בית אלהים, שער התשובה א׳Beit Elohim, Shaar HaTeshuvah 1
א׳חקרנו על גדר התשובה ומצאנוהו נכון ושלם והיא, קריבה להשם, מריחוק החטא:
1
ב׳והרצון במלת קריבה הוא היות כוונת השב בתשובה להתקרב אל בוראו שנתרחק ממנו בעברו על דבריו, ולא להנצל מן העונש על מה שעבר. כי אם הכוונה היה לכך אינו מתקרב לה', כי החוטא שתים רעות עשה, רעה לעצמו שיענישהו האל יתברך, ורעה גדולה מזו שהכעיס את בוראו במה שעבר על צוויו, כי מלך ב"ו כועס ומצטער על מי שעובר על דבריו, גם כי לא יעניש אותו בהיותו בנו או אהובו, וא"כ השב בתשובה צריך לתקן את אשר עוות בשתים הרעות, ויותר מהמה במה שהכעיס את בוראו, שירצה אותו ויתקרב אליו בתשובה, וכל עוד שלא היתה כוונתו לרצותו על מה שהכעיסו, אינה נקראת תשובה, כיון שלא שב למה שהיה קודם החטא, שלא היה כועס עליו האל ית', ואינו קרוב אליו, כי כמו שהקרבן מכפר על העבירות הידועות ובו מתקרב אליו, כמו כן התשובה שהיא מכפרת על העונות צריך שתהיה תשובה שלימה שיתקרב אליו כמו בקרבן.
2
ג׳וענין ההקרבה הוא שישים אל לבו כי גם שלא היה מענישו האל יתברך על חטאו, לא היה רוצה לחטוא שלא לעבור על מצות בורא עולם, וישאל ממנו מחילה, וירצה אותו בדברים, כמו שנאמר (הושע י"ד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כלומר תשובתכם תהיה מכוונת לרצות את ה', לא על שלא יענישכם על חטאתכם, אלא להתקרב אליו כנזכר, כי החוטא נקרא רחוק ובשובו נעשה קרוב, כדכתיב (ישעיה נ"ז) שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו, הורה בכאן על ההתעוררות ועל הסיוע שמסייע האל יתברך לשב בתשובה כאמרם ז"ל (יומא ל"ח) בא ליטהר מסייעין אותו, כי מי שבא לטהר עצמו נראה שהיה טמא, ובא לטהר עצמו מחטאותיו, והאל יתברך מסייעו לשוב, וענין הסיוע הוא להכין לבו ודרך פעמיו לשיתחרט על מה שעשה, וישוב בתשובה שלימה לפניו, במה שהוא מתעורר מהאל ית' בפרוש עליו סוכת שלומו בהכין לבו וצעדיו לשוב כנזכר, ואחר ששב חוזר האל יתב' ונותן לו שלום במה שנתקרב אליו בחרטתו על חטאותיו, ובמעשיו הטובים, וזהו שאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב, מעיקרא לרחוק והדר לקרוב, בתחלת תשובתו ואחריה כנזכר,
3
ד׳כי מתחלת תשובת האדם בהרהור לבו, האל ית' פורש עליו סוכת שלומו, והוא ההתעוררות על התשובה, והגנתו עליו מן היסורין או המקרים הרעים המעותדים לבא עליו מצד חטאותיו, ואחר שהתודה בפיו ובשפתיו, והטיב צעדיו ודרכיו ושלמות טהרתו וכפרתו, ולא יאונה לו כל און, וזהו ענין השלום שיושב בהשקט ובשלוה בלי אימה ופחד מעונש החטאים כיון שכבר נתכפרו, ואם כן כוונת השב בתשובה צריכה שתהא להתקרב לה' ולרצותו על מה שעבר דברו, ולא על העונש המעותד לבא עליו, כי בשובו בלב נשבר ונדכה לפניו, סוף העונש להסתלק, ולא יענש אחרי שובו, וכמו שאמר הנביא ע"ה (הושע ו') לכו ונשובה אל ה' כי הוא טרף וירפאנו יך ויחבשנו, ירצה שיהיה תחלת ההתעוררות בתשובה מכוונת לאל ית' לרצותו על מה שעבר על דברו, וזהו הנרמז באמרו לכו ונשובה אל ה', כי מצד העונש אין ראוי שתהיה ירא, ושתהיה תשובתך לשתהיה נצול מהעונש, כי כיון שאתה תשוב מצד מה שהכעסת אותו במה שעברת על דברו ונתקרבת אליו בדברים כנזכר הוא ירפא ויחבוש מכותיך, ואין צריך שתהיה כונתך לזה, ורמז באמרו כי הוא טרף מה שמסתתר הש"י מהאדם החוטא בעודו חוטא, ולז"א לכו ונשובה אל ה'.
4
ה׳כי גם שטרף והכה אותך בהיותך נסתר ממנו כשהיית חוטא, עתה ששבת אליו והנך לפניו ירפא ויחבוש מכותיך שהכה לך בהיותך נסתר ממנו וזהו הנרצה במלת הוא שהוא כנוי על הנסתר:
5
ו׳ומלת להשם מורה על כי האל יתב', בחסד וברחמים הוא מקבל תשובת השבים בשמו הגדול שהוא מדת רחמים, כי במדת הדין לא היה מקבל לשבים, כי השכל ישפוט כי מי שיעבור על צווי האל ית', לא יועיל לו התשובה אלא שימות על חטאו, קל וחומר ממלך בשר ודם שכתוב בו כל אשר ימרה את פיך וגו' יומת, הרצון בו כל אשר ימרה את פיך מתחלת צאת הדיבור מפיך הוא ממרה עליו ואינו רוצה לעשותו, כמו זקן הממרה ע"פ ב"ד מתחלת הוראתם, ואמר לכל אשר תצונו, לומר כי גם מי שיעבור על מה שצוהו המלך חייב, כי מקודם הודה בצווי ואח"כ עבר על דבריו, אפ"ה כיון שעבר על דברי המלך יומת, כ"ש מי שיעבור על דברי הקב"ה שהוא מלך מלכי המלכים הקב"ה שחייב מיתה כפי מה שגוזר השכל, אלא שהאל יתברך בשמו הגדול והנורא יעד לקבל השבים בתשובה לפניו, כדכתיב ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו וגו' כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך ולא ישחיתך וגו', מצד רחמנותו לא ירפה אותך ולא ישחיתך כפי מה שהיה גוזר השכל, כי האזהרות רבות בתורה, ואי איפשר לאדם מבלי חטא, כדכתיב (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם היה החוטא נענש מיתה אין מי שימלט ממנה, והנה בני נח כי אזהרותיהם מועטות שהם ז' מצות בני נח, נענשו על הקלה שבהם עונש מיתה, וכאמרם ז"ל בן נח נהרג על פחות משוה פרוטה, מפני שיכולין להמלט שלא לעבור על אזהרות מועטות, אבל ישראל שיש להם שס"ה מצות לא תעשה והנמשך מהם.
6
ז׳לא יוכלו להיות נשמרים מבלי שיעברו על קצתם, ולכן הקדים להם האל יתברך רפואה למכתם והיא התשובה, ומזה הצד תשובת ישראל היא קרובה להתקבל, ומכמה פנים כמו שיתבאר בפרקים הבאים בעז"ה.
7
ח׳ובהיות קבלת התשובה מיוחסת לה' שהוא מדת רחמים, מצאנו בתורה שם ה' בענין התשובה, כדכתיב (דברים ל') ושבת עד ה' אלהיך וגו', כי אל רחום ה' אלהיך וגו', כי תשוב אל ה' אלהיך וגו', שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', ואומרו אלהיך ברוב המקומות רומז, כי מצד שהוא אלהיך והעמיס עליך כמה אזהרות שלא תוכל לעמוד מבלי שתכשל בקצתן, לכך יעד שיקבל תשובתך בשמו הגדול שהוא מדת רחמים, וזהו מה שרומז ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, כלו' גם כי מצד רוב האזהרות הוא מקבל תשובתך עכ"ז לא תחזיק בעצמך לומר אחטא ואשוב כי אין מספיקין בידו לעשות תשובה (יומא פ"ה), ולזה אמר ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום, אחר שתשוב ותשמע בקולו ולא תחזור לחטוא:
8
ט׳וכן בי"ג מדות הראשונות ה' ה', ודרשו ז"ל (ר"ה י"ז) אני הוא קודם שיחטא אדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, ומה שצריך רחמים קודם שיחטא הוא משעה שהרהר וגמר בלבו לעשות העבירה ומשים לדרך פעמיו ומכין עצמו בפועל לעשותה, והוא ית' יודע מצפוניו ואינו מענישו באותה שעה, אם יקרה לו איזה מקרה רע מרחם עליו כאלו לא חשב לעשות אותה העבירה, גם כי גלוי לפניו שיעשה אותה העבירה שחושב לעשותה, כי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, וכל עוד שלא חטא אינו מענישו, ואם כן גם זו מדת רחמים קודם שיחטא.
9
י׳ואפשר עוד לפרש אני הוא קודם שיחטא אדם כי מקודם שיחטא אדם מסכים האל יתברך להעביר חטאותיו כשישוב, על דרך משאז"ל (ב"ר פ' א') כי תשובה קדמה לעולם, כי מקודם בריאת עולם הסכים האל יתב' לעבור על החטאים ששבו עליהם, כדכתיב (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל וגו' תשב אנוש עד דכא, שאם לא היה מסכים מקודם לקבל תשובת החוטאים, היה בריאת העולם לבטלה, כי לא ימלט אחד מן הברואים לחטוא, ולזה אמרו אני הוא קודם שיחטא, כי כמו שבריאת העולם היתה על קבלת התשובה מהשבים מאיזה אומה שתהיה כמו כן עתה נתרצה להם לישראל ע"י מרע"ה שתהיה תשובתם מקובלת על כל חטאתם שיחטאו.
10
י״אעוד אפשר לפרש אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, כי מי ששב בתשובה על חטאותיו הש"י מעביר עליהם והיו כלא היו, ומתרצה אליו כאלו לא חטא מעולם, כי היה מספיק כשיעבור על חטאותיו ולא יענישהו עליהם במדת רחמים שלו, אבל לא יהיה מהעומדים לפניו ומרוצים אצלו כבתחלה, לזה אמר אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, כי כמו שקודם שחטא האדם הוא מרוצה אצלי ועומד לפני, כמו כן אחר שיחטא כיון שעשה תשובה הוא לפני כבראשונה, וכמו שאמר הכתוב ארפא משובתם אוהבם נדבה, כי לא לבד הסתלקות העונש הוא שנהנים בתשובה אלא גם שיהיו מרוצים לפניו כבתחלה.
11
י״בומה שאמר לשון נדבה בענין הרצוי והאהבה, להורות כי גם שבענין התשובה שב האל מחרון אפו, ואינו מעניש על החטאים הקודמים, כי על תנאי כך ברא העולם במדת רחמים כמו שביארנו, לענין הרצוי אינו כך, כי לפעמים לפי חומר החטא גם כי מוחל ומעביר החטא אינו מרוצה לפניו החוטא, כי די מה שהעביר על חטאתו, וכאמרם ז"ל (סוטה י"ב) ד' כתות אינן מקבלות פני שכינה, כי גם אחר התשובה אינן מקבלות פני שכינה, ויש להם תענוג בעוה"ב אבל לא שיזכו להקביל פני שכינה, וכמו שאמרו רז"ל (סנהדרין ק"ב) על מה שכתוב (מ"א כ') ויצא הרוח ויעמד לפני ה' וגו' ויאמר אצא והייתי רוח שקר בפי כל נביאיו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן, ואמרו (בשבת קמ"ט) מאי רוח, זה רוח נבות, ומאי צא, אמר רב צא ממחיצתי משום דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני, וא"כ ד' כתות שאינן מקבלות פני שכינה נראה אפי' אחר התשובה, כי די להם כפי חומר חטאתם שלא יענשו עליהם אחר התשובה, אבל לא שיהיו מרוצים ומקבלים פני שכינה.
12
י״גולזה אמר אוהבם נדבה כי זאת האהבה והרצוי לבעלי תשובה אינה כוללת לכולם, וזו היא כמו נדבה למי שמתנדב האל ית' מרצה, ולמי שאינו מתנדב אינו מרצה, כי לא הבטיח אותנו והוא חובה עליו כביכול, כי אם בענין קבלת התשובה שלא יעניש החוטא אחר ששב, אבל בענין הרצוי הוא דרך נדבה למי שיראה בעיניו כפי מדרגת תועלת תשובתו.
13
י״דומלת מריחוק מורה על היות החוטא מרוחק מהאל יתברך כל זמן שלא שב בתשובה, כי מי שעומד לפני מלך ב"ו אינו עובר על דבריו בעמדו לפניו אלא אחר שהולך מלפניו, והאל ית' מלא כל הארץ כבודו, ומצד שאין אנו משיגים את כבודו אנו חוטאים כאילו לא היתה השכינה בארץ, והוא כאילו אנו מתרחקים מכבוד שכינתו, שאין אנו משגיחים בשעת החטא היות שכינתו והשגחתו בינינו בעורון השכל בשעת החטא, וכאמרם ז"ל (במד"ר פ' ט') אין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות, וכשהוא שב וניחם על מה שעשה, נותן אל לבו כי הוא לפני האל ית' בהיות כל הארץ מלאה מכבודו, ויבוש ממה שחטא, ובזה נתקרב אליו במחשבתו, שידע שהאל קרוב אליו ושב ממה שעשה ועושה רצונו בהשיגו כי הוא עומד לפניו ויודע מצפוניו, וע"ד זה נקראו רחוק וקרוב החוטא והבעל תשובה, ולכך נאמר בענין התשובה לשון עד, ושבת עד ה' אלהיך, שובה ישראל עד ה' אלהיך, כלומר שוב ממקום שנתרחקת והיה קרוב אליו, כי בכח התשובה מתקרב האדם לאל ית' מעט מעט עד שמגיע להשיג להיותו לפני כסא כבודו, וכמו שאמרו (יומא פ"ו) גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד דכתיב שובה ישראל עד ה' אלהיך:
14
ט״וומלת החטא הוא מורה על כי גם בחטא שהוא בשוגג צריך החוטא תשובה ומדת רחמים לשיתכפר, כ"א היה זהיר בעבודת האל והיה ירא מלעבור על דבריו לא היה נכשל בחטא, אבל כיון שהסיח מדעתו מצות האל נכשל בעבירה בלי מתכוין, ולכך צריך חרטה ממה שהסיח דעתו בעבודת בוראו, ובזה יחזור ויתקרב לעבודתו ויקבל האל ית' תשובתו במדת רחמים, כי מצד הדין היה ראוי שיענש על אשר לא היה זהיר וירא שלא יכשל בחטא, כי זו היא מעלת הירא חטא שהוא נזהר שלא יבא לידי חטא בשוגג מיראת החטא, כ"א הוא ירא חטא שירא מלעשות חטא אחד, אינו מעלה לא' מאותם התלמידים של רבן יוחנן בן זכאי שיהיה ירא מלעשות החטא, אלא הכוונה היא כי הוא ירא מן החטא, ולכך בדבר שיש בו חשש שמא יהא בו חטא אינו נוגע בו עד שיתברר שהוא היתר גמור, כי האל יתב' צונו בתורה מצות עשה ומצות לא תעשה לצוותנו על מה שנעשה ולהזהירנו ממה שנבדל ממנו, ומה שאינו מהמצות ומהעבירות הוא רשות, אם נרצה לעשותו הרשות בידינו, אלא שצריך שיהיה ברור וידוע שאינו מן העבירות, כי כמו שהמצוה והעבירות הן ידועות, כך מה שהוא רשות לעשותו צריך שיהיה ברור שהוא מחלק שהוא רשות, שאם אינו ברור אפשר שהוא מהעבירות, ואין לו רשות לעשות שום פועל עד שידע בודאי שהוא רשות לעשותו, שאינו מהדברים האסורים מן התורה,
15
ט״זוכמו שהתנצל אבימלך באמרו (בראשית כ') הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, כלומר היה ברור אצלי מדבריהם שהיה דבר היתר ולא דבר איסור, ומזה הצד החוטא בשוגג הוא ראוי לעונש, כי היה ראוי שידע קודם שיעשה מה שעשה, שהיה פועל רשות, ולא היה בו שמץ איסור, ולכך אם לא היה מצד מדת הרחמים היה ראוי להיותו נענש על מה שחטא בשוגג, כי הוא קרוב למזיד, בהיות עולה בידו ללמוד ולדעת את האסור ואת המותר, וכמו שאמר רבי יהודה במס' אבות (פ"ג) הוי זהיר בתלמוד ששגגת תלמוד עולה זדון, הכוונה כי יש שני מיני שגגות, במשל במלאכות שבת יש שגגת מלאכה וזדון שבת, ויש זדון מלאכה ושגגת שבת, ואמר התנא כי שגגת המלאכה והוא שגגת הלמוד הוא שעולה כמו זדון, ולכך צריך שיהיה זהיר בתלמודו שלא ישכחנו, אבל שגגת השבת אינו שגגת תלמוד, כי כבר יודע הוא כל המלאכות האסורות בשבת, אלא ששכח שהיום שבת, והשכחה מצויה ולא היה בזדון, אבל מי שהוא שוגג במלאכה שלא למדה, או למדה ושכחה על ידי הסח דעת בלי מתכוין זהו קרוב לזדון:
16