בית אלהים, שער התשובה ב׳Beit Elohim, Shaar HaTeshuvah 2
א׳מהות התשובה הוא החרטה על מה שעבר, ועזיבת החטא לעתיד, ולא תושלם התשובה כ"א בשתיהן, שאם יתחרט ולא יעזוב החטא לעתיד, נראה שלא נתחרט, ואם יעזוב החטא ולא נתחרט על מה שעבר, נראה כי מה שעזב החטא לא היה לסבת היותו מוזהר ממנו, כ"א לסבה בלתי היותו מתאוה לעשות מה שהיה עושה, כ"א היה לסבה היותו מוזהר מאתו יהיה מתחרט ג"כ על מה שעשה.
1
ב׳וגם כי יש לתשובה עקרים רבים וכמו שמנה הרב רבי יונה ז"ל עשרים עקרים לתשובה, עכ"ז באלו שני העקרים נתכפרו חטאיו, ושאר העקרים הם להשלים ולקיים בידו סדר התשובה:
2
ג׳ומלת תשובה מורה על עזיבת החטא שהוא העיקר ששב ממה שהיה עושה עד עתה ועוזב דרכיו הרעים, וגם על החרטה ששב בדעתו ובמחשבתו ממה שהיה חושב קודם במעשיו הרעים והוא מתחרט עליהם, אבל שאר עיקרי התשובה אינם נכללים בשם התשובה להיותם בלתי הכרחיים למהות התשובה כעזיבת החטא והחרטה, ולא נתפרש בתורה כ"א מלת התשובה, ושבת עד ה' אלהיך, כי תשוב עד ה' אלהיך, כי בכלל לשון התשובה נרמזו שני העיקרים ההכרחיים לענין התשובה, ונתפרשו בפירוש בנביאים אלו העיקרים כמו שכתוב (ישעיה נ"ה) יעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו וישוב אל ה' וגו', וכתיב (ירמיה ל"א) כי אחרי שובי נחמתי, הנה כי בעזיבת החטא ובחרטה הוזכר לשון תשובה, אלא שבעזיבת החטא הזכיר התשובה אחרי עזיבת החטא, ובחרטה הזכירה קודם, והוא מורה דרך כלל כי עזיבת החטא הוא לעתיד, ולכן מזכיר התשובה אח"כ, והחרטה היא על מה שקדם, ולכן מזכיר התשובה קודם, וכן ענין עזיבת החטא אינו ניכר שהוא מצד תשובה עד שיבא לידו פעמים ושלש דבר העבירה ופורש הימנה, ולכך אמר יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה' וגו', כי אחר שעזב דרכו הרעה כמה פעמים שבאת לידו ופירש, ניכר וברור ששב בתשובה, אבל תשובת החרטה היא מתחלה קודם עזיבת החטא בפועל, וז"ש כי אחרי שובי נחמתי אחרי ששבתי מלעשות עוד מה שעשיתי עד עתה בתחלת עזיבת החטא מיד נחמתי:
3
ד׳וסבת היות החרטה ועזיבת החטא עיקרי התשובה, מפני שהם דמיון מה שחטא, כי אין החטא נגמר כ"א במחשבה ובמעשה, ולכן כשהוא מתחרט במחשבתו וכשתבא לידו דבר עבירה פורש ממנה הרי עשה היפך החטא, במחשבה ובמעשה חטא, במחשבה ובמעשה שב וכן אמר שאול לדוד (שמואל א' כ"ו) לא ארע לך עוד וגו' הסכלתי ואשגה הרבה מאד, הנה שהיתה תשובתו שלימה, בעזיבת החטא אמר לא ארע לך עוד, ובחרטה אמר הסכלתי ואשגה הרבה מאד, הנה שהיתה תשובתו שלימה כי מצד שהסכלתי במה שחשבתי לעשות לך רעה, באתי לידי שגגה בפועל, וכיון שאני מכיר שהסכלתי אני מתחרט לעבר, ולא ארע לך עוד לעתיד:
4
ה׳והנה תחלת בריאת האדם היא בגוף ונפש, והוא חוטא בשניהם, במחשבה ובמעשה, וכן התשובה צריכה שתהא בשניהם, בגוף ונפש שהם המעשה והמחשבה, כדי שתתקיים בריאת האדם, וכן אמר קין (בראשית ד') גדול עוני מנשוא, (ב"ר פ' כ"ב) לעליונים ולתחתונים אתה סובל ולי אין אתה סובל, הורה כי גם שחטא הוא בנשמה שהיא מן העליונים, ובגוף שהוא מן התחתונים, כיון שהוא סובל עליונים ותחתונים שנבראו בשביל האדם, ראוי שיסבול חטאו כיון שנתחרט על מה שעשה ועזב החטא, וסבת החטא היה היותו נברא וקורץ מחומר של מטה, ולכך אמר כיון שהאדם כמעט מוכרח לחטוא, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, מצד היותו מצד גופו מחומר עכור, א"כ הכרח הוא שתקבל תשובת השב מחטאו, כיון שאתה סובל כל העולם, ואם לא כך בריאת עולם היא לבטלה, כי א"א מבלי שיחטאו האנשים אחד המרבה ואחד הממעיט, והוא יתברך אינו חפץ בהשחתת עולם ולכך ראוי שימחול.
5
ו׳ואחר שנתבאר ביאור שלם כי לא תושלם התשובה כ"א בחרטה לעבר ועזיבת החטא להבא, ראוי לבאר כי עיקר עזיבת החטא הוא במחשבה ג"כ כמו החרטה, ועם כל זה יצדק מה שאמרנו כי עזיבת החטא הוא להשלים התשובה, כפי מה שחטא במחשבה שחשב לעשות מה שעשה, ושהוציא אותו לפועל, וכן התשובה במחשבה והיא החרטה, ובמעשה והוא עזיבת החטא, כי גם שבעזיבת החטא אין שום פועל, כיון שהוא פורש כשבא לידו דבר עבירה שעבר עליה, הרי הוציא מחשבתו הטובה לפועל, וגם בחטאים שחטא האדם שבא לידו דבר מצוה לעשותה ולא רצה לעשותה או נתעצל בה.
6
ז׳התשובה היא שמתחרט על מה שלא עשה אותה המצוה כשבאת לידו, וגומר בלבו לעשות אותה כשתבא עוד לידו, וזהו עזיבת החטא בפועל שעשה המצוה שחטא בה ולא רצה לעשותה פעם אחרת, וא"כ יש בתשובת מחשבה מעשה כמו שביארתי, אבל עיקרה היא במחשבה שיתחרט במחשבתו, ויסכים ג"כ במחשבתו שלא ישוב לעשות עוד מה שעשה, וגם כי לא נזדמן לו אח"כ דבר עבירה שיפרוש הימנה נקרא בעל תשובה, וכמו שאמרו ז"ל (קדושין מ"ט) על מי שקדש אשה ע"מ שהוא צדיק גמור צריכה גט ואפילו הוא רשע גמור, כי שמא הרהר תשובה בלבו, ואם לא תושלם התשובה עד שיבא לידו דבר עבירה ויפרוש ממנה אינו צדיק, שהרי אנו רואים עתה שהוא רשע גמור, ואין החשש אלא שמא הרהר עתה תשובה בלבו, ולכן עיקר התשובה היא במחשבה על ב' הדברים, שהוא מתחרט במחשבתו ומסכים במחשבתו שלא לחזור עוד אל מה שחטא והוא עזיבת החטא, ועל ב' הדברים אמרנו שמא הרהר תשובה בלבו:
7
ח׳וכן מה שאמר הכתוב תשב אנוש עד דכא ואז"ל (ב"ר פ"ו) עד דכדוכה של נפש, הוא שמתחרט על מה שעשה ושב לעתיד, שמסכים בלבו כי גם שיקום ממטתו ויהיה בריא, לא ישוב עוד לעשות מה שעשה, ובזה לא יזכרו לו חטאותיו.
8
ט׳ולכן אמר הכתוב תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם, כלומר כי גם שהקב"ה מקבל תשובת השב אע"פ שהיא תשובה רעועה, שאין בידו כבר לעשות מה שהיה עושה, עכ"ז ראוי לבן אדם בהיותו בן אדם בבחרותו שישוב עד לא יבאו ימי הרעה ויגיעו שנים אשר יאמר אין לי בהם חפץ, וז"ש ותאמר שובו בני אדם, ע"ד מ"ש ז"ל (ע"ז י"ט) על פסוק אשרי איש ירא את ה' בעודו איש, שלא יתעצל עד ימי הזקנה, כ"ש במה שחטא האדם בין איש לחבירו שגזל או עשק, או באונאת דברים שאינו נמחל לו בתשובה עד אשר יחזור ויפייס את חבירו, וכמו שאמר במשנה שלהי יומא (פ"ה) עבירות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר, כמו שדרש ר' אלעזר בן עזריה מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו, החטאים שהם לפני ה' ולא מה שבין אדם לחבירו, כ"ש התשובה שאינה מכפרת מה שבין אדם לחבירו אם לא פייסו, כי התשובה סתם אינה מכפרת אלא על מצות עשה, ויוה"כ עמה מכפר על מצות ל"ת, ואמרו ג"כ שם בגמ' (יומא פ"ז) אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים, פלול זה לשון פיוס אם יחטא איש לאיש ופללו שפייסו אז אלהים ימחול לו, ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו, תשובה ומעשים טובים, ולכן היה עלי מוכיח את בניו שישובו מרעתם.
9
י׳ועכ"ז אני אומר שהכל תלוי בתשובת המחשבה שניחם על מה שעשה, ומסכים שלא לשוב בדרך הזה עוד, ואם לא השיב הגזלה לבעליה ג"כ נקרא בע"ת, אם גמר בלבו לפני האל שיחזירנה, אע"פ שלא הספיק להחזירה, שאל"כ איך אמרנו כי שמא הרהר תשובה בלבו, הרי הוא צריך להשיב את הגזלה אשר גזל או העושק אשר עשק, אלא שצריך לומר שאם גמר בדעתו והסכים להחזיר ולפייס את חבירו, שהוא צדיק, ואח"כ יגמור התשובה בפועל, וכן אמר בפרק איזהו נשך אם הניח להם אביהם דבר מסויים של גזל או רבית שחייבים להחזיר מפני כבוד אביהם שעשה תשובה ולא הספיק להחזיר עד שמת, נראה שנקרא בעל תשובה כיון שגמר בלבו להחזיר.
10
י״אואחר שנתבאר כי עיקר התשובה היא במחשבה ובהרהור הלב להתחרט על מה שחטא ולשוב לעתיד.
11
י״בצריך שנבאר ענין ד' חלוקי כפרה שהם חלוקים בכפרתם זה בכך וזה בכך, שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה לזה, אבל תשובה אינה מן החלוקין שהיא צריכה לכולן, ואם בתשובה הגמורה בלב נתכפר העון כמו שביארנו, למה צריך יוה"כ ויסורין ומיתה, וכן בזמן שבית המקדש היה קיים שהיה חייב האדם החוטא להביא קרבנות חטאות ואשמות על עבירות ידועות והיה צריך להתודות על חטאו, אם בתשובת שגמר בלבו נתכפר, למה צריך לקרבנות, ואם התשובה בהרהור הלב היא מספקת, למה צריך לוידוי שהוא מצות עשה להתודות לפני ה'.
12
י״גואומר כי הוא אמת כי בהרהר תשובה בלב הרי הוא בעל תשובה, ועכ"ז לפי חומר העונות צריך לברר וללבן עצמו ביוה"כ וביסורין עם התשובה, ובהרהר וגמר בלבו על התשובה הוא בעל תשובה, כי מי שהוא חוטא ואינו שב לפני האל ית', הרי הוא כמי שאינו רוצה לקבל עונש החטאים שחטא, כי גם שיענש על חטאותיו אם אינו שב בתשובה ואינו מקבל העונש חלף עבודתו הנכריה, אין העונש מנכה לו החטאים, והוא לוקה ומשלם אח"כ עונש חטאותיו,
13
י״דוכמו שאז"ל (סנהדרין מ"ג) כי כל הנדונים בב"ד צריכין להתודות כדי שתהא מיתתן כפרה על העון, ואז יכופר להם העון שהמיתוהו עליו ויהיה לו חלק לעוה"ב, כמו שלמדנו מעכן דכתיב ביה (יהושע ז') שים נא כבוד לאלהי ישראל ותן לו תודה וגו' יעכרך ה' היום הזה, היום הזה אתה עכור ואין אתה עכור לעוה"ב, ואפילו מי שלוקה צריך להתודות קודם בתשובה, ואם אינו מתודה בתשובה אינו מכופר במלקות, וכן בכל חייבי חטאות ואשמות אמרו שהוידוי מעכב כפרתם כמו שכתוב (ויקרא ה') והתודה אשר חטא עליה, א"כ נראה כי אף בזמן שיענש האדם על חטאתו אם אינו שב בתשובה אין העונש מנכה לו העון, וא"כ עיקר כפרת העון תלוי בתשובה שהוא הרהור הלב ווידוי שפתים, וכשהאדם מהרהר תשובה בלבו, הרי הוא כאלו מצדיק דינו לפני האל ית', ואומר לו אני מתנחם על העבר ושב לעתיד, וכל מה שהביא עלי מן העונש אני מקבל אותו בסבר פנים יפות כדי שאהיה מנוקה מן העון, ועל זה הדרך נמצא כי מעת שהרהר החוטא תשובה בלבו נקרא צדיק שהוא מקבל עונשי האל יתברך על חטאותיו בסבר פנים יפות,
14
ט״ווכמ"ש במגילה (י"ז) על סדר י"ח ברכות כי סדרו תשובה קודם ואח"כ סליחה ואח"כ רפואה וכמו שכתוב וישוב אל ה' וירחמהו וגו' כי ירבה לסלוח, וכתיב הסולח לכל עוניכי הרופא לכל תחלואיכי, נראה כי אחר שעשה תשובה עדין צריך סליחה שיסלח לו האל ית' במעט היסורין ואח"כ ירפא מכאוביו מכל וכל, ולכן אמר בחטאים החמורים יותר ממצות עשה, כי תשובה תולה ויוה"כ מכפר (יומא פ"ו), כי תליית התשובה הוא להגן עליו מן היסורין שהיו באים עליו על חטאותיו, ולא היו מנכין דבר מן העון בהיותו בלתי שב בתשובה, ועתה שהוא שב אינם באים עליו, ויוה"כ הוא חלף היסורין, (שם) ובעונות שהם חמורים יותר התשובה ויוה"כ תולין להגין עליו שלא ימות מיתה עצמית, והיסורין ממרקין, ואם לא היה שב בתשובה היה מת בעונות החמורים של כרת, ועתה שהוא שב אינו מת אלא שבאים עליו היסורין לנכות עונו החמור, ומשעה ששב בתשובה אפילו על עונות החמורים נקרא צדיק שהוא רוצה לקבל דינו ולנכות עונו:
15
ט״זוכן בחלול השם שאין הכפרה נגמרת עד יום המיתה כמו שכתוב (ישעיה כ"ב) אם יכופר העון הזה לכם וגו', הוא על זה האופן כי משעה שהרהר תשובה בלבו אפילו בעון חלול השם נקרא צדיק שמצדיק עליו את הדין ורוצה לקבל עונשו בעוה"ז על העון הגדול שעשה, והתשובה מועילה לו שלא ימות מיתה משונה ולא תהיה מיתתו כפרה על עונו העצום, כי אם לא היה שב היה נענש במיתה משונה ולא היתה מיתתו כפרה על עונו, ועתה ששב ניצול משינוי המיתה והיא כפרה על העון העצום בהיותה מיתת כרת קודם זמנו, ונתבאר כי התשובה בהרהור הלב היא עיקר הכפרה וזולתה לא יכופר העון ואפילו על העונות החמורים, ואפילו רשע כל ימיו ועשה תשובה אין מזכירין לו שום דבר מהעונות החמורים כיון שנטה שכמו לסבול עונש החטאים ורחמנא לבא בעי, והרי הוא דרך משל כעבד שעבר על מצות אדוניו וברח מפניו, ואח"כ נתן אל לבו שחטא לו ורוצה לחזור תחת עבודת אדוניו ולקבל עליו עונש מה שהעוה נגד כבוד רבו, ובא לרשות האדון להיותו מוכה בין ידיו תחת עונו ולשעבד עצמו לכל עבודת האדון, והנה העבד הזה בשעה שהיה נסתר ובורח מן האדון לא היה עבדו, שלא היה רוצה להשתעבד תחתיו, ועתה שבא ונכנס תחת כנפיו ונשתעבד אליו הרי הוא נקרא עבד שרוצה לקבל גזרות אדוניו, ובין שימחול לו רבו מיד, או יעמיס עליו עבודות קשות כדי שלא יחזור לחטוא, הרי הוא עבדו נאמן משעה שבא עליו על תנאי כך בין יעמיס עליו או לא,
16
י״זוכן הוא ענין החוטא שהוא מורד במאמר האל ית' בעודו עומד בחטאו, וכשהוא מהרהר תשובה בלבו הוא גומר בלבו להיותו משועבד למאמר האל ית' ולקבל העונש על מה שעשה, ולכן משעה זו נקרא צדיק גמור, שרצה וגמר בדעתו לקבל עונש האל ית' בסבר פנים יפות, וכשהוא מקבל דינו ביסורין או במיתה אז נקה האיש הזה מהעון החמור מכל וכל, כי בשעת הרהור התשובה נקרא צדיק לפני האל ית' בערך מה שמשתעבד לעבודת בוראו וחפץ בה, אבל לא נקה עדיין מן העון בהיותו מן העונות החמורים עד שיקבל דינו כפי רצון האל ית', אבל בשביל שלא קבל עדיין העונש לא יקרא חוטא, כי כיון שגמר בלבו לקבל לפני האל נקרא צדיק, והוא כמי שהיה מסרב לפרוע לחבירו הנושה בו ואינו רוצה לבא לב"ד, שמיד כותבין אדרכתא על נכסיו, אבל אם אמר הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה או אמשכן או אמכור קובעין לו זמן ונקרא ציית דינא, וכן מי ששב בתשובה כיון שניחם על מה שעשה וחוזר לעתיד ומקבל עליו מה שיגיע לו מן העונש על מה שחטא הרי הוא בעל תשובה מעתה ונקרא צדיק גם בעונות החמורים, אף שלא קבל עדיין העונש המחוייב על מה שחטא כמו שביארנו, ולכן היתה התשובה כוללת לכל העונות קלים וחמורים, כי היא הגורמת לאדם שיקרא צדיק ואחריה מקבל העונש בעונות החמורים, ולזה אינה מספקת התשובה לסלק מעליו עונש ב"ד מלקות או מיתת ב"ד, כי גם שחזר בתשובה בוידוי ונחשב צדיק צריך הוא לקבל עונשו, וגם מצד כי אין ב"ד יכולין לחקור את לבו אם גמר תשובה בלבו אם לאו, ואין דבר שיכפר העונות בלי תשובה כי אם שעיר המשתלח ביוה"כ, שמכפר על עבירות קלות גם כי לא שב בתשובה מהן כמו שמבואר במקומו:
17
י״חוהנה היות התשובה מספקת למי שעבר על מצות עשה, ולא תספיק לכפר על מי שעבר על מצות לא תעשה עד שיקבל עונשו כמו שנתבאר למעלה, הוא כי העובר על מצות עשה שלא עשאה כשבאת לידו חטא במה שלא עשה ונתבטל, ואין החטא בפועל, אבל מי שעבר על מצות לא תעשה שעשה חטא במה שעשה העבירה והרי החטא הוא בפועל, ולכך התשובה מספקת למה שעבר על מצות עשה שלא עשה עון בפועל, וכן התשובה בהרהור הלב גם כי לא יעשה דבר בפועל נרצה לאל ית', אבל מי שעשה עונות שהוא מוזהר מלעשותם ועשאם בפועל גם כי התשובה מועילה להיותו צדיק בהרהור תשובה בלבו כמבואר למעלה, עכ"ז צריך פועל לכפרת העון שעשה בפועל, והוא עינוי יוה"כ שעצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, כמו שכתוב אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא וגו', עצומו של יום מכפר לשבים ולא לשאינן שבים, דאך כתוב שהוא ממעט אותם שלא שבו, ובעונות החמורים שיש בהם כרת צריך פועל יותר שיקבל עליו היסורין הבאים עליו בפועל, ובחלול השם המיתה שתמרק על עוצם חטאתו:
18
י״טוענין הקרבנות שיהיה החוטא מעוכב כפרה עד אשר יקריב חטאתו או אשמו גם שחזר בתשובה לפני האל יתברך, הוא דבר צריך ביאור, כי כיון שהתשובה מכפרת על החטאים ונקרא צדיק בהרהור תשובה בלבו מה לי בזמן שבית המקדש קיים מה לי בזמן שאין בית המקדש קיים, ואם הוא צריך לקרבן והוא מעוכב כפרה בזמן הבית א"כ בזמן שאין בית המקדש קיים לא תהיה לו כפרה בתשובה עד אשר יבנה בית המקדש, והדבר ידוע כי התשובה מכפרת בכל זמן.
19
כ׳ולכן אני אומר כי התשובה לעולם היא מקובלת אם גמר בלבו שלא לשוב עוד וניחם על מה שעשה, כי היא מצות הגוף ואינה תלויה בארץ ולא בזמן בית המקדש, כי היא מהדברים שקדמו לעולם ולא היה קיום לעולם זולתה, אלא שיש הפרש מה בקבלת התשובה בין שני הזמנים, והוא, כי בזמן שאין בית המקדש קיים התשובה מתקבלת על כל עונות קלים וחמורים עם קבלת העונש כמו שנתבאר למעלה, בין שחטא במזיד בין שחטא בשוגג, כי כיון שהיא מכפרת על המזיד כל שכן על השוגג, ואופן התשובה על השוגג הוא בשיתן אל לבו שאם היה ירא וחרד מעבור על דברי האל יתברך לא היה חטא בא על ידו, והיה ראוי שידע באמת בכל פועל שרוצה לעשותו קודם שיעשנו שהוא פועל היתר ואינו מכעיס בו את יוצרו, ולכן ינחם על מה שעשה בשוגג וישוב לעתיד שיהיה זהיר וזריז במעשיו שלא יאונה לו כל און, כי הצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ובזמן שבית המקדש היה קיים אין תשובה זו מספקת על השוגג עד שיביא את קרבנו, וגם על קצת עונות שאמרו חכמים שמביאין קרבן עליהם על המזיד כשוגג:
20
כ״אוטעם זה כי בזמן שבית המקדש ושכינה שרויה למטה במקום המיוחד היא מכינה את האנשים לחכמה ויראת חטא יוחר מזמן שאין מקום מיוחד לשכינה אלא שהולכת אתנו בגלות בעונותינו ואינה נראית אלא היא נסתרת בינינו וכאמרו (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא וגו', כי לא יקרא הענין נסתר כי אם בהיותו במציאות במקום ידוע אלא שאינו נראה ונגלה, וכן הוא הסתרת השכינה שהיא אתנו אלא שהיא מסותרת בעונותינו, ולכן בזמן שהיא נגלית היא מועילה לאנשים להשפיע עליהם רוח דעת ויראת ה', וכמו שראינו כי מיום שנסתרה השכינה פסקה הנבואה, כי אפילו בבית שני חסרו חמשה דברים (יומא כ"א), וכמו שאמר הכתוב (חגי ב') וארצה בו ואכבד חסר ה':
21
כ״בוכשהאדם חוטא בזמן שבית המקדש קיים עונו חמור וגדול יותר משני פנים, האחד מצד היותו מושפע מהשכינה לקדש עצמו ולהיותו מוכן לעבודתו עבודת הקודש, והוא בבחירתו הרעה ויצרו הרע מקשה עצמו לדעת ללכת אחרי יצרו הרע.
22
כ״גהשני מצד היותו כמעיז פנים נגד השכינה בהיותה גלויה ומפורסמת במקום המיוחד והוא עובר על מצות התורה ואינו חושש ואינו מתבייש ממנה, דמיון העבד העובר על דברי האדון בפניו כי אין ספק שענשו גדול, מה שאין כן כשהוא עובר שלא בפניו, או בהיותו במסתר פנים ממנו, והוא בזמן הגלות שאין האדם מוכן כל כך לעבודת השם ויראתו מצד הסתר השכינה, וגם נקל בעיניו לחטוא להיות השכינה נסתרת ממנו, ועל זה חייבה תורה מלקות ומיתת בית דין כפי החטאים לעוברים שהעיזו פניהם בעדים והתראה בזמן הבית והיות השכינה גלויה, או בהיות בית דין הגדול עומד ליסר הפושעים והחטאים ולהמיתם כפי עונם ולא חשש ולא נתבייש מהם בהיות השכינה נצבת עליהם, כמו שכתוב (תהלים פ"ג) אלהים נצב בעדת אל.
23
כ״דולכן בזמן שאין בית המקדש קיים ואין ב"ד וסנהדרין, היסורין הבאים על החוטא מספיקים למרק את עונו כמו המיתה בזמן הבית, מצד שאין העון נחשב כל כך חמור בזמן הזה משני הפנים הנזכרים למעלה, כי יש מהיסורין הנחשבים ומצערין את האדם כמו המיתה וכאמרם ז"ל (נדרים ס"ד) ד' חשובים כמתים וכו', וכן החטאים שהם בשוגג אינם נחשבים כל כך חמורים כמו בזמן הבית, ולכך בזמן הבית היה צריך להביא קרבן כפרה על עונו ובזמן הזה עם התשובה וקצת יסורין שבאים עליו אם החטא הוא חמור יתכפר עונו, כי אפילו בזמן הבית היו באים יסורין על מי שחטא בשוגג אם היה משהה כפרתו, וכמו שמצינו כשנסתפק לו אם חטא בשוגג או לא חטא שמביא אשם תלוי כדי להגין עליו מן היסורין, וכמו שאמרו (בכתובות ל') מיום שחרב בית המקדש אע"פ שבטלו ד' מיתות ב"ד דין ד' מיתות לא בטלו מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו וכו', וזהו כשלא עשה תשובה, שאם עשה תשובה היסורין יעבירו מיתתו וכמו שכתבתי.
24
כ״הוהתוס' הקשו על זה המאמר דחזינן כמה פושעים ועובדי עבודת אלילים שמתים על מטתם, ותירצו דע"י תשובה הקב"ה מיקל ולפעמים מוחל לגמרי או זכות תולה לו ואינו נפרע ממנו בחייו ע"כ. נראה כי מה שאמר שנופל מן הגג וכו', כשלא עשה תשובה הוא, שאם עשה תשובה הוא מיקל וקולא זו הוא ע"י יסורין חילוף המיתה וכמו שכתבתי.
25
כ״וונתבאר כי מי ששב בתשובה גמורה לפני האל יתברך שניחם על העבר ושב לעתיד נקרא צדיק בכל זמן בין בפני הבית בין שלא בפני הבית, והוא מהות התשובה, אלא שהוא עתיד לקבל ענשו אם חטא בעונות חמורים על ידי ב"ד וסנהדרין וקרבנות בזמן הבית, ועל ידי יסורין ומיתה בזמן הזה, וכן בעונות שהם במזיד ואפילו בזמן הבית ואין מביאין קרבן עליהם, כשישוב יתכפר לו על ידי יסורין ומיתה אם הם מהחמורים, ולפעמים אינה מספקת המיתה למרק החטא והוא ית' פוקד על הבנים כשאוחזים מעשה אבותם, וכמו שנאמר בענין העגל (שמות ל"ג) וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם, וזהו שאמר הנביא ע"ה (הושע י"ד) ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, אחר אמרו שובה ישראל עד ה' אלהיך וגו' קחו עמכם דברים ושובו אל ה', כלומר אחר התשובה שישובו אל ה' והרי הם צדיקים ארפא משובתם, והם היסורין על העונות החמורים כי הם רפואת הנפש החוטאת בחמלת ה' עליה שלא תמות. ואמר אוהבם נדבה, כי לא יספיק שאמחול להם ולא אשנא אותם, אלא גם דרך נדבה אוהבם.
26