניהם שאינם שבים, וכמו שאמרו ז"ל (פסיקתא אמור) על ולקחתם לכם ביום הראשון וגו' שהוא ראשון לחשבון עונות אחר התשובה והכפרה של יום הכפורים, והד' מינים כנגד ארבע כתות שבישראל, תורה ומצות, תורה בלא מצות, מצוה בלא תורה, לא זו ולא זו, אמר הקב"ה יקחו ארבעה מינים אלו כנגד כלם ויעשו כלם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו, וכן שבחו התפלה שיש בה מפושעי ישראל כחלבנה שהיתה נכללת עם סממני הקטרת עם היות ריחה רע, וזהו לישראל שנצטוו בכל זה, ולא לאומות הנזכרים, וכן מצינו באנשי נינוה שכתוב בהם (יונה ג') וילבשו שקים מגדולם ועד קטנם, כי לא הספיקה תשובת הרוב ולא תשובת הגדולים, אלא גם הקטנים נצטערו אף הבהמות, כדכתיב (שם) הבקר והצאן אל יטעמו וגו':

141

קמ״בהתשובה מועילה לעולם, אבל מר"ה ליום הכפורים מועילה יותר ומקובלת, גם כי לא תהיה כ"כ תשובה גמורה, וכמו שאמרו ז"ל (ר"ה י"ח) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב אלו י' ימים שבין ר"ה ליום הכפורים שאז נמצא וקרוב לכל קוראיו, ואפילו היחיד.

142

קמ״גוראוי לתת טעם בזה כי כפי הנראה אינם ראוים אלו הימים לשתהיה התשובה מקובלת בהם יותר מבשאר ימות השנה, וזה כי ביום ר"ה הוא ית' יושב על כסא דין לפקוד על כל העולם פרי מעלליהם ומחשבותיהם אם לטוב אם לרע במשפט צדק, וא"כ לא יאות לקבל תשובה באותן הימים שהם ימי דין ומשפט כי כשהמלך יושב על כסא דין אינו עובר על פשע עד שיעמוד מכסא דין וישב על כסא רחמים:

143

קמ״דולזה אני אומר כי נתיחדו אלו הימים לשתהיה התשובה מקובלת יותר בהם, להיותם בזמן בריאת העולם, וזה כי בזמן בריאת העולם רצה האל ית' והסכים לקבל תשובת השב בתשובה, להיות בריאתו עפר מן האדמה, ויצר לב האדם רע מנעוריו, ואי אפשר לו מבלי שיחטא, ואם לא היה מקבל התשובה היתה בריאת העולם לריק, שאי אפשר שלא תהיה רבה רעת האדם בארץ וישחית האל ית' את העולם, וזה שאמרו (פסחים נ"ד) ז' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם התשובה, כי קודם שברא העולם הסכים לקבל תשובת השב מחטאתו, שאם לא כן לא היה בורא העולם שלא היה יכול לעמוד כנזכר, ולכך בזמן שנברא העולם זוכר האל ית' שעל מנת כך בראו שיקבל התשובה, וגם שעומד בכסא דין בפלס ומאזני משפט ביום שברא העולם במזל מאזנים, וגוזר על כל באי עולם מה שראוי לבא עליהם בדין ומשפט, עם כל זה בזכרו תנאי שהתנה עם מעשה בראשית בקבלת התשובה כנזכר, עומד מכסא דין ויושב על כסא רחמים לקבל תשובתם שלא להעניש אותם כפי חטאתם, ולפי שלא יאות ביום הדין ממש לעבור על פשע, האריך אלו הימים עד יום הכפורים לתת שהות וזמן לחוטא שישוב וייטיב פעליו, ואז ירחם עליו ביום הכפורים בישבו על כסא רחמים קרוב לימים שנברא בהם העולם על תנאי שיקבל התשובה של החוטא, וזשה"כ (ישעיה נ"ה) דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב, דרשו והתפללו ושובו אליו בזמן המצאו, והם ימי הבריאה שהורה ופרסם בהם מציאותו יתברך בבריאת העולם על תנאי שיקבל התשובה כנזכר, וקראו אותו בהיותו קרוב והוא הזמן הנזכר שהיה קרוב לעולם כשעלה במחשבה לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, וגם ביום הדין שהוא יושב על כסא דין אינו מפשפש וחוקר על העונות כל כך, כמו שמפשפש וחוקר על הטובות שעושה האדם כדי לתת לו שכר הרבה על עשית המצות, וכמו שאמרו על מי שיש בידו עשר מצות ועשר עבירות, והוא אומר יצאו אלו באלו אמרו רבותינו אין הקב"ה עושה כן אלא שכר מצות נותן לו משלם ועבירותיו אינו מדקדק עמו, מנין (עזרא ט') כי אתה אלהי חשכת למטה מעונינו.

144

קמ״הוכמו שאמרו על פסוק ולך ה' חסד וגו', וכמו שאה"כ ג"כ (ישעי' ה') ויגבה ה' צבאות במשפט והאל הקדוש נקדש בצדקה, ירצה כי בענין המשפט והוא כשרוצה האל יתברך לעשות משפט בחוטאים, הוא מגביה עצמו כביכול שלא להביט ולא לפשפש בענין החטאים כל כך אלא בחטא דרך כלל, ולא בפרטי הדברים שבשעת עשית החטא אשר עליהם נחשב החטא יותר חמור.

145

קמ״וובענין שכר המצות אינו כן אלא שחוקר על הדברים הפרטים שבענין המצות שעליהן תגדל השכר להרבות שכר הצדיקים, וזהו אמרו והאל הקדוש נקדש בצדקה, כי לשון קדושה הוא פרישה ושפלות, שהאל יתברך עם רוב גדולתו ורוממותו משפיל עצמו כביכול, לחקור ולתור על הענינים שנעשו על ידם המצות, שעל ידם תתרבה שכר המצוה כדי להגדיל שכרם, וז"א והאל הקדוש נקדש בענין הצדקה כנזכר, וכמו שאמר הכתוב שלפניו וישח אדם וישפל איש ועיני גבוהים תשפלנה, ירצה כשישח אדם לקבל עליו עול מלכות שמים במצות השכליות במה שהוא אדם, וישפיל עצמו לקבל עליו מצות המעשיות, אז עיני גבוהים תשפלנה, לדקדק במצותיו ולהשקיף ולהשגיח עליו להצילו מכל רע ולהצליחו במעשה ידיו כי גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים עליהם:

146

קמ״זמצאנו הבדל בין מצות התשובה לשאר המצות, כי כל המצות יוכל האדם לעשותם כשיזדמנו לו, כי אין שום דבר מעכב אותו ברצותו לעשותה, וגם מלמעלה מסייעין אותו על כך, כאמרם (יומא ל"ז) בא ליטהר מסייעין אותו, ואילו במצות התשובה יש כמה דברים מעכבים אותה, וכמו שמנה הרב ז"ל פ"ד מהלכות תשובה כ"ד דברים המעכבים את התשובה ומהם שנועלים דרכי התשובה ושאין הקב"ה מספיק בידו לעשותה, וא"כ צריך לתת טעם כמה דברים יש בתשובה המעכבים אותה:

147

קמ״חונרחיב יותר בשאלה הזו, והוא מה שמחזק האל ית' לב הרשעים הגמורים ואינו מניחם לעשות תשובה, וכמו שאמר לישעיהו (ו') השמן לב העם הזה וגו', וכתיב (דה"ב ל"ו) ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וגו' עד כלות חמת ה' בהם עד לאין מרפא, והיא רפואת התשובה, וכן בפרעה כתיב (שמות ד') ואני אחזק את לבו וגו', ובסיחון (דברים ב') כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וגו', ובכנענים (יהושע י"א) כי מאת ה' היתה לחזק את לבם וגו', ובישראל בימי אליהו (מ"א י"ח) ואתה הסבות את לבם אחורנית, כלומר שמנע מהם דרכי התשובה, וכמו שהביא הרב ז"ל פ"ו מהלכות תשובה.

148

קמ״טומה שהשיב הוא ז"ל שם שאפשר שיחטא האדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני הדיין האמת שיהיה הפרעון מזה החוטא על החטאים אלו שעשה מרצונו ומדעתו שמונעים ממנו דרכי התשובה ואין מניחין לו רשות לשוב כדי שימות ויאבד בחטאו אשר עשה, אינו נראה מספיק לתשובת שאלה זו, כי ענשי החטאים נתפרשו בתורה, מהם לאוין לבד, מהן במלקות מהן מיתה בידי שמים מהן כרת מהן ארבע מיתות בית דין סקילה שרפה הרג וחנק, וכמו שפירש הרב ז"ל עצמו במסכת אבות על משנת והוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה, ואם כן איך נאמר שיהיה עונש איזה חטא שימנעו ממנו דרכי התשובה ויאבד בחטאו, ואם נאמר שהוא כשלא קבל שום עונש מהעונש הראוי לאותו חטא שלא ידעו בית דין, או לא עלה בידם להענישו, הרי כל ד' מיתות בית דין יש בהן כרת ויכרתהו האל יתברך כשלא קבל עונשו בידי אדם וגם לא שב בתשובה, ולמה ימנע ממנו דרכי תשובה, וכן בעונות שאין בהם אלא כרת או מיתה בידי שמים הכל בידי שמים וגלוי לפניו, והוא יתברך יענישהו בענשו המיוחד, ואם בחטאים שאין בהם אלא מלקות ולא לקה עליהן, יענש על איזה מהם לימנע ממנו דרכי תשובה, הלא ענשם קל במלקות, ויכול האל ית' להענישו ביסורין שיענו גופו בעינוי המלקות, ולא למנוע ממנו דרכי התשובה, ואם יהיה על איזה חטא של מצות עשה שבטלה ולא רצה לעשותה כשבאת לידו, ולזה ימנע ממנו דרכי תשובה, הרי ענשי ביטול מצות עשה נראה שהם קלים יותר מענשי מצות לא תעשה,

149

ק״נוכמו (מנחות מ"א) שא"ר קטינא למלאך ענשיתו אעשה והשיב לו בעידן ריתחא ענשינן אעשה, שאינו שוה מי שחוטא בשב ואל תעשה שלא עשה המצוה המוטלת עליו לעשותם, למי שחוטא בקום עשה ועושה בפועל הדבר המוזהר מעשותו, ולכן תשובת העשין קלה מתשובת האזהרות, שאם עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה אינו זז משם עד שמוחלין לו כדכתיב שובו בנים שובבים וגו', ואם עבר על מצות ל"ת אפילו אין בהן כרת תשובה ויוה"כ מכפר, כדכתיב כי ביום הזה יכפר וגו' וכמו שנתבאר בענין חלוקי כפרה, וכן הוא מבואר כי לכל העונות יש תקנה בתשובה, אפילו ליותר חמורים שבתורה ע"א וגלוי עריות ושפיכת דמים וכמו שכתוב (דברים ל') והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו', ובע"א עצמה עונה בה ודרשו חכמים ז"ל (בספרי) בזמן שעונה בה שלא שב בתשובה, ואם תאמר כי בהכפל החטאים החמורים ולא קבל שום עונש עליהם ימנעו ממנו דרכי התשובה, והלא האפיקורסים ותשלום כ"ד רשעים שמנה הרב ז"ל פ"ג מהלכות תשובה כלם יש להם חלק לעוה"ב אם מתו בתשובה כמו שכתב הוא ז"ל, וא"כ איך יתכן לומר שעל חטא גדול או חטאים רבים יהיה העונש שימנעו ממנו דרכי התשובה.

150

קנ״אונחזור לתחלת השאלה בדברים המעכבים את התשובה אע"פ שאין מונעין אותה, ונאמר כי כבר נתבאר למעלה בפרקים הקודמים שמלת תשובה מורה על החרטה ועזיבת החטא עד אשר ישוב למדרגה שהיה בה קודם שחטא, וכפי גודל החטא וקטנו או רוב החטאים ומיעוטם יצטרך האדם לטרוח לשוב בתשובה עד ישוב למדרגה שהיה בה כנזכר:

151

קנ״בונמשל ענין זה למי שתעה מדרך הישר וסלף ארחות דרכו ונתרחק הרבה ועבר דרך בורות ושיחין וקוצים וברקנים, כי כשידע שהוא תועה בדרך וירצה לחזור לדרך הישר, יצטרך לחזור כל הדרך הארוך אשר דרך בה, וגם לטרוח לנצל עצמו ממוקשי הדרך עד אשר יחזור למקומו והוא הדרך הישר, יגע ורפה ידים, ואינו שוה למי שתעה מדרך הישר אע"פ שנתרחק והיה הדרך פנוי ממכשלות, או שהיו מכשולות בדרך ולא נתרחק, או שהיה הדרך פנוי וקרוב, כי כפי קרבת המקום ורחקו וכפי איכות הדרך יהיה הקלות או הקושי לשוב אל הדרך הישר, כן הוא ענין התשובה כ"א לא חטא אלא חטא קל פעם אחת וחזר מיד אין שום טורח כלל בתשובה, כדמיון הדרך הפנוי וקרוב, ואם לא חזר מיד אע"פ שלא שנה בו יש בו איזה קושי יותר כמי שהאריך בדרך, ואם שנה ושלש בו או יותר, או שהיה מהעונות החמורים, או שחטא במיני עונות חמורים וכפל בהם והאריך במרדו, יהיה לו קושי בתכלית לשוב למדרגה הראשונה שהיה בה קודם שחטא, וזהו ענין עיכובי התשובה ונעילת דרכיה, ומלבד עיכובים אלו יש בו מן הקלות והקושי, כי כשהחטא הוא קל ולא כפל בו ולא האריך בו הוא מכת הצדיקים אשר לא יאונה להם כל און, ונכשלים לפעמים במה שאי אפשר לימלט כפי טבע היצירה כדכתיב (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, וצדקתם ותומת ישרם תנחם להעלות אל לבבם מיד מה שנטו מן הדרך הישר, ושבים לאל ית' מיד בלי שום טורח ועמל כלל, בהיות חשקם ורצונם לשוב מיד, מה שאין כן ברשעים הגמורים שהאריכו בעונות החמורים שאין להם חשק וחפץ כלל לשוב, בהיותם מוטבעים ונשקעים ביון מצולת החטאים, וכשיעלה על לבם יום אחר יום שחטאו והעוו, ויצטערו על זה, עד אשר יערה עליהם איזה רוח ממרום ג"כ שיתדבק במחשבתם איזה חשק ורצון לשוב, אז יוסיפו אומץ בחשק עד אשר יגדל ויתרבה כפי הצורך לשוב ולטרוח מה שצריך לטרוח בענין התשובה, עד אשר ישוב למדרגה שהיה בה קודם שחטא,

152

קנ״גוכן יתחלפו בזה החשק והטורח כפי רוב העונות ומיעוטם, או קלותם וחומרם, כי להגיע למדרגות התשובה והוא למה שהיה בו קודם חטאו, צריך חשק ורצון, וצריך לעשות בפועל מה שברצונו וחשקו, והוא ענין תשובתו קלה או כבדה, ומי שנער כפיו מתמוך בחטאים גם כי היה בו איזה חטא הוא נקל לשוב בשני הענינים, בחשק המוחלט לשוב ובקלות התשוב', ומי שנשתקע ונטבע בעבירות הוא קשה לשוב בשני הענינים, במיעוט החשק ורוב טורח הדרך ויגיעת שובו אל הדרך הישר אשר נטה ממנה כנזכר, ומיני הטורח והעמל הוא מה שהחטיא את אחרים או היה בידו למחות ולא מיחה, כי אין בידו להשיב את אחרים גם כי הוא ישוב אחר העמל והטורח, והם הד' דברים מן הכ"ד שכתב הרב ז"ל בתחלה בפרק הד', וכן מי שאינו יודע באיזה אופן ואיזה דרך ישוב בד' הדברים השניים שמנה הרב ז"ל, וכן מי שאינו יודע למי חטא בחמשה דברים האחרים שמנה הרב ז"ל, וכן ה' דברים אחרים שהשלים בהם הכ"ד דברים שהם קשים מצד עצמם לפרוש מהם, ועל הענינים האלה הצריכים עזר אלהי, אמר דוד ע"ה על מי שרבו פשעיו ונותן אל לבו לשוב ואין לו החשק הצריך וגם קשה עליו לטרוח מה שצריך לשוב בתשובה שלימה, אמר (תהלים נ"א) לב טהור ברא לי אלהים ורוח נכון חדש בקרבי, כנגד החשק והרצון הנמשך מהלב, אמר לב טהור ברא לי אלהים, וכנגד הטורח אמר ורוח נכון חדש בקרבי, כי הרוח הנכון הוא לסבול הטורח והעמל הצריך לתשובה שיהיה נכון רוחו ולא יתמוטט מלהגיע אל מחוז חפצו, והוא המקום אשר היה בו בתחלה קודם חטאו:

153

קנ״דואומר כדי להשלים תשובת השאלה, כי לפעמים כשהרשע הרבה לחטוא במיני חטאים חמורים, ויש לפניו חטא נכון ומזומן שהיה רוצה בו והיה ממהר לעשותו, אלא שירא לנפשו מהרעה המזומנת ומעותדת לבא עליו על זה כפי מה שהגיע אליו מהנשמע, ומעכב עצמו ושב מעשות החטא ההוא, לא מחרטת החטאים העוברים ולא מהיותו גומר בלבו שלא לשוב עוד עליהם, אלא כפי העת לא רצה לעשות החטא המוכן לפניו מצד מה שירא שיגיע לו איזו רעה עליו, והיה אפשר שאח"כ ישוב מצד החטא עצמו ויתחרט על כל מה שעשה, אז האל יתב' מחזק לבו לעשותו כדי שיגיעהו עונש מופלג על כל מה שחטא, כיון שאין לו עדיין כוונה להתחרט על העבר ולשוב לעתיד, וזה היה ענין פרעה בפעמים שחזק האל ית' את לבו, בפעם הראשונה היה בענין השחין כשראה השחין בחרטומים ובכל מצרים ושלא יכלו החרטומים לעמוד לפני משה, אז אם לא היה מחזיק האל ית' את לבו היה שולח האנשים לעבוד את ה' ולא טפם, כמו שאמר אחר כך מי ומי ההולכים, ולא מצד שהיה מתחרט על מה שלא שלחם, ולא ג"כ שהיה גומר בלבו שלא לחזק עוד לבו שלא לשלחם, אלא מיראתו כעת מאותה המכה היה בדעתו לשלחם חצי שילוח כנזכר, אלא שהאל ית' חזק לבו כיון שלא היה לו חרטה ולא כוונה לשוב תשובה שלימה כנזכר, וכן במכת הארבה שכסה את עין כל הארץ ותחשך הארץ, מהר פרעה לקרוא למשה ואהרן ואמר חטאתי לה' אלהיכם ולכם ועתה שא נא חטאתי וגו' והעתירו וגו' ויסר מעלי רק את המות הזה, לא רצה לשלחם רק מצד יראת המות המוכנת ומזומנת לפניו,

154

קנ״הוכן במכת החשך אמר להם לכו עבדו את ה' רק צאנכם ובקרכם יוצג וגו', ואמר לו משה גם אתה תתן בידינו וגו' וגם מקננו ילך עמנו וגו' ויחזק ה' את לב פרעה ולא אבה לשלחם, כ"א לא היה האל יתב' מחזק לבו היה משלחם בלא צאנם ובקרם, וכשראה האל ית' שלא היה רוצה לשלח אותם ואת כל אשר להם חזק לבו שלא ישלח אפי' אותם לבד כמו שכתוב ולא אבה לשלחם, וכן כשרדף אחר בנ"י חזק האל יתברך את לבו כדכתיב וחזקתי את לב פרעה ורדף וגו' ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל וגו', כ"א הוא לא היה יוצא אליהם כלל, לא היה האל ית' מחזק לבו לרדוף אחריהם, אלא שהוא כששלחם לא שלחם אלא ע"מ שיחזרו אחר שיעבדו את ה', וכשהוגד לו שברח העם נתהפך לבו כדכתיב ויוגד למלך מצרים כי ברח העם ויהפך לבב פרעה ועבדיו אל העם וגו' ויאסור את רכבו וגו' ויקח שש מאות רכב וגו', ועכ"ז כשראה אותם יוצאים ביד רמה היה חוזר לו, אלא שהאל ית' חזק לבו כדכתיב ויחזק ה' את לב פרעה מלך מצרים וירדוף אחרי בני ישראל ובני ישראל יוצאים ביד רמה, כי מה שחזק לבו היה לרדוף אחריהם עם היותם יוצאים ביד רמה, אבל היציאה אחריהם היתה בלי שיחזק האל לבו כמבואר בכתובים.

155

קנ״ווכן בסיחון דכתיב כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו וגו', נראה כי לא הקשה האל יתברך לבו שלא יעבירם בארצו, כי הוא מעצמו להיותו מגין על מלכי כנען לא רצה להעביר ישראל כדי שלא ילכו על מלכי כנען, וכמ"ש ולא אבה סיחון מלך חשבון העבירנו בו, וכתיב בפ' חקת ולא נתן סיחון את ישראל עבור בגבולו וגו', אלא שמפני רוע לבו שלא רצה להעבירם כדי שלא יירשו ארץ כנען, הקשה עוד האל ית' את רוחו ואמץ את לבבו שיצא אליהם להלחם בהם, כמ"ש שם ויאסף סיחון את כל עמו וגו', וז"ש כאן למען תתו בידך כיום הזה, כלו' חיזוק הלב היה לשיצא להלחם למען תתו בידך, והיה זה עונשו על שלא העבירם דרך ארצו בלי שיזיקו לו כלל, כמ"ש בדרך המלך נלך לא נסור ימין ושמאל וגו', וכן בכנענים היה מאת ה' לחזק לבם לקראת המלחמה את ישראל, כי אם לא היה האל ית' מחזק לבם היו עומדים בעריהם עד אשר יבואו ישראל עליהם ויצאו עליהם, וראה האל יתב' רוע לבם וחזק לבם שיצאו לקראתם ולא יהיה להם תחנה למען החרימם וגו', כי כבר נתמלאה סאתם בתועבות אשר עשו בארץ, וכמו שכתוב (ויקרא י"ח) כמעשה ארץ מצרים וגו' וכמעשה ארץ כנען וגו' ובחקתיהם לא תלכו וגו'.

156

קנ״זועוד אני אומר כי באומות עובדי אלילים בשנים קדמוניות, אין קושי שיחזק האל ית' לב מי שהרבה לפשוע, כי די להם שיקבל תשובתם דרך כלל, כי יש הבדל בין תשובת ישראל לתשובת האומות הנזכרים כמ"ש בפרק קודם לזה, ולזה אפשר שיחטא אחד מהם חטא גדול או חטאים רבים עד שיהיה הפרעון שימנע האל ית' ממנו דרכי התשובה וכמו שכתב הרב ז"ל, אבל לישראל אי אפשר שנאמר זה כמו שכתבתי למעלה, וכן לא מצינו בישראל לא כלל ולא פרט בפירוש שחזק האל ית' לב איש שלא יוכל לחזור בתשובה כמו שנמצא זה באומות הנזכ', ואם ירצה איזה חיזוק לב בישראל יהיה על דרך הכתוב למעלה, כי גם בלי חיזוק האל ית' לא היה שב בתשובה גמורה כ"א כעת מצד היראה כנזכר.

157

קנ״חומה שכתוב השמן לב העם הזה וגו', הרי אמרו ז"ל (תנא דבי אליהו) וכי תעלה על דעתך שאין הקב"ה חפץ בתשובתן של ישראל ח"ו, אלא למצוא מהם קורת רוח, משל למלך שהיה לו בן יחיד במדינה שגר לו שליח בני שחוט שוורים וצאן ואכול ושתה יין הרבה ותתעצל במלאכה, כדי שימצא אביו הימנו קורת רוח, וכן מה שכתוב ואתה הסבות את לבם אחורנית, היה במה שלא פתח לבם עד עתה שידעו כי ה' הוא האלהים, כמו שידעו עתה על יד אליהו במה שעשה והתפלל ענני ה' ענני וידעו העם הזה וגו':

158

קנ״טהתשובה היא מצוה כוללת כל המצות וסובבת עליהן, כ"א יחטא האדם בין באחד מכל מצות עשה שלא רצה לעשותה, בין שעשה איזה דבר מהמוזהר לעשות, התשובה היא רפואת תעלה להן וישוב אל ה' וירחמהו, כמו ע"א ות"ת שסובבות כל התורה כולה, כי המודה בע"א ככופר בכל התורה כולה, והכופר בה כמודה בכל התורה כולה, וכן תלמוד תורה סובב על כל המצות, וכמו שכתוב (דברים ה') ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם, כי לא יוכל האדם לעשות כל זה אם לא למדה או שמעה ממי שלמדה, ואין בכל המצות מצוה אחת שהיא סובבת כל המצות כאלו, כי מצות שבת ומילה וצדקה ושאר מצות גדולות שבמצות, אינן סובבות ולא כוללות כל המצות כאלו:

159

ק״סומזה הצד יש מעלה במצות התשובה במה שאמר (יומא פ"ו) גדולה תשובה שזדונות נעשו לו כזכיות כדכתי' ובשוב רשע מרשעתו ועשה משפט וצדקה עליהן הוא יחיה, וכתיב (תהלים מ"ה) מור ואהלות קציעות כל בגדותיך אל תקרי בגדותיך אלא בגידותיך, בהיות כי התשובה היא סובבת על כל המצות כנזכר, כשעושה תשובה על חטא אחד שחטא החטא היה פרטי, והתשובה נחשבת כוללת כל המצות וכאילו עשה דמיון כל המצות, כע"א שהכופר בה כמודה בכל התורה כולה, כן הכופר בחטא שעשה במה ששב בתשובה הרי הוא כמודה בכל התורה כולה, ותחשב לו לצדקה ולזכות, ובקיימו מצות התשובה הכוללות על חטא הפרטי, נראה היותו חפץ בקיום כל המצות כיון ששב תשובה גמורה בחטא הפרטי, וכמ"ש במצות התשובה (דברים ל') ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו', כי בקיימו מצות התשובה ישמע בקול האל ית' בכל מה שיצונו, כיון שניחם ושב מחטא פרטי שעשה.

160

קס״אוהנה מצאנו מצות התשובה כתובה בסוף כל המצות, להורות על ענין זה כי היא כוללת את כולן וסובבת אותן כנזכר, ואין שום מצוה כתובה אח"כ, כ"א מצות הקהל שהיא מענין תלמוד תורה, ומצות כתיבת ס"ת ג"כ דכתיב (דברים ל"א) ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו', כי היה צריך לכותבם בסוף התורה לומר שיכתבו כל התורה בספר מראשה ועד סופה, וחזר והוכפל עונש אזהרת ע"א ג"כ כאן בסוף התורה אחר התשובה (שם ל') ואם יפנה לבבך ולא תשמע ונדחת וגו' הגדתי לכם היום וגו', וכן מצות ת"ת כתיב קודם פסוקים אלו (שם) כי המצוה אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא וגו', ואחריהם במצות הקהל ובמצות כתיבת ס"ת דכתיב ולמדה את בני ישראל, להורות כי אלו הג' מצות, תשובה ת"ת ואזהרת ע"א, הן סובבות כל המצות שנכתבו כבר בתורה ושקולות לכלן מן הצד הנזכר.

161

קס״בואפשר שעל אלו השלש מצות מורים האברים הראשיים שבאדם, והם הלב והמוח והכליות, הלב הוא כנגד ת"ת שכתוב בה והיו הדברים אלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך, והמוח הוא כנגד אזהרת ע"א, שצריך להאמין בשכל החונה במוח מצות יחוד האל יתב' ושאין זולתו בשמים ובארץ, והכליות היועצות לאדם הטוב והרע כנגד מצות התשובה, צריך שיתיעץ בנפשו מיצר הטוב עם הלב עצת כליותיו לשוב בתשובה שלימה על החטאים שעשה כדי שימלט מרעת יצר הרע, ודוד המלך ע"ה היה מתפלל לאל ית' שיהיה לבו נכון ובטוח באלו הג' מצות הכוללות כנזכר, ואמר (תהלים כ"ו) בחנני ה' ונסני צרפה כליותי ולבי, כי חסדך לנגד עיני וגו', הזכיר האיברים הראשיים המורים עליהם, ורמז המוח באמרו לנגד עיני והוא המוח שהוא נגד העינים, ומפני כי היסורין באים על האדם לפעמים מטרידים אותם באופן שאינו יכול לשוב בתשובה מחטאתיו, וגם כי לפעמים מטיל בהם מום מחשבת יצר הרע לומר שלא באו לכפרת עון אלא מקרה הוא היה לו, וכן מבטלים אותו מהלימוד לכן אמר בחנני ה' וגו', כלו' כשתבחון אותי ותיסרני על חטאתי יהיה באופן שאוכל לשוב בתשובה, ושאאמין שבאו מאתך לכפרת עון, וגם שלא יבטל אותי מלימודי, כאמרו (תהלים צ"ד) אשרי הגבר אשר תיסרני יה וגו', וזהו הנרצה באמרו (שם כ"ו) צרפה כליותי ולבי, כלו' יהיה בנסיון באופן שישארו כליותי צרופה וחקוקים בפועל התשובה ולבי שלם בתלמוד תורה, ועל מה שתלוי במוח והיא הכפירה בע"א, איני צריך להתפלל שתצרפני, כי ידעתי כי חסדך נגד עיני לעולם, באופן שאין מקום ליצר הרע שינגדני בזה, כי לעולם התהלכתי באמיתות שמך כי אתה אמת ותורתך אמת:

162

קס״גבהיות התשובה מן המצות הגדולות כמו שקדם, היא סבה לגאולה, וכמו שאמר ר' יוסי הגלילי (יומא פ"ו) גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם שנא' ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה', ר"ל כי בסבת ציון החרבה ושוממה ועומדת בדד בלי השכינה ובסבת שבי פשע יבא הגואל, ומה שאמר גדולה תשובה שמביאה גאולה לעולם, שנראה שבשביל התשובה לבד הגאולה באה הוא בשביל שנא' בכתוב ובא לציון גואל שנראה שלציון לבד יבא הגואל, לזה אמר ולשבי פשע ביעקב, כלו' שבשביל ציון יבא הגואל לציון להחזיר עטרת השכינה ליושנה, ובשביל שבי פשע יבוא הגואל לכל העולם שהם בני יעקב, ולזה אמר שמביאה גאולה לעולם מצד התשובה, ואמר ולשבי פשע, להורות על מעלת התשובה כי גם שלא ישובו כ"א מהפשעים ולא מהשגגות יבא הגואל.

163

קס״דעוד אפשר לומר שרמז בפשע זה שלא אמר פשעים על חטא מיוחד הכולל את כל בית יעקב, והוא עון ע"א שנמשכה מהעגלים אשר עשה ירבעם, ולזה אמר ולשבי פשע ביעקב נאם ה', כלו' יבא הגואל כשישובו מהפשע המיוחד הכולל את כל בית יעקב, והוא נאמר מפי הגבורה, כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וזה הנרצה באמרו נאם ה' כנזכר:

164

קס״הויש התיחסות לתשובה עם הגאולה לשתבא בגללה, כי הגאולה היא תשועת שעבוד הגוף, והתשובה היא תשועת שעבוד הנפש, כי אין שעבוד מלכיות גדול משעבוד המלך הזקן וכסיל והוא היצר הרע, וכמו שהגאולה היא היפך השעבוד כן התשובה היא היפך העונות, ובעוד שהנפש היא משועבדת ליצר הרע, ראוי גם כן שהגוף יהיה משועבד למלכיות, אבל כשהנפש שחררה עצמה משעבוד היצר במה ששבה בתשובה גמורה, ראוי ג"כ שיהיה הגוף משוחרר משעבוד המלכיות, וזהו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים ס"ט) קרבה אל נפשי גאלה למען אויבי פדני, רוצה לומר תתקרב אל נפשי בתשובתי כדי שתגאל אותה מן היצר הרע, למען שיהיה סבה שתפדה גופי מיד אויבי.

165

קס״ונשלם השער השני

166