בית אלהים, שער היסודותBeit Elohim, Shaar HaYesodot

א׳כל עיקרי תורתנו התמימה ואמונותיה נרשמים ונרמזים בתורה ובנביאים ובכתובים ובדברי רז"ל מפי הקבלה, וביחוד שלשת העיקרים הכוללים את כולם הם נרמזים בתחלת הבריאה, מציאות ה', שברא השמים והארץ וכל צבאם, ותורה מן השמים, ממה שכתוב יום הששי (שבת פ"ח) ו' בסיון המוכן למתן תורה, והשגחה להשכיר ולהעניש, ממה שאירע לאדם וחוה, ועם כל זה ראוי לחקור אם יספיק לנו בכמו אלו העיקרים והאמונות להאמינם ולהיותם חקוקים בלבנו מצד הקבלה והוראת הכתובים והמדרשים, או אם יהיה עלינו חיוב לחקור על כל אחד מהם מדרך השכל והסברא, או אם יש צד איסור בחקירה על אלו הענינים, אחר שנרמזו בכתובים ובמדרשים, כי יש לכל צד מאלו פנים מההוראות.

ב׳אם מצד הראשון שיספיק לנו האמונה בהם מצד הקבלה, יש לו פנים מההוראות, ממה שאנו רואים רוב דיני התורה ומשפטים מפורשים מפי הקבלה ומפי השמועה כפי מה שקבל משה רבינו מפי הגבורה וקצתם הלכה למשה מסיני בלי שום אסמכתא בכתובים, ואנחנו דנים על פיהם ומקיימי' מצות עשה ול"ת כפי פירוש המקובל מפי מרע"ה מפי הגבורה, וכן כל סיפורי התורה ממה שאירע לאבות ולדורות הראשונים עד מתן תורה ומה שכתוב בנביאים ובכתובים, אנו מאמינים הכל בדרך קבלה ואין אנו חוקרים עוד על אמתתם:

ג׳ואם מצד השני שיהיה חיוב לחקור על אלו האמונות בדרך השכל, יש לו ג"כ פנים מההוראות, וזה שאין ראוי לאדם במה שהוא אדם להתרשל מלחקור על כל דבר כל מה שישיג יד שכלו, דרך משל אם יסופר לו לאדם דבר מחודש ויאמין, כי יסופר לו מפי איש הגון ונאמן, יחשב לו לעצלה והתרשלות אם יוכל הוא בעצמו לראות ולידע הדבר ההוא ולא ישתדל על זה, וכמו ששנינו (אבות פ"ב) ודע מה שתשיב לאפיקורוס, וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דה"א כ"ח) דע את אלהי אביך ועבדהו, (תהלים צ"א) אשגבהו כי ידע שמי, נראה שצריך האדם לידע ולהשיג כפי יכלתו ידיעת ה' ואמונתו ושהשם ית' יעלה אותו וישגבהו על זה.

ד׳ואם מצד השלישי שיש צד איסור לחקור על אלו הענינים אחר שנרמזו בכתוב יש לו ג"כ פנים מההראות, כנראה שאינו מאמין אותם אם לא שיורה עליהם השכל, נחשב לו למיעוט אמנה, וכמו (סנהדרין ק', ב"ב ע"ה) שאירע לאותו תלמיד שלגלג על מה שדרש רבי יוחנן ושמתי כדכוד שמשותיך עתיד הקב"ה וכו' ואח"כ ראה בעיניו מה שבאזניו שמע ונענש על זה, וכן נענשו דור המדבר בענין המרגלים שלא האמינו מה שאמר להם השי"ת שהיתה ארץ זבת חלב ודבש, וכן ממה שאמרו (חגיגה י"ג) במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור וכו', נראה שאין לאדם לחקור בכמו אלו הענינים שהם עמוקים ומכוסים, וכמו שאמרו במשנה (שם י"א) אין דורשין וכו' כל המסתכל בד' דברים ראוי לו כאילו לא בא לעולם מה למעלה מה למטה וכו' וכל שלא חס על כבוד קונו וכו'.

ה׳וכשחקרנו על אמתת צד אחד מהם מצאנו את כלם כנים ואמתיים בקצת קצת מהעיקרים והאמונות.

ו׳אם הצד האחד שיספיק לנו האמונה בהם מצד הקבלה, נמצא אותו אמיתי בקצת מן העיקרים ואמונות שאי אפשר לנו לעמוד על החקירה בהם אם היו אם לא, אם עתידים להיות או לא, כמו תורה מן השמים, וביאת משיח, ותחיית המתים, וכיוצא באמונות מן המקובל בדברים העוברים והעתידים, כמו שאנו מאמינים בפירוש התורה שבכתב שהיא תורה שבעל פה ואנו סומכים על הקבלה לעשות מעשה המצות ומשפטי התורה, כך אנו חייבים להאמין עיקרים ואמונות אלה מצד הקבלה ושהם נרמזות בכתובים ובמדרשי חז"ל:

ז׳ואם הצד השני ג"כ שנהיה מחוייבים לחקור עליהם, נמצא אותו אמיתי ג"כ בקצת מן האמונות והעיקרים, אותם שאפשר לעמוד על החקירה בהם, כמציאות הש"י ואחדותו והדומה להם, כי אחר שיהיה לבו שלם באמונה ובעיקר ההוא כפי מה שהוא מקובל או כתוב, יתחייב להשתכל ולחקור עליו ג"כ בשכלו על מה שישיג בעיקר ההוא עד שיתאמת לו בחקירה מה שנתאמת לו במקובל, ואם לא תשיג יד שכלו לאמתת העיקר ההוא, או שיראה לו כפי שכלו היפך מן העיקר ההוא, יתלה ליאות וחסרון בשכלו, ויתחזק באמונתו על פי הקבלה, ועל זה הזהירו דע מה שתשיב לאפיקורוס, ואמר דוד לשלמה בנו דע את אלהי אביך ועבדהו, כלומר שתהיה כוונת השתדלותך בידיעתו לעבוד אותו, ואם לא תשיג ידיעתך, עבדוהו והאמן בו ע"פ הקבלה והאמונה, ועל זה אמר אשגבהו כי ידע שמי, כי בהיות כוונת המשתדל לידע אותו לעבדו, ושתסכים השכלתו לקבלתו, ישגבהו האל יתברך ויחזק יד שכלו, לדעת שמו ולהשיג המבוקש.

ח׳ואם הצד השלישי, ג"כ נמצא אותו אמתי בקצת מן האמונות שא"א לשכל האנושי לעמוד על אמיתתם ולהשיגם, כמהות ה', וידיעתו, באיזה צד היא שלא תכריח את האדם במה שיעשה, ויבחר אם טוב ואם רע, ותארי שלמיותיו ע"ד חיוב, וכיוצא באלו האמונות שאי אפשר לשכל האנושי להשיגם עד תכונתם, אסור לו לחקור עליהם כיון שלא ישיג אמתתם, ואפשר שיטעה ויבוא להכחיש המקובל בעיקר ההוא, כל שכן לדעת קצת מן הקדמונים שאומרים שא"א לאדם שישיג וידע דבר על אמתתו כמ"ש הר"י אלבו ז"ל (פט"ז מהמאמר הראשון), ועוד שהוא כמו חסרון או פחיתות ח"ו בחקו ית', שיתגאה ילוד אשה לדעת מהותו יתברך, או כוונת פעולותיו וסודותיו, וכאמרם (ברכות י') בהדי כבשי דרחמנא למה לך, שכינוי לך מורה כי בהיותך בעל חומר לא תשיג סודותיו,

ט׳וכן אמרו (חגיגה י"ג) במופלא ממך וכו' ושנינו (שם י"א) כל המסתכל בד' דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם, מה למעלה מה למטה מה לפנים מה לאחור וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם, רצה לפי כוונתנו פה, כי מהותו ית', וידיעתו מעשה בני אדם בלי שיכריחם, אינו מושג לשכל האנושי באיזה אופן הוא, ולזה אין ראוי לעיין ולהסתכל בכמו אלו, אלא להאמין אמונה שלימה כי מהותו הוא היותר שלם שאפשר, וידיעתו היא שלימה ואינה מכרחת, כי ידיעתו ומהותו אחד, וזהו הנרצה במה שאמרו מה למעלה מה למטה, ר"ל השגת מהותו ית' שהוא למעלה, והשגת ידיעתו מעשה בני אדם שהם למטה, ולא מכריחם ידיעתו, וכן הוא עיקר ושורש משרשי התורה שהאל ית' הוא פועל בבחירה ורצון, כי האל ית' ראוי שימצאו בו כל השלמיות, ושיהיה מסולק מכל החסרונות, ולפי המושכל יקשה כי כל בעל רצון משתנה מלא רוצה אל רוצה, ויהיה א"כ מתפעל ומקבל שנוי, וכן כל רוצה הנה הוא חסר דבר הנרצה, והאל ית' לא יחסר לו דבר שירצה, וכן הבוחר יהיה חסר הדבר הנבחר קודם שיבחרהו, והאל יתברך לא יחסר לו דבר, ואם כן בבריאת העולם כשרצה אז לברוא אותו למה לא רצה קודם או לא אח"כ,

י׳ואין היתר לספק זה כמו שכתב בעל העיקרים פ"ב ממאמר ב', אלא כשנאמר כי מה שניחס אליו ית' הרצון, הוא כדי שנבין ממנו סילוק היותו פועל על צד החיוב כפועלים החסרים, אבל לא נדע עצמות רצונו היאך הוא, כמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם כן רצונו נעלם תכלית ההעלם, וא"כ רצונו השי"ת הוא כולל מבריאת העולם ועד סוף העולם, שברא העולם כרצונו בזמן שבראו, ולא קודם ולא אחר כך לסבה ידועה אליו, וכן הוא פועל בכל דור עם הצדיקים כפי רצונו בשנות עליהם טבע הבריאה, ובזמן שיהיה רצונו שיהיה העולם חרב יהיה, כמו שאמרו (בפ' חלק) שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חריב, ואין לנו ידיעה והשגה למה ירצה בכך ולא ירצה בכך, ולמה ירצה במה שירצה בזמן שירצהו ולא קודם לו או לאחריו, ואם נסתכל ונרצה לעיין בזה יחשב לנו לחטא כיון שאין ידיעתנו יכולה להשיגו כמו שנאמר למעלה, וזה שאמרו מה לפנים מה לאחור, מה היה לפנים בשעת הבריאה שברא העולם אז ולא קודם, או אחר כך, מה היה אחר כך בפעולותיו שפועל בעולמו בבחירה ורצון ובזמן, כליון וחרבן העולם, למה לא פעל או לא עשה מה שעשה קודם או אחר כך, וזהו הנרצה במה לאחור, או ירצה הענין עצמו, כרצונו בכל הדברים שרצה ושירצה דרך כלל, מה היה שלא רצה כך לפנים מזמן הבריאה או הפעולה או החורבן. או שלא רצה כך לאחור, כלומר לאחר זמן הבריאה והפעולה, כי העיון וההסתכלות בזה יזיק לו ולא יועיל.

י״אואמנם אמרו רתוי לו כאילו לא בא לעולם, הרצון בו כי השלימות הנקנה לאדם בדעות הוא כשישיג הדבר האמיתי אבל כשלא יוכל להשיגו תהיה יגיעתו לריק ולבטלה ורתוי לו כאילו לא בא לעולם בערך דבר זה שלא השיג אמתתו, כי ביאתו לעולם הוא להשלים עצמו במעשיו הטובים ובדעותיו ואמונותיו האמיתיות, וחזר ואמר וכל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו וכו', לכלול דברים כיוצא באלו שאין האדם יכול להשיגם, וכשנחקור עליהם יהיה פועל בטל כי לא יעלה בידו מה שרצה, כיון שאין בכחו להשיגו גם מה שבכחו יפסיד, כמו שכתב הרב המורה ז"ל פרק ל"ב מח"א.

י״בוראוי שנבאר באיזה צד תבא החקירה על האמונות שיהיה חיוב עלינו לדעת אותם מדרך השכל לבד הקבלה, וזה כי גם שהחכמות דרך כלל מפוארות ומשובחות, והבא עד תכונתן והוא מתואר בהן, חכמתו תאיר פניו בעוה"ז ומשאיר נפשו לחיי העוה"ב, עכ"ז אנו רואים שאין החכמות העיוניות מסכימות בכל דבריהם על ענין אחד בהתחלותיהם והקדמותיהם, כי בעלי חכמה אחת יכחישו התחלות והקדמות בעלי חכמה אחרת, ויניחו הקדמות והתחלות לחכמתן היפך מה שהניחו בעלי החכמה האחרת, ויחשבו כל אחד מהם כי הקדמותיהם אמיתיות וחילופיהן שקר וסכלות, כמו שיקרה לבעל התכונה עם הטבעי שיכחיש הקדמותיו אשר עליהם יבנה כל מופתי תכונתו, והם גלגל יוצא מרכז וגלגל ההקפה, וכן התוכני יכחיש הקדמות הטבעי שמניח שהתנועות הן שלשה לבד, מן האמצע, ואל האמצע, וסביב האמצע, ויניח תנועות אחרות לסבת הנחתו גלגל יוצא והקפה, וכן בעלי חכמת משפטי הכוכבים יניח ידיעת ה' אמתית, ויכחיש טבע האפשר, היפך בעל חכמה האלהית, והוא הפילוסוף שהוא יניח טבע האפשר קיים, ויכחיש ידיעת ה', ובעל חכמת התורה יניח ידיעת ה' אמתית, וטבע האפשר קיים, ויביא ראיה לדבריו מן השכל שאין ראוי ליחס להשי"ת חסרון הסכלות, ושלא תהיה ידיעתו מקפת בכל הנעשה בעולם, ולטבע האפשר שידיעתו מסכמת לה, יביא ראיה מן החוש בירידת המטר מן ההשגחה האלהית בהעדר הכנת המטר, על ידי תפלת הצדיקים והחסידים.

י״גוכמו שהאריך בכל זה בעל העיקרים בתחלת מאמר רביעי. גם בעלי חכמה אחת חלקו זה על זה במה שהוכיח כל אחד מהם במופת שהיא הגדולה שבראיות. מופת ראיה מהמאוחר אל הקודם.

י״דומופת סבה מהקודם אל המאוחר, שאין אחד מהם נותן האמת בהחלט, להיות הספק והשבוש נופל בהם, כמו המחלוקת שנפל בין הפילוסופים, אם הצורה היא בחומר, או נעתקת מחוץ, ובמהות הצורה הגשמית, ובצורות היסודות, ובענין המקום, ואם הגלגל במקום אם לא, ובענין הריקות אם הוא נמצא, וכן בהרבה דברים כיוצא באלו, ויותר מהמה כמו במהות הנפש וגדרה, מכזבים קצתם לקצתם, וחקירתם אינה שלימה בחכמות מצד הבטולים הנופלים בדרכיה, ועדיין לא השיגו הפילוסופים איך תמשוך המגניט"ס את הברזל וימצא מתנועע מבלי מניע, ונתבאר כי העיון המושג מצד החקירה לא תתן האמת בהחלט, ולזה לא תספיק להשלים הנפש האנושית ולהקנות ההשארות רק חכמת התורה לבד.

ט״וכל שכן בחקירת האמונות והעיקרים שהשגיאה בהן מביאה אל כפירה והריסה, שאין ראוי לסמוך על עיון השכל, כי כפי מעלת הנושא תהיה שלימות הידיעה וההשכל, ואם בדברים הטבעיים שהם למטה מגלגל הירח, אין חקירת השכל משיג לדעת בהחלט כל הדברים על אמיתתם כמו שכתבנו, איך תתעלה לדעת ולהשיג דברים אלהיים התלויים באמונות התורה האלהית, והרב ז"ל בספרו הנכבד ח"א פ' ל"ד כתב ג"כ, כי נפל הבלבול הרבה מאד בענינים האלהיים, ומעט בענינים הטבעיים, ונעדרים בענינים הלימודיים:

ט״זונאמר כי דרך החקירה באמונות שיש מבוא לשכל להשגת אמתתם יהיה על דרך זה, שיכוין האדם המשכיל לעיין ולבקש מופת או ראיה על מה שהוא מקובל בידו מן האמונות, שיסכים העיון לאמונה המקובלת, ואם לא תשיג יד עיונו להשיג מעצמו, יסמוך על חכמי תורתינו אשר השכילו ואמתו במופת האמונה ההיא, וילמוד ויקבל ראיותיהם ויצרפם עם קבלתו האמתית באמונה ההיא כדי שיתחזק באמונתו, והתועלות המגיעות לאדם להטריח עצמו להשיג בחקירה מה שהוא מושג אצלו באמונה אמתית מקבלת התורה מבלי שום ספק, הוא, א' כי האמונה בדברים המושגים בשכל היא יותר שלימה עם קבלתו, מן האמונה בדברים מצד הקבלה לבד, לפי שהדבר המושג בטעמו יהיה חקוק בנפש יותר, ואפילו דבר המושג במופת וראיה, יש יותר אמות ואמונה בלב מה שנתאמת בשני מופתים ממה שנתאמת במופת אחד וכמו שכתבו החכמים, ועז"א דוד ע"ה (תהלים קי"ט) טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי, רצה שישיג טעם ודעת במה שהאמין בו כדי שיתחזק באמונתו, בהסכים המופת והראיה לאמונה המקובלת.

י״זתועלת שני לדעת ולהשיב למי שיחלוק עליו באמונה המקובלת, ולהכריז אמתתה בדרך השכל, ולא יסוג אחור מאמונתו מפני מה שיחלקו ויקשו עליו, כשידע להשיב ולקרב לשכל אמונתו, וכמו שאמר ודע מה שתשיב לאפיקורוס.

י״חתועלת שלישי כי בהביא ראיה ומופת באמונות שאפשר להביא ראיה ומופת עליהן מצד עמקו, כיון שכולם נתנו מרועה אחד, ומצאנו בקצתן או רובן אמתיות ונכונות בחקירת השכל, נשפוט כי האחרות ג"כ אמתיות, אלא שלא נשיג בשכל אמתתן לעוצם עמקן, כמו שיבחן המומחה בדבר אחד בג"פ, וכמו שאמרו (שבת סא) איתמחאי גברא או איתמחאי קמיעא, ובזה תתחזק האמונה המקובלת גם כי לא ישיג יד השכל להביא מופת עליה, וכמו שאמר חבקוק הנביא (ב) הנה עפלה לא ישרה נפשו בו וצדיק באמונתו יחיה, כי האמונה אשר היא נשגבה למעלה מן השכל אשר כל המופתים לא יוכלו לאמתה ולא תתישר נפש המעיין במה שיאמת בה הדרך המופת והחקירה, הנה מי שהוא צדיק באמונתו מצד הקבלה לבד יחיה את נפשו:

י״טואם ניטיב העיון בכל האמונות והעיקרים נמצאם נכונים וישרים מדרך השכל, כי העיון השכלי ישיג המופת בדברים שטבעם לבוא עליהם המופת, ואם אין בטבעם לדעתם במופת, יושגו ויתאמתו מצד העיון המשובח והחקירה הנכבדת, בין אותם שהם מן הצד הראשון, בין אותם שהם מן הצד השלישי שבפרק ראשון, כי גם שאמרנו שיש איסור בחקירה עליהם, יובן מדרך המופת כמו שנראה מלשון מה למעלה מה למטה כו', שרוצה לידע דרך מופת מה שאין בחק השכל לדעתו, אבל דרך עיון משובח בהביא ראיה קרובה לשכל שיתכן אמתת האמונה בדבר ההוא המקובל לא נאמר על זה רתוי כאילו וכו', וכבר נשתמש בדרך ראי' זו גדול הפילוסופים (אריסט"ו) בחקירה הגדולה שבחקירות והיא חדוש העולם, שהביא ראיה להכחיש שרש זה ולהכריח הקדמות, ואין אצלו מופת על זה אלא ראיות שתטה נפשו אליהן לפי דעתו, וכמו שכתב הרב ז"ל פרק ט"ו מחלק שני, כ"ש אנו עדת המאמינים שנסתפק בראיות קרוב לשכל, אשר תטה הנפש לאמת העיקר או האמונה המקובלת, בהיות הקבלה אמתית מקובלת מחכמים לחכמים, ובכל מה שהאמין אברהם ראש האבות שכתוב בו והאמין בה', האמין בו משה רבינו, ובכל התורה ועקריה ושרשיה שהאמינו משה רבינו ודור שכלו דעת, האמינו כל הזקנים והנביאים והחכמים הבאים אחריו, ושלמה המלך גדול החכמים כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוהו בחכמה אפילו לפי דעתם, בחן וצרף תורת משה ולא נטה ממנה לא משרשיה ועקריה כי אם במעט, שנכתב עליו (מלכים א' י"א) ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו וגו', (שבת נ"ו) וכל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה, וחתם כל מאמרו לעת זקנתו במה שאמר (קהלת י"ב) סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

כ׳אשר כל זה יורה שחקר ועיין בהפלגת חכמתו הגדולה בתורה ובעקריה, ומצאה אמתית במופתים נשגבים, אשר ילאה שכל החכמים הגדולים שבפילוסופים להשיגם, ומה האדם שיבא אחר המלך לחקור ולהשיג על אשר כבר עשהו, ואחריו כל אדם ימשוך להחזיק בתורת משה ועיקריה ושרשיה, וכמו שראינו כל הנביאים והחכמים הבאים אחריו, כולם חזקו ואמתו תורת משה ושרשיה, מלאכי חותם הנביאים צוה עליה ואמר (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו', וכל אנשי כנסת הגדולה עשו גדר וסייג לתורת משה ע"ה, וכן כל החכמים הבאים אחריהם ע"ה דור אחר דור חכמים רבים קבלו מחכמים רבים, וכמו שכתוב בספרים שחוברו על זה לדעת סדר הקבלה ממשה רבינו עד דורותינו אלה האחרונים, וכלם עשו גדרים וסייגים והאמינו בכל תורת משה עקריה ושרשיה, ועל מה אנחנו יושבים לחקור על עיקר התורה, ואנחנו מולידים רפיון בלב כלל האנשים המאמינים בדרך קבלה אמתית, כי בחקרנו עליהם נראה שאין אנחנו מחזיקים אמונתם אלא אם יסכים המופת והראיה בהם.

כ״אהאמת כי חרפה הוא לנו, ואין אנו מתירים עצמנו לכך, כי אם לדעת מה שנשיב לאפיקורסים ולחולקים על שרשי תורתנו בכל דור ודור, שידעו ג"כ כי עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה שקבלו תורת משה רבינו מפי הגבורה בהר סיני, כי בזה יתגדל ויתקדש שמו יתברך בפי כל העולם, כדכתיב (יחזקאל ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה', כי זה הכתוב נראה שרומז על העיקרים, בפרט העיקרים הכוללים שהם, מציאות השם, תורה מן השמים, שכר ועונש, כי לשון והתגדלתי רומז לגדולת מציאותו ית' אשר אין לה דמיון בכל הדברים הנמצאים שברא בעולמו, ולשון והתקדשתי רומז לקדושת תורתינו שהיא נגדרת בקדושה ונכתבה בל' קדוש, ולשון ונודעתי רומז לשכר ועונש והשגחה כדכתיב (תהלים ט') נודע ה' משפט עשה וגו', ובעיקרים האלו ידעו כל העולם כי הוא מהוה כל ההויות ולזה כתב וידעו כי אני ה'.

כ״בהר"מ ז"ל הביא במורה תחלת ח"ב, כ"ה הקדמות אשר צריך אליהן בקיום מציאות האל ית', ובמופתים על היותו לא גוף ולא כח בגוף, ושהוא יתברך אחד, והוליד מהן ארבע עיונים.

כ״גהראשון הוא בנוי על תנועה נצחית תדירה, והשני על דבר מורכב משני דברים וימצא האחד מהם בפני עצמו, שהוא מחייב שימצא הדבר השני ג"כ בפני עצמו, והשלישי כי הנמצאות לא ימנעו מחלוקה, אם שיהיו כולן הוות נפסדות, או בהיפך, או קצתן הוות נפסדות, וקצתן היפך, וסמך על מופת זה ואמר שאין בו דחיה ולא מחלוקת, וגם מזה יתחייב שהוא ית' אינו גוף ולא כח בגוף, וגם שהוא יתברך שמו הוא אחד, ואינו נופל תחת הזמן ושיאמר בו שינוי, והרביעי מיציאת הדברים מן הכח אל הפועל, וכמו שהאריך שם בביאורם יבינם המבין בדרכי המופת.

כ״דאמנם מה שאביא אני באלו העיקרים והשרשים הוא ראיות מדרך הסברא הנכונה מן השכל מבלי מופת חותך, ומן המוחש ומן הקבלה מספר התורה ונביאים וכתובים ומאמרי חז"ל הבנויים על החכמה ועל קבלה הדת:

כ״הואומר כי הראיה מדרך הסברא הנכונה תהיה פרטית לכל העולם, וזה כי כל דבר המתחדש בזה העולם מדומם וצומח וב"ח כלם יתחדשו ויתהוו ויצאו לפועל ע"י סבות קרובות או רחוקות, ולא ימלט מחלוקה, או תהיה הסבה ע"י הטבע לבד, או ע"י האיש הפועל, או ע"י שניהם ביחד, אם ע"י הטבע לבד כהתהוות המחצבים והמתכות והצומחים הבלתי נזרעים והאדים כפי הכנת מקומותיהם, וכן הב"ח הנהוים מעצמם בהכנות המקומות, ואם ע"י האיש הפועל כמו הבנינים ומיני כל הכלים הנעשים ע"י בני אדם, ואם ע"י שניהם ביחד, כמו הצמחים שהם מתחדשים מפעולות האדם בהכנת המקום ובזריעתם או נטיעתם, ובגמר התהוותם והתחדשם ע"י הטבע, וכמו יציאת מיני הב"ח לפועל ע"י המוליד והטבע הגומר צורתם והוייתם, וכלל שלש החלוקות הוא שהן נהוין ונעשים ע"י סבה פועלת אותם ולא מעצמם, ומהם שהם פרטי העולם ילקח ראיה לכל העולם שלא נברא מעצמו, כי אם ע"י בורא שהמציאו והכין לו טבע שיתחדשו הדברים המתחדשים על ידו, מהארבעה יסודות ומהדברים המתחדשים מהם ע"י סבות משתלשלות כולן מן הסבה הראשונה הוא הבורא ית' וית', לבד מה שברא עולם הגלגלים בחכמתו יתברך ועולם המלאכים שהוא עולם העליון, וע"ז אמר דוד ע"ה כפי הכוונה במקום הזה (תהלים ק"ד) מה רבו מעשיך ה' כלם בחכמה עשית מלאה הארץ קניניך, רמז באמרו מעשיך ה' על עולם המלאכים שאמר עליהם למעלה עושה מלאכיו רוחות וגו', וייחד שמו יתברך עליהם להיותם קרובים אליו שהם שכל פשוט בלי חומר, ואמר על עולם הגלגלים כלם בחכמה עשית כמו שכתוב עליהם (שם י"ט) השמים מספרים כבוד אל וגו', ואמר על עולם השפל מלאה הארץ קנינך, כמו שהתחיל למעלה במה שברא בעולם השפל יסד ארץ על מכוניה וגו' תהום כלבוש וגו' ושאר הפסוקים, ועל כלל כלם אמר מה רבו, כי כל הנעשה בכל העולמות בלי קץ ותכלה הכל נעשה על ידו ובסבתו ובהשתלשלות ממנו, וגם מפני שלמעלה פרט כמה דברים שעשה האל ית' כמו שאמר יסד ארץ וגו' עד תזרח השמש יאספון וגו', יצא אדם וגו', שכלם פעולות האל ית', אמר מה רבו, כלו' גם כי ספרתי שעשה כל אלו לא השלמתי את כולן כי אין להן סוף כי רבו כמו רבו, וג"כ יפורש פסוק זה כלו על עולם השפל לבד, אמר מה רבו מעשיך וגו', לפי שכפי הנראה כל מה שנעשה בעולם השפל הוא ע"י הטבע והאיש הפועל כנזכר למעלה, ואינם מיחסים גמר הפעולות וצאתן לפועל לסבה הראשונה יתברך שמו, אמר מה רבו מעשיך ה' שבראת הארבע יסודות וטבעם וטבע כל הדברים וכלם עשיתם בחכמה שיתחדשו כל הדברים מהם כל מה שנעשה מהם הוא מסבתך ומהשתלשלותך עד שמלאה הארץ קנינך, שכלם מתחדשים על ידך ובסבתך באמצעות הטבע שבראת אותו בחכמה לשיתחדשו הדברים כנזכר:

כ״ווהראיה הלקוחה מן המוחש הוא משלשה פנים, אם מסדר העולם ושלימות תכונתו ואם מן הנסים שנתחדשו בעולם, ואם מן היעודים שנתיעדו ע"י הנביאים ונתקיימו כולם.

כ״זאם מסדר העולם ושלימות תכונתו, יתבאר, כי לא נפל במקרה ובהזדמן כי אם על יד ממציאו ובוראו ית' שמו, וזה כי אנו רואים כי מה שנעשה מעצמו בטבעו שלא ע"י סיוע אדם אינו שלם כמו הנעשה ע"י סיוע אדם, כמו הצמחים והפירות הגדלים בהרים וביערים שאין להם שלימות במראיתם וטעמם, כמיני אותם הצמחים והפירות שגדלים במקומות הישוב ע"י תיקון הקרקע בחרישה ובזריעה, וכן הכרם וכיוצא באלו הם שלמים כשיגמרו ע"י איש פועל ברצון ומקרב הדבר שיתחדש בשלימותו, וכשנשגיח בכל מה שיש בזה העולם נמצא הכל בשלימות ובסדר נכון, הד' יסודות הם שומרים את תפקידם בגבולם לתועלת מה שישתלשל מהם מן ההויות שבזה העולם בסדר ובשלימות, וכן המחצבים והמתכות הם נמצאים כפי הכנת המקומות לתועלת ישוב העולם וקיומו, והב"ח נוצרים בשלימותם, וכל איבריהם לתועלת קיום מינם, והוכן לכל מין ומין מזונו כפי טבעו שימשך מעצמו אליו, וכמו שכתבו חכמי הטבע חכמת בריאת כל מין ומין בשלימותו ותועלתו לכל מה שיצטרך לקיום המין, וכולם הוכנו לצורך ותועלת מן האנושי אשר הוא כוונת בריאת העולם, והוא שלם בבריאתו בכל מה שהוא צריך בכפל חושיו ואיבריו היותר צריכים לו, ובתוכן גופו בשלימות לכל מה שיצטרך לקיום גופו ותיקון נפשו כמו שהוא ידוע בחכמת הטבע, הכלל כי כל דבר שנתהווה בזה העולם אנו רואים כי הוא בשלמות גדול, וזה יורה כי נעשה בכוונת פועל יצרו ובראו בשלימות והוא האל יתברך, כי אם היה נברא מעצמו לא היה בו השלימות ההוא כמו שכתבתי, וכמו שדרשו חז"ל (חולין ס') כל מעשה בראשית בקומתן נבראו בצביונם נבראו שהוא לשון יופי, והכוונה כי הראיה שהן מעשה בראשית ושנבראו במאמרו ית', הוא היותם נבראים ביפיים ותועלתם כנזכר.

כ״חואם מן הנסים שנתחדשו בעולם יתבאר גם כן מציאות ה' וגדולתו, כי האפיקורסים האומרים שאין אלוה ואין לעולם מנהיג, הם אומרים כי לא ישתנה שום דבר מטבעו ובריאותו וכיון שאנו רואים שינוי הטבע או התהפכו בהתחדש הנס, הוא הוראה על מציאות אלוה בורא הטבע ויכול להכניעו בעת שיראה לו לצורך עבדיו הצדיקים, ואין מי שיוכל להכחיש הנסים שנעשו לישראל ביציאת מצרים כמו שהם כתובים בתורה, והנסים שנעשו להם גם כן במדבר ובכניסת הארץ, וכל העמים ידעו בעשיית רוב הנסים אלו כמו שכתוב (שמות ט"ו) שמעו עמים ירגזון וגו' תפול עליהם אימתה ופחד וגו', ואף הם יש להם קבלה מאבותיהם על קצת נסים המפורסמים שהם אמתיים, בפרט בנתינת התורה והנסים שנעשו בנתינתה, ואנחנו עדת מקבלי התורה יודעים כל הנסים שנעשו, מפורסמים ונסתרים, מאבותינו אברהם יצחק ויעקב ובניהם ביציאת מצרים, ואחר כך במדבר ובזמן היותם בגלות, כמו שרמוז בתורה ובנביאים וכתובים ודברי רז"ל, אשר כל זה מורה על מציאות אלוה בורא יכול לשנות הטבע שברא, וכמו שאמר הנביא (ישעיה מ"ג י"א) אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע, ר"ל אנכי המצוי שבראתי העולם ואנכי ששניתי הטבע שבראתי לצורך עבדי, ולזה אמר ואין מבלעדי מושיע, כלומר אם יצטייר ח"ו שאני לא הייתי מצוי, לא היה אפשר להיות שום מושיע בשינוי הטבע, כי הטבע לא ישתנה מעצמו:

כ״טואם מן היעודין שנתיעדו על ידי הנביאים ונתקיימו כולם, יתבאר גם כן מציאותו ית', כי אין האדם ואפילו יהיה חכם כשלמה יכול לידע מה שעתיד להיות, כי מה שאמרו (אבות ד') איזה הוא כו' הרואה את הנולד, זהו בדברים הממשמשים ובאים, או בדברים המצוים להיות, אבל היעוד לימים רחוקים לא יהיה אלא מפי הנביא מהאל יתברך, וזהו הוראה על אמתת נבואתו, כמו שנאמר בשמואל (ש"א ג') וידע כל ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא לה', וכתיב לעיל מיניה ולא הפיל מכל דבריו ארצה, וזהו הוראה על מציאות האל המנבא בני אדם המוכנים לנבואה.

ל׳והנה ראינו היעוד שאמר האל ית' לאברהם (בראשית ט"ו) ידוע תדע וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול וגם את הגוי וגו', ונתקיים, וכן למשה (שמות ג') ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך וגו', ונתקיים, (שם ד') ואני אחזק את לב פרעה וגו', ונתקיים, (שם י"ד) וחזקתי את לב פרעה וגו', ונתקיים, וכן לעתים רחוקות (דברים ל"א) הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו', ונתקיים, (דברים ד) ונושנתם בארץ כמנין ונושנת"ם ונתקיי', וכן (מלכים א' י"ג) איש האלהים בא מיהודה בדבר ה' אל בית אל וגו' ויקרא על המזבח וגו' הנה בן נולד לבית דוד יאשיהו שמו וזבח עליך וגו', ונתקיים על ידי יאשיהו כמו שכתוב שם בסוף (מלכים ב' כ"ג) גם את המזבח ההוא ואת הבמה נתץ, וכן הרבה יעודים כיוצא באלו שנתיעדו לעתיד ונתקיימו, הוא הוראה על מציאות האל יתברך שמנבא את בני אדם המוכנים לכך לצורך ישראל, ויעודים אלו הם מפורסמים לישראל שאין מי שיכחישם, ולכן אין מי שיוכל להכחיש מציאות האל יתברך, וכמו שאמר הנביא (ישעיה מ"ו) זכרו ראשונות וגו' כי אנכי אל ואין עוד אלהים ואפס כמוני מגיד מראשית אחרית ומקדם אשר לא נעשו וגו', כי הראיה למכחישים מציאותו היא בהיותו מגיד מראשית אחרית והם היעודים, ומפני שקצת האומות יכחישו יעודים אלו, אמר הנביא ע"ה אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר ואתם עדי נאם ה' ואני אל, אמר הגדתי בשעת היעוד, והושעתי בשעת קיומו, וזהו ביעודים שלא נתפרסמו אלא לנביא שנאמרו לו, כמו בידוע תדע וגו' ואני אחזק וגו', אבל היעודים שנכתבו בתורה אחר נתינתה, כמו וקם העם הזה וגו' וכמו בנביאים ויקרא על המזבח וגו', שהיו יעודים שנתפרסמו בזמן היעוד ובזמן קיומו, אמר עליהם והשמעתי שהשמיע אותם בפרסום בזמן היעוד ובזמן קיומו כנזכר.

ל״אואפשר שכיון באלו הג' מלות על יעוד ידוע תדע וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש וגו', והושעתי על היעודים של זמן ישועת ישראל ביצ"מ, והשמעתי על הנסים שנעשו בנתינת התורה שנשמע בכל העולם כמו שדרשו חז"ל.

ל״בבין כך ובין כך אמר על יעודים אלו אנכי הגדתי וגו' ואין בכם זר, כי גם שקצת האומות יכחישו איזה מהם אתם אינכם יכולים להכחיש, ולזה אמר ואין בכם זר שיכחיש שום דבר מזה, כי אתם עדי שאני אל, וכן אמר האותיות שאלוני וגו' מי השמיע זאת מקדם מאז הלא אני ה' ואין עוד אלהים וגו', כי הדברים העתידים לא יושגו כי אם לאל יתברך והם ראיה על מציאותו יתברך כנזכר:

ל״גוהראיה מן הקבלה למציאות השי"ת היא כל התורה והנביאים והכתובים ודברי חז"ל, כי לא תצוייר אמתותם בלתי מציאותו יתברך וית', כי כל מה שכתוב בהם הוא דברי אלהים חיים ומלך עולם ית' שמו, כדכתיב אנכי ה' אלהיך, אתם ראיתם כי מן השמים וגו' וכל התורה כולה.

ל״דונשאר הביאור על שלימות מציאותו ית' שהוא היה והוה ויהיה, היה קודם בריאת עולם, הוה כל זמן קיום העולם, יהיה אחר העדרו, לא היה חסר דבר בשלימות מציאותו קודם הבריאה ולא נשלם בשלימות מציאותו דבר בבריאתו, ולא יחסר דבר משלימות מציאותו בהעדר העולם ואפיסתו, וכן אמר הנביא ישעיה עליו השלום (מ"ח) שמע אלי יעקב וישראל מקוראי אני הוא אני ראשון ואף אני אחרון, כי עיקר בריאת העולם היה לשיקבלו ישראל את התורה ויהיו מקוראים בשם ה' וכו', ועכ"ז לא יוסיף ולא יגרע בשלימותו ית' וית', ולז"א אני הוא אני ראשון, השלימות שיש לי עתה היה לי קודם הבריאה, כי אני הראשון בזמן הבריאה כמו שאני עתה, ואף אני אחרון לאחר העדר העולם ואפיסתו כמו שאני עתה, ואמר שמע אלי יעקב וישראל כמו שאמר בזמן נתינת התורה כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל, להורות כי בין בזמן שאתה בגלות תחת עקב הגוים, בין בזמן שאתה בשררה, ואתה מקוראי אני הוא ולכן שמע אלי:

ל״הועל זה מצאנו בבריאת העולם שהוזכרו ב' השמות המיוחדים לו ית' שהם אלהים וה', (בראשית א') בראשית ברא אלהים וגו' (שם ב') אלה תולדות וגו' ביום ברוא ה' אלהים, כי באלו השמות נקרא האל יתברך בתורה ובנביאים ובכתובים ברוב המקומות שהוא מוזכר בהם, כי מצאנו שם ההוי"ה ושם אלהים כתוב בהם יותר מאלפים פעמים, ושם אדני היותר מוזכר אחריהם לא הוזכר כ"א קכ"ד פעמים, וזה להורות כי אלו השמות המיוחדים לו ית' אחר הבריאה, היו שמותיו קודם הבריאה, כמו שאמר בראשית ברא אלהים, ביום עשות ה' אלהים, כי כשברא ועשה היו שמותיו כן ולא נתחדשו לו בשביל שברא העולם, וכן אמר הנביא ישעיהו ע"ה (מ"ה) כי כה אמר ה' בורא השמים הוא אלהים יוצר הארץ ועשה הוא כוננה וגו' אני ה' ואין עוד, מפני שאמר בתחלת הבריאה בראשית ברא אלהים ואחר כך אמר בהבראם ביום עשות ה' אלהים שנראה שמורה על אחר, או שניתחדש לו שם אחר מאלהים שאמר בתחלה, לזה אמר ישעיה ע"ה כי כה אמר ה' בורא השמים, שאמר בהבראם, הוא האלהים שהזכיר למעלה בראשית ברא אלהים, אני ה' ואין עוד תוספת שלימות על שמי שבתחלה, והשמות האחרים הם מורים על מה שהוא יתברך פועל בזה העולם, שם אדנות לא היה מי שקראו קודם אלא אברהם כדכתיב (בראשית ט"ו, ח) ויאמר אדני אלהים במה אדע, וכמו שאמרו חז"ל (בברכות דף ז') ופי' הרשב"א ז"ל שע"ז קראו אדון שאמר לו האל יתברך צא מאיצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אברהם מוליד, וידע בזה כי יש אדון על הכוכבים והמזלות להכניעם ולהתגבר עליהם לצורך הצדיקים, וכשצוה לו על המילה הזכיר לו האל יתברך שם שדי, כדכתיב אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים.

ל״וודרשו ז"ל (ב"ר פרשה מ"ו) למה לא ניתנה מילה לאדם הראשון הואיל וחביבה היא א"ל הקב"ה דייך אני ואתה בעולם, ואם אין אתה מקבל דיו לעולמי ע"כ ודיה לערלה וג"כ וכו', עד אני הוא שאמרתי לעולמי די שאלמלא שאמרתי לשמים וארץ די עד עכשיו היו מותחין והולכים אני הוא שאין העולם ומלואו כדאי לאלהותי.

ל״זכי יש מן הקושי בענין המילה כיון שחביבה היא המילה ומאוסה הערלה למה לא נברא אדם הראשון בלי ערלה, כי אף ע"פ שאחז"ל שנברא מהול כדכתיב בצלמו, לא היה טבעו כך אלא דרך נס, כיון שראינו תולדותיו שנולדו ערלים בטבע, ואם היה הוא נברא מהול בטבע, היו תולדותיו ג"כ בטבע נולדים כיוצא בו, ולא היו צריכים למול, וזהו שאמרו למה לא ניתנה לאדם, כלומר שיהיו תולדותיו כן, וזו היא השאלה ששאלו לר' עקיבא (תנחומא סדר תזריע) והשיב לשואלו לא נתן הקב"ה המצות לישראל אלא לצרפן בהם שנאמר כל אמרת אלוה צרופה, וא"ל הקב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם, רצה כי בערך אברהם שהיה צדיק, לא היה צריך לתת לו מצות מילה לצרפו, אלא בשביל הדורות הבאים, וכמו שאמר ואם אין אתה מקבל דיו לעולמי ע"כ, כי לא יהא להם במה יזכו ולא יתקיים העולם.

ל״חאבל לענין מה שיש מן הקושי למה לא נתנה לאדם הראשון, התשובה היא כי גם שאדה"ר היה יציר כפיו של הקב"ה ונפח באפיו נשמת חיים, עכ"ז נוצר עפר מן האדמה והוא מוכן לחטוא, וביחוד ביצר הרע שנטבע בו כדי שיתקיים העולם, וכמו שאמר (ב"ר פ' ט') והנה טוב מאד זה יצר הרע שאילולא היצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד בן ולא נשא ונתן, כל מה שהיה צריך בתחלת הבריאה לצורך בנין העולם וקיומו, ולכן היה לו זה המותר מן הערלה כדי שיהיה לו כח בטבע להוליד ולהתעסק בצרכי העולם, ואחר שנמשך בערלתו הרבה הוא וזרעו, וכמו שאמרו חז"ל מושך בערלתו היה, שקלקלו מעשיהם ונמשכו אחר היצר הרע יותר מדאי שלא בסדר נכון להזקק לשאינם מינם בזמן המבול, ולשאת ולתת שלא באמונה אלא בגזל, היה סבת חרבן העולם במבול, וכן דור הפלגה.

ל״טולזה ראה האל ית' לקוץ בהרת משיכת ערלה זו כדי שיוכנו לעבודתו יתברך, וכמו שבענין הערלה אמר השי"ת שלש שנים יהיה לכם ערלים לא יאכל, כי גם בצמיחת האילנות מן האדמה יש בתחלת פירותיהן מן החומר והעכירות מצד הוייתם מן האדמה מה שלא יעלם, ויהיה סבה להכין אוכליהם לקלקל מעשיהם ולכך אסרם, כמו כן במין האדם נמשכה הערלה ג"פ.

מ׳מאדם הראשון עד נח שקלקלו, וגם מנח עד אברהם, ואברהם שהוא הג' גם הוא הוליד כדומה לערלתו את ישמעאל בנו, ורצה האל יתברך עתה כדי שיצא יצחק צרוף ומזוקק פרי קדוש שיתהללו בו גוים, שימול בשר ערלתו ויהיה הרביעי קדש הלולים לה'.

מ״אוזהו שאמר לו האל יתברך אני הוא שאמרתי לעולמי די, שאלמלא כך עד עכשיו היו מותחין והולכין, רצה כי כמו שבבריאת העולם ברא אותו בסדר ושם לו גבול ושיעור שלא ימתח יותר ממה שנמשך, כן בענין הערלה רצה לברוא האדם ערל ושימשך זה עד זמן אברהם כמו שהזכרנו.

מ״בויהיה די לערלה מעתה שימול כל אחד את בנו בן שמנה ימים, שיעברו עליו שבעת ימי בראשית אשר יש בכל אחד מזל וכוכב משא"כ בחבירו ויהיה לו חיות וקיום בהם, ויוכל למול אח"כ ביום השמיני ולא יסתכן.

מ״גושם צבאות לא הוזכר עד חנה.

מ״דוכמו שאמרו חז"ל (בברכות ל"א) מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה צבאות עד שבאת חנה ואמרה רבש"ע מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך ליתן לי בן.

מ״הכוונתה כי היא ידעה שלא היתה עקרה בטבעה שאמר הכתוב (ש"א א') ולחנה אין ילדים, ולא אמר שהיתה עקרה, אלא שה' סגר רחמה, כמו שכתוב וה' סגר רחמה מפני שהיה בעלה אוהבה, כמו שכתוב כי את חנה אהב והיה לה געגועין עליו, מתוך כך לא יצא הולד שלם ומוכן לנבואה שהיה מעותד לה שהיה שקול כמשה ואהרן. כמ"ש הכתוב משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו.

מ״ווזה שאמר ר' לוי (בפרק השותפין ט"ז) פנינה לשם שמים נתכוונה כדי שתתפלל על שלא היו לה בנים כיון שלא היתה עקרה בטבעה כמו שאמרנו.

מ״זוזה שאמר הכתוב (ש"א א') וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה כי ה' סגר רחמה, כי בשביל שהיה נודע שלא היתה עקרה בטבעה היתה מכעיסה כדי שתתפלל, ואחר שהתפללה והרבתה להתפלל וגם עלי בקש עליה ואמר ואלהי ישראל יתן את שאלתך וגו', אמר הכתוב ויזכרה, ולא אמר ויפתח את רחמה, כי לא היתה עקרה בטבעה כנזכר, אלא כיון שהוכנה אחר הבקשה והתפלה ללדת המוכן לנבואה כנזכר, אז זכרה ה' לתת לה מה שהיה ראוי לטבעה.

מ״חוזהו לשון זכירה שיחזור הדבר למה שהיה בתחלה, שאם היתה עקרה עתה מחדש היה פוקד אותה והיה צריך לומר ויפקדה ה', ומה שאמרה עד עקרה ילדה שבעה דרשו אותו על לאה.

מ״טולזה אמרה ה' צבאות מכל צבאי צבאות שבראת קשה בעיניך לתת לי בן, כיון שאני ראויה ללדת בטבעי שאיני עקרה שהריני בכלל צבאותיך שבראת ולא יקשה בעיניך לתת לי חלקי הראוי לי בכלל הצבאות שבראת.

נ׳ונתבאר כי שם זה ג"כ הוא מורה על מה שפועל בזה העולם כמו שם אדנות ושדי. ושם אל או אלוה מן השבעה שמות שאינם נמחקים הוא נגזר מאלהים. יצא לנו מכלל זה כי שמותיו יתברך המיוחדים ונזכרים על הרוב במקרא, הם שם ההוי"ה ושם אלהים. ולכן הוזכרו בבריאת העולם, לומר כי שמותיו היו מקודם ולא נתוסף בהם שלימות אחר הבריאה כמו שנזכר:

נ״אושם אהיה ג"כ הוא שם שהורה בו האל יתברך למשה שיהיה עמהם בשעבוד מלכיות וכמו שאמרו (ברכות ט') אני הייתי עמכם בשעבוד זה ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכיות, אמר לפניו רבש"ע דיה לצרה בשעתה א"ל לך אמור להם אהיה שלחני אליכם, כי בהיות כוונת בריאת העולם בשביל ישראל שנקראו ראשית, שיקבלו את התורה שנקראת ראשית, בהיות שישראל הם בשעבוד נראה שבריאת העולם היא לבטלה ואינו ניכר בעולם גודל שמו שהוא מהוה הויות, וכמו שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וגו', כביכול כאילו הוא עמנו בגלות ואינו מתראה, וכשהוא יתברך מושיע את ישראל וגואל, הרי הוא כביכול גואל את עצמו ג"כ, ומגלה ומודיע לעולם גודל שמו.

נ״בולזה אמר אהיה כלו' אתראה ואתודע בשמי הגדול המהוה ההויות והוא שם המפורש, ואהיה בשעבוד מלכיות גם כן שיהיה שם הוי"ה שלי נודע גם כן בזמן הגאולה של שעבוד מלכיות, כי לא נעשו ביחד נסים רבים וגדולים בעולם בשום זמן כמו שנעשו ביציאת מצרים, וכמו שיעשו יותר בזמן גאולת שעבוד מלכיות, ועליהם אמר אהיה אשר אהיה לשון הויה, ואמר לו משה רבינו ע"ה דיה לצרה בשעתה, כי אין ראוי שיהיה מיעד האל יתברך עונש על שום דבר אלא אחר שקדם החטא, וזהו דיה לצרה בשעתה, צרת השעבוד אחר החטא שגרם שישתעבדו במצרים, אבל שעבוד מלכיות שעדיין לא חטאו לשיתחייבו שעבוד, אע"פ שהוא גלוי לפניו לא היה ראוי ליעד עליהם מעתה, ואין מדרכו ית' ליעד על העונש קודם עשיית העון אשר עליו יבוא העונש, ולכן השיב לו האל ית' לך אמור להם אהיה שלחני אליכם ולא תבשרם על שעבוד מלכיות.

נ״גנמצא כי שמותיו ית' על ב' מינים, א' המורה על מהותו ויכלתו וגדולתו ית' והיא שם ההוי"ה יה ואהיה ושדי צבאות, מין ב' השם המורה על האלהות והשררה, והוא אלהים ואל אלוה אדני, שם ההוי"ה הוא עיקר השמות המורים על מהותו ויכלתו ית', ושם אלהים הוא עיקר השמות המורים על האלהות והשררה, ולכך נזכרו שניהם בבריאת עולם, כל אחד לבדו ושניהם ביחד, וכן לא נזכר בתורה שום שם משמותיו הקדושים כל כך פעמים כמו שנזכרו ב' שמות אלו, והוא דרך משל למלך אחד שמו פלוני המלך, שם פלוני הוא המורה על מהותו מי הוא, ומלך הוא תואר מורה שיש לו ממשלה ומלכות, וכשאומרים פלוני המלך, משם פלוני יהיה נודע אם הוא ראוי למלכות, וממלך יהיה נודע שהוא מלך, כי יש מי שהוא מלך ואינו ראוי למלכות ויש ראוי למלכות ואינו מלך, וכשהוא ראוי למלכות והוא מלך, משם עצמותו נודע שראוי למלכות ומתאר מלך נודע שהוא מלך, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שם ההוי"ה הוא מורה על מהותו ויכלתו ית', ואלהים הוא מורה על שהוא מלך על כל העולמו', וכשנקרא השם אלהים הוא כביכול כמו פלוני המלך, כלומר שהוא ראוי למלכות והוא מלך, וכמו שיש מלך שאינו ראוי למלכות מפני סכלותו, ועם כל זה נקרא מלך מפני שיש לו שררת המלכות, כן נקראו הדברים שהיו עובדים אותם הע"א בימים קדמונים, אלהים, מפני שיש להם שררה, שהעו"א ההם היו ממליכים אותם עליהם, גם כי הם בעצמם אין בהם ממשות, כי לזה נקראו אלהים אחרים שהם אחרים לעובדיהם, כמ"ש במדרש כדכתיב (ישעיה מ"ו) אף יצעק אליו ולא יענה וגו', ואין בהם כח לעשות דבר, כי אין להם אלא השם בלבד.

נ״דומפני כי המלך סבת היותו מלך הוא היותו ראוי והגון להנהגת העם ולמלוך עליהם, לכן אומר פלוני המלך, כלומר פלוני שמצד עצמו ראוי והגון למלכות, וכן כביכול האל יתברך נקרא ה' אלהים, מצד מהות שמו הוא ראוי להיות אלהים ומלך עולם.

נ״הולז"א המשורר ע"ה (תהלים ט"ז) אמרתי לה' אלהי אתה, כי מצד מהות שמך הוא מחוייב שאתה אלהי, ואמר הכתוב ה' אלהיכם, ה' אלהיך, ה' אלהי, וכן מהות עצמותו ויכלתו וגדולתו מחייב היותו אלהים ואדון על כל העולם.

נ״וולכן אנו קוראים שמו בשם אדנות, ולפעמים בשם אלהים כפי הנקודה, כי אין אנו יכולים לקרות אותו ככתבו, כיון שאין אנו יכולים להשיג מהות שמו ית' וית' שמו:

נ״זבהיות שם אלהים מורה על ממשלה ושררה, הוזכר בתחלת הבריאה ואמר בראשית ברא אלהים ולא אמר ה', להורות כי על מנת כן ברא את העולם להיות אלהים על כל ברואיו.

נ״חוכמו שאמר הכתוב בורא השמים הוא האלהים, כי מצד שברא השמים ויצר הארץ ראוי להיותו אלהים, ומפני זה יתחייב שיתנהג בדין ישר עם ברואיו הן להשכיר הן להעניש, וראה שאין העולם יכול להתקיים בזה, כי מצד האלהות ידון במדת הדין, ולכן מיד צרף מדת רחמים שהוא שמו המיוחד ית', כי מצד היותו הוא בעל הרחמים כדי שיתקיים העולם.

נ״טולכן אמר ביום עשות ה' אלהים וגו', והקדים פה ארץ לשמים כי לא הוצרכה מדת הרחמים כ"א לארץ שהוא עולם השפל ולא לעולם העליון.

ס׳ולזה אמר ה' אלהים ה' הקודם לאלהים כנגד הארץ הקודמת לשמים שהוצרכה למדת רחמים שתצטרף כנזכר, ואלהים כנגד שמים שאינם צריכים לרחמים, ובתחלת הבריאה אמר בראשית ברא אלהים את השמים, כי כיון שמצד השמים לא היה צריך רחמים, כן מצד הארץ, וכן הקדים שם ההויה לאלהים, כי שם ההויה הוא שמו המיוחד מצד מהותו ויכלתו ית' וית', ושם אלהים הוא מצד שברא העולם כנזכר.

ס״אוגם כי תחשב גדולה ורוממות לאל יתברך בהיותו אלהים על כל העולם, אין זה תוספת גדולה ומעלה במהותו ויכלתו, וגם אינה גדולה ומעלה לו מזולתו, כי כלם ברואיו ונמשכים מרצונו ית' כי גדולת מלך גדול הוא ברבוי ארצותיו ואוצרותיו ואנשיו אשר ירש או כבש ויעשה עמהם מה שיעלה בידו, וגדולת ממה"מ הקב"ה היא בעצמותו ומהותו שיכול לעשות מה שירצה ואין מי יאמר לו מה תעשה, וגדולתו בריבוי ארצותיו ואנשיו וכל מה שבתוך העולם, לא ירשם ולא כבשם, אלא שיצרם ובראם כרצונו ונמשכו ממנו, וכולם תלויים בו ואינם מוסיפים בגדולתו דבר, כי תוספת הגדולה מצדם הוא נמשך מצדו ית' כי כלם יצוריו וברואיו כנזכר.

ס״בוגם הגדולה הבאה מצדם אינה אלא להם שיכירו שהאל ית' מתגדל ומתקדש לפניהם, לא שיהיה הגדולה תוספת בעצמותו ית', וכמש"ה (יחזקאל ל"ח) והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה' וגו', כי הגדולה והקדושה שהוא מתגדל ומתקדש אינה מצד מהותו כ"א מצדם, כמו שאמר ונודעתי לעיני גוים רבים שידעו בזה כי הוא ה', ועל זה נמצא שיתואר האל ית' ג"כ כמלך, כי גם שהמלך אינו נקרא בשם זה אלא מצד מלכו על מדינות רבות והיות לו אוצרות מלכים ואנשים הרבה, גם האל יתברך עם רוממותו נקרא כן, כיון שהם נמשכים ממנו ותלויים בו, גם כי מצדם נקרא מלך, אין זה שום גרעון בחקו ית' כיון שהם ברואיו כנזכר.

ס״גואל יעלה במחשבת אנוש לומר כי שם אלהים ומלך נתחדשו לו אחר בריאת העולם ח"ו, שהרי כתוב בראשית ברא אלהים, שנראה כי קודם שברא היה שמו אלהים, וכתיב בורא השמים הוא האלהים, וכמה כתובים כמו אלו, וכן בתאר מלך כתיב ה' מלך עולם ועד, וגם שלימות מהותו מחייב שלא יהיה בו תוספת חידוש אפילו בשם, ולא גרעון, וא"כ מה שאמרנו כי תחשב גדולה לאל ית' בהיותו אלהים ומלך על כל העולם, אינו מחייב שיתחדשו השמות בבריאת העולם, כיון שמכח מהותו ית' וית' נברא העולם ולא היה תלוי בריאתו כ"א ברצונו לבד, הרי הוא נקרא אלהים ומלך עולם אפילו קודם הבריאה, כי כל מה שברא היה בכחו וברצונו לבראו קודם, ואחר שבראו הכל תלוי בו, והוא אלוה ומלך על מה שברא ברצונו ולא שברא ע"י אחר, כי אין דבר שימשך אלא ממנו ית' וית' וכמו שנזכר, ולכך אין חסרון בחקו ית' שיקרא אלהים ומלך על העולם שברא ושימליכוהו עליהם.

ס״דוכמו שאמרו (ראש השנה ל"ד) מלכיות כדי שתמליכוני עליכם, וכתובים מלאים רוממו ה' אלהינו, גדלו לה' אתי, וכיוצא באלו שנראה שהאל ית' מתגדל ומתרומם ע"י ברואיו, וכן המלאכים מעריצים וממליכים את שם האל המלך הגדול הגבור וכו', ואינו תוספת גדולה לו, כיון שהכל נברא בכחו כנזכר, ואין שום דבר נמצא זולתו:

ס״הוההפרש שבין אלהים ומלך מצד שהוא מלך, הוא כי אלהים יובן מה שעושה האדם בסתר ובמטמוניות ומעניש ומשכיר על זה ואינו נראה, משא"כ במלך, וכן יודע ובוחן הלבבות אם הם מכוונים לעבודתו אם לאו, משא"כ במלך, וא"כ למה יתואר האל יתברך במלך.

ס״והענין הוא לפי שמין האנושי בטבע בריאתו אינו מתירא כ"כ אלא ממי שרואה אותו, ויש יכולת בידו להרע לו או להטיב מיד כשיעבור על דבורו, אבל מהאלהים שאינו רואה שרואה אותו, אע"פ שיודע בודאי שרואה מעשיו ומסתריו ומחשבותיו ויענישהו, אין היצר נכנע כ"כ כיון שאינו רואה אותו, ושעל הרוב אינו נענש מיד, והמלך הישר יודעים אנשיו שיריע להם מיד כשידע שיעברו דבריו, ושייטיב להם מיד כשידע שקיימו אותם ויראים אותו.

ס״זולזה אמר הרב לתלמידיו (ברכות כ"ח) יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא ב"ו, ועל זה יתואר האל יתב' במלך, לומר שיהיה מוראו על העולם כמלך כפי ערך זה.

ס״חולזה אמר הכתוב (תהלים י') ה' מלך עולם ועד אבדו גוים וגו' (שם צ"ט) ה' מלך ירגזו עמים וגו'.

ס״טוכן שאר השמות שנזכרו בתורה אחר הבריאה, ובנביאים ובכתובים לא נתחדשו לו אח"כ, אלא שנתגלה כי הם שמותיו ית' וית' ג"כ, נתגלה שם אדנות על יד אברהם אבינו שאמר ה' אלהים, ובמצות המילה גלה האל ית' שם אל ושדי, שאמר לעולמו די וכמו שאמר אני אל שדי, אל שבכחי לבראת העולם יותר גדול, אלא שאמרתי לעולמי די, ושם צבאות נתגלה ע"י חנה שאמרה מכל צבאי צבאות וכו'.

ע׳ושם אהיה גלהו האל ית' למשה רבינו ביציאת מצרים כשאמר לו מרע"ה (שמות ג') הנה אנכי בא לבני ישראל וגו' ואמרו לי מה שמו וגו' אהיה אשר אהיה וגו', ויתר שאת ומעלה בשם זה משאר השמות שנתגלו אחר הבריאה, להיותו נאמר מפי ה' על שאלת מה שמו, והשיב אהיה וגו'.

ע״אמשא"כ בשאר השמות שנתגלו ע"פ נביאיו כנזכר, כי גם שם אל שדי שנאמר על פיו אני אל שדי, לא הזכיר בהם שמי אל שדי, כמו בכאן שאמר אהיה על שאלת מה שמו.

ע״בובזה יש סמך לבעלי הקבלה שמעלים זה השם למעלה משם ההוי"ה, שלא הוזכר בפירוש שהיה שמו בתחלת זכירתו, ביום עשות ה' אלהים ארץ וגו'.

ע״גאלא שאחר שהזכיר אהיה על שאלת שמו, אמר על שם ההויה ה' אלהי אבותיכם וגו' זה שמי לעולם וגו', כי שם אהיה לא נזכר עוד בכל ספרי הקדש בלשון קדש, וזה השם של ההוי"ה הוא שנכתב בכל התורה ונביאים וכתובים על הרוב כמו שאמרנו למעלה.

ע״דולזה אמר זה שמי לעולם בתורה נביאים וכתובים וזה זכרי לדר דר, כי אחר חתימת הספרים הקדושים לא יזכר אלא שם זה בכל מה שיצטרך להזכירו בהקדשות ובשבועות והברכות ולא שם אחר, וכן אמר המשורר (תהלים קל"ה) ה' שמך לעולם ה' זכרך לדר ודר, גם כי כל שאר שמותיו ית' הם קדומים ג"כ.

ע״הולא רציתי להתיר לעצמי מה שכתב הרב ז"ל בספרו הנכבד מ"נ חלק ראשון פ' ס"א שאלו השמות זולת שם המפורש הם נגזרים ושנתחדשו אחר חידוש העולם, שהביא מפרקי רבי אליעזר עד שלא נברא העולם היה הקב"ה ושמו בלבד, וכן כתב ג"כ ה"ר יוסף גיקטליי"א ז"ל בספר גנת אגוז אשר לו, ועם כל זה אני אומר כי כיון שבכח שמו המיוחד נתיסדו כל השמות האחרים אינם נקראים מחודשים וכמו שכתבתי למעלה, כי בריאת העולם היתה תלויה ברצונו, ובלי עמל ויגיעה בראו.

ע״וולכן חידוש בריאת העולם בפועל אינו מוסיף שום דבר בגדולתו, אע"פ שהוא מולך עליהם אחר בריאתם, כל שכן השמות שהוא נקרא בהם מצד בריאת העולם שלא יקראו מחודשים, כיון שהם בכח שמו הגדול ית' כנזכר:

ע״זשם אל הוא ל' חוזק ותוקף כמו (יחזקאל י"ז) ואת אילי הארץ לקח, ומי כמוך באלים, שאין במציאות שום חזק ותקיף כמוהו, ושם זה הוא שרש ועיקר כל שם אלהות, ומפני שנשתתף שם זה למי שמחזיקים אותו שהוא תקיף והוא אל ואינו, כמו שנאמר כי לא תשתחוה לאל אחר, נתוסף על שם זה ב' אותיות אחרונות על שם ההוי"ה ונקרא אלוה, להורות כי מה שאנו קורין אותו אל ומחזיקים אותו באלהות הוא לפי האמת שאין תקיף וחזק כמוהו, כמו שמורים קצת האותיות של שם ההוי"ה שהוא שם מהותו ית' שהוא מהוה ההויות ואין סוף וקץ ליכלתו, וכן נתוסף על שם אל ב' אותיות ראשונות של שם ונקרא שם אלהים.

ע״חלהורות על שהוא באמת תקיף וחזק מאין כמהו, וכמ"ש פלשתים (שמואל א' ד') מי יצילני מיד האלהים האדירים האלה וגו', וכן ניתוסף עליו אות מ"ם, להורות כי האל בכח ב' אותיות ראשונות על שם ההוי"ה ברא העולם, אשר תכלית וכוונת בריאתו הוא בשביל האדם שהוא נוצר למ' יום, ובשביל התורה שנתנה למ' יום.

ע״טוזהו שכתבו כי ביה ה' צור עולמים, ודרשו ז"ל (בראשית רבה פ' י"ב) כי בשני אותיות אלו ברא העולם הזה והעוה"ב כדכתיב עולמים, והקדים הא' שנברא בו העוה"ז ליו"ד שנברא בו העוה"ב, וזהו שהורה שם אלהים בתחלת הבריאה, כי האל בשתי אותיות אלו ברא העולם לתכלית האדם והתורה כנזכר, ואף גם זאת לא נמנעו עובדי אלילים מליחס שררה ואלוה בכל תוקף לאלהיהם לפי דעתם, ולזה נקראו בכתוב אלהים, וכן אפשר לומר כי מפני ששם זה כלולים בו שני שמות שם אל ושם יה שהם שמות בפני עצמם, כדכתיב עזי וזמרת יה, ולכן ניתוסף בו מ"ם לשון רבים שמורה על ב' השמות כנזכר, וכשיסמך תשמט המ"ם כמו אלהי ישראל, אלהי אברהם וגו', וכן בכינוי אלהיכם אלהינו אלהיו, תשמט המ"ם שהוא כמו אלהים שלכם, אלהים שלנו, אלהים שלו, כמו אחרים אחריהם אחרינו אחרי, ולהיות זה השם מחובר מב' שמות הוזכר במכתב אלף וקרוב לק' פעמים, משא"כ בשאר השמות, זולת שם ההויה שהוזכר הרבה פעמים, וגם כי בשם אלהים הנזכר בתחלת הבריאה נכלל קצת שם ההוי"ה כנזכר, הוצרך לשתף עמו כל השם שהוא מדת רחמים, ואמר ביום עשות ה' אלהים וגו', כי עיקר מדת רחמים שבשם ההוי"ה הוא בכל ארבע אותיותיו ביחד, וגם יה הוא מדת צדק ומשפט דכתיב אם עונות תשמור יה, וכפי מה שכתב בעל ספר גנת אגוז בחלק הא', ולכן הוצרך לצרף עמו מדת רחמים, ומפני כי בזה השם שהוא שם אלהים נברא העולם כנזכר לשיקבלו אלהותו, נזכר בכל מקום שמיחס אלהותו על העולם או על קצתו, כמו אלהי עולם ה', אלהי אברהם אלהי יצחק וגו', אלהיכם אלהינו, אלהי אתה, כי כלם נגזרים מאלהים, ולא מאלוה, כיון שהוא כתוב ביו"ד ולא בוא"ו, ולא מאל, שהיה לו לכתוב אלכם, ולא נמצא שום שינוי באל, אלא במדבר על עצמו אלי וצור ישועתי כי אלו השמות מורים על גדולת ה' יותר מאלהים, וכמ"ש (איוב כ"ב) הלא אלוה גובה שמים וגו' ואמרת מה ידע אל וגו', כי מצד גדולת שמותיו אלו, היה חושב איוב שלא היה משגיח בזה העולם השפל, ולכך הוזכרו אלו הב' שמות על הרוב בספר זה, ולא נמצאם כינוי על אלהות כנזכר, כי כינוי האלהות מורה על ההשגחה שמשגיח על מי שהוא אלוה עליהם, וכן שם אלהים שבו נברא העולם, כדכתיב בראשית ברא אלהים, מורה על השגחתו על ברואיו שברא, ולכן יתיחס אליהם בשם אלהות, ונמצא בכתוב אלהי אלהיכם אלהינו אלהיך אלהיו קרוב לאלפים פעמים, זולת מה שנזכר בשם אלהים לבד.

פ׳אחר שנתברר והוא מפורסם מציאותו ית', והשם המיוחד לו המורה על עצמותו ית' ושאר השמות המורים על אמתת פעולותיו, ראוי לקרב אל השכל מציאותו יתברך כיצד הוא נמצא בכל העולמות הג', ונמשיל קודם, משל למלך שבנה פלטרין, בית וחדר לפנים ממנה, וחצר חוצה לה, מקום מושבו ומכונו הוא החדר, והנהגת מלכותו עם יועציו ושריו הוא בבית, ולפעמים יוצא לחצר להקביל או ללוות שריו ויועציו, או לטייל בחצר, ותוכן בנין החדר נאה ומהודר מן הבית, וכן הבית מן החצר.

פ״אומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, שברא האל ית' עולם העליון וכסא כבודו מכון לשבתו, וברא עולם האמצעי להנהגת מלכותו בהשקפתו והשגחתו עליהם משם, כדכתיב (תהלים י"ד), ה' משמים השקיף וגו' (שם ע"ו) משמים השמעת דין וגו', וכיוצא בפסוקים אלו, ולפעמים לסבת זכות וצדקת עבדיו ואוהביו שבעולם התחתון מתראה להם ושוכן בתוכם, כיון שהם אינם יכולים לבוא אליו ולסור אל ביתו בהיותם בחיים, כ"א היה אפשר הם היו הולכים אליו, והוא לא היה בא אליהם, כמרע"ה כשהוכן לכך עלה שמים וירד, וכן אליהו כשנתעלה, וכמו שחדר המלך אין מי שיראנה ושידע מה שבתוכה, כן עולם העליון מכון לשבתו אין מי שידע וישיג תכונתו, ולכן לא הוזכר בפירוש בריאת עולם העליון כיון שאינו נראה ומושג לאדם כמו שמושג טבע העולם התחתון ותכונת הגלגלים השמימיים הנראים לעין, ואין המשל דומה לנמשל אלא במה שנעשה לכבוד המלך שהוא הפלטרין לא בעצמות המלך, כי אין נמשל לו ית', והבן מה שאמרו (ברכות נ"ח) מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא, ולא אמרו מלכא דארעא כעין וכו', וכל הנעשה בגללו יש צד דומה או נמשל אליו, כי אפילו כסא הכבוד שהיה תכלית מעלת עולם העליון הוא נברא, גם כי היה קודם שנברא העולם, כדכתיב נכון כסאך מאז, ולכן יש דמיון ומשל מנברא לנברא, ולא מנברא לבורא בענין העצמות.

פ״בואחר שכן, צריך לתת טוב טעם ודעת היאך הוא נמצא בשלשה עולמות, בהיותו הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, ומה רושם יש לשכינתו בעולם העליון יותר משאר העולמות, ובביאור זה נאמר כי האל ית' הוא נמצא בכל העולמות כפשט הכתוב מלא כל הארץ כבודו, ומבואר יותר מזה הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, וכאמרם ז"ל כאילו דוחק רגלי שכינה, אלא שאין מציאותו שוה בכל העולמות, כי אם כל אחד כפי ערך הכנתו, ודבריו כלשון בני אדם כאילו ראשו בעולם העליון ואמצעו באמצעי ורגליו בתחתון, וכמו שכתוב (ישעיה ס"ו) השמים כסאי והארץ הדום רגלי, כי בהיות כל השמים כסאו אשר הוא יושב בה הרי ראשו בעולם העליון, ורגליו בתחתון כאמרו והארץ הדום רגלי, והרמוז בזה כי שכל האנושי שבעולם התחתון אינו יכול להשיג ממנו אלא פעולותיו וסבותיו הנמשלים לרגליו, והגלגלים משיגים יותר, והשכלים הנפרדים יותר במדרגת הראש, אלא שאין יכולין להשיג תכלית אמתתו, וכמ"ש (יחזקאל ג') ברוך כבוד ה' ממקומו שאינם משיגים תכלית עצמותו, וכמו שנמצא האדם למה שתחת רגליו, כן נמצא האל ית' לעולם התחתון, רואה ומביט ומשקיף בהם, וכמו שהיושב בכסא כשרוצה להביט ולהתקרב למה שתחתיו מניע ראשו לצד מטה, ולפעמים מניע הכסא ומטה אותה לצד מטה בהיותו יושב עליה להתקרב אל שלמטה ממנו לסבת מה, כן האל יתב' כשישראל עושים רצונו ורוצה לשכן שכינתו בתוכם הוא מניע ומטה הכסא שהם השמים לצד מטה, וכמו שאמר הכתוב (תהלים י"ח) ויט שמים וירד וגו', שהטה הכסא לצד מטה, וזו היא הירידה שהוזכרה במתן תורה, וירד ה' על הר סיני וגו', וזהו גילוי שכינה בתחתונים, וזהו מה שאמרו (סוכה ה') מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, וכשאינם עושים רצונו הוא זוקף ראשו ומסתיר פניו ואינו מביט בהם, כדכתיב (דברים ל"א) ואנכי הסתר אסתיר פני וגו', ולפעמים מצד רוע מעלליהם מסלק רגליו ג"כ אל הכסא, וזו היא דחיקת רגלי השכינה.

פ״גענין יחודו ית' הביא הרב ז"ל בס' המורה בפ' ע"א מחלק א' דעת המדברים בחמשה דרכים, ובעל חובת הלבבות בשער היחוד הביא שבעה פנים.

פ״דואני אתנהלה לאטי לרגל המלאכה שהתחלתי להביא מן השכל ומן המוחש ומן הקבלה ממה שיראה לי, כי מה שכתוב בספרי החכמים הקודמים שהם ראיות במופתים נכונים הרי הוא כתוב בספריהם, ולא אאריך בהעתקתם אלא במה שלא ראיתי כתוב ונתחדש אצלי:

פ״הוהנה הראיה מן השכל לא תצטרך לשהוא אחד ולא שנים, אלא ליחוד הגמור, לא בשום יחוד שנראה יחוד פשוט כקו ונקודה ושם אחד המספרי, כי גם אלו אינם אחדות גמורה, כי הקו יחלק אל קוים, והנקודה היא בעלת מצב וישתתפו עמה במצב נמצאים אחרים, והאחד המספרי אין מציאות אחדותו אמתית אלא במחשבה וכבר תשיג המחשבה קבוץ רב מאלה האחדים המספרים, ולזה האחדות הגמורה היא אשר נותנת יחוד והבדל מה בפועל מכל מה שזולתו, ואין זה אלא באלוה יתברך שהוא לבדו מחוייב המציאות וכל הנמצאים זולתו אפשרי המציאות וישתתפו זה לזה באפשרות, ואין מי שישתתף לו בחיוב המציאות ולא בשום דבר, וכמו שכתב בעל העיקרים ז"ל מאמר ב' פ' עשירי, ועל אחדות זה אנו מביאים ראיה אשר נאמר כי הוא זה אחדות ית', כי אחר שידענו ידיעה אמתית כי יכלתו ית' בבלתי תכלית ולא יבצר מידו מזמה ידענו כי הוא אחד פשוט בתכלית הפשיטות, ואפשר כי הוא דבר ידוע שהדברים המורכבים אינם יכולים לשום בפועל כל אשר יזמו לעשות מצד הרכבתם כי מה שיאות לזה לא יאות לזה, ואם הדברים הפשוטים כמו היסודות וכיוצא בהם אין כח באחד מהם לבדו לפעול כי אם באיכותו אם חום אם קור ובהתערבם והתמזגם יתהוו מהם כל הדברים, וכיון שהוא ית' פועל וממציא כל הדברים הפשוטים והמורכבים ויכלתו בבלתי תכלית, ידענו שאין בו שום צד ריבוי שיעכבהו מלפעול מה שירצה, ושאחדותו היא אחדות גמורה ולא באיכות כלל, ולא השגנו באיזה צד היא אחדותו לשיכלתו בבלתי בעל תכלית כמו שלא השגנו מהותו ית', ועל זה אמר הכתוב (איוב י"ד) מי יתן טהור מטמא לא אחד, כי אי אפשר בטבע שיתהוה דבר מהפכו, כי אם הדבר שהוא נהוה ממנו שהוא הסבה הוא פשוט א"א להתהוות דבר אחר אלא באיכותו הפשוט אם חום אם קור או זולתו ולא הפכו, ואם הוא מורכב לא יוכל להתהוות ממנו דבר פשוט, לכן אין לשום נברא יכולת על זה כי אם לאל ית' שהוא אחד ואין בו הרכבה לשיעכב על ידו, ולא שום איכות ביחודו לשלא יוכל לברוא אלא באותו האיכות, אלא הוא אחד גמור ויכול לברוא דברים פשוטים ומורכבים ולא נוכל להשיג כיצד כמו שלא נשיג מהותו ית'.

פ״ווהראיה מן המוחש הוא כי אנו רואים שהוא ית' ברא העולם וכל צרכו לקיום מין האדם שברא בו, ומאז הבריאה ועד עתה לא שנתה את תפקידה ומראה, מוציאה צמחים ואילנות לצורך הבריות, והשמש והירח והכוכבים מאירים לצורך העולם ומשפיעים למטה מן הכח הנשפע עליהם מלמעלה, ואין זה אלא מכח האחד השלם שאינו צריך עזר ולא עצה מזולתו, כי אם היה בו שום הרכבה ביחודו לא היו פעולותיו שלימות וקיימות, כי ההרכבה גורמת שינוי, וכיון שאין בו שינוי כמו שאנו רואים בכל דברים הטבעיים התמידיים, אין בו הרכבה אלא אחדות גמורה ושלימות גמור לברוא מה שירצה ולקיים אותו לעולם כי אם היה בו שינוי לא היו דבריו קיימים, ומפעולות השלם הוא שיהיו עניניו קיימים ומתמידים כי הנמשך מן השלם הוא טוב ולא יפסק, ולזה ראינו בכל מה שברא במעשה בראשית שאמר הכתוב וירא אלהים כי טוב, כי כל מה שברא היה בשלימות בריאתו ולא יפסק טובו כי אם היה נפסק נראה שלא היה טוב ולכך נפסק, ועל זה אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב, מצד שראה האלהים שהוא האחד האמיתי שיעשה מה שעשה, היה טוב כיון שנהיה ע"י האחד השלם שפעולותיו שלימות ואינו נופל שינוי וחסרון בחקו ית', ואמר הכתוב (בראשית ח') עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ויום ולילה לא ישבותו, כי באחדותו הגמורה והשלמה יוכל ליעד על שלא ישבותו יום ולילה כי אין מוחה בידו ומי יאמר לו מה תעשה.

פ״זוהראיה מן הקבלה מה שידענו שהוא ברא שמים וארץ וכל צבאם, כמו שכתוב בתורה בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, ביום ברא ה' אלהים ארץ ושמים, וכשהרעו דור המבול אמר (שם ו') אמחה את האדם אשר בראתי, מי שבראם רצה למחותם והציל את נח וחידש העולם על ידו כמו שהיה קודם המבול, ובחר באברהם ונתרצה ביצחק והתפאר ביעקב, והשפיע במשה שפע תורתו, ואמר (שמות כ') אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ונו', מפני שראהו על הים כאיש מלחמה ועכשו כש"צ מעוטף אמר אנכי הוא שהוצאתיך ממצרים וראית אותי על הים כי אין בי שינוי, והביאם לארץ והעמידם בה ושרתה שכינתו בבית המקדש כל זמן היותם תחת עבודתו יתברך, וכשפרקו עול והפרו ברית סלק שכינתו מעליהם ונחרב הבית, ועכ"ז בכל צרתם לו צר ושכינה כביכול עמנו בגלות, כל זה ראיה גדולה לאחדותו ית' שמעולם היה על כוונה אחת ותכלית אחת, ואם לא היה אחד פשוט לא היה עומד על כוונה אחת היה משתנה מזמן לזמן או מפעולה לפעולה.

פ״חועל זה אמר הכתוב בפירוש אחדותו (דברים ו') שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כי מצד מה שאנחנו בני ישראל לבד נוכל לשמוע ולהבין כי ה' הוא אחד ממה שראינו שבחר בנו והיה אלהינו מימי אבותינו ע"ה, ולא השליכנו מעל פניו כשחטאנו לו אלא יסרנו במשפט, א"כ נגזור כי הוא אחד ואין בו הרכבה ולא שינוי כלל, כיון שעמד על כוונה אחת ועל תכלית אחת עם ישראל מן היום שבחר באבותם כנזכר.

פ״טולזה אמר ה' אלהינו ולא אמר ה' אלהים, כי מצד שהיה אלהינו לעולם ידענו כי הוא אחד.

צ׳ויש לנו להבין ולדעת כי אחדותו ית' לא נזכרה אלא בסוף התורה, והיתה הכוונה כי לא נתברר אחדותו עד אחר שבחר בישראל על הדרך שאמרנו שעמד על כוונה אחת, כי בעשרים דורות שמאדם ועד אברהם לא בחר האל יתב' בשום אומה יותר מאומה אחרת אלא כולם לפניו שוים, וכשהרעו מעשיהם הציף עליהם מי אוקינוס בדור אנוש ואח"כ הביא עליהם את מי המבול, ובדור הפלגה הפיצם על פני כל הארץ, ונשתנו כמה דברים מסדרי בראשית, בדור אנוש ההרים נעשו טרשים, המת מרחיש, נעשו פניהם כקופין וכו' כמו שאמרו במדרש, וכן בדור המבול נשתנו כמה דברים מטבעו של עולם שהיה קודם, שהיו זורעים ולא קוצרים יולדים ולא קוברים ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה ומתלשין ארזי לבנון בהליכתן וכו' כדאיתא במדרש, ולא היה להם מיחוש ראש, ומי גרם להם כל אלו שמרדו בו ית'.

צ״אוא"כ מצד אלו השינוין שהיו בטבעו של עולם היה נראה ח"ו שינוי בחקו ית' ולא היתה אחדותו שלימה לעין כל, מצד כוונות הדורות היותן חלוקות והפכיות מן הכוונה אלהית שנברא העולם להיות הנבראים נמשכים בצדק ובמשפט, ולכן בדור הפלגה כשראה האל ית' כי לא היה בהם תקנה בלבל לשונם לע' לשונות וקרא לע' מלאכים והפיל גורלות (שם ל"ב) בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים וגו' ונפל גורלו של הקב"ה על אברהם ועל זרעו המיוחד, כי חלק ה' עמו יעקב וגו', וברר וצרף את זרעם פסולת ישמעאל ועשו עד שהגיע ליעקב שהיתה מטתו שלימה בלי שום פסולת וייחד שמו עליו, ועל זה אמרו חז"ל (פסחים נ"ו) מהיכן זכו ישראל לק"ש מאבינו יעקב שנאמר הקבצו ושמעו בני יעקב שמא יש בכם וכו' אמרו שמע ישראל כשם שאין בלבך אלא אחד וכו', והוא אמר ברוך שם כמל"ו.

צ״בועל זה אמר הכתוב (מלאכי א') הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו, כי אב אחד הוא יעקב אבינו כי אברהם ויצחק יצאו מהם עשו וישמעאל ואינם אב אחד לכלנו, לבד בני ישראל.

צ״גומפני זה אמר אל אחד בראנו כי אל אחד ייחד שמו על אב אחד ועל זרעו שהם כלם אחדים לעבודתו בלי שום פסולת.

צ״דועל זה נאמרה כל פרשת שמע בלשון יחיד ואהבת את ה' וגו' ושננתם לבניך וגו' להורות על היותנו אחדים באחדות ית' השם אחד (ש"ב ז') ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ וגו'.

צ״הועם כל זה אינו נקרא האל ית' אל אחד אלא לנו בני אב אחד כמו שאמר הלא אב אחד לכלנו אל אחד בראנו, אבל הכותיים שהם משתחוים לאל אחר אינו נגלה ומפורסם ביניהם שהוא אחד, וכשיבוא היום הנועד אז יהיה ה' אחד ושמו אחד בפי כל העולם, וכמו שאמר הכתוב (עובדיה א') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי עתה שאינו למלך על כל הארץ כי הם ממליכים עליהם שרי מעלה ומשתחוים אל אל לא יושיע אין אחדותו ולא אחדות שמו נראית בעולם, מפני כי הוא ית' צריך להתנהג עם שאר שמותיו יתברך ג"כ, אבל בזמן שיהיה למלך על כל הארץ שהוא כל העולם ויתבטלו כל שרי מעלה, אז יהיה ה' אחד, שלא יעבדו שום אומה לשום שר ומזל כ"א לו ית', והוא ית' יפקוד על צבא המרום במרום להשפילם ולסלקם מהממשלה שנתן להם כשחלק אותם לכל העמים אשר תחת כל השמים.

צ״וואז לא יצטרך להתנהג עם שאר שמותיו ית', כמו שתאמר שם אדנות מורה שהוא אדון על כל העולם ועל הכוכבים ועל המזלות להתגבר עליהם לצורך הצדיקים, כמו שעשה לאברהם אבינו שקראו אדון שאמר לו (שבת קנ"ו) צא מאיצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אברהם מוליד וכו', וכן שדי לשדד מערכות לא יצטרך אז לשדדם, וכן אלהים מדת הדין לא יהיה אז מדת הדין, וכן שאר כל השמות לא יצטרך להתנהג בהם, כי אז יהפוך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה' ולעבדו שכם אחד (צפניה ג') ולכן יהיה אז שמו המיוחד אחד.

צ״זולזה אמר יהיה ה' אחד בערך מה שיסתלקו שרי כל האומות ולא יעבדום שום אומה בלתי לה' לבדו, ואמר ושמו אחד בערך מה שלא יצטרך האל ית' להתנהג בשאר השמות אז כנזכר אלא השם המיוחד, ויהיה שמו ג"כ אחד ואז כל ברואי מעלה ומטה יעידון ויגידון כולם כאחד ה' אחד ושמו אחד:

צ״חומפני כי אחדותו ית' מיוחדת עמנו יותר כמו שביארנו.

צ״טנצטוינו ליחדו בפינו פעמים בכל יום, ביציאת השמש ובהערבו, כי הם תחלת עסקינו וסופן, מה שלא נצטוינו בשאר עיקרי התורה ושרשיה לבטא אותם בפה, והיתה הכונה להראות את עצמנו מחוייבים ומשועבדים לעבודתו יתברך למסור נפשנו ומאודנו לאהבתו כיון שהוא ייחד שמו עלינו.

ק׳ולזה סמך ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו' לשמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, מה שאין כן בשאר העיקרים שאינם סיבה מיוחדת לדברים אלו, וצונו להכניע לבבנו ויצרנו ולמסור נפשנו וגופנו וממוננו לאהבתו כמו שכתוב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך.

100

ק״אולפי שכל אחד מאלו השלשה דברים קשה על האדם הישירנו האל ית' בהם כסדרן בפרשה כדי שנוכל לעמוד עליהם לאהבתו ית', ואמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך ודברת בם וגו', כי בזה יתיישב לבב האדם ויצרו להיות נכנע לעבודתו ית' בהיותו לומד ועוסק בתורה, כאמרם (סוכה נ"ב) משכהו לבית המדרש, ועל היותו משועבד למסור נפשו וגופו לעבודתו ית' אמר וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך, כי ראוי הוא שתמסור נפשך וגופך לאהבתו כיון שהוא שומר את גופך בקשרך התפילין על ידך כנגד כל הגוף, והוא שומר את נפשך בהיותם לטטפת בין עיניך כנגד המוח וכמ"ש (מנחות מ"ד) מאריך ימים דכתיב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיו, ועל היותו מחוייב שלא לחוש להפסד ממונו לאהבתו האל יתברך ומצותיו אמר וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, כי בכתיבתך וקביעתך המזוזה על מזוזות ביתך ובשעריך הוא יתברך כביכול עומד ושומר את ממונך והונך אצור ומכונס בביתך, וכמו שאמרו מלך בשר ודם עבדיו שומרים אותו מבחוץ אבל הקב"ה וכו', ואם כן ראוי הוא כשיארע לך לפעמים הפסד ממון בדבר מצוה שלא תחוש לו לאהבתו ית' ששומר אותך ואת ממונך לעולם.

101

ק״בוכנגד ג' דברים אלו שצריך האדם להיותו זהיר שאל יליזו מנגד עיניו לאהוב האל יתברך בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, נתיחדו ג' מצות גדולות בתורה מילה תפילין ציצית שהן מיוחדות מבין שאר המצות שקיומם תלוי בגוף האדם, המילה בגופו ממש ותפילין על גופו וציצית במלבושו משא"כ בכל שאר מצות התורה, והן מכוונות לאלו ג' דברים, מילה שיכבוש את יצרו מכל דבר ערוה ומכל עבירה ויאהב האל יתברך ביצר טוב וביצר הרע כמו שכתוב בכל לבבך, תפילין שימסור גופו ונפשו שהם נשמרים בתפילין שעל זרוע ובין עיניו כמו שאמרנו על אהבת השי"ת.

102

ק״גוזהו שאמר בכל נפשך, ציצית שעל גופו שלא יחוש להפסד ממונו לאהבת האל ית' והציצית הוא המורה על ממונו כי אין האדם צריך ממון אלא לאכול וללבוש כדכתיב (בראשית כ"ח) ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש ואמרו חז"ל (חולין פ"ד) יאכל פחות ממה שיש לו וילבש ויתכסה במה שיש לו, והכל יהיה נחשב למאומה בעיניו נגד אהבתו יתברך:

103

ק״דוהנה ג' אותיות שבמלת אחד מורות על ג' מצות אלו, והן מורות על ג' העולמות, עולם העליון שכלו רוחני בלי גוף ובאחדות גמורה, וזהו הוראת האל"ף.

104

ק״הועולם האמצעי שיש בו ח' גלגלים שבהם הכוכבים המורים על כל הנגזר בארץ וכל הוה ונפסד בעולם התחתון הוא בסבת הקף הגלגלים כפי מה שבראם האל יתב'.

105

ק״ווזהו הוראת החי"ת ח' רקיעים ועולם השפל שיש בו יישוב לארכו ממזרח למערב, וישוב ג"כ ברחבו מצפון לדרום ס"ו מעלות והם ד' רוחות העולם המושגחים ומושפעים מאתו ית', והדל"ת היא הוראת ד' רוחותיו כי כל העולמות הוא בראם כלם כאחד ואחדותו מפורסמת בג' העולמות וזהו ה' אחד וכן אלו הג' מצות מורות על שלשה העולמות, תפילין כנגד עולם העליון שבפרשיותיה רמוז אמתת הש"י ואחדותו, ומילה שהיא לשמיני כנגד ח' גלגלי הכוכבים שבעולם האמצעי, וציצית שיש בו ד' כנפות כנגד עולם השפל שיש בו ארבע כנפות והם ארבע רוחות, ובהיות אלו המצות קרובות אליו בכל עת לא יסור לבבו ולא ישכח כי האל יתברך ברא כל העולמות ושראוי לעבדו בכל לב ונפש ומאד:

106

ק״זבהרחקת הגשמות, הביא הרב ז"ל במורה סוף חלק ראשון דעת המדברים בשלשה דרכים, וכן בפרק שני מחלק שני הביא ד' עיונים שהוליד מההקדמות על מציאות השי"ת, ומקצתם כתב שיתחייב שהוא יתברך אינו גוף ולא כח בגוף.

107

ק״חוהנה לפי דרכנו אנחנו נביא מן הסברא שהוא יתברך אינו גוף ולא כח בגוף, וזה כי הגופים הפשוטים, חמשה, ארבע יסודות, והגשם החמישי הוא גשם כל הגלגלים, והגשם היותר עב ועכור גשם הארץ, והשני לו והוא עליו הוא גשם המים כי גם שהם גוף נתפס בכלים ובידים הוא זך וצלול, והשלישי הוא גשם הרוח והוא סובב על המים ודק מהם כי אינו נתפס בכלי וביד אלא בנוד קשור וסתום מכל צדדיו, והרביעי גשם האש הסובב על הרוח תחת גלגל הירח, והוא דק וקל יותר מן הרוח כי עיקר יסוד האש והוא השלהבת אינה נתפסת היא לבדה בשום מקום אלא עולה על יסודה העליון כשלהבת הקשורה בגחלת כי בעודה נתפסת בגחלת היא נראית ואין בה ממשות וכשתפרד מן הגחלת אינה נראית ואינה נתפסת ונגדרת בשום מקום כ"א ביסודה, ואלו הד' יסודות יקרה להם הפסד וכליון בשני פנים, האחד מצד עצמן שהן גוף וברוב הימים והשנים יפסדו וישתנו ויתהוה מהם דבר אחר לפי תנועת הגלגלים.

108

ק״טוהב' מצד זולתן שיפסדו וישתנו על יד אחרים שיפסידו וישנו אותם לצרכם ולעשות מהם דבר אחר, וכן כל מה שנעשה מהם יקרה בו ב' מיני הפסד והכליון, מצד עצמו לפי רוב השנים, ומצד אחרים שיפסידו אותם בידים כשבירת כלים בידים והתכתן וקריעת בגדים והשחתתם וסתירת בנינים ופוצצות סלעים בפטישים, והגשם החמישי הוא דק ובהיר מכלם ולא ישיגהו מקרה ההפסד לא מצד עצמו ולא מצד זולתו כי אם ברצונו יתברך שבראו ויכול לכלותו, כי אפילו המלאכים שהם למעלה מן הגלגלים הם נשרפים ברצונו יתברך, ושני מיני ההפסד הנזכרים מצד עצמן או זולתן מפסידים הגשם לבד או קצתו, ולפעמים מפסידים ג"כ צורתו כמו שתאמר בבעלי החיים יקרה להם מצד עצמן המיתה ויפסד גופן, או ע"י אחרים שיכו אותם באבר ראשיי שהנפש תלוי בו וימות ויפסד הגוף, והגשם החמישי לא יקרה אחד מהם כי כלו גשם אחד זך ובהיר מתדמה החלקים אין בקצתו דבר שיהיה צורתו תלויה בו יותר מקצתו ולא יקרה בו הפסד ושינוי כ"א ברצונו יתב':

109

ק״יויצא לנו מכל זה כי האל ית' הוא נצחי וקיים אינו גוף ולא כח בגוף, ואינו נכלל בכלל שם שישיגהו הפסד או שינוי ח"ו לא מצד עצמו ולא מצד זולתו כי הוא נצחי חי וקיים:

110

קי״אוהנה דור הפלגה טעו בזה שחשבו להלחם בו, כמו שאמר במדרש כת אחת אומרת נעשה מלחמה עמו כו' נעשה מגדל ונעלה לרקיע ונכהו בקרדומות כדי שיזובו מימיו, כוונתם כי גשם הגלגל היה לו איזה אבר ראשיי שיכו בו ויפסד צורתו וזהו זיבת מימיו, וכן עשיית מלחמה עם האל ית' היתה לפי סכלותם שהיה בו גוף או כח בגוף, ולזה אמר הכתוב (בראשית י"א) וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל וגו', כי הם חשבו כי בהפלגת הגובה שהגביהו המגדל עד שמים שהוא עולה על ראשו רואה דקלים לפניו כאלין חגביא יהיו משיגים לרקיע ויהיו קרובים להלחם עם האל ית'.

111

קי״בלזה אמר הכתוב וירד ה' לראות וגו', כי עם הפלגת הגובה הנזכר היה כ"כ שפל ועמוק מן השמים שהוצרך לכתוב בו כביכול ירידה לפני האל יתברך:

112

קי״גוהראיה מן המוחש כי כל דבר שהוא גוף אין צורת גופו ותכונתו משתנה כל זמן קיומו וצורתו ותכונתו מושגת, וראינו כי כל מי שהשיג נבואה והקבלת פני השכינה לא השיגו כ"א השגת אור וזוהר הגדול, ואותם שנצטיירה בראייתם שום צורה לא עמדה על אופן אחד וכמו שאמרו ז"ל (ש"ר פ' כ"ב) ה' איש מלחמה לפי כשנגלה על הים כגבור איש מלחמה נגלה בסיני כזקן מלא רחמים שנאמר ויראו את אלהי ישראל וגו' וכשנגאלו מהו אומר וכעצם השמים לטוהר ואומר (דניאל ז') חזי הוית עד דכרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לומר ב' רשויות הן אלא ה' איש מלחמה ה' שמו הוא במצרים הוא על הים הוא לשעבר הוא לעתיד לבא הוא בעוה"ז והוא בעוה"ב שנאמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי וגו' ע"כ.

113

קי״דואם כפשט המאמר אדרבה בזה יש פתחון פה לאפיקורסים שיאמרו אין זה אותו שנגלה קודם כיון שעתה נתגלה באופן אחר, אלא ענין השתי רשויות הוא שלא ליתן פתחון פה לאפיקורסים לומר שהוא גוף או כח בגוף, כי הגוף הוא מורכב על כל פנים והרי הם ב' רשויות, ואם היה נגלה לעולם על מתכונת אחת היו חושבים שהיה גוף.

114

קי״הלזה נראה פעם כך ופעם כך להורות כי אינו גוף ולא כח בגוף ואינו מושג כלל, ולפי השתנות השגת הנביא משתנית השגתו.

115

קי״ווזהו ראיה שאינו גוף ולא כח בגוף כי מה שנראה על הים כגבור בחור איש מלחמה היה להורות על מה שנלחם ועשה נקמה במצרים, ולחמשים יום שניתנה התורה לא נעשה זקן אלא שנראה כזקן מלא רחמים, להורות כי נתינת התורה הוא רחמים לישראל והזקן הוא מתמלא רחמים יותר מהבחור ולכך נדמה להם כך.

116

קי״זוהראיה מן הקבלה ממה שכתוב בתורה (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' עמכם בחורב מתוך האש, הוצרך להזהירם על כי ביום מתן תורה ששמעו כלם מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך בסיני שלא ראו כל תמונה כי לא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע כללות אומה ששים רבוא ונשיהם ובניהם וטפם את קול ה', ועכ"ז לא השיג שום אחד מהם ולא ראה שום תמונה ואם היתה בו תמונה היו אז משיגים אותה, ומפני כך הוצרך להזהיר בשעת מתן תורה מפני שהשיגו כללות האומה קול ה' כמו שכתוב.

117

קי״חומפני שנדמה להם אז בסיני כזקן מלא רחמים שלא יחשבו שראו בזה שום תמונה כי לא אמרו שראו אותו כזקן אלא שנגלה עליהם כזקן, כלומר שנדמה להם דבריו כאילו היו דברי זקן מלא רחמים, ועל הים ראו הנקמה שעשה במצרים ונדמה להם מה שעשה במצרים כאילו היה גבור איש מלחמה לא שראו שום תמונה ח"ו, ומפני זה אנו אומרים ברוך המקום שנתן תורה לישראל כי הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי כשנגלה בסיני אז היה מורה שהיה צריך למקום ושהיה בו תמונת גוף.

118

קי״טולזה אמרו ברוך המקום שנתן תורה לישראל, כי אפילו בזמן שנתן תורה בסיני והיה מקום לטעות שהיה שוכן במקום אינו כך אלא שהוא מקומו של עולם.

119

ק״כואפשר ג"כ שהזכיר המקום בנתינת התורה לומר הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, כי עד נתינת התורה היה העולם מתמוטט כי לא היה לו יסוד שיתקומם בו כ"א בחסדו יתברך.

120

קכ״אוכמו שאמרו הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות שמבריאת עולם עד נתינת התורה ועכשיו שנתנה התורה היה לעולם יסוד אשר בו יעמוד.

121

קכ״בלכן אמר בזמן נתינתה ברוך המקום, שהוא יתברך נתן עתה מקום לעולם שיתקיים בו, וקראו מקום להורות כי הוא ית' קיים המקום והוא העולם ואין העולם מקומו בטבעו שיוכל להתקיים בו כ"א בנתינת התורה כמו שכתבתי:

122

קכ״גונחזור למה שהיינו בו, כי בזמן מתן תורה היה אפשר לטעות ולכן כתב למעלה (שם) וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול, כ"א לא ראו תמונת מי שידבר אליהם א"כ יחשבו כי משה ידבר.

123

קכ״דלזה הקדים וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים כי כבר ראיתם כי מתוך האש היה יוצא הקול שהייתם שומעים ולא ראיתם שום תמונה, וחזר ואמר זולתי קול כי לא ראו תמונה כ"א בקול ראו תמונת הדברים היוצאים, וכמו שאמרו ז"ל וכל העם רואים את הקולות ראו את הקול יוצא מפי הגבורה כברקים ורעמים.

124

קכ״הולזה אמר ותמונה אינכם רואים זולת הקול הוא שראיתם ואם היה שם שום תמונה הייתם רואים אותה ג"כ: ומה שאמר הכתוב במשה רבינו (במדבר י"ב) ותמונת ה' יביט. רוצה לומר יביט ויעיין אם יראה תמונה ולא יראנה.

125

קכ״וועל קיום העיקר הזה שאינו גוף ולא כח בגוף, הזהירנו האל יתברך מיד כשאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' אמר לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' לא תעשה לך פסל כל תמונה אשר בשמים ממעל וגו', כי המגשימים מדמים לו תמונת אדם או שום ב"ח מאשר ברא בשמים ובארץ, וזו היא עבודת הצורות לכוין אל דמות הצורה ההיא מלמעלה, כי כך היתה עבודתם מקדם לדמיון האל יתברך, אלא שטעו אח"כ וחשבו שהיה בהן ממשות, וא"כ לזה הזהירנו והרחיקנו מהם כדי שלא נבא לטעות בהן, וגם כדי שלא נחשוב שיש דמות הצורות למעלה כמו שהם מדמים, ולזה סמך הכתוב אחר שאמר (דברים ד') כי לא ראיתם כל תמונה, פן תשחיתון ועשיתם לכם תמונת כל סמל תבנית זכר או נקבה וגו', כלומר לזה אני מזכיר לכם שלא ראיתם כל תמונה פן תשחיתון ועשיתם לכם תמונה כי אם הייתם חושבים שראיתם שום תמונה לא הייתם חוששים לעשות דמות ותבנית התמונה אשר חשבתם שראיתם:

126

קכ״זומה שראינו בכתובים מיחסים אברים לאל יתברך, עיני ה', יד ה', אזן ה', כי הטה אזנו לי, וכיוצא באלו, כבר אז"ל דברה תורה כלשון בני אדם, כי בהיות כל הפעולות המתהוות בעולם מושגחות מאתו ית' ומושפעות על ידו, אין דרך להוראת זה הענין כי אם במה שיורה התחדשות הפעולות על ידינו:

127

קכ״חענין האמונה בקדמותו ית', הוא שקדם לעולמות שברא ולזמן שהיה קודם הבריאה בלתי משוער המדומה במחשבתם והוא שיעור זמן או דמות זמן, כמו שכתב הרב המורה ז"ל פרק י"ג חלק ב', וענין הקדמות הנאמר עליו ית' הוא שולל שלא קדם לו דבר ולא העדר אבל נמצא תמיד קיים מבלי שינוי, וכן הוא נצחי שלא יתאחר אליו דבר, וא"כ יהיה ענין הקדמות והנצחיות הנאמר עליו ית' שלילת ההעדר מצד ההתחלה ומצד התכלית, כמו שכתב בעל העיקרים ז"ל פי"ח ממאמר ב', ולזה יתחייב שיהיה כחו בלתי בע"ת וכן יכלתו ושלימותו ולא יפול בו השווי והדמיון לשום דבר מן הנמצאות שכחם ויכלתם ושלימותם בעלי תכלית, וכמו שכתב ג"כ פרק ז' ממאמר הנזכר, וא"כ הראיה מן הסברא היא כי אחר שהוא מבואר במופת שהעולם מחודש יתחייב שקדם הוא ית' לעולם וחדש בכוונה ורצון ובחירה, כמו שכתב הרב ז"ל ס"פ ע"ד מהחלק הא', וכיון שקדם דמות זמן מה ולא נודע כמה, נאמר שלעולם היה, כי לא נוכל לומר שקדם במשל דמות זמן שנה או אלף שנה או יותר וקדם לו ההעדר, שא"כ מה סבה היתה שקדם שנה או אלף או עשרת אלפים או יותר ולא קודם או אחר כך, אלא ודאי כיון שנודע באמת שקדם לעולם מפני שהוא בראו כרצונו ולא נודע שיעור דמות זמן קדימתו ולא סיבתו לשיהיה נודע שיעור דמות הזמן, נשפוט כי לעולם יהיה נמצא תמיד בלי שינוי ולא קדם לו שום העדר ולא תאחר לו:

128

קכ״טוכן נביא ראיה בדרך זה מן המוחש על קדמותו יתברך ממה שאנו רואים כי כחו בלתי בעל תכלית הניע הגלגלים תנועה תמידית בלי שום הפסק ולא סרו ולא יסורו מלעשות רצון קוניהם, הוא ראיה לקדמותו ית' כי מן קדמותו יחוייב שיהיה כחו בלתי בעל תכלית כמו שכתבנו, וכן יכלתו בלתי בעל תכלית בנסים המפורסמים בעולם נגד הטבע בהבאת מי המבול על הדור החוטא ונפוץ דור הפלגה וחלק אותם לשבעים לשון על פני כל הארץ וקריעת ים סוף, ועמידת השמש ליהושע, והכות מלאך ה' מאה וחמשה ושמנים אלף בלילה אחד בזמן חזקיהו, וכיוצא באלו הנסים המפורסמים ונגלים לעין כל במינים שונים הם ראיה על היות יכלתו ית' בלתי בעל תכלית, ומזה נמשך היותו קדמון, מן המאוחר אל הקודם כמו שיתחייב מהיותו קדמון שיהיה כחו בלתי בעל תכלית כמו שנתבאר, ועל זה אמר הכתוב (ישעיה מ"ד) אני ראשון ואני אחרון כי לא קדם לו ההעדר ולא יתאחר לו כי הוא קדמון ונצחי, והראיה הוא היותו בלתי בעל תכלית, וזהו מבלעדי אין אלהים כי כלם בעלי תכלית זולתי, וכן יש בכחי להכניע הטבע בזמן הצריך כי אין להם כח זולתי, וזהו הנרצה ג"כ במה שכתוב ומבלעדי אין אלהים, אין מי שיהיה לו כח לעמוד על עמדו וקיומו זולתי:

129

ק״לוהראיה מן הקבלה מן הכתוב שהביא הרב ז"ל (דברים ל"ג) מענה אלהי קדם, כי אחר שאמר רוכב שמים בעזרך ובגאותו שחקים אמר מענה אלהי קדם, כי גם שהוא רוכב שמים והשחקים הם מעונו הוא אלהי קדם שקדם דמות זמן בלתי בעל תכלית לבריאת השמים והשחקים שהם מעונו, כי לשון קדם הוא קדימה בלתי נערכת אל דבר אחר כמו שתאמר בנין בית ראשון קדם זמן לבנין בית שני אין קדימתו ית' לעולם כך אלא הוא אלהי קדם ר"ל בלתי בעל תכלית הוא בכחו ומציאותו:

130

קל״אוכן ממה שנודע ג"כ מן החוש ומן הקבלה חידוש העולם לבד המופת שהביאו עליו, יתבאר גם כן קדמותו על הדרך הנזכר, כי המכחישים חידוש העולם חושבים שזה הנמצא יכול על מה שהוא עליו לא סר ולא יסור היותו כן, וכמו שהביא הרב ז"ל פרק י"ג מחלק ב' בביאור זה הדעת, והנה אבותינו ספרו לנו מה שראו בעיניהם כל מה שכתוב בתורה מבריאת העולם ובריאת אדם הראשון, כי כשנברא אדם הראשון מצד עצמו שלם בבריאתו ביום שנברא ולא ראה את עצמו קטן ושיהיה הולך וגדל בדרך כל העולם כדרך שיהיה העולם אח"כ אלא בבת אחת בזמן אחד מצא את עצמו נוצר מבלי אב ואם שיקדמו לו, וידע והכיר כי לא נברא מעצמו כי האל ית' בראו ויצרו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים, וכשראה עצמו יחיד נסתכל בשאר הנבראים והם הבעלי חיים וראה אותם יותר שלמים ממנו כל מין ומין זכר ונקבה ואז קרא להם שמות כי אין ראוי לקרוא שם כי אם למי שהוא שלם בבריאתו,

131

קל״בולזה סמך (בראשית ב') ולאדם לא מצא עזר כנגדו שהיה חסר הבריאה משאר ב"ח ולא קרא לעצמו שם עד שהביא לו האל יתברך חוה ואז אמר (שם) זאת הפעם וגו' לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, כי עתה הוא שלם כיון שיש לו בת זוג וראוי שיהיה לו שם איש, וכן היא שלימה שיש לה בן זוג וראוי שתקרא אשה, והדמיון שיש בשמות איש ואשה מורה על היחוד שיש בין איש לאשתו יותר משאר זכר ונקבה של שאר ב"ח שאין זיווגם כי אם לקיום המין ואח"כ כל אחד פונה לדרכו ולצרכו, מה שאין כן בזיווג האיש עם אשתו שהוא לקיום המין ולקיומה באיש במה שיש תועלת בזיווגם הישר למה שצריך להם בהנהגתם בעוה"ז להיותם זוכים לחיי העוה"ב, ראה אדם עצמו מבלי אשה ואחר שישן הביא לו האל יתברך את האשה וידע כי היתה עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ועלו למטה שנים וירדו ארבעה כמשאז"ל (מדרש) ג' פלאים נעשו באותו יום בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות וכו', וראו קין והבל עצמם נבראים שלמים ולא היה בעולם זולתו כי אם אדם וחוה ולא עמד הבל בעולם יותר מנ' יום וקין וזרעו האריכו עד המבול, ולסוף ק"ל שנה לבריאת אדם וחוה נולד שת כי ממנו הושתת העולם, כי זרע קין נמחה במבול ומזרע שת נשתיירו נח ובניו, והגיד אדם הראשון לשת בנו כי היה יציר כפיו של הקב"ה, וכן לאנוש קינן מהללאל ירד חנוך מתושלח למך, כי מתושלך שמש את אדם הראשון רמ"ג שנה ובן קפ"ז שנה הוליד את למך,

132

קל״גנמצא ששמש למך את אדה"ר מקפ"ז עד רמ"ג נ"ו שנה, ונח קבל מאביו למך וזקנו מתושלח שראו את אדם הראשון ואמר להם כי הוא היה יציר כפיו של הקב"ה והגיד לו, ונח היה במבול בן ת"ר שנה ומבריאת העולם עד המבול אלף תרנ"ו, אדם הראשון חיה תתק"ל שנה נמצא שנולד נח אחר שמת אדם הראשון קכ"ו שנה נ"ו שנה אחר האלף האחד, תתק"ל וקכ"ו ות"ר הם אלף תרנ"ו, והשיג את אנוש פ"ד שנה כי אנוש חי תתק"ה על ק"ה שחיה שת אביו קודם שנולד הוא וק"ל שחיה אדם הראשון קודם שנולד שת הם אלף וק"מ, ונח נולד אחר אלף נ"ו, וכן השיג את קינן מהללאל ירד כמה שנים כמו שמבואר משנותיהם לבד את חנוך שהתהלך את האלהים בן שס"ה שנה כמנין ימות החמה,

133

קל״דנמצא שקבל נח מאבותיו שבעה שקבלו מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה וכן מקין ותולדותיו שהאריכו עד המבול, ושם קבל מאביו ומלמך וממתושלח, ואברהם אבינו קבל מנח ומשם ועבר, ויצחק מאברהם ומשם ועבר, ויעקב מאברהם ויצחק ושם ועבר, וכל אבות עבר ארפכשד ושלח ובניו פלג ורעו ושרוג ונחור ותרח ובניהם שהולידו לבד אותם שנזכרו בתורה בשמות, לא הכחיש שום אחד מהם יצירת אדם הראשון מכפיו של הקב"ה, והשבטים בני יעקב קבלו ממנו ומיצחק כשבאו מפדן ארם לארץ כנען, ובניהם תשלום שבעים נפש שירדו למצרים קבלו כלם מיעקב אביהם וכן הנולדים להם תוך י"ז שנה שחיה יעקב בארץ מצרים קבלו מיעקב ובניו, ועמרם בן קהת בן לוי היה מהם הוא משבעה שקפלו את העולם אדם מתושלח שם יעקב עמרם אחיה השילוני ואליהו שהוא קיים עדיין, ומשה רבינו קבל מעמרם אביו ומקהת,

134

קל״הוכן אהרן ומרים וכל יוצאי מצרים שקבלו מאבותם ואבות אבותם לא נמצא בפי שום אחד מהם הכחשה בדבר זה, וכיון שכלם עדים ועדים מפי עדים על אדם הראשון שהוא יציר כפיו של הקב"ה אם כן אז נברא גם כן כל העולם, כי אדם הראשון מצא כל הנבראים מבעלי חיים בקומתם ובצביונם, ואח"כ ראה שנולדו עגלים וטלאים וגדיים וולדות שאר המינים, ובצמחים ואילנות שנבראו ביום ג' עמדו על פתח קרקע עד שהתפלל עליהן אדם הראשון ביום ששי וירדו גשמים וצמחו לצורך הב"ח שנבראו ביום חמישי ולא אכלו עד יום ששי שראה אדם הראשון צרכם והתפלל כנזכר, וכל זה העיד אדם הראשון לבניו ובניו לבניהם ובניהם לדור אחר, וכיון שהבע"ח והצמחים נבראו אז גם כן העולם כולו נברא אז, כי אם נאמר שנברא קודם זמן רב היתה בריאתו פועל בטל אם לא היתה האדמה עושה פריו לא היו גדלים בה בע"ח, וכן השמים והשמש והירח והכוכבים נבראו אז שאם היו קודם היתה ג"כ בריאתם פועל בטל כיון שלא היתה עולם תחתון שהשפיעו עליו אורם, וכל המתהוה מתנועת הגלגלים והכוכבים ממגד תבואת שמש וממגד גרש ירחים היה בטל, וכיון שקבלת הדת וקבלת אבותינו איש מפי איש עד אדם הראשון מעידה על חידוש העולם, אם כן נתבאר שהוא יתברך קדם לעולם וקדימתו בלתי בעלת תכלית כמו שכתבנו למעלה:

135

קל״ומן השרשים הנזכרים הנתלים באל ית' והם.

136

קל״זמציאותו, ואחדותו, ושאינו כח בגוף, ושהוא קדמון, יתחייבו וישתרגו כל הענינים התלויים בו ית' והמתיחסים אליו, והם דרך כלל סילוק התארים שהם מחייבים ריבוי ומסלקים האחדות, וסילוק ההתפעליות הגשמיים כעצב ושמחה ודומיהם, שהם נמשכים מגוף או מכח בגוף, ושיהיה כחו ושלימותו בבלתי תכלית ולא ישתוה ולא יתדמה לשום דבר מן הנמצאות בהיותו קדמון והוא המציא כל הדברים וחדשם:

137

קל״חואמנם מה שיתואר השם ית' בתארים מתחלפים בתורה ובנביאים אינם מחייבים בו ריבוי כי הם מצד הפעולות המתחלפות מצד המקבלים, כמו שהאש הפועל בטבע בכח אחד שבו והוא החום דברים מתחלפים כהתכה והקפאה ושחרות ולובן פעולות רבות מתחלפות מצד חילוף המקבלים, והכח המדבר שבאדם הפועל ברצון עם היותו אחד פועל פעולות מתחלפות קניית החכמה ועשיית המלאכות והנהגת המדינות, וכן מן הנפש ימשכו פעולות מתחלפות טבעיות כהזנה וצמיחה והרגש, ופעולות רצוניות ככח המתעורר, וכח המדבר עם היותה בלתי מורכבת, ואם נמצא זה בפועלים המוחשים החלושים אשר אצלנו כל שכן שימצא זה בחק האל יתברך הפועל אשר הוא סבת כל הפעולות טבעיות ורצוניות, ולזה יתואר הוא ית' בתארים מתחלפים מצד הפעולות המתחלפות מצד המקבלים הראוים ובלתי ראוים, וכן יתואר בתארים מתחלפים מצד הפעולות המתחלפות בעצמם, כמו שנתאר אותו שהוא חי בבחינה שנמשך החיות ממנו, ושהוא חכם בבחינת הפעולות הנמשכות ממנו בחכמה נפלאה וסידור גדול, וכן מצד יחסים וצירופים שיצטרף אליהם יתואר בקרוב ורחוק, כי החוטא יש לו יחס אחד אל ה' שהוא רחוק ממנו והזכאי שהוא קרוב אליו, וכן יתואר בבחינות מתחלפות שלא יחייבו בו ריבוי כיכול ורוצה ויודע, וכמו שהאריך בכל זה בעל העיקרים ז"ל פ"ח ממאמר ב' והוא מדברי הר"מ ז"ל:

138

קל״טוכן בסילוק ההתפעלות הגשמיים כתב פרק י"ד כי מה שנמצא בדברי הנביאים קנא ובעל חימה וגאה וזולתם, הוא כשיעשה דין בעוברי רצונו הוא פועל פועל הנקימה, לא שיתפעל ח"ו, וכן כשיתואר בגאוה להשפיל המתגאים, כי אין ראוי לאדם שיתגאה במה שאינו שלו, וכן מהיותו ית' קדמון יתבאר שכל תאר שיתואר בו יהיה חיובי או שולליי ראוי שיהיה קדמון ונצחי כמוהו וכמו שבאר פרק י"ט, ובענין היותו ית' מסולק מן החסרונות באר בפרק כ"א שיתואר השם יתברך בתארים רבים ולא מצד פעולותיו בלבד ומן הצדדין שהזכיר בפ"ח כ"א מן הצד אשר הם שלימות כשמיעה והראות שהם שלמות בנו ואע"פ שלא יושגו לנו כ"א בכלים גשמיים ניחסם אליו מצד השלימות שבהם לא מצד החסרון שהם ע"י כלים, וע"ד זה ייוחסו עליו ית' תארים חיוביים שאין המלט מליחסם אליו כמו חי וחכם ורוצה ויכול ודומיהם וכמו שהאריך שם, ובפ' כ"ב כתב שאי אפשר שיצדק עליו שום תואר חיובי כי אם מצד פעולותיו לדעת הרמב"ם ז"ל,

139

ק״מוכן ביאר פי"א אופן המצא הריבוי ממנו בנבראים עם היותו הוא ית' אחד בתכלית הפשיטות כי מהאחד לא ימצא ממנו אלא דבר אחד, שאחר שנמצא מיני גשמים עשרה ט' שמימיים והעשירי הוא החומר אשר בתוך מקוער גלגל הירח, וזה הרבוי ולא ימצא מהאחד הפשוט, נאמר כי ההתחלה האחת השפיעה ממציאותה הפשוט שכל אחד והוא התחלת הריבוי בהשכיל את עצמו ואת התחלתו יושפעו ממנו שכל אחד ונפש הגלגל והגלגל המניע תנועה יומית, ומן השכל הב' שכל ג' ונפש גלגל הכוכבים והגלגל בעצמו וכן עד שכל ט' שיושפע ממנו שכל עשירי שיושפע ממנו כל מה שתחת גלגל הירח וכל הנפשות אשר שם, ויקראו לשכל זה העשירי שכל הפועל והוא הפועל בחומר כל מה שתחת גלגל הירח ובו עמד השתלשלות מעלה לעלול, וכמו שהאריך שם, וכן בפי"ג ביאר דעת אחרת כי עם היות האל ית' אחד פשוט ומהאחד לא יסודר אלא אחד ימשך ממנו הריבוי ולא יחייב זה ריבוי בעצמותו ית' בהיות הוא ית' הפועל הכולל עד ששם הפועל נאמר עליו ועל זולתו בשיתוף השם שהוא יפעל הפעולות הפרטיות המתחלפות בעבור האחדות הגמורה כדי שיקשרו כל חלקי המציאות קצתם בקצתם ויהיה הכל אחד וימצאו כל הנמצאות הכנות לתכלית אחד בלבד והוא קיום המציאות, ועד"ז לא יסודר ממנו ית' כ"א פועל אחד שהוא הסידור הכולל וימצאו בו ריבוי עניינים כדי לקשר כל חלקי המציאות זה בזה:

140

קמ״אוהרב ז"ל פ' נ"ב מחלק האחד כתב ובאר ה' חלקים בכל מתואר שיחוייב לו תאר, והם מה שיורה על מהות, או על חלק מהות, או על איכות שסוגיו ד', או בתאר הדבר לזולתו לזמן או למקום או לאיש אחר, או בתאר הדבר בפעולתו אשר פעל, וביאר בסוף פ' ג' כי אנחנו קהל המיחדים באמת נאמר כי עצמו ית' אחד פשוט ואין ענין נוסף עליו בשום פנים, העצם ההוא ברא כל מה שברא וידע לא בענין נוסף כלל, ושאלו התארים המתחלפים אין הפרש בין שיהיו כפי הפעולות או כפי יחסים מתחלפים בינו ובין הפעולים וגו', ושהם כפי מחשבת בני אדם.

141

קמ״בזהו אשר צריך שיאמין בתארים הנזכר בספרי הנביאים שיאמין בקצתם שהם תארים יורו בהם על שלימות ע"צ הדמיון בשלימיותינו המובנות אצלנו, וכמו שבאר בשאר הפרקים עד פרק ששים.

142

קמ״גומה שאומר אני בענין התארים אינו אלא בירור שלא יהיה קשה עלינו התארים הנזכר בתורה נביאים וכתובים שהם לפי מחשבת בני אדם ושקצתם יורו על שלימות ע"צ הדמיון בשלימות המובנות אצלנו כמו שכתב הרב ז"ל.

143

קמ״דואמשיל משל שאינו דומה לנמשל אלא ע"צ הדמיון לקרב לשכל ענין התארים עם היותו הוא ית' אחד פשוט ושאינו גוף ולא כח בגוף, והוא אדם אחד במדבר תהו אין לו בית ולא אשה ובנים, אינו בונה אינו סותר אינו עושה שום פעולה, אינו חומל שאין לו על מי יחמול, אינו אכזר אינו מתפעל משום דבר, וכשראה שאין הבדידות טוב בא ליישוב בנה סתר קנה מכר עשה כל הפעולות הצריכות, חמל על אשתו ובניו, וכשלקח אשה והולידה לו היה אכזרי על אויביו ואויבי ביתו, התפעל מכל הראוי להתפעל.

144

קמ״הוהמכוון בזה הוא הנמשל שאנו יודעים ודאי שהשי"ת אחד פשוט ואינו גוף ולא כח בגוף והוא קדמון, ולא יתאר מציאות ית' בשום תאר קודם שברא העולם בהיותו אחד פשוט בלא גוף והיותו קדמון, ואחר שברא העולם ורצה בקיומו וישובו והשגיח בו להשכיר ולהעניש כפי היושר והצדק הידוע לו ית' תארנו לו תארים כפי מה שפועל בעולם בעת הפעולה, וכפי מה שמתיחס אלינו בעת ההתיחסות לפי מחשבותינו ונתאר אותו כמו שנתאר עצמנו בעת שנתפעל, גם כי אין בו שום התפעלות אלא להורות כי בעת ההיא עשה פועל שאנחנו מתפעלים בעשותנו הפועל ההוא לא שהוא ית' יתפעל ח"ו בעשותו אותו כי אנחנו מתוארים בתארים המורים על מהותנו או על חלק מהותנו או המורים על איכותנו או על היחסים שבינינו לבינינו או על מיני הפעולות הנקנות לנו כפי הכנת טבענו, אבל השי"ת אינו מתואר אלא כפי הפועל והיחס לפי המחשבה אחר שברא העולם, לא שהפעולות יהיו מורות על מהות או חלק מהות או יחס לזמן ולמקום שהם מקרים, או שיהיו הפעולות נקנות כפי הטבע שהרי קדם לעולם דמות זמן בלתי משוער, ולא יתואר אז בשום דבר מהדברים וגם אחר הבריאה לא נתאר אותו שום תאר מהתארים אליו על צד הדמיון אלא בעת שפועל הפועל ההוא וגם זה לפי המחשבה ובתארים המורים שלימות על צד הדמיון בשלמיותינו המובנות אצלנו:

145

קמ״ווא"כ כל התארים הם כפי מה שמשגיח ופועל בעולם ואינם דבקים בעצמותו יתברך לא תוספת לו, וכל זה נכלל בכלל מה שאמרו חז"ל דברה תורה כלשון בני אדם, כלל שאין התארים דבקים בו ואין בו דמות תאר איברי בני אדם הנזכרים בו אלא מצד הברואים שברא והוא רוצה לפעול בהם על דרך היושר, ואין לנו דרך להודיע פעולותיו אלה אלא במה שיורו עלינו אותן הפעולות, וזהו הנרצה במה שאמר דברה תורה כלשון בני אדם, וראיה לכל זה כי כל מה שהוא מתקרב אלינו יותר ועושה לנו טובות, אנו מתארים אותו יותר בתארים הנזכרים על צד הדמיון ולפי מחשבותינו, ולכך ראינו שהוצרך משה רבינו ע"ה בפ' ואתחנן כשרצה לשנות עשרת הדברות להזהיר את ישראל (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' עמכם וגו', אחר ששנה עשרת הדברות אמר (שם) שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, כי כשקרבנו לעבודתו לפני הר סיני כתיב וירד ה' וגו' ואמר אנכי ולא יהיה לך וגו' כי אל קנא וגו' והיה מורה גשמות והתפעלות ולכך הזהירם כי הוא אחד ואין בו גוף ולא התפעלות, ויחשבו כי התארים הנאמרים עליו הם על הדרך שהזכרנו.

146

קמ״זובענין המצא הריבוי מהאחדות הפשוט, אמרו כי הושפע שכל פשוט מהסבה הראשונה וממנו שכל אחר ונפש הגלגל היומי וכן עד השכל העשירי שקוראין אותו שכל הפועל, כל זה אמרו דרך סברא לא במופת כי אם במה שבו מעט הספקות לפי דעתם, והבאים אחריהם קבלו זה מבלי מופת לבד שנתיחס אל קדומי הפילוסופים, ומהם שהקשו עליהם בכמה פנים מאין לו שמי שישכיל עצמו יתחייב ממנו גלגל, ומי שהשכיל הראשון יתחייב ממנו מלאך, וכמ"ש החבר לכוזר מאמר ד' כי אין אחד מהם מסכים עם חבירו.

147

קמ״חואין להפלא מחכמיהם כי לא היה להם ממי לקבל כ"א מהפילוסופים הקדומים, בפרט הפילוסוף המפורסם בעיניהם, כי אין להם דת אחרת, אבל יש להפלא מקצת חכמי הדורות האחרונים התורניים הנמשכים אחר קבלתם בזה וכיוצא בו שאין בו מופת והם מביאים אותו בספריהם דרך אמונה, הלא טוב לנו קבלת אבותינו אברהם יצחק ויעקב ובניו ומשה ואהרן וכל דור דעה שהם יוצאי מצרים, שנודע ונתפרסם בכל האומות גודל חכמתם ויושר מדותם ושלא ימצא בפיהם לשון תרמית, והם הישירונו כאב את בן ירצה להישירו וללמדו דעת אמתי מה שקבלו מנח ושם ועבר והם ממשותלח ואבותיו עד אדם הראשון, שהאל ית' ברא את העולם באמירה ובחפץ לבד באמרו ויאמר אלהים יהי אור וגו', עד תשלום עשרה מאמרות בששת הימים הכל בבריאת כל הגלגלים ועולם התחתון, כי עולם העליון לא הוזכר בפירוש, וכמו שאמר בבריאת האור ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור כן אמר ויאמר אלהים ישרצו המים וגו' תוצא הארץ וגו' נעשה אדם וגו' וייצר ה' אלהים את האדם וגו', עד שנשתכללו שמים וארץ על צביונם ותיקונם, ולקבלת הפילוסופים לא נשתתף השי"ת בשום בריה כ"א בשכל האחד שהושפע ממנו והשכל השפיע שכל ב' וגלגל א', וכן שכל הב' לשלישי ולגלגל שבתאי וכן עד השכל העשירי שתארו אותו בשכל הפועל שהוא הפועל בחומר כל מה שתחת גלגל הירח, והכתוב אמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ דרך כלל ואח"כ פרט כל מעשה בראשית שמים וארץ, והם מיחסים כל בריאת השמים לשכלים העלולים ובריאת הארץ לשכל הפועל הנזכר, לא תספיק תשובתם שיאמרו כי הכל מצדו ית' שממנו הושפע השכל האחד ומן האחד השני וכן עד העשירי אחר שהם אומרים שלא היה אפשר להשי"ת לברוא הגלגלים והארץ מצד היותו אחד פשוט ומן האחד לא ימשך אלא אחד, והכתובים שונים ומשלשים ויאמר אלהים ויאמר אלהים ויאמר אלהים לשלול כוונתם,

148

קמ״טואמרו חכמים ז"ל בעלי הקבלה האמתית הכל מודים שלא נבראו המלאכים ביום ראשון שלא תאמר מיכאל מותח בדרומו של רקיע וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצעיתו אלא אני ה' עושה כל נוטה שמים לבדי רוקע הארץ מאתי מי אתי כתיב מי היה אתי שותף בבריאתו של עולם, ומאין לנו מלאכים או שכלים עלולים גדולים ממיכאל וגבריאל והם לא היו עדיין ולא נבראו במתיחת הרקיע וכדי שלא יאמרו שהם סייעו בבריאה, וכת המקבלים מהפילוסופים אומרים שהם לבדם הם המהוים כל הגלגלים, והעשירי כל מה שתחת גלגל הירח, ולהם לבדם נתנה בריאת שמים וארץ ולא עבר רז האל בתוכם, אין זה כ"א הכחשת הכתובים של מעשה בראשית וקבלת האבות והנביאים המעידים על כי הוא ית' בחכמתו ברא העולם כלו מעלה ומטה, כמו שאמר הנביא (ישעיה מ"ד) נוטה שמים לבדו רוקע הארץ וגו' והמדבר ברוה"ק אמר (תהלים ל"ג) בדבר ה' שמים נעשו וגו', כי גם שהרב ז"ל כתב בפרק אחרון מחלק השני על לשונות כיוצא באלו בנביאים וכתובים שמייחסים הדברים לאל ית', שהוא ע"י אמצעיים וסבות כמו שהמשיל שם והזהיר על התבוננות באותו הפרק, עכ"ז בלשונו שבאו בבריאת שמים וארץ לא יאמין הוא שיובנו ע"י אמצעיים ושנסתלקה הבריאה ממנו אחר שברא והשפיע השכל הראשון, שאין זה דרך תורתנו וקבלת אבותינו שימשך מזה הכחשת ההשגחה ושכר ועונש, ואם יקשה עליהם איך אפשר הריבוי מן הסבה הראשונה, יקבלו האמת שהוא ברא העולם כפשט הכתובים ויחתרו לתת טוב טעם ודעת איך ימשך הריבוי מן האחדות, ואם לא ישיגו יתלו ליאות וקיצור לשכלם, כי גם על מה שמקבלים מן הפילוסופים יש קושי ותימה כמו שכתבנו למעלה וכמו שנכתוב.

149

ק״נוכדי לברר ענין זה דרך סברא וכפי דרך תורתנו התמימה וקבלת אבותינו הקדושים וקבלת הנביאים ע"ה, אומר כי מה שאמרו כי מן האחד הפשוט לא ימשך שום ריבוי, הוא אמת בדבר טבעי או בבריאת העולם אם היה נברא דרך טבע או דרך חיוב לא ברצון מוחלט, וכמו שדברו הפילוסופים סרה גדולה על השי"ת שאמרו שאי אפשר שתהיה פעולתו ברצון, אבל אנחנו עדת בני אברהם יצחק ויעקב שקבלנו מהם וקבלנו התורה ע"י הנביא שלא קם כמוהו לא יקשה עלינו זה, כי לא בטבע ובחיוב נברא העולם כי אם ברצון מוחלט וחפץ גמור שרצה האל יתברך לחדש עולם כדי לזכות את ישראל, וברא בחכמתו כל הדברים הרבים הצריכים לעולם למיניהם כמ"ש בפרשת בראשית, ואם מהאחד הפשוט לא ימשך שום ריבוי זהו לפי הסדר הטבעי, אבל בבריאת העולם הוא רצה לברוא ריבוי דברים למיניהם והוא צוה ונבראו ויעמידם לעד לעולם, ואין בזה שום קושי ותימה בהיות כל הנבראים על צד רצון האלוה ית' וית', והתימה והקושי היא על סברתם אפילו לפי דרכם, כי איך יתחייב שנאמין כי מן השכל הפשוט המושפע מהראשון יושפע בהכרח שכל שני במה שהשכיל מן הראשון, ובמה שהשכיל מעצמותו יתחייב ממנו גלגל, וכן בשאר השכלים העלולים עד העשירי, ולמה יגרע שכל העשירי שלא יושפע ממנו שכל אחר וכן אל לא תכלית, וכמו שעמד ההשתלשלות בשכל העשירי איך לא עמד בחמישי או בששי, ולא יהיו אליו החמשה או הששה גלגלים שלימי היצירה כוללים כל מה שנכלל בתשעה או למה לא השתלשלו עד עשרים או חמשים, ויהיו כל כך גלגלים, וכן יש לחקור עליהם בכמה מן הזמן היה זה ההשתלשלות, אם בבת אחת מיד שהושפע האחד השפיע השני וכן הג' עד העשירי, והעשירי כל מה שתחת גלגל הירח, א"כ ברגע אחד נברא העולם כלו העליון והתחתון,

150

קנ״אואנו רואים סדר הבריאה הטבעית שיש לה גבול וזמן כפי טבע כל דבר ודבר ואין דבר מוגבל נולד מדבר שאינו מוגבל כפי חכמתם, ואם עבר שיעור מהזמן בין השפעת שכל אחד לשני ובין השני לג' וכן עד העשירי, לא ימנע מחלוקה, או מיד כשהושפע השכל האחד מהסבה הראשונה היה בכחו להשפיע השכל הב' והגלגל, או לא היה בכחו אז עד הזמן שהשפיעו, ואם היה בכחו להשפיע למה ימנע ויתאחר מלהשפיעו מיד, כי מהשלימות הוא להשפיע ולהטיב בעת שיוכל ויהיה בכחו, ואם לא היה בכחו אז עד הזמן שהשפיעו, מאין או מאי זה סבה ניתוסף בו כח ויכולת אח"כ להשפיע ממה שלא היה יכול להשפיע קודם, כי אם הוא מהסבה הראשונה למה לא השפיע לו כל הכח בשעה אחת והוצרך להשפיע בשתי פעמים, ומעצמו אי אפשר שיתוסף בו מה שלא הושפע בו, ואם כן דברים אלו לא יסבלם השכל והסברא הנכונה, ומלבד זה שהם הולכים על דרך החיוב והקדמות ושוללים הרצון האלהי מהבריאה,

151

קנ״בובאמונתנו אנחנו לא יקשה שום דבר מזה, כי הוא ית' ברא המלאכים והגלגלים ועולם התחתון בעת שרצה, וכמו שרצה בעשרה מאמרות ובששת ימי בראשית וברצונו המוחלט ברא דברים רבים מתחלפים למיניהם עם היותו הוא ית' וית' אחד פשוט ולא תאמר כי זה מן הנמנעות, כי כמו שלא יתואר השם ית' ביכולת על שיהיה החלק שוה אל הכל או שיהיה קוטר המרובע שוה לצלעו וכיוצא בזה, ולא יתואר שבהיותו הוא ית' אחד פשוט שימשך ממנו ריבוי, כי לא נאמר זה אלא בנמנעות שא"א לשכל לצייר ממציאותם אלא בהקדמה זו שמהאחד הפשוט לא ימשך ריבוי, שהרי אף לאב"ן סינ"א נמשך ריבוי על ידי השתלשלות,

152

קנ״גוהפילוסוף מהחשובים שבהם שהקשה וסתר סברתם זו בענין השתלשלות, ואמר כי גם שההקדמה הנזכר היא נצוחית תצדק בפועל הפרטי המעויין לא בשי"ת שהוא הפועל הכולל וכו' וכמו שהביא הרב בעל העיקרים ז"ל פ' י"ג ממאמר שני, ואם היה דבר זה בכלל הנמנעות גם הש"י לא היה מתואר על זה עם היותו פועל כולל, וסברת זה הפילוסוף קרובה למה שכתבנו כפי מה שהביאו בעל העיקרים ז"ל, ולא היה רע בעיני שהביא סברא זו אלא ששתפה לסברא האחרת מהשתלשלות השכלים והגלגלים, שכתב והעולה בידינו לפי דעת אחד ולפי דעת וכו' כי ריבויי הדברים שנמצאו בעולם הם מצד האמצעיים וכו', ולמעלה פ"א בענין השתלשלות השכלים הנזכר כתב זהו דעתי בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה כפי דעת וכו', שנראה מדבריו שאין מבדיל בין סברא זו לזו בענין אמונת תורתנו הקדושה, גם כי בכלל דבריו שכח סברא זו האחרונה וכתב שטבע האמת הכריחו לפילוסוף להודות על החידוש, אלא שייחס הסברא הראשונה להרמב"ם ז"ל בחבורת הרופא המפורסם ועל זה לא הבדיל בין ב' הסברות, ואני איני יודע ולא מצאתי באיזה מקום יאמר זה הרב ז"ל אפילו ברמז כי בפרק כ"ב מהחלק השני הביא סברא זו וד' גזרות שהסכים עליהם הפילוסוף וכתב אח"כ וז"ל, ואחר אלו ההקדמות אומר שזה אשר יזכרהו כי השכל האחד סבה לשני וכו' השכל האחרון מהם פשוט הוא בלא ספק ומאין נמצאת הרכבת הנמצאות באלו הנמצאות על צד החיוב כאשר יחשוב הפילוסוף ע"כ, הרי שהקשה עליו כי לא יעלה בידו למצוא הרכבה וריבוי בריבוי השכלים העלולים:

153

קנ״דעוד כתב ועם הודאתנו לו בזאת המחשבה והסברא איך היו השכלים סבה לחיוב הגלגלים מהם ואיזה ערך בין החומר והנבדל אשר אין לו חומר כלל וכו', עוד כתב ישאל ויאמר לו הענין האחד הפשוט ההוא אשר יתחייב ממנו הגלגל והגלגל מורכב מב' חמרים וב' צורות וכו', כתב עוד הנה כבר התבאר לך שלא ימשכו אלו העניינים על צד החיוב אשר יזכרהו, וכן עוד חילוף תנועות הגלגלים לא ישמור ערך קצתם סדר קצתם תחת קצתם עד שיאמר בזה צד החיוב וכו', והנה ג"כ ענין סותר לכל מה שהונח בענינים הטבעיים כשיבחן ענין הגלגל, וזה שאם היה חומר הגלגל וכו', וזה סתירת השרשים כלם ועוד הכוכבים וכו', עד מ"ש אבל כשנאמין שזה כולו בכוונת מכוון פעלו ויחדו במה שגזרו חכמתו אשר לא תושג לא יתחייב לנו דבר מאלו השאלות כלם אבל יתחייבו למי שיאמר שזה כולו על צד החיוב לא ברצון רוצה וכו', וימשכו אחריו הרחקות עצומות מאד.

154

קנ״הוהם היות האל ית' אשר יודה כל משכיל בשלמותו לא יתחיל דבר בכל הנמצאות ואילו בקש להאריך כנף זבוב או לקצר רגל תולעת וכו', עד אשר כתב והכלל הוא שכל מה שאמרו בכל הנמצא אשר מתחת גלגל הירח עד מרכז הארץ הוא אמת בלא ספק וכו', אבל כל מה שידבר מגלגל הירח ולמעלה הנה כולו כדמות מחשבה וסברא מלבד קצת דברים, כ"ש במה שיאמרהו בסדר השכלים וקצת אלו הדעות האלהיות אשר יאמינם ובהם הרחקות עצומות והפסדים הנראים המבוארים בכל האומות והתפשטות הדעות ואין מופת לו עליהם עד כאן.

155

קנ״ומה שהאריך הרב ז"ל בפ' זה נגד מה שדבר הפילוסוף באלהיות בפרט בסדר השכלים שהשיג עליו בכמה פנים כמו שכתוב למעלה, וכתב בפ"י אבל כשנאמין שזה כולו בכוונת מכוין פעלו ויחדו במה שגזרה חכמתו אשר לא תושג לא יתחייב לנו דבר מאלו השאלות כלם, הנה שדעתו דעת שלימה עם תורתנו הקדושה שהכל נברא ברצונו הפשוט וכפי מה שגזרה חכמתו אשר לא תושג, ושיש הרחקות עצומות והפסדים נראים במחשבת הפילוסוף, ואיך א"כ כתב הרב בעל העיקרים ז"ל זהו דעתי בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה כפי דעת הרמב"ם ז"ל וקצת חכמי הישמעאלים, והוא לא כן ידמה ולבו לא כן יחשוב אלא אדרבה כותב שימשכו אחר זו המחשבה הרחקות עצומות מאד כמו שכתוב למעלה, כי זהו למי שיאמר שזה כולו על צד החיוב לא ברצון רוצה וכו', וזהו כפירה בתורתנו הקדושה, וגם כי בעל העקרים ז"ל היה בקי יותר ממני בספר המורה לא אחשוב שימצא מה שייחס לו בסברא זו, כי דרך אמונה וסברא כתב מה שכתב בפרק זה ואי אפשר שיכתוב ההפך במקום אחר כי דבריו מכוונים ואין בהם נפתל ועקש אם לא יהפכו דבריו קצת מפרשי ספרו, ואליץ על בעל העיקרים ז"ל כי הוא חכם תורני וכל דבריו מישירות על האמונות התורניות, כי ח"ו שיאמין הוא סברתם בענין ההשתלשלות אלא שסדר הענינים כפי דעתם, וכמו שכתב זהו דעתי בהשתלשלות הדברים מן הסבה הראשונה כפי דעתו וקצת חכמי הישמעאלים, ולא הביא דעת זה בספרו אלא לפרש המאמר שאז"ל לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג וכו' כמו שפירשו בפרק זה פירוש נאה לפי זה הדרך, וכן נראה ממה שכתב אחר כך בפרק י"ג סברת הפילוסוף האחד אשר היא קרובה לדעתנו ונתן בה טוב טעם ודעת, כי קיום השמים והארץ היא על צד המצוה והאזהרה לא על צד החיוב, נראה כי על דעת האחר שכתב למעלה פי"א הוא על צד החיוב, וכן בפרק י"ב במציאות המלאכים כתב שמציאותם הוא כשיהיה האחד עלה והאחד עלול ולפי זה יהיו עשרה כמספר הגלגלים או ט' וכו', וכת יאמרו כי מספרם כפי מספר הגלגלים המתנועעים וכו' והם מ"ט או נ' כמספר המניעים וכו', וכתב כי כל זה חולק על דעת התורה וכו' אלא שמציאות המלאכים כפי מה שישיגו מתארי השלימות אשר בו ית' מזולת שיהיה האחד עלה והאחד עלול והבדלם כפי ההשגה כמו שהאריך שם:

156

קנ״זויצא לנו מכל זה כי עם היותו ית' אחד פשוט ברא כל הדברים הרבים עליונים ותחתונים, כיון שבראם ברצונו המוחלט כמו שכתבנו למעלה, שהוא שלא כדרך טבע ואינו מן הנמנעות, או כפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר שזה כולו בכוונה מכוון פעלו ויחדו במה שגזרה חכמתו אשר לא תושג, וכתב כי לפי שבדרך טבע לא ימשך ריבוי מהאחדות פשוטה אמר כמו שגזרה חכמתו אשר לא תושג, ומכאן יתבאר יושר אמונת הרב בעיקרי תורתנו הקדושה במה שלא היה יכול לקרב לשכל דרך בריאה טבעית, הוא מיחס לחכמתו ית' אשר לא תושג, ואינו הולך אחרי דרכי הפילוסופים במה שיש בו הריסה וכפירה בשום עיקר מעיקרי התורה התמימה אלא אחר קבלת אברהם אבינו ע"ה ראש האבות וקבלת משה רבינו עליו השלום כמו שכתב בכמה מקומות מספרו הנכבד:

157

קנ״חכל העיקרים רמוזים בתורה בפרט אלו הד' עיקרים שהם שנים שהם ארבעה, קדמותו בכלל מציאותו, שאינו גוף בכלל אחדותו, והם נרמזים בד' חלקי התורה שהם ד חומשים לבד משנה תורה, כי ספר בראשית מורה כולו על מציאות ה', שברא שמים וארץ וכל צבאם והשתלשלות הדורות בהשגחת השי"ת עליהם כמו שכתוב בכל ספורי האבות ע"ה, וספר ואלה שמות רומז על קדמותו ית', המורה על היות כחו בלתי בעל תכלית וכמו שכתבנו למעלה, כי מזו נמשך כחו הגדול בנסים והנפלאות המפורסמות שעשה במצרים ובים סוף, וכן מה שעשה לישראל בירידת המן ובענני כבוד והבאר בזכות האחים הנבחרים ונתינת התורה ושאר הנסים הנרמזים בספר זה עד אשר שכן שכינתו בתוכם, וספר ויקרא שהוא תורת כהנים רומז על אחדותו ית', שנתיחד עם ישראל בהיותו מיחד לו ההגונים שבהם והם הכהנים הלוים באמרו וכהנו לי והיו לי הלוים, לשרת לפניו ולהקריב קרבנות נדבה וחובה על ישראל כדי שיהיו נקיים מכל חטא ויהיה מיחד שמו עליהם לעולם, וספר במדבר סיני רומז על היותו ית' לא גוף ולא כח בגוף, כי לא התפעל בכל מה שעשו במדבר במתאוננים במתאוים במרגלים בעדת קרח ודברים אחרים שעשו ושדברו נגד כבודו וכבש רחמיו שלא לכלותם במדבר, אשר זה מורה היותו משולל משום גשמות בהיותו מלא רחמים ולא נזכר בו תאר איזה התפעלות אלא בדבור בני אדם, ובספר משנה תורה נכתבו אלו העיקרים הד' בפירוש, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו וגו', כי לא ראיתם כל תמונת וגו' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, מעונה אלהי קדם וגו', כי בהיות ספר זה כאילו משה ידבר דבריו, הוצרך הוא שהשיג אמתתו במה שעלה השמים וירד להעיד על מציאותו יתברך ואחדותו ושאינו גוף וקדמותו בפירוש וכמו שהוא רומז בארבעת הספרים כנזכר:

158

קנ״טוהנה ד' עיקרים אלו נכללים בשנים מהם, קדמותו בכלל מציאותו, שהוא נמצא קדמון, ואינו גוף בכלל אחדותו, שהוא אחד פשוט בלי גוף ולא כח בגוף, ובהיות כלל הד' עיקרים מורים על מהותו ית', מה שאין כן שאר העיקרים נצטוינו בתורה התמימה שנבראת ממהותו ית' במצות עשה ומצות לא תעשה, במה שבינינו לבינו ית' ובמה שבנינו לבינינו, כי מה שתלוי בינינו לבינו מורה על מציאותו וקדמותו, כי בהיותו נמצא וקדמון בלתי תכלית חייבים אנו לשמור ולעשות כל מה שנצטוינו לעשות לכבודו ולגדולתו ומה שהוזהרנו מעשותו שלא למרות עיני כבודו, ומה שתלוי בינינו לבינינו מורה על אחדותו ושאינו גוף ולא כח בגוף, כי בהיותו הוא ית' אחד פשוט בתכלית הפשיטות חייבים גם כן אנחנו שנהיה באחדות כאיש אחד ומאי דסני לאחד ממנו לא נעשה לאחד מחברינו, וזה כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך, והנה כל התורה כולה נכללת בשני עיקרים אלו שהם ארבעה, המורים על מהותו ית' והשפעת מהותו ית' שהיא התורה שכולה שמותיו של הקב"ה המורים על מהותו וגדולתו ית':

159

ק״סוכן שני לוחות העדות באחד היה כתוב ה' דברות שבינו ית' לבינינו, ובשני היה כתוב ה' דברות שבין אדם לחבירו, להורות על הכוונה הנזכרת, מציאותו וקדמותו היה מורה הלוח האחד, והלוח הב' היה מורה אחדותו ושהוא פשוט בלי גוף, ובהיות הוראת הלוח הראשון במה שבינו יתברך לבינינו מצד מציאותו וקדמותו, הוזכר בכל אחד מחמשת הדברות שם ההויה המורה על מציאותו יתברך וקדמותו, מה שלא הוזכר בה' הדברות האחרונות שאינם אלא בין אדם לחבירו, וכן יש מעלה אחרת בלוח הראשון היות קצת אותיותיו עומדות בנס, והן מ"ם וסמ"ך סתומות, מה שלא היה בלוח הב', כי לא היה בהם אלו הב' אותיות, ואפשר ליחס מעלה זו, למה שנזכר בהיות ענין הלוח האחד מורה על מציאותו ושהוא קדמון, כי אין היותו קדמון זולת מציאותו אלא שמציאותו היה בלי קץ ותכלית קודם שנברא העולם ואחר שיכלה לאין קץ, וכן הוא הוראת המ"ם והסמ"ך שבלוחות שהאויר שהוא מכתב האלהים הוא מורה על מציאותו ומקיף את גשם הסנפרינון שבתוך המ"ם והסמ"ך, והגשם שבתוך האות הוא רמז לעולם הגלגלים ועולם השפל שבתוך הגלגלים כי כלם גשם והאל ית' מקיף אותו מכל רוחותיו כי הוא מקומו של עולם, כי האויר של המ"ם וסמ"ך הוא היה מה שכתב האל ית' וגשם קצת הלוח נשאר תלוי בתוכו כמו שהוא ית' הוא תולה ארץ על בלימה, וכמו שאין מקום לשום נברא בעולם לצאת מן הגשם ההוא כן מהות מציאותו ית' אינה מושגת לזולתו, וכן בהיותו מקיף ב' אותיות אלו מכל הצדדין, כי מורה על כי הוא קדמון ונצחי קודם הבריאה ואחר הבריאה, כי הוא מקיף מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין ואין לו שום התלות בעולם, בין בזמן שהעולם קיים בין בזמן חרבנו, הוא ית' שמו חי וקיים לעולם, וכמו שאלו האותיות בנס היו עומדות בלוחות, כן הוראתם שהוא על עולם הגלגלים והשפל שבתוכן הן עומדין בנס, שאין להם על מה שיסמוכו אלא במאמרו ית':

160

קס״אומפני שיש מעלה בחמשה דברות הראשונים מן האחרונים כמו שאמרנו, וימשך מזה שיהיה הלוח הראשון מעולה מן השני, מה שאינו נראה כן מפשט הכתובים.

161

קס״בהוצרכו קצת תנאים לומר בירושלמי בשקלים שכל עשרת הדברות היו כתובים בכל לוח ולוח, לפי הפשט שהיו ה' דברות על האחד וה' על הב', לא יקשה למה הוצרכו ב' לוחות כי באחד היה יכול לכותבם, כי מסתמא הלוחות שהיו מעשה אלהים כל אחד יכילו כל עשרת הדברות, אלא שנכתבו בשנים להבדיל בין מעלת ה' דברות הראשונות שהיו בינו לבינינו מן ה' האחרונות שהיו בינינו לבינינו, וגם לאותם שאומרים עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה או עשרים או ארבעים כמו שאמרו שם, אפשר לומר שהיו עשרה בכל לוח הראשונים היו ב' פעמים כתובים בלוח אחד.

162

קס״גאו ד' פעמים שהיו עשרים, או ח' פעמים והיו ארבעים בלוח האחד, החמשה הראשונים כמה פעמים בלוח אחד והאחרונים בלוח הב' כמה פעמים, להבדיל בין מעלת הראשונים שיהיו בלוח אחד, לאחרונים שהם בין אדם לחבירו, וכן נראה ממה שאמרו עשרים בלוח זה ועשרים בלוח זה, ולא אמרו ב' פעמים בלוח זה וב' פעמים בלוח זה או ד' פעמים בלוח זה וד' פעמים בלוח זה, שהיה נראה שכל עשרת הדברים היו כתובים כמה פעמים בכל לוח וכשאמרו עשרה או כ' או מ' נראה שהוא כפל החמשה דברות הראשונים שבלוח האחד וכפל האחרונים שבלוח הב', שאם היו כל העשרה כתובים על לוח אחד אפילו פעם אחת למה היה צריך לוח שני בלוח אחד היה מספיק, אבל בהיות מעלה לראשונים שבינו ית' לבינינו מן האחרונים הוצרכו ב' לוחות אבנים, באחד ה' הראשונים ובשני האחרונים, וענין הכפל ב' פעמים או ד' בלוח אחד כדי שלא ישאר בלוח מקום פנוי וחלק אלא מה שבין אות לאות ותיבה לתיבה ושיטה לשיטה.

163

קס״דומפני שחמשה דברות האחרונים הם קצרים הרבה מן הראשונים וישאר בלוח השני פנוי בהיותו שוה בשיעורו לראשון, בין שיהיו כתובים החמשה פעם אחת בכל לוח או ב' פעמים או ד' או שמנה בכל לוח, נצטרך לומר כי היתה חקיקת וחריתת החמשה דברות האחרונים שבלוח השני גדולה מחקיקת וחריתת של לוח האחד חקיקה גסה מכילה בה' דברות האחרונים הקצרים כל השיעור שמכיל בדברות הראשונים הארוכים, כדי שיהיה נקרא ונראה יותר מה שהוזהרנו בינינו לבינינו, שיצר האדם רע מנעוריו לתאותם ממה שהוא בינינו לבינו ית' שאין היצר מקטרג עליו על כך:

164

קס״הואפשר גם כן לומר כי כל דיבור היה כתוב בשיטה אחת בין בלוח האחד בין בשני, וכל שיטה מכילה כדי שיעור חקיקת דיבור אחד היותר ארוך, והדיבור הקצר שבדברות הראשונים היה כתוב בתחלת השיטה עד סופו, והיה נשאר שארית השיטה פנוי להפסק בין דיבור לדיבור, ואם כן היה כתוב בלוח שני לא תרצח בשיטה אחת, לא תנאף בשנייה, וכן השאר בחמש שיטות כמו הדברות החמשה שבלוח ראשון שהיה כל אחד בשיטה אחת כמו שכתבתי, ואם כן יקשה על כל פנים איזה הכרח היה לכפול עשרת הדברות בלוחות כמה פעמים, שאם היה הלוח גדול כדי שלא ישאר מקום פנוי וחלק, אפילו יהיה כל דיבור חרות על שיטה אחת היה אפשר להרחיב השיטות ולעשות ה' שיטות שוות בכל לוח כפי מה שאמרנו, ותהיה החרות והחקיקה גסה ושוה בכל הדברות ראשונים ואחרונים בשני הלוחות:

165

קס״וועל כן נצייר קודם ציור שכלי למי שסובר שהיו כתובים יותר מחמשה דברות בכל לוח באי זה אופן היה, ואח"כ ניתן טוב טעם למה הוכפלו ולמה היו בשני לוחות ולא באחד, וזה כי הכתוב אמר לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, וחז"ל אמרו הלוחות ארכן ששה רחבן ששה ועביין שלשה.

166

קס״זהתנא הראשון סובר שלא נכתבו אלא חמשה בכל לוח כמ"ש (דברים ד') ויכתבם על ב' לוחות אבנים, וכמו שנותנת הסברא שאין צורך לכתוב עשרת הדברות בלוחות אלא פעם א' לבד, ומ"ש משני עבריהם מזה ומזה רוצה לומר שהיה חרות וחקוק מעבר לעבר וכמו שאמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ואם היה אומר משני עבריהם לבד היה אפשר שלא היתה עוברת הכתיבה מכל וכל מעבר לעבר, אלא שהיתה נראית הכתיבה מן העבר שהוא אחור לכתיבה, כמו מי שכותב בנייר דק שהכתיבה נראית ונקרית כל אות ואות מהעבר האחר, לזה הוצרך לומר מזה ומזה הם כתובים שהכתיבה היתה בוקעת מעבר השני כתיבה ממש כמו בצד שהיתה כתובה, וא"כ היה מ"ם וסמ"ך עומדות בנס.

167

קס״חוהתנא השני שאמר עשרה על כל לוח ולוח, סובר שהחקיקה והחריתה של ה' הדברות היתה בוקעת ג"כ לעבר האחר ומפני שלא היו נקראים הדברות מהעבר האחר להיות האותיות מהופכות, סובר כי מה צורך שיהיו נראים מהעבר האחר אם לא יהיו נקראים כדרכם אלא להפכן האותיות והתיבות, ולזה חושב כי היו חקוקות האותיות מעבר הא' והיה ריוח בין אות לאות יותר ממלא אות, ובאותו הריוח מן העבר האחר היו חקוקות האותיות והתיבות של ה' הדברות פעם אחרת כסדרן לשיוכלו לקרותה ג"כ מהצד השני, הרי עשרה בכל לוח, ולא היתה חשוב הפסק בין אות לאות האות שהיה כתוב מצד האחד והיתה בוקעת לצד האחר בין אות לאות, כיון שלא היתה אות ניכרת מאותו הצד אלא מהופכת באופן שלא היה נקרא מכל צד כי אם חמשה דברות.

168

קס״טוהתנא השלישי שאומר עשרים בכל לוח, סובר שמעבר אחד היו כתובים וחרותים עשרה הדברות ומצד האחר בין אות לאות היו גם כן כתובים וחרותים פעם אחרת כמו שאמרנו לדעת התנא השני.

169

ק״עוהתנא הרביעי שאמר ארבעים על כל לוח, העשרים הם כמו שאמרנו, והעשרים האחרים בארבע זויות העובי שהיה שלשה טפחים העובי באורך ששה בכל צד, וא"כ הארבע זויות היה מכיל בהם כל מה שהיה מכיל בשני העברים השטחיים שהם ו' על ו', כל שני צדדין מהארבעה היו ששה על ששה כמו שטח האחד של לוח אחד, והיו חמשה דברות בכל צד מן הד' שהם עשרים, כי החמשה שהיו חקוקים בצד האחד ועוברים לצד שכנגדו היה ריוח בין אות לאות ובאותו הריוח היו כתובים בצד שכנגדו והיו עוברים ג"כ לצד האחר, וכן בשני הצדדין האחרים נמצא שהם עשרים בארבעה הצדדים והעשרים של ב' השטחים של ו' על ו' הם ארבעים בכל לוח כלם אותיות שוות בשיעור שוה, וכלן בוקעות משני עבריהם מזה ומזה כמו שכתבתי, ולדעת כולם יהיו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס ובכל צד מהשני שטחים של ו' על ו' היו נקראים כל העשרת דברות כסדרן, וכן כשהיו מעמידין אותם על עוביין שהוא ג' היו נקראים כל העשרת הדברות בצד העובי של מעלה ובצד העובי שלפניו כסדרן, וכן בשני הצדדין האחרים של העובי, ונמצא ע"ד זה היו כתובים עשרת הדברות בשני הלוחות משני עבריהן כזו הצורה א נ כ י הנה אותיות אנכי יש ריוח ביניהן כמלא אות, ומן העבר האחר קודם האל"ף של אנכי מ"ם של עבדים, ובין אל"ף לנו"ן יו"ד של עבדים ובין נו"ן לכ"ף דל"ת של עבדים, ובין כ"ף ליו"ד בי"ת של עבדים וכן אות מהופכת בין אות לאות, עד שבין המ"ם של עבדים ובין היו"ד מתחיל אל"ף של אנכי מהעבר האחר, אם היה כל הפסוק של אנכי בשטה אחת בלוחות, הכלל הוא כי אם היה בשטה אחת עשרים אותיות, היה ריוח בין כל האותיות לעשרים אותיות אחרות שהיה מתחיל מהעבר האחר מסוף השטה, ובין אות לאות היתה חרותה אות אחרת מהעשרים כתקנה, ומן הצד האחרת היתה נראית מהופכת, זה הוא למי שאמר עשרים על לוח א' או ארבעים, אבל למי שאמר עשרה או חמשה על לוח אחד, לא היה חרות כ"א מן הצד האחד בלוח כל העשרה או החמשה.

170

קע״אונראה שהיו כל האותיות של עשרת הדברות שהן תרי"ג מלבד אשר לרעך כתובות זו אחר זו מבלי הפסק בין תיבה לתיבה ובין פסוק לפסוק, אלא כולן כמו תיבה אחת מחולקת לכמה שיטות שוות כל כך אותיות בשיטה אחת כמו בשיטה אחרת עד סופן, שהרי אמרו חז"ל (מכילתא) את כל הדברים האלה לאמר ומה ת"ל אנכי ולא יהיה לך אלא מלמד שאמר המקום עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לב"ו לומר כן וחזר ופרטן, ואמרו ג"כ (שמות כ"א) וכל העם רואים את הקולות ראו דיבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר (תהלים כ"ט) קול ה' חוצב להבות אש, ובהצטרף ב' מאמרים אלו נאמר שכל עשרת הדברות שנאמרו בדיבור אחד נחצבו על הלוחות מיד בבת אחת האותיות זו אחר זו בלי הפסק תיבה ופסוק ופרשה, להורות על הנס הגדול שנעשה בעשרת הדברות שנאמרו בדיבור אחד מה שאי אפשר לב"ו, ובהיותן תרי"ג אותיות רומזות לתרי"ג מצות, הרי כל אות יש לה הוראה לעצמה על המצוה המיוחדת או נרמזת בה ואינה נקשרת עם שלפניה ושל אחריה, ואחר שחזר ופרטן נקשרו ד' אותיות הראשונות ונקרא אנכי, וכן כל תיבה ותיבה ופסוק ופסוק ופרשה ופרשה, כמו שהן כתובות בס"ת שכתב אח"כ מרע"ה מפי הגבורה בהפסק בין אות לאות ובין תיבה ובין שטה ובין פרשה לפרשה, ולכך נקראו לוחות העדות שהן עדות שהמקום ב"ה נתן עשרת הדברות בדיבור אחד מה שא"א לב"ו, ושנחקקו מיד כשיצא הקול מפיו על הלוחות, ומפני שאין עדות בפחות משנים נחקקו בשני לוחות, וכן הן עדות למרע"ה שפירש להם עשרת הדברות מפי הגבורה ולא מפי עצמו בהיות עשרת הדברות נחצבות על הלוחות כמו שאמרן הוא מפי הגבורה, ואין מקום לאפיקורסים לומר שהוא חקקן, כי הלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, כי מן הלוחות עצמן ומגשם הספירי שלהן וריבוען ואלכסונן וענינן היה נראה לכל באי עולם דבר גלוי ומפורסם שהיו מעשה אלהים נבראות כך כמו שהיו ולא היו נחצבות מאבן גדולה, וכן המכתב היה נראה שהיה מכתב אלהים בלי שום ספק שלא על יד אדם, כי בשמיר ג"כ לא היה אפשר לחקוק ולחרות האותיות כמו שהיו חקוקות וחרותות ומאירות על הלוחות, וא"כ היו עדות לישראל ולמשה שעשרת הדברות נאמרו מפי הגבורה בשוה, וא"כ תר"ך אותיות שבעשרת הדברות שסימנם כת"ר נחצבו על הלוחות בדיבור אחד בשיטות שלמות שהם כמו דבור א', בהיות שכל אותיות שוות בכל השיטות ולא ישאר מקום פנוי בסוף שיטה אחרונה ולא יותר לשיטה אחרת, והרי הם כדבור אחד:

171

קע״בוקרוב לומר שהיו עשרים שיטות כל שיטה אחד ושלשים אותיות שהם כת"ר, כי אם נאמר שהיו דרך משל כ"א שיטות לא תוכל לחלק כת"ר על כ"א חלקים שוים ולא יהיו כל השיטות שלימות, ולא יראה כדבור אחד, וכן לא יתחלקו על כ"ב חלקים שוים או יותר מכ"ב עד שלשים, ובל"א אפשר לחלקם שיטות שלימות מעשרים אותיות, ויותר נכון שיהיו עשרים שיטות מל"א אותיות ממה שיהיו ל"א שיטות מעשרים אותיות, מפני שהלוחות היו מרובעים ארכן כרחבן ויש יותר בין שטה לשטה ממה שיש בין אות לאות, ואם לא יכילו ברוחב הלוח יותר מעשרים אותיות לא יכילו באורך ל"א שיטות ואם היה מקום פנוי ברוחב יותר צריך שיהיה באורך, אבל כשיהיו כ' שיטות מל"א אותיות כל שיטה, תהיה הכתיבה של כל הלוח קרוב למרובע עם הריוח שיש בין שיטה לשיטה יותר מבין אות לאות, וכן מאחד עד כ' לא תמצא שיטות שלמות, כי אם בשתי שיטות מש"י אותיות כל אחת, או ש"י שיטות מב' אותיות, וכן ארבע שיטות מקנ"ה אותיות או קנ"ה שיטות מארבע אותיות, וכן חמש שיטות מקכ"ד אותיות או בהיפך, ולא יהיה רוחב כאורך, ומו' ולמעלה לא תמצא שיטות שלימות מאותיות שוות כי אם בי' שיטות מס"ב אותיות כל שיטה או בהיפך, ולא יהיה ג"כ קרוב לרבוע בכתיבה, וכן מעשרה ולמעלה לא תמצא עד עשרים שיהיו שיטות שלימות מאותיות שוות בכל אחת מהשיטות וקרוב לריבוע כמ"ש, שאם תעשה הרבוע ממש כ"ה שיטות על עשרים וחמשה אותיות הן תרכ"ה, והאותיות של עשרת הדברים אינן אלא כת"ר, וא"כ נראה שאם היו כל העשרה דברות על לוח אחד היו מעשרים שיטות מל"א אותיות כל שיטה, בא' מב' צורות, או שיטה אחת מאל"ף אנכי עד יו"ד מצרים שהם ל"א אותיות, וכן ל"א אותיות בכל שיטה עד תשלום עשרים שיטות שלימות, או שיטה מלמעלה למטה מאל"ף אנכי עד יו"ד מצרים, וחוזר למעלה אצל אל"ף אנכי וכותב מ"ם סתומה על מצרים, ואצל נו"ן של אנכי מ"ם של מבי"ת, וכן עד פ"א של פני אצל יו"ד של מצרים, וכן השאר עד תשלום עשרים שיטות נקראות מלמעלה למטה.

172

קע״גוהצורה הראשונה היא תמונה והצורה השנייה תמצא דוגמתה, כשתקח צורה זו מן הצד השטה הראשונה לשמאלך והאחרות לימינך יהיו ל"א שיטות של עשרים אותיות, ושיטות צורה זו סימנם יו"ד, כל שטה מל"א אותיות סימנן א"ל, הן נ"א, וראש שטה ראשונה וראש שטה אחרונה עולה אהיה, וסופן ל' הם נ"א ג"כ מכוון מה שעולה ראשי שטה ראשונה ואחרונה וסופן עם מה שעלה מנין השיטות ואותיות כל שטה, וכן ראש שטה ראשונה וסוף אחרונה עולה אהיה, וסוף שטה ראשונה וראש אחרונה עולה ל' שהן נ"א.

173

קע״דואם היו חמשה דברות לבד על לוח ראשון וחמשה על לוח שני נראה שהיו חקוקות גם כן בדרך זה שיטות שוות בלי הפסק, ואותיות חמשה הדברות הראשונים הם תקל"ג סימנם מצו"ך שבע"ה, כי המצות הן תרי"ג על השבע של בני נח, כי כן רומזות ג"כ כל האותיות של עשרת הדברות שהן כת"ר, תרי"ג ושבעה.

174

קע״הוזו היא הצורה, י"ג אותיות כל שטה ומ"א שיטות, או מ"א אותיות וי"ג שיטות, כי לא תמצא אותיות שוות ושיטות שלימות כי אם תמונה:

175

קע״והרי לך י"ג שיטות כל שטה מ"א אותיות, ואם תקח צורה זו מן הצד תמצא דוגמת הצורה האחרת מ"א שיטות מי"ג אותיות, כל שטה הן נ"ד בשמות המרובעים של ויסע ויבא ויט, וכן תחלת שטה ראשונה וסופה עולה כמנין האותיות של כל שטה ותחלת שטה אחרונה וסופה כמנין אהיה, ושטה ראשונה ואחרונה תיבות שלימות, ושלש שיטות שלאחר הראשונה, השתים מתחילות בראשית תיבה האמצעית משלמת בסוף תיבה, וכן שלשת שיטות שעל שטה אחרונה, השתים משלימות בסוף תיבה, והאמצעית מתחלת בראש תיבה, הרי ארבע שיטות אחרונות בארבע ראשונות, וחמשה שיטות אמצעיות הן מתחילות בחצי תיב' ומשלימות בחצי תיבה, כל זה ויותר מזה שהוא נעלם ממנו לא נפל במקרה כי אם בכוונה ידועה ליראי השם ולחושבי שמו, כמו ששם הוי"ה שהוזכר ח' פעמים לא נפל במקרה שלא יתחלף אותיותיו אלא לעולם הוא בשטה אחת שלם, עם היות השיטות י"ג או עשרים וחמשה:

176

קע״זדברות האחרונים אותיותיהן פ"ז, ואינן נחלקות לשיטות שלימות באותיות שוות כי אם בשלש אותיות כל שיטה בכ"ט שיטות שהן מנין השיטות והאותיות ל"ב, כמנין ל"ב נתיבות חכמה, תמונה:

177

קע״חכל אותיות האלפא ביתא יש בחמשה דברות אלו לבד הסמ"ך והזי"ן, כי כל עבירות אלו נסמכות ונעשות בכלי זי"ן, והטי"ת לא הוזכרה בכל דברות וכבר נתנו חז"ל טעם לזה, ואם היו עשרים דברות בכל לוח היו ג"כ על הצורה המצויירת למעלה עשרים שיטות כל שטה ל"א אותיות, ובמה שבין אות לאות או במה שבין שטה לשטה היו ג"כ מהעבר האחר עשרים שיטות כל שטה ל"א אותיות, ואם היו ארבעים בכל לוח היו העשרים האחרים בארבע שטחי הזויות שהיה רחבן ו"ט, והיו ל"א שיטות מעשרים אותיות כל שטה, ט"ו שיטות בכל שטח זוית ושטה א' בקרן זוית עצמו, וכן העשרה האחרים בשני שטחי הזויות האחרים כולם חקוקים מעבר לעבר כמו שביארנו, וכתבנו באומד במה שהוא נעלם, וברוך היודע האמת ואשרי מי שזכה לראותן, משה רבינו ע"ה והקרובים אליו יהושע ושבעים זקנים שהיו תופסים בידו שלא ישברם ולא יכלו כדכתיב לכל היד החזקה וגו', וכל ישראל ג"כ ראו אותם מרחוק כדכתיב ואשברם לעיניכם:

178

קע״טומפני שציירתי עשרת הדברות החרותים על הלוחות שלא כדרכן בספר התורה שכתב משה רבינו ע"ה לישראל, שהוא ידוע שהיו כתובים בהם כמו שכתובים בספרים שלנו, אני צריך לתת טוב טעם ודעת על זה, והם שלשה טעמים.

179

ק״פהראשון הוא מה שכתבנו כי כל הדברות העשרה בדיבור אחד נאמרו כמו שאז"ל, ובכלל מה שאמרו שבדיבור אחד נאמרו מה שא"א לב"ו לומר כן, הוא הפשט, כי כלם היו כמו דיבור אחד כלומר בלי הפסק תיבות ופרשיות להורות ולהודיע הנס הגדול כי בדיבור אחד נאמרו, וכמו שנאמר בדבור אח"כ נחקקו מיד על הלוחות בבת אחת כמו תיבה אחת בלי שום הפסק, וכמ"ש רואים את הקולות ראו דיבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות שנאמר קול ה' חוצב להבות אש וגו'.

180

קפ״אהטעם השני כי אלו עשרת הדברות עם היותם עיקרי התורה במה שבינינו לבינו ובמה שבינינו לבינינו, לא מפני זה לבד נכתבו הם לבדם בלוחות, אלא מפני היות בהם רמז לכל מצות התורה בענינם ובאותיותיהם תרי"ג, כנגד כל מצות עשה ולא תעשה, כי כל אות מהן מורה ורומזת על מצוה אחת ידוע' ומיוחסת לאותה האות ליודע סתרי תורה ומפלאות תמים דעים, וא"כ יתחייב שכל אות ואות מהאותיות של עשרת הדברות היא הוראה לעצמה למה שהיא רומזת, ואין לה קשר עם אותיות שלפניה ושל אחריה, ולכך נחקקו כל אחת בפני עצמה בלוחות, וכלל כלן כן כמו תיבה אחת, וענין דבור אחד שהוא הורא' ורמז לכל מצות התורה, אלא שאח"כ בס"ת נכתבו ונחלקו אותן האותיות לתיבות שיורו על מצות עשה ולא תעשה של עשרת הדברות.

181

קפ״בהטעם השלישי כי התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל הוא מקובל אצלנו, כי היתה סדורה לפניו ית' כך קודם שנברא העולם באלפים שנה, ונראה שהיתה כתובה לפניו ית' אות סמוך לאות שלאחריה מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל בלי הפסק תיבות ופרשיות, אלא כולה כתיבה א', או שהיו האותיות כסדרן מתחלקות לתיבות או פרשיות גדולות או קטנות ממה שהן מחולקות בספר התורה שכתב משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, והיו מורות לענינים נסתרים גלוים לו ית', או היו מורים לשמותיו יתב' שבהם ברא כל מיני הנבראים כל אחד בשם ידוע, כפי העיקר שגדלנו עליו כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ולזה כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל רצה להשמיעם קודם עשרת הדברות שהם מיוחדים ועקריים בתורה, והשמיעם קודם למשה ולישראל עמו כפי מה שהיו כתובים לפניו יתב' בתורה מאל"ף אנכי עד כ"ף פשוטה של לרעך, כלם בתיבה אחת ובדיבור אחד, וחזר אח"כ ופרטן דבור ודבור בפני עצמו ותיבה ופרש' בפני עצמה כמו שהן בס"ת, וידע משה רבינו ע"ה אז פירוש כל עשרת הדברות מראשן עד סופן כפי מה שפרטן ופירשן לו ית', ועדיין כל מה שיש מבראשית עד אנכי ומלרעך עד סוף התורה לא נודע לו,

182

קפ״גכמו (שבת פ"ח) כשעלה למרום וקטרגו עליו מלאכי השרת, שהשיב להם בחמלת ה' עליו במה שפירש מזיו שכינתו עליו ואמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' אמר להם למצרים ירדתם ונשתעבדתם וכו', לא יהיה לך וגו' בין עו"א אתם יושבים וכו', זכור את יום השבת מלאכה אתם עושים, לא תשא משא ומתן יש ביניכם וכו', כבד את אביך וגו' ואב ואם יש לכם וכו', לא תרצח ולא תנאף וגו' קנאה יש ביניכם יצר הרע יש לכם וכו', הרי שלא ידע להשיב כי אם במה שנתפרש לו כבר ביום מתן תורה שהם עשרת הדברות שפירש לו יתברך, שהאותיות הכתובות לפניו למעלה בתוך התורה מאנכי עד לרעך הן עשרת הדברות והן מחולקות לתיבות ופרשיות כמו שפרטן ופירשן לו ביום מתן תורה, ומהן השיב למלאכים ואמר להם הרי מה שכתוב אצלכם בתורה מאנכי עד לרעך הם מצות פרטיות לכלל האנשים שהם ב"ו ולהם יאות להצטוות על ככה לא לכם ולא השיב להם ממה שכתוב אח"כ בתורה לפניו ית' (שמות כ"א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי וגו', וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו', כלום עבדים יש לכם משא ומתן יש ביניכם וכן מכל התורה כולה,

183

קפ״דמפני שעדיין לא היה נודע לו פירוש שאר התורה ואיך היתה מחולקת לתיבות ופרשיות אע"פ שהיתה מונחת לפניו, אלא שמאלו עשרת הדברות שהיו כבר מפורשים לו מפיו ית' שהיו מצוים לב"ו ולא למלאכים ילקח ראיה לכל שאר שתתחלק ג"כ לתיבות ופרשיות, המורים עניני המצות שהן צריכות לב"ו ולא למלאכים כמו שפירשם לו האל ית' אח"כ, ולכן הודו לו מיד מלאכי השרת להקב"ה ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואז לימד לו האל ית' למשה רבינו כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה כל מה שמורה לענין תרי"ג מצות, וכל מה שמורה לענין שמותיו יתב' שבהם ברא כל מיני הנבראים, וכפי מה שהיו יודעים ולומדים אותה מלאכי השרת למעלה כי זה הוא מה שאמרו קודם מה לילוד אשה בינינו וכו', חמדה גנוזה מששת ימי בראשית וכו', כי כבר ידעו המלאכים וראו ביום מתן תורה שניתנו להם עשרת הדברות, וכן שינתן להם שאר התורה אלא שחשבו שלא תנתן להם כי אם למטה בהר סיני ובמה שצריך להם בענין תרי"ג מצות, ולא שיתבאר להם פי' התורה כמו שהיו יודעים אותה המלאכים שהיתה מורה על שמותיו ועל גדולתו ית', אבל כשראו שעלה משה למרום אמרו מה לילוד אשה בינינו, כלו' שוה לנו, אם בשביל התורה תנתן לו למטה כמו שאר הדברות, שיתפרשו לו כל תרי"ג מצות שתורה בחילוק התיבות ותשאר התורה למעלה כמו שהיא סדורה לפניו קודם שנברא העולם, והשיב להם הקב"ה לקבל תורה בא, כלו' לידע גם כן פירוש התורה כפי מה שהיא סדורה לפני משבראתיה, ולכך צריך לבא לעלות פה ללמדה לפי מעלתה, שלא תושג לו כי אם בהיותו בשמים כאחד מכם בלי אכילה ושתיה ושאר משיגי הגוף, אמרו לפניו חמדה גנוזה וכו' אתה רוצה ליתנה לב"ו, כלומר כפי הפירוש שהיא גנוזה אצלך שמורה על שמותיך הקדושים אתה רוצה ליתנה לב"ו, די להם שיקבלו אותה כפי פשטה במה שמורה לענין המצות, אמר הקב"ה חזור להם תשובה, אמר מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם שהם יודעים ושגור בפיהם השמות הנרמזים בתורה מה שאינם ידועים לי, א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, אז השיב להם מדות בני אדם יש בכם וכו',

184

קפ״הוכיון שאחת מן הפנים שהתורה נדרשת בהם והוא בענין תרי"ג מצות אין ביניכם, ג"כ הפנים שהתורה נדרשת בהם בענין שמותיו ית' אין ראוי שיהיה ביניכם, כי אין ראוי שתנתן התורה לחצאין, מיד הודו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב, כי כבר נסתלקה התורה מביניהם ונתנה למשה ולישראל בשלימות בכל הפנים שהיא נדרשת בהם, כי בזה נתעכב מרע"ה בשמים ג"פ ארבעים יום וארבעים לילה, שאם לא קבל משה כי אם כללות ופרטות התורה כפי מה שצריך לפי' תרי"ג מצות, הרי התורה עדיין נשארה בשמים למלאכים המשיגים בה סודות עליונים בשמות האל ית', ועל מה הודו ומסרו לו כל אחד מתנה דבר סוד, ועל מה אמר השטן לפניו ית' תורה היכן היא הרי היא במקומה מונחת לפניו ית', אלא מפני שכוונת בריאת העולם כדי שיקבלו ישראל את התורה ולהם נבראת, ניתנה להם לגמרי בכל מה שנתכוון הקב"ה בבראותה, ולא נשאר דבר למלאכי השרת למעלה שלא השיגו מרע"ה.

185

קפ״וולרמוז כל זה נצטיירו עשרת הדברות ונחצבו בלהב אש מדיבור מפי הגבורה כמו שהיו כתובים לפניו ית' מקודם בריאת העולם, בתוך התורה הברואה אלפים שנה קודם שנברא העולם, וזו היא המעלה שיש לעשרת הדברים על כל שאר מצות התורה, כי בהיותם הם עיקר התורה נחצבו ג"כ בלוחות מפי הגבורה כפי מה שהיו כתובים לפניו ית' וית' ברמז והוראה על עיקר שמותיו ית', וזו היתה הקדושה הגדולה אשר היתה בארון מצד הלוחות המונחים בו, שהיה מורה הכתיבה שבהן לסודות עליונים בשמותיו ית' ולא לשום דבר גשמי, בהיות האותיות שבהן בלי הפסק תיבה ופרשה כמו שהיו כתובות למעלה תוך התורה וכמו שכתבתי:

186

קפ״זועל זה אמר הכתוב אחר עשרת הדברות (שמות כ"ד) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה וגו', והיה לו לומר לוחות אבן כי לא הוזכרו הלוחות עדיין בתורה, אלא שראו דבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר קול ה' חוצב להבות אש, וכמו שאמר הכתוב וכל העם רואים את הקולות, ועל זה אמר לו האל ית' למשה אחר שישראל היטיבו אשר דברו נעשה ונשמע, עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן שהן כבר ידועות וניכרות שנחצבו בהן עשרת הדברות בדבור אחד ביום מתן תורה, ואמר ואתנה לך כי לו לבדו נתגלה סוד הכתיבה של עשרת הדברות כמו שהיתה כתובה לפניו למעלה בתוך שאר התורה, ומפני שישראל אמרו נעשה ונשמע זכו ג"כ לראות הלוחות ושיהיו ביניהם, כי יש בהן הוראה על העשייה במה שמורה על המצות כפי חילוק התיבות בס"ת, ויש בהן הוראה לשמותיו של הקב"ה בהיותם בדבור אחד בלי הפסק, וכמו שהן כתובות למעלה בכלל כל התורה כולה.

187

קפ״חוזה מורה לשון שמיעה שהוא הבנה וציור בדברים הנעלמים, וכמו שאמרו הם נעשה ונשמע נתבשר להם מתנת לוחות העדות ושיש בהן רמז על העשיה ועל השמיעה כמו שכתבתי:

188

קפ״טונחזור למה שהיינו בו והוא ענין העיקרים הד', מציאותו, וקדמותו, ואחדותו, ושאינו כח בגוף, שהם העיקרים המורים על מהותו ית', והם נרמזים בענין הלוחות כמו שכתבנו למעלה, ועל זה נתגלגלו הדברים בביאור ענין הלוחות וציורן, ונבוא אל שאר העיקרים.

189

ק״צוקודם נאמר, כי יקרה לנו עם הפילוסופים בענין מציאותו ית' והעיקרים הנמשכים ממנו, מה שיקרה לפקח עם הסומא בידיעת דבר א' על אמתתו.

190

קצ״אוזה כי הפקח יאמת דבר בסמכו על מה שראה ושמע ויאמת בשכלו, ואח"כ מה שנתברר לו בחושיו. וסומא לא יאמת דבר כ"א כפי מה ששופע בשכלו. ואפשר שלא יסכים המציאות במה ששפט.

191

קצ״בוהנה אנחנו עדת המאמינים בקבלת אבותינו ואמתת תורתנו ראו עינינו ושמח לבנו קריעת ים סוף, וראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, ואמרו כולם זה אלי ואנוהו, וכן במתן תורה ראו את הקולות וכו' ושמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, וידעו בשכלם והשיגו בחושיהם מציאותו יתברך ושאינו גוף, וכמו שאמר הכתוב (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה וגו', וכן הושג בחוש בריאת העולם וחידושו כמו שנאמר בפ' עשירי, וכן שאר העקרים הושגו ג"כ בחוש כפי מה שנתבאר בשאר הפרקים.

192

קצ״גואנחנו הולכים בטח מן הקודם למאוחר, כי אחר שהשגנו מציאותו שהוא סבת ועלת הכל, אנו יודעים כי כל מה שזולתו הוא מסובב ועלול ממנו ית' עד סוף כל העלולים למעלה בשמים ולמטה בארץ, ולא יקרה לנו שום ספק ובלבול בזה כשנרצה לחקור בשכל לאמת מה שהושג בחוש.

193

קצ״דאבל הפילוסופים גם בעיקרים שהם מכוונים ומסכימים בדעותיהם לאמת עמנו, הם הולכים בחקירתם מן המאוחר אל הקודם על דרך המופת.

194

קצ״הוכמו שהביא מהם הרב ז"ל בפ"א מא"ב בעיון ב', וכשימצא אחד משני הדברים המורכבים בפני עצמו בהכרח שימצא האחר, וכיון שנמצא דברים רבים ממניע ומתנועע שיניעו זולתם ויתנועעו מזולתם ותמצא מתנועע לא יניע כלל, יתחייב בהכרח שימצא מניע לא יתנועע כלל, וזהו המניע הראשון.

195

קצ״ווכן בעיון השלישי מענין הוה נפסד, יתחייב בהכרח שימצא אחד לא הוה ולא נפסד, שאין אפשרות הפסד בו כלל והוא מחוייב מציאות במי שנוגע בו, ואינו יודע מי הוא.

196

קצ״זוכן בעיון הד' הביא מיציאת הדברים מן הכח אל הפועל שיצטרך אל מוציא אחד, יכריח אחד מב' האפשריים על האחר ברצונו הפשוט והוא מחוייב המציאות, כי לא ילך אל לא תכלית.

197

קצ״חהנה שהולכים במופתיהם מן המאוחר אל הקודם, ויקרה להם בלבול ואינם יודעים מי הוא מחוייב המציאות או מניע הראשון, כמו הסומא שמרגיש במי שנוגע בו ואינו יודע מי הוא, אם הוא חכם או הפכו, או בכוונה או שלא בכוונה.

198

קצ״טהאמנם אנחנו עדת ישראל המקבלים מאבותינו הקדושים ומנביאינו הנאמן ושאר הנביאים, יודעים כי זה מחוייב המציאות ומניע הראשון הוא הש"י, שידענו ונתברר לנו שהוא ברא העולם מהאפס המוחלט, ושהביא המבול על העוברים, והפיץ את דור הפלגה, והציל את אבותינו, והוציא זרעם ממצרים, ונתן להם התורה והביאם לארץ, ושאר הנסים שעשה אז ואחר כניסתם לארץ, ושהוא המשגיח על כל העולם כולו, ובפרט עלינו כי אנחנו עם מרעיתו וצאן ידו, ושאין אדם נוקף באצבעו מלמטה אלא א"כ מכריזין עליו מלמעלה כי הכל מאתו יתברך ויתעלה:

199

ר׳ועל זה אמר הנביא ע"ה (ישעיה מ"ב) כה אמר ה' בורא השמים ונוטיהם רוקע הארץ וצאצאיה נותן נשמה לעם עליה ורוח להולכים בה, להודיעם כי הדבר ילקח בסדר מן הקודם אל המאוחר, והוא ית' שמו הוא הקודם והוא היכול לגזור אומר שהוא ברא השמים ואח"כ הארץ ואח"כ אמר תוצא הארץ נפש חיה וגו', ואח"כ וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו', ולא כפילוסופים שהולכים מן המאוחר ועולים מהדומם לצמח ולב"ח ולחי מדבר ולגלגלים ולשכלים עד העלה הראשונה.

200

ר״אוכן אמר הנביא (שם א') עזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל נזורו אחור, כי הוא ידוע כי השי"ת ברא את העולמות ושהוא קדוש ישראל שבחר באבותם ובהם וממנו ישתלשלו כל הנבראים מלאכים וגלגלים וכל ברואי מעלה ומטה, ולמה להם להיותם נזורים אחור מן המאוחר אל הקודם עד הסבה הראשונה, הרי הסבה הראשונה היא ידועה וניכרת להם והם עוזבים אותם ומתנכרים ומבקשים אותה ע"י המסובבים ממנה.

201

ר״בהעיקר החמישי אמר בו הרב ז"ל שראוי לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולקיים מצותיו.

202

ר״גוזהו מה שכתוב אנכי וגו' ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו', וכל התורה כולה בנוייה על זה וכמו שאמרו שם פ' חלק, והנה אין למופת מבוא בזה העיקר.

203

ר״דולזה לא זכרו הרב ז"ל בספר המורה, האמנם הראיה הלקוחה מדרך הסברא לא נפלאת היא ולא רחוקה. כי השכל מורה ומכריח על עיקר זה בכמה פנים כמו שנבאר. ובביאור זה נאמר כי העבודה והכבוד למי שינתן בדין, מחוייב מצד וראוי מצד.

204

ר״הוהצד המחוייב יתחלק לשלשה, העבודה והכבוד שחייב הבן לאב שהוציאו לאויר העולם, והעבודה והכבוד שחייב העבד לרב שקנאו בדמיו וגופו קנוי לו, וכמאמר הנביא ע"ה על שניהם (מלאכי א') בן יכבד אב ועבד אדוניו, והעבודה והכבוד שחייב המקבל טובה למי שהטיב לו חנם:

205

ר״ווהצד הראוי הוא שיעבוד אדם ויתן כבוד למי שהוא גדול ממנו, כצווי האל ית' בכבוד והידור החכמים והזקנים, ומבלי חקירה כבר נמצא ברור כי מכל אלו הצדדים אנו ראויים וחייבים לעבדו ית' ולא לזולתו, אם מצד חיוב הבן לאב, הוא ידוע כי החיוב הוא מצד היות הבן נוצר מטפת האב, והרי הוא כאילו הוא יצרו בידיו ולא מדבר אחר כחומר ביד היוצר אלא מעצמותו, והיא הטפה שממנה הושתת ויצא לאויר העולם, ולכן חייב לכבדו ולהועילו ממה שהשיג בסבתו, כי הוא יצא לאויר העולם בשלימות איבריו ושכלו בסבת אביו, ובהם יכבדהו, כמו שאמרו חכמים ז"ל (קדושין ל"א) איזהו כבוד מאכיל משקה מלביש ומנעיל וכו', מצד היותו נוצר על ידו מלבישו ומנעילו, ומצד היותו יצירתו מעצמות האב ולא מחומר אחר, מאכילו ומשקהו, וכן כבוד ומורא על ב' הענינים היותו נוצר על ידו ועל היותו נוצר מעצמותו:

206

ר״זוהנה ביצירת האל יתברך לאדם הראשון כתיב (בראשית ב') וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, הנה שיצרו מחמר האדמה וגם נפח באפיו נשמת חיים, שהוא כביכול מעצמותו ית'.

207

ר״חובזה נתחייב בעבודתו וכמו שכתוב מיד ויקח ה' אלהים וגו' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה, ויצו ה' אלהים על האדם וגו' ואמרו חז"ל לעבדה ולשמרה לעסוק בד"ת ולשמור מצותיה וכו', ויצו ה' אלהים הם שבע מצות שנצטוו בני נח וכו'.

208

ר״טהנה שמצד היותו יציר כפיו ונפח בו נשמת חיים ונתחייב לשמור מצות האל ית', מצות עשה כנגד הנשמה שנפח בו, ולא תעשה כנגד החומר שנוצר ממנו שהוא עפר מן האדמה הזהירו שלא יחטא בו אלא ימשך אחר זכות הנפש.

209

ר״יוזהו בערך הכבוד והעבודה שחייב הבן לאב להיותו מסובב ממנו כנזכר. וכל בני אדם הראשון חייבים בעבודה זו שהוא קיום שבע מצות בני נח, מצד היותם בני אדם הראשון שהיה יציר כפיו ונפח בו נשמה כנזכר. וכן כל הבריאות שנשתלשלו מאדם הם על ידו יתברך, כי שלשה שותפין הם באדם אביו ואמו והקב"ה, אביו מזריע הלובן וכו' והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פניו וכו':

210

רי״אוכן אנו עדת ישראל חייבים לעבדו ולכבדו כערך העבד לרב, כי הוא ית' קנה אותנו לעבדים כשהוציאנו ממצרים, וכמו שאמר הכתוב (ויקרא כ"ה) כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד, ואמר אח"כ כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלהיכם, הכתוב האחד פשוטו על העבדים העברים שנמכרו לאחיהם שיצאו ביובל, ועליהם אמר כי עבדי הם אלו העבדים שנמכרו לכם הם עבדי, והכתוב הב' נאמר על כלל כל ישראל שלא יעבידו באחיהם הנמכרים להם אלא שיצאו בשנת היובל, כי לי בני ישראל עבדים וגו', וכיון שכלם הם עבדים לי שהוצאתי את כולם ממצרים ביחד אינו ראוי שישתעבדו באחיהם הנמכרים להם, ואמר בשניהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים להורות כי מה שהם עבדיו לא שקנאם בדמים להשתעבד בהם עבודת עבדים, אלא שבהוציאם מארץ מצרים נשארו עבדים לו, כמלך הכובש מדינה אחת והם משועבדים לעבודתו בכל מה שצריך, לא שיהיו עבדים ממש, וכן הקב"ה רחם על ישראל שהיו מצרים מעבידים אותם וזכר בריתו להוציאם לחירות, ולא קראם עבדים אלא בערך שפדאם מעבדות מצרים ונשארו משועבדים לו בכך, ולכן צוה שלא ישתעבדו קצתם בקצתם, כי לכך הוציאם מארץ מצרים כדי שלא יהיו עוד עבדים.

211

רי״בולזה אמר הכתוב הב' כי לי בני ישראל עבדים, כולם דרך כלל הם עבדים לי ולא עבדים לעבדים, ואלו שנמכרו עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ וגו', כמו שכתב ג"כ בפסוק הב', ר"ל גם כי נמכרו לא יצאו מעבודתי כי הם חייבים בעבודתי והוא קיום כל התורה בשוה כמו הקונים אותם.

212

רי״גולזה אמר מיד אני ה' אלהיכם אלהי כלכם דרך כלל לקונים ולמוכרים. הרי שיש חיוב לעבדו ולכבדו כבן לאב וכעבד לרב, וכמו שאמר הנביא ע"ה (מלאכי א') בן יכבד אב ועבד אדוניו ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי וגו', לא אמר בבן אביו כמו שכתב בעבד אדוניו ולא בעבד יכבד ולא יירא, כי הכבוד לאב על הבן אינה מבוקשת מן האב אלא שהוא חיוב על הבן, אבל העבד חייב בעבודת אדוניו, כי מצד שהוא אדון עליו מבקש ממנו שיעבדהו וישרתהו.

213

רי״דולזה הזכיר בעבד אדוניו, כי מצד היותו אדוניו, מוטל עליו לעבדו בכל מיני עבודות, ולא פרט אחת מהנה, ואמר ואם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני וגו', לומר כי גם שהוא אב ואדון הוא מוותר לאחת מהנה, אם מחשיבים אותו כמו אב ולא כמו אדון איה כבודי, כלומר לא די שאינכם מכבדים אותי הכבוד המוטל עליכם, אלא גם הכבוד המיוחד לי ושיש לי מבלתי שתכבדו אותי איננה עמי, כי אתם מחללים אותה, וכן איה מוראי המיוחד לי ושיש לי מבלתי שתיראו אתם ממני איננה עמי, כי אתם מחללים אותה, וזהו שאמר (שם) אתם הכהנים בוזי שמי, כי אני נקרא אב ואדון ואתם מבזים שם זה, שאין אתם מתנהגים עמי כבן וכעבד כמו שהיה מן הראוי:

214

רי״הוכן כולנו בני אדה"ר חייבים לעבדו ולכבדו מצד מה שמטיב לנו חנם בערך מה שחייב מקבל הטובה למי שהטיב לו חנם.

215

רי״וובפרט אנו עדת ישראל כי לקחנו לחלקו והבדילנו מן הכותיים, ועשה עמנו נסים ונפלאות וטובות מה שאין הפה יכולה לספר מזמן אבותינו הקדושים, וכמו שאמר הנביא (ישעיה ס"ג) חסדי ה' אזכיר תהלות ה' כעל כל אשר גמלנו ה' ורב טוב לבית ישראל אשר גמלם וגו', חסדי ה' אזכיר מצד היותו אב לנו, תהלות ה' מצד היותו אדון לנו, כעל כל אשר גמלנו מצד הטובות שגמל לכלל האומות, ורב טוב לבית ישראל ויותר טובה רבה וגמול לבית ישראל, ולא היה היתרון מצדם כ"א ברחמיו וברוב חסדיו, באמרו אך עמי המה שנקרא שמי עליהם, וגם הם לא שקרו אלא שהודו שהיה להם למושיע לשעבר ולכך בכל צרתם לו צר וגו'.

216

רי״זוכן מן הצד הראוי לתת כבוד לגדול, אנו חייבים להודות לו ולעבדו, על שהוא גדול וגדול שמו בגבורה מאין כמוהו וכמו שאמר הכתוב (דברים י') כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא וגו' עשה משפט יתום וגו', את ה' אלהיך תירא וגו', וכמו שאמרו במס' (מגילה ל"א) כל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה כי ה' אלהיכם וגו' שנוי בנביאים (ישעיה נ"ז) כי כה אמר רם ונשא וגו' משולש בכתובים (תהלים ס"ח) סלו לרכב בערבות ביה שמו וגו', הכונה כי עם היותו גדול ונורא משגיח לטובה על שפלי שפלים.

217

רי״חוכן מה שמגדיל עצמו, אינו דרך גאוה כ"א דרך ענוה, שאינו אומר אני גדול ולכן תגדלו אותי, אלא אני גדול ויש לי גדולה וגבורה להושיע כל ענוי ארץ סלה:

218

רי״טואם כן כל הצדדין שיש בעולם שעל ידם יותן כבוד ועבודה לשום נברא, כולן נכללין בו ית' בשלימות גדול, ועל כולם אנו חייבים לכבדו ולעבדו ולא לזולתו, כי כלם הם מסובבים מסבתו ואין ראוי לעבוד כ"א לסבה הראשונה ית"ש.

219

ר״כובוא וראה ענותנותו וישרו כי לא חייב את בני העולם בעבודתו כ"א כפי מה שפעל ועשה עמהם, כי הנה מבריאת העולם ועד זמן יציאת מצרים לא נתחייבו בני העולם לעבדו כ"א בגדר הנוצר אל היוצר, וכבן אל האב, שיצר את האדם ושם בטבעו שישתלשלו ממנו בני האדם מזכר ונקבה, והוא ית' שותף עמהם.

220

רכ״אולזה לא חייבם כ"א על מה שהוא תיקון העולם וקיומו, והם שבע מצות בני נח כדי שיתקיים העולם שיצר וברא.

221

רכ״בולזה תמצא כי לא נקראו ישראל עבדים קודם יציאת מצרים אלא בנים, ושלח לפרעה על ידי משה רבינו לומר בני בכורי ישראל, לא אמר בני סתם כי כל האומות הם בניו ג"כ בערך זה שיצר וברא את כולם, ואמר בני בכורי בן בכור וחביב לי משאר הבנים שהן שאר האומות, ונקראו ישראל בן בכור להש"י עם היותם אחרונים לכל שבעים אומות בני נח ולמשפחות שיצאו מאברהם ישמעאל ובני קטורה ולעשו שיצא ראשונה ואחרי כן יצא אחיו וגו', כי תחלת המחשבה סוף המעשה, כי בסבתם ברא העולם שהם ראשית תבואתו, ואמר הכתוב בראשית ברא אלהים בשביל ראשית, וכמו שבבריאת העולם נוצר הכל קודם יצירת מין האדם, כן ביציאת אבות האומות לאויר העולם קדמו כולן לאומה ישראלית, להיותה היא תכלית הבריאה וסוף הבריאה, כי אנחנו נעמוד לקרוא כולנו בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ואחר יציאת מצרים נקראו ג"כ עבדים (ויקרא כ"ה) כי לי בני ישראל עבדים עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, מוסף על השם המיוחד להם (דברים י"ד) בנים אתם לה' אלהיכם, ואז נתחייבו בעבודה יתירה להש"י שגאלם ממצרים והם בניו ועבדיו, וכמו שאמר הכתוב (שמות ג') בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, וניתנה התורה להם וקבלוה מצד היותם בניו שיצרם והיותם עבדיו שהוציאם ממצרים.

222

רכ״גולכך התחיל בעשרת הדברות אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כי בסבת זה אתה חייב לקבל אלהותי ומצותי, ולא הזכיר עדיין שעשה עמנו שום טובה לחייבנו בעבודתו עליהן, עד אחר סוף המ' שנה שהיו במדבר ונתפרנסו ונתקיימו במן ובבאר ובענני כבוד וכן שאר הטובות שעשה להם במדבר, שאז הזכיר להם מרע"ה במשנה תורה קצת הטובות שהפליא לעשות עמהם ומה שיעשה לעתיד, כדי שיתחייבו יותר בעבודתו ית' ליראה אותו ולדבקה בו בכל הפרטים שאינם מפורשים בכתוב, וכמו כן עד עתה לא מצינו בתורה שיזכיר גדולת האל ית' שהוא גדול וגבור, כ"א עתה שאמר מרע"ה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים וגו' האל הגדול הגבור והנורא וגו', כי בשירה אמר (שמות ט"ו) אשירה לה' כי גאה גאה, על מה שעשה בים, ותארי הי"ג מדות שמתנהג עם בריותיו כולם ענותנותו שהוא רחום וחנון וכו', אבל זה הפסוק הוא מורה על גדולתו ית' כי הוא הוא אלהי האלהים וגו', וענותנותו סמוך לו כמו שהזכרנו.

223

רכ״דועל זה אנו חייבים לו תוספת כבוד ועבודתו מצד גדולתו, כמו שסמך לזה הכתוב את ה' אלהיך תירא וגו', כ"ש בהיות הענין כפול ומכופל שאנו חייבים לו כבנים וכעבדים וכמקבלי טובה וכקטן לגדול, וכל אחת מאלו הד' היא שלימה בו ית' בתכלית השלימות, כי הוא ית' אב לנו בכוונה שלימה שיצר אותנו לטוב לנו, לא כאב הטבעי שאינו מכוון אלא להנאתו, וכמ"ש (תהלים כ"ז) כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני, שניהם להנאתם נתכוונו תדע שזה הופך פניו וכו', וכן הרב שקונה עבד להנאתו הוא מכוון שיעבדהו וישרתהו.

224

רכ״האבל השי"ת לא כיון להנאתו בהוציאו אותנו ממצרים, כ"א שרחם וחמל עלינו וראה את הלחץ אשר מצרים מעבידים אותנו, ומה שחייבנו בעבודתו לטובתנו וכמ"ש (דברים ו') וצדקה תהיה לנו כי נשמור וגו', וכן מה שאנו חייבים לעבדו כעל כל אשר גמלנו אינו אלא לזכותנו שלא נהיה כפויי טובה.

225

רכ״ווכן מה שחייבנו עוד בעבודתו מצד גדולתו לא לכבודו כ"א לתועלתנו, כי גדולתו הוא מצד עצמותו ואינה תלויה בנו כי אם צדקת מה תתן לו וגו'.

226

רכ״זואפשר כי על אלו הד' צדדים מחיוב הכבוד והעבודה אמר הכתוב כמספר מקצת גדולותיו, האל הגדול הגבור והנורא, ונתקנו תפלותינו כולן להורות לנו כי אנו מחוייבים לעבדו ולהתפלל אליו, מצד שהוא אל שברא שמים וארץ ונקרא שמו על בריאתם, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ.

227

רכ״חוכן בכל מעשה בראשית הזכיר שם אלהות מצד שהוא אדון גדול לנו שהוציאנו ממצרים, ומצד שהוא גבור להציל אותנו מכל רעות המתרגשות ולהטיב לנו כל הימים, ומצד עצמות גדולתו שהוא נורא תהלות שאנו יראים לספר תהלותיו, שקצרה יד שכלנו מלהשיגם, ונבוא לידי קיצור בשבחיו ית', וכן בעיקר זה כתב הרב ז"ל לעבדו ולגדלו ולהודיע גדולתו ולקיים שאר מצותיו, לעבדו על היותו אב לנו ויוצר בראשית, לגדלו על היותו גדול ורב לנו שאנו עבדיו שהוציאנו ממצרים, ולהודיע גדולותיו על מה שהטיב ומטיב עמנו בכל יום ויום, שלא נהיה כפויי טובה אלא נדע ונודיע כי כלם מאתו יתברך בכוונה שלימה להועילנו ולקיים שאר מצותיו על היותו מלך גדול ונורא, גם אם לא היה משכיר ומעניש היינו חייבים לעבדו מצד גדולתו יתברך ויתעלה.

228

רכ״טונביא ראיה על העיקר הזה, שהוא עבודת השם ית', מן הסברא ומן המוחש ומן הכתובים, כמו שנהגנו בשאר העיקרים.

229

ר״לוהראיה מן הסברא הנכונה הוא על כל אחד מן הצדדין הארבעה, אם כבן לאב, הוא דבר מושכל והשכל מחייבו, שהבן יכבד אב מצד שהוציאו לאויר העולם, כי זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו, הזכות הוא שנוצר בעולם הזה, ויש לו הכנה טובה ובחירה להטיב פעולותיו ומעשיו שיזכה בהן בעולם הזה ובעולם הבא, מעלה יתירה על המעלה שהיתה לנשמתו קודם צאתה לאויר העולם, עם היותה תחת כסא הכבוד, וגם כי מחומר קורץ ויש ליצר הרע כמה הכנות יותר לחטוא, בקדימת הזמן ובמשלו על החושים הגשמיים, עם כל זה בשכלו יוכל להכניע יצרו, ובא לטהר מסייעין אותו גם כן מלמעלה, והוא משל למלך שהכניס אחד מעבדיו לגן שיש בו פירות ומעדנים ויש בו גם כן פירות ממיתים, והודיעו הפירות שיאכל מהם בעודו שם ושייבש מהם ויאצרם לעת צאתו לביתו, ויזהר מגעת לפירות הממיתים, כי אין ספק שזה העבד הוא מחוייב לגמול חסדי המלך שעשה עמו כמה טובות, ואם עבר על דיבורו ואכל מהפירות הממיתים ומת, מידו היתה זאת לו למעצבה ישכב, וכן האב הוציא הבן לאויר העולם כדי שיוכל לקנות חיי העולם הבא על ידי עסקו בתורה המודיעה לו דרכי החיים, ואביו אמיתי הוא האל ית' השותף העיקרי ביצירתנו להטיב לנו במאור תורתו ולהישירנו במצותיו ולהורות לנו בפירוש הדרך אשר נלך בה, והם דרכיו ית' כמו שאמר (דברים כ"ח) והלכת בדרכיו ואמר (שם ל') ראה נתתי לפניך וגו' ובחרת בחיים, ומצד זה לבד אע"פ שלא היה מוציאנו מעבדות לחירות ולא היה גומל לנו עוד טובה, אנו חייבים להודות לו ולברכו כמו הכבוד שחייב הבן לאב שאינו תלוי במה שחנן עליו בהיותו קטן להניקו משדי אמו ולהטיב לו ולזונו ולפרנסו וללמדו תורה ואומנות, כי גם שלא יעשה לו אחת מהנה חייב הבן מדין תורה לכבדו וליראה ממנו, ולזה אפשר שכתוב בדברות הראשונות כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון וגו', כי שכר כבדו את אביו.

230

רל״אמצד שהוא אביו מבלי שיעשה עמו שום טובה הוא אריכות הימים שהוא כוונת צאתו לאויר העולם שיהיה לו זמן לעסוק בתורה ובמעשים טובים לזכות לחיי העולם הבא שהוא הארוך, ויהיה כלול עולם שכולו ארוך גם בזה כמו שדרשו חז"ל, ובדברות האחרונות כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך וגו', האריכות ימים על שכבדו בערך מה שהוציאו לאויר העולם, והטובה שייטיב לו האל ית' על שכבד את אביו גם כן בערך מה שהטיב לעשות עמו מיום צאתו מרחם אמו, חמל עליו וגדלו וחנכו לעבודת השם ית' כדי שיהיה לו טובה בעולם הזה, כמ"ש הכתוב על האדמה אשר ה' אלהיך נתן לך, ובעולם שכולו טוב והוא העוה"ב, ויהיה נכלל ג"כ בטובה זו טובת העוה"ב שכולו טוב, כמו שדרשוהו חז"ל שסבת אריכות ימים בעולם הזה הוא אריכות ימים לצדיק לעולם שכולו טוב, וטובת העוה"ז בהיותו צדיק הוא ג"כ סבה שיוכל לעסוק בתורה ובגמילות חסדים ויזכה בהן לעוה"ב שכולו טוב, ואם כן כמו שהשכל מחייב שיכבד בן את אביו בערך מה שהוציאו לאויר העולם לבד, כן חייב בעבודת האל יתב' שהיה שותף עיקרי ביצירתו, ויותר מהמה בהיותו מכוון בכונה שלימה להוציאו לאויר העולם כדי שיזכה בנשמה החקוקה מתחת כסא הכבוד.

231

רל״בואם כעבד לרב, הדבר מושכל גם כן שהעבד חייב בכבוד הרב שקנאו בדמיו וגופו קנוי לו, וכמו שהאדם משתמש במעותיו ובחפציו יכול להשתמש בגופו של עבד שהוא קנוי לו, ובהיות לעבד דעה והשכל חייב לשרת את רבו בכל מה שיש בו כי כלו קנוי לרב, ויש ביד הרב להשתמש בו בעבודת פרך להנאתו, כמו שמשתמש בכליו וחפציו לתועלתו ואינו מקפיד עליהם אם יתקלקלו או ישתברו, אם שכרו מרובה מהפסדו, כן על העבד לא יקפיד, ובחכמתו יוכל למלט נפשו בעמדו לפניו והלכו אחריו וישרתהו, ובזה ימצא חן וחסד לפניו שיוציאהו לחירות, ומפני שעבודת העבד לרב היא על כרחו כי גופו קנוי לרבו וחייב לעבדו, אין עבודתו אלא מתוך יראה ושלא לשמה, לא כבן שהוא מכבד לאביו בטובתו ובחירתו, ולכן אמר הנביא ע"ה (מלאכי א') אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי, כי הכבוד והעבודה שעושה הבן לאב היא בבחירתו מפני כבוד אביו ואהבתו אותו, והכבוד והעבודה שעושה העבד לרב אינה אלא מחמת מורא.

232

רל״גויצא לנו מזה כי אנחנו עדת ישראל חייבים לעבדו גם כן מצד שאנחנו עבדיו שהוציאנו ממצרים מבית עבדים, ואנחנו קנויים לעבודתו יתב' לטובתנו, לא כעבד שקנאו רבו לעבוד עבודתו לתועלתו, ולכן לא קראנו עבדים לו כי אם בערך מה שהוציאנו ממצרים כמו שאמר עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, וכן אמר (דברים ז') ויפדך מבית עבדים מיד פרעה מלך מצרים, כי הפליא לעשות עמך בהיותך עבד לא בבית שרים אלא בבית עבדים הנוגשים בך ובעבודה קשה תחת יד פרעה מלך מצרים, ונקל להיותך לו עבד לעולם ולא רצה להחזיק בך כעבד אלא שפדה אותך שתהיה בן חורין לעצמך להתעסק במלאכתך ולחם ביתך ובעבודת השם להנאתך ולטובתך, וכמו שאמר הכתוב (שם ו) ואותנו הוציא משם למען הביא אותנו לתת לנו את הארץ וגו' ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' אלהינו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, וצדקה תהיה לנו כי נשמור, הנה שפירש כוונתו ית' שהוציאנו לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה, שאמר קודם ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' וגו' ויתן אותות ומופתים וגו' ואותנו הוציא משם כי לא הוציא אותנו להשתעבד בנו, כי אם באהבתו ובחמלתו הוא גאלנו, ולכן נתן אותות ומופתים גדולים ורעים בהם להנקם מהם על מה שעשו לישראל, כי זה הוראה כי מחמלתו עליהם עשה כך, ואמר על זה ואותנו הוציא משם כי בראותנו כי עשה בהם שפטים על מה שענו אותנו, ידענו כי כוונתו היתה להוציאנו משם מאותו העבדות שלא להשתעבד בנו אלא אדרבה לתת לנו את הארץ, ומה שצונו לעשות את כל החקים האלה התלוים ביציאת מצרים לא היה צריך לזה מצדנו שהרי נתן אותות ומופתים וגו' לעינינו ואותנו הוציא משם, אלא ליראה את ה' אלהינו בכל שאר המצות, וכדי שיהיה לנו טובה כל הימים כלומר לעתיד אותם שלא ראו יציאת מצרים על ידי החקים האלו שהם תלויים בענין יציאת מצרים יהיה להם טובה וחיים כהיום הזה הידוע ונגלה לנו שיצאנו בו ממצרים, ותחשב לנו לצדקה כי נשמר וגו' לפני ה' אלהינו כאשר צונו, כי גם שיהיה לנו טובה וחיים בזה תחשב לנו לצדקה לפני ה' אם נקיים כל המצוה הזאת לקיים מצותיו ולא בשביל הטובה והחיים שתמשך לנו ממנה:

233

רל״דואם כמקבל הטובה שחייב לגמול לנותן הדבר, מושכל גם כן, כי המקבל טובה מחבירו שחייב לגמול לו חן וחסד על זה בהיות חבירו בלתי חייב לו דבר, ורצה והתכוון להועילו ולכבדו, אין ספק שהשכל הישר מחייב שיגמול לו על זה, כי כמו שההלואה שאדם מלוה לחבירו, השכל והדעת מחייבים שיפרע לו כן מה שמועיל אדם לחבירו או מכבדו שלא ע"מ לקבל פרס, חייב המקבל לגמלו על זה, והרי הוא כמו הלואה כי על הרוב חסד שעושים עם החיים הוא מצפה לתשלום שכר, ואינו חסד של אמת אלא החסד שעושים עם המתים, והצדקה שעושים עם העניים על הרוב היא של אמת בערך שאינו מצפה לתגמול שכר מאותו העני והדל, ועל זה אומר השי"ת אני במקום העני לשלם גמול על הצדקה כמו שייעד בתורה (דברים י"ד) למען יברכך ה' וגו', ואמר שלמה ע"ה (משלי י"ט) מלוה ה' חונן דל וגמולו ישלם לו, כי גם שעל הדל אינו חוב מה שנתנו לו כי כבר היה ידוע שלא היה לו במה לפרוע ומתנה שלא ע"מ להחזיר נתן לו, עכ"ז השי"ת עושה עצמו כאילו הוא חייב לפרוע מתנת העני וכאילו הלוה לו וישלם לו כמו הלוה שמשלם למלוה, ומלבד זה גמולו שחנן על העני שלא ע"מ להחזיר ישלם לו גם כן יותר מדאי, ואם במי שמקבל שום טובה מחבירו חייב לגמול לו עליה כ"ש וכ"ש מלך מלכי המלכים הקב"ה שטובותיו מתמידות עלינו בכל יום ובכל עת ובכל שעה ובכל רגע, שאנו חייבים להודות לו ולברכו ולעבדו עליהן בכל יום תמיד, כמו שהן מתמידות עלינו.

234

רל״הוכן מה שעושה השי"ת עמנו שאינו מקוה לתשלום גמול כי אם נצדק מה נתן לו או מה נוכל לעשות לו כי מידו הכל ומידו ניתן לנו, או במה אקדמנו בעולות וגו', מחייב השכל שאנו חייבים לו יותר על זה שמטיב עמנו לכוונת הטוב במה שהוא טוב, וכן אנחנו נודה לו ונעבדהו לכוונה זו שלא ע"מ לקבל פרס וסוף הפרס והכבוד לבוא, וכמו שאמר הכתוב (דברים י"א) והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום, לכוונה הנכונה שהיא לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם ולא ע"מ לקבל פרס, אז הפרס והשכר יהיה מוכן לבוא יותר שלם שאתן מטר בארצכם בעתו יורה ומלקוש וגו', ומפני שהעבודה שעושה האדם ויש לו שכר עליה לפעמים הוא מצטער בה ואומר לא היא ולא שכרה, כבעל היסורין של אהבה שלפעמים אומר לא הן ולא שכרן, ואינו חוטא בזה, לכן סמך ואמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם מעבודתו זאת, שאולי תכבד העבודה עליכם ותעבדו אלהים אחרים והשתחויתם להם, כי העבודה שלהם יראה לכם שאינה כבדה לבד ההשתחויה ודיבור שפתים ולא עבודה בכל לבב, ותחשבו שלא תפסידו בזה כי אם השכר שלא יהיה לכם ולא יגיע לכם נזק, מזה תדעו כי על זה יחרה אף ה' בכם ועצר את השמים וגו', ולכן ראוי לכם שתעבדו את השם יתברך בכל לבב, וכדי שלא יהיה עליכם למשא כבד תהיו רגילים בה ותשימוה על לבבכם והציבו לכם ציונים בזכירתה, בקשירת התפילין על המוח ונגד הלב והמזוזה בביתכם, כדי שתזכרו עבודתו בביאתכם לבית וביציאתכם.

235

רל״וואם העבודה והכבוד שחייב הקטן לגדול, הוא דבר מושכל גם כן, וזה כי ברואי העולם כולם הם נבראים להשלים עצמם בשלימות המדות והמושכלות, ובפרט חכמת תורתנו הקדושה לכל מי שהוא שלם יותר בהם הוא ראוי לכבוד יותר, ולכן הקטן בשנים ובחכמה חייב לכבד את הגדול ממנו בשנים, כי על הסתם ברוב ימיו קנה שלימות יותר ממנו במדות המשובחות, כי עיר פרא אדם יולד, ובהנהגתו הטובה בזה העולם יקנה שלימות כפי שניו ולכן הזהירה התורה וצותה (ויקרא י"ט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן שקנה חכמה ואפי' יניק וחכים נקרא גדול לערך הקטן ממנו בחכמה, ואם בבני אדם השוים זה לזה וכלם מטפה סרוחה נוצרו חייבים זה לזה כבוד כפי מעלת כל אחד, כ"ש וכ"ש ממ"ה הקב"ה, כי הוא בכחו ובגדולתו ברא כל העולמות וכל הנעלמות ממנו שאנו חייבים לעבדו על זה, גם כי לא היה מקדים לנו טובה, ומפני שיש גדולים ממנו והם המלאכים והגלגלים שהם נבראים כמונו והיינו חייבים בכבודם ועבודתם גם כן כפי מה שגוזר השכל, לכך הוצרך השי"ת לומר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, לא תעשה וגו', לא תשתחוה להם וגו', וביאר בפ' עקב כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול וגו' אשר לא ישא פנים וגו', עשה משפט יתום ואלמנה וגו', להורות כי גם שהמלאכים והגלגלים הם אלהים ואדונים על העולם השפל, עכ"ז הוא אלוה ואדון עליהם, והם אין להם כח ורשות כי אם מה שסודר ומוגבל להם מאת השם ית' ואין להם רשות להוסיף ולא לגרוע, והשם ית' עם היותו אלוה גדול עליהם הוא מטפל במשפט יתום ואלמנה וכו', ויש בידו להוסיף או לגרוע כפי המעשה, מה שאין כן כמלאכים וגלגלים שממשלתם קצובה ומוגבלת ממנו ית' כנזכר.

236

רל״זחיוב הכבוד והעבודה לאלהים על כל אחד מהארבעה צדדין, אינו דבר שוה בכולם, כי החיוב היותר גדול על האדם השלם הוא מצד היותו מכיר גדולת האל ית' ורוממותו ויכולתו מבלי שיקוה לתשלום שכר, כי זהו השלימות שהגיע לו אברהם אבינו ע"ה להיותו נקרא אברהם אוהבי, וירא אלהים מצד גדולתו ולא מצד יראת עונשו.

237

רל״חוגדר חיוב שני לזה הוא מצד שהוא כאב לנו שהוציאנו לאויר העולם כמו שנזכר.

238

רל״טוגדר חיוב שלישי הוא שהוא כאדון ורב לנו ואנחנו עבדיו שהוציאנו מבית עבדים כנזכר למעלה, ובכלל זה מה שמשגיח עלינו בכל דור להצילנו מיד צרינו ומכל המקרים והרעות המתרגשות לבוא בעולם, והאיר עינינו בנתינת תורתו לשנדע מה שהוא היפך רצונו שנבדל ממנו, והם שס"ה מצות לא תעשה כנגד שנת החמה ומה שנכלל בהם, וגדר חיוב הרביעי לראשון הוא מה שהטיב ומטיב וייטיב לנו בכל דור ודור בהשגחת עינו הטובה עלינו בדרך כלל ולכל אחד ממנו דרך פרט, ומה שהאיר עינינו במאור תורתו לטוב לנו כל הימים בעוה"ז ובעוה"ב לצוותנו רמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם:

239

ר״מוהנה הירא את דבר ה' והאוהב אותו מצד מעלתו ורוממותו, ומקיים תורתו עשה ולא תעשה לא לאהבת השכר ולא מיראת העונש, הוא הנקרא אוהב ה' וירא ה', ואין מעלה למעלה ממנה, וכמו שאמר (תהלים קי"א) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד ולא בשכר מצותיו, ושני לו העובדו ומכבדו כאב, מצד שיצרו והוציאו לאויר העולם ושומר תורתו ומצותיו מצד זה, ושלישי לו המכבדו ועובדו כעבד, מצד שפדה את אבותיו מעבדות והצילם מכל צרה, וכן שמציל אותו מכל פגע ומכל מקרה בכל יום ולכך עובד עבודתו ומקיים תורתו ומצותיו, ורביעי לו המכבדו ועובדו בהיותו מכיר היותו גמול חסדיו במה שהשיב לאבותיו ובמה שהטיב ומטיב וייטיב לו בכל יום ולכך עובד עבודתו ומקיים תורתו ומצותיו:

240

רמ״אועל דרך זה אנו מדריכים את בנינו ואת כלל ישראל לחנכם במצות ה' ובתורתו בהדרגה מן המאוחר אל הקודם, כי נודיע להם ונרגילם לעבודתו ית' מצד שהוא מטיב להם בכל יום, וכאשר יקיימו דברי תורתו ומצותיו כן ירבה וכן יפרוץ להטיב להם, ואח"כ מצד יראת העונש אם ירפו ידיהם מעסקם בתורה ובמצות שיבואו עליהם ח"ו צרות רבות ורעות, ואחר זה אנו משלימים אותם יותר בעבודתם שתהיה יותר שלימה ומכוונת לו ית' בהיותו הוא בורא העולם ויצר את האדם בחכמה נפלאה כאב את הבן ירצה ויותר, ואלמלא כך לא יצא לאויר העולם שלם מכל מה שנברא תחת גלגל הירח ועבודה זו מכוונת ושלימה יותר מן הראשונות, כי בזאת ישיג המעלה האחרונה והיא שיעבוד את השם ית' וית' מצד גדולתו ורוממותו ית', ויקרא אוהב ה' וירא אותו מבלי כוונה אחרת, כמו שבארנו, והיא המעלה הגדולה מצד עצמה והשכר הגדול בעוה"ז ובעוה"ב, ונכלל בו כל השכר שיש לעובד מהצדדין האחרים, וכמו שאמר המשורר ע"ה אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, שהוא הירא את ה' מבלי תקוה לשכר כמו שבארנו, אמר גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים וגו', הון ועושר בביתו וגו', כי גם במה שלא נתכוון אליו בעבודתו והוא תשלום השכר יגיע לו מצד היותו ירא את ה' מבלי כוונה אחרת.

241

רמ״בוכן מה שכתוב (דברים י"א) והיה אם שמע תשמעו אל מצותי וגו' לאהבה את ה' אלהיכם וגו', ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו', הרי שבעבודה מצד היראה ומצד האהבה והבט אל עמל ואל שכר לא יוכל, ישיג גם כן מה שלא שאל ומה שלא כיון אליו:

242

רמ״גונאמר כי בכלל האהבה והיראה יהיו נכללות כלן, ויהיו האהבה והיראה שתים שהן ארבע, כי האהבה הגמורה לא תושג כי אם במה שמכיר ויודע האדם היותו נוצר מהאל ית' ע"צ היותר שלם שאפשר, והיות כבן לו, וכן במה שהוא מטיב לו בכל יום בכל צרכיו וענייניו, כי בזה תכנס אהבתו בלבו ויעבדהו ויכבדהו אח"כ גם שלא היה מטיב לו אלא מצד מעלתו ורוממותו, והיראה הגמורה גם כן תושג מצד היותו מכיר ויודע מה שהפליא השם ית' לעשות עם אבותינו ע"ה להוציאם מעבדות לחירות ושהצילם בכל דור ודור ומציל אותו גם כן בכל יום, ובזה מכיר גדולתו ורוממותו שאין מי יאמר לו מה תעשה, ובזה תכנס יראתו בלבו ויעבדהו ויכבדהו מצד מעלתו ורוממותו לבד, ונמצא כי מצד מה שיצרו ומה שהטיב לו השיג גדולתו ואהב אותו אהבה שלימה מבלי כוונה אל הטוב העתיד, ומצד מה שהכיר שהוא עבדו שהצילו מכל צרה ומה שהכיר מרוממותו ויכלתו בלתי בעל תכלית, השיג גדולתו וקבע בלבו יראתו מבלי שום כוונה ליראת העונש העתיד, והרי האהבה והיראה שתים שהן כוללות כל הד' הצדדין הנזכרים:

243

רמ״דכלל העבודה לאלהים היא כאב וכאדון, וכמטיב וכגדול, כמו שבארנו, וגם כי על כל אחת מהנה אנו חייבים בקיום כל התורה ומצותיה עשה ולא תעשה כמו שכתבנו, עכ"ז בהשתכלות הטוב יתברר כי יש קצת מצות מיוחדות לכל אחת ואחת, כי התורה כולה חלק ממנה מה שאנו חייבים לעשות ומה שאנו מוזהרים ממנו ממה שבינו לבינינו, וחלק ממנה במה שאנו חייבים לעשות ומה שאנו מוזהרים מעשות במה שבינינו לבינינו, והנה בערך מה שאנחנו חייבים בעבודתו מצד היותו כאב ואדון לנו ואנו כבנים ועבדים לו, נתחייבנו בכל מה שבינינו לבינינו, כי בהיותנו בני איש אחד ה' איש מלחמה, ובהיותנו עבדי אדון אחד ה' אדונינו, אנו שוים וחייבים אנו להתנהג זה עם זה באחוה ואהבה, ומאי דסני לאחד ממנו לא נעביד לחברינו, וזהו כלל המצות והאזהרות שבינינו לבינינו, ובערך מה שאנחנו חייבים בעבודתו לפי שהוא מטיב לכלנו דרך כלל ולכל אחד ממנו דרך פרט, כי מזה אנו משיגים ג"כ קצת גדולתו ורוממותו, אנו גמולי חסדיו וקטנים מבלי ערך לפניו ואנו חייבים בכל המצות והאזהרות שבינינו לבינו ית', ואם נסתכל במצות ואזהרות שבינינו לבינינו נמצא קצתם דרך חבה ואהבה וחנינה, כהלואה לחבר ואהבתו והחזקת ידו וכל מה שתלוי בגמילות חסדים, וכן בערך מה שאנו בנים להשי"ת שאנחנו כמו אחים, וקצתם בגזל ואונאה וכל דינים שבין אדם לחבירו, בערך מה שאנו עבדי ה' המיוחדים בעבודתו ית', וכן מה שבינינו לבינו ית' את קצתם מפורש בהם הטעם בערך מה שהטיב עמנו או ייטיב לנו, וקצתם הן בלי טעם והם חקים אשר לא השגנו תכלית טעמם, והם בערך מה שאנחנו חייבים בעבודתו מצד גדולתו ורוממותו אשר הוא נעלם ממנו גם כן:

244

רמ״הוכן בענין התפלה, גם כי מכל אחד מהצדדין הד' אנו חייבים להתפלל אליו ולהודות לו ולברכו עכ"ז קצת מהתפלה מיוחדת ומסודרת לצד אחד, וקצתם לצד אחר, שהרי אז"ל (ברכות ל"ב) לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל, ואמרו ג"כ, ג' ראשונות שבחו של מקום, אמצעיות שאלת צרכיו, אחרונות כמי שקבל פרס מרבו ויוצא, והנה סידור שבחו של מקום הוא כנגד מה שאנו עובדים אותו ומתפללים אליו מצד גדולתו ורוממותו והם שבחיו, ושאלת צרכיו כנגד מה שאנו בניו ועבדיו והוא כאב ואדון לנו ואין מי שיספיק לנו צרכינו אלא הוא ית' וית', וכנגד מה שהטיב לנו הוא שלש אחרונות שהם כמי שקבל פרס מרבו, כי הוא בטוח אחר תפלתו שהוא יתברך ישלים ויקבל תפלתו וייטיב לו בכל מה ששאל ממנו, ובברכה הראשונה נרמזו כולם האל הגדול הגבור והנורא, הוא מעין גדולתו ית', גומל חסדים טובים הוא מעין מה שהוא מטיב עמנו, קונה הכל הוא כמו קונה שמים וארץ, שברא כל העולם ויצר האדם והרי אנו כבניו, ומביא גואל לבני בניהם מעין מה שהוא כאדון לנו ואנחנו עבדיו וצאן ידו ועתיד לגאול אותנו כמו שגאלנו לשעבר, ולפי שעיקר התפלה ראויה להיות בספור גדולתו וגבורתו סדרו מיד ברכת אתה גבור לעולם ה' וכו', ואתה קדוש וכו', שכולן סובבות על גדולתו ית' וגבורותיו, ולפי שהתשובה וסליחת העון הם רחמים גמורים מאת האל ית' כאב את בן ירצה למחול לבנו ולהעביר פשעיו בתשובתו, סדרו בברכת השיבנו אבינו וכו', ובברכת סלח לנו אבינו וכו', מה שלא תמצא אבינו בכל התפלה כ"א בשתי ברכות אלו, ובברכה הכוללת שהוא אב הרחמן רחם עלינו (תהלים ק"ג) כרחם אב על בנים רחם ה' על יראיו והם השבים, וכן אמר הכתוב (ירמיה ג') שובו בנים שובבים, קראם בנים במקום התשובה אע"פ שאינה שלימה שהרי עדיין הם שובבים, ואין זה אלא מפני היותם בנים כנזכר:

245

רמ״ווכמו שאנו חייבים בעבודתו ית' מן הד' צדדין, כן הוא יתברך מקבל תפלתנו ומתרצה בעבודתנו עבודת כל המצות בערך כלן, בערך מה שהוא אב לנו, ואדון, ומטיב, וגדול, כי כמו שהוא ראוי והוא דבר טבעי הרחמנות שמרחם האב על הבן, כן הוא ראוי לפניו יתברך שירחם עלינו כאב, וכמו שהוא ראוי לרב ואדון שישגיח בתקנת עבדיו, כן הוא ראוי לפניו ית' להספיק צרכינו מצד שאנחנו עבדיו, וכמו שהוא ראוי למי שהרגיל עצמו להטיב לאיש אחד שישלים חקו וייטב לו בכל עת שיצטרך, כן ראוי לפניו ית' שייטיב לנו בכל יום ובכל שעה ובכל רגע, כיון שבחר אבותינו ויבחר בזרעם אחריו להטיב להם ולהצילם מכל צרה, וכמו שהוא ראוי למי שהוא גדול ויכול שייטיב לשפלים וימחה ביד הקמים עליהם ויציל עשוק מיד עושקו, כן ראוי לפניו ית' מצד גדולתו ורוממותו להשגיח בשפלים ולהשיב להם ולהציל העשוקים, וכמו שאמר, (מגילה ל"א) כל מקום שאתה מוצא גדולתו ית' אתה מוצא ענותנותו שנאמר (דברים ד') האל הגדול וגו' וכתיב עושה משפט יתום ואלמנה, וכן (ישעיה נ"ז) כי כה אמר רם וגו' וכתיב ואת דכא, וכן בכתובים וכו', ולכן אנו אומרים בתפלותינו ותחנותינו, אבינו מלכנו, לומר כי מצד שהוא אבינו ומצד שהוא מלכנו ואנחנו עבדיו ראוי שישמע תפלתנו, וכן אנו מזכירים חסדיו שעשה עם אבותינו שכן ראוי שיעשה עמנו, וכן אנו מזכירים גדולתו וגבורותיו ג"כ מזה הצד שייטיב לנו ויושיענו, וכמו שכתבנו:

246

רמ״זוגם כי חייב האדם לכבד ולעבוד, לאב, ולרב, ולמטיב, ולגדול, עם כל זה העבודה מיוחדת לאל ית' ולא לזולתו, כי לא מצינו בתורה שם עבודה בשום מצוה כ"א בקרבנות ובתפלה, וזו היא העבודה המיוחדת לאלהים והיא משוללת מאחרים כמ"ש הכתוב לא תשתחוה להם ולא תעבדם, ואמר בתפלה (שמות כ"ג) ועבדתם את ה' אלהיכם (דברים י"א) ולעבדו בכל לבבכם, כי הקרבנות והתפלה הנכללים בכלל לשון עבודה נאסרים לנו לעשותם לזולתו ית', משא"כ בכבוד שהגם שהאדם מצווה בכבוד האל ומוזהר מלחלל שמו, אינו נאסר לזולתו, אלא אדרבה אנו מצווים בכבוד האבות והחכמים והזקנים ושלא נחלל כבודם, וכן לנהוג כבוד במי שהטיב לנו ובמי שאדנותו עלינו, כמו המלך, או האדון נגד עבדיו, והטעם כי העבודה מיוחדת למי שהוא אלוה ושליט מאין כמוהו, שהעובד ומקריב לפניו מכיר ויודע שאין מי שיוכל לסלוח האשמות אלא הוא, וכן התפלה היא במקום קרבן, שהתפלות כנגד תמידים תקנום, וכן אמר הכתוב (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, ואמר הכתוב (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה', וכן ועבדתם את ה' אלהיכם, ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב זו תפלה:

247

רמ״חוראיה מן המוחש כי העבודה מיוחדת לו ולא לזולתו, כי החוש מוכיח ומעיד כי אין קיום לשום דבר בעולם כ"א להשי"ת, כי כל הנבראים הם בעלי הויה והפסד ואין בידם יכולת ולא שלימות גמור להטיב ולהרע, כי האנשים שהם מבחר העולם השפל אין להם קיום והעמדה בעולם מתמדת ביכלתם להטיב או להרע, וגם בזמן יכלתם הם בעלי שינוי ומבטיחים ואינם עושים, והגלגלים והכוכבים אינם בעלי בחירה ורצון, כי פעולתם מוגבלת ומסודרת ולא ישנו את תפקידם במהלכם ובתכונתם, וכן בהכרח מה שהוא מושפע מהם בעולם השפל הוא הסדר המוגבל בהם אינו משתנה מצדם כ"א ברצונו ית', אשר מזה יחייב השכל שאין העבודה ראויה להם כיון שאין בבחירתם להוסיף או לגרוע לעובד ממה שסודר, וכן אנו רואים שישיגם מקרה מה שלא יעלם מקדרות השמש והירח, ואין ראוי לעבוד למי שישיגהו מקרה כזה, כל שכן שהם בעלי תכלית, ושאר הכוכבים הקיימים אינם בגדר השמש לא בדמותם ולא באיכותם, ואם לשמש הגדול באיכות ובכמות לא ניתן לו עבודה כ"ש לשאר הכוכבים.

248

רמ״טוכן המלאכים אין העבודה ראויה להם, כי הם עלולים מאתו יתברך ואין לכל אחד מהם שלימות ויכולת בכל הדברים הנבראים, כ"א למה שנתמנו עליו ולמה שנשתלחו אליו בשמם, כן הם המלאכים ר"ל שלוחים לדברים פרטיים כפי רצון האל ית', ואין להם יכולת לשנות ממה שנתמנו או נשתלחו, ולפעמים אף במה שנתמנו ושנשתלחו אין להם יכולת, וכמו שדרשו ז"ל (במדבר רבה פ' י"ט) על פסוק (במדבר י"ז) ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה שעכב את המלאך, וע"י דוד המלך ע"ה ג"כ נעצרה המגפה ונאמר למלאך (דה"א כ"א) רב עתה הרף ידך, ובזמן חרבן ביהמ"ק נסתלקו ונתחלפו כמה מלאכים ממנויים כמו שדרשו (איכה רבה) על חלל ממלכה ושריה, וכן יקרה לקצת מלאכים דמות כליון כמו שאמרו על המלאכים שהם נבראים ונשרפים בכל יום, ועלה בידינו שאין העבודה ראויה כ"א לאל ית' כי הוא סבת הכל ויכולתו בלתי בעל תכלית, ממה שמעיד החוש כי אין לשום דבר קיום ויכולת גמור כי אם לו יתברך:

249

ר״נוכן מעיד החוש על העבודה שהיא מיוחדת לאלהים, ממה שראינו מזמן בריאת העולם, האבות ע"ה והקודמים להם והמאוחרים להם מן החכמים והנביאים כלם עובדים את ה', מקריבים אליו קרבנותיהם ומהללים אותו ושואלים ממנו צרכיו בתפלה ותחנה, הקודם אדם הראשון יציר כפיו שלו ית' מפני שראינו שעבר על ציווי השי"ת הוקשה לחכמים ז"ל איך לא הוזכר בתורה ששב בתשובה, ולכך אמרו במסכת ע"ז (ח') יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה עליו חמה אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי חשך העולם בעדי וחזר לתהו ובהו וזו היא מיתה שנקנסה עליו היה יושב ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו כיון שעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו שנאמר (תהלים ס"ט) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס ברישא מקרין והדר מפריס, ויש לדקדק במאמר זה כי איך חשב אדם הראשון שחשך העולם בעדו בשביל שסרח וכשעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא, והרי משעה ד' שנזרקה בו נשמה ושעה חמישית שעמד על רגליו ושעה ששית שקרא שמות ושביעית שנזדווגה לו חוה, היה הולך ורואה השמש עולה לאמצע הרקיע ומתחיל לירד לצד מערב, ובשעה ח' שעלו למטה ב' וירדו ד' ובתשיעית שנצטוה ובעשירית שסרח כבר ראה השמש נוטה למערב וקרוב לשישקע, ואיך לא חשב שהיה מנהגו של עולם.

250

רנ״אונראה שחשב אדם הראשון כשראה השמש עולה לאמצע הרקיע ויורד, שהיה יורד עד המערב אצל האופק ויחזור לעלות משם לאמצע הרקיע, וירד לצד מזרח עד האופק ויחזור לעלות, ושכך יהיה מנהגו של עולם, כי לעולם השמש יהיה על הארץ בדרך זה, וכמו שסוברים מחכמי ישראל שאין השמש הולך בלילה למטה מן הארץ אלא נכנסת לתוך עובי הרקיע במערב וחוזרת למעלה מן הרקיע עד מזרח ויוצאת ממזרח מתוך חלון שבעובי הרקיע, ואדם הראשון חשב שתחזור החמה מלמטה ולעולם תראה בארץ, וכשראה ששקעה חשב שחשך העולם בעדו וכשעלה עמוד השחר אמר מנהגו של עולם הוא כך לילה ויום ולא כמו שחשבתי קודם שלעולם יהיה יום, ואז עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו, להורות כי האל ית' ברא עולמו בחסד וברחמים והוא מקבל תשובת השבים, שהוא חשב שמיד היה נפרע ממנו על שעבר על צוויו, וראה עתה שהאריך לו וקבל תשובתו שנחם על רעתו ובכה כל הלילה ולא החריב העולם על חטאתו אלא עדיין כמנהגו נוהג, ובראותו כי מנהגו של עולם היה שישמשו יום ולילה אור וחשך, ראה כי היה רמז על כי מי שחשך עליו היום שחטא יש תקוה לאחריתו שיצטער ויצום וישוב אל ה' וירחמהו ויאיר חשכו שיקבל תשובתו, כי על תנאי זה ברא את העולם,

251

רנ״בולזה הקדים שור שקרנותיו קודמות לפרסותיו, כלומר של מעשה בראשית שנבראו בקומתם ולפיכך קדמו קרנותיו שהרי עמו נוצרו ויצאו תחלה מן הארץ, והיינו שור פר ביום שהיה שור ששור בן יומו קרוי שור היה גדול כפר, ואת זה הקריב, כי היה אפשר לומר כי היו ביום ההוא ג"כ שוורים אחרים, שנתעברו ונולדו באותו יום כמו אדם הראשון שעלו למטה ב' וירדו ד', ולא רצה להקריב כ"א מאותם שלא נולדו מזכר ונקבה אלא שנבראו בקומתן, להורות על הבריאה שברא האל יתברך כל הדברים בשלימותם ורוצה בקיומם, ואם יחטאו יעבור על חטאתם כשיחזרו בתשובה, ויקבל שחיטת הקרבן השלם בבריאה במקום האדם שהיה שלם בבריאה יציר כפיו של הקב"ה, ורמז הקרנים שהם קודמים לפרסות, כי כמו שקרנים למין הבהמה הם לה מגן וצנה לשיהיה לה קיום, כן הנפש המשכלת שבאדם והיא כמו קרן חזות בין עיניו, היא לה מגן וצנה לשום לו לאדם שארית בארץ ולהחיותו בשכלו הזך, שאם יחטא ידע וישכיל בנפשו כי התשובה קדמה לעולם ושהוא ית' מקבל שבים, ויכניע כח החומר שהוא דומה לפרסות שיהיה מוכן לעבודת השכל והיא עבודת האל ית', כי השכל היא התחלה, והעיקר והחומר הוא הסוף והטפל כמו הפרסות לערך הקרן, והבל בנו למד ממנו והביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו וגו' (בראשית ד') כי הבכורות אותם שנבראו הם עצמם ולא נולדו מזכר ונקבה והם שלמי היצירה, כי בקומתם נבראו וקדמו קרניהם לפרסותיהם, ובהיות כוונתו שלימה וקרבנו תמים כתוב (שם) וישע אל הבל כלומר לכוונתו השלימה, ואל מנחתו והוא הקרבן התמים, וקין הביא מפרי האדמה ממה שצמחה האדמה אח"כ,

252

רנ״גכמו שאחז"ל מן הפסולת משל לאריס רע אוכל את הבכורות ומכבד למלך בסופיות, ולכך אמר ואל קין ואל מנחתו לא שעה, כי כמו שמנחתו היתה גרועה שלא היתה ממבחר אותו המין שהוא אותו שנברא ביום המיוחד לו מששת ימי בראשית, כך מחשבתו לא היתה שלימה שלא ייחס הבריאה להשי"ת אלא שעולם כמנהגו נוהג, ולזה לא הביא כ"א ממה שהיתה צומחת האדמה ולא ממה שנברא בתחלה, שהיה ידוע לו לפי קבלת אביו אדם הראשון שכל הצמחים עמדו בפתח קרקע ולא יצאו עד שהתפלל עליהם ארם הראשון וכמו שאחז"ל, והוא לא האמין לו, ומפני כי קרבן אדם הראשון והבל בנו היו מהדברים שנבראו בששת ימי בראשית כמו שאמרנו, לא הוצרכו לבנות מזבח לקרבנם, כי היה ידוע ממהות הקרבנות שהיה מכוון לה' ית', אבל נח שמה שהקריב היה מן הנולדים מזכר ונקבה הוצרך לבנות מזבח, להורות כי הקרבן ההוא היה לשם השם, ולכן כתוב בנח (בראשית ח') ויבן נח מזבח לה' וגו', ומשם והלאה האבות ע"ה וכל הבאים אחריהם בנו מזבחות לקרבנות להורות כוונתם כי היא להקריב קרבן לה' שאין העבודה ראויה לזולתו.

253

רנ״דוכן התפלה נקראת עבודה שהיא מיוחדת להשם ולא לזולתו כמו העבודה, וכמו שראינו ג"כ האבות והקודמים והמאוחרים להם שהתפללו שהיתה תפלתם מכוונת להשם, כי לו יאות התהלה כי הוא סבת הכל:

254

רנ״הוהראיה מן התורה שהעבודה היא לאלהים, כל התורה מלאה מזה, ממה שמזהיר ומצוה אותנו לעבדו והעידה על כל אותם שקרבו לעבודתו, ואמר בקרבן (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה', ואמר יותר בפירוש (שמות כ"ב) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, ואמר בתפלה (דברים י"א) ועבדתם את ה' אלהיכם (שם כ"ג) ולעבדו בכל לבבכם וגו':

255

רנ״והעיקר הששי הוא, כי האל יתברך משפיע שפע נבואה לראוי ומכין עצמו לה, וזה ברצון אלהי כמ"ש הרב המורה ז"ל פרק ל"ב מחלק ב', ואמר הכתוב בהודעת עיקר זה (שם י"ח) נביא אקים להם מקרב אחיהם וגו', ובמדת הנבואה ואמתתה כתב הרב ז"ל פרק ל"ו שהוא שפע שופע מהשי"ת על כח הדבורי תחלה ואח"כ על הכח המדמה וזה באמצעות השכל הפועל.

256

רנ״זוהסבות למציאות הנבואה חמש:

257

רנ״חהראשונה כי האל יתברך לא ימנע טוב מבעליו, וכשיוכן האדם בחכמתו ומדותיו לנבואה יושפע עליו שפע נבואיי להורות על מעלת נפשו שהגיעה למדרגה העליונם של האדם ותכלית השלימות אשר אפשר שימצא למינו.

258

רנ״טהשנית כי גם שמצד השכל יושג מציאות השי"ת והשגחתו וישרו בהנהגת העולם, רצה האל ית' להשפיע שפע נבואיי על המוכנים כדי שיעידו על מציאותו יתברך ושעיניו פקוחות על כל דרכי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו.

259

ר״סהשלישית היא כי ע"י הנבואה יודעו הדברים הנרצים אצל השי"ת מהבלתי נרצים, כי הידיעה המחקרית אינה מספקת לדעת הדברים הנרצים אצלו כדי שבאמצעותם יגיע האדם להשגת השלימות האנושי.

260

רס״אהרביעית להזהיר העוברים בכל דור ודור.

261

רס״בהחמישית להודעת העתידות ועשיית הנסים והנפלאות.

262

רס״גובביאור הסבה הראשונה נאמר, כי הוא ידוע כי נפש המשכלת שבאדם אצולה מעולם העליון, ואמרו חז"ל שהיא נחצבת מתחת כסא הכבוד, ואחר שהיתה לה השגה בדברים עליונים קודם היותה בגוף תשאר בה הכנה אפילו בהיותה בגוף לשתשיג בהם, וזה משני פנים.

263

רס״דהאחד באמצעות הגוף והשתמשה בכחותיו בחמשת החושים וכח הדמיון, ולקיחת ראיה מהם בהשגת הדברים הטבעיים בזה העולם השפל, וגם בעולם האמצעי, וקצת בעולם העליון בהשגתה מציאות השי"ת ושאר העיקרים, השני כי כשתוכן לנבואה תשיג ברצון האל ית' שפע נבואה לשתעלה לדמיון השגה שהיתה בה קודם בואה לגוף, והיא השגת הדברים העליונים שיודיעהו כפי הכנתו, וזה אי אפשר לו להשיג אף בהכנות הצריכות מחכמה ומדות כי אם בנוח החושים ובביטולם מפעולותיהם, ותשאר אז הנפש המשכלת זכה וקרובה למה שהיתה קודם התמזגה בגוף, ותשיג מן הדברים העליונים כפי מה שנשלמה בשלימות החכמות העיוניות והטבת המדות, כי גם שנחו החושים ונתבטלו בעת השגתה השפע ההוא, עם כל זה נשאר בה שלימות במה שהשיגה בהם, ויפול החילוף בזה בפחות ויותר כפי הכנת כל אחד ואחד.

264

רס״הובביאור הסבה השנית נאמר, כי אנו צריכים לתת טוב טעם ודעת בהיות נפש המשכלת נאצלת מעולם העליון כמו שאמרנו והשיגה בדברים העליונים, איך נעלמו וננעלו הימנה שערי שמים בבואה אל זה העולם שאינה זוכרת כלל ממה שהשיגה ועיר פרא אדם יולד, ואף בקנותו חכמות ומדות אינה משגת מעצמה אמתת הדברים העליונים מכוונים למה שהשיגה קודם, וכאילו אינה יודעת ואינה מכרת את עצמה כ"א במה שהשיגה וידעה בזה העולם לבד ונשכחו ממנה הצורות הראשונות שהשיגה קודם.

265

רס״וועל זה נאמר, כי זה היה משלימות כוונת הבריאה של מין האנושי כי היתה הכוונה לברוא מין שיהיה מורכב מלמעלה ומלמטה, והם הנפש המשכלת והחומר שיעבדו האל יתברך ויהיה להם שכר טוב בעמלם אם ייטיבו דרכיהם, ויענשו אם יעשו הרע בעיניו, והאלהים עשה שייראו מלפניו, כי שאר המינים של ב"ח אין להם שכל ואין ראוי שיענשו על הפעולות הגופניות המגונות, וכן המלאכים שהם עליונים אין להם שכר יותר בהיותם מקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה, כי הם שכל פשוט ואין בהם אומר, אבל מין אנושי שיש בו הכנה עשות הטוב והרע ראוי שיגמל טוב ויענש על פעולות הטובות והרעות, ואם היתה הנפש זוכרת ויודעת במה שהשיגה קודם היתה קרובה ומוכנת ומזומנת לעבודתו ית' מצד מה שהשיגה בעולם העליון, והיתה קרובה לאחד מן המלאכים ולא היתה לה שכר כל כך במה שנתקרבה לעבודתו ית' בעוה"ז, גם כי הוא מורכבת בחמר, אבל בהיותה נעדרת בהיותה בגוף ממה שהיתה שלימה קודם ועם כל זה משלמת עצמה בזה העולם יש לה יתר שאת ומעלה על חכמתה והטבת מדותיה.

266

רס״זואפשר כי אדם הראשון להיותו יציר כפיו של הקב"ה, וחוה שבנאה הקב"ה, היתה בריאתם בזה האופן, כי נפשותם בפרט נפש אדם הראשון שנאמר עליה (בראשית ב') ויפח באפיו נשמת חיים לא נעלמו ממנה סתרי החכמות שהשיגה קודם, ובחכמה זו שהיתה בה מעת יצירתו קרא שמות לכל הבהמה ביום שנברא, והיתה יודעת ומשגת וזוכרת ממה שהשיגה קודם צאתה לאויר העולם הזה.

267

רס״חולכך היה משכנה בגן עדן, וכך היה ראוי שיהיו ג"כ הבאים אחריו נמשכים ממנו ונולדים מזכר ונקבה, ועם כל זה יהיה להם שכר טוב בעמלם בהיותם מורכבים בחומר ויש להם יכולת להטות עצמם לצדו ולא יאבו שמוע לו, וכשחטא אדה"ר שעבר על מצותו ית' נדחה ממחיצתו וננעלו ממנו שערי שמים, ושכח מה שהשיג קודם הבריאה וכאילו לא ידע בנפשו כ"א מאותו יום שנברא, ולכן גורש מגן עדן שהיתה משכנו בזמן שהיתה נשמתו בהשגתה הקודמת, ועתה שנטבעה ביון מצולת החומר לא יכול לעמוד שם מצד חטאה, וכי נסתמו מעיניה מעינות החכמה נתגלו אליה הנהגת החושים הגשמים בנטותו אל החמר, וזהו שאמר הכתוב (שם ג') ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם וגו', כי עד עתה לא היו נוטים אל הדברים החומריים כ"א מעט מזעיר לא כביר, ועתה בסבה הנזכרת נפקחו עיניהם לכל הדברים הגשמים ונמשכו כל הבאים אחריהם מזכר ונקבה על דרך זה, שלא ידעו בנפשותם כ"א מעת הבראם, וזו היא המיתה שגרם לו אדם הראשון ולדורות הבאים, כי מצד חטאו נשתנית הבריאה בנפשות כמו שאמרנו, והם קרובים יותר לחטוא לסבה כנזכר, ועם כל זה הוא שלימות יותר לצדיקים שיש להם שכר טוב בעמלם בהיותם כובשים את יצרם הרע עם התעלמותם, ממה שהשיגה נפשם קודם יותר ממה שהיה להם אם היתה להם ההשגה הראשונה כמו שכתבתי, ובסבת חטאו אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, כי אי אפשר להנצל ולהיות נזהר לעולם בלי הפסק מהדברים החומריים בהיות הנפש מושבעת בו ואינה יודעת בעצמה כ"א במה שהשיגה בזה העולם כמו שנזכר, והיה חטא זה סבה לשרוב העולם בכל הדורות הם רשעים ובני עליה הם מועטים, ויצא שכר הצדיקים שהוא יותר אחר שחטא אדם הראשון בהפסד עונש הרשעים שהם רוב העולם בכל הדורות, וצדיק הוא יסוד עולם.

268

רס״טוענין התעלמות הנפש ממה שהשיגה קודם אפשר על ב' פנים, אם היא נבראת ונחצבה ממחצבה אז בזמן שניתנה בגוף, היא כנער היולד שאינו זוכר כלל מימי קדם קטנותו עד שיעמוד על השגת חושיו ופעולת כח הדמיון והוא כבן חמש או שש שנים, ואם הנפש היא ברואה מקודם, וכמו שאמרו חז"ל, ובפרט נפשות הצדיקים שנבראו קודם בריאת העולם כמו שדרשו על פסוק (דה"א ד') עם המלך במלאכתו וגו', יהיה ענין ההתעלמות והשכחה ממה שהשיגה קודם כמו הזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, והאונס שלה היא היותה נחצבת מתחת כסא הכבוד והסיעו אותה אל קצת אחר הפכיי לה והוא טפת הזרע, וזהו מה שאמרו ז"ל (נדה ל') בא מלאך וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה שנאמר לפתח חטאת רובץ:

269

ר״עואחר שנודע טעם התעלומתה ממה שהשיגה קודם, נחזור לביאור הסבה השנית, והיא שרצה האל ית' להשפיע שפע נבואיי על המוכנים, כדי שיעידו בפי' על מציאותו ית' והשגחתו בזה העולם, כי השכל האנושי אינו מספיק להשגת דברים אלו על אמתתם ובפרט המון העם שאין מוציאים שכלם מן הכח אל הפועל ישתבשו באמונות אלו, ולכך היה רצונו ית' להעמידם על האמת על ידי המוכנים לנבואה שיאמינו ויקבלו מהם כי יש דין ויש דיין, ויש עולם אחר, ויש שכר טוב לצדיקים ועונש לרשעים, כי יהיו מקובלים דבריהם יותר בהודיע להם שישיגו הענין בשפע נבואיי, ממה שהיו מאמינים דבריהם על דרך הודעה מה שהשיגו בדרך המחקר, והנביאים עצמם אינם סומכים על מה שהשיגו קודם בחקירתם כמו שהם סומכים על מה שראו והשיגו בנבואה.

270

רע״אובביאור הסבה השלישית, והיא שע"י הנבואה יודעו הדברים הנרצים אצל השי"ת מהבלתי נרצים, נאמר, כי כבר ביאר סבה זו כעל העיקרים ז"ל מאמר ג' פרק שביעי, ואני אוסיף עליה דברים ואומר, כי יש חילוף בהודעת הדברים הנרצים אצלו ית', כי הדברים שהשכל מחייבם בעשות הטוב והרחקת הרע לא היה צורך להודיעם כ"א להודעת חומר העונש הבא על העובר וגודל שכר המקיימם, והם שבע מצות בני נח שהודיע להם שחייבים מיתה על כל אחת מהם, והודיע לנח בזמן המבול כי קץ כל בשר בא לפני וגו' והנה הוא משחיתם את הארץ, וא"כ כבר השיגו מדעתם שהיו העבירות החמורות נמאסות אצלו יתברך, ולא נתחדש בהם כ"א הודעת גודל העונש, ובדברים הנרצים אצל השי"ת שאין השכל מחייבם יש צורך לנביא שיודיע רצון האל יתברך בהם, ומפני שאין שינוי בחקו ית' והדברים הנרצים אצלו בזמן אחד הם נרצים אצלו לעולם, אמרו חז"ל (יומא כ"ח) שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה כמשה"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', אלא שרצה להאריך בביאור רצונו ית' בכל הדברים בפרסום עד אשר יגיעו ישראל להיות המון רב ששים רבוא, כדי שיתפרסם לכלם רצונו ית' במצות ואזהרות ויקבלום עליהם ועל זרעם ועל כל הנלוים עליהם, ועיקר ההודעה במצות ואזהרות שהשכל מחייבן, הוא הודעת ערך השכר והעונש הבא עליהן, ושאר המצות והאזהרות שאין השכל מחייבן כמו החקים שנעלם טעמם, עיקר ההודעה בהם היא עצמות הדברים ושהוא עובר על מצות מלך.

271

רע״בובביאור הסבה הרביעית נאמר, כ"א לא היה צורך הנביא כ"א להודעת הדברים הנרצים והבלתי נרצים, וכמו שכתב הרב בעל העיקרים ז"ל פרק שמיני, לא היה צריך שיקום עוד נביא לעולם אחר משה רבינו ע"ה, כי על ידו נודעו בכל הדברים הנרצים אצלו והבלתי נרצים בענין המצוה והמוזהר, וכמו שאין שינוי בו ית' כן לא יפול שום שינוי בדברים הנרצים והבלתי נרצים אצלו.

272

רע״גולזה הזהירה תורה (דברים י"ג) לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו וגו' והתורה היא חקת עולם והיא מורשה לקהלת יעקב שמשמשת והולכת עד סוף הדורות, וא"כ בענין הנרצה או בלתי נרצה אצלו יתברך לא היה צריך שיקום עוד נביא אחר מרע"ה, אלא מפני מה שמגיע מהם שלימות ותועלת להם ולדורות מהסבות החמש שזכרנו דרך כלל, אשר מכללם היא הרביעית הזאת שיש צורך לנביא להזהיר בכל דור ודור ולצוות שלא יעברו על מה שנצטוו בהר סיני ע"י משה, שידוע שהוא הנרצה אצל השי"ת, ושהעוברים ישובו בתשובה וכמו שצוה חותם הנביאים מלאכי ע"ה (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו', ואמר הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא וגו' פן אבא והכיתי את הארץ חרם, אם לא ישובו בתשובה שלימה, וגם כי הם מוזהרים ועומדים ע"י מרע"ה שלא יעברו ואם יעברו ישובו בתשובה, היה מרחמי האל ית' לחזור ולהתרות בהם ע"י נביאיו בעת הצורך, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ואחר שימותו דור המדבר שראו את מוסר ה' את גדלו ואת ידו החזקה וכו', יקומו דור אחר אשר לא הכין לבו ולא נאמנה את אל רוחו, וכמו שאמר מרע"ה (דברים י א) וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו את מוסר ה' אלהיכם וגו', ואמר (שם ל"א) כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וגו', ויצטרכו לנביא יזהירם מפי האל יתברך ולא יספיק להם האזהרות הכתובות כבר בתורה מענין העונש המגיע לעובר על דברי השם יתברך, כי טבע האדם ויצרו להשליך אחרי גוו הדברים הנושנים ולא יחוש לעונש המוטל עליהם, בפרט בראותו לפעמים ברוב הדורות אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים וכן להיפך, וכשהוא מוזהר מחדש על הענין ההוא בעצמו על ידי נביא מפי השם אז הוא חרד וירא על דבר האל ית', אשר השגיח בו וחמל עליו לחזור ולהתרות בו לטובתו פן יענש, וזהו התועלת שהגיע לישראל במ"ח נביאים ושבע נביאות שעמדו להם לדורות להוכיחם ולהזהירם על דברי התורה, מלבד התועלות האחרות שיש בחול שפע הנבואה על הנביא:

273

רע״דובביאור הסבה החמישית והיא הודעת העתידות ועשיית הנסים והנפלאות, נאמר, כי גם בהיות צורך לנביא להוכיח ולהזהיר כמו שכתבנו למעלה, היה ג"כ צורך ליעד על הבלתי שומעים מוסר מה שיקרה להם אם לא יחזרו בתשובה, כמו שראינו רוב הנביאים שהיו מיעדים לישראל יעודים רעים אם לא ישובו בתשובה, וכן יעודים טובים לטובים ולנזהרים, כי בזה היה נכנס מורך בלבב העוברים והיו שבים בתשובה, וכן השומעים לדברי הנביא היו מתחזקים באמונתם ע"י היעודים הטובים כשהיו מתקיימים.

274

רע״הוכן הנסים והנפלאות הן צורך להעשותם על יד נביא, אם בתחלה שע"י כך יאמנו דברו, ואם אחר כך כדי שיהיו נכנעים לו לעבודת האל ית', כמו שאירע לירבעם ביבשות ידו וחזרה לבריאותה על ידי תפלת הנביא, ומה שאירע לנביא שעבר על דברי עצמו.

275

רע״וונמצא בזה כי בזה היה לב האנשים מתקרב לאמונת ההשגחה והמשפט הישר מהאל ית' על כל העולם, ונראה כי ענין היעודים נמשך מהשגת הנפש ומעלתה מעולם העליון, וכפי הסבה הראשונה, וענין הנסים והנפלאות נמשך ממעלת הנפש בהשיגה דרך נבואה הדברים העליונים לידע ולהודיע עיקרי האמונות, וכפי הסבה השנית.

276

רע״זואחר הודעת הסבות החמש, נאמר כי הן הן הראיות מן הסברא למציאות הנבואה.

277

רע״חולזה נלך לראיה מן המוחש והיא מן הנביאים שעמדו להם לישראל להוכיחם ולהזהירם למוטב, והם מ"ח נביאים ושבע נביאוה כמו שאמרו במס' מגילה, והרבה נביאים נתנבאו להם לישראל כפלים כיוצאי מצרים אלא נבואה שלא הוצרכה לדורות לא נכתבה, וכמו שאמרו שם, וענין אמיתת הנבואה מן החוש היה, ממה שראינו התקרבותם אל האלהים והכין עצמם לנבואה בחכמה ובמדות והגדת הדברים העתידים והתקיימם, וכמו שנאמר על שמואל (ש"א ד') וידע ישראל מדן ועד באר שבע כי נאמן שמואל לנביא, לא שנה ולא נפל מכל דברו ארצה, וכן כל נביא בדורו ובעירו היה ניכר וידוע כי מנעוריו נתגדל ביראת ה' וצדק מלאה ימינו, ועל ידי הכנותיו הטובות היה מושפע מנבואה, ועל ידי היעודים שהיה מיעד והיו מתקיימים היה נאמן לנביא, ולא ראינו שום סכל נעדר ההכנות שיתנבא, וכן לא ראינו שום רשע ואפילו יהיו לו הכנות החכמה שיתנבא אלא הצדיק ומוכן לנבואה כשאומר דבר בשם השם ומתקיים נודע שהוא נביא, וכמו שאמרו על אביגיל שהיתה מכלל הנביאות, ממה שאמרה לדוד (ש"א כ"ה) ולא תהיה זאת לך לפוקה מכלל דאיכא אחריתי שתהיה לו לפוקה ומכשול וזו היא בת שבע ומסקנא הכי הוה שנכשל בבת שבע, וכמו שאמרו שם במגילה, נראה כי בחינת הנביא היא בקיום דבריו.

278

רע״טוהראיה מן הכתובים על הנבואה, הוא מה שכתוב בתורה מצווי השם על אדה"ר מכל עץ הגן ומה שאמר לו אחר שחטא מענין ענשו, כי פשט הכתובים ומדרשם בעונש אדם וחוה והנחש הכל נתקיים, וכן אמר ה' לנח (בראשית ו') קץ כל בשר לפני, ואמר לו עשה לך תבת עצי גפר וגו', ואני הנני מביא את המבול וגו', והיה מזהיר ומתרה בבני דורו על יעוד המבול ולא רצו לשמוע ובא המבול כמו שהתרה להם על פי ה' מאה ועשרים שנה קודם, וכן האבות ע"ה נתנבאו ואמרו יעודים לזמן רחוק ונתקיימו דבריהם, כמו ענין ירושת הארץ לבניהם ורבוי זרעם שהובטחו מהשם ית' ונתקיים, בפרט מה שנאמר לאברהם אבינו ע"ה (שם ט"ו) כי גר יהיה זרעך וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול ונתקיים, וכן כל מה שנאמר על ידי מרע"ה ועל ידי הנביאים הבאים אחריו:

279

ר״פומפני שאחר נתינת התורה על יד משה רבינו היה נראה שלא היה צורך לשום נביא עוד, הודיע האל ית' למשה כי יקים עוד נביאים בישראל וכמ"ש הכתוב (דברים י"ח) כי אתה בא אל הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך לא תלמד לעשות וגו', לא ימצא בך מעביר בנו וגו', כי תועבת ה' אלהיך כל עשה אלה ובגלל התועבות האלה ה' אלהיך מוריש אותם מפניך, תמים תהיה וגו', כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלהיך וגו', הנה סדר הפרשה מורה ראשונה כי הנביא שיקים ה' יהיה מקרבם ומאחיהם אחר שיירשו את הארץ, כי לא ישרה שכינתו על נביא כי אם בא"י, והטעם להורות כי ארץ ישראל מיוחדת לו ית' ואין לשום שר ומזל חלק בה ומפני כך נקראת נחלת ה',

280

רפ״אוכמ"ש דוד (ש"א כ"א) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד וגו', כל מי שדר בארץ כמי שיש לו אלוה ובח"ל כמי שאין לו אלוה (כתובות ק"י) שאין שום שר ומזל שולט בא"י, וזהו אחר שיכנסו ישראל לארץ אז אין שום שר ומזל שולט בה שנאמר (דברים ל"ב) כי חלק ה' עמו וגו', וע"ז הבטיח הקב"ה לאברהם (בראשית ט"ו) לזרעך נתתי את הארץ הזאת וגו', כי כיון שהם חלקו ג"כ הארץ שתהיה חלקו תהיה חלקם, ובעוד שהיו ז' אומות בתוכה לא רצה האל ית' ליחדה לו שהיתה מלאה גלולים ועבודות זרות ותועבות אחרות, וכשחטאו ישראל רצה האל יתברך למוסרן ביד מלאך וגם ארץ כנען למוסרה ביד המלאך הממונה עליהם, וכמו שאמר (שמות כ"ג) הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום וגו', ולבקשת משה אמר לו השי"ת (שם ל"ג) פני ילכו והניחותי לך, וכשהלכו המרגלים והוציאו דבה אמרו (במדבר י"ג) כי חזק הוא ממנו כביכול אפי' בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם, כלו' כי אפילו שהוא ייחד שמו עליה ולא ישים שום שר ומזל בה לא יוכל לה, וכשנכנסו לארץ אז נתיחדה א"י לו ית' וכמש"נ בירושת הארץ (דברים ז) איכה אוכל להורישם לא תירא מהם וגו', לא תערוץ מפניהם כי ה' אלהיך בקרבך אל גדול ונורא, כלו' הוא יהיה השר שלך בארץ ישראל ולא ימנה שר תחת ידו דכתיב (דברים י"א) כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה וגו', ואמר ארץ אשר אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, שנראה שאחר שירשו ישראל את הארץ ייחדה ה' יתברך לעצמו, וע"ז אמר הכתוב (שם) כי אתה בא אל הארץ וגו', לא תלמד וגו', לא ימצא וגו', ובגלל התועבות האל וגו' מוריש אותם וגו', כי עד עתה היו בה התועבות האלה ועתה שאתה יורש את הגוים האלה ששומעים אל מעוננים ואל קוסמים אתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, כי הם ברשעתם היו עושים התועבות ועתה שה' אלהיך נותן לך הארץ והוא אלהיך בה שיחד שמו עליה לא תעשה כן, ומה שהם שומעים אל מעוננים ואל קוסמים לדעת את העתידות גם אתה יקים לך ה' אלהיך נביא מקרבך אליו תשמעון, כי הוא מגיד הדברים מצד האל ית' והם כנים ואמיתיים לא יפול דבר ארצה, ובהיות הארץ מיוחדת לו ית' יתחייב שיקים לך נביא בה להורות על שהארץ מיוחדת לו ית' ולא לשום שר, והראיה שמשפיע שם שפע נבואיי על המוכן ולא במקום אחר.

281

רפ״בונחזור אל הענין כי מציאות הנבואה על המוכן הוא דבר מוחש ומפורסם בישראל והוא מכל הסבות שזכרנו, כי אותם שנתנבאו ולא הוצרך לכתוב נבואתם היתה סבת נבואתם על הסבה הראשונה להורות על מעלת הנפש, ושתגיע לסוף מדרגת שלימותה בהשגת הנבואה, וכן לחקוק בלבם אמונת העיקרים כפי הסבה השנית, ואותם שהוצרך שתכתב נבואתם היה לסבות אלו וגם לתשלום חמש הסבות הנזכרות, והנה השגת ישראל על הים היה משתי סבות הנזכרות, וכמו שאמרו (במדרש) ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי, ואמר הכתוב בשירת הים עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה זה אלי ואנוהו אלהי אבי וארוממנהו.

282

רפ״גאמר ויהי לי לישועה על תשועת הנפש לחזור להשיג מה שהיה בכחה להשיג, ואמר זה אלי ואנוהו וגו', על הסבה השנית שהשיגו מציאות השם עין בעין ולא הוצרכו לשאול זה לזה אלא כולם הכירו אותו בהשגת הנפש קודם בואה לעוה"ז, ואמרו זה אלי שידעתיו מקודם שהוא אלהי אבי מצד הקבלה שעשה עמם נסים ונפלאות ולכך אני מחוייב לרומם אותו.

283

רפ״דוהסבה השלישית והיא הודעת הדברים הנרצים אצל השם ית', נתבארה על יד משה רבינו ע"ה שקבל תורה מסיני ונאמר לו בתחלת נבואתו תעבדון את האלהים על ההר הזה, והיא עבודת קבלת המצות ואזהרות, וכן הסבה הרביעית והיא צורך תוכחת המון העם ליראה השי"ת נתקיימה במרע"ה שהוכיח את ישראל וקרבם לעבודתו ית', משה זכה וזיכה את הרבים.

284

רפ״הוכן הסבה החמישית מהיעודים והגדת העתידות ועשיית הנסים והנפלאות כולם נתקיימו בנבואתו, וכמו שמבואר בתורה ונאמר לו בתחלת נבואתו (שמות ג') ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בנ"י ממצרים והוא קיום יעוד אבותינו הקדושים, ואמר (שם) ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו' בכל נפלאותי וגו'. ונתתי את חן העם וגו'.

285

רפ״ווהוא קיום יעוד ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכן שאר הנביאים שנתנבאו לישראל ונכתבה נבואתם היו בהם סבות שזכרנו לבד סבת הגדת הדברים הנרצים במצות ואזהרות, כי לא היה צריך כי אם להזהיר ולצוות על מה שכתוב בתורה כמ"ש (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו', וכן דברים הנרצים אצלו לפי שעה ולא לדורות שאינה מכלל התורה שהיא מורשה, וכמו שנתבאר בקצת הנביאים, ואמר האל ית' לירמיה (א') בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך נביא לגוים נתתיך, הנה שכלל במה שאמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך השתי סבות הראשונות, וכן מעלת הנפש והשגתה קודם בואה לזה העולם בדברים העליונים והם היסודות והעיקרים, ועל זה אמר בטרם אצרך בבטן ידעתיך, להורות מעלת הנפש קודם היצירה, וכמו כן אמר ידעתיך ידיעת הבורא יתברך אותה וידיעתה אותו, ואמר ובטרם תצא מרחם הקדשתיך על הסבה השלישית והיא הודעת הדברי' הנרצים והוא קיום תורת משה, וכן מה שצוה ומזהיר לפי שעה, וזהו לשון הקדשתיך כי מזה נמשכה הקדושה, ועל השתי הסבות מתוכחת העם והגדת העתידות והנסים אמר נביא לגוים נתתיך שתוכיחם ותודיעם כל אשר אצוך:

286

רפ״זואפשר כי על אלו הסבות החמש נקראו הנביאים בחמשה שמות, נביא, רואה, חוזה, צופה, מלאך, כי אפשר ליחס כל שם מאלו שיורה על כוונת סבה אחת מהסבות הה' שזכרנו, ונתאמתה הנבואה מן החוש ומן הסברא ומן הקבלה והוא מהוראת הכתובים כמו שכתבנו:

287

רפ״חועל מ"ש הרב ז"ל כי הראוי לנבואה ומכין עצמו לה אפשר שלא ינבא אלא ברצון אלהי, וזה אצלו כדמות הנפלאות כמו שכתב פל"ב, אומר אני כי מצד שתי הסבות הראשונות שהם להורות על מעלת נפשו, ושישיג מציאות ה' והשגחתו וישרו, לא ימנע השם הטוב ההוא מבעליו המוכן בזמן שאפשר שינבא, אבל בענין הודעת הדברים הנרצים והודעת העתידות ואזהרה לעוברים שבכל דור ודור שהם ג' סבות האחרות, אפשר שלא ינבא בהם כי אם ברצון אלהי, כי מה שתלוי באחרים לא ישיגהו האדם מעצמו, כי אין שליח נעשה שליח אלא ברצון ורשות משלחו, והוא ית' בוחן לבות וכליות יודע ומכיר על יד מי ישלח שליחותו, אבל להשגת מה שראוי לו בהיותו מוכן לא יבצר ממנו, ולפי זה לא נצטרך לומר כי הוא כדמות פלא מי שהוא מוכן לנבואה ולא ינבא, שאם הוא נביא להשגת עצמו כנזכר ינבא ולא ימנע ה' הטוב ממנו בזמן הנכון לנבואה, ואם הוא לענין הודעה אינו מוכרח שינבא כי אם ברצון אלהי ואין בזה פלא כמו שכתבנו, ומה שכתוב בברוך בן נריה (ירמיה מ"ה) אל תבקש לך גדולות, וכן מ"ש (איכה ב') גם נביאיה לא מצאו חזון מה' יהיה לענין השליחות לא לענין השגת עצמו, וכן מורה לשון גדולות אל תבקש שהוא הודעה לעם שהוא מתנבא בשם ה', וכן גם נביאיה לא מצאו חזון מה' להזהיר ולהודיע מה יעשה ישראל.

288

רפ״טוהעיקר השביעי כי מרע"ה הוא אביהן של נביאים הקודמים אליו והמאוחרים והוא השיג מסודות הבורא יותר ממה שהשיג או ישיג שום אדם, וכמו שביאר הרב ז"ל פרק חלק וזה העיקר יתברר ג"כ מן הסברא ומן המוחש ומן הקבלה האמתית שהיא חמשה חומשי תורה ושאר ספרי הקודש ודברי רז"ל.

289

ר״צוהסברא היא מכמה צדדין:

290

רצ״אהראשון מצד התורה שניתנה על ידו, השני מצד האותות והמופתים שנעשו על ידו, השלישית מצד השבט שנתיחס אליו, הרביעית מצד הזמן והדור שהיה בו.

291

רצ״בובביאורם נאמר כי ההוראה היותר גדולה על מעלת נבואת משה רבינו ע"ה משאר הנביאים היא נתינת התורה על ידו, כי עליה השיג המעלות וההבדלים הארבעה שבין נבואתו לנבואת שאר הנביאים כמו שפירשם הרב ז"ל חלק ב', וזה מצד איכות ומהות התורה ומצד המקבלים אותה, אם מצד איכותה ומהותה בהיותה הודעת חקים ומשפטים צדיקים מושפעים מאתו ית' מה שאין כן בנבואת שאר הנביאים הקודמים והמאוחרים אליו, כי שום נביא לא ניבא בנתינת חוק ומשפט לדורו, כי אם בקיום תורת משה ותוכחה לדורו על עברם עליה, וכמו שאמר חותם הנביאים (מלאכי ג') זכרו תורת משה עבדי וגו', והוא דבר ידוע כי בהיות מרע"ה מצווה מפי הש"י החקים והמשפטים והתורות יהיה נודע לו טעמם וסודם, כי ע"ז עמד הימים אשר עמד בהר, והנביאים שניבאו על קיומה אינם צריכים להודעת טעם מחדש כ"א מה שמקובל להם פה אל פה עד משה רבן של כל הנביאים, וכן היות התורה והמצות נותנים חיים לעושיהם בלימודם ועשייתם מצד מעלתם הוא הוראה על מעלת הנביא שניתנו על ידו יותר מהנביאים האחרים, וזה הנרצה באומרו זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב וגו', שיזכרו טעמי התורה שניתנה על יד משה כי בהיותו עבדו היה נאמן ביתו כמ"ש הכתוב (במדבר י"ב) עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא, ולו נגלה כל סתום, וכן מה שאמר אשר צויתי אותו בחורב יורה על מעלת התורה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב.

292

רצ״גומצד המקבלים אותה היא הוראה על מעלת הנביא שהיה סרסור בקבלתה מצד איכותם וכמותם, אם מצד איכותם בהיותם דור שכלו דעת שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן, ובנתינת התורה שמעו כולם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, ונאמר עליהם (שמות כ"א) וכל העם רואים את הקולות וגו', דבר אתה עמנו וגו', ובכל הדורות מיום שנברא העולם עד סופו לא היה דור שלם בתורה כדור המדבר, כי לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, ואם מצד כמותם בהיותם ששים רבוא א' מחמשים או אחד מחמש מאות לבד פחותים מבן עשרים שנים ויתרים על ששים שנה נולדים במצרים ע"ד נס בשעה אחת ביום של הקב"ה שהיה כמו פ"ד שנה שנשתעבדו נתברכו ורבו ופרצו שלא כדרך העולם, וכמ"ש הכתוב ובנ"י פרו וישרצו וגו' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו' וא"כ היתה כמותם זאת מעולה וחשובה מכמות דור אחר אשר בכמותם ויותר מכמותם, להיות ריבויים ותולדותם שלא כדרך שאר דורות כנזכר, וע"ז זכו שתנתן התורה בדורם ושיהיו שלמים יותר מכל הדורות, וכל זה יורה על מעלת הנביא שהיה סרסור בקבלת התורה מצד המקבלים.

293

רצ״דוכן מעלת כמותם נוכל לומר שהיתה יותר גדולה בפועל מכמות ישראל בכל הדורות הבאים שנתקיים בהם ככוכבי השמים לרוב וכחול הים וכעפר הארץ, מצד היות כל הנשמות העתידות לצאת מצויות במעמד הנבחר והקדוש, וכמו שאמר הכתוב בפירוש בכריתת הברית (דברים כ"ט) ולא אתכם לבדכם וגו' כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום ואת אשר איננו פה, כמו שדרשו חז"ל לרבות דורות הבאים וגרים העתידים להתגייר, וא"כ היתה כמותם אז כל מה שהיו באותו הדור וכלל כל הדורות הבאים, והיתה מעלת מרע"ה גדולה שהיה סרסור לכלם וידע כל מה שידעו כלם לעתיד, וכמו שאמרו אפי' מה שתלמיד אומר בפני רבו נאמר למשה בסיני:

294

רצ״הולהיות כמות דור זה על צד הפלא שלא כדרך שאר הדורות נתייחס ריבויים לאל ית' באומרו צבאותי וצבאות ה', ר"ל שנהיו צבאות ועם רב בדרך פלא על יד השם, וכן מה שנאמר (שמות ד') בני בכורי ישראל ירצה שנתברכו ונתרבו על ידו על צד הפלא, וכל זה היה בזכות יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה וירד למצרים במתי מעט, כמו שכתוב (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ת' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, כי הוא דבר זר לפי הטבע מע' נפש יתרבו כל כך במעט מן הזמן, ולזה אמר ועתה שמך ה' אלהיך, כלו' ועתה במעט מן הזמן שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרב על דרך פלא מצד אבותיך שירדו למצרים יעקב ובניו, ונוכל לומר כי בזכות מה שהיה יעקב אבינו נקי וטהור פ"ד שנה שלא ראה קרי מימיו וראובן היה טפה ראשונה שלו, כמו שכתוב (בראשית מ"ט) כחי וראשית אוני, זכה שיפרו וירבו בניו בכמות זה הזמן שנשתעבדו בהם במצרים כי משעה שנשתעבדו בהם פרו ורבו שלא כדרך העולם וכמו שכתוב (שמות א') וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', וע"כ נקראו בנ"י, כי בזכות ישראל אביהם פרו ורבו, כמו שכתוב ובני ישראל פרו וגו' וע"כ זכו לקבלת התורה ונאמר להם בכל פרשה דבר אל בני ישראל וגו':

295

רצ״ווהשתכל וראה השגחת השי"ת על הדור הזה שקבלו התורה שהוגבל והושוה זמן תולדותם לזמן מיתתם, שנולדו במ' שנה ומתו במ' שנה, יום לשנה כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר לקבל הלוחות, וזמן תולדותם שהיה במ' שנה מתבאר ממנין בנ"י מבן עשרים שנה ועד ששים שנה שהיו ת"ר אלף יוצאי מצרים שנולדו כולם אפי' הקטן שבהם עשרים שנה קודם צאתם ממצרים, והגדול שבהם נולד פחות מששים שנה קודם צאתם ממצרים, א"כ נולדו ת"ר אלף יוצאי מצרים מקבלים התורה במ' שנה, וכדי שלא תהא מדת פורענות יתירה על מדה טובה, כשנגזר עליהם שימותו במדבר האריך להם שימותו במ' שנה ולא ימות אחד מהם פחות מבן ששים, כמספר השנים שהתחיל תולדותם עד שיצאו ממצרים שהיו ששים שנה, כי סבת תולדותם היה ליציאתם ממצרים לקבל התורה.

296

רצ״זועוד תשוב ותראה כי אלו המ' שנה שנולדו בהם ת"ר אלף יוצאי מצרים הם משגדל משה ויצאו אל אחיו וירא בסבלותם, שהיה כמו בן כ' עד היותו בן ששים, וכמו שטרם מכת השעבוד של ישראל במצרים שהיה כמו פ"ד שנה ציץ רפואת גאולתן פרחה, והוא תולדת שלשה האחים ורועים מרים אהרן ומשה, כן משגדל משה והיה ראוי להיות גואל בנתנו נפשו על ישראל שהכה את המצרי המכה את העברי ואמר ג"כ לרשע למה תכה רעך וברח מפני פרעה, מאז התחילו לצאת לאויר העולם כל יוצאי מצרים מבן עשרים שנה עד בן ששים, כי לא היה ראוי שיצאו לאויר העולם עד שיהיה להם גואל ראוי להוציאם ויקבלו התורה על ידו, ולא ראה משה שום אחד מהת"ר אלף איש עד שהיה בן שמנים שנה בעמדו לפני פרעה מלך מצרים, ולא נשתעבדו פרעה ועמו בשום אחד מהם בפניו כי עדין לא נולד אחד מהם כשיצא הוא ממצרים וברח מלפני פרעה, ועל זה היה לו יותר כח ויכולת להוציאם ממצרים ממה שהיה לאהרן אחיו שראה בסבלותם לעולם במצרים ולא היה ספק בידו להוציאם, ומפני שאין אחד מהת"ר אלף שיכיר למשה, אמר לו ית' לך ואספת את זקני ישראל וגו' (שם ג'), והזקנים שהם אותם שהיו נולדים כבר קודם צאתו וברחו משם יכירו אותו, כי הוא שראה בסבלותם ונתן נפשו עליהם בהכותו את המצרי ואמרו לרשע למה תכה רעך ושמעו לקולו, כמו שכתוב ושמעו לקולך ובאת אתה וזקני ישראל וגו':

297

רצ״חוכן כל יוצאי מצרים פחותים מעשרים ויתרים על ששים כולם נולדו אחר שהתחילו לצאת לאויר העולם האחים הגואלים משה אהרן ומרים, והיו בנ"י היוצאים ממצרים כמו מאה ועשרים רבוא, ששים רבוא מבן עשרים עד בן ס' נולדו במ' שנה, וששים רבוא היו מסתמא הפחותים מבן עשרים והיתרים על ששים עד שמונים שנה שהגיעו לגבורות, כי מסתמא כל כך נולדו בעשרים שנה הראשונות של מרע"ה ובעשרים שנה האחרונות משעה שהיה בן ס' לשמנים כשבא למצרים שהם מ' כמו הארבעים האמצעיות שנולדו בהן ששים רבוא, אותם שהיו בזמן היציאה מבן עשרים עד בן ס'.

298

רצ״טשהרי במ' שנה שהיו במדבר מתו כל יוצאי מצרים ת"ר אלף ונשארו בניהם תחתיהם אותם שהיו פחותים מבן כ' בשעת יציאתם, ואותם שנולדו תוך מ' שהיו כולם ג"כ ת"ר אלף, וכמ"ש הכתוב (יהושע ס') ואת בניהם הקים תחתם וגו' ולא נתוסף מנינם בארבעים שנה שהיו במדבר, וא"כ היו ישראל בזמן יציאתם ממצרים מאה ועשרים רבוא מקטנם ועד גדולם כולם זכרים ולא יצאו אלא אחד מחמשים או אחד מחמש מאות, שהם חמשים או ת"ק פעמים יותר ממאה ועשרים רבוא יוצאי מצרים לבד הנשים כנזכר, ונולדו כולם אחר שנולדה מרים שהיתה תחלת זמן השעבוד כמו פ"ד שנה קודם יציאת מצרים, ואי אפשר שהיה כזאת בישראל בדורות הבאים שירבו ויפרו המון רב כזה במעט מן השנים הנז' ולא נעשה פלא זה לדור זה אלא מפני שהיו עתידין לקבל התורה מפי הגבורה, וכמו שהיה דרך פלא השגת כולם מעלת השמיעה מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך כן היה דרך פלא יציאתם לאויר העולם בזמן קצר כזה, והפלא הראשון היה סבת הפלא השני, ועל זה אמר הנביא ע"ה (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות,

299

ש׳וכן אמר הכתוב (תהלים קט"ז) ה' זכרנו יברך יברך וגו' את בית אהרן וגו' הקטנים עם הגדולים, והוא מכלל זה הלל הנאמר ביציאת מצרים, ונראה כי עיקר מה שנתברכו ישראל במצרים בכמותם היה בזכרים, כמו שפרעה לא גזר אלא על הזכרים כך הקב"ה ברך אותם, וכן כמו שעיקר השעבוד והענוי לא היה אלא על הזכרים כך הרבוי לא היה אלא לזכרים שהיו יולדות ששה זכרים בכרס א', ולכך דרשו וחמושים עלו אחד מחמשה שהיה ראוי שילדו א' או שנים על הרוב בכרס א' וילדו ו', והנה שבט לוי שלא נשתעבדו בו ולא היה בכלל פרו וישרצו ולא עלה אלא כמו חצי או שליש מה שעלה מנין כל שבט ושבט, ולמי שאומר א' מחמשים או א' מת"ק יפרש פרו וישרצו יותר מששה בכרס אחד, ולכך אמר על זמן זה ה' זכרנו יברך, כנגד מה שהם רצו למעט אותם ולהשליכם ליאור ולשעבד בהם, והראיה שאם היה ברבוי כדרך טבע העולם כל כך נקבות כמו זכרים או יותר כמנהג אם כן כשמתו בשלשת ימי אפלה חמשים פעמים או ת"ק יותר מששים רבוא, מסתמא לא מתו כי אם אנשים שהיו רשעים לא הנשים שהיו צדקניות, כמו שאמר בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים, ואם היו הנשים כאנשים שוים במנין אם כן היו ביציאת מצרים חמשים פעמים או ת"ק פעמים יותר הנשים מן האנשים, כי לא מתו מהן בשלשת ימי האפלה וגם לא במדבר כי לא נגזרה גזירת אלא על הזכרים וכולן נכנסו לארץ, ואם היו כל כך היה דבר פלא, ולא מצינו בזה רמז לא במקרא ולא במדרשות אלא ודאי נראה שהיה הרבוי כפי הענוי כמו שנזכר לאנשים ולא לנשים, ועל זה אמר המשורר ה' זכרנו יברך וגו', ואמר הקטנים עם הגדולים ירצה קטנים מבן עשרים וגדולים מבן ס' שהיו כל כך כמו מבן עשרים עד ששים, והפלגת רבויים במעט השנים על דרך פלא היה מפני שיהיו ראוים לקבלת התורה כמו שנזכר.

300

ש״אוהרי כי מצד מעלת דור מקבלי התורה גם כן יש הוראה למעלת נבואת מרע"ה שניתנה על ידו ממעלת שאר הנביאים:

301

ש״בהצד השני מן האותות והמופתים שנעשו על ידו, וזהו ג"כ מצד כמותם ומצד איכותם, אם מצד כמותם הוא מבואר שאין בכל הנביאים מי שעשה כ"כ מופתים כמרע"ה, וכלל כל מופתי הנביאים לא יגיעו כולם למופתים שנעשו על ידי מרע"ה במצרים, חזרת המטה לנחש וצרעת ידו והיות המים לדם ביבשה ועשר מכות שהיתה כל אחת מכמה מכות, ויציאת מצרים וקריעת ים סוף שהיו בו עשרה נסים ומלחמת עמלק וענני כבוד ומן ובאר ונתינת התורה בקולות וברקים ועשיית המשכן שהיו כמה נסים בעשייתו ופתיחת הארץ ושאר נסים נגלים או נרמזים בכתוב, כלם ראיה על מעלת הנביא שנעשו על ידו:

302

ש״גואם מצד איכותם הוא מבואר שהיו גדולים ומפורסמים יותר מהנסים שנעשו על יד שום נביא, בהיות כולם מפורסמים וידועים לכל ישראל ולכל מצרים ושמעו עמים כולם ירגזון, ובזה נכרת מעלת גדולת נבואת מרע"ה ואמתת התורה שניתנה על ידו, וכמו שכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו', באר המעלות אשר היו לו על כל הנביאים, ואמר אשר ידעו ה' פנים אל פנים כי בזה נכללו כל ההבדלים והמעלות שבין נבואת משה לשאר הנביאים, ואמר (דברים ל"ד) לכל האותות והמופתים וגו' לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, להיות כמותם שהיו רבים ופרסומם לעין כל מבלי חולק, ולכל היד החזקה וגו' לעיני כל ישראל, כולל נתינת התורה וכמו שדרשו ז"ל, ושאר הנסים שנעשו לעיני כולם בלי שום חולק שיחלוק ויאמר שהיה דרך טבע אלא כלם היו נגד טבע העולם וטבע ד' יסודות שעליהם נוסד כל העולם וכמו שכתבו המפרשים ז"ל שהעשר מכות נמשכות ומיוחסות לד' יסודות אשר מעולם לא נעשו אותות כאילו והנביא יעד שיעשו דוגמתם לעתיד, אמר (יואל ד') ונתתי מופתים בשמים ובארץ דם ואש ותמרות עשן, שמורה שהמופתים יהיו גדולים שיהיו מופתים בשמים שהוא גשם החמישי כעמידת השמש למשה ויהושע ובד' יסודות בארץ ובמים שיהפכו לדם וכאש שיזיק וישרוף לרשעים וימיתם גם כן בהפכת האויר לתמרות עשן:

303

ש״דהצד הג' מן הסברא על היות מרע"ה רבן של נביאים הקודמים והמאוחרים אליו הוא מצד השבט שנתיחס אליו והוא שבט לוי, כי לוי היה המובחר בקדושה שבבני יעקב אבינו שהיה עשירי קודש וכמו שדרשו חז"ל, והיה ראוי יותר מאחיו שיצא ממנו מי שיגאל את ישראל ותנתן התורה על ידו ומי שיגאל את ישראל משעבוד גדול כזה ותנתן התורה על ידו ראוי שיהיה רבן של כל הנביאים ושלא יקום נביא כמוהו, כדי שלא יוכל לחלוק על שום דבר מדבריו, וכדי שיהיה יותר ראוי ושלם בטבע בריאתו היתה אמו ג"כ יוכבד בת לוי אשר ילדה אותה ללוי במצרים, לידתה במצרים והורתה בארץ כנען, ולקחה עמרם לו לאשה אע"פ שהיתה דודתו כי לא היתה אחרת מבנות לוי ראויה לו כי לא ירדו למצרים נשים מזרע יעקב כי אם שרח בת אשר ויוכבד השלימה מנין ע' נפש, שאם היו שום בנות לשבטים לא היה צריך שתשלים יוכבד מנין ע' כיון שנולדה במצרים, ומכאן שלא נולדו תאומות עם כל שבט אלא כנעניות נשאו שאם היו נשי השבטים גם כן בנות יעקב הרי היו יותר משבעים לא יוכבד שנולדה בין החומות,

304

ש״הוכן פי' רש"י ז"ל (בראשית מ"ו) כל נפש בניו ובנותיו וגו' שרח בת אשר ויוכבד בת לוי, נראה שלא היו בנות אחרות כשירדו למצרים, ואע"פ שאח"כ נולדו לקהת במצרים עמרם ואחיו ומסתמא נולדו לכל בניהם עוד בנים ובנות, לא לקח מבנות גרשון ומררי בנות אחי אביו או מבנות אחיו יצהר חברון ועוזיאל, מפני שהיה יודע שבניו יהיו רועי ישראל ועל ידיהם יצאו ישראל ממצרים רצה ליקח את יוכבד שהיתה בת לוי ממש וקרובה יותר לקדושת לוי משאר הבנות, וכן מפני שהיא היתה משלמת מנין שבעים נפש, להורות כי היו חשובים כשבעים אומות ויותר ולא ישלטו עליהם אומת מצרים לעולם ויהיו נגאלים ע"י בניה של יוכבד שהיתה הורתה בארץ כנען שלא במקום שעבודם ובא"י, לרמוז חזרת ישראל לארצם על ידי בניה משה אהרן ומרים והיא עצמה תחזור עמהם מקום שהיתה הורתה ולידתה בין החומות לרמוז על היותם עומדים ומצפים זמן הישועה מן החומות שיצאו משם ביד רמה, ומפני שעיקר הגאולה ונתינת התורה היתה על יד משה רבינו נעשו כמו נישואים מחדש כשנולד הוא להורות כי עיקר מה שלקח עמרם יוכבד דודתו היה בשביל מרע"ה שהיה רוען של כל ישראל ולכך תלה את שניהם בלוי ואמר (שמות ב') וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האשה וגו', להורות כי מצד היות שניהם מבית לוי יצא מהם אור העולם מרע"ה ונולדה בכניסתן למצרים וחיתה עד זמן יציאתם, ויותר לרמוז כי לידתה היתה לצורך כניסה ויציאת ישראל ממצרים שבניה יגאלו אותם וכאילו היתה שומרת וממתנת אותם כל זמן עמרם שם מכניסתם עד יציאתם,

305

ש״ווכמו שאמר הכתוב ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אותו ללוי במצרים, לידתה במצרים והורתה בארץ כנען ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחותם, כי סיבת לידתה בזמן כניסתם למצרים היה להוליד הבנים הגואלים כמו שנזכר, והיו שני חייה ר"נ שנה לפחות מזמן ירידת ישראל למצרים עד יציאתם שהם רד"ו שנה ועוד מ' שנה שעמדו במדבר עד שנכנסו לארץ הם ר"נ, והם כנגד ימי שני חיי שלשת בניה הגואלים בזמן גאולתם, משה פ' אהרן פ"ג מרים פ"ו הם ר"ן פחות א', והיו ימי שני חייהם בזמן הגאולה בזמן שהיו ישראל בשעבוד במצרים וזמן שהיו במדבר עד שנכנסו לארץ שהם ר"ן כמו שנזכר, והיה זמן שעבוד ישראל וגאולתם ועמידתם במדבר רמוז בימי שני חיי הגואלים בזמן שגאלו את ישראל.

306

ש״זואפשר כי זה היה הסימן הנמסר בידם מאבותיהם פקד פקדתי אתכם, כל מי שיבאר אותם ויתחיל באלו האותיות פ"ה פ"א שהוא סימן שנותיהם ידעו כי הוא הגואל ואז ראו כי שנות משה אהרן ומרים היו מורים על זמן עמידתם במצרים ובמדבר שכבר היה מסורת ביד קצתם גם כן ארבעים שנה שיתעכבו במדבר וראו שכפי שנותיהם הגיע זמן הגאולה, ולזה כתוב מיד ויאמן העם וגו', וכן כל ימי חייהם וימי חיי אביהם עמרם שהיו קל"ז רמוזים במקום שרמוז השעבוד, שאמר הכתוב (בראשית מ"ב) רד"ו שמה ושב"רו לנו משם, סימן השעבוד רד"ו וסימן שני הגואלים השלש' שהיו ש"ע פחות א' ושני אביהם קל"ז הם תק"ו שלמים כמנין שבר"ו, כאילו אמר רד"ו שמה בשעבוד ושבר"ו לנו משם, כי ע"י הגואלים שיהיו לנו שמנין שנותיהם כמנין שברו, כי כלם השלימו שנותיהם ונכנסו לשנה האחרת ונמצא מנין שנותם שבר"ו תהיו נגאלים כשישלמו רד"ו.

307

ש״חהצד הרביעי שמשה הוא רבן של כל נביאים, הוא מצד הזמן והדור שהיה בו, שהיה אחר כ"ו דורות שנברא העולם ולא נתקיים אלא בחסדו ית' כמנין שמו ית', והני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות אלו, כי רצה האל יתברך שיצאו כל האומות לפועל בעולם שבעים אומות מבני נח ואחר כך ישמעאל ושאר בני קטורה מאברהם ועשו מיצחק ואחר כך יצאו בני יעקב ברורים מכל פסולת ראוים לקבל התורה, אחר שהגיעו למנין ת"ר אלף ויהיו כל האומות מצויות בעולם בזמן שתנתן התורה ולא ימצא כלי מחזיק את התורה כי אם בני אברהם יצחק ויעקב, כי בזה יתוסף להם זכות לפני האל ית' ומעלה בפני כל האומות שבחר בהם האל ית'.

308

ש״טומפני שהגיע זמן יציאת מצרים ונתינת התורה, יצא מרע"ה לאויר העולם כדי שיצאו ממצרים ויקבלו תורה על ידו שהוא היה לפניו יתב' מוכן וראוי מכל הדורות העוברים והעתידים להבראות, ולכך אמר לו האל ית' (שמות ג') וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה כי היותו שליח השי"ת היה להוציא את ישראל ממצרים ושיקבלו התורה, ולהורות על מעלת נבואתו משאר הנביאים כי היתה לסבת צאתם ממצרים וקבלת התורה על ידו, אמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך כלומר שזה יהיה לך אות שאתה מיוחד ורבן של כל נביאים מצד היות שליחותך לדברים גדולים ולכך שמי ומהותי יתיחד יותר לך בנבואתך משאר כל הנביאים, וזהו הנרצה באמרו כי אנכי שלחתיך, אנכי באספקלריא המאירה ומצוחצחת שלי אני שולחך לא כנבואת שאר הנביאים שהיא באספקלריא שאינה מאירה:

309

ש״יוהנה היות עתה הגעת זמן נתינת התורה מתבאר ממה שאז"ל (פסחים קי"ח) דהני כ"ו כל"ח כנגד כ"ו דורות שעמד העולם בלא תורה בחסדו ית', שנראה שלא היה אפשר לעולם לעמוד קיים יותר אם לא תנתן התורה ומתחלה עלה במחשבה לפניו ית' שלא ליתנה עד אלף דור וכמ"ש הכתוב (תהלים ק"ה) דבר צוה לאלף דור וכשראה שאין העולם מתקיים בלא תורה עמד וטרד תתקע"ד דורות או שתלן בכל דור ודור כמו שדרשו בחגיגה (דף י"ד) על פסוק אשר קומטו בלא עת וגו'.

310

שי״אוענין מה שחשב מקודם שלא ליתנה עד אלף דור להורות על מעלתה כי לא היה אפשר קבלתה לשום נברא עד שיזדככו דור אחר דור עד אלף דור לפחות ויהיו ראוים לקבלתה, כמו שהשומר מצותיה זכותה עומדת לו לאלף דור וכמו שאמר הכתוב ולשומרי מצותיו לאלף דור, ולאוהבי השם יתב' לאלפים וכמו שאמר הכתוב ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו', וכשניתנה לכ"ו דורות שמאדם ועד משה זה אחר זה כבר היו נשלמים האלף דור שעלו במחשבה ששתלן בכל דור שמעשרה דורות שמאדם ועד נח מקין ודורותיו עד המבול שהיו תרנ"ו שנה ולא נמנו כמה דורות היו מקין באלו התרנ"ו שנה ואמר שהיו כמה דורות שהרי קודם שהוליד אדם את שת תוך ק"ל שנה נולדו שבעה דורות לקין שנראה שהיו מולידים בני ט"ו או עשרים שנה, וכמו שכתוב בהם ויולד לחנוך את עירד ועירד ילד את מחויאל וגו' שנראה שמיד היו מולידים ואחר כך כתוב וידע אדם עוד וגו' ותלד בן וגו', וכן עד תרנ"ו שנה שעד המבול היו כמה דורות מקין שלא עלו בחשבון כ"ו דורות שכולם נמחו במבול ולא נשאר מהם זכר מה שלא היה כן בזרע שת שממנו הושתת העולם נח ובניו שנשארו אחר המבול, ומהם היו שבעים אומות והאבות ותולדותיהם, ואם כן קין שהיה חייב מיתה מיד והיה העולם מתקיים בשת ובניו האריך לו האל ית' כדי שיצאו כמה דורות שתולים בדורות שממנו עד המבול, והם עזי פנים שבדורות ההם שעליהם בא המבול כי בסבת חטא קין ראה שאין העולם מתקיים אם היו נמשכין כמה דורות קודם נתינת התורה ולכך התחיל לשתול האלף דור ממנו, וכן בדור אנוש שתל כמה דורות שלא נזכרו יותר ממה שהיו ראויים להיות והציף עליהם את מי הים ב' פעמים, כמו שאמרו במדרש עד פה תבוא וגו', וכן בדור הפלגה.

311

שי״בוכדי שלא לתת פתחון פה לאומות העולם שתל גם כן מהם שבני ישראל כשהיו במצרים, למי שאומר וחמושים אחד מחמשה היו ד' דורות כי דור יוצאי מצרים היו ת"ר אלף ולא יצאו אלא החומש ממה שהיו, ולמי שאומר א' מחמשים היו חמשים דורות פחות א', ולמי שאומר א' מחמש מאות היו ת"ק דורות פחות א' במצרים, כל דור כיוצאי מצרים ומתו כולם בשלשת ימי אפלה שהם היו עזי פנים שבדור ישראל ששתלן הקב"ה להשלים אלף דור קודם שתנתן התורה, ולמי שאומר א' מחמשים או א' מחמשה יהיו הדורות מבני קין ודור אנוש ודור הפלגה הרבה דורות עד שישלימו לאלף דור קודם מתן תורה, ויתקיים הכתוב שאמר דבר צוה לאלף דור, שצוה התורה אחר אלף דור ממש כמו שכתבתי ומתחלה עלה במחשבה שיהיו הדורות אלף זה אחר זה ממש וראה שאין העולם מתקיים וכו' עמד ושתלן באלו הכ"ו דורות, וכן נראה מדרשת הכתוב (איוב כ"ב) אשר קומטו שמדבר באותם התתקע"ד דורות, וכל אותם הפסוקים נדרשים על דור המבול ואומר עליהם אשר קומטו שכבר נקמטו כל אלו הדורות קודם מתן תורה.

312

שי״גוא"כ נתבאר כי גם מצד היות מרע"ה בזמן נתינת התורה אף כי לא היתה נתונה על ידו יש לו יתר שאת ומעלה מכל שאר הנביאים שהיו קודם ואח"כ, ונתבארה ראיה מן הסברא בד' צדדין, ונלך אל ראיית המוחש:

313

שי״דונאמר כי הראיה מן המוחש כי מרע"ה הוא רבן של כל הנביאים, מה שראו אבותינו יוצאי מצרים ובאזניהם שמעו וספרו לנו מה שנתפרסם אצלם מן הנסים הגדולים שנעשו על ידי משה רבינו במכות מצרים שידעו וראו המכות במצרים והפלא ה' בינם למצרים שלא נגעו בהם, כי זה היה מופת גדול לגודל הנס ושהיה מאתו ית' כמ"ש במכת ערוב (שמות ח') והפליתי וגו' את ארץ גשן וגו' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, להפריש ולהבדיל בין ישראל לביניכם, וכולם היו יודעים כל מכה ומכה שהיה מביא משה על מצרים אימתי יביאנה ואימתי יסירנה מהם ושבהם לא יגע רע.

314

שי״הואפשר לפרש ענין זה על מ"ש הכתוב (שם ו') וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים להוציא וגו', כי צוה אותם שיודיעו לבני ישראל קודם המכה שיביא על פרעה ואח"כ יבוא אל פרעה, כמו שכתוב בכלם בא אל פרעה ואמרת אליו וגו' כדי שיצאו ישראל נקיים ממצרים בלי שום צער, וכמו שאמר אח"כ ונתתי את ידי במצרים והוצאתי את צבאותי וגו' בשפטים גדולים, כי אינו צריך עתה להודיע לנו שיוציאם ממצרים אלא שיוציאם מכלל מצרים במכות כי אפי' צער בעלמא או פחד מהמכה לא יגיע, ולא שימעיט המכה בשביל שלא תגע בהם אלא תהיה גדולה המכה ואפי' הכי לא תגע בהם, וזהו הנרצה באומרו והוצאתי את וגו' בשפטים גדולים, כי הגם שהשפטים יהיו גדולים אוציא ואבדיל את ישראל ממצרים, ובזה ידעו מצרים כי מאתו הם, כמו שכתוב וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי במצרים והוצאתי את בני ישראל מתוכם כלומר בהיותם בין המצריים עצמם לא תגע בהם דבר רע מהמכות לא לבד במקום גשן שהיו בה בני ישראל.

315

שי״ווכן ביציאת מצרים כתיב (שם י"ד) וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם וגו' לא ימיש וגו' לפני העם, ושבעה ענני כבוד הולכים עמהם הכל על פי משה רבינו וכמו שאמר הכתוב (במדבר ט') על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו על פי ה' ביד משה כמו שדרשו במדרש, וכן בקריעת ים סוף ראו הנסים שנעשו להם בים וטביעת המצריים ותשועתם וכמו שכתוב וירא ישראל את היד הגדול' וגו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו, שהגיד להם כל מה שיהיה מקודם, כמו שאמר התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' ה' ילחם לכם וגו', ואמרו ז"ל אם במשה האמינו ק"ו בה', ומה ת"ל ללמדך שכל המאמין ברועי ישראל כאילו מאמין במי שאמר והיה העולם.

316

שי״זוכן במתן תורה ראו את משה רבינו יורד ועולה להר וההר בוער באש עד לב השמים, ואמר הכתוב גם כן (שמות כ"ד) ומראה כבוד ה' כאש אוכלת בראש ההר לעיני בני ישראל, וכולם היו עדים נאמנים למשה שהיה נביא האל ית', מה שאין כן בשאר הנביאים שאינם יודעים אלא על מה שמגידים העתידות ואינו נופל מדבריהם ארצה, וכן כששמעו דבור ראשון הרגישו בעצמם שיצאתה נשמתן וכמו שכתוב (שה"ש ה') נפשי יצאה בדברו שכל א' מהם הרגיש שיצאה נשמתו וחזרה אליו וראו כי על כל דבור שיצא מפי הקב"ה חזרו לאחוריהם י"ב מילין ומלאכי השרת מדדין אותן וכו', וראו את הקולות וכו', רואין את הנשמע מה שאי אפשר, ונתרפאו כל בעלי מומין ושאר נסים ומעלות שהשיגו במעמד הר סיני, וידעו כי את הכל השיגו באמצעות גודל נבואת מרע"ה, וכמו שאמרו לו (שמות כ') דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים וגו', ואחר כך ראו אותו עולה להר ונתלה הר סיני ונפתחו השמים ונכנס ראש ההר בתוך השמים והערפל מכסה את ההר והקב"ה יושב על כסאו, כמו שדרשו על פסוק וירד ה' על הר סיני, וראו שנתעכב בהר ארבעים יומם ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה קודם עלותו שיתפרנס ויזון בו ויתעצם גופו כדי שיוכל להתענות מ' יום ומ' לילה וכן שניים ושלישים, וראו הלוחות בידיו שהיו מעשה אלהים ומכתב אלהים ויעבור ה' על פניו ויקרא וגו', וכתיב והיה בבוא משה האהלה ירד עמוד הענן, והיו אומרים אשרי יולדתו וראו קירון פניו ויראו מגשת אליו, וראו שעמד בפרץ להשיב חמת ה' מהשחיתם על מה שהכעיסו את ה' כמה פעמים, וכן ידעו כי ג' מתנות טובות מן וענני כבוד ובאר באו בזכות שלשתם וכולם חזרו בזכות משה כשמתו אהרן ומרים, וכן כל שאר נסים והנפלאות שראו הם בעיניהם שנעשו על יד משה מה שלא ראו שום דור על יד שום נביא, כלם ראיה מן החוש כי משה רבינו הוא רבן של כל הנביאים העוברים והעתידים:

317

שי״חוהראיה מן הקבלה והוא מספרי הקדש ומדברי חז"ל, הוא ממה שנאמר בלידתו (שמות ב') ותרא אותו כי טוב הוא שנתמלא הבית כולו אורה, והנסים שנעשו לו עד שניצל מגזרת פרעה ואח"כ ניצל גם כן מחרב פרעה, וראינו בתחלת נבואתו שהיה מסרב בשליחות כמה ימים והפציר בו האל ית' ומסר בידו את שם המפורש, כמ"ש חז"ל על אהיה אשר אהיה, מה שלא היה כן לשום נביא מעולם, וכן כלל האותות והמופתים שנעשו על ידו במצרים ובמדבר, ונכתבו בפי' בתורה וקצתם ברמז תחלה אל הוראתו בקדושת נס, שהיתה יוכבד בת ק"ל שנה ונקראה בת שנולדו בה סימני נערות ועש' בה מעשה לקוחין הושיבה באפריון וכו' וכשנולד נתמלא הבית כלו אורה, ונערותיה הולכות שבא גבריאל וחבטן בקרקע, ותשלח את אמתה שנשתרבבה אמתה הרבה, ותראהו ראתה עמו שכינה, אשה מינקת מן העבריות שהחזירתו על המצריות כולן ולא ינק שהיה עתיד לדבר עם השכינה, ובשנת הג' ללידתו לקח העטרה מעל ראש המלך וישם אותה על ראשו ורצה להרגו עד ששלח אלהים מלאך וניצל על ידי השרים והגחלת, שלקח המלאך ידו על הגחלת וישאה אל פיו ותבער קצת שפתיו ונעשה כבד פה, ובהיותו בן י"ח וירא איש מצרי מכה איש עברי ויך את המצרי בשם המפורש, והנה שני אנשים עברים נצים וגו' ויבקש להרוג את משה שנעשה צוארו כעין שיש, ויברח משה מלאך ירד כדמות משה והבריחו וכמה נסים נעשו לו כל אוכלוסי פרעה מהן נעשו אלמין מהן נעשו חרשין מהם סומים, ובמדין היה אסור בבית האסורים ויצא ותלש מטה ספיר שהיה נטוע בגנת יתרו והי' חקוק בו שם המפורש, הוא המטה שנברא בין השמשות של שבת בראשית בגן עדן ולקחו אדם הראשון וירד למצרים והגיע לידי יתרו ונטעו בגנו, אח"כ ראה הסנה בוער באש והסנה איננו אוכל וגו', והיה אם לא יאמינו לקול האות הראשון מה ת"ל לקול שהיה המטה מדבר לפני ישראל עם משה הייתי במדין ונהפכתי לנחש וכו', נס המטה והיד והמים שלשתם בהפכם ועשר מכות דצ"ך עד"ש באח"ב, כי אפילות הנה פלאים עשה הקב"ה בהם ומטר לא נתך ארצה שנתלו באויר וכן כל מכה היו בה כמה נסים, ויקח משה את עצמות יוסף צף ארונו על נילוס ועלה, גם כן יציאת מצרים ביד רמה ענני כבוד ובאר ומן קריעת ים סוף וכלל הנסים שנעשו שם, ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים נס בתוך נס, נסים שהיו נעשים במן ובבאר ובענני כבוד, ותעל השלו ותכס את המחנה ג' פרסאות לכל רוח, עבור לפני העם ומטך אשר הכית בו את היאור וגו', מלחמת עמלק, מתן תורה, וכלל הנסים שנעשו בנתינתה, ויקח משה חצי הדם מעשה נסים נעשו בו, מלאכת המשכן וכלל הנסים שנעשו במלאכתו, שמן המשחה הרבה נסים נעשו בו, עמידת משה בהר מ' יום ומ' לילה פעם שנית ושלישית, מעשה הלוחות קירון פנים הקמת המשכן ושריית השכינה בו, במספר בני לוי כתיב מבן חדש השכינה מקדמת ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל זה, כתיב בבקר העגלות והיו לעבוד ניתן להם הויה שיהו קיימות, ויהי בנסוע הארון היו ב' ניצוצות של אש יוצאות מתוך בדי ארון והיו שורפים לפניהם הנחשים והעקרבים, במתאוננים ותבער בם אש ה', ויאמר ה' פתאום אל משה צאו שלשתכם וגו', בדבור אחד נקראו שלשתן מה שאין הפה יכולה לדבר, נס צרעת מרים ורפואתה, קפיצת הארץ למרגלים בכל האותות אשר עשיתי בקרבו שהיו מתים ראשי העם, מיתת המרגלים במיתה משונה, ותפתח הארץ את פיה ואש יצאה מאת ה' ותאכל וגו' והמגפה נעצרה, ויצץ ציץ ויגמול שקדים, ויך את הסלע במטהו פעמים, ויראו כל העדה כי גוע אהרן וישלח ה' בעם את הנחשים וגו', עשה לך שרף וגו', נסי נחל ארנון, אל תירא אותו, עמידת השמש למשה אתיא תת תת מיהושע, ויפתח ה' את פי האתון, ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה וגו', נגד השמש מי שטעה הענן נקלף והשמש זורחת עליו, ששה נסים נעשו לפנחס במעשה זמרי, ופרח באויר ותפש את בלעם ע"י הציץ, נעשה הנס בבנות מדין, שמלתך לא בלתה מעליך וגו', האזינו השמים ותשמע הארץ שהיו דוממים, כשבא סמאל אל משה ליטול נשמתו ספר לו כל הנסים שנעשו על ידו וכתב באותו יום י"ג ס"ת, ויעל משה מערבות מואב ויראהו ה' את כל הארץ וכל מה שעתיד להיות עד היום האחרון, ולא קם עוד נביא בישראל וגו', מלבד הנסים שנזכרו ונרמזו בתורה קודם שנולד מרע"ה, הרי כמו ע' נסים שנעשו על יד משה רבינו ובשפע נבואתו, ורובם כוללים נסים רבים מה שלא נעשה כן לכל הנביאים:

318

שי״טיהושע שלח מרגלים ב' האנשים ותצפנו וגו', מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות, והם כריתת מי הירדן וכמה נסים אחרים שנכלל בו, הארון נשא את נושאיו, וכן את שתים עשרה האבנים האלה וגו' הקים יהושע בגלגל, ובאו להר גריזים ולהר עיבל יותר מששים מיל, ותפול החומה תחתיה וגו', ויהי בנוסם וגו' וה' השליך עליהם אבנים גדולות מן השמים עד עזקה וגו', שמש בגבעון דום וגו', חילוק הארץ על פי הגורל על פי ה', הם ח':

319

ש״כספר שופטים נחל קישון גרפם, כמה נסים שנעשו במלחמת סיסרא, וגדעון אמר אנסה נא בגזה וגו', שמשון מהאוכל יצא מאכל וגו' ויבקע אלהים את המכתש אשר בלחי וגו', ושאר נסים שנעשו לשמשון, הם ד':

320

שכ״אספר שמואל פקידת חנה, ב"ק יוצאת בכל יום עתיד צדיק אחד לעמוד ושמו שמואל וכו', ותכבד יד ה' על האשדודים וגו', וישרנה הפרות שאמרו שירה וכו', ויבואו כל האותות האלה ביום ההוא וגו', ויאמר עד, ע"י בת קול, הלא קציר חטים היום וגו' ויתן ה' קולות ומטר ביום ההוא וגו', וילבש שאול את דוד מדיו וגו', וכתיב משכמו ומעלה וגו', נסים שנעשו לדוד במלחמת גלית, ומלאך בא אל שאול מלאך היה, סלע המחלוקת שנחלק הסלע וגו', ויברך ה' את בית עובד אדום וגו', ויהי בשמעך את קול הצעדה בראש הבכאים אז תחרץ וגו', כשבא לחפור חפר ט"ו מאות אמין ולא אשכח תהומא וכו', האתה תבנה, בשביל חסדיו של דוד ירדה האש, ויחמול המלך על מפיבשת בקש רחמים שלא תקלטנו וכו', וישבי בנוב וגו' ויעזור לו אבישי וגו' כמה נסים נעשו אותו היום, וישא דוד את עיניו וגו' בד"ה וכאן כתיב בראותו את המלאך וגו', הם עשרים:

321

שכ״בספר מלכים מקום ארון אינו מן המדה, כרובים בנס היו עומדים, בהבנותו מאליו הבית היה נבנה, מי הביא השמיר לשלמה הנשר הביאו, וכמה נסים נעשו לשלמה כשחזר למלכותו, ירח בול ירח מבול שבכל שנה היו עושים רושם אותם הימים עד שנבנה בית המקדש ופסקו, ויאריכו הבדים וגו', בשעה שנשא שלמה את בת פרעה ירד גבריאל ונעץ קנה בים וכו', שבעה ימים ושבעה ימים וגו' יצאה בת קול ואמרה להם כלכם מזומנים לעוה"ב, זה המופת אשר דבר ה' הנה מזבח נקרע ונשפך הדשן אשר עליו, ותיבש ידו וגו' ותשב יד המלך אליו וגו', וילך וימצאהו בדרך וימיתהו וגו' והאריה עומד אצל הנבלה, בימיו בנה חיאל באבירם בכורו יסדה ובשגוב הציב וגו', אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי, והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבקר, כד הקמח לא כלתה וגו', ראי חי בנך וגו', בחרו לכם הפר האחד לא יכלו להזיז אותו מן הארץ עד שפתח אליהו את פיו וכו', ענני וגו' ענני וגו', ויצק על ידו ונעשו אצבעותיו כמעינות וכו', ותפול אש וגו', ולא יעצרך הגשם וגו', קום אכול כי רב ממך הדרך וגו', ואיש משך בקשת לתומו השליט הקב"ה הרך בקשה, ותרד אש מן השמים ותאכל אותו ואת חמשיו, וכן לשני, ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וגו', ויעל אליהו בסערה השמימה וגו', ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבור אלישע וגו', כה אמר ה' רפאתי למים האלה וגו', ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' וגו', לא תראו רוח ולא תראו גשם והנחל ההוא ימלא מים וגו', ויעמוד השמן שהוקיר וברכה אחרונה גדולה מן הראשונה שנאמר ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו המתים, כעת חיה אשר דבר אליה אלישע וגו' ויגדל הילד וגו' וימת וגו' ויפקח הנער את עיניו, ויאמר צק לעם ויאכלו ולא היה דבר רע בסיר, צרעת נעמן וישב בשרו כבשר נער קטן ויטהר וגו', גחזי וצרעת נעמן תדבק בך וגו', ויקצב עץ ויצף הברזל וגו', וישלח איש האלהים אל מלך ישראל לאמר השמר מעבור המקום הזה וגו', מי משלנו אל מלך ישראל וגו', הך נא את הגוי הזה בסנורים וגו', פקח נא עיני אלה וגו'.

322

שכ״גויהי סאה סלת בשקל וגו' כדבר ה', הנך רואה בעיניך ומשם לא תאכל ויהי לו כן וגו', זאת האשה וזה בנה וגו', אפילו בסוף העולם הטיסן הקב"ה והביאן, ולא מצאו בה כי אם כפות רגלים וידים שהיתה גומלת חסד בהן, ועתה ג' פעמים תכה את ארם וגו', ויגע את האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו, וינגע ה' את המלך ויהי מצורע עד יום מותו וגו', ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור קפ"ה אלף וגו', והוספתי על ימיך וגו'.

323

שכ״דקחו דבלת תאנים, ויקרא ישעיהו הנביא וגו', וישב הצל במעלות וגו', שלח בראדך בלאדן וגו' ספרים ומנחה וגו' לדרוש את המופת שהיה בארץ, אותו היום שמת אחז ב' שעות היה וכי חלש חזקיהו אהדרינהו ניהליה, נבוכדנאצר ספריה דבלאדן היה וכו' אמר הכי הוה לן למכתב וכו', כי רהט ג' פסיעות אתא גבריאל אוקמיה וכו', מה עשה יכניה כנס כל מפתחות ב"ה ואמר הואיל ולא זכינו כו' ושבא כמין פסת יד של אש ונטלתן וכו', נעשה לו נס ונתעברה אשתו מעומד, שאלתיאל בנו אסיר בנו, הם ל"ח:

324

שכ״הספר ישעיה, שמעו שמים והאזיני ארץ והיו השמים והארץ דוממים, ושפח ה' קדקד בנות ציון וגו' שפרחה בהן צרעת וכו', ובתוך עם טמא שפתים וגו' ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה במלקחים וגו', הנה נגע זה על שפתיך וגו', אתייה לארזא ונסרוה כי מטא לפומיה נח נפשיה משום דאמר ובתוך עם טמא שפתים וגו'.

325

שכ״וביום ההוא יגלח ה' בתער השכירה וגו' אתא הקב"ה אידמי כסבא וכו', הנה מטלטלך טלטלה וגו' ועטך עטה מלמד שפרחה בו צרעת וכו', מכנף הארץ זמירות וגו', בא על עית עשר מסעות נסע באותו היום וכו', קחי רחים וטחני קמח נפק בת קלא ואמר עמא קטילא קטילת.

326

שכ״זנסי חזקיה בחלותו ובמלחמת סנחריב הנזכר בספר מלכים, הם עשרה:

327

שכ״חספר ירמיהו ביציאתו של ירמיה לעולם זעק זעקה גדולה ומרה כבחור ואמר מעי מעי וגו', כשאמר הקב"ה לירמיה קום קנה את השדה יצא ירמיה מירושלים וירד מלאך מן השמים ונתן רגליו על חומת ירושלים ופרצו וכו', נשאו עיניהם השונאים וראו ד' מלאכים וכו', נסים שעשה הקב"ה לירמיהו בבור, יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם וגו'.

328

שכ״טעל אחאב וצדקיה שקלם מלך אשור עם יהושע בן יהוצדק ויהושע ניצל וכו', הם ד':

329

ש״ליחזקאל והתוית תו וגו' אמר לחירם מלך צור וגו', הביא הקב"ה רוח בציצת ראשו והעלהו אצל חירם וכו'.

330

של״אהנבא בהרוגים האלה וגו', העצמות היבשות שהחיה יחזקאל באו עצמות וטפחו לו על פניו אמר אתוהי כמה רברבין בא מלאך וסטרו על פיו, הם ד'.

331

של״בתרי עשר שמש ירח עמד זבולה וגו', אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירים וכו'.

332

של״גנסים שנעשו ליונה בים ובמעי הדג:

333

של״דמיכה בת אכזיב לאכזב למלכי ישראל, כשהמליכו את ירבעם יצאה בת קול ואמר מי שהרג את הפלשתי והוריש אתכם גת יעשו בניו שלוחים:

334

של״הנחום ופרח לבנון אמלל, נטע שלמה בביהמ"ק כל מיני מגדים של זהב והיו מוציאים פירות בזמניהם וכו', וכשנכנסו גוים להיכל יבשו:

335

של״וחבקוק נס שנעשה לחבקוק כשהושלך דניאל לגוב האריות, הם ז':

336

של״זכתובים בשעה שסיים דוד ספר תהלים זחה דעתו עליו וכו', נזדמנה לו צפרדע אחת אמרה דוד המלך אל תזוח דעתך וכו':

337

של״חמשלי קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ותקן משלים הרבה, ובשעה שתיקן עירובין ונטילת ידים יצאה ב"ק ואמרה בני אם חכם לבך וגו'. הוא ימות באין מוסר וגו', ג' מלאכי חבלה נזדמנו לדואג אחד ששכח תלמודו וכו':

338

של״טדניאל ששה נסים נעשו ביום שהושלכו חנניה וחבריו לכבשן וכו' דניאל שניצל מן האריות, פס ידא די כתבא מנא מנא וגו', עזרא ויצעקו בקול גדול וגו', נפל פתקא מן שמיא אמת וכו', מסרוה ניהליה וכו'.

339

ש״מרות והנה הגואל עובר אפילו היה בסוף העולם הטיסו הקב"ה והביאו וכו':

340

שמ״אאיכה רבתי השיב אחור ימינו מפני אויב וגו', בשעה שנכנסו גוים להיכל ושרפוהו וכו', בא מטטרו"ן ונפל על פניו וכו' הלך הקב"ה ומה"ש וירמיה לפניו א"ל הקב"ה לך וקרא את האבות ומשה ואהרן שהם יודעים לבכות וכו', חנמאל בן דודי השביע מה"ש והורידן מזויינין וכו' עד ששינה הקב"ה להן שמות וכו', חלל ממלכה ושריה.

341

שמ״בנסי מגלת אסתר:

342

שמ״גקהלת ויתרון ארץ בכל הוא, בכל עושה הקב"ה שליחותו, ע"י נחש ע"י צפרדע ע"י יתוש, טיטוס הרשע נכנס לבית קדשי הקדשים וכו' זמן לו הקב"ה יתוש וכו', הם עשרה בכתובים, וקי"א בנביאים, הם קכ"א:

343

שמ״דובתחלתה של תורה קודם שנולד משה רבינו נעשו נסים, בתחלת הבריאה ג' פלאים נעשו, בו ביום נבראו בו ביום יצאו תולדות ויצאו דשאים ועמדו על פתח הקרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וכו', שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, אדה"ר היה מקצה העולם ועד קצה העולם, הניח הקב"ה ידו עליו ומעטו על אלף אמה, התחיל האילן לצווח כנגד הנחש ואמר רשע אל תגע בי, ישב בדין עם אדם וכו' וכיון שאכל נפשט צפורן ונסתלק הענן מעליו וכו'.

344

שמ״הוהפיל סמאל וקצץ רגליו של הנחש וכו', כשמת מתושלח שמעו קול רעש ברקיע וכו', שמחזי ועזאל ב' מלאכים ירדו מן הרקיע וכו', הצלת נח במבול בתיבה, נטל ב' כוכבים מכימה והביא מבול לעולם, את קשתי נתתי בענן, דור הפלגה ויפץ ה' אותם משם, וינגע ה' את פרעה וגו', ויחלק עליהם לילה מלאך שנזדמן לו לילה שמו וכו', ויוצא אותו החוצה העלה אותו למעלה מכיפת הרקיע וכו'.

345

שמ״ושבעה מופתים נעשו בעולם שלא היה כמותם, מופת הראשון שניצל אברהם מכבשן האש, מופת ב' לידת שרה בת תשעים שנה, ג' שנזרקה שיבה באברהם אבינו, ד' שמקודם היה אדם מת בעיטוש עד שבא יעקב וחלה וצוה לביתו, מופת ה' קריעת ים סוף, ו' שמש בגבעון דום, ז' לא היה אדם עומד מחליו אלא מחזקיהו ולהלן וכו', כעת חיה, רפואת אברהם ע"י מלאך, בשורת שרה, נסים שהיו נעשים באהל שרה ואח"כ באהל רבקה, הפיכת סדום ועמורה והצלת לוט, כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך על דבר שרי וכו', ונסים שנעשו לה הניקה בנים שרה, ובשעה שנפקדה היא הרבה עקרות נפקדו עמה חרשים וסומים וכו', כי שמע אלהים את קול הנער וגו', נסים שהיו בעקידת יצחק, ואבוא היום אל העין וגו', נסים שנעשו לאליעזר בהבאת רבקה, ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו וגו', ברכת יצחק ליעקב, ויפגע במקום וילן שם וגו', ויקח מאבני המקום וגו', ואחר ילדה בת וגו', ויקח לו יעקב מקל לבנה וגו', מלאכים היו טוענים מתוך צאן לבן ליעקב, ויפגעו בו מלאכי אלהים, נסים שנעשו לו ליעקב עם אחיו עשו, ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו', ויסעו ויהי חתת אלהים וגו' נסים שנעשו לו ולבניו אז, וימצאהו איש ג' מלאכים נזדמנו לו, ויט אליה אל הדרך בע"כ מלאך נזדמן לו וכו', צדקה ממני בג' מקומות הופיע רוה"ק בבית דינו של שם וכו' יצאה ב"ק ואמרה ממני, ולא שמע אליה וגו' שהביא הקדוש ב"ה איקונין של אביו ונתבייש וברח, ובני ישראל פרו וישרצו, וכאשר יענו אוחו כן ירבה וגו', וכשמגיע זמן מולדיהן הולכות לשדה תחת התפוח וכו' והקב"ה שולח משמי מרום וכו', הם כמו חמשים, ושבעים שאחר לידת משה רבינו הם ק"כ כשנותיו של משה.

346

שמ״זוכן כלל כל הנסים שנזכרו או נרמזו בנביאים ובכתובים הם ק"כ, ללמד ששקול משה כנגד כל ישראל, ורוב כל אלו הנסים בפרט הנסים הנזכרים בתורה כוללים נסים רבים, כיציאת מצרים וקריעת ים סוף ומלחמת עמלק ונתינת התורה, ואין מספר לגדודי הנסים הפרטיים, וכן לנסים שנעשו אח"כ מאנשי כנסת הגדולה עד עתה לכל החסידים ואנשי מעשה אין מספר להם אפילו לנגלים כל שכן לנסתרים שכתוב עליהם (תהלים קל"ד) לעושה נפלאות גדולות לבדו כל"ח, כי הנפלאות הם גדולות באיכותם וכן בכמותם כי הם נוהגות לעולם כמו שאמר כל"ח:

347

שמ״חואפשר לומר ג"כ כי אמר קודם הודו לאלהי האלהים הודו לאדוני האדונים, כי אלהים ואדונים הם המלאכים והגלגלים כמו שפי' הרב ז"ל ועל ידיהם הוא ית' עושה רוב הנסים, ואמר כי אעפ"כ אינו ראוי להודות כ"א לו ית' כי הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים ובמאמרו וצוויו הם נעשים, ובפרט צריך הודאה פרטית לנסים שהוא בעצמו עושה אותם מבלי אמצעי הוא ולא מלאך הוא ולא שרף לגודל מעלת הנסים, ולכן אמר לעושה נפלאות גדולות לבדו ירצה לבדו מבלי שום אמצעי וכן אפילו בעל הנס אינו מכיר בנסו, ירצה מי שהוא רגיל להיות בעל הנס והוא המלאך או השרף אינו מכיר בזה הנס שעושה האל ית', ועל הרוב הנסים הנעשים ע"י אמצעי הם מפורסמים למי שנעשה לו הנס ולאחרים, והנסים הנעשים על ידו ית' מבלי שום אמצעי אינם מפורסמים וידועים אפילו למי שנעשים לו, כי ידיעת האמצעי הוא סבת הפרסום, וכיון שאין אמצעי שידעם אינם מתפרסמים, וכן אפשר לפרש לעושה נפלאות גדולות לבדו וגו' מה שפירשתי אלהי האלהים וכו', כי אפילו הנסים והנפלאות שהוא עושה אותם על יד האמצעי אין ראוי להודות כ"א לו לבדו כי הוא העושה אותם לבדו כי אין כח לעליונים לעשות שום פלא ונס כי אם במאמרו ובצוויו יח' וכו', וא"כ הוא לבדו העושה אותם ולא האמצעי שהוא המלאך או השרף:

348

שמ״טולפעמים נעשה הנס על יד הצדיק בלי נטילת רשות מאתו ית', כי הוא בטוח בו ית' שיסכים על ידו וצדיק ונושע הוא, כמו פתיחת פי הארץ ע"י משה ועמידת השמש ליהושע וזולתם, כי לא נצטוו ולא הורו על זה מקודם כמו בעשר מכות וקריעת ים סוף שנצטוה בהם משה קודם עשותם אלא בלא צווי ורשות הם בטוחים בו ית' שיעשה הנס על ידיהם, וזה הוא שאמרו על מה שכתוב (ש"ב כ"ג) צור ישראל מושל באדם צדיק מושל ביראת אלהים, הצדיקים כביכול מושלים במה שהקב"ה מושל, הקב"ה פוקד עקרות ומחיה מתים ורופא חולים ואלישע פוקד עקרה, כעת חיה את חובקת בן, והחיה בן השונמית, וריפא צרעת נעמן וכו', הרי אתה רואה שלא הזכירו הנסים שנעשים על פי האל יתברך אלא הנסים שעושה הנביא מדעתו, ואמרו מושל במה שהקב"ה מושל, כלומר כי כמו שהוא עושה נסים לבדו ואינו נמלך בפמליא של מעלה כן הצדיק יש לו בזה ממשלה שעושה נס מבלי המלכה והוא ית' מסכים על ידו, ובזה יש לו יתר שאת ומעלה לצדיק על המלאכים כי הם אינם יכולים לעשות דבר נס כי אם בצווי וברשות, והצדיק יש לו כח וממשלה בתוקף צדקתו להשען על אלהיו שיסכים על ידו וזהו שאמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת וכו', וכמו שהוכיחו הנס שנעשה לחנניה מישאל ועזריה בכבשן האש דכתיב (דניאל ג') רוה די רביעאה דמי לבר אלהין, חשיב לתלתא צדיקי ומלאך לבסוף.

349

ש״נועם כל זה נפרש לעושה נפלאות גדולות לבדו כל"ח אפילו בנס הנעשה ע"י הצדיק מבלי נטילת רשות והמלכה, וזה כי הצדיק אינו עושה דבר מאותו הנס שאין כח בידו כ"א בפיו להתפלל לאל ית' שיעשה לו אותו הנס וכשהוא גוזר גם כן ואומר יעשה נס זה אין כח בידו לעשותו אלא שהאל ית' מקיים דבר עבדו ועושה הנס שגוזר הצדיק שיעשה כדי למלאות רצונו כמו שהוא מקיים בכל ימיו דברי האל ית' ומצותיו שומר, א"כ עשיית הנס גם כי הוא על פי הצדיק האל ית' הוא העושה אותו ואליו יתייחס, וע"ז נאמר גם כן לעושה נפלאות גדולות לבדו כי ל"ח כמו שפי', והרי אפילו הנסים הנעשים ע"י הצדיקים במאמר וציווי האל ית' כי אין הצדיק עושה דבר כ"א במה שמצוה לו האל ית' והוא ית' הוא העושה הנס, כמו המכות שהביא האל ית' על המצריים במצרים שאמר לו למשה ואתה הרם את מטך והך, או נטה ידך או אתה או אהרן, אין הרמת המטה והכאתו או נטיה ביד עושה הנס אלא מאמר האל יתברך ורצונו, כי לא היה ספוק בהכאת המטה להוציא כנים ולא לקריעת הים כ"א ברצונו ית', כ"א היה מכה בלי רשותו לא היה נעשה הנס ההוא אם לא היה רצונו ית' מסכים לזה:

350

שנ״אולפעמים נעשה הנס בלי רשותו ית' ויש כח לעושה אותו לעשותו, כמו מי שהוא יודע ובקי בשמות הקדש ושימושן ויודע הממונה על כל דבר ודבר ומשביע אותו לעשות רצונו ולמלאת חפצו בדבר שאין בו צורך מצוה וקידוש השם, והעושה זה הוא נענש מפני ששנה טבע העולם וסדר הבריאה שברא האל ית' ואמר עליו וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, וזהו עונש המשתמש בשמות הקדש שהוא בכלל ודאשתמש בתגא חלף, מפני שהוא לוקח ממשלה ושולטנות לעצמו לשנות סדר בריאתו יתברך שלא מדעתו ושלא מרצונו.

351

שנ״בונחזור לעיקר שאנו בו והוא כי משה רבינו ע"ה הוא אדון ורבן של נביאים כולם מן הסברא מן המוחש מן הקבלה, ונאמר כי גם שיש נביאים שעשו נסים גדולים בשמים ובארץ כמו משה רבינו ע"ה, כאמרם ג' עמדה להם חמה משה ויהושע ונקדימון בן גוריון, וכן יהושע ואלישע ורבי פנחס בן יאיר קרעו המים דומה לקריעת ים סוף, והרי אמרו חז"ל כי כל הנביאים שבאו אחר מרע"ה כלם קבלו נבואתם מסיני, רצונם כי כל כח וכל שפע הנביאים בנבואתם ועשיית הנסים קבלו מסיני בזכות מרע"ה ומגודל הכנתו והשפעת נבואתו בסיני הושפע על הנביאים הבאים אחריו ובזה היה להם כח לעשות הנסים שנעשו על ידיהם, הרי משה זכה וזכה את הרבים שיעשה נס על ידיהם זכות הרבים ונסם תלוי בו:

352

שנ״גואם נסתכל בנסים שנעשו על יד מרע"ה נמצא הרבה מהם נעשו להצלתו ולכבודו, הורתו בקדושת נס ולידתו במילוי הבית כלו אורה, וחיבוט נערות בת פרעה ושרבוב אמתה, וראתה עמו שכינה ושלא ינק מן המצריות, וביאת המלאך להצילו כשלקח העטרה מעל ראש המלך, והכאת המצרי בשם המפורש ובקשו להרגו ונעשה צוארו כעין שיש ומלאך הבריחו אח"כ וכמה נסים שנעשו אז, לקול האות הראשון לקול המטה וכו', ענני כבוד ובאר ומן לכבוד שלשתם, קירון פנים, צאו שלשתכם בדבור אחד נקראו לכבוד משה, נס צרעת מרים ורפואתה לכבודו, ותפתח הארץ את פיה והמגפה נעצרה לכבוד משה, וסמאל לא היה יכול לו, ויראהו ה' את כל הארץ וגו', הכל לכבודו, הרי יותר מעשרים נסים שנעשו להצלת משה ולכבודו מה שלא נעשה כן לשום נביא מעולם, והוא ראיה על מעלת מדרגתו על שאר הנביאים, וכן נס ענני כבוד ובאר ומן הספיק זכותם לשיהיו מתמידים כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר שהיו צריכים להם, ובמיתת אהרן ומרים חזרו ענני כבוד ובאר לכבוד משה, זה ג"כ ראיה על מעלת משה רבינו, כי היו מתמידים הנסים הצריכים בזכותו משך זמן ארוך מה שלא נעשה כן לשום נביא, כי נס אליהו מהעורבים שהיו מביאים לו לחם וכד הקמח לא כלתה לא נמשך אלא זמן מועט והיה דבר מיוחד ונס פרטי, והוצאת פירות מנטיעות זהב שנטע שלמה היה לכבוד השכינה השורה בביהמ"ק, ורפואת המים ע"י אלישע וברכה בשמן שאמר ואת ובניך תחיי בנותר עד שיחיו המתים, לא נעשה הנס אלא פעם אחת ונתקיים, והיה אח"כ כמו דבר טבע לא כמן ובאר וענני כבוד שהיו מתחדשים בכל יום ויום כל ימי היותם במדבר:

353

שנ״דוכן מצינו הפרש גדול מנבואת משה רבינו לשאר הנביאים, כי משה רבינו עיקר נבואתו היתה לפרסם שם האל ית' בעולם שהיה נשכח אז, וכמו שאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו להוציא בני ישראל ממצרים, ולהיות סרסור ביניהם ובין האל ית' לשיקבלו את התורה ויהיו מוכנים ליכנס לארץ, וכל הנסים שנעשו על ידו היו מכוונים לענין זה להשגת תכליות אלו, מה שלא נמצא שום נביא שהשיג מדרגה זאת, כי נבואת כלם לא היתה כ"א להוכיח את ישראל ולהעמידם בקיום לימוד התורה ועשיית המצות, וכמו שאמרו חז"ל (נדרים כ"ב) אלמלא לא חטאו ישראל לא ניתן להם כ"א ה' חומשי תורה וספר יהושע מפני שערכה של א"י כתוב בה, ולכן נתיחד לו למשה רבינו כלי לעשיית האותות והמופתים והוא המטה שנאמר עליו שנברא בע"ש בין השמשות מששת ימי בראשית והיה נטוע בגן עדן וכו', וראוי לתת טעם למה הי' צריך מטה זה ומה תועלתו שנברא בין השמשות כי בדבר ה' היו נעשים האותות לא בהכאת המטה או בנטייתו, ואם לשיתהפך לנחש הרי מטות החרטומים שהשליכו איש מטהו ויהיו לתנינים עם היותם מטה לקוח מן העצים אשר ביער, וכן ראינו ענין זה המטה שפעמים נתייחס למשה ופעמים לאהרן ופעמים להשי"ת, כאמרו מטה האלהים, וצריך כל זה ביאור וניחד לו פרק אחד בפני עצמו, והוא:

354

שנ״הונאמר בביאור זה, כי מצינו שהוזכר מטה זה בתורה כמה פעמים, הפעם הראשונה בפרשת שמות ויאמר ה' מזה בידך ויאמר מטה וגו', ויהי למטה בכפו וגו', ואת המטה הזה תקח בידך וגו', ויקח משה את מטה האלהים בידו.

355

שנ״ופרשת וארא, כי ידבר אליכם פרעה תנו לכם מופת וגו' ואמרת אל אהרן קח את מטך והשלך לפני פרעה וגו', וישלך אהרן את מטהו וגו', וישליכו איש מטהו, ויבלע מטה אהרן וגו', והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, כה אמר ה' בזאת תדע וגו' הנה אנכי מכה במטה אשר בידי וגו', אמר אל אהרן קח את מטך ונטה ידך וגו', וירם במטה ויך את המים וגו' אמור אל אהרן נטה את ידך במטך על הנהרות וגו'. אמור אל אהרן נטה את מטך והך את עפר הארץ וגו', ויט אהרן את ידו במטהו וגו', ויט משה את מטהו על השמים וגו'.

356

שנ״זפרשת בא אל פרעה, ויט משה את מטהו על ארץ מצרים וגו', נהג רוח קדים וגו'.

357

שנ״חפרשת בשלח, ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים וגו', עבור לפני העם וגו', ומטך אשר הכית בו את היאור וגו', מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלהים בידי.

358

שנ״טפרשת חקת, קח את המטה והקהל את העדה וגו', ויקח משה את המטה מלפני ה' וגו' וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמי' וגו', הם כ"ב, סימן להם אותיות התורה:

359

ש״סומה שנמצא לחכמים ז"ל על זה המטה הוא אמרם שהוא מכלל הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות, וכן אמרו ועדיין היה משה מסרב א"ל הקב"ה ראוי אתה לירדות במקל מה זה בידך וגו', אם לא היה בדעתך לילך היה לך לומר בתחלה אלא המתנת עד שמסרתי לך מסטורין שלי ושם המפורש, מה תלמוד לומר לקול שהיה המטה מדבר לפני ישראל עם משה הייתי במדין ונהפכתי לנחש וכו', ואת המטה הזה אם אין אתה רוצה לעשות שליחותי מקל זה עושה שליחותי אלא אני רוצה לזכותך ונסים הרבה אני נותן על ידך וכו', ויבלע מטה אהרן אר"א נם בתוך נס, ואת המטה הזה תקח בידך המטה שנברא בין השמשות נמסר לאדם הראשון בג"ע ואדם מסרו לחנוך וחנוך לשם ושם לאברהם ואברהם ליצחק ויצחק ליעקב ויעקב ליוסף וניתן בפלטרין של פרעה ונטלו יתרו ונטעו בתוך גנו וראה משה וקרא האותות אשר עליו ולקחו וכו', אמר רבי יהודה בר אמי המטה משקל מ' סאה היה ושל סנפירינון היה ועשר מכות חקוקות עליו בנוטריקון דצ"ך עד"ש באח"ב וחקוק עליו שם המפורש אמר הקב"ה המטה הזה יביא עליו את המכות ואתה הרם את מטך אתה מרומם ומתפאר וכו', ויט משה את ידו על הים הראה את המטה ולא קבל עליו עד שנגלה עליו הקב"ה בכבודו דכתיב הים ראה וינס, ומטך אשר הכית בו את היאור וגו' מפני התרעומות והוא א' מג' דברים שהיו מתרעמים עליהם והיו אומרים שהם מיני פורעניות, הקטרת שהרגה את נדב ואת אביהוא אח"כ ידעו שהיא כפרה ויתן את הקטרת ויכפר על העם, הארון שהכה את עוזא וכתיב ויך באנשי בית שמש אח"כ ידעו שהיא של ברכה, וישב ארון ה' בבית עובד אדום ויברך ה' את בית עובד אדום, המטה הביא עשר מכות על המצריים אח"כ ידעו שהוא של נסים, לכך נאמר ומטך אשר הכית בו היאור, וכי משה הכה והלא אהרן הכה אלא כל המנהיג את חבירו לדבר מצוה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאו, ומטה האלהים בידי שיש בו ע' שמות אמר יהושע כמה גדולים יש כאן בדור אהרן וחור וע' זקנים ולא צוה אלא לי לא לחנם צוני אלא שראה שנופל בידי מיד ויעש יהושע וגו':

360

שס״אואם נחפש על הנסים שנעשו על יד המטה נמצאם עשרה, נהפך לנחש ביד משה ובפני ישראל, ונהפך לתנין בפני פרעה, ומכות דצ"ך באו על ידו, וכן מכת ברד ארבה, וקריעת ים סוף, והכאה בצור, והכאה בסלע, והנה הויתו נחש היה תחלה על יד משה במדבר ואח"כ על יד אהרן בפני ישראל, כמו שכתוב וידבר אהרן את כל הדברים וגו', ויעש האותות לעיני העם, וכן נהפך לתנין על ידו בפני פרעה, וכן דצ"ך היו על ידו כמו שכתוב בכתובים למעלה, ומכת ברד ארבה היו ע"י משה כמו שכתוב בכתובים, וכן קריעת ים סוף והכאת צור והכאת הסלע, נמצאו חמשה ראשונים על יד אהרן וחמשה אחרונים על יד משה רבינו, נחש ותנין דומים זה לזה על יד אהרן, צור וסלע דומין זה לזה על יד משה, דצ"ך על יד אהרן, ברד ארבה קריעת ים סוף ע"י משה, במכת צפרדע כתוב נטה את ידך במטך ואח"כ ויט אהרן את ידו ולא הזכיר מטה, ובמכת ברד ארבה שעל יד משה כתיב נטה את ידך ולא הוזכר מטה, ואח"כ כתב ויט משה את מטהו וגו', ובקריעת ים סוף כתיב הרם את מטך ונטה ידך וגו' ואחר כך כתיב ויט משה את ידו ולא הוזכר מטה, הרי כל אחד מהם עשה ב' מן השלשה באופן א' והאחד באופן אחר, אהרן שנה כפי הנראה ממה שנצטוה פעם א' ומשה שנה שלש פעמים.

361

שס״בואחר הערות אלו נאמר כי בהיות כוונת בריאת העולם לשיקבלו ישראל את התורה ולא הוכנו לזה עד היותם בגלות מצרים ויציאתם כדי שיתפרסם שמו בעולם בנסים ונפלאות שיעשה ביציאתם ובנתינת התורה, לזה היתה כוונה מאתו ית' לברוא המטה אשר הוא מכלל הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות, כדי שעל ידו יעשו הנסים ונפלאות, כי ענין היות אלו הדברים נבראים ע"ש בין השמשות, הוא להיות דברים שנתחדשו מבלי התחלה ומבלי שורש אשר ממנו נבראו, וכן היותם עומדים בפני עצמם ולא נמשך מהם הויה אחרת כמותם, וכאילו אין להם התחלה מאין יצאו ונמשכו, וכן אין להם סוף שלא נמשך ונתהוה מהם דבר אחר, כמו הזמן של בין השמשות שאין ידוע לו התחלה ולא סוף, והרי הקשת שהיה דבר שנתחדש לאחר אלף ותרנ"ו שנה מבריאת העולם, שלא היה קודם נראה שום קשת לא ביום מעונן ולא בשאינו מעונן לא בקיץ ולא בחורף, ולא ראינו אח"כ בשום זמן שנתחדש שום דבר כמותו בשמים, אלא הוא היה השנוי הראשון העומד שנתהוה בשמים והוא האחרון, ומפני שאין כל חדש תחת השמש אנו מוכרחים לומר שלא נברא אז בזמן שנתחדש בשמים אלא בבין השמשות של ערב שבת בראשית לכוונה הנזכרת, וכן המן שירד לישראל ארבעים שנה לא נראה ולא נהיה מיום בריאת העולם ולכן נאמר בו ויראו בני ישראל ויאמרו איש אל אחיו מן הוא כי לא ידעו מה הוא, כי לא נראה מעולם המן ולא היו יודעים מה טיבו ומאין נתהוה וכן אחר הארבעים שנה נפסק ולא נראת ולא נתהוה יותר,

362

שס״גולכך צוה האל ית' ואמר (שמות ט"ז) קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העומר וגו' למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר וגו', הרי שפסק, כי המן שקורין מן בדורות אלו הוא מששת ימי בראשית ואין לו שום דמיון עם אותו המן שהיתה לחם אבירים והיו נעשים על ידו כמה נסים כמו שכתבו חז"ל, וכן השמיר נראה לפי שעה לצורך אבני האפוד בזמן מרע"ה ולצורך אבני בהמ"ק בימי שלמה ע"ה לא נודע ולא נראה לא קודם ולא אח"כ, וכן הכתב של הלוחות שהיה בו מעשה נסים והלוחות עצמן שהיו של סנפרינון נבראו לפי שעתן ולא קודם ולא אח"כ, וכן פי הארץ ופי האתון, וכן קברו של משה והמערה היו בכמו זה הענין שאמרנו, והמטה מכללם שלא לוקח ונתלש משום עץ ולא נחצב משום מחצב כי לא נודע בעולם שום עץ ממינו ולא שום מחצב ממינו אשר ממנו יחצב אלא הוא היה הראשון והאחרון שנברא בעולם, ולזה נתיחדה בריאתו לזמן הנזכר והוא בין השמשות של ע"ש.

363

שס״דועוד תשוב ותראה בענין מטה זה שנתיחד מכלל שאר הדברים שנבראו ע"ש בין השמשות, שמן השעה והרגע שנברא נראה בעולם ונמסר לאדם הראשון בגן עדן והוא מסרו לחנוך עד שבא ליד מרע"ה שישלים בו כוונת בריאתו, מה שלא היה כן בשום דבר אחר מהעשרה דברים שנבראו ע"ש בין השמשות, שגם שנבראו אז לא נראו כי אם בזמן שהיה צורך להשלים כוונת בריאתם, והיה זה להורות על מעלת המטה כי היתה כוונת בריאתו יותר נפלאה וגדולת התועלת מהדברים האחרים, כדי שיתפרסם שמו ית' בעולם ע"י הנסים והנפלאות שיעשו על ידו, ולכן נמסר מיד איש לאיש ולא נגנז במקום א' עד זמן משה שיתגלה לו, כדי להורות על ענינו מדור לדור שהיתה בריאתו לתכלית נפלא, והוא פרסום גדולת שמו יתב' ביציאת בנ"י ממצרים וקבלתם התורה, כי בזה נתיסד ונשתכלל העולם שעמד בחסד וברחמים באלו הכ"ו דורות שקודם מתן תורה.

364

שס״הונם כי בלא מטה היו יכולים להעשות נסים ונפלאות שנעשו על ידו כי אין טבע המטה הוא העושה הנס כ"א רצונו ית' וית', עם כל זה אחר שברא האל ית' העולם בתכלית הטוב והסדור שאפשר, כי כל מעשה בראשית לדעתם נבראו בצביונם נבראו בקומתם נבראו וכו' היה נראה כמטיל פגם ומום בבריאת ששת ימי בראשית לשנות אותה בזמן הצורך, וכאילו הי' חסר בבריאת ששת ימי בראשית התועלת המגיע בעשיית הנס בשינוי הטבע, ולכן נברא המטה הזה מאז כדי להורות כי כל מעשה בראשית היה טוב מאד בסידורו ותיקונו, ומה שישתנה אח"כ היה ע"י בריאת דבר אחד שנברא מאז אשר הושם בו כח לשנות טבעי הדברים, ומפני שאין טבע המטה מספיק לזה ואפי' שיהיה בריאה היותר שלימה מן הבריאות כי גם שאר הבריאות הן נבראות ברצונו ית' ואין ראוי שימשול וישנה דבר נברא בכלל דבר נברא, לכן נאמר על זה המטה שהי' של סנפרינון והיה שם המפורש חקוק בו, וכן דצ"ך עד"ש באח"ב, כי לא בטבע בריאה היה פועל כ"א בגדולת קדושת השם החקוק בו אשר הוא מהוה הויות ומשדדן לעת הצורך לכבוד עבדיו וחושבי שמו:

365

שס״ווכן יש כוונה שניה להמצא המטה ועל ידו יעשו הנסים, להורות על גדולת מעלת נבואת מרע"ה משאר הנביאים, כי גם בזה נתיחד ונתעלה מהם שהיה שבט המושל בידו להורות על ממשלתו המיוחדת משאר הנביאים במעלת נבואתו עליהם, וכאילו היות מטה האלהים בידו יורה ויפרסם לעין כולם היותו הוא ראש ומושל על כל הנביאים כולם, וכן בהיות מטה האלהים בידו יורה על ענין שליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים ולהיות הוא הסרסור בנתינת התורה, בהיות המכות דצ"ך עד"ש באח"ב ושם המפורש חקוק בו מורה ומתרה מתחילת שליחותו היות בידו יכולת מספיק וכח גמור להשלים כוונת השליחות להוציא את בני ישראל ממצרים, כי אם לא ירצה לשלחם הרי בידו מטה האלהים אשר על ידו יביא עליהם המכות הידועות והחקוקות בו, ולזאת הכוונה נרשמו ונחקקו דצ"ך עד"ש באח"ב במטה אע"פ שלא נעשו כולם על ידו כי אם החמש מהם המפורשות בכתוב, והם דצ"ך על יד אהרן, וברד ארבה על יד משה, והחמש האחרות לא נזכר המטה בהן, כי לא היה מיחס הרמת המטה בהן לעשיית הנס, ועכ"ז היו חקוקות בו כולן, להורות כי מי שיהיה מטה האלהים בידו והוא משה על ידו יעשו ויהיו כל אלו המכות החקוקות בו, וכן שאר נסים ונפלאות שנעשו על יד משה רבינו בהיות מטה האלהים בידו היה המטה סיוע וסעד להמצא הנס מצד השם המפורש החקוק בו ג"כ, אשר הוא כולל ומספיק לעשיית כל הנסים והנפלאות ולשדד מערכות העולם,

366

שס״זולכן כשאמר משה רבינו והן לא יאמינו לי וגו' אמר לו האל ית' מזה בידך, למה אתה אומר והן לא יאמינו לי זה שבידך הוא אות ומופת לשליחותך, השיב הוא ואמר מטה, כי עד עתה לא השיג בו שום יתרון על היותו מטה לבד, ולכך אמר לו השליכהו ארצה ותראה שיש בו מעלה ויתרון על מטה אחר כי יתהוה לנחש, וזה הנס שנתהפך המטה לנחש לא נחקק בו כמו דצ"ך עד"ש באח"ב מפני שלא היה זה הנס מכה למצרים כי אם אות לבד, אבל המכות החקוקות בו היה ענינם שאותן העשר מכות יביא על המצריים במצרים ועל ידיהן יצאו ישראל משם, ולכן נחקק בו ג"כ קריעת ים סוף עם היותו מכה למצרים ונס גדול משאר המכות, מפני שהיה אחר יציאתם ממצרים, וכן שאר הנסים שנעשו במטה לא היו מכות ולא היו במצרים, ואמר לו אח"כ ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, הורה שתי הכוונות שאמרנו במציאות המטה, שהוא מורה על ענין שלימות שליחותו להוציא את בני ישראל ממצרים להיותו הוא רועה עמים בשבטו ומנהיגם במדבר, וראש ומושל על כל הנביאים כולם,

367

שס״חועל זה אמר ואת המטה הזה תקח בידך, כי בהיותו בידך יורה על כל זה, ואמר אשר תעשה בו את האותות להורות על הכוונה הראשונה, והוא שהוכן ונברא מאז לתכלית זה והוא יציאת בני ישראל ממצרים בכח המכות החקוקות בו כמו שנזכר, ואמר אח"כ ויקח משה את מטה האלהים בידו, כי מצד שהיה מטה האלהים שהיו נעשים בו האותות החקוקות ונרמזות בו, הוא שלקחו, לא לכוונת מעלתו שיהיה הוא רועה בשבטו וראש ומושל על כל הנביאים, ולכוונה זו נקרא מטה האלהים עם היותו מיוחס למשה ולאהרן כמו שכתוב מטך ומטהו, כי עם היותו מטה שלהם היה הוא בעצמו מטה האלהים, כלומר מטה שחקוק בו שם המפורש המורה על אלהותו ית' שעל ידו יעשו המכות ושאר הנסים שנעשו על ידו, ולזה מצינו שלא הוזכר מטה האלהים כי אם כאן ובמלחמת עמלק שכתוב בו מטה האלהים בידי, ולא הוזכר בשום מקום מטה האלהים סתם להורות שהיה שלו ית' ולא של שום בריה אלא מטה האלהים בידו או בידי, כלו' מטה שיש בו כח אלהות כמו שנזכר בידי, מיוחס לי.

368

שס״טוכן נוכל לומר כי נתיחס זה המטה לאל יתב' ולמשה ולאהרן, מפני שכולם היה ידם שוה בו, כי אהרן עשה על ידו חמשה נסים שהזכרנו למעלה, ומשה חמשה אחרים, והחמשה האחרים שהם חמש מכות עד"ש וחשך ובכורות החקוקות בו לא הוזכר המטה בעשייתן עם היותן חקוקות בו, ונתייחסו לאל יתברך שעשה אותן המכות החקוקות במטה והן חמש, נמצא שהוא יתברך בלי אמצעות משה ואהרן במטה הביא החמש מכות החקוקות בו, ומשה ואהרן עשו על ידו כל אחד חמש מכות, א"כ יד כולן שוה בו, ולכך נתיחס לאל יתברך ונתיחס למשה ונתיחס לאהרן כנזכר, ועשר מכות היו חקוקות בו ועשרה נסים נעשו על ידו, החמש מכות מהעשר החקוקות והן דצ"ך ברד ארבה שהמטה הוזכר בהן, וה' נסים האחרים שנעשו על ידי נחש תנין קריעת ים סוף הכאת צור והכאת סלע כמו שכתוב למעלה.

369

ש״עומפני כי עשיית הנסים או המכות ע"י המטה היה תלוי בהשי"ת על יד שמו המפורש החקוק בו ואין רשות ויד אדם שולט בו, ולכן נמסר למשה עתה כשאמר לו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, כאילו אמר לו שיהיה שלו ברשותו לעשות האותות כל זמן שיצטרך, וכשרצה האל יתברך שיעשו קצת האותות על יד אהרן אמר למשה שיאמר לאהרן קח מטך וגו', כדי שיהיה ג"כ כח ורשות לאהרן לעשות בו נסים ומכות, כאילו נתנו משה לאהרן במתנה עד שיוכל לעשות בו הנסים והמכות הנזכרים, ולכך כתוב בעשייתן וישלך אהרן את מטהו וגו', ויט אהרן ידו במטהו וגו', להורות כי בהיותו מיוחס לו ונתון לו במתנה לעשות בו מה שיעשה, היה נכנע ונשמע אליו לעשות הנסים והמכות החקוקות בו בשם המפורש החקוק בו ג"כ, ולכך נתיחס למשה ג"כ בזמן עשיית המכות שנעשו על ידו, כמו שאמר הכתוב במכת הברד והארבה ויט משה את ידו במטהו, כי אחר שעשה אהרן בו מה שעשה חזר אליו וכאילו היתה מתנה על מנת להחזיר והיה המטה שלו וברשותו ובזה היה לו כח לעשות בו המכות והנסים כנזכר.

370

שע״אולפי שאחר שעשה בו אהרן נס התנין לקחו משה, כמש"ה והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, ואמר הנה אנכי מכה במטה אשר בידי, הוצרך לומר אח"כ אמור אל אהרן קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים וגו', ולא אמר נטה את ידך במטך וגו' או נטה את מטך וגו', כמו שאמר אח"כ במכת צפרדע וכנים, לפי שאז היה המטה בידו ועתה לא היה בידו שלקחו משה כנזכר, ואמר והמטה אשר נהפך לנחש ולא אמר אשר נהפך לתנין, מפני שעל יד אהרן הוא שנהפך לתנין ועתה שהיה ביד משה אמר והמטה אשר נהפך לנחש על ידך במדבר האלהים חורבה תקח בידך.

371

שע״בולענין מה ששנה משה ואהרן בעשיית המכות ממה שנצטוו, נאמר כי מקודם אמר לו האל ית' למשה ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, ירצה לומר כפי הכוונה פה לפעמים יהיה בידך בשעת עשיית הנס או המכה כמו שאמר ואת המטה וגו', ולפעמים תעשה הנס כמ"ש אשר תעשה בו את האותות או המכה במטה עצמו, או יאמר ואת המטה הזה תקח בידך אני נותנו ברשותך שתעשה בו האותות באיזה אופן שתרצה, או בהיות המטה בידך לבד, או בעשות בו פועל ההרמה או ההכאה, וכן נפרש את המטה הזה וגו', שיהיה בידך אשר תעשה בו את האותות, ויחזור כנוי בו ליד כשתעשה אות ביד כמו מכת חשך יהיה בידך המטה, כי יד לשון זכר, ואחר שהורשה כבר לעשות בו כפי מה שיראה לו הרי אינו משנה מרצונו ומצוויו ית' אח"כ לא הוא ולא אהרן,

372

שע״גועם כל זה כשעשו כן ממש כמו שנצטוו אח"כ בשעת עשיית המכה, אמר בפירוש ויעשו כן במכת הדם והכנים שכתוב בציווי קח מטך וגו', ובעשיה כתיב וירם במטה ויך וגו', וכן בצפרדע כתיב נטה את מטך וגו', ובעשיה כתיב ויט אהרן את ידו במטהו, ולכן כתיב באלו המכות ויעשו כן וגו' כמו שנצטוו עתה בשעת העשייה, מה שאין כתוב כן בכל שאר המכות שנעשו על ידיהם, מפני ששנו מן הציווי שנצטוו עתה וסמכו על הציווי הראשון אשר הורשו מאתו יתב' מקודם שיעשו הם במטה כפי מה שירצו לפי מה שפירשנו, כדי שלא יאמרו מצרים המטה הוא שעושה המכה או היד היא העושה, היו עושים אותה לפעמים בזה לפעמים בזה כמו שהורשו קודם, שהיה בזה לדעתם יותר קידוש השם בדבר המכות, ומשה בהיותו הוא המושל העיקרי במטה שנה בכל הדברים לסבה ידועה אצלו יותר מאהרן שלא שנה אלא בפעם אחת כנזכר, גם זה לסבה ידועה אצלו וגם זה אינו שינוי כי כבר הורשו מקודם על זה כמו שנזכר,

373

שע״דואחר שאמר הכתוב ואת המטה הזה תקח בידך וגו' ואמר ויקח משה את מטה האלהים בידו ואמר לו האל ית' ראה כל המופתים אשר שמתי בידך ועשיתם לפני פרעה וגו' ולא ישלח את העם, רמז לו שיראה כל המופתים ששם בידו בהיות המטה בידו והם דצ"ך עד"ש באח"ב שהיו חקוקים במטהו והרי כולם היו בידו ויעשם ולא ישלח את העם, ורצה לומר כי יעשה כל התשעה מופתים והם התשע מכות ועם כל זה יתחזק לבו ולא ישלחם, ואז אמור לו כה אמר ה' בני בכורי ישראל ואומר אליך שלח וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך, והיא המכה העשירית אשר מתוכה ומסבתה ישלח את ישראל כמו שכתוב קומו צאו מתוך עמי, ולכך אמר אחר כך פרשת בא אל פרעה אחר שנעשו כל התשע מכות, ומשה ואהרן עשו את כל המופתים האלה לפני פרעה ויחזק ה' את לב פרעה ולא שלח וגו', אמר אלו העומדים לפניו חקוקים במטה ועשוים כבר לפני פרעה והם הט' ועדיין לא שלחם עד בוא העשירית קדש שממנה נמשך קדושת הבכורות כמו שאמר הכתוב קדש לי כל בכור וגו', ועליה שלחם כנזכר, ובה נשלם גדולת וקדושת שמו לעיני כל העמים אחרי שנשלמו כל העשר מכות הרמוזות בדצ"ך עד"ש באח"ב, שעולים במספר קטן מ"ב כמספר שמו ית', אשר הוא פועל בו במדת הדין.

374

שע״הוכן תמצא באלו העשר האותיות, שתים מהם כפולות דל"ת ובי"ת, נמצא שנתקללו והוכו המצריים בשמנה אותיות, וכן המטה שהוכו בו הוזכר כ"ב פעמים בתורה כמנין כל האותיות נמצא שהוכו בשמנה ובכ"ב במדת הדין, לא כמו ישראל שברכם הקב"ה בכ"ב אותיות ולא קללם אלא בשמנה, ולא כמשה שברכם בשמנה במשנה תורה וקללם בכ"ב, וכל זה היה בתוך מצרים אבל אחר כך הוכו בקריעת ים סוף הגדולה על כולם, ורמוזה בשם המפורש החקוק במטה, ורמוז בשלשת הפסוקים הידועים, ויסע ויבא ויט, אשר רבועם הוא נ"ד כמנין המט"ה ושמותיו המשולשים המורה עליהם סדר שלשת הפסוקים הם ע"ב, כמנין שם המכות העשר שהוזכרו ע"ב פעמים, דם הוזכר חמש פעמים, צפרדע אחת עשר, כנים חמש, ערוב שבע, דבר אחת במקומה, שחין ארבע, ברד ארבע עשרה במקומה ושתים במכת הארבה שאצלה, ארבה שש, חשך שלש, בכורות שמנה, הם ס"ו, ושש פעמים שהוזכר בכור בפרשת קדש לי ובפרשת והיה כי יביאך הבא על סבת מכת בכורות הם ע"ב, ואם תרצה להכניס במנין דבר שני הכתוב שלא במקומו ולא במכה של אחריה שהיא שחין, אלא בהתראת מכת הברד, יהיו ע"ג, ותסלק בכור של פרשת קדש, כי לא הוזכר לשם סבת מכת בכורות, ונשארה חמש פעמים בכור בפרשת והיה כי יביאך אשר בה מזכיר קדושת הבכור והיא מכת בכורות של מצרים, ומפני שמכת דבר ומכת בכורות היתה באות דל"ת ובי"ת שכבר היתה מכה בהן בדם ובברד, היתה מכת הדבר ומכת בכורות במעט מן הזמן ברגע אחד, הדבר ממחרת כמו שדרשו חז"ל, וכן מכת בכורות בחצי הלילה, ונתיחדה מכת ברד ג"כ למכת הבכורות כי היא היתה גדולה מכל המכות כמו מכת בכורות, וממנה נתיירא יותר ונבהל פרעה כמו מכת בכורות, והותרו הספיקות וההערות שספקנו בענין המטה ושאר ספקות בכתובים אשר לא ספקנו אותם בפירוש ונתיישבו במה שכתבנו, אשר לא דברו בו הראשונים ומקום הניחו לנו אבותינו וחכמינו ז"ל להתגדר בו.

375

שע״ועוד ידי נטויה להורות על מעלת נבואת מרע"ה על הנביאים מצד התורה שניתנה ונכתבה על ידו אשר יש לה מעלה על כל שאר הספרים שנכתבו ע"י הנביאים ע"ה וע"י עבדיו הקדושים ברוח הקודש שבהם, וזה בכמה ענינים, בכמותה, ובאיכותה, וביחוד לשונה.

376

שע״זאם בכמותה, כבר נראה לעין כי התורה שנתנה על יד משה היא גדולה בכמות מכל ספר שכתב שום נביא, שהרי ספר שמואל וספר מלכים הם היותר גדולים משאר ספרי הנביאים, וספר דברי הימים הוא היותר גדול משאר ספרי הכתובים, וכל אחד מהם הוא שוה לחבירו בכמותו ושלשתם אינם מגיעים לכמות התורה שהיא גדולה יותר מכל הספרים כולם שהם גדולים כספרי הנביאים והכתובים, והם השלשה הנזכרים, וכן היא גדולה מכל ארבעה ספרי נביאים הראשונים, יהושע שופטים שמואל מלכים, וגדולה יותר מארבעה ספרי הנביאים האחרונים, ישעיה ירמיה יחזקאל תרי עשר, ואם נצרף אליה בכמות ספר יהושע כי תלמידו של אדם כמותו כמו שהוכיחו ממשה ויהושע, וגם אם לא הכעיסו ישראל את המקום לא ניתנו אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע שערכה של א"י כתוב בה, ובזה יש לספר יהושע יותר דמיון עם התורה מכל שאר ספרי הקדש, היה גדול ספר התורה עם יהושע יותר מכל הכתובים שהם י"א ספרים, חמש מגלות ותהלים משלי ואיוב דניאל עזרא דברי הימים, הרי שתורת משרע"ה היא גדולה אפי' בכמות יותר מכל הכתובים ומכל הנביאים כמו שכתבנו, וכן היתה גבורת משה רבינו וכמות גובה קומתו יותר מכל שאר הנביאים, שעשר אמות היתה קומתו כמו שהוכיחו במס' שבת (דף צ"ב), מדכתיב ויפרש את האהל על המשכן, וניתנו על ידו עשרת הדברות, ולא תימא אריך וקטין דכתיב ואתפוש בשני הלוחות וגו' כמו שהביאו בנדרים (דף ל"ח), וממנו הביאו לשאר הנביאים שהיו גם גבורים ובעלי קומה, אבל לא נודע גבורתם וקומתם עד היכן הגיעה ומסתמא לא הגיעה למעלת משה רבינו כי כאיש גבורתו, וזאת קומתו דמתה לכמות התורה שנתנה על ידו שהיתה ארוכה ורחבה מן הנביאים והכתובים כמ"ש, כמו שהוא היה יותר גבוה ובעל קומה מהם כנזכר:

377

שע״חוכן בכלל מעלת כמות ארכה, נכלל מעלתה על שאר ספרי הקודש, שהיא נחלקת לחמשה ספרי' בין כל ספר וספר ארבע שטין חלק, ולכמה פרשיות בין כל פרשה ופרשה לפחות ט' אותיות חלק, והן כמו עת"ר פרשיות פתוחות וסתומות, לבד מה שיש חלק בשירת הים ושירת האזינו, אשר אלו המקומות שיש בתוכה חלק מאריכין ומרחיבין אותה יותר, משא"כ בשאר ספרי הקדש נביאים וכתובים, כי עם היותם מסודרים ויש בהם איזה חילוק פרשיות, אין כמות להפסק ההוא וגם אינו פוסל בכתיבתן, משא"כ בס"ת ששיעור החלק שבין פרשה לפרשה ובין ספר לספר הוא דבר קצוב ופוסל, וכאילו אותו החלק שבין פרשה לפרשה רומז לפירוש הפרשה ההיא בתורה שבכתב ושבע"פ, כי דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרן בכתב:

378

שע״טואם באיכותה היא מובדלת וניכרת מעלתה משאר ספרי הקדש, כי הוא ידוע שהיא נותנת חיים לעושה במצותיה ואזהרותיה הכתובות והרמוזות בה, ומסגולותיה שיורו מלותיה ואותיותיה במשמעותן ורבויין ומיעוטן תילי תילים של הלכות, משא"כ בשאר ספרי הקדש שאינם כוללים דברים עמוקים במלות קצרות כמו ספר התורה, וכן כל מה שתלמיד יכול לחדש עד סוף כל העולם ניתן למשה בסיני ונרמז באותיות התורה, ואין כל חדש אחר התורה כי הכל נכלל בה, כמו שאמרו מנא הא מילתא שאמרו חז"ל דכתיב ואברהם היה יהיה הואיל והזכירו ספר בשבחו:

379

ש״פוגם בסיפורי התורה והגדותיה כמו במעשה בראשית ומה שאירע אח"כ בדור הפלגה ודור המבול ותולדות האבות ומקריהן, יש טוב טעם ודעת בהם בהוראת חכמת האל יתברך בבריאה והשגחתו על העולם כולו בכלל ופרט, ויכלתו בהיות גומל לרע כרשעתו ולצדיק כצדקתו, שהוא משנה סדרי בראשית לענשם ושכרם, וכן כמה מקראות שנראין ראויין לישרף כספרי אפיקורסין והן הן גופי תורה, וכמו שהביאו מהן במס' חולין (פ' א"ט), וכמה מיני מדרשות הביאו על כל פסוק ופסוק מהם מקובלים פה אל פה שהם נדרשים על מכונם ועל אופנם, ולא דבר ריק הוא ואם ריק הוא ממנו כי נסתמו ממנו מעינות חכמה, ובכל זה יש יתר שאת ומעלה בסיפורי התורה מסיפורי שאר ספרי הקדש, וכמו שהוא היה חכם בכל יותר משאר הנביאים כדכתיב (תהלים ח') ותחסרהו מעט מאלהים, וממנו נלמוד לשאר הנביאי' שצריך שיהיו חכמים, כמו כן נבואתו והיא תורת ה' היתה בה חכמה יתיר' משאר ספרי הקדש:

380

שפ״אואם ביחוד לשונה, בדבור שמדבר למשה, הוא שמצינו כי כל הדברים שנאמרו לו הם בלשון דבור כמדבר לחבירו, וכמ"ש הכתוב (שמות ל"ג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וגו', וזה כמו שכתוב בכל הדבורים, ויאמר ה' אל משה לאמר, וידבר ה' אל משה לאמר, ולא מצינו שנתיחד הדבור לשאר הנביאים בכמו זה הלשון, כי אמרו ויהי דבר ה' אלי לאמר אינו שוה לו ויאמר ה' אל משה לאמר, וידבר ה' אל משה לאמר, מפני כי ויהי דבר ה' אלי לאמר הוא שדבר ה' היתה אליו ע"י אמצעי ואינו מתיחד הוא ית' בדבור, כמו ויאמר ה' אל משה או וידבר ה' אל משה שמורה שהוא ית' בכבודו ובעצמו היה מדבר אליו כדבר איש אל רעהו.

381

שפ״בוזהו ההבדל הראשון שאמר הר"ם ז"ל שהובדלה נבואת משה מנבואת שאר הנביאים בארבעה דברים, שהם נבאו על ידי אמצעי ומרע"ה בלי אמצעי שנאמר (במדבר י"ב) פה אל פה, והרב ז"ל הביא הראיה מפה אל פה וגו' היה אפשר כי מעלת משה רבינו משאר הנביאים שדבר לו האל ית' כמה פעמים פה אל פה מה שלא דבר לשאר הנביאים ולא כל הפעמים, ואני אומר כי מעלת מרע"ה על שאר הנביאים שדבר לו האל ית' פא"פ בכל הפעמים שדבר לו בלשון ויאמר ה' אל משה לאמר או וידבר ה' אל משה לאמר, שהם כמו ק"ע פעמים לשון אמירה ודבור, בכולם דבר לו שלא ע"י אמצעי אלא הוא בעצמו ובכבודו פה אל פה כמו שהוא משמעות הכתוב ויאמר ה' אל משה וידבר ה' אל משה, לא כפעם הראשונה שנראה לו ע"י מלאך כמש"ה (שמות ג') וירא מלאך ה' אליו בלבת אש וגו'.

382

שפ״גואמר ברוב הפעמים לאמר, לבאר סבת זה הענין כי מה שהיה מדבר אליו כמדבר איש אל רעהו ולא ע"י מראה, היה מפני שהיה צריך לומר זה הענין לישראל, והוא ענין המצות שצריכין לעשותן בפועל בעולם, ולא יבואו ע"י מראה כי אם הדברים הנאמרים לפי שעה ע"י שאר הנביאים, וגם כי ע"י הנביאים ג"כ נאמר כמה פעמים לאמר, הרי ביאר קודם כי הדבור היה ע"י אמצעי, וכן כשאומר ויאמר ה' אל שמואל, או ויאמר ה' אל דוד, הרי ביאר קודם בשמואל שהיה ע"י מראה או חזון, כמ"ש (ש"א ג') ודבר ה' יקר בימים ההם אין חזון נפרץ וגו', ושמואל שוכב בהיכל ה' וגו' ויקרא ה' אל שמואל וגו', ואח"כ אמר כמה פעמים ויאמר ה' אל שמואל, וכן בדוד כתיב (ש"ב ב') וישאל דוד וגו', ויאמר ה' אל דוד, וכן בשלמה (דה"ב ז') וירא ה' אל שלמה וגו' ויאמר ה' אל שלמה וגו', וכן בישעיהו כתוב בתחלת נבואתו חזון ישעיהו כי נבואתו היתה ע"י מחזה והוא על ידי אמצעי, ואח"כ אומר (ישעיה ז') ויאמר ה' אל ישעיהו, וכן בשאר הנביאים, ובשום נביא לא נאמר ויאמר ה' אל פלוני לאמר או וידבר ה' אל פ' לאמר כי הוא מורה על הדבור בלי אמצעי כמו שכתבתי, זולת ביהושע שכתוב בו ב"פ (יהושע א') ויאמר ה' אל יהושע לאמר ופעם אחת וידבר ה' אל יהושע לאמר, ואפשר לומר כי מפני שתלמידו של אדם כמותו כמו שהוכיחו ממשה עצמו, ויהושע אמר לו האל ית' כאשר הייתי עם משה אהיה עמך ולזה דבר לו בכמו זה הדבור שדבר למשה, גם כי לא היתה השגתו כהשגת רבו כי פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה וכו', וכמו שחבבו הקב"ה במה שאמר לו פסל לך הפסולת יהיה שלך ומשם נעשה עשיר יותר מכל הנביאים וממנו נלמוד לשאר הנביאים שיהיו עשירים, כן חבבו במה שיחד הדבור עמו יותר משאר הנביאים, הרי שלשת השלימיות והמעלות של נביא הן חכם גבור ועשיר רמוזות במעלות התורה על שאר ספרי הכתובים, ומרע"ה היה שלם בשלשתם יותר מכל הנביאים כמו שכתבתי. ומצינו כל הנביאים מקיימים תורת מרע"ה. בספר יהושע הוזכר משה רבינו כמה פעמים ואמר ג"כ (יהושע ח') ככל הכתוב בספר התורה, ובספר תורת משה.

383

שפ״דובספר שופטים כתוב (שופטים ג') ויהיו לנסות בם וגו' הישמעו את מצות ה' אשר צוה את אבותם ביד משה, ובספר שמואל כתוב ה' אשר עשה את משה ואת אהרן וגו', ובספר (מלכים א' ח') אין בארון רק שני לוחות אבנים אשר הניח שם משה בחורב אשר כרת ה' וגו', (שם) כאשר דברת ביד משה עבדך בהוציאך את אבותינו ממצרים וגו', (שם) לא נפל דבר אחד מכל דבר הטוב אשר דבר ביד משה עבדו, ועל אמציהו כתוב (מ"ב י"ד) ואת בני המכים לא המית ככתוב בספר תורת משה אשר צוה ה' לאמר לא יומתו וגו', בגלות השבטים כתוב (שם י"ז) ואת החקים ואת המשפטים והתורה והמצוה אשר כתב לכם תשמרון לעשות וגו'.

384

שפ״הוביאשיהו כתוב (שם כ"ב) ספר התורה מצאתי בבית וגו', ובספר ישעיה (ס"ג) ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים את רועה צאנו וגו', ספר ירמיה (ט"ו) ויאמר ה' אלי אם יעמד משה ושמואל לפני אין נפשי אל העם הזה וגו', ספר יחזקאל לא הוזכר בו שם משה, אבל הוא הוכיח על כמה דברים הכתובים בתורה יותר מנביאים אחרים, ואמר (יחזקאל כ') ואוציאם מארץ מצרים ואביאם אל המדבר ואתן להם את חקתי ואת משפטי הודעתי אותם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ובתרי עשר ג"כ לא הוזכר כי אם במלאכי חותם הנביאים, שאמר (ג') זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב.

385

שפ״וובכתובים בתהלים הוזכר כמה פעמים, ונכתב ספר תהלים ע"י עשרה זקנים והוא אחד מהם, ומשלי ושה"ש וקהלת שלמה המלך ע"ה חברם והרי הוא עצמו הזכיר את משה רבינו בתפלתו כמ"ש במלכים, ואיוב משה עצמו כתבו כמו שהביאו בב"ב (י"ד) ומגלת קינות ירמיה הוא כתב ספרו וספר מלכים וקינות והרי הוא מוזכר כמה פעמים במלכים בספרו, ומגלת רות שמואל כתב ספרו וספר שופטים ורות, והרי הוא הזכיר אותו בספרו ובס' שופטים, ובדניאל (ט') כתוב וכל ישראל עברו את תורתך וגו' אשר כתובה בספר תורת משה עבד האלהים וגו', כאשר כתוב בתורת משה את כל הרעה באה עלינו וגו', ובעזרא כתוב (נחמיה י') זכור נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך וגו', (שם ח') וימצאו כתוב בתורה אשר צוה ה' ביד משה וגו' ואת שבת קדשך וגו' ותורה צוית להם ביד משה עבדך וגו', ובדברי הימים נזכר ביחוסו, ואח"כ (א' ט"ו) וישאו בני הלוים את ארון האלהים כאשר צוה משה בדבר ה' בכתפם וגו', (שם כ"א) ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר וגו', (ד"ה ב' א') אהל מועד האלהים אשר עשה משה עבד ה' במדבר וגו', (שם כ"ב) את החקים ואת המשפטים אשר צוה ה' את משה על ישראל וגו' (שם ל"ג) ואת בניהם לא המית כי ככתוב בספר תורת משה וגו', (שם כ"ה) רק אם ישמרו לעשות וגו' לכל התורה והחקים והמשפטים ביד משה, ומגלת אסתר אנשי כנסת הגדולה שכתבו יחזקאל ותרי עשר ודניאל כתבוה.

386

שפ״זהרי שבכל הנביאים והכתובים הוזכר משה רבינו במעלה וכבוד וכולם מזהירים על התורה שנתנה על ידו, וכתוב בה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והרי הם בעצמם מודים כי אין נביא כמוהו, וזהו ראיה ג"כ אפי' לשאינם יודעים על עיקר זה כי משה רבינו רבן של כל נביאים וכל ישראל.

387

שפ״חוהעיקר השמיני כי התורה שהיא בידינו היום היא שנתנה למשה, והיא כולה מפי הגבורה, ר"ל שהשיגה כולה מפי הקב"ה בהשגה שנקרא אמירה ע"ד העברת הדבור וכו', ולכן נקרא מרע"ה מחוקק, ואין הפרש בין בני חם כוש ומצרים ובין אנכי ה' אלהיך ושמע ישראל הכל מפי הגבורה וכו', ואמרו ז"ל שהמאמין שהתורה כולה מפי הגבורה חוץ מפסוק אחד שאמרו משה ולא אמרו הקב"ה זהו בכלל כי דבר ה' בזה וגו', אלא כל תיבה ותיבה יש בה פלאות חכמה וכו', כמו שכתב הרב ז"ל שם פרק חלק.

388

שפ״טוהרמב"ן ז"ל בתחלת הקדמתו לפירוש התורה כתב, משה רבינו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה, והקרוב שכתב זה בהר סיני כי שם נאמר לו עלה אלי ההרה וגו' עד סוף ספורי המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים כאשר אמר לקוח את ספר התורה וגו', וזה למ"ד מגלה מגלה ניתנה אבל לדברי האומר חתומה ניתנה נכתבה הכל בשנת הארבעים וכו' עד והנה משה כסופר המעתיק מספר קדמון וכותב, ולכן כתב סתם, אבל זה אמת וברור הוא שכל התורה מספר בראשית עד לעיני כל ישראל מפיו של הקב"ה לאזניו של משה, כענין שנאמר להלן (ירמי' ל"ו) מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כותב על הספר בדיו וגו', ע"כ.

389

ש״צואע"פ שהתורה היתה כתובה לפניו מתחלת בראשית קודם בריאת העולם עד לעיני כל ישראל באש שחורה ע"ג אש לבנה, לא רצה הקב"ה לתת אותה להם מיד אחר עשרת הדברות, ואח"כ בכל הארבעים שנה היה מפרשה להם בכל יום פרשיות פרשיות, מפני כי עיקר תורה שבכתב היא תורה שבעל פה שהיא פירוש תורה שבכתב, ואם היה בידם קודם תורה שבכתב היו מפרשים אותה כפי משמעות פשטה ולא היה מתישב אצלם אחר כך הפירוש האמיתי, והיא תורה שבעל פה.

390

שצ״אוכן עשה האל ית' ג"כ בנתינת עשרת הדברות, שאמרם קודם על פה ואחר כך אמר למשה עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן וגו' אשר כתבתי להורותם, הכוונה כי אחר ששמעו כבר עשרת הדברות ופירושן עתה תהיה כתיבתן הוראה על אמיתת הפירוש המקובל כבר, משא"כ אם היה כבר הכתיבה בידם ואח"כ מסר בידם הפירוש:

391

שצ״בועוד נוכל לומר כי מפני שהיו כתובים בתורה כמה דברים שאירעו אחר מתן תורה כמו שבעת ימי המלואים ומיתת בני אהרן ומה שאירע במקלל בן האשה הישראלית בתורת כהנים, ורוב חומש הפקודים כמנין ישראל והלוים והדגלים וחנוכת המזבח ושאר כל הדברים שאירעו לישראל על חטאם ופרשת בלעם עד סוף הספר, אין בו כי אם מעט פרשיות של דינין כמו נזיר וסוטה ופרשת נסכים וחלה וקרבן שוגג בע"א ופרשת ציצית בפרשת שלח לך, ופרשת מתנות כהנים ולוים בפרשת קרח, ופרשת פרה בחקת, ופרשת נחלות והקרבנות בפנחס, ופרשת נדרים וכלי מדין בפרשת מטות, ופרשת ערי מקלט בפרשת מסעי, ושאר כל הספר שהוא רובא דרובא הוא על דברים שאירעו להם שם, ואיך יכתבו הדברים ההם בידיהם קודם שיצאו לפועל ויראה להם כאילו הם מוכרחים בחטאיהם ובפעולותיהם, ולכן לא רצה האל ית' למסור בידם תורה שבכתב עד שיצאו לפועל כל מה שאירע להם במדבר, וכן משנה תורה שהם כדברי משה לישראל תוכחת על מה שהרעו במדבר, ואחר שיצאו לפועל כל הדברים אז הועתקו מפי הגבורה כפי מה שהיו נכתבות לפניו יתברך קודם בריאת העולם באש שחורה ע"ג לבנה, כי הוא ית' היה צופה ומביט מה שיהיה והיה כתוב ומונח לפניו קודם הבריאה לא היה דבר שלא נתקיים אז בשנת הארבעים כי אם מיתת משה, כי לזה אמרו ח' פסוקים יהושע כתבם ור' שמעון אומר אפשר ספר תורה חסר וכתיב לקוח את ספר התורה אלא משה כותב בדמע.

392

שצ״גולמי שסובר כי התורה מגלה מגלה נתנה, מגלת אדם מגלת נח מגלת אברהם וכו', גם כן לא נמסרו הדברים בכתיבה למשה רבינו עד שיצא כל דבר ודבר לפועל, ולכך כתב הרמב"ן ז"ל כי ברדתו מן ההר כתב מתחלת התורה עד סוף ספור המשכן, וגמר התורה בסוף שנת הארבעים, למי שסובר כי התורה מגלה מגלה ניתנה כי כל מה שכתוב מבראשית עד פקודי כבר יצא לפועל, סדר בריאת העולם ומה שאירע עד שירדו למצרים ויצאו, ומעשה המשכן, כי גם שלא הוקם עד ראש חדש ניסן בשנה השנית היה ביד משה כתוב כל מלאכתו והקמתו והיה בטוח שיתקיים על ידו, וכן מה שכתוב בפרשת בשלח ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה וגו' את המן אכלו עד בואם אל קצה ארץ כנען, ואע"פ שעדין היו בתחלת השנה הראשונה כשירד משה מן ההר, היתה הבטחה לישראל כי גם שיעמדו במדבר ארבעים שנה יתמיד להם המן, כ"ש שכבר היה מסורת ביד זקני ישראל במצרים שיתעכבו מ' שנה במדבר כמו שכתבנו למעלה פ' כ"ב.

393

שצ״דוגם למי שסובר מגלה מגלה ניתנה הכוונה הוא שניתנה למשה מגלה מגלה אבל לא הועתקה שום מגלה לישראל עד שנשלמו כל המגלות, שאז נאמר (דברים ל"א) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם וגו', וממנו העתיק ביום מיתתו ספר אחד לכל שבט ושבט.

394

שצ״הולמי שסובר תורה חתומה ניתנה בשנת הארבעים יתישב הכל, כי לא נכתב קודם כי אם שמונה פרשיות וכמו שאמרו שם בגיטין, אמר רבי לוי שמונה פרשיות נאמרו ביום שהוקם המשכן, פרשת כהנים ופרשת לוים ופרשת שילוח טמאים ואחרי מות ושתויי יין ונרות ופרה אדומה, ומשום הני פרשיות איקרי נמי התורה מגלה, (תהלים מ') במגלת ספר כתוב עלי, אפילו למ"ד תורה חתומה ניתנה כמו שאמרו שם, ואי אפשר לומר שאלו הפרשיות נאמרו ביום שהוקם שמשכן שהיו צריכין אליהם אבל לא נכתבו ולעולם תורה חתומה ניתנה, שאם לא נכתבו לא היו חייבים בהם העונש המפורש בהם אם לא היו מקיימים אותם, וכמו שאמרו חז"ל על שבירת הלוחות שהוא אחד מארבעה דברים שעשה משה מדעתו, אמר אם אני נותן להם מזקיק אני אותם למצות חמורות ומחייב אני אותם מיתה לשמים שכן כתוב לא יהיה לך וגו', חזר לאחריו רצו אחריו הזקנים אחז משה בראש הלוחות והם אחזו וכו', ומה היה מועיל משה לישראל כשלא היה נותן אותם הרי כבר שמעו וקבלו במ"ת אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה ושאר הדברות מפי משה רבינו, אלא שנראה שכל מצוה שלא היתה כתובה עדין אע"פ שנצטוו עליה כבר לא היו נענשים עליה, ומה שנענשו בעגל מפני שכבר היו כתובים עשרת הדברות על הלוחות וירדו לעיניהם, ואילו לא נשתברו היו חייבים מיתה לשמים כולם, ועתה הקל בענשם בשביל שנשתברו, ועונש מגדף ומקושש שנענשו בעונש האמור בהם מפני ששניהם נכללים בלוחות שהיו כבר כתובות, מגדף בכלל עובד עבודת אלילים, ומקושש באזהרת מלאכת שבת שבלוחות,

395

שצ״וועל זו הסברא נתלה מי שסובר שלא נתחייבו ישראל במצות בעודם במדבר, והם המצות שלא נכתבו עדין כי לא נתחייבו בהן כל זמן שלא ניתנו בכתיבה, ולמי שסובר מגלה מגלה ניתנה, בעת מצותן היו נכתבות כמגלת ספר מפי הגבורה למשה עד שנשלמו, וכן מורה פשט הכתוב (שמות ל"ה) כתב לך את הדברים האלה כי ע"פ הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל, כי כריתת הברית לשיענשו לה לא היה אלא בכתיבת הדברים כי כל זמן שלא נכתבו לא היה הברית נכרת עליהן ולא היו נענשים.

396

שצ״זונחזור לענין התורה, כי כמו שהיא בידינו היום ניתנה למשה רבינו מפי הגבורה, יקרא לו האל יתברך בראשית ברא אלהים והוא יכתוב על הספר בדיו וכן עד לעיני כל ישראל, כמו שהיא כתובה לפניו ית' קודם בריאת העולם אלפים שנה באש שחורה על גבי אש לבנה.

397

שצ״חונראה שקודם בריאת העולם היתה התורה כתובה לפניו יתברך מבי"ת בראשי"ת עד למ"ד לעיני כל ישראל אות אחר אות בלי הפסק תיבות ופרשיות, כי כל התור' כולה היא שמותיו של הקב"ה, וכשעלה משה למרום ועמד שם ארבעים יום למד אותה כפי מה שהיתה כתובה בלי הפסק בהוראת שמותיו יתברך, וכן למדה לו ג"כ כמו שהיה עתיד ליתנה לו, שהאותיות שיש מן בי"ת בראשית עד צד"י הארץ יתחלקו לשבע תיבות, בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכן עד סופה לעיני כל ישראל, ועדין היתה כתובה לפניו ית' אות אצל אות בלי הפסק, עד שקרא למשה רבינו בראשית ברא אלהים ומשה כותב על הספר בדיו, וכן עד סוף התורה, ומיד כשמשה רבינו היה כותב מפי הקב"ה היו נעתקות האותיות שהיו כתובות לפניו למעלה באש שחורה על גבי אש לבנה מפיו של הקב"ה והיה כותבם משה רבינו, וכאילו האותיות ממש שהיו כתובות לפניו ית' היו נעתקות מהאש הלבנה לקלף המקודש שעבד משה רבינו לכתוב בו ס"ת, אלא שהיה כותבם בהפסק תיבות ופרשיות כפי מה שהיה מסדר אותן לו האל ית',

398

שצ״טוזהו ענין נתינת התורה שהיתה חמדה גנוזה והיה משתעשע בה אלפים שנה קודם בריאת העולם ונתנה לישראל בכמו זה הענין, שאם נשארה עדין לשם כתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, על מה היו משיבים המלאכים חמדה גנוזה אתה מבקש ליתנה לב"ו, ומה היה מבקש השטן התורה היכן וכו', אלא בזמן שהיתה נעתקת מפי ית' למשה היו האותיות פורחות ונכתבות על ידי משה רבינו כס"ת וזו היתה המעלה והקדושה היתירה שהיה בס"ת הראשון שכתב משה רבינו, שהיה דמיון לכתב הלוחות שכשיצאו מפיו של הקב"ה נחקקו מיד על הלוחות, אלא שבלוחות היה מעלה יתירה שנחקקו ממש מקולו ית' בלוחות, וכפי מה שהיו כתובים העשרת הדברות בתורה למעלה בלי הפסק, שהיה בזה הוראה על שימוש שמותיו ית' ועל עשרת הדברות כפי מה שהם ראוים לישראל אנכי ולא יהיה לך, וכפי מה שכתבנו למעלה פרק י"ב, ועם כל זה היה ספר תורה זה קרוב למעלת הלוחות והיה מונח עמו בארון, להיות האותיות שבתורה למעלה נעתקות ופורחות בו מפיו ית' ע"י משה רבינו וכמו שביארנו:

399

ת׳ועל כל פנים צריכין אנו לומר כי התורה שהיתה כתובה לפניו ית' קודם בריאת העולם היתה אותיות שמבראשית עד לעיני כל ישראל בלי הפסק, שאיך יהיה כתוב לפניו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ ועדין לא נבראו, וכן כל מה שאירע אחר בריאת העולם לא יכון לנגד עיני כבודו שיהיה כתוב שנעשה ועדין לא נעשה, וכל ספר משנה תורה שהם כדברי משה איך יהיה כתוב לפניו שדבר מה שעדין לא דבר, אלא האותיות המורות על כך היו כתובות לפניו באש שחורה, ואחר שיצאו לפועל כל הדברים ודבר משה מה שדבר הופרשו והופסקו התיבות כדי שיהיה משמען מה שיורה לענין המצות והאזהרות ולמה שדבר משה ושאר הדברים הכתובים בתורה, מלבד מה שלמד משה רבינו גם כן פירוש שמותיו של הקב"ה בדרך אחרת בענין חיבור האותיות כנזכר, כי מתחלה כשנבראה התורה היתה באופן שיובן אח"כ בפיסוק התיבות מה שקרה בבריאת העולם ובתולדות האבות וגלות בניהם וגאולתם וקבלתם התורה ומעשה המשכן וחטאם וענשם וכל דברי משה רבינו ע"ה, כי הוא ית' צופה ומביט עד סוף כל הדורות ורומז בשמותיו ית' הרמוזים בתורה כל מה שיקרה עד סוף זמן מקבל התורה והוא מרע"ה:

400

ת״אואפשר לפרש אש שחורה על גבי אש לבנה שיורה על שני ענינים שהיו בתורה, הראשון ענין שמותיו ית' והוא הרמוז באש לבנה, והשני ענין פשט התורה במצותיה ואזהרותיה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם בזה העולם האפל והשחור, והוא הרמוז באש שחורה שהועתק ע"י משה הוראת המצות ורמזן, ופי' שמותיו ית' נודע למשה ולקרובים אליו על פה.

401

ת״באו יהיה לבן על גב שחור כפי מה שכתוב בירושלמי, תורה שנתן הקב"ה למשה ניתנה לו באש לבנה חרותה באש שחורה.

402

ת״גומשמעותו הקרוב הוא כי האש שחורה היה דמיון הקלף, והאש לבנה דמיון האותיות, ולפי זה ירמוז אש לבנה לתורה כפי מה שניתנה לזה העולם כפשוטה, והוא מעשה המצות שהוא דבר ניכר וידוע כגוון הלבן, ואש שחורה ירמוז לשמותיו של הקב"ה שאין מי שיוכל להשיגם כמקום האפל והשחור שאין מי שישיג מה שבתוכו, וזו היא מעלת ישראל שניתנה להם תורה מן השמים, שמה שהיה כתוב בשמים באש שחורה ע"ג לבנה הועתקה ונתגשמה ביד משה מפי הקב"ה יקרא והוא יכתוב על הספר בדיו, לכך הזהירה התורה על ספר התורה זה שהאותיות עצמן שהיו למעלה נעתקו בו, שיהיה מצד ארון ה', כמש"ה (דברים ל"א) לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלהיכם והיה שם בך לעד.

403

ת״דוהעדות שבו יותר מכל שאר ספרי תורה שהעתיק משה לשבטים היה הקדושה היתירה שבו כאילו האותיות שלמעלה פרחו ושכנו בו כמו שפירשנו, והיא התורה שניתנה למשה ולא נמצאת עוד בשמים אלא היא נתונה במתנה לישראל שיתעסקו בה ויזכו בה לחיי העולם הבא כמו שהיא נמשכה והושפעה משם.

404

ת״הולפי זה נאמר כי כיון שהוקשו והושוו אש לבנה ואש שחורה והם רמז לתורה כשהיא נקראת בלי פיסוק פרשיות כמו שהן פסוקות אצלנו, אלא כפי תוכן ענין שמותיו של הקב"ה, וכן כשהיא נקראת כפי מה שניתנה לנו על ידי משה רבינו, כי כמו שכשהיא נקראת בפירוש שמותיו ית' אין שום קדושה מיותרת בקצתה יותר מבקצתה, כי כולה שמותיו של הקב"ה, כן כשהיא נקראת כפי מה שניתנה לנו על ידי משה אין קדושה יתירה באנכי ה' אלהיך ובשמע ישראל ממה שיש בבני חם כוש ומצרים וגו', כי כולה ניתנה מפי הקב"ה והיתה כתובה אצלו ית' קודם בריאת העולם מתחלתה ועד סופה, ולא לחנם נכתב בני חם כוש ומצרים והדומה להם, גם כפי פשט התורה למה שמורה בזה העולם, ואם נעלמו ממנו סתרי חכמה על מה נכתבו דברים כאלו, זולת מה שדרשו חז"ל עליהם, הנה הם נגלים וידועים לו ית' והודיעם למשה רבינו והוא מסרם על פה, אלא שנשכחו ממנו לא נשאר בידינו דבר ברור וידוע בתורה כי אם מעשה המצות שנתנו לב עליהם המקבלים שלא ישכחום, כדי שלא יפסד תוכן מעשה המצות, וישאר לנו במה נזכה בזה העולם לנחול ולירש חיי העוה"ב,

405

ת״ואבל פירוש שאר הדברים שאינם נוגעים בענין המצות אין חיי העולם הבא תלוי בהם, ולכן לא נתנו לב עליהם כ"כ ושכחום, ויהיה ענין הפירוש באלו הענינים כמו שתאמר בבני חם כוש ומצרים שיורה ענין הגדת סיפור זה שורש תולדותם שיצאו לאויר העולם באיזה אופן היה, וכן כל מה שיקרה להם עד אחרית הימים ושיהיו כלם נכבשים תחת ישראל, וכן כל הספורים והאגדות ירמוז ספורן על עיקר שורש הענינים ההם והתחלתן וסופן ואחריתן באותיות ובסדרן וזיונן כפי חומר ענין הספור ההוא, עד שיהיו נכללות כל סתרי החכמות הטבעיות והלמודיות וקצת מהאלהיות בספורים האלו, כיון שניתנו ליכתב מפי הגבורה אלא שנעלמו ממנו לפי רוב השנים ומיעוט השקידה על קבלת התורה, ואולי פירוש אלו הענינים הוא מכלל תשע מאות סדרי משנה שהיה שונה מתושלח וקצת מהם שהיו שונים הבאים אחריו.

406

ת״זוכל זה מלבד מה שרומזים הספורים לשמותיו יתברך בחיבור האותיות קצתן לקצתן, כפי ידיעתו ית' שהם שוים לאנכי ה' אלהיך ולשמע ישראל, אבל אפילו לפי פשט התורה יש בהן פירוש על הדרך שאמרנו, וחומר ענינים אלו כחומר אנכי ה' אלהיך:

407

ת״חוברוך היודע הנסתרות ונעלמות ממנו, כי אנחנו לא נדע מה נדבר כי אם כפי הסברא הקרובה בקיום עיקרי דתנו, בפרט בזה העיקר, וכי כל התורה כולה ניתנה מפי הגבורה וקדושת כולה שוה, וכפי מה שכתבנו, ונבוא אל הראיות כפי מה שנהגנו בשאר העיקרים, ונקדים קודם:

408

ת״טונאמר כי הראיות על כי תורתנו התמימה היא מפי הגבורה, ילקחו מן התורה עצמה, שהיא המורה על אמתותה, מן הסברא, מן המוחש, מן הקבלה.

409

ת״יוהראיה מן הסברא על שהיא אמתית מפי הגבורה, ילקח מן הדברים המפורשים בה, כמעשה המצות ומניעות העבירות, ומספורי התורה ממה שקרה מבריאת העולם ועד זמן נתינת התורה, ומן היעודים הכתובים והנרמזים בה לעתיד שנתקיימו.

410

תי״אונתחיל בענין המצות ואזהרות שהן עיקר תכלית נתינת התורה המורים על אמתתה מפי הגבורה, בהיותם חקים ומשפטים צדיקים והם כוללים במה שיתנהג בגופו ובממונו ודעותיו.

411

תי״בכל מאכל אסור וביאה אסורה נכללין בגופו, וכן כל מה שהוא מצווה לאכול ולישא אשה וליבם אשת אח, ונכלל כל זה בספר נשים וס' קדושה, שהם שבעים אזהרות וי"ז מצות הם פ"ז, וכן מה שהוא אסור באכילה מצד דבר אחר לא מצד עצמותו, כטבל ותרומה וקדשים לזרים וקדשים שהם אסורים אפילו לכהנים, והאסורים שיש להם מתירין כחמץ וחדש, שיש בקדשים מצות עשה ארבע, לאכול כהנים בשר קדשי הקדשים ושיורי מנחות ואכילת פסח ראשון ושני, ויש בתרומות ומעשר וקדשים אזהרות כ"ח שלא יאכל כך וכך, ובחמץ יש שלשה לאוין באכילה, ומצות אכילת מצה וטבל וחדש נכללו בהלכות מאכלות אסורות, ואזהרות נזיר באכילה ד', נמצאו כל איסורי ביאה ואכילה התלוים בהם פ"ז ומ"א הם קכ"ח, וכן בכלל גופי כל דיני ע"א ומה שתלוי במעשה וכל שאר ספר מדע ובכלל ידיעות והם כולם ט"ז מצות נ"ט אזהרות, וספר אהבה מצות י"א, וספר זמנים מצות י"ט אזהרות ט"ז שהם ל"ה, נסיר ארבע מהלכות חמץ הם ל"א, וכל מה שנכלל בהלכות שבועות ונדרים ונזירות זולת ד' אזהרות של אכילת נזיר והם שלשה, וחמשה של כלאים הם קל"ה, וספר עבודה וספר קרבנות וספר טהרה אזהרות ע"ז, ומצות פ"ה הם קס"ב, נסיר ארבע וכ"ח הוא ל"ב, נשארו ק"ל, וקל"ה וקכ"ח הם שצ"ג, כל זה בגופו ובממונו.

412

תי״גמה שיש בהלכות ערכין שבעה, וכל ספר זרעים זולת כלאים לאוים ל"ב ומצות ל', הם ס"ב, וספר נזיקין וקנין ומשפטים ושופטים שהם כולם בממון, מצות ששים ואזהרות כ"א הם קנ"א, וס"ב הם רי"ג, ושבעה הם ר"כ, על שצ"ג הם תרי"ג מצות, שצ"ג שהגוף עושה אותן ור"כ בממונו ובהונו שעולה תרי"ג.

413

תי״דובכללן מה שתלוי בדעות בספר מדע וקצת בספר שופטים, וכן יש שם קצת מצות שהם תלויות בו יתברך.

414

תי״ההכלל שכל המצות תלויות במה שיתנהג האדם בגופו ובממונו ודעותיו לעבודת ה', והן נכללות במה שאמר הש"י (דברים ו') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, לבבך הם הדעות שתלויות בלב, נפשך שימסור גופו לעשות מה שהוא חייב במצות הגוף, מאדך שיתנהג בממונו כפי מה שסידרה לו התורה, כי כל משפטיהם צדק ואמת, ולא מצאו החולקים עלינו מקום להכזיב את דינינו כי אם בעבד ואמה שנראה להם שיהיו הבעלים חייבים בנזקן כשורו וחמורו, והשיבו להם שאם יתחייבו הבעלים בנזקן כשיקניטם רבם ילכו וידליקו גדישו של אחר כדי שיתחייבו הבעלים לשלם:

415

תי״ווהנה ראינו כי מצות התורה ואזהרותיה נקראו בתורה בלשון מצות וחקים ומשפטים ותורות וברית ועדות, וברוב הפעמים נקראו חקים ומשפטים ומצות, וחקים ומשפטים הוזכרו בתורה ביחד בלשון ציווי וכולל ב' פעמים, מהם ארבעה שנזכר בהם מצות ג"כ, וחק נזכר בלא משפט יותר מי"ד פעמים, ומשפט בלא חק שלש פעמים, ומצוה בלא חק ומשפט שניהם ביחד יותר מכ"ד פעמים, ותורות ב' פעמים בדברי יתרו, ועוד אלה החקים והמשפטים והתורות, וברית אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי וגו', את בריתו עשרת הדברים וגו', אלה דברי הברית וגו', ועדות נזכר בתורה אלה העדות והחקים והמשפטי' וגו', שמר תשמרון את מצות וגו' ועדותיו וחקיו אשר צוך, הרי שחק נזכר יותר בתורה כ"ד פעמים עם משפט וי"ד בלא משפט, ומשפט נזכר כ"ד פעמים עם חק ושלש בלא חק, ומצות ארבעה וכ"ד, ותורות שלש פעמים, וברית ועדות שתי פעמים, ועתה ראוי לבאר אם לשונות אלו הם כוללים על כל התורה כולה או אם הם פרטיים על קצתם:

416

תי״זונאמר כי לשון מצוה הוא ידוע כי הוא כולל כל התורה כולה, כי כולה היא מצוה מאת האל ית' שנצטוינו לעשות, ולכן הוזכרה הרבה פעמים בתורה היא לבדה בלשון מצוה ובלשון מצות, כשהיא בלשון מצוה והיא כוללת כמו והתורה והמצוה וגו', וזאת המצוה החקים והמשפטים, יורה כי כל התורה היא כמצוה אחת, לענין כי אע"פ שעשה האדם רוב מצות התורה לא נפטר מלעשות מיעוטן, כי הם כמו מצוה אחת וצריך לגומרה, וכמו שדרשו על מצוה אחת שצריך לגומרה אם התחילה ממה שכתוב (דברים ח') כל המצוה אשר אנכי מצוך וגו', אם התחלת במצוה תגמור אותה, וכן נדרוש אותו לענין כל המצות, וכשהוא בלשון רבים מצות, יורה על כי יש לו שכר גדול על כל אחת ואחת ואין שכר מצוה אחת נבלעת בשכר מצוה אחרת.

417

תי״חולשון תורה כשהיא בלשון יחיד היא כוללת כל התורה כולה, וזאת התורה אשר שם משה, וכשהיא בלשון רבים אפשר לפרש על תורה שבכתב ותורה שבעל פה, אבל מפני שלא נמצא תורות לבדו אלא עם חוקים ומשפטים (שמות י"ח) והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות (שם), אלה החקים והמשפטים והתורות, נפרש רבוי התורה, לשון מצות, כי התורה תקרא תורה על כי היא מורה את הדרך הישר, וכן כל מצוה תקרא תורה ומצות ותורות על דרך זה, וכשהמצוה או מצות נזכר עם חקים ומשפטים אינו כולל כל התורה כולה אלא קצת המצות אותן שאינן נכללות בחקים ומשפטים, וכן תורות כשהוא מחובר עם חקים ומשפטים אינו מורה אלא על קצת מצות, וכשהוא עם חקות ומצות כמו (בראשית כ"ו) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי, אז יהיו המשפטים בכלל מצות ותורות.

418

תי״טושם עדות הוא על המצות שנצטוינו בהן על דברי נסים ונפלאות, כמו שבתות וימים טובים שהם עדות על כי השם ית' ברא העולם, והוציאנו ממצרים, ונתן לנו את התורה, והושיבנו בענני כבוד.

419

ת״כוענין לשון ברית ידוע, והוא כריתת ברית על קיום התורה כברית בין הבתרים, ומפני כי עיקר התורה עשרת הדברים נזכר בזה הברית (דברים ד') ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים וגו', ועל כל התורה כולה אמר (שם כ"ט) לעברך בברית ה' וגו'. ועל זה נבאר על מה יורה כל א' מאלו הענינים מצות חקים ומשפטים עדות ותורות כשהם באים סמוכים זה לזה.

420

תכ״אוהוא כי לשון מצוה הוא כולל כל המצות שבכולן נצטוינו, וצריך האדם לכוין בעשייתן מפני שהוא מצווה בהן מאתו ית', כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, ולכן נזכר לשון המצות ברוב המקומות לבדן כי הן מורות על כולן.

421

תכ״בובכל מקום שנזכר חק לבדו אינו מורה אלא על הדברים הידועים שהם בכלל חק, וכן כשנזכר משפט לבדו אינו מורה אלא על מה שמורה ענין משפט כמו כשהוא סמוך למצות, והדברים שמורה עליהם לשון חק הם המצות שאין טעמם ברור לכל.

422

תכ״גומשפטים הם מורים על שני ענינים, הא' על משפטים שבין אדם לחבירו, והב' על עונשי העבירות שהשופטים שופטים דיני כל עונש ועונש כפי מה שכתוב בתורה, כענין מלקות וארבע מיתות בית דין, וכמו שפירש הרמב"ן ז"ל על (ויקרא כ"ו) ואם את משפטי תגעל נפשכם.

423

תכ״דונראה שכשהמשפטים סמוכים לחקים הם מורים על העונש שעל החקים, כי רוב העונשים הם מצד החקים עונשי ביאות אסורות, וכמ"ש הכתוב אחר שהזכיר פרשת עריות (שם י"ח) ושמרתם אתם את חקתי ואת משפטי, ואמר אח"כ לבלתי עשות מחקות התועבות אשר נעשו לפניכם וגו', וכן בפרשת קדושים אחר שכתב עונש העריות כתב ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי וגו', ואמר ולא תלכו בחקת הגוי וגו', שנראה שהביאות האסורות הן וענשיהם הן חק, וסמך אליהן משפטים והוא משפט הביאות והן העונשין, כי משפטי הדינין אין ענינם בזה המקום שלא הוזכרו, ובמקומות שהוזכרו חקים ומשפטים הרי כלל אותם.

424

תכ״ההמשפטים כוללים שני הענינים, עונשי החקים וענין הדינים, ואז החקים כוללים גם כן כל מה שהוא חק, ולכן תמצא שהוזכרו חקים קודם משפטים ברוב המקומות שהוזכרו שניהם ביחד, כי המשפטים הם עונשי החקים, ומורים ג"כ על דינים שבין אדם לחברו בממון כמו שכתבתי, וכן ברוב המקומות שהוזכרו שניהם, הוזכרה שמירה בחקים ועשייה במשפטים, כי החקים שאין טעמם נגלה צריכין שמירה רבה יותר מהמשפטים, וכן מפני שהם בינו לבינו צריכין אזהרה לשמירתן יותר מהמשפטים שהם בינו לבין חבירו שיתבענו בדין, וכן בענין העונשים הם ביד הדיינים ואינן צריכין אזהרה, וכמו שאמר יתרו למשה על מה שאמר (שמות י"ח) ושפטתי בין איש וגו' והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו, השיב לו והזהרתה אתהם את החקים ואת התורות וגו' ואתה תחזה מכל העם ושפטו את העם וגו', כי בענין החקים והתורות שהם בינם לבין עצמם צריך שתזהירם, כי לענין המשפטים במנוי השופטים יבואו הבעלי דינין מעצמם וישפטום:

425

תכ״וונראה כי כל מצות התורה הן נכללו בכלל חקים ומשפטים, שהוזכרו בתורה שניהם ביחד יותר מעשרים פעמים, וחקים הם על מצות שבין האדם למקום, והם רוב מצות התורה ואזהרותיה, ומשפטים על מה שבין אדם לחברו הם כל התורה כולה, ומפני שחקים כולל רוב המצות הוזכרו בראשונה.

426

תכ״זוכשנזכרו מצות ג"כ עם חקים ומשפטים בארבעה או בחמשה מקומות, אז יורה לשון מצות על האמונות והדעות שאין בהן מעשה רק מצות מאת ה', וחקים יכללו אז כל מצות ואזהרות שיש בהן מעשה והן בינו לבין האל יתב', ומשפטים מה שבין אדם לחבירו, ונכללה כל התורה בשלשתן, ולמעלת האמונות והדעות מפרט אותן בלשון מצוה גם כי היו נכללות גם כן בכלל חקים ומשפטים כמו שפירשתי:

427

תכ״חולשון עדות כבר בארנו שמשמען הוא על המצות שידוע שנצטוינו בהן על דברי נסים ונפלאות כמו מצות זמניות, ותורות גם כי הוא כולל כמו מצות כמו שכתבנו למעלה, עם כל זה נוכל לפרשו גם כן על הקרבנות, כי בכולם נזכר לשון תורה, זאת תורת המנחה, זאת תורת החטאת וגו', זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים, כי אין בהם מעשה כי אם לכהנים, ואין לישראל בהן כי אם ההוראה והלמידה לכהנים, ובזה יש להם שכר כמו אם היו עושים, וכמו שאמרו זאת התורה לעולה למנחה, כי קריאתן הוא כעושה אותן, ועל זה לא נמצא שהוזכרו תורות עם חקים ומשפטים אלא פעם אחת בסוף תורת כהנים פרשת בחקתי, כי אחר שהוזכרו כל דיני הקרבנות ואח"כ מאכלות אסורות וביאות אסורות עד אחרי מות, ואח"כ פרשת קדושים שנאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויין בה, ואח"כ פרשת אמור ובהר סיני במצות זמניות ושאר מצות שבין אדם לחברו, אמר אח"כ על כולם אלה החקים והמשפטים והתורות וגו', שכלל כל הדברים הנזכרים למעלה ועל כולן הזהיר בענין התוכחות, והשלים הספר במה שאמר אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני, כי כולן נכללות בכלל מצות כמו שכתבנו, ויש לו שכר גדול על שהוא עושה אותן כמצותן:

428

תכ״טוהראיה מסברא על כי התורה היא מפי הגבורה תהיה משלימות התורה. ומשלמותה במה שהיא כוללת וצודקת ונותנת חיים וטובה לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב, וכן היא צודקת בדבריה ויעודיה ונסיה, ומה שהיא כוללת יתבאר ממה שכתבנו שהיא כוללת בכל מה שיש באדם גוף ונפש, מצות תלויות בגופו בינו לבין האל ית' ובינו לבין חביריו, ומצות תלויות בנפשו והן הדעות בינו לבין הש"י ובינו לחביריו, וזה הוראה כי מי שברא הגוף ועשה לנו את הנפש הזאת הוא סידר ונתן לנו את תורתו, כדי שנזכה בה בעה"ז במה שבינינו לבין חבירינו לקיום גופנו, וכדי שנזכה בה לעוה"ב במה שבינינו לבינו לקיום נפשותינו, וז"ש הכתוב (שם י"ח) ושמרתם את חקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', חקים ומשפטים כוללים כל המצות מה שבינו לבין קונו ולבין חבירו בין בגופו בין בדעות כפי מה שכתבנו למעלה, ועל שניהם אמר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, שהוא קיום גופני בעוה"ז במה שבינינו לבין חבירינו, ואמר אני ה' על קיום נפשותינו בעוה"ז במה שבינינו לבינו יתברך, וכמו שאמרו חז"ל אני ה' נאמן לשלם שכר טוב.

429

ת״לונראה כי מצות שבין אדם לחבירו יש לו לאדם שכר בעוה"ז ג"כ יותר ממצות שבין אדם למקום, כי עיקר שכרן בעוה"ב, והרי רוב אותן השנויות שאדם אוכל פירותיהן בעה"ז הן ממה שבין אדם לחבירו, כיבוד אב ואם וגמילות חסדים וכו', וכן תורתנו היא כוללת כל הדברים שנבראו בעולם כי הוא צוה ונבראו ואסר והתיר בהן כפי מה שרצה, בקרקעות, בצמחים, בבעלי חיים, באדם, להורות כי מי שבראן יש לו יכולת לצוות עליהן, וכן ברא הזמן והתיר ששת ימי המעשה ואסר יום השבת וימים טובים, להורות כי הוא ברא את העולם בששת ימים ובשביעי שבת וינפש, ואע"פ שישראל היו שומרים השבת במצרים, הוצרך שיצטוו בו במרה ובמתן תורה בעשרת הדברות, כי לא כולם היו שומרים אותו אלא הישרים שבהם, וגם לא בכל מה שצריך ליזהר במלאכת שבת אלא מן המלאכות הכבדות, ולכן נאמר להם בעשרת הדברות זכור את יום השבת לקדשו, שהיה כמעט נשכח והיו צריכין לזוכרו, לא שתהיה מצוה מחודשת שלא היו עושין אותה קודם, ולכן אמר לקדשו בקדושה יתירה ממה שהיית נוהג בו ע"כ:

430

תל״אאו נאמר כי במצרים היה ידוע ונזכר להם יום השבת מפני כובד המלאכה של ימי המעשה שהיו שובתים ממנה בשבת, אבל עתה לא יהיה להם מלאכה במה להתעסק במדבר ויהי' נשכחת שביתת יום השבת, כי בכל הימים ישבותו, ולכן אמר זכור את יום השבת לקדשו, שתזכור כי מה שתשבות בו הוא מפני קדושתו ולא מפני שאין לך מלאכה לעשות בו כשאר הימים, וע"ז צריך אתה לזכור אותו ולקדשו בפה, כי בזה יבדל משאר הימים להקדישו קדש קדשים, להורות כי הוא יתב' ברא העולם בששת ימים וביום השביעי שבת.

431

תל״בואסר המלאכה גם כן במועדים בתחלת הקיץ ובתחלת החורף ימי הקף שבוע א', להורות לנו השגחתו יתברך עלינו, כי לא על הלחם לבדו שיאכל האדם בזעת אפו יחיה האדם כי על כל מוצא פי השם כפי מה שגוזר מראשית השנה יהיה לאחריתה, והוא זן ומפרנס לכל, ואין האומנות מוריש ומעשיר אלא חפץ ה' כפי מעשה איש ופקודתו, ולכן ישבות ממלאכתו בתחלת הימים שנראה לו שהוא צריך לטרוח במזונותיו, ולא יחוש כי ברכת ה' היא תעשיר, וכן ביום מתן תורה ישבות ממלאכת עבודה, להורות כי צריך לעשות התורה קבע ומלאכתו עראי וזה וזה תתקיים בידו, ובר"ה שנברא בו ביום ולעולם דנין אותו בו צריך לשבות ג"כ ממלאכה, כדי שלא יעשה עיקר מדברי העוה"ז ויכין צידה ליום נסיעתו, כי לא ידע מה ילד יום ראש השנה עליו, וכן ביו"כ כי הוא חתימת כל דברים אלו.

432

תל״גוכמו שימים טובים הם מיוחדים לישראל כן השבת הוא מיוחד לישראל, גם כי היה נוהג קודם נתינת התורה לסבת בריאת שמים וארץ בששת ימי המעשה וביום השביעי שבת, ולזה היה נראה שיהיה כולל לכל האומות אפ"ה הוא מיוחד לישראל וכותי ששבת חייב מיתה, וכמו שאמרו חז"ל, והסבה כי בשביל ישראל שנקראו ראשית הוא שנברא העולם, וא"כ אין ראוי שיעשו רמז והוראה לבריאת העולם כ"א ישראל שבשבילם נברא ומלא כל הארץ כבודם, כי כל הכותים כאין נגדו לאפס ותהו נחשבו לו, וכשנצרף שבתות כל השנה שהם נ"ב דרך כלל שנה זו על חברתה מעוברת או פשוטה, לימי המועדים שהם י"ח, יהיו כולם שבעים, להורות כי חשובים הם לפני האל ית' ככל שבעים האומות ובשבילם נברא העולם, וא"כ היות התורה כוללת בכל מה שנברא בעולם היא ראיה כי מי שברא כל העולם הוא צוה את התורה, והקיל והחמיר בכל מה שברא בעולמו כפי רצונו כי מי יאמר לו מה תעשה, וכל מה שברא הקב"ה בראו לכבודו כמו שכתוב (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', וכן היא כוללת בכל איברי האדם ובכל ימות השנה, וכמו שאמר תרי"ג מצות נצטוו ישראל רמ"ח מצות עשה כנגד איבריו של אדם שכל אבר אומר עשה בי מצוה, ושס"ה אזהרות כנגד גידיו של אדם או כנגד ימות החמה, שכל אחד אומר אל תעשה בי עבירה, כי האל יתב' שיצר וברא את האדם וברא את הימים הוא שיכול לצוות עליהן ולא אחר, ואפי' ברמז, כי לא נרמז כ"א תרי"א מנין תור"ה שצוה לנו משה מפי השם ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ואחר שחפשו חכמים על מנין המצות והאזהרות מצאום רמ"ח ושס"ה מכוונות לחשבון זה. ומה שהיא צודקת בעצמה, הוא בצידוק דיניה במה שבין אדם לחבירו ובמה שבין אדם למקום.

433

תל״דאם במה שבין אדם לחבירו בנזקי ממונו בדיני ד' אבות נזיקין שור ובור מבעה והבער, ומפני שלא עשה בגופו הנזק הקיל עליו בתשלומין בקצת הדברים שאינו בא מחמת פשיעתו, ופטר חצי הפרעון במי שאינו מועד להזיק וכיוצא בזה, ובמה שהזיק בגופו וחובל ומזיק חייבו בכל מה שהזיק ואפילו שלא בפשיעה, כי אדם שיש לו דעת מועד לעולם ואפילו גורם, ובגנבה וגזלה חייבו תשלומים, ועוד כפל או ד' וה' בגונב כמו שפירשו הטעם זה השוה עבד לקונו וכו', ודיני קנסות ושיחזיר אבידת חבירו שהיא כמו גניבה כיון שלא נתיאש, וכן מי שרצח יהרג או יגלה אם הוא בשוגג, וההריגה לרוצח הוא דין צדק שלא ינצל בכופר ממון מהריגה כמו בחובל שפורע ממון, והם ה' דברים, כי אינן יכולים ב"ד לצמצם לעשות לחובל כמו שעשה הוא עין תחת עין, כי אולי יצטער ויוזק יותר ממה שעשה או פחות, אבל ברציחה הוא דבר ידוע ומצומצם נפש תחת נפש, וכן בגולה לא יקחו כופר ממנו אלא יגלה לערי מקלט, ואם רצח גואל הדם את הרוצח חוץ לעיר מקלט אין לו דם, כי כפי דיני חובל ומזיק אפי' בשוגג הוא חייב כי הוא מועד לעולם.

434

תל״הוהיות דין השוגג גלות הוא מצד הנהרג ומצדו, מה שהוא מצד הנהרג שהוא מונע רגלו מלכת בגבולו ולכן ימנע רגל ההורג ג"כ משם, ומה שהוא מצדו, כי כמו שהיה הוא בגולה בנפשו ודעתו בשעה שהרג בשגגה שלא הרחיב נפשו ולא פנה דעתו לפקח ולראות שלא יצא תקלה מתחת ידו, כן יהיה גופו גולה וכלוא במקום מיוחד שהיה לו מקודם חלק בו, והוא עיר מקלט של לוים, כי עיירות ישראל כבר נפלו להן בגורל לאחוזת עולם ואינו דין שיתנו מקום לשום אדם לשבת בו כל ימיו, וענין עמידתו שם עד מות הכהן הגדול הוא, כי בחטאים שהם בין אדם למקום כמאכלות ועריות או כל דבר שחייב בו כרת במזיד יש בהן קרבן בשוגג, וכן קצת קרבנות הבאים על דבר שבועה או טומאה או מעילה בקדשים, הכלל כי כל הקרבנות הם באים על מה שבין אדם למקום, כי מה שבינו לחבירו אין הקרבן מכפר אלא צריך לשלם הנזק או ליהרג אם הרג, וכן שוגג של רציחה לא ניתן לכפרת קרבן, כי מה יועיל הקרבן למה שחטא בנפש חבירו שהרגו אפי' אם יהיה בשוגג, וכיון שאין ראוי להרגו מפני שהוא שוגג והרי הוא גולה היה מן הראוי שיצא מגלותו במות הכהן הגדול שבכהנים, הואיל ולא הספיקו הכהנים לכפר עליו בקרבן, כי הם ניתנו לכפרת בני ישראל כשהם חוטאים בשוגג, ועתה שחטא זה של שוגג רציחה לא ניתן לכפרת קרבן, מיתת הכהן הגדול היא כפרתו מן הגלות.

435

תל״ווכן כל מה שיש בו שמירת נפש האדם, כחיוב הצלת הנרדף ושלא לעמוד על דמו, וענין עגלה ערופה ועשיית מעקה וטעינה ופריקה, הכל דין צדק וישר כמו שנתבארו כל דברים אלו בספר נזקין של הרמב"ם ז"ל, כל מה שנכלל בספר קנין וספר משפטים, בדיני מקח וממכר ושלא להונות בהן, ודיני זכיה ומתנה ושכנים ושותפין, ודיני עבדים כנענים ועבדים ושפחות ושכירות ושאלה ופקדון ומלוה ולוה וטוען ונטען ודיני נחלות, הכל בצדק ומשפט.

436

תל״זוכן ספר שופטים בדיני סנהדרין וד' מיתות ב"ד ודיני עדות וכל מה שנכלל בספר ההוא הכל בצדק ובמשפט, כי ארבע מיתות סקילה שרפה הרג וחנק הן ראויות לעובר על עבירות ידועות במה שבינו למקום, לבד רוצח שהוא בהרג, וחובל באביו או באמו וגונב נפש מישראל שהם בחנק, ומקלל אביו ואמו בסקילה, והם בינו לחבירו, ואין דבר שבינו לחבירו בתורה שיהיה בו מיתה אלא אלו הארבעה והשאר הם במה שבינו למקום.

437

תל״חכעריות וע"א, ואפשר שכל מה שאינו מחסר ממון לחבירו אינו נקרא מה שבינו לחבירו לענין זה אלא שבינו למקום, ונמצא שאין קרבן ומיתה במה שבינו לחבירו, כי מה שהזיק בממון השכל מחייב שחיובו יהיה ממון ולא קרבן ומיתה, ובושת שיערה תורה שראוי לחייבו ממון כיון שביישו, אבל במה שבינו למקום, השכל מחייב שיתחייב מיתה על כל מה שיעבור, כמו בני נח שהם חייבים מיתה על כל שבע מצות בני נח ואזהרתן זו מיתתן, אלא שהתורה חסה על ישראל, ומפני שרצה לזכותם לפיכך הרבה להם תורה ומצות, רצה גם כן להקל בענשן, קצתן בקרבן קצתן במלקות קצתן בלאו בעלמא, ומיעוטן באחת מארבע מיתות ב"ד ובכרת או מיתה בידי שמים כפי חומר מהותן, ומה שלא היה בכולן כרת או מיתה בידי שמים ולא מיתת ב"ד כיון שחטאו, היה משני טעמים, הא' כדי שיהיה ידוע שעל חטא פלוני נענש אותה מיתה, שאם היה מיתה או כרת על ידו ית' לא היה ניכר כי על אותו החטא מת, כי המיתה היא בית מועד לכל חי יהיה בחור או זקן, וכשב"ד ממיתין אותו הוא בעדות ברורה וידועה שעשה החטא ההוא ועליו מומת.

438

תל״טטעם שני כי הוא כבוד ה' יותר שיהיה מומת על ידינו שנחוש לכבודו, ורצה האל יתב' לזכותנו שנקיים מצותו כשנהרוג אנחנו כל המחוייב מיתה מפני שעבר על דבורו ית', ובין כך ובין כך כשאין אנחנו ממיתים אותו מפני שאין בו עדות והתראה אז האל ית' נפרע ממנו בכרת או במיתה בידי שמים או בדין ד' מיתות ב"ד, וכמו שאמרו (כתובות ל') אעפ"י שארבע מיתות ב"ד בטלו דיני ארבע מיתות ב"ד לא בטלו וכו', כי רצה האל ית' להעניש לאדם כפי חטאו בזה העולם וילך נקי לעוה"ב, כי כל המומתין מתודין ויש להם חלק לעוה"ב, ומפני שאין החטאים שוים הוא ית' שהוא שוקל דעות ויודע מחשבות וחומר כל חטא וחטא החמיר בעונש חטא א' יותר מבאחר, ולכך העניש מיתה החמורה לחטא החמור והקלה לקל, החומר והקלות לפי ראות עיני כבודו, חייב סקילה למוציא מרשות לרשות בשבת שנראה דבר קל, וחנק לחובל באביו שנראה חמור ממנו.

439

ת״מוידענו כי כל דרכיו משפט, גם כי בקצתם לא נדע לתת טעת להם מצד ליאות וקיצור שכלנו בין במה שבינינו לבינינו בין במה שבינינו לבינו, כמו מה שתלוי בדעות ובעיקרי הדת והרחקת ע"א וחוקות העכו"ם וכל מה שנכלל בספר המדע שהוא אמונת האל ית', וק"ש ותפלה ותפילין ומזוזה וס"ת וציצית ומילה כל מה שנכלל בספר אהבה, שהוא אהבת האל יתב' וזכרון תורתו ומצותיו ושביתה בשבתות וימים טובים והמצות הנעשות בהם כל מה שנכלל בספר זמנים, זכרון לבריאת עולם וליציאת מצרים, ושאר נסים והטבת מעשינו ועשיית מצותיו בזמנים ידועים לשנהיה נזכרים לפניו לטובה, ולישא אשה והנהגתו עמה וגירושיה וכל מה שנכלל בספר נשים, וההרחקה מהאסורות לו כל מה שנכלל באיסורי ביאה מספר קדושה כדי שיהיה לו זרע קדש מיוחס ומיוחד לעבודת בוראו.

440

תמ״אוענין מאכלות האסורות לנו והמותרות כל מה שנכלל בספר קדושה אין בהם דבר שיכחישהו השכל, אלא אדרבה השכל מחייב כי המאכלות הבלתי נאותות מעבות השכל מלהשכיל והבין בדרכי האל יתב', ולענין ביטוי שפתיו השבועות ונדרים ונזירות וערכין וחרמין כל מה שנכלל בהפר הפלאה, השכל מחייב קיומם, השבועות מפני שנראה כנשבע בחיי המלך, והנדרים לשמור מוצא שפתיו להורות מעלתו על שאר בעלי חיים בכח הדבור השכלי שניתן בו, וכל מה שתלוי בזריעת קרקעות ומתנות עניים ותרומות ומעשרות ושמטה ויובל וכל מה שנכלל בספר זרעים, כלל הכל להורות כי לה' הארץ.

441

תמ״בובנין בית הבחירה וכל מה שנכלל בתוכו, והבאת הקרבנות המובחרים הקבועים להם זמן והבלתי קבועים כל מה שנכלל בספר עבודה וספר קרבנות להתקרב להשם במה שנתרחק בחטאים, ודיני הטומאות והלכותיהן וטהרתן כל מה שנכלל בספר טהרה, כי הטהרה מביאה לידי פרישות וענוה להתקרב אל השי"ת, כל אלו במה שבינו להשי"ת לזכותו שיעשה רצונו כדי שיהיה ראוי וזכאי מצד עצמו לקבל טובותיו ית' בעוה"ז ובעוה"ב, ונתבאר דרך כלל כי תורתנו התמימה היא צודקת בעצמה מצד מצותיה ואזהרותיה בטוב טעם ודעת שיש לכל אחת מהן, וכמו שנודע ונתגלה ליודעי סודותיה חכמי האמת ז"ל, ונתבאר היות התורה כוללת בשנים או שלשה דרכים, והיותר צודקת במצותיה ואזהרותיה, ומעידה על עצמה שמן השמים ניתנה, בהיותה כוללת וצודקת בעצמה:

442

תמ״גונאמר כי היותה צודקת יתבאר ג"כ מן הטובה שתמשך למי שמקיים מצותיה ואזהרותיה, ומן הרעה שתמשך לעובר על מצותיה ואזהרותיה, כי מה שימשך ממנו טובה הוא טוב וישר וצודק, ומה שימשך ממנו רע הוא רע ומקולקל ובלתי צודק.

443

תמ״דוראינו בדברי התורה ובדברי החכמים ז"ל מצות מיוחדות ומסוגלות להיות האדם זוכה בעשייתן לטובה בזה העולם, ולהנצל מפגעי המאורעות המתרגשות לבוא בעולם, וכן בעובר על מצות מיוחדות ואזהרות ידועות היותו נלכד ברשת הפגעים, וכמו שנראה בפירוש בתורה בענין הקטרת שאמר משה לאהרן (במדבר י"ז) קח את המחתה וגו' ושים קטרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף, ויקח אהרן כאשר דבר משה וגו' ויתן את הקטרת ויכפר על העם ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה, והרי דבר זה לא דברו משה לאהרן בינו לבין עצמו ואהרן לא עשה הדבר בסתר אלא בפני כל ישראל, שאמר לו משה והולך מהרה אל העדה, והוא רץ אל תוך הקהל כשראו כולם שכבר החל הנגף ונתן את הקטרת ויכפר אל העם, וראו כל ישראל אז כי בנתינת הקטרת נעצרה המגפה שהחלה כבר, ואם לא היה בטוח משה רבינו שהיתה נעצרת המגפה על ידי הקטרת לא היה אומר לאהרן שיתן אותו בפני כל ישראל לשיעצור המגפה, כי היה חושש שהיה נשאר בבושה בפניהם, אלא שהיה בטוח כי כך נמסר לו מלמעלה, וכשכתב אח"כ כל התורה וראו כל ישראל כתובים אלו כהוייתן ידעו וראו שהיה הענין אמת, ולא היה כותבו משה רבינו ונותנו לכל ישראל אם לא שידע שהם היו עדים בדבר שהמגפה נעצרה ע"י הקטרת, ודור המדבר היו דור שכולו דעה וידעו להבחין בין האמת והשקר, ולא יעור עיני שכלם משה רבינו לדעת הכופרים להראות להם מה שלא היה במציאות, וזו ראיה לאומרים אין תורה מן השמים, כי נקהה את שניהם בזה וכיוצא בזה בלי קבלתנו האמתית, וכן ראו כל ישראל כי על ידי הקטרת מתו נדב ואביהוא וקרח ועדתו בהיותם בלתי ראויים להטפל בעשייתו, כי לא היה ראוי אז להעשות אלא ע"י אהרן הכהן הגדול, ובהיותו נעשה על ידו היתה המגפה נעצרה, וכל ישראל ביחד ראו שני ההפכים בנושא אחד והוא הקטרת, וכולם עדים נאמנים בדבר, ולמי נאמין אם לא להם שהיו אוכלי המן שהיתה לחם אבירים לא יאונה להם שיהיו תועים מדרך השכל וכפתאים מאמינים לכל דבר, אלא שידעו הדבר בבירור והשיגוה בשכליהם ובחושיהם.

444

תמ״הואפשר לומר כי מה שנמשכו דברים הפכים מן הקטרת, וכמו שאמרו חז"ל שאמרו ישראל קטרת זה של פורענות היא הרגה נדב ואביהוא וכו', לכך ידעו שהיא של כפרה שנאמר ויתן את הקטורת ויכפר על העם וגו' היתה הסבה כי סגולת הקטרת ומעלתו הוא לסלק ולדחות בעתר ענן הקטרת כל מה שהוא עומד כנגדו, ולכן נדב ואביהוא שלקחו איש מחתתו ונתנו בהן אש ושמו עליהן קטרת ויקריבו לפני ה' וגו', היה עתר ענן קטרתם כמי שדוחה רגלי שכינה והוא השפע האלהי שבמקום המקודש שנכנסו בו ולכך נענשו מיד, וכן קרח ועדתו שהיו לפני ה' כמ"ש (במדבר ט"ז) והקרבתם לפני ה' איש מחתתו וגו' היה ענן קטרתם מסלק ודוחה רגלי שכינה, ונענשו מיד, אבל הקטרת שהקטיר אהרן היה בחוץ כמו שאמר לו משה קח את המחתה וגו' ותן עליה אש מעל המזבח והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף, ובנתינת הקטרת במקום שהיו העדה ששם יצא הקצף דחה וסלק עתר ענן קטרת אהרן כל מדת הדין הקשה שהיה ענין יציאת הקצף ובזה נעצרה המגפה, וכמו שאמר וירץ אל תוך הקהל ויתן את הקטרת ויכפר על העם וגו', וכשהקטרת נעשה כסדרו ועל יד מי שראוי להעשות בפנים במקום השכינה, אז עתר ענן הקטורת עולה ומקבל שפע ברכה מן השכינה ובאה טובה לעולם.

445

תמ״וואפשר לומר ג"כ כי מה שנמשכו ב' הפכים מהקטרת, היה, כי סגולתו מיוחדת בהיותו נעשה על יד אחד לבד, ומפני כך נענשו נדב ואביהוא שנשתתפו שניהם בעשייתו, שאם היה אחד מהם עושה אותו אולי היה ניצול, וכמו שמורה הכתוב אשר לא צוה אותם, נראה שהיה ענין עונשם שנשתתפו שניהם בדבר שלא נצטוו שניהם ביחד, וכן בקרח ועדתו נאמר ואש יצאה מאת ה' ותאכל את החמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת, כי נראה כי בהיותם רבים בהקטרת קטרת הוא שנענשו, שאם היה כהן אחד לבדו שהיה מקריב אותו כהלכתו לא היה נענש, ובזה טעה קרח שחשב כי גם שאין הקטרת נעשה ע"י רבים ישאר א' המיוחד ויתקבל ענן קטרתו והשאר ימותו, וכמו שהבין מדברי משה שאמר לו והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, שנראה שאחד מהם המיוחד יהיה נמלט ויבחר בו וכו', ואחר כך חזר ופירשו לו ואמר וקחו איש מחתתו וגו' ואתה ואהרן איש מחתתו, להורות לו כי מה שאמר והיה האיש אשר יבחר שנראה שהיה ידוע שיבחר באחד מהם לא היה זה האחד אלא אהרן שכבר הובדל לה' להקדישו קדש קדשים, וקרח לא חשש לדברי משה האחרונים אלא למה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו' ותנו בהן אש וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש, ולא הזכיר כאן את אהרן שיהיה עמו ועכ"ז ינצל ויהיה נבחר אחד מהם, ולכך קדם ולקח הוא וכל עדתו איש מחתתו ולא המתינו לאהרן שיהיה עמהם כדי שיתקיים בו והיה האיש אשר יבחר וגו', בחשבו כי עכ"פ יהיה נבחר אחד מהם, כי לא מצינו שנשתתף אהרן עמהם אז במחתתו להקטיר קטרת כי לא המתינו לו, וכמו שאמר הכתוב עליהם ויקחו איש מחתתו וגו' ויעמדו פתח אהל מועד ומשה ואהרן, כי אחר שעשו הקטרת עמדו פתח אוהל מועד במקום שהיה משה ואהרן, שנראה כי אהרן היה עם משה שם ביחד ולא נכנס עמהם.

446

תמ״זונחזור לעניננו כי כל ישראל ראו וידעו כי הקטרת הרגה את הבלתי ראוים ונעצרה המגפה ע"י אהרן כשהוא עשה אותו.

447

תמ״חוכן הוא ידוע כי כשנעשה הקטרת כמצותו בזמנו משפיע שפע ברכה לעולם בפרט על העושה אותו מתברך בעושר, וכמ"ש (דברים ל"ג) ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך, וסמיך ליה ברך ה' חילו, וכמו ששנינו (יומא כ"ו) חדשים לקטרת בואו והפיסו כמו שפי' שם כדי שיזכה כל אחד בעשיית הקטרת ומעולם לא שנה אדם בקטרת, וזה אינו אמונה וקבלה בעלמא אלא נסיון ומוחש גמור שהיו רואים בעין כי כל מי שהיה מטפל בעשייתו היה מתעשר, ולכך תקנו חדשים לקטרת כדי שיתעשרו כולם, ואם לא היו בפועל מתעשרים מיד הזוכים בקטרת ולא היה ניכר כי מחמת עשותם הקטרת נתעשרו, לא היו אחרים רודפים אחריו ומתאמצים לעשותו והיו מניחים חדשים גם ישנים שיעשוהו, אלא שנראה שהיה דבר ידוע וניכר לכל הכהנים ולכל ישראל.

448

תמ״טוכן במצות אחרות אנו רואים שיש בהן כח וסגולה לטובה ידועה, וכמו שאמרו חכמים (שבת כ"ג) הזהיר בציצית זוכה לטלית נאה וכו', וכמו שראו והעידו בנסיון (מנחות מ"ד) מאותו שהיה זהיר בו שהלך לזונה בכרכי הים וכו' ובאו ציציותיו וטפחו על פניו וכו' עד אותן מצעות ומטות של זהב שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר, והרי זו מצוה קלה ואמרו עליו זה מתן שכרן בעוה"ז ולעוה"ב איני יודע, כי אין לך כל מצוה קלה שאין מתן שכרה בעוה"ז ובעוה"ב וכמו שאמרו שם במנחות צא ולמד ממצות ציצית, ודבר זה היה מפורסם וידוע בבהמ"ד לכל החכמים שבדור ההוא, וא"כ מה שאמרו ג"כ זוכה לטלית נאה היה כענין זה שנתפרסמו כמה אנשים בכמה דורות שהיו זהירים במצות ציצית וראו הדור ההוא וידעו שזכו מצדו לטלית נאה, וכן מה שאמרו הרגיל בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין, ושאלו לר' זכאי (מגילה כ"ז) במה הארכת ימים וכו' ולא בטלתי קידוש היום אימא זקנה היתה לי פעם אחת מכרה כיפה של ראשה והביאה לי יין לקידוש, תאנא כשמתה הניחה לו ארבע מאות גרבי יין כשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין, הרי ראו וידעו באותו הדור כל החכמים ששנו תוספתא זו שהניחה לו אמו ד' מאות גרבי יין, והיא היתה עניה קודם והיתה זהירה במצות קידוש עד שמכרה כיפה של ראשה להביא יין לקידוש, והוא ג"כ בהיותו זהיר באותה מצוה עם חברותיה שהזכיר שם זכה לאריכות ימים ולהניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין מצד היותו זהיר בקידוש שהוא ענין דומה לו, וכן אמו היתה זהירה בקידוש והניחה ת' גרבי יין, נראה כי מה שהניח הוא היין ג"כ היה מהיותו זהיר במצות קידוש היום.

449

ת״נוכן מה שאמר (שבת כ"ג) הרגיל בנר חנוכה הויין ליה בנים ת"ח משום דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, ע"י נר מצוה של שבת וחנוכה בא אור תורה, רב הונא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דאבין נגרא חזא דהוה רגיל בשרגא טובא אמר תרי גברי רברבי נפקי מהכא נפקי מינייהו רב אידי בר אבין ורב חייא בר אבין, ורב חסדא הוה רגיל דהוה חליף ותני אפתחא דבי נשא דרב שיזבי חזא דהוה רגיל בשרגי אמר גברא רבה נפיק מהכא נפק מינייהו רב שיזבי, הרי שהיה מסורת בידם והיו רואים בכל דור כי מי שהיה רגיל בנר היה לו בנים ת"ח, ולכך אמרו בפירוש הזהיר בנר שבת הויין לו בנים ת"ח, והיו בטוחים רב הונא ורב חסדא במה שאמרו חכמינו ז"ל שהיה אמת וויתרו כבודם להגיד דבר עתיד על זה שראו שהיה זהיר במצוה זו שיצאו ממנו ת"ח, וכוונו אל האמת שיצאו ממנו ת"ח הנזכר, כ"א לא היה מתקיים מה שאמרו היו נשארים ללעג וקלס בפני עמי הארץ ולא היו מחשיבים דבריהם, והחולק על דברי חכמים לא יוכל להכחיש מציאות זה הענין שהיה כך, שהרי רב הונא היה מגדולי תלמידי רב ובא בגמרא חסידותו וענוותו ורב חסדא היה תלמיד חבר שלו,

450

תנ״אומה שאמרו לא היה במסתרים כ"א בפרסום קודם שיתעברו נשותיהם והיו מצפים כל השומעים לראות אם נתקיימו דבריהם ונתקיימו שנתעברו נשותיהם וילדו זכרים וגדלו והיו ת"ח, ורבינא ורב אשי שכתבו ענין זה בגמרא אלמלי לא ידעו ולא נתאמתו שאירע כך לא היו כותבים אותו, וא"כ נראה דבר מפורש ג"כ בלי ספק כי הזהיר במצות נמשך לו טובה ידועה, ואין לך ראיה גדולה לצידוק ויושר המצוה כ"א שימשך טובה וחיים לעושיה, וכמו שאמר גדולה תורה שנותנת חיים לעושיה וכו', וגם כי אין דבר זה נראה מפורסם בכל הדורות אינו מן התימה, כי לא נאמר כל זה אלא במי שהוא זהיר ורגיל במצוה מיוחדת כי אפי' בזמן שהיה יכול לפטור עצמו ממנה הוא זהיר לעשותה ואז השי"ת מראה לעולם כי יש לו שכר הרבה בעוה"ב ומקצת הפרי נותן לו בעוה"ז כעין המצוה שהיה זהיר בה, שהרי אמרו הזהיר במצוה פלוני ולא אמרו העושה מצוה פלונית, להורות הזריזות אפילו בזמן שהיה יכול לפטור עצמו, כאמו של רבי זכאי שלא היתה חייבת למכור כיפה שבראשה לקנות יין לקידוש היום, וכן אותם שיצא מהם ת"ח נאמר עליהם דהוו זהירין בשרגי טובא, ר"ל אפילו שלא היה להם במה לקנות היו מחפשים ומתחזקים לעשותם והיתה עולה בידו ואז יהיה נראה השגחת השי"ת עליהם לפרוע להם בעוה"ז שכר הזהירות לא שכר המצוה עצמה, וא"כ מי שישגיח בכל דור במעשה האל ית' ובחסידיו הזהירים במצותיו יראה ג"כ בעין מה שראו הראשונים, ולא יתקיים בשביל זה שכל המקדש על היין בכל שבת או לובש ציצית בכל יום שימלא גרבי יין או יזכה לטלית נאה, כי מי שיש לו לעולם יין בביתו או מי שיש לו ציצית גם כי הוא עושה מצוה בכל יום אינו נראה כי השגחת האל יתברך על אותה מצוה פרטית כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אלא למי שהיה יכול לפטור עצמו בדין מן המצוה והוא זהיר לעשותה לעולם, וזה לא יקרה אלא ליחידים בדור, ואם ישגיח האדם בהם יראה ג"כ מה שראו החכמים הראשונים והעידו עליו.

451

תנ״בונתבאר כי מעשיית המצוה והיותו זהיר בה ימשך לו טובה והוא ראיה על צידוק ויושר המצוה, וכן אמרו הזהיר במזוזה זוכה לדירה נאה, ולא נודע להם מי שיהיה זהיר בה שיהיה יכול לפטור עצמו ממנה והיה זהיר ועשאה שיהיה לו בית נאה, ולכך לא הביאו ראיה במציאות לזה אלא כמו שבקידוש ובנר הדבר אמיתי ונכון כמו שראו בפועל בשתיהן, וכן הזהיר במצות ציצית ראוי שיהיו לו מטות ומצעות של זהב אשר בכללן טלית נאה גמרו אומר ג"כ במזוזה שיהיה לו דירה נאה כשיהיה זהיר בה, וכן אמרו (שבת כ"ג) דדחיל מרבנן וכו' דרחים רבנן וכו' דמוקיר רבנן וכו', על דרך מה שפירשתי, וכן על המניח תפילין שמאריך ימים כמו שהביאו מן הכתוב (ישעיה ל"ח) ה' עליהם יחיו, וכאן אמרו כל המניח ולא אמר כל הזהיר שהיה נראה אפי' בזמן שהיה יכול לפטור עצמו ואם הוא פטור מחמת צורך ניקוי גופו אינו זהירות להניחם:

452

תנ״גוכן בענין הצדקה אמה"כ וצדקה תציל ממות, והעיד ר' עקיבא וכל החכמים הסמוכים על שלחנו בחופת בתו שנצולה מן הנחש שיעדו לה כלדאי בשביל הצדקה שעשאה וכמו שהוא מוזכר בסוף שבת עם ענינים כאלו.

453

תנ״דנמצא שידעו שאין מזל לישראל שהצדקה מצילה ומגינה על מה שמורה המזל, ודרש אז רבי עקיבא וצדקה תציל ממות, כלומר שראו בנסיון מה שכתב שלמה ע"ה וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה ע"י נחש אלא אפילו ממיתה עצמה, וכן בכמה דברים כיוצא באלו שהביאו בגמרא להורות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע.

454

תנ״הוכמו שענין זה גלוי ומפורסם בענין המצות כן הוא ידוע ומפורסם בענין העבירות, כי הזהיר מעשותם ניצול מפגעים רעים ומי שנכשל בהם נענש, וכמו שראינו בענין השבועה שנשבעו בני ישראל לגבעונים, שנענשו ישראל שבא רעב לארץ על אשר המית שאול את הגבעונים כמו שנזכר בשמואל, וכן אמרו חכמים ז"ל מעשה בכפר אחד שהיו אנשיה נשבעים ומקיימים וכלם נחרבו, ואם הנשבעים ומקיימים בדבר שאינו צריך כך הנשבעים לשקר על אחת כמה וכמה, וכן ראינו שהחרים יהושע את יריחו שאמר (יהושע ו') והיתה העיר חרם היא וכל אשר בה לה' וגו' וחרם הוא כשבועה, ומסני שעבר עכן כתיב וימעלו בני ישראל מעל בחרם וגו' ונענשו שנסו לפני אנשי העי והכו מהם כל"ו איש עד שהודה עכן ונשרף הוא וכל ביתו כנזכר, וכן השביע יהושע את ישראל ואמר ארור האיש לפני ה' אשר יקום ובנה את העיר וגו', וראינו כי בימי אחאב שבנה חיאל את יריחו בבכורו יסדה ובצעירו הציב דלתיה כמו שארר וקלל יהושע בעת השבועה, וכן שאול השביע את העם לאמר ארור האיש אשר יאכל לחם עד הערב וגו' ולא שמע יונתן בהשביע אביו את העם וטעם מהדבש, ונענש שלא ענהו האל יתברך ביום ההוא ואמר שאול במה היתה החטאת הזאת וגו' עד שפדו העם את יונתן ולא מת.

455

תנ״ווכן ראינו כי בסבת העגלים שעשה ירבעם ונמשכו אחריהם כל הבאים אחריו עד הושע בן אלה גלו עשרת השבטים מארצותם, וכמ"ש (מ"ב י"ז) ויהי כי חטאו בנ"י לה' אלהיהם וגו' וילכו בחקת הגוים וגו' ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן וגו' ויציבו להם מצבות וגו' ויקטרו שם וגו' ויעבדו את הגלולים וגו' ולא שמעו וגו' וימאסו את חקיו וגו' ויעזבו את כל מצות ה' וגו' ויעבירו את בניהם וגו' ויתאנף ה' מאד בישראל ויסירם מעל פניו וגו', הורה כי האריך להם השי"ת שלא להגלותם גם כי חטאו והלכו בחקות הגוים וכו' עד שהעיד בהם ביד כל נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם וגו' ולא שמעו ויקשו את ערפם ועוד הוסיפו לחטוא אחרי שיעד בהם חטאים אשר לא עשו אותם קודם הייעוד ואז לא היה יכול לסבול ולהאריך עוד, והתאנף מאד בהם ויסירם מעל פניו לא נשאר רק שבט יהודה לבדו גם יהודה לא שמר וגו', ועם כל זה האריך להם עוד כיון שלא כבד פשעם כבני ישראל, הרי שהיה גלוי ומפורסם לכל האומות ולישראל עצמם אחר שבאה עליהם הרעה שבאה להם מצד חטאתם ועברם על דברי התורה, והרי יהודה שהיו מועטים מהם ולא גלו אז מפני שהיה גלוי ומפורסם שלא היו כל כך רעים וחטאים כמו שאר השבטים שלא היה ביניהם עגלי זהב וע"כ האריך להם ולא נתן בלב מלך אשור אז שיגלם, וכשבא בימי חזקיהו המלך שלח ה' מלאכו ויך במחנה אשור קפ"ה אלף וישכימו בבקר והנה כלם פגרים מתים וידעו אז שבט יהודה כי האל ית' הוא שנלחם להם כמו שיעד והודיע להם קודם ע"י ישעיה הנביא ששמע ה' תפלת חזקיהו ואמר (ישעיה ל"ז) וגנותי על העיר הזאת להושיעה וגו' והיה מפורסם נס זה בכל העולם וידעו כי האל ית' הוא שהגלה את עשרת השבטים ורחם על יהודה כעת למענו ולמען דוד עבדו.

456

תנ״זוכל זה הוא דרך כלל בחטאים כוללים שחטאו ישראל, כי באנשים פרטים שחטאו חטאים פרטים גם זה גלוי שהיו נכשלים ונענשים בעונם, וכמו שהוא מבואר בנביאים ובכתובים ובדברי רז"ל ויאריך בספורם, אלא שנאמין ונדע כי הוא אמת כי האל ית' נותן שכר טוב בעוה"ז ובעוה"ב למקיימי המצות, ומעניש בעוה"ז ובעוה"ב לעוברים מצותיו ואזהרותיו, וזו ראיה גדולה כי התורה וכל מצותיה ניתנו למשה בסיני כדי שיקיימוה ישראל, אלא שענין השכר של מקיימי מצות והעונש של עוברי עבירות שאמרנו, גם כי הוא נגלה לפקחים וליודעים הוא נסתר ונעלם מעיני ההולכים בחשך, כי הם אומרים על מי שבאה עליו הרעה על עברו על מצות ה' כי מקרה היה לו, וכן על מי שבאה לו טובה מצד עשותו מצוה אומר כי מזלו גרם ולא נמשך מצד המצוה, וגם זה מאת ה' יצאה כי הגדיל עצה והפליא תושיה לתת שכר להולכים לפניו באמת ובלי שימוש לקבל פרס שמביא הטובה לטוב, באופן שיוכל מי שירצה להכחיש לומר שלא באה לו מצד המצוה ומביא הרעה לעושה הרע, באופן שיוכל להכחיש מי שירצה ולומר מקרה הוא היה לו, והמשכיל והמבחין בכל דרכי ה' דרך כלל ודרך פרט ומשגיח על כל מה שעושה האדם אם טוב ואם רע יודע כי מהשם היתה לו, ומי שאינו משגיח כמו שראוי, תולה הדברים למקרה.

457

תנ״חובזה יש שכר יותר לדבקים במצות ואינם חוששים אם יבא להם טובה או לא אלא לעשות רצון קונם, כ"א היה השכר והעונש גלוי לכל העולם היה בטל כמעט השכר והעונש, כי אפילו הרשע היה מכריע עצמו לכף זכות בראותו בעין הטוב שהיה מגיע לעוסקים במצות והרע המגיע לעושים העבירות, וגם הצדיקים לא היה ראוי שיהיה להם שכר כ"כ כי לא היטיבו דרכיהם כ"א בשביל שיגיע להם טובה וינצלו מן הרעה וכמעט היתה בטלה הבחירה שהיא ביד כל אדם לעשות טוב ורע.

458

תנ״טוכדי להגדיל שכר הצדיקים בעוה"ז ובעוה"ב רצה שיהיה נעלם קצת ענין הטובות המגיעות לטובים והרעות המגיעות לרעים מצד חטאתם, כדי שכל אחד מעצמו ישוב אל אלהיו ויהיה לו שכר טוב בעמלו:

459

ת״סוכן אפשר כי מה שאמרו זוכה לטלית נאה או לדירה נאה בהיותו זהיר במצוה פלונית, הוא בהיותו שלם ג"כ בדברים אחרים גם כי לא היה זהיר בהם כ"כ, כדי שלא יקשה אם נראה אחד שהוא זהיר באיזו מצוה ואינו מגיע לו ענין שכר אותה מצוה בעוה"ז, כי נתלה החסרון במעשים אחרים, וכמו שאמר (יומא מ"ז) על קמחית שהיו לה ז' בנים וכלם שמשו בכהונה גדולה ואמרו לה במה זכית לכך, ואמרה להם מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי, אמרו לה הרבה עשו כן ולא הועילו, לומר לא זאת לבד היא שעמדה לה שהרבה עשו כך ולא הועילו אלא שזכיות אחרות ג"כ היו בה ועל כולם זכתה לשיהיו כל בניה כהנים גדולים:

460

תס״אומה שהיא צודקת ביעודיה ובנסים שנזכרו בה, הוא כי ראינו כל היעודים שנכתבו בה לעתיד נתקיימו ונכתבה ונודע קיומם בתורה עצמה ובספרי הנביאים:

461

תס״בוהיעוד הראשון הוא מה שיעד הקב"ה מיתה לאדם אם יאכל מעץ הדעת, וכמו שאה"כ כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואמרו חכמים מיתה לאדם מיתה לחוה מיתה לו מיתה לדורותיו, וצריך לברר באיזה אופן נתקיים יעוד זה, שאם יום זה הוא יום ההווה בינינו הרי לא נתקיים הייעוד שלא מת באותו יום, ואם זה הוא יומו של הקב"ה שהוא אלף שנים הרי נתקיים ענשו בו ובדורותיו ולמה קללו עוד כמה קללות הרי ענשו מספיק לו שימות תוך אלף שנים, ועוד יקשה אם הוא יום קטן הרי ענשו גדול ואם הוא יום גדול הרי ענשו קטן, ונאמר כי זה היעוד היה משמעו על היום הנזכר בכתוב בבריאה והוא היום ההווה בעולם, כי יומו של הקב"ה לא הוזכר בתורה בפירוש, וזה היה מן הדין שימות ביומו והוא היום שנברא בו כיון שעבר על ציוויו יתברך ולא היה יכול לעמוד מלחטוא אפי' שעה אחת, כי בשעה תשיעית נצטוה ובעשירית סרח, אבל ברחמיו ית' האריך לו שלא יתקיים הייעוד כי אם ליומו של הקב"ה שהוא אלף שנים, מפני שהיה כמו אנוס, כי פיתוי אשתו של אדם אונס הוא, וכשנצטוה אדם הראשון עדיין לא היתה חוה נבראת בצדו כפי סדר הכתובים, ולא נצטוה אלא הוא ואמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות, כי מלת אכלך נראה מדעתך ומרצונך, וזהו שאמר אדם הראשון האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ וגו', כלו' שהיא פתתה אותו לשיאכל, כי היא היתה חושבת מקודם כי היא לא תענש מפני שעדין לא היתה מצווה כשנצטוה בעלה והיא לא נצטותה, והנחש בהיותו ערום ראה שאם היה אומר לה שתאכל מפני שלא נצטווית לא תאכיל היא את בעלה מפני שהוא נצטוה ולכך נכנס עמה בערמה ואמר לה אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן, כלו' כבר הייתי יכול לומר לך שתוכל לאכול ברשות שהרי לא נצטוית את, אבל אפילו שאודה לך שאמר אלהים לא תאכלו לשניכם בשוה, אל תיראו לא את ולא בעליך כי לא מות תמותון אפי' שתאכלו.

462

תס״גוהנה בזאת הטענה היתה נשלמת כוונתו שיאכל אדה"ר ויעבור על הציווי, כי מה שהיתה אוכלת היא לא היה הנחש חושש כי היא לא תענש כי לא נצטוית על זה, ולכן כשאמר אדם היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

463

תס״דאמר לה האל יתברך מה זאת עשית כלו' שנתת לבעליך ופתית אותו שיאכל, והיא השיבה כי גם היא היתה אנוסה, כי כיון שהנחש השיא אותה ותאכל הוכרחה להאכיל היא גם בעלה, ולכך התחיל האל יתברך בקללה למתחיל בעבירה והוא הנחש, ואחר כך לאשה שנתפתתה ממנו, ואח"כ לאדם שנתפתה מאשתו.

464

תס״הואמר לנחש כי עשית זאת, כי אמר שהיא בתשובתה למה שאמר לה האל יתברך מה זאת עשית אמרה הנחש השיאני ואוכל, אמר לה האל יתברך כי עשית זאת כלומר שאתה עשית זאת והיית הסבה שיאכל אדם ויעבור על הציווי, ולאשה אמר הרבה ארבה וגו' לא האשים אותה על שאכלה אלא על שהאכילה את בעלה ופתתה אותו והפך רצונו לרצונה, ולכך אמר לה ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך הפך כוונתך.

465

תס״וולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ, כלו' לא היה לך שום אונס ממנה אלא שרצית לשמוע לקולה ולעבור על מצותי, ארורה האדמה וגו', ומפני כי סוף סוף אם לא היתה אשתו מפתה אותו לא היה אוכל היקל האל ית' עליו וקבל תפלתו ותשובתו שלא מת באותו יום עצמו שיעד לו והאריך לו עד שיעור יומו של הקב"ה, כדי לקיים יעודו הא' שיעד אפי' שהיה לרעה והקב"ה חוזר בו כשיש תשובה, וכמו שמבואר בדברי ירמיהו לחנניה בן עזור.

466

תס״זוהנה כשאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות היה דעתו ית' שיחשוב אדם הראשון שהוא היום עצמו שנברא בו והוא יום הששי לבריאה, והאמת לא היה כי אם על יומו של הקב"ה והוא אלף שנה, כי אם היה על היום ההוא ממש הרי היתה כל הבריאה לבטלה ולא היתה נשלמה עדיין הבריאה, כי אם ימות ביום ששי לא היה יום מנוחה ביום שביעי ולא היה נשאר אדם על הארץ ועל מה נברא העולם, אלא שתחלת מחשבתו היתה שאם לא יחטא יחיה לעולם ואם יחטא יאריך לו עד סוף יומו של הקב"ה, ולכך אמר מות תמות ודרשו חז"ל מיתה לאדם מיתה לחוה מיתה לו מיתה לדורותיו, כי הורה בזה כי לא היתה המיתה באותו יום עצמו שעדין לא היתה חוה ועדין לא היו דורות, אלא אמר מות תמות מיתה לו ומיתה לחוה גם כי לא נצטוית, ומיתה לו מיתה לדורותיו שיבואו אחריו בסבתו, כי לא יחיה שום אחד מדורותיו לעולם אפילו לא יחטא.

467

תס״חואיפשר לומר כי מפני שחוה היתה בכח עם אדם הראשון כשנצטוה, כי לא נבראת אחר כך עפר מן האדמה אלא שנבנית מאחת מצלעותיו, מפני זה נכללה בציווי ונענשה גם היא, ולכן אמר מיתה לאדם מיתה לחוה גם כי אינה מצויה עדין הרי היא עומדת בא' מצלעותיו, ומיתה לו ומיתה לדורותיו שהם באים מכחו והם יוצאי ירכו אע"פ שאינם מצויים עדין:

468

תס״טובפרקי ר' אליעזר פרק י"א תניא בששה קרא שמות שביעית נזדווגה לו חוה שמינית נצטוו ט' עלו למטה שנים וירדו ארבעה עשירית הכניסו לגן עדן ועבר על ציוויו אחת עשרה נידון י"ב נתגרש, וקשה לנוסחא זו כי סדר השעות הוא שלא כסדר הכתוב, ועוד שאם נצטוו בשמינית הבל וקין גם כן שנולדו בתשיעית היו ראוים ליענש עונש בפני עצמם כי מסתמא ידעו ציווי השי"ת כשנכנסו עם אדם וחוה לג"ע בשעה עשירית ועברו גם הם, שהרי אמרו חכמים ז"ל ותתן גם לאישה גם ריבוי שהאכילה את הבהמה וחיה ועוף והכל שמעו לה חוץ מעוף אחד ושמו חול כדכתיב (איוב כ"ט) וכחול ארבה ימים אלף שנים הוא חי וכו', ואם כן כ"ש שהאכילה לבניה, ואם קין והבל לא אכלו היו ראוים להיות חיים לעולם ואם אכלו היה ראוי שיענשו עונש מיוחד ולא הוזכר זה בכתוב, לכן נראה נוסחת הפסיקתא כי גם היא נאמרה בשם ר' אליעזר והיא כסדר הכתובים כפי המפרשים ז"ל שלא הוזכרה חוה עדין וכמו שכתבתי למעלה, ומפני כי בגמרא גם כן פרק אחד דיני ממונות הובאה מימרא זו כמו בפרקי רבי אליעזר, שביעית נזדוגה לו חוה וכו' נאמר לפי זה כי אפ"ה לא נצטוה בפירוש על זה אלא אדם הראשון ולא חוה ובניה כי הוא היה העיקר ולכך נאמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, והיה איפשר שיבינו שהם לא נצטוו כלל ולכך אמר לה הנחש אף כי אמר אלהים כמו שפירשתי למעלה:

469

ת״עהיעוד השני קללת הנחש חוה ואדם שנתקיים בהם כל מה שנתייעד להם: היעוד הג' קללות קין נע ונד תהיה בארץ וכתיב וישב בארץ נוד: היעוד הרביעי כל הורג קין שבעתים יוקם וגו', וכתיב בלמך אחר שהוליד והוא דור שביעי כי איש הרגתי לפצעי שהרג את קין וקיים הקב"ה הבטחתו וכמו שאמרו במדרש:

470

תע״אוהיעוד החמישי זה ינחמנו ממעשינו וגו', כי היתה מסורת ביד אדם הראשון כשנאמר לו ארורה האדמה כשיולד אדם מהול ממעי אמו תפסק קללתה, וכן היה כי קודם היו המים עולים ומצפים אותם מקבריהם וכו' וכיון שעמד נח נינוחו, וכן כיון שחטא אדם הראשון פרה לא היתה נשמעת לחורש התלם לא היה נשמע ליחרש וכיון שעמד נח נחו וכו':

471

תע״בוהיעוד הששי והנני משחיתם את הארץ וגו' עשה לך תיבת עצי גפר וגו' ואני הנני מביא את המבול וגו' והקימותי את בריתי אתך וגו', ונתקיים הכל כמו שכתוב בתורה. היעוד השביעי ומוראכם וחתכם יהיה וגו', והוא מתקיים כמו שאמרו תינוק בן יומו חי אין צריך לשומרו מן העכברים וכו': היעוד הח' ולא יכרת כל בשר עוד וגו' ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ וגו', ונתקיים לעולם:

472

תע״גהיעוד התשיעי ונראתה הקשת בענן וגו' והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ, לא אמר כאן ביני וביניכם אלא בין אלהים ובין כל נפש חיה, כי אין הקשת לראיה אלא בזמן שאין שום צדיק בארץ ואין העולם מתקיים אלא בשביל הב"ח כמו שאמר ובין כל נפש חיה, ואמר בכל בשר אשר על הארץ לכלול מין האדם שהם בשר והם נמשכים אחר החומר שאין צדיק ביניהם אבל בזמן שיש צדיק אין הקשת נראית וכמו שאמרו (כתובות ע"ז) נראתה הקשת בימיך.

473

תע״דהיעוד העשירי מה שייעד נח לבניו ארור כנען וגו' ברוך ה' אלהי שם וגו' יפת אלהים ליפת וגו' ויהי כנען עבד למו, ונתקיים קללת כנען שהיו עבדים לשם וליפת, וכן נתקיים ברכת שם והיא נתינת הארץ, וכן יפת אלהים ליפת שבנה כורש בית שני, וישכון באהלי שם והוא שישרה שכינתו בבית שבנה שלמה, וכן היה:

474

תע״ההיעוד אחד עשר הבה נרדה ונבלה שם שפתם וגו' וכתיב ויפץ ה' אותם וגו', הלכו להם בני צור לצידון בני צידון לצור ור' נחמיה אומר נתכנסו כל הארצות כראשי תורין והיתה כל אחת בולעת אנשי מקומה וכו': היעור הי"ב ואעשך לגוי גדול ואברכך ואברכה מברכיך וגו' ונתקיים הכל כמו שידוע. היעוד הי"ג לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו', ונתקיים.

475

תע״והיעוד הי"ד וה' אמר אל אברהם אחרי הפרד לוט מעמו שא עיניך וראה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וגו' ושמתי את זרעך וגו', הוצרך לחזור להבטיחו על נתינת הארץ כי מקודם לא אמר כי אם לזרעך אתן את הארץ הזאת ועתה פירש לו יותר צפונה ונגבה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו', והוסיף גם כן בזרעו ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו', כי מתוספת וריבוי הזרע נמשך תוספת הארץ, ונתקיים הכל כמו שכתוב בתורה ובנביאים, ומה שאמר לך אתננה ולזרעך לא היתה הבטחה שיתננה לו ממש שהרי הוצרך לקנות קבר לאשתו בדמים יקרים, אלא מה שאמר לך אתננה רוצה לומר בזכותך אתננה לזרעך, או ירצה לך אתננה מעתה כדי שיזכו זרעך בה בתורת ירושה, כי הבאה להם מכחך תהיה קיימת יותר בידם, ומה שאמר עד עולם הוא משום דקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, והרי אנו מחוייבים במצותיה לעולם כמו אם היינו בה, ולעתיד יתקיים בפועל שתהיה לנו עד עולם.

476

תע״זהיעוד הט"ו מעמד בין הבתרים, והוא ידוע כי זה היה בהיות אברהם אבינו בן שבעים שנה שהרי כתוב כאן ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה, וביציאת בני ישראל ממצרים כתוב ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ת"ל שנה, הא כיצד משעה שהיה לו זרע לאברהם אבינו והוא משנולד יצחק הם ת' שנה כמו שכתוב כאן כי גר יהיה זרעך וגו' משעה שיהיה לך זרע מיוחד והוא יצחק, ומה שנאמר לשם ת"ל שנה הוא ממעמד בין הבתרים שהיה שלשים שנה קודם בהיות אברהם בן ע' שנה, ואם כן מה שאמר בתחלת הפרשה ואברהם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן הוא יציאה שניה וחמש שנים קודם יצא מחרן והיה במעמד הזה וחזר לחרן וכמו שאמרו חז"ל, אלא שקשה לזה כי כפי סדר הכתובים נראה כי מלחמת אברהם עם המלכים היה אחר שיצא מחרן בפעם שניה שהרי כתיב בצאתו מחרן בן ע"ה שנים וכתיב ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו וגו', ויעבר אברם בארץ וגו' ויהי רעב בארץ וגו', ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו וגו' הפרד נא מעלי וגו', ולוט יושב בערי הככר ויאהל עד סדום וגו', וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט וגו', ויהי בימי אמרפל וגו', ויקחו את כל רכוש סדום ועמורה וגו', ויקחו את לוט וגו', והוא יושב בסדום וגו', ויצא מלך סדום וגו', ויאמר אברם אל מלך סדום וגו', אחר הדברים האלה היה דבר ה' אל אברם במחזה וגו', עד סוף כל הפרשה, ואם כן אחר כל דברים אלו שאירעו כשיצא אברהם מחרן עם לוט בהיותו בן ע"ה שנה היה דבר ה' אליו אל תירא כי לא תענש על הנפשות אשר הרגת ולא קבלת שכר צדקותיך עדין כי שכרך הרבה מאד, ועל זה השיב אברם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי וגו' הן לי לא נתתה זרע וגו', ומה תועלת בכל אשר תתן לי, ואז השיב לו האל ית' לא יירשך זה וגו' ויוצא אותו החוצה וגו' והאמין ביי' וגו', במה אדע כי אירשנה וגו', והרי זה מעמד בין הבתרים, ונראה שהיה אחר כל זה ואיך אמרו שהיה בשנת ע' לאברם, כדי לישב ב' הפסוקים אחד אומר ת' ואחד אומר ת"ל, הרי יכולים לישב הכתובים באופן אחר כמו שאמר רבי אלעזר בן ערך רד"ו שנה ישבו במצרים וה' שנים קודם שירד יעקב נולדו מנשה ואפרים הרי רט"ו ימים ולילות הרי ת"ל שדלג הקב"ה את הקץ בזכות האבות וכו'.

477

תע״חונאמר כי חכמים סוברים שאלו הת"ל שנה היו ממש שנים שלמים הואיל שמצאנו הארבע מאות מכוונים מלידת יצחק שהיה זרעו של אברהם, השלשים היתרים שנחסרו ביציאת מצרים נאמר שהם ממעמד בין הבתרים וכמו שהעתיקו הזקנים לתלמי ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות ת"ל שנה, ואם כן נצטרך לומר שאברהם יצא ב' פעמים מחרן, הפעם האחת בהיותו בן ע' שנה או פחות כי אז נאמר לו לך לך מארצך וגו' ואעשך לגוי גדול וגו'.

478

תע״טובזאת ההליכה אירעו כל הדברים הכתובים בפר' עד סוף מעמד בין הבתרים שהיה אז בן ע' שנה, ואח"כ חזר לחרן וחזר ויצא מכם מכל וכל שלא חזר לשם בהיותו בן ע"ה שנה, ועל שתי הליכות אלו אמר הכתוב וילך אברם כאשר דבר אליו וגו' וילך אתו לוט, והיא ההליכה הראשונה וסדר כל הפרשה, ועל היציאה השניה כשחזר שם אמר ואברם בן ע"ה שנה בצאתו מחרן, כלומר כשיצא שנית מחרן מכל וכל שלא חזר אליה עוד היה בן ע"ה שנה, אבל בהליכה הראשונה לא היה עדין בן ע"ה שנה.

479

ת״פואח"כ ראיתי בפירוש הרמב"ן ז"ל פרשת בא אל פרעה שכתב בשטה אחת כל מה שכתבתי אני בכמה שטות:

480

תפ״אונחזור לענין היעוד שייעד לו כאן לא יירשך זה כי אם אשר וגו' שהרי אמר לו קודם כשיצא לזרעך אתן את הארץ הזאת וגו', ואחרי הפרד לוט מעמו נאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך וגו' ושמתי את זרעך כעפר הארץ וגו', וא"כ איך אמר אברהם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי והשיב לו האל ית' לא יירשך זה וגו' ויוצא אותו החוצה וגו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה.

481

תפ״בואיפשר לומר כי כשיצא אברהם מחרן עם לוט ונאמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת חשב אברהם כי היתה הכונה על לוט שהיה כמו זרעו עתה והיה ראוי לירושה, ולפיכך כשנפרד לוט ממנו חזר ויעד לו ולזרעך עד עולם לא ללוט, ואחר שאירע נצחון המלכים ולא היה עמו כי אם בן משק ביתו והצליח דרכו עמו חשב אולי עליו יתקיים ברכת הזרע שהרי היה כמו בנו ותלמידו ולכך אמר ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי וגו' והוא על לוט כמו שדרשו חז"ל, הוא דמשק אליעזר הוא על אליעזר, ולכך חזר והשיבו האל יתברך לא יירשך זה כי אם אשר יצא ממעיך, כי לא יקרא זרע ויורש לך כי אם מי שיצא ממש ממעיך, וחזר ואמר לו הבט נא השמימה וגו', אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך, כלומר שיהיו גבורים ושולטים על כל העמים, ובכלל ייעוד זה ענין הגירות ת' שנה וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכמו שמפורש קיומו ואמר אחר כך ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי וגו' את הקיני ואת הקניזי וגו' והם עשר אומות, ולא נתקיים עד עתה אלא שבעה אומות ולעתיד יתקיים ירושת השלש האומות כמו שאמר הנביא אדום ומואב משלוח ידם ובני עמון משמעתם, והם קיני וקניזי וקדמוני, ומעתה ייעד אותם לעתיד, שהרי בכל ההבטחות שהוזכרו ירושת ארץ עשרת עממין לאבות אח"כ לא הוזכרו אלא שבעה, נראה כי מתחלה לא הבטיחם אלא עד לעתיד שיתקיים במהרה בימינו:

482

תפ״גוהיעוד הי"ו להגר הרבה ארבה זרעך וגו' והוא יהיה פרא אדם וגו', נתקיים הכל:

483

תפ״דוהיעוד הי"ז וארבה אותך במאד מאד והפריתי אותך במאד מאד ונתתיך לגוים ומלכים וגו' והקימותי את בריתי ביני וביניך ובין זרעך וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך וגו' והייתי להם לאלהים וגו', הוצרך לחזור ולהבטיחו ברבוי הזרע לומר ונתתיך לגוים ומלכים ממך יצאו, כי אם היה אומר ונתתיך לגוים וגו' לבד, היה איפשר כי קודם שירבו ויפרו יהיו לגוים שיתחלקו אלו מאלו במחלוקת ויהיה כל אחד גוי בפני עצמו ומלך בפני עצמו, לכך אמר וארבה והפריתי כי אחר שיהיו רבים מצד ריבויים יהיו נקראים גוים ומלכים זה אחר זה, לא שיבשרם עתה שיתחלקו לגוים עשו ויעקב ולמלכים רחבעם וירבעם, וחזר ואמר נתתי לך ולזרעך אחריך לומר והייתי להם לאלהים שתהיה להם לאחוזת עולם וישכנו בה ולא יצאו ממנה לדעתם ורצונם, כי הדר בארץ ישראל כמי שיש לו אלוה וכל שאינו דר וכו' (כתובות ק"י):

484

תפ״ההיעור הי"ח לשרה וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו, חזר ואמר לשרה כל מה שאמר לאברהם, כי ממנה יהיה כל הטובה שתמשך מזרע אברהם, וכן בישר אותה כי גם שמשפחת אב קרויה משפחה ולא משפחת אם, ואם כן אע"פ שיצאו ממנו גוים ומלכים לא יתיחסו אלא אחר אברהם ובזכותו, לכך אמר וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים וגו', כי בזכותה וברכתה יהיו לגוים ומלכים וגם אחריה יתיחסו ויתהללו בה כל זרע ישראל, כמו שאמר אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו, כי להיותו בן שרה אקים אתו ברית שכרתי עמך ולא עם ישמעאל אע"פ שהוא בנך ואע"פ שהיה כשר הוא וזרעו אינו נכנס בכלל זה הברית אלא שבזכותך ברכתי אותו והפריתי וגו' י"ב נשיאים יוליד וגו' בכור ישמעאל נביות וקדר ואדבאל וגו':

485

תפ״והיעוד הי"ט שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה אשתך, כי אע"פ שהאריך כמה זמן ממעמד בין הבתרים שהבטיחו בזרע, לא יאריך עוד אלא למועד הזה כעת חיה יהיה לו בן, ורמז כי זה הזמן שיולד בו יצחק יהיה מוכן לשיגאלו בניו לסוף ארבע מאות שנה והוא זמן פסח כמו שאמרו ז"ל:

486

תפ״זהיעוד הכ' כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע וגו' וגם את בן האמה וגו' כי זרעך הוא, מפני שאמרה שרה כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק, היה רע בעיניו, כי גם שלא יהיה ישמעאל כשר והגון כמו יצחק היה רוצה שיירש עמו כמו שמזרע יצחק יצא עשו ויתיחס לזרעו כן היה ראוי שיתיחס ישמעאל שהוא בנו ועשו אינו אלא בן בנו, לכך אמר לו האל ית' אל ירע בעיניך וגו' שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע, ולא כל יצחק כי עשו לא יתיחס לזרעך, ואם כן אל ירע בעיניך שלא יתיחס לזרעך גם כן ישמעאל ולא יירש עם יצחק, כי עם היותו בן האמה ויצחק בן הגבירה לגוי אשימנו כי סוף סוף הוא זרעך על פי שלא יקרא זרעך לכבוד יצחק:

487

תפ״חוהיעוד הכ"א להגר קומי שאי את הנער וגו' כי לגוי גדול אשימנו, מפני כי ביעוד הראשון שנאמר לאברהם על ישמעאל אמר ונתתיו לגוי גדול ואח"כ כשאמרה שרה לא יירש בן האמה עם בנה ונאמר שמע בקולה, ואמר לאברהם וגם את בן האמה לגוי אשימנו ולא אמר לגוי גדול, חשבה הגר כי לסבה שהכניסה שרה עין רעה בו ניטלה ממנו הגדולה לכן חזר והבטיחה כי לגוי גדול אשימנו:

488

תפ״טוהיעוד הכ"ב לאברהם על עקידת יצחק בי נשבעתי נאם ה' כי יען אשר עשית וגו' כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו', הוסיף לו בהבטחה זאת שיהיה ריבוי זרעו ככוכבי השמים וכחול בבת אחת, ולכן אמר ברך אברכך והרבה ארבה, שני ריבויין בבת אחת בזמן אחד, ורבויים יהיה סבה שלא תספיק להם נחלתם ויירשו ג"כ שער שונאיהם ולא יקללום ולא ישנאום על זה, אדרבה ישמחו ויתברכו בם כל גויי הארץ והשונאים בכלל, עקב אשר שמעת בקולי יהיו נשמעים כל גויי הארץ לזרעך מדה כנגד מדה:

489

ת״צוהיעוד הכ"ג שיעד אברהם ליצחק בנו כששלח את אליעזר שיקח לו אשה אמר ה' אלהי השמים וגו' ואשר דבר לי וגו' לזרעך אתן וגו' הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם, אחר אשר דבר ואשר נשבע, כי מי שנשבע על דבר ויש בידו ספוק לקיים שבועתו הוא חייב לקיימה מיד ולא יאריך אע"פ שלא קצב לה זמן ולכן היה בטוח אברהם שישלח האל ית' מלאכו לפניו ונתקיימה הבטחתו:

490

תצ״אוהיעוד הכ"ד ויברכו את רבקה ויאמרו אחותנו את היי לאלפי רבבה, את וזרעך תקבלו אותה ברכה והרבה ארבה את זרעך ולא יהיה מאשה אחרת, ואמרו יותר ויירש זרעך את שער שונאיו, כי בזרעך יתקיים גם זה כדי שלא יתקיים זה בשערי ארצנו, כי אנחנו לא נהיה שונאיך ולא שונאי זרעך וזהו הברית אשר כרת לבן עם יעקב עד הגל הזה ועדה המצבה וגו' ואת המצבה וגו':

491

תצ״בוהיעוד הכ"ה ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר כשזה קם זה נופל וכו':

492

תצ״גוהיעוד הכ"ו ליצחק גור בארץ הזאת וגו' כי לך ולזרעך אתן וגו' והקימותי את השבועה וגו' והרביתי את זרעך וגו' ונתתי לזרעך את כל הארצות האל והתברכו וגו', אע"פ שכל זה נאמר כבר באברהם על יצחק ועל זרעו אמר עתה ליצחק כיון שאתה עולה תמימה גור בארץ הזאת ולא תצא ממנה כדי שאהיה עמך מעתה ואברכך, כמו שנאמר ויזרע יצחק וגו' ויברכהו ה', כי לך ולזרעך אתן וגו', כי בזכות שאתה תשב בה כל ימיך ותתהלך בה אתננה לך ולזרעך את כל הארצות האל, כלומר אותם שתתהלך בהן ולא יצטרך לאלה ושבועה, ולשאר הארצות אקים את השבועה וגו', ואמר והרביתי את זרעך ככוכבי השמים וגו', ואמר והרביתי ולא היה צריך שהרי אמר לאברהם הרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול וכאן לא אמר אלא ככוכבי, ולכן נאמר כי מה שהוסיף ליצחק עתה היה שירבה זרעו ככוכבי השמים תוך זמן מועט והוא קודם כניסתם לארץ כשיצאו ממצרים וישבו במדבר שאמר משה רבינו עליהם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ולכך אמר והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ואח"כ ונתתי לזרעך את כל הארצות האל ומיד יהיו ראויים לשיתברכו בהם כל גויי הארץ, וכמו שאמרה רחב למרגלים ונשמע וימס לבבנו וגו' כי ה' אלהיכם הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת:

493

תצ״דוהיעוד הכ"ז ליצחק גם כן וירא אליו ה' בלילה ההוא וגו' אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, בכאן הבטיחו כי לעולם תהיה שכינתו עמו ועם זרעו, כי אע"פ שאמר למעלה כמה פעמים והרביתי את זרעך היה נראה כי אז כשירבה זרעו יהיה שכינתו עמהם, לזה הבטיחו מעתה ואמר אנכי אלהי אברהם אביך וכיון שאני אלהי אביך אל תירא כי אתך אנכי לעולם ולא אסלק שכינתי מעליך עד שאקיים מה שהבטחתי, והוא קיום ריבוי הזרע, בעבור אברהם עבדי שהוא היה הראשון שנתיחסתי לו לאלוה וכן איחס אלהותי עליך ועל זרעך:

494

תצ״הוהיעוד הכ"ח הברכות שברך יצחק ליעקב ולעשו, ליעקב אמר ויתן לך האלהים וגו' אחר שאמר הקב"ה לאברהם והיה ברכה הברכות מסורות בידך לברך את מי שתרצה ואברהם מסרן ליצחק כדכתיב (בראשית כ"ה) ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, היה ביד יצחק וברשותו לברך את מי שירצה ותתקיים ברכתו וייעודו כמו ברכת ה', ועל כן כלל ברכתו בכלל היעודים.

495

תצ״וואמר ויתן לך האלהים מטל השמים וגו' ברכה מחודשת ממה שנתברך אברהם ויצחק וזרעם, וכפי מה שפירשו המפרשים ז"ל, ואמר יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים כי בהיותם עמים ולאומים גדולים עומדים במלכותם וממשלתם יעבדו אותך, וזה תוספת ברכה ממה שנאמר והתברכו בו כל גויי הארץ וממה שאמר ויירש זרעך את שער שונאיו.

496

תצ״זואמר הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך, גם כי לא היו לו אחים אלא עשו לבד, לכלול בני עשו שנולדו לו כבר שהיו כמו אחיו של עשו וכמו שאמר יעקב אל אחיו לקטו אבנים על בניו, ואם כן אחי עשו שהיו בניו היו ג"כ כמו אחי יעקב וכלל אותם עם אביהם שיהיה הוא גביר לכלם וישתחוו לו כמו עבדים, וכמו שאמר אח"כ ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים, ואמר בני אמך תלה אותם באמו כי גם שעשו הרשע מצד קרובי אמו נמשכה לו הרשעות ואולי תמשך לו ג"כ גדולה מצדם, לזה אמר וישתחוו לך בני אמך, ובבני יעקב שהיו כולם צדיקים אמר יעקב ליהודה בני אביך כי לא היה לו שום דמיון עם קרובי אמותם לשתגיע להם שום יתר שאת ומעלה לו מצדם, ואמר אורריך ארוך ומברכיך ברוך ואע"פ שכבר נתברך אברהם אבינו וזרעו בכך שאמר ואברכה מברכיך ומקללך אאר, כי לשם מדבר לעתיד שכשיברכו אותו יברך הוא ית' את מברכיו, וכאן אמר מעתה יהיה מבורך מי שיברך אותך ויהיה ארור מעתה מי שהוא עתיד לקללך, וכשבא עשו וחרד יצחק חרדה גדולם חזר וקיים הברכות ואמר בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה, כי אין צריך לומר שלא חזר תוך כדי דיבור מכל הברכות שברך ליעקב אלא אף ממקצתן לא חזר בו וקיים אותם מתחלתם עד סופם, והוא מויתן לך עד מברכיך ברוך, וזה הנרצה באמרו גם ברוך יהיה, עד מלת ברוך שהיא סוף הברכות יהיה ויחולו כולן עליו ועל זרעו:

497

תצ״חוברכת עשו הנה משמני הארץ יהיה מושבך וגו' זו איטליא של יון וכו'.

498

תצ״טכי מה שברך לעשו לא חסר מברכת יעקב כלום אלא בזמן שלא יקיימו ישראל את התורה אז ופרקת עולו מעל צואריך, וחזר וברך את יעקב ואמר ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך וגו'.

499

500כי למעלה ברכו ברכה שלא היתה נכללת בברכות הקודמות שנתברכו אברהם ויצחק מפי ה', ועתה חתם את כל ברכותיו של אברהם ושל יצחק על יעקב כי בו יתקיימו ולא בעשו, ובשביל שהברכות שברכו קודם יחשבו שלא במתכוין ובמרמה ולא יחולו לזה אמר ואל שדי יברך אותך וגו', כי ברכתו תהיה בכוונה ובשלימות ולא אדם הוא שיבואו לפניו במרמה ואמר לך ולזרעך אתך, כי באברהם ויצחק לא נאמר אלא לך ולזרעך ירצה לזרעך בשבילך, ומשמעו הזרע הידוע והוא הטוב ולא יהיה נכלל בו ישמעאל ועשו, אבל ביעקב שהיתה מטתו שלימה בלי שום פיסול אמר לך ולזרעך אתך, לזרעך שהם אתך כשם שאין בלבך אלא אחד כן בלב כלם וכמו שאמרו בשעת מיתתו וברכתו אותם.

500

501והיעוד הכ"ט ליעקב והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, וכל מה שהבטחתי לזרעם יהיה לך ולא לישמעאל ועשו, וכמו שאמר לו יצחק בברכו אותו ואל שדי יברך אותך ויפרך וירבך והיית לקהל עמים, כנגד הברכות שנתברך ישמעאל וברכתי אותו והפריתי אותו והרביתי אותו וגו' ונתתיו לגוי גדול, כי גם שנתברך ישמעאל באותן ברכות יתברך גם הוא בכמותן מפי ה', וכנגד עשו אמר ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך, כמו שפירשתי למעלה, ועל כל זה אמר כאן אני ה' אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק, כי בך יחולו ברכתם ולא בעשו וישמעאל, ועל זה אמר אברהם אביך ייחד אותו אחריו כי כל זרעו של אברהם אינו אלא יעקב ולכך נתינת הארץ יתקיים בו, ואמר והיה זרעך כעפר הארץ, כי כמו שהעפר הוא בכל מקומות הארץ כן יהיה זרעך שימשלו לעתיד בכל העולם, ואמר ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה לרמוז גם כן על חילוק השבטים לד' דגלים כנגד ארבע רוחות העולם, והבטיחו להשיבו אל האדמה וגו', ואמר כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, הבטיחו כי לא יעזוב אותו בהיותו בגלות אז בגאולה עד שישלים לו כל הבטחותיו:

501

502והיעוד הל' לא יקרא שמך וגו' אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו, ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ, מפני שהמלאך שנתאבק עמו ברך ליעקב ואמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם וגו', הורה שהודה לו על הבכורה ועל הברכה שלקח יעקב מעשו כי היתה ראויה והגונה לו ולא יאמר עוד כי בעקבה לקחה, כי ראויה היה לו כיון ששרה עם אלהים והוא המלאך גם כן יהיה שורר עם אנשים והוא עשו וזרעו, ועתה חזר האל יתב' לקיים לו שם ישראל ויקרא שמו ישראל, כי המלאך לא החליף עדיין השם אלא שגלה לו מה שעתיד האל יתב' לקרותו ישראל, ולכן אמר כאן ויקרא שמו ישראל, ואמר שמך יעקב לא יקרא עוד שמך יעקב, ירצה שמך יעקב בעודך חי לא יקרא שמך עוד על בניך אחר מיתתך יעקב כי אם ישראל יהיה שמך, וכמו שראינו אחר מיתתו שלא נקראו בתורה בניו אחריו בשם יעקב אלא בני ישראל, ומפני כי שם יעקב היה מורה כי בעקבה וערמה לקח הבכורה והברכה לכך נקרא ישראל לומר כי מן השמים הסכימו עמו בזה כי שרה עם אלהים ועם אנשים, ולכך שני השמות קיימים כי בא שם ישראל וגלה על שם יעקב כי לא בעקבה וערמה לקחם כי חלקו ונחלתו היא מן שמים, ומה שנקרא יעקב אינו מגזרת עקבה אלא מגזרת עקב כי ידו היתה אוחזת בעקבו שהיה מעכבו מלצאת ראשון כי הוא היה הבכור, ועם כל זה לא נזכרו בניו בכל קבלת התורה והמצות כי אם בשם ישראל המורה כי מלמעלה ניתנה לו שררה כדי שיקבלו בניו התורה שהיא מלמעלה מן השמים:

502

503ואפשר לפרש עוד על פסוק זה שמך יעקב על שם וידו אוחזת בעקב עשו כי על זה נקרא יעקב כשנולד ולא יקרא שמך עוד יעקב על מה שאירע אח"כ שעקבת אותו בבכורה ובברכה כי אם ישראל יהיה שמך, כלו' שם יעקב על שם ישראל יתיחס לא מלשון עקבה, ושיעור הכתוב לא יקרא שמך על מה שיארע עוד אחר הלידה יעקב, כי לא על שם העקבה הושם שמך יעקב מתחלה כי אם על שם העקב כנזכר.

503

504ואמר לו עוד אני אל שדי פרה ורבה אע"פ שכבר נולדו כל השבטים לבד מבנימין שהיה במעי אמו וגם לא היה יכול ליקח עוד נשים ופלגשים כמו שאמר לו לבן ואם תקח נשים וגו', א"כ מה שאמר לו פרה ורבה היה לענין שמירת דרך ה' לעשות צדקה ומשפט כמו שאחז הוא דרך אבותיו כך בניו יאחזו דרכו, וזהו שאמר אני אל שדי שאמרתי לעולמי די לאחר שבראתי שמים בי"ב מזלות וארץ בי"ב ועליהם נתתי לך י"ב שבטים כנגדם, מעתה פרה ורבה בתלמוד ובמעשה שתורה הדרך הטובה והישרה, ואמר גוי וקהל גוים יהיה ממך על בנימין לא אמר יצא כמ"ש ומלכים ומחלציך יצאו מפני שכבר יצא מחלציו והיה בבטן אז ומלכים מחלציך יצאו נתקיים כמו שכתבו חז"ל, וחזר והבטיחו על נתינת הארץ ואמר ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ, אע"פ שכבר אמר בלכתו לחרן הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, עתה שכל זרעו אתו בעולם חזר להבטיחו, שלא נאמר כי ההבטחה ראשונה היתה לדבר שלא בא לעולם, ואמר אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה, כי גם שבנתינת הארץ לאברהם ויצחק היה ידוע שהיא ליעקב ובניו כי ביצחק יקרא לו לאברהם זרע ולא כל יצחק אלא מקצת שהוא יעקב, עכ"ז היה אפשר כי אחר שיירשוה זרעו של יעקב אם לא ייטיבו דרכם יחזרו ויזכו בה עשו וישמעאל מכח אביהם ולא תחזור לעולם ליד ישראל, לכך אמר הארץ אשר נתתי להם עתה מחדש אני נותנה לך ולזרעך אחריך אתן את הארץ, שתהיה לעולם שלהם וינערו רשעים ממנה והם בני עשו וישמעאל, כי גם כשישראל משועבדים בה הם חייבים במצות התלויות בה כי היא ארצם והם בטוחים שיחזירנה האל ית' להם בסוף הימים:

504

505ואפשר שירמוז הכתוב לביאה ראשונה ושניה ושלישית העתידה במהרה בימינו.

505

506על ביאה ראשונה אמר ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק כי בזכותם ירשו אותה בראשונה, וכשגלו ממנה בגלות בבל היו יכולים לזכות בה עשו וישמעאל מכח אביהם, ולכן אמר לך אתננה, כי בזכותך אחזור ואתננה להם כשיעלו מבבל ותהיה קדושה לשעתה ולעתיד לבא, שאם תפסק קדושתה כשיגלו ממנה בחורבן בית שני שוב לא היה להם תקנה לשוב אליה עוד שכבר נתקיימו הבטחות כל האבות אע"פ שנאמר בה עד עולם במה שעמדו בה כבר, יש עולם ועולמי עולמים של יובל, ועוד כי לא באו כל ההבטחות אלא בהיותם ראויים וכשחטאו וגלו ממנה אעפ"י שישובו בתשובה לא היה להם שום זכות בארץ, ולכך בזכות יעקב נתקדשה לשעתה ולעתיד כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו אחר שישובו בסוף הגלות הארוך ואז תנתן להם בחסדי האל ית', לא בשביל מה שהבטיח לאבות שכבר קיים בפעם הא' בשביל זכות אברהם ויצחק, זכות אברהם קודם בנין בית שלמה, וזכות יצחק לאחר בנין הבית שבנה שלמה שנתקדש בה בעקדה שהיה בהר המוריה, ובפעם השנית בזכות יעקב, וכלל זכותו קדושת הארץ אף לאחר שגלו ממנה שתהיה קדושה ובזה תהיה נוחה לינתן פעם שלישית ביד בניו בחסדי האל ית', כי כבר תמה זכות והבטחת האבות לענין הארץ כמו שפיר', וזהו שאמר ולזרעך אחריך אתן את הארץ:

506

507והיעוד הל"א אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך וגו', גם כי כבר נסע הוא וכל אשר לו ובא באר שבע מפני שזבח זבחים לאלהי אביו יצחק שהיה עולה תמימה ולא יצא ח"ל כדי שיהיה מגן לו, היה נראה שהיה מתירא ושהיה דעתו לחזור מיד כמו שאמר אלכה ואראנו ראיה בעלמא ואחר כן יחזור, ולכך אמר לו אנכי אלהי אביך ואשמור לך זכותו, אל תירא מרדה מצרימה ומלעמוד שם כי לגוי גדול אשימך שם, כי עיקר מה שהובטח אברהם אבינו ברבוי זרע לא היה אלא ח"ל כי הוא בעצמו לא היה זוכה לבנים בחרן אבל בן בנו היה זוכה לבנים בחרן כי כולם נולדו לו שם ואפי' בנימין אמו היתה מעוברת שם וכן עתה אמר לו כי לגוי גדול אשימך שם, כי עיקר הרבוי שהובטחו היה בגרות ח"ל כמו שאמר לאברהם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אותם וגו' ולא אמר זרעך יהיה גר אלא גר יהיה זרעך משעה שיהיה לך רבוי זרע יהיו גרים כי במקום גרותם יפרו וירבו, להורות כי גם בח"ל ששרי מעלה והמזלות שולטים בה ארבה את זרעך גם כי המזל היה מורה שלא יהיה לך זרע, ולכך אמר כי לגוי גדול אשימך שם, ואמר אנכי ארד עמך מצרימה מפני שהיה מראה יעקב ג"כ בזבחו זבחים לאלהי אביו כמו שהיה מתפרד מאלהיו כי מי שהוא בא"י כמי שיש לו אלוה, ולכן אמר לו לא תחוש כי אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, בעילוי וכבוד גדול כי יוסף יהיה במעלתו והוא ישית ידו על עיניך.

507

508ואפשר לפרש גם כן אעלך גם עלה אעלה אותך וגם עלה לבניך שאעלם מארץ מצרים:

508

509והיעוד הל"ב ברכת ישראל ליוסף ובניו, האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק האלהים הרועה אותי, מיעט כבודו לערך כבוד ומעלת אבותיו שהם היו מתהלכים לפני ה' ולא היו צריכים סעד לתומכם והוא היה צריך סעד לתומכו, שהאל ית' היה כמו רועה רחמן עמו לנהלו ולתמכו בנחת מעודו עד היום הזה, לטובתו ולהצילו מכל רעה שלא תאונה לו היה שולח מלאך שיגאלנו, ואמר כי האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו וגו' הוא יברך את הנערים על ידי המלאך הגואל אותי מכל רע, ואמר ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם יצחק כי אחר שכללם בכלל בניו כמו שאמר כראובן ושמעון יהיו לי אמר ויקרא בהם שמי קודם, שיאמרו שהם בני יעקב ואח"כ בני אברהם ויצחק, כי ישראל שאינם בני יעקב ממש אלא בני בניו כשהם מתיחסים אל האבות הם נקראים בני אברהם יצחק ויעקב, ואמר וידגו לרב בקרב הארץ, כי בהיותם בני יוסף שהיה מלך ושליט על ארץ מצרים לא נשתעבדו כל כך כמו שאר השבטים כי היו נוהגים בהם כבוד לכבוד יוסף אביהם, ולכך עלה בדעתם למהר את הקץ ויצאו מקצתם שלשים שנה קודם צאת בני ישראל ממצרים, ובשביל שלא נשתעבדו כ"כ לא פרו ורבו כל כך כמו שאר השבטים כמו שכתוב וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, והנך רואה כי במנין הפקודים אפרים ארבעים אלף ומנשה ל"ב אלף, ואין בכל השבטים מי שלא יעלה ליותר מארבעים עד שבעים אלף זולת שבט בנימין שהיו ל"ה אלף, ועל כן אמר וידגו לרב בקרב הארץ, כי עיקר ברכת רבויים לא תתקיים כי אם בקרב ארץ ישראל, וכמו שאמרו בני יוסף ליהושע בחלקו את הארץ (יהושע י"ז) מדוע נתת לי נחלה גורל אחד וגו' ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה', כי עתה בכניסתם לארץ נתקיימה ברכתם במעט מן הזמן, כי במנין באי הארץ כבר היה מנשה נ"ה אלף ואפרים לא היה אלא ל"ב אלף, ובכניסתם לארץ במעט השנים שכבשו וחלקו נראה שנתרבו ונתברכו, ואמר עוד בך יברך ישראל לאמר ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, כי מי שירצה לברך את בנו יברכהו כבני יעקב הגדולים כראובן ושמעון ועתה שאמר עליהם שהם יהיו כראובן ושמעון אם כן מי שמברך את בנו יברכהו שיאמר לו ישימך אלהים כאפרים וכמנשה, שהרי הם בנים גדולים ליעקב כראובן ושמעון וכמו שראובן קודם לשמעון כן אפרים קודם למנשה לברכה, ולכן אמר וישם את אפרים לפני מנשה וגו':

509

510והיעוד הל"ג ברכת יעקב לבניו ראובן בכורי אתה וגו' עד כל אלה וגו' וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, והלא יש מהם שלא ברכם אלא קינטרם, אלא כך פירושו וזאת אשר דבר להם אביהם מה שאמור בענין יכול שלא ברך לראובן ושמעון ולוי ת"ל ויברך אותם כלם במשמע, כך פירש"י ז"ל.

510

511ויתכן על פי' שיאמר כך וזאת אשר להם בקושי עכ"ז לא מנע עצמו מלברך אותם גם כן, ועוד פי' איש אשר כברכתו ברך אותם ברכה העתידה לבא על כל אחד ואחד ברך אותם וכו', כללן בכל הברכות כדכתיב ברך אותם ואם לא ברכן אלא מה שהיה עתיד לבא על כל אחד מה ברכן הרי היה עתיד לבא עליהן אלא שהוסיף לכל אחד ברכה מעין הברכה שהיתה עתידה לבא עליו, וזש"א איש אשר כברכתו ברך אותם, כעין ברכה שהיתה עתידה לבוא עליו ברכן והוסיף לכל אחד משלו, וקיים גם כן מה שהיה עתיד לבוא עליהם בברכתו אותם שלא יגרום לשום אחד מהם שום חטא ועון לשלא תבוא עליו הברכה העתידה.

511

512והיעוד הל"ד למשה רבינו ראה ראיתי וגו' וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא, הורה שרצה לקיים פה היעוד שיעד ליעקב אבינו ברדתו מצרימה אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה, שרמז בעליה השניה שיעלה את בניו ממצרים, ולכן אמר וארד כמו שאמרתי אנכי ארד, ואמר להעלותו כמו שאמר גם עלה, אני רוצה לקיים כל מה שהבטחתיו, ואמר אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש מה שלא הזכיר עד עתה, כי בימי אברהם היה הולך הכנעני וכובש אותה כדכתיב והכנעני אז בארץ, ועדיין לא היתה אז טובה ורחבה זבת חלב ודבש עד שנתחזקו בה וסקלו אותה מאבן ותקנו אותה ונטעה ונטייבה ונדיירה כולה באופן שהיתה עתה כבר מתוקנת והיתה זבת חלב וכו', וכן הדרכים היו עתה מתוקנים ומיושרים וכרכים וערים בנויות בבתים ובורות וכמו שנאמר בזמן ביאתם לארץ והיה כי וגו' ערים גדולות וטובות אשר לא בנית ובתים מלאים כל טוב אשר וגו' ובורות חצובים וגו' כרמים וזיתים וגו', וע"כ אמר אני רוצה להעלותו אל ארץ טובה וגו', כי אמרתי לאבותם מעט ואני אעשה להם הרבה יותר ממה שהבטחתים.

512

513ואפשר שרמז גם כן זה הענין במה שאמר ואנכי אעלך גם עלה, וירמוז שתי העליות לזרעו, שיעלם לארץ ישראל וגם עלה לא כמות שהיא עתה אלא ביתר שאת ומעלה שתהיה בזמן ההוא, ולכך חזר ואמר אל מקום הכנעני וגו' ולא אמר אל ארץ לרמוז אל המקומות שהיו כבר מוכנים לדור בהם כמו שאמר ערים גדולות וטובות וגו' ובתים וגו', ולא יעלם לארץ חרבה שיצטרכו לטרוח כמה שנים לבנות להם ערים ובתים ולעבוד הארץ מחדש ולסקלה מאבן.

513

514ובכלל דיבור ויעוד זה נכלל היעוד תעבדון את האלהים על ההר הזה, והוא מתן תורה, וכן שיביא על פרעה ועל מצרים המכות הראויות ומיועדות להם כמו שאמר ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו' ואחרי כן ישלח אתכם, לא רצה האל ית' שיצאו בני ישראל ממצרים על כרחם ושלא מרשותם ודעתם בכח המכות שיביא עליהם שלא יוכלו לכבשם ויצאו לעיניהם ביד רמה על כרחם, אלא שפרעה עצמו ישלחם ויאמר להם קומו צאו וגו' כדי להטעות אותם שיחשבו שלא היו יכולים לצאת כי אם ברשותם, ועל זה יצאו אחריהם אח"כ כשלא חזרו אחר שלשה ימים וידונו בים כמו שדנו את בני זכרי ישראל, וגם כי בזה היה מתחזק לבם בכל הדברים עד שיקבלו ענשם, וכן מטעם אחר גם כן, שכמו שנכנסו וירדו למצרים ברשות פרעה כמו שאמר ליוסף אמור אל אחיך זאת עשו וגו' וקחו את אביכם ואת בתיכם ובואו אלי וגו' כן היה מן הראוי שלא יצאו כי אם ברשותם, ולכך אמר ואחרי כן ישלח אתכם, וכששלח אותם אחר כך ואמר קמו צאו וגו' גלה לו אז האל יתברך למשה כי לא היה משלחם אלא ע"מ שיחזרו, ולכן לא יירא ולא יחפז כשיראה שהוא נוסע אחריהם, וזהו שאמר לו הקב"ה למשה עוד נגע אחד אביא על פרעה וגו' אחרי כן ישלח אתכם מזה וגו' יגרש אתכם מזה, כלו' לא יגרש אתכם אלא מזה לא שתלכו מכל תחומו אלא דרך שלשת ימים, ולכך כשראה שלא חזרו רדף אחריהם.

514

515והיעוד הל"ה בדיבור וארא לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וגו' והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי.

515

516הכל נתקיים ליוצאי מצרים זולת והבאתי אתכם אל הארץ וגו' שלא נתקיים בהם אלא בבניהם הפחותים מבן עשרים והנולדים אח"כ ובזקנים יותר מס' שנה, ולכן אמר והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי אותה לכם, אתכם שני חלקים שבכם והם הנערים והזקנים, וכן אמר לפי הפשט ונתתי אותה לכם מורשה, מורשה אתננה שלא יכנסו בעונם, ונאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפניו והם באי הארץ.

516

517והיעוד הל"ו התיצבו וראו את ישועת ה' וגו', ואני הנני מחזק את לב מצרים וגו', הנה יעוד זה לא היה בכלל המכות שאמר להם ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים וגו' שהרי אמר ואחרי כן ישלח אתכם וגו', כי כל המכות לא היו אלא עד שישלחם מארצו וכבר שלחם, וכן וראה שלא גלה לו משה רבינו ענין קריעת ים סוף עד עתה, כי גם המכות לא אמרן לו אלא זו אחר זו, ואם נאמר שאעפ"כ היה יודע שיבואו כל המכות שבאו אלא שהקב"ה היה חוזר ואומרן לו בזמן שהיה רוצה להביאן, זה אפשר בעשר מכות מפני שהיו חקוקות במטה שבידו דצ"ך עד"ש באח"ב, אבל קריעת ים סוף לא היתה רמוזה במטה כי לא היו רמוזות במטה כי אם המכות שיבואו על המצריים במצרים, וגם כי ע"י המכות היה גם קריעת ים סוף עכ"ז לא נרמז במטה.

517

518ולתת טעם ע"ז נאמר, כי מתחלה כיון האל ית' להנקם ממצרים על מה שעשו לבניהם שהשליכום ליאור ודינם היה שימותו גם הם במים, ואם היה ממיתם בתחלה במים שיצאו ישראל ממצרים על כרחם וירדפו אחריהם ויטבעו במים לא היו נפרעים מכל מה שעשו ולא היה נוקם הקב"ה נקמת ישראל במה שענו אותם בדברים אחרים שלא היו חייבים מיתה, ולכן רצה להביא עליהם קודם עשר מכות שכל אחת היתה פרעון ונקמה מדה כנגד מדה על מה שענו והרעו לישראל, וכמו שפי' חכמים ז"ל במדרש, ומפני זה היתה מכת בכורות המכה האחרונה שבמכות אחר שסבלו מכות ויסורין הם ובכוריהם על מה שעשו, מתו בכוריהן על שגזרו אם בן הוא והמתן אותו ועל מה שגזרו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו טובעו בים סוף, וא"כ לכך נתאחרה קריעת ים ולא נודעה מקודם, אלא שהקדים הקב"ה ואמר למשה שיאמר לפרעה דרך שלשת ימים נלך במדבר ונזבחה וגו' ולא היה ידוע עדיין למשה ולישראל למה לא היה אומר בפירוש שישלחם כדי שיקבלו את התורה וילכו לארצם אשר נשבע לאבותם, והכוונה היתה כי כשיסכים פרעה לשלחם לא יתן להם רשות אלא לדרך ג' ימים ואח"כ ישובו וכשיראה שלא ישובו ירדוף אחריהם עד שיכנס לים, שאם היו אומרים שהיו הולכים על מנת שלא לשוב לא היה רודף אחריהם וגם לא היו משאילים להם כלי כסף וכלי זהב מקודם, ואם היו ישראל יודעים קריעת ים סוף אולי שלא היו יוצאים על מנת ליכנס לים, ולכן לא נתגלה ג"כ למשה ולא נחקק במטה רמז קריעת ים סוף כמו שאר המכות.

518

519וכן נוכל לומר כי מה שלא נרמז קריעת ים סוף במטה בכלל דצ"ך וכו', מפני כי מטה זה בא ליסר את מצרים וכמו שאמר הכתוב ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי וגו' ואחרי כן ישלח אתכם.

519

520ולכך היו חקוקות המכות בו, אבל קריעת ים סוף היו בו שני דברים הפכיים, נס גדול לישראל שיעברו בים ביבשה ועשרה נסים שנעשו להם בו, ומכה למצרים שיכנסו ויטבעו בו, ואם היתה רמוזה במטה לא היה מורה אלא על מה שהוטבעו בו מצרים כמו שאר המכות, כי נסים שנעשה לישראל אינו ראוי שיהיה רמוז בכלל המכות שהוכו מצרים, והיה עיקר הנס חסר מן המטה, ולכך לא נרמז כלל כי עיקר נס קריעת ים סוף היה לישראל שעברו בים בחרבה כי טביעת המצריים בטבע היה אחר שנכנסו לים, ולכן נתייראו מאד בני ישראל כשראו מצרים נוסע אחריהם, ואמר להם משה אל תיראו וגו', כי כבר הבין משה רבינו כשאמר לו האל יתב' על מכת בכורות עוד נגע אחד וגו' אחרי כן ישלח אתכם מזה, כי לא היה משלחם פרעה מכל וכל אלא שירדוף אחריהם ושם יהיה מנוגע בטביעת ים סוף, כי פה במצרים לא נשאר אלא נגע א' אבל בים יטבע אותם, ולכך אמר לישראל אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה' וגו' אשר יעשה לכם היום, כי גם שראיתם את מצרים היום שלא חשבתם לראותם ולא עלה על דעתכם שירדפו אחריכם אחר שהוכו כמה מכות עד ששלחו אתכם, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, שלא ירדפו עוד אתכם, ואז כשראו ישראל קריעת ים סוף ומה שאירע להם מהנסים ומה שאירע למצרים שנטבעו בה, היראה שהיו יראים קודם מהמצרים נתייראו מהקב"ה שלא יענישם על כך והאמינו בה' ובמשה, כי עד עתה לא היתה אמונתם שלימה כשראו מצרים נוסע אחריהם.

520

521והיעוד הל"ז ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה וגו' כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך וגו', הוא יעוד על תנאי בפירוש אם שמוע תשמע וגו', הרי כאן כל התורה כולה והשכר הוא שלא ישים בהם כל מחלת מצרים, לכך אמר אם תשמע לא אשים ואם לא תשמע אשים ואף על פי כן אני ה' רופאך. והיעוד הל"ח במתן תורה על תנאי גם כן, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה וגו' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו': והיעוד הל"ט הנני שולח מלאך לפניך וגו' כי אם שמוע תשמע בקולו וגו' כי ילך מלאכי לפניך וגו' ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וגו' עד את גבולך וגו':

521

522והיעוד המ' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם וגו' עד וינחם ה' על הרעה וגו': והיעוד המ"א לך עלה מזה וגו' ושלחתי לפניך מלאך וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו'. והיעוד המ"ב הנה מקום אתי ונצבת על הצור וגו' והסירותי את כפי וגו' וירד ה' בענן ויתיצב עמו שם: והיעוד המ"ג ויאמר הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאות וגו'. והיעוד המ"ד כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך ולא יחמד איש את ארצך וגו': והיעוד המ"ה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם וגו': והיעוד המ"ו חיוב כרת לעובר על דברים ידועים, אם בשחוטי חוץ ונכרת האיש ההוא ובאוכל דם ונכרת האיש ההוא וכן בשאר, וחתם את אשר יעשה וגו' ונכרתו הנפשות וגו'. ושאר הכריתות הכתובות בתורה. והיעוד המ"ז וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. והיעוד המ"ח אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם וגו' ואם לא תשמעו לי ולא תעשו את כל המצות וגו': והיעוד המ"ט והזר הקרב יומת, מיתה בידי שמים וכן כל שאר חייבי מיתות בידי שמים.

522

523והיעוד החמשים בסוטה והיתה אם נטמאה וגו' וצבתה בטנה ונפלה ירכה וגו' ואם לא נטמאה ונקתה ונזרעה זרע. והיעוד הנ"א ברכת כהנים ושמו את שמי וגו' ואני אברכם וגו'. והיעוד הנ"ב והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והטבנו לך. והיעוד הנ"ג התקדשו למחר ואכלתם בשר וגו' עד חדש ימים וגו' ורוח נסע מאת ה' וגו' הבשר עודנו בין שניהם וגו' ויך ה' וגו'. והיעוד הנ"ד אכנו בדבר וגו' ועתה יגדל נא כח ה' וגו' כי כל האנשים הרואים את כבודי וגו' אם יראו את הארץ וגו' ועבדי כלב וגו' אמר אליהם חי אני וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אם אתם תבואו אל הארץ וגו', עד במדבר הזה יתמו וגו' ושם ימותו וגו': והיעוד הנ"ה אל תעלו כי אין ה' בקרבכם וגו' ויעפילו לעלות וגו': והיעוד הנ"ו זאת עשו קחו לכם מחתות וגו' והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש: והיעוד הנ"ז ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו' כאשר דבר ה' ביד משה לו: והיעוד הנ"ח קח את המחתה וגו' וכפר עליהם וגו' ויתן את הקטרת ויכפר וגו' ותעצר המגפה וגו' והמגפה נעצרה וגו': והיעוד הנ"ט והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו' והנה פרח מטה אהרן וגו' ויוצא פרח וגו':

523

524והיעוד הס' ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וגו' ויצאו מים רבים וגו': והיעוד הס"א יען לא האמנתם לכן לא תביאו וגו': והיעוד הס"ב עשה לך שרף ושים אותו על נס וגו' והביט אל נחש הנחשת וחי וגו': והיעוד הס"ג קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' וגו' וישב חרון אף ה'. והיעוד הס"ד ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם והיה אשר תותירו מהם וגו' לשכים בעיניכם וגו': והיעור הס"ה ואת יהושע צויתי וגו' כן יעשה ה' לכל הממלכות אשר אתה ירא וגו' וצו את יהושע וגו' הוא ינחיל אותם את הארץ וגו': והיעוד הס"ו כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ העידותי בכם היום וגו' והפיץ ה' אתכם וגו' אל רחום ה' וגו': והיעוד הס"ז והיה כי יביאך וגו' ובתים מלאים כל טוב וגו'. והיעוד הס"ח והיה עקב תשמעון וגו' ואהבך וגו' והסיר ה' ממך כל חולי וגו' ואכלת את כל העמים וגו': והיעוד הס"ט והיה אם שכח תשכח וגו' העידותי בכם היום כי אבד תאבדון וגו':

524

525והיעוד הע' ושמרתם את כל המצות וגו' למען תחזקו ובאתם וירשתם וגו' למען תאריכו ימים וגו': והיעוד הע"א והיה אם שמע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם בעתו וגו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו' וחרה אף וגו': והיעוד הע"ב למען ירבו וגו' על האדמה וגו': והיעוד הע"ג כי אם שמור תשמרון וגו' והוריש את כל הגוים וגו' כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו' ולא יתיצב איש בפניכם וגו': והיעוד הע"ד ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה את הברכה וגו' והקללה אם לא וגו': והיעוד הע"ה למען יברכך ה' אלהיך במעשר ראשון ובמתנות עניים. והיעוד הע"ו למלך למען יאריך ימים על ממלכתו וגו': והיעוד הע"ז כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך: והיעוד הע"ח וה' האמירך היום וגו' ולתתך עליון וגו': והיעוד הע"ט וכתבת עליהן וגו' למען אשר תבא אל הארץ וגו': והיעוד הפ' והיה אם שמע תשמע לקול ה' אלהיך ובאו עליך כל הברכות האלה וגו' והיה אם לא תשמע וגו' ובאו עליך כל הקללות האלה וגו': והיעוד הפ"א ופ"ב פן יש בכם וגו' והיה בשמעו וגו' והבדילו ה' לרעה, והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי וגו' ואתה תשוב וגו' כל הפרשה. והיעוד הפ"ג ויאמר ה' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו' כי ידעתי אחרי מותי וגו': והיעוד הפ"ד ובדבר הזה תאריכו וגו': והיעוד הפ"ה ברכת משה לישראל: והיעוד הפ"ו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו':

525

526ואחר שפרטנו היעודים הכתובים בתורה אחד לאחד נמצא חשבון, נחזור על כל אחד ואחד מהם לדעת אותם אם נתקיימו ואותם שעתידים להתקיים כדי שנלמוד ונביא ראיה מהם לקיום תורה הקדושה ולאמתה.

526

527והנה היעוד הראשון והוא מה שיעד הקב"ה מיתה לאדם לו ולדורותיו כמו שאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אין צרין להביא ראיה על קיומו כי כבר נכתב בתורה מיתתו ומיתת דורותיו הבאים אחריו והרי המיתה היא בית מועד לכל חי, אלא שצריך ביאור על אותם שאמרו חז"ל שלא שלטה בהם המיתה ולא מתו כמו שאמרו עשרה נכנסו בחייהם לג"ע וכו', אם כבר נגזרה מיתה על כל הדורות למה ניצולו אלו, כ"א נאמר מפני שלא חטאו הרי אמרו ג"כ ארבעה מתו בעטיו של נחש שלא היו בהם חטא ומתו בשביל היעוד שגזר האל ית' מיתה על כל הדורות.

527

528ונאמר כי כשברא הקב"ה את האדם היתה כוונתו שיהיה חי לעולם אם לא יחטא, ונתן כח ביצירתו מתחלה שיהיה קיים לעולם כמ"ש הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים, כי הכין את גופו שיהיה נוצר ממקום היותר זך ונקי שבעולם והוא ממזבח אדמה כמו שדרשו ז"ל ויפח באפיו מרוח אפו נשמת חיים שתהיה קיימת בגופו לעולם כיון שהיא נפוחה ממנו ית' והיא דומה לו, ולכן הניח אותו בג"ע מקום ראוי ומוכן לחומר וגוף נקי בנפש חיה, ואמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וגו', לא הזהיר אותו אלא מעץ הדעת אבל משאר אילנות היה יכול לאכול ואפי' מעץ החיים שהיו מוסיף אומץ בחיותו, אבל עץ הדעת היה מזיק לו ולחיותו, כי הוא נברא בחמרו ונפשו מוכן לדרך הטובה והישרה ואם היה רוצה היה יכול ג"כ לחטוא, כי גם שאמרו וגופו היה נקי וזך סוף סוף היה חומר ועפר מן האדמה ובזה היה לו שכר הרבה בהיות לו בחירה ויכולת לחטוא ולא יחטא, והיה בזה מאד נעלה על כל המלאכים שאין להם בחירה לחטוא להיות החומר נעדר מהם, וכדי שיהיה לו יותר שכר כשיוכל לחטוא ולא יחטא ברא האל ית' בג"ע עץ הדעת טוב ורע, שענינו היה שידעו בו ענין עשיית הטוב והרע ושיתעוררו באמצעיתו לעשות רע כמו לעשות טוב ויהיה להם שכר הרבה יותר כשלא יעשו רע, וזה יהיה כשיעמדו בג"ע לעבדה ולשמרה בכלל יעבדו וישמרו האילן הזה ויאותו בצלו ובמראהו ויחנו סביבו כי בזה יקנו קצת חפץ לעשות טוב ורע שוה בשוה, שאל"כ היו מוכנים הרבה יותר מדי לעשות טוב מלעשות רע ולא היו נשכרים כ"כ, אבל אם יאכלו ממנו יהיו מוכנים יותר לעשות רע מלעשות טוב ויצא הפסדם בשכרם שיחטאו לעולם ולא יהיה צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ולכן הזהיר את אדה"ר ואמר מעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו, החניה סביבו והראיה התרתי לך ולא האכילה כי ביום אכלך ממנו תהיה מוכן לחטוא יותר ותמות, כי לא תוכל לעמוד ביצרך להכניעו לבלתי תחטא כלל, לא לבד אתה שאכלת אלא גם זרעך היוצאים ממעיך שיתהוה בהם רוע התכונה שתתהוה בך אם תאכל ממנו, דכתיב ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם.

528

529כי עיקר הציווי והחטא היה לאדם שנצטוה בו, ולכך לא נאמר בה כשאכלה קודם שיאכל בעלה שנפקחו עיניה אלא אחר שהוא אכל עמה אז עשה פועל תכונת העץ בשניהם שנפקחו עיניהם בעניני העולם ועניני החומר וידעו כי ערומים הם ויתפרו עלה תאנה, כי קודם לא היו חוששים כי לא היה נראה חרפה להם היותם ערומים כ"א ישמשו לא לתאוה כ"א לקיום מצות פריה ורביה שצוה השי"ת פרו ורבו, אבל עתה שנתוספה בהם תאוה היה חוש המשוש זה חרפה להם ולכן תפרו עלה תאנה, ואז אמר האל ית' הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וגו', ולא אמר הן האדם הוא כאחד ממנו אלא כבר היה כאחד ממנו כשנפחתי באפיו נשמת חיים ולא הועיל לו זה, אלא לדעת טוב ורע במה שאכל מעץ הדעת, ועתה אחר שהוא ראוי למות ראוי לחוש פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, וישלחהו ה' מג"ע וגו' לעבוד את האדמה אשר לקח משם, אמר כי לא שלחו מן הקצה אל הקצה מגן עדן שהוא מקום מוכן וזך לכלל העולם הזה, אלא מגן עדן למקום שהוא קרוב לו ולמעלתו, והוא הר המוריה מקום מזבח אדמה שהוא המקום אשר לוקח ממנו אדה"ר כשנוצר, כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו', וכמו שהכניסו קודם לגן עדן לעבדה ולשמרה והוא עבודתו לאלהים ושמירת מצותיו בהיותו במקום ההוא המוכן לכך, כן עתה ששלחו למקום היותר טוב ומוכן שבעולם היה כדי שיעבוד לאלהים בו וישמור מצותיו, בהיותו במקום המקודש ההוא הגורם והמקרב לאדם לעבודתו ית':

529

530ואם כן לפי זה לא היה מאמרו ית' ויתעלה כי ביום אכלך ממנו מות תמות הוא ודורותיו על שעבר על מצותו שאכל מן העץ, אלא יעוד שהיה מיעד ומודיע לו כ"א יאכל ממנו יוליד לו ולזרעו אחריו תאות יצר הרע ויהיה סבה שיחטא הוא ודורותיו שימשכו אחר תאות היצה"ר וימותו, אבל כבר אפשר שימצא בזרעו איזה אדם צדיק וכשר שלא יחטא מימיו כחנוך ואליהו ולא ימות, והכתוב שאמר (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יובן כי לא ימצא צדיק בטבע הבריאה אחר חטא אדם הראשון שיעשה טוב ולא יחטא, אבל יכול הוא להכניע הטבע ולא יחטא, וכן נוכל לומר אשר יעשה טוב ולא יחטא שיהיה שלם בסור מרע ועשה טוב, כי גם שימצא מי שלא חטא מעולם כאותם שמנו חכמים ז"ל, אולי שלא עלה בידם לעשות כל הטוב והוא קיום כל המצות, והרי משה רבינו שלא קיים מצות התלויות בארץ שלא היה יכול לקיימם כי אם בעמדו בה, וא"כ לא ימצא שום שלם בלא חטא ושיעשה ג"כ כל המצות, אבל ימצא שלם שלא יחטא ויעשה רוב המצות ותקצר ידו מלעשות כולן מפני שאינו בא לידי חיובן, ועם כל זה מחשבתו הטובה מצטרפת למעשה, וכיון שלא חטא כלל הוא חי לעולם בג"ע כחנוך ואליהו, ולפי זה אדם הראשון ג"כ אם היה נזהר מכאן והלאה שלא יהיה נפתה בשום דבר אחר היצר והתאוה שנולדה ונתהוית בו, לא היה מת כמו בדורותיו, ואולי שהיה כך ולא מת, אלא מפני שעבר על ציווי זה שאמר לו האל ית' לא תאכל ממנו והוא עבר ואכל, והעובר על מצות השי"ת חייב מיתה מן הסתם, כמו שראינו בכל מצות בני נח שהם חייבים מיתה בעברם על כל אחת מהם מפני היותו עובר על מצות מלך, ואינו זו המיתה מה שיעד לו האל ית' כי ביום אכלך ממנו מות תמות, כי זה אינו אלא יעוד לעתיד שיהיה מוכן הוא ודורותיו לחטוא וימותו כמו שפירשתי, ונתבאר כי נתקיים בעונותינו יעוד זה מיתה לדורות כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואיש בעונו ימות, ואותם שהועד עליהם שלא חטאו הם קיימים בג"ע ואינם בפתקו של אדה"ר.

530

531והיעוד הב' שהוא קללת נחש חוה ואדם, אם קללת נחש נתקיים במה שנאמר בו ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, כמו שלימד רבי יהושע שהוא מוליד לשבע שנים, וזהו קללה כי אין לבעלי חיים שום ברכה אלא ברבוי במינם, ובאריכות ימי ההולדה הוא מיעוט למין ההוא והוא קללה, וכן על גחונך תלך ועפר תאכל נתקיים בו מיד, שמקודם היה הולך בקומה זקופה וירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, ומקודם היה מאכלו מאכל אדם ועכשיו ועפר תאכל וגו', והיה רוצה לישא את חוה ולכן נתקלל ואיבה אשית וגו' הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב כמו שהוא דרכו, וקללת האשה נתקיימה והן עשר קללות כמו שביארום ז"ל עם המיתה, וכן קללת אדם תשע ומיתה כמו שמנאום ז"ל:

531

532והיעוד הג' לקין נע ונד תהיה בארץ, נתקיים מיד כדכתיב וישב בארץ נוד כי יישובו וקיומו וקביעותו היה כשהיה נע ונד. והיעוד הד' כל הורג קין שבעתים יוקם, נתקיים כמו שאמרו במדרש. והיעוד הה' זה ינחמנו וגו' כיון שעמד נח וכמ"ש במדרש. והיעוד הו' ענין מי המבול נתקיים ג"כ כמ"ש בכתוב. והיעוד הז' ומוראכם וחתכם. והשמיני ולא יהיה עוד מבול וגו'. והתשיעי ונראתה הקשת בענן, כולם מתקיימים והולכים: והיעוד הי' ייעוד נח לבניו, ונתקיים הכל כמו שכתבתי למעלה. והיעוד האחד עשר ונבלה שם שפתם, נתקיים ג"כ כמו שמבואר בכתוב וכמו שדרשו חז"ל:

532

533והשנים עשר ואעשך לגוי גדול ואברכה מברכיך וגו', ברך את לוט שיהיה מתברך באברהם, וקלל את המלכים שבזו וקללו את אברהם כשלקחו את לוט בסדום בהיותו בן אחיו של אברהם, שכן כתיב ויקחו את לוט ואת רכושו בן אחי אברם, כלומר שידעו שהיה בן אחי אברם ולא חשו לכבודו ולכך נתקללו מפי הש"י ונפלו בידו של אברהם. והשלשה עשר לזרעך אתן את הארץ הזאת. וכן יעוד הי"ד כי את כל הארץ אשר אתה רואה וגו'.

533

534וט"ו במעמד בין הבתרים, וט"ז וארבה אותך ונתתי לך ולזרעך וגו', וי"ז לשרה והיתה לגוים, וי"ח ג"כ לשרה שוב אשוב וגו', וי"ט כי ביצחק יקרא לך זרע, וכ' כי לגוי גדול אשימנו, וכ"א בי נשבעתי וגו' וכ"ב הוא ישלח מלאכו וגו', וכ"ג ויברכו את רבקה וגו', וכ"ד ולאום מלאום יאמץ, וכ"ה ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן וגו', וכ"ו ליצחק ג"כ כי לך ולזרעך אתן וגו', וכ"ז לו ג"כ והרביתי את זרעך בעבור אברהם, וכ"ח ברכות יצחק ליעקב ועשו, וכ"ט ליעקב אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו'.

534

535והל' לא יקרא שמך וגו' ואת הארץ אשר נתתי וגו', הרי שבעה יעודים לאברהם על רבוי הזרע וירושת הארץ, וא' לשרה על רבוי וגדולת זרעה, ושנים ליצחק, אחד על ירושת הארץ ורבוי הזרע, ואחד על רבוי זרעו, ושנים ליעקב על רבוי וגדולת הזרע וירושת הארץ, הם י"ב כנגד י"ב שבטים, ורבוי הזרע וירושת הארץ נתקיים הכל כמ"ש ביהושע (כ"א) ויתן ה' לישראל את כל הארץ אשר נשבע לתת לאבותם, וכן כתבנו למעלה צורך האריכות בכל ההבטחות וכו', כי הג' אומות שלא נתקיימו עדיין נתינת ארצם והם קיני קניזי וקדמוני מתחלה לא הובטחו עליהם אלא לעתיד, וכן קצת הארץ שלא הורישו את היושבים והניחום שיעלו להם מס הרי הוא כאילו כבשוה כיון שהיתה בידם לכובשה והיו לוקחים מס מהם בתחלה, ואח"כ היו לשכים בעיניהם כמו שיעד להם האל יתברך, ויעוד הגר והוא יהיה פרא אדם וגו' וכל מה שנתברך ע"י אברהם הכל נתקיים, וכמו שפי' המפרשים ז"ל.

535

536והיעוד הל"א ולאם מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר ג"כ נתקיים, וכמו שפי' ז"ל, וכן הברכות שברך יצחק ליעקב ועשו נתקיימו, והרי דוד שם נציבים באדום ויהיו לו עבדים.

536

537והיעוד הל"ב ברכת ישראל לבני יוסף וברכתו לבניו הכל נתקיים, וכמו שפירש רש"י ז"ל כל הברכות על מה שהיה עתיד לכל שבט ושבט ונתקיים אח"כ הכל כמו שברכם הוא, והגורל שהיה ע"פ ה' ונחלקה בו הארץ היה הכוונה שיגיע לכל שבט ושבט כפי מה שנתברכו מאביהם.

537

538והיעודים שנתייעדו ביציאת מצרים ובמכות וקריעת ים סוף הכל נתקיים כמו שמבואר בכתובים:

538

539והיעודים שהם על תנאי ויאמר אם שמוע תשמע וגו' והיה אם שמוע תשמעו בקולי וגו', הכל נתקיים בהיות ישראל בארץ ואף שלא היו שומעים לקול ה' היה מאריך להם האל ית', כי יעוד טוב אפי' על תנאי אינו חוזר:

539

540והיעוד שאמר האל ית' ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, הרי כתוב בצדו וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, כי מפני שברית כרותה לשפתים שאינם חוזרות ריקם כ"ש בדברי ה' אמר שניחם על מה שדבר והרי הוא כאילו לא דברו כלל, כ"ש כי מתחלה לא יעד לכלותם כ"א כשלא יתפלל משה כמ"ש ועתה הניחה לי וגו':

540

541והיעוד המ"א לך עלה מזה ושלחתי לפניך מלאך וגו' ואח"כ ע"י תפלת משה אמר לו האל ית' פני ילכו והניחותי לך וגו', כי הועילה תפלת משה לזמנו ולא לאחר מיתה, דכתיב ביהושע לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי ואמרו חז"ל אני הוא שבאתי בימי משה רבך ודחני ועתה חזרתי, וא"כ כבר נתקיימה הבטחת הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו' ושלחתי לפניך מלאך וגו', כי תלמידו של אדם כמותו, וכאן אמר לו והניחותי לך כי לו לבדו שמע שלא ישלח מלאך אלא פניו ילכו ולא ליהושע אפילו שהיה תלמידו.

541

542ויעוד הנה מקום אתי וגו' וראית את אחורי וגו' והנה אנכי כורת ברית וגו', הם שני הבטחות כמו שכתב רש"י ז"ל כי קודם לא הבטיחו אלא וחנותי את אשר אחון עתים אענה עתים לא אענה אבל בשעת מעשה אמר לו הנה אנכי כורת ברית וגו' הבטיחו שאינן חוזרות ריקם, וענין זה הוא כי משעת נתינת התורה לא נכשלו ישראל בחטא כ"א עתה בזה החטא החמור ולא ידע משה רבינו באיזה דרך יכנס להתפלל לאל ית' שיכפר חטאתם כ"א בהזכרת שמו ית' והזכרת זכות האבות, וכמו שאמר ויחל משה את פני ה' אלהיו ויאמר למה ה' יחרה אפך בעמך וגו' זכור לאברהם וליצחק וגו', כי מצד שם ההויה המורה רחמים אין ראוי שיחרה אפו כלו' שימשך החרון אף ויעשה פועל בחרונו כי לא אמר למה ה' חרה אפך אלא יחרה לעתיד, ולכך אמר שוב מחרון אפך והנחם וגו' בזכירת אברהם יצחק וישראל עבדיך אשר נשבעת להם וגו', וכן היו האבות מתפללים לאל ית' בשם ה', באברהם כתיב וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו' את פני ה' וגו', ביצחק ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו, ביעקב ויפגע במקום וגו' והנה ה' נצב עליו וגו', שהיה מתנהג עמה במדת רחמים, ואחר שירדו ישראל למצרים משעה שעלה יוסף לגדולה שהיתה סבה שירדו ישראל למצרים לא תמצא כתוב שם ההוי"ה כ"א שם אלהים, שהיה מתנהג עמם במדת הדין עד שיגיע קץ יציאתם ממצרים ואז נתגלה ה' למשה במדת רחמים ואמר הכתוב וירא אליו מלאך ה' בלבת אש וגו', וזהו שהתפלל יעקב אבינו בברכתו לבניו לישועתך קויתי ה', כי מאז שנסתלק מהם שם ה' משעה שהתחילו לרדת למצרים לא הוזכר אלא כאן, וכאילו אמר לזמן ישועתך אני מקוה בשם ה' כי אז תתנהג עמנו במדת רחמים בשמך כשתגאל אותנו ממצרים,

542

543ועתה נתקיימה תפלה זו שהיה מקוה יעקב אבינו לישועת בניו בשם זה של ה' כמו שאמר וירא מלאך ה', כי נראה ונתגלה אליו עתה מה שהיה נסתר ונעלם עד פה כי לא תמצא כי אם שם אלהים, ואמר לו כה תאמר אל בני ישראל ה' אלהי אבותיכם וגו' פקד פקדתי, כי זה השם ואלו המלות היו מסורות ביד יחידים מהם שבהם יגאלו, ולכך אמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו כי לא היה ידוע אותו השם אז כיון שלא היה מתנהג בו האל יתברך עם ישראל בהיותם בגלות, ואחר שנראה עתה התפללו גם בני ישראל אליו כשראו מצרים נוסע אחריהם, כמ"ש ויצעקו בני ישראל אל ה' שתפשו אומנות אבותם כמו שדרשו חז"ל, ועתה שנכשלו בחטא כמו שאמרנו לא ידע משה רבינו להתפלל כ"א בזה השם שיצאו על ידו ממצרים, וע"י זכירת זכות האבות שתתנהג עמהם בשם זה, וכשראה משה רבינו עת רצון אז אמר לאל ית' הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו', כלומר עתה כבר חזרת ושבת מחרון אפך בשם רחמים שלך ובזכות האבות מכאן והלאה אולי יחטאו עוד ישראל שיהיו מוכנים יותר לחטוא מצד החטא הגדול שנכשלו בו ולא תרחם עליהם במדת רחמים שלך ולא תזכור להם עוד זכות אבות, כי אולי לא תספיק זכותם להגין על כל חטאתם, ולכך אמר הודיעני נא את דרכיך ואדע באיזה דרך אתנהג להתפלל כשיחטאו אליך כדי שתרחם עליהם, כי גם כי עתה נחמת על הרעה בהזכירי שמך וזכות האבות היה אחר שכבר באו עליהם שלשה עונשים דבר וחרב והשקאה כסוטות, אבל לעתיד כשיחטאו ויהיו מעותדים לעונש ויחזרו בתשובה באיזה דרך יתפללו לך כדי שתענם וימצאו חן בעיניך שלא תענישם, וזהו למען אמצא חן בעיניך שלא תענישם, וראה כי עמך הגוי הזה הם רבים ואי אפשר להם מבלי שיחטאו וכשישובו בתשובה שלימה ימצאו חן בעיניך שלא תענישם, ואמר לו אח"כ האל ית' (שמות ל"ד) אני אעביר כל טובי על פניך וגו' וחנותי וגו', והקדים לזה ואמר פסל לך וגו', כי הם חטאו בדבור אחד מהראשונים והוא ע"א

543

544ולכך נשתברו הלוחות כיון שלא היה להם קיום מתחלתם, ומפני שהיה כתוב בהם בענין ע"א כי אנכי ה' אלהיך אל קנא וגו' הוצרך לקנאות הרבה בעגל במגפה וחרב והשקאה כנזכר, ועתה רצה לחזור ולכתוב על הלוחות עשרת הדברים דרך חסד ורחמים יותר מן הראשונות כדי שלא יענשו כ"כ מכאן והלאה ויאריך להם עד שישובו בתשובה שלימה ויתפללו אליו כסדר שיורם עתה, ולכך כשהשכים משה בבקר כמו שאמר לו האל יתברך לקח בידו שני לחות האבנים שפסל מן הסנפרינון שנראה באהלו, ואמר וירד ה' וגו' ויעבור ה' וגו' ויקרא ה' ה' וגו' אל רחום וחנון וגו', כי בלוחות כתוב בדבור אנכי ולא יהיה לך ב' פעמים ה' ופעם אחד אל, אנכי ה' אלהיך וגו', כי אנכי ה' אלהיך אל קנא, להודיע כי גם ששתי שמות אלו הם רחמים אם יחטאו בענין ע"א הוא קנא וינקם מיד, ועתה חזר ופירש אלו השמות ואמר ה' ה' אל הכתובים בלוחות אצל קנא בענין ע"א מכאן והלאה אתנהג עמם ברחמנות וחנינה, ארך אפים וגו' שיקבל תשובתם כשישובו ומרחם עליהם, ולכך יזכירו לפני כסדר הזה כשיתפללו ואסלח להם, ואם לא ישובו אז אהיה קנא כמו שכתוב בלוחות קנא אחר זכרון ה' ה' אל כמו שכתבתי, וזהו שאמרו ה' ה' אני הוא קודם שיחטא אדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב, כי השם הראשון שהוא כתוב באנכי ה' אלהיך רומז לו השם הראשון שבי"ג מדות והוא קודם שיחטא אדם שהוא בקיום מצות אנכי ה' אלהיך לשלם שכר טוב, והשם שהוא כתוב אצל לא תשתחוה להם וגו' כי אנכי ה' אלהיך הוא הרמוז בשם השני של י"ג מדות, והוא לאחר שחטא ליפרע ממנו, כי כן כתוב כי אנכי ה' אלהיך אל קנא כשיחטא ויעבור על לאו זה, ובשניהם וכן באל כתוב בדברות שהוא קנא, לכך אמר כאן ה' ה' אל רחום כי מכאן והלאה יהיה רחום וחנון וכו' אם ישובו כמו שפירשתי, ומפני שחוטא מאבד ומפסיד את העולם בחטאו, וכמו ששנינו בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' כדי ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות לכן נאמרו עשרה מיני מדות טובות על ה' ה' אל, לומר כי על מה שהיה ראוי החוטא ליענש על הפסד עולם שנברא בעשרה מאמרות הכין הקב"ה עשרה מדות טובות על שמותיו ית', לרחם עליו ולהעביר חטאתו אם ישוב בתשובה שלימה:

544

545ונראה כי כמו שלוחות הראשונות נחצבו ונחקקו עשרת הדברות בדבור השם העשרת הדברות למשה ולישראל, כמו שאמרו ז"ל וכמו שכתבתי למעלה, כמו כן לא היו גרועין לוחות שניות בזה מהראשונות ונחקקו ונחצבו עשרת הדברות בהן כשעבר ה', ויקרא ה' ה' אל והם שמות הכתובים בלוחות כמו שכתבתי, כי מפני זה אמר לו פסל לך וגו' אחר שאמר לו והיה בעבור כבודי וגו' ונאמר ויפסול וגו' ויקח בידו וגו' לוחות אבנים וירד ה' בענן, ואז הזכיר כל העשרת הדברות כמו שהם כתובים במשנה תורה שהם דברות אחרונות הכתובים על הלוחות שניות, כי גם שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו כשאמר האל ית' עשרת הדברות בהר סיני, עם כל זה לא נכתב בלוחות כי אם זכור, אבל בשניות ראה האל ית' בחכמתו לחקוק בהן שמור שנאמר גם כן בדבור אחד עם זכור במקום זכור, וכן שאר הדברים שיש הפרש בין עשרת הדברות שבפרשת יתרו למשנה תורה נאמרו גם כן אז בסיני בדיבור אחד ולא נכתבו בלוחות הראשונות אלא בשניות, וכבר אמרו חז"ל מפני מה לא נאמר טוב בראשונות מפני שסופן להשתבר וח"ו היה נראה שפסקה טובה מישראל, ולכך אמר בסוף כשירד משה מן ההר בלוחות השניות ויכתוב על הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, כלומר עשרת הדברים הידועים כמו שנאמרו למשה ולישראל ביום מתן תורה, כי השינוי שיש בהן נאמר שם גם כן בדבור אחד כמו שכתבתי.

545

546ומה שכתוב במשנה תורה ואכתוב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות וגו' זהו גם כן מה שנאמר בדבור אחד, וכמו שאומר אחר כך ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון את עשרת הדברים אשר דבר ה' אליכם וגו', שכל מה שכתוב בראשונות ובשניות דבר ה' בהר, וכמו שכתב רש"י ז"ל פ"ד מיתות:

546

547ונחזור אל הי"ג מדות, ונאמר כי העשר מדות שהן על השמות ה' ה' אל נוכל לומר גם כן כי הן רומזות על עשרת הדברות, כי בהיות נזכר ה' ה' אל קנא בעשרת הדברות היה מחייב דין ומשפט עליהם על כן אמר עתה ה' ה' אל, שנזכר שהוא קנא בעשרת הדברות, מכאן והלאה אם ישובו יהיה רחום וחנון וכו', בהם מדה טובה אחת כנגד דבור אחד שבעשרת הדברות, ואם לא ישובו אז יהיה קנא פקד עון וגו':

547

548ומפני שכל הרעות והטובות הבאות על האדם בזה העולם לא ימלטו מחלוקה, או הן בהשגחת האל ית' עליו להענישו על חטאתיו ולהשכירו על צדקותיו, או הן מצד המערכה או בסבתו והנהגתו שלא מאתו יתברך לבד, התחיל באלו המדות רחום וחנון ארך אפים ורב חסד, לומר כי הוא יתברך יתנהג עם ישראל באלו הדברים במדות אלו כשיתפללו אליו בדין שלא תבא עליהם רעה או אם באו כבר שתסתלק מעליהם, וכן לענין הטובה שתבוא עליהם ושלא תסתלק מהן אם כבר באה, כי כל המתפללים לאל ית' על כל הדברים הגשמיים בזה העולם, על אחד מאלו הדברים הם מתפללים, אם הוא ירא שמא תבא עליו רעה או מצד חטאתיו או מצד אחר, הוא ית' בשמותיו הנזכרים ה' ה' אל ירחם עליו במדת רחום כשיתפלל וישוב אליו בכל לבו ולא תבא עליו רעה, ואם כבר נגעה בו הרעה או מצד חטאתו או מצד אחר, הוא ית' יחנן עליו במדת חנון כשיתפלל וישוב אליו בכל לבו ותסור מעליו, ואם הוא שרוי בטובה וירא שמא תסתלק ממנו או מצד חטאתיו או מצד אחר, הוא ית' ארך אפים שאינו ממהר ליפרע ממנו שמא יעשה תשובה ומעמידו בטובו כשמתפלל וישוב, ואם הוא תאב לטובה שתבא לו, הוא ית' רב חסד לצריכי חסד שאין להם זכיות כ"כ ומביא עליו הטובה שהוא תאב לה כשהוא מתפלל אליו:

548

549וכן נוכל לפרש אלו הד' מדות על אלו הד' דברים באופן אחר, רחום שלא תבא עליו רעה בחטא ואם בא שתסתלק ממנו, ארך אפים שלא תסתלק ממנו הטובה בסבת חטא, ואם אינו שרוי בטובה, שתבא לו ולא יעכב עליו חטא, אמר חנון שלא תבא עליו רעה בסבה אחרת ואם באה שתסתלק, ורב חסד שלא תסתלק ממנו הטובה בסבה אחרת, ובאלו הד' מדות נכללות כל המדות טובות ורעות שבעוה"ז, ועל השכר והעונש של עוה"ב אמר ואמת לשלם שכר טוב לעושי רצונו בעוה"ב, נצר חסד לאלפים למי שאין לו זכות מצדו זוכר צדקות אבותיו מאלפים דור קודם לו לתת לו איזה תענוג בעולם הזה כיון שאין לו חטא, נשא עון למי שהעוה שלא להענישו בעוה"ב, וכן הפשע והחטאת לא יענישם בעוה"ב אם ישובו בהיותם בחיים, ונקה הם מנוקים לפניו כאילו לא חטאו אם שבו בתשובה שלימה לפניו קודם מיתה, ולא ינקה לשאינם שבים אלא מעניש אותם בעוה"ב. ואין זו בכלל המדות.

549

550הרי ארבע מדות טובות בעוה"ז על שלשה השמות ושש מדות טובות בעוה"ב על שלשה שמות:

550

551וקיום יעוד זה אמרו חז"ל ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם שנאמר (שמות ל"ד) הנה אנכי כרת ברית וגו', וראינו משה רבינו ע"ה שהזכיר קצתם בחטא המרגלים, שאמר ה' ארך אפים ורב חסד נשא עון ופשע ונקה וגו', סלח נא וגו', הזכיר השם השני של י"ג מדות והוא לאחר שיחטא כי כבר חטאו הם, וכן הזכיר המדות הצריכות כפי העת, ונתקבלה תפלתו כדכתיב ויאמר ה' סלחתי כדברך, כי מקודם אמר משה רבינו (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, כמו שדברת לנו שנאמר בעת צרה, ולכן השיב לו סלחתי כדברך, וכן אמר הנביא (מיכה ז') מי אל כמוך נושא עון ועובר על פשע וגו', וכן ראינו בכל הדורות הראשונים והאחרונים שהם נענים בהזכרת י"ג מדות:

551

552והיעוד המ"ד כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבולך וגו' ולא יחמד איש את ארצך בעלותך לראות וגו', קיום הבטחה זו כבר אמרו חכמים ז"ל בירושלמי דפאה מעשה באחד שהניח בית מלא תרנגולין ובא ומצא חתולות מקורעין, וכן עובדא דהני תרין אחין באשקלון דהוו להו מגורין נוכראין וגו' זימן לה הקב"ה מלאכים נכנסים ויוצאים כדמותן וגו', וכן מעולם לא ניזוקו בעלותם לג' רגלים, כי שלוחי מצוה אינם נזוקים לא בהליכתן ולא בחזרתן.

552

553וקיום יעוד (ויקרא ט"ז) כי ביום הזה יכפר עליכם, היה מורה עליו לשון זהורית שהיו קושרין בראש שעיר המשתלח לעזאזל והוא סימן שמחל הקב"ה לישראל שנאמר (ישעיה א') אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וכמו שאמר (יומא ל"ט) בימי שמעון הצדיק היה לשון של זהורית מלבין מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין, ומה שלא היה מלבין או מפני שלא היו שבים ולא היו מתכפרים, או מפני שלא היו ראויים שיראה להם סימן לבשרם:

553

554וקיום יעוד חיוב הכרת אם עשה תשובה אינו נכרת, כדכתיב הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, ודרשו ז"ל בזמן שעונה בה שלא שב בתשובה, ולכך אינו ניכר ואינו ידוע לעולם מי שעבר על חייבי כריתות אם ימות מיתת כרת, אולי חזר בתשובה, ואם שלא שב איפשר שיש בידו קצת מעשים טובים ומשלם לו האל ית' שכרו בעוה"ז כדכתיב ומשלם לשונאיו אל פניו וגו', וכרת יתקיים בנפשו לעוה"ב, ועם כל זה בכל דור ודור הוא דבר מפורסם וידוע כי אותם שהם ידועים שעברו על כריתות ומיתות ב"ד ולא שבו כי עדיין מחזיקים ברשעתם, הם מתים קודם זמנם בכרת, וכמו שאמר דוד (תהלים נ"ה) אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם וגו', ואמרו חכמים כל ימיו של דואג לא היו אלא ל"ד שנה ושל אחיתופל שלשים ושש, והצדיקים שאנו רואים שמתים קודם שיגיעו לששים שנה כשמואל וחזקיהו, כל העולם יודעים וחושבים כי לא היו ימיהם יותר מיום שנולדו ובהדי כבשי דרחמנא למה לך, וכבר אמרו חכמים ז"ל על שמואל אמר הקב"ה היכי לעביד לימות שמואל אדזוטר מרנני אבתריה דאמרי מדמית זוטר שמא ח"ו עבירה היתה בו. נראה שהוא ידוע בכל הדורות שאותם שיש בהם עבירות מתים שלא בזמנם על הרוב.

554

555ובירושלמי דבכורים אמרו זקן שאכל את החלב מי מודיענו שהוא בהכרת וכו', המת ליום אחד מיתה של זעם לב' של בהלה לג' מת במגפה, תני רבי חלפתא בן שאול מת באחד בשנים בשלשה בהכרת, לד' לחמשה מיתה הדופה, לששה מיתת דרך ארץ, לשבעה מיתת חיבה, מכאן ואילך מיתת יסורין וכו', נראה שהיה ידוע אצלם ממיתתו של אדם אם היה מת בכרת בין כרת של שנים בין כרת של ימים וכו', וכבר אמרו בסוף מועד קטן עד ששים מיתת כל אדם מאי קרא (איוב ה') תבא בכלח אלי קבר, בכל"ח גימטריא ששים, מחמשים ועד ששים זו מיתת כרת.

555

556ובירושלמי אמרו ששים היא מיתת כל אדם, דכתיב (במדבר י"ד) אם יראה איש באנשים וגו' הגע עצמך שיצא ממצרים בן עשרים עשה עוד ארבעים במדבר ומת נמצא אומר מת לששים שנה זו היא המיתה האמורה בתורה, משום דכתיב (שם) במדבר הזה יתמו ושם ימותו:

556

557ונראה כי שבעת ימי בראשית היו רמז לדורות שיהיו ימי שנותיהם שבעים שנה, עשר שנים ליום אחד כנגד עשרה מאמרות, ולכך נתן אדם הראשון לדוד המלך שבעים שנה משנותיו לא פחות ולא יותר כנגד שבעה ימי בראשית, וכמו שששת ימי המעשה עיקר טרחם ומלאכתם לשביעי והוא יום שבת, כן עיקר מה שיטרח האדם בששים שנותיו שהם כנגד ימי המעשה, יהיה לשביעי שבו ילך למנוחה, והטפל לזה העולם, וכמו שיום השביעי קדש כך כל שנות האדם מששים לשבעים יהיו בקדושה והכנה לעולם המנוחה, ואם כן הימים המיוחדים לאדם בזה העולם אינם כי אם ששים שנה, שהם כנגד ימי המעשה שבהם טרח ועמל לנפשו, וקצת לגופו למה שיצטרך לצורך חייו לעבודת בוראו, ומי שמת בתוך הששים הרי הוא כרת כי לא השלים ימי שכירותו אשר יצא לאויר העולם להשלים עצמו בהם, ומי שהגיע לתשלומים כבר השלים הימים אשר היה כשכיר פועל לעוה"ב, וכשהוא מת קודם שבעים אינו מיתת כרת, כי השנים של מעלה מששים עד שבעים אינם שלו כי הם קדש כנגד יום השביעי, ולכך הימים המיוחדים לאדם ומיוחסים לו כשהוא מדבר בעד עצמו עולים ששים, ועל זה אמר המשורר (תהלים ק"כ) כי כלו בעשן ימי שהם ששים שהם המיוחדים לי כלו בעשן וכו', וכן אמר איוב (ז) ימ"י (שהם ששים בגימטריא) קלו מני ארג וגו', חדל ממני כי הבל ימ"י, הלא מעט ימ"י וגו', ימ"י עברו זמותי וגו', נאמר גם כן אם חרוצים ימיו מספר חדשיו אתך וגו', ימי"ו ר"ל ששים שנה שהם כנגד ששת ימי המעשה, וזהו מספר חדשיו שהם מספר הימים הראשונים שנתחדשו בעולם והם ששת ימי המעשה:

557

558וקיום היעוד וצויתי את ברכתי וגו' ויעוד אם בחקותי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם וגו' והשיג לכם דיש וגו' ונתתי שלום בארץ ורדפו מכם חמשה וגו', אמרו חכמים בתעניות (כ"ב) ונתתי גשמיכם בעתם בלילי רביעיות ובלילי שבתות שאינן טורח על בני אדם, ומצינו בימי שמעון בן שטח שירדו להם גשמים בלילי רביעיות ובלילי שבתות עד שהיו חטים ככליות ושעורה כגרעיני זיתים ועדשים כדינרי זהב וצררו מהם חכמים דוגמא לדורות להודיע כמה חטא גורם שנאמר (ירמיה ה') עונותיכם וגו' וחטאתיכם מנעו הטוב מכם, וכן מצינו בימי הורדוס בזמן שהיו עוסקים בבנין בהמ"ק שירדו להם גשמים בלילות ולמחר נשבה הרוח ונתפזרו העבים וזרחה החמה וכל אחד משכים למלאכתו להודיע שמלאכת שמים בידיהם, ואמרו בבבא בתרא ואכלתם ישן נושן וישן מפני חדש תוציאו, מלמד שהיו אוצרות מלאים ישן וגרנות מלאים חדש והיו ישראל אומרים היאך נוציא זה מפני זה.

558

559וכן מצינו בדוד מלך ישראל שאמר הכתוב (ש"ב כ"ג) הוא עדינו העצני על שמנה מאות חלל וגו', והיה מצטער על מאתים דכתיב (דברים ל"ב) איכה ירדוף אחד אלף, ואפילו למ"ד בגוים משתעי ק"ו למדה טובה, אך קשה דבקרא דורדפו מכם חמשה מאה לית ביה כולי האי, כן כתבו התוספות במ"ק, ואיפשר לומר כי מה שכתוב ירדוף אחד אלף לא אמר אחד מכם, ור"ל אחד מיוחד בגבורה כמו דוד המלך ע"ה ולכך היה מצטער על המאתים, וכמו שנתקיימו אלו היעודים כך נתקיימו מסתמא כל האמורים בענין גם כי לא הוזכר בפירוש, וכן יש קצת מהם שהם עתידים להתקיים בזמן המשיח כמו תשלום האלף, כמו והתהלכתי בתוככם וכמ"ש הרמב"ן ז"ל:

559

560וקיום ייעוד מיתה בידי שמים דכתיב והזר הקרב יומת וכן כל שאר חייבי מיתה בידי שמים, יש ראיה לקיומם ממה שאירע לעוזא כי גם שלא היה זר מפני שנתקרב יותר מדי לארון ויאחז בו מת שם, כי הארון נושא את נושאיו הוא עצמו לא כ"ש כמו שאמרו במסכת סוטה, ומה שיש בין מיתת ב"ד לכרת הוא כי (חסר בהעתקה):

560

561וקיום יעוד הנ' והוא ענין הסוטה הוא ידוע שהיה נוהג ענינו, וכמו שאמרו זאת תורת הקנאות אין לי אלא לשעה לדורות מנין וכו' בשילו ובית עולמים וכו', וכמו ששנינו במס' סוטה הית נוטל היה מביא וכו'.

561

562וכל מעשיה נאמרין בלשון הקודש שמשמעותו כמו שהיו עושין אותה בשעת מעשה בבית המקדש, וכן אמרו במדרש על ב' אחיות שהיו דומות וכו' יצאת לקראתה שמחה וחבקה וכו' והריחה במים המאררים ומיד מתה לקיים מה שנאמר אין אדם שליט ברוח וגו', וכן אמרו משרבו הנואפים פסקו המים המאררין ורבן יוחנן בן זכאי הפסיקו משום דכתיב (הושע ד') לא אפקוד על בנותיכם וגו' על ניאוף נשותיכם לבודקן כסוטות כי הם עם הזונות יפרדו וגו', וכתיב ונקה האיש מעון כשהוא מנוקה אז יהיו המים בודקין בה וכו':

562

563וקיום יעוד ברכת כהנים ואני אברכם וגו' אמרו במדרש (במדבר ו') כה תברכו אמר הקב"ה לשעבר ברכתי לאדם ואשתו לו ולבניו לאברהם יצחק ויעקב, והוא ברך את בניו כדכתיב ויברך אותם, מכאן ואילך הברכות מסורות בידכם וכו'.

563

564ואמרו בחולין רבי עקיבא אומר למדנו ברכה לישראל מפי כהנים מפי גבורה לא למדנו ת"ל ואני אברכם וגו', וברכה לכהנים מ"ל מדכתיב ואברכה מברכיך וגו', ואמרו בספרי ואני אברכם אני אברך את עמי ישראל, וכן הוא אומר כי ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך, ואומר ברוך תהיה מכל העמים וגו' יפתח ה' לך וגו', במרעה טוב ארעה אתכם וגו', הרי שיעור זה שאמר ואני אברכם נתקיים אח"כ בימי משה עצמו כמו שכתוב כי ה' אלהיך ברכך כבר כאשר דבר לך קודם, וכן בכל הדורות היו מתברכים על ידי ברכת כהנים:

564

565והיעוד שנאמר ליתרו (במדבר י') והיה הטוב ההוא וגו' והטבנו לך, הרי אמרו חכמים ז"ל זה דושנה של יריחו שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו והיו אוכלין אותה ארבע מאות וארבעים שנה:

565

566וקיום יעוד נ"ג התקדשו למחר וגו' עד חדש ימים עד אשר יצא וגו', ומיד נתקיים כדכתיב ורוח נסע מאת ה' וגו' הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' חרה בעם וגו', ואמרו ז"ל כתיב הבשר עודנו בין שניהם וכתיב עד חדש ימים, בינונים נידונין לאלתר ורשעים מצטערים והולכים עד חדש ימים:

566

567וקיום יעוד אכנו בדבר וגו', אם יראו את הארץ וגו' עד במדבר הזה יפלו פגריכם וגו', אם אתם תבואו אל הארץ וגו', ומה שכתוב בפר' פנחס בפקודים ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן וגו' כי אמר ה' להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון, והסתכל וראה כי היעודים הרעים אשר הם נאמרים בשם ה' שהוא מדת רחמים הם מתקיימים ואין התשובה מועילה בם, כי עם היותו מתנהג במדת רחמים יעד הרע ההוא ולא הספיקה מדת רחמים שלא ליעדו, ולכך אמר בכאן אמר אליהם חי אני נאם ת', כי על פי מדת הרחמים נגזר דין זה, וכמו שאמר כי אמר ה' להם מות ימותו, כי הם הפכו מדת רחמים למדת הדין ולא תועיל להם מדת הרחמים כנזכר, וכן ביעוד המתאוים אמר ואף ה' חרה בעם, כלומר מדת רחמים עשו אותו חרון אף ומדת דין ויתקיים יעוד הרע על כל פנים ולא תועיל להם תשובה, ואין כן ביעודים הנאמרים במדת דין כי אחר כך כשישובו ירחם עליהם במדת רחמים:

567

568וכן ביעוד אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו וגו', ונתקיים מיד דכתיב ויעפילו וגו' וירד העמלקי וגו' ויכום ויכתום עד החרמה, ואמר הכתוב באזהרה כי אין ה' בקרבכם כלומר מדת הרחמים אינו בקרבכם כי לא ירחם עליכם אם תעלו:

568

569וקיום יעוד והיה האיש אשר יבחר ה' הוא הקדוש נתקיים מיד שיצאה אש מאת ה' וגו' ואכלה את כל מקריבי הקטרת, וכשהתלוננו אמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ויקח אהרן וגו' ויתן את הקטרת ויכפר על העם וגו':

569

570וקיום יעוד ולא יהיה כקרח וכעדתו וגו', כמו שדרשו חז"ל לא יארע לו לחולק על הכהונה מה שאירע לקרח אלא מה שאירע ליד משה שנצטרע, וזש"ה ביד משה לו, וכן היה לעוזיהו כשרצה לשמש בכהונה שלקה בצרעת שנאמר (דה"ב כ"ו) והצרעת זרחה במצחו מפני שהעיז מצחו במקום השכינה.

570

571וקיום יעוד קח את המחתה וגו', מה שכתוב בצדו ויקח אהרן כאשר דבר משה וגו' ויכפר על העם וגו' ותעצר המגפה:

571

572וקיום יעוד הנ"ט והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וגו', מש"כ בצדו ויהי ממחרת וגו' והנה פרח מטה אהרן וגו' ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים, ומקודם לא אמר אלא מטהו יפרח ולא אמר שיוציא ציץ ויגמל שקדים כי הפרחה במטה תלוש ויבש הוא עיקר הנס והסימן כי מטה לוי נבחר מכל השבטים, ויציאת הציץ והשקדים אינו אלא להראות מהירות הפרעון על החולק כמו שהשקדים הוא הפרי הממהר להפריח.

572

573ונראה כי כשבא משה אל אהל העדות לא מצא המטה אלא בפריחה לבד, כמו שאומר ויבא משה אל אהל מועד וגו' והנה פרח מטה אהרן, ואח"כ הוציא פרח לחוץ ויצץ ציץ ויגמל שקדים במעט מן הזמן להורות על מהירות הפרעון כנזכר:

573

574וקיום ייעוד יציאת מים מן הסלע גם כן כתוב בצדו, וירם משה את ידו וגו' ויצאו מים רבים וגו'.

574

575וכן היעוד לא האמנתם לכן לא תביאו וגו' כתיב ויראו כל העדה וגו' כי גוע אהרן וגו' וכתיב וימת שם משה עבד ה', וכן יעוד והיה כל הנשוך וראה אותו וחי כתיב בתריה וישימהו על הנס והיה אם נשך הנחש את איש והביט אל נחש הנחשת וחי:

575

576וקיום יעוד ברכות בלעם לישראל, בתחלת נבואתו אמר שהם חלק ה' ונחלתו, ובשניה הוסיף כבוש הארץ והרגם מלכיה, ובג' ראה שבתם בארץ ופרו ורבו עליה והעמידם מלך שינצח את אגג ותנשא עוד המלכות בדוד ושלמה, ובנבואה הרביעית הוסיף לראות ענין המשיח כמו שכתב הרמב"ן ז"ל:

576

577וקיום יעוד קח את כל ראשי העם וגו' וישוב חרון אף ה' וגו', מה שאמר משה הרגו איש אנשיו וגו', ובעוד שהיו הורגים לא הספיק לו עדיין לשוב חרון האף עד שעשה פינחס מה שעשה ושב חמתו בעבורו, כמו שכתוב פינחס השיב את חמתי וגו', ולכך אמר והנה איש כי לא היה עתיד לשוב חרון האף עד שיהרג ופינחס במעשה שעשה השלים השבת החמה:

577

578וקיים יעוד הס"ד ואם לא תורישו את יושבי הארץ מפניכם וגו' לשכים בעיניכם וגו' וצררו אתכם וגו', כתוב בספר שופטים ולא הוריש מנשה, ואפרים לא הוריש, אשר לא הוריש נפתלי, ולא הוריש וגו', וכתיב וילחצו האמורי את בני דן וגו', וכתיב ויעל מלאך ה' וגו' ואתם לא תכרתו ברית ליושבי הארץ וגו', וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם והיו לכם לצדים וגו', הרי שנכשלו במה שהוזהרו ממנו.

578

579ומה שאמר וגם אמרתי לא אגרש אותם מפניכם, הוא מה שאמור כאן והיה כאשר דמיתי לעשות להם שיגלו כולם מן הארץ ולא תותירו מהם ולא שמעתם בקולי, כן אעשה לכם ולא אשאיר מכם ח"ו, וזהו שאמר אחר כך ויחר אף ה' בישראל ויאמר יען אשר עברו הגוי הזה וגו' גם אני לא אוסיף להוריש איש מפניהם וגו' למען נסות בם את ישראל וגו':

579

580וקיום יעוד ואת יהושע צויתי וגו' וצו את יהושע וגו' והוא ינחיל אותם וגו', הרי הוא מפורש בספרו (יהושע י"ד) ואלה אשר נחלו בני ישראל וגו' אשר נחלו אותם אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי אבות המטות, וכן נאמר בתורה ג"כ אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד וגו', ומפני שחילוק הארץ היתה בגורל על ידי אלעזר הכהן אמר אשר נחלו ואשר ינחילו, אבל ענין כיבוש הארץ תלוי ביהושע לבדו כמו שאמר כאן והוא ינחיל אותם וגו', וכתיב שם ואלה מלכי הארץ אשר הכה יהושע ובני ישראל וגו', ולא הזכיר כאן אלעזר הכהן, וכתיב ויתן ה' לישראל את כל הארץ אשר נשבע לאבותם וגו' לא נפל מכל הדבר הטוב וגו' הכל בא. וזה יורה מה שכתבנו למעלה כי מתחלה לא יעד על כל העשרה עממין כי אם לעתיד:

580

581וקיום יעוד הס"ו כי תוליד בנים ונושנתם בארץ וגו' והפיץ ה' אתכם וגו' כי אל רחום ה' אלהיך וגו', נתקיים בעונות אחרי שהרבו לפשוע ולעשות הרע בעיני ה' גלו ונפוצו אחר שעמדו תת"נ שנה בארץ שתי שנים קודם מנין ונושנת"ם, כמו שכתוב בבנין שלמה ויהי בשמנים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים, נוציא מ' שנה שהיו במדבר נשארו ת"מ ות"י שעמד הבית הרי תת"נ.

581

582וצדקה עשה עמנו האל ית' שהגלנו ב' שנים קודם מנין ונושנתם, כמו שאמרו חז"ל על וישקד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה' אלהינו, כדי שלא יתקיימו כל העונשים, ואמר בכאן והפיץ ה' אתכם וגו' אשר ינהג אתכם וגו', כי אחר שהרבו לפשוע ונתחייבו וגלו לא תועיל להם מדת רחמים ולא תשובה, אלא אף במדת רחמים הפיצם, אלא שרחם עליהם בגלותם כששבו, כמו שכתוב (דברים ד') ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת וגו' כי אל רחום ה' אלהיך וגו':

582

583ויעודי ס"ז וס"ח והיה כי יביאך וגו' ובתים מלאים כל טוב וגו' והיה עקב תשמעון וגו', ואהבך וברכך וגו', והסיר ה' ממך כל חלי וגו'.

583

584ואכלת את כל העמים וגו', הכל נתקיים כמו שכתוב ביהושע בדרך כלל לא נפל דבר מכל הדבר הטוב וגו', וכן שאר היעודים טובים ורעים כלם נתקיימו, הטובים בהיותם טובים וישרים בלבותם, והרעים בהיותם רעים וחטאים, כמו שמבואר בכל ספרי הנביאים, וכמו שפי' המפרשים ז"ל בכל היעודים ובתוכחות שבא עלינו גם אשר לא כתוב וגו', וכן נתקיימו הטובות העתידות:

584

585וקיום יעוד למען יברכך וגו' במעשר ראשון ומתנות עניים, נתקיים ממה שאמרו עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וכו', ואמרו על ואיש את קדשיו וגו' מעשה באדם אחד וכו' ולא הוציא אלא שיעור המתנות, והיינו אשר יתן לכהן לו יהיה, ומדה טובה יתירה על מדת פורענות:

585

586וקיום יעוד המלך למען יאריך ימים על ממלכתו וגו', הרי ראינו רוב המלכים הטובים שהאריכו ימים על ממלכתם, אבל כוונת הכתוב אינה אריכות ימים לבד למלך שהוא שומר כל דברי התורה אלא לו ולבניו, כמו שהובטח דוד שזרעו לעולם יחיה, וגם כי קצת מבניו חטאו לא סרה הממלכה מהם ולא תסור, וכן אפילו במלכי ישראל הרעים מי שהיה זוכה קצת בהם היה מאריך במלכות הוא וזרעו, כמו שנאמר ליהוא יען אשר הטיבות וגו' בני רבעים ישבו לך וגו', וזהו מההבטחות שאמר כאן יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו וגו':

586

587ויעוד הע"ו ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' ולא יראה בך ערות דבר וגו' ושב מאחריך קיומו מה שאמר רב חסדא פ"ק דסוטה בתחלה קודם שחטאו ישראל בעריות היתה שכינה שרויה עם כל אחד ואחד בביתו שנאמר כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך וגו' וכיון שחטאו היתה שכינה מסתלקת מהם מלבוא לביתם דאינו יכול לראות בעונות שבסתר שנאמר ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך וגו', וזה לא אמרו רב חסדא דרך פירוש הכתוב לבד, אלא שהיתה כך קבלה בידו שהיתה שכינה עם כל אחד והשגחתו השלימה כשהיו טובים:

587

588וקיום יעוד ע"ט וכתבת עליהן את כל דברי וגו' למען אשר תבוא אל הארץ וגו', מפורש ביהושע אז יבנה יהושע מזבח בהר עיבל וגו', ויכתב שם על האבנים וגו', ומיד כתוב ויהי כשמע כל המלכים וגו' ויתקבצו יחדו וגו', ולחם עמהם יהושע ונתנה האל בידם כמו שכתוב כאן למען אשר תבוא, כי קודם זה בלכידת יריחו קרח מה שקרה מענין עכן ובעי שנפלו כל"ו איש ומכאן והלאה לא אירע להם שום דבר שלא כהוגן וירשו כל הארץ:

588

589ויעוד הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה וגו' כי ידעתי אחרי מותי, הרי אמרו חז"ל והרי כל ימות יהושע לא השחיתו כמו שכתוב ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וגו', מכאן שתלמידו של אדם כמותו כל זמן שיהושע חי היה נראה למשה שהיה חי:

589

590וקיום יעודי ברכות משה לישראל, הוא כי מה שבא לישראל מהטובות בארץ רמוזות בברכות אלו, וכמו שפירש רש"י ז"ל מדברי רז"ל וע"י ברכתו נתקיימו בהם:

590

591והיעוד הפ"ו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, הוא מפורש כי כל הנביאים קיימו דבריו וכמו שכתוב בפרקים הקודמים, וחותם הנביאים אמר (מלאכי ג') זכרו תורת משה וגו':

591

592ומעתה אחר שכתבנו כל היעודים שבתורה שמצאנום לפי מה שחשבנום ששה ושמנים, סימן להם שם אלהים, ובארנו בפרק אחד קיום כל יעוד ויעוד מהם, ראוי שנבאר עתה מה שיש לנו מן הראיה לאמתות תורתנו הקדושה מקיום יעודים הכתובים והרמוזים בה.

592

593והנך רואה כל אלו היעודים רובם לטובה וקצתם היו לרעה ולעונש, ואותם שהם לטובת רובם נתקיימו בשלימות וקצת נתקיימו בקצתם, כמו ירושת כל העשרה עממין שלא נתקיים עדיין אלא בשבעה, ומתחלה לא נאמרו אלא לעתיד כמו שכתבנו למעלה, וכמו שנראה מן הכתוב במשנה תורה שאמר ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך וגו' כי תשמור את כל המצות וגו' ויספת לך עוד שלש ערים, שהוא רומז לעשרה עממין שנאמרו לאברהם אבינו ע"ה, והתנה בזה כי תשמור את כל המצות וגו' שיקיימו כולם את כל התורה כולה, והוא לימים שאמר ומל ה' את לבבך וגו' על הימים העתידים שנאמר עליהם בקבלה ונתתי להם לב חדש וגו', אבל עתה לא יעד אותם אלא על השבעה עממין, כי היה גלוי לפניו שהגיע זכותם לכך.

593

594ומפני זה חייבים בכל מצות הארץ בירושת שבעת עממין וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בפסוקים אלו, וכן היעודים של מעלת ישראל ורוממותם נתחייב בזמן שהיו ישראל בארץ ועתידים להתקיים בשלימות לעתיד, וכן הצלחת ישראל וגבורתם מה שיגיע להם מן הטוב בזה העולם יש דברים פרטיים שלא נתקיימו ואנו בטוחים שיתקיימו לעתיד, כמו תשלום רדיפת אחד לאלף שהיה מצטער דוד על המאתים שהיה עורר חניתו על שמנה מאות ולא הגיעו לאלף, כמו שכתוב והוא עורר את חניתו על שמנה מאות חלל בפעם אחת, וכן והתהלכתי בתוככם אטייל עמכם וכו', וכיוצא ביעודין אלו הנכללים בכלל יעודים אחרים שנתקיימו כבר, וכן יעודי בלעם אשר הם לעתיד, ואין בכל היעודים הנזכרים יעוד אחד שלם שלא נתקיים, כי מה שלא נתקיים עדיין הוא קצת היעוד לא ייעוד שלם, כמו שלשת עממין שהם תשלום העשרה שנתייעדו באחד, ופרטי דברים שבפרשת אם בחקותי שאינו נמנה אלא כיעוד אחד שלא נתקיימו קצתם כנזכר, וכן קצת היעודים הנכללים ביעוד אחד והם ברכות בלעם, וכן יש קצת מהם בברכת יעקב לבניו ומשה לישראל, וההבטחות הכתובות בתורה, והייעודים הרעים כלם נתקיימו בעונותינו הרבים גם אשר לא כתוב בספר התורה הזאת, לזכותנו כיום הזה שנירש עוה"ב ושנהיה ראוים להגאל אחר שנגמור לסבול כל מה שחטאנו והעוינו מעט מעט כדי שנוכל לסובלו וחציו כלים ואנחנו לא נכלה, והוא ית' ירחם עלינו ברוב רחמיו כמו שהבטיחנו בסוף כי אל רחום ה' אלהיך וכו',

594

595ואחר שנתקיימו כל היעודים טובים ורעים ומה שלא נשלם קיומו מן הטוב אנו בטוחים בו ית' שישלימהו, נאמר כי קיום אלו היעודים הם קצתם בזמן משה רבינו וקצתם אחריו, ואותה שנתקיימו בזמן משה רבינו ונכתב קיומם בתורה יש לכופר בתורת משה ולאומר אין תורה מן השמים אלא משה בדאה מלבו פתחון פה לומר הוא כתב שיהיה והוא כתב שהיה ונתקיים, ואפשר שלא כתב שיהיה עד שראה שנתקיים, או שלא נתקיים וכתב שנתקיים, אבל ביעודים שכתב מרע"ה שיתקיימו לעתיד ונתקיימו לעתיד אחריו, יש ראיה גדולה להקהות שיני החולקים על תורת משה רבינו ואומרים שלא לאמרה לו כולה מן השמים, כי מי הוא החכם גם כי לא יהיה אלא חכם בעיניו, שיהיה מיעד דברים שיהיו לאחר זמנו ולא יהיה בטוח שיתקיימו, אין זה כי אם סכלות גדולה, כי כשיגיעו הימים או הזמן שיעד לו ולא יתקיים היעוד יאמרו שהיה בדאי ושקרן, והרי משה רבינו לדעת כל העולם היה חכם גדול, אף כי לא יהיו דבריו מן השמים לדעת הכופרים בתורה, לא היה בו סכלות שיאמר ויהיה מייעד דבר שלא יהיה בטוח בקיומו כדי שלא יאמר עליו שהיה בדאי ושקרן, וכיון שראינו שיעד לעתיד נראה שהיה בטוח שיתקיים מה שיבטיח ומה שיעד, ומאין לו זה הבטחון כי אם מפי הגבורה, כי גם שיהיה חכם גדול ואי זהו חכם הרואה את הנולד, אינו זה אלא בדברים ההוים ודברים הממשמשים ובאים לזמן קרוב, כי מי שהוא חכם רואה אותם קודם הויתם, לא בדברים שאינם הויה ואינם קרובים, ואם כן כיון שמשה רבינו ע"ה יעד דברים רחוקים בזמן ובלתי מצויים והווים, ונתקיימו אחר כך כמו שהוא כתבם, יש מהם ראיה גדולה אפילו לכופרים בתורת משה שהם מכזבים, ושכל מה שכתב משה רבינו ע"ה מבראשית עד לעיני כל ישראל היה מפי הגבורה.

595

596והנה היעוד הראשון שכתב מרע"ה בתורה הוא שכתב שאמר לו האל ית' לאדם הראשון כי ביום אכלך ממנו מות תמות, מיתה לו ולדורותיו, ואם לא היו כל דבריו מפי הגבורה ומלבו ומחכמתו היה בודאם היה לו לחוש שמא אחר כמה דורות יהיה נולד איזה אדם שלם באיבריו ותכונתו ומדותיו וחכמתו שיחיה ולא ימות, ולא יהיה רחוק בעיני משה רבינו שהרי ראה הוא סיחון ועוג שלא היו שלימים בשלימות המדות וחיו יותר מאלף שנה והוא כתב שהרגם, ואולי היו חיים יותר אלפים מן השנים אם לא היה הוא הורגם, וענין אורך חייהם נתבאר ממה שאמרו רז"ל בנדה פ' האשה סיחון ועוג בני אחיה בר שמחזאי שירד הוא ועזאל מן השמים בדור אנוש, ואם כן נולד שנים הרבה קודם המבול שהרי נקרא פליט על שם שפלט מדור המבול, ואם כן יהיו שנותיו לפחות אלף שנה בזמן משה, והוא הרג אותו ואת סיחון אחיו, ואם לא היה הורגם אולי היו חיים לעולם, והיה לו לחוש שמא השאירו מזרעם או אחרים שלימים בבריאה שיחיו לעולם ועם כל זה כתב מיתה לדורות, נראה שהיה מפי הגבורה כי הוא ית' אמר לו כי המות הוא בית מועד לכל חי, ואין על דברי משה רע"ה קושי מאותם שנכנסו חיים לגן עדן, כי כיון שלא נתקיים חיותם בזה העולם ונתעלמו כמו חנוך הרי הוא כאלו הם מתים מזה העולם:

596

597וכן היעוד שלא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, מאין היה בטוח בזה אולי בימים הבאים יהיו האנשים יותר רעים וחטאים לה' מאד ויסכים האל ית' לעשות להם כמו שעשה לראשונים וישטפם במי המבול, אלא בודאי שלא אמר זה אלא מפי הגבורה שהסכימה חכמתו ית' שלא ליפרע עוד מן הבריות במדה זו, כל שכן כי בימי משה רבינו עדיין היה נראה בכל שנה רמז וסימן מי המבול בירח בול באותם הארבעים יום שאמר הכתוב ויהי המבול ארבעים יום על הארץ בכל שנה ושנה היו גשמים הרבה יותר מדי בהם כמו שאמרו ז"ל, עד שבא שלמה ובנה בית המקדש ומשם והלאה לא נשאר שום רמז וסימן למבול, וזה שאמר הכתוב ובשנה האחת עשרה בירח בול הוא החדש השמיני כלה הבית לכל דבריו וגו', והיה לו לומר בירח מבול שהירח הזה היה זמן המבול ובו היה נראה כמו מבול בכל שנה, ובשביל שמכאן והלאה בזכות בית המקדש לא היה עוד חסרו המ' שהם המ' יום ונקרא ירח בול והוא ירח חשוון, ואם כן בזמן משה בזה החדש היה בכל שנה גשם גדול והיה לו לחוש אולי באי זה שנה מן השנים יהיו הדורות רעים וחטאים ויביא עליהם האל ית' מבול גמור באותן הימים המיועדים המיוחדים לכך והם כמו קיר נטוי המזכרת עונותיו של אדם, ומכיון שלא חשש לזה נראה שהיה בטוח בדברו שהיו דברי אלהים חיים מפי הגבורה, ונראה כי זה הענין שהיה היה מזמן המבול עד זמן שלמה ע"ה, נראה במה שאמר הכתוב ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול ולא יהיה עוד מבול לשחת הארץ, כי לא הובטח נח אלא שלא יכרתו כל בשר ממי המבול ושלא תשחת הארץ מפניו אבל לעולם ימשך ממנו בכל שנה באותם הימים כמו שנמשך עד זמן שלמה ע"ה:

597

598וכן מן היעוד שכתב מרע"ה בתורה שיעד נח לבניו שיהיה כנען עבד לאחיו ושתהיה הארץ לבני שם, ובנין הבתים הרמוז בזה היעוד, יש ראיה גם כן כפי מה שכתבנו שהרי דיבר לעתיד ולעתים רחוקות ונתקיים הכל:

598

599וכן היעודים שנאמרו לאבות בירושת הארץ והצלחתם בה ושיהיה זה בדור רביעי מיד אחר מיתת מרע"ה, אם לא היה בטוח בזה מפי הגבורה לא היה כותבו מלבו כדעת הכופרים בתורה, ומכיון שכתבו נראה שהיה בטוח בזה מפי הגבורה שיתקיים כל מה שייעד לעתיד בין לזמן קרוב בין לזמן רחוק:

599

600וכן הבטחת הנה אנכי שולח מלאך שהתפלל משה על זה ודחאו שלא יבוא עד זמן יהושע, הרי נתקיים אחריו מיד כשמת משה רבינו ע"ה שאמר ליהושע אני שר צבא ה' עתה באתי וגו' כמו שכתבנו למעלה, הרי שהיה בטוח שיתקיימו דבריו מיד לאחר מותו בימי יהושע תלמידו:

600

601וכן מה שכתוב הנה אנכי כורת ברית וגו', ואמרו חז"ל ברית כרותה לי"ג מדות שאינן חוזרות ריקם, והוא מתקיים בכל דור כשישראל צועקים לאל ית' הם נענים בזכירת הי"ג מדות, והרי שאם לא היה בטוח בזה שהיו דברי האל לא היה כותבו, וכן לא יחמוד איש ארצך היה בטוח כי בכל השנים שיעלו ישראל לרגל לא יאונה להם כל און, וכן כי ביום הזה יכפר עליכם שהיה נראה בסימן לשון של זהורית שהיה מלבין, וחיוב כרת ומיתה בידי שמים לעוברים על הדברים המיוחדים ואנו רואים קיומם לדורות כמו שכתבנו, הוא ראיה למכחישים בתורת משה שהם כוזבים, ותורת אמת היתה בפי משה רבינו מפי הגבורה:

601

602וכן ענין הסוטה שנראה כי בימי משה רבינו לא אירע עניינה כי נשי דור המדבר כולן היו צדקניות, ויעד לעתיד מה שראו קיומו אבותינו בעיניהם ענין הסוטה צביתת בטנה ונפילת ירכה, וכן יעוד ברכת כהנים, ויעוד יתרו שאמר לו והטבנו לך וגו' וניתן לו דושנה של יריחו ת"ר שנה:

602

603וכן יעוד החולק על הכהונה שילקה בצרעת, שקרה כן לעזיהו ונתקיימו דברי משה מפי הגבורה:

603

604וכן יעוד אם לא תורישו את יושבי הארץ וגו', כי אם לא היה מפי הגבורה היה לו לחוש כי אולי יהיה יותר טוב להם שלא יורישו את כולם ויהיו להם למס, אלא שהיה בטוח מפי הגבורה שיארע ויקרה להם מה שקרה אם לא היו מורישים את כולם והיו שוכנים בתוכם.

604

605וכן יעוד שיעד ליהושע כי הוא ינחיל אותם את הארץ, הוא ראיה גדולה כי כל דבריו אמת וצדק מפי הגבורה, כי כן נתקיים בקרוב כמו שהוא יעד, ואם לא היה מפי הגבורה לא היה מתקיים אפילו שהיה הוא מצוה עליו לישראל, כי היו אחרים גדולים בעיניהם ונכבדים ממנו אלעזר ופנחס בנו שהצליח במלחמת מדין ושבעים זקנים ונשיאי שבטי ישראל, ואם לא היה מפי הגבורה לא היתה מתקיימת שררתו, וגם הם אם לא היו יודעים בודאי שהיה נבחר מפי האל ית' היו חולקים עליו, כי בימי משה לא היה נחשב לפניהם גם כי לא היה מש מתוך האהל, שהרי אהרן ובניו והכהנים והזקנים היו כמו רבותיו גם כן, כמו ששנינו בסדר הלימוד שהיה מלמד משה רבינו לישראל נסתלק משה ושנה להם אהרן את פירקן נסתלק אהרן ושנו בניו נסתלקו בניו שנו להם זקנים וכו'.

605

606ובמדרש הזכירו שמות כל שבעים הזקנים ולא הוזכר יהושע בכללם, נראה שהיה כמו תלמידם וכמו שפירש רש"י ז"ל עליו שהיה כמו תלמיד אהרן על מה שאמרו חכמים שאמר שמואל מה משה ואהרן מעשה ידיהם וכו', ולכן לא היתה ניכרת מעלתו ושימושו למשה כי אם כשאמר לו האל ית' קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וגו', ומיד כשמת מרע"ה אמר לו האל ית' כאשר הייתי עם משה אהיה עמך וגו', וראו כל ישראל כי האל ית' היה מכבד לו ושכל דבריו היו נכונים לא יפול מהם ארצה, ולכך כשצוה יהושע את שוטרי העם עברו בקרב המחנה וגו' ענו הם את כל אשר צויתנו נעשה ואל כל אשר תשלחנו נלך ככל אשר שמענו אל משה כן נשמע אליך וגו', ומפני שלא דברו זה אלא שוטרי בני ישראל ועדיין כל בני ישראל לא היו מחשיבים אותו כ"כ, אמר לו הקב"ה אח"כ היום הזה אחל גדלך בעיני כל ישראל אשר ידעון כי כאשר הייתי עם משה אהיה עמך וגו', והיה ענין יהושע עם משה כענין הלבנה עם החמה, כי כשהיא דבוקה עם החמה וקרובה לה אין אורה נראית כלל וכשהיא מתרחקת ממנה אז אורה נראית מדי יום ביום עד עמדה לנכחו במלואה,

606

607וכן היה ענין יהושע כי בהיותו אצל משה רבינו בחייו לא היתה ניכרת מעלתו לעיני כל ישראל, וגם האיש משה רבינו לא היה מכיר כל מה שהיה בו מן החכמה שהרי א"ל שאל אם יש בידך שום ספק, והשיב לו כלום הנחתיך יום וכו' כמו שדרשו חז"ל, ולכך נתחדש לו ענין מעלת יהושע ושיהיה במקומו כשאמר לו האל ית' קח לך את יהושע וגו', שהוא היה חושב כי אולי אחד מבניו יזכה לגדולתו, כל שכן מעיני כל ישראל שהיה נעלם מעלת חכמת יהושע מצד כי היה קרוב למשה, וכשנעלם משה מהם ונתעלה בישיבה של מעלה אז נראית זוהר ואור פני יהושע ששימש את משה ולא מש מתוך האהל, ולאט לאט היה מתגדל בעיני כל ישראל עד שנתמלא אורו כאשר נתקיים על ידו כל הטוב אשר דבר ה' אל ישראל ולא נפל דבר ארצה, וזה היה בסוף ימי שררתו שהיו י"ד שנה שכבשו וחלקו כנגד י"ד ימי הלבנה שהיא במילואה, כי אז נשלם מכל וכל אחר כיבוש וחילוק ונקרא כמותו עבד ה' כמ"ש ברבו, ולכן אמרו חז"ל במס' בתרא פרק הספינה ונתת מהודך עליו ולא כל הודך זקנים שבאותו הדור אמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כי כבר היה לו ליהושע רוב הוד משה וחכמתו אלא שלא היתה ניכרת בו כי לא היה מוחזק אלא כשמשו ונערו של משה, ולכן אמר לו האל ית' למשה לא תצטרך עתה לתת בו כל הוד חכמתך אלא מה שנשאר שלא הגיע למעלת חכמתך בתורה תשלים לו.

607

608וזהו הנרצה מהודך ולא כל הודך, וזקנים שבדור ההוא שראו את משה ויהושע ולא היה יהושע מוחזק אצלם אמרו פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה, כי כמו שהלבנה מקבלת כל אור החמה בגופה מעט מעט מדי יום ביום כן היה ענין יהושע ממשה רבינו, כי עתה לא הוצרך לתת לו מההוד אלא מה שנשאר להשלים הוד חכמת משה ביהושע, ומפני שכל אחד מהם היה מצפה שמא יתמנה תחת משה רבינו שלא היה יהושע מוחזק בעיניהם, נאמר עתה עליהם, או הם אמרו על עצמם, אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, אוי לה לאותה בושה שלא השיגו ולא ידעו מעלת יהושע בימי משה, אוי לה לאותה כלימה שחשבו שאחד מהם יתמנה תחת משה רבינו ונתמנה יהושע משרתו, שהם היו בעיניהם לפני משה כשרים לפני המלך ויהושע לא היה אלא כעבד לפני המלך, וכמו שאמרו על רבן יוחנן בן זכאי ור' חנינא בן דוסא.

608

609וגם כי נטיתי בפי' זה המאמר ממה שהוא מורגל להתפרש זכיתי לפרשו לשבח יהושע משרת משה שנאמר לו כאשר הייתי עם משה אהיה עמך ונקרא כמותו עבד ה' כמשה רבו, כי כמו שבחיי משה רבינו נשלם יהושע מעט מעט מדי יום ביום כמו הלבנה המשלמת אורה מן השמש מדי יום ביום וכשמת משה נשלם מכל וכל, וכן בעיני כל ישראל היה הולך וניכר במעלתו וחכמתו בכל יום עד שהיה גדול בעיניהם כמשה רבינו בשעת מותו בסוף שנת י"ד למלכו כירח במילואה, כמו שנאמר, ונקרא עבד ה' כמו שכתבתי.

609

610וההפרש שיש בין משה רבינו ליהושע כהפרש החמה מן הלבנה הוא בענין השגת הנבואה לא בקבלת התורה, ופשט הכתוב מסייעני שאמר ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו, ידיו כתיב ומלא כתיב בענין החכמה ולא שנאמר מהודך ולא כל הודך כפי פשטו:

610

611ונחזור לענייננו כי מה שכתב משה בתורה כי יהושע ינחיל לישראל את הארץ, היא ראיה גדולה לכופרים בתורת משה כי אם לא היה מפי הגבורה היה לו למשה לחוש יותר מדאי שלא ישמעו אליו בני ישראל שיהיה שר ומלך עליהם וג"כ שמא לא יוכל להנחילם את הארץ, אלא שהיה בטוח מפי הגבורה כשאר היעודים שיעד וכמו שהארכתי:

611

612וכן היעוד שכתוב בתורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, שמשמעותו הוא שלא קם ולא יקום, לא יוכל החולק לחלוק על תורת משה רבינו כי הוא אמרו מפי עצמו, כי מה ידע הוא אם יעשה לנביא אחר אחריו יותר ממה שעשה עמו, אלא שהיה בטוח מפי האל ית' כי הכל כתב מפי הגבורה כנזכר, ויסכר פי הדוברים עתק על תורתנו הקדושה והם הכופרים ומכחישים בפמליא של מעלה:

612

613ואחר שהוא מוכרח קיום תורת ה' תמימה מפי הגבורה אפילו לחולקים על התורה, מקיום היעודים שאחר מיתת משה רבינו, גם היעודים שכתב ושיעד ונכתב בתורה שנתקיימו בימיו או קודם הם אמתיים על כרחם, כי אם אשר עדן לא היה בחייו הם מוכרחים להודות אחר שנתקיים, כל שכן מה שכבר נכתב שנתקיים קודם שנולד הוא או בימיו, והנה היעודים שכתוב בתורה שנאמרו לאדם ולנח ולאבות מה שלא נתקיים מהם בימיו לא היה כותב אותו כי אם מפי הגבורה, כי מאין היה יודע הוא שיתקיימו אלא מפיו ית', ומהם יש יותר ראיה גם כן לקיום תורתו מפי הגבורה אחר שנתקיימו יעודי האבות אחר מיתתו, כי הוא לא ייחס אותם היעודים לו אלא לאבות שהבטיחם הקב"ה ביעודים העתידים, ואם לא היו מתקיימים לא היה מגיע לו בזה שום קלון כי להם נתייחסו והם הובטחו בהם ולא הוא, ואחר שראינו קיומם הוא עדות וראיה על כי כל מה שכתב מפי הגבורה כתב, בין היעודים שכתב וייחס אותם לאבות, בין אותם שייחס לעצמו ומפי הגבורה היו כולם, וכבר הארכתי יותר מדאי בזאת הראיה ואינו חשוב עלי לטורח, להיות בזה קיום תורתנו הקדושה מפי הגבורה אפילו לחולקים עלינו, כפי הסברא הנכונה:

613

614ונשוב לחפש בתורתנו התמימה מתחלתה עד סופה דברים שנאמרו או נרמזו בה והם ראיה לקיום תורתנו מפי הגבורה, וקודם נביא ראיה מן הנסים שהוזכרו בתורה שהם כמו מאה ועשרים, כמו שמנינו אותם בפרק שנים ועשרים, כי נמצא רובם נרמזים ברמז מועט בתורה לא יבינם המבין והמשכיל מהכתובים כי אם בהיותם נמסרים לו על דרך קבלה ואחר כך יתישב רמיזתם בכתובים.

614

615ומזה יש ראיה לכותב התורה שכתבם מפי הגבורה כפי מה שנאמרה לו אות באות תיבה בתיבה ואחר כך נמסר לו בפירוש אותם הענינים הנרמזים בתיבותיה ובאותיותיה.

615

616כי אם היה הכותב הוא משה רבינו בודא הדברים מלבו כולם או קצתם כדעת הכופרים, היה כותב אותם הנסים בפירוש והיה מאריך בהם לצורך כבוד מעלתו להבהיל לבות בני אדם שיאמינו במעלת נבואתו, וכיון שראינו שקצר התורה מלכתבם בפירוש ורמזה אותם ברמז מועט אשר לא יובן כי אם למקבל כמו שכתבנו, היא ראיה גדולה לאמות התורה מפי הגבורה, ואלו הנסים הבלתי מפורשים בתורה אלא ברומז מועט הם, כמו מה שנזכר לידת קין והבל סתם בתורה, ונרמז בה כל שלשה פלאים נעשו באותו יום, בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות, עלו למטה ב' וירדו שבעה וכו', ולמדו ממה שכתוב והאדם ידע את חוה ולא כתיב וידע אדם את חוה אשתו כי כבר ידע באותו יום שאירע החטא, ונראה כי מיד כשאכלו מן העץ שנפקחו עיניהם וידעו כי עירומים הם גברה עליהם התאוה ושמשו וילדו ומיד עשו להם חגורות ואח"כ שמעו את קול ה' וגו', וע"ז כתב אחר קללתם ואחר גירושו מיד והאדם ידע כבר את חוה אשתו ותהר ותלד וגו' מיד קודם הקללה, כי אם היה זה אחר הקללה יש מן התימה איך נתקללה בהרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי וגו', וחלה הקללה על הנשים הבאות אחריה ולא חלו בה, שהרי כתוב ותהר ותלד מקיש לידה להריון מה הריון שלא בצער אף לידה שלא בצער, אלא שכבר היתה הרה ויולדת יחדו קודם הקללות, ולא נתקיים בה הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי וגו' כי אם במה שילדה אחר כך,

616

617וכן אפשר שנתקיים בה באלו שילדה עתה ואמר לה האל ית' כי ירבה לה עצבון בזה ההריון והלידה שהרה וילדה, והוא מה שאירע להבל שהרגו קין ומה שנמחה כל זרע קין במבול, ואמר לה ארבה עצבונך לעתיד לה ולדורות ושבעצב תהיה לה לידת הבנים שילדה כמו שפירשתי, וכן היותם שבעה למדו מן הכתוב ותוסף ללדת את ואת וכמו שדרשו ז"ל, ואם לא שנולדו להה תאומות מאין נשאו נשים, והרי נסים אלו נמסרים פה אל פה ונרמזים בתורה כמו שכתבתי והם ראיה גדולה, וכן מה שדרשו על כתוב ותוצא הארץ בשלישי וכתב בששי וכל שיח השדה וגו' וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר וגו' מלמד שעמדו על פתח הקרקע עד יום הששי שהתפלל אדם על הגשמים וירדו וצמחו האילנות והדשאים, וכן אדם הראשון אלף אמה היה ומיעטו הקב"ה והעמידו על מאה, וכן מה שהתחיל האילן לצווח כנגד הנחש רשע אל תגע בי, וכן מה שישב בדין עם אדם ונפשט הצפורן ונסתלק הענן מעליו, והפיל סמאל, וקצץ רגליו של נחש, וכשמת מתושלח שמעו קול רעש ברקיע, ושמחזאי ועזאל ב' מלאכים שירדו מן הרקיע וכו' והרבה נסים כמו אלו הכתובים פרק שנים ועשרים שאינם מפורשים בתורה וקצתם נרמזים בה, כולם הם נמסרים פה אל פה והיה לו למשה לכתבם בפירוש באריכות להבהיל לבות בני אדם אם היה בודא את הדברים מלבו לדעת הכופרים בתורה, ואם כן זה ראיה גדולה גם כן מדרך הסברא לקיום תורתנו מפי הגבורה:

617

618וכן מן הנסים שנכתבו בתורה שנעשו בפרסום, גם כן יש להביא ראיה שאם לא היו אותם הנסים לא היה כותבם משה רבינו, שהיו בני דורו מכזיבים אותו, כי לא לבד בפני ישראל ובפני פרעה ומצרים נעשו כל הנסים והמכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים אלא בפני מלכי מזרח ומערב שהיו באין אצלו ומעטרין אותו כמלך בכיפה, כמו שנאמר בנס קריעת ים סוף שמעו עמים ירגזון וגו', והרי זה הנס שהיה בים סוף במקום שהם אמר עליו שמעו עמים וגו' וידעו ואימתו הענין, כ"ש הנסים שנעשו בישוב שהיו שם קצת משאר האומות שידעו והאמינו בהם, וכן הנסים שהיו מתמידים להם במדבר מן וענני כבוד והבאר היו מפורסמים לכל אומות העולם, שראו שהיו הולכים מ' שנה במדבר הגדול והנורא מקום שרף ועקרב וצמאון וגו', ואם לא היה המן והבאר וענני כבוד לא היו יכולים לחיות שם, והרי עמלק שנאמר בו ויזנב בך וגו' הוא יכול להעיד שלא היה בו כח להרע אלא לאותם שהיה הענן פולטן, ונסים אלו וכיוצא בהם הכתובי' בתורה היו מפורסמים אז לכל העולם ולא היה יכול משה רבינו לכתוב בתורה מה שלא היה כי כל העולם חולקים עליו, ולא מצאנו ולא ראינו מי שחלק עליהם, אדרבה בקצת דברים היו מביאים ראיה מן התורה כפי דעתם בזמן אלכסנדרוס, כמו שהביאו בגמרא והשיב להם תשובה גביהה בן פסיסא:

618

619ועוד יש להביא ראיה לאמתות התורה מן הדברי' הנרמזים בה ברמז מועט, כמו ה"א הידיעה של יום הששי הכתוב בששת ימי בראשית הרומז לששה בסיון, ובשג"ם הוא בשר הרומז למשה שהיו ימיו מאה ועשרים שנה, ות"י שנה שעמד בית ראשון הרמוז במלת בזא"ת יבא אהרן, וז"ה יתנו כל העבר וגו' הרמוז לי"ב שבטים ולא שבט לוי לענין שקלים, וקדוש יהי"ה הרומז לשלשים יום של סתם נזירות, וכן כיוצא באלו רבות בתורה כפי מה שהם כתובים בספר (בעל הטורים) שחבר רבינו יעקב על עניינים אלו אשר הם ראיה לאמיתת התורה שהיא אומרת בפירוש ורומזת ברמז דברים אמתיים אשר לא היה כח בשום אדם חכם כשלמה לחברה, כי אם מפי הגבורה.

619

620וכל זה הוא כפי פשט התורה, כי כפי סודותיה אשר הם חכמת הקבלה הדברים ידועים כי היא כולה שמימיית וכולה שמותיו של הקב"ה, ואין כאן מקום להאריך בזה.

620

621ונחזור אל הדברים שנאמרו או נרמזו בה שהם ראיה לקיומה ושהיא מפי הגבורה, והם כל הספורים והענינים שנכתבו בתורה שהיו קודם דורו של משה רבינו מענין בריאת העולם ומה שאירע לאדם ונח והאבות, שאם לא היו מפי הגבורה לא היה אפשר למשה רבינו לכותבם, כי הוא כתב כי בששת ימים ובעשרה מאמרות ברא אלהים את השמים ואת הארץ בכל יום ויום מה שהוא מפורש בו, ואם לא היה כל זה מפי הגבורה כדעת הכופרים לא ימנע מחלוקה, או הוא בדאם מלבו כי לא היה ולא נברא, או הענין אמיתי כולו או קצתו אלא שלא נאמר לו מפי הגבורה אלא שהוא בחכמתו כיון אל האמת במה שהוא אמת.

621

622ואם היה הכל בדוי מלבו כי לא היה ולא נברא, הנה זאת סברת האפיקורסים שאומרים שהעולם קדמון ואין מנהיג לעולם, ואין דברינו עמהם כי אפי' הכופרים בתורתנו מודים בחידוש העולם מצד המופתים ומצד קבלתם גם כן, ואם היה הענין אמיתי כולו או קצתו אלא שלא נאמר לו מפי ה' והוא בחכמתו או בקבלתו מן הראשונים כיון אל האמת במה שיש בו מן האמת, ואם יש בו קצת שאינו אמת הוא בדוי מלבו, צריך לבאר מה שאינו אמת באיזה מין מן הדברים שנאמרו בבריאה הוא, אם נאמר כי אמרו כי ששת ימים ברא אלהים את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת שזהו האמת שבו, כי הוא דבר מוסכם מכל בני עולם, והיותו נברא בעשרה מאמרות ושאר הדברים הפרטיים שכתב שנבראו ביום יום הן בדויים מלבו, ובחכמתו נראה לו היות הדבר אפשרי וראוי להעשות כן, א"כ למה הרבה במאמרות היה לו לומר כי בששה מאמרות נברא מאמר א' לכל יום כי הוא דבר ראוי ומתקבל, וכן כתב ביום א' ברא את השמים וגו' וביום שני חזר ואמר יהי רקיע וכתב יהי אור ויהי אור, ואח"כ ביום ד' כתב יהי מאורות ברקיע השמים וגו', וכתב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכתב אחר כך שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכן כל הקושיות והספקות והשאלות הנופלות על הכתובים שהערו עליהם רבותינו ז"ל והמפרשים ז"ל, יפלו על כותב התורה אם כתב אלו הדברים מדעתו ומחכמתו, שהיה לו לחוש ולהתבונן בדבריו שלא יפול בהם ספק ולא חילוף מענין לענין ובאותו ענין, וכשנודה על האמת כי כלם דברי אלהים חיים לא יפול שום ספק מאלו אחר שהם דברי אלהים חיים הם באים בדרך נעלם והסתר, ויש בהם מן הרמז יותר מן המבואר בהן, ותירוץ אלו הדברים וכיוצא בהן הוא הנרמז בהן, ולא היה אפשר לומר בכתובים מה שנרמז בהם ברוב הדברים כי אם על דרך הקבלה פה אל פה שנא' למשה אח"כ, כי מה שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך הוא שגנזו לצדיקים לעתיד לבא שהאור הוא טוב והצדיק נקרא טוב (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב, וכן על דרך זה רוב הענינים הנרמזים בתורה שאינם נכתבים בפירוש, ואם משה הוא הכותב דברים אלו מלבו כפי דעת הכופרים היה לו לחוש ברוב הדברים על מה שיספקו עליו ויתפסוהו בדבריו, ולכך היה צריך לבאר כל הדברים בפירושן וטעמן כדי שלא יתפסו עליו, כי אחר שלא היו מוצאים סתירה בדבריו לא היו יכולים לחלוק עליו בצד אחד בדברים שכבר עברו והיו, כי מן הבאים אחריו יוכל לדעת בדברים שהיו לפניו יותר ממנו, וכן בכל מה שאין בו סתירה אלא שצריך ביאור היה מבאר אותן כי היה חושש שלא יבינו הדברים ברמז.

622

623אבל בהיות כל הדברים מפי הגבורה לא יקשה כלל זה, כי בהיותן נאמרות מפי עליון ראוי שיהיה הרמז בהן יותר מן המבואר, ויהיה רוב הרמז שבהן מתקבל מפה אל פה, כי אפי' משה רבינו עצמו הכותב הדברים מפי הגבורה יתבארו לו שם אותם הרמזים שהם פירוש התורה והם בכלל הלכה למשה מסיני.

623

624ואם נאמר כי גם זה מחכמתו של משה שכתב ורמז ומסר הרמיזות על פה כדי שיאמנו דבריו שהם מפי הגבורה, יש מן הקושי גם בזה, כי לא תחשב לו לחכמה בקצת הרמיזות שהן רומזות דברים העתידים, אם היו דבריו באותן העניינים בדויים היה חושש שלא יתקיימו אותן הדברים ותחשב לו לסכלות לא לחכמה לדעתם, וכמו מה שדרשו על בראשית וכו' שהוא רומז לבית ראשון ושני ולשלישי שיבנה, דכתיב יהי אור וכתיב קומי אורי, וכן כמה דרשות בכתובים של בריאת העולם שהם רומזים לעתיד, ורמז גם כן בשגם הוא משה והיו ימיו מאה ועשרים שנה וגו', ומאין לו שיחיה ק"כ שנה ואם ימות קודם ימצא כזבן ברמיזתו אשר מסר להם קודם במדבר, ואם נאמר שלא מסר הס"ת עדין לישראל עם שום פירוש אלא בסוף שנת הארבעים וכבר היו ימיו ק"כ, מאין לו שלא יחיה יותר והיה לו לחוש על זה לדעת הכופרים, אלא על כרחם צריכין להודות על האמת מצד דברים אלו שהן על דרך הסברה הנכונה, כי כל מה שכתב משה רבינו על פי הגבורה כתבו, וכן כל מה שמסר על פה מפירוש ורמיזות התורה הכל מיד ה' עליו השכיל,

624

625וכמו שקצת דבריו שהאל ית' ברא העולם ושבראו בששה ימים ונח בשביעי אין כל האומות מכחישים שהוא מקובל גם כן בידם, כן מ"ש שבראו בעשרה מאמרות ושברא דבר יום ביומו כמו שכתוב בתורה אינם יכולים להכחיש, כי הם דברים נכונים וראויים להתקבל, והיה נודע ומפורסם משה רבינו שעל ידו נעשו כמה נסים ונפלאות, ועל ידו יצאו ישראל ממצרים וקרע להם הים, ועל ידו ניתנה התורה ושאר הנסים המפורסמים לכל האומות, אשר אין יכולת ביד שום אשף וחרטום וחכם לעשותם, כי הם היו רבים בכמות ובאיכות וממינים שונים אשר אין כח בשום אדם לעשותם, ואפי' היו נאספים בו כל מיני ידיעות וחכמות שבעולם מכשף וחרטום ואשף, כי כולם היו במצרים ורפו ידיהם במכת הכנים ואמרו אצבע אלהים היא, כ"ש שאר נסים גדולים כקריעת ים סוף ומן ובאר וענני כבוד שהתמידו ארבעים שנה במדבר שלא היו בחכמת משה כי אם מאת האלהים שברא העולם והוא שליט על הכל, א"כ מי הוא שיוכל לספר סדר בריאת עולם ולמי נאמין בספורו, כי אם לו, שהוא מפורסם שהיה דבק ומושפע מאתו ית', ולא נודע ולא נשמע אחריו בכל הדורות ובכל האומות אדם אחר שישיג השפע האלהי שהשיג הוא, ונימוקו עמו והוא ספר התורה אשר יש בה מהחכמות והרמיזות שהוא הוראה שהיה מפי הגבורה כמו שכתבתי:

625

626ומה שהוא מפורסם ונודע בלי חולק שבששת ימים ברא את העולם וביום השביעי שבת, יותר ממה שנברא בעשרה מאמרות ושאר דברים שהיו בבריאה, הוא מפני כי לזה יש הוכחה וראיה מן החוש יותר מן הדברים האחרים, כי כמו שהוא נראה וידוע לחוש היות ימות החדש וימות השנה ימים מיוחדים לעצמם, כי בימי חדש אחד אנו רואים תשלום היקף הירח בכל הרקיע מיום חידושה עד יום הסתירה, וכן אנו רואים השמש גומר מהלכו מדי שנה בשנה בשס"ה יום ורביע, כן יש התייחדות וייחס לששת ימי השבוע והשביעי, אשר מהם נראה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, והוא ענין נהר סבטיון בזה העולם שבכל ימות השבוע שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח, וכן בעל אוב שאינו עולה בשבת, וכמו שהשיב לו רבי עקיבא לטורנוסרופוס כמו שאמרו במס' סנהדרין, ואולי שכבר היה יודע זה טורנוסרופוס ועכ"ז שאל לרבי עקיבא לראות אם ישיב לו תשובה אחרת, והוא הוסיף לו נופך משלו ואמר לו שקברו של אביו ג"כ יוכיח שאינו מעלה עשן בשבת להראות כי אין הרשעים נידונין בשבת מפני שהאל יתב' שבת בו, והרי יש הוראה ידועה וניכרת בעוה"ז ובעולם הנשמות כי ששת ימים ברא ובשביעי נח, ועוד הארבעים שנה שהתמיד נס המן לישראל ולא ירד כ"א בששת ימים ולא בשביעי, כי מה שיש התייחדות ג"כ לאלו הימים שמשמשים בהם שבעת כוכבי לכת ושבתאי שהוא מכללם היא מיוחדת ליום שבת, זו אינה ראיה אלא לחכמים יודעי העתים כי אינו דבר נראה וגלוי לעינים, אבל אלו הם דברים גלוים לעינים בזה העולם ובעולם הנשמות, כמו שהוא מפורסם וגלוי בזה העולם התייחדות ימי החדש זה לזה שבהם תשלם היקף אחד ללבנה, והתאחדות ימות השנה שבה תשלם ותגמר היקף החמה:

626

627ועל זה שאל התנא בעשרה מאמרות וכו' ומה ת"ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות אלא וכו', ולא שאל ואמר בששה ימים נברא העולם והלא ביום אחד היה יכול להבראות, מפני כי צורך היה שיברא אותו בששה וישבות וינפש בשביעי כדי שיצוה עלינו שנעשה כך כדי שנזכור בכל שבוע כי האל יתב' ברא העולם, כי מזה העיקר מסתעפים כל העיקרים, כי בהיותו הוא ית' בורא עולם לא לתהו בראה אלא כדי שיקבלו התורה ויזכו במצותיה לעוה"ב וישגיח עליהם לטובה, ואם היה בורא אותו ביום א' לא היינו יכולים לעשות זכר לבריאה לעשות מלאכה יום א' וננוח ביום ב' וכן בכל הימים, כי לא היה לנו מה נאכל ביום המנוחה והעונג, וכן אם היה בורא אותו בשני ימים לא היינו יכולים לעשות זכר לבריאה לעשות מלאכה בשני ימים ולשבות בשלישי, וכן בכל הימים, וכן מלאכת ג' ימים לא היתה מסתפקת להסתפק לשלשה הימים ולד' אם היה בורא אותו בשלשה והיה מצוה אותנו שנשבות בד', וכן אם היה בורא אותו בד' או בה' והיה מצוה עלינו שנשבות בחמישי או בששי כמו ששבת השי"ת היה האדם מתפרנס בדוחק ולא היה יכול לענג כל כך את יום השבת, ולכן שיערה חכמתו ית' כי ברא אותו בששה והיותו נח ביום השביעי כדי שינוחו גם הם בכל יום שביעי יספיק להם ששה ימים להרויח ולעשות מלאכה בהם כדי שיאכלו מה שיצטרך בהם ויפרישו מנה יפה ליום השבת זכר למעשה בראשית, וכיון שהיו מספיקים להם ולשביעי לא רצה להאריך עוד זמן הבריאה שנהיה ביותר מששה כיון שביום אחד היה יכול להבראות, ומה שאמר התנא והלא במאמר אחד היה יכול להבראות ואם היה נברא במאמר אחד כ"ש שלא היה צריך אפילו יום אחד, כוונתו הוא כי למה הוצרך לברוא אותו בעשרה מאמרות כיון שבאחד היה יכול להבראות, גם כי מצד שהיה צריך לברוא אותו בששה ימים היה צריך לפחות ששה מאמרות מאמר לכל יום אבל עשרה מאמרות לא היה צריך, אלא כדי להפרע וכו', ונתבאר לנו ראיה ג"כ לאמיתת התורה ונתינתה מסיני מענין סיפור בריאת העולם:

627

628וכן ממה שסיפר משה ענין הד' נהרות מקומן וסיבובן ומקורן, ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והיה לד' ראשים, מאין ידע כל זה משה רבינו וכי תייר היה, וכמו מה שאמרו רז"ל על השסועה וכי קניגי היה או בליסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין התורה מן השמים, וכמו כן מכאן תשובה להם כי זה הוא יותר רחוק לידע מבריית השסועה, ועכ"ז ידע הוא אמתת מקורן ומהותן, נראה כי מפי הגבורה נאמר לו, כי עניינם אמתי כפי מה שכתוב בתורה ולא קם אחריו מי שיכזיבו בהם, אדרבה הוא ידוע וניכר לדורות שבאו אח"כ שהן כמו שהם כתובים בתורה, ושמותן הוא מורה על איכות כל אחד מהם, כי גם שיאמרו הסופרים שהוא הלך על כל אותם הנהרות וידע סבתם ומקורן, מה שאינו כן, מאין ידע טבען ומהותן כפי מה שמורה שם כל אחד כמו שכתבו ז"ל, זה אינו נודע אלא לפי רוב השנים בחקירה וקבלת הדורות זה מזה ולא יפול מחלוקת בקבלה, וזה דבר שא"א שלא חקר משה על זה כי לא תייר היה, וגם הקבלה בזה אולי היה בה חילוף, א"כ לא היה זה אלא מפי הגבורה, עם שכולם יוצאים עיקרן ושרשן מעדן מאין ידע כ"א מפי הגבורה.

628

629עוד אביא ראיה לאמתת התורה מן השמים ממה שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף ונו', ואמר בפרקי רבי אליעזר פרק י"ג כי המלאכים לא יכלו לקרוא שמות לכל הבריות מיד עמד אדם הראשון וקרא שמות לכל הבריות שנא' ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', ואם משה כתב זה מלבו כפי דעת הכופרים איך כתב קודם שהאל יתברך ברא את השמים ואת הארץ, ושאמר יהי אור, יהי רקיע, תדשא הארץ דשא עשב, עץ פרי, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו', התנינים הגדולים וגו', תוצא הארץ נפש חיה למינו וגו', הרי הזכיר כמה שמות הבריות אשר ברא בשמותם קודם שנוצר אדם הראשון ביום הששי, שאם תאמר כי בשעת הבריאה לא קרא להם שמות אלא צוה ואמר שיהיה ענין האור והיתה, ואחר שקראה אדם הראשון אור כתב כי מה שצוה קודם שיהיה אותו ענין היה אור, ומה שכתב שצוה שיהיה בשני היה שמו רקיע, אחר שקראו כך אדם הראשון, וכן כולם, זה אי אפשר, שהרי נראה מדברי רז"ל וכן הסברא נותנת שגזר האל ית' ואמר בפירוש יהי אור כפשט הכתוב שאמר ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, וכן שאר הדברים, כי איך יצוה ויגזור יהי דבר מבלי שם.

629

630ומה שנראה מדברי חכמינו ז"ל ענין זה הוא ממה שאמרו בחולין (ס') בשעה שאמרו הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן אם אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו שיצא כל אחד רחוק מחבירו אנו שדרכנו לצאת תכופים עאכ"ו, מיד כל אחד יצא למינו כמו שכתוב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו מה שלא נאמר בהם בצוואה אלא תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ולא נאמר למינהו, נראה בפירוש שכמו שהוא כתוב בתורה שאמר האל יתברך שיהיה כך היה אומר בשעת צוואה, ואם כן הרי השמות היו מצויים וידועים קודם שהיה נוצר אדם הראשון, ואם נניח שהתורה מן השמים נאמרה למשה נאמר כי דבר פשוט הוא כי כל שמות הבריות היו ידועים לו ית' מקודם בריאת העולם והיו כתובים בתורה אלפים שנה קודם שנברא העולם, ואמר לו האל ית' והודיעו שלא הביא את כל הבריות לפני אדם הראשון שיקרא להם שם אלא להראות חכמת אדם הראשון יותר מן המלאכים, שהיה יודע לכוין שם כל בריה ובריה שברא האל יתברך למה שהיתה שמה קודם לפני האל ית' מה שהמלאכים לא ידעו לכוין, וכמו שמורה הכתוב הקודם לזה שאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלו' הוא שמו שהיה נקרא קודם לפני האל ית', אבל אם יניחו הכופרים כי משה בדא מלבו שאדם הראשון הוא שקרא שמות כל הדברים שנבראו בעולם ולא היו ידועים מקודם כפי מה שמסר הוא בפירוש הכתוב של ויקרא האדם, אם כן איך כתב כי קודם שנוצר אדם הראשון אמר האל ית' יהי אור, יהי רקיע, תוצא הארץ נפש חיה, הרי עדיין לא היו שמות אלו בעולם לדעתו שכתב כי אדם הראשון קרא כל השמות, וא"כ היה מורגש ונראה חלוף וקושי בדבריו מה שלא יעלם ממנו, ובהיות הדברים כולם מפי הגבורה לא יפול שום קושי כמו שכתבתי, כי הוא הודיע למשה רבינו כי השמות כבר היו מלפנים כתובים בתורה אלא שנתן חכמה בלבו של אדם הראשון שיכוין אליהם, מה שלא נוכל לומר כי אם היה משה אומר מלבו כדעת הכופרים, שהרי לדעתם לא היו שמות כתובים לפני הבריאה ולא תורה ברואה אלפים ולא שום דור לפני בריאת עולם ולא אחריו.

630

631עוד ראיה לאמתת התורה מן השמים מענין עונש אדם על חטאו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואמרו ז"ל על מתהלך בגן לרוח היום כי מלאכי השרת שהיו אומרים שיחטא אדם היו אומרים מתהלך לו אותו שבגן כלומר שימות מיד באותו היום כמו שנגזר עליו, אמר להם הקב"ה הרויחו לו את היום וכו' אי אתם יודעים אי זה יום הוא הריני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים תתק"ל שנים לו וע' לדורותיו הה"ד ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ומן התימה בזה הענין כי לא נתקיים זה הייעוד לדורות שלא יחיו אלא שבעים שנה כ"א אחר מתן תורה, כי עד אותו זמן עדיין היו חיים בני אדם חיים ארוכים ולא נזכר בתורה מי שיחיה פחות ממאה ועשר שנים, והיה מן הראוי כפי השכל שיתקיים יעוד זה של שבעים שנה לדורות אדה"ר מיד שלא יחיו בניו ובני בניו כ"א שבעים שנה, עד שתנתן התורה ומשם והלאה בזכות התורה שכתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך וגו' והיו חיים מקבלי התורה חיים ארוכים יותר משבעים,

631

632וראינו הענין בהיפך כי עד זמן התורה חיו כולם יותר ממאה ואחר נתינתה מתו דור המדבר בני ששים שנה, גם כי היה ע"י עונש, ומשם והלאה רובם לא היו חיים כ"א שבעים ואם בגבורות שמונים כמו שכתוב במזמור שנתייחס למשה רבינו ע"ה, כי נראה כי הוא יעוד מיעוט החיים עד היות התורה ניתנה על ידו לישראל, והרי כלב התהלל בפני יהושע וישראל באמרו ועתה הנה החיה ה' אותי זה מ"ה שנה וגו' ועתה הנה אנכי היום בן פ"ה שנה וגו' ככחי אז וככחי עתה וגו', נראה כי שאר האנשים לא היו מגיעים לכלל שנותיו, והרי עלי נחשב לזקן מופלג בזקנה בפחות ממאה שנה כמו שכתוב ועיניו קמו ולא יכול לראות כי זקן האיש וכבד, נראה כי שאר האנשים לא היו חיים כ"א ע' ואם בגבורות שמונים שנה, כמו שראינו בדוד המלך שהיה זקן ולא חיה אלא שבעים שנה, וכל מלכי ישראל ויהודה שנזכרו שנותם לא הגיעו לכלל שנותיו, וכן ההדיוטות ג"כ לא היו חיים כי אם שבעים ואם בגבורות שמונים כמו שנזכר בברזילי הגלעדי שהיה זקן מאד בן שמונים שנה וגו', ואמר (ש"ב י"ט) האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר יאכל וגו', וא"כ ראוי והגון לתת טעם לענין זה:

632

633ונאמר כי תחלת כוונת האל יתברך בבריאת האדם היה כדי שיזכה ויפרה וירבה ותנתן על ידו התורה, כי מי היה יותר ראוי שתנתן התורה על ידו כ"א מי שהיה יציר כפיו כמו התורה שהיתה כלי חמדתו של הקב"ה, וכשיקבל התורה יזכה הוא ודורותיו לחיי עולם בזכות לימוד התורה וקיום מצותיה כל הימים, ואז היה מתקיים בהם כי היא חייך ואורך ימיך, והיה להם שכר כל המצות בזה העולם כי היו כולם צדיקים, כי גם שהיו יכולים לחטוא להיותם נקרצים מחומר עם כל זה לא היה להם שום נטיה לצד החטא, ואז היו בני עליה מרובים ובני תחתיה מועטים, אבל כשחטא אדם הראשון ונולד בטבעו היצר הרע שהוא מטה לב האנשים לדברים הגשמיים ומפתה אותם להחטיאם ולהורידם לבאר שחת ואיש לא ימלט מידו במרובה או במועט, נגזרה עליו המיתה ולא זכה גם כן שתנתן תורה על ידו ולא על ידי דורותיו הרעים וחטאים, כי גם האבות הצדיקים שהיו הן הן המרכבה לא ניתנה התורה ע"י שום אחד מהם, כי עדיין לא היה כלל אנשים מיוחדים לקבל התורה, גם כי הם ידעו התורה ושמרו אותה כקבלת רבותינו ז"ל, והיה צריך שיתארך ענין נתינתה עד זמן משה רבע"ה שהיו אז ששים רבוא מבני אברהם יצחק ויעקב, ואז פסקה זוהמתם בקבלתם את התורה,

633

634ולזה ראתה חכמתו יתב' כשחטא אדם הראשון, כי חטאתו נגד דורותיו תמיד, וגם כי יתארך נתינת התורה לא יוכלו לשמור ולקיים כל מצותיה מצד החטא המוטבע בטבעם מחטא אדם הראשון, כי גם שפסקה מהן זוהמתם עכ"ז נשאר בהם יצר הרע המפתה ויכול להחטיא את האדם, ולזה הסכים לקצר שנות רוב האנשים אחר קבלת התורה כדי שלא יהא להם שהות וזמן רב לחטוא, בהיותם מוכנים יותר לחטוא מלזכות, ודי להם לעוסקים בתורה ובמצות שבעים שנה ואם בגבורות שמונים להשלים את נפשם לזכות לחיי עולם הבא, כי שם השכר צפון להם, כי ימיהם קצרים שבעים או שמונים לקבל קצת שכר מצותיהם ומעשיהם הטובים בזה העולם, וזהו אומרם שכר מצות בהאי עלמא ליכא שיש בו קצרות שנים, שאם היה הענין כמו שהיה ראוי להיות בתחילת הבריאה ולא היה חוטא אדם הראשון והיתה נתינת התורה על ידו, היה להם שכר קצת מצות בהאי עלמא שהיו חיים בו חיים ארוכים ראויים לקבל מהם קצת שכר מצות, אבל אחר שהסכימה חכמתו ית' כי הוא יותר טוב שימלטו מרשת היצר בהיות חייהם קצרים, שכר המצות כולם הוא בעוה"ב, וזהו שאמרו שהניח לו האל ית' משנותיו ע' שנה, כי בסבת חטאו כשיקבלו התורה יהיו מוכנים יותר לחטוא ברבוי האזהרות וביטול רבוי המצות, ולכן השאיר להם ע' שנה לבד, אבל כ"ז שלא ניתנה עדיין התורה גם כי היו רעים וחטאים, כל הדברים היה אצלם היתר ויכולת בידם לעשותם זולת מיעוט שבע מצות בני נח,

634

635ולכך היו חיים חיים ארוכים, וכשהיו נענשים על רוע מעשיהם היה עונשם מופלג ומפורסם כדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, ועל זה נאמר במזמור שנתייחס למשה רבינו כי אלף שנים בעיניך וגו' כי כלינו באפך וגו' שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כי כל ימינו וגו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', הרצון באלו הפסוקים לפי כוונתנו כאן, כי האל ית' לא ימנע טוב מבעליו, ואילו היה טוב לבני אדם להיותם חיים אלף מן השנים או קרוב להם כאדם הראשון לא היה מונעם מהם, כי אלף שנים בעיניו כיום אתמול וגו' זרמתם שנה יהיו וגו' בבקר יציץ וחלף וגו', אלא שראה כי אנו כלים באפו מצד חטאתינו לפי רוב השנים, ולכן שתה את עונותינו שהיינו חוטאים ברוב השנים נגדו והסכים שנלך בימי עלומים והם ע' או פ' למאור פניו, כי בהם נוכל להשלים את נפשותינו, כי גם רוב אלו הימים פנו בעברתו וגו' ומה יהיה אם יהיו יותר, ולכן הם ימי שנותינו שבעים שנה ודי, כי אפי' אלו רובם הם עמל ואון וגו', וא"כ מה שנא' על אדם שהשאיר הקב"ה שבעים שנה משנותיו לבניו הוא ממתן תורה ואילך וכמו שכתבתי, מפני שהוא עמוס ממצות ואזהרות וקרוב לפי טבעו יותר לחטוא מלזכות, והאל ית' שומר לו כל זכיותיו לתשלום שכר העוה"ב, ומפני שהמצות והאזהרות מקיים אותם האדם בגוף ונפש והיה ראוי שיהיה תשלום שכרו ג"כ בגוף ונפש, ועתה שבסבת חטאו של אדם הראשון נתקצרו הימים נשאר כל תשלום השכר לעוה"ב, ולכן הסכימה חכמתו ית' להחיות מתי ישראל בגוף ונפש כדי שיקבלו שכרם משלם מדה כנגד מדה, ולזה אמר גם כן בסוף המזמור שובה ה' וגו' שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה כל ימינו, שהוא רומז לתחיית המתים שאז יהיה לנו שכר המצות בגוף ונפש כמו שהיה ענין עשייתם.

635

636ויצא לנו מכלל כל זה כי משה רבינו הודיע לנו בקבלת פירוש הכתוב שאומר מתהלך לרוח היום וגו' שהקב"ה השאיר משנות אדם הראשון שבעים לבניו, ומאין ידע משה זה שרמזו כאן ואמרו בפירוש במזמור המיוחס לו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', הרי בזמנו עדיין היו חיים רוב האנשים יותר ממאה שנה, כי מתי מדבר על עונש חטאתם הוא שמתו בני ששים שאל"כ אולי היו מאריכים ימים כשנות הקודמים להם, אלא שהיה הכרח שהאל ית' אמר לו בפירוש ורמוז בתורה, כי אפי' מה שתלמיד מחדש בפני רבו נאמר לו למשה בסיני, והרי ראיה כי כל התורה מפי הגבורה ניתנה כי נקח ראיה מקצתה אל קצתה.

636

637וכן נביא ראיה לאמיתת תורה מן השמים ממה שנא' בלידת נח זה ינחמנו ואז"ל וכי נביא היה למך אלא מסורת היה לאדם כשנאמר לו ארורה האדמה בעבורך אמר עד מתי אמר לו עד שנולד אדם מהול ממעי אמו, וכיון שנולד נח אמר זה ינחמנו, ולא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיו זורעים חטים והיתה מוציאה קוצים וכו' וכשבא נח נח, וכן נאמר על פלג כי בימיו נפלגה הארץ, ושנינו בסדר עולם שבסוף ימיו נתפלגה למדנו שהיה עבר נביא שקראו פלג משעת לידתו, והרי הכופרים בתורת משה אומרים כי משה בדא מלבו מה שכתב בתורה כי על ידו נעשו הנסים לישראל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ונתינת התורה והמן והבאר וענני כבוד, כדי להגדיל שמו וחכמתו לעיני הדורות הבאים, ולדעתם מה לו ולצרת אחרים לכתוב או לרמוז בתורתו שאדם הראשון היה מסורת בידו ענין נח הבא אחר יצירת אדם יותר מאלף מן השנים, ומה לו לכתוב על עבר כי קרא שם בנו פלג בלידתו על מה שידע הנבואה כי בימיו תתפלג הארץ, אלא בודאי קבלה היתה לו מאביו ואביו מאביו עד אברהם אבינו שקבל מכולם, וגם יעקב שהשיג וראה את שם ועבר כפי סך השנים שנכתב עליהם והם העידו כי עבר קודם הפלגה כשנולד פלג קראהו כן מפני שאמר שבסוף ימיו יהיה דור הפלגה וכן היה, ושם ועבר קבל מנח שקבל ממתושלח והקודמים אליו,

637

638וכן שם עצמו השיג את מתושלח וקבל ממנו כי נח נקרא כן על שם מה שנח העולם אחר שנולד, כי כן קבל מתושלח ואבותיו מאדם הראשון שאמר להם קודם לידת נח כמה מאות מן השנים שכשיהיה נולד אחד מהול שאז תכלה הארץ וקללותיה, וראו שנתקיימו דבריו כשנולד נח מהול והגידו לבניהם ובניהם לדור אחר עד משה רבינו שידע בודאי בקבלת אבותיו האמיתית, שקודם לידת נח נבא עליו אדה"ר, וקודם לידת פלג נבא עליו עבר אביו כי בסוף ימיו יהיה דור הפלגה, ואילו לא ידע משה רבינו אמיתת קבלת ענינים אלו לא כתבם, כי מה שבח וגדולה יגיע לו בזה הענין אם יתקיים מה שמסרו או נבאו הראשונים או לא, אלא בודאי כל מה שכתב מפי הגבורה כתב, אם שהיה לו קבלת אבותיו בכל מה שהיה קודם זמנו דרך כלל, ואם במה שהיה לפניו היה מקפיד בדברים ולא היה כותב כי אם מה שהיה אצלו אמת מפי השם, כ"ש שיקפיד על מה שאירע בזמנו ועל ידו שלא יכתוב אלא מה שנאמר לו מפי הגבורה כמו שנאמר, וכיון שנבואת אדם הראשון ועבר נתקיימו והיתה אמיתית הנבואה שנבאו אותה לאנשים כמה שנים קודם, כ"ש נבואת משה המפורסמת לכל העולם כי לא נפל ולא יפול מכל דבריו ארצה כי כולם דברי אלהים חיים.

638

639וכדומה לזה יש להביא ראיה משאר היעודים שנתייעדו ע"י הקודמים לו ונתקיימו אח"כ, כמו ענין המבול שהיה מכריז נח ק"כ שנה קודם שישובו ואם לאו שיביא את מי המבול, וענין היות לו בנים לאברהם ושרה שנתיעדו שלשים שנה קודם במעמד בין הבתרים, וענין ירידתם למצרים ועלותן ושובם לארץ דור רביעי, כי כל אלו נתיעדו האבות קודם זמן היותם והיו אחר כך, וכך היה ידוע ומקובל למשה כי נתיעדו מאלו היעודים וכיוצא בהם קודם זמן היותם ונתקיימו אח"כ כולם, וזו ראיה כי לא כתב משה רבינו בתורה כ"א מה שהיה אמת ויציב והכל מפי הגבורה, כי ע"פ הקבלה לא היו יכולים לכוין ולידע כל הענינים כמו שהיו בלי מרגעת ותוספת, אלא שהאל יתב' אמרם לו מפיו יקרא והוא כותב על הספר בדיו, כ"ש מה שכתב שהיה על ידו שהיה מכוין לכתוב האמת ולא ישנה מדעתו בשום דבר כי הכל היה מפי הגבורה.

639

640וכן שבע מצות שנצטוו בני נח, אילו לא ידע הוא בודאי שנצטוו עליהם מפי ה' לא היה מצוה הוא עליהם ולא היה מצרפם למצותיו, אלא ודאי שכלם נשנו לו בסיני:

640

641עוד אביא ראיה מה שנתן יעקב אבינו ע"ה ליוסף את שכם כמו שכתוב ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו' שיהיה לו חלק יתיר על אחיו, וכן ראינו בגורלות חילוק הארץ לשבטים שלא הוזכר שכם בכלל הארצות שנפלו לו בגורל אלא שניתנה לו במתנה בנחלת אביו יותר מאחיו, ונתקיים כמ"ש בסוף ספר יהושע ואת עצמות יוסף וגו' קברו בשכם בחלקת השדה וגו' ויהיו לבני יוסף לנחלה, וזה היה קיום מתנת יעקב ליוסף, ולא הוזכר זה בכלל היעודים שהזכרנו למעלה שנתקיימו לאחר מיתת משה רבינו, כי זה אינו יעוד, ויש ממנו ראיה לאמיתת התורה כי כולה מפי הגבורה, שאם זה שכתב פה מרע"ה שיעקב נתן לבנו יוסף את שכם לנחלה יותר מאחיו לא היה מפי השם לא היה מתקיים אחר כך, וכל השבטים היו מסרבים מלתת לו חלק יותר מהם, אלא שידעו בודאי כי כן צוה יעקב אביהם ושכן נאמר לו למשה מפי הגבורה שיכתוב בתורה וכתב על פי ה', והוא ראיה על כל מה שכתב גם כן שהוא מפי ה':

641

642עוד אני מביא ראיה לעיקר זה והוא תורה מן השמים, מן המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל והיא מצות הפסח שנצטוו במצרים זכר למה שאירע להם שם, וכתיב וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, שלקחו הפסח כל אחד בעשור לחדש והיה להם למשמרת עד יום י"ד ושחטו אותו ואכלו אותו ככל חקת הפסח, והרי שאמר להם משה שישמרו אותו ה' ימים לבד ומיד יצאו ממצרים והיה כן ועשו כל חקת הפסח זכר ליציאת מצרים, נראה שהיו בטוחים והיו יודעים שמאת האל יתב' היו מצווים בכך כיון שראו המכות והנסים והנפלאות, וכן עשו הפסח בשנה השנית כמו שכתוב בפרשת בהעלותך ויעשו את הפסח בראשון וגו', ואם היה להם שום ספק במצוה הראשונה הזאת שנצטוו בה לא היו חוזרים ושונים אותה בשנה השנית, וכן אילו היה להם שום ספק בנתינת עשרת הדברות לא היו מקיימים אח"כ מצוה זו הרומזת ליציאת מצרים.

642

643ואין לכופרים מענה לומר כי משה כתב המצוה וקיומה אבל ישראל אפשר שלא קיימו אותה לא בראשונה ולא בשניה, שהרי משה רבינו כתב י"ג ספרי תורה ביום מותו ומסר לכל שבט אחד שיקראו בו ויעתיקו ממנו כל א' ס"ת לעצמו, ואיך יכתוב בספר וילכו ויעשו בני ישראל בראשונה ויעשו את הפסח וגו' בשניה, והם בעצמם ידעו שלא עשו, זה תימה גדול שהרי באי הארץ שנמסרו להם הי"ג ספרי תורה היו בהם בני עשרים בשנה השנית וידעו אם עשו הפסח באותה השנה, ואיך יכתוב עליהם משה רבינו בספר התורה שעשו מה שהם היו יודעים שלא עשו, אלא ודאי שעשו על פיו מה שצוה להם והם עצמם עדים שנתקיים מה שיעד להם, והם עדים על כל התורה כולה, כי הספק שיסתפק בדת אחת מן הדתות הוא כשהיא נמסרת מפי המיסד אותה אליהם ואינם יודעים מה טיבה אם היא אלהית אם לא, אבל כשהמון רב מעם חכם ונבון כמו שהיו יוצאי מצרים הם עדים שהם קבלו אותה וכתוב בה דברים שקרו להם ודברים שנתיעדו להם, כמו בתורתנו הקדושה שכתוב בה כל מה שאירע למקבלים עצמם מיום עלותם מארץ מצרים עד יום בואם אל ארץ נושבת, מן הנסים והנפלאות שנעשו להם ביציאת מצרים ובמדבר כמ"ש למעלה בפרקי היעודים והנסים, איך אפשר שישנה משה ויאמר מדעתו שום דבר מכל מה שעבר כי הם היו יכולים להכחישו בפניו, אלא ודאי כמו שבענין הנסים והיעודים ונתינת התורה והוא אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה הם עדים נכונים ואמתיים לעצמם ולבניהם אחריהם כי לא ינחילו שקר לבניהם.

643

644כמו כן שאר המצות והדברים שנאמרו בתורה והם רוב המצות ידעו בודאי שמפי הגבורה אמרם משה רבינו, והרי כתוב בתורה בשעת נתינתה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו', ואמרו ז"ל ולא מסורת היא בידכם, כי הם עצמם אותם שיצאו ממצרים אשר מקצתם אותם שהיו פחות מעשרים שנה היו אח"כ מבאי הארץ וכולם ראו מה שעשה למצרים הנסים והמכות, אשר הוא מן הנמנע שיעשו כי אם על יד די רוח קדישין ביה, והוא משה רבינו שעשה הכל מפי הגבורה כמו שכתוב בתורה, ולהם נמסרו הי"ג ספרים שכתב משה ונמצא כתוב בהם אתם ראיתם וגו', ואין שום אדם שיעיז פניו לומר לחבירו אתה ראית דבר פלוני אם לא ראה אותה, כ"ש משה רבינו שיאמר ויכתוב בתורה בשם האל ית' לכלל עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והם באי הארץ שראו מה שנעשה למצרים והם לא ראו דבר, ואילו היה נאמר או נמסר זה הענין בכתב היה אפשר שיפול בו ספק אם היה כך או לא, אבל כיון שהם עצמם ראו וידעו בכל מה שנכתב בתורה מן הנסים והנפלאות מי הוא שיסתפק בהם, כי אם האפיקורס הכופר במציאות ה' וחידוש העולם.

644

645עוד אביא ראיה מנתינת עשרת הדברות על כל שאר התורה כולה כי כולה ניתנה מפי הגבורה כמו עשרת הדברות, שהיה דבר מפורסם ולא נפל בהם שום ספק שהיו מפי הגבורה, וזה מכמה סבות, כי כל דבר יבחן ויתאמת מצד זמנו ומצד מקומו ומצד איכותו ומצד מהותו, וכן במתן תורה היו כולן, אם מצד זמנו היותו זמן התחלת יציאת התבואות והפירות ברוב העולם אשר מהם ניזונים ומתפרנסים כל הבריות בזה העולם, אשר זה הוא רמז כי נתינת התורה היתה ג"כ למזון ופרנסת הנפשות הזוכות בעוה"ז לחיי עוה"ב, ולא ניתן המזון והפרנסה לגופות בעוה"ז כי אם כדי שיהיה בהם קיום להתעסק בתורה ובמצות לזכות לחיי העוה"ב, וכן היותו בזמן התבואות והפירות הוא רמז כי כמו שהן יוצאות אחר החרישה והזריעה כי הן סבת הצמיחה, כך היתה נתינת התורה מיועדת לישראל מקודם כמה חדשים במקום עצמו שניתנה והוא הר סיני שנא' בו למשה בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה,

645

646כי היציאה ממצרים היתה דמיון החרישה והזריעה לנתינת התורה, כי לא היו יכולים לקבל התורה בהיותם משועבדים לפרעה ולמצרים, כי כל שעבוד הוא מעכב עשיית המצות ולמוד התורה כ"ש שעבוד גדול כזה, וכן נכלל בלשון בהוציאך את העם הזה בהקנות להם דעות אמיתיות ביציאת מצרים ע"י הנסים והנפלאות שנעשו אז, כי הן היו סבת קבלתם התורה, כי עם הדעות הנפסדות שהיו להם במצרים לא היה להם הכנה כלל לקבל את התורה, וזה נרמז באמרו בהוציאך וגו' ולא אמר בצאתם ממצרים, לומר כי על ידי מה שתוציא אותם על ידי נסים ונפלאות ומכות גדולות על המצרים יהיה סבה שתעבדון את האלהים על ההר הזה, והרי היציאה עצמה דמיון החרישה, והיותה ע"י אותות ומופתים ומכות הוא דמיון הזריעה, והיא דעות אמיתיות שקנו לשיצמחו מהם מצות התורה ולימודה, ולא תאמר כי גם זה מחכמת משה, שהרי ייעד הדברים לישראל קודם בואם שאמר להם מה שאמר לו האל יתב' בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, שבו נתייעד ונתקיים היעוד בו, ואמר בזמן נתינתה ביום הזה באו מדבר סיני:

646

647ואם מצד מקומו שניתנה במדבר שהוא הפקר לכל ואין לו סוף כמו שאמרו חז"ל, והכוונה היא כי היתה נתינתה במקום הפקר שאין לשום אדם יכולת ושלטנות בו, כי אם היה במקום בנוי ומיושב היה אפשר שיפול ספק בלב שום אדם לומר כי בהכנת המקום מכמה זמן ע"י מלאכות ותחבולות בני אדם נראה הענין המופלא ההוא והוא שמיעת הקול בעשרת הדברות, אבל בהיות הענין במקום שמם והפקר שלא היה בו יישוב לא יפול בו שום ספק, כי הוא ידוע כי אין לאדם שלטנות שם, ומאת האל יתב' שהוא ברא המדבר וכל העולם והיה הענין המופלא ההוא, והוא רמז ג"כ שלא ישתדל האדם בזה העולם בדברים הגשמיים והקנינים כי אם שיסתפק במעט לקיום הגוף, ויפקיר עצמו לזה, וכן כמו שהמדבר אין לו סוף כן מה שהיה ונראה בו אין סוף ותכלית, כי מה שהוא נעשה על ידי חכמת בני האדם יש לו קץ ותכלה, ורבוי הנסים ופרסום ענין נתינת התורה לא היה סוף וגבול לה, והוא ידוע כי מאת ה' שאין לו סוף וגבול היתה זאת, וכן מתן שכרה בעוה"ב אין לו סוף כמו שאין סוף בנתינה.

647

648ואם מצד איכות נתינתה הוא מתחלק לכמה חלקים, מהם ענין שמיעת הקול ששים רבוא בני אדם מבן עשרים שנה ומעלה לבד הפחותים מבן עשרים והנשים והטף אשר כולם הושוו בשמיעה זו, ולא נפל שום הפרש ביניהם שיאמר זה כך שמעתי וראיתי וזה יאמר כך שמעתי וראיתי, אלא כולם הושוו בשמיעה ובראיה, וכמו שאמר הכתוב וכל העם רואים את הקולות וגו', כי כולם יחד שמעו וראו את הקולות וכו' ולא נפל ביניהם שום חילוף, וזה דבר בלתי איפשרי בעניני העוה"ז, כי אם אדם חכם ידבר בפני כלל קהל גדול ענין אחד אי אפשר אלא שיפול בין השומעים איזה הפרש וחילוק, שיאמר זה כך שמעתי וזה יאמר לא כי כך שמעתי, או לא הבנתי הדברים ששמעתי, ואחר יאמר שלא שמע בכל הענין ההוא כי לא נתן לב לשמוע שלא היתה מחשבתו פנויה אז לדבר ההוא, אבל במתן התורה לא היה כך כי כולם נתנו לב והיתה מחשבתם פנויה לשמוע ושמעו כל מה שנאמר במעמד הנבחר והקדוש ההוא, כולם כאחד בלי שום תוספת ומגרעת זה מזה, ובלי שום שינוי האנשים והנשים והטף, וכמו שאמר הכתוב כי כל העדה כולם קדושים וגו' כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, הרי ברור שכולם יחד שמעו שתי הדברות אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו', לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', כל המלות שבהם אות באות תיבה בתיבה שמעו ונשאר חקוק בשכל כל אחד מהם כאילו קרא אותו מאה פעמים לא נשכח מכל אחד ואחד מהם אפילו אות אחד מהם ששמעו מפי הגבורה,

648

649וזה דבר פלא כי אפי' האדם החכם הנותן לב לשמוע דבר מה ישיג בחכמתו ובכח המקבל שבשכלו לדעת כוונת הענין, אבל לא שיחזור לומר הענין ההוא במלות ואותיות שאמרם המדבר ההוא, והקהל הגדול והקדוש הזה אנשים ונשים וטף ידעו ונשאר חקוק בשכל כל אחד מהם אנכי ולא יהיה לך, שהם כמו ס' רבוא תיבות מחוברות מכמה מאות מהאותיות, וכולם שמעו וידעו אותם בלי שום תוספת ומגרעת כנזכר, וזה דבר אי אפשר בכח שכל כי אם על צד הפלא הגדול, וזה יהיה ענין יציאת הנשמות שנרמז בפסוק נפשי יצאה בדברו, כי נדבקה נפשותם באל ית' המשפיע ומדבר להם מבלתי היות להם שום הכנה עד שנחקקו בנפשותם שתי הדברות וידעום כאילו נולדו אז בידיעתם, וכאילו למדום מאה פעמים, והוא ראיה על כי לא נשמע הקול ההוא כי אם מפי הגבורה כי הוא הנותן לשכוי בינה, ובשמיעת שתי הדברות הושוו כולם ביחד ושמעו אותם כמו ששמע משה רבינו לא פחות ולא יותר בענין השמיעה, וזה נרמז לו כשאמר לו האל ית' בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון וגו', היה ראוי לומר יעבדון את האלהים, אלא שרמז לו כי בענין הדברות יהיו כולם שוים בעבודת האלהים, בהכין לו נפשותם והיותם לו כמו קרבן שיתקבל לפניו ית', ומשם זכו להשגה ההיא ששמעו כל הדברות בדבור אחד מה שא"א לב"ו לומר כן, כמו שאחז"ל, וחזר ופרטן אנכי ולא יהיה לך וגו', וכן אמר להם משה במשנה תורה פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש.

649

650וכן מענין איכות נתינתה, הוא הקולות וברקים וענן ולפידים וערפל וקול השופר, יש ראיה ומופת למכחישי התורה שיוכרחו להודות שהיא מן השמים, בהיות הקול הנשמע בדבור אנכי ולא יהיה לך מבורר ומובן לכולם ולא יערבבם ולא יעכב שמיעתם שאר הקולות והברקים והרעמים שעם הברקים וקול השופר והלפידים, כי אפי' דיבור הקל שמדברים בני אדם בפני המדבר והמשמיע דבריה לעם הוא מערבב ומעכב שמיעתם וכאמרם תרי קלי לא משתמעי, כל שכן קולות גדולות כאלו שאמר הכתוב ויהי קולות וברקים וגו' וקול שופר חזק מאד, ובזמן שמיעתם אנכי ולא יהיה לך אמר רואים את הקולות והם הדברות ואת הלפידים ואת קול השופר, שלא תאמר כי בשמעם את קול הדברות נחו ושקטו שאר הקולות, אלא כולם היו בבת אחת ולא ערבבו שמיעת שתי הדברות ואין זה כי אם קול הגבורה בלי שום ספק, כי אין כח ואיילות בקול טבעי להיות נשמע מבורר ומובן בין שאר הקולות גדולות וחזקות:

650

651וכן מראות הברקים והלפידים והענן הם מעכבים ומערבבים את הדבר הנשמע בטבע, כי החושים לא יושג תכלית פעולתם כי אם בהיות כל אחד מהם עושה פעולתו בפני עצמו ולא ישתתף חוש אחר עמו, כמו שתאמר האדם כשהוא אוכל והוא רוצה לשמוע מה שמדברים לא יטעום את אשר יאכל, ואם ירצה לטעום את אשר יאכל לא יבין דבר הנשמע לו, וכן שאר החושים, לסבת היות מקורם ועיקרם במוח בחוש המשותף לכלם, כי כשהוא פונה לתת כח ההשגה לחוש אחד יבצר כחו מלתת כח לחוש אחר, ובמעמד הנבחר הזה לא עכב ולא ערבב ראיית הלפידים והברקים את קול הנשמע אליהם ששמעו אותו בברור, והוא ראיה על שלא היה דבר טבעי כי אם מפי הגבורה:

651

652וכן בהיות הקול הנשמע מושג ונשמע לכל ישראל אנשים ונשים וטף העומדים בשלש פרסאות, כלם שמעו הקול ההוא בבת אחת ובאופן אחד קול שוה לכלם לא רם וחזק לזה ונמוך ורפה לזה כקול הנשמע מרחוק, אלא לכלם בשוה כמ"ש הכתוב וכל העם רואים את הקולות וגו', היא ראיה גדולה כי הקול היה מפי הגבורה.

652

653ומה לנו להביא ראיות לבלתי מאמינים והרי מקבלי התורה בעצמה שהיו דור שכלו דעה העידו הם על עצמם כי כל דברי משה מפי הגבורה, שהרי אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, הרי שידעו ובחנו אלהים ששמעו קולו וימלטו, ואם יאמרו הכופרים כי הם דברי משה והם לא אמרו כך, הרי כל התורה כולה ניתנה כתובה וחתומה לדור הזה אשר מהם מקבלי התורה עצמם הפחותים מבן עשרים ונמסר לכל שבט ספר אחד שלם ביום מיתת משה, והיה כתוב בהם פסוק זה שהם אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ואם דבריו הם בדויים איך יכחיש החי את החי ויכתוב להם כי הם אמרו לו דבר אתה עמנו וגו' ויודע כי יכחישו אותו בפניו ויאמרו אינו כך כי לא אנחנו ולא אבותינו שמתו במדבר אמרו דבר זה.

653

654ולפי דעת האומר כי תורה מגלה מגלה נתנה, כשנתן ליד כל יוצאי מצרים זקניהם שופטיהם ושוטריהם מגלה זו הכתוב בה ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו', היו יכולים כולם להכחישו בפניו, וגם הוא לא היה לו לב לכתוב להם שאמרו לו מה שלא אמרו, אלא על כרחם צריכים להודות הבלתי מאמינים כי כל הדור ההוא אשר לא קם כמוהו בדעת ובינה הם האמינו וידעו כי כל דברי משה רבינו מפי הגבורה היו ולא בדא שום דבר מלבו, ולמי יש לנו להאמין כי אם להמון רב אנשים חכמים ונבונים וידועים כי לא שקר נחלו אבותינו ולא טעו בראייתם ושמיעתם לשיאמר עליהם שנחלו הבל כלו' שטעו ואין בם מועיל, כמו שנאמר על הכופרים שהם בעצמם יודו לעתיד כי שקר נחלו אבותיהם או שטעו קצתם וילכו אחרי ההבל ואין בם מועיל:

654

655ועל זה נאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, וכמו שאמרו ז"ל ולא מסורת היא בידכם, וזה הכתוב נכתב בתורה שניתנה בידם והם ידעו שהיה אמת שאמר להם משה בשם האל ית' אתם ראיתם, ושראו, כי איך ימסור משה להם מגלה או תורה חתומה כתוב בה שאמר להם ממש מה שלא אמר לא יתכן לקל שבקלים, ומפני כי חוש הראות הוא משיג הדברים על מכונם יותר משאר החושים, אמר אתם ראיתם, ואמר ג"כ וכל העם רואים את הקולות.

655

656ומין ראיה וטענה זו על אמיתות התורה שהיא נתונה מן השמים לדעת עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה דור שכולו דעה, היא כוללת לכל הכתובים כיוצא באלו, כמו מה שכתוב על אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' ויחזו את האלהים וגו', כי איך יכתוב וימסור לידם שראו וחזו אם לא שהם היו יודעים באמיתות שהיה כך והם עדים ברורים לכל ישראל על זה, מצורף למה שראו כל ישראל שנא' עליהם אתם ראיתם.

656

657וכן ראו כל ישראל בעיניהם בבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל וגו' וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו, ונכתבה מגלה זו וניתנה לכל ישראל הנאמר עליהם שהם ראו וקמו והשתחוו, וידעו כולם כי האמת היה כך, ואם התורה חתומה ניתנה בסוף הארבעים הרי היו ביניהם אותם שהיו פחותים מבן עשרים שנמצאו בכל הדברים האלו וידעו כי כולם אמתיים.

657

658וכן כולם היו עדים על משה רבינו שעלה להר פעמים ושלש ועמד בכל פעם מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, שהרי כתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וגו', וכתיב ויעל משה אל הר האלהים ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה וגו', ראו לאיזה מקום אנו הולכים למקום שרפים וחיות ואופנים ומלאכים בקשו עלינו רחמים וכו', וכמו שאמרו במדרש שנראה שידעו כולם בבירור שהיה עם ה' כל המ' יום ולילה ושלא אכל ושתה, כי לא היה מן במקום שהניחו אותו ולא מים וכל המ' יום היו כולם סביב ההר ולא ראו אותו, ונכתב כל זה בתורה ונמסר לידם שהם יודעים כי הכל אמת:

658

659וכן בהקמת המשכן ראו כלם כי כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו וגו' כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וגו', כל זה נכתב ונמסר לידם וידעו וראו שהכל היה אמת.

659

660וכן מה שנאמר להם ביום השמיני למלואים קחו שעיר עזים וגו' כי היום ה' נראה אליכם, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' וגו', וכתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, כל זה נאמר להם קודם ונתקיים לעיניהם והם עדים בדבר כיון שנכתב ונמסר לידיהם, כי אם הם היו יודעים שלא היה אמת לא היה מוסרו לידם, וכמו שאמרנו.

660

661וכן כולם ראו שבערה בם אש ה' במתאוננים וצעקו אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש, ובאספסוף שהתאוו תאוה וגו' מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו', נאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו', לא יום אחד תאכלון וגו' עד אשר יצא מאפכם וגו' הבשר עודנו בין שניהם וגו', ובמרגלים כתוב אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אם אתם תבאו אל הארץ וגו' ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו', וכתיב בקיום ענין זה ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר אתה עובר היום וגו', ובמחלקת קרח נאמר דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח וגו', סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו', ויעלו מעל משכן קרח וגו' בזאת תדעון וגו', ויהי ככלותו לדבר וגו' ותפתח הארץ את פיה וגו', ואש יצאה מאת ה' וגו', וילנו כל עדת בני ישראל וגו', הרמו מתוך העדה הזאת וגו', קח המחתה וגו', והמגפה נעצרה וגו', וידבר משה אל בני ישראל ויחנו אליו כל נשיאיהם מטה וגו', וינח משה את המטות וגו', והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח וגו', ובמי מריבה כתוב וירב העם עם משה וגו', קח את המטה וגו', וירם משה את ידו ויך וגו', ויצאו מים רבים וגו', ואחר מיתת אהרן כתוב וידבר, העם באלהים ובמשה וגו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, וישלח ה' בעם וגו', ויבא העם ויאמרו חטאנו וגו', התפלל ויתפלל וגו', עשה לך שרף וגו', ויעש משה וגו', והביט אל נחש הנחשת וחי, הרי שכולם ידעו וראו מה שאירע להם במתאוננים אחר התראה, וכן כולם שמעו מה שנתיעד עליהם רעה בענין המרגלים שימותו כולם במדבר מבן עשרים ומעלה, והיה הולך ומתקיים היעוד ההוא כל הארבעים שנה שהיו במדבר, כמו המן והבאר וענני כבוד שהתמידו לעיניהם ארבעים שנה, וכן במחלקת קרח ראו כל מה שחלקו קרח ועדתו על משה רבינו ושעל דבר מחלוקתם נבלעו ונשרפו בשעה אחת להיותם נותנים דופי בקצת דברי משה רבינו, ונכתב כל זה וניתן בידם, והוא הוראה שהיה בטוח משה רבינו שהם היו יודעים שהכל היה אמת, וכן ענין מטה אהרן וענין נחש הנחשת ידעו וראו ישראל בעיניהם כל הענין כמו שכתוב כיון שנמסר לידיהם, וכן כל שאר הנסים והדברים שנכתבו בתורה שהיו לפניהם היו אמתיים כיון שנכתבו כל אותם הדברים וניתנו לידיהם כמו שכתבתי כמה פעמים, הוא ראיה שהיו הדברים כך בפועל כמו שהם כתובות בתורה.

661

662וכל זה הוא ראיה גדולה גם כן לכל מצות הכתובות בתורה שהן אמתיות מפי הגבורה, כמו שכתוב בכלם וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה וגו', כיון שהם ראו וידעו מעמד הקדוש והוא נתינת עשרת הדברות בהר סיני וראו גם כן כל שאר הדברים שכתבנו, שראו ונודעו להם בבירור, הם ראיה על כל דבור ודבור ועל כל אמירה ואמירה שכתובה בתורה שכולם מפי הגבורה כמו שהארכתי.

662

663ועור כי עשרת הדברות הם כוללים כל התורה כולה בגודל וחומר ענינה, במה שבין אדם למקום, בהאמנת האלהות והרחקת כל מיני ע"א, ובמה שבין אדם לחבירו בדברים שיש בהם מיתה, ומי שהזהיר בהם הזהיר בכל שאר המצות הכתובות בתורה, כי כל המצות כלולות בעשרת הדברות, וכן נרמזו במספר אותיות שבעשרת הדברות:

663

664ואם כן נתבאר אמתות כל התורה מאמיתות עשרת הדברות באיכות נתינתם בקולות וברקים ושאר הדברים הכתובים למעלה:

664

665ואחר שנתבאר אמתות כל תורתנו התמימה מנתינת עשרת הדברות, מצד זמן נתינתם ומקום נתינתם ואיכות נתינתם, נבאר עתה אמיתות כל התורה מצד מהות עשרת הדברות, שהם יסוד ועיקר לכל התורה כולה, בפרט שתי הדברות הראשונים, שהם האמנת האלהות והרחקת ע"א, הם יסוד הכל, כי בהאמנת אלהותו שהוא הבורא והמשגיח, נרחיק כל שאר הדברים ונעשה ונשמע מה שנצטוינו ממנו, ובשתי הדברות האלו נכללו כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, כי כל מצות עשה הם דברים טובים ונכוחים לפני השם ורצויים וחשובים לפניו יתברך, והם דרך השי"ת, וכולם נכללים בדבור אנכי, וכל מצות ל"ת שהוזהרנו מעשייתם הם מרוחקות מלפניו ית' ויתעלה וקרובות למיני עבודות הזרות והפסילים וכולם נכללות בדבור לא יהיה לך, ועל זה נאמרו שתי דברות אלו מפי האל ית' כלשונם וככתבם אנכי ה' אלהיך וגו', לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כי פיו הוא המדבר אליהם לנכח, לא כשאר הדברות המדברים בדרך נסתר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ולא נאמר לא תשא את שמי, וכן שמעו כל ישראל שתי דברות אלו מפי הגבורה כמו ששמעם משרע"ה, ואם כן הרי זה כמו ששמעו כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה מפי הגבורה, כיון ששניהם כוללים כל מצות עשה ומצות לא תעשה כמו שכתבנו,

665

666ונסמכו ב' דברות אלו מצות האלהות והרחקת הע"א, כי גם שיאמין האדם באלהותו לא ישתף עמו דבר אחר בלתי לה' לבדו, וכמו כן יעשה בפועל כל מה שהוא רצונו יתברך והוא רמ"ח מצות עשה ולא יספיק זה אלא שיזהר מעשות שום דבר נגד רצונו שהוא שס"ה אזהרות, ומפני שהן מכוונות לעבודות הזרות ונרצות אליהן, וכאילו תאמר כי מצות עשה הן מדותיו יתב' ודרכיו, ומצות לא תעשה הן מדות ודרכי עבודות הזרות, ולכן נצטוינו בעשיית המצות והוזהרנו מעשיית העבירות, והרי שתרי"ג מצות נכללות בשתי דברות אלו אנכי ולא יהיה לך, ולכן שמענום מפי הגבורה ביחד וקדמו לכל שאר הדברות, והם הוראה כי המצוה עליהם הוא האל ית' כי לו נתכנו עלילות, והם מעשה המצות והאזהרות, ואין לו פה לחולק על התורה לומר כי משה בדא מלבו כל זה, או הראה לפניהם ואחז עיניהם שישמעו או יראו מה שלא היה לו מציאות בפועל, כי זה לא יקרה בהמון פתאים כל שכן בהמון עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, בהיותם רואים כלם כל המופתים שנעשו להם ביציאת מצרים, כי אפילו החולקים על משה הודו שלא היו אותם המופתים בהשגת חכמת אדם כי אם אצבע אלהים, ולכן אמר כאן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', ולא אמר אשר בראתי העולם, כי יציאתך מארץ מצרים היא ראיה למעמד הקדוש הזה, וכמו שאני הוא שהוצאתי אותך כן אני הוא המדבר אליכם, וע"כ הוצאתיך שתקבל מלכותי ומצותי, וכמו שאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה:

666

667וכן כל שאר הדברות הם גדולים וחמורים יותר מכל שאר מצות התורה, ולכן נאמר במעמד הקדוש הזה משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מפני כל ישראל שראו קולו של משה כולם שהיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בה היה משמיע את ישראל כמו שדרשו במכילתא, מה שלא היה כן בשאר מצות התורה, וזהו לסבת חומר וגודל דברות אלו, כי לא תשא נזדעזע כל העולם כולו כשיצא מפיו ית', והרי הנשבע לשוא כאלו מכחיש מציאותו ית', והוא דבור ראשון שנשמע מפיו, שמי שנשבע בה' שיעשה כך או לא יעשה, הכוונה היא כי כמו שמציאותו ית' אמתי כך הדבר ההוא שנשבע עליו הוא אמתי, ואם הוא עובר על זה הרי הוא כאילו מכחיש מציאותו ח"ו, ולכן נזדעזע כל העולם כי כל העולם מודים במציאותו יתב',

667

668ונצטוו בשבע מצות וראשיתם הוא מציאותו ית', ושלא יעבדו ע"א, והנשבע לשוא הוא כמכחיש מציאותו ח"ו, והרי כל העולם שברא אין לו קיום בלתו ומזדעזע ועומד ליחרב, ואם כן כל העולם מודים בזה שהוא בכלל מציאותו יתברך, ולכך כשנגלה הקב"ה על האומות לתובעם שיקבלו התור' ולא קבלוה אמרו מה כתוב בה וכו', ובמציאותו יתברך לא היה שום אומה בהם שהכחישו בו, כי גם שברציחה וניאוף וגזל הוזהרו ג"כ שהן בכלל שבע מצות בני נח, אחר כך חזרו בהן והחזיקו בירושת אבותם, בני עשו ועל חרבך תחיה, בני עמון ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, בני ישמעאל והוא יהיה פרא אדם, אבל ממציאותו יתב' לא חזרו מירושת אבותם, ועל זה נזדעזע כל העולם כולו כמו שכתבתי.

668

669וכן מצות השבת היא מורה על מציאותו יתברך ושברא העולם בששת ימים וביום השביעי שבת, ועל כן נכלל בעשרת הדברות, וכן כבוד אב ואם שהקישן לכבודו וג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו וכו', ואמרו חכמים בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך וגו', ולא יהיה לך וגו', אמרו האומות לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך הודו וכו', נראה שאפי' האומות הודו בעשרת הדברות, ולמי נאמין כי אם לחכמינו ז"ל שירשו האמת והורישוהו לבניהם ותלמידיהם.

669

670ושאר הדברות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד הם יישוב וקיום כל העולם כולו, והן כנגד ה' דברות ראשונות כמו שדרשו במכילתא, ולכך נאמרו במעמד הקדוש ההוא, מה שלא היה כן בשאר מצות התורה, וא"כ הוא מתבאר ג"כ משאר עשרת הדברות ששמעו מפי משה רבינו אמיתות כל התורה כולה מצד מהותם וגודלם על שאר המצות ושקיום העולם תלוי בהם, וכמו ששתי הדברות שמענום מפי הגבורה כן שאר הדברות ידעו כולם שהיו מפי הגבורה, שהרי ראו שאם היה יכולת בהם היו שומעים את כולם מפי הגבורה, והם מעצמם אמרו לאחר השתי דברות דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ושמעו קולו של משה שהיה מסייעו האל ית' בקול שהיה שומע היה משמיע, והם הרגישו כי הקול ששמעו בשתי הדברות הראשונות מפי הגבורה היה מסייע למשה והרי הוא כאילו שמעו כל עשרת הדברות מפי הגבורה, ויהיו כולם להם ראיה לכל שאר התורה כולה שנצטוו מפי משה רבינו שהיתה מפי הגבורה.

670

671עוד אני מביא ראיה לאמיתות תורה מן השמים ממיתת מרע"ה שנאמר בפרשת פינחס עלה אל הר העברים הזה וראה וגו' ונאספת אל עמיך וגו', ואחר כך בפרשת מטות נאמר לו נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, וכתב בסוף התורה ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה וגו', ויראהו ה' את כל הארץ וגו', וימת שם משה וגו', ויקבר אותו וגו', ולא ידע איש את קבורתו וגו', כי אין מקום לבלתי מאמינים לומר שידע יום מותו וייעד עליו משה האל ית', כי יותר כבוד היה לו במותו אם היה מיעד אותם מחכמתו מפי עצמו ולא מפי הגבורה, וכיון שכתב בתורה שהאל ית' אמר לו עלה וגו' ונאספת וגו',

671

672נראה בודאי שכך היה שהאל ית' הודיע לו, ובהיותו בטוח בכל דברי האל ית' שהיו נכונות ואמתיות כתב מפי השם מה שנאמר לו בענין זה כמו כל מה שנכתב בתורה מפי האל יתב', והרי שכתב ומסר לישראל תורה חתומה שכתוב בה כל ענין יעוד מיתתו ועלותו להר למות, ושמת שם, ושקברו האל ית' ויתברך, ושלא נודע קבורתו עד היום הזה, ואם לא שכתב כל זה מפי הגבורה אלא מחכמתו היה ראוי שיירא שמא לא ימות באותו היום שעלה להר, כי ביד האל ית' נפש כל חי ורוח כל בשר איש ואין ביד שום בן אדם למות אם לא הגיע עתו, ואיך היה עולה להר למות מיד ושמא לא ימות באותו יום שיהיה בחפזו במיתתו כוזב בפני כל האדם שיעלו להר וימצאו אותו חי, או הוא יוכרח לרדת אם לא ימות, וגם שיהיה נחבא אל המערות ואל החוחים ימצאוהו,

672

673וכן מאין היה שלא ידע איש את קבורתו אולי ידעו וימצאו אותו גם שיעשה לו מקום מוכן במסתרים והם לא יראוהו ימצאו אותו בחיפוש טוב, ואם היה ענין זה מלבו ומחכמתו לדעת הבלתי מאמינים, היה ראוי לו לחוש לכל זה, וכיון שלא חשש וכתב כל זה ומסר ביד ישראל נראה שהיה מפי הגבורה, שכמו שהיה בטוח בכל דבריו מפי השם שלא נפל אחד מהם ארצה, כמו כן בטח בזה וידע שיתקיים הכל גם אחר מיתתו, וכל מ"ש מפי הגבורה כתב ואפי' שמנה פסוקים אחרונים הקב"ה אומר לו כתוב וימת שם משה והוא כותב בדמע וכו', כמו שדרשו, וזו ראיה מפורשת ומבוררת לחולקים ומספקים על התורה אם היא מן השמים או לא, בהצטרף לה עדות הנכון ויציב מפי כל ישראל, כי ביום מיתתו מסר תורה חתומה לכל שבט ושבט וכתוב בה כל זה ולא היה אחד בכל ישראל שיספק בזה ויעלה אל הר העברים ויבקש אותו בהרים ובגאיות, כמו שעשו לאליהו ז"ל, אלא שכולם האמינו אמונה שלימה כי כל דבריו היו מפי הגבורה ואף מה שקרה לו במיתתו.

673

674ומכאן תשובה לאפיקורסים האומרים אין תורה מן השמים.

674

675ואחר שנתבאר אמתות התורה מן הנסים הכתובים בה והיעודים ומשאר הדברים שכתבנו, ראוי עתה שנבאר ענין כללות התורה שהיא כולה מפי הגבורה מבראשית עד לעיני כל ישראל, למה לא סודרה כולה כאילו הוא יתברך המחבר והמסדר אותה, שיתחיל בראשית בראתי בשמי אלהים את השמים וכו', ואמרתי בשמי אלהים יהי אור וכו', וקראתי את הרקיע שמים והבדלתי בין האור וכו', וכן כל התורה כולה שמזכיר שהוא יתברך אמר ועשה ודבר, היה ראוי שידובר בה שמדבר האל ית' מפי עצמו, שיאמר דברתי אל משה או אמרתי אל משה שידבר או יאמר אל בני ישראל כך וכך ולא יהיה כמסתיר פנים ממנו,

675

676וגם עתה שמדבר בדרך נסתר להש"י, אם משה הוא המדבר ואומר מפי השם, שאמר לו שיכתוב בראשית ברא אלהים והוא המספר הדברים מפי האל יתב' ומגיד לנו כל מה שאמר לו האל יתב', היה צריך לדבר ולומר בכל מה שמדבר ואומר לישראל בשם השי"ת וידבר ה' לי לאמר דבר אל בנ"י, או ויאמר לי ה' וגו', וכן איך כתב ענין תולדתו ומה שקרה לו בלשון נסתר והיה לו לכתוב וילך איש מבית לוי וגו' ותהר האשה ותלד אותי וגו' ולא יכלה עוד הצפיני וגו' ותתצב אחותי וגו' וגדלתי ויצאתי אל אחי וגו', וא"כ אין התורה מסודרת לא בשם האל יתב' ולא בשם משה רבינו, ואפי' משנה תורה המיוחס למשה רבינו שאמר לו האל ית' כל אותם הדברים מפיו שיכתבם כאילו הוא המדבר והמספר, הנה בתחלתו מאלה הדברים עד ה' אלהינו וגו' הוא כאילו אחר מדבר בעד משה רבינו, שאומר אלה הדברים אשר דבר משה ולא אמר אלה הדברים אשר דברתי לכל ישראל וגו', וכן אח"כ בפרשת ואתחנן כתב אז יבדיל משה, וזאת התורה אשר שם משה וגו', ולא כתב אז הבדלתי, וזאת התורה אשר שמתי, וכן בפרשיות האחרונות ויקרא משה לכל ישראל, ויצו משה, וידבר משה והכהנים עד סוף התורה שמזכיר משה, אם הוא המדבר ומספר הדברים הלא היה לו להזכיר את שמו לומר קראתי וצויתי ודברתי והלכתי, וזאת הברכה אשר ברכתי וגו':

676

677וכן יקרה ספק זה בקצת ספרי הנביאים והכתובים ממה שאמרו חז"ל יהושע כתב ספרו וח' פסוקים, כי די שכתוב בתחלתו ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אל יהושע בן נון משרת משה לאמר וגו', להודיע כי יהושע הוא הכותב ומדבר בכל הספר ואח"כ ידבר בעדו והשכמתי בבקר ושלחתי שנים אנשים מרגלים וגו' וכן כל הספר, ואפי' בתחלתו היה יכול לומר ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' אלי אני יהושע בן נון משרת משה לאמר וגו', או יאמר דברי יהושע בן נון וגו' כמו מאמר דברי ירמיהו בן חלקיהו וגו', ויכתוב כל הספר כמדבר בעד עצמו כיון שהוא כתבו:

677

678וכן בספר שמואל שהוא כתב ספרו וספר שופטים ורות, איך לא כתב ספרו כמדבר בעד עצמו, אלא נכתב כאילו אחר המדבר עליו ומספר מה שאמר לו האל ית' ומה שקרה לו בכל הדברים, ואם הוא כתב ספרו איך כתב מיתתו וימת שמואל ויקבצו כל ישראל וגו', וחזר וכתב ושמואל מת ויספדו לו וגו', כי אפילו בתורה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל אמרו חז"ל כי ח' פסוקים מן וימת שם משה עבד ה' וגו' כתבם יהושע בן נון, כי איך יכתוב משה וימת שם משה ועדין לא מת, ואם כן כ"ש בשמואל שאם הוא כתב ספרו איך כתב עליו ב' פעמים שמת ועדין לא מת, ואע"פ שאמרו בגמרא על זה דאסקיה וכו', איך כתב כל מה שקרה אחר מיתתו ממיתת שאול ומלכות דוד ומלחמותיו וכל מה שקרה לו עד סוף מ' שנה שמלך אחר מיתת שמואל, כי אפילו משה רבינו לא כתב מה שקרה אחריו כי אם בדרך נבואה, כמו מה שכתב כי תוליד בנים וגו', ואמר כי ידעתי אחרי מותי כי השחת וגו', ודוחק הוא לומר כי מה שאמרו דאסקיה ר"ל עד סוף הספר, כי ממיתת שמואל עד סוף הספר הוא רוב ספר שמואל.

678

679וכן ירמיה שכתב ספרו וספר מלכים וקינות וכמו שהתחיל בספרו דברי ירמיהו וגו', ויהי דבר ה' אלי לאמר וגו', מדבר בעד עצמו הכותב ומחבר הספר איך כתב אח"כ הדבר אשר היה אל ירמיהו וגו' לאמר וגו' כמה פעמים, וחזר ואמר ויאמר ה' אלי, ויהי דבר ה' אלי וגו', וחזר ואמר ויהי דבר ה' אל ירמיהו כאילו אחר מדבר בעדו, וכל הספר פעם כאלו הוא המדבר ופעם כאילו אחר מדבר בעדו:

679

680וכן בספר ישעיהו שאמר כי חזקיהו וסיעתו כתבו אותו ומשלי ושיר וקהלת ואם כן איך כתוב בכמה מקומות ויאמר ה' אלי וגו' כאילו הוא הכותב אותו:

680

681וכן בספר יחזקאל שאמרו שאנשי כנסת הגדולה כתבו אותו ותרי עשר ודניאל ומגלת אסתר, ולמה לא יאמרו כי הוא עצמו כתב ספרו כיון שכתוב בו כמה פעמים ויהי דבר ה' אלי לאמר וגו':

681

682ועל כל זה נקדים, כי הוא ידוע כי תורתנו התמימה אין תכליתה ועיקרה לזה העולם בלבד בעניני המצות והאזהרות, אלא יש בה עיקר ויסוד גם כן בסתרים ובסודות הנרמזים בה בכל מיני החכמות התלויות בעולם העליון והאמצעי, וכן היותה כולה שמותיו של הקב"ה, ועל זה אחז"ל כי קדמה לעולם ב' אלפים שנה, ירצה לפי הכונה במקום זה כי לא לבד ניתנה לעניני העולם הזה התחתון אלא יש בה קדימה ועיקר יותר מן העולם הזה באלפים שנה, כי כל עולם הוא אלף שנה שהם יומו של הקב"ה והם חיי האדם אם היה זוכה, והרי הם אלפים קודם כנגד עולם האמצעי והעליון, אשר יש בה רמז בסודות עניניהם ולא לבד לעניני העולם הזה ניתנה כמו שנזכר:

682

683ואם כן אם היתה מסודרת התורה כמדבר האל יתברך בעדו בראשית בראתי וכו' ואמרתי יהי אור וכו', היה נראה כמיחד עצמו בה ומדבר לבני אדם לבד במה שתלוי בעניני העולם הזה כפשוטה של תורה שהיא מדברת במה שקרה קודם נתינתה למשה רבינו מעת בריאת העולם ובמה שנצטוה מן המצות והאזהרות, וכשנכתבה כך בסתם מבלי שיהיה מיחד עצמו ית' כאלו אינו הוא המדבר היא כוללת לכל העולמות, כי גם שפשוטה אינו מורה אלא על עניני העולם, הנה כנזכר הרמז והסודות שבה הם רומזים לענינים העליונים, וכן כפי חילוק וחיבור כל אותיות התורה במלות אחרות, המורות על הענינים הנסתרים והנפלאים וגבוהים משכל בני אדם הנתון בחומר העכור, ואם היתה מסודרת כאלו משה מדבר בה כל שכן שהיה נראה שכולה היתה מיוחדת לעניני המצות והאזהרות במה שתלוי בעניני העולם הזה לבד ולא היה נראה שיהיה בתורה שום רמז לעניני העולם העליון:

683

684עוד נוכל לומר כי מכאן נלמוד גם כן ענותנותו של הקב"ה, כי לא רצה להיות הוא המדבר ואומר בפירוש בראשית בראתי ואמרתי וצויתי שיהיה כך, אלא כאילו אחר הוא המדבר עליו ואומר ומודיע כי הוא ית' ברא את השמים ואת הארץ וכו' וכאילו כל מה שכלול בתורה והם כל נבראים שבכל העולמות הם מעידים ואומרים הלא אב אחד בראנו אל אחד לכלנו, וכן לא נאמרה בשם משה רבינו, כי איך יעיד ויאמר משה רבינו בראשית ברא אלהים וכל מה שכתוב בתורה מבריאת העולם עד לידתו ועדיין הוא לא היה בעולם, אין זה כ"א שהאל ית' היה אומר לו כתוב בראשית ברא אלהים וגו', והיה כותב כך כל התורה כולה מפיו של הקב"ה כפי מה שהיתה סדורה לפניו אלפים שנה קודם בריאת העולם.

684

685ומפני כי אנחנו יודעים ומעידים כי תורה זו ניתנה למשה מסיני, נכתבה בלשון זה כאילו אחר הוא המספר הדברים שהיו, שאמר וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר אנכי וגו', ואמר ויאמר ה' אל משה כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים וגו', ומפני שכל מי שאומר שום דבר שנאמר לו, לפעמים אומר הדברים ממש שנאמרו לו בלשון שנאמרו לו ולפעמים אומר כוונת הדברים ואינו חושש לשינוי הלשון, לזה אמר כאן בנתינת התורה כה תאמר אל בני ישראל, ואמרו חז"ל כה תאמר בלשון שאני אומר, כה תאמר אל בני ישראל בלשון הקדש, ומצאנו מאמרי התורה למשה רבינו בכמה פנים, לפעמים אמר לו האל ית' הדברים שיאמר להם לישראל לנכח כאילו הוא ית' המדבר אליהם, כמו שאמר כה תאמר וגו' אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם לא תעשון אתי וגו', ואלה המשפטים אשר תשים, כי אם צעק יצעק אלי שמע אשמע, לא אמר משה רבינו בשם האל ית' כי אם צעק יצעק אליו שמע ישמע, אם כסף תלוה את עמי וגו' ואנשי קדש תהיו לי וגו', הנה אנכי שולח מלאך לפניך וגו', ולפעמים אומר הדברים שלא לנוכח ישראל כמו שאמר וידבר ה' אל משה לאמר דבר וגו' ויקחו לי תרומה, לא אמר ותקחו לי תרומה וגו' ועשו לי מקדש, וכן ועשו ארון וגו' כל הפרשה מדבר בדרך נסתר לישראל, ואח"כ בפרשת כי תשא אמר ויאמר ה' אל משה לאמר ואתה דבר וגו' אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם וגו', לא אמר אך את שבתותי ישמרו כי אות היא ביני וביניהם.

685

686וכן יש כתובים בתורה שנאמר למשה דבר אל בני ישראל וגו' ולא הוזכר בתורה שדבר משה לישראל, ויש כתובים אחרים שאומר משה רבינו שאמר לו האל ית' שיאמר לישראל ואמרם ולא הוזכר בפירוש בתורה שהאל ית' אמרם לו, ויש שהוזכרו בתורה שאמרם לו שיאמר להם ושאמרם, ומהם שיש שינוי במה שאומר הוא ממה שאמר לו האל ית', ויש שאומר משה רבינו לישראל ואינו מזכיר שאמר לו האל ית' שיאמר אותם הדברים:

686

687והנה בתחלת דיבור האל ית' בסנה אמר לו כל הדברים שדבר לו ושיאמר לישראל, ואמר אחר כך וידבר אהרן את כל הדברים אשר דבר ה' אל משה, ואחר כך לכן אמור לבני ישראל אני ה' וגו' וידבר משה כן אל בני ישראל וגו', ואמר דבר אל פרעה מלך מצרים וישלח וגו', ופעם אחרת דבר אל פרעה וגו', וכתיב ויעש משה ואהרן כאשר צוה וגו', ובהתראות כתיב לך אל פרעה בבקר הנה יוצא וגו' ואמרת אליו וגו' ולא כתב שאמר לו, וכן בא אל פרעה ואמרת אליו במכת הצפרדעים, ובמכת ערוב השכם בבקר וגו' ואמרת אליו וגו', ובמכת דבר בא אל פרעה וגו' ודברת אליו וגו', ובמכת ברד השכם בבקר וגו' ואמרת אליו וגו', ואינו כתוב שאמר לו כך, ואחר כך אמר בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו', וכתיב אחר כך ויבא משה ואהרן אל פרעה ויאמרו אליו כה אמר ה' אלהי העברים עד מתי מאנת וגו' מה שלא נאמר לו, וכן התרה בארבה כי אם מאן אתה וגו', הנני מביא מחר ארבה וגו', ולא הוזכר שאמר לו האל ית' שיביא הארבה, ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' ומת כל בכור וגו', ולא הוזכר שאמר לו האל ית', ובפרשת החדש אמר דברו אל כל עדת ישראל וגו' כל הפרשה, והוא לא אמר אלא משכו וקחו לכם וגו' קצת מה שנאמר לו:

687

688וכן יש בתורה כמה דברים שדברו האבות והקודמים להם והשבטים, ומה שדבר משה רבינו ומה שדברו ישראל, ומה שדבר פרעה ועמו ויתרו, ודברי בלק ובלעם, וסיפור מה שאירע עד פטירת משה רבינו ע"ה.

688

689ולישב דברים אלו נאמר, כי נמצא בכל מה שנצטוה משה רבינו לומר לישראל בדברים שנוהגים לדורות אינו מזכיר שדבר משה רבינו הדברים ההם לישראל, כי כיון שלא היה צורך שעה לא היה צריך להודיע כי דבר להם מיד מה שדבר לו השם וידוע הוא שדבר להם, אבל במה שהוא מצוה או דבור לשעה נמצא שכתוב שדבר והודיע להם דברי השם ושקיימום, כמלאכת המשכן, וכמו שנמצאו בשבעת ימי המלואים וביום השמיני וכיוצא בהם ולא תמצא ממתן תורה עד ספר ויקרא שדבר משה לישראל מה שדבר לו השם אלא במה שהיה צורך שעה והוא עשיית המשכן וכליו, וכן בספר ויקרא לא נמצא שדבר משה לישראל מה שנדבר לו במה שהוא נוהג לדורות כי אם בענין המועדים פרשת אמור וידבר משה את מועדי ה' וגו', ובפרשת איש מזרעך לדורותם וגו' שכתב אח"כ וידבר משה אל אהרן ואל בניו וגו', ויש לאלו טעם כמו שאמרו חז"ל וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל, ובספר במדבר סיני בפרשת המועדים סוף פרשת פינחס ויאמר משה אל בני ישראל וגו', וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל גם כן טעם לזה.

689

690ונראה כי מפני היות התורה מורשה קהלת יעקב, לא נזכר שדבר משה כל המצות אל דור המדבר, כי לא להם לבדם ניתנה כי אם לדורי דורות, ומה שהיה לשעה נאמר להם, ובתחלת ראשי המטות כתיב וידבר משה אל ראשי המטות וגו' ולא הוזכר שהאל ית' דבר לו פרשה זו אלא מה שכתוב בסוף הפרשה אלה החקים אשר צוה ה' את משה וגו', וכן מה שדבר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה אך את הזהב וגו', לא הוזכר בתורה שאמר לו האל ית' ציווי זה, וכל המצות המחודשות שאמר משה בספר אלה הדברים לא הוזכר בספרים של מעלה אמירתם לו, כי ידוע הוא שנאמרו לו קודם בסיני או באהל מועד או בערבות מואב.

690

691ונראה כי מעת שניתנו עשרת הדברות בהר סיני בקולות וברקים וענן, לא נאמרה למשה שום מצוה כי אם שם בסיני, שהם כל המצות שהוזכרו אחר עשרת הדברות עד סוף פרשת משפטים, ובהעלותו בהר שכתוב שם ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר וגו' וידבר ה' וגו' ויקחו לי תרומה עד ויתן אל משה ככלותו וגו', ועמד בהר עוד ארבעים וארבעים יום עד יום הכפורים והתחילו אז במלאכת המשכן ונגמר מלאכתו והוקם באחד לחדש הראשון בשנה השנית, ומאז דבר לו כל ספר תורת כהנים מתחלתו לסופו בכל חדש ניסן, וספר במדבר סיני נאמר גם כן באהל מועד מר"ח אייר שאחריו עד שנת הארבעים, כי כל מה שנאמר בערבות מואב גם כן היה באהל מועד, נמצאו כל המצות בסיני ובאהל מועד בענן, והמצות שנאמר לו במצרים פרשת בא אל פרעה וכן שבת ודינין שנצטוו במרה חזרו ונשנו כולם בסיני ובאהל מועד:

691

692ואם כן מה שמצינו בתורה שאמר משה לישראל ולא הוזכר בתורה שהאל ית' דיבר לו, וכל המצות שבמשנה תורה שלא הוזכרו קודם, נאמר לו באותם ארבעים יום הראשונים שעמד בהר, וכמו שכתב פרשת ואתחנן אחר עשרת הדברות שאמר לו האל ית' לך אמור להם שובו לכם לאהליכם וגו' ואתה פה עמוד עמדי וגו', ואדברה אליך את המצות והחקים והמשפטים וגו', וזאת המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה ה' וגו', שהוא רומז לכל המצות שיזכור עד סוף התורה שנאמר לו כולם בסיני כשעלה להר אחר מתן תורה ששבו הם לאהליהם, וגם כי לא הוזכר שדיבר לו אז אלא מה שיש בפרשת תרומה ותצוה עד ויתן אל משה, כיון שאמר ככלותו לדבר אתו בהר סיני נראה שדיבר לו יותר ממה שנזכר בפירוש, והם המצות שדיבר משה ולא הוזכר שהאל ית' אמרן לו כי אם בזה הרמז המועט, ומפני שנכשלו במעשה העגל בהיותו הוא בהר לא הוזכר בתורה שנאמרו לו אלא המצות שהיו צורך שעה, והן מעשה המשכן וכליו ושביתת שבת בעשייתן, וכן הוא לא אמר להם בירידתו מן ההר ביום כפורים אלא מעשה המשכן ושביתת שבת בעשייתו, כמו שכתוב ויקהל משה וגו' אלה הדברים וגו', כי מה שנאמר בסוף פרשת כי תשא היה כשחזר ועלה להר כמו שכתוב ויעל אל הר סיני כאשר צוה ה' אותו ויקח בידו ב' לוחות אבנים וירד ה' בענן וגו', ושאר המצות שנאמרו לו באותם הארבעים יום הראשונים לא זכו אז שיאמרו להם, והיה אפשר לומר שאפילו אחר מעשה המשכן לא אמרן לישראל עד שנת הארבעים כמו שהן כתובות במשנה תורה, אלא שקשה להאמין שדור המדבר שהיו דור שכולו דעה ואהרן בראשם שמתו כולם קודם הזמן שהוזכר בראש משנה תורה, שלא זכו לדעת ולהבין כל המצות שנאמרו במשנה תורה בפרט פרשת יחוד השם ואהבתו ותלמוד תורתו ועשיית מצותיו, ולכן אני אומר כי אלה המצות שלא הוזכרו אלא במשנה תורה למדם משה רבינו לכל דור המדבר, אלא שלא ניתן לו רשות שיכתבם אפילו למ"ד תורה מגלה מגלה ניתנה, כי אם בשנת הארבעים בעשתי עשר חדש וכו', ואז כתב מה שנאמר לו מפי הגבורה ודיבר הדברים כמו שהן סדורות מראש הספר עד סופו:

692

693וענין מה שהוזכרו בכל התורה המצות לפעמים לנכח ולפעמים שלא לנכח, אפשר לומר בזה שתי כוונות, הראשונה כי לא לבד למקבלי התורה העומדים לנוכח ולומדים מפי משה רבינו הוא שניתנו המצות כי אם לדורות הבאים ג"כ, וכמו שאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית וגו' כי אם את אשר ישנו וגו' ואת אשר איננו פה וגו', השנית כי לא לבד לדורות העושים רצונו ית' ועומדים נכח שכינתו לשרתו ולברך בשמו הוא שניתנו המצות לבד, כי אם לכל הדורות ואפילו אינם עושים רצונו והם בהסתר פנים ממנו לא נפטרו מהן והרי הם מצווים בכל שעה לשוב ולקיימם, וכמו שכתוב והסתרתי פני מהם וגו' ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל וגו' והיה כי תמצאנה אותו רעות רבות וגו' וענתה וגו' כי לא תשכח מפי זרעו:

693

694וכן מה שהוזכרו רוב דברי התורה פעמים בלשון רבים ופעמים בלשון יחיד בענין אחד, יש במקצתן טעם לפי הדין כמו שביארו חז"ל, אבל בדרך פשט וסברא נאמר דרך כלל כי בכל מקום שנזכרו דברי התורה בלשון יחיד הוא לרמוז כי אין כעמו ישראל גוי אחד בארץ המקבלים תורה אחת מאל אחד, ונפשותיהן החצובות מתחת כסא הכבוד נחשבות כנפש אחת כמו שכתוב כל הנפש הבאה לבית יעקב מצרימה שבעים, ולכן כל עשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, כי בשמיעת עשרת הדברות יצאה נשמתם ונתאחדו כל הנשמות והיו לאחת ברשות אשר בידו נפש כל חי:

694

695ועלה בידינו מכל מה שנכתב בפרק זה טעם למה לא נכתבה התורה כאילו הוא ית' המדבר והמספר הדברים או כאילו משה מספרם, וכן היות סיפורה לפעמים לנכח וליחיד ולפעמים להיפך, ונשאר לבאר ענין משנה תורה אשר נתייחס למשה שהוא המדבר מפי האל ית' איך לא כתב הדברים כולם על דרך זה, אלא שיש מהם כאילו אחר הוא המדבר וכמו שכתבתי למעלה.

695

696ועל זה נקדים כי משנה תורה היה בדמיון כל התורה כולה, עם היותו חומש אחד מחמשה חומשין שבתורה, כי כמו שעשרת הדברות הכוללים כל התורה כולה נאמרו שנים לבד מפי האל ית' שהוא החומש ושמונה מפי משה שהוא ד' חומשין, כן בכל התורה נאמר חומש מפי משה וד' חומשין מפי האל כדי להשוות משה עבד ה' כביכול לו ית' שהוא קונה שמים וארץ, ויהיו פי שנים ישראל בשמיעת התורה מפי האל ית' ומפי מרע"ה, ונכתבו הדברים בתחלת משנה תורה ובסופה כאילו אחר המדבר בעד משה רבינו כמו שכתבתי למעלה, להורות כי משנה תורה נאמר ג"כ כולו מפי הגבורה כשאר החומשין המיוחסין לו ית' הנכתבים בדרך זה, וכן שאר ספרי הנביאים ע"ה:

696

697ותמצא תרי"ג מצות שבתורה, השלשה מהם בספר בראשית, וקי"ב בספר ואלה שמות, ורמ"א בספר ויקרא, ונ"ז בספר במדבר סיני, ומאתים בספר אלה הדברים, והרי ספר ואלה הדברים מרובה במצות מספר ויקרא, ובשניהם יש תמ"א מצות כמנין אמ"ת, אלה הדברים שאמר משה אמת ותורתו אמת, ובשלשה ספרים יש קע"ב כמנין עק"ב אשר שמע אברהם וגו' וישמור משמרתי מצותי וגו':

697

698והנה נחלק התורה לחמשה חומשים כנגד חמשה שקבלו קצת מצות התורה קודם משה רבינו, והם אדם ונח שבע מצות, ואברהם מצות מילה, ויצחק נתחנך להיותו נימול לח' וכמו שכתוב וימל אברהם את יצחק בנו בן ח' ימים כאשר צוה אותו אלהים, הורה כי גם שהוא נימול בן צ"ט שנה מל את בנו בן ח' ימים כמו שנצטוה מפי ה' ובן ח' ימים ימול לכם כל זכר וגו', ואולי יחוש אברהם על בנו יחידו שבא לו אחר מאה שנה ולא ימול אותו עד שיגדל ויתחזק כדי שלא יסתכן במילה, לכן אמר כאשר צוה אותו אלהים, כי סמך על דברי ה' ומצותו ושם ה' מבטחו ולא פנה אל סכנות לקיים דברי האל ית', וכן יעקב נצטוה בגיד הנשה, וכנגדם היו ה' חומשין, וכן אפשר שהיו חמשה כנגד עמרם ויוכבד וג' בניהם שנקראו רועים וניתנה תורה על ידם, וכמו שאמרו בהן דיהב לן אוריין תליתאי ע"י תליתאי משה אהרן ומרים, ואם הספרים הם שבעה כמו שדרשו על חצבה עמודיה שבעה יהיו כנגד שבעת ימי בראשית שנבראו בשביל התורה, או כנגד החמשה הנזכרים שניתנה קצת מצות על ידם, ומשה ואהרן שנתייחד להם הדבור בנתינת עשרת הדברות כדכתיב ועלית אתה ואהרן עמך וגו'.

698

699וכן אפשר שהיו ה' ספרים על שם ה' מקומות שניתנו בהם מצות התורה: הראשון הוא במצרים כמו שכתוב וידבר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר החדש הזה לכם, מצות קידוש החדש, ומצות פסח לשעה ולדורות, וחמץ ומצה, וקידוש בכורות, ומצות תפילין. השני במרה כמו שכתוב בו שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו, ואמרו חז"ל שבת ודינין במרה איפקוד. השלישי בהר סיני עשרת הדברות וכל הסמוך להם וכל הנראה להם. הד' באהל מועד דכתיב ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. החמישי בערבות מואב כדכתיב בעבר הירדן בארץ מואב וגו', בכל אחד מאלו המקומות ניתנו מצות מחודשות שלא ניתנו קודם.

699

700ותמצא כי כמו שנתעכבו ישראל במדבר ארבעים שנה יום לשנה כימים אשר תרו בהם המרגלים את הארץ, כן עמדו ונתעכבו בקבלת התורה מ' שנה מיום שהתחילו לקבלה על ידי משה במצרים והוא ר"ח ניסן עד שבעה באדר משנת הארבעים שמת משה רבינו, יום לשנה כנגד ארבעים יום שעמד משה בהר, וזה ירצה לפי דרך זה מה שכתוב ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש דבר משה אל בני ישראל אשר צוה ה' אותו אליהם, כי במ' שנה מר"ח ניסן קודם צאתם ממצרים עד עשתי עשר חדש וכו' דיבר כל מה שצוה ה' והוא כל מה שנצטוו מאותו יום עד יום שמת משה והם מ' שנה מר"ח ניסן שהוא ראשון לחדשי השנה, כי לפי פירוש הכתוב ויהי במ' שנה לצאתם אינו נמנה מתחלת החדש כי לא יצאו עד יום ט"ו לניסן, ואם כן מתחלת נתינת התורה עד סוף נתינתה היו מ' שנה, אלא שלא ניתנה בכל השנים אלא מר"ח ניסן שבמצרים עד שנה שניה בח' באב שבאו בו המרגלים ובאותה הלילה הוקבעה להם בכיה לדורות בט' באב ונגזרה עליהם גזירה שיתמו במדבר, ולא היה הדיבור למשה בכל אותם ל"ח השנים, וכמו שכתוב ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה וגו' וידבר ה' אלי לאמר,

700

701כמו שהביאו במס' בתרא (קכ"א) ובשנת הארבעים ביום ט"ו באב ידעו שבטלה הגזרה שלא מתו בט' באב כשאר השנים ועשו שמחה גדולה, ומאז נתייחד הדיבור למשה מט"ו באב עד שבעה באדר שמת, ולא מת עמהם להורות כי לא בחטאם מת, ואם כן ניתנו כל המצות בשנה אחת שיצאו ישראל ממצרים מר"ח ניסן, ובשנה שניה מר"ח ניסן עד ח' לאב ומט"ו לאב של שנת המ' עד שמת משה שהם שנה אחת וי"א חדשים, ויש מי שאומר שאין לומר שלא היה עמו דיבור כלל אלא שלא דיבר עמו דרך חבה כבראשונה, ואיך שיהיה היה הדיבור הראשון בנתינת המצות במצרים בפרשת החדש, ולכך א"ר יצחק לא היה צריך להתחיל התורה כי אם מהחדש הזה לכם וגו' שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל וכו', שר"ל שהיא מצוה ראשונה והיא תחלת הדבור למשה בנתינת התורה, כי אח"כ דיבר לו שיכתוב מבראשית עד החדש הזה ומשם עד סוף התורה, ומה טעם פתח בבראשית הואיל ולא נאמר אלא אחר החדש הזה לכם, משום כח מעשיו הגיד לעמו וגו', ואם כן נראה כי ספר בראשית וכל מה שנדבר למשה עד סוף ספר ואלה שמות היה מר"ח ניסן במצרים ובהר סיני עד ר"ח ניסן של שנה שניה שהוקם המשכן.

701

702ובאותו החדש מתחלה ועד סוף נאמר כל ספר ויקרא, וספר במדבר סיני מראש חדש אייר של אחריו עד סוף טבת של שנת הארבעים, ואם לא נאמר לו שום דיבור בל"ח שנים כמו שכתוב למעלה היה זמן נתינת ספר זה מר"ח אייר עד ח' באב של שנה שניה, ומט"ו באב של שנת הע' עד סוף טבת תשעה חדשים פחות ח' ימים, וספר ואלה הדברים מר"ח שבט עד ז' באדר ל"ז יום, והרי שני הספרים המרובים במצות וכוללים מנין אמ"ת מצות ניתנו במעט מן הזמן זה בשלשים יום וזה בשלשים ושבעה, וחמשתם ניתנו בשנה וי"א חדשים, ושלשים יום הכתובים בסוף התורה שבכו בני ישראל את משה הם שתי שנים כדמות הולד היונק משדי אמו כ"ד חדש ובהם יש לו קיום והעמדה להיותו ניזון לעצמו ולדעתו אחר כך, וכן ישראל ינקו משדי חלב התורה מפי משה רבינו מפי הגבורה הזמן המוגבל בשתי שנים ובו היה להם קיום והעמדה אחר כך מעצמם בלמוד התורה וקיום המצות, שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה:

702

703וכן תמצא סיפורי התורה שבספר בראשית כוללים מבריאת העולם עד שמת יוסף ק"מ שנה קודם שיצאו ישראל ממצרים והיא שנת בש"ח ליצירה, וספר ואלה שמות כולל ספור אלו הק"מ שנים, ועוד שנה אחת פחות חצי חדש מחצי ניסן שיצאו בו ישראל ממצרים ועד ר"ח ניסן של שנה שניה שהוקם המשכן, וספר ויקרא נאמר כולו בחדש זה, וספר במדבר סיני מר"ח אייר של שנה שניה עד שנת המ', וספר אלה הדברים מר"ח שבט שנת המ' עד שבעה באדר והיא שנת בתפ"ח ליצירה, ויש רמז לבש"ח שנים של ספר בראשית בפסוק בראשית ברא וגו' שעולה ב"ש בלא את,

703

704וכיוצא בזה אחז"ל (ילקוט ואתחנן) מלבוא לקחת לו גוי עד גדלים ע"ב אותיות כנגד שמו וצא מהן גוי שני שאינו מן המנין, וסוף הספר וימת יוסף וגו' במצרים, אות ראשונה של תיבה ראשונה ואות ראשונה של תיבה אחרונה עולים ח' הם בש"ח שנים שכוללים סיפור הספר מתחלתו לסופו, ומפני כי סוף ספר זה ותחלת ואלה שמות יש להם יחס והדמות שהם סיפור מה שאירע במצרים היה ענינם שוה שבמה שמסיים זה מתחיל זה, וימת וגו' במצרים ואלה וגו' באו י"א תיבות מכל א' וא"ו ובי"ת בתיבות הראשונות והאחרונות, וכן בשאר הספרים יש רמז לזמנם בתחלתם וסופם, ספר ואלה שמות קמ"א שנה, תיבה ראשונה ואחרונה של פסוק ראשון ואלה וגו' באו עולה נ"א, ושתי אותיות שבראש ב' תיבות שבתחלת פסוק אחרון כי ענן ה' הם צ' ונ"א הם קמ"א, וספר ויקרא שלשים יום, אותיות של ראשי ששה פסוקים הראשונים ושל פסוק אחרון אלה המצות וגו' עולים שלשים, וספר במדבר משנה שניה ליציאת מצרים עד שנת הארבעים הם ל"ט שנה רומזים באותיות ראשי ג' תיבות של פסוק ראשון וידבר ה' אל משה וגו' וראשי ג' תיבות שבפסוק אחרון וראש תיבה אחרונה אלה המצות והמשפטים וגו' ירחו, הם ל"ט, וספר אלה הדברים ל"ז יום נרמז באות ראשונה של פסוק ראשון אלה ובראשונה ואחרונה של פסוק אחרון ולכל וגו'.

704

705וכל זה הוא דרך רמז וסימן בעלמא.

705

706ואחר שניתנה התורה בתמ"ח ליצירה ונשלם נתינתה בתפ"ח, צריך לתת טעם למה שאמרו ב' אלפים תהו ב' אלפים תורה, שהרי היו שני תהו יותר מאלפים.

706

707ואומר כי מאברהם אבינו ע"ה שהיה ראשון לאבות ולא נפסק מזרעו אחריו צדיק בן צדיק, נחשב קבלת התורה כי הוא קיימה מתחלה ועד סוף כמו שאמר עקב אשר שמע אברהם וגו', וכשנסתכל במנין שני הבריאה היה אברהם בן ב"ן שנה כשנשלמו שני אלפים ליצירה, כי המבול היה א' תרנ"ו ליצירה ואז היה נח בן ת"ר שנה, וחיה אח"כ ש"נ, תשלום שנותיו שהם תתק"ן, שש שנים אחר שני אלפים, והיה אברהם אז בן נ"ח שנה כשמת נח, נמצא כשנשלמו ב' אלפים היה בן ב"ן, בן מ' הכיר את בוראו וי"ב שנה אח"כ ניצל מאור כשדים כשיצא מחרן, כשהיה בן ב"ן שנה שהשלים הכרת הבורא ונפלאותיו אשר עשה עמו, ומאז והלאה נחשב כנתינת התורה והרי שני אלפים תהו לא פחות ולא יותר, וכמו שכתב רש"י ז"ל במס' סנהדרין (צ"ז), וכנגד זה נבראת התורה אלפים שנה קודם שנברא העולם, וכן כנגד אדם ונח, שאם היו ראויים לקבל התורה היה כל א' מהם חי אלף שנים שלמים וחסר לשניהם ק"כ שנים מאלפים שנה, והם ק"כ שנה שחיה משה שקבל התורה, תשלום מה שחסר להם מהשנים והוא השלים מה שחסרו הם שלא קבלו התורה, וכן חי ק"כ שנה כפל מה שחיו כל יוצאי מצרים, להורות כי לא בחטא שמתו הם מת כי אם לזכותם שיקומו עמו לתחיה וכמו שדרשו ז"ל.

707

708והנה בהיות עיקר קיום התורה ומצותיה בא"י אפי' במצות שהן חובת הגוף, תמצא כי מיד שזכו ישראל לקבל התורה כולה ביום שמת משה שנשלם ספר התורה וכמו שכתוב לקוח את ספר התורה הזה וגו', זכו ליכנס לארץ אחר שתמו ימי בכיתו ע"י יהושע, כמ"ש (יהושע א') ויהי אחרי מות משה וגו' ועתה קום עבור וגו' אל הארץ אשר אני נותן וגו' חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגו' רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה וגו' אל תסור ממנו ימין וגו', למען תשכיל בכל אשר תלך, לא ימוש ספר התורה הזה וגו', כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל, הורה לו כי עיקר הצלחתו בנצחון וכיבוש הארץ היה תלוי בקיום לימוד התורה ומצותיה, להיות עיקר קיומה בא"י, לא בחיל ולא בכח לבד, ולזה אמר חזק ואמץ כי אתה תנחיל וגו', כלו' ראוי שתתחזק ותתאמץ בחיל ובכח אבל עיקר ההתחזקות וההתאמצות יהיה לשמור התורה וכו', ולזה אמר רק חזק ואמץ מאד לשמור ולעשות וגו', כלומר החוזק והאומץ שאמרתי לך קודם יהיה המיעוט הטפל, כמו שאמר רק שהוא מיעוט, והחוזק ואומץ שאני אומר לך עתה יהיה העיקר וכמ"ש מאד, כי בזכות התורה שעיקר קיומה בארץ יירשו וינחלו את ארץ ישראל, וכמו שאמר כי אז תצליח את דרכיך שאתה הולך בהן לכבוש אותה ואז תשכיל במה שתעשה בכיבושה:

708

709ותדע ותשכיל ממוצא דבר ירושת הארץ מפי האל ית' עד ירושתה תפ"ח שנים, כמו שיש מהתחלת קבלת התורה עד תשלומה תפ"ח שנים כמו שכתבנו למעלה, שכשהיה אברהם בן ב"ן שנה שנשלמו שני אלפים ליצירה נחשב כהתחלת קבלת התורה שאז השלים אברהם אבינו הכרת הבורא ית' ונפלאותיו אשר עשה עמו שהצילו אז מאור כשדים בהיותו בן נ"ב שנה, ואז נדר לתת לזרעו את הארץ כמ"ש (בראשית ט"ו) אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי גם שדבור זה נאמר לו במעמד בין הבתרים שהיה בן שבעים שנה הרי הודה והודיע לו כי מאז שהוציאו מאור כשדים היתה הכוונה לתת לו את הארץ וכו', והרי הוא כאילו מאז נדר לו בזכות מה שמסר עצמו על קידוש שמו ית', ואם כן הרי שני אלפים תהו, כי כל זמן שלא ניתנה התורה ולא ישבו ישראל על אדמתם היה העולם כאילו לא נברא והיה תהו, ומשהתחיל אברהם אבינו לקבל ולקיים התורה כשנשלמו ב' אלפים והיה בן ב"ן וזכה אז ג"כ לירושת הארץ, נחשב העולם כאילו הוא בנוי ומשוכלל בתורה ובארץ ישראל.

709

710וכמו שלא נתיחד האל ית' עם ישראל כי אם בקבלת התורה, כן לא נתייחד הנהגתו וממשלתו בא"י כי אם כשנכנסו ישראל לתוכה, כי בזמן היותה לכנעני ולשאר שבעת עממין היו שרי הטומאה שולטים בה והיתה מתפרנסת ומונהגת על ידיהם, ואחר שהאל ית' השרה שכינתו בתוך בני ישראל ודבר אליהם מעל הכפרת מבין שני הכרובים ונכנסו לארץ ע"י הארון כמו שהוזכר בספר יהושע, אז חלק כל השרים השולטים וכלם הלכו וברחו ממנה בהיות שכינתו שרויה בארץ, כדמות המלך הבא אל א' ממדינותיו שאז מסתלקים השרים אשר היו ממונים ע"פ המלך קודם ואינם רשאים לעשות דבר קטן או גדול בהיות מלכה לפניהם ובראשם, וכן כשנכנסו ישראל לארץ ושכינה עמהם מאז היתה חלק ה' ונחלתו ונסתלקו ממנה כל שר ומזל שהיו בה מקודם, ובהיות התורה וא"י מיוחדות בקיום העולם ומכוונות בהשראת שכינתו על ישראל, נמצא שנתיחדו ונתכוונו שתיהן בלשון אחד, והוא מ"ש בארץ ישראל (שמות ו') ונתתי אותה לכם מורשה, ובתורה כתוב (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה, כאילו רומז ומורה לנו בהיותן נאמרות בדבור אחד שהן מיוחדות בכוונה וענין אחד, והוא היותן סבת יישוב העולם וקיומו שעל זה מורה לשון מורשה בשניהן, וכן שבהיות מורשה לנו תורת משה תהי' לנו ג"כ מורשה א"י, וכשנסור ממנה ימין ושמאל שלא תהיה לנו מורשה ג"כ לא תהיה א"י מורשה לנו, כמו שקרה לאבותינו ולנו בעונותינו, וג"כ אין אנו משיגים אמתת סודותיה כ"א בא"י, וכמה שאמרו אוירא דארעא דישראל מחכים, וספרו ג"כ במעלת הלומד תורה בא"י:

710

711ועתה ראוי לבאר ולתת טעם למה לא ניתנה התורה בא"י כיון שעיקר שלימותה וקיומה הוא בא"י כמו שכתבנו, וכבר אמרו חז"ל על זה שאילו ניתנה בא"י היו אומרים לאומות העולם אין לכם חלק בה אלא נתנה במדבר במקום הפקר כל הרוצה לקבל יבא ויקבל.

711

712אבל לפי מה שאמרנו שעיקר שלימות התורה וקיומה בא"י אינו מספיק זה, כי היה ראוי שתנתן כמו שראוי לה, ושאם יבואו האומות שיקבלו אותה, כ"ש כי אחר שכבר נגלה ג"כ על כל האומות אם ירצו לקבל התורה ולא רצו, היה ראוי ליתנה בא"י ויאמרו להם ישראל אין לכם חלק בה כיון שלא רציתם לקבלה, וכן צריך לבאר מהו ענין זה הגילוי שנתגלה לאומות אם ירצו לקבל התורה ולא רצו, ואם היו רוצים לקבלה איך היו נשארים ישראל בלי תורה והלא לא נבראת אלא בשביל ישראל וכבר התחיל לתתה לאבות, ואמר ג"כ למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, וכן כל מה שכתוב בתורה דברים מורים על כי התורה היא לישראל ולא לאומות העולם, כמו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', וכיוצא בזה דבר אל בני ישראל בכל התורה כולה כמו שהיתה כתובה לפניו אלפים שנה כמו שנברא העולם, ואם היו מקבלים אותה האומות איך תהיה מורה עליהם.

712

713ולכן אני אומר כי אין ספק שהתורה שנבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם כמו שהיה כתובה בספר התורה מבראשית, וישראל נקראו ראשית, עד לעיני כל ישראל שהיתה מיוחדת ומיועדת להם בשביל זכות אבותם אברהם יצחק ויעקב שהתחילו לקיימה ולהמציא שמו של הקב"ה בעולם, ובזכותם ג"כ שהיו ראויים ומוכנים יותר מכל אומה ולשון, ומה שנגלה הקב"ה על האומות שיקבלו התורה היה הענין שיקבלו עליהם גם הם לקיים מצות התורה ואזהרותיה כמו ישראל, וכמו שהיו מצווים וחייבים לקבל שבע מצות בני נח יקבלו ויתחייבו בכל המצות לעשות אותם ויהיו הם טפלים לישראל, כי ישראל נבראת התורה בשבילם וכל לשון התורה מורה עליהם כמדבר עמהם לא עם האומות, מפני היותם סגולה מכל העמים בזכות אבותם וזכותם והם כבנים חביבין לפני האל, ולא כן שאר האומות אע"פ שהיו מקבלים התורה ומקיימים אותה כי לא בשבילם נבראת ואין לשונה מורה עליהם,

713

714ואם היה האל ית' נותנה להם לישראל בא"י היו מתחברות ומזדווגות שתי סבות, לשיאמרו ישראל לאומות אין לכם חלק בה, והן היות כל התורה כולה מדברת לנכח ישראל לבד והיותה ניתנה בארץ ישראל שהיא מיוחדת להם, ולא לבד בזמן נתינת התורה אלא אפילו אחר נתינתה כשיבואו דורות הבאים מהאומות שלא רצו לקבל התורה להסתופף תחת כנפי השכינה ולהתגייר היו יכולים לומר להם אין לכם חלק בה כיון שהיא מורה עלינו וניתנה לנו בא"י, אבל אחר שניתנה במדבר במקום הפקר להורות כי כל הרוצה לקבל יבוא ויקבל, אפי' שהתורה כולה היא מורה על ישראל ומדברת עמהם לא יוכל לומר לדורות הראשונים גם לא לאחרונים מן האומות אין לכם חלק בה, כי אע"פ שהיא מיוחדת להם ומורה עליהם,

714

715וכן ארץ ישראל היא מיוחדת להם לישראל ולא לאומות, אפילו הכי היו יכולים גם הם לקבל עליהם קיום כל המצות ויהיו כטפלים לישראל בתורה כמו שכתבנו, ולכך אנחנו מקבלים בכל הדורות הגרים הבאים להסתופף תחת כנפי השכינה והם מקיימים המצות כמונו ואינם כמונו לשררה על הצבור וליטול חלק בארץ, שהרי יתרו וכל משפחתו נתגיירו וקבלו התורה גם הם בזמן נתינתה ולא היה להם חלק בארץ, כמו שכתוב (במדבר י') אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, ואין לגרים חלק בה, ואם כן גם כשהיו האומות מקבלים התורה היה ענין קבלתם כדי לקיים המצות והאזהרות שבה, לא שיחשבו שהתורה ניתנה להם כמו לישראל, כי ישראל לזכותם וזכות אבותם ניתנה להם התורה וארץ ישראל, והאומות אין להם בה אלא קיום המצות שעליהם לקיים לא ירושה ולא חלק בארץ, כי גם יש הרבה מצות שלא היו חייבים בהם אע"פ שקבלו התורה, כמו שאמרו (קידושין ע"ג) קהל גרים לא איקרו קהל ומותרים בממזרת, וענין שררה על הציבור וכיוצא בהם:

715

716חל עלינו חובת ביאור אם יש הפרש באיזה דבר של קדושה בין קצת התורה לקצתה, כי מן הנראה היה כי עיקר התורה וקדושתה אינו אלא בענייני המצות ואזהרות לא בסיפורים ודברים אחרים הכתובים בתורה, וכן לא במשנה התורה שהדיבור הוא מפי משה ומצאנו ראינו כי קדושת התורה אחת היא, במה שכתוב בה מצוה או אזהרה ובמה שכתוב בסיפורי קין שידע אשתו ומה שנולדו לו מן הבנים, וסיפור תולדות אדם ונח בענייני התיבה ותולדותיו ושאר סיפורי התורה, הכל קדושה אחת לענין עבוד הגויל לשם קדושת ס"ת, כמו שהוא בשמות ובמצות ואזהרות כן הוא בסיפורים, וכן בקדושת הכתיבה בחסור ויתור אות או דיבוק, וכן בקריאה בה אפילו בציבור שוים הסיפורים לאנכי ה', ובנשבע במה שכתוב בתורה ג"כ שוה וידע קין וגו', ומשנה תורה לאנכי ה', והטעם דרך כלל כי כולה דברי אלהים חיים ומלך עולם למשה רבינו כמו שהיתה כתובה אצלו אלפים שנה, וכולה שמותיו של הקב"ה:

716

717וביאור טעם זה יתחלק לשנים, הא' כי כמו שמי שממרה את פי האל יתב' בדבר גדול או קטן הסברא נותנת שהוא חייב מיתה כמי שעובר על פי מלך ב"ו, ויותר לאין קץ, וכתוב ביהושע כל איש אשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת, בין יהיה הדבר המצווה קטן או גדול לא נביט אליו כי אם אל המצוה, כן הדברים היוצאים מפי האל ית', הן בדבר מצוה חמורה הן בדברי סיפור הנראה קל ובלי צורך הם שוים במה שכולם הם דברי אלהים חיים, ויש בכולן יתר שאת וקדושה שהן נכתבין בקדושה ואינם נאמרים כי אם במקום נקי, להיותם דברים אמיתיים נאמרים מפי האל ית', וגם הדברים הנראים קלים בעינינו ראוי להאמין כי לא לבד למה שנגלה ונראה קל בעינינו הוא שנאמרו מפי האל ית', כי אם גם על מה שיש בהן מן הסודות ודברים נסתרים אשר לא יכילם רעיון כל בני אדם ולכן נסתרו מעינינו, והם בגדר וערך דברי המצות ודברים האמורים.

717

718ותמצא כי באלו הב' ספרים הראשונים הנכללים בהם רוב הסיפורים, הוזכרו בהם שמות הקדש יותר משמנה מאות פעם, והשמות שהוזכרו בשני הספרים האחרים שהם ספר ויקרא וספר במדבר סיני אשר בהם רוב המצות שבאלו הד' ספרים הם כמו ז' מאות.

718

719ואפשר שהיתה הכוונה להורות ולרמוז לנו הענין שכתבתי, כי גם שהם סיפורים ודברים קלים כפי הנראה, עם כל זה יש בהן מן הקדושה והמעלה מה שנעלם מעינינו, ועל ידי השמות הקדש הנזרעים והנטועים בתוך הסיפורים יתעלו אותם הסיפורים והיו קדש, ובשני הספרים האחרים להיותם מרובים במצות לא הוצרך להזכר עליהם כל כך שמות הקדש, ולכן אפשר ג"כ כי ע"ז היו שמות הקדש אשר נזכרו בספר משנה תורה כפלים או יותר מכל ספר מהספרים הראשונים, להורות כי גם כי לפי לשון הספר נראה שנאמר מפי משה רבינו, האמת הוא כי הכל היה דברי אלהים חיים, כי בכלל התורה שהיתה גנוזה לפניו אלפים שנה קודם שנברא העולם היה ספר משנה תורה, ומפני שהוזכרו בו מצות שהוזכרו כבר בספרים הראשונים שלא הוזכרו עדיין, כי לכך נקרא משנה תורה, וגם שהוא כמי שמדבר משה אל בני ישראל, הוזכרו בו יותר מת"ת שמות הקדש, לקדש את דברי הספר ההוא כמו שאר הספרים שמורה לשונם יותר שנאמרו מפי הגבורה למשה רבינו, וכן תמצא כי כל שמות הקדש שהוזכרו בתורה הוזכרו קודם באלו השני ספרים הראשונים, והם שם בן ד' ושם אלהים ואל שדי ושם אדני ושם אהיה, כי שם צבאות שהוא תשלום כל השמות שאינם נמחקים לא הוזכר עד שבאה חנה, והיה זה רמז ג"כ כי לא נתוסף קדושה ומעלה בשאר הספרים יותר מקדושת ב' הספרים הראשונים, גם כי יש בהם מהסיפורים שנראים דברים קלים והם חמורים לפי האמת.

719

720והטעם השני להיות קדושה בסיפורים כמו במצות התורה, הוא כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא ויש צירופי שמות בסיפורים כמו בשאר התורה, כמו שהוא ידוע ליודעים חינה של תורה, ואני אומר לפי דרך זה כי מה שאמר כי כל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, הוא, כי האותיות הנכללות בשמות שאינם נמחקים הם י"ב אותיות יה"ו, אד"נ, ל"מ, ש', צב"ת, ובסדר האל"ף בי"ת הן א"ב דה"ו י' למ"נ צ' ש"ת, והאותיות שאינן נכללות בשמות הן עשרה, ג' זח"ט כ' שע"פ ק"ר, ונאמר כי כל אות הסמוך ונוגע באות מאותיות השם יקדש, והנה הב' מקדשת הגימ"ל שאצלה, והדל"ת והה"א והוא"ו מקדשות הזי"ן והחי"ת והטי"ת שאצלן, שלשה כסדרן כנגד שלשה כסדרן, והיו"ד מקדשת הכ"ף שאצלה, והלמ"ד מ"ם נו"ן מקדשות הסמ"ך עי"ן פ"ה שאצלן, והצד"י מקדשת את הקו"ף שאחריה, והשי"ן מקדשת הרי"ש שלפניה, האל"ף והתי"ו אינן מקדשות שום אות פרטית כי הן כוללות כל האותיות מלפניהן ומלאחריהן, והרי כל התורה כולה שהיא מחוברת מכ"ב אותיות היא שמותיו של הקב"ה, כי כל האותיות הם שמותיו ית' על דרך זה:

720

721והעיקר התשיעי כי התורה הזאת מועתקת מאת הבורא לא מזולתו, ועליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, לא בתורה שבכתב ולא בתורה שבעל פה, שנאמר לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, עכ"ל הרב ז"ל פרק חלק.

721

722וענין עיקר זה כי גם שיסדנו בעיקר השמיני אמיתת תורה מן השמים, היה אפשר להאמין כי היא אמתית מאתו ית' אבל לא שתהיה מראשיתה עד סופה אותיותיה ומלותיה וסדרה מפי האל ית', אלא אחר שהיה בא הדיבור למשה רבינו על ענין אחד היה כותב הענין ההוא המכוון כפי מה שהיה נראה לו, ולא בלשון עצמו שנאמר לו ולא כסדר שנאמר לו, אלא כפי מה שיזדמן למשה רבינו בשעת כתיבתו, ולכן הוצרכנו לעיקר הזה, כי אמיתת התורה היא בשלימות לא לבד בענייניה דרך כלל ופרט אלא גם מלותיה ואותיותיה וסדרה מראשיתה עד אחריתה היא מועתקת כולה מאתו ית', וכמו שעשרת הדברות הוא ית' המדבר ואומר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, באלו האותיות והתיבות כסדרן וכמו שכתוב (שמות ל"ג) והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, כן כל התורה כולה נאמרה למשה רבינו באותן האותיות והתיבות כסדר הכתוב בתורה, אע"פ שנראה מלשונה שהיא נאמרת ע"י אמצעי המספר, ואומר כי בראשית ברא אלהים ושאמר יהי אור ויהי רקיע, יש לנו להאמין כי בזה הלשון ממש נאמר לו שיכתוב בראשית ברא אלהים וכתב, וכן כל התורה כולה עד לעיני כל ישראל נכתבה פעם כמדבר ע"י אחר אמצעי ופעם כמדבר הוא עצמו, וכפי מה שכתבנו בפרקים הקודמים, ולהיות חומר מעלה בעשרת הדברות שהם כוללים כל מצות התורה כולה, נאמרו בלשון האל יתב' המדבר הוא עצמו להם לזרזם ולתת להם מעלה וכבוד כי פיו המדבר אליהם.

722

723ומפני כי מזה היה נמשך להם ג"כ עונש ואשם יותר אם יעברו על דברו הנשמעים מפיו עצמו, כי אינו דומה הנזהר על הדבר מפי המלך בעצמו לנזהר על פי שלוחו, וכמ"ש ליואב (ש"ב י"ח) כי באזנינו צוה המלך וגו', לכן חששו ישראל ואמרו למשה רבינו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, כי בדברו עמנו פה אל פה נהיה נענשים למיתה ח"ו אם נעבור על דבריו.

723

724כי התועלת הנמשך מדבורו אלינו כי נהיה זריזים יותר בקיום דברו בשמענו אותם מפיו, גם שנשמע הדברים מפיך נשמע ונקבל לעשות, וזהו הנרצה באמרם דבר אתה עמנו ונשמעה, והוא השיב להם אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו, ויהיה נסות מלשון הרימו נס, כי לתת לכם מעלה וכבוד לזכותכם שתשמעו באזניכם דברו ותהיו כנביאים בא האלהים, כי בזה תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו בשמעכם את דבריו מפיו לפיכם, לא להענישכם יותר אם תעברו:

724

725ונחזור לענין כי כל התורה כולה מראשה לסופה נאמרה למשה רבינו ככתבה וכלשונה, מבלי שינוי לשון או אפי' אות א' כ"ש ענין מהעניניה הכתובים בה, וימשך מזה כי לא יפול שום שינוי בה לעתיד, כי אם היתה נאמרת מפי משה רבינו שאמר אלו הענינים והוא כתבם כפי מה שנראה לו, היה אפשר שיפול איזה שינוי בלשונה או בכתבה לא בכלל עניינה, כי לא היינו נזהרים אלא בשמירת עניינה, אבל מאחר שנתאמת לנו כי ציור כתיבתה ג"כ הוא מאתו ית' לא יהיה מקום שיפול בה שום שינוי, כי מי הוא זה אשר יבא אחרי המלך את אשר כבר עשהו, וגם מי הוא אשר יושיט ידו לשנות בתוספת או גרעון במה שכתב מפיו ית', כי במה שיראה לו שצריך תוספת או גרעון יחשוב כי אל דעות ה' ולא קצרה ידו ומדעו מהשכיל על כל דבר ודבר שיהיה שלם ולא יצטרך לתוספת או גרעון, כי הוא ית' הבורא כל העולם ויודע מה שעתיד להיות, ובוחן לבות וכליות מתחלת נתינת התורה ידע מה שיהיה עד סוף הימים ושלא תצטרך לתוספת ולא לגרעון.

725

726ולא לבד תורה שבכתב היא שלימה מבלי תוספת וגרעון, אלא גם תורה שבעל פה אי אפשר ליפול בה תוספת או גרעון מן הטעם הנזכר, כי סדרה ומלותיה עצמן כמו שהן כתובות בתורה נאמרו למשה מסיני, ונמסרו לו דרכי הלמודות ריבויים ומיעוטים קלים וחמורים וג"ש ושאר מדות שהתורה נדרשת בהם, אשר אי אפשר ליפול בהם תוספת וגרעון כי הן נלמדות מן הכתובים המדויקים ככתבם וכלשונם מפי הגבורה, וכן ההלכות שאין להם סמך בכתוב והן הלכות למשה מסיני הן ידועות וקצובות שאין התוספת והגרעון נופל בהם.

726

727ושלימות התורה אשר לא יפול בה תוספת ולא גרעון, יתבאר מכמה פנים וראיות מן השכל, מצד הנותן, ומצדה, ומצד המקבלים, ומצד האמצעי בנתינתה.

727

728אם מצד הנותן והוא האל ית' היא שלימה, כי כמו שלא יפול בו ית' שינוי לעולם כן לא יפול שינוי במה שנאמר מפיו ית' לעולם, כי לא ימשך שינוי ממה שאין בו שינוי, וזהו שרמז בכל מקום שאמר אני ה' אחר קיום מצות רמז מה שכתוב (ויקרא י"ט) ושמרתם את כל חקתי ואת כל משפטי ועשיתם אותם אני ה', כי ראוי ומחוייב לכם שתשמרו בלבבכם החקים והמשפטים שיש להם זמן קבוע עד בוא זמנם וכן השאר ותעשו אותם, אני ה', כמו שאני ה' ואין בי שינוי לעולם כמו כן בחקותי ומשפטי לא יהיה בהם שינוי וחילוף לעולם.

728

729וכן מצדו ית' באופן אחר, והוא מצד פעולותיו ית' שראינו מה שפעל ועשה בעולם התחתון נוהג על המנהג שבראו, הארץ מוציאה מן הנזרע בה והב"ח מולידים כדומה להם, לא ישתנו סדרי בראשית וטבעי הדברים כולם, וכן השמים והארץ לא ישנו את תפקידם, ויותר מהמה ראוי ומחוייב שלא יפול שינוי וחילוף בתורתו אשר היא אלהית ונבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם.

729

730ואם מצדה ג"כ יתחייב שלא יפול בה שינוי וחילוף, כי דרכיה דרכי נועם וכתוב יושר דברי אמת, ומה שהוא אמת לא יגרע ולא יוסיף, וכמו שאמר המשורר אחר סיפורו מן מעלותיה ושלימותה, יראת ה' טהורה עומדת לעד, כי מזה נמשך ומחוייב שתעמוד לעד ולא יפול בה שינוי וחילוף כלל כיון שהיא תמימה ונאמנה, והיותה תמימה מתבאר ממה שהיא כוללת ונותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב, כי יש מצות שהשכל מחייבן ומצות שאין השכל מחייבן, והמצות שהשכל מחייבן כמו מה שבין אדם לחבירו בגופו וממונו כי בהן יש קיום בישוב הנהגת העולם, ובהיות שכל האדם מיושב מבלי מעיק ומציק מפנה עצמו לשאר המצות המיישרות ג"כ את האדם להצלחת עוה"ב, והן המצות שאין השכל מחייבן, שתכלית כוונת קיומן הוא לשכר הצפון בעוה"ב עין לא ראתה אלהים זולתו, כי כפי חומר אותן המצות עצמן, שאין השכל בהיותו בזה החומר העכור משיג את טעמן כמו שאין השכל משיג מהות העוה"ב.

730

731וכן מצדה באופן אחר יחוייב שתהיה עומדת לעד ולא יפול בה שום שינוי, והוא מה שנודע מפרסום נתינתה בקולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר חזק מאד, כי מזה יש הוראה על קיומה לעתיד, כי הדברים הנעשים בפרסום גדול יהיה בטוח העושה אותן שלא יפול בהן שום שינוי וחילוף לעתיד, כי השינוי בדבר ואפילו לאחר זמן הרבה יורה חסרון בתחלת הדבר ההוא, כי הדבר השלם בתחלתו לא ישתנה בסופו.

731

732והנה אלו הארבעה דברים שנראו בנתינת התורה יורו על קדימותה ושלא יפול בה שום מין מהשינויים, והם ד'.

732

733שלא תהיה נחלפת בתורה אחרת, ושלא תהיה עניינה בנוסחא אחרת, ושלא יהיה נגרע ממנה דבר, ולא נוסף ג"כ, וענין הקולות הם הוראה לקיום התורה שלא תהיה נחלפת בתורה אחרת, ולכן ניתנה בקולות ובקולי קולות, כי קולה ישמע לעולם ולא זולתה.

733

734וענין הברקים מורים על הנסיחה, כי גם שעניינה יהיה קיים לא תנתן לנוסח אחר, אלא כמו שהיא מבראשית עד לעיני כל ישראל, כמו הברקים כי גוונם אינו משתנה.

734

735וענן כבד על ההר יורה על הגרעון שלא יפול שום גרעון בשום דבר חוקיה ומצותיה, כמו הענן שהיה כבד על ההר ולא נמחה כעב וכענן אחר שנאמר בו מחיתי כעב וגו'.

735

736וענין קול השופר חזק מאד יורה על שינוי בתוספת כקול השופר שהיה חזק מאד ולא יעריך אדם ולא ישער תוספת על הקול ההוא, וגם כי התיחסות כל אחד מהדברים לכל אחד מהשינוים אינו מוכרח, די שיהיו ארבעה כנגד ארבעה.

736

737ואלו ד' מיני השינוים זכרם הכתוב ג"כ, על התוספת והגרעון אמר לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו וגו', ועל הנסיחה אמר בסוף ג"כ אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל כל בני ישראל וגו', כלומר אלה ככתבם וכלשונם, ועל חילוף התורה אמר בסוף חומש הפקודים אלה המצות והמשפטים אשר צוה ה' ביד משה אל בני ישראל, כי המצות והמשפטים האלו והם תרי"ג מצות לא יתחלפו באחרים לעולם, וכן אמרו חז"ל, כה תאמר לבית יעקב, כה בלשון הקדש, כה כסדר הזה, והוא ענין הנסיחה, כה בענין הזה והוא ענין החילוף, כדי שלא תפחות ולא תוסיף.

737

738והם מצד המקבלים והם ישראל ראוי ומחוייב ג"כ שלא תשתנה התורה, כיון שהם זרע קדש ברוכי ה' בני אברהם יצחק ויעקב והנמשכים מהם עד מרע"ה שכולם קיימו את התורה קודם נתינתה, ואיך ימירו או יחליפו אותה בניהם אחרי נתינתה וקבלתה, ואם המקבלים אותה עצמם ראו עוצם נתינתה במעמד הר סיני בקולות וברקים ונתאמתו שהיתה מאתו ית' והורישוה לבניהם והעידו להם על אופן נתינתה ואמתתה, איך יקומו בניהם אחריהם ויאמרו אך שקר נחלו אבותינו ח"ו, אדרבה הבאים אחר נתינת התורה יהיו תחת אבותיהם ויאמתו ויקיימו אותה לאלפי דורות, כמו שהם יודעים ומקיימים כי הם זרע האיתנים אברהם יצחק ויעקב, וכמו שיעד הכתוב לא תשכח מפי זרעו, כי כמו שהם יהיו ידועים ונכרים לעולם כי הם זרע כל אחד מן האבות הרמוזים למעלה, באמרו כי אביאנו אל האדמה אשר נשבעתי לאבותיו וגו', כן לא תשכח השירה הזאת אשר היא לפניו לעד ולקיום, ותשלום ספר התורה כי קיום התורה בכל הדורות מורה על היותם בני אברהם יצחק ויעקב, כי לא נפל בלבול ולא עירוב בזרעם, וכן לא יפול שום חילוף בתורה, כי זה תלוי בזה כי היא מורשה לקהלת יעקב אבינו ע"ה, ואין לאומות ולבלתי מקיימים אותה שום חלק ונחלה בה, וכמו שכתוב לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום וגו', ובהיותם זרע ברור ונקי לאבותם הם שלמים במדות גופם ובמדות נפשם החצובה מתחת כסא הכבוד מקום מחצב נפשות האבות ע"ה, והם מקיימים התורה המורשה להם מהם הכוללת מדות הגוף והנפש, והרי הם מאמתים ומקיימים נתינת התורה מאתו ית' כאילו נמצאו הם בעצמם במעמד נתינתה בהר סיני, וזה ירצה מה שאמרו חז"ל שנפשותיהם של כל הדורות הבאים מישראל נמצאו במעמד הר סיני, כי היותם זרע נבחר בגוף ובנפש ממקבלי התורה מורה על קיומה לעתיד בלי שום שינוי כאילו היו הם עצמם במעמד נתינתה, עם שאין המדרש יוצא מידי פשוטו.

738

739וכן מצד המקבלים באופן אחר לא יקרה בתורה שום שינוי וחילוף, וזה מצד השכלתם וחכמתם מכל העמים, וכמו שכתוב (דברים ד') ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, אמר שראוים לשמור לעולם ולעשות את דברי התורה בלי שום שינוי, מצד כי היא חכמתם ובינתם לעיני העמים, הם יודעים כי חכמת ישראל היתרה מכל האומות היא מצד התורה, ובפרט אשר ישמעון את כל החקים וגו', כי מהחקים אשר אין טעמם נגלה כי אם לישראל תראה חכמתם ובינתם לעיני העמים ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי גם שהחכמה היא קנויה להם מצד התורה גם הם מצד עצמם הם חכמים ונבונים ומצד חכמתם ותבונתם השיגו וזכו למעלת חכמת התורה, וכמו שכתוב (דניאל ז) יהיב חכמתא לחכימין, וכן אמרו חז"ל (קידושין מט) עשרה קבין חכמה ירדו לעולם ט' נטלה א"י ואחד כל העולם כולו, ולא אמר ט' נטלה ארץ כנען אלא א"י, אוירא דארעא דישראל מחכימה לישראל.

739

740והנה הכתוב הזה שאמר ואמרו רק עם חכם ונבון וגו' דבר לעתיד כי כשיבאו לא"י ויתחכמו בה יותר מכל האומות אז יאמר עליהם רק עם חכם וגו', שהרי בכתוב הקודם לזה אמר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וגו' לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרשתה, וסמך מיד ושמרתם ועשיתם וגו' ואמרו רק עם חכם ונבון וגו', כי מצד שקבלו התורה וישכנו בארץ ישראל יהיו משיגים חכמה יתירה לעיני כל העמים, וסבת היות אוירא דארעא דישראל מחכים מצד כי אדם הראשון נברא ממבחר א"י והוא מקום המזבח, כמו שדרשו ז"ל (ב"ר פי"ד) כתיב הכא עפר מן האדמה וכתיב התם מזבח אדמה, והאל ית' אחר שציירו מן המקום המובחר ההוא נפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה כמו שתרגם אונקלוס ע"ה לרוח ממללא, והיא חכמתו ובינתו המושגת לו מאתו ית' במבחר א"י, ונתברר ונתלבן זרעו של אדם הראשון באבות ובניהם אחריהם עד שחזרו למקום מחצב אביהם הראשון, וחכמת אדה"ר תאיר פניהם בהיותם במקום המובחר ליצירת גופו ומקום שנופח בו נשמת חיים מאתו ית', כי היא סבת היות אוירה מחכים מהתפשטות בה אויר נפיחתו נשמת חיים בשפע באדם הראשון, ולכך אין הנבואה שורה אלא בארץ ישראל, כי שם היתה תחלת התנוצצות רוח ושפע האל ית', ונתברר שלא תשתנה התורה מצד המקבלים והם ישראל:

740

741ואם מצד האמצעי והוא מרע"ה, יתברר ג"כ שלא תשתנה התורה, כיון שהיה מבחר המין האנושי בנבואתו ולא קם עוד נביא בישראל כמשה, ולא לבד היתה עוצם ויתרון נבואתו על שאר הנביאים בשעת נתינת התורה, כי אם ג"כ קודם נתינתה, וכמו שאמר הכתוב אשר ידעו ה' פנים אל פנים וגו' לכל האותות וגו' לעשות בארץ מצרים וגו', כי מאז ששלחו הפליא להגדיל ולהבדיל נבואתו משאר הנביאים, כדי שיהיה בו כח והכנה לעלות לשמים ולקיים כל התורה כולה והגיע לשלימות אשר אין כח בחק שום אדם להגיע ולא נגרע ממנו דבר איפשרי להשפיע על ילוד אשה שלא הושפע בו, ואם היה אפשר בחק אדם שיושפע עליו יותר היה מושפע ממנו ית', וא"כ ימשך מזה כי גם התורה שניתנה על ידו עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע ולא יפול בה שינוי כלל, כמו שלא נפל שום שינוי בנבואתו בכל זמן שהיה מתנבא מתחלת נתינת התורה ועד סופה בתוך ארבעים שנה, ודי בזה הערה מה שלא קרה שינוי בטבע גופו כמו שכתוב לא כהתה עינו ולא נס ליחה.

741

742וכן מצד האמצעי והוא מרע"ה באופן אחר, כי כמו שסיפורי התורה והגדותיה שנאמרו על ידו הן אמתיות ולא יפול בהן תוספת ולא גרעון, כן במצות התורה ואזהרותיה שניתנו על ידו לא יפול בהן תוספת ולא גרעון, כי התורה היא שוות החלקים, ואם בסיפורים שהוזכרו בתורה אי אפשר ליפול בהם שינוי כי מה שהיה כבר היה, כ"ש בעיקר התורה והיא מצותיה ואזהרותיה, ונתבאר מכל זה מן הסברא הנכונה כי לא יפול שום שינוי בתורתנו התמימה.

742

743והראיה מן החוש, ממה שראינו כל זמן משך הנבואה בישראל שלא דבר שום נביא אמת שום דבר שיראה נגד מ"ש בתורת משה, וכל דברי הנביאים מסכימים בנבואתם למה שכתוב בה ושאין לגרוע ממנה ולא להוסיף עליה, וכמו שאמרו בראש מגלה אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, וכיון שאינו רשאי לחדש והוא התוספת, כל שכן לגרוע, ומה שאמר אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כמו אליהו בהר הכרמל, הרי סיימו ואמרו הכל לפי שעה, שמע לו, דהוה מיגדר מלתא שהשיבן על ידי כן מע"א, וכמו שהביאו ביבמות (דף צ').

743

744אבל לבטל או לחדש שום מצוה אין כח ביד שום חכם ואפי' נביא שיאמר כך מפי הגבורה לא נאמינהו, כי גם שהכתוב אמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו, שנראה שאנו מוזהרים בכך, אבל אם האל יתב' יצונו לעתיד מצוה מחודשת או יגרע ממצותיו מי יאמר לו מה תעשה, אפ"ה האל יתברך אמר שלא תשתנה כי לא תפול בה שינוי מצד שלימותה, ואפי' הוא ית' לא ישנה אותה כי הוא בראה בכל השלימות האיפשרי מקודם שנברא העולם וידע כי לא יפול בה שינוי לא בתוספת ולא בחסרון, כי הדבר השלם והאמתי לא יפול בו שינוי כלל, וכמו שכתוב לא בשמים היא, שירצה לפי כוונה זו שמן השמים ג"כ לא יחדשו בה דבר כיון שניתנה כבר בשלימות מן השמים:

744

745וכן ראיה מן החוש כי הוא מן הידוע כי יפול שינוי בדברים לפי רוב השנים ושינוי הזמנים ושינוי האנשים והמקומות.

745

746וביאור זה כי אחר שהאנשים אינם עומדים לעולם על תכונה אחת ועל כוונה אחת כי תשתנה תכונתם ודעתם לפי שינוי הזמנים, יהיה מן ההכרח שישתנו דבריהם ומעשיהם ולא ישובו לסדרן הראשון, ואחר שראינו בכל הזמנים החולפים כי כלל האומה הישראלית לא סרו מלהחזיק האמת שקבלו אבותם, בין בהיותם בשררה על אדמתם בין בהיותם בעבדות בארץ לא להם, יתחייב כי נצחיות התורה ואמתותה היא העומדת להם בכל הזמנים והמקומות המשתני' שיהיו נכונים ומזומנים לעולם ללמידתה וקיום מצותיה, ולא ישנו את תפקידם בשינוי ההוא עליהם לפי רוב השנים, וזו היה הנראה על היותה נצחית וקיימת לעד מבלי שינוי להיותה תורה אלהית, כי יותר נזהרים בה האומה הדבקה בה' בהיותם בגלות מבהיותם בגאולה, ונותנים לב לדעת כי מה שרפו ידיהם ממנה היתה סבת גלותם ומוסרים נפשם עליה בגלותם, וכמו שאמרו ז"ל או יהודי או צלוב, וכמה פעמים בימי השופטים נכשלו ישראל בעבודת אלילים ועברו דברי התורה וניתנו ביד אויביהם וזעקו אל ה', כי ידעו כי על אשר עברו את דברי הברית באה להם הצרה ההיא ושבו לו ורפאם והצילם מלוחציהם,

746

747וזו היא ראיה לנצחיות התורה כי מרפים ידיהם ממנה יכשלו ויתנו לב לשוב לקיימה על איתנה הראשון, ולא ינסו ברצותם לחדש להם דת אחרת לראות הייטב להם בה, והעוברים מישראל הוא לתוקף יצרם ותאותם יביא להם לחטוא ומיד מתחרטים ואפי' הפושעים במרד ובמעל הם יודעי' רבונם ומכוונים למרוד בו וזדון לבם משיאם לומר מי אדון לנו כל אשר תמצא ידינו לעשות בכחנו נעשה ולא יחושו לעונש שאחר המיתה עם היותם יודעים אותו, וכמאמר אחד מהם כלום אני עושה אלא להכעיס את בוראי, והבא אחריו אמר קמאי לא ידעי לארגוזי כלום אנו צריכים אלא לאורו יש לנו זהב פרוים וכו' אמרו לו והכתיב לי הכסף ולי הזהב וגו' אמר להם כבר נתנו לנו דכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן וגו',

747

748הרי שאין סבת חטאתם פקפוקם באמיתת התורה או סכלותם באמיתת הבורא, שהרי יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו ומביאין ראיה מדבריו שהם דברי התורה למה שיעלה בדעתם לעבור על דבריו ולחלוק על רצונו וחשבו מחשבות לבטל את התורה ומצותיה, ולא עלה בידם עם היותם מלכים וסגנים ולא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, וזהו מצד נצחיות התורה כאשר הבטיחנו בה כי לא תשכח מפי זרעו, וראינו כמה מן המלכים מן האומות שחדשו להם דת ושמעו להם עבדיו ועזבו את הקודמות וכי יתקצפו במלכם ובאלהיהם יפנו לבם לאחרת, מה שלא קרה בדת האלהית, כי הבועטים למלאות יצרם בעת תאותם אחר כך יזכרו וישובו אל ה' הם או בניהם, וזהו מסגולת נצחיות התורה האלהית ובכל הדורות, וכמו שאמר הכתוב אחר אמרו כי לא תשכח מפי זרעו אמר כי ידעתי את יצרו אשר הוא עושה היום, כאילו העיד האל ית' כי מה שאכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים וגו' הכתוב למעלה, ידע הוא ית' כי מצד יצרו המפתה אותו הוא שעשה ולא יתמיד בו אלא שישוב אחר שחטא וכמ"ש אשר הוא עושה היום.

748

749והראיה הלקוחה מן הקבלה בנצחיות התורה וקיומה דרך כלל, מה שאמרה תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, כי התורה שצוה לנו משה היא בנחלה ומשמשת לדורי דורות לקהלת יעקב, וכל הנביאים הבאים אחרי מרע"ה כולם הסכימו על נצחיות תורת משה ולא פחתו ולא הוסיפו עליה כמוזכר במס' מגילה, וכולם הזכירו את משה רבינו בספורי נבואתם, ביהושע נזכר כמה פעמים ובשופטים בתחלתו אשר צוה את אבותם ביד משה, ובשמואל אשר עשה את משה ואת אהרן, ובמ"א ח' כאשר דברת ביד משה עבדך, ובמ"ב י"ד ואת בני המכים לא המית ככתוב בס' תורת משה וגו', ובישעיה (ס"ד) ויזכור ימי עולם משה עמו מוליך לימין משה וגו', ובירמי' אם יעמוד משה ושמואל לפני, וביחזקאל לא הוזכר משה ואין בכל הנביאים מי שיזהיר על דבריו כמוהו, ובתרי עשר זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי וגו':

749

750ומצאנו ראינו הנביאים כולם מזהירים על קיום התורה, ביהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, ובשופטים אתם עזבתם אותי ותעבדו אלהים אחרים לכן לא אוסיף להושיע אתכם, ובשמואל אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר וגו' ועבדוהו לבדו ויצל אתכם וגו', ובמלכים במראה שנית לשלמה אם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי ולא תשמרו מצותי וגו', וישעיה וירמיה ויחזקאל ותרי עשר רובם תוכחות לישראל על עברם את התורה.

750

751וכן ראינו אותם מזהירים את ישראל על מצות פרטיות הכתובות בתורה, יהושע נצטווה למול את ישראל שנית, וכתב שעשו את הפסח ושאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח מצות וקלוי וגו', ובנה מזבח בהר עיבל וקרא את כל דברי התורה הברכה והקללה ככל הכתוב בספר התורה, והנשיאים קיימו שבועתם לגבעונים, והכה יהושע את כל הארץ וגו' ואת כל הנשמה החרים כאשר צוה וגו', ולא הסיר דבר מכל אשר צוה ה' את משה, וחלק את הארץ לשבטים ולשבט הלוי לא נתן נחלה אשי ה' אלהי ישראל הוא נחלתו, והיה החילוק ע"פ הגורל, ונתן את ערי המקלט לנוס שמה וגו', והזהיר לבני ראובן וגד על המזבח אשר בנו,

751

752ובשופטים עלה המלאך מן הגלגל ואמר אעלה אתכם וגו' ואתם לא תכרתו ברית וגו' מה זאת עשיתם, ודבורה היו באים אליה בני ישראל למשפט, וכן שאר השופטים, ועבדו בני ישראל את הבעלים ואת העשתרות והוכיחם ושבו, ושמשון נזהר בנזירות, ונקהלו בני ישראל על דבר פלגש בגבעה, ועלי הוכיח את בניו אשר ישכבון וגו' ונאמר לו למה תבעטו בזבחי ובמנחתי וגו', ובני שמואל לא הלכו בדרכיו, ונאמר ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך וגו', והמליך עליהם מלך וצדק עצמו באמרו הנני ענו בי וגו',

752

753ושאול הזהיר את האוכלים על הדם ואמר ושחטתם בזה ואכלתם, והוכיח שמואל את שאול על אשר לא שמע אל דבר ה' ויעט אל שלל העמלקים, והרג דוד את ההורגים את שאול ואת איש בשת, ופרץ ה' פרץ בעזא, והוכיח נתן את דוד על אשר הרג את אוריה ולקח אשתו וקיים דוד שבועתו להמליך את שלמה בנו אחריו ובנה בית המקדש ועשה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו, ועשה ירבעם שני עגלי זהב ויהי הדבר הזה לחטאת וגו', ועשה יהודה הרע וגו' ויבנו גם המה להם במות וגו' וגם קדש היה בארץ וגו' והבמות לא סרו, ובנה אליהו מזבח בהר הכרמל בהוראת שעה ונענה, והעידו על נבות בני בליעל והומת, ונענשו אחאב ואשתו איזבל, וחזק יואש את בדק הבית וכסף אשם וגו' לא יובא בית ה', ואמציה הכה את הממיתים את המלך אביו ואת בניהם לא המית ככתוב בספר תורת משה, וקרא המלך יאשיהו את כל דברי ספר הברית, וטהר את ירושלים ובית המקדש, ובשאר ספרי הנביאים ישעיה ירמיה יחזקאל ותרי עשר באו תוכחות כוללות בפרט על העבירות החמורים ויעודים ונחמות, וירמיה הוכיחם בפרט על חילול השבת:

753

754והרי שקבלנו מכל הנביאים כי תורת משה נצחית היא ושום אחד מהם לא כתב שום דבר הפך התורה, וכבר דרש חנניה בן חלקיה דברי יחזקאל שהיו סותרין דברי תורה ואלמלא הוא היה נגנז כמו שהביאו במסכת שבת, ואליהו בהר הכרמל הוראת שעה היתה וכמו שאמר ובדברך עשיתי וגו', וכן שאר הספרים שנתנו ברוח הקדש אין בהם שום דבר נגד התורה, ואפי' ספר קהלת חתם באמרו סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם.

754

755ולא באה אלינו מצוה מאת האלהים כי אם הכתובות בספר תורה משה ועליהן אמר כי ז"ה כלל האדם, רומז אל דור המדבר שקבלו התורה שהיו דור שכלו דעה וכל העולם לא נברא אלא לצוות לכל אחד מהם, ודניאל ועזרא ונחמיה הזכירו את משה רבינו בספריהם והזהירו על קיום תורתו, וכן דברי הימים שחובר על ידם, וראינו כי ממרע"ה עד מלאכי חותם הנביאים כמו תת"ן שנה והיו בכל הדורות כמה אלפים חכמים ונביאים, מהם מ"ח שנתנבאו להם לישראל, לא פחתו ולא הותירו ממ"ש בתורה, וכ"ש הבאים אחריהם שאינם כמדרגתם, נראה דבר ברור כי על התורה אין להוסיף וממנה אין לגרוע ושכלם הסכימו בכך:

755

756ואחריהם נלך לאנשי כנסת הגדולה האחרונים שקבלו כולם תורה שנמסרה להם מהנביאים וזקנים ויהושע ממשה רבינו, כמו ששנינו באבות משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה, שהכוונה היא לפי הענין שאנחנו בו, שכמו שקבלה משה מסיני בלי תוספת ומגרעת כן מסרוה המוסרים תורה האחרונים והם הנביאים לאנשי כנסת הגדולה, ומהם נמשכה לתנאים הראשונים והאחרונים לאמוראים ולרבנן סבוראי והגאונים והרבנים והחכמים עד דורות הללו שאבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו נסתרה, עם כל זה אנחנו יודעים את ההורה הזאת שהיא היא מה שקבלו אבותינו ע"ה על ידי משה רבינו, וכמו שהבטיחנו בתורה כי לא תשכח מפי זרעו.

756

757ואחשוב כי ענין מסירת יהושע התורה לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים לאנשי כנסת הגדולה, ולא שנו שאנשי כנסת הגדולה מסרוה לתנאים שבאו אחריהם והם לבאים אחריהם, מפני כי מסירת משה התורה ליהושע היתה בזמן פטירתו כשכלה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם אחר שכרת ברית אתם בארץ מואב וקבלו את התורה ונחשב כאלו קבלוה עתה מחדש, וכן יהושע מהרה מחדש לזקנים ולישראל שהיו בזמן ההוא מפני שהיו אומרים כי מפני שהיו יראים שמא לא יכנסו לארץ הוא שקבלו התורה ועכשיו שנכנסו חזרו וקבלו אותה, וכמו שכתוב (יהושע כ"ד) בחרו לכם היום את מי תעבדו אם את האלהים אשר עבדו אבותיכם וגו' ואמרו לא כי את ה' נעבוד ויאמר עדים אתם בכם וגו' ויכרות יהושע ברית לעם ביום ההוא וגו' ויכתוב וגו', ונאמר אחר כך ויעבד ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים וגו', כי כמו שעבדו את ישראל כל ימי יהושע ובסוף ימיו חזרו וקבלו התורה מחדש כן עבדו כל ימי הזקנים, ובסוף זמן הזקנים חזרו הנביאים לקבלה מהם מחדש, וכן הנביאים לאנשי כנסת הגדולה, כמו שכתוב ביחזקאל שהוא מהנביאים האחרונים והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגוים וגו' חי אני נאם ה' אם לא ביד חזקה וגו' אמלוך עליכם, כמו שאמרו ז"ל במסכת סנהדרין, ואחר שקבלוה אנשי כנסת הגדולה לא הוצרכו למוסרה עוד לבאים אחריהם והיתה מורשה להם כנחלה הממשמשת מדור לדור, ונמצא שקבלו ישראל התורה חמשה פעמים כנגד חמשה חומשי תורה, משה יהושע זקנים נביאים אנשי כנסת הגדולה, ולכך שנו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע וגו', שהושוו כל הקבלות לקבלת משה מסיני, לומר שלא היתה בה שינוי כלל אלא שהיא נצחית.

757

758וראוי לתת טעם לגדרי התורה וסייגיה שנראים כתוספת על התורה ומצותיה, וכן בענין הגרעון מה שאמרו ז"ל (סוף מכות) בא דוד והעמידן על י"א, ופי' רש"י שבתחלה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עול מצות הרבה, דורות האחרוני' לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולם אין לך אדם שיזכה ובא והעמידן על י"א כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו, וכן כל שעה הדורות שלמטה הולכים ומתמעטים.

758

759והתשובה על התוספת, קלה מצד מה שפי' ז"ל כמו בשר עוף בחלב אם מוסיף ואומר שהוא מן התורה הוא תוספת בה, ואם אומר כי מן התורה מותר אלא שהחכמים אסרו אותה משום גדר וסייג אינה תוספת אלא משמרת למשמרתה של תורה, וכן משמעות הכתוב שאמר לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם, כלומר שלא תוסיפו על הדבר ותאמרו כי אנכי מצוה אתכם על התוספת גם כן, וימשך מזה כי אם יעבור על התוספת לא יענש ויבא מצד זה לעבור על עצמות הדבר, בחשבו כי הכל דבר אחד, והרי שהוא בא לידי גרעון, וכמו שאמרו בסנהדרין מנין שכל המוסיף גורע שנא' כי אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, הקב"ה לא הזהירם על הנגיעה ובתוספת גרעו שדחף הנחש את חוה על האילן עד שנגעה בו, ואמר לה ראי שאין מיתה על הנגיעה אף על האכילה לא תמותו.

759

760אבל התשובה על הגרעון קשה, וכתב הרמ"ה ז"ל על בא דוד והעמידן וישעיה וכו', לאו למימרא דאי עביד הני בלחוד זכו לחיי עוה"ב דא"כ בטל עונשן של עבירות ושכרן של מצות, אלא משום דקי"ל דמאן דמקיים לי' לתורה כולה מסייע ליה קב"ה ומגין עליה דלא ליתיה לידי הרהורא ואזיל לההוא עלמא בלא חטא, אבל מאן דלא מקיים לה לכולה תורה אע"ג דאית ליה רובא זכיות לא מסתייע מן שמיא לאגוני עליה מיצר הרע כד"א פ' שילוח הקן, וכיון דחזא דוד דהוו ממעטי דרי ואזלי בעא רחמי ואוקמיה למצות למיגני מיצה"ר אחד סרי ואתא ישעיה ואוקומינהו אשית והכין מסתברא עכ"ל ז"ל:

760

761והרב בעל העיקרים ז"ל כתב במאמר ג' פ"ל, כי אין הכוונה לומר כי העשיית אחד עשר מצות או שלש מקנה מן השלימות האנושי המדרגה שתשיג מצד כל מצות התורה, או שבהן יקנה מדרגה מהשלימות ולא בפחות, אלא שכל אחד מהנביאים היה מתכוין לעשות כללים כוללים מצות רבות מהתורה ומדות טובות כדי שעל ידם ישיג האדם מדרגה גדולה מהשלימות וכו' קרובה למדרגה המושגת על כלל המצות אף על פי שא"א שתעלה למדרגה גדולה כמוה, עד כאן:

761

762ואני תמה על פשטי מאמרים אלו, איך אמרו בא דוד והעמידן על י"א וישעיה על ו' וכו' אחר אמרם תרי"ג מצות נאמרו לו למשה בסיני וכו' שנראה שדוד העמיד אלו התרי"ג על י"א, אם הרצון הוא שאלו הי"א הם כוללים כל התרי"ג צריך לדעת באיזה אופן הם כוללים כולם, כי הולך תמים ופועל צדק ודובר אמת וגו' אין הוראתם אלא על יושר המדות דרך כלל לא על מצות עשה ומצות לא תעשה, ואין בכל אלו מצות מפורשות בתורה, כי אם לא רגל על לשונו שהוא כמו לא תלך רכיל, כספו לא נתן בנשך, את כספך לא תתן לו בנשך, ושחד על נקי, לא תקח שחד, ואם הולך תמים וגו' הוא כולל רוב התורה שילך תמים בדרכי השם שיעשה מצותיו, גם לא תלך רכיל ונשך ושחד היו נכללים בו, ואם הרצון כמו שאמרו העמידן הוא שבמקום התרי"ג העמיד י"א מהן והניח זולתן כי עושה אלה והן הי"א לא ימוט לעולם, הרי אין באילו הי"א מצות מפורשות בתורה ונמנות בכלל תרי"ג מצות כ"א שלש הנזכרים שהן מצות לא תעשה, וכ"ש שביארו בגמ' שם הולך תמים זה אברהם וכו' ופועל צדק כגון אבא חלקיה ודובר אמת כגון רב ספרא וכו' ואלו אינם מצות מן התורה אלא לפנים מן השורה, ואם באלו צריך שיהיה נזהר שלא ימוט כל שכן במצות התורה ואזהרותיה המפורשות בתורה, וכן בא ישעיה והעמידן על שש שנאמר הולך צדקות וגו' אינם כוללות כל התורה אלא הן יושר המדות ולפנים מן השורה ואיך אמרו העמידן על כך וכך:

762

763ולכן אני אומר כי מה שאמרו העמידן על י"א ועל שש, אין הכוונה שהעמיד י"א ושש במקום תרי"ג, ולא שהן כוללות כל התורה או רובה, אלא שראה דוד בדורו כי גם שהיו מקיימים כל התורה כולה לא היו נזהרים בדברים שהם לפנים מן השורה בכמו אלו הדברים דאבא חלקיה ורב ספרא וכו', ולכן דרש ואת המעשה אשר יעשון ותיקן שיהיו זהירים גם כן באלו הי"א דברים שהם כולם לפניה מן השורה, וכדי שיחזיקו בידם אמר מי יגור באהלך וגו' הולך תמים ופועל צדק וגו', ואמר כי עושה אלה על כלל מצות התורה לא ימוט לעולם, שהיה אפשר שימוט לפעמים גם כי יהיה זהיר בכל מצות התורה ובעשותו גם את אלה לא ימוט לעולם, וכן ישעיה ראה בדורו שלא היו נזהרים באותם הששה דברים שהם ג"כ לפנים מן השורה והזהיר עליהן, וכדי שיחזיקו בידם אמר הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו וגו', כי ישיג בהן שכר ומעלה יתירה בהיותו נזהר בכל מצות התורה ובאילו השש שהם לפנים מן השורה, וכן מיכה על ג' שהיו רפויות בידם בזמנו, וישעיה עצמו ראה אחר כך כי המשפט והצדקה היו רפויות בידם והזהיר עליהן, וחבקוק ראה בזמנו שכמעט אבדה האמונה ונכרתה מפיהן והזהיר על האמונה שאמר וצדיק באמונתו יחיה, כי גם שיהיה צדיק והוא שומר כל התורה כולה עיקר חיותו בעולם הזה ובעה"ב יהיה על האמונה, וא"כ מה שאמרו העמידן ירצה לומר כי הראשונים היה עיקר אזהרתם לישראל על תרי"ג מצות ואלו היו מעמידין עיקר כל האזהרות על אלו הדברים הרפויין בדורם כמו שכתבתי:

763

764וכן מה שאמרו שם במכות ד' גזירות גזר משה על ישראל ובאו ד' זקנים ובטלום, אין הכוונה שחלקו על דברי משה רבינו, אלא שמשה גזר אותן הד' גזרות קשות על ישראל ובאו אלו הד' זקנים ובקשו רחמים מהאל יתב' עד שנתבטל קושי אותן הגזרות.

764

765ונתבאר כי אין תוספת וגרעון בתורתנו התמימה לא במפורש בה והיא תורה שבכתב ולא בפירושה והיא תורה שבע"פ:

765

766ואני אומר כי עיקר הציווי והאזהרה שלא להוסיף ולא לגרוע בתורה הוא בתורה שבע"פ, כי תורה שבכתב הרי היא כתובה לפנינו וחתומה ניתנה אין מי שיוכל להושיט ידו לגעת בה בתוספת וגרעון, וכמו שהשיב המתלוצץ לינאי המלך על מה שאמר ותורה מה תהא עליה אמר הרי היא כרוכה ומונחת בקרן זוית כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד, המצות כתובות בתוכה ולא ישתכחו, ואם כן עיקר האזהרה בתוספת ובגרעון הוא בתורה שבעל פה, וכן נראה ממה שכתוב באזהרה זו לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו וגו' אשר אנכי מצוה אתכם, לא אמר על הדבר הכתוב בספר התורה הזה אלא אשר אנכי מצוה אתכם, להורות על תורה שבע"פ והיא בינו לבינינו שהוא מצוה אותנו על פה, וכמו שאמר הכתוב וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך והיא בתורה שבע"פ שנצטוינו מאתו יתב' עליה כי לא נמצא בתורה שבכתב צווי על דיני הזביחה.

766

767וכן מה שנאמר ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור וגו', עיקר הציווי הזה הוא על התורה שבע"פ, כי תורה שבכתב כפשטה אין צורך להגות בה כל ימינו ימים ולילות אלא על תורה שבע"פ נאמרה, כי רחבה מארץ מדה וגו' והיא נוהגת עם מה שכתוב בספר התורה, וזהו שאמר לעשות ככל הכתוב בו, לא אמר כל הכתוב אלא ככל הכתוב לרמוז על תורה שבע"פ שיש לה רמז ודמיון במה שכתוב בתורה על דרך המדות שהתורה נדרשת בהן:

767

768יש מקום לקטני אמנה להרהר על אמונת עיקר זה על דבר המחלוקות שנחלקו חכמי ישראל משנים קדמוניות, מזמן הסמיכה נשיא ואב ב"ד זה אומר לסמוך זה אומר שלא לסמוך עד שרבו תלמידי שמאי והלל וח"ו נעשית התורה כשתי תורות, וכן האמוראים והגאונים והחכמים הבאים אחריהם עד היום חולקים זה מתיר וזה אוסר זה פוטר וזה מחייב זה מטמא וזה מטהר בדבר אחד, ואם האמת הוא כמי שמתיר או מטהר או פוטר יהיה שכנגדו מוסיף על מה שכתוב בתורה, ואם הוא כדברי האחר יהי' שכנגדו גורע ממה שכתוב בתורה, וכמו שאמרו זה לזה במשנת זבחים אם כן אתה מוסיף על מה שכתוב בתורה, א"כ אתה גורע וכו', ואם נחפש נמצא מחלוקת זה ברוב דיני התורה, ועם מה שכתבתי בפ' שלפני זה שעיקר האזהרה בבל תוסיף ובל תגרע הוא בתורה שבע"פ יקשה יותר כי רוב המחלוקת שנפלו בין החכמים הם בתורה שבע"פ:

768

769ותשובת דבר זה כפי דיני התורה היא, כי התורה צותה אחרי רבים להטות, והוא כי אחר שמסר האל ית' למשה רבינו כללות פירוש התורה ופרטותי' בסיני מה שאי אפשר בטבע שכל אנושי לקבל לריבויים ועמקם כדכתיב (איוב י"א) ארוכה מארץ מדה, והוא ריבוי אריכות דיני התורה, ורחבה מני ים והוא רוחב עומק דיני התורה כעמקה של ים, ולא למדה משה אלא מפי הגבורה שהיה נותן בו כח לקבל כל אורך ורוחב דיני התורה בפרטות אפילו מה שתלמיד עתיד לומר בפני רבו, והוא לא היה יכול ללמוד לאהרן ולבניו ולזקני ישראל ולכל ישראל כל מה שלמד, כי מה שלמד מפי הגבורה ביום אחד מן המ' יום לא היה מספיק ללמדה להם בשנה אחת מן המ' שנה שנתעכבו במדבר, ואם הספיק ללמד להם בשנה אחת מה שלמד ביום אחד ונמצא שלמדו כל התורה במ' שנה כמו שלמדה הוא במ' יום, היה מפני שישראל שבאותו הדור היו מוכנים ששמעו כולם מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך והיו דור שכלו דור דעה, ולא ניתנה תורה שלימה כמו שלמדה משה רבינו מפי הגבורה אלא להם שהיו אוכלי המן לחם אבירים לחם שמלאכי השרת ניזונין ממנו, ומשם והלאה בדורות הבאים היו מוסרים זה לזה כללי התורה וקצת פרטות, כי לא היו מספיקים הדורות הבאים ללמוד כל התורה כמו שלמדוה יוצאי מצרים, אלא שהיו דורשים התורה במדות שהיא נדרשת בהם כפי מה שנמסרו בידם ללמוד מהם פרטי דיני התורה כל אחד כפי חכמתו וכפי השגתו לדרוש וללמוד הרבה בדיני התורה בלי שום מחלוקת, כי כל זמן שהיתה נבואה בישראל היו מוכנים ללמוד דיני התורה על ידי המדות שנדרשת בהם בלי שום מחלוקת כנתינתן מסיני, ואחר אנשי כנסת הגדולה שפסקה הנבואה לא היו מוכנים ללמוד כל הדברים בבירור, והיו נופלים להם ספקות בעניני הלמידות עד שהיו באים לידי מחלוקת מצד קבלתם, זה מתיר וזה אוסר וכו',

769

770ולזה אמרה המשנה משה קבל תורה מסיני, כי לא היה כח והכנה בידו ללמדה כי אם מסיני מפי הגבורה, וכן למדה לכל ישראל כמו שבארנו, אלא מפני שיהושע היה נכנס לארץ והיה מלמדה הוא ובית דינו לדור אחר שלא שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך ולא היו מוכנים ללמוד כולה אלא כללותיה וקצת פרטותיה, לכן אמר שמסרה ליהושע, כלו' שמסר לו שילמדה דרך כללות על ידי המדות, דרך מסירה שיוכלו ללמוד פרטיה מן כללותיה, וכן עד אנשי כנסת הגדולה שמסרוה הנביאים להם, ואחריהם שפסק' הנבואה נולדו הספקות והמחלוקת כמו שנתבאר, ועל זה אמרה תורה אחרי רבים להטות, במה שיחלקו בו בדיני התורה בדורות הבאים ואחר שיטו אחרי רבים הרי זה כמו הלכה למשה מסיני, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והמיעוט נגררים אחר הרוב, והרי שאין בכל דיני התורה לא תוספת ולא גרעון כי הכל הולך אחר הרוב, ומה שאמרו (ביבמות י"ד) על מחלוקת צרת הבת איכא מ"ד לא עשו ב"ש כדבריהם ואיכא מאן דאמר עשו וכו', אפ"ה אחר שנפסקה הלכה כב"ה הרי היא כהלכה למשה מסיני ועליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וכן בשאר התנאים והאמוראים החולקים בדיני התורה אחר שנפסק הלכה כאחד מהם.

770

771ולא לבד בענין המחלוקות עשה רושם הפסק הנבואה, אלא גם לענין השמטת חלק מישראל מתורה שבעל פה, והם הצדוקים וחביריהם, כי תורה שבכתב לא יכלו להכחישה להיותה כתובה וחתומה מזמן נתינתה והיה ס"ת ביד כל שבט ושבט מכתיבת מרע"ה, ותורה שבע"פ גם כן כל זמן היות נבואה בישראל לא יכלו להכחישה, כי כמו שהיו רואים שהיתה הנבואה משפעת בישראל, כך היו מאמינים ג"כ בתורה שבע"פ שניתנה למשה בנבואתו בפירוש התורה גם כי לא נכתבה, אבל אחר שנפסקה השפעת הנבואה הכחישו ג"כ מה שהיה להם מקובל בפירוש התורה מנבואת משה, כיון שלא היה כתוב בפירוש מאז עד עתה:

771

772אחר שהנחנו כי לא אירע לא תוספת ולא גרעון בחקי התורה מענין המחלוקת, צריכין אנו לדרוש ולחקור מזמן נתינת התורה אם קיימו אותה בכל דור ודור בהיותם צדיקים ובלי שעבוד:

772

773ואחר החקירה הזאת נראה, כי יש הרבה מן המצות שלא נהגו ולא נצטוו בהן בדור המדבר, ואין דברינו עתה בענין המילה שהיה סכנה בקיומה ומצות פסח הנמשכת ממנה, כ"א בשאר מצות והם המצות שניתנו בערבות מואב, כמו מצות נחלות שנתנה על ידי קריבת בנות צלפחד אחר שנצטוו משה ואלעזר בנשיאת ראש בני ישראל בערבות מואב, ואם כן בכל המ' שנה שהיו במדבר לא נהגו בענין הנחלות שנפלו בפני הקרובים אשר אין להם בנים או בנות כמשפט מה שנצטוו אחר כך, וכן דיני המוספים שנאמר אח"כ שם בפרשת פינחס שלא נאמרו קודם בפרשת אמור, וכן פרשת נדרים ושבועות והיתרן ומה שבין איש לבתו ולאשתו, וטהרת הכלים והכשרן וכל מה שנאמר בפרשת מטות ומסעי דבר שהוא חובת הגוף, וכמו שנאמר בסוף ספר במדבר אלה המצות וגו' אשר צוה ה' את משה וגו' בערבות מואב וגו', וכן כל המצות שנאמרו במשנה תורה שלא נזכרו קודם, היה נראה שנתחדשו בערבות מואב ואם כן לא נהגו קודם, ולא קראו קריאת שמע דור המדבר כיון שלא הוזכרו פרשת שמע והיה אם שמוע כ"א במשנה תורה, וכן לא הניחו תפילין ולא נתנו מתנות משפט הכהנים ולא נשא ולא גירש אדם בקידושין וגט, וכן שאר הדברים שהם חובת הגוף ולא הוזכרו בספרים הראשונים, וזה דבר קשה ותימה, שהרי דור המדבר היו דור שכלו דעה ולא ניתנה תורה אלא להם ואיך יכלו לעסוק בכולם אם לא נשלמה נתינתה עד אחר שבאו לערבות מואב, שכבר מתו וכלו מתי המדבר משבאו למדבר צין, כדכתיב ויבואו בני ישראל כל העדה ודרשו עדה שלימה שכבר כלו מתי מדבר, ומשה רבינו ע"ה לא נצטער שלא נכנס לארץ על שלא אכל מפריה כ"א לקיים מצות שבה, והרי לא קיים מצות ק"ש ומצות תפילין, ואם קיימם קודם מותו לא התמיד בהן שלשים ושבעה ימים שלמים כמו שכתוב בראש משנה תורה ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש וגו' והוא חדש שבט והוא מת בשבעה באדר.

773

774אלא שהאמת הוא שכל המצות שהוזכרו במשנה תורה אפי' אותן שלא הוזכרו כלל בספרים הקודמים כולם נאמרו בסיני ובאהל מועד, וכמו שאמר הכתוב הואיל משה באר את התורה הזאת וגו', לא בא אלא לבאר מה שנזכר לו קודם, וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת משנה תורה, כי לא נתחדש לו בערבות מואב כ"א דברי הברית אבל המצות שנזכרו בפינחס מטות ומסעי נראה בפירוש שלא הוזכרו כ"א שם בערבות מואב, וכמו שנזכר בקצתן וכתוב בסוף הספר אלה המצות וגו' אשר צוה ה' ביד משה בערבות מואב.

774

775ואפשר שלא כתב הרמב"ן ז"ל שלא נתחדשו לו בערבות מואב כ"א דברי הברית, אלא על מצות שהוזכרו במשנ' תורה שאמר עליהן משה הואיל משה באר וגו', אבל אותן שהוזכרו בהן בפירוש שנאמרו בערבות מואב בפינחס מטות ומסעי, נראה שלא הוזכרו קודם, וא"כ לא עסקו דור המדבר בכל התורה כולה, ופרשת נחלות שנאמר בערבות מואב היא מקרא מועט והלכות מרובות ולא עסקו בהן, ואפי' באותן שהן במשנה תורה ולא הוזכרו קודם, וכתב הרמב"ן ז"ל כי אולי לא נהגו באותן המצות רק בארץ אע"פ שהן חובת הגוף.

775

776ואפשר לומר כי גם שלא נהגו באותן המצות רק בארץ ושקצתן לא הוזכרו אלא בערבות מואב כמו שכתבתי, עכ"ז היו עוסקים בכל התורה כולה בדור המדבר, ויחידי סגולה מהם תפשו אומנות אבותם לשמור כל התורה וחקיה, כאברהם אבינו שמצינו שעשה את כל התורה כולה עד שלא ניתנה כדכתיב עקב וגו' מצותי חקותי ותורותי וגו', וכן היו נוהגים יצחק ויעקב אחריו עד מרע"ה, כי שבט לוי היו תופסים ישיבה במצרים ועוסקים בתורה שקבלו מאבותם, כי אברהם אבינו בנבואה נאמרה לו כל התורה כולה כמו שכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי והוא קול הנבואה ע"י מלאך, ומפני שאברהם אבינו פרסם מציאותו ית' לכל העולם היה ראוי שתנתן התורה על ידו, אלא מפני שלא היתה עדיין שום אומה ולשון ראויה לקבל את התורה הודיעה לו מעתה לזכותו בה והמתין עד דור המדבר שיקבלוה ישראל על ידי משה רבינו ע"ה,

776

777ומאברהם עד משה היו עוסקים בה ומקיימים אותה קצתם בכל דור ודור עד זמן נתינתה, ומשניתנו עשרת הדברות על פי האל ית' ידעו והשכילו כל התורה בעשרת הדברות אשר בהם נכללות כל משפטי התורה וחקיה, כפי הרמזים שיש באותיות י' הדברים שהם תרי"ג המורים על תרי"ג מצות, ואחר כך נתפרשה כל מצוה ומצוה בפרטיה, וא"כ נמצא כי אפי' מה שנאמר אח"כ בערבות מואב נרמז להם קודם בעשרת הדברות, וידעו הרמזים ע"פ הגבורה ועסקו דור המדבר בכל התורה כולה בדרך זה, וקיימו' קצתם את כולה זולת מה שאי אפשר לקיימו כ"א בארץ ישראל, ולכך היה מצטער מרע"ה על שלא נכנס לארץ ולא היה יכול לקיים מצות התלויות בה, כי כבר קיים מה שהיה אפשר לקיים חוצה לה.

777

778ואפילו מצות סוכה שהיא רמז לענני כבוד שסככו עליהם כל ארבעים שנה אפשר שהיתה נוהגת במדבר מדי שנה בשנה, רמז למה שהיה הווה בכל השנה כולה שהיו מסוככים בענני הכבוד, כמו שהיו נוהגים שבעת ימי חג המצות באיסור חמץ ואכילה בליל ט"ו וחג השבועות שהם חובת הגוף, וכמו שהיו נוהגים בה הראשונים אברהם יצחק ויעקב וזרעם רמז למה שיקרה לזרעם בצאתם ממצרים, כי אפילו עירובי תבשילין קיים אברהם אבינו וכמו שדרשו ז"ל, והמצות שלא היו מחוייבים בהם מצד העדר הכנתם כמזוזה ומעקה, שאפילו היו עושים סוכות ממש לא היו חייבים בהן במזוזה שהיתה דירת עראי, שהרי היו נוסעים ע"פ הדבור, והיה נחשב להם ההתעסקות בה כאילו קיימום, שהרי ג"כ בכל הדורות יש כמה מצות שאין קצת הפרטים חייבים בהם מצד העדר הכנתם, כמי שאין לו שדה שאינו חייב במצות התלויות בה, וכן הרבה מצות, וכמו שכתבתי בהקדמת קרית ספר.

778

779ואפשר כי גם שחג המצות והשבועות נהגו במדבר, חג הסוכות לענין ישיבה בסוכה לא נהגו שהרי היו מסוככים בענני כבוד ואיך יעשו סוכה תחת שם סוכה, ולכך אמר הכתוב למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו', כי לא נצטוו במצוה זו מיד כ"א לדורות הבאים אחרי דור המדבר.

779

780וראוי לתת טעם במקום זה למה שראינו שהוקבע חג הסוכות רמז לענני כבוד, ולא הוקבע שום רמז לנס הבאר והמן שהתמידו גם כן כל ארבעים שנה שהיו במדבר בזכות האחים הרועים.

780

781ואפשר לומר כי גם שהבאר והמן היו נסים מפורסמים לעין כל והתמידו כל ארבעים שנה, כיון שהיה דבר הכרחי שא"א בלי מציאותם כלל לא הוקבע רמז להם, אבל ענני כבוד שלא היה כל כך הכרחי כמו הם אלא כדי שלא יהיו בחורב ביום וקרח בלילה, הוקבעו ימי החג רמז לענינם, כי גם בדבר שלא היה הכרחי כמאכל ומשתה עשה האל ית' נס ופלא עמהם במדבר, וכן ג"כ בישיבת סוכה בכל שנה יש רמז לענני כבוד, אבל באכילת לחם ושתית יין או מים באיזה יום בשנה נעשה רמז למן ולבאר והרי שבכל ימות השנה אוכלים גם כן לחם ושותים מים, וכמו שאהרן היה אוהב שלום ורודף ומשים שלום בין איש לחבירו ובין איש לאשתו והיה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין, כן היה ענין ענני כבוד שהיו בזכותו טובה שלא היתה הכרחית אלא לפנים מן השורה כמו שנזכר, אבל הבאר והמן שהיו הכרחיים היו בזכות משה ומרים, שהיה ענינם הכרחי לאומה ישראלית כלחם ומים, והיא התורה שנמשלה להם, שמשה רבינו היה מלמד תורה לאנשים ומרים לנשים במה שהן חייבות, ונרמז באלו השני נסים ההווים על ידם כי כמו שא"א לאדם לחיות בלא לחם ומים כן א"א בלי תורה,

781

782וכמו ששנו במשנה אם אין קמח אין תורה אם אין תורה אין קמח, ונמשלה התורה ללחם בערך אל התורה כולה המחוייבת לאנשים למזון נפשם, כלחם למזון הגוף, ונמשלה גם כן התורה למים בערך מקצתה והיא המחייבת לנשים לבד, כי אין המים מזון אלא הכנה ועיכול למזון, כן האשה היא מחוייבת בקצת מצות והן אותן שאין הזמן גרמא כדי שתוכל להזמין ולהכין עניני האיש הלומד תורה, כערך המים אל הלחם, והיה רמז ענני הכבוד בכל שבעת ימי החג ולא הספיק ביום הראשון כלולב שכתוב בו ולקחתם לכם ביום הראשון, לרמוז על כל שבעה ענני כבוד מד' רוחות ומעלה ומטה ואותה שהיתה מקדמת לפניהם, והיה הרמז הזה ג"כ בימים אלו אחר ימות החמה שידעו שהגינו עליהם העננים מתוקף חומה, ועיקר צרכם אליהן היה מצד חום החמה במדבר, והיו חג המצות וחג הסוכות רמז ליציאת מצרים ולמה שקרה לישראל בזמן יציאתם ואחרי כן, והם דברים פרטיים חמץ ומצה בפסח וסוכה בימי החג, אבל חג השבועות הרומז למתן תורה אין בו דבר פרטי באותו יום מפני שהוא כולל כל התורה כולה הכלולה בעשרת הדברות שנשפעו ביום המקודש ההוא, וימי פסח היו שבעה כי לא היתה יציאתם שלימה עד יום השביעי שהוא יום קריעת ים סוף שראו ישראל את אויביהם מצרים מת על שפת הים, וכמו שאמר הנביא כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, כי לא היה יום אחד יציאת מצרים כ"א שבעה ימים עד שראו הנפלאות על הים, וכן יראם לעתיד:

782

783ונחזור למה שהיינו בו אם נהגו כל המצות בכל הדורות הבאים, ונאמר כי בדור המדבר אפשר שלא נהגו כולם כפי מה שכתבנו, אבל אחר כניסתם לארץ נתחייבו בכלם כמו שנצטוו בתורה, וזהו שנאמר ליהושע לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו וגו', כי מהיום ההוא והלאה נצטוו בכל התורה כולה כמו שאמר לעשות ככל הכתוב בו, כלומר גם כי עד עתה לא נהגו בקצתן דרך חיוב, ואפילו מאותן שהן חובת הגוף מכאן והלאה תהגה בה כדי שתשמור ככל הכתוב בה, והרי בימי עזרא כשעשו סוכות כתוב כי לא עשו בני ישראל כן מימי יהושע בן נון, ואמרו חז"ל בערכין אפשר בא דוד ולא עשה סוכות וכו' אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע לשמיטים ויובלות וכו'.

783

784שנראה כי לכן תלו בימי יהושע בן נון כי מאז הוחל להיותם זהירים לשמור כל התורה כולה כמו שכתבתי:

784

785וכן לענין התוספת, והן התקנות והגדרים וכל מה שאנו נוהגים בעניני המצות בזמנים אלו, ראוי לדעת אם היו נוהגים כן בכל הדורות, ולמה תקנו בדור אחד מה שלא תקנו בדורות העוברים כי היה די לנו במה שאסרה התורה, האם הדורות האחרונים טובים מהראשונים שיטלטלו מרשות היחיד ורשות הרבים לכרמלית, ויאכלו בלי נטילה וישאו שניות, קודם שבא שלמה המלך ע"ה, ואחריו יחמירו עליהם בכל אלה, וכן התקנות שנתקנו אחר כך הן רבות מספור עד שכמעט נראה שנשתנית התורה ח"ו ממה שהיתה קודם ברוב הגזרות והגדרים המעורבים בכלל דיניה:

785

786ונאמר כי לא מטובות הדורות האחרונים בא להם תוספת התורה בקבלם על עצמם גדרים וסייגים מה שלא קבלו הראשונים, כי צפרנם טובה מכרסם של אחרונים, ולא הוצרכו לעשות גדר וסייג כדי שלא יגעו בגוף איסור התורה, כי הם היו זהירים בה ולא יגעו בה גם כי יהיו קרובים אליה בלי שום גדר וסייג, ומשה ויהושע לא גזרו שום דבר כ"א שתקנו תקנות, כאמרם משה תקן להם לישראל ויהושע תקן עשר תקנות, וכשהגיע הזמן לשלמה המלך ע"ה אחר שבנה ביהמ"ק ראה לגזור גזרות ולגדור גדרים לתורה לכבוד השכינה הנראית בבית הגדול והקדוש, כדי שלא יהא נקל לאדם לעבור על גוף תורה הנאסר מפי האל אשר שכינתו נראית ונגלית בבית המקדש, ואם יבוא לעבור יגע במה שהוא גדר וסייג ולא בגוף האיסור עצמו, וראה הדברים ההווים כמו הטומאה שיארע בעת האכילה וכמו כן שבת ועריות שנפש האדם מחמדתן, וגזר עליהם מה שגזר כדי שלא יבואו לגעת באיסורי תורה, וכן כל הדברים שגזר ותקן במה שהיה קרוב לגעת באיסור תורה הרחיק ועשה גדר, כדכתיב אזן וחקר תקן משלים הרבה, נראה שהרבה תקנות עשה ועשה אזנים לתורה כמו שדרשו חז"ל על אזן, והיתה התורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים וע"י הגדרים עשה לה אזנים שלא יגעו בה, כמו הכפיפה שנוטלין אותה באזניה ואין נוגעין בה, וכן עזרא תקן תקנות והוא ואנשי כנסת הגדולה צוו על הגדרים, וכמו ששנינו באבות הם אמרו ג' דברים הוו מתונין בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה, ומפני שאין מקצוע גדול בתורה כדיני ממונות אמר הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה, לירד לעומק הדין, וכן מפני שלא יפול הגדר וסייג בדיני ממונות כי מה שנחמיר על זה יהיה קלות לחבירו, אמר הוו מתונים בדין, לצדק ב' הכתות, ועל זה העמידו תלמידים הרבה, ועשו סייג לשאר התורה.

786

787וגדרים וסייגים אלו גם כי הם רבים וברוב מצות התורה ואזהרותיה, אינם מתערבים בתורה כי הם ניכרים שהם תקנות וסייגים לקיום התורה במה שאנחנו הולכים בהם להקל, גם כי בקצתם עשו להם חכמים חיזוק כשל תורה הם ניכרים שהם מדרבנן ולא יפול שום תוספת ושינוי בתורה בגללם:

787

788וגם בענין המנהגים החלוקים לפי המקומות, אין בזה שום שינוי וחילוף בתורה כי אל אחד בראנו וגוי אחד אנו ותורה אחת לכלנו, בכל תרי"ג מצות ופירושן וגדרן וסייגן וגם ברוב המנהגים הקבועים בכל ישראל, וכמו שאמרו מנהגן של ישראל תורה היא, ולא נפל שום חילוק בדבר המפורש והידוע שהוא מן התורה או מדרבנן, כי כלם זהירים בו, כי אם בדברים שאין להם עיקר בתורה, כי לא נמצא בדור מן הדורות במקום מן המקומות שיהיו נוהגים לאכול חלב או שום איסור מאיסורי תורה או לישא ערוה או שניה לה או בחילול אי זה יום מימי הקדושה, וכן בשאר כל דברי התורה אין שום הפרש בכל עדת בני ישראל בכל הדורות כמנהגן להתיר את האיסור בהיותם כשרים ועובדים את השם, וכן בכל מה שתקנו חכמים ז"ל אין שום הפרש, ואם יש מנהג חלוק הוא בדבר שאין בו איסור כמבקרי אבלים בשבת אם יאמרו להם שלום וכיוצא בזה, ובחילוף מנהג נוסח התפלות כפי המקומות אין שום חילוף בדבר עיקרי כמו בק"ש ובברכותיה, כי כלם מוסכמים שהם ג' ברכות בשחר וד' בערב, וי"ח ברכות בתפלת צהרים בקר ערב, ומוספין ונעילה, וכל שאר הברכות שתקנו אנשי כנסת הגדולה, ולא נפל חילוק מנהג כי אם במיעוטן בנוסח שלהן מבלי חילוף ענין כוונת כל ברכה ושמירת סדרה:

788

789וגם דורות הראשונים הקודמים לאנשי כנסת הגדולה שתקנו נוסח כל הברכות, היו שומרים ענין כוונת כל ברכה וברכה בדברים ההכרחיים לה כברית ותורה וחיים ומזון בברכת המזון, גם כי לא יהיה הנוסח שסדרו לנו אחר כך אנשי כנסת הגדולה, והיו מברכין קודם שיהנו מן העוה"ז כעין מה שהיו נהנים ממנו, שהיו מברכים על הלחם ברוך שברא לנו מזון זה, ועל פרי עץ או אדמה ברוך שברא לנו פרי זה לאכול, וכיוצא במלות אלו המורות על כוונת הברכה שלא יהנו מן העולם הזה בלתה, וכן כל אחד היה מתפלל לאל ית' והיה מסדר שבחו של מקום קודם, ואחר כך שאלת צרכיו, ואחר כך נתינת הודאה על חלקו, גם כי לא היה כנוסח זה שאנחנו מתפללים אלא כל אחד כפי צחות לשונו, כי מזמן משה רבינו ע"ה עד כנסת הגדולה היתה השכינה נגלית במקום הקרבן והיתה נבואה עדיין בישראל והיתה נשמעת תפלת כל יחיד ויחיד וברכתו לאל ית' על הנאתו מזה העולם.

789

790וזהו הטעם אצלי על מה שנראה כי באותו הזמן לא היו מתקבצים ישראל בכל מקומות מושבותם ערב ובקר וצהרים במקום מיוחד להתפלל בו תפלת ציבור אלא כל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו, כי לא מצאנו בנביאים וכתובים תפלת ציבור עד אחר החרבן שתקנו אנשי כנסת הגדולה י"ח ברכות ודברים שבקדושה שאינן בפחות מעשרה, וגם כי משה תקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשני ובחמישי ושבת והוא בכלל הדברים שאינן בפחות מעשרה, אפילו הכי לענין התפלה שלא היתה סגנון אחד בפי הכל אלא כל אחד כפי צחות לשונו, נראה שכל אחד היה מתפלל ביחיד במקום שיזדמן לו והיתה תפלתו נשמעת כשל רבים לפני השכינה הנגלית במקום הקרבן, ואפשר ג"כ שהיו מתקבצים בבתי כנסיות בשני ובחמישי לפחות מימות משה רע"ה שתקן קריאת התורה בהם והיו מתפללים ג"כ אז בצבור כל אחד כפי כחו, ולא היתה שם חזרת תפלה כי לא היה נוסח מיוחד לה אלא כל אחד היה יודע ובקי בטיב הלשון ויודע לסדר תפלתו למה שנצטרך:

790

791והעיקר העשירי, כי השי"ת יודע מעשיהם של בני אדם ואינו מעלים עינו מהם, לא כדעת מי שאומר עזב ה' את הארץ אלא כמו שנאמר גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני אדם וגו', וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו', ונאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', ע"כ לשון הרב ז"ל בעיקר זה.

791

792וכוונת עיקר זה וביאורו הוא כי ידיעתו ית' היא מקפת בכל מה שברא ומתמדת לעולם, ואין שום רגע בכל הזמנים שלא ידע האל ית' כל עניני העולם העוברים ההווים והעתידים, כי היה עולה על הדעת, כי ידיעתו ית' מקפת בכל מה שברא ויודע סתרי כל הדברים ומה שישתלשל מהם כשרוצה לדעתם, אבל לפעמים מעלים עינו מהם ואינו רוצה לדעתם, וזה אי אפשר להיות כי האדם שהוא משתמש בכלים חומריים והם החושים אינו משיג ויודע הדברים אלא כשהוא משיגן בחושים או שמדמה אותן אחר כך בחוש המשותף, וכל שלא ראה דבר אחד או דומה לה לא יוכל לדמותו, ואפילו מה שראה וידע כשאינו רואהו ואינו מדמהו אינו יודעו, ולפעמים אינו רוצה לראותו ולא לדמותו, וכשהוא משיג דבר אחד אינו משיג אחר, כל זה הוא בידיעת השגת הדברים הגשמיים על ידי החושים ידיעה שלימה או חסרה כל אחד כפי השגתו, וכן בהשגת השכל יקרה כל זה שאינו יודע דבר שכלי כי אם בעת שהוא משיג אמתתו בשכלו בראיותיו ומופתיו או כשחוזר ומחשב בו ויודע שהשיגו וידעו ידיעה גמורה וברורה, וכשאינו חוזר וחושב בו אין לו בו ידיעה, וכל ידיעות אלו הן בכח בין שתהיה ידיעה אמתית או לא, ואין לאדם ידיעה בפועל כ"א בזמן התעסקו בה כמ"ש:

792

793אבל ידיעת האל ית' היא ידיעה אמתית ובפועל בכל הנבראים ומתמדת בכל רגעי הזמנים ובכל הנבראים, בבת אחת היה יודע שיחטא אדם הראשון ושיזכה משיח בן דוד וידע שצחקה שרה בקרבה ומה שאמר המן בלבו הכל בבת אחת כל מה שהיה והווה ויהיה, שאם בבריאת הנמצאים לא היה צריך פועל ולא זמן אלא ברצון לבד נעשו השמים והארץ וכל צבאם אלא שרצה שיהיו נעשים ונבראים בששה ימים ועשרה מאמרות בתחלת רגע כל יום או בסופו, כל שכן בידיעת כל הנבראים שברא שהוא יודעם כולם כאחד, כי יותר נקל הוא לידע מלברוא, שהאדם יודע ואינו בורא, וכמו שהאדם יודע מה שעשה בידיו מהותו ואיכותו כל זמן שהוא לפניו או שזוכר אותו, כן ויותר יודע האל ית' לעולם כל הנבראים מהותם ואיכותם ומה שנמשך מהם, כי הוא בראם והם לפניו תמיד ואין לפניו שכחה, כי האדם שוכח מה שאינו לפניו והוא ית' כל מה שברא הם לפניו גלויים וצפויים, וכמו שהאדם יודע מטבע מה שבתוך כיסו כשהוא לפניו גם כי אינו רואהו, כן ויותר הוא ית' יודע מה שבלבו של אדם כי הוא לפניו לעולם ואין בשרו וצלעותיו ועובי בשר לבו עד החלל מסך מבדיל למה שבתוכו, אם נולד בחללו דבר גשמי או חושב בו מחשבה טובה או רעה או משתנה ממחשבה אחת לזולתה, וכ"ש הדברים הצפונים ונסתרים במטמונים כי אין מחיצה של ברזל מפסקת בידיעתו,

793

794כי האדם שראייתו מושגת ע"י חוש גשמי, הדבר הגשמי מבדיל ראייתו, אבל ראיית האל ית' שאינה גשמית אין הדבר הגשמי מסך מבדיל לה, וכל ד' יסודות והנמשך מהם ועצם ראשון וגשם החמישי ועולם המלאכים ג"כ כדבר גשמי לערך מהותו ית', כי כולם ברואיו ותלויים בו ולא יצוייר קיומם זולתו כמו שלא יצוייר קיום הבית בהריסת יסודותיו, כי האדם שעושה כלי בידיו אחר שגמרו מתקיים בעצמו גם כי יצוייר העדרו ושיעדר בפועל מפני שאין הכלי צריך אליו אחר שנגמר, אבל כל מה שברא האל ית' ברצון ובמחשבה לבד לא בפועל גשמי אין קיומם מתמדת כי אם ברצונו ומחשבתו ולכן לא יצוייר קיומם זולתו, וכמו שאמר הכתוב (תהלים ל"ג) כי הוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד, כי לסבת שהיו ונבראו כל הדברים באמירתו וחפצו יתב' צריך עדיין רצונו וחפצו לקיומם ועמידתם, כי הפועל הטבעי שברא האל ית' הוא נמשך ומשתלשל מיום ליום להוציא ולהוליד כדומה לו בלי הפסק התמדת רצונו ית' עליו, ולא שתאמר כי ברצונו הקדום בשעת הבריאה לבד הוא שמשתלשלים כל הדברים אח"כ על טבעם שברא בהם ואינם צריכין רצון מתמיד בכל זמן, כי אחר שבריאת טבע זה הוא ברצון לבד לא בפועל א"כ אין לו קיום כי אם ברצון מתמיד, ופעולות האדם הנעשות בדבר גשמי אינם מולידות אחרות תחתן, ואחר שישבר כלי אחד צריך לעשות אחר מחדש במקומו, ולא ישתלשל כלי מכלי, כי בגמר עשיית הכלי הראשון נסתלקה פעולת האדם האומן ממנו ויתמיד מה שיהיה בטבעו עד שיפסד ויעשה אחר, אבל בריאת האל יתב' אינה כך שיברא אנשים וב"ח וצמחים וכשיכלו יברא אחרים תחתיהם, כי זה היה חסרון בחקו יתב', אלא ברא הראשונים ושם בטבעם להוציא אחרים תחתיהם, ורצונו וחפצו המתמדת בהשתלשלותם היא המקיימת ומעמדת אותם עם השלימות אשר הטביע בם בתחלת בריאתם, כאמרם כל מעשה בראשית בקומתם נבראו בדעתם נבראו ובצביונם נבראו, כדכתיב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם אל תקרי צבאם אלא צביונם.

794

795ופירוש בקומתם שנגמרה כל קומתם מתחלתן, ולדעתם שהודיעם שיבראו וניאותו, וצביונם דמות שבחרו להם, ולפי הכוונה במקום זה ירצה על שלש שלמיות אשר יש בבריאת האל ית' ממעשה האומן, והם ההשתלשלות והדמיון באיכות ובכמות, כי ענין הקומה יורה על ההשתלשלות וההולדה להיותו קיים לעולם, ואיפשר שישתלשל ולא יהיה דומם לו באיכותו וטעמו, לזה אמר לדעתם נבראו, כי איכות הדבר ומהותו הוא דעתו, והיה אפשר גם כן להיותו משתלשל כדומה לו באיכותו ולא בצורתו וכמותו, ולז"א בצביונם נבראו, כי צורת הדבר לפי ערך כמותו הוא צביונו, ושלימיות אלו הטביע האל יתברך בנבראים בתחלת בריאתם כדי שיהיו קיימים במין, וכמו שאמר הכתוב ויכולו השמים והארץ וכל צבאם, כי בבריאת מה שברא כבר בששת ימי בראשית כלו השמים והארץ וכל צבאם, כי כמו שגשמי השמים הם קיימים באיש כן גשמי הארץ קיימים במין, ובמה שנעשה כבר יתקיים העולם לעתיד ואין כל חדש תחת השמש, כי כל מה שישתלשל לעתיד הוא מכח מה שנברא כבר בששת ימי בראשית, וזהו שאמר וכל צבאם והם צבא כל מה שהוא עתיד להשתלשל לעתיד מכל מין ומין כדומה לו, כי שלש השלמיות נכללים בצבאם והם מוטבעים בהם בתחלת בריאתם כנזכר, מצד מעלת האומן והוא הבורא ית', ולזה הוא מבואר כי אין כח וידיעה בשום אדם לעשות שום דבר הדומה לדבר הטבעי, כי כל חכמי העולם לא יוכלו לברוא אפילו יתוש אחד, כי האדם אין לו יכולת לעשות כי אם דבר גשמי, וגם אם יוכלו לצייר או לעשות דמות יתוש, החיות אשר בה גם כי הוא גשמי אינו נתפש בידי האומן לזורקו בתוכו ולהמציאו, וכמו שאמר הכתוב אין אדם שליט ברוח, וגם אם היה לו יכולת על זה לא היה יכול להטביע בו שיוליד כדומה, וגם הדברים אשר אינם משתלשלים כדומם אין כח באדם לעשות כמותם, כי אין האדם יכול לעשות משברי אבנים אבן אחת כמו שהיא נבראת בטבעה שלימה ולא שום דבר דומה לדבר הנברא בטבע, כי אין יכול על הטבע זולתו ית' בכח ידיעתו בה בכל הזמנים, וימשך מכל זה מה שרצינו לבארו, והוא כי ידיעת האל יתברך מקפת בכל הדברים כולם ביחד בכל הזמנים:

795

796עוד אני מבאר בהקפת ידיעתו יתב' בכל הנבראים, כי בידיעת עצמו יודע כל ברואיו.

796

797וביאור זה כי כל ידיעה יש לה כח אשר היא סבת הידיעה וב' ידיעות יש להן ב' כחות אשר היו סבתן, ואלו הכחות הם רוחב שכל האדם או קיצורו וכפי כח שכלו תהיה פועל ידיעתו, כי לא יוכל להוציא לפועל יותר ממה שיש לו בכח, וכמו שבדברים הגשמים שלא יוכל האדם או הב"ח לטעון יותר ממה שבכחו, ומהשערת כחו יהיה נודע מה שיטעון בפועל, כן בדברים השכליים לא יוכל להוציא לפועל מה שאינו בכחו ומידיעת הכח יהיה נודע הפועל, ואחר שהאל ית' יש לו כח ויכולת על כל מה שברא ויותר לאין תכלית, אם כן הוא יודע בכל בידיעת עצמו וכחו, ואף העתיד להיות, כיון שהוא נמשך מכח יודעו כידיעת כחו ויכלתו, וכל זה הוא ראיה מן השכל על הידיעה:

797

798והראיה מן החוש היא מכל ראיות ההשגחה מן החוש, כי ההשגחה היא על הקדמת הידיעה, וכן מן הראיות שיש על אשר לא יפול בו ית' שום שינוי, כי אחר שידע האל יתברך כל הדברים כשבראם לא תפסק ידיעתו כי לא יפול בו שום שינוי, וכן אם לא היה יודע כל הדברים העתידים עד שיהיו היה בו שינוי ח"ו כשידעם, וראינו כי אדם הראשון ידע כי האל ית' ראה וידע שאכל מעץ הדעת כשאמר לו המן העץ וגו', וגם שהיה יודע מה שעתיד להיות כשאמר לנחש ואיבה אשית וגו', ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך וגו', ולאדם אמר כי שמעת וגו' ארורה האדמה בעבורך בעצבון וגו' וקוץ ודרדר וגו', כל הדברים שנאמר לו לעתיד ראם הוא ותולדותיו, וכן ידע שהרג קין את הבל אחיו וידע מה שהיה לעתיד בנקמתו אשר יעד לו שבעתים יוקם, וידע וראה כי רבה רעת האדם בארץ וכי נח היה צדיק תמים ושינצל הוא ואשר אתו בתבה, וידע מה שיזמו בלבם לעשות דור הפלגה ושיפיצם משם, וידע יושר לבב אברהם אבינו ושיהיה לגוי גדול ונברכו בו כל משפחות האדמה כמו שהיה לעתיד, וידע לקיחת שרה בית פרעה ונגע אותו, וידע נתינת הארץ לזרע אברהם ושימת זרעו כעפר הארץ, וכן כל היעודים שבתורה שהודיע אותם קודם היותם ונתקיימו, הם ראיה חושיית שהוא ית' יודע העתידות, וידע ושמע זעקת סדום ועמורה, ולקיחת שרה אל אבימלך, וידע שכלו המים מן החמת שנתן אברהם להגר, וכן כל הדברים שנזכרו בתורה ידיעת השי"ת עליהם הם ראיה מן החוש על ידיעתו בכל הדברים ובכל הזמנים, וכן אמר רבי יוחנן בסנהדרין משום רשב"י מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה.

798

799וראוי ליישב קצת מהכתובים אשר כפי פשטם מורים הפך כוונה זו, והאחד מהם הוא אמרו האל ית' לאדם הראשון איכה, והוא השיב את קולך שמעתי ואירא כי עירום אנכי ואחבא, שנראה כפי פשטו שהוא ית' היה מסתפק במקום עמידת אדם הראשון, וגם הוא חשב להתחבא ממנו שלא יראהו כמו שאמר ואחבא:

799

800ואומר כי מה שאמר לו איכה היה להורות לו עצם חטאו במקום הנכבד אשר נצטווה עליו לעבדו ולשמרו, כי אם היה עובר על דברי האל בזולת זה המקום לא היה חטאו כ"כ חמור והיה לו להשכיל ולהיות מתבונן איה מקום כבודו ושכינת עוזו כי אם בגן עדנו ולא היה חוטא, וזהו הנרצה באמרו איכה, היה לך להביט את מקומך והוא בגן עדן והוא מקום מנוחתי כדי שלא תחטא, ולזה קרא אותו קודם ואמר לו כמדבר אליו איכה שכתוב ויקרא אלהים וגו', ומה שאמר אדם הראשון ואירא כי עירום אנכי ואחבא, לא היה נחבא שלא יראהו האל ית', אלא מפני כבוד קול שכינתו היה נראה לו בלתי הגון היותו ערום, וההתחבאות היה כמכסה לגופו בהיות מלא כל הארץ כבודו, כי אפילו בגילוי הראש אסור לילך משום מלא כל הארץ כבודו, וזהו מה שאמר הכתוב ויתחבא האדם ואשתו, מפני ה' אלהים, הרצון מפני כבוד שכינתו יתב' כמו שכתבתי:

800

801ומה שאמר הכתוב מי הגיד לך וגו' המן העץ וגו', הרי היה גלוי לפניו כי אכלו מן העץ ושלא הוגד לו שהיה עירום אלא שנפקחו עיניהם וידעו כי עירומים היו כמש"ה ויאכלו ותפקחנה עיני שניהם וגו'.

801

802ואפשר לפרש הכתוב שאמר לו האל יתב' מי הגיד לך כי עירם אתה אלא שמן העץ אשר צויתיך וגו' אכלת, ועל כן השיב לו האשה אשר נתת עמדי היא נתנה וגו', לא השיב לו מי הגיד לו ולא שאכל מן העץ אלא על קדימת הידיעה לו ית' שאכל אמר שאשתו היא שנתנה לו וגו':

802

803ומה שאמר הכתוב למה חרה לך ולמה נפלו פניך, היה יודע שעל שלא שעה אל מנחתו הוא שחרה, אלא שאמר שלא היה לו טעם ודין לחרונו ולנפילת פניו:

803

804ומה שאמר ה' אל קין אי הבל אחיך ולא אמר לו על שהרגת את הבל אחיך ארור וגו', הוא על כי לא נצטער אחר כך על הריגת אחיו ולא נכמרו רחמיו עליו.

804

805וזהו שאמר אי הבל אחיך אין אתה מצטער על אחיך שאינו בעולם, ומה שהשיב קין לא ידעתי השומר אחי אנכי, שהיה נראה היותו חושב שלא היה יודע האל ית' שהרג הוא את אחיו, תהיה הכוונה כמתנצל ואומר טעיתי שלא ידעתי שהיה ראוי לי לשמור את אחי שלא להורגו:

805

806והראיה הלקוחה מן הקבלה על ידיעת ה', תהיה בידיעתו הדברים העתידים והנסתרים, כי לידיעת הדברים ההווים ונגלים אין צורך להביא ראיה לא שכלית ולא חושיית ולא מן הקבלה, כי ברואיו השפלים יודעים ומשיגים מה שלפניהם כל אחד כפי ידיעתו והשגתו, הב"ח יודעים בטבעם מה שהוא מאכל להם ואוכלים אותו, ויודעים שאם ילכו במו אש יכוו ואם ילכו דרך גומץ בו יפלו ובורחים מהם, וידיעה זו היא טבעית להם ולזה ישתוו כולם בידיעתן זו, ואין תוספת ידיעה לזה על זה כל שהן מין אחד, והמין האנושי יש לו ידיעה זו הטבעית וידיעה אחרת שלימה מצד השכל והחושים הפועלים על ידו והיא ידיעת הדברים בסבותם ומה שימשך מהם, כי הב"ח לא ישמר כי אם בראותו האש או הדבר המזיק אבל כשחזר למקום האש והיה כבה כבר לא ישער אם נתקרר חומו ויוזק, והאדם יזכור וישער הזמן המועט שראה האש בוער במקום ההוא וישמר מחומו, ובכיוצא בידיעות אלו ישתנו דעות האנשים אלו מאלו, וכן בשאר הידיעות העליונות אלו מאלו, ומפני ההתחלפות שיש לאנשים בידיעות אלו הבלתי טבעיות צריכים לימוד זה מזה באומניות ובחכמות, משא"כ בידיעה הטבעית של בע"ח:

806

807והנה האדם החומרי יודע מה שהוא רואה ויודע ומבין בחושיו דבר מתוך דבר אחר, כשרואה עשן יוצא מארובה יודע שיש תחתיו אש גם כי אינו רואהו, גם כששומע קול ראובן דופק על הפתח יודע שראובן הוא בפתח גם כי אינו רואהו, כשמריח ריח בושם ידוע צרור בכנפיו יודע כי יש שם הבושם ההוא גם כי לא רואהו, כשטועם טעם פת חטים יודע כי הוא פת חטים גם כי הוא באישון לילה ואפלה, כשממשש כעור באפלה יודע מה שממשש אם הוא אבן או בגד בלא ראות, וגם בדברים השכליים יודע ומבין דבר אחד שלא ראה מדבר שראה, ואם בידיעת הנמשך מאדם יציר כפיו ית' כך אין צורך להביא שום ראיה על הבורא ית' כי ידיעתו באלו הענייני' היא שלימה בתכלית השלימות ביום הבראה, ומה שהוא נסתר לנו ומסופק לעתיד הכל צפוי וגלוי לו יתברך, כי חושי האדם להיותם גשמיים אינם משיגים אלא השגה בלתי שלימה בדבר הגשמי שלפניהם, והשגת השכל הוא יותר מעולה שיודע הדברים בשלימות ובמופת גם במה שאינו לפניו, וכמו כן ויותר נשער ידיעת הבורא יתברך בכל הדברים, כי הוא בראם ויודע סבת התחלתם ותכליתם והוייתם והפסדם, כמו שהאומן יודע חומר הדבר שממנו צייר הכלי אם יתקיים זמן הרבה או מועט, והקונה הבלתי בקי בו אינו יודע, כן הבורא ית' יודע כל הדברים מצד שבראן אם יתקיימו לעתיד זמן הרבה או לא, ומכוין יותר לדעת השעה והרגע אשר בו יפסדו ומה שיקרה להם קודם בכל זמן קיומם, וכמו שמטמון אחד ידוע למטמינו ונעלם מעיני כל חי זולתו, כן הדברים הנעלמים מן האנשים גלויים לבורא ית', כי סבות התעלמות אותם הדברים מעיני האנשים אינו בבורא, אם סבת התעלמותם היא שלא ראם הבורא ית', הוא הרואה כל הדברים ולא יתעלמו ממנו,

807

808כי ראיית האדם שהיא ע"י חושים גשמיים לא תשיג כשיש מסך מבדיל, וראיית הבורא ית' שהיא עצמית אין שום מסך מבדיל בינה לדבר הנראה, כי אפי' באנשים מי שראייתו חזקה צופה ומביט מתוך ידיעה דקה ולמרחוק יותר מחברו, ואם סבת ההתעלמות הוא שראו ושכחו, אין שכחה לפני כסא כבודו, כי זכירת האדם היא על יד כח גשמי ובאורך הזמן תבטל, והשכחה מצויה בזקנים, וזכירת הבורא ית' הדברים אינה בכח גשמי ולא תשכח, וכן ראיית הבורא יתברך היא מתמדת, כי האדם הרואה בחוש גשמי תפסק ראייתו לעתים כשישן או כשלא יביט בדבר ההוא או לא תהיה לפניו, מה שלא יקרה דבר מזה בראיית הבורא שהיא עצמית ואין לה שום סבת ההפסק, כי סבת ההעלם הנופל בכמו אלו הדברים אינו מצד עצמם שהן נעלמות ונסתרות, אלא מי שלא ראם ולא ידעם, כי מי שיצא מעיר אחת ביום אחד ללכת לעיר אחרת רחוקה כמו ששה ימים, יודעים בני העיר שיצא ממנה וידעו יציאתו שבליל ב' הוא במלון פלוני הידוע שמגיעים לו ביום אחד, אם לא יקרה שום מקרה, וכן בשאר הלילות, ושיגיע למחוז חפצו ביום ששי, ובני העיר שבא אליה לא ידעו דבר מזה עד הגיעו אליהם, ואם היה אומר אדם אחד מגיד עתידות פלוני הוא במקום פלוני עתה היה מגלה דבר נסתר לבני אותה העיר, ואם היה אומר מיום א' פלוני יהיה פה ביום שבת היה מגיד דבר עתיד, גם כי הוא ידוע לכל בני העיר שראו שיצא משם, ואם מה שהוא נעלם מכמה אנשים אפשר שיהיה נגלה לכמה אנשים, כל שכן שהוא נגלה לבורא יתב', כי כל העולם לפניו, ואין לו סבה מונעת הידיעה, ואין ידיעתו בדברים נעלמים ועתידים כאלו דבר נפלא לבורא ית', שהעולם כולו לפניו, כמו שאינו דבר נפלא למי שראה שיצא פלוני ממקום פלוני שיאמר שיגיע למקום פלוני ביום פלוני ולא קרה שום מקרה שיפסיק הגעתו וכיון היום והשעה:

808

809וכמו כן בידיעת הדברים העתידים והנעלמים מצד עצמם שהם כדבר נפלא לפני האנשים אינם דבר נפלא לפני הבורא ית', כי מן האנשים החכמים יעלם אמיתות תוכן גלגלי השמים וצבאותם ואם יש במקצתן יוצא מרכז או גלגל הקפה והשכלים הנפרדים כמה הם ואם הם מניעים הגלגלים וכיוצא בדברים העמוקים האלו שזה אומר בכה וזה אומר בכה ואינו ידוע מי מכוון אל האמת, ומן הבורא ית' לא יעלם דבר וגם אינם דברים עמוקים אצלו אלא כמו שהאדם יודע ומשיג אמתת מה שלפניו מבלי שום ספק ואין בידיעה זו מעלת ידיעה כי הוא דבר פשוט, כמו כן ידיעת אלו הדברים הוא דבר פשוט לבורא כיון שהם מסודרות לפניו כמו שבראם ואין לפניו דבר נעלם ונסתר:

809

810וכמו כן בדברים העתידים שאין שום ידיעה מהם לאנשים ואפי' לחכמים כי אם בדרך חכמה שדנים שיהיה כך או לא יהיה כך, אפי' שלפעמים הם מכוונים אל האמת הוא כדבר נפלא ועמוק אצלם, מה שאינו כן אצל הבורא ית' כי הוא יודע איכות הדברים מזמן שבראם ומה שיקרה בהם עד סופם כפי מה שסדר הנהגתם בשעת הבריאה, וכמו שיודעים קצת האנשים בשעת הערב שמש בכל יום שיחזור ויזרח במזרח לסוף שעות וחלקים קצובים כפי חדשי השנה, ויודעים שמתקופת טבת ועד תקופת תמוז יתקצרו הלילות וצל העמוד בחצי היום, ומשם והלאה יתארכו, כן הבורא יתברך יודע כל מה שימשך בעולם השפל מסבוב הגלגלים ומהלכי הכוכבים משעת שבראם והציבם על מתכונתם, וידיעתו שלימה וצודקת בכל הדברים הנעלמים והעתידים יותר לאין ערך מידיעת החכמים בכמו אלו הדברי' שהם עתידים להיות ע"פ אופני הנהגתם בכל שנה ושנה, גם כי היא ידיעה קלה.

810

811וציירנו ידיעת האל יתב' בכל הדברים הנגלים והנעלמים ההווים והעתידים בעולם השפל שיכול לידעם, גם כי היתה ידיעתו דומה לידיעתנו, שלא יצדק כל זה כי אם בידיעת העתידות והנעלמות שהן מסודרות כסדר בריאותן כפמ"ש, לא לעתידות הבלתי מסודרות ולא נמשכות מדבר מה, ולא בנעלמות כידיעת מחשבות של בני אדם וכיוצא בדברים הנעלמים, כמו מ"ש שמואל לשאול (ש"א י') בלכתך היום מעמדי ומצאת שני אנשים וגו' ואמרו אליך נמצאו וגו', וב' האותות האחרים, כי גם שנאמר ע"פ הידיעה הדומה לידיעתנו שראה האל יתב' מן השמים ב' האנשים באים ושער בהשערתו שימצאו אותו בצלצח, וע"ד זה ימצאוהו ג' אנשים עם מה שהיו נושאים באילון תבור ושיפגע בחבל נביאים יורדים מהבמה ואמר כל זה לשמואל שיאמר לשאול, או שהוסיף חוש ראייתו בהיותו נקרא רואה עד שהוא ראם ושער המקום שימצאם וכיון לאמת, אבל מה שאמר שיאמרו לו נמצאו האתונות וגו' והנה נטש וגו' ושישאלו לו הג' לשלום ויתנו לו ב' לחם ושיצלח עליו רוח ה' ושיתנבא עם חבל הנביאים, כל ידיעות אלו אינם מושגות בידיעה דומה לידיעתנו:

811

812ולזה נצייר אופן ידיעות אלו ובקרבם אל השכל, ונאמר כי ידיעת לבות בני אדם אצל הבורא הוא כידיעת האדם מה שרואה בעיניו, כי אין הבשר מסך מבדיל מלדעת מחשבתו, כי אפילו בדברים הגשמיים יש דברים דקים שאין הבשר והעור או היותר גס מהם מסך מבדיל להם, כמו שתאמר כי לחות המים ודקות הרוח נכנס בגוף האדם ואין הבשר הספוגיי מסך מבדיל להם, וחום האש הנוגע וממשש בצד אחד מהאבן או מעשת הברזל יחמם גם הצד האחר שלא נגע בו ועבר החום דרך כל העובי עד הצד האחר מצד דקותו, ובראות זכי העינים או שומת דבר ידוע בעינים, וכמ"ש בברכות, משיג לראות גופי השדים גם כי אינם אלא מב' יסודות אש ורוח הבלתי מושגים לרוב האנשים, והדברים הדקים והרוחניים אין הדברים הגסים וגשמיים מסך מבדיל לפניהם.

812

813והנה דניאל שכתוב בו והתיו לדניאל ורמו לגובא וגו' והתית אבן חדא ושומת על פום גובא וחתמא מלכא וגו', ולא היתה מסך מבדיל למלאך שאמר דניאל אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא וגו', וכל שכן אצל הבורא יתב' שאין שום מסך מבדיל לפניו לראות מה שבתוכו, וכמו שהאדם רואה ויודע פעולת הכלי כשהוא פועל כן האל ית' רואה ויודע מחשבת הלב, כי הוא ברא הלב להבין והכליות ליעץ והבינה, והעצה שאדם חושב בלבו וכליותיו היא דבר שכלי, והשכל הפשוט יודע אותה אחר שאין מסך מבדיל לפניו, וכמו שאה"כ אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה', ועל דרך זה שידע שמואל הנביא דרך נבואה מה שידברו לשאול האנשים שימצא בדרך.

813

814וגם הדברים העתידים שיודיע הבורא ית' קודם הוייתם וצאתם לאויר העולם ואינם מסודרים מפאת המערכת אלא בהשגחה מאתו יתב' אלא בשכר ועונש פרטי או כללי, יודעם הכל יתב', בידיעת הויות בני האדם העתידים להתהוות כפי סדר התולדה ומה שיעשו, אם ראויים להביא עליהם טובה ידע שיביאה וכן להפך, כמו שידע שתשחת הארץ לפניו בזמן נח ושיביא עליהם את מי המבול, ושאחר זה יהיו כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים ויאמרו איש אל רעהו הבה נבנה לנו עיר וגו' ויפץ אותם משם על פני כל הארץ, והודיע לאברהם אבינו שיהיה לו זרע ככוכבי השמים ויירשו את הארץ ויהיו גרים קודם בארץ לא להם וגו', וגם את הגוי וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, וכל הענין כמו שהיה, וכמו שהעידה התורה שידע כל מה שאמר לאברהם ת"ל שנה קודם, כן ידעו משעת בריאת העולם וקודם בריאתו, כי לא נולדה שום סבה לשידענו ת"ל מן השנים קודם היותו ולא אלפים או יותר, וכן מן הראוי שהיה יודע היותר קרוב מזה מבריאת העולם, והוא ענין דור המבול ודור הפלגה, וגם מה שאירע לדור המבול הודיע לנח הרבה מן השנים קודם שימחה את האדם אשר ברא.

814

815ולבלתי מאמין ומפקפק בעדות התורה שהודיע לנח ולאברהם אבינו כל מה שהיה אח"כ אשר ממנו וכיוצא בו נוכיח כי הוא יודע כל העתידות, נביא לו ראיה מן החוש, מן העונש והפרעון שמביא האל יתברך על הרשעים אחר שהרשיעו, כי אין אומה ולשון שתכחיש מה שהאל ית' הביא את המבול מים על הארץ כשנשחתה הארץ לפניו בזמן נח, ושצוה לנח קודם כמה שנים שיעשה לו תיבת עצי גפר וכו', ולעשיית התיבה היה צריך כמה שנים אשר מאז ידע נח והודיע לרבים שיביא האל ית' את המבול מים על הארץ, ואם הודיעו האל יתב' ענין המבול קודם היותו זמן מה, ולדעת רז"ל ק"כ שנה קודם, א"כ היה יודעו קודם לזה הזמן מבריאת העולם וקודם, כי לא נולדה שום סבה לשידענו כשהודיעו לנח ולא קודם, וא"כ מה שנודע בכל דור מדור הקודם לו עד דור המבול מבני נח שראו בחוש שנעשית תיבה אחת לשינצלו בה ממי המבול, נראה שנודע להם קודם מאת ה' ית' שהיה יודע כל מה שישחיתו דרכם ושיביא עליהם את מי המבול ברשעתם כמו שנזכר, וכן נודע לכל הדורות ענין יציאת מצרים ושקודם יציאתם באו משה ואהרן בשליחותו ית' שישלחם, ושהתרה בהם על כל מכה ומכה קודם בואה, ושלא יכלו החרטומים לעשות מה שעשו הם ואמרו אצבע אלהים היא, והם ידעו מפי האל ית', וכמו שידע האל ית' נאקת בני ישראל וצעקתם ואמר מאז להוציאם ע"י שלוחיו, היה יודע ג"כ מקודם כמו שנאמר, וכל זה הוא ידוע לכל אומה ולשון דרך כלל בלי עדות התורה שהעידה כל הדברים בפרט, ורמזה לחכמי התורה כמה דברים אחרים מן הנסים שהיו ולא נזכרו בפירוש:

815

816וגם מן העונשים והפורעניות שמביא האל ית' לרשעים יש ראיה לידיעת האל יתב' כל העתידות אפילו אותם שאינם מסודרים מפאת המערכה, כמו השחתת הארץ לפני האלהים ומילוי הארץ חמס מדור המבול, כי כל אלו המעשי' הרעים ומחשבות לבם רק רע כל היום בבחירתם שעשאום מבלי שום מניע ומכריח וידעם האל ית' קודם שחשבום ושעשאום, מכיון שראינו שהעניש אותם ונפרע מהם בדברים נפלאים, כמו הבאת המבול לדור הרע ההוא והפצת דור הפלגה ומכות שהביא על המצריים במצרים, שהדבר ידוע וניכר לכל העולם כי המבול בא בדור ההוא על מה שהרשיעו הדור ההוא, והפצת דור הפלגה על אשר יזמו לעשות, והמכות על אשר הרעו וענו לישראל, כי באו כל העונשים האלו מיד אחר שהרעו הדור ההוא הרעות הידועות ולא קודם ואח"כ, והיא הוראה כי על מה שעשו באה להם הרעה ההיא ולא מקרה היה להם, מצורף מה שהיו הרעות מיוחסות ודומות למה שהרעו וחטאו אשר היא ג"כ הוראה שבמדה שמדדו בה מדד להם האל יתברך:

816

817ובהיות העונשים הנזכרים בדברים נפלאים משנים טבע העולם וסידורו, אם לא היה ידוע לאל יתברך מקודם בריאת העולם שכשיחטאו בדורות הבאים יצטרך לשנות סדר הבריאה ליפרע מהם, לא היה יכול אח"כ ליפרע מהם בכמו הענין ההוא שנפרע מהם מיד אחר שהרעו ובמדה כנגד מדה כנזכר, והיה צריך לברוא שמים חדשים וארץ חדשה עתה תצמח ליפרע מהם, ואחר שראינו שאין כל חדש תחת השמים ועל ידי מה שברא משעת הבריאה כוכבי השמים וכסיליהם שינה את טבעם בעת ההיא ליפרע מהם ואח"כ חזרו לאיתנם, נראה דבר מבואר כי מתחלת הבריאה ידע כל מה שירשיעו הדורות הבאים והכין מאז בריאת עליונים ותחתונים באופן וסדר שישתנו בזמן הפרעון ויחזרו אח"כ למה שהיו מקודם, כמו שהיה בכל הזמנים שנפרע האל ית' מהדורות הפושעים והמורדים בו:

817

818וכמו שהוא יודע מה שיחטאו הדורות הבאים כן יודע מה שיחטאו הפרטים בפועל ובמחשבה כמו שנזכר, וכן כל מה שיחשבו ויעשו כלל או פרט מן האנשים הכל צפוי לפניו ית':

818

819ונחזור אל הראיה הלקוחה מן הקבלה על ידיעת השי"ת כל הדברים ההווים והעתידים הנגלים והנסתרים, ונמצא הדבר מבואר בכל התורה ונביאים וכתובים, וכמו שראינו בתחלת התורה והבריאה שידע האל ית' כל מה שנעשה בעולם מבריאת האדם עד מיתת מרע"ה וכניסת ישראל לארץ, הן מה שאירע לפרטיים אדם נח אברהם יצחק יעקב ובניו וכל זרעו, הן מה שאירע לכלל בדור המבול והפלגה וסדום, ושאר הדברים הנזכר בתורה ממה שנוגע לאומה ולזולתה במשך אלפים ותפ"ח שנים, ובקצתם נזכר שהודיע הדבר קודם היותו, וכמו שידע מה שנזכר בכל השנים ידע ג"כ כל מה שאירע בעולם באלו השנים ממה שלא הוצרכה התורה להזכיר בפירוש, ומה שאירע אחר חתימת התורה גם כן, והעידה התורה על ראייתו וידיעתו כל הדברים שברא במה שראה כל אשר עשה כי טוב הוא בהווה ובעתיד, כי ראה שהיה טוב עתה וגם לעתיד בכל זמני הויית העולם, שאם מה שראה שהיה טוב לא היה אלא על ההווה לא היתה שלימה הטובה הבלתי מתמדת ולא היה נאמר עליה כי טוב, וכן ראה להווה ולעתיד כי לא היה טוב היות אדם לבדו ועשה לו עזר ולבאים אחריו זכר ונקבה בראם ויברך אותם בהווה ובעתיד, ואחר המבול אמר זאת אות הברית וגו' את קשתי נתתי וגו', והיא אות ברית לדורות עולם כשאין צדיק בדור, כי מאז ידע כי בדור שכולו חייב יראה הקשת ובדורו של רבי יהושע בן לוי וצדיקים כיוצא בו לא יראה, וכמו שרמז בכתוב שאמר (בראשית ט') את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ, ר"ל ביני ובין הדור הרע הנמשך אחר חומר הארץ, וחזר ואמר וראיתיה לזכור ברית עולם ביני ובין כל נפש חיה בכל בשר אשר על הארץ, והוא דור הרשעים כמו שנזכר, וצריך לתת טעם לכפל ואריכות כתובים אלו ואין כאן מקומו, וראה וידע כל מה שהיו עושים דור הפלגה בבנין העיר ומגדל, ומה שהיו מדברים שיעשו להם שם ומה שהיו חושבים במחשבתם לעלות לרקיע ולהלחם בו, ודברים כאלו שלא היו מוציאים אותם מפיהם כדכתיב אשר יזמו לעשות, הרי שראה מלמעלה דבר שהיו עושים בגלוי והוא הבנין, ושמע מלמעלה מה שהיו מדברים, ואח"כ כתיב וירד ה' לראות את העיר וגו' ואם לא ראה ושמע מלמעלה לא היה יורד לראות, וענין הירידה היא מפני שהם היו בונים מגדל וראשו בשמים ודעתם וכוונתם היתה שלא היתה לו השגחה וכח בתחתונים לכן כתיב וירד ה' לראות את העיר, כי ההשגחה בתחתונים תקרא ירידה אצל רוממות כבודו ית', ומן ההשגחה ימשך השכר והעונש כמ"ש אחריו וירד ה' וגו' ויפץ ה' אותם, והוא העונש הראוי להם מדה כנגד מדה, הם היו שפה אחת ודברים אחדים, שלא יוכלו קצתם להקשר ולהוועץ להבדל אלו מאלו, וגם כן היו רוצים בני כל המשפחות הנמצאים בדור ההוא והם בני נח כי מהם נפצה כל הארץ להיות כולם ביחד באותה בקעה בעצה אחת, ולכן הענישם האל ית' שבלל שפתם שלא ישמעו איש שפת רעהו ולא יוכלו להקשר ולהוועץ בעצה אחת אפי' היו כולם בבקעה ההיא, ועוד הפיצם ה' על פני כל הארץ כנגד מה שאמרו הם פן נפוץ, ועל דרך זה ראינו בכל סיפורי התורה שידע האל ית' מן השמים כל הדברים הגלויים הנעשים בארץ והנסתרים ומשגיח בהם ומשכירם ומענישם, והיא ירידה אצל כבודו כביכול בהיותו מרום וקדוש לשכון את דכא ושפל רוח, וכמו שכתוב בהשחתת סדום ג"כ ארדה נא וגו', וביעקב כתיב אנכי ארד עמך וגו', ובנתינת התורה ירד ה' וירד ה', וכתיב ירד עמוד הענן, וירד ה' בענן ג"פ:

819

820ובענין ידיעתו ית' כתוב בתורה כמה פעמים לשון ידיעה בו ית', כי יודע אלהים, כי ידעתיו למען וגו', גם אנכי ידעתי כי בתם וגו', ידעתי כי ירא אלהים אתה, וידע אלהים, כי ידעתי את מכאוביו, ואני ידעתי כי לא יתן, ידעתי כי דבר ידבר הוא, ואדעה מה אעשה לך, ידע לכתך את המדבר, לדעת את אשר בלבבך, וכן נאמר לפרעה בענין ידיעתו יתב' למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ, והוזכר בתורה ידיעתו יתב' מעשי בני אדם והשגחתו עליהם דרך כלל כאנשי דור המבול והפלגה וסדום ועמורה, ובפרט נח אברהם יצחק יעקב משה ואהרן והבטחה לזרעם ביעודים הטובים, ובזמן נתינת התורה הבטחה להם ולזרעם ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגו', ואמר תכתוב ואולם חי אני וימלא כבוד ה' את כל הארץ.

820

821ואמר אל אלהי הרוחות לכל בשר, ובמשנה תורה אמר אשר מי אל בשמים ובארץ וגו', כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים וגו', מן השמים השמיעך את קולו וגו' ועל הארץ הראך וגו', הן לה' אלהיך השמים ושמי השמים הארץ וכל אשר בה וגו', ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד וגו', ואלו הם כתובים מבוארים בידיעת האל יתברך, וכל כלל התורה במצותיה וסיפוריה יש בה הודאה ג"כ לידיעתו ית'.

821

822ולשון שמיעה מצאנו ג"כ בו ית' כמה פעמים, כי שמע ה' אל עניך, וישמע אלהים את קול הנער, כי שמע אלהים, כי שמע ה' כי שנואה, וישמע אל לאה, וישמע אליה אלהים, וישמע אלהים את נאקתם, ואת צעקתם שמעתי, וגם אני שמעתי, בשמעו את תלונותיכם, בשמוע ה' את תלונותיכם, כי שמע את תלונותיכם, שמעתי את תלונות, שמוע אשמע צעקתו, ושמעתי כי חנון אני, וישמע ה' ויחר אפו, גם בנו דבר וישמע ה', וישמע קלנו, וישמע ה' בקול ישראל, וישמע ה' את קול דבריכם, שמעתי את קול דבריכם, ולא שמע ה' בקולכם, וישמע ה' אלי, וישמע ה' את קולנו, והשמיעה בו ית' היא הידיעה אלא שהיא נאמרת על קול ודיבור.

822

823הרי שקבלת תורת משה ע"ה מעידה על ידיעתו ית' מן השמים מה שנעשה בארץ מן הגלוי והנסתר וההווה והעתיד, ושמיעתו מן השמים מה שנאמר בארץ ומה שיש בלב האדם, וכן בנביאים הוזכרה ידיעתו ית'.

823

824ביהושע אל אלהים ה' הוא יודע. ובשמואל כי אל דעות ה', ואתה ידעת את עבדך. במלכים תדע את לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב בני האדם.

824

825ישעיה ואין צור בל ידעתי, מדעתי כי קשה אתה וגו', ואגיד לך מאז בטרם תבא השמעתיך, כי ידעתי בגוד תבגוד.

825

826ירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ואתה ה' ידעתני, אתה ידעת, ה' ידעת מוצא שפתי, ואתה ה' ידעת את כל עצתם, כי אנכי ידעתי את המחשבות, ואנכי היודע ועד, אני ידעתי נאם ה'. יחזקאל ומעלות רוחכם אני ידעתיה, ה' אלהים אתה ידעת.

826

827תרי עשר הושע אני ידעתי אפרים, אני ידעתיך במדבר. עמוס רק אתכם ידעתי, כי ידעתי רבים פשעיכם. זכריה הוא יודע לה'.

827

828בכתובים תהלים כי יודע ה' דרך צדיקים, ידעת בצרות נפשי, יודע ה' ימי תמימים, ה' אתה ידעת, כי הוא יודע תעלומות לב, ידעתי כל עוף הרים, אתה ידעת לאולתי, ידעת חרפתי ובשתי, ה' יודע מחשבות אדם, כי הוא ידע יצרנו, ה' חקרתני ותדע, אתה ידעת שבתי וקומי, הן ה' ידעת כולה, ואתה ידעת נתיבתי.

828

829איוב כי הוא ידע מתי שוא. דניאל ידע מה בחשוכא. עזרא ידעת כי הזידו עליהם. דברי הימים ואתה את עבדך ידעת, תדע את לבבו, כי אתה לבדך ידעת.

829

830וכן הוזכרה לשון שמיעה בנביאים, ביהושע לשמוע ה' בקול איש, ולא אביתי לשמוע לבלעם. שופטים ה' שומע בינותינו, וישמע האלהים בקול מנוח. שמואל וישמע מהיכלו קולי.

830

831מלכים לשמוע אל הרנה, לשמוע אל התפלה, ושמעת אל תפלת עבדך, ואתה תשמע אל מקום שבתך, ושמעת וסלחת, ואתה תשמע השמים ב"פ, ושמעת השמים ד' פעמים, לשמוע אליהם בכל קראם, שמעתי את תפלתך, וישמע ה' בקול אליהו, וישמע ה' אליו כי ראה, אולי ישמע ה' אלהיך, אשר שמע ה' אלהיך, הטה ה' אזנך ושמע, ושמע את דברי סנחריב, אל סנחריב מלך אשור שמעתי, שמעתי את תפלתך, וגם אנכי שמעתי נאם ה'.

831

832ישעיה אינני שומע, והשמיע ה' את הוד קולו אולי ישמע ה' אלהיך, אשר שמע ה' אלהיך, אתה שמעת אשר עשו, הטה ה' אזנך ושמע, ושמע את כל דברי, שמעתי את תפלתך, אשמיע אתכם, והשמעתי ואין בכם, מאז השמעתיך, מי השמיע, ומפי יצאו ואשמיעם, בטרם תבא השמעתיך, השמעתיך חדשות, משמיע שלום, משמיע ישועה, ולא כבדה אזנו משמוע, הנה ה' השמיע אל קצה הארץ, עוד הם מדברים ואני אשמע.

832

833ירמיה הקשבתי ואשמע, ולא אשמע אליהם, כי אנכי שומע, בעת קראם אלי אינני שומע אל רנתם. אשמיעך את דברי, אמרת לא אשמע, שמעתי את אשר אמרו הנביאים. יחזקאל קול גדול ולא אשמע אותם, שמעתי את כל נאצותיך, דבריכם אני שמעתי. תרי עשר, מיכה ישמעני אלהי. נחום משמיע שלום, שועתי ולא תשמע, מלאכי ויקשב ה' וישמע.

833

834תהלים ושמע תפלתי, ה' ישמע בקראי אליו, ה' בקר תשמע קולי, כי שמע ה' קול בכיי, שמע ה' תחנתי, תאות ענוים שמעת ה', שמעה ה' צדק, שמע אמרתי, ישמע מהיכלו קולי, ובשועו אליו שומע, שמע ה' קולי, שמע ה' קול תחנוני, כי שמע קול תחנוני, שמע ה' וחנני, אכן שמעת קול תחנוני, וה' שומע, צעקו וה' שומע, שמעה תפלתי ה', וישמע שועתי, אלהים שמעה תפלתי, וישמע מהיכלו קולי, ישמע אל ויענם, אשר לא ישמע לקול, שמעה אלהים רנתי, אלהים שמעת לנדרי, שמעת אלהים קולי, שומע תפלה, לא ישמע ה', אכן שמע אלהים, שומע אל אביונים ה', משמים השמעת דין, שמע ה' ויתעבר, שמע אלהים ויתעבר, שמעה תפלתי, הנטע אזן הלא ישמע, ה' שמעה תפלתי, לשמוע אנקת אסיר, בשמעו את רנתם, אהבתי כי ישמע ה', קולי שמעה כחסדך, ה' שמעה בקולי, ה' שמע תפלתי, ואת שועתם ישמע.

834

835משלי ותפלת צדיקים ישמע. איוב תעתיר אליו וישמעך, הצעקתו ישמע אל, וצעקת ענוים ישמע. דניאל ועתה שמע אלהינו, הטה אלהי אזנך ושמע, ה' שמעה. עזרא לשמוע אל תפלת עבדך, שמע אלהינו כי היינו בוזה, כאשר שמעתי את צעקתם, ואת זעקתם שמעת, ואתה משמים תשמע ב"פ.

835

836דברי הימים לשמוע אל הרנה, לשמוע אל התפלה, ושמעה אל תחנוני עבדך, ואתה תשמע מכון שבתך, ושמעת וסלחת, ואתה תשמע מן השמים כמה פעמים, שמעתי את תפלתך, ואני אשמע מן השמים, וישמע ה' אל יחזקיהו, ויעתר לו וישמע תפלתו, וגם אני שמעתי נאם ה'. איכה קולי שמעת, שמעת חרפתם:

836

837והרי לך ג"כ מקבלת הנביאים והמדברים ברוח הקדש המעידים על ידיעת השי"ת כל מה שבשמים ובארץ ושמיעתו דברי הצועקים ושואלים אליו הן רבים הן יחיד, בכל אופני הידיעה והשמיעה אנחנו מעידים שהוא יודע ושומע, והוא ית' גם כן מורה שהוא יודע ושומע אלינו, ואנחנו מבקשים ממנו שידע וישמע אלינו, והוא משיב שישמע ויענה אותנו, וכן יש בתורה ובנביאים וכתובים לשון ראייה ועניה ולשונות אחרים הנאמרים על האל יתברך להורות ידיעתו והשגחתו על התחתונים בכל פרטי הדברים.

837

838ואין לנו ראיות ואותות ומופתים על ידיעתו ית' ושאר העיקרים כעדות מרע"ה בתורת ה', ועדות כל הנביאים אשר הודו כולם במעלת נבואת משה ע"ה עליהם, והם ג"כ בדרך נבואתם השיגו אמתת תורת משה וכל הכתוב בה, ומה שהשיגו הם בעצמם בכל דברי נבואתם, ובפרט בענין הידיעה וההשגחה והחכמה והתבונה, להם יאתה, כי אין הנבואה שורה אלא על חכם וכו', ובכל חכמי הגוים מאין כמוהם אפילו לדעתם, והרי שמעון הצדיק שהיה משיירי כנה"ג המקבלים מן הנביאים ולמד ממנו חכמה אחד מיוחד שבחכמיהם, אלא שהתורה והנביאים והכתובים ניתנו לכלל המון בית ישראל כפי פשטן, ולכך באו בהם כל עיקרי הדת על דרך קבלה לבד, והחכמים שביניהם מבינים מתוכן אותות העיקרים ההם כפי הרמזים אשר נרמזו בהם.

838

839יקרה לקודמים ספיקות בענין הידיעה, אם הוא יתב' רואה ושומע ויודע כל הנעשה בארץ איך הוא סובל ועובר על פשע הרשע המכתיר ומכניע את הצדיק, כי בזה וכיוצא בו מרוע סידור הנהגת העולם יצא משפט ידיעתו מעוקל לפי דעת והשגת בני אדם, וכן כי מענין הידיעה תתבטל בחירת האדם, והכתוב אומר החיים והמות נתתי לפניך ובחרת בחיים, וכתיב הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב וגו', וענין ספק רוע סידור הנהגת העולם יתבאר היתרו בע"ה בביאור העיקר הבא אחר זה והוא שכר ועונש, אבל ענין הבחירה הנמנעת מן האדם בידיעתו יתברך קודם מה שיבחר אחר כך, הוא דבר צריך ביאור רב, לפי שהספק הזה נופל בכל אישי האדם בכל הדורות ובכל מעשי האדם אם טוב ואם רע, משא"כ ברוע הסידור כי אינו נוהג על הרוב:

839

840ואקדים קודם כי גם שהבחירה הוא ביד האדם לעשות טוב ורע כחפצו, אין זה גרעון בחוקו יתב', כי הוא יתב' רצה לתת כח ובחירה ורשות ביד האדם שיוכל לעשות כרצונו ולא יהיה לו שום מניע ומכריח כלל על שום פעולה מפעולתו, כדי שיהיה לו שכר טוב במעשיו הטובים אשר עשה בבחירתו ורצונו, שאם היה מוכרח וכפוי במעשיו הטובים והרעים לא היה מן הראוי לתת לו שכר על הטובה ולא להענישו על הרעה, וכמו שאמר הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו', אשר אנכי מצוך היום לאהבה וגו', וחיית ורבית וגו', כי הוא יתברך נתן לפני האדם דרך החיים והמות והטוב והרע, והוא מעשה המצות והאזהרות, כי בזה יחיה וירבה אחר שיעשה בבחירתו הטוב והוא דרך החיים, ויתרחק בבחירתו מן הרע והוא דרך המות, וכן אמר אחר זה ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך, כי מצד היות פעולותיו בבחירה יחיה מצד פעולותיו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ה מה' תשובה:

840

841ואחר זה אומר כי בענין המצות והאזהרות יש צד ומקום לבחירת האדם בהן שלא תכריח ידיעתו יתברך אותן מקודם עשייתן, והוא הציווי שצוה בין זמן ידיעתו ית' הפעולה ההיא מקודם ובין זמן עשייתה, כי אם נאמר שהאל ית' יודע מתחלה שהאדם יהיה צדיק או רשע הרי הוא מוכרח במעשיו, כי ידיעתו יתב' מבטלת בחירתו ועושה אותה הכרחית, אבל נאמר כי הוא יתב' ידע מתחלה כי כאשר יצוה את בניו בני אברהם יצחק ויעקב לעשות צדקה ומשפט והוא קבלת התורה, שמהם יבחרו לקיים אותם והם הצדיקים, ומהם יבחרו שלא לקיימם והם הרשעים, וגם אחר נתינת התורה כל איש קודם שיגיע לכלל איש הוא בלתי מצווה ואח"כ הוא מצווה, וידיעה זו אינה מכרחת אותם לעשות מה שיעשו אחר כך בבחירתם אם טוב ואם רע, כיון שמתחלת ידיעתו יתברך עד זמן ציווי לא היתה ידיעתו מכרחת אותם כלל, כי כל מה שהיו עושים קודם זמן הציווי לא היו נשכרים אם היה מעשה טוב ולא היו נענשים אם היה מעשה רע, כי אין שום דבר טוב או רע כי אם מה שהוא מצווה מאת האלהים ומה שהוא מוזהר ממנו, ואם כן אחר הציווי ג"כ נשאר בבחירתו הקודמת, כי לא תכריחנו הציווי שנצטוה עתה לעשות מה שיבחר לעשותו אח"כ, כמו שקודם הציווי היתה בחירתו בחירה בלי שום מכריח לטוב ולרע כי איננו כמו שנזכר, ולא נתוסף דבר בדעה אחר הציווי לשתכריח אותו למה שיבחר אח"כ, וגם שתאמר כי תחלת הידיעה תכריח את סוף המעשה ואין כאן בחירה ולא שכר ועונש, אם תשכיל תראה ותדע כי יש שכר לפעולת הטוב ויש עונש לפעולת הרע, כי אין השכר והעונש על המעשה הטוב לבד כי אם על כוונת העושה לקיים מצות בוראו ג"כ, וא"כ ידיעתו יתב' היא שיבחר זה לעשות הטוב להיותו מצווה מאתו ית' וכן יתרחק מהרע להיותו מוזהר מאתו, ואם על המעשה עצמו נראה כמוכרח מצד הידיעה הקודמת, ואינו מוכרח על כוונת המעשה והוא בהיותו מצווה, כי ידיעתו היא שיבחר הטוב מצד מה שנצטוה ויש לו שכר על מה שעושה בשביל הציווי שנצטוה ועונש על מה שעבר על מה שהוזהר ממנו יתב', כי אם על המעשה עצמו הטוב או הרע נראה כמוכרח, מצד הידיעה על כוונת המעשה והוא מצד ציווי יתב' שממנו ימשך השכר והעונש אינו מוכרח כיון שקודם הציווי לא היתה ידיעתו מכרחת כלל, כי בין שיעשה או לא יעשה לא היה נשכר ולא נענש כיון שלא היה מצווה כמו שנזכר כבר.

841

842וכל זה הוא במצווה ובמוזהר שיש איזה מקום לבחירת הטוב והרע להשכיר ולהעניש ולא תכריחם הידיעה הקדומה, אבל במעשה הרשות ובלתי מצווה ומוזהר, גם כי לפי הנראה הידיעה תכריחהו אין בזה חשש כיון שאין בהם שכר ועונש, וגם בדברים שיש לו שכר כמו מה שאינו מצווה ועושהו דרך גדר וחומרא לפנים משורת הדין, השכר נמשך לו מצד מה שהוא מצווה בדבר הדומה לו, וגם בדברי הרשות שאין להן מבוא בענין המצות והאזהרות לפעמים ימשך וישתלשל מהן מצוה ואזהרה, כמו אם הלך בדרך רשות ונזדמנה לו שם מצוה או עבירה שאם לא היה הולך לא היה עושה אותה, ואם על ההליכה שהיא רשות הוא מוכרח יהיה מוכרח גם על עשיית המצוה או האזהרה, והרבה מצות והאזהרות נעשות על דרך זה בסבות קודמות, וגם על דרך זה לא יקשה בהיות ענין השכר על בחירת כוונת היותו מצווה כנזכר:

842

843וכן יש דרך ישר לפני איש להיות הבחירה בידו ולא תכריחנו ידיעתו יתברך למה שירצה לעשות הן טוב הן רע, והוא כדמיון אדם שגילה לחבירו ענין מה שרוצה לעשות שהחבר יודע מה שבלב חבירו לעשות וידיעתו אינה מכרחת אותו לעשות מה שאמר שיעשה אם תשתנה מחשבתו, כן האל יתב' יודע ובוחן לבות וכליות מה שיעשה ויבחר בלי שיוגד לו וידיעתו זאת איננה מכרחת אותו לעשות מה שיעשה, ומפני כי ידיעתו יתב' היא שלימה בלי שום גרעון, ולא כידיעת האדם מה שגילה לו חבירו שיעשה שאינו יודע הוא אם תשתנה מחשבתו או לא, והאל יתברך יודע הכל, ולזה נאמר כי מה שיש גרעון בידיעה על ב' דרכים אלו, כי לא נדע ונשיג באיזה אופן היא שלימות ידיעתו שלא תכריח כי ידיעתו ומהותו הכל אחד כמאמר הרב ז"ל שם בהלכות תשובה, והרוחנו בשתי דרכים אלו שהידיעה הפשוטה לא תכריח מעשה הבחירה כמו שנזכר, אבל לשלימות ואמות ידיעתו יתב' שלא כשאר הידיעות נסמוך על דברי הרב ז"ל כמו שנז':

843

844והעיקר הי"א, כי השי"ת נותן שכר למי שעושה מצות התורה ויעניש למי שעובר על אזהרותיה, וכי השכר הגדול העוה"ב והעונש החזק הכרת, וכבר אמרנו בזה הענין מה שיספיק, והמקרא המורה על היסוד הזה מה שנאמר (שמות ל"ד) ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא, והשיב לו השי"ת מי אשר חטא לי אמחנו מספרי, ראיה שיודע העובד והחוטא לתת שכר לזה ועונש לזה, עכ"ל הרב ז"ל פרק חלק על עיקר זה.

844

845כוונת עיקר זה כי אין השכר והעונש הבא לאדם מצד מעשיו הטובים או הרעים לעיני בני אדם או לפי ההנהגה המדינית, אלא השכר הוא לעושה מצות התורה והעונש לעובר עליה, וכמו שהמצות והעבירות הן כתובות בתורה שהיא מהעולם העליון כן הבא בסבתן שכר או עונש הוא בנפש החצובה מתחת כסא הכבוד אחר פרידתה מן הגוף, והשכר והעונש בשאר הדברים הוא בזה העולם כמו ששאר הדברים הן גשמיות ואינן כתובות בתורה, וכן יש שכר מצות בזה העולם כשאינן נעשות לשמן, וכמש"ה (משלי ג) בשמאלה עושר וכבוד בזה העולם, כיון שהוא מכוין לדבר גשמי יבא לו שכר גשמי, וכן הרשעים שיש להם קצת מצות כיון שרוב מעשיהם רעים מורה על קצת המצות שעושה שאינן לשמן ולכן שכרם בזה העולם וכמשה"כ (דברים ז') ומשלם לשנאיו אל פניו וגו', ואמרם שכר מצוה בהאי עלמא ליכא היינו שכר המצות הנעשות כמצותן לשמן, והדברים שאדם עושה אותן ואוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב כמו ששנינו במשנה (פאה פ"א) הן הדברים שיש בהן מצוה לעושה ותועלת לאחרים, לא כציצית ותפילין וכיוצא בהן שאינן אלא לעצמו, ולכך אוכל פירות בעוה"ז כנגד התועלת הגשמי הנמשך לאחרים במה שעושה הוא עמהם, והקרן קיימת לו לעוה"ב כנגד מה שהוא עושה מה שנצטוה בתורה מבלתי השקפה אל הנמשך, וזהו שהאריך בעל המשנה לומר אלו הדברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם כו', והיה מספיק שישנה אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם וכו', אלא להשמיענו כי גם שנראה עיקר עשייתן היא למה שנמשך מהן טוב לאחרים והוא דבר גשמי אפ"ה העושה אותן בשביל מה שנצטוה בתורה יש לו קרן לעוה"ב, ולכן שנה שאדם עושה אותן:

845

846וכמו כן יש עונש עבירות בזה העולם כשנעשות בשוגג או בהסתת יצה"ר, כיון שהן על ידי דבר גשמי כן ענשן הוא גשמי, וכן הצדיקים שיש להם קצת עונות ממה שהוא קרוב לנמנע לבעל חומר לימלט מהן, כיון שרוב מעשיהם טובים מורה על קצת העונות שעושים שהם בשוגג או בלתי השגחה ולכן עונשם בזה העולם, וכמו שאמרו שהשי"ת מדקדק עם חסידיו כחוט השערה כדכתיב (תהלים נה) וסביביו נשערה מאד:

846

847וכמו שאין השכר והעונש הרמוז בתורה על מה שהוא טוב או רע בעיני בני אדם או לפי ההנהגה המדינית אלא לעושה מצות התורה או עובר עליהן כמש"נ, כן על שאר הדתות הנימוסיות או בדויות אין על העושה או העובר שום שכר ועונש אפילו לבעלי הדת ההיא, כיון שאינה מאתו ית', ואינם נענשים אלא בעברם על ז' מצות בני נח אשר כלל העולם נכללים בהם, כי ג' בני נח מהם נפצה כל הארץ, ואין להם שכר נצחי בשום פועל טוב כי אם בקיום שבע המצות, וכמו שאמרו חסידי או"ה יש להם חלק לעוה"ב כפי מדרגת מה שקנו ממנו בעשיית מצות אלו או קצתן, וכמשה"כ (דברים י"א) והיה אם שמע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ה' וגו' השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', לא יעד השכר והעונש כי אם על עושי מצות התורה או על העוברים עליה, וכמ"ש אשר אנכי מצוה אתכם היום על מה שיצטוו או יהיו מוזהרים לעתיד כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם, ההוא אמר בתורתו (שם ד') לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם היום וגו' לא תגרעו ממנו לשמר וגו', ולא יעשה, ודבר (שם לג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ולא יקימנה:

847

848ולהיות בלעם גדול נביאי האומות הזכיר ענין זה בנבואתו, להורות ולרמוז על העתיד לבא אם יקומו נביאים אחרים לקרוא בשם ה' על חידוש דת אחרת שלא יאמנו דבריהם, ועל השתים המפורסמות אמר על הראשונה לא איש אל ויכזב ועל השנית ובן אדם ויתנחם, כי האחת מכזבת וחולקת על דברי התורה הקדומה והאמתית יותר מן השניה בערך המכזב אל המתנחם ושב מדבורו:

848

849וגם כי בהכחשה אי זה עיקר מן העיקרים הוא כופר בתורה, עכ"ז המכחש בשכר ועונש הוא חמור ונענש יותר, כי עם היותו כופר נמשך מהכחשתו זאת לזלזל בלימוד התורה וקיום מצותיה אחר שאינו מאמין בשכר ועונש בעוה"ב, ועל כן נתיסד ספר איוב להוכיח אמיתת שכר ועונש מה שלא הוצרך בשאר העיקרים להאריך בהם אחר הודעתם, כדי שלא יכשלו בו רבים ויענשו בעוה"ז ובעוה"ב, וכן נרמז ונזכר ענין שכר ועונש במקומות הרבה בתורה ובנביאים וכתובים לסבה הנזכרת, כי ענין מעשה האדם טובים או רעים הווה ומצוי בכל יום, וכן הוא השכר והעונש בהשגחתו ית', ולכן צריכין אנו להאריך בעיקר זה ולהביא כל מיני הראיות:

849

850והראיה הלקוחה מן השכל תהיה מכמה פנים, מצד הבורא ית' שברא את האדם, ומצד הזמן שבראו, ומצד האדם עצמו והוא הנברא:

850

851אם מצד הבורא ית' כיון שכתוב בבריאת האדם ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו וגו', יתחייב שיהיה דומה לו בפעולות טובות ובצדק ויושר בכל פעולותיו ומדותיו הנמשכות מאבריו וחושיו אשר נבראו בצלמו בצלם אלהים, כי בצלמו מורה על דמות האברים שבאדם, ובצלם אלהים מורה על מה שנמשך מהם והם הפעולות והמדות שיהיו דומות לפעולותיו ומדותיו ית' כמו שדומה לו בדמות האברים, ע"ד שתוף השם שנקרא איש ושנזכרו בו ית' עין ואזן וידים ורגלים, ואם יעשה כך ראוי שיהיה לו שכר טוב על שנתן מעלה וכבוד למה שנברא בו דוגמא של מעלה, כי בזה יאמין בלי שום ספק כי הצור תמים פעלו וכל דרכיו משפט וגו' בהוראת ברואיו, ואם לא יעשה כך ראוי שיענש על מה שמטיל מום במה שנברא בו דוגמא של מעלה ונותן פתחון פה למטיח דברים כלפי מעלה שיש עול בחקו ית' ח"ו כמו שיש בברואיו, וכמשה"כ (שם ל"ב) הצור תמים פעלו וגו' שחת לו לא בניו מומם וגו', יאמר לפי זאת הכוונה כי מצד שהוא צור תמים פעלו כלומר האדם אשר יצר, כל שכן הוא תמים ביצירתו ופעולותיו, יורה על כי כל דרכי הצור ית' הם משפט אל אמונה וגו', ואם שחת דרכיו כביכול שהוא משחית ומטיל פגם למעלה והוא מראה כי אינם בניו מפני מומם:

851

852וכן מצד הבורא באופן אחר, שנפח באפיו נשמת חיים כדכתיב ויפח באפיו וגו', וא"כ יתחייב גם כן שיהיה דומה לו בפעולות הטובות ובצדק ויושר בכל מה שנמשך מכח נשמתו כיון שהיא נפוחה מפיו וחצובה מתחת כסא כבודו, ואם יעשה כך יהיה לו שכר טוב, ואם לאו יענש שהוא מטיל מום בנפש החצובה ממקום הקדש ומחשיב נפש האדם העולה היא למעלה כנפש הבהמה היורדת למטה לארץ:

852

853וכן מצד הבורא באופן אחר, מצד היותו יציר כפיו אפילו לא היה נברא בצלמו ולא היה נופח בו, כי בכל מה שברא האל ית' לא הוזכר כי הוא בעצמו בראו, כי הוא צוה ונבראו כדכתיב ויאמר אלהים יהי אור, ויאמר אלהים יהי רקיע, יקוו המים, יהי מארת, ישרצו המים, תוצא הארץ, ואחר שכתוב יהי מארת יחס אותה ההויה לו ית' באמרו ויעש אלהים את שני המאורות וגו', ואחר שאמר ישרצו המים יחס ההשרצה לו ית' ואמר ויברא אלהים את התנינים, ואחר שאמר תוצא הארץ נפש חיה ביום ששי אמר ויעש אלהים את חית הארץ וגו', ובבריאת האדם לא נאמר כך אלא ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו וגו', ועל זה אמר ויברא אלהים את האדם שנאמר עליו נעשה אדם, יחס לו ית' הבריאה כולה ואמר אחר כך וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה וגו', הנה שהזכיר שהיה יציר כפיו ית' מה שלא נאמר בשום נברא, ולכן יתחייב שישובח בהיותו צדיק וישר דומה למי שיצרו, ויגונה אם לא יהיה כך כי הוא מטיל פגם כביכול ביוצרו:

853

854וכן מצד הבורא ית' באופן אחר, ממה שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם וגו' יחס היצירה לשם ההוי"ה ואלהים, כי מצד ההוי"ה יורה על תשלום שכר למתהלכים בה לפניו באמת, ושם אלהים על שהוא עתיד ליפרע מן הרשעים ולכן סמוך לזה ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וגו' ויצמח ה' אלהים כל עץ נחמד למראה וגו' ועץ הדעת וגו', כי מה שנטע ומה שהצמיח בגן עדן היה לתת שכר טוב לאדם כשייטיב מעשיו, ואם הרע ירעו הם ומלכם יספו וידחו ממנו לגיהנם הקרוב לו, ולכן הזכיר בנטיעה וצמיחה ה' אלהים, וכן בכל ענייני האדם הנמשכים.

854

855ואם מצד הזמן שבראו יש ראיה ג"כ לשכר ועונש שהרי נברא ביום הששי הסמוך ליום שבת קדש ותיכף להשלמת בריאתו ויצירתו נכנס לשבת שהוא יום מנוחה מעין עוה"ב, והוא תגמול מעשים הטובים, וכמו שאחז"ל (סנהדרין לח) למה נברא אדם הראשון בע"ש כדי שיכנס למצוה מיד, והוא ענין תכלית בריאתו לעשות ולקבל שכר ושניהם נכללות ביום השבת.

855

856וכן מצד הזמן באופן אחר, שנברא בסוף כל מה שנברא בששת ימי בראשית שאין להם שכר ולא עונש והם הדומם והצומח והב"ח, כי אין להם שום תכלית כ"א לזה העולם התחתון, והאדם שנברא בסוף יש לו תכלית לסוף והוא מה שמוכן לנפש האדם אחר צאתה מזה העולם תגמול מה שעשה בעוה"ז:

856

857וכן מצד הזמן באופן אחר, שכל מעשה בראשית לא' הוגבל זמן לבריאתם כי ברגע הראשון שבכל יום מן הששה ימים נבראו ברצונו ית', וכמ"ש בימי בראשית ויהי ערב ויהי בקר יום אחד ויום שני ושלישי וכו', הכוונה כי אחר שנברא כל מה שנברא באותו יום היה כל הערב וכל הבקר של אותו היום, ובבריאת האדם הוגבלו י"ב שעות של יום ששי לבריאתו, וכמו שאחז"ל בסנהדרין שעה ראשונה הוצבר עפרו שניה נעשה גולם ג' נמתחו איבריו ד' נזרקה בו נשמה וכו', כי בזה מורה כי יש כוונה ותכלית אחר לבריאתו מבריאת שאר הדברים שנבראו, והוא עשיית הטוב והרע ותגמולם והם השכר והעונש המקווה אחר המות, והכל נכלל בזמן בריאתו שנצטוה וסרח ונידון ונטרד והלך לו בארבע שעות האחרונות של הי"ב שעות, אשר בזה הורה לעתיד כי לכך נוצר לשיצטווה ולא יסרח ויהיה לו שכר בג"ע כמו שהיה לו עתה בזמן הבריאה, ואם יסרח יטרד משם כמו שנטרד עתה תוך זמן הגבלת בריאתו:

857

858וכן מצד הזמן באופן אחר, והוא כי תחלת המחשבה סוף המעשה בדברים הטבעיים, כמו שהיה בבריאת העולם כי תחלת המחשבה היתה לברוא את האדם השולט על הכל והוא היה סוף המעשה, ולהורות על תחלת המחשבה היו גן עדן וגיהנם שהם מקום השכר והעונש מכלל הדברים שעלו במחשבה להברא קודם שנברא העולם ונבראו ג"כ בתחלת הבריאה ביום ראשון וביום שני, וכמ"ש גן בעדן מקדם, וכתיב (ישעיה ל') כי ערוך מאתמול תפתה, וביום ראשון כתיב ויבדל אלהים בין האור ובין החשך מלמד שגנזו לצדיקים לעתיד לבוא, וכמו שאמרו בחגיגה שביום שני נברא גיהנם כמו שדרשו ביום שאין לו אלא אתמול והוא יום שני, וכמ"ש בפסחים (נ"ד) מפני מה לא נאמר כי טוב בשני מפני שנברא בו אור של גיהנם.

858

859ויש רמז במה שנברא האור שנגנז לצדיקים ביום ראשון ואור של גיהנם ביום ב' כי השכר הגנוז לצדיקים לעוה"ב הוא בשביל מעשיהם הטובים בין שעשו אותם כל ימיהם בין שהרעו בתחלה ושבו בתשובה בסוף, והרשעים אינם נענשים אלא כשלא שבו בתשובה והוציאו כל ימיהם בבהלה, וזהו מ"ש מאתמול ולא אמר מיום שני בפירוש, ור"ל כי ערוך תפתה ביום שאין לו אלא אתמול שלא נברא גיהנם אלא לאותם שכל זמן שעמדו בזה העולם והוא אתמול היו רשעים והוא זמן אחד, לא לאותם ששבו בתשובה והיה להם ב' זמנים זמן הרשע וזמן התשובה, והשכר הגנוז לצדיקים נברא ביום ראשון שאין לו זמן מוגבל קודם להורות ששכרם גנוז בין שהיו לעולם צדיקים בין ששבו וקנו עולמם בשעה אחת, ותוהא על הראשונות אינו מצוי בכל הדורות, ונ"ל כי אינו דומה תוהא על הטובות שעשה לשלא תזכרנה לו כל הטובות לשב ומתחרט על מה שחטא לשלא תזכרנה לו כל הרעות, כי מדה טובה יתירה ממדת פורענות והשב ומתחרט על עונותיו תועיל לו התשובה לשלא תזכרנה לו הראשונות, וזהו בחסדו ית' כי אין השכל גוזר שתועיל תשובת מחשבה ודברים לפעולות הרעות שעשה והתמיד, אבל התוהא על הטובות שעשה והתמיד די לו שאבד את הטובות ויהיה כמי שלא עשה לא טובה ולא רעה, וכמו שאמרו (חגיגה ט"ו) על אלישע אחר לא מידן נדייניה ולא לעלמא דאתי ליתי, לא מידן נדייניה דעסק בתורה ולא לעלמא דאתי ליתי דחטא, הרי שתוהא על הראשונות ויצא לתרבות רעה שעשה פעולות רעות ואפ"ה הועיל לו זכותו מה שעסק בתורה לשלא יהיה נידון בגיהנם, וכן מי שעשה טובות ותוהא עליהן ומת הרי הוא כאילו לא עשאן ואם לא הוסיף לחטוא לא יהיה נידון בגיהנם ולא יהיה לו שכר על הטובות שעשה, משא"כ השב ומתחרט על עונותיו שאפילו בשעת מיתה ובדכדוכה של מות מתקבלת תשובתו בחן וחסד, שמתנהג האל ית' עם החוטא שמקבל תשובתו ונותן לו שכר כאילו עשה מה שאין השכל גוזר כן, כי על תנאי כך ברא העולם לקבל תשובת החוטא, וכמ"ש ה' דברים נבראו קודם שנברא העולם ואחד מהם היא התשובה, וא"כ בשכר לא הוגבל זמן ובין שהיה צדיק כל ימיו או ששב באחרונה יש לו חלק לעוה"ב, ובענין העונש הוגבל זמן האחרון והוא שעת המיתה שהיה רשע בה ולא שב, והוא הנרמז במ"ש מאתמול יום שאין בו אלא אתמול כמ"ש.

859

860ואם מצד האדם עצמו יש ג"כ ראיה לשכר ועונש מצד מעלת גופו משאר ב"ח ומצד מעלת נפשו החצובה מתחת כסא כבודו ונפוחה ממנו ית' באפי אדה"ר, אם מצד מעלת גופו הוא איכותו וכמותו וצורתו, אם איכותו הוא היות בשר האדם דמו ועצמותיו ואיבריו רכים וזכים שהם מתפעלים מהמקרים בסבה קלה וצריכים מלבוש וכסוי שלא יוזקו ומזון טוב מיוחד ומיוחס ומתוקן להם משא"כ בב"ח, אם כמותו היות האדם מחובר מרמ"ח איברים ושס"ה גידים, אם צורתו ותכונתו היות כל איבריו וחושיו בתכלית השלימות לפי מה שהוא אדם כמו שביארו חכמי הטבע בספריהם, והיותו הולך בקומה זקופה מצד נפשו העולה למעלה, אשר מצד מעלות גופו על שאר ב"ח ראוי שיהיה לו שכר בטובת מפעליו הנעשות בגופו, ויענש אם יעבור כיון שלא עשה מה שהוכן לעשות מתחלת בריאתו, כי מעלת הבריאה היא אם תגיע להיותה מוכנת ועושה רצון בוראה, והסלע במין הדומם שלא ידעה ולא ראתה ועשתה רצון בוראה בהוצאת המים, והדשאים במין הצומח שנשאו ק"ו בעצמם, ופרות פלשתים שכתוב בהן וישרנה הפרות שאמרו שירה, ופרו של אליהו ג"כ בב"ח וכיוצא באלו במה שלמטה ממין האדם יוכיחו כולם על מעלת המין האנושי בהיותו עושה רצון קונהו כי הוא עושה נחת רוח ליוצרו ושיש לו שכר טוב בעמלו.

860

861אם מצד מעלת נפש האדם יש ג"כ ראיה לשכר ועונש, כי אחר שנודע כי יש לנפש האדם השארות אחרי צאתה מן הגוף ואינה כלה בכלות הגוף, א"כ הוא מן ההכרח שיהיה לה עדון ומנוחה במקום שהיא אם היטיבה דרכיה בהיותה בגוף, ושיהא לה עונש אם קלקלה דרכיה, כי הגוף לא היה כדאי לשכר ועונש אם לא מצד הנפש החצובה מתחת כסא הכבוד כי היא המניעה הגוף והמשכלת בו לפעול מה שיפעול, ולא תלכנה כולן למקום אחד כיון שהיו חולקות במעשיהם טובים ורעים, ואין דרך ליתן להם שכר טוב על טוב פעולתן בזה העולם, כי השכר הוא בלתי מוגבל ועולם הזה יש לו גבול ושיעור, ועוד כי הנפש הנאצלת ממקום הקדושה א"א שתהיה מתמדת בגוף יותר מהזמן המוגבל לה, כי היא הפכית לגוף ובסור הכרח גבול הזמן הנגזר עליה תשוב למקומה אשר ממנו חוצבה, כאבן העולה למעלה בכח כי בסור הכח תחזור למטה, ובאותו הזמן המוגבל נשלמה פעולתה, והוא דמיון הפרי המבושל כל צרכו כי אם לא ילקטוהו יבול מעצמו וכשלקטוהו מבושל הוא עולה על שלחן מלכים, וכן נפש הצדיק אחר שנשלמה חוזרת למקומה ולפני ממה"מ תתייצב להתעדן באור החיים, וכמו הפרי הגרוע אשר לא יצלח לכל ועודנו באבו יקטף ויבול בלתי בישול ויהיה למרמס, כן נפש הרשע אחר צאתה מגופה תהיה נמבזה ונמאסת כפי שיעור עונותיה:

861

862והראיה הלקוחה מן החוש על השכר למצווה ועושה ועל העונש לעובר, ממה שראינו בתורה בנביאים ובכתובים ובדברי חז"ל ממה שאירע שהטיב ה' לטובים ולישרים בלבותם והרשעים כים נגרש, אם ההטבה לטובים מתחלת בריאת אדה"ר שידע שנברא בצלם אלהים ושהאל ית' שבת ביום השביעי מכל מלאכתו אשר עשה, ושבת גם הוא לעשות רצון בוראו ולהדמות לו ושר מזמור שיר ליום השבת, ובזכות השבתות ששמר תק"ל שנה הוליד בדמותו כצלמו ונקרא שמו שת כי ממנו הושתת העולם ומשתיתו של עולם הוא השבת, ושת עם בי"ת בראשית הוא שבת, ובבראשית יש שת ויש שבת, ובכלל מש"כ ויולד בדמותו כצלמו היה שנולד ביום ששי ונכנס מיד לשבת כאדם הראשון שנוצר ביום ששי ונשלמו לו ביום ששי זה ק"ל שנה ששמר בהם את השבת, וכנגדן נשלמו לחוה אשתו ג"כ כי לא ילדו איש ואשה בדורות האלו ברבוי שנים אלו כ"א הם בזכות שמירת שבת הנזכר, כי נח שהוליד לת"ק שנה לא הוליד קודם כאדם וחוה שהולידו את קין והבל ועכ"ז הולידו אחר ק"ל שנה לשת, וגם שהקב"ה כבש מעיינו של נח עד ת"ק שנה כמו שאז"ל, ובזכות השבת ג"כ שהוא יום שביעי יצא שביעי להם חנוך הצדיק בן ירד שהתהלך עם האלהים ולקח אותו אלהים לתת לו שכר טוב בעמלו:

862

863והסתכל כי כמו שהשביעי הוא קדש והעשירי יהיה קדש, כן היה בדורות עולם נח עשירי ושם עשירי לשת שהיה משתיתו של עולם, וחנוך שביעי ועבר שביעי אחריו, ואברהם נכפלה קדושתו שהיה גם כן שביעי לעבר מפני שהיה ראשון שבאבות, ובן שלש שנים הכיר את בוראו כנגד קדושת עשירי ושביעי וקדושת עצמו, ומשה רבינו היה שביעי קדש לאברהם שהיה שביעי ועשירי, וילדתו יוכבד לק"ל שנה כחוה לשת שהיה משתיתו של עולם והוא אורו של עולם ובחר ביום השביעי למנוחת ישראל במצרים.

863

864וקדושת כל שביעי הוא מקדושת יום שביעי כי כל הימים הם זה למעלה מזה והשביעי אין למעלה ממנו כי בו כלה מנין הימים וחוזרים חלילה לדעת כל העולם, וקדושת עשירי היא קדושת המנין כי אין במנין למעלה מעשירי כי כלה המנין וחוזר אליו בעשרות ומאות ואלפים ורבואות, ולכן יש קדושה בשביעיים ובעשיריים, ובשם האל ית' שנכללו בו כל קדושות היתה היו"ד ה"א שבשמו, והוא כסדר האלפ"א בית"א כמו שראוי להיות אותיות שמו כסדרן והן אבג"ד והם סכום היו"ד והה"א והוא"ו אחריו כסדר ואח"כ חוזר לה"א לתשלום השם.

864

865ועוד טעם סידור אותיות ההוי"ה כסדר שבאו בתורה, יו"ד של בראשית ה"א של אלהים וא"ו של וא"ת ה"א של הארץ שהיא סמוכה לוא"ו והיא רמז לה"א תתאה שהיא הארץ, והיו"ד היא עשר ונעלמה שהם ו"ד הם עשר ג"כ כנגד אבג"ד, וה"ה עם נעלמה הוא עשר, והוא"ו אמצעה עם ראשה ועם סופה הם שבעה כנגד קדושת שביעי, ואין קדושה בימי המועדים כ"א מצד שבת, ולכן היו פסח וסוכות שבעת ימים שיהיה נכלל בתוכם יום שבת ויתפשט ממנו קדושה לשאר הימים שאין להם קדושה מצד עצמם כ"א זכר ליציאת מצרים ולענני כבוד, אבל עצרת ור"ה וי"ה יש להם קדושה מצד עצמם, תורה שניתנה בעצרת ועודנה מורשה לנו, ור"ה בריות בו יפקדו בכל שנה, וי"ה יום סליחה וכפרה לישראל, וקדושת המילה היא להיות נכלל כל יום השבת בכלל זמנה:

865

866ויש בשביעי שבעה מעלות על שאר ימי קדושה. ראשונה ששבת האל ית' בשבת בראשית מכל מלאכתו אשר עשה וכן אדם הראשון וצדיקים הבאים אחריו. שנית שהוא תדיר יותר משאר י"ט. שלישית שהוא קבוע משביעי לשביעי לא כימים טובים שאינם קבועים בימי השבוע אלא בענין ימי החדש. רביעית כי יש בעצמות יום השבת הוראה לכל שהוא שבת, והוא ענין המן וסמבטיון ובעל אוב. חמישית שנקרא שבת בלשון כל האומות. ששית נפש יתירה. שביעית ענין העונש החמור לעושה מלאכה ביום שבת שחייב סקילה החמורה משאר המיתות, משא"כ בשאר ימים טובים אפילו ביה"כ, ובנפש היתירה שיש לו לאדם בשבת יש קדושה ומעלה בנפשו לזכות ולעשות רצון בוראו מכל ימי השבוע:

866

867וזה אצלי סבה מה והתנצלות לחטא אדה"ר בהיותו יציר כפיו של הקב"ה ועודנו באבו נקטף בחטאו, וכמ"ש תשיעית נצטוה שלא לאכול מן האילן עשירית סרח י"א נידון י"ב נטרד והלך לו, להיותו משולל מיתרון אור הנפש היתירה בשבת, כ"א עבר עליו יום השבת אפשר שלא היה מוכן לחטא ההוא והיה ניצול ממנו, ואחר שנחה עליו רוח ה' בתשובה ושנכנס למצות שבת מיד היתה בו נשמה יתירה בכל יום שבת אשר בסבתה לא נמצא בו עוד עון אשר חטא בכל ימיו הארוכים, ועם כל זה נענש על החטא הוא וכל דורותיו, כי במקום הנשמה היתירה היה לו יתרון ישיבתו בגן עדן ולא היה לו לעבור על ציוויו ית', ולכן היה ענשו חמור כמו שייעד לו כשהניחו בג"ע שאמר לו ומעץ הדעת טוב וגו' כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואמר אח"כ וישלחהו ה' מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לקח משם, להקל מעליו ומעל זרעו עונש החטאים בהיותם באדמה אשר לוקחו משם והוא חומר האדם ויצרו הרע המחטיאו, ובהיות תשובתו רמתה לא נודע בו במקום אשר שולח שום עון ואשמה עם היותו במקום חומרי הגורם לו לחטוא, כי אימת שבת היתה עליו כששולח מגן עדן בין השמשות והיא שעה י"ב של יום ששי שנטרד וראה כי ביום ששי נוצר הוא ואשתו וביום שביעי לא נברא ולא נעשה עמו דבר, וידע כי ביום זה משהעריב שמשו שבת האל ית' מכל מלאכתו אשר עשה בששת הימים ושבת הוא עמו ושר מזמור שיר ליום השבת אע"פ שלא נצטוה בו, ובחכמתו אשר חלק לו האל ית' בבינה הבין וידע כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ, יום ראשון לכלל השמים והארץ. ויום שני לרקיע המבדיל בין המים העליונים לתחתונים, ויום שלישי לשתראה היבשה והוא כלל הדומם וצמח האדמה. ויום ד' למאורות המגדלים הצמחים ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים, ויום ה' לב"ח, ויום ששי לאדם, וידע שיצאו דשאים מיום ג' וראם עתה שעמדו על פתח קרקע והתפלל הוא וירדו גשמים וצמחו בו ביום וכדאיתא בחולין, וכיון שידע שנבראו ביום זה ידע כי בה' ימים הקודמים לזה נבראו כלל כל הדברים הנזכרים ונתחזק העולם, ומיום השביעי זה ששבת אדה"ר בחברת האל יתברך היה הולך ומונה ששי ושובת בשביעי ומסר שביתת יום זה לשת בנו שהוא משתיתו של עולם, וכן עד אברהם אבינו ע"ה ששמר בו אפי' העירוב, ועד משה רבינו כמו ששמח במתנת חלקו, ואם לא כן היה נשכח זכרו כמי שהלך במדבר ולא ידע מתי הוא שבת, כי השבת אינו נשכח למי שעושה מלאכה בששת ימים ושובת בשביעי, ולמי שאינו מבדיל בין קודש לחול בעשיית מלאכה הוא נשכח, ולכן אם לא היה יורד המן לישראל במדבר בכל הימים היה נשכח מהם השבת שלא היו עושים שום מלאכה לשיזכרו על ידה הימים שעשו בהם מלאכה וימנו אותם ששה ימים זה אחר זה וישבתו העם ביום השביעי, ואמר האל ית' (שמות טז) ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו שאם היה בו והיו לוקטים ממנו בכל הימים לא היה להם במה לזכור את יום השבת, כי במצרים על ידי המלאכה שהיו עושים בששת ימי המעשה היו שובתים בשביעי, והכיר אדם הראשון כי האל קידש את יום השביעי וכלה בו ושבת בו ממה שראה שלא כלה כל מלאכה יום ששי כ"א בסופו כאילו נכנס כבר יום שביעי, וכמו שדרשו על ויכל אלהים ביום השביעי, והבין כי לא רצה לעשות שום מלאכה בו וששבת בו וקידש אותו במה שנזהר שלא תיעשה סוף המלאכה כ"א ברגע האחרון ולא תכנס אפילו רגע אחת ביום שביעי, וכן ראה והשיג ביום ששי ממשלת שבעה כוכבי לכת הממונים על שבעה ימי בראשית הששי ליום ששי השביעי והוא שבתאי התחיל בליל שבת וידע כי יהיו חוזרות חלילה בכל שבעת ימים, והכיר בזה כי יום זה שנברא היה ששי ליצירה ויום שבת ששבת בו כמו שנזכר היה שביעי ושבת בו אע"פ שלא נצטוה כי ידע רצון קונו לשבות ביום שבת ורצה לעשות נחת רוח לפניו לשבות גם הוא בחברתו, וקיבל שכר על זה כי השכר הוא על המצווה ועושה לא על הטוב בעיני בני אדם או לפי ההנהגה המדינית, וכמו שביארנו בתחלת עיקר זה:

867

868ומצאנו ראינו כי בנתינת התורה ריבה האל ית' שכר העושים מאהבה והשומרים מצותיו להם ולזרעם אחריהם, כמ"ש בעשרת הדברות ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצותי, כי אין הסברא מחייבת שינתן שכר לאדם על קיימו מצות השם לו ולזרעו, ודי לו שיהיה לו טובה בעוה"ז לבד מה שצפון לו לעוה"ב, וזרעו הבא אחריו יקנה גם הוא שלימות לגופו ונפשו, ולכן לא הועיל זכות אבות הראשונים בדורות הראשונים, לא זכות אדם הראשון לקין ולזרעו שלא ישטפו בדור המבול, ולא עמדו זכיות חנוך ומתושלח הצדיקים לבניהם ולבנותיהם אשר ילדו, כי נח לבד בצדקתו הציל את נפשו ובניו לא הגיעו לכלל עונש ונצולו עמו, והאבות האמיתיים אברהם יצחק ויעקב ששמרו את התורה כמו אם ניתנה להם עמדה זכותם לסוף הדורות כי לא תמה זכותם, וגם זה אינו מן הדין והסברא כ"א דרך חסד ורחמים, וכמ"ש ועושה חסד לאלפים לאוהבי וגו', כי דרך חסד הוא מה שעושה האל יתברך לזרע הצדיקים כי הסברא אינה מחייבת שיזכה האדם אלא לעצמו וכמו שהיו בדורות הראשונים כמו שנזכר.

868

869וכן ראינו דבקות האל יתברך באבות יותר מהראשונים בשכר מעשיהם הטובים במה שהאריך בענייניהם, כי אדם הראשון לא הוגד מעניינו כ"א מה שקרה לו ביום שנברא מעברו על הציווי וענשו עליו ולא הוזכר עוד עניינו עד הולידו את שת בן ק"ל שנה ומשם ואילך עד תשלום תתק"ל לא הוזכר מה היה לו, ונח בשנת שש מאות שנה הוזכר עניינו שהיה צדיק ושנכנס לתיבה כפי מה שנצטוה וביציאתו מן התיבה נאמר לו ענין הקשת ולא הוזכר עוד עניינו, והאבות הוזכר עניינם באורך מזמן היות אברהם בן ע"ה שנה עד העקידה שהיה בן קל"ז שנה כפי הקבלה, ואח"כ סיפר ענין קחתו את קטורה ולידתה כל אלה בני קטורה והמתנות שנתן להם ושלחם בעודנו חי עד עת מותו, ויצחק הוזכר עניינו מעת העקידה וקחתו את רבקה וכל הענין עד ברכו את יעקב שהיה אז בן ק"כ שנה לפחות כפי הקבלה, ושאחר כך חזר וברך את יעקב ושלח אותו פדנה ארם, ויעקב הוזכר עניינו מה' ותו בן י"ג שנה כפי הקבלה שהיה איש תם יושב אהלים עד רדתו למצרים שהיה בן ק"ל שנה, ומה שאירע לו בעת גויעתו שקרא לבנו ליוסף, וענין הברכות שברך לבניו והכבוד הנעשה לו במותו וקבורתו, אשר כל זה מורה כי בשכר מעשיהם הטובים היה האל יתב' משגיח בכל פרטי ענייניהם בחייהם ובמותם לא נפרדה ההשגחה הטובה מעליהם, ואין ספק כי לאדם ונח קרה להם דברים הרבה באורך שנותיהם ולא חשש האל יתברך לספרם. וכן ראינו שבטחו כולם באל יתב' שיענם בעת קראם אליו בשכר הטוב שעשו לפניו ונענו, אברהם התפלל על אבימלך וריפא אותו אלהים ואשתו ואמהותיו וילדו, ויצחק ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו ותהר רבקה אשתו, ויעקב הצילני נא מיד אחי מיד עשו וגו' והצילו האל ית', ונח לא בטח בצדקתו ותמימותו להתפלל על דור המבול ונאמר בו כי מי נח זאת לי וגו', כל מה שאני קורא אותם מי נח שהיה לו להתפלל על זאת ולא התפלל וע"כ נשבעתי מעבור מי נח וגו', כי אם היה מתפלל עליהן היתה מועילה תפלתו אף לעתיד:

869

870וכן ראינו דבקות האל ית' עם האבות יותר מן הראשונים במה שנראה אליהם ודיבר להם במראה הנבואה, מה שלא עשה כן עם אדם ונח כי לא הוזכר בהם שנראה להם השם ודיבר להם כמו לאבות, אלא שדיבר להם בלי מראה כי לא היו נביאים, וכמו שאמרו מ"ח נביאים וז' נביאות נתנבאו להם לישראל ואין אדם ונח ובניו מכללם, וחוה שנאמר בה ויאמר ה' אלהים אליה אשר לא נכללה בכלל ז' נביאות, כי לא היה הדיבור להם דרך נבואה בהכנות הצריכות לנבואה אלא הודעה להם לפי שעה כמו מה שנאמר לקין ויאמר ה' לקין למה חרה לך וגו' ויאמר ה' לקין אי הבל וגו' ויאמר לו ה' לכן וגו', ואין ספק כי לא בהכנת נבואה נאמר לו.

870

871וזה אצלי קרוב להדמות למלך גדול צדיק וישר הוא אשר אין מדרכו להתייחד בדיבור אלא עם האנשים הדומים לו בצדק ויושר ועל ידם הוא מנהיג ומכלכל את כל בני מלכותו, ויודעים הכל כי כל אשר המה עושים מצות המלך היא לאמר לעמו שיתנהגו כפי מצותם, ולפעמים כשאין אנשים הדומים לו כמו בתחלת מלכותו ויראה במדינה עושק רש וגזל משפט וצדק, אינו יכול להתאפק והוא מוחל על כבודו ומדבר לבלתי ראויים להוכיחם כפי שעה, ואין דיבורו להם מעלה כמעלת האנשים אשר הוא מדבר עמהם לטוב תכונתם והדמותם למלכם בדברים הצריכים לתועלתם ולתועלת הנהגת העם. והנמשל הוא מבואר כי בתחילת הבריאה אשר נתגלה בה היותו מלך העולם הוצרך לצוות לאדם הראשון ולגלות לו רצונו שלא יאכל מעץ הדעת, וכשעבר על מצותו עם היותו יציר כפיו לא היה ראוי שידובר לו מאת ה' אלא להוכיחו במישור על עברו על מצותו, וכן לאשה ולקין בנה דיבור בעלמא, וגם נח עם היותו איש צדיק תמים היה צריך סעד לתומו ולא הוכן הכנה שלימה שידובר בו וכל שכן בניו אלא לצורך השעה, לא בגילוי שכינה כמו האבות ע"ה ע"ד שנאמר בהם וירא אליו ה' בגילוי שכינתו עליהם להראות להם טובת חפצו ורצונו על שנדבקו בו במדותיהם הטובות וצדקתה וישרם, ולכן הוא מדבר להם בתועלתם ומשמחם לעתיד בטובת זרעם.

871

872ונראה כי לזאת הסבה הוזכר קבורת האבות במקום מיוחד מה שלא הוזכר קבורה בראשונים אלא המיתה לבד, להבדיל בין קדושתם החמורה לקדושת הראשונים הקלה בערכם, כי עיקר הוראת הקבורה היא להורות על ההשארות הנפשיי, כי גם הגוף אשר היתה הכנה ובית קיבול לנפש לפעול פעולותיה הטובות בעוה"ז צריך שימור והשארות כמותה, וכן על ענין התחייה והחזרת הנפש לגוף עצמו אשר שמשו בפעולותיו הטובות שיקבל שכר עמו, אשר כל זה יאות להיותו נרמז בקבורת האבות שהם תחלת הנביאים שנתנבאו להם לישראל ושקיימו את התורה כי בזכותה זוכה האדם להשארות הנפש לקבל השכר הצפון לצדיקים ולזמן התחייה, וכן שרה שהיתה ראשונה לשבע נביאות הוזכרה קבורתה לסבה הנזכרת, כי אשר דיבר פי ה' אליהם ראוי שיזכר בהם השארות נפשם וגופם:

872

873וכן נרמז בזכרון מקום קבורתם אשר הוכן להם בחייהם, כי החיים יודעים שימותו ומטיבים דרכם בכל ימי חייהם לתת דין וחשבון לפני ממה"מ הקב"ה ואינו בא להם המיתה פתע פתאום כצאן כשור לטבח יובל, והראשונים שהאריכו ימים הרבה יותר מתת"ק אפילו הצדיקים שבהם היו חושבים אולי שלא ימותו כיון שהאריכו כ"כ ימים ולא הכינו להם קבורה, ונאמר בכל אחד מהם ויחי כל כך שנים וימת שנתחדש לו המיתה שבכל הימים היה חושב שיהיה חי אלא בשעה שמת, ובדורות שיש מנח ועד אברהם אחר שראו ימי חייהם כמאתים שנה לא היתה מיתתם כך חטופה וידעו שהיו עתידים למות ולא הוצרך להזכיר בהם מיתה, אבל באבות ע"ה שהיו נביאים כנזכר ושקיימו את התורה כולה הוזכר בהם המית' והכנת הקבורה מזמן היותם חיים, להורות כי לצדיקים ושומרי התורה כמותם יאות להיותם דבקים בחייהם באל יתברך ולהכין צדה לדרכם בקיום התורה, בזכרם שישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב וגו', וכל זה נרמז בזכרון מקום קבורתם שהכינו להה בחייהם.

873

874וכן נתייחדו האבות הראשונים במה שבא זכרון זיווגם בתורה עם הנשים הראויות להם מבני משפחתם כדי שיהיה זרעם נכון לפניהם, ובהיות שרה קרובה מאד לאברהם היה זרעה שלם בן נביאים ראוי להעלות לפני ה', ורבקה שהיתה רחוקה יותר מיצחק שני בשלישי יצאה ממנה עשו, ורחל ולאה שהיו שני בשני ליעקב היו כל בניהם תמימים וישרים, וזכות אבות מסייע לבנים להיותם כשרים כיוצא בם, ולכן הוזכר גם כן מקום קבורת האמהות עם האבות לכלול זכות כולם שיעמוד לזרעם ולא יתום, שאם היה נחשב זכות האבות כל אחד בפני עצמו אולי שהיה תם לסוף ימים, אבל האל ית' צירף זכות כולם ביחד להגדיל ולהוסיף בזכותם, ע"ד מה שאמרו אינו דומה מועטין העושין את המצות למרובין העושים אותם, כי תגדל ותוסיף שכר המצוה בהיותה נעשית ברבים יותר הרבה מאד ולא כפי הערך, וכך חושב האל ית' זכות האבות כאילו עשו כולם ביחד כל הזכיות שעשה כל אחד ואחד מהם כיון שלמדו זה לזה, וכמ"ש באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו וגו' ושמרו דרך ה' וגו', וז"ש לא תמה זכות אבות על דרך זה בהיות זכותם כלול ביחד, וזה מורה ענין קבורתם ביחד במקום המיוחד, ולכן הטריח יעקב את בניו להעלות אותו למקום קבורת אבותיו, כי אבותיו שנמצאו שם בשעת מיתתם נקברו שם בלי טורח, והוא מצד עצמו לא היה מחוייב לצוות את בניו על כך אלא לסבות שזכרו רז"ל, ומצטרף להן צירוף זכותו עם זכותן בהיותם קבורים במקום המיוחד, וזהו שהוצרך לחזור ולצוות את כל בניו אני נאסף אל עמי קברו אותי אל אבותי, כיון שנפשי נאסף אליהם ראוי שהגוף ג"כ יהיה נקבר עמהם, כי מתחלה כך היתה כוונת אברהם שיקברו כולם שם, וז"ש אשר קנה אברהם וגו' לאחוזת קבר, ואמר שמה קברו את אברהם וגו' שמה וגו', להורות על מעלת המערה כי מצד מהות מעלת קדושתה נקברו שמה כולם, לזה חזר לומר שמה ושמה, כי גם אם שלא היה קבור שם אברהם היה המקום מוכן וראוי מצד עצמו שיקבר שמה יצחק וכן לאה, ואמר קברו קברו על יצחק וישמעאל ועשו ויעקב כמו שכתוב ויקברו אותו וגו', לרמוז כי כמו כן ראוי שיקברוהו הם, ואמר קברתי את לאה לסלק איבת יוסף מעל אחיו אם יחשוב כי הם קברו את אמם שם והוא לא קברה שם, ולכך אמר שמה קברתי כי אני הייתי עיקר קבורתה שם ולא בניה, ואת רחל לא קבר עמו לסבה ידועה ורמוזה ליוסף כבר בתחלת הפרשה, ונתבאר מן החוש ממה שבא בס' בראשית מענין שכר הצדיקים חלף עבודתם לה' יתברך:

874

875והראיה מן החוש לעונש העוברים, ממה שבא בספר זה הוא העונש שהגיע לאדם וחוה ולזרעם על עברם את פי ה'. והנה העונש בחטא זה נתפרש לו משעת אזהרתו בו כמ"ש לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, הורה כי באכילתו מעץ הדעת טוב ורע היה סבה שיחטא וימות, כי האכילה פועל גשמי והיא סבה לפעול הרע הנודע מעץ הדעת יותר מן הטוב הנודע ממנו, ואם היה חונה סביב עץ הדעת והיה נהנה מצלו ומראייתו וחנות סביבו' לבד היה סבה שיהיה מוכן לפעול הטוב הנודע מעץ הדעת יותר מן הרע הנודע ממנו, וזהו דרך הודעה ממה שיגיע לו מצד האכילה אע"פ שלא היה מצווה ומוזהר ממנו, ולא היה אומר הכתוב אלא ומעץ הדעת טוב ורע אם תאכל ממנו מות תמות, אבל אחר שאמר לא תאכל ממנו היא אזהרה מפיו ית' אע"פ שלא תהיה האכילה סבה טבעית לחטוא אלא בסבת עברו באכילתו על פי האל ית', ונמצא חיובו במיתה מב' צדדין ולכן אמר מוח תמות, ואמר כי ביום אכלך וגו', כמו שגוזר השכל כי העובר על דברי פי מלך חייב מיתה וכאמרו כל אשר ימרה את פיך וגו', ואינו מענה את דינו אלא מיד הורגו, כן ויותר מכן העובר ע"פ ממה"מ הקב"ה חייב מיתה ביומו, וכן מצות פי מלך שמור ביומו יתן שכרו, והאל יתברך ברחמיו רצה להאריך אפו עד סוף יומו שהוא אלף שנה, שאם היה ממיתו ביומו היה פועל העולם בטל כי הוא המעיד על בריאת העולם ועל יצירתו מפועל כפיו של הקב"ה, כמו שנזכר בפרקים הקודמים, ובניו קין והבל לא ייטיבו דרכיהם יותר ממנו כמו שנראה אח"כ וישאר העולם שמם.

875

876וצריך לתת איזה טעם לענין אמרם כי יום זה הוא יומו של הקב"ה אלף שנה, כי בכל התורה כולה שהוזכר בה יום הוא יום קצר שלנו מתחלת התורה שכתוב יום א' יום שני וכו', ובכבוד שכינתו כתיב וישכון כבוד ה' וגו' ימים קצרים, עד היום הזה הכתוב בסוף התורה בקבורת משרע"ה, ונ"ל כי מה שאמרו יומו של הקב"ה בעולם העליון ועוה"ב אשר שם מתפשט אור כבוד ה' ממקומו, וכמו שמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא כן מלכותא דרקיעא כעין דארעא שיש בה ימים אלא שהם ארוכים כעין העליונים שאין בהם גשמות, ולכן דרשו יום יום אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, וג"ע הוא מעין העוה"ב, וכיון שנצטוה אדה"ר בציווי זה בג"ע היה כי היום הזה שנזכר בענשו יום ארוך כאותן ימים של הקב"ה, וכמ"ש והארכת ימים לעולם שכולו ארוך על שכר צדקת יום א' של עולם הזה יהיה לך שכר יום אחד ארוך של עוה"ב, וזהו למען ייטב לך שתאריך ימים שלא יהיה שכרו שמור יום כנגד יום אלא יום ארוך כנגד יום קצר, וכשיכלו הימים הארוכים אשר הם כנגד הקצרים אשר הטיבו דרכיו בהם משם ואילך יהית שכרו דרך חן וחסד מאתו יתב' מתנת חנם, ולאדה"ר האריך יום ארוך לענין המיתה אבל לא שלא להענישו מיד, שנגרעה קומתו ושאר דברים.

876

877וענין היות שיעור אריכת יום זה אלף שנה לא פחות ולא יותר, אפשר לומר כי עיקר השכר הצפון לצדיקים הוא להיותם כובשים יצרם מחטוא לה', ולא יקרא צדיק על מעשה המצות אלא על היותו מוזהר מעבירות, כמו ד' שמתו בעטיו של נחש, שאין הענין שקיימו כל המצות אלא שנזהרו ולא עברו אפי' עון א', וכן הרשע לא יקרא רשע על שאינו עושה מצות כי אפי' הריקנים מלאים מצות כרמון, אלא על היותו פרוץ בעבירות, והנה האזהרות הם שס"ה כמנין ימות החמה כל יום אומר לא תעשה בי עבירה, ובהיותו נזהר בכולם יום לא נעדר יקנה כל יום שלימות מכל שאר הימים, דומה למרובים העושים את המצות שיתעלה שכרו יותר מכפי ערכו, כן יתעלה כל יום שלא חטא בו הצדיק משאר ימות השנה עד שיחשב כל יום כשס"ה יום ויתעלה המנין עוד עד אלף פעמים שס"ה יום כי אין למעלה ממנין אלף אלא כפל האלף, כי רבוא הוא י' אלפים וק' רבוא הוא אלף אלפים, ובמנין הגדול משלם האל ית' לידידיו, נמצא יומו של הקב"ה אשר בו משלם שכר טוב למתהלכים לפניו באמת שס"ה אלף יום שהם אלף שנה לכל יום שלא חטא בו כמו שנזכר, ובמדת פורענות והוא פרעון הרשעים בגיהנם אינו מענישם אלא ביום קצר כהיום הזה, וכמ"ש משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש והם שס"ה יום כנגד הימים שעבר בהם יום ביום, כי סבת החטא הוא יצר הרע שהוא גשמי, וכן הפרעון הוא משוער בימים גשמיים כימי עוה"ז, ונתבאר טעם היות זה של אדם הראשון אלף שנה, לשלא יצטרך ליפרע ממנו ביומו הקצר כפרעון העוברים על דברי מלך ב"ו.

877

878ואחר שניתנה התורה צוה האל יתברך שיענישו למחוייבי מיתה כפי מה שנתבאר בתורה, ולא יענו את דינם אלא ימיתום ביום שנגמר דינם, אבל מיתה בידי שמים וכרת המסורים לאל יתברך אינם נענשים ביומם אלא כפי ראות האל ית', כי מה שהוא על ידי ב"ד א"א שיעלימו עיניהם ממנו אם יתחייב מיתה אלא ימיתוהו מיד ולא יחושו אם היה זה המחוייב רשע בדינו וצדיק בשאר דברים אבל האל יתברך שוקל מעשה איש ופקודתו יצרי מעללי איש, ולפעמים נראה לו לפי צדק משפטו להאריך לחוטא כפי מה שיראה לו לפי מעשיו עד שלא יגיע לס' שהיא מיתת כרת או ימות ערירי כפי צדק דינו, כי אינו ירא שינצל מהעונש כי אנה ילך מרוחו וגו', וגם כחו לעולם עומדת ככחו אז כחו עתה להמיתו בשעתו המעותדת לו, משא"כ במלכותא דארעא שיראים שינצל העובר על דבריהם שיטמון או יברח לארץ אחרת או שלא יהיה להם יכולת בזמן אחר אם יאריכו לו עתה.

878

879ונחזור לענין אדם הראשון, כי גם שהאריך לו האל יתברך במיתה לא האריך לו בשאר עונשים שנידון בשילוחין וגירושין ובעצבון וקוץ ודרדר וגו' ותשלום ט' קללות, וכן היא ולאשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך וגו' ותשלום תשעה קללות, וכן ענשיהן חלו בהם ובזרעם לעתיד, ואין זה עול בחקו ית' כי אחר שהם עברו ונענשו בגופם נשאר טבעם מוכן להוליד כמותם וכמזגם ואין זה מגיעם מהאל ית' אלא מאבותם, כדמיון הרוגי מלכות שממונם למלך ולא לבניהם, ואין עונש זה מגיעם מהמלך כי אם מאביהם שהרשיעו לעשות במה שנאבד ממונו. ואפשר לפי הפשט כי מ"ש בשת ויולד כדמותו בצלמו שהוא לגנאי שהולידו בטבעו ומזגו אשר נתקלל כבר בו שנגרעה קומתו ושיאכל בעצבון וקוץ ודרדר תצמיח לו ויאכל עשב השדה ובזעת אפיו יאכל לחם, וכן מה שארר את האדמה פירש ואמר בעבורך כלומר במה שהוא צריך לך ממנה תהיה ארורה שלא תהנה מטובתה אלא בעצבון תאכל ממנה וקוץ ודרדר וגו':

879

880וכן ראיה מן החוש לעונש העוברים, ממה שנענש קין בהריגת הבל אחיו ועבר על פי השם ממה שדרשו בסנהדרין ויצו ה' אלהים על האדם כל ז' מצות בני נח אשר מכללם היא שפיכות דמים, ולר' יהודה שאמר לא נצטוה אדם הראשון אלא על ע"ז ור' יהודה ב"ב אומר אף על ברכת ה' וי"א אף על הדינים, צריך לתת טעם למה נענש אפי' גלות אם לא הוזהר על כך, וכפי דעת הרוב שאומר שהוזהר על כך למה לא נענש מיד ותלו לו עד שבעה דורות כמ"ש שבעתים יוקם, ואפשר לומר כי להיותו אחיו והוא גואל קרוב היה מיקל עליו האל יתברך כענין הדברים שסדרה האשה התקועית אל המלך דוד, ולשפחתך ב' בנים וינצו שניהם בשדה ואין מציל ביניהם ויכו הא' את הא' וימת אותו והנה קמה כל המשפחה וגו' וכבו את גחלתי וגו', והשיב לה דוד בסוף חי ה' אם יפול משערת בנך ארצה, ובענין קין גם כן לא ראינו שנתעוררו אביו ואמו לנקום את דם הבל אדרבה אמרו במדרש שאמר לו מה נעשה בדינך והשיב עשיתי תשובה ונתפשרתי, ולזה אמר לו האל ית' קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה כי אין מי שיצעק וירצה לנקום את דמו כי אם דמיו בעצמם, והיקל עליו בגלות שאמר לו נע ונד תהיה בארץ כמו אם היה הורג בשוגג שהגלות הוא עונש להורג בשוגג, מן הראוי כי הוא הרג והעלים את ההרוג מבין בני משפחתו יהיה ג"כ הוא נעלם מבין בני משפחתו ויהיה גולה לארץ אחרת, ולא יומת כמו שהמית כיון שלא היה במזיד, וזה שהיה במזיד עם היותו אחיו כנזכר החמיר על גלותו ואמר נע ונד שיהיה נד מבין מושב אביו ואמו ולא ינוח במקום גלותו אלא יהיה נע ג"כ שם במקום גלותו, ובתשובה שעשה נתכפר לו מחצה וכתב וישב בארץ נוד שנתיישב שם במקום גלותו ולא הלך נע שם והיה מספיק לו עונש זה, ולכן נאמר לו שבעתים יוקם כי הוא נתיירא שמא יהרוג אותו כל מוצאו כמו הגולה שאם יצא ממקומו והרגו גואל הדם אין לו דמים, ואם הוא היה הולך נע ונד שלא היה מתיישב במקום א' היה נמצא שלא במקום עיר מקלטו, ולכן אמר אח"כ וישב בארץ נוד שלא יצא משם שלא יהרג, וענין יראתו היה מבהמות חיות ועופות כמו שדרשו ז"ל, והיה זה על דעת מי שאמר שהיו מדיינין על חילוק העולם הבל נטל את המטלטלין ומהם הביא קרבן וקין נטל הקרקעות ומהם הביא קרבן דין אמר ארעא דאת קאים דידי היא ודין אמר מה דאת לביש דידי הוא דין אמר חלוץ ודין אמר פרח מתוך כך ויקם קין וגו', וע"ז היה ירא קין מבהמות חיות ועופות שהיו בחלקו של הבל והם יהיו גואלי דמו, ואמר הכתוב דמי אחיך שהיה דמו מושלך על העצים ועל האבנים ולא היתה הארץ מקבלת אותו כי היתה מחלק קין, ואחר שקיבל עליו עונש הגלות אמר האל ית' לכן כל הורג קין שבעתים יוקם על דעת מי שאומר ב' עלו למטה וירדו שבעה, כי מי שיהרוג קין אחר שקיבל ענשו, מצד שבעה יהיה נקמתו כי כולם הם גואלי דמו והוא נחשב בכללם, וגם הבל הנהרג מידו כיון שנתרצה האל יתברך בתשובתו עם הגלות גם הוא גואל דם קין אחיו, וזהו האות אשר שם לקין לבלתי הכות אותו כל מוצאו מה שאמר שיהיה נקמת ההורגו שבעתים כמ"ש, ואחר שנהרג קין על ידי תובל קין השביעי לו כמדרש רז"ל ידע למך כי מה שאמר האל ית' שבעתים יוקם, ר"ל כי לשבעה דורות יהרג קין ודמו יוקם כיון שקיבל גלות, ומה שאמר לבלתי הכות אותו כל מוצאו היה קודם שבעה דורות, ואמר כי שבעתים יוקם קין שהרג מזיד ולמך שעשה שוגג שבעים ושבעה, כי ערך עונש הגלות בשוגג לעונש המיתה במזיד הוא אחד מעשרה, ולכן אמר שבעים ושבעה מקין ואילך, ודרך רמז לאלו העשרה בין גימ"ל גלות למ"ם מיתה עשרה אותיות ד ה ו ז ח ט י כ ך ל, וכן בין מ"ם מזיד לשי"ן שוגג עשרה נ"ן ס"ע פ"ף צ"ץ ק"ר, וכן בין למ"ד למך לקו"ף קין עשרה מ"ם נ"ן ס"ע פ"ף צ"ץ, ומיתה ומזיד באות אחת, וגלות ושוגג ג"כ באות אחת במ"ק, ודרך טעם כי ההורג מזיד הוא בשלימות ידיעת חושיו החמשה עם החוש המשותף להם הם עשרה, וההורג שוגג והוא חסר מכל אלה, ונלמוד מזה כי העונש הוא כפי גודל החטא וכפי קטנו:

880

881והראיה הגדולה ומפורסמת בחוש לענין העונש שמגיע לרשעים על עברם את פי ה' ית', הוא מענין דור המבול ודור הפלגה וסדום, שנמחו דור המבול בחטאתם ונפוצו דור הפלגה בעונם ונהפכו סדום וחברותיה עם היותם רבים, כי גם שלענין הזכות זכותא דרבים עדיפא ואינם דומים מועטים העושים את המצות לרבים העושים את המצות, והיה ראוי להיות כמו כן לענין עונש החטא שיהיה עונש גדול לכל פרט ופרט מהם במה שחטאו ביחד ממה שהיו חוטאים כל אחד בפני עצמו עם היות החטא אחד באיכות וכמות, ואינו כן כי מדה טובה יתירה ממדת פורענות ואדרבה הוא ית' מיקל ומאריך יותר בעונש הרבים עם היותם חייבים ממה שעושה עם המועטין והיחידים כי אינו חפץ בהשחתת עולם, ולכן האריך לדור המבול ק"כ שנה כמ"ש והיו ימיו מאה ועשרים לתת להם זמן לשוב, וכן התרה אותם על יד נח בכל אלה השנים, מה שאינו עושה כן ליחידים החוטאים, ולכן אמר הכתוב וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וגו' רק רע כל היום, להורות עוצם חטאתם שהיה מחייב השחתת עולם, כי אם לא היה כך היה מיקל ומאריך יותר, ואמר הכתוב ויאמר ה' אמחה את האדם אשר בראתי וגו', כי התרה בהם על יד נח לומר להם בפירוש שימחה אותם מעל פני האדמה. ואפשר לומר כי להיות קשה בעיני האל ית' להעניש הרבים עם היותם רעים וחטאים רצה להוציא בשפתיו את מחשבתו למחות את דור המבול כדי שלא לתת מקום לרחם עליהם אם לא ישובו, כי ברית כרותה לשפתים שאינם חוזרות ריקם אפילו באנשים ק"ו בדברי האל ית', ואמר כי נחמתי כי עשיתים כי הגיעה רעתם לניחום, כי האדם המתנחם על דבר טוב שעשה לאיש כפוי טובה ששילם לו רעה תחת טובה אינו מתנחם אלא אם הגיע לו ממנו רעה גדולה לא על דבר קטן, ולכן אמר כי נחמתי כי הגיעה רעתם לניחום בגדר האנשים המתנחמים על הטובה שעשו, לא שיש ניחום בחקו ית' ח"ו, והזכיר כי נח מצא חן בעיני ה', וצדקתו ותמימותו לא שוה להם שלא ימחו וימשך בעוונם מפני שהיו מתמידים ומרבים בכל יום בהם, ונתפשט הרוע בכולם אין גם אחד מהם שיהיה טוב או שיהיה רע בעיניו מעשיהם, כי גם בני נח לולא שלא הגיעו לעונת עונשים לא היו ראויים ג"כ אלא שנטפלו לאביהם וניצולו, ולא היה בכל אותו הדור שום אדם שיטפל לנח ויהיה מחניכיו ילידי ביתו וינצל עמו בתיבה, ולזה חזר לפרט חטאתם כי גם שהצדיק יסוד עולם שלא יחרב מפני הרשעים אלו, הם הוסיפו לחטוא יותר מדאי באיכות ובכמות, כי גם שהיה נח צדיק כאברהם וכמשה לא היה יכול להצילם, לא שיהיה גרעון בחק צדקתם כי אם לעוצם ורב חטאתם הוא שנמחו בעונם, כי גם רחמי האל ית' שהן יותר מצדקת הצדיקים לא הספיקו לרחם עליהם כי גברו חטאתם על מדת הרחמים:

881

882והנה ראינו כי היה ענשם מדה כנגד מדה ברותחין חטאו וברותחין נדונו וכמ"ש פרק חלק, וענין עשיית התיבה לא היה צריך להצלת נח ובניו כי היה יכול להצילם בא"י לדעת מי שאומר שלא ירד בה המבול, או היה יכול לצוות להם שיעלו על הר גבוה ותלול ולא ימטיר שם מי המבול, ואפילו בבקעה אחת היה יכול להצילם שלא ישטפו במי המבול שיערמו כמו נד סביבם והרשעים אשר יבואו עמהם להנצל יהיו נשטפים במקומם, כענין מצרים עם ישראל בקריעת ים סוף, אלא שרצה האל ית' שיעשה התיבה להתרות בהם שישובו בתשובה בראותם טורח ועמל נח בעשותו התיבה וישמעו דבריו ויאמנו, בראותם כי בהיות נח חכם וגדול בדורו והיה טורח במלאכה עצומה כזו אם לא היה יודע בודאי שהיה עתיד לבא המבול אם לא היו שבים לא היה טורח בכל זה בכל אותם השנים, והגם כי ידע האל ית' כי בכל זאת לא ישובו, אם לא היה עושה כך היה מקום לבעל דין לחלוק ולומר כי אם היה מתרה בהם כראוי וכמו שעשה שהיו שבים, וכן היה עשיית התיבה לזכות נח ולהראות צדקתו לעין כל, כי אם היה ניצול במקום אחר לא היתה מתפרסמת הצלתו ויחשבו הרשעים כי גם כי לפי שעה לא היו באים המים עליו אח"כ יבואו, כי גם ישראל על הים לא התמיד הנס כי אם לפי שעה עד שנטבעו המצריים ולא נשאר בהם עד אחד, ואומר במדרש כי נשאר פרעה לראות ברעת עמו ותשועת ישראל, וכאן לא היה נשאר מהם כלל, ושארית הפליט לא היה כדאי להגיד נפלאות האל ית' כי לא היה מלך עליהם כפרעה על מצרים וכל העולם, ועתה בעשיית התיבה והצלתם בה היה הנס מפורסם והיה ענשם כפול בראותם הצדיק וכל ביתו באמונתו יחיה, ואין לאל ידם להזיקם או לינצל עמו בתיבה, וכן היה עשיית התיבה להצלת כל הבע"ח אשר באו אל נח אל התיבה להחיות זרע על פני כל הארץ, כי אם היה הצלת נח במקום מיוחד מן העולם לא היו נאספים כל מיני הבע"ח שם, כי יש מהמקומות שאין קצת מהב"ח יכולים לחיות ולא להיותם ניזונים כי אם במקום בריאתם, וגם קצתם היו הולכים וגולים למקום המים הרעים וימותו, בפרט העופות שהיו מעופפות למקום שישטפו ויאבד מינם ולא היה מי שיפרנסם בהיותם מפוזרים ומפורדים, ועתה בתוך התיבה היו מוכנים ופרנסתם מוכנת ברשות נח החכם בכל טבעי הבע"ח לדעת מזונם ושעתם לחיותם על פני כל הארץ, כי בהיותם בתיבה שהיתה רמה מעל הארץ באויר והיתה הולכת על פני המים היה נחשב לבע"ח כאילו כל אחד היה במקומו הראוי לו בארץ, וזהו שאמר בהם לחיות זרע על פני כל הארץ, כי הבע"ח היו נאספים מעל פני האדמה ממקומות הגדלים וניזונים בם ולא היו יכולים להמלט במקום מיוחד ממקומות הארץ כי אינו שוה לכולם והתיבה היתה מכילה את כולם וכאילו היה כל מין במקומו המיוחד לו בהיות התיבה הולכת על פני כל הארץ, ובזה היה להם קיום והעמדה שנתקיימו להיותם חיים על פני כל הארץ ולא כל אחד במקום המיוחד לה בארץ וכולם היו מכל פני הארץ, כי יש עופות וב"ח מהם גדלים בקצה אחד מן הארץ ומהם בקצה אחר ואין להם חיות במקום אחר, ועתה כשניצולו באופן זה היה סבה שחיו וחזרו כל אחד למקומו המיוחד על פני כל הארץ כמו שנזכר:

882

883וגם כי מעונש דור המבול אין ראיה מן הסברא לעונש היחיד העובר, כי היה איפשר כי לכלל יעניש ולא לפרט, אדרבא מכאן ראיה כי אם לכלל העולם יעניש ויחריב העולם בגללם, כ"ש ליחידים שאין צורך לחרבן עולם בהעניש אותם כי בדבר פרטי הוא מענישם:

883

884ובענין דור הפלגה נתפרסם ענשם ולא נתפרסם עונם עם היותו גדול נגד ה', ולכן לא נענשו בגופם כי אם בהיותם נפוצים על פני כל הארץ ובזה יחדלו לבנות העיר, ונלמד מזה כי גם במה שחוטא האדם במחשבה בינו לבין בוראו הוא נענש כ"ש כשהוא מצרף המחשבה למעשה, והאל ית' מיקל בענשו קודם שיבא ליד גמר המעשה שלא יצטרך להענישו עונש גדול כשיגמור המעשה, ובענין סדום ועמורה נאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד ממה שהיתה הזעקה, ונלמד מזה כי האל ית' מאריך בשאין מי שיצעק כמו בדור המבול, כי כולם היו מוכנים ומרוצים על חטאתם ואפילו הנגזל היה חפץ ולא היה צועק כי גם הוא היה גוזל וחומס לאחרים, אבל בסדום ועמורה היתה צעקה מהעוברים ושבים וממקצת בני העיר ג"כ, והיתה צעקתם בדין כי חטאתם כבדה מאד מן הזעקה וכמשה"כ (שמות כ"ב) כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני, שנזקקין לנצעק תחלה:

884

885ואפשר לומר כי גם שחטאת הוא שוגג ואלו היו כמו שוגגים אולי שלא היו יודעים שנצטוו בני נח על הגזל כ"ש שאר הדברים שהיו עושים, ומה שהיו דנים שופטיהם שלא היו מצווים בפירוש עליהם, ואפילו הכי היה החטא כבד מאד מצד מה שהורגלו בו ונעשה להם היתר, ולכך אמר כי כבדה חטאתם, כי גם שהחטא הוא קל הם הוסיפו חטא על חטא עד שהיה כבד מאד, וגם מצד שהיה טבעם רע ובגאוה וגודל לבב היו חוטאים וכמשה"כ ואנשי סדום רעים וחטאים, כי גם שהיו חוטאים על ידי שוגג היה מצד שהיו רעים בטבעם וכוונתם לעשות רע, ולזה כבד עליהם חטאתם מאד, כי גם שלא ידעו שהיו מוזהרים מהאל ית' על מה שהיו עושים ידעו שהיו מעשיהם רעים ולא היו נמנעים מהם. וסמך הכתוב רעים וחטאים למה שהאהיל לוט עד סדום, לתת התנצלות ללוט שהלך שם כי לא ידע היותם רעים וחטאים כי לא נודעה עדיין ולא עלתה רעתם כי אם לפני ה' ולא לפני הערים אשר סביבותיהם, ולכן ויתר אברהם אבינו למלך סדום הנפש והרכוש כמו שאמר אם מחוט וגו' והוצרך האל ית' לגלות לאברהם ענין רעתם ומה שיעשה להם.

885

886ונראה כי גם שלא נענש לוט על שהלך שם כי לא היה יודע רעתם, נענש ונצטער ב' פעמים על מה שהיה לו ריב עם אברהם וכמ"ש אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו', כי גם שעד עתה לא היתה מריבה אלא בין הרועים עתה היתה נמשכת המריבה ג"כ להם, ולזה אמר אל נא תהי מריבה כלומר עתה תמשך המריבה בינינו ג"כ, ולכן הפרד נא מעלי, ובהיות לוט בלתי מאמין שנתברך בשביל אברהם כמו שכתוב וגם ללוט ההולך את אברם וגו' והיותו מאמין כי הוא יהיה יורש עצר לאברהם, נענש שנמסר הוא וכל ביתו ורכושו ביד מלך סדום והצילו אברהם שהשיבו את רכושו, להורות כי על ידו ובגללו היה לו אותו הרכוש כי ברך ה' אותו בגלל אברהם, ועל מה שהאמין שהוא יהיה יורש עצר לאברהם נסתכן בסדום והיה קרוב להיות נספה בעון העיר הוא וכל זרעו אלא שנמלט בזכות אברהם כמ"ש ויהי בשחת וגו' ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה, וניצל ממונו וניצל גופו בשתי הפעמים בזכות אברהם, ונענשו סדום וחברותיה בהפכם מפני שהם מנעו רגל האורחים להתיישב בעיר ונמנע מקומם מהיות בו עובר ושב, וגם יד ה' היתה בם בלי התראה מפני היות הזעקה רבה כמו שכתוב זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו':

886

887וכן נלמד עונש בעובר על דבר ה' עם היותו יחיד ומיוחד שבעם והוא פרעה מלך מצרים, וכן אבימלך מלך גרר, שהביא על פרעה נגעים גדולים על דבר שרי אשת אברהם, ולאבימלך נאמר הנך מת על האשה וגו', ועם היות כלל חטאתם שוה נראה ענשם בלתי שוה, כי בפרעה נאמר וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים, ובאבימלך נאמר הנך מת וגו' ויתפלל בעדך וחיה, ונאמר אח"כ כי עצר עצר ה' לבית אבימלך ולא הוזכר היא בעצור אלא ברפואה, וכפי הנראה היה אבימלך ראוי ליענש יותר מפרעה, אם מפני שידע מה שנתנגע פרעה עליה ולא לקח מוסר, ואם מפני כי במצרים לא הורגלו בנשים יפות וכמ"ש ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרה אשתו וגו' ובגרר היו מורגלים בנשים יפות, ואם מפני שבמצרים הללו את שרה הגונה היא למלך ובגרר לא הוזכר שהללוה ועכ"ז לקחה:

887

888ונראה לומר כי פרעה נתנגע מכמה סבות.

888

889ראשונה על כי מיד כבוא אברם מצרימה לוקחה שרה לביתו, ובאבימלך נאמר קודם כי גר אברהם בגרר ואח"כ וישלח אבימלך וגו' ויקח את שרה: שנית כי לא הספיקה היא לקיים מצות אברהם שאמר לה אמרי נא אחותי את, כלומר מעתה בבאנו למצרים תתחילי לומר כי את אחותי כדי שיחזיקו אותך כל ארץ מצרים לאחות, ולא הספיקה להחזיק עצמה בכך עד שנלקחה כמו שכתוב ויהי כבוא אברם וגו', כי לא שמע פרעה עדיין שהיתה אחותו אלא היתה בחזקת אשת איש כמו שכתוב ויראו מצרים את האשה וגו' ותוקח האשה בית פרעה, ובאבימלך נאמר ויגר בגרר ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא ואח"כ וישלח אבימלך וגו', כי לסבה מה שאמר אחותי היא שלח לקחתה, ואמר ויקח את שרה שאמר עליה שהיתה אחותו והיתה שרה לעצמה מבלי רשות אחרים עליה לא אשה כי מאיש לוקחה זאת והיא תחת רשות אישה, וע"ז נאמר בפרעה על דבר שרי אשת אברם, כי כשלקחה היתה עדיין בחזקת אשת אברם אלא שאחר שלוקחה אמר אברהם שהיתה אחותו כשראה שלקחוה, ולזה אמר ולאברם הטיב בעבורה כי הם לקחוה בחזקת אשתו ובחזקת יד המלך כמו שכתוב ותוקח האשה בית פרעה, ואח"כ אמר הוא שהיתה אחותו והראה להם בזה רצון הלב טוב להתחתן במלך ולזה הטיב לו בעבורה, ובאבימלך הוזכר כי אחר שגר אברהם בגרר אמר אל שרה אשתו אחותי היא ואז שלח אבימלך ולקחה, כלומר ששלח שושבינים לקחתה לו לאשה ושירבה לה מהר ומהן, ושאלו את פיה שתתרצה לינשא לאבימלך ונתרצית והודית שהיתה אחותו, וכמו שהתנצל הוא ואמר הלא הוא אמר לי אחותי היא, לא אמר הלא הוא אמר אחותי היא על מה שאמר קודם ויאמר אברהם אל שרה אשתו אחותי היא, אלא אמר הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא אמירתו לשלוחיו של אבימלך שאחותו היא והיה מרוצה לתתה לו, והיא גם היא אמרה דרך כבוד אחי הוא והישר בעיניו יעשה בי, וחשב אבימלך כי מה שנתנגע פרעה על שלקחה היה על שלקחה באונס עם היותו אחותו ונחשב לו כאילו לקח אשת איש, וכשארכו הימים ובא אברהם לגרר חשב אבימלך ודאי כי היתה אחותו כמו שאמר הוא, שאם היתה אשתו היתה יולדת לו בכל אלו השנים מאז שירד למצרים ועד עתה: סבה שלישית נתנגע פרעה נגעים גדולים וכל ביתו על מה שלקח את שריו מיד לביתו עמו ורצה לקרב אליה וכמ"ש ותוקח האשה בית פרעה, ובאבימלך נאמר ויקח את שרה שלקחה להיכלו ולא קרב אליה למקום שהיתה שם, ואין צריך לומר שלא נגע בה אפילו באצבע קטנה כמו שכתוב ואבימלך לא קרב אליה, ואמר בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת, כי בכל לבו האמין כי היתה אחותו, לא כפרעה שאמר למה לא הגדת לי כי אשתך היא למה אמרת אחותי היא, כי הוא לקחה קודם בחזקה שהיתה אשתו כמו שנזכר, וידע כי מה שאמר אח"כ אחותי היא לא היה אלא מיראתו שראה שלקחוה באונס ולכן נתרעם אבימלך על אברהם הרבה יותר מדאי ממה שנתרעם פרעה והאריך אברהם בהתנצלותו לו יותר. ובענין ישמעאל ועשו לא נכתב רשעם בפירוש ולא ענשם, כי לא עלתה רעתם לפניו בזכות האבות שלא יצטערו בצערם, ובזכותם ג"כ נפתחו שערי תשובה לישמעאל בסוף ימיו כי לא הרבה לחטוא כמו מה שרמוז בעשו הוא עשו עשה והרבה אשמה, ומפני שלא שב לא הוזכרה מיתתו כישמעאל כי לא לכבוד יחשב לאבות שיזכר מיתת מי שהוא מזרעם ללכת לבאר שחת בלי תשובה:

889

890וענין השבטים חטאם וענשם במכירת יוסף נתפרש כי הם עצמם הצדיקו עליהם את הדין באמרם אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו וגו' ויען ראובן אותם לאמר הלא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם וגם דמו הנה נדרש, הורה כי החטא בהתראה יוסיף על העונש, כי אם לא היתה התראה לא היו נענשים אלא על מה שצערו אותו בהשליכם אותו הבורה ואם הוא מת שם היתה כמו גרמא בניזקין ועתה שהותרו גם דמו הנה נדרש, ונתבאר ג"כ מה שבא בפירוש מן העונש לעוברים, בס' בראשית:

890

891ומה שבא בשאר ספרים בשכר הצדיקים בחוש ועונש הרשעים, הוא מה שהתחיל בשבח ושכר ישראל שפרו וישרצו וגו' במאד מאד וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, כי לא נכלל ענין ריבוי ישראל בכלל יעוד שנתייעד לאברהם אבינו ע"ה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אלא היה זה להם שכר חלף עבודתם וצערם כי לא קדם להם חטא לשיעבידו בהם המצריים עבודת פרך, אלא מפני הריבוי כ"ש וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו', שיהיה סבה לאל ית' להרבותם ולהפרותם יותר ממנהג כל האומות מפני שענו אותם שלא כדין, ולא יצטרך לחפש אחר אברהם אבינו עון אשר חטא בו לשישתעבדו בניו:

891

892ואפשר לומר כי מפני שלא היה בטבע אברהם להוליד וכוכבי השמים וכסיליהם לא היה להם שום הוראה על אומה הישראלית אשר היו עתידים לצאת מאברהם אבינו ואין להם שום שר ומזל למעלה, כי חלק ה' עמו להיותם עתידים לקבל התורה מאתו ית' אשר היא כולה שמותיו ית', לכך היו גרים בארץ לא להם משעת צאתם לאויר העולם עד שעה שנראו לקבל התורה והם הארבע מאות שנה שנגזר עליהם גרות ועבדות וענוי, והם נמנים משעה שנולד יצחק והוא זרע מיוחד ומיוחס לאברהם אבינו ויחשבו בכל אלו השנים כאילו אינם אומה ולשון בעולם, כיון שהיו גרים ומשועבדים עד שיצאו ממצרים, כי אז נקראו עמו כמו שכתוב ראה ראיתי את עני עמי, ונקראו מפיו בני ישראל כמו שכתוב צעקת בני ישראל באה אלי, כי מאז היו ראוים לקבל התורה ולירש את הארץ, כי לא היה להם מושב בעולם כי אם בא"י שאין שר ומזל ממונה עליה כמו הם שאין שום שר ומזל שולט בהם, וכשגרם עונם שלא יכנסו לארץ עד מ' שנה אם היו יושבים בשום מקום אחר ממקומות וארצות הגוים היו צריכים להיות גולים ומשועבדים שם, ולכן היו במדבר שלא היה בו שום מושב לאו"ה ולא שר ומזל שולט בו שהיה מקום שרף ועקרב וצמאון, ולהיותם חלק ה' פרו וישרצו וגו' כי גדולת האל ית' אין לה קצב ותכלה, וכן האומה המיוחדת אליו רבו למעלה אשר לא ימד ולא יספר, ואמר הכתוב ובני ישראל פרו וישרצו וגו' מצד היותם חלקו ונחלתו, כמו שיעד לאברהם אבינו הבט נא השמימה וספור את הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך, ואח"כ אמר ויקם מלך חדש וגו' וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ וגו', כי גם שהיו מענים אותם כדי שלא יפרו לא היה מועיל להם כמו שהיו פרים ושורצים קודם כן היו פרים עתה כשהיו מענים אותם, כדי שיתפרסם באומות כי אין להם יחס עם שום אומה ולשון מצד היותם חלק ה' שאין לו קץ ותכלה וכן עמו אין להם קץ ותכלה: וכל זה בא להם מזמן המבול שהציל האל ית' את נח ממי המבול אשר סודרו ממערכות השמים ונתייחד הוא בכניסתו לתיבה להיות חלק ה' שלא ישטף במי המבול, וכמו שאמר הכתוב ויסגור ה' בעדו שהוא היה מגן לו ובאברתו יסך לו ולא נמסר תחת המזלות, ונשאר במקומו שם בנו המובחר מבניו להיות תלק ה', וכמ"ש ברוך ה' אלהי שם וגו' וישכון באהלי שם שנתייחד שם וזרעו להיותם חלקו ונחלתו, ולכן נתייחס זרעו אחריו זה אחר זה עד אברהם אבינו שבא אחריהם וקיבל שכר כולם, ומלבד מה שמורה וישכון באהלי שם על ענין בית המקדש, מורה ג"כ על אהלי אברהם יצחק ויעקב שמהם ומזרעם יצא מי שיבנה בהמ"ק וישכנו בו, ואלו האהלים הם מה שהוזכר בכל האמהות אהל, כמו שכתוב בשרה הנה באהל וברבקה ויביאה יצחק האהלה שרה אמו, וברחל ולאה ושפחותיהם כתוב ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל, כי בזכות ברכת אהלי האמהות שהיו זהירות במצות תוך אהלן לשם שמים זכו בניהם וזרעם לשכון באהלי המשכן ובית המקדש, כי לכן נקראו לשון אהל להורות מה שנרמז באהלי שם שבירך נח את שם שישכון ה' באהלי בניו אברהם יצחק ויעקב, והם אהלי האמהות כדי שיזכו לאהלים העתידות לבא אח"כ, וזכה הוא בעצמו לראות את כולם שנשלמו ת"ר שנותיו בשנת חמשים ליעקב אבינו והם שנים עשר דור, וכמו שזכה הוא לי"ב דורות כנגד י"ב מזלות שיצא הוא מכללם ונכלל בחלק השם כמו שנזכר, כן היה יעקב אבינו שזכה שיצאו ממנו י"ב שבטים ולא מאבותיו להיותו דור י"ב לשם בן נח הדומה אליו:

892

893וכן נתקיים בו משכן האל ית' באהלו שהיה הוא מלך ירושלים מקום ביהמ"ק, כמ"ש ומלכי צדק מלך שלם בזכות שיצאו מזרעו אברהם יצחק ויעקב, ומהם בתי כהונה ולויה והוא מה שנרמז במה שכתוב שהוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, לחם רומז לאברהם שאמר ואקחה פת לחם, ויין על יצחק כשבירך את יעקב נאמר ויבא לו יין וישת. והוא רומז ליעקב כשניצל מיד עשו נאמר בו והוא עבר לפניהם, כהן רומז לבתי כהונה ולויה שנקראו כולם כהנים, ולכן אמר כי זכה להיות מלך בירושלים מפני שזכה להוציא מזרעו לחם ויין והוא כהן כמו שנזכר הכל היה לאל עליון, ואם לא זה במה היה שם בן נח כהן לאל עליון, וסבת היות נרמזים האבות במלות אלו כי באותה הסעודה שעשה אברהם למלאכים נתבשר בלידת יצחק, וביין ששתה יצחק נתקיימו הברכות אשר בירך ליעקב, ובעבור יעקב לפני האמהות וילדיהן כמו שכתוב והוא עבר לפניהם נתקיימו הברכות והבכורה בו ובבניו וזרעו, כי אז ניצל ממחשבת עשו הרשע ולא הוסיף עוד ראות פניו ויצאו מזרעו בתי כהונה ולויה כמו שנזכר.

893

894וכן נרמזו שנותיו של שם במלות האלו שהם רומזות לאבות כמו שנזכר שהוא חיה ת"ר שנה, והאבות חיו תק"כ שנה, ואחד מבני הכהנים הגדולים והוא שופע לישראל והוא עלי הכהן חיה צ"ח שנה תשלום ת"ר שנה של שם, וא"כ ירמוז הכתוב כי מלכי צדק מלך שלם והוא שם הוציא שנותיו לתשלום לחם ויין, והוא כהן שנרמזו במלות אלו שנות האבות ושנות עלי הכהן שהם ת"ר כמו שנזכר, כי בזכותם חיה כל אלו השנים בדורות האלו שלא הגיע שנותיהם לחצי שנות הדורות הראשונים אשר מאדם ועד נח, וכן שם היה בן צ"ח שנה במבול וניצול ממי המבול וחיה אח"כ תק"כ שנה בזכות האבות העתידים לצאת ממנו שחיו תק"כ שנה, וכן חיה שם ת"ר שנה כנגד ת"ר שנה לחיי נח בזמן המבול, כי היה לו זכות ג"כ שינצל בתיבה כמו נח אביו מלבד מה שהיה ניצול בזכות אביו עם שאר אחיו, כל זה לתת טעם למה חיה שם יותר מבניו ומבני בניו אלא שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה:

894

895ונחזור אל שכר ריבוי ישראל תחת עניים ואל שכרם שהיו עם נושע בה' ביציאתם ממצרים בשכר שלא שינו שמותם ודברים אחרים, ולקיום יעוד האבות שהבטיחם האל ית' להרבות זרעם ולהורישם את הארץ הטובה, וראינו שכרם גדול שסבב האל יתב' יציאתם ממצרים בסרבנות פרעה ועמו מלשלחם להביא עליהם המכות אשר היו דומות למה שעינו אותם מדה כנגד מדה כדי שיתפרסם כי מאתו יתב' באה להם על אשר עינו את בניו במיני עינויים, וגם שהיו המכות משולחות וכוללות בכל ארץ מצרים היו ניצולים כל ישראל מהם כמו שנזכר בכתובים, ואחר כן יצאו ברכוש גדול כמו שייעד לאביהם חלף עבודתם שנהנו מהם בבנין ערי מסכנותם, כי זהו זולת שכר רבויים בעינוי שהיו מענים אותם מלבד העבודה שהיתה בפרך ובמצות גדולות וזלזולים שהיו מזלזלים בהם להדאיב את נפשם להעציבם שלא יפרו ולא ירבו וכאשר יענו אותו כן ירבה וגו':

895

896וכן ראינו שכר צדקניות כמו שאמר האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות וגו' ותקרא את אם הילד וגו' היליכי את הילד הזה והניקהו לי ואני אתן את שכרך וגו', כי מלבד השכירות הניתן לה היה העיקר שחשבה בת פרעה כי זה לא היה בו ספק שיהיה נכלל תוך גזירת פרעה שגזר על המילדות העבריות בילדכן את העבריות וגו' אם בן הוא והמתן אותו וגו' ואח"כ גזר לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וגו', והיה יותר קרוב לומר כי זה היה מן הגזירה השניה כיון שנמצא מושלך ביאור והיה ראוי להטביעו, אבל מפני שראתה אותו בוכה והיה קולו כמו נער שהיו לו כמה חדשים חשבה שהיה מן הגזירה הראשונה שנגזרה על העברים לבד כמ"ש מילדי העברים זה לא מן הגזירה השניה שהיתה כוללת לכל עמו בין מצריים בין עבריים, שאם היה כך לא היה קולו כנער שלא עברו כ"כ ימים מן הגזירה השניה שבאותו היום של הגזירה נולד, ולא ידעה אם היה מצרי או עברי, ובהיותו כנער גזרה אומר שהיה מן הילודים בראשונה כשהיתה הגזירה על העברים לבד וכבר נתבטלה בגזירה השניה, ומפני שהיתה מסופקת קצת בזה אמר הכתוב והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה, כי מצד שראתה אותו בוכה חמלה עליו ובחמלתה עליו היה סבה שדנה אותו לכף זכות שהיה מילדי העברים, והוא הגזירה הראשונה ולא מן השניה כמו שנזכר, ולכן נתחכמה אמו שצפנה אותו מה שהיה אפשר להצפינו אע"פ שלבסוף היתה מוכרחת לעשות מה שעשתה, ולא רצתה לעשותו מקודם כשנולד להשליכו ביאור, שהיה ניכר שהיה נולד מקרוב מן הגזירה השניה, אבל אחר הג' חדשים שהיה גדול בחדשים היה אפשר לטעות בו שיחשבו שהיה מן הגזירה הראשונה, ואם היתה יכולה להצפין אותו יותר זמן שיראה יותר גדול היתה עושה אלא שלא יכלה עוד שהיו המצריות יודעות וחושבות זמן לידתה כמו שדרשו חז"ל, והרי לך שכר הנשים הצדקניות.

896

897ונרמז לה בלידתו בהיותו טוב שנתמלא כל הבית כולו אורה שתהיה אורה לכל ישראל באמצעותו שיוציאם מחושך הגלות, וצפנה אותו ג' ירחים, רמז כי בתוך שלשה ירחים תהיה ישועת ישראל ביציאתם ממצרים וקבלתם התורה, כי לא היו ימים טובים לישראל ולא ימי מעלה והשגה למשה רבינו כמו אלו הג' ירחים שיצאו בהם מארץ מצרים וניתן להם התורה על ידו שבהם היה צפון עם השכינה להוציאם מארץ מצרים ולקבלת התורה, וכן היה צפון עם ישראל בהנהיג אותם מיום צאתם ממצרים ועד תשלום שלשה ירחים שלמים עד י"ז בתמוז שראו שהיה בושש לרדת מן ההר ואמרו זה משה האיש אשר הוציאנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו ובקשו לעשות להם מנהיג אחר במקומו, וזה היה אחר הג' ירחים ע"י ערב רב אשר יצאו עמהם ממצרים כמו שנרמז כאן שאמר הכתוב ולא יכלה עוד הצפינו וגו' ותקח לו תיבת גמא וגו' ותשם בסוף וגו', שנמסר ביד בת פרעה המצרית אחר תשלום הג' ירחים כמו שנזכר: וכן ראינו שכר הצדיקים ובני בניהם שאחר שראו נקמה מאויביהם לקחו שכרם ממה שהעבידו אותם, כמו המכה את חבירו שמשלם לו הצער ואחר כך בשת שבת נזק ורפוי, ותשלום הצער מה שנצטערו המצריים במכות הגדולות היה למיני רעות ופורעניות שהיו המצריים עושים בהם, ושאר הדברים הארבעה היו תשלומם מה ששאלו מהם כלי כסף וכלי זהב וינצלו את מצרים, וכמו שיעד להם על הכל וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, אמר כי גם שידין ויעניש אותם אחר העונש יצאו ברכוש גדול שישאלו מהם ויתנו להם ולא יקפידו עמהם על מה שבא עליהם מצדם וכמו שאמר הכתוב ונתתי את חן העם הזה וגו', כי הוצרך לתת חנם בעיניהם אחר שהוכו על ידם, והוזכר ענין זה בתורה שלש פעמים. א' הודעה למרע"ה בדיבור הראשון ונתתי את חן העם הזה וגו'. שני בשעת מעשה דבר נא באזני העם וגו' ויתן ה' את חן העם וגו'. שלישי אחר מעשה וה' נתן את חן העם בעיני מצרים וישאילום, על כי היו צריכים שיהיה להן חן הרבה שישאילום כי היו מבוזים בעיניהם והיו קצים בהם, וגם שיתן חנם בעיניהם אח"כ כשהוכו על ידם מכות גדולות ונאמנות ניטל מהם החן והוצרך חן אחר, אח"כ כשראו בפועל שהיו הולכים להם ממצרים וחשו שלא יוסיפו לראותם עוד ניטל החן ההוא והוצרך לחן אחר, כמ"ש הכתוב וה' נתן את חן וגו' וינצלו את מצרים כי השאילו להם, גם כי ראו שהיו הולכים להם והיו מנצלים את מצרים כתרגומו:

897

898וכן ראינו שכר בני ישראל ומעלתם, בנסי הים והמדבר, במן ובאר וענני כבוד, ושאר הנסים וקבלתם התורה והשראת שכינתו בתוכם במשכן, וקבלת קרבנותיהם בחנוכת המזבח, וקדשו את אהרן ואת בניו לכהן לו ואת הלוים לשרת, וישראל איש על דגלו ועל מחנהו ע"פ ה' יחנו וע"פ יסעו, והשגת משה בנבואה ואהרן ומרים והזקנים אשר התנבאו ולא יספו מהרוח הניתן להם הנאצל ממרע"ה, והיותם ניצולים מן מלך אדום ומן הכנעני מלך ערד וסיחון ועוג ובלק ובלעם, והיותם נפקדים מאת ה' למנות עליהם איש על העדה יהושע תלמיד משה רע"ה ללחום מלחמותיהם עם שבעה עממים, ולחלק להם את הארץ הטובה והזהירם והתרה בהם והעיד בהם את השמים לבלתי יעברו על דברי התורה הזאת.

898

899וכן מה שבא באלו הספרים מעונש הרשעים בחוש, מה שהעניש האל יתברך את פרעה ומצרים על מה שנשתעבדו בישראל ועינו אותם בכמה עינויים, ומפני שנגזר עליהם גלות עד תשלום ת' שנה ומכללם היו רד"ו שנה שעמדו במצרים אשר מהם נשתעבדו ישראל קרוב לתשעים שנה, ולא נענשו המצריים באורך כל אלו השנים אשר עינו אותם מפני שלא שמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט כאבותיהם ונטמאו במעשה ארץ מצרים ואיש שקוצי עיניו לא השליכו ובגלולי מצרים נטמאו כל השנים אשר עמדו שם, וכשהיה קרוב קץ יציאתם ממצרים אז ניעורו משנתם וידעו כי מאת ה' היתה זאת להם על מה שחטאו ואז צעקו אל ה', כמ"ש ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגו' ויצעקו ותעל שועתם מן העבודה, אמר כי מצד מה שנשתעבדו בהם הרבה עלתה שועתם אל האלהים, וידעו כי מאתו באה ונהיתה להם הצרה ההיא בחטאתם, ועכ"ז לא היו ראויים להענש המצריים על ידם אחר שהיו חייבים העינוי ההוא מצד חטאתם, ולזה אמר הכתוב ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו, אמר כי מתחלה ועד סוף ראה הרבה ראיות ולא העניש את המצריים בגללם מפני היות ישראל חייבים בעוני ההוא, וגם כשצעקו ונתנו את לבם כי בחטאתם בא להם שמעם האל לא מצדם, כי לא שבו עדיין בתשובה כי לא היו צועקים אלא מצד העינוי והשיעבוד ההווה עליהם שלא היו יכולים לסבלו, אלא מה ששמע צעקתם היה מפני נוגשיו כי גם שהיו ישראל חייבים לא היה להם כח ורשות להכביד עולם עליהם כמו שהכבידו, כי מצד ישראל לא היה שלא כדין מה שהיו מענים אותם כיון שהיה ידוע לאל יתברך מכאובם והם החוטאים המכאיבים את הנפש, וכיון שלא היה בדין לענוש את המצריים בכל אורך הזמן ההוא להיות ישראל ראויים לכך אז כמו שנזכר, נראה כי כל המכות לא באו עליהם כי אם על היותם סרבנים מלשלחם כי אם היו שולחים אותם מיד לא היו לוקים וכמ"ש הכתוב ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו', כי מפני שלא יתנו אתכם להלוך אכה בהם בכל נפלאותי ולזה חזק את לבם גם כשרצו לשלחם כדי להפרע מהם מהעבר ג"כ על מה שלא רצו לשלחם, כי אם היה בדין להענישם על מה שהעבידום בכל הזמן שעבר לא היה צריך לחזק את לבם אלא היה מביא עליהם מכה אחר מכה עד תום עונש הדומה לכל העינויים אשר עינו אותם בכל אותם השנים.

899

900וכן מה שנער את מצרים בתוך הים היה עונש מה שעשו לישראל שהשליכו היאורה כל הבן הילוד, וכמו שאמר יתרו כי בדבר אשר זדו עליהם והוא שדנו אותם במים כמו שהם זדו על ילדי בני ישראל להשליכם למים, כי שאר העונשים והמכות לא היו נכרות שהיו מדה כנגד מדה כמו זאת שהם השליכו כל הבן היאורה, ולקו כשהלכו הם עצמם להיותם נטבעים ונבלעים בים, ולכך אמר עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' והוא מה שעבר עתה והוא הדבר האחרון שנענשו בו המצריים בים, כי בה נודע בבירור כי גדול ה' וגו' שמדד להם מדה כנגד מדה כמו שנזכר:

900

901וכמו שאין האל ית' מעניש את האדם על מחשבתו הרעה כשלא הוציאה לפועל, ואינו תופשם על מה שבלבם כי אם בעון ע"ז כמ"ש למען תפוש את בית ישראל בלבם, כן אינו תופשם על מה שחוטאים בדיבור בשעת צערם, כמו שראינו שנתרעמו ישראל על משה לאמר מה נשתה, ואח"כ על שכלה הפת מן הסל אמרו מי יתן מותנו וגו' להמית את כל הקהל הזה ברעב, וכן אח"כ כשצמאו למים אמרו להמית אותי ואת מקני וגו', ולא מצינו שנענשו על זה, כי אין האדם נתפש על צערו שהוא מצטער על הדברים ההכרחיים לו בכל יום כמאכל ומשתה, אבל נתפש האדם על דבריו אשר הוא מדבר שלא בצער או אם הצער אינו בדבר מוכרח, וכמו שבדיבור הטוב נשכר האדם כמו שאז"ל על שיחה נאה של בת לוט הצעירה שקראה בנה בן עמי והבכירה קראה אותו מואב שהיה מאביה, כן בדיבור הרע נענש האדם, כי הבכירה נענשה דמלחמה הוא דלא כדכתיב אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה הא צעורי צערינהו כדאיתא בנזיר (כ"ג), וכן אמרו על אברהם אבינו שנענשו זרעו על שאמר במה אדע כי אירשנה, וכיוצא בדבורים הנאמרים שלא בצער, וגם הדברי' הנאמרים בצער אם אינו צער מוכרח נענש האדם עליהם, כמו שנענש מרע"ה על אמרו שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וכל שכן בדיבור שהוא עצמו עון אשר חטא כמדבר נגד ה' ונגד התורה שיש לו עונש גדול, וע"ז נענש פרעה שאמר מי ה' אשר אשמע בקולו וכיוצא בזה.

901

902וגם כי המחשבה ג"כ נמשכה מן השכל אשר באדם והיה ראוי ליענש עליה כמו הדיבור, עכ"ז בדיבור יש מעשה בערך המחשבה והוא עקימת השפתים, ועוד כי הדיבור הוא בבחירה ורצון משא"כ במחשבה, כי לפעמים עולה במחשבת האדם מחשבה שלא היה רוצה בה ומעבירה מלבו והרי היא כמו שאינה, אבל כשהאדם מהרהר וחושב מחשבה רעה ברצונו להשים אותה בפועל אז יחשב לאיש און, וכמ"ש (תהלים ל"ו) און יחשוב על משכבו יתיצב על דרך לא טוב רע לא ימאס, והוא החושב לעשות רע ומכין עצמו לעשות מה שחשב והוא אמרו יתיצב על דרך לא טוב ואח"כ עושה הדבר הרע בפועל, והוא אמרו רע לא ימאס כי בהגיעו לפועל עשיית הרע היה ראוי שימאסהו, כי עד עתה לא היתה אלא מחשבה והכנה לבד ואחר שלא מאסה הוא נענש אפי' על המחשבה.

902

903ועוד יש בדיבור מה שארז"ל ברית כרותה לשפתים שאינם חוזרות ריקם, כי הדיבור ניתן באדם להוציא לפועל מה שיש בלבו ובטבעו, כי הב"ח אין להן צורך לדיבור כי אין להן תכלית כ"א קיום המין, והאל ית' ברא בכל אחד מהן טבע לשיתפרנס ויתקיים במינו, אבל האדם שתכליתו הוא להשלים נפשו ולפעול בזה העולם פעולות טובות בקיו' התורה ותלמודה צריך לדיבור לת"ת ולהוצאת הדברים הצריכים לתכליתו לפועל, כי זולת הדיבור לא היה האדם יכול להשלים נפשו במה שצריך, וא"כ הדיבור הוא נמשך מכח נפש המשכלת, וראוי שיהיה נשכר האדם בדיבור הטוב ויהיה נענש בדיבור הרע כמו שנזכר.

903

904ונחזור לענין במה שבא באלו הספרים מן העונש בחוש שהוא ית' מעניש לעוברים על דברו ולעושים רעה ואפי' הם קרובים אליו מדקדק עמהם, וכמו שכתוב ויחנו ברפידים ואין מים וגו' וכתיב ויבא עמלק, ודרשו חז"ל מפני שרפו ידיהם מד"ת בא עליהם עמלק, וכן בענין העגל נענשו מיד בשלשה דינין, בהשקאה כסוטות, ובחרב, ובמגפה, ואותם שמתו בהשקאה ובמגפה היה ענשם מאת האל ית' היודע תעלומות וידע מי הוא אשר חטא לו אע"פ שלא היו לו עדים והתראה: וכן ענש את שני בני אהרן שהקריבו אש זרה ויצא אש מלפני ה' ותאכל אותם מיד, כי בבוא העונש מיד על העובר הוא ניכר וידוע כי הוא מאתו ית' על מה שחטא.

904

905וכן במקלל כתיב הוצא את המקלל וגו' ורגמו אותו כל העדה, מפני שקלל בפרסום במחנה בתוך בני ישראל בעדים והתראה, צוה האל ית' שימיתוהו בב"ד של מטה, כי מה שאינו מפורסם לב"ד הוא ית' מעניש כמו לבני אהרן שנתקדש בקרוביו ג"כ בהמיתם הוא בעצמו, וכמו המתים במגפה בעגל שלא היה נודע לב"ד מה שחטאו כמ"ש. וכן במתאוננים כתיב ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, כי לא היה חטאם מפורסם כ"א באזני ה' והוא ביער בם את האש:

905

906וכן באספסוף שאמרו מי יאכילנו בשר כתוב בסוף הבשר עודנו בין שניהם טרם יכרת ואף ה' וגו', כי גם כי שאלת הבשר היתה מפורסמת לא היה מפורסם שהיתה שאלתם בלי צורך ובכוונה רעה כ"א לפני האל ית', ולכן העניש הוא ית' לאותם שהיה גלוי לפניו שחטאו.

906

907וכן במרים על מה שאמרה הרק אך במשה דבר ה' וגו' כתיב והענן סר מעל האהל והנה מרים מצורעת כשלג וגו', והוא ית' שער כי היתה ראוייה ללקות על עסקי דבה שדברה באחיה ונסתלק הענן להורות על כת מספרי לשון הרע שאינם רואים פני שכינה: וכן המרגלים נענשו הם והשומעים אליהם כמו שכתוב וימותו האנשים מוציאי דבה וגו', כי מיד מתו וכמו שנאמר עליהם עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' שהם המרגלים, כלומר אין ראוי להאריך להם ולומר מתי ימותו אלא מיתתם תהיה מיד במגפה, ועל השומעים אליהם אמר אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם באזני וגו' במדבר וגו', שהאריך להם לפקוד עליהם חטאתם בכל שנה באותו היום שמתו בו המרגלים, והוא יום תשעה באב למחרת הלילה אשר כתוב עליה ויבכו העם בלילה ההוא כמו שדרשו ז"ל, וזהו שאמר הכתוב יום לשנה יום לשנה ולא אמר שנה ליום, כמו שכתבתי בפרקי דרשותי.

907

908וכן עדת המעפילים עברו את פי ה', כי אמרו הננו ועלינו כי חשבו לתקן מה שאמרו המרגלים לא נוכל לעלות אל העם וגו', ואמר להם משה למה זה אתם עוברים את פי ה' אל תעלו וגו', כי המרגלים חטאו במה שאמרו לא נוכל לעלות ועתה אתם בעצמכם חוטאים ועוברים במה שאתם רוצים לעלות, ומפני שהמרגלים אמרו כי חזק הוא ממנו כביכול אין בעל הבית מוציא את כליו משם אמר כאן משה כי אין ה' בקרבכם, לא תחשבו כי בשביל כבודו שלא יאמרו כי חזקים הם ממנו יציל אתכם כי איננו בקרבכם, ולכן אמר וארון ברית ה' ומשה לא משו וגו', ועל זה שראו העמלקי והכנעני הכום והכתום וישראל התחילו לעלות ואמרו הננו ועלינו ולא הספיקו לעלות עד שירדו אליהם העמלקי והכנעני.

908

909וכן במקושש כתיב רגום אותו באבנים וירגמו אותו באבנים וימת כאשר צוה ה' את משה, כמ"ש במקלל שהיה עונשו חמור לומר כי עיקר העונש לעובר אינו על חומר הענין אלא על היותו עובר את פי ה', ולכן אמר כאשר צוה ה' את משה.

909

910וכן קרח ועדתו נענשו מיד במה שחלקו על משה ואהרן, ומפני שאמרו הם כי כל העדה כולם קדושים וגו' ובתוכם ה', והיו מראים כי על משה ואהרן לבד היו חולקים, לכן אמר משה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', לא אותנו לבד, ואמר אם כמות כל האדם ימותון אלה על מיתתם בשריפה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם על מיתתם בבליעה, כי לא נודע מקום קבורתם איו לשיפקדו עליהם פקידת המתים בזמנים השלשה, שבעה, ושלשים, וי"ב חדש, והיתה מיתת הבליעה על עונש מה שחלקו על משה כמו שאמר ופקודת כל האדם יפקד עליהם לא ה' שלחני, כי הוא מורה על הבליעה כמו שפירשתי, ומיתת השריפה על מה שנאצו השם ולכן אמר ואש יצאה מאת ה' ותאכל את וגו', על מה שחטאו באנשים של מטה היה הפרעון מלמטה ועל מה שחטאו כלפי מעלה היה הפרעון מלמעלה, ואמר הכתוב וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם כי אמרו פן תבלענו הארץ, כי גם שכתוב למעלה ויעלו מעל משכן קרח מסביב וגו' אחר שירדו חיים שאולה כלו' שעדיין היו חיים בשאול אשר ירדו שמה והיה קול צעקתם עולה למעלה, ולכן נתיראו ונרתעו לאחוריהם יותר ממה שהיו ונסו לסבת קולם כמו שנזכר.

910

911וכן נענשו ישראל במגפה על אשר נתלוננו על משה ועל אהרן ואמרו להם אתה המיתם את עם ה' ר"ל כי בסבתם מתו עם ה' והם אותם שמתו בבליעה כי לא דיברו בפירוש נגד ה', וכשנקהלו עליהם מיד כסה הענן את אהל מועד להורות כי גם על ה' חלקו כמ"ש משה וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה', ומפני שאמרו הם אתם המיתם את עם ה' הביא עליהם המגפה ולא עלתה להם ארוכה כ"א על ידי משה ואהרן היפך מה שהתלוננו הם עליהם.

911

912וכן במי מריבה נענשו משה ואהרן כמ"ש יען לא האמנתם בי וגו', ויהיה החטא מה שיהיה היה דבר קל אצל שאר אנשים והאל ית' רצה לדקדק עמהם כחוט השערה, כי גם שישראל היו הסבה נענשו הם כמ"ש המה מי מריבה אשר רבו בנ"י את ה' ויקדש בם, כי בני ישראל רבו והם נענשו: ואפשר שהיה מצורף לחטא הקל הזה אשר נחשב להם למיעוט אמונה ביכולת האל ית', מה שאירע לישראל על ידי משה ואהרן למעלה שאמרו להם אתם המיתם את ה' ומתו במגפה י"ד אלף וכמ"ש, ומפני שנענשו על ידם היה העונש שלא יכנסו לארץ, מתייחס למה שאמרו בשבת פרק שואל כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה, וכמו שהביאו התוספות פרק לא יחפור על מעשה דרב אדא ב"א, והמחילה מאב הנביאים ואב הכהנים:

912

913וכן כשקצרה נפש העם בדרך ודברו באלהים ובמשה ואמר למה העליתנו ממצרים וגו' ונפשנו קצה וגו', ונענשו במה ששולח בהם הנחשים השרפים, על מה שדיברו נגד ה' שלח בהם הנחשים, כי מרו את פי ה' בימי הבריאה בדברו מה שלא היה, ועל מה שדיברו נגד משה שלח עליהם שרף שלחישת ת"ח לחישת שרף, ואמר לו האל ית' עשה לך שרף ושים אותו וגו', להראות שהיו צריכים מחילה ותשובה ממה שחטאו נגד משה, והוא עשה נחש נחושת, להורות כי הוא היה מוחל מה שדיברו עליו, ועיקר הכפרה והמחילה שהיו צריכים היה על מה שדיברו נגד ה':

913

914וכן במה שזנו את בנות מואב במה שנצמדו ישראל בבעל פעור חרה אף ה' בם, ונענשו בהריגה ובמגפה, הריגה על ידי ישראל לנקום נקמת חלול ה', ומגפה על ידי האל ית' לנקום נקמת כבוד יחוס בני ישראל שנטמאו וזנו את בנות מואב, כי רוב החוטאים היו בזנות, ולכן מתו במגפה כ"ד אלף.

914

915ובמשנה תורה נשנו ג"כ רוב העונשים שנענשו על מה שקלקלו, ועוד נוסף עליהם הייעודים הרעים הכתובים בארבע פרשיות שקודם האחרונה, להורות כי לא לבד לחוטאים לפני האל ית' בגילוי שכינתו עליהם מעניש האל ית' כמו שהיה בכל העונשים הכתובים למעלה, כ"א אפילו בזמן שהם בהסתר פנים בזמן הגלות, וגם לא לבד לאותם שנתנה להם התורה ונצטוו בכל מצותיה ואזהרותיה אלא אף לדורות הבאים, וכמ"ש לא אתכם לבדכם אנכי כרת וגו', וביעודים הטובים קיצר כי הוא מן הידוע כ"א בזמן שיש גילוי שכינה ונצטוו הם בעצמם יש להם שכר טוב בעמלם, כ"ש בזמן שהם בהסתר פנים ודורות הבאים שלא נצטוו הם בעצמם שיהיה להם שכר טוב בעמלם, כי הוא מצוי לעולם עם ישראל אפי' שאינו בגילוי שכינה עמהם להצילם מרעתם ולהטיב להם ולברכם, ומשה רבינו ע"ה מפני שהיה מתעלה ומסתתר מהם ברך אותה ברכה גדולה בכמות ובאיכות, ולכן אמר וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים, לא כברכה הקצרה שברכם האל, כי הוא היה יכול לברכם בכל עת כנזכר, ומשה רבינו לא היה לו עת לברכם לעתיד כ"א עתה לפני מותו, ולכן ברכם ברכה שלימה כמ"ש.

915

916והראיה הלקוחה מן הקבלה על שכר הצדיקים ועונש הרשעים, הוא כל מה שבא בתורה נביאים וכתובים ודברי חכמים ז"ל בצווי ואזהרה על עשות הטוב וטוב להם ועל אזהרה מעשות רעה ורע להם, כמו שנרמז קודם בריאת אדם שאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו, ובאה הקבלה אם זכו ירדו ואם לאו ירדו, והוראת אופן הבריאה מתחלה בצלם ודמות שיהיה מוכן יותר אל עשיית הטוב מעשיית הרע, ועל הנחה זאת מקדים האל יתברך לעשות טוב לצדיקים בשכר מה שמוכנים לעשות ועושים אח"כ, וכמו שהתנהג עם אדם הראשון עצמו שלקחו והניחו בג"ע לעבדה ולשמרה, נחן לו קודם שכרו שהניחו בג"ע וצוהו אח"כ לעסוק בדברי תורה ולשמור מצותיה, ופרט לו שבע מצות הרמוזות בכתוב ויצו אלהים הסמוך לו, ומפני שנצטוה בהן בהיותו בג"ע יש רמז שחסידי אוה"ע השומרים מצות אלו מפני שנצטוו בהן מהאל ית' יש להם חלק מה בדמיון שבע כתות של צדיקים בגן עדן ובעוה"ב:

916

917וכן בנח להיותו איש צדיק תמים הוזכר שנמלט משטיפת המבול ובניו ג"כ בזכותו, כמו שנצטוה מהאל ית' שיעשה התיבה שיבוא הוא וכל ביתו אליה, כי אותו ראה צדיק לפניו בדור ההוא, וכן ארר את כנען שראה ערות אביו ובירך את שם ויפת אשר כסוה.

917

918וכן באברהם אבינו נאמר ואעשך לגוי גדול וגו' ואברכה וגו', מפני צדקתו שנאמר בו עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', ולא הוזכר בו קודם שהיה צדיק כמו שהוזכר בנח, אלא פתאום זרח להאיר בחשך ונאמר ויולד את אברם את נחור ואת הרן וכתיב בתריה ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', קודם שנודע לנו מה טיבו ומה מעשיו:

918

919ויש אצלי סבות בזה, האחת כי ראינו באדם הראשון שהוליד ג' בנים נקובים בשמות קין הבל ושת, ולא יצא להם שם על פני חוץ כ"א משם אשר ממנו הושתת העולם, וכן נח העשירי לאדם הראשון הוליד ג' שם חם ויפת, ומן שם יצא שם על פני חוץ, וכן תרח עשירי לנח הוליד ג' את אברם ואת נחור ואת הרן, ומאברהם נזדכך יצחק עד יעקב אשר היתה מטתו שלימה עד שקבלו זרעו את התורה והיו סבת קיום העולם כי לא היה מתקיים זולתה, ואחר שהראשון והעשירי לו היו משולשים בבנים, והאחד היה המובחר גם העשירי לעשירי שהיה משולש בבנים, היה נודע כי הראשון מהם יהיה המובחר, ולכן לא הוצרך להזכיר באברהם שהיה צדיק ומיד התחיל ואמר ויאמר ה' אל אברם וגו', וכן יצאו מאדם הראשון ג' צדיקים ידועים במקום קין והבל והם שת חנוך ומתושלח בנו שנשלמו שנותיו בתחלת ימי המבול, והמתין לכבודו האל ית' עוד שבעת ימים כמו שכתוב ויהי לשבעת הימים וגו' וכמו שדרשו חז"ל, ולמך בנו אבי נח מת בחיי אביו מתושלח ד' שנים קודם אביו, כמו שנראה מסכום שנותיהם, גם הוא היה צדיק ששמע לאביו שאמר לו שיקרא שמו נח, וכן היה מסורת בידו מאדם הראשון כמו שאמרו במדרש כי הוא היה בן ד"ן שנה כשמת אדם הראשון, וקרא שמו נח לאמר זה ינחמנו ממעשינו, וכך היה כמו שדרשו חז"ל, וכן יצאו מנח שלשה צדיקים ידועים במקום יפת וחם והם עבר ופלג ויקטן בניו, כי יקטן הקטין עצמו ואת עסקיו בצדקתו וזכה להעמיד י"ג משפחות עם היותו טפל לפלג הגדול ממנו, וכן מאברהם במקום הרן ונחור יצאו ממנו יצחק ויעקב ושלשלת הצדיקים הבאים אחריהם מי"ב שבטי יה בני יעקב אבינו:

919

920עוד סבה שנית נקדים לה ענין תחלת הבריאה שברא האל ית' את האדם ולא היה בו שותף בבריאתו כמו שכתוב, וייצר ה' אלהים את האדם וגו', וכן בנה את הצלע של אדם הראשון לו לאשה והיה העפר מן האדמה והצלע ביד האל ית' כחומר ביד היוצר לברוא אותה, וכשידע אדם את חוה אשתו שנולדו קין והבל לא היו ג' שותפין בהם כשאר התולדות העתידות, שיש ג' שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה, אלא נוצרו שניהם מטפת אדם וחוה, וקין לא נשתתף אדם הראשון ביצירת גופו כמו שמשתתף כל אדם ביצירת בניו וכל גופו היה נוצר מחוה, ולכן אמרה קניתי איש את ה', קנין זה הוא לשון קונה שמים וארץ, שהיא לבדה נשתתפה בבריאה זו עם ה' ולא הים אדם שותף שלישי בו, והבל היה בהיפך שלא נשתתפה חוה ביצירתו אלא אדם הראשון עם האל ית', ולזה אמר הכתוב ותוסף ללדת את אחיו את הבל, לא אמר ותהר כי לא שמה בו כ"א הלידה. ולזה נקרא שמו הבל, כי עיקר יצירת גוף האדם שהוא מאמו עור ובשר לא היה ביצירת הבל, ולכן נקרא שמו הבל, כי הבל היה מה שנשתתפה אמו ביצירתו, כי לא היה אלא הלידה וכל הגוף נוצר מאביו, ולכן גבר קין בהבל אחיו והרגו כי היה לו כח בבשרו ועורו שהיה מאמו כטבע העולם, אבל הבל שהיה יצירת כל גופו מאדם שלא כטבע היצירה היה חלש ביצירת בשרו ועורו ונהרג, וכשידע אדם עוד את חוה אשתו היה כטבע העולם בשלשה שותפים, ולכן קראה שמו שת כי שת לה אלהים זרע אחר תחת הבל כי לא היה לה בו שותפות ולכן הרגו קין, ועתה בבן זה היה לה בו שותפות כמו שאמרה כי שת לי אלהים וגו', וממנו הושתת העולם לעתיד שהיו ג' שותפים ככל אדם הנוצר מזכר ונקבה:

920

921ונראה לי כי אלו העשרה דורות מהאנשים הנקובים בשמות כולם היו צדיקים, ובזכותם נתקיים העולם בכל אותם הדורות עד המבול שהיו כולם רשעים הבאים מבנים ובנות אשר נולדו לכל אחד ואחד מאלו הנקובים בשמות. וכמו שכתוב בכולם ויולד בנים ובנות, וכתיב ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה ובנות יולדו להם ויראו בני האלהים את בנות האדם, ואלו הם הבנים והבנות שהוזכרו בכל אחד מהם כי אפילו קינן שאמר בו קנטורין היה הענין על דורו, וכמו כן אנוש שנאמר אז הוחל לקרוא בשם ה' ומתרגמינן מלצלאה בשמא דה', אפשר שדורו של אנוש היו הרשעים לא אנוש עצמו, וכמו שאמר אבא כהן ברדלא אדם שת אנוש ושתק, א"ל ע"כ בצלם ובדמות, וכן הדורות מהאנשים הנקובים בשמות זה הוליד את זה היו כולם צדיקים ובזכותם נתקיים העולם עד דור הפלגה, והרשעים היו אותם שבאו מבנים ומבנות בי' דורות אלו ג"כ:

921

922ובזה מתיישב מש"כ בכל אחד מהם ויולד את קינן ויולד את מהללאל וגו', ולא כתב ויולד בן ויקרא שמו קינן, אלא ויולד את קינן וגו', כאילו נודע לו מקודם מי היה קינן ואמר שהולידו אנוש, אבל הענין הוא שמשעלה במחשבתו ית' לברוא העולם, נראה שלא היה מתקיים בלי תורה הוציא בכל דור ודור מאלו הדורות איש אחד צדיק שיגן על דורו שלא יחרב העולם, כאילו היה ידוע קודם בריאת העולם שאלו האנשים יצאו לאויר העולם להגן על דורם, וקראם בשם הידוע, ובשת ואנוש ונח אמר ויולד בן ויקרא את שמו לגלות לנו טעם שמותם שהיה רמז לדבר העתיד לדורות:

922

923ונמצא כי למך התשיעי לאדם הראשון שמש את אדם הראשון נ"ד שנה, והיו תשעה צדיקים ביחד בדור אחד ד"ן שנה וצדיקו של עולם נצטרף לתשלום העשרה שהוא נח, ודן אותם לכף זכות באלו הנ"ד שנים, ולכן נאמר בנח את האלהים התהלך נח, ר"ל אצל האלהים שהשלים מנין העשרה במקומו קודם שנולד הוא שהיה הוא העשירי לאדם. וזהו שנאמר ג"כ ויסגור ה' בעדו כשבאו אל התיבה, כי עתה הגין זכות נח להציל זכר ונקבה מכל בשר אשר בו רוח חיים, ומקודם שבא הוא לעולם בכמה שנים סגר ה' והשלים העשרה בעדו, ויש סמך בפירקי ר"א שהיו צדיקים אלו הדורות, שאמר רבי שמעון משת עלו ונתייחסו כל דורות הצדיקים ומקין כל דורות הרשעים וכו':

923

924וכן נמצא כי אברהם האחד עשר לנח שמש את נח נ"ח שנה, והיו י"א צדיקים מנח ועד אברהם קיימים בדור אחד נ"ח שנה ונח העולם מזעפת דור הפלגה באלו הנ"ח שנה, ובפלג נפלגה הארץ מן הצדיקים כי הוא מת בחיי אביו, והיה הראשון שמת מהם בשנת מ"ח לאברהם עשר שנים קודם שמת נח, ועבר אביו עבר וחלף את כולם כי הוא קבר את כל בני בניו עד אברהם אבינו, וחיה אחריו ס"ד שנה, כיצד ל"ד עבר ל' פלג ל"ב רעו ל' שרוג נ"ט נחור שבעים תרח קע"ה אברהם הם ארבע מאות שנה, ועבר חי אחר הל"ד שהוליד את פלג ת"ל שנה נמצאו שנותיו תס"ד, הס"ד מהם חיה אחר אברהם ומת בשנת ע"ט ליעקב, שהיה יעקב בן ט"ו כשמת אברהם ושת חי ת"ר שנה, וחיה אחר אברהם ל"ה ויעקב היה בן ט"ו שנה, נמצא ששמש יעקב את שם חמשים שנה, ונח חיה אחר המבול ש"נ שנה, ופרטן הם שנתים אחר המבול שהוליד שם את ארפכשד ול"ה של ארפכשד ול' של שלח ול"ד של עבר ול"ו של פלג ול"ב של רעו ול' של שרוג וכ"ט של נחור ושבעים של תרח הם רצ"ב, נמצא שחיה אחר שנולד אברהם נ"ח שנה על הרצ"ב שהם ש"נ שנה שחיה נח אחר המבול.

924

925והנך רואה כי אברהם אבינו השיג ושמש לעשרה צדיקים, עם היות שנותיהם קצרים לפי ערך שנות דורות הראשונים, כי גם תרח אביו חזר בתשובה והיה צדיק, ונח לא השיג אלא שת כי הוא נולד נ"ו שנה אחר תשלום אלף הראשון שהיה בן ת"ר בשנת המבול שהיה באלף ותרנ"ו שנים, נמצא שנולד קכ"ו שנים אחר שמת אדם הראשון, וגם את שת לא השיג כי שת כלו שנותיו י"ד שנה קודם שנולד נח בשנת אלף ומ"ב ונח נולד בשנת כ"ו, וגם את חנוך לא השיג כי התהלך את האלהים ס"ט שנה קודם שנולד נח, והשיג את אנוש בן שת קפ"ד שנים, ואת קינן מהללאל ירד הרבה שנים יותר, ואת מתושלח אבי אביו ת"ר שנה, ואת אביו למך ד' שנים פחות ממתושלח, הרי שלא השיג ושמש אבותיו כי אם ששה עם היות שנותיהם ארוכים ואברהם שמש י'.

925

926ונולד לנו בזה סבה שנית לאברהם שלא הוזכר בו קודם שדיבר אליו ה' שהיה צדיק כמו שהוזכר בנח, והוא כי נח היה עשירי קדש, ומפני שלא השיג כל העשרה הוצרך הכתוב להודיע צדקתו ותמימותו קודם שדיבר אליו להיותו עשירי, אבל אברהם שהיה עשירי קדש והשיג כל הנזכר הקודמים לו וגם העשירי קדש, הראשון היה ידוע שהיה צדיק תמים יותר מנח שנזדכך ולמד מכל אבותיו דרכי ה' ועבודתו והוסיף לקח, אבל נח גם כי השיג ט"ז דורות ששה מלפניו ועשרה מלאחריו, לא למד דעת והשכל כ"א מהקודמים לו כשש מאות שנה שהיה בזמן המבול והמאוחרים לו למדו ממנו ושמעו שם ועבר את דבריו והוסיפו לקח, ואברהם שמע מכולם ואזן וחקר ולמד דעת את העם:

926

927וכן ראינו שכר אלו האנשים הנקובים בשמות שהאריכו כמה מאות מן השנים להיותם קרובים אל הבריאה והיצירה אשר יצר האל ית' את האדם בצלמו וכדמותו, ולהיותו יציר כפיו של האל ית' חיה כ"כ שנים, וכן יוצאי יריכו עד העשירי אותם שנקבו בשמות כמו שהאל ית' לא יצר אלא את אדם הראשון לבד כמו כן הוא לא הוליד אלא אחד דומה לו כדמותו בצלמו וקרא שמו שת וחיה שנים קרוב לאביו, ושאר הבנים והבנות שהוליד אדם הראשון אח"כ נראה שלא חיו אלא כדרך רוב העולם, וכן כל אחד מהעשרה זכר הכתוב שהוליד אחד דומה לו ואח"כ הוליד עוד בנים ובנות, כי לא לחנם נולד לכל אחד מהם בן אחד לבד נקוב בשם בסך ידוע משנותיו, כ"א להורות כי הוא לבדו יהיה דומה לו בשנים וחכמה ומדות, לא שאר הבנים והבנות אשר הולידו אח"כ בלא ידיעת שמותם וזמן תולדותם, ולכן אמר בכל אחד מהם שחיה אחר תולדת הבן כך וכך שנים, וחזר וצירף שנות הקודמים והמאוחרים כמה הם, להורות כי אחר שהוליד הבן ההוא חיה כל שנותיו כאילו תכלית כל שנותיו שחיה קודם ואח"כ לא היו אלא לתכלית הולדת הבן ההוא, כדי שיהיה קיום לעולם על יד אלו הנקובים בשמות שהיו בדור אחד ט' מהם ד"ן שנה כמו שנזכר למעלה, ואמר בכל אחד מהם וימת, כי גם שהאריכו ימים הרבה לא היה החידוש בהם מה שחיו שנים הרבה אלא המיתה היתה חידוש בהם שהיה ראוי שיחיו יותר, אדם הראשון להיותו יציר כפיו של הקב"ה ושאר התולדות להיותם דומים לו כמו שנזכר, ובדורות האחרונים לאלו אחר המבול שתש העולם לא היה החידוש אלא מה שחיו ולא הוצרך להזכיר שמתו:

927

928ועל כן חזר וצירף שנות כל אחד מהם הקודמים ללידה והמאוחרים, ואמר שכלל כולם כך וכך, לומר כי כולם שוו לטובה, כי גם אחר שהוליד את הבן לא מת בחייו ולא אירע להם שום חולי ולא עוני ולא שום נזק, אלא כל חייהם היו בטובה ולא אירע להם בכל ימי חייהם כי אם מיתה זו, וזו סבה שנית למה שהזכיר וימת בכל אלו אחר צירוף שנותיהם, ואולי כי גם הבנים והבנות שהוליד כל אחד ומתו בשנות מנהג העולם לא מתו אלא אחר מיתתם, כי נולדו בסוף ימי חייהם וכמ"ש בכל אחד ויחי אחרי הולידו וגו' כך וכך שנים ויולד בנים ובנות, כלומר בסוף שנים אלו, והילוך חנוך אל האלהים בחיי ירד אביו לא היה לאביו צער בזה כי ידע כי נתעלה בהליכתו אל האלהים, ומתושלח שמת למך בנו בחייו לא האריך שנים אח"כ אלא ה' שנים כמ"ש למעלה, ומתושלח היה רב בשנים מכל אלו הדורות, ולמך בנו היה מעט בשנים, כי חנוך לא אירע לו מקרה המיתה, וירד אבי חנוך ובנו מתושלח ירש כל אחד קצת שנות חנוך אשר לא חיה בהם בזה העולם התחתון, כי הם היו המאריכים שנים בכל אלו הדורות, ואחריהם נח חיה חיים ארוכים מכל אשר לפניו, כי ירש קצת שנות למך אביו אשר היה קצר שנים מכל הדורות כמש"נ:

928

929ונחזור ללמוד שכר הצדיקים מאברהם אבינו ע"ה אשר נתעלה בצדקתו מכל הקודמים אליו, כי נח לא נשלם כי אם במצות לא תעשה שהיה צדיק תמים בדורותיו, כלומר צדקתו ותמימותו היתה שלא היה חוטא בדורותיו, ומה שנמלט ממי המבול היה כדי שיתקיים העולם אחר המבול, וכמ"ש לו ואני הנני מביא את המבול וכו' והקימותי את בריתי אתך ובאת אל התיבה וגו' מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך, כמו שביאתם אל התיבה אינם אלא להחיות, כלומר לקיום המין כמו שאמר זכר ונקבה כן ביאתך ג"כ כמ"ש להחיות אתך, אבל אברהם אבינו הושלם במצות עשה גם כן וכמו שאמר הכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו':

929

930ומפני שנשתנה מכל הדורות הקודמים אליו בסור מרע ועשה טוב, שינה האל ית' את שמו וקרא שמו אברהם, כי נח לא היה שלם כ"א במצות לא תעשה כי היה נח ובטל מלעשותם, ואברהם נתעלה יותר ונשתלם במצות עשה שהם רמ"ח כמנין שמו והיה אב המון כל הגוים הקודמים אליו וההווים בזמנו במצות עשה, וכן נתעלה בצדקתו על נח שהיישיר בני אדם לעבודתו ית', וכמ"ש את הנפש אשר עשו בחרן, ולכן נאמר ג"כ כי אב המון גוים נתתיך, כי היה אב להמון גוים אשר היישיר לעבודתו ית' והיה כמו אב להם והם היו לו כבנים:

930

931וכן מפני היותו שלם במצות לא תעשה ועשה נתנסה בעשר נסיונות, כי הנסיון לא יאות כ"א לשלמים בכל כמו שאינם נבדקים אלא הקנקנים השלמים, ולהיות נח בלתי שלם במצות עשה נח כל ימיו בלא יסורין ובלא נסיונות, כי מה שאירע לו במבול לא היה נסיון אדרבה היה לו טובה שהיה ניצול הוא ובניו ולא נמחה בכלל כל העולם הרעים וחטאים, והיה לפלטה ולשארית לקיום העולם. ונאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לעשות צדקה ומשפט, כי כוונת הנסיון לצדיק הוא הודעת צדקתו ותום לבבו כי לא יסור ממנה מפני כל מה שיארע לו מן הצער, ועוד ידו נטויה להוסיף אומץ בה ולצוות לבניו אחריו לעשות צדקה ומשפט, והם מצות עשה אשר בהם ישלם הצדיק להיותו מנוסה כמש"נ:

931

932ולכן הובטח אברהם בכמה הבטחות לו ולזרעו אחריו להיותו שלם במצות עשה ולא תעשה מה שלא הובטח נח כ"א בקיום המין, ונקרא אב להיותו אב שלם לזרעו אחריו שהיו שלמים בכל מה שהיה הוא שלם, ונקראו אבות אברהם יצחק ויעקב מה שלא נקרא נח לבלתי היותו שלם כ"א בסור מרע כמו שנזכר:

932

933וכמו שלא קדמו אדם בצדקות כן לא קדמו בפרסום השי"ת עליו בהציל אותו מאור כשדים, כמו שאמר הכתוב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, כפי הקבלה שהוציאו מכבשן האש ובמה שעזרו להיותו נוצח את הד' מלכים אשר נצחו את החמשה ע"י הנסים אשר נעשו לו, כפי מה שבאה הקבלה בדברי חז"ל, ושאר הנסים אשר נעשו לו בחייו אשר בהם נתפרסם השגחת האל ית' עליו מה שלא נעשה כן לראשונים:

933

934ועל דבר שלימותו וצדקתו זכה שלא נפסקה ממנו שלשלת הצדיקים כמוהו, יצחק ויעקב שהיתה מטתו שלימה בכל הי"ב שבטים הם ובניהם ובני בניהם עד עולם לא פסקה ולא תפסוק שלשלת צדיקים מכל השבטים כיון שנשתלשלו שלשתם בזכות, וכמו שאמר על לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' שוב אינה פוסקת תורה מזרעם, מה שלא היה כן לראשונים שלא נתפרסם לא לאדם ולא לנח ג' צדיקים מפורסמים זה אחר זה, כי אפילו שם ועבר לא היו זא"ז:

934

935ולזה נתפרסם בתורה ענין זיווג אברהם יצחק ויעקב ושמות האמהות הצדקניות, אשר זכו שיצאו מהן שלשלת הצדיקים על ידי תפלתן שהיו עקרות מתחלת יצירתן, כדי שיתפללו לאל וישמע אל ויענם בכל קראן אליו שתלדנה צדיקים כיוצא כבעליהן, כי הוא ית' מתאוה לתפלתם של צדיקים:

935

936ונצטרף זכות האבות והאמהות יחד לצאת מהם אומת ישראל, אשר נתפרסם מעלתם משיצאו ממצרים על ידי הנסים והנפלאות אשר נשמעו בכל האומות ביציאתם והתקרבם אל האלהים בקבלת התורה במדבר ארץ אשר לא עבר בה איש, ובכניסתם לארץ ועמידתם בה נגד רצון כל הגוים, ומעלת ממשלת מלכותם כבנין ביהמ"ק המהולל בגוים, אשר בכל זה נודע בכל הגוים כי הם זרע ברך ה' וממלכת כהנים וגוי קדוש, ובזמן גלותם בעונותיהם השכינה שרויה עמהם להצילם מכל רעתם ושלא תשתכח התורה מפי זרעם ושלא יתערבו בגוים, אלא שיהיו נכרים שהם בני אברהם יצחק ויעקב, וכן יצאו מהאבות והאמהות ישמעאל ועשו אשר מעלתם נתפרסם בעולם ולא נמחה שמם כשאר האומות בני נח, ויצא להם שם בכבוד ומעלה אחר גלות ישראל מעל אדמתם בזכות אברהם ויצחק, כיון שגלה זרע ישראל הבן המיוחד לא יאות שימשלו עליהם בנים זרים כ"א בני אבותיהם אברהם יצחק ויעקב, כי הם קרובי ישראל יותר משאר האומות וירחמו עליהם בגלותם, והקרוב קרוב מרחם יותר, וכמו שאמרו תחת אדום ולא תחת ישמעאל, כי כל מה שסבלנו מהם צער ויסורין הכל היה בעונותינו, ולא בכל זמן הגלות כ"א מזמן לזמן כפי מה שגזרו עלינו עונותינו, ולא הגיעו אלינו הצרות מכלם כי אם ממעטים מושלים שבהם, ואולי כי קצתם לא היו מהם ורובם היו מרחמים קצת עלינו להיותם קרובים אלינו, וזה היתה סבה אלהית מתחלה שיתברכו אלו הבנים עשו וישמעאל במעלה וכבוד בזכות אבותם אברהם ויצחק להשאיר לנו שריד, שאם היינו גולים בין אומות אחרות כמעט כסדום היינו ח"ו, ואם בגלות ישראל מעל אדמתם הקים תחתם במעלה ובכבוד את שתי האומות הנזכר להיותם בני אברהם ויצחק, כ"ש כשיגלו ויכנעו הם שיתרומם וינשא קרן ישראל, ואז נרחם עליהם יותר ממה שריחמו הם עלינו, ויתקיים על שניהם ורב יעבוד צעיר. ונתבאר מכל זה שכר הצדיקים משכר צדקת אברהם:

936

937עוד היה שכרו שכבש הקב"ה את מעיינו כפי זמן הולדת אותם הדורות לשלשים וארבעים שנה, שהוא לא הוליד את ישמעאל אלא בן פ"ו שנה ואת יצחק בן מאה שהיה פלא באותם הדורות, כמ"ש הכתוב הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד, כלומר הפלא היותר גדול הוא לשרה שתלד לתשעים שנה כי לא נודע לנו אפילו בדורות הקודמים שתלד אשה בת תשעים כ"א חוה שילדה את שת בת ק"ל שנה בשנות אדם הראשון, ומה שבא בקבלה ג"כ על יוכבד שילדה את שלשת הרועים מקכ"ד שנים עד ק"ל, והיה זה לאברהם מעלה גדולה בעיני העמים שידעו וראו השגחת האל ית' עליו, ובזה היה נסיון גדול יותר בענין העקידה שעקד את בנו יחידו הנולד לו לק' שנה בהיותו נואש מלהוליד עוד, ונרמז לו ענין זה במה שאמר לו ולך לך אל שעולה קל"ז ק' לאברהם ול"ז ליצחק שבהיותו אז בן קל"ז שנה כבר היה הולך לו והיה נאסף אל עמיו ולא היה ראוי להוליד עוד ועכ"ז היה הולך בלב שלם אל הר המוריה לעקוד את בנו יחידו:

937

938עוד היה שכרו מה שנתפרסם לקיחת שרה אשתו לפרעה מלך מצרים ולאבימלך מלך גרר ונתנגע פרעה על זה ונאמר לאבימלך הנך מת על האשה וגו' ואמר לו פרעה הנה אשתך קח ולך, כי היא ראויה להיות אשתך כי לא ידעה איש אחר, וכן באבימלך נאמר וישב לו את שרה אשתו ראויה להיות אשתו כי לא קרב אליה אבימלך, ונאמר בפרעה וינגע ה' את פרעה וגו' על דבר שרי אשת אברם, כי הנגעים באו עליו מיד כדי שלא יוכל לגעת בה להיותה אשת אברם ראויה לו, וכן באבימלך נאמר ויבא אלהים אל אבימלך בחלום הלילה וגו', והיה זה מיד בלילה שלאחר היום שלקחה, כי מי שלוקח אשה יפה באהבתו אותה אינו כובש את יצרו מלבוא עליה מיד, ואלו המלכים הוזהרו מיד ונודע לכל שלא באו אליה.

938

939וגם שידע אבימלך בלקיחת שרה לפרעה זה כמה שנים והתנגעו עליה, חשב כי גם שהיתה שרה אחות אברהם נתנגע פרעה על לקיחתו אותה שלא מרצון אברהם כמ"ש ותוקח האשה בית פרעה, וגם בשאמר לו פרעה למה אמרת אחותי היא וגו' לא השיב לו אברהם כמו שהשיב לאבימלך והרגוני על דבר אשתי וגם אמנה וגו' ותהי לי לאשה, ולכך חשב אבימלך כי ודאי היתה אחותו ושלח לו אנשים לקחתה לו לאשה וכמ"ש וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את שרה, וכן ראה כי לא היו לו בנים ממנה בכל אלו השנים ולא חשב שהיתה עקרה אלא שהיתה אחותו ולא אשתו, ולכן השיב לו אברהם והרגוני על דבר אשתי וגם אמנה אחותי וגו' ותהי לי לאשה, כי אשתו היתה ולא אחותו כמו שחשב אבימלך, וגם כי נודע לכל כי לא בא אליה היו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה להיות ענין לקיחתה לו סמוך להריונה כפי סדר הפרשיות שהיה זה הענין אחר שמל אברהם, ולכן נאמר לאבימלך ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה, כי עתה היה בשלימות נביא אחר שנימול כמו שכתוב וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב וגו', לא כמו שהיה מלפנים שכתוב בו ויפול אברהם על פניו וגו', כי מעת שנימול נתעלה בנבואה ונקרא נביא והי' ראוי להתפלל על אבימלך ויחיה, כי לא המתים יהללו יה והם הערלי לב שאין תפלתם נכנסת לפניו כריח ניחוח, ובישראל כתיב ואנחנו נברך יה.

939

940ויהי כמשלש חדשים למילת אברהם הרתה שרה לתשעים יום מהבחנת זרע בקדושת מילה, כ"א היה קודם היה אפשר לומר שהרתה קודם שמל ונשתהא הולד בבטנה עד י"א חדשים, ועתה שילדה בסוף שנים עשר חדש מיום המילה כמו שאמר הכתוב כעת חיה נודע בודאי כי ההריון היה אחר שנימול, ולכן אמר הכתוב ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד וגו', כי גם ההריון היה בעת שהיה שמו אברהם כי מיד שנקרא אברהם נימול כמ"ש באותה מראה בעצם היום הזה נימול אברהם וגו' אחר שכתב וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה כאשר דבר אתו אלהים, כלומר ביום עצמו שדיבר אתו, וכתוב ג"כ ואת בריתי אקים את יצחק וגו' למועד הזה בשנה האחרת, וחז"ל דרשו אותה שנה מעוברת היתה מפני שכתוב בשנה האחרת ואינו מועד זה שנה אחרת אלא כשהיא מעוברת, ובפ"ק דר"ה הוא נדרש לענין אחר, ולפי הפשט למועד הזה בשנה האחרת הוא שלשה ימים קודם שבאו המלאכים אליו ביום שלישי למילתו, ואמר המבשר שוב אשוב אליך כעת חיה, דקדק יותר בזמן שיהיה באותו יום שהיה בימי הפסח ובפסח נולד יצחק, למועד הזה בשנה האחרת היה בתחלת ימי הפסח ולשנה האחרת לפסח האחר ג' ימים אחר זה היום, ולכך אמר בשנה האחרת והוא היום שאמר המלאך כעת חיה שהיה ביום ידוע מן ימי הפסח ובאותו יום בפסח האחר נולד יצחק והוא כעת חיה, ולא למועד הראשון קאמר כמו שכתבו התוס' פ"ק דר"ה, ולא נתחדש בבשורת המלאך כ"א עצמות היום שתלד בו כמ"ש כעת חיה, וגם בשורה זו לשרה כי אברהם כבר נתבשר בזה ביום המילה שנאמר לו אשר תלד לך שרה למועד הזה בשנה האחרת, וגם כי אפשר שהודיע אברהם לשרה מה שנתבשר ביום המילה בא המלאך עתה כמבשר להרבות שכרם במה שנתארחו המלאכים אצלם וכמו שאמרו חז"ל בזכות לושי ועשי עוגות זכו למן במדבר וכו', ולכן כתיב ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אותו אלהים, תלה לידתה בזכות אברהם למועד אשר יעד לו אלהים, והיא הבשורה הראשונה ביום המילה לא בזכותה במה שנתבשרה היא ע"י המלאך, וכן להורות כי ממה שדיבר לו אלהים בבשורה הראשונה האמינה, ולא שנאמר שהיתה מחוסרת אמנה עד הבשורה השנית, ולזה אמר הכתוב שילדה למועד אשר דבר אותו אלהים, ואמר הכתוב ויקרא אברהם את שם בנו וגו' ואח"כ וימל אברהם את יצחק בנו וגו', להורות כי קראו יצחק מיד כשנולד לקיים מצות האל ית' שאמר לו וקראת שמו יצחק ולא המתין לקראו בשעת המילה, כדי שלא יראה כי קריאת השם היה טפל למילה, אלא בקריאת השם היה מקיים מצות האל ית' כמו במילה.

940

941וכן נביא ראיה לשכר הצדיקים אף בעולם הזה מיצחק אבינו ע"ה, כי קודם שיצא לאויר העולם נאמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע, שיהיה נקרא צדיק כמוך לא כישמעאל שנא' להגר אמו וקראת שמו ישמעאל, ומפני שהיה אברהם עקר ולא היה ראוי בטבעו שיתקיים לו זרע נקראו שמות בניו ע"פ הגבורה להורות כי מאתו יתב' היו לו בשכרו אשר הכיר את בוראו בן שלש שנים והורידו נמרד לכבשן האש וכמעט שנשרף אלא שהוציאו האל ית' משם כמו שכתוב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים.

941

942ונראה שמולד מזל אברהם היה מורה שישרף ולא יתקיים בזה העולם ולכן נמסר ביד נמרוד ואלמלא לא הוציאו האל ית' היה נשרף, ולכן לא היה בתולדתו כפי מזלו ראוי להוליד כי לא נולד לחיות וכ"ש להוליד, וכיון שהצילו האל ית' נשאר כעץ יבש כמו שאמר על עצמו ואנכי הולך ערירי בטבעי בלתי ראוי להוליד, ולכן אמר לו האל ית' במעמד בין הבתרים כשמבשרו על הזרע אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כי לא לחנם הוצאתיך מאור כשדים לשתלך ערירי אלא לתת לך זרע שיירש הארץ הזאת, ולכן קראו הוא יתברך בשם יצחק כי מאתו היה לו ולא כשאר האבות המולידים בטבעם, והיה עולה תמימה להשי"ת כי שלו היה ולא היה עול בחקו ית' לצוות לו לאברהם שיעלהו לעולה, ואמר לו קח נא את בנך את יחידך שאתה היית יחיד בעולם בלא זרע אלא שאני נתתי לך כשהיית יחיד כאמרו (יחזקאל ל"ג) אחד היה אברהם ויירש את הארץ, כי לא היה אברהם ראוי להיות אלא אחד כי לא היה ראוי להוליד ועכ"ז ירש את הארץ בזרע שנתן לו, וכן נאמר אחד היה אברהם כשנעקד יצחק וכמעט שנשחט ואז נאמר לו שיירש זרעו את הארץ כמו שכתוב ויירש זרעך את שער אויביו והתברכו בזרעך וגו'.

942

943ובהיות אברהם אבינו חי וקיים בעוה"ז על פי הגבורה לא על פי מערכת מזל, היה סבה שהוצרך להיות מובטח בכמה הבטחות לו ולזרעו בעוה"ז, ולהודיע ג"כ צדקתו שהיה ראוי לכל אותם ההבטחות מה שלא הובטחו יצחק ויעקב, כשאמר לו שיצא מבית אביו אמר לו ואעשך לגוי גדול וגו' ואברכה מברכיך וגו', כשהגיע לארץ נאמר לו ולזרעך אתן את הארץ הזאת וגו', ואחרי שנפרד לוט מעמו נאמר לו שא נא עיניך וגו' ושמתי את זרעך כעפר וגו', ובמעמד בין הבתרים הובטח גם כן בכמה הבטחות ונכרת ברית עמו כדכתיב ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', ובפרשת המילה גם כן הובטח בכמה הבטחות, ואחר בשורת המלאך לשרה נאמר וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה וגו' כי ידעתיו, ובפקידת שרה נאמר לו כי ביצחק יקרא לך זרע, ובעקידה נאמר לו כי ברך אברכך וגו' והתברכו בזרעך וגו', וביצחק לא מצאנו שהובטח כי אם שתי פעמים ואף גם זאת מפני אביו, כמ"ש גור בארץ הזאת ואהיה עמך וגו' והרביתי את זרעך וגו' עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו' ופעם שנית וירא אליו ה' בלילה ההוא וגו' ויאמר אנכי אלהי אברהם אביך אל תירא כי אתך אנכי וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, ולא מצאנו שנתפרש צדקתו כמו שנתפרש באברהם אביו שהוזכר בו ויבן שם מזבח ויקרא בשם ה', ובאברהם נאמר ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, ויבן שם מזבח לה' ויקרא בשם ה' וגו', וכתיב ויאהל אברהם וגו' ויבן שם מזבח לה' וכן נתן למלכי צדק מעשר מכל, וכתיב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה, למי שמפרש שחשבה האל יתברך צדקה לאברהם, וקיים מצות מילה בזקנתו ומל את כל ילידי ביתו ומקנת כספו, ורץ לקראת המלאכים להסעידם, ונגש לדבר על סדום ועמורה שלא יספה צדיק עם רשע, והשכים בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' שתיקן תפלת שחרית, והתפלל על אבימלך ונרפא, ונטע אשל בבאר שבע וקרא שם בשם ה' אל עולם, ועקד את יצחק ונאמר לו עקב אשר שמע אברהם בקולי, וספד את שרה אשתו וקברה, והשיא אשה ליצחק בנו מבית אביו, ואחר מיתתו נאמר ליצחק עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי וגו'. וביעקב נאמר הבטחות יותר מאביו, כשיצא מבאר שבע נאמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה וגו' והיה זרעך וגו' והנה אנכי עמך וגו', וכשעבר את מעבר יבק נאמר לו כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל, וכשבא מפדן ארם ברך אותו ואמר לו לא יקרא שמך וגו' אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים וגו' ואת הארץ וגו' לך אתננה ולזרעך וגו', וברדתו מצרימה נאמר לו אל תירא וגו' כי לגוי גדול אשימך שם, אנכי ארד עמך ואנכי אעלך וגו', ולענין צדקת יצחק לא מצאנו בפירוש כי אם מה שנשמע לאביו בענין העקידה, ומה שנשמע לו במה שצוה לאליעזר עבדו שיביא לו אשה מבית אביו ונשאה בת ג' שנים, ובמה שתיקן תפלת מנחה כמו שכתוב ויצא יצחק לשוח בשדה, ובמה שהעתיר נכח אשתו ומה שבנה מזבח וקרא בשם ה' ויט שם אהלה, ומה שאמר על יעקב גם ברוך יהיה עם היותו במרמה וחזר וברכו להיותו תם יושב אוהלים ושלחו פדנה ארם, ובענין צדקת ותמימות יעקב מה שנאמר בו ויעקב איש תם יושב אהלים, וכשיצא מבאר שבע פגע במקום והתפלל שם תפלת ערבית אמר מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלהים וגו' ולקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וגו', ונדר נדר אם יהיה אלהים עמדי וגו' וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונתיירא מעשו שמא יהרוג או יהרג ואמר קטונתי מכל החסדים, הורה צדקתו ותמימותו, וכשבא שלם עיר שכם קנה חלקת השדה ויצב שם מזבח וגו' ונאמר לו קום עלה בית אל וגו', וצוה להסיר את אלהי הנכר ולהטהר ולקום ולעלות בית אל לעשות שם מזבח וכו', וכתיב ויבן שם מזבח וגו', ונראה האלהים עוד לו וברכו וכו', ויצב יעקב מצבה וגו', וכששלח לבניו שנית למצרים אמר להם ואל שדי יתן לכם רחמים וגו', ואמר לבניו הנה אנכי מת והיה אלהים עמכם וברך את בניו איש אשר כברכתו.

943

944והנך רואה כי צדקת אברהם והבטחותיו כוללות ותמידות וגדולות באיכות ובכמות יותר מיצחק ויעקב, ברכה כפולה ומכופלת וגדולה נתינת הארץ לזרעו והראותה לו ושיתננה לזרעו עד עולם ושימת זרעו כעפר הארץ, ובמעמד בין הבתרים הבט נא השמימה וספור הכוכבים וגו', וכריתת ברית עמו לתת לזרעו את הארץ וריבויו אותו במאד מאד, והיותו לאב המון גוים והפרו אותו במאד מאד ותת אותו לגוים ומלכים ממנו יצאו, ושיקים בריתו בינו ובין זרעו ודורותיו לברית עולם כפול ומכופל בפרשה זאת, ושיקים בריתו את יצחק, וגדולה ועוצם וברכה, ובעקידה ברכה כפולה ומכופלת וריבוי זרעו ככוכבי השמים וכחול ושיירשו שער אויביו, וביצחק נאמר בו ברכה ונתינה לו ולזרעו הארצות האל והקימו השבועה אשר נשבע לאברהם, וריבוי זרעו ככוכבי השמים ונתינה לזרעו את כל הארצות אחר שירבם ככוכבי השמים ושיתברכו בהם, והכל עקב אשר שמע אברהם וגו', ובפעם שנית ברכה לו וריבוי זרע בעבור אברהם, וביעקב נתינת הארץ לזרעו ושיהיו כעפר הארץ וגו' ונברכו בו וגו' וגוי וקהל גוים ומלכים יצאו מחלציו ואת הארץ אשר נתן לאברהם יתננה לו ולזרעו אחריו, וכשירד מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם:

944

945הרי לך הבטחות אברהם אבינו בברכה כפולה ומכופלת ב' פעמים וגדולה שלא נזכרה ביצחק ויעקב, והראות לו הארץ אשר יתן לזרעו ושיתננה לעולם מה שלא הוזכר ביצחק ויעקב, וריבוי זרעו ככוכבים ב' פעמים וכעפר וכחול, וכריתת ברית לנתינת הארץ לזרעו וריבויו במאד מאד והמון גוים וקיום בריתו לדורות ולעולם, וגדולה פעם אחרת ועוצם וברכה פעם אחרת וירושת שער אויביו כל זה נאמר באברהם ולא ביצחק ויעקב.

945

946ונראה כי הברכות שהוכפלו היה מפני כי אדם הראשון נתברך כמו שכתוב ויברך אותם אלהים ויאמר להם פרו ורבו וגו', ועמדה להם ברכה זו עד עשרה דורות שבא המבול ושטף העולם ונשאר אך נח ואשר אתו בתיבה, והוצרך עוד האל ית' לברך לנח ואת בניו ואמר להם פרו ורבו וגו', ולא עמדה להם ברכה זו אלא עד עשרה דורות המפורשים בכתו' כמו ברכה הראשונה, ולכן אברהם היה עקר שלא הועילה לו ברכת פרו ורבו הנאמר לנח וחזר האל ית' לברכו בכל מה שבירך לאדם ולנח וברכה בפני עצמה לו כדי שיפרה וירבה, וברכותיו הכפולות עשו פירות י"ב נשיאים שהוליד ישמעאל וי"ו בני קטורה ואלופי עשו מיצחק וי"ב שבטי יה עדות ליעקב, וגדולה שנזכרה באברהם נתקיימ' בו שנתגדל בעיני כל העול' בנצחון ד' המלכים הגדולים כמו שאמר בעמק שוה וגו' מה שלא הוזכר ביצחק ויעקב, והראות לו הארץ כמו שאמר שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וגו', כי מצד המקום שהיה שם והוא מקום המזבח אשר עשה שם בראשונה כמו שכתוב למעלה בזכות זה יתן לו הארץ אשר הוא רואה ולזרעו יתן אותה ויותר עד סוף העולם, כי ישים זרעו כעפר הארץ ויהיו צריכים לישיבת כל העולם.

946

947ובענין הריבוי הוזכרו באברהם ככוכבים שתי פעמים וחול ועפר, וספור את הכוכבים וגו', וארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים וגו', ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות וגו', וביצחק והרביתי את זרעך ככוכבי השמים לרוב, וביעקב ושמתי את זרעך כחול הים והיה זרעך כעפר הארץ, הרי כוכב וחול ועפר באברהם, וכוכב ביצחק, וחול ועפר ביעקב, ובהיות ברכת כוכבי השמים לזרע אברהם תחלה קודם חול ועפר, נתקיימה בתחלה שלא הוזכרו בתורה קיום ברכת חול ועפר אלא קיום ברכת כוכבים כמו שכתוב (שמות ל"ב) זכור לאברהם ליצחק ולישראל וגו' ותדבר אליהם ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכתיב (דברים א') והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, וכתיב (שם י') בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, וכתיב בתוכחות (שם כ"ח) תחת אשר היית ככוכבי השמים לרוב וכתיב בנחמיה (ט') ובניהם הרבית ככוכבי השמים ותביאם אל הארץ אשר אמרת וגו', וכתיב (בד"ה א' כ"ז) ולא נשא דוד מספרם כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, לא נזכר עוד בכל התורה נביאים וכתובים קיום ברכת כוכבים כי אם בשתי פעמים אלו בימי משה רבינו ובימי דוד המלך, כי בזמנים אלו היו ישראל רמים ונשאים ככוכבי השמים, והם היו שני מלכים ראשונים, משה רבינו היה מלך ראשון בקבלת התורה כמ"ש (דברים ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה ויהי בישורון מלך וגו', ודוד המלך ראשון למלכי יהודה שכתוב בו (בראשית מ"ט) לא יסור שבט מיהודה וגו', וברכת אברהם הראשונה וספור הכוכבים אם תוכל לספור אותם ויאמר לו כה יהיה זרעך נתקיימה בזמן משה רבינו, כי במעמד בין הבתרים שנאמר לו זה נאמר לו גם כן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וגו', ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, הודיעו כי הזרע הזה שיהיה ככוכבים יהיה קודם גר בארץ לא לו ובברכת אברהם השני ככוכבים נאמר והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים ונתקיימה בימי דוד ושלמה והמלכים הישרים, ולכן אמר והרבה ארבה ריבוי אחר ריבוי, וברכת יצחק ככוכבי השמים נתקיימה גם כן בזמן משה רבינו כמו שכתוב בו והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והוא בזמן משה רבינו שכתוב בו שתי פעמים ברכת כוכבים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, הפעם הראשונה היה בזמן יציאת מצרים כי זה שכתוב והנכם היום ככוכבי השמים, הוא סיפור מה שאמר להם בשנה הראשונה שיצאו ממצרים, כמו שכתוב (דברים א') ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם וגו' ה' אלהיכם הרבה אתכם והנכם היום וגו' הבו לכם אנשים חכמים וגו' ואקח את ראשי שבטיכם וגו', כל זה היה בזמן שיצאו ממצרים בזכות אברהם אבינו ביעודו אשר נתייעד במעמד בין הבתרים הבט נא השמימה וגו' ויאמר לו כה יהיה זרעך, ואמר אחר כך גר יהיה זרעך, זה הזרע שאמרתי לך עליו כה יהיה זרעך יהיה גר וגו' ואחרי כן יצאו וגו', ואם כן ביציאת מצרים נתקיים יעוד זה שנא' לאברהם במעמד בין הבתרים שנא' בו ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וכאן נאמר על היום ההוא והנכם היום, ופעם השנית שנאמר ברכת הכוכבים היה בזמן כניסתם לארץ, כמו שכתוב בשבעים נפש וגו' ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, שהיה בעת כניסתם לארץ בזכות א"י שיכנסו בה והמצות שיקיימו בה, כי כתוב זה הוא בפ' ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וגו' לשמור מצותיו וגו' את ה' אלהיך תירא וגו', כל זה היה ציווי ואזהרה לכניסתם בארץ שיקיימו כל המצות מה שלא קיימו בהיותם במדבר, ובזכות קיומם הקדים האל יתב' לשלם להרבות אותם מעתה ככוכבי השמים וגו', וקיום ברכת הכוכבים ביציאת מצרים היה בזכות מה שיקבלו התורה ובזכות אברהם אבינו שקיים כל התורה כולה.

947

948וצריך לבאר ענין ברכה זו של כוכבים שאמר ככוכבי השמים לרוב שנראה שיהיה בריבוי שלא יספרו מרוב וכמו שנאמר באברהם אם תוכל לספור אותם וגו', והנה ביציאתם היו ישראל כשש מאות אלף רגלי הגברים, ובמדבר בשנה השנית נמנו שש מאות אלף ושלשת אלפים וגו', ובכניסתם לארץ שש מאות אלף ואלף וגו', ואם כן איך אמר משה על זמן יציאתם והנכם היום ככוכבי השמים לרוב, ועל זמן כניסתם לארץ שנתמעטו ממנין ראשון אמר ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, ובשני הכתובים אמר לרוב, כי גם שהתוכנים מנו הכוכבים ומצאום תתרכ"ב יש כוכבים אחרים שאינם נראים ואין מספר להם ועל זה נאמר (איוב כ"ה) היש מספר לגדודיו, וכן פסוקים אלו שנא' בהם ככוכבי השמים לרוב לא אמר כוכבים סתם אלא ליוה אותם לשמים והם הכוכבים שאין עיני האדם משיג לראותם, וכמו שהביא הנשיא בסוף ספר צורת הארץ, ושש מאות אלף אינו ריבוי ככוכבי השמים לרוב:

948

949ולזה נאמר כי ביציאת מצרים שמתו בשלשת ימי האפילה הרשעים שבישראל ולא נשארו כ"א החומש או א' מחמשים כמאז"ל, לא מתו כי אם הרשעי' הגדולים מבני כ' שנה ומעלה בעונש ב"ד של מעלה, והפחותים מבן כ' גם שהיו רשעים לא נענשו, ולפי ערך ס' רבוא שיצאו ממצרים מבן כ' שנה ומעלה עד בן ששים יהיו מבן יום אחד עד בן עשרים שנה חציים שהם שלשים רבוא, אבל לפי ערך מה שהיו קודם שמתו הגדולים בימי האפילה היו חמשה פעמים ששים רבוא והם שלש מאות רבוא יהיו מבן א' יום ועד בן כ' חציים שהם מאה וחמשים רבוא, וכל אלו לא מתו עם היות ד' חומשים מהם רשעים ויצאו ממצרים, ולא נכנסו בכלל המנין שלא הגיעו עדיין לבני עשרים, ומהם היו הרשעים שאמרו מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים הלא זה הדבר וגו', ושאמרו מי יתן מותנו וגו' בשבתנו על סיר הבשר וגו', והמריבים עם משה ומלינים עליו כמו שכתוב וירב העם עם משה וגו' וילן העם על משה ויאמר למה זה העליתנו וגו', ומהם זינב עמלק כמו שכתוב ויזנב בך כל הנחשלים וגו' עיף ויגע מן המצות ולא ירא אלהים. והם שנקהלו על אהרן בחברת ערב רב ואמרו קום עשה לנו אלהים וגו' וקמו לצחק, ומהם נפלו על ידי בני לוי כשלשת אלפי איש, ומתו מהם בהשקאה והמגפה שנאמר ויגוף ה' את העם וגו' סך גדול שלא הוזכר מניינם, וגם שלא הגיעו לעשרים בעונש ב"ד של מעלה נענשו לחומר ענין עשיית העגל שהיה ע"ז, ולא נשאר מהם איש שיגיע לבן עשרים בשנה השנית שנמנו במנין הפקודים, ואף אם היה נשאר לא היה נמנה כי רשעים אינם מן המנין כי לא נמנו אלא החסידים והזקנים והחכמים כמו שדרשו בתנחומא, ואם כן כשאמר משה והנכם היום ככוכבי השמים לרוב על זמן יציאתם ממצרים היו אז ישראל מקטנם ועד גדולם עד עשרים שנה ק"נ רבוא שאמרנו, והס' רבוא שנמנו והם מאתים ועשר רבוא אשר אפשר לומר עליהם שהם ככוכבי השמים, כל שכן אם היו מה שיצאו ממצרים מבן עשרים אחד מחמשים מאותם שמתו, ועכ"ז נשארו ששים רבוא גברים ביציאתם יהיו מבן יום א' ועד בן עשרים חציים כ"ה פעמים יותר משלשים רבוא לפי הערך, ואלו לא מתו ויצאו ממצרים ויהיו כ"ה פעמים שלשים רבוא והם שבע מאות וחמשים רבוא. לבד הששים רבוא הגברים שיצאו ממצרים, ונכון להאמר על כולם שהיו ככוכבי השמים לרוב, וכ"ש אם היו אותם שיצאו הגברים א' מת"ק לפי המדרש האחר, שיהיו כל הנותרים היוצאים מקטנם ועד גדולם עשרה פעמים יותר מסכום הנזכר והם ככוכבי השמים לרוב, ואם כלו ומתו רובם כמו שאמרנו לא נשארו מאותם שהגיעו לכלל עשרים בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שיכנס במנין שום אחד מהם, ואם נשארו רשעים אינם מן המנין כמו שאמרנו, וכיון שבהיותם במצרים בעבודת פרך נמצאו בישראל צדיקים וישרים החומש, נוכל לומר כי גם באותם שהיו פחותים מבן עשרים ורשעים כשיצאו ממצרים וקבלו התורה וראו הנסים והנפלאות שנעשו במדבר שהיו צדיקים מאותם שהיו ראוים להיות רשעים הרובע שהוא יותר מן החומש כשהיו במצרים, ויהיה רובע זה שלשים רבוא מק"כ שהיו ראוים להיות רשעים באלו הק"נ שיצאו ממצרים מבן יום א' עד כ', ושלשים רבוא מהראויים להיות טובים והם החומש הם ששים רבוא והם שנמנו בשנת הארבעים על ידי משה ואלעזר בכניסתם לארץ, כי אותם שיצאו ממצרים אפי' בני יום א' היו כבר בני ארבעים בשנת הארבעים לצאתם, ואותם שלא הגיעו לכלל עשרים שנה היו עתה פחותים מבני ששים והיו נכנסים במנין, ומקרא אני דורש (במדבר כ"ו) מבן עשרים שנה ומעלה כאשר צוה ה' את משה ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים, כי אלו שנמנו מבן עשרים שנה ומעלה היו כולה מיוצאי מצרים, כי להם ראוי שתחלק הארץ בנחלה כי הם יצאו ממצרים והם ראויים שיכנסו לארץ ושתתחלק להם ושאר בניהם הנולדים במדבר יקחו אחריהם חלק אבותם דרך ירושה, והראב"ע ז"ל כתב על פסוק זה כי היו בספורם רבים מיוצאי ממצרים והקרוב להיות חציים ע"כ, והנה הם השלשים רבוא כמ"ש למעלה, ואני מצאתי השלשים האחרים שלא מצא הוא לקיים כל הכתוב כפשוטו שאמר ובני ישראל היוצאים מארץ מצרים.

949

950ולפי כל זה היו ישראל בכניסתם לארץ ששים רבוא כולם יוצאי מצרים, וכל אותם שנולדו במדבר בסך ארבעים שנה שפרו ורבו בזכות המשכן והארון השוכן בתוכם, היו סך גדול עד שיוכל משה רבינו לומר עליהם ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, ומלבד כל זה יש לנו הכרח לומר כי היו רבים אותם שלא נכנסו במנין שש מאות אלף הגברים פחותים מבן עשרים יותר מכפי ערך ששים רבוא מבן עשרים עד בן ששים שנה, כדי להצדיק את היוצאים ממצרים שנכנסו במנין שש מאות הגברים והיו צדיקים יתר הפליטה אחד מחמשה או אחד מחמשים או אחד מת"ק, ולא יתכן כי הרשיעו מיד שאמרו המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר ושאמרו מי יתן מותנו ובשבתנו על סיר הבשר ושיריבו וילונו על משה ושיהיו עייפים ויגעים מן המצות שיוכל עמלק לזנב בהם, ואם מתו מהם ביד עמלק ושלשת אלפי איש ביד בני לוי והשקאה בעגל אשר דק לעפר ובמגפה דכתיב ויגוף ה' את העם וגו' איך היו באותה שנה עצמה במנין הראשון בנדבת המשכן ת"ר אלף ושלשת אלפים ותק"נ, וכן היו במנין שני כשהוקם המשכן, כי לשנות האדם מונין מתשרי ומנין ראשון היה בתשרי כשנצטוו על מלאכת המשכן, ומנין השני באייר של אחריו והיא שנה אחת כמו שפי' רש"י ז"ל, וגם ביציאת מצרים כתיב כשש מאות אלף קרוב לת"ר ואותם שנכנסו בשנה א' בתשרי במנין ראשון הם שהשלימו לת"ר והיו עודפים על ת"ר ג' אלפים ותק"ן, ואם יהיה מניינם מיציאת מצרים בניסן היה הכל שנה א' מיציאתם שהיו ת"ר עד מנין ראשון, ומה שאה"כ כשש מאות אלף יותר היו ג' אלפים תק"נ, ולכן אמר כשש מאות אלף ולא הגיד פרטן, ובשנה השנית לצאתם מארץ מצרים שנמנו ולא העדיפו על מנין הראשון, נראה לי כי בהיות ב' המניינים בכמו ששה חדשים ושניהם על המשכן א' בעשייתו וא' בהקמתו חדש ימים אחריו לא היה צורך לחזור ולמנותם ב"פ בששה חדשים, גם כי יעדיפו בהיות שנה שנית וסמכו על המנין הראשון שהיו ת"ר וג' אלפים תק"ן, אלא שבמנין ראשון נמנו כל ישראל בערבוביא ולא כל שבט ושבט בפני עצמו, ועתה שרצה האל יתברך לסדרם בדגלים שיסבבו את המשכן והארון לד' רוחותיו רצה שיהיה נודע כל שבט ושבט וכל דגל ודגל כמה היו עולים, ולכן נשנה מנין זה בשנה השנית, כי גם שהיה ידוע מזמן קרוב והוא ששה חדשים סכום מניינם נקבום עתה בשמות איש אחד לשבט לפקוד כל שבט ושבט כמה סך היה לו במנין הנחשב זה ששה חדשים, כמ"ש ויתילדו על משפחותם לבית אבותם כל שבט ושבט, כי במנין הראשון לא נתפרשו איש אחד לשבט עם משה ואהרן, מפני שלא נמנו כל שבט בפני עצמו אלא כולם דרך כלל כמו שנזכר.

950

951וא"כ חזרנו לומר כי היוצאים ממצרים כשש מאות אלף והם הם הנמנים אח"כ בדקדוק ונמצאו שש מאות וג' אלפים ותק"נ לא נפקד מהם איש מאז ועד עתה במנין שני בשנה השנית מפני שהיו צדיקים מובחרים חלק אחד מחמשה או מחמשים או מת"ק, והמדברים תועה ומלינים ומריבים על משה, ואשר זינב עמלק ואשר עשו העגל ומתו בחרב בני לוי ובהשקאה ובמגפה לא היו מהם כי לא נפקד מהם איש אח"כ בשני המניינים אלא היו מהפחותים מבן עשרים שהיו רשעים ד' חומשים מהם כפי ערך הגדולים מבן עשרים ומעלה כמ"ש למעלה, ובכל זה הצדקתי את הצדיקים והרשעתי את הרשעים בדבר הסמוי מעין הראשונים, שלא ביארו ענין זה ולא חששו אליו, ונחש ינחש איש אשר כמוני בדבר שאינו מבואר בכתובים ולא בדברי רז"ל כדי לכוין העניינים ולישבם על אופנם.

951

952והנה ג' ברכות אלו כוכבים וחול ועפר הוזכר כל אחד מהם לשני אבות, כוכבים לאברהם ויצחק, חול ועפר לאברהם ויעקב, וכוכבים הוכפלו באברהם ונשתלשו ביצחק, וכן מצאנו שהוזכרו קיום ברכה זו בג' זמנים, ביציאתם ממצרי' ובכניסתם לארץ, כמו שהוזכר והנכם היום ככוכבי על יציאת מצרים, ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב בכניסתם לארץ, ובזמן דוד כמ"ש בדברי הימים כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים, וברכת חול הוזכרה ב' העמים קיומה בזמן דוד בענין אבשלום מדן ועד באר שבע כחול אשר על שפת הים לרוב, ובזמן שלמה יהודה וישראל רבים כחול אשר על שפת הים, כי מה שהוזכר בישעיה והושע הם ברכות, וברכת עפר הוזכר ג"כ ב' פעמים קיומה, במדבר מי מנה עפר יעקב, ובשלמה בדברי הימים כי אתה המלכתני על עם רב כעפר הארץ:

952

953וענין הוראת הכוכבים והחול והעפר גם כי דרך כלל מורות על הריבוי יש לתת טעם למה זה הוצרכו שלשתן היה מספיק באחד מהם היותר מופלגת בריבוי, וראינו סדר אלו הברכות באברהם עפר קודם וכוכבים ב"פ ואח"כ חול, וביצחק כוכבים לבדם, וביעקב עפר קודם ואח"כ חול, התחיל בעפר מי מנם עפר יעקב וסיים בחול, מ"ש בשלמה יהודה וישראל רבים כחול וגו', כי מה שכתוב בדברי הימים כי אתה המלכתני על עם רב כעפר היה תחלה בלילה שנראה אליו ה' וניתנה לו החכמה והמדע, ואם תרצה ללכת אחר סדר הכתובים נאמר כי התחיל בעפר מי מנה עפר וסיים בעפר בדברי הימים כי אתה המלכתני וגו', וכן נאמר שהוא סדרן כשנאמרו לאבות התחיל בעפר באברהם וסיים בעפר יעקב והיה זרעך כעפר, כי מ"ש אח"כ ושמתי את זרעך כחול הים הוא ספור יעקב ממה שאמר לו האל ית' קודם ואנו מכוונים בזה קיום יעוד האל ית' לאבות כסדרן כי לא יפול מדבריו ארצה.

953

954ואחר זה נאמר כי הוראת אלו השלשה הם על ריבוי ישראל ועוצם הפלגתם בכללם, ופרטם, השבטים המיוחדים משאר השבטים במעלה וכבוד והם שבט לוי לכהונה ולויה ושבט יהודה למלכות, והנה כלל כל ישראל הם מבורכים ונמשלים ברבויים לעפר והם כלל כל ישראל, ושבט לוי הם מבורכים ונמשלים ברבויים גם כן לחול אשר על שפת הים, ושבט יהודה הם מבורכים ונמשלים ברבויים ומעלתם לכוכבי השמים. והנה התיחסות העפר לכלל כל ישראל הוא רמז לתורה הכוללת לכל ישראל שאינה מתקיימת אלא במי שמשים עצמו כמדבר וכעפר, וכמו שהתורה אחת כן כל ישראל בי"ב שבטיהם גוי אחד בארץ לקיימה, ויש רמז בג"ן הפרשיות פ' ויצא יעקב שהוזכר שם לידת כל השבטים ואין בה פירוד אלא כולה פר' אחת, לרמוז כי כל השבטים הם גוי אחד בארץ ואין שום פירוד וחילוק ביניהם, וג"כ לא יפרד ולא יאבד שום אחד מהם כי כולם יהיו קיימים לעולם כמו שהבטיחנו בתורה, ואין בפרשה זו אלא פרשה אחת סתומה וילך ראובן בימי קציר חטים וגו', להורות כי הפירוד שחשב יהושע ובני ישראל על בני ראובן בבנותם המזבח בהיותם רחוקים מהם בעבר הירדן לא להעלות עולה היתה אלא למראה, ונסתמה הפרשה ההיא, ולענין הוראת קיום כל השבטים ביחד לעולם, הדבר ידוע כי היה כן ויהיה לעולם כי לא יעדר מהם כמו הי"ב מזלות וי"ב חדשי השנה, ומפני כי בנימין לא נכלל בכלל אחיו להיות נזכרת לידתו עמהם בפר' זו כמעט קט שהיה כלה ונעדר מהיות שבט, וכמו שנזכר בסוף ספר שופטים כי עשה ה' פרץ בישראל כי נשמדה מבנימין אשה עד שלקחו נשים מן המחוללות כמו שהוזכר שם, וכן פרשה מקץ אין בה שום פרשה לא פתוחה ולא סתומה על שכולם היו בדעת אחת ולב אחד בלי שום פירוד בחקירתם על יוסף אחיהם, ויש רמז בזה שכן יהיו לעתיד בלב אחד, ואין בכל הפרשיות פרשה שלא תתפרד לפרשיות פתוחות וסתומות כי אם אלו השתים, ולא לחנם היה כי אם לרמז מה, וענין התיחסות שבט לוי לחול הוא דבר ידוע כי כמו שהחול מבדיל בין הים ליבשה וכמו שכתוב אשר שמתי חול גבול לים, כן שבט לוי הוא מובדל בקדושה ומעלה משאר השבטים, וכמו שכתוב והבדלת את הלוים מתוך בני ישראל וגו' וכתיב ויבדל אהרן להקדישו וגו', וענין התיחסות שבט יהודה לכוכבים הוא דבר נגלה ג"כ למעלת המלכים אשר מגזע ישי הדומים במעלתם לכוכבי השמים וכסיליהם, כמו שהכוכבים הן מושלות בעולם השפל ועל ידם הוא קיום העולם בפרנסתם ובכל מה שיקרה לכל בני עולם כן המלכים הם מושלים ומשגיחים על פרנסת האנשים וקיומם וכל שיקרה להם בידי אדם הוא נמשך מהמלכים, וכן מצינו בירמיה שכתוב אשר לא יספר צבא השמים ולא ימד חול הים כן ארבה את זרע דוד עבדי ואת הלוים, ייחס ודימה את זרע דוד לצבא השמים והם הכוכבים ואת הלוים אשר בכללם הכהנים לחול הים כמו שאמרנו, כי כיון שנתיחסו להם כפי מה שנזכר יהיו ג"כ בריבוי מופלג כמוהם:

954

955ונוכל לומר כי אלו הם השלשה כתרים אשר נכתרו בהם ישראל והם כתר תורה וכתר כהונה וכתר מלכות, כנגד ברכות שנתברכו כעפר וכחול וככוכבים כמו שנזכר ושלשתן הן כנגד שלשה האבות, כתר תורה כנגד אברהם אבינו שהוזכר בו היותו מקיים כל התורה כולה, וכמו שכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', כתר כהונה כנגד יצחק שהיה עולה תמימה והוא היה המקריב את עצמו ברצונו, וכתר מלכות על יעקב שיצאו ממנו י"ב שבטים מינייהו מלכי מינייהו אפרכי, ואם תרצה תייחס המלכות ליצחק כפי ההתיחסות שאמרנו למעלה כי לא הוזכר ביצחק כי אם ברכת הכוכבים וכמו שכתוב בו והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, וכתר כהונה ליעקב שהוזכר בו ברכת החול המורה על הבדלת שבט לוי משאר השבטים בקדושה ומעלה כמו שנזכר.

955

956ויצא לנו מכלל כל זה כי בצדקת אברהם וטובותיו הובטח בהבטחות כוללות ותמידיות, כי לא נתחדש ביצחק ויעקב שום הבטחה כוללת כי אם מה שהובטח אברהם כבר בהם ולקיום הענין חזרו ונשנו בהם ואף גם זאת בזכות אברהם, כמו שהוזכר ביצחק והתברכו בזרעך כל גויי הארץ עקב אשר שמע אברהם בקולי בפעם הראשונה שנתראה לו ה', ובפעם השנית כתיב וברכתיך והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי, וביעקב ג"כ כתיב בבואו מפדן ארם ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך וגו'. ולא באתי לגרוע מעלת וזכות האבות ח"ו יצחק שהיה עולה תמימה ויעקב שהיתה מטתו שלימה, כי זכות כל אחד מהם היה ג"כ כדאי שיובטח זרעם בכל מה שהובטח אברהם, אבל בהיות אברהם האב הראשון הקודם בידיעתו ית' ובהמציא מציאותו ושמו בכל העולם רצה האל ית' להודיע כי זכותו היה גדול ומספיק לכל הטובות אשר יעד והבטיח לכל באי עולם מזרעו כמו שנאמר לו כה יהיה זרעך צדיקים כיוצא בך ולא הוצרך לחזור ולשנות ביצחק ויעקב כי אם לקיום הברכות שהובטחו באברהם אף בזמן שזרעם לבם לא נכון עמו וכמ"ש (דה"א ט"ז) אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב וגו', אשר כרת את אברהם, מה שנאמר ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו', ושבועתו ליצחק מה שנאמר לו והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך, וזהו שאמר ושבועתו של אברהם ליצחק ויעמידה ליעקב לחק, כי באברהם נאמר ונברכו בך כל משפחות האדמה וביעקב נאמר ובזרעך, הרי קיום ברכה זו לדורות אף בזמן שאינם כשרים כמו שכתוב ויתהלכו מגוי אל גוי וגו' לא הניח לאיש לעשקם וגו', וכשנקרא שמו ישראל נאמר לו ג"כ גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים וגו', וזהו לישראל ברית עולם, כי קהל גוים הוא דבר מתמיד וכל מה שזכו יצחק ויעקב הוא תלוי באברהם כי הוא זכה מעצמו מבלי היות לו מלמד ומורה לו, כי אביו היה עובד ע"ז והוא זיכה ג"כ את הרבים ואת בנו יצחק וגם את יעקב במה שהשיג יעקב ממנו בט"ו שנה שהיה כשמת אברהם וכמ"ש בו כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו וגו' לשמור דרך ה' וגו':

956

957וכן מועיל זכות שלשתם ביחד להעמיד צדיקים בישראל המגינים עליהם בכל דור ודור, להצילם מן המקרים ההווים בעולם בסבת החוטאים, כמו שאמר בחולין (דף צב) על שלשה שריגים אלו ג' שרי גאים היוצאין מישראל בכל דור ודור פעמים ב' בכאן וא' בא"י, פעמים ב' בארץ ישראל וא' כאן, יהבו רבנן עינייהו ברבנא עוקבא וכו', והם ג' כנגד ג' אבות כמו שאמר אח"כ שלשה שריגים אלו אברהם יצחק ויעקב והקשו וכי מראין לו לאדם מה שהיה אלא שעתיד להיות, ור"ל שעתיד להיות כנגד מה שהיה והם ג' האבות, ולכן אמרו פעמים ששנים כאן וכו' כי אברהם ויעקב עמדו בעבר הנהר ובזכותם יעמדו שם שני שרי גאים, ואחד בא"י כנגד יצחק שלא יצא מארץ ישראל, ופעמים ששנים בא"י כי עיקר ישיבת יצחק ויעקב היה בארץ ישראל ואברהם היה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ולכן יועיל זכותו לכל בני בבל שיהיה שם אחד מן השלשה שרי גאים, וכן מה שאמרו שם חומר שעורים ולתך שעורים אלו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים בהם ואיני יודע אם שלשים כאן וט"ו בא"י ואם ל' בא"י וט"ו כאן, הם בזכות האבות, ט"ו צדיקים כנגד כל אחד מהם והם כנגד ט"ו שנה שהיו אברהם יצחק ויעקב יחד בעולם, כי כשמת אברהם היה יעקב בן ט"ו שנה ואותם הט"ו שנה שהיו ביחד שלשתם נתרבה זכותם לשיהיו בכל דור ט"ו צדיקים כנגד כל אחד מהם, ואמרו איני יודע אם שלשים כאן וכו', כי אלה הט"ו שנה היו בסוף שנות אברהם ואמצע שנות יצחק ותחלת שנות יעקב ויצטרפו הט"ו שנה של יצחק שהיו מששים שנה שנולד יעקב עד שהיה יצחק בן ע"ה שנה לשנות אברהם שהיה בן ע"ה שנה בצאתו מחרן ולכן יהיו ל' כאן וט"ו בא"י, או יצטרפו לט"ו של יעקב הראשונים שהיו בא"י ולא לראשונים של אברהם שהיו בעבר הנהר:

957

958ועדיין לא תמה סיפור זכות האבות במה שנתברך זרעם בזכותם בכל הטובות אשר לא יספרו מרוב ועוד יד זכותם נטויה עד סוף העולם וזמן התחייה, כי לכן הוזכר קבורתם על ידי בניהם מה שלא הוזכר קבורה בכל העשרים דורות הקודמים להם, להורות כי הם הזוכים ומזכים את זרעם אחריהם לתחייה אחרי שובם לעפרם בקבורתם, ומהם התחיל ענין כבוד הבנים לאבות והמשכם אחר מעשה אבותיהם זה אחר זה, כי בראשונים לא הוזכר ענין היות הבן מכבד האב אלא כל אחד יפנה לדרכו משא"כ באבות, כי גם ישמעאל נמשך אחר דרכי אביו ושב בתשובה וכיבד אביו במותו בהקדים יצחק אחיו בן הגבירה לפניו, וגם עשו כיבד אביו בחייו כמו שספרו רז"ל ונצטרף עם יעקב אחיו בקבורת אביו ובני יעקב נקבצו כולם בקבורת אביהם ולא עבר זר בתוכם לנגוע במטתו, אשר כל זה יורה כי זכות האבות עומדת לבנים בהיות הבנים אוחזים מעשה אבותם ונמשכים אחריהם בכל הדברים ומכבדים אותם נחשבים כאבר חי מאביו הצדיק המת, וניצולים בזכותם על דרך זה עד סוף כל הדורות אף לזמן התחייה בזכותם כמו שהורה ענין קבורתם כמו שזכרנו, ואף גם זאת שרה אמנו היתה הראשונה שהוזכר בתורה קבורתה, ואחריה קבורת רבקה הרמוזה בקבורת דבורה וקבורת רחל ולאה הנזכר בתורה ג"כ, ותקבר בדרך אפרתה, ושמה קברתי את לאה, וקבורתם ביחד במקום המקודש ההוא מערת המכפלה מורה על כי זכות כולם איש ואשתו מצטרפת ועומדת לעד לבני בניהם אף לתחיית המתים, כי כשיחיו הם במקומם לעיני כל הדור אשר ימצא בזמן ההוא יהיה נודע כי הם האבות אברהם יצחק ויעקב והאמהות אשר קמו ממקום קבורתם הנודע לכל הדורות העוברים וההווים, ונתקיי' בהם הייעוד אשר נתייעדו וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען וגו' להם ממש, ובסבתם וזכותם יחיו ג"כ זרעם הנכון עמם כי ביצחק לבדו יקרא לאברהם זרע ולא כל יצחק.

958

959וראוי לבאר איכות וכמות זכיות האבות הקדושי' במה זכו להם ולזרעם אחריהם לכל הברכות והטובות אשר הובטחו כמו שסופר, כי בכל הדורות יש ויש צדיקים כיוצא בהם וכמו שנאמר לאברהם כה יהיה זרעך צדיקים כיוצא בך ואין דור שיחסרו בו מ"ה צדיקים, כמו שאמרו חז"ל ומהם דוגמת אברהם יצחק ויעקב כמו שאמרו על רבי חייא ובניו, ואם זכות האבות הגיעה לכל הדורות לכל הטובות והברכות הנזכר בהם מה צורך לכלל הצדיקים ההווים בכל הדורות דוגמת האבות, והרי לא הניחו להם האבות מקום להתגדר בו ובמה יועיל זכותם הרב והמגיע לזכות האבות כיון שיש כדאי וספוק לכל הדורות שיהיו מבורכים בכל מכל כל בזכות האבות המופלג כמו שנזכר:

959

960ונאמר כי זכות האבות וצדקתם העומדת לעד יותר מן הצדיקים אשר יש מהם כיוצא בהם בכל הדורות, הוא אם מצד אריכות ימיהם, ואם מצד הזמן, ואם מצד הדור אשר היו בו שהיו כולם רעים וחטאים, ואם מצד ההתחלה. ונתחיל לבאר הצד הזה והוא צד ההתחלה, כי המתחיל לא יושג, וגם שהיו צדיקים כיוצא בהם אחריהם בדורם אחרי ראות צדקתם ותמימותם, כיון שהם המתחילים בצדקות תחשב להם צדקתם יותר ממה שתחשב לצדיקים כיוצא בהם בכל הדורות ההווים אחריהם אשר ראו ואשר שמעו את גבורות ה' אשר עשה בהוציאם ממצרים ונתגלה להם במתן תורה ושאר הנסים והנפלאות אשר נעשו בשאר הדורות כמ"ש בנביאים וכתובים ודברי רז"ל, אשר בסבת זה ראוי שיהיו צדיקים וישרים בלבותם האחרונים יותר מן הראשונים אשר לא שמעו ואשר לא ראו את מעשה ה' הגדול והנורא, כי אם אברהם אבינו ע"ה נולד בין עובדי ע"ז ומעצמו בן ג' שנים התחיל להכיר את בוראו במחשבתו כי זכה והוסיף לחשוב מחשבות מעצמו בלי מלמד עד שנרחבה דעתו והיה לבו כפתחו של אולם ויותר, עד שהשיג וצייר בדעתו מציאות האל יתב' וכי הוא ברא שמים וארץ וכל צבאם והוא מעמידם בכחו הגדול ולו נאה לשבח ולפאר ולקיים דבריו ולשמוע בקולו, ושם לפועל כל מחשבתו לקיים רצון בוראו ושם נפשו בכפו על עבודתו ית' וניצל, והיה זה לו לאות לקיים בדעתו כל מה שחשב והשיג, והוסיף אומץ כל ימיו בעבודתו ית' עד אשר השיג מה שהיה בו רצון הבורא יתב' שיעסוק בו האדם, והם מצות כל התורה כולה ואזהרותיה וקיומה, וכמו שאמה"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', והוא המציא שם האל יתב' בעולם, ומזה הצד יש לאברהם אבינו יתר שאת ומעלה בצדקתו וזכותו מכל הצדיקים הבאים אחריו אפי' שהיו מהם צדיקים כיוצא בו שעבדו את האל ית' בכל לבם ובכל נפשם וקיימו את התורה כולה כמוהו אבל היה עניינם אחרי ראות הצדיקים הקודמים להם, בפרט מעשה האבות וצדקתם ותפשו ואחזו אומנות אבותם, ויצחק ויעקב דומים לאברהם אביהם ג"כ בזה הצד כי הם השיגו וראו כל הדור הרע ההוא אשר היו עובדי ע"ז, כי תרח היה חי חמש ושלשים שנה אחר שנולד יצחק והיה יכול לימשך אחר עצת זקנו ולא נמשך כי אם אחר עצת אביו והכיר והשיג בדעתו כי אביו כיון אל האמת והלך בדרכיו במה שקבל ממנו כל מה שנצטוה, ומה שלא עשה כן ישמעאל אחיו שנמשך אחר עובדי ע"ז, ובכל מה שנמשך יצחק אחר אברהם נמשך ג"כ יעקב אחריהם מה שלא עשה עשו אחיו:

960

961ואפשר כי לזאת הכוונה ג"כ אמר האל יתברך לאברהם אבינו לך לך מארצך וממולדתך כאן אי אתה זוכה לבנים כיוצא בך, כי אם היה מוליד שם אפשר שהיו נוטים יותר לדעת זקנם ממה שהיו נוטים אחרי דעתו, ומפני זה לא רצה ג"כ לשלחו לקחת לו משם אשה אלא ששלח עבדו זקן ביתו מפני שלא יראה עבודתם. ויצחק לא הקפיד על יעקב בנו שילך שם כי ידע תמימותו מתחלתו היותו איש תם יושב אהלים והיה כבר חוט המשולש לאבות ולא במהרה ינתק, וגם שהיה גדול בשנים כפלים ויותר ממה שהיה יצחק כששלח אברהם את עבדו לקחת לו משם אשה, והנה כי האבות הקדושים הם המתחילים ביראת ה' ועבודתו וזכותם גדול מזה הצד יותר מהבאים אחריהם אף כי יהיו צדיקים גמורים כיוצא בהם.

961

962ואם מצד הדור אשר היו בו האבות זכותם גדול ג"כ מהבאים אחריהם, כי לא לבד בית אביהם ומולדתם היו עובדי ע"ז אלא כל גויי הארץ ג"כ בכל העולם, והם ובראשם אברהם אבינו שמו פניהם כחלמיש להיותם פרושים מדרכי עמי הארץ ומדותם ולא שתו לבם למה שישיג להם מזה שנאה ותחרות מכל עמי הארץ בהיותם בדלים מהם בדעתם ומעשיהם, ואין ספק כי מזה הצד ג"כ זכותם ושכרם גדול יותר מצדיקים אחרים כיוצא בהם אשר בדורות הבאים אחריהם.

962

963ואם מצד הזמן, והוא שלא ניתנה התורה עדיין ועכ"ז היו הם שומרים אותה, כי ידע אברהם אבינו בנבוא' כל מה שיצטוו ישראל לעתיד בתורה ע"י מרע"ה וקיים כל המצות ונזהר מהעבירות, וכמ"ש הכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי וגו', וכתיב למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו וגו', כי יצחק ויעקב שבאו אחריו נצטוו מפיו ועשו גם הם כיוצא בו, ומזה הצד ג"כ גדול זכות האבות הקדושים יותר מכל הצדיקים הבאים אחריהם בימי עולם אפי' שהם צדיקים גמורים כיוצא באבות הקדושים, וגם כי גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה, האבות היו כמצווים כיון שהודיעם האל ית' מה שיצוה את בניהם אחריהם, והוא ענין מצות כל התורה כולה: ואם מצד אריכות זמנים בחיים היה להם זכות יותר ג"כ משאר הצדיקים הבאים אחריהם כיוצא בהם, והענין הוא כי אברהם אבינו בן שלש שנים התחיל להכיר את בוראו ובן ארבעים היה כבר שלם בידיעת דרכי ה', ונמשך כל שאר ימיו שהיו קל"ה שנה בכל מה שהשיג עד ארבעים והיה מוסיף אומץ בעבודת ה' בכל יום, וכן יצחק אבינו בכל ק"פ שנה שחיה, וכן יעקב בכל קמ"ז שנה שחיה, ומי לנו בכל הדורות הבאים אשר שנותיהם בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שיוכל להשיג למעלת זכות האבות, נס כי בשמונים שנה ישיג למעלת זכות אברהם כשהיה בן שמונים שיהיה צדיק כמוהו, הרי נכפל זכות אברהם במה שעבד האל ית' חמש ותשעים שנה אחרות תשלום שנותיו שהיו קע"ה, וכן יצחק מאה שנים ויותר ויעקב קרוב לשבעים יותר מן הצדיקים הגמורים הבאים אחריהם בימי עולם אשר ימי שנותיהם שבעים ואם בגבורות שמונים כמו שנזכר, ועל הצד הזה אמה"כ למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכ' לתת להם כימי השמים על הארץ, ודחז"ל ת"ק שנה שיש מן השמים על הארץ שהם דמיון שנות האבות שהיו כלל שנותיהם תק"כ שנה ובכולם עבדו את ה' וגדל זכותם באריכות ימיה' אלו עד שבזכות' ירבו ימי זרעם הבאים אחריהם כל ימי עולם:

963

964וראוי לבאר כמה כח זכותם גדול וכמה יכלו לזכות את ישראל בכל הדורות, ונאמר כי שלימותם וזכותם היה גדול בתלמוד ובמעשה לעצמם ולזולתם, אם בתלמוד מה שהשיג אברהם מדעתו מקטנותו עד שהיה גדול בחכמת הטבע בדברים השפלים בעולם השפל ובדברים העליונים בעולם העליון, בעולם השפל בגלגלים ובמזלות ובכוכבים, ובעולם העליון עולם המלאכים עד שהשיג מציאות האל ית' ממטה למעלה, וידע איכות השתלשלות עולם התחתון מעולם הגלגלים ועולם הגלגלים מעולם המלאכים והם מהאל ית', ועל ידי כך השיג בנבואה כל התורה כולה מצות ואזהרות, וידע כי יצטוו ישראל בלמידת התורה ולמדה הוא מתחלתה עד סופה, וידע תוכן עשיית המצות ואזהרת העבירות כפי מה שהן נלמדות מן התורה כפי קבלת משה רבע"ה, וידע כל סתרי התורה הנרמזים באותיותיה ותיבותיה, כל זה השיג בנבואה שהיה במדרגת שאר הנביאים העתידים, ומשה רבינו שהסתכל באספקלריא שהיא מאירה כי לא קם נביא כמוהו השיג סבות כל סתרי התורה וסודותיה בדרך יותר עמוק כפי מעלת נבואתו על שאר הנביאים, וכן שלמה המלך ע"ה השיג בחכמתו אשר היה חכם מכל האדם סבות כל סודות סתרי הדברים הטבעיים והאלהיים בדרך יותר עמוק מאברהם אבינו כפי מעלת חכמתו על שאר החכמים הקודמים לו והמאוחרים אליו, וכל מה שהשיג אברהם אבינו השיג יצחק בשכלו ובקבלתו מאביו, וכן יעקב מיצחק אביו, ומפני ענין מכירת הבכורה הוצרך להיות נטמן בבית שם ועבר, מפני שעשו היה מצוי אצל אביו בכל יום לא ללמוד ממנו כי אם לשמשו שיברך אותו:

964

965וכמו כן היה אברהם אבינו שלם וגדול במעשה המצות, וכמו שאמר הכתוב עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', והם כל חלקי מצות התורה ואזהרותיה את הכל עשה יפה בעתו מצות התדירות בכל יום כתפילין וציצית, ומצות הזמניות כמו שופר סוכה ולולב וחמץ ומצה, ודברי סופרים כולם ואפילו עירובי תבשילין, כמו שאמרו חז"ל, כי אינו רחוק שיקיימו הם מה שאנחנו מקיימים, וכמו שנודע להם בנבואה מה שנודע להם מהעתידות כירושת הארץ וברכת זרעם, נודע להם כל מה שיצטוו ונזהרו בו והיה להם שכר צפון לזרעם כמצווים ועושים, כי לא לחנם נתגלה להם כל מה שיצטוו זרעם כי אם בשביל שיזהרו גם הם בכל מעשה המצות, ואפשר ג"כ שנאמר לו בפירוש לאברהם שיזהר בכל התורה כולה, וכמו שאה"כ עקב אשר שמע אברהם בקולי וגו', ובכל מה שנזהר אברהם נזהרו יצחק ויעקב שנצטוו מפיו על כך, וכמו שנאמר באברהם כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וגו' למען הביא וגו' על אברהם את אשר דבר עליו:

965

966ואם בזכות את זולתם היו ג"כ שלמים, כי אברהם אבינו היה ג"כ ממציא שמו של האל ית' בעולם, כי היה נשכח מפי הבריות שהיו עובדי ע"א. ובאהבת האל יתברך את אברהם שהוציאו מאור כשדים נודע לחכמי העמים כי היתה סבה ראשונה בעולם אשר בכחו הגדול לשנות טבעי הדברים ותפקידם, ששינה טבע האש שלא ישרוף את אברהם אבינו בהיותו אהוב אליו, ואח"כ התאמץ הוא והיה מחזיק במעוזו והיה מגיד לכל הגוים כבוד ה', וכמו שאה"כ בבואו לארץ כנען ויקרא שם בשם ה' וגו': וכן ביצחק כתיב ויקרא בשם ה' אחר שבנה מזבח, ויעקב בהיותו נטמן ובורח מפני אחיו והיותו בבית לבן בח"ל לא נאמר בו ויקרא בשם ה' עד שבא לבית אל שבנה שם מזבח כמו שנצטוה, ואמר ויקרא למקום אל בית אל כי שם נגלו אליו האלהים וגו', כי הודיע לכל בני המקום מציאות האל ית' וכי שם ביתו, כי האבות מה שקראו בשם ה' להמציא מציאותו בעולם היה בא"י, כמו שנאמר באברהם מיד בבואו מארצו וממולדתו ועבר בארץ עד מקום שכם וגו' בנה מזבח ונעתק משם לעי מקדם וגו' ויקרא בשם ה', וכן כשעלה ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו וגו' הלך למסעיו וגו' אל מקום המזבח וגו' ויקרא שם אברם בשם ה', ויצחק לא יצא לח"ל, ויעקב כשחזר אמר ויקרא למקום וגו' כמ"ש, והענין הוא כי בא"י שאין שר ומזל מושל בה היתה ניכרת השגחתו ית' בה ביתרון טובה על שאר הארצות ובה היו קוראים בשם ה' והיו ממציאים שמו בכל העולם, כי בזה יכירו האומות כי היכל מלכו של עולם היא א"י בטובה ויפיה וששאר הארצות היו בהן שרים ממונים תחת רשותו ית' ושהוא מצוי בכל העולם: הן אלה קצות דרכי האבות הקדושים, ומה עצמו ראשיהם אשר צוו את בניהם אחריהם לעשות צדקה ומשפט, אברהם צוה את בנו יצחק ואת יעקב עם היותו רך בשנים ואת כל ילידי ביתו אשר נמולו אתו שיהיו ניכרים ומיוחדים הם וזרעם היוצא מהם אחר מילתם להיותם מסתופפים תחת כנפי השכינה, ויצחק צוה את יעקב ואת בניו כולם אשר השיג וראה אותם, ויעקב צוה את בניו ואת בני בניו שבעים נפש ברדתו מצרימה שהיו יוצאים מא"י לח"ל לגור שם, שלא יתפתו אחר הבלי העולם בסבת שר של מעלה המושל במצרים שהיה שר שלה טלה ראש המזלות למצרים ראש הממלכות. ולכן אמר הכתוב ויבאו מצרימה יעקב וכל זרעו אתו כי כולם באו אתו בלב אחד לעבודת ה', וזכה לראות מבניו קודם מותו ששים רבוא כמ"ש חז"ל, ואת כולם צוה והזהיר דרכי אל, והם לבניהם ובניהם לדור אחר ולדורי דורות, נמצא כל זכות הדורות תלוי בזכות האבות, ועל דרך זה אפילו למי שסובר שתמה זכות אבות לא תמה זכות הדורות הבא בזכותם.

966

967והנה ספרנו דרך כלל תוכן צדקות האבות לעצמם ולזולתם ובזה נדע כי לא תמה זכותם, וכי לפניהם ולאחריהם לא קם כמותם, כי ידע האל ית' מראשית אחרית דברי הדורות הבאים אחריהם כי לא יספיק זכותם לדורם, והקדים להוציא לאויר העולם האבות הקדושים אשר נפשותם היה להם יתר שאת והכנה להשיג מה שהשיגו בזה העולם, הוד והדר פעלם וצדקתם עומדת לעד, ולא נזכר ולא נרמז על שום אחד מהם שום עון ואשמה אלא שלשתם בלו בטוב ימיהם ושנותם בנעימים:

967

968והחוט המשולש יעקב אבינו נתעלה על כולם כשהיתה מטתו שלימה ולא יצא פיסול ממנו שהוחזק הצדקות בו מצד אבותיו וגם מצד נשותיו, כי לא היו הבנים דומים לאבי האמהות ולא למשפחתן כמו שקרה לרבקה שהיה עשו דומה לאחי האם, מפני כי רחל ולאה היו כקנין כספו של יעקב שעבד בהן י"ד שנים ולא נשאר בהן שום פיסול מאביהן אחר שיצאו מתחת רשותו, וזהו שאמרו הן העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו, חלק בדמיון מדותיהם ונחלה בממונו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו, והסחנו דעתנו ממנו ולא יהיו בנינו דומין לו, ומפני שהיו בטוחות בזה האמהות שיהיו בניהם צדיקים כיוצא באביהם קראו הן לשמות הבנים כפי המאורע להן, וידעו כי כמו ששמותיהם נאים כך יהיו מעשיהם נאים וכי הם יסוד ושרש האומה אשר בסבתם נברא העולם, ומספרם היה רמז לזה שהיו י"ב כנגד י"ב מזלות וי"ב חדשי השנה להורות כי בהם תלוים העולמות כי אין המזלות שולטים בהם כי אין מזל לישראל, ובהם ובמעשיהם תלוי מזלם במה שיקרה להם בזה העולם, ומהם תצא תורה לישראל אשר בה יתקיימו בעוה"ז ובה יזכו לחיי עוה"ב, והשמות אשר נקראו בהם לפי המאורע ע"י האמהות יהיו קיימים לעולמי עד, כי כמו שאי אפשר להתקיים עולם הגלגלים בלתי המזלות כן אי אפשר לעולם התחתון להתקיים בלתי הי"ב שבטי יה, וכמ"ש (תהלים קכ"ב) ששם עלו שבטים שבטי יה עדות לישראל להודות לשם ה', כי שמות השבטים אשר נקראו מהאמהות היה עדות לישראל הבאים אחריו שיודו לה' ויזכו לחיי העוה"ז ולעוה"ב, כמו שרמוז בשבטי יה על האמהות והנשים הכשרות הבאות מזרען שלא שלטו המצריים בהן, ולכך הטיל הקב"ה שמו עליהן ה"א מצד זה ויו"ד מצד זה החנוכי הפלואי וזהו שבטי יה, והרמז העקרי לאמהות הראשונות שהן קראו שמות השבטים ומכשרותן נתפשט לבנותיהן הבאות אחריהן. והיות הי"ב שבטים כנגד הי"ב מזלות נתפרש בחלום יוסף, והנה השמש והירח ואחד עשר כוכבים משתחוים לי, ועמו היו י"ב כוכבים והם המזלות כי המזלות הם מחוברים מכוכבים, והרי שהשמש והירח שהם רמז ליעקב וד' אמהות והמזלות לבניו כמו שנזכר הוא להורות כי אינם צריכים לשמש ולירח ולמזלות ואינם תלוים בהם כי הם שקולים כמותם, וכמו שכתוב בירמיה (ל"א) כה אמר ה' נותן שמש לאור יומם חקות ירח וכוכבים לאור לילה וגו' אם ימושו החקים האלה מלפני נאם ה' גם זרע וגו', הרי השמש והירח שהם רמז לאבות ולאמהות והכוכבים שהם רמז לשבטים ושקולים כמותם, והרמז כי כמו שהשמש הוא נתון לאור יומם כך כל הזמן שהיה ממשלה ומלכות לישראל שהוא רמז לאור היה בזכות האבות, וכמו שהירח והכוכבים הם לאור לילה כן כל הזמן שישראל הם בגלות שהוא רמז ללילה יתקיימו בסיוע זכות האבות וזכות האמהות והשבטים הרמוזים בירח וכוכבים, כי השבטים כולם היו צדיקים שנקראו שבטי יה ולא נמצא בהם עון אשר חטא כי אם מכירת יוסף אשר היה בה קצת סבה מלמעלה כדי שירדו למצרים בכבוד, וכמו שאמר ועתה לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים וגו', והרי ראובן ששגג ונחשב לו הבלבול לשכיבה והוא הבכור ואם היה אי זה עון אשר חטא בשאר אחיו לא היה מעלימו הכתוב ושב ורפא לו, ונאמר עליו מיד ויהיו בני יעקב שנים עשר, ונודע טובתם וצדקתם כי היו י"ב אחים ולא יתפרדו אף אחר היות כולם גדולים ונשואים היו כולם תחת רשות ויד אביהם הזקן והיו סרים אל משמעתו לרעות את צאן אביהם וללכת ולבא להביא שבר ממצרים כמו שנתבאר בכתובים, וכן באו עמו לגור במצרים ולא נפל ביניהם שום מחלוקת אלא שכולם היו לאגודה אחת לעבודת ה', ובחן אותם אביהם בשעת שכיבתו עם אבותיו כשאמר להם הקבצו ושמעו בני יעקב ומצאם כולם שלמים באחדות האל ית' ועבודתו ואז ברך אותם איש אשר כברכתו, וכמו שכתוב כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, כי אחר שדיבר להם יחוד ה' ועבודתו כפי התורה שנאמר עליה וזאת התורה ברך אותם, ודבר גדול היה כי אברהם לא היה בכל זרעו טוב וישר כי אם יצחק, וליצחק יעקב, ויעקב היו לו י"ב שבטים וכולם צדיקים ושלמים ממלא כל אחד מקום אביו, אין זאת כ"א שהעולם מיוסד עליהם בהיותם נגד י"ב מזלות כמו שנזכר, ולכן נקראו שבטים מלשון שבט מושלים, כי כמו שהמזלות מושלים בעולם כן השבטים, כי הראשון שנקרא שבט הוא יהודה כמו שכתוב לא יסור שבט מיהודה והוא שבט מושלים, ואח"כ נאמר דן ידין עמו כאחד מיוחד בשבטי ישראל כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, הרי שהם וזרעם הם מושלים בעולם צדיק מושל ביראת אלהים ולכן נתברך בגוים זרעם עם היותם בגלות פרו ורבו מאד:

968

969ואינו תימה כי מה שאחז"ל וחמושים עלו אחד מחמשה אחד מחמשים אחד מת"ק, כי לפי מה שנתברך יעקב אבינו שירד למצרים בשבעים נפש בכ"ב שנים שנפרד יוסף מאביו הולידו הי"ב שבטים נ"ה בנים המפורשים במנין הע' ועם דינה וסרח ויוכבד וי"ב שבטים היו ע' בכ"ב שנה, כי אחר שהורד יוסף מצרימה ירד יהודה מאת אחיו ונשא אשה ואחריו נראה שנשאו ג"כ אחיו נשים אע"פ שלא הוזכר בכתוב, א"כ י"ב הולידו נ"ה זכרים בכ"ב שנים כפי ערך ד' וחצי לכל אחד, וכפי סדר זה יולידו הנ"ה בכ"ב שנים משירדו למצרים רנ"ח והרנ"ח יולידו בכ"ב שנים שניים ד' פעמים וחצי רנ"ח שהם כמו אלף ק"ס, והאלף ק"ס יולידו בכ"ב שנים שלישיים ד' פעמים וחצי אלף ק"ס הם כחמשת אלפים ומאתים, והם יולידו בכ"ב שנים רביעיים שלש ועשרים אלף וארבע מאות, והם בכ"ב שנים חמישיים יותר ממאה וחמשת אלפים, והם בכ"ב שנים ששיים יותר מארבע מאות ושבעים ושנים אלפים שהם יותר מארבעים ושבעה רבוא, והם בכ"ב שנים שביעיים יותר ממאתים ואחד עשר רבוא, והם בכ"ב שנים שמיניים כמו תשע מאות וחמשים רבוא, והם בכ"ב שנים תשיעיים ארבעת אלפים ומאתים וחמשה ושבעים רבוא הכל בכפל ארבעה וחצי, וכ"ב פעמים תשעה הם קצ"ח נשארו י"ב שנים למנין רד"ו שהיו ישראל במצרים וכפול המנין האחרון בשנים ורביע יהיו כמו תשעת אלפים ושש מאות ועשרים רבוא, ואם נמנה ג"כ רבויים שהיו יולדות ששה בכרס אחד יהיו חמשה פעמים יותר מהמנין הנזכר אלא שלא ילדו כך אלא אחר אשר היו מענים אותם והם כמו חמשה ושמונים שנה שהם בערך שני חומשים מחמשה שבמנין רד"ו, וא"כ נוסיף שני פעמים המנין האחרון הנזכר ויהיו כ"ח אלף רבוא ותת"ס רבוא, ועם היתרונות שהנחנו למעלה יהיו יותר משלשים אלף רבוא כל אלף רבוא הם שני רבוא אחד מת"ק והם ששים רבוא משלשים אלף רבוא, הרי שנשארו ישראל אחד מחמש מאות, ואם נמנה כפי הדורש שמונה בכרס אחד נוסיף עוד עשרת אלפים ויהיו שמונים רבוא אחד מת"ק, נסיר העשרים רבוא על אותם שלא הגיעו לעשרים שנה נשארו אנשים בני עשרים ששים רבוא וכמ"ש כשש מאות אלף רגלי וגו':

969

970וכדי לתת מקום למי שאמר א' מחמשים נאמר כי אפי' שהיו יולדות קצתם ששה או שמונה הכל היה בא לידי חשבון הראשון, כי די להם שיתברכו ד' פעמים וחצי יותר בכל כ"ב כמו הכ"ב שנים הראשונים קודם שירדו למצרים, וא"כ יהיו בכ"ב תשיעיים דרע"ה רבוא ניתן ארע"ה לאותם שלא הגיעו נשארו ג' אלפים א' מחמשים הם עשרים לאלף הם ס' רבוא.

970

971ונשאר התימה על מי שאמר א' מחמשה, וכי איך אפשר שלא יהיו בני ישראל פרים ורבים כשנאמר עליהם פרו וישרצו וירבו כפי ערך מה שהיו פרים ורבים קודם בכ"ב שנה כמ"ש למעלה ונתרבה מניינם קרוב לעשרת אלפים רבוא, ואם יצאו א' מה' א"כ לא היו כולם בכל אלו השנים אלא שלש מאות רבוא, ואפשר לומר כי במקום כ"ב שנה נמנה מ"ג או מ"ד שנה שהיו מנין שנות כל א' מהשבטים בירידתם למצרים, כי יוסף היה בן ט"ל שנה ואחיו היו רובם גדולים ממנו בכמו ד' או ה' שנים ולא הוליד כל אחד מהם באלו המ"ג שנים אלא הבנים שהוזכרו הנה אשר הם מכלל ע' נפש, וכמו שראינו במנין פרשת פנחס שלא הוזכרו משפחות השבטים כ"א אותם שהוזכרו בירידתם למצרים חנוכי פלואי וגו', וא"כ ברד"ו שנים שהיו ישראל במצרים יש כמו חמשה פעמים מ"ג ויהיו במ"ג שנה החמישיים יותר ממאה וחמשת אלפים ואינם אלא עשרה רבוא וחצי, ולכן נחזור להוסיף ששה בכרס אחד בפ"ו שנים האחרונים שהיו משועבדים ישראל ונאמר עליהם וכאשר יענו אותו וגו', וא"כ בסוף מ"ג שנים השלישיים היו חמשת אלפים ומאתים כמ"ש למעלה בכ"ב שנים שלישיים והיו מולידים במ"ד שנה הרביעיים כ"ג אלף ת' כפי ערך ד' וחצי, נכפול אותם ששה פעמים הם ק"מ אלף ות' נכפלם בד' וחצי הם תרל"א ת"ת שהם ס"ג רבוא ואלף ות"ת, נכפול אותם ששה פעמים כנגד ששה בכרס אחד הם שע"ט רבוא, ניתן ע"ט רבוא לשאינם גברים נמצאו שלש מאות רבוא החומש הם ששים רבוא הגברים לבד מטף, ויתפרש ג"כ וחמושים עלו בני ישראל שהיו כולם שש מאות אלף רגלי יגיע נ' אלף לכל שבט חמשה רבוא לכל א', הרי שכולם היו מחומשים כי לא נמנה כל שבט לבדו. והתימה מיתת ד' חומשין בשלשת ימי אפילה איך יקבור כל אחד מהנשארים ארבעה, ויותר תימה שיקבור כל א' מ"ט, ויותר תימה שיקבור כל א' תצ"ט אפי' ישתתפו הנשים בעסק הקבורה ברחיצה ועשיית תכריכין וקבורה.

971

972ואין ספק כי הריבוי הרב הזה אשר יגיע לכל אחד מהנ"ה שירדו למצרים יותר מחמש מאות רבוא לכל א' לפי מנין א' מת"ק ויותר מחמשים רבוא לכל א' לפי מנין א' מחמשים ויותר מחמשה רבוא לכל א' לפי מנין א' מחמשה ויותר מעשר אלפים איש לכל א' מהנ"ה לפי הששים רבוא שיצאו ממצרים הכל היה בברכת ה' אשר ברכם בזכות אבותם אברהם יצחק ויעקב וזכות השבטים אשר לא סר ולא יסור שבט מהם, והיה בית יעקב אש אבות ושבטים כי זכות כולם יצטרף להיותם אש לדלוק את בית עשו, וכן זכות כולם נצטרף לנתינת התורה שכתוב בה א"ש דת למו כשנתברכו השבטים מפי משה רבינו ע"ה שהזכיר זכותם וברכם.

972

973ומה שיורה יותר על זכות השבטים הוא מה שכוונו כולם לדעת אחד המיוחד שבהם הוא יוסף הצדיק שאמר להם פקד יפקוד אלהים אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם, שנתיחדו ונדמו כל אלה שבטי יעקב שנים עשר לאביהם הזקן שצוה כן לבנו יוסף בחליו שיקברהו בארץ כנען להורות לפניהם דרך מעלה לנפשותם בקדושת הארץ כל הקבור בה קדוש יאמר לו, בפרט המצוה מחיים לבניו שיעלוהו ליקבר בא"י הוא מורה על קדושת נפשו בעת פרידתה וקדושת גופו בעסק התורה ומצותיה בהכנתו הטובה שנוצר אדם הראשון עפר מן האדמה אדמת קדש היא אל מקום המזבח מזבח אדמה כמו שאמרו חז"ל, והיה להם כן שהעלום בני בניהם לארץ כנען הנתונה להם בנחלה חלף עבודתם אשר עבדו את אביהם, כמ"ש ויעשו בניו לו כן כאשר צום, נמדד להם מדה טובה כנגד מדה טובה אחר מאת שנים ויותר שמתו כפי מה שכתוב בסדר עולם, לא נשכח מקום קבורתם למרע"ה כמו שכתוב ויקח משה את עצמות יוסף ונודע מקומם אים והוליכום עם יוסף עמו במחיצתו, והיתה בזה הוראה נפלאה על שכר הצדיקים בהשגחת ה' עליהם אחר מיתתם, שתתקיים צוואתם בתת בלב בני בניהם התעוררות רב לקיים מה שנצטוו מפי אבותם ואבות אבותם שנצטוו מפי השבטים עצמם, אין ספק כי ענין זה וכיוצא בו היא הוראה רבה לשכר הצדיקים בעוה"ב, כי נפשותם הנוחות בצרור החיים בג"ע תעורר את נפש בניהם להכין מקום מיוחד לגופותם אשר נשתתפו עם הנפשות לעבודת האל ית', ובהיותם עוסקים במצות כל ימי לכתם במדבר זכותם היא שעמדה להם ובזכותם עשה האל ית' נקמה במצרים והביא עליהם עשר מכות ומכת הים, כנגד זכות אחד עשר שבטים שעמדה לבניהם להנקם מאויביהם על מה שנשתעבדו בהם, כי שבט לוי לא נשתעבדו ובהיותם עוסקים במצות הולכתם כל ימי לכתם במדבר זכותם היא שעמדה עליהם שנתקיימו בה ארבעים שנה, וכן בזכותם נתקיימו כל הזמנים שנחלו את הארץ איש בנחלתו בזכות שבטו הצדיק הקבור בנחלתו:

973

974והביטה וראה השגחת ה' והשקפתו הנפלאה על האומה הישראלית, כי מתחלת יצירתם והוא האיש השלם יעקב אבינו אשר היתה מטתו שלימה הראה לו אהבה וחבה יתירה נודעת לו ולבניו השלמים שמתו כולם במצרים ארץ טמאה והועלו לארץ החיים על ידי בני בניהם, מה שלא קדם להם איש מימי בריאת העולם שיסופר עליו שמת במקום אחד והעלוהו ליקבר במקום קדוש, אין ספק אלא שזה הענין היתה הוראה לעתיד שישראל נקראו בנים למקום, והראיה כי בתחלת בואם לעולם והוא יעקב המכונה בשם ישראל ובניו מהשלמים אשר כל ישראל מתיחסים להם איש איש לשבטו, נתייחדו מכל הקודמים להם מימי עולם לענין זה שיהיה רמז בהעלות אותם אחר מיתתם ולא מתו בה כשאר האומות הקודמים אליהם שמתו שם ומפני זה נקברו שם, ואלו שמתו רחוק משם והועלו שם היא ראיה כי להם נתנה הארץ למורשה עד סוף העולם ובזכותם ירשוה בניהם אחריהם, וכי התורה שנבראת אלפים שנה קודם שנברא העולם נתנה להם מורשה שיקיימו את כל מצותיה בארץ אשר היא להם מורשה ויזכו בה לחיי העולם הזה והבא, כי אי אפשר לקיים כל מצות התורה כ"א בארץ ישראל.

974

975וכן נביט ונראם כי זכות השבטים עמדה להם לישראל ג"כ שנצטוו על מלאכת המשכן ושהשרה האל ית' שכינתו בתוכם, כי לא הוזכרו השבטים להיותם ראש לזרעם עד ציווי מלאכת המשכן, כי בצאתם ממצרים נאמר ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו' כשש מאות אלף, לא הוזכרו השבטים ולא מנין כל שבט אלא בני ישראל דרך כלל, וכשנצטוו על מלאכת המשכן הוזכר אהרן משבט לוי ובצלאל משבט יהודה ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, ונצטוו על מעשה החשן שנא' בו והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל וגו' לשנים עשר שבט, ונאמר ג"כ זה יתנו על י"ב שבטים, וביום שהוקם המשכן הקריב את קרבנו נחשון בן עמינדב לחנוכת המזבח בזכות יהודה, וכן כל נשיא ביומו בזכות שבטו, ואחר חדש ימים מהקמת המשכן נמנו כל ישראל למשפחותם לבית אבותם כל שבט ושבט בפני עצמו לא כמנין שנמנו ביציאתם ממצרים, כי השראת השכינה היתה ג"כ בזכותם, וכמו שאמרו על ארון יוסף שהיה הולך עם ארון השכינה והיו אומרים המונח בארון זה קיים מה שכתוב בארון זה, וכן ארונות אחיו השבטים היו מוליכים אותם בניהם וגם הם היו צדיקים כמוהו וקיימו מה שכתוב בארון וזכותם היתה עומדת ג"כ לישראל שישרה האל ית' שכינתו בין בדי הארון ושידבר להם מעל הכפורת מבין שני הכרובים, ומאז והלאה נמנה כל שבט בפני עצמו ונעשו ד' דגלים סביבות המשכן והכהנים והלוים.

975

976ולרמוז ענין צדקת השבטים והיותם משענת קנה מנורה ואורה לבית ישראל נקראו שבטים ונקראו מטות כי הם מטה מוסדה ומטה עוז ותפארה לבית ישראל להיותם נשענים על זכות המטות איש על מטהו, וכולם על זכות כולם לבל יגיעם רעה ויהיו ניצולים מכל מיני רעות המתרגשות לבוא בעולם בזכות המטות, ונקראו שבטים לנקום נקמת השם במרעים המכבידים עול סבלם על שכמי ישראל, כי זכותם הוא שבט לגו כסילים ופוקדם בשבט פשעם ובשבט עברתם, כי מקול ה' יחת אשור ובזכות כל שבט יכם:

976

977ותמצא כי נקראו בני יעקב בשם מטות בתורה יותר ממאה פעמים, ובנביאים וכתובים יותר משמונים פעם, ושבטים נקראו בתורה יותר מל' פעם, ובנביאים וכתובים כמו ק"י פעם, לסבה שתתבאר בע"ה, ויעקב אבינו ע"ה לא קראם אלא שבטים כדי שינקמו ישראל משונאיהם בזכותם, דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל, והראשון שנקרא שבט הוא יהודה לא יסור שבט מיהודה, וכן הוא הראשון שנקרא מטה בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, כי המלכות יוצא ממנו, ועל ידי אימת שבט מלכותם ינקמו ישראל משונאיהם ומהמריעים אותם, וכן הם מטה עוז ותפארת וזכות לבית ישראל, ולוי גבר באחיו בקדושה ובחכמה וחסידות ובזכותו יצאו ממנו משה אהרן ומרים שהיו רועי ישראל ועל ידם יצאו ישראל ממצרים ונהיה לשני בתים כהנים לויים, כדכתיב ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים, כי בזכות יוכבד ומרים שהיו שפרה ופועה נעשו ב' בתי ישראל כהנים ולוים אשר הם קודמים לישראלים, וכל ישראל הם כמו שלש משפחות כהן לוי וישראל, מפני כי לוי הוא עשירי קדש אחר הסתלק הד' בכורות ויש לו דין בכור שהוא קדש ויורש כפלים מן הבן הפשוט, וכן לוי בענין השם והקדושה היה כפלים במעלה בכל ישראל שהם כהן ולוי וישראל, וכמו שהיה שבט יוסף בן רחל שהיה בכור לשני שבטים כמו כן שבט לוי בן לאה שהיה קדש היה לשנים כהן ולוי, והיה זה לרחל מפני שלא תגרע חלקה בי"ב שבטים מד' אמהות שמגיע ג' לכל אחת, וכן לאה שהתפללה בלידתה אחר כך שלא יהיה זכר כדי שישארו שנים לרחל אחותה וילדה בת כדכתיב ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה וכמו שדרשו חז"ל (ברכות ס') לא קפח ה' שכרה ונתחלק שבט לוי בנה לשנים כדי שיהיו שבטים שבעה כמו אם היתה יולדת בן אחר במקום דינה, ומפני שדינה היתה ראויה להיות זכר ונהפכה לנקבה נשאר בה טבע הזכר להיותה יצאנית ואירע לה מה שסופר בכתוב, ועכ"ז כמו שהיתה מטתו של יעקב שלימה בבנים שהיו כולם כשרים היה ג"כ מטתו שלימה בבתו דינה שגם שנאנסה היתה כשרה ונשאה שמעון אחיה, וכמו שכתוב בבני שמעון ושאול בן הכנענית שרומז אליה מה שאירע לה, ורבנן אמרו במדרש שנטלה שמעון וקברה בארץ כנען ועוד היום ציונה מסויים אצל שמעון ולוי אחיה בכפר ארבאל שהוא כמו מהלך שעה מטבריה, והדס חופה עליה משנים קדמוניות עד עתה, להורות כי גם שבאה לידי מעשה זו היא צדקנית ועומדת בין ההדסים בג"ע, וכן האמהות והצדקניות, וכן דינה עולה כמו הדס סימן טוב לה, והוא דבר פלא והשגחה כי לא נמצא הדס בכל אותו התחום כמו מהלך כמה שעות כ"א עליה ולא על אחיה הקבורים בצדה.

977

978ונחזור לענין שכר הצדיקים על טוב מעשיהם להם ולזרעם אחריהם, בפרט האנשים הנקובים בשמות בתורה על הסתם נחזיקם כצדיקים כל זמן שלא יפרש או ירמוז הכתוב שאינם צדיקים, והנה משפחות בני יעקב תשלום שבעים נפש עם אבותם שהוזכר בתורה היו צדיקים וזכו להיותם ראשונים לקדושת שבעים מבני ישראל אשר הם כנגד כל האומות, ונקראו בית יעקב וירך יעקב להיותם קרובים אליו בניו ובני בניו אתו, ולא ירדו למצרים עד היותם ברדתם למצרים עם יוכבד שנולדה בין החומות להשלים מנין ע', להורות שלא יהיו בטלים בעם רב אשר במצרים אלא יהיו יותר מע' אומות, וכמו שאמר הכתוב (דברים י') בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה ועתה שמך ה' אלהיך ככוכבי השמים לרוב, כי בסבת היותם שבעים ברדתם למצרים לא נתבטלו ברוב והיו עתה ככוכבי השמים לרוב, וכן נקראו אלו המשפחות כל בני אם אחת נפש א' כי מצד האם היו ג"כ נפש אחת, וכלל השבעים נקראו ג"כ נפש כמ"ש שבעים נפש להורות כי כולם היו לב א' ונפש א' לעבודת ה' כולם אנשים צדיקים, ולכן היו נקראים ירך יעקב כי בסבת היותם קרובים לו כאילו הם ירך שלו היו נפש אחת, ובכל המניינים אשר נמנו ישראל אח"כ לא הוזכר בהם נפש, מפני שאחר שנתרחקו מיעקב אביהם בהולדת בנים ובני בנים היו בקצתם אנשים שאינם כשרים, כי גם שהיו מזרע יעקב לא היו ירך יעקב ולכן לא היו כולם נפש א' ולב אחד לעבודת ה', כי היה ביניהם פיסול אותם שלא היו כשרים, ויעקב היתה מטתו שלימה בבניו שנולדו ממש ממטתו ובני בניו והם שבעים נפש ולא היו מטתו אלא ירכו, וכמו שהיתה מטתו שלימה בבניו שהיו כולם צדיקים כמו כן היתה ירכו שלימה בשבעים נפש שהיו כולם צדיקים כמו שנזכר, ובזכות אלו המשפחות ג"כ יורדי מצרים שהיו צדיקים נתקיימו בני ישראל כל אותם השנים שהיו שם שלא שינו את שמותם ושאר הזכיות שהיו ביניהם, ולכן ניתן שם י"ה בשמותם פנים ואחור החנוכ"י הפלוא"י, כי זכות שלפניהם עמד לזרעם אחריהם, וכפל בכולם ואמר חנוך משפחת החנוכי, כלומר בסבת צדקות חנוך היה בזרעו שם יה החנוכי.

978

979וכן יודע שכר הצדיקים דרך כלל בייעודים הטובים אשר הם כתובים בתורה, ויאמר אם שמוע תשמע וגו' והאזנת למצותיו וגו' כל המחלה וגו', אם בחקתי תלכו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם, כולם טובות גשמיות המכינות לטובות הרוחניות, וכן והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך לשמור ולעשות את כל חקתיו וגו':

979

980ונראה כי האל ית' התנהג עם בריותיו אשר ברא כמלך עם עבדיו, כי העבד שקנאו המלך ועדיין לא עשה נחת רוח לפניו כי לא צוהו עדיין בשום דבר אינו משגיח עליו להיטיב לו ולמנות אותו בשום דבר של מעלה, ועכ"ז משגיח עליו להצילו מהרעה הבאה עליו שלא יוזק, וכן האל ית' בדורות הראשונים שעדיין לא נצטוו כ"א בז' מצות ב"נ לא השגיח על הצדיקים שבהם לעשות להם טובות הרבה כ"א להצילה מרעתם, כמו שהציל את נח בדור המבול והציל את אברהם אבינו מאור כשדים ומכל הדברים שאירעו לו כמו העשרה נסיונות שנתנסה ועמד בכולן, וכל האבות עיקר הבטחתם נתקיימו בזרעם לא בהם מפני שהיתה ענין קיומם התורה והמצות באינו מצווה ועושה ואינו גדול כשכר המצווה ועושה, ואפילו ישראל בצאתם ממצרים לקבל התורה כמו שכתוב בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה נאמר בהם ויאמר אם שמוע תשמע וגו' והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך, לא הובטחו עדיין בהבטחות טובות בפועל אלא בהעדר הרע ההווה כמו שאמר כל המחלה אשר שמתי במצרים וגו', וכשנצטוו וקבלו עליהם אמר אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם ונתתי גשמיכם בעתם וגו', והיה אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך לשמור לעשות וגו', כי כולם הבטחות טובות בפועל על כי הם מצווים ועושים נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו, ונשלים פרק זה בשכר וטובות הצדיקים:

980

981ענין התמוטטות ועונש הרשעים על רשעם בעוה"ז ובעוה"ב נלמד ג"כ מן הקבלה, במה שבא מזה בתורה בפירוש או ברמז, וביעודים הרעים אשר נתייעדו בתורה לרשעים, מלבד מה שראינו בחוש ובפועל בתורת עונש הרשעים על רשעם כמו שהתבאר למעלה בראיה הלקוחה מן החוש פרק מ"ד ופרק מ"ו, ומה שבא בקבלה הוא היות האל יתב' מזהיר לבלתי יעברו על דברו וישיגם הרע, כמו שצוה לאדם ורמז לו שבע מצות בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו', וסמך להם אזהרת אכילה מעץ הדעת ואמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, וממנו יראו ולא יעשו שאר הדברים המוזהרים מאתו ית' והם הז' מצות שנצטוו קודם, כי כמו שיש מיתה במצות עץ הדעת כן יהיה לו מיתה בעברו על שאר האזהרות, ועל דרך זה כפל מות תמות מיתה על אזהרת עץ הדעת ומיתה על שאר האזהרות הרמוזות בכתוב של מעלה, והם השבע כמו שנזכר. ולזה נתירא קין כשעבר על א' מאלו והיא שפיכת דמי אחיו אמר והיה כל מוצאי יהרגני מצד היעוד שהועדו העובר במיתה כמו שכתוב מות תמות כמו שנזכר, וכן אחר שיצא נח מן התיבה והותר לו שחיטת הבשר הוצרך לחזור ולהזהיר על שפיכות דם האדם כי בצלם אלהים עשה את האדם, ואמר כי ישפך דם השופך, ולא אמר דמו תשפכו אלא ישפך לרמוז כי גם שד' מיתות ב"ד בטלו דין ד' מיתות לא בטלו ודמו ישפך מכל מקום, ואין בכל ד' מיתות בית דין מיתה מתיחסת לחטא ומדה כנגד מדה כמו זו, ולכן אמר הכתוב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם, נתן טעם לשפיכת דם השני כי גם הוא צלם אלהים, ואמר באדם דמו ישפך כלומר על ידי אדם אחר, והוא העד הכשר הקרוי אדם כי בצלם אלהים עשה את האדם הידוע הנהרג, ולא אמר אדם סתם כי זה ההורג אחר שחטא והרג את צלם אלהים הרי נעשה ירוד לפני שאר כל האדם:

981

982וכן במצות מילה אשר צוה לאברהם ולזרעו אחריו ענש כרת למי שלא ימול כמ"ש וערל זכר וגו' ונכרתה וגו' לא מל ולא כרת ערלתו תכרת נפשו, ובכל האזהרות ענש האל יתב' את העובר עונש גשמי בעוה"ז, קרבן, מלקות, מיתה בידי שמים, כרת, ד' מיתות ב"ד, כי כולם מיתתם כפרתם ותשאר נפשו זכה ונקיה לחיי העוה"ב, ואפי' בכרת דע"ז שכתוב הכרת תכרת ודרשינן הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, אם עשה תשובה כשנכרת בעוה"ז נתכפר בעוה"ב כמ"ש תכרת הנפש ההיא עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה כמו שהביאו בסנהדרין ובשבועות, וכשהעונש הוא גדול על עון גדול ולא יוכל האדם לסבלו אז יפקדו הש"י על בנים וכמו שכתוב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כי הבנים הם חלק אביהם עד רבעים והוא מצטער בצערם, וכמו שכתב וירא יוסף לאפרים בני שלשים והם רבעים לו, וכמו שהוא שמח בראות את בני בניו עד רבעים כן הוא עצב ומצטער בצרתם, ולא נכתבה מדה זו אלא בעון ע"ז כמו שכתוב בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי, וכנגד ד' לאוין שהן לא יהיה לך וגו' לא תעשה לך וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם, אמר ג"כ פוקד עון אבות וגו' ועל רבעים, ובעון העגל נאמר לשון פקידה ג"כ כמו שכתוב וביום פקדי ופקדתי, כי בעון ע"ז החמור לבד הוא שפוקד האל יתב' לבנים לא בשאר העונות, וכמו שהארכתי בשער התשובה פט"ז, ואף גם זאת לאוחזים מעשיו אבות כמו שאמרו בסנהדרין, וכמו שכתוב לשונאי שעובדים ע"ז והם שונאים את ה' וזהו שאוחזים מעשה אבותם ממש, וכמו שאמרו בסנהדרין על וביום פקדי ופקדתי לאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה, כמו שכתוב בחרבן הבית קרבו פקודות העיר קרבו אותו מעשה שנא' וביום פקדי וגו', וממעשה העגל עד צדקיה כ"ד דורות והיה שם עון ע"ז:

982

983וכמו שאינו דומה יחיד העושה את המצוה לרבים העושים אותה, ששכר כל אחד גדול יותר מערך השכר המגיע ליחיד העושה אותה לבדו, כן אינו דומה יחיד החוטא בפרט בעון ע"ז לרבים החוטאים בה, כי ביחיד כתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, וברבים שעשו את העגל כתיב וביום פקדי ופקדתי עד כ"ד דורות, ולא לבנים ובני בנים לבד אלא גם לאחרים שאינם מבני בניהם, שהרי צדקיה נפקד עליו עון בכלל קרבו פקודות העיר, והיה בדור כ"ד לנחשון בן עמינדב שבימיו נעשה העגל, והוא וצדיקים כיוצא בו לא נשתתפו בעון העגל ונפקד על צדקיה בן בן בנו:

983

984ומפני שהיו ישראל בזמן ההוא ששים רבוא נתוסף עונש עון לדורות ששה פעמים יותר מעון היחיד, כי זה לד' וזה לכ"ד, ויש ממספר היחיד לששים רבוא שש מעלות מאחדים לשש מאות אלף, ונגבה עון זה לסוף כ"ד דור כמו שאמרנו, ונראה ששם נפסק כמו שאמרנו, נגבה עון זה שנראה שנגבה מכל וכל כי אחר חרבן בית ראשון לא היה עון ע"ז במזיד בישראל, כי נתבטל יצרא דע"ז כמו שאמרו (יומא ס"ט) על ויצעקו בקול גדול, ואמר הכתוב ויגוף ה' את העם על אשר עשו, כי ההשקאה ונפילה כשלשת אלפי איש והנגיפה לא היתה אלא על עשיית העגל לבד לא על הזביחה וההשתחואה אליו ואמירת אלה אלהיך, כי זה הוא שמור ליום הפקידה:

984

985ובקצת האזהרות חייב עליהם קרבן לחוס על החוטא שלא יוכל לסבול צער מלקות או מיתה בגופו ויתכפר בממונו החביב עליו קרוב לגופו, וכמ"ש הכתוב (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אמרו מכם הוא משלכם קרוב לעצמכם, ובהעשות תורת העולה והמנחה והחטאת וכו' על המתכונת האמור בתורה יכופר עון בעל הקרבן וכמ"ש הכתוב וכפר עליו הכהן ונסלח לו, ועולה לו במעשה הקרבן שיעשה הכהן לכפרתו ויהיה נסלח לו מאת ה', וכן אפשר לומר כי במה שיעשה הכהן בקרבן הקנוי בממון החוטא יכפר עליו על היסורין שהיו עתידים לבא עליו מצד חומר החטא ויהיה נסלח לו מאת ה' המיתה שהיתה ממרקת, נמצא הכהן מכפר על עסקי הגוף והאל יתברך סולח שתוף מחשבת הנפש בחטא ההוא.

985

986וברוב האזהרות חייב עליהן מלקות ארבעים והוא כנגד יצירת הולד במ' יום, ולהורות כי מלקות זה הוא לחוס עליו שלא ימות בחטאו וימח גמר יצירתו לארבעים אמר במספר ארבעים, והם ט"ל ולא יגיע המלקות לגמר יצירתו שהם מ' וישאר ביצירת גופו במלקות זה:

986

987וכמו שבבריאת העולם היתה בריאתו לתכלית בריאת האדם והוא נברא ביום אחד והוא שבוע שבעת ימי בראשית הנבראים בסבתו, כן יצירת האדם הוא בט"ל יום שהוא שביע ימי העיבור שהם רע"א או רע"ב או רע"ג יום שבעה פעמים ט"ל, וביום מ' נגמר יצירתו, ולכן אמר במספר ארבעים כלומר ט"ל שהם סוף מספר המ' של היצירה.

987

988נמצאו ד' חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד מהם לפי דרך זה, קרבן ומלקות מיתות בידי שמים מיתות על ידי ב"ד, קרבן לה', מיתות בידי שמים כנגד הנשמה, מלקות ומיתות בידי אדם כנגד הגוף. ובסגנון אחר ג' חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד מהן, קרבן מלקות ומיתות, ובמקומן בזמן הזה הפסד ממון ויסורין ומיתה בגוף, ואם לא עשה תשובה לא הועילו לו לכפרת עון:

988

989וכמו שהתשובה היא מדה טובה מיוחדת לאל ית' כי ב"ד אינם מוחלים בתשובה, כן יש מדה טובה אחרת יתירה בב"ד של מעלה והיא האריכות לחוטא, כי ב"ד מיד בידעם על איש אחד שעבר חייבים מיד לענשו כפי הדין אם מלקות אם מיתה, וימהרו לשפוך דם החייב ולא יחמיצו אחר גמר הדין, אם מצד שחוששים אם עתה יוכלו לקיים מצות ה' לענוש העוברים אולי אחר כך לא יעלה בידם, ואפילו יעלה בידם לעולם הם זהירים לעשות רצון קונם, וכאילו הם עוברים על רצונו כל זמן שאין מקיימים מצותו, ואם מצד כי אינם יכולים למחול על כבוד האל יתב' אם יאריכו למי שהוא עובר על דבריו, מה שאין אחד מאלו הצדדין באל ית', כי אולם חי הוא ובכל יום שירצה יוכל לקיים רצונו, וימלא כבודו את כל הארץ ויכול למחול על כבודו אם ירצה ויתפייס בתשובת החוטא:

989

990ושתי מדות הטובות האלו המיוחדות לב"ד של מעלה ולא לב"ד של מטה. האחת סבה לחבירתה, כי בסבת קבלתו התשובה הוא מאריך לחוטא אולי ישוב אבל ב"ד שאינם מקבלים תשובה אינם מאריכים:

990

991ויש סבה אחרת לאריכות ב"ד של מעלה לתת שכר טוב לצדיקים המקיימים את המצוה ונזהרים מן העבירה, גם כי אין מקבלים שכרם מיד, כ"א לא היה מאריך להם היתה השגחת ה' בעולם מפורסמת ולא היו נוטים האנשים מיראת ה' ולא היה להם שכר טוב והרבה בעמלם.

991

992ואני ממשיל ענין זה למלך גדול מולך על הכיפה והוא יושב בעיר ואם במלכותו באמצע לדעת כל אנשי מעשהו המקיימים דבריו ועושים רצונו, ולפעמים מתחפש בבגדיו והולך בארצות מלכותו ויודע ורואה המקיימים דבריו והעוברים עליהן, ואינו משכיר ולא מעניש לאחד מהם כי הוא מעלים עצמו והוא מזהיר לבאים עמו שאל יודע כי הוא בא לעיר כ"א היו יודעים היו זהירין בכבודו בפניו על כרחם, ואח"כ חוזר לבית מלכותו ושולח אחר המקיים דברו וגומל להם טובה ואחד העוברים וגומל להם רעה, כן האל ית' מלא כל הארץ כבודו רואה ואינו נראה לבריות והם חוטאים ואינם מעלים בדעתם בשעת חימום החטא כי הוא משגיח ורואה את מעשיהם, וגם הוא אל מסתתר אלהי ישראל מושיע אינו מענישם מיד כדי שלא יתנו אל לבם כי הוא שוכן בתוכם בתוך טומאתם, כי אז לא היו ראויים גם הצדיקים לגמול טוב בהיותו נראה אליהם כעין המשל, ועם היותו מסתתר ואינו גומל מיד רעה לעוברים, אותם שהם ישרים בלבותם והם זהירים מלעבור על דבריו יש להם שכר טוב והרבה בעמלם, וזה נמשך מאריכותו לרשעים אשר אינו ניכר ונראה כבודו היותו חונה שם ועכ"ז הם זהירים בכבודו כמו שנזכר:

992

993ולפעמים אינו מאריך האל ית' לחוטא אלא מיד פוקד עליו עונש עונו, וזה לחומר העון וריבוי החוטאים בו, כמו בענין העגל ובענין המתאוננים והמתאוים ומוציאי דבת הארץ רעה שמתו מיד במגפה לפני ה', והמעוררים על הכהונה והנמשך מהם, והעם המדברים באלהים ובמשה, ובעון בעל פעור וזנות בנות מואב, וזה גם כן דמיון המשל כי בזמן שהמורדים במלך וחוטאים לו הם רבים, הדבר לא יכחד ולא יעלם מן המלך ויפקוד עליהם מיד עונש עונם.

993

994וכן יש הפרש בין חטא הרבים והיחיד בענין העונש, כי היחיד ענשו קצוב וידוע בתורה, והרבים הם נענשים בעונשים מחולפים על עונות ידועים, כמו שראינו בענין התוכחות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה, ופירשו חכמינו ז"ל במסכת שבת מיני עונות הנרמזים בפסוקים עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה ושבועת שוא ושקר וחלול ה' ושבת ושפיכות דמים וע"ז וג"ע והשמטת שמיטין ויובלות, ועליהם חרב וביזה ודבר וחיה רעה וחרבן ביהמ"ק וגלות וכו', שהן רעות כוללות וחמורות על עונות כוללים וחמורים, כי גם שהיחיד החוטא פרטי ענשו ידוע וקצוב בתורה אם בשוגג אם במזיד, אפ"ה בהצטרף רבים בחטא ישתנו המחשבות והכוונות בחטא, והאל ית' היודע ובוחן לבות וכליות מצרף חטא כולם ומעניש לכולם עונש הראוי כפי חטאם.

994

995וכמו שהרבים אינם יכולים לכוין לחטוא אפילו חטא אחד בבת אחת אלא כל אחד כפי מה שיזדמן לו, כן כשמעניש האל ית' את הרבים על חטאים כוללים הוא נותן ריוח בין העונשים הדבקים בהם, כמו שכתוב בתוכחות שבת"כ ואם לא תשמעו לי וגו' ופקדתי עליכם בהלה וגו' ונסתם ואין רודף אתכם, ונפסקות הרעות זמן מה עד אשר ישובו ואם לא ישובו כתיב ואם עד אלה לא תשמעו לי וגו' ושברתי וגו', ואם תלכו עמי קרי וגו' והשלחתי בכם וגו', ואם באלה לא תוסרו וגו' והלכתי אף אני עמכם בקרי וגו', ואם בזאת לא תשמעו לי וגו' ואכלתם בשר בניכם וגו':

995

996והנה בדבר זה ג"כ קשות תוכחות ת"כ מתוכחות משנה תורה, כי בתוכחות משנה תורה כתיב והיה אם לא תשמע לקול ה' אלהיך וגו' ארור וגו' עד סוף כל ק' תוכחות חסר שתים אין הפסק ולא ריוח ביניהן, ולכן אמר ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך, ירצה כל הקללות זו אחר זו האחת משגת את חבירתה בלי שום הפסק:

996

997ובסוף התורה חזר להזהיר על ענין ע"ז אחר כמה אזהרות שהזהיר בה, לסבה כי כל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פונה וגו' לעבוד את אלהי הגוים ההם וגו', כי עתה כשיכנסו לארץ יהיה קרוב להם יותר ענין הע"ז אשר היתה מצוייה שם יותר מהמקומות אחרים, ולכן צריכים אזהרה אחר אזהרה וראוים לעונש חמור להיות הענין בא"י, ולכן אמר לא יאבה ה' סלוח לו כמעט שננעלו ממנו דלתי ושערי תשובה מצד החטא החמור והתעלמו מחטאו, כמ"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו':

997

998ובשירת האזינו ביאר קצת מגדולתו ית' וגודל טובות האל ית' לישראל ועוצם התמכרם אליו בחטאתם ורב ענשם ע"י האומות וחוזק ידו לנקום נקמתם מיד הצרים אותם, החלק האחד הוא הצור תמים פעלו וגו' כי שם ה' אקרא וגו', הב' זכור ימות עולם, הג' וישמן ישורון וגו', הד' וירא ה' וינאץ וגו', הה' לי נקם ושלם וגו', מגדולתו וצדקתו יתברך נמשך להם הטובה ומן הטובה נמשך להם ששמנו ובעטו, ומזה נמשך ההשתעבדם אל העמים, ומזה נמשך נקמת העמים על אשר שעבדום בעברת זדון:

998

999וגם משכר הצדיקים והטובה הנמשכת לדורות מצדקתם יש ג"כ ראיה לעונש הרשעים, בהיות ענין הטוב ההוא המגיע לצדיק ולנמשכים ממנו על היותו צדיק והרשע אין לו חלק בטובה ההיא אין להם עונש גדול מזה כי הם רואים הטובה המגעת לצדיקים ואין להם חלק בה, גם כי לא היה להם עונש אחר על חטאתם, וזה על דרך מ"ש הכתוב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו עבדי ישתו ואתם תצמאו עבדי ישמחו ואתם תבושו עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תיילילו, הנה בזה הכתוב כלל כל מה שיש לאדם בו צורך בקיומו והעמדתו בזה העולם והוא המאכל והמשתה, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כי הבגד נכלל במה שאמר עבדי ישמחו ואתם תבושו, לא אמר ואתם תתעצבו שהוא הפך שמחה להורות על בשת ההולך ערום או בבלויי סחבות, וגם ענין השמחה מתייחסת לכלים ומלבושים נאים כמו שאמר על ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו' נשים בראוי להם מלבושים נאים ומגוהצים. ויש לדעת להשכיל מזה כי בהסתפק האדם במה שהוא מספיק ודי למחייתו ראוי שיהיה שמח ולא ירדוף אחר המותרות, שאמר עבדי יאכלו ואתם תרעבו, ענין אכילת עבדי ה' בצדקתם מאתו הוא בהסתפקות ולא במותרות, שהרי אמר ואתם תרעבו שהוא היפך מה שהוא מספיק לקיום האדם באכילתו לא למותר, והוא הנכלל באכילה, ואחר זאת האכילה והשתיה אמר עבדי ישמחו ועבדי ירונו מטוב לב כמו שכתבתי, ובהעדר האכילה הנזכר והוא הרעבון יש לרשעים צעקת כאב לב ושבר רוח, וגם בלי רעבון אלא בראות הצדיקים שבעים מכל טוב והם תאבים לכל דבר אפילו שיש להם מה לאכול בצמצום יש להם כאב לב על מה שרואים הצדיקים מתפרנסים בריוח וביתם פתוח לרוחה וזהו עונש קשה להם, וכן ירונו הרשעים ויקחו רמז בנפשם על ענין השגחת האל ית' בטובת ותועלת הצדיקים על מעשיהם הטובים, כי אינו דרך מקרה כי המקרה לא יתמיד, ולזה כתב יאכלו וישתו וישמחו וירונו, כי בתחלה יראו שהצדיקים יאכלו והם ירעבו, ואחר כך יראו עוד ששתו משקים נחמדים מענגים, ואח"כ ישמחו וירונו, כי בהגיע כל ענין בפני עצמו הוא ראיה על ההשגחה מאתו ית', וכ"ש בבוא שוחה ופחת על הרשעים ורואים הם עצמם כי הצדיקים ניצולים גם כי היא מכת מדינה שאז יהיה צערם כפול ומכופל, כמו שקרה לדור המבול עם נח כי בצדקתו מלט את נפשו ואת נפש בניו ובני ביתו וכל העולם נידון במי המבול, והם ראו תשועת ה' אשר היתה לנח ובניו וחתו ובושו מגבורתם אשר לא הועילה להם להנצל:

999

1000ויש להסתכל בענין השגחת האל יתברך בקיום העולם, כי כשהביא את המבול מים על הארץ ראה כי מצד מי המבול שבלה הכל לא עצר כח נח ובניו וזרעם להתקיים במאכלם ההווה בכל הדורות העוברים והם מצמח הארץ, כי לא הותר להם אכילת ב"ח ועתה אחר המבול התיר להם הבעלי חיים כמו שכתוב לנח ולבניו כירק עשב נתתי לכם את כל, כי עתה גבר נח בצדקתו להציל את כל מיני ב"ח, ונאמר לו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וגו':

1000

1001והנך רואה בעיניך כי הבעלי חיים הנאכלים לכל העולם שור או כבש או עז נתברכו בהשגחת השם שאינם כלים, גם כי בכל יום שוחטים מהם לאלפים ולרבבות והיה ראוי שיסופו ויתמו כי אינם פרים ורבים יותר משאר ב"ח, ושאר הבעלי חיים הטמאים אשר אינם נרדפים מבני אדם לשוחטם לצורך אכילתם אינם מתרבים כמו המינים הטהורים, כי הסוסים והגמלים והפרדים והחמורים גם כי הם נצרכים לעסק בנ"א המשתמשים בהם אינם רבים בכמות גם כי אינם הורגים אותם ולא אוכלים מהם, ואם יש במדינה אחת במשל אלפים סוסים יש כנגדם במשל ארבעת אלפים בקר ועשרת אלפים כבשים ועזים קיימים, מלבד מה ששוחטים מהם בכל יום בריבוי, וכמו שראינו בביזת מדין הבז אשר בזזו עם הצבא צאן תרע"ה אלף ובקר ע"ב אלף וחמורים ס"א אלף, לעולם הטהורים מרובים על הטמאים, ומה שאמר רבי פ' אלו טרפות (ס"ג) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה יותר מן הטהורה לפיכך מנה הכתוב הטהורה, זהו לענין מיני הטמאה שהם מרובים ממיני הטהורה אבל פרטי מיני הטהורה מרובים על פרטי מיני הטמאה, והרי כלבים וחתולים ודומיהם אע"פ שהם יולדים לפעמים ששה בכרס אחד אינה מתרבים והם מועטים כנגד הסוסים והחמורים והגמלים אע"פ שאינם יולדים אלא אחד אחד, הטעם לפי הטבע כי מינים הטמאים אשר הם נצרכים לבני אדם יש להם בעלים והם מושגחים מבעליהם בלידתם וגידולם ומזונותם מה שאינו כן בכלבים וחתולים ודומיהם, אבל בריבוי הטהורים מן הטמאים המתעסקים בהם אין טעם זה מספיק כי כולם יש להם בעלים שמשגיחים עליהם בלידתם וגידולם ומזונם ועכ"ז הטהורים רבים כמ"ש, ולכן אני נותן טעם לפי הסברא ולפי קבלת התורה, לפי הסברא כי הם מושגחים יותר מלמעלה, כי יש בהם תועלת בחייהם ובמותם, בחייהם בבהמה דקה גיזה וחלבה, ובגסה עבודה וחלבה, ובמותם על ידי שחיטה הם נאכלים לכל אדם בכל מאכל, מה שאין כן בטמאים המשמשים האדם לרכיבה ולמשא, כי כיון שאין תועלתם כ"כ אין פרטי מיניהם מושגחים מלמעלה שיתרבו כמו הטמאים, ולפי קבלת התורה שבא במצות נח בהכניסו לתיבה מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה וגו', ומכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה לפי שהיה עתיד להתיר להם הבשר בצאתם מן התיבה והיה צריך שיהיו הטהורים רבים, לכל הצרכים אשר יש בהם תועלת בחייהם ובמותם כמו שכתבתי, גזרה חכמתו ית' בעת כניסתם לתיבה שיהיו שבעה שבעה מן כל בהמה טהורה וב' מן הטמאים, ובצאתם מן התיבה למשפחותם פרו ורבו משם והלאה לפי הטבע כל אחד כפי ערכו אחת ושבע, מן הטמאים זוג אחד בשנה אחת הוליד זוג אחד שניים, מן הטהורים ז' זוגים הולידו שבעה אחרים או כפלים, וכן בכל שנה ושנה נתרבו הטהורים לפי ערכם הראשון המרובים אשר יצאו מן התיבה והטמאים לפי ערכם הראשון המועט אשר יצאו, ובזה יש רמז לשכר הצדיקים אשר היו אז נח ובניו שזכו שיפרו וירבו על ידם המינים הטהורים אשר בהם רוב צרכי בני אדם, ועונש הרשעים אשר היו קודם המבול שלא זכו לכך כמו שנזכר למעלה:

1001

1002והעיקר הי"ב כתב הרב ז"ל ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבוא ולא יחשוב שיתאחר, אם יתמהמה חכה לו, ולא ישים לו זמן ולא יעשה לו סברות במקראות להוציא זמן ביאתו, והחכמים אומרים תיפח רוחן של מחשבי קצין, ושיאמין ויחשוב שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם כפי מה שנבאו עליו כל הנביאים ממשה רבינו ע"ה עד מלאכי ע"ה, ומי שהסתפק אצלו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפ' בלעם ופ' אתם נצבים, ומכלל יסוד זה שאין מלך לישראל אלא מבית דוד ומזרע שלמה בלבד, וכל החולק על המשפחה הזאת כפר בשם הש"י ובדברי נביאיו, ע"כ לשון הרב ז"ל בעיקר זה פרק חלק:

1002

1003האמונה בעיקר הזה אינה כאמונה בשאר העיקרים המצויין בכל זמן שיש ראיה עליהם מדברים ההווים בעולם וכפי מה שנתבאר בכל אחד מהם, אבל הוא בדבר העתיד ואין עליו ראיה כי אם באמונת התורה לבד, ולכן הזהיר עליו הרב ז"ל להאמין ולאמת שיבוא ולא יחשוב שיתאחר אם יתמהמה חכה לו, כמאמר הנביא ע"ה, כי מה שלא הוגבל זמנו יכול להיות בכל זמן בין קרוב או רחוק, והבלתי מאמין לזמן קרוב ג"כ לא יאמין לזמן רחוק, וגם אם יגביל לו זמן בעבור הזמן אשר גבל תמעט אמונתו לעתיד, וכן אם יגביל לו זמן לא יאמין ביאתו קודם הזמן ההוא ואם בזמן שהגביל לו כפי דעתו לא בא לא יאמין ביאתו לזמן שאינו מוגבל לו כפי דעתו, ולכן האמונה היא שלא יחשוב שיתאחר כי אין לו זמן מוגבל ואפשר בכל יום ביאתו, כמו שאמר הכתוב היום אם בקולו תשמעו, וגם שנתאחר הרבה מן הזמן יהיה לו יותר תקנה כי הוא קרוב יותר מהזמן שעבר, וכמו שאמר הכתוב אם יתמהמה חכה לו, כי האיחור הוא סבה לשתחכה לו יותר, ומ"ש הכתוב כי בוא יבוא ולא יאחר כי בזמן ביאתו לא יאחר ולא תהיה ביאתו באיחור וזהו כפל בוא יבוא:

1003

1004וכמו שהעיקרים הראשונים הם לעולם מזמן נתינת התורה, כן עיקר זה הוא כמותם, ולזה כתב הרב ז"ל ושיאמין שיהיה לו יתרון ומעלה וכבוד על כל המלכים שהיו מעולם, כי האמונה זו היא אפילו שאין להם לישראל שיעבוד מלכיות יש להם שכר באמונה זו, ויהיה קיום וחיזוק לתורתנו הקדושה בהתקיים עיקר זה מכמה פנים:

1004

1005הראשון שיתקיימו כל הכתובים שבתורה ונביאים וכתובים המייעדים על עיקר זה ברמז או בפירוש, וכל עוד שהם בכח יש לאומות פתחון פה על תורתנו ומטילים בה פגם ופקפוק, וכשיתקיימו היעודים שנרמזו בביאת הגואל בפועל אז כל האומות יאמתו דבר התורה ויעבדו את ה' שכם אחד, כדכתיב כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד:

1005

1006שניה יהיה חיזוק לכלל ישראל בקיום התורה ומצותיה, כי יש בכל הדורות בישראל קצת קטני אמנה בקצת מצות אשר יפקפקו בהן מצד מה שיפקפקו בגאולה העתידה בהיותה מתאחרת עידן ועדנין ופלג עידן לפי קוצר דעתם, וכשיגיע הזמן ותתקיים יהיה לכולם לב חדש ורוח חדשה לקיים את כל דברי התורה:

1006

1007שלישית יהיה קיום וחיזוק לתורה שיתקיימו מצות הכתובות בתורה אשר לא נתקיימו עדיין וקיומן תלוי ועומד בביאת הגואל, כמו תוספת ג' ערי מקלט, כמו שכתוב ואם ירחיב ה' אלהיך וגו' ויספת לך עוד ג' ערים וגו', וכן מחיית זרע עמלק שלא נתקיים עד עתה ויתקיים לעתיד, כי לא יהיו נכללים בכלל שאר העמים אשר יקראו כולם בשם ה', כי גם הם לא יקראו בשם השם אם לא בסיוע אלהי כמו שכתוב כי אז אהפוך אל עמים, ואת עם עמלק לא יסייע כי כבר קדם לו ייעוד המחייה ולא עשה כן לכל גוי:

1007

1008הרביעית והיא העיקרית יותר מן הראשונות, היא המצאת שמו בכל העולם וכמו שכתבו והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה', גדולתו הוא שידעו כל הגוים כי הוא ברא העולמות ואין צור כאלהינו, וקדושתו הוא שמתנהג עם ברואיו בחסד ורחמים ואין קדוש כה' כי אין בלתו, שיכירו וידעו כולם כי אין בלתו, והודעת שמו הוא שידעו כי כל מה שיארע בעולם אם טוב ואם רע הכל מאתו ית'. ומפני כי בענין ההשגחה יפול ספק בלבות בני אדם לתלות אותם על דרך המקרה כפי הזמן וכפי המעשה, לזה אמר לעיני גוים רבים, כי יהיה הדבר גלוי לעינים מבלי ספק, וחזר ואמר וידעו כי אני ה', כי עתה ידונו וידעו למפרע כי בכל הזמן העבר כל מה שאירע היה מאתו ית':

1008

1009עוד ירמוז הכתוב אלו הד' פנים שיהיה בהם חיזוק לתורה בהתקיים עיקר זה, על הראשון אמר והתגדלתי בקיום היעודים, על הב' והתקדשתי בקיום התורה ומצותיה אפילו אותם שהיו מפקפקים בקצת מצות, על הג' ונודעתי לעיני גוים רבים הודעתו היא בתשלום קיום מצות התורה אשר לא נתקיימו בזמן העבר, בפרט מחיית זרעו של עמלק שיהיה דבר מפורסם לעיני כל הגוים, ולכך אמר לעיני גוים רבים ולא אמר לעיני כל הגוים, כי ראשית גוים עמלק והוא לא יזכה להשביע עינו לראות בהצלחות אלו, וטרם יכרת:

1009

1010ועיקר הזה עם היותו אמתי ונכון הדבר מעם האלהים וממהר האלהים לעשותו, הוא יקר ותקיף מלהביא עליו ראיה מן הסברא ומן המוחש כמו שהבאנו בשאר העיקרים, והראיה הברורה עליו היא מן הקבלה אשר נשתלשלה לנו מפי אבותינו והיותה נרמזת בתורה נביאים וכתובים, ועם כל זה נחפש להביא ראיה מן הסברא ומן המוחש כשאר העיקרים, כי הדבר המקובל והאמתי לא תחסר כל בה לא יבצר ממנה מאמת השכל: ולזה נאמר כי הראיה הלקוחה מן השכל והסברא היא, כי ידוע כי האל יתב' ברא את העולם להראות את כבוד גדלו וידו החזקה בפני כל ברואיו, ולמן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ לא נהיה כדבר הגדול הזה ולא נשמע כמוהו, כי מה ששמעו כל האומות גדולת האל ית' ביציאת מצרים ובמתן תורה לא היה אלא לפי שעה, ומפני שמועה זו לא רפו ידיהם מלעבוד העבודות הזרות אשר הורגלו בהן מקודם, ומאז ועד עתה לא פסקה זוהמת ע"ז מפי רבים, וגם כי קצת האומות נתקרבו אל האמת בידיעת מציאות האל ית' והשגחתו על ברואיו, לא הגיעו להכיר גדולתו ית' ולהתקרב אל דת האמת ומראים כי את ה' הם יראים ואת אלהיהם הם עובדים, ולכן לא נשלמה עדיין כוונת בריאת העולם עד שיתקרבו כולם אל דת האמת, וכמו שאמר הכתוב כי אז אהפוך אל עמים שפה וגו' ולעבדו שכם אחד, באמרו כי אז נראה כי עד עתה לא נהיה, ואמר לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד מה שלא נתקיים בכל הזמנים העוברים, ואז יקראו כולם בשם ה' בעת צרתם ויעבדו אותו בשמור מצותיו כולם יחד, לא כמו שהיו עושים לשעבר, כי גם שקצתם היו עובדים לשם ה' ומודים מציאותו ועבודתו, כל אחד היה עובדו עבודה מיוחדת לא ראי זה כראי זה וכולן שלא כדת משה, ואז תהיה העבודה שכם אחד לכולם יחד בדת משע"ה:

1010

1011ולזה אמר הכתוב (ישעיה מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, כי כל מה שברא האל ית' בעולמו לא בראו אלא לכבודו וצריך שיתקיים בזמן מה, ועד עתה לא נתקיים כי כל זמן שרבים עובדים ע"ז איה כבודו, וכל זמן שהם מכעיסים אותו בשאר התועבו' איה מוראו, ובזמן הגאולה כולם יהיו נקראים על שמו כי יכרתו שם הבעלים מפי העמים ולא יקראו עוד בשמם על שם השרים המיוחדים להם מלמעלה, אלא כולם יקראו על שם האל יתברך שכלם יקיימו תורתו ומצותיו, ואז לכבודי בראתיו, וכפי שאמר הכתוב כי אז אהפוך אל עמים וגו', אמר כאן יצרתיו אף עשיתיו, כי האומות אשר הורגלו מימי עולם בעבודות זרות ומשנים קדמוניות בתועבות גדולות איכה יעבדו הגוים האלה את ה' אלהי השמים ואיך יכנע לבבם הערל לעבוד את ה', אם לא שיהפוך האל ית' בפועל את לבם להטיב, ויהיה יוצר ובורא אותם ועושה אותם מתחלת תולדותם אותם שיולדו בזמן ההוא שיהיו מוכנים לעבודתו ית' בלימוד התורה ואמונת שרשיה ובמעשה המצות, וז"ש הכתוב יצרתיו אף עשיתיו לרמוז אל שני הדברים.

1011

1012וכן נרמז בזה הכתוב ענין הבריאה הראשונה שנאמר בה בריאה יצירה עשיה, ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' וייצר ה' אלהים את האדם, ואמר קודם נעשה אדם בצלמנו, ואמר כל הנקרא בשמי על שם זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כי כמו שבראו בצלמו כן קראו אדם על שמו, ולכבודי בראתיו הוא מ"ש הכתוב ויברא אלהים את האדם בצלמו, ומפני שהזכיר צלמו בבריאה אמר ולכבודי בראתיו והוא כבוד צלמו, יצרתיו היא היצירה שאמה"כ וייצר ה' אלהים, ואמר אף עשיתיו על מ"ש הכתוב נעשה אדם, ומפני זה צריך לתקן בריאת האדם בסוף הימים שיהיו כולם מוכנים בטבעם לעבודת האל ית' כדי שתושלם כוונת הבריאה.

1012

1013ולכן אמר הכתוב (עובדיה א') והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי עד עתה בכל הזמנים העוברים כביכול לא היה מלך על כל הארץ, כיון שרובם היו עובדים הבעלים והעשתרות והיו נמסרים תחת ממשלת שרי מעלה, ובזמן הגאולה שיתקרבו כל האומות אל דת האמת אז תסתלק שררת השרים מעליהם ויסתופפו כולם תחת כנפי השכינה ויהיה ה' עליהם ג"כ למלך בכל הארץ, ואמר ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי בבריאה הראשונה הזכיר שם אלהים בכל ששת הימים כי הכל נברא במדת הדין ואח"כ שתף מדת רחמים למדת הדין, כמו שכתוב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, ועתה ביום זה יהיה הכל מדת רחמים, כי יבולע המות לנצח וגו' ויסיר לב האבן, ולזה אמר יהיה ה' אחד ושמו אחד, כי כמו שיהיה הוא ית' נקרא אחד בכל הגוים שיחזרו אל דת האמת, כן יהיה שמו אחד והוא ה' במדת רחמים כי לא יהיה מדת הדין כלל, ולא בשתוף לה מד"ר אלא הכל רחמים והוא שם בן ד' אותיות.

1013

1014ומפני כי בכל השנים ג"כ הוא ית' מלך על כל הארץ, וכמו שאמר הכתוב (תהלים י') ה' מלך עולם ועד שמשמעו על כל האומות לעולם לכן אמר כי מה שיהיה ה' למלך על כל הארץ ג"כ עד עתה היה, אלא בערך מה שיהיה עתה אחד ושמו אחד כפי מה שנזכר למעלה הוא שאמר כי יהיה ה' למלך, ויש הפרש בין היותו מלך עד עתה למה שיהיה, כי מה שהיה עד עתה הוא כמולכים בכיפה בעוה"ז התחתון שקצתם הם מקבלים מלכותו וגזרותיו והם תחת ידו, ורבים והם הרחוקים ממדינת מלכותו הם מקבלים עליהם להיותם משועבדים לו ונותנים לו מס על כרחם ועושים כרצונם בכל עריהם, אותו הם יראים ואת נימוסיהם הם עובדים, וכן הם האומות עד עתה שהם ממליכים אותו ואת אלהיהם הם עובדים, ומה שיהיה מלך לעתיד הוא על כל הארץ בשוה כי כולם ידעו את ה' ויעבדוהו שכם אחד, וכן אמה"כ בשירת הים מקדש ה' כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד, כשיראו האומות שבתכונתו יתכונן בית המקדש על ידיו ולא יהיה מעשה ידי אדם ולא יעלה בידם להחריבו כמו שעשו בשנים הראשונים בעונותיהם של ישראל, אז יסתופפו תחת כנפיו ויהיה מלך לעולם וכאילו אז ימלוך לעולם ועד:

1014

1015ומצאנו בכתובים ה' מלך עולם ועד, ה' מלך תגל הארץ, וסדרום חכמים יחד בתפלות עם הכתוב בתורה ה' ימלוך לעולם ועד, כי הם רומזים למציאות האל יתברך שהוא הוה והיה ויהיה, וכן הוא רומז על השגחת האל ית' בעוה"ז, ועל כי חידש העולם ובראו מאין, ועל זמן הישועה ותחיית המתים, כי אז תהיה מלכותו כוללת על כל עמי הארץ הנמצאים בדור ההוא, ועל כל הדורות העוברים אשר לא היו צדיקים ותמימים בדורותיהם ואותם שהיו עובדי ע"ז, ועתה בזמן התחייה יקומו כולם ויכירו כי הוא מלך על כל העולם, וקצתם יתקיימו בתחייתם אם יהיו ראויים וקצתם יחזרו לעפרם כשהיו אם לא יהיו ראויים אחר שיראו ויבושו. ויהיה סדר חיבור אלו הכתובים כך, כי קודם משיג ומאמין האדם ההווה בימיו ביכולת והשגחת האל ית' על ברואיו, ואח"כ משיג מה שהיה לפניו, ומהם ישיג ויאמין על שיהיה אחריו, ולהיות משה רבן של נביאים הוזכר בשירתו ובתחלת נבואתו שהשיג מה שיהיה באחרונה באמרו ה' ימלוך לעולם ועד, רומז לזמן הגאולה והתחייה, כי בגאולה ראשונה שהיא יציאת מצרים נרמזה גאולה האחרונה במה שאמר ה' ימלוך לעולם ועד, כלומר גם כי עתה הוא מלך על ישראל שהוציאם בכחו הגדול ממצרים מבית עבדים ועשאם עבדיו ולא עבדים לעבדים, עוד ימלוך יותר על עם רב מהם בזמן הגאולה, ויהיה המלוכה ההיא בלי הפסק אלא לעולם ועד, לא כגאולה זו שיש ויש אחריה שיעבוד מלכיות, וכאילו כביכול אינו מלך עליהם בזמן השיעבוד כי גלו לבבל שכינה עמהם וכו', וכן נרמז ענין תחיית המתים בגאולה זו בפסוק זה, כי האל ית' יעד לאברהם אבינו ע"ה במעמד בין הבתרים ודור רביעי ישובו הנה, והיה ראוי שיתקיים בכל הדור הנמצא בזמן יציאת מצרים, ולסבת היותם בלתי ראויים לא נתקיימה הגאולה אלא בחומשם או באחד מחמשים או אחד מת"ק ורצה האל ית' שיתקיים יעודו הטוב לעתיד לכל הדור ההוא הרביעי שהיו עם רב כמו שנזכר, ולכן אמר כאן ה' ימלוך לעולם ועד, כלומר עתה לא מלך כי אם על חומש הדור ההוא או אחד מחמשים או מת"ק, ואז ימלוך על כולם בבת אחת בזמן התחייה, והראיה על זה כי אותם שיצאו שלשים שנה קודם הזמן והיו ראויים אלא שרצו לקרב את הקץ קודם זמן ונהרגו, ועל ששמו בפועל לקיים היעוד זכו לתחייה בזמן יחזקאל בבקעת דורא, ומפני שקדמו בזמן שיעבוד שלא הגיע העת לא זכו לתחייה בזמן שהיו ישראל בגאולה והמעלה אלא כשהתחילו להשתעבד בשיעבוד בבל בזמן יחזקאל, ולכן בזמן התחייה יחיו ג"כ רבוא רבואות אלו הנכנסים בכלל היעוד הנזכר, כי גם שלא היו ראויים ליגאל אז מצד רשעם, אינם בכלל הפושעי' אשר אינם ראויים לתחייה מפני שלא ניתנה אז התורה עדיין ולא היו ראויים ליענש על מה שעברו והיו כגויי הארץ ועשו כמעשה ארץ מצרים אשר ישבו בה, אבל לענין הטובה לגאול אותם בכלל הכשרים לא היו ראויים, ובקבלת עונש חטאתם אשר עברו על מצות בני נח רצה הקב"ה לזכותם להיותם בני אברהם יצחק וישראל כדי שיזכו לתחייה באחרית הימים ויתלוו אל האבות בתחייה, כי הם מתיחסים אליהם בכמו שלא הגיעו לזמן קבלת התורה ועל זכותם נשענו בתחייתם, וכולם היו תל אחד בקבורה בת"ל שנים שמימי היעוד מעמד בין הבתרים עד זמן יציאת מצרים, וכן יהיו תל א' בתחייה, ויצטרף זכות האבות לריקנין שבהם ויהיו כולם מלאים מצות כרמון מזכות האבות והשבטים ובניהם ובני בניהם הישרים בלבותם אשר בזה יתקיימו לעתיד, כי כולם היו בלתי מצווים בקיום התורה, וגדולת אותם שהיו בלתי מצווים ועושים תגדיל אז אותם שהיו בלתי מצווים ואינם עושים, כי כולם תל אחד היו ויעמדו נד אחד לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד:

1015

1016ונחזור אל הענין והוא הבאת ראיה מהסברא לביאת המשיח מלבד מה שהובא, ונאמר כי אחר שישראל נבחרו להיות לעם לה' בקבלת התורה ומצותיה, צריך שיהיו ידועים וניכרים כי הם עם הקודש ברוכי ה' בהיותם מושלים מים עד ים, למעלת התורה כי היא גברה על כל הדתות ואמתית מכל נימוסי הגוים, והבלתי מאמינים בה צריך שיהיו נכנעים למקיימים אותה, ובכל זמן שהיה מלכות לישראל אפי' בזמן שלמה המלך ע"ה שהיו איש תחת גפנו ותחת תאנתו עדיין היו האומות מחזיקים בדתם ובמלכותם ולא היו מחשיבים את ישראל ולא את דתנו ולכן יגזור השכל כי האל יתברך אשר בחר באבות ובזרעם אחריהם ונתן להם תורתו, שירים וינשא אותם על כל העמים בזכות התורה שקבלו עליהם מה שלא רצו שום אומה ולשון לקבל אותה, וכמו שהוא אדון כל הארץ וברא כל העולמות לכבודו, כן ישים את ישראל לראש על כל העמים, ועמדו זרים ורעו צאנם ובני נכר אכריהם וכורמיהם, מעצמם יעמדו להיות משמשים את ישראל ולהיות אכריהם וכורמיהם, וזה לא יתכן להיות בדרך טבע כי אם ע"י נס, שיקים האל גואל לישראל והוא משיח בן יוסף אשר ילחם מלחמות ה', ואחריו משיח בן דוד שינוח עליו רוח ה' רוח חכמה וגו' עד וברוח שפתיו ימית רשע, ולא ישאו עוד גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, וכמו שהאריכו הנביאים ע"ה ביעודי זמן הגאולה.

1016

1017הראיה מן החוש קשה להביאה, כי לא נתברר בחוש ביאת המשיח כי עדיין לא בא ולא אכלוהו בשום זמן אפילו בימי חזקיהו כמאמר הלל, ואם כל זה תיקל גבורת הבאתה בעיני משאר הגאולות אשר נתראו בחוש, כמו יציאת מצרים שכתוב ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה וגו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, ונאמר למשה כשנשלח להוציאם וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו', ונאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ונתקיים הכל היציאה ברכוש והעבודה בהר המצויין והביאה לא"י והיותה ארץ זבת חלב ודבש, והיה קיום יעוד זה באותות ובמופתים וביד חזקה ובזרוע נטויה, ויש ממנו ראיה מן החוש כי הגאולה העתידה המיועדת בנסים ובנפלאות גדולים מהם תתקיים כמו שנתקיימה זאת, וגם כן יש ראיה מן החוש משאר הגאולות אשר נגאלו ישראל בשאר השיעבודים אשר נשתעבדו, אלא שגאולת מצרים היא דומה יותר לגאולה העתידה בריבוי הנפלאות אשר נעשו בה, גם כי אין להם ערך אל הנסים ונפלאות אשר יהיו בימים ההם, וכמו שאמר הנביא ע"ה (ירמיה ט"ז) לא יאמר עוד חי ה' אשר העלה וגו' מארץ מצרים וגו' אשר העלה מארץ צפון וגו', ועל זה אמר הנביא (מיכה ז') כימי צאתך מארץ מצריה אראנו נפלאות, והוא נודע כי הנפלאות אשר יראנו הן רבות באיכות וכמות יותר מנפלאות מצרים, אלא הכוונה היא להביא ראיה מן החוש, כי כמו שהראנו נפלאות בימי צאתנו ממצרים נהיה בטוחים ג"כ בביאת הגואל המשיח, כי משם ראיה כי גאולת מצרים היא דומה יותר משאר גאולות לגאולה העתידה, ולז"א אראנו נפלאות כי שניהם דומות זו לזו בריבוי הנסים והנפלאות כמו שכתבתי:

1017

1018ותשוב תתפלא בענין הנסים והנפלאות המיועדי' להיות בזמן הגאולה, כי הוא מן ההכרח שיהיו נסים ונפלאות גדולים ונאמנים כנסי מצרים לעין כל, אשר לא יסופק בהם לומר שהם בדרך חכמה או מכשפות כמו שהיו חושדים פרעה וחכמיו את משה ואת אהרן, וביאור זה כי ריבוי הנסים והנפלאות שנעשו במצרים הוצרכו משני פנים, האחד מצד ישראל שהיו בלתי מאמינים, ומצד פרעה ומצרים, אם מצד ישראל הוא ידוע כי הם לא היו מאמינים בגאולה כי אם קצת מיעוט שבהם שהיתה להם זכר מסורת מיד אביהם שיהיו נגאלים בלשון פקידה, וגם ראינו כי לא מצד תשובה נגאלו כי לא שבו בתשובה ולא צעקו לה' לשישוב להם וירפאם, ומה שצעקו לא היה מצד תשובה אלא מצד העינוי כמו שצועק המוכה על מכתו מצד צערו, וכמ"ש ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה, כי לא צעקו אלא מצד אנחת וצער העבודה, ואף גם זאת הצעקה לא היתה לאל יתברך כי אינו כתיב ויצעקו אל ה', ועכ"ז עלתה צעקתם אל האלהים ושמע נאקתם אשר היו נואקים מצד העבודה, וזכר להם ברית אבות כמו שכתוב ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, ולא כן היו הגאולות אשר נגאלו ישראל מן השיעבודים אשר היו משועבדים תחת האומות, שהרי בספר שופטים על מה שעברו על מאמר ה' והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם ואבדתם וגו' והתנחלתם וגו' והם לא כן עשו, כתיב ולא הוריש מנשה את בית שאן ואפרים לא הוריש, וכן בזבולן ואשר ונפתלי, והיה סבה שלחצו האמורי את בני דן, והיה בזה קיום תחלת יעוד והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם וגו', וכתיב ויעל מלאך ה' מן הגלגל אל הבוכים ואמר אעלה אתכם וגו', ויהי כדבר מלאך ה' את הדברים האלה וגו' וישאו העם את קולם ויבכו וגו' ויזבחו שם לה', וכתיב אח"כ ויעשו בני ישראל הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים וגו', כי עתה מה שעשו מענין אשר לא הורישו את הכנעני היה רע להם ולעיניהם וכמו שכתוב לשכים בעיניכם, אבל מה שעשו עתה היה רע בעיני ה' וגו' והוא עבודת הבעלים והעשתרות, ולכן חרה אף ה' בהם ויתנם ביד שוסים וגו' והיה מקים להם שופטים להושיעם, ואח"כ ביאר בפרט ענין חטאתם והשופט אשר היה מושיע אותם כשהיו צועקים אל ה' כמו שכתוב ויצעקו בני ישראל אל ה' ויקם להם מושיע את עתניאל בן קנז, והוסיפו לעשות הרע וחיזק עליהם את עגלון עד אשר צעקו אל ה' והקים להם מושיע את אהוד בן גרא, וכן עד כמה פעמים כתיב בהם שצעקו אל ה' והוא ענין התשובה מאשר חטאו בו ובזה היו נושעים, ולא כן היה תשועת ישראל ממצרים כי לא נגאלו בתשובה אלא בזכרון ברית האבות, והענין הוא כי לא היו מעלים אל לבם ענין עוצם רפואת התשובה לחטאם וגם לא היו מחשיבים עצמם לחוטאים ולא היו משימים עצמם רשעים, כי לא נצטוו עדיין בשום מצוה לשיענשו על עברם עליה אלא מה שהיה להם מסורת מאבותם שהיו שומרים מצות ה' והיו בלתי מצווים ועושים, וענין מה שזכו יוצאי מצרים להיות נגאלים ולא אחיהם הרבים מהם והם אותם אשר מתו בשלשת ימי האפילה, אשר אלה היו אחד מחמשה או אחד מחמשים או אחד מת"ק מהם, כי המתים היו רשעים ולא היו מוכנים לשוב ולא לקבל את התורה המיועדת להם אז, כמה שאמר הקב"ה למשה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ואלו שנשארו לא היו רשעים במעשיהם כמו אלה והיו מוכנים לקבלת התורה, והם דור המדבר אשר להם ניתנה תורה למורשה.

1018

1019ואחר שנתבאר כי יוצאי מצרים לא נגאלו בתשובתם אלא בחסדי ה' וזכרו ברית האבות היותם נכונים לקבלת התורה, והדורות הבאים בימי השופטים ואחריהם לא היו נגאלים אלא בתשובה, א"כ היה צורך גדול ענין ריבוי הנסים והנפלאות במצרים לשיאמינו ישראל בגאולה העתידה לבוא להם, וגם לנקמת מצרים על מה שהרעו להם, והנה האותות הראשונים אשר נצטווה מרע"ה לעשות היה בשביל ישראל ועליהם האמינו כמ"ש ויעש האותות לעיני העם ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו, והאותות שנעשו בביאת המכות היו צריכים לסבת ישראל שישמחו שנמדדו המצרים במדה שמדדו להם, כמו שיחסו במדרש כל מכה לכל צער שהיו מצערים לישראל כדומה לו ולסבת מצרים: וכן הנסים העתידים להיות בזמן המשיח יהיו מרובים באיכות ובכמות, גם כי ישראל שומרים את התורה ומאמינים בה מפני מה שעבר מן הזמן בשיעבוד וגלות ישראל ולא נתגלה קצת עדיין וכמעט יהיו נואשים מן הגאולה עד שתבוא, ויאמינו בה ויהיו לבותם בטוחים בהתמדתם מצד ריבוי הנסים אשר יהיו אז, וכן סבת ריבוי נסים שיהיו אז הוא כי היא גאולה שלא תהיה אחריה גלות, ובמה נהיה בטוחים שלא תהיה אחריה גלות, אלא במה שכל הגוים והעמים אשר הגלונו ושיעבדו בנו וזולתם יעלה על לב הטובים מהם שיהיה לב רובם להכנס תחת עול התורה ולהסתופף תחת כנפי האל יתברך, ואז יהיו כמשועבדים לנו בהיותנו אנחנו קודמים להם בקבלת התורה והסתופפות תחת כנפי השכינה, ואז יתקיים הכתוב אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ואמר אהפוך על כי הוא ית' בזמן נתינת התורה היה מחזר אחר כל אומה ואומה שיקבלוה כמו שדרשו ז"ל, ולא רצו לקבלה בהיותם ערלי לב וערלי בשר, ועתה בזמן המשיח והתחייה יהפוך את לבם לטובה ובזה יתקיים כוונת בריאת העולם כי לא נברא אלא בשביל התורה, וכל זמן שכל העולם כולו אינם מקיימים התורה אין הבריאה בשלימות כי אין קיום העולם כי אם על התורה, וכמו שקודם שקבלו ישראל התורה היה העולם מתקיים בחסדו יתב' כ"ו דורות כנגד כ"ו כל"ח, כן אחר נתינתה אינו מתקיים שאר העולם והוא ח"ל אשר הוא מושב כל העמית כ"א בחסדו ית' אשר הוא משפיע טובה וברכה עד בלי די בא"י בזכות ישראל מקיימי התורה, ומברכותיה יבורכו שאר הארצות בחסדו ית', וכמו שדרשו על הכתוב (איוב ה') הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, ובשבילם יקבלו התורה ויקראו כולם בשם ה' ויעבדוהו שכם א', כלומר ביחד לא שיהיו ניזונים בחסד ע"י ישראל כמו שהיה עד עתה ואז יתקיים כל העולם בזכות התורה כי כל באי עולם יקיימוה ולא יצטרך החסד הנזכר.

1019

1020ויש סעד לענין זה מענין בריאת העולם שנברא בשביל התורה, וכן אדה"ר שהוא עיקר העולם נברא הוא וכל זרעו בשביל התורה, ובהיותו יציר כפיו של הקב"ה היה הוא מוכן וזרעו מוכנים לקבלה אלא שהרעו רוב זרעו ולא זכו אז לקבלתה כי אם עם ה' אלה ומארץ מצרים יצאו לעבוד ה' אלהים על ההר הזה המצווים בהלכות התורה כולה, וכמו שכל הדברים יחזרו אל תכונתם הראשונה בזמן העתיד כמ"ש הכתוב (ישעיה י"א) ופרה ודוב תרעינה יחד ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן, כן העמי' יחזרו אל תכונתם הראשונה, והוא היותם בני אדה"ר אשר היה יציר כפיו של הקב"ה, ויוכנו להיותם ממקבלי התורה כמו שהיו מזמן אדה"ר, וע"ז הענין ראינו בכל הדורות אשר באים קצת מכל האומות לחסות תחת כנפי השכינה ולהתגייר, כי הם חוזרים אל הכנתם הראשונה כמו שנזכר. ואצלי עוד טענה בזה, כי כשחזר האל יתברך עם התורה לאומות ולא רצו לקבלה, מסתמא היו בין כל אומה ואומה מעטים אשר היו רוצים לקבלה, ולא עלה בידם כי היו בטלים ברוב, כי אין שום דבר מוסכם בכל העולם מדעת כל העולם כי אם מרובם, כי הדעות של בני אדם מתחלפות וא"א שיסכימו כולם על דבר א' אפי' יהיה דבר הגון כל שכן דבר שאינו הגון והוא סרבנות קבלת התורה, ואחר שהיה בכל אומה מיעוט הרוצים בה ולא עלה בידם רצה הקב"ה שלא לקפח שכרם ונתן מקום לזרעם אחריהם שיתנו אל לבם לקיים מחשבת אבותם אשר היה רצונם לקבלה ולא עלה בידם, וקרוב הוא כי כל המתגיירים בדורות החולפים וההווים שהם מאותם שרצו רגלי אבותם לעמוד בהר סיני ולא עלה בידם כנזכר, ובזמן העתיד אפי' זרע הבאים מאותם שלא רצו יחזרו למקור הראשון יציר כפיו של הקב"ה, כי הוא הנותן כח והכנה לכל זרעו בהיותו יציר כפיו לשיהיו ראויים כולם ומרוצים לקבלה לעבודת ה' כמו שנזכר. ובכל זה יש ראיה בביאת המשיח כי הוא מוכרח שיבואו כל העמים לרצון קבלת התורה מצד הכנתם הראשונה, ולא יתכן זה כי אם בביאת המשיח כי ע"י הנסים והנפלאות יאמינו כל העולם ויהפך לבם לעבודת ה' כמו שנז':

1020

1021וכן אפשר לומר כי אותם שיצאו מן כל ישראל לדת האומות בכל הזמנים העוברי', הוא כי באולי אבותם אשר היו בזמן נתינת התורה מיעוט ישראל לא קבלו בסבר פנים יפות עד שכפה עליה' את ההר כגיגית, ונמשכו אחר הרוב, ולכן יצאה פרי מחשבתם לפועל בדורות הבאים שיצאו מן הכלל ופרקו מעליהם עול התורה.

1021

1022וכן יש ראיה מן החוש לביאת המשיח מן היעודים אשר נתיעדו על ידי דניאל בד' מראותיו, במראה הא' ניבא ויעד על ד' מלכיות והם ד' החיות, ובסופה ניבא ויעד על החמישי והוא ביאת המשיח, במה שאמר חזה הוית בחזוי ליליא וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא ועד עתיק יומיא מטה וליה יהיב שלטן וגו', והוא מלך המשיח ואח"כ אמר אתכרית רוחי אנה דניאל בגו נדנה וגו', ויציבא אבעא מיניה, ופשר מיליא יהודענני אילין חיותא רברבתא די אינין ארבע ד' מלכין יקומון מן ארעא ויקבלון מלכותא קדישי עליונין ויחסנון מלכותא עד עלמא ועד עלם עלמיא, אדין צבית ליציבא על חיותא רביעיתא די הות שניא מן כלהון וגו' וקרנא דיכן עבדא קרב עם קדישין ויכלה להון עד די אתה עתיק יומיא וגו', וכן אמר חיותא רביעיתא מלכו רביעאה תהוא בארעא די תשנא מן כל מלכותא וגו' ומלין לצד עילאה ימלל וגו' ויתיהבון בידה עד עידן עידנין ופלג עידן וגו', מלכותא ושלטנא ורבותא די מלכות תחות כל שמיא יהיבת לעם קדישי עליונין וגו' ומלתא בלבי נטרת: ובמראה השנית אמר ואשא עיני ואראה והנה איל אחד עומד וגו' ויאמר אלי עד ערב בקר אלפים ושלש מאות ונצדק קדש וגו', ומראה הערב והבקר אשר נאמר אמת הוא ואתה סתום החזון כי לימים רבים, וכל המפרשים פירשו ערב ובקר ומנין אלפים ושלש מאות על ביאת המשיח: ובמראה השלישית כתוב ולהביא צדק עולמים וגו' ולמשוח קדש קדשים, והוא רמז על גאולתנו, וכמו שפירשו הרב הר"י אברבנאל ז"ל בפירושו לדניאל בספר מעייני הישועה:

1022

1023ובמראה הרביעית כתוב ועתה אמת אגיד לך הנה עוד ג' מלכים עומדים לפרס וגו', וכתיב בסוף ובעת ההיא יעמוד מיכאל וגו' ובעת ההיא ימלט עמך כל הנמצא כתוב וגו'. הרי בכל המראות נתייעד ביאת המשיח ונתייעדו קודם יעודים על ארבע מלכיות, וכמו שראינו בחוש שנתקיימו כבר כל היעודים אשר נתייעדו ד' מלכיות, כן יתקיימו היעודים אשר באו בכל המראות בענין הגאולה וביאת המשיח, ועוד יש תקוה ובטחון יותר ליעוד המשיח מיעודים הקודמים מפני שיעוד המשיח בא בכל המראות באחרונה כאילו תכלית כוונת כל הארבע מלכיות הוא לביאת המשיח, ואם מה שלא היה בו עיקר להודעתו נתקיים כ"ש שיתקיים מה שהוא עיקר המראות והוא ביאת המשיח, וכן בחלום נבוכדנצר הראשון הוזכרו המלכיות ואח"כ יעוד מלך המשיח, כמה שכתוב וביומיהון די מלכיא אינון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל וגו', וכל מלכיות הד' הנזכר בחלום ובמראות הוא מלכות ישמעאל כמו שהאריך הרב אברבנאל ז"ל במעיינותיו ותמריו, וכתב שבעים נבואות כנגד שבעים תמרים שנתנבא דניאל בד' מראותיו ושנתקיימו מהם ס' והיו"ד עתידות להתקיים, מהם חורבן והשחתת ישמעאל, ומהם בגאולת ישראל, ומאותם שנתקיימו ראיה שיתקיימו השאר, וכן מפתרון וחלום הראשון של נבוכדנצר אשר נתקיים רובו במה שקרה לד' מלכיות יש ראיה מן החוש שיתקיים גאולת ישראל הרמוז בו, כי אותו החלום הוא כמו מראות הנבואה שראה דניאל כי במראה נראה לו החלום שחלם נבוכדנצר ופתרונו:

1023

1024וכן נתקיים בחוש הדברים אשר נתייעדו מפי חכמים שיהיו קודם ביאת המשיח, כמו מה שאמרו בדור שבן דוד בא נערים ילבינו זקנים וגו' וברייתא דר' נהוראי העזות תרבה וכו', ולכידת קושטאנטינ"ה בשנת רי"ג נתייעד בפסוק שישי ושמחי בת אדום יושבת בארץ עוץ וגו' כפי התרגום, וכמו שהבאתי באגרת גאולת עולם פ"ג שחברתיה בשנת ה' רצ"ה, וכן ממה שאמרו בפרקי רבי אליעזר על פסוק כי מפני חרבות נדדו וגו' שלשה מלחמות של מהומה עתידין בני ישמעאל לעשות באחרית הימים, שמורה על לכידת קושטאנטינ"ה ורודא"ם, וכמו שפירשו שם, וכמה דברים אחרים שנתייעדו ונתקיימו, וכן אנו בטוחים שיתקיים ביאת הגואל במהרה בימינו אמן:

1024

1025ואחר שהבאתי ראיות לביאת המשיח מן השכל ומן החוש, נקל זאת בעיני להביא ראיות מן הקבלה תורה נביאים וכתובים מתפרשות בדברי חז"ל על הכתובים, אמרו ז"ל בראשית ברא אלהים ששה דברים קדמו לבריאת העולם יש מהם שנבראו ויש שעלו במחשבה להבראות, התורה וכסא הכבוד נבראו, תורה מנין ה' קנני ראשית דרכו, כסא הכבוד מנין דכתיב נכון כסאך מאז, האבות וישראל ובית המקדש ושמו של המשיח עלו במחשבה להבראות, האבות מנין דכתיב כענבים במדבר וגו', ישראל מנין דכתיב זכור עדתך קנית קדם, בית המקדש מנין שנאמר כסא כבוד מרום מראשון, שמו של משיח מנין שנאמר יהי שמו לעולם.

1025

1026כוונת קדימת הדברים לבריאת העולם, הוא הסכמתו ית' לברוא אותם כיון שהיה בורא העולם כי לא יהיה קיום והעמדה לעולם אם לא יקדמו אלו, ולכן אמרו כי כל הששה דברים קדמו לעולם, אבל יש מהם שנבראו בפועל קודם בריאת העולם והם תורה וכסא הכבוד, ויש שעלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם ונמלך אח"כ האל ית' כביכול שלא לברוא אותם כי אם אחר כך לסבה ידועה אצלו, או שנאמר שעלו במחשבה קודם בריאת העולם שנבראו אח"כ ולמעלתם עלו במחשבה קודם, ולא נבראו מיד כשעלו במחשבה כשאר הדברים הנבראים בששת ימי בראשית שנבראו מיד במחשבה לברוא אותם:

1026

1027וסבת הבריאה בפועל תורה וכסא הכבוד קודם בריאת העולם, הוא כי אין קיום והעמדה לעולם בשום אופן כי אם במציאותם ובקיומם:

1027

1028אם התורה כי היא קיום העולם וזולתה אין לו קיום, כי בשבילה נברא העולת כאמרת ז"ל בשביל התורה שנקראת ראשית, וגם כי לפי בריאת העולם היתה תכונת בריאתו שיתקיים בקיום התורה ויחרב בביטולה, כי כמו שבבריאת האדם שהוא עולם קטן יש הוראה כי אין לו קיום כי אם בקיום התורה בהיות איבריו רמז למצות עשה רמ"ח וגידיו כנגד מצות לא תעשה שס"ה, כן העולם הגדול יש רמז בתכונת בריאתו בידיעת בוראו לענין קיום המצות ע"י האנשים הנבראים בו, ויש רמז בזמן שהם שס"ה ימות החמה למצות לא תעשה שאם לא יתקיימו בו גם הוא לא יקיים את תפקידו, ואם כן קיום העולם תלוי בקיום התורה במין האנושי, כי כך היתה דעת הבורא יתברך ליתן אותה לכל העולם אם ירצה לקבלה ולקיים אותה ואם לא יקיימוה יחרב העולם:

1028

1029ואם כסא הכבוד, הוא גם כן סבת בריאת העולם ובזולתו היתה בריאת העולם לבטלה, כי הוא הוראה על השכר הצפון לצדיקים בנפשותם החצובות מתחת כסא הכבוד, כי מכבוד כסא כבודו הוא חולק כבוד ליראיו ושכר לנפשותם בג"ע ועוה"ב הנמשכים מהוד והדר כבוד כסאו, כי עיקר בריאת האדם בעולם הוא לשיקנה מעלה וכבוד לנפשו בקיום התורה והמצות, בהיותו מורכב וקורץ מחומר וצורה אשר היצר הרע עומד לימינו לשטנו ועכ"ז הוא מתאמץ ומתרברב בחכמת נפשו ובחריצות יצר הטוב לעסוק בתורה ולקיים כל מצותיה, אין ספק כי בזה יש לו שכר הרבה בעמלו אשר יעמול תחת השמש וקונה עולמו בהשתדלותו, ובזה יש לו שכר ותגמול יותר מן המלאכים כי אין להם יצר הרע שיעכבם בפעולתם וימנעם מלהשיג רצון קוניהם, ועל זה אמרו גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת, וזו היתה כוונת בריאת העולם כי הנפשות הן נחצבות מתחת כסא הכבוד ומשיגות מיקר תפארת השכינה כל נפש כפי מעלתה, וכל ישעה וחפצה בעוה"ז הוא לחזור אל מקומה אשר ממנו נחצבה והרי היא היתה בו מקודם, ומה הרויחה בהיותה מורכבת בחומר השנים אשר היתה נעצרת ואדוקה בגוף, אין זה כי אם ההשתדלות והבחירה אשר בחרה נפש הצדיק בעולם הזה לעבוד הבורא ית', כי בזה קונה בפיה ובלבבה שכר עולם הנשמות מתחת כסא הכבוד, ולא תצטרך לחסד ורחמים הנעשה לנשמות תחת כסא כבודו כי לא היה דרך שכר אלא דרך חסד כמו שנזכר, ונתבאר סבת קדימת בריאת התורה וכסא הכבוד לבריאת העולם:

1029

1030וסבת הארבעה דברים אשר עלו במחשבה להבראות קודם שנברא העולם, הוא גם מפני כי הן סבת קיום העולם אבל אין ביטולו תלוי בקיומם, כי אחר שנבראת התורה היה יכול להתקיים העולם על ידי מי שיקבל התורה ויקיים מצותיה אי זו אומה שתהיה שתקבל את התורה, כ"ש אם כלל המין האנושי היו מקבלים אותה ולא היה צורך לייחד את האבות לבדם בקיום התורה בלתי מצווים ועושים, ולא את ישראל שיהיו מיוחדים בקבלת התורה בזכות האבות, ולא בית המקדש בירושלים נחלת ישראל, ולא שמו של משיח בן דוד, כי בקבלת התורה וקיומה על ידי אומה אחרת או על ידי כלל עדת האומות ובכללם אומת ישראל היה יכול להתקיים העולם, ועכ"ז עלו במחשבה להבראות, על כי האל ית' צופה ומביט עד סוף כל הדורות, וראה כי לא ירצו שום אומה לקבל את התורה גם כי יזמינם לקבלה וכמו שדרשו על פסוק ה' מסיני בא וזרח משעיר וגו', ולכן עלה במחשבתו יתברך לברוא האבות שיקיימו התורה כולה שקבלוה כדי שיגן זכותם על זרעם לקבלה, ואף גם זאת הוצרך לכפות עליהם את ההר כגיגית כמו שדרשו חז"ל, ויהיה כוונת הכפייה על האבות שנקראו הרים כי אחר שקיימו הם את התורה חייבים בניהם על כרחם לקיימה, וכן נאמר דרך דרש כי ענין מה שכפה עליהם את ההר הוא כי לא הוכנו ישראל לקבל התורה אלא אחר שעמדו במצרים ונשתעבדו בה כל אותם השנים, ובזה נכנע לבבם בהיותם עבדים והוציאם האל יתב' כדי שיעבדוהו, כמו שכתוב כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ובהיותם כבר נכנעים שם נכנעו גם כן לקבלת התורה, כי כן היתה כוונת האל יתברך לכפות ולשעבד אותם שם כדי שיהיה נקל להם קבלת התורה וקיומה, וזהו מה שכפה עליהם את ההר הוא הר גבוה ותלול אומת מצרים אשר שיעבדו אותם לבנות ערי מסכנות, ויהיה ההר רמז גם כן אל ר"י שנים אשר עמדו במצרים גרים בארץ לא להם גם כי לא נשתעבדו ברוב אלו השנים, וכמו שעלו במחשבה האבות וישראל לכוונה הנזכרת כן עלו במחשבה בית המקדש ושמו של משיח, כי מקבלת ישראל את התורה נמשך ביאתם אל הארץ כי בה יהיו לו סגולה מכל העמים ועליה זכו ליכנס בארץ, כי אין קיום לכלל המצות כי אם בא"י, ואז נתקיים ייעוד הארץ אשר נשבע לאבותם, ומאז רצה האל ית' שלא יהיה שום שר ומזל על א"י כמו שרצה שיהיה ישראל מיוחדים לחלקו ונחלתו, כמו שאמר הכתוב כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, ואוירא דארעא דישראל מחכים מצד היותה חלק ה' וארצו אשר הוא דורש אותה תמיד וגו', ועיני ה' אלהינו במקום המיוחד שבה לשכון שכינתו בבית המקדש, ואילו לא היו ישראל מיוחדים בקבלת התורה לא היו מיוחדים גם כן בארץ הקדושה ובבנין בית המקדש, כי אולי לא היה צורך שיבנה אם כל האומות היו מקבלים התורה כי היה העולם מתקיים ע"י קיומה בכל העולם, וכן אולי לא היה צורך לשמו של משיח, אבל כיון שצפה הקב"ה שלא ירצו האומות לקבל התורה עלה במחשבתו מאז לברוא האבות וישראל ובהמ"ק ושמו של משיח כמ"ש:

1030

1031ומה שאמרו שמו של משיח ולא אמרו שעלה במחשבה שיברא המשיח עצמו כמו שאמרו על האבות, הוא להורות על כי המשיח יהיה מיוחד בשמו לישראל ולא לכלל האומות, כמו שכתוב משיח אלהי יעקב, ושמו המיוחד לו משיח בן דוד, ושאר השמות אשר נקבו לו חכמים ז"ל בפרק חלק ובפרקי בן עזאי מורים על ההצלחות והישועות אשר יהיו לישראל בימיו, ולשאר האומות אין להם חלק ונחלה בהם:

1031

1032וכמו שיצא מכח המחשבה אל הפועל ברית האבות וישראל ובית המקדש, כן אנו בטוחים שיצא לפועל מחשבת בריאת שמו של משיח שיגלה במהרה בימינו אמן. ואני אומר כי כמו שיצא לפועל מחשבת בריאת האבות אחר אלפים שנה כנגד אלפים שנה שקדמה בריאת התורה לעולם, ובריאת ישראל בקבלת התורה אחר כך ארבע מאות וכמה שנים, ובריאת המקדש אח"כ ארבע מאות וכמה שנים, כן נברא שמו של משיח אחר בריאת המקדש ארבע מאות וכמה שנים בזמן חרבן בית המקדש, וכמו שאמרו חז"ל כי ביום שנחרב בית המקדש נולד משיח ואין לנו בו אלא שמו כל זמן שאינו נראה לנו ולא בא אלינו ולכן אמרו שמו של משיח:

1032

1033וכן רומז ענין שמו של משיח כי שמו מפינו לא מש ולא ימוש, כי בכל דור ודור מצפים ביאתו ובכל יום אם בקולו נשמע, וגם אם יתמהמה אנו מחכים לו בכל זמן, ובזה הבטחון אנחנו עוברים צער וצרת הגליות והשיעבודים ההווים עלינו, וזו היא כוונה מה שהסכימה מחשבת חכמתו ית' קודם בריאת העולם לברוא שמו של משיח, והוא שיהיה מעותד ומוכן המשיח לבוא בכל דור ודור אחר החרבן אם ישובו ישראל בתשובה, וגם הדורות שעברו שלא בא היה שמו שגור ומורגל בפיהם שיבוא ויש להם שכר טוב בבטחונם אלא שלא שבו כראוי תשובה שלימה, וזהו שהוכיחו מן הכתוב (תהלים ע"ב) יהי שמו לעולם, כי בכל הדורות יהי שמו שגור בפי הכל, ובהגיע תור וזמן ביאתו בוא יבוא ולא יאחר להציל אותנו מכל הצרות הבאות עלינו ולגאול אותנו מן הגלות הזה, נמצא כי שמו הועיל לנו קודם ביאתו בהיותנו בוטחים שנזכה לראותו כמו שנזכר, וזהו ענין בריאת שמו, ויועיל בעצמותו והדרו לדור שיזכה לראות נועם תואר הדרת פני כבודו להושיע ולהרגיע את ישראל, וגם כי הביאו ראיה לכל אחד מן הששה דברים מפסוק בפני עצמו, נכללו כולם בפסוק בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, כי שלשה מהן הן מן השמים, תורה וכסא הכבוד וביהמ"ק שהוא מכוון כנגד של מעלה, וגם שעתיד לירד בנוי מלמעלה, ושלשה מן הארץ אבות וישראל ומשיח, כי מן הראשונה שהיא התורה הנרמזת במלת את שהיא כוללת מאל"ף עד תי"ו עד השלישית שהיא בית המקדש, הם נכללות במלת השמים, ושאר השלשה תשלום הששה הנרמזות בוא"ו ואת הארץ הן נכללות במלת הארץ:

1033

1034ויש כמה מאמרים בדברי חז"ל על ענין ביאת המשיח, מהם ברמיזה ואסמכתא על הכתובים תורה ונביאים וכתובים, ומהם בלא רמז על הכתובים, לא אחוש להביאם כי אין בהם ראיה הכרחית כי אם דרך קבלה מה שראוי להאמין בדבריהם כי כולם דברי אלהים חיים, ואפילו אותם שיש להם רמז בכתוב אין ברמז ההוא הכרח בכתוב כ"א מצד קבלת חז"ל, כמו מאמר זה בענין שמו של משיח שאין הכתוב של יהי שמו לעולם מכריח ענין קדימת שמו של משיח לעולם, כי אפשר לפרש הכתוב באופן אחר, אלא מצד ענין הקבלה, ומפני זה נביא ראיה מן הכתובים אשר אי אפשר לפרש בענין אחר כ"א בענין המשיח, וגם כי זה ג"כ הוא דרך קבלה ומן התורה ונביאים וכתובים, עכ"ז מתיישב בהם לב המאמין ובעל הסברא בהיות הדבר מפורש בכתובים. אחר שהוא ידוע מדרך הסברא והחוש כי דברי התורה ונביאים וכתובים הם אמתיים על ידי משרע"ה ותלמידיו הנביאים הבאים אחריו, כי הוא מפורסם וגלוי לכל העמים כי לא נפל מדבריהם ארצה בכל מה שיעדו בזמנם לעתיד ונתקיים, וכן יתקיימו יעודי המשיח וכמו שכתבנו כל היעודים שנתייעדו בתורה ונתקיימו בפרק כ"ט ול' משער זה:

1034

1035והנה הר"מ ז"ל בעיקר זה כתב ומי שנסתפק לו או נתמעט אצלו מעלתו כפר בתורה שיעד בו בתורה בפירוש בפרשת בלעם ופרשת אתם נצבים וגו'. ומפני כי בנבואות הנביאים המורות על יעודי המשיח יש מהן שאינן מבוארות ואפשר לפרשם על עניינים אחרים, ויכול האדם להסתפק בהם אם נאמרו על המשיח או לאו, כתב הרב כי מי שנסתפק לו וכו' כפר בתורה שיעד בה בפירוש בפרשת בלעם, כי נראה כי בנבואת בלעם אין מי שיוכל להסתפק ולפרש הכתובים שיורו על ענין אחר אלא על ענין המשיח ומי שיסתפק אינו אלא כופר בתורה, כי בפירוש נזכר בה ענין המשיח, וענין יעוד המשיח המפורש בנבואת בלעם הוא בנבואתו הרביעית אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב דרך כוכב וגו' והיה אדום ירשה וגו' וירד מיעקב וגו', הרמב"ן ז"ל מפרש כל הכתובים על מלך המשיח, ורש"י ז"ל מפרש וירד מיעקב לבד על מלך המשיח, וגם לפירוש רש"י ז"ל נפרש כינוי אראנו אשורנו על מלך המשיח, כי יראה מעלתו ולא עתה בכיבוש ראשון זה שכבש יהושע וישראל, וישור עוד מעלתו לזמן ולא קרוב בכיבוש שני, כי בכיבוש ראשון זה דרך כוכב מיעקב וגו' ומחץ פאתי מואב, ועל כיבוש שני אשר לא קרוב אמר והיה אדום ירשה, כי מאז קמה אומת אדום ונתפרסמה בעולם על כל אויביה ועכ"ז ישראל עושה חיל בימיהם, והוא רמז למלכי בית חשמונאי אשר עשו חיל והכניעו לאדום כמה פעמים, ועל מלך המשיח עצמו שאמר עליו אראנו ואשורנו אמר עתה וירד מיעקב, כי הרידוי והממשלה שלו תהיה מיעקב מזמן שנקרא שמו יעקב על שם וידו אוחזת בעקב עשו, כי בסוף ממשלת עשו יהיה מלך המשיח רודה בו ויתקיים ורב יעבוד צעיר ואז יאביד שריד מעיר, וכמ"ש במלך המשיח וירד מים עד ים, ובעשו ולא יהיה שריד לבית עשו כמו שפירש רש"י ז"ל.

1035

1036והיה היעוד הזה על ידי בלעם, ברצותו לקלל ישראל ולאבדם מעל האדמה הראה לו הקב"ה מעלתם וממשלתם מתחלתם עד סוף הימים, כדי להקהות את שניו ואת שני בלק והאנשים אשר עמו, וגם שיתפרסם בכל האומות מעלת ישראל העתידה, כי יאמינו כולם את דברי בלעם המפורסם ביניהם לקוסם ואח"כ לנביא, ויתאמת ג"כ יותר נבואתו מנבואת אחרים על כי הוא בחכמת קסם שלו ראה קודם כל מעלת ישראל העתידה, ואח"כ באה לו הנבואה בסגנון אחד כפי מה שראה הוא קודם, וכמ"ש הרמב"ן ז"ל על מאמר השנוי בספרי ומשל טבחו של מלך, שיורה שהיה בלעם יודע מעצמו אחר כוונתו שהשם יאמר לו מה אקוב לא קבה אל וכל הענין ואחר כך ישמע הדיבור במלות ההם אשר חשב בלבו, וע"ז שיבח עצמו בנבואה זו יותר ממה ששיבח עצמו בנבואות הקודמות, במה שאמר נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון אשר מחזה שדי יחזה, כי רצה לייחס כל נבואתו זאת המיעדת טובה לישראל שמעם ה' צבאות יצאה, כי גם שבחכמתו חכמת הקסם ראה אותה לא נתקיימה בדעתו עד אשר ראה אותה בנבואה. ומפני כי הדברים העתידים יודעו קצתם מעולם השפל על ידי השרים, וקצתם יותר אמתיים מעולם האמצעי ושרי מעלה הממונים על הכוכבים והמזלות, וקצתם אמתיים וקיימים יותר מעולם העליון על ידי המלאכים המגלים בהשבעות מה שמשיגים למעלה, לזה אמר שומע אמרי אל ויודע דעת עליון מחזה שדי יחזה, כנגד ג' מדרגות הנזכרים, כי לא סמך על שום אחד מהם במה שהשיג מהם קודם כמו שנתבאר, אלא הכל היה מאת ה' יתברך, ואמר לשון שמיעה וידיעה וחזייה, כי החכמות וההשגות יושגו על ידי שמיעה מרבותיו וקבלת סופרים, וע"י חזייה וראיה מפי ספרים, וע"י מה שמשיג האדם ויודע משכלו אחר שכבר שמע וראה, והיתה כוונתו בזה כי כל השגתו בשמיעה וראיה וידיעה הכל שמע וראה וידע אחר כך מהאל יתברך כמו שאמר נאום שומע אמרי אל וגו', וייחס השמיעה לאל והחזייה לשדי והידיעה לעליון, לרמוז שהשיג לדעתו בנבואת מדרגת אדם הראשון והאבות ומשה רבינו, כי באדם הראשון ואשתו נאמר וישמעו את קול ה' מתהלך וגו', ובאבות נאמר לשון חזייה והיא הראיה כמו שכתוב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, וכתוב בפירוש בכל אחד מהם לשון ראיה, באברהם פעם שלישית וירא אליו ה', ביצחק וירא אליו ה' בלילה ההוא, ביעקב וירא אלהים אל יעקב עוד וגו', ובמשה נאמר ושמי ה' לא נודעתי, כנראה שלמשה נודע, וכתיב אשר ידעו ה' פנים אל פנים, ולכן יחס הידיעה לעליון והוא שם ההוי"ה כי הוא עליון על כל השמות במעלה וקדימה לעולם כמו שכתב הרב ז"ל בספר המורה, וכמו שכתבתי בפ"ד משער זה, והוא המיוחד לנבואת משה כמו שכתוב (במדבר י"ב) ותמונת ה' יביט, ובשלשת נבואות הראשונות הוצרך לקרבנות בלק פר ואיל בכל שבעה מזבחות כדי שתחול עליו הנבואה, מפני שהיתה כוונתו לקללם שלא מרצון האל ית', ועתה שהיה רצון האל שיתגלה ענין המשיח על ידו לסבה הנזכרת למעלה לא הוצרך לקרבנות בהשגת נבואה זו, ויחר אף בלק על פר ואיל שהקריב ג' פעמים בכל מזבח שהיו לבטלה, ויחר אף ה' בם על פר ואיל שהקריבו לקלל את ישראל, וילכו כמ"ש ויקם בלעם וילך למקומו וגם בלק הלך לדרכו:

1036

1037וכן מ"ש בפרשת נצבים בענין יעוד המשיח אי אפשר לפרש הכתובים לענין אחר, ולכן כתב הרב ז"ל כי מי שנסתפק לו כפר בתורה שייעד ג"כ בפ' נצבים, כי נראה שאין להסתפק בכתובים אלו שיורו על ענין אחר אלא על ענין המשיח והיא פרשת והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והוא ענין הברכות והקללות אשר בפרשת כי תבא, הברכות נתקיימו בבית ראשון ושני, והקללות בחרבן בית שני ובכל מה שאירע לנו עד עתה ועד זמן שיבא משיחנו, וכמו שאמר בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה, והוא הדיחוי אשר נדחנו אחר חרבן בית שני בכל הגוים ובכל הארצות, מה שלא היה בחרבן בית ראשון כי כולם גלו לבבל, וכן מה שכתוב ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך וגו' אם יהיה נדחך וגו' והביאך וגו' ומל ה' אלהיך וגו' ונתן ה' אלהיך וגו' ואתה תשוב וגו' והותירך ה' אלהיך וגו', כל אלו הכתובים לא נתקיימו בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים והוא גלות בבל, ולא היו נפוצים אז בכל העמים לשיצטרך לומר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' וגו', וגם לא היו נדחים בקצה השמים לשיקבצם ויקחם משם, וגם לא הוכנו לשימול לבבם לאהבה ה' ולשוב לשמוע בקול ה' כמ"ש ומל ואתה תשוב, כי גם שבבית שני היו יראי חטא ובעלי תורה ולא נחשבו לעובדי עבודה זרה ומגלי עריות ושופכי דמים כאנשי בית ראשון, עכ"ז נמצאו ביניהם עדת רשעים אשר הרשיעו להבדל מקהל ישראל, כמו הצדוקים והביתוסים ושאר רעות אשר נמצאו בסוף בית שני, ולא נותרו לטובה בבנין הבית השני אלא שנחרבו בעונותיהם, ואם כן הוא ידוע כי אלו הכתובים לא נתקיימו עדיין עד זמן ביאת משיחנו, כי אנו בטוחים שיתקיימו בנו או בבנינו שנשוב עד ה' והוא ישיב את שבותנו ויקבצנו ממקומות שנדחנו שמה וימול לבבנו וגו' ונשוב ונשמע בקול ה' ויותיר אותנו לטובה וגו', ואם לא נעשה ברצון יכוף אותנו עד שנשוב וכמו שדרשו חז"ל, והנה הם עשרה פסוקים ונזכר בהם ה' אלהיך עשרה פעמים והם רמז על גאולתנו ועל פדות נפשנו לעולם בלי שום שיעבוד אחר כך:

1037

1038כתב הר"מ ז"ל העיקר הי"ג בתחייה, וכבר ביארנו עניינו וסודותיו, וכאשר יאמין האדם כל היסודות כולם ונתברר אמונתו בהם הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה השי"ת איש לחבירו, הן באהבה והאחוה, ואפי' עשה מה שיוכל מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא רשע ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות וכו' ועליו נאמר הלא משנאיך ה' אשנא, והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מענין חבורי, אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה, לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים בספרים גדולים, לכן דע אותם והצלח בהם וחזור אליהם פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה, ואם השיאך לבך ותחשוב שהגיעו לך עניינם מפעם א' או מעשרה הרי השי"ת יודע שהשיאך על שקר, ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חברתי כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אמתיות וזולת אמתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין וכו' עכ"ל הרב ז"ל. וקודם שכתב הי"ג עיקרים כתב וז"ל, ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משרע"ה ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה, אבל הוא לצדיקים, וכן הוא לשון ב"ר גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם, וכן אמרו הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים צדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו וכו' ע"כ.

1038

1039האמונה בעיקר הזה הגדול לא נפלאת היא מיכולת האל יתב' ולא רחוקה היא מרצונו ומדעתו, לא נפלאת היא ממה שאמרו חז"ל מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כ"ש, וגם כי אצל מעשה בני אדם אינו צודק ענין זה בכללות, אצל האל ית' הוא צודק, ומה שאינו צודק בכללות במעשה בני האדם הוא כי הוא קשה בבני אדם לעשות מה שעשו כבר ונפסד וחזר ליסודו, והוא כאומן שיוצר כלי למעשהו וכלים אחרים כמוהו, וזהו מה דלא הוה הוה, ואם נפסד אחד מהם וחזר ליסודו לא ידע ולא יוכל לכוין לקבץ את חלקיו ממקום שנפסדו והלכו להם לחזור לעשותם כלי ככבתחלה, וגם כשלא נפסדו לגמרי אלא שנשברו והם לפניו אזי נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי אמן ונשברו ואינו יכול לעשות מאותם השברים כלי, וגם בכלי צורף אשר יוכל לחזור להתיכם ולעשות מהם כלי, לא יוכל לכוין לעשותו כמו שהיה בתחלה בצורתו ותבניתו ומשקלו בכל חלקיו, והרי הוא ככלי אחר ופנים חדשות באו לכאן, וא"כ אינו צודק במעשה בני אדם מאי דהוה לא כל שכן, כי כלל וכלל אינו חוזר להעשות בידי אדם מה שנעשה ונפסד, ולא יצדק בהם לומר אלא מה דלא הוה לא כ"ש, כלומר כי אחר שעשה כלי א' פעם א' נקל עליו לעשות כלי אחר כמוהו, ואין זה כוונת המאמר. אלא בדבר המיוחד לאל ית' ולא לשום בריה והוא בריאת יש מאין, מאי דלא הוה מציאותו כאדם הראשון נברא ונמצא על ידו, וכן בריאת הולד בטבע מטיפה סרוחה, מאי דהוה כבר לחזור לקבץ חלקיו מיסודיו ולעשותו כצורתו ותבניתו שיהיה הוא הוה מה שהיה קודם לא כ"ש, ולא יבצר מידו יתב' במזימת ידיעתו להחזיר עטרה צורת כל אדם ליושנה, כמותו ואיכותו דעותיו ומדותיו וטבעו כמו שהיה מקודם, כיון שבידיעתו יתברך נוצרו כל בני בראשית בטבעם ותכונותיהם, נקל זאת בעיניו להחזיר חיותם כמו שהיו קודם בלי שום שינוי ותמורה, הם יכירו את עצמם וגם רואיהם אלו את אלו אותם שהיו בדור אחד יכירו כי הם זרע ברך ה' והם אשר היו מקודם וחיו עתה.

1039

1040ואף כי גם זאת לפי הנראה לא יצדק כל שכן זה, כי גם שלא יבצר מידו מאומה יותר נקל ומוכן הוא לטבע להיות האדם נוצר כמו שהוא מטיפה סרוחה, ממה שיהיה חוזר לקדמות חיותו ותכונתו מן העצמות היבשות אשר לא תצלחנה לכל, או ממלא תרווד רקב או פחות ממנו אשר כפי הטבע הם הולכים וכלים ונפסדים לעולם, ומפני כי תחיית המתים אין ציורה בשכל כפי הטבע אלא נס מוחלט, לכן צריכין אנו לומר כי מה שאמרו מאי דלא הוה הוה ירצה על בריאת אדם הראשון מתחילת בריאתו שיצרו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים, מאי דהוה לא כ"ש כי מה שנשאר מן האדם אחר כמה אלפים מן השנים יש בו יותר הכנה כפי השכל ברצון האל ית' לחזור להיות כבתחילה ממה שהיה עפר אשר נברא ממנו מתחילת יצירתו:

1040

1041ולא רחוקה היא אמונה זו מדעתו ורצונו ית' ג"כ ממה שאמרו מאי דלא הוה הוה וכו', כ"א ברא את האדם קודם בצלמו ובחסדו ית' מבלי צורך בריאתו ומבלי קדימת טובה, כ"ש אחר שבראו ומת בעונו או בעטיו של נחש שירצה לחזור להחיותו כבתחלה, כיון שקדם במצות ובמעשים טובים בזמן היותו חי בזה העולם, וזהו מאי דהוה לא כל שכן.

1041

1042וכן לא רחוקה היא מצדנו ממה שאמרו מאי דלא הוה הוה וכו', כ"א בבריאה ראשונה שלא קדם לעפר אשר נברא ממנו אדם ולא לשום א' ילוד אשה מטיפה סרוחה שום הכנה וזכות, ואפ"ה זכו הישרים שבבני אדם להיותם צדיקים וחסידים בעבודת האל ית' וזכותם היה מחייב בריאתם, כל שכן כשמתו כבר שקדם להם הכנה וזכות בהיותם חיים שיהיה בחיוב כביכול לאל יתברך לחזור להחיותם.

1042

1043ומסבות התחייה היא בריאת האדם בצלמו ית', וצלמו יתב' הוא התורה כי כולה הן שמותיו והוא ושמו אחד, נברא אדם הראשון ברמ"ח איברים ושס"ה גידין כנגד תרי"ג מצות, והוא צלמו יתברך, וחיוב על האדם להשלים נפשו בעולם הזה בשלימות איבריו וגידיו במצות ואזהרות, וזהו קרוב לנמנע בהיות האדם מורכב מחומר וצורה ומוכן יותר לחומר ממה שהוא מוכן לצורה, לפתח חטאת רובץ מסבת עטיו של נחש, וגם שיצדק וישלוט יצר טוב על הרע אין לו הכנות הצריכות לקיום כל המצות, וימי שנותיו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ולא יספיקו להוציא לפועל כל פרטי המצות ולהיותו פקח וזריז מלעבור על שום אזהרה, ולכן רצה האל יתברך להטיב לגמול חסד עם ברואיו השרידים אשר ה' קורא בשמו לחזור ולהחיותם כמו שהיו, ויהיו מוכנים יותר אל עשיית הטוב כי הם נבראים בדמות אדם הראשון בקומתם וצביונם, ואינם דומים לילוד אשה כי הם הנוצרים עפר מן האדמה כאדם הראשון, ויהיו מוכנים כמוהו כי היה יציר כפיו של הקב"ה ולא שלט בו יצר הרע כ"א אחר שנכשל בחטא נחש והשאת אשתו, כן אנשי התחייה יהיו מוכנים אל עשיית הטוב, ובזה יאריכו ימים כאדם הראשון כמו שבריאתם היתה כמוהו ויהי' להם הכנה וזמן לקיים כל המצות, ובזה יושלם יצירתם בצלמו ית' שיהיו מושלמים בתורה ובמצות כמו שאמרנו:

1043

1044סבה שנית כי להיות אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה היה ראוי שיחיה לעולם וכן זרעו, וכן היתה כוונת האל יתב' בזמן יצירתו, כמ"ש בצלם אלהים ברא אותו, כלומר שיהיה חי וקיים, והחטא גרם שנקנסה מיתה עליו ועל דורותיו, ולסבת היות הוא יציר כפיו חיה תתק"ל שנים, וכן הקרובים אליו בעשרה דורות ואח"כ נתמעטו השנים וחזרו לשבעים כמ"ש (תהלים צ"א) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והם השבעים שחסרו מאדם הראשון מהאלף שהיה ראוי לחיות, רמז כי לא השאיר לזרעו אחריו כי אם שבעים שנה, וכמ"ש קודם כי אלף שנים בעיניך והם שני אדם הראשון נתמעטו לע', והרי הם כיום אתמול כי יעבור וגו' זרמתם שנה יהיו וגו' כי כלינו באפך וגו' כי כל ימינו פנו בעברתך וגו', כלו' בסבת האף והעברה על חטא אדם הראשון כלו ופנו הימים שלא נשארו מהאלף שנים כ"א שבעים שנה, וזהו הנרצה באמרו בהם שבעים שנה, ר"ל באלף שנים שהיה ראוי שיחיה אדם הראשון וזרעו אתו לא נשאר לנו מהם כ"א שבעים שהותיר הוא מהאלף, ורהבם עמל ואון כי יצה"ר הוא קרוב יותר להחטיא את האדם מיצר הטוב להצדיק, וגם בהיותו צדיק אין לו זמן בשני חייו כי גז חיש ונעופה, ולכן רצה האל יתב' להשלים כוונת יצירתו שיחיו בני האדם הישרים בלבותם מה שהיה ראוי להם שיחיו בזמן הבריאה אילו לא חטא אדה"ר, כדי שתתקיים כוונת הבריאה הראשונה:

1044

1045סבה שלישית להיות לימוד התורה ועשיית המצות בשתוף איברי האדם וגופו יתחייב שישתתף גם כן בשכרן, ואמרו חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי שכרן גדול מהכיל זמן עמידת האדם בעוה"ז, גם כי בסבת העבירות אשר נכשל האדם בהם ואפי' הוא צדיק כי אין צדיק בארץ וגו', והוא נענש עליהן כי הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, אינו יכול לקבל שכר המצות בהאי עלמא. וכמו שיש קדימה להיות האדם נזהר מלחטוא על עשיית המצות, כמ"ש (שם ל"ג) סור מרע ואח"כ עשה טוב, כן יש קדימה לעונש העבירות על שכר המצות, כי צריך שיתנקה גופו ונפשו מכתם וחלאת העבירות כדי שיהיה ראוי לקבול שכר המצות, והזמן אשר יחיה האדם לא יספיק להוצאת אמיתת השכר, ולכן הוצרך לזמן התחייה שיהיה ריוח וזמן לצדיקים לקבל פרי שכר מעשיהם הטובים אשר עשו קודם מותם, ובמיתתם נתכפר כל עונם ועתה יקבל שכר המצות שעשו בחייהם, כי השכר שקבלו בג"ע לא נשתתף בו הגוף אשר נשתתף בעשיית המצות, ומה שאמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא רמז כי בהאי עלמא הוא דליכא ובעולם התחייה איכא, כי בעולם התחייה היצר הרע הוא יושב ובטל כמו שכתב (יחזקאל ל"ו) והסירותי לב האבן מבשרכם וגו', והאדם מוכן לקבל פרי שכר המצות מבלי מעיק בזמן ההוא, ועיקר שכר המצות אשר יש לו אז הוא מאותן שעשה קודם, כי המצות שהוא עושה בזמן הזה אין לו כ"כ שכר כי הוא מוכן וקרוב לעשותן בביטול יצר הרע:

1045

1046עוד אני אומר בסבה זאת, כי לימוד התורה אשר היא נותנת חיים לעושיה כדכתיב (דברים ל') כי היא חייך ואורך ימיך וגו' על האדמה, ענין שכרה צריך זמן ארוך לקבלו. ולזה נתייחדו ג"כ ימי התחייה לקבול שכרה בגוף ונפש כמו שהיה ענין העסק בה בגוף ונפש, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כמ"ש (במדבר י"ט) אדם כי ימות באהל, ואמר התנא פת במלח תאכל וכו' ובתורה אתה עמל ואם עשית כך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב.

1046

1047ואביא מה שיזדמן ממיני הראיות הנהוגות בכל שאר העיקרים אשר סימנם שח"ק, שכל, חוש, קבלה, וגם כי קשה קצת להביא ראיה מן השכל והחוש על דברים העתידים בכמו עיקר זה והוא התחייה, עכ"ז מן שח"ק ושמים ירחמו לתת טוב טעם ודעת בעיקר זה ולא יגרע חקו משאר העיקרים, וכבר יש ראיה מן השכל בשלש הסבות אשר זכרתי למעלה, ועוד אני מוסיף עליהם דברים, והן, כי הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד והגוף אשר נוצר מן האדמה בפרט אפרו של אדם הראשון שנזכר עליו עפר מן האדמה, ממה שנאמר עליו מזבח אדמה תעשה לי, הושוו שניהם יחד בעת היצירה כמו שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר וגו' ויפח באפיו נשמת חיים, וכמו שהנשמה תשוב אל מנוחתה אל האלהים אשר נתנה תחת כסא כבודו, כן ראוי ומחוייב שישוב הגוף למנוחה אל מקום אשר ממנו חוצב, ובשובו אל העפר אל הארץ כשהיה אין לו בזה שום מנוחה מורגשת ואינו דומה לשיבת הרוח אל האלהים אשר נתנה, וצריך שישתוו שניהם ביחד אל המנוחה כמו שנשתוו בשעת הבריאה. ולכן רצה האל יתברך להחזיר נשמות לפגרים מתים לזמן התחייה כדי שיהיו הנשמה והגוף יחד כבזמן היצירה, כי אין מנוחה לגוף בלתי הנשמה, וכיון שעיקר בריאת העולם היה על המין האנושי ראוי ומחוייב שיהיה להם השארות הגוף ונפש יחד והוא זמן התחייה, כי בזה יתפרסם כי עליהם נברא העולם, כי הם תחילת המחשבה וסוף המעשה עד סוף ימות העולם שתא אלפי שני הוי עלמא.

1047

1048ומפני כי הנשמה היא המניעה ומעוררת את הגוף לעשות מעשה המצות הנעשות בשתוף הגוף, וגם יש מצות מיוחדות לנשמה ולא לגוף, כמצות ועיקרים שהם תלויים באמונת הנשמה ומחשבתה, לכן נתייחדה הנשמה בשכר בפני עצמה בג"ע ובעולם הנשמות, ג"ע כנגד השכר שהרויחה וקנתה בהיותה מניעה ומעוררת את הגוף לעשות המצות המעשיות ונשתתפה היא ג"כ בעשייתן, כי המצות צריכות כוונה, ולכן שכרה היא בג"ע שהוא בעולם התחתון, ושכרה בעולם הנשמות כנגד המצות השכליות התלויות באמונה ומחשבה שאין לגוף יד בהן, ואם לא היתה הנשמה בגוף לא היה ראוי שיקבע לה האל יתב' שכר כי היא עושה רצון קונה כאחד מן המלאכים ואין לה בחירה ורצון, ובהיותה בגוף והיא קונה לה דברי תורה קונה לה חיי העוה"ב, מצד היותה משותפת בחומר ולא תחטא ולא תחטיא בהיותה בעל בחירה ורצון, ולכן צריכה לחזור ולהשתתף עם הגוף כדי שיקבל הגוף שכרו אשר היה מרוצה ומשועבד לנפש בעשיית המצות ולימוד התורה בעינוי גופו, וזהו שכר התחייה כי עיקרו הוא להנאת הגוף ומנוחתו בזמן התחייה אשר לא יהיה לגוף עמל וטורח, ולא קנאה המרקבת עצמות, ולא כעס המחליא את הגוף וכיוצא באלו המדות המגונות, אלא מנוחה נכונה בשובה ונחת מכל מקרי הגוף ומאורעות הזמן, והנשמה עיקר מנוחתה היא בהיותה נפרדת מן הגוף בגן עדן ובעולם הנשמות, וכל זמן עמידתם בגוף נחשב לה כאילו עומדת במאסר מבלתי היות לה יכולה להעתיק עצמה אל מחצבתה, וגם על הצטערה בזה יש לנו שכר טוב זולת מה שיש לה בשכר המצות כמו שנזכר למעלה, ובזמן התחייה עונג הוא לה להיותה עומדת בגוף כי אז הגוף הוא זך ונקי מוכן ומזומן לרצון ולמצות הנשמה, להיות נוצר בתחייתו מן העפר ששב אליו כעין יצירת אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, וכן הם בני התחייה יצירתם על ידו ית' ואינם ילודי אשה, ולכן יהא לגופם מנוחה ולא שום עמל וטורח, כי האדם שהוא ילוד אשה יש לו עמל בעוה"ז כמו שאמר הכתוב (איוב ה') כי אדם לעמל יולד, ירצה לפי כוונה זו כי האדם היולד מאיש ואשה הוא מוכן לעמל לא הנוצר על ידי האל ית' בזמן התחייה, כי כולם יהיו כדמות אדם הראשון שנברא בצביונו וקומתו והיה זך ונקי בגופו עקבו מכהה גלגל חמה, עמידתו בג"ע מצד הכנתו העליונה קודם שחטא היה כדמות הנשמות הנפרדות בעוה"ז מגופי הצדיקים שהולכות מיד לגן עדן במלבוש מצות המעשיות אשר נתגשם ונתלבש בהן בצורת אדם, ומלבוש זה הוא צורה ותבנית הנשמה בג"ע כפי מה שנשתלם גופו בעוה"ז במצות ומע"ט ותורת ה' בראשם.

1048

1049עוד אני מביא ראיה מן השכל והסברא על תחיית המתים, והוא ממה שהוא ידוע כי העולם לא נברא כ"א לסבת מין האנושי, ומין האנושי לסבת ישראל המנופים בשלש עשרה נפות אחר המבול שבלה וכלה העולם ולא נותר ממנו כ"א שלשה אלה בני נח ומהם נפצה כל הארץ, ומנח ועד אברהם עשרה דורות אשר מהם הוברר אברהם, וממנו יצא פסולת ישמעאל והוברר יצחק כי בו יקרא לו זרע, וממנו יצא פסולת עשו והוברר יעקב, והוא הסלת המנופה בשלש עשרה נפות י"ג דורות כי מטתו היתה שלימה כולם צדיקים כולם קדושים, וראינו כי כל מה שנברא בעולם בששת ימי המעשה קודם בריאת אדם הראשון הכל הוא הווה נפסד משתלשל זה מזה ואין דבר קיים בלי שינוי ובלי הפסד וחזרה לד' יסודות, וזה מורה כי לא היתה בריאתם לתכלית עצמם כ"א לזולתם, ואם גוף האדם היה ג"כ כלה ונפסד ולא היה חוזר למה שהיה בו קודם היה נחשב כאחד משאר הנבראים ההווים ונפסדים ולא היה נראה ומתפרסם כי הם תכלית הבריאה, כי הדבר הנברא לזולתו אחר כלותו מעשות כל אלה והוא כל מה שבכחו לעשות, הוא נפסד ואינו חוזר למה שהיה, כי המשתלשל ממנו ישוה ויועיל כמוהו לזולתו, כמיני הצמחים והב"ח אשר הם משמשים זה לזה וצריכים זה לקיום זה וכולם משמשים וצריכים אל האדם ולא נבראו כולם אלא לשמשו בזמן הוייתם, וקודם שיפסדו משתלשלים מהם כמותם והם קיימים במין למין האנושי, אבל האדם לא נברא אלא בשביל עצמו לא בשביל זולתו, ואם לא היה כמו קיים באיש בגוף ונפש בזמן התחייה לא היה שום תכלית לבריאתו, כי לצמחים ולב"ח יש תכלית לצורך האדם, והוא לא היה לו שום תכלית לגופו אם היה נפסד והולך לו, וכמו שיש תכלית לנפש לשוב אל מנוחתה אחר הפרדה מן הגוף וקבלתה עונש על חטאה, כן צריך שיהיה תכלית לגוף לשוב אל מכונתו אחר שיפסד, כי בזה יתראה הבדל בעלת גופו על כל שאר גופי הנבראים שהם לצורך זולתם והם נפסדים ואינם חוזרים הם עצמם אלא המשתלשלים כמו שנזכר.

1049

1050ולכן אמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, כי יצירתו מן העפר קרא אדם, ועליו עם הנשמה אמר ויהי האדם לנפש חיה, כי כמו שהנשמה היא חיה לעולם כן האדם והוא חומרו הנוצר עפר מן האדמה יש לו תקוה לעולם להיותו חי בזמן התחייה חיים ארוכים.

1050

1051עוד אני מביא ראיה מן הסברא, מה שאמר הכתוב בבריאת האדם וייצר וגו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, כי כמו שכל מה שברא האל ית' הוא עומד וקיים במינו לעולם כמו שבראו ולא ישנה את תפקידו, כן בריאת האדם יהיה בו כח החיות שנופח בו קיים לעולם, כי בשרצים ובעופות כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכן נוהג העולם להוציא המינים הנזכרים אשר הם קיימים במין במאמרו יתב', וכן כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה וגו' ויעש אלהים את חית הארץ למינה וגו', וכן הוא הווה תמיד מכמה שרצים ועופות וחיות ובהמות שנבראו בתחילת הבריאה התהוו ונולדו ונשתלשלו מהם מאליהם עד היום ועד סוף כל ימי עולם הם קיימים במין, ובאדם כתיב ויברא אלהים את האדם וגו' ואחר כך כתיב וייצר ה' אלהים וגו' ויפח באפיו, לא ברא אלא אדם א' ועליו אמר שנפח באפיו נשמת חיים, וצריך שיהיה נשמת חיים זה קיים בגוף האדם לעולם כי כיון שהזכיר שנפחו באפו, כי מה שזכר נפש חיה בשרצים ועופות ובהמות וחיות, הוא במינם כמו שכתוב בכולם למינה, וצוה שתוציא הארץ נפש חיה וכן הוא הווה תמיד מעצמו, אבל הנשמה שהיא מלמעלה וחצובה מתחת כסא הכבוד בכל אחד מאישי האנשים, אין כח בטבע הנברא לבדו לברוא האדם אלא בשתוף האל ית' עמו בכל א' וא' מהם, וכמ"ש (נדה ל"א) ג' שותפין באדם כו', כמו שהיה בתחילת הבריאה שאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכיון שכן הוא יתחייב כי חיות האדם יתמיד לעולם, כיון שהאל יתב' נפח בגופו הנשמה, וכן בכל ילודי אשה הוא יתב' זורק בגופם נשמה וראוי ומחוייב שתתקיים בו לעולם, כיון שכל א' הוא כמו שנברא בפני עצמו על ידו יתב' צריך שיהיה קיים כמו שהיה בתחילת הבריאה, ואחר שחטא ונגזר עליו ועל זרעו שישוב אל עפרו יתחייב שתשוב הנשמה אל הגוף עצמו ויחיה, כדי שיהיה נשלמת כוונתו ית' ומעשהו שבראו בגוף ונפש בעצמו על ידו, וכן כל יצורי עולם הוא זורק בהם הנשמה וצריך שתהיה קיימת בו לעולם כמו שכתבנו, ולכך אמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים וחזר ואמר ויהי האדם לנפש חיה, ירצה לפי כוונה זו כי יהיה האדם לנפש חיה כלומר שתחיה אחר שתפרד הנפש מן הגוף בסבת החטא:

1051

1052עוד אני מדבר בצדקת תחיית המתים וסבתה והראיה לה, כי גם תחילת בריאת האדם היה יחידי להורות כי שלימותו בעצמו ולא במינו, ושהעולם מתקיים בזכות צדיק אחד וכמו שה"כ (משלי י') וצדיק יסוד עולם. עכ"ז כבוד וגדולת האל יתב' מתפרסמת וניכרת יותר בהיות כמה צדיקים מצויים בדור א', וכמו שאמרו אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים אותה, כי יגדל שכר כל אחד מהמרובים משכר כל א' מהמועטים יותר מכפי הערך אע"פ שכולם עשו מצוה אחת.

1052

1053ולסבת החטא הקדום היו מועטים בני עליה בכל הדורות, בפרט בדורות הראשונים אשר היו קרובים יותר אל החטא הקדום, וגם בחטא שחטא אדם הראשון הרי הוא כאילו חטאו בו כל העולם, כי זה כל האדם אדם הראשון היה ככל האדם אשר בעולם בכל דור ודור כיון שלא היה אחר בעולם אלא הוא, וגם היה החטא ביום ההולדה הראשונה סמוכים זה לזה, ולזה לא היו בכל אלו הדורות צדיקים כ"א מתי מספר ולא היה בהם איש שלם שלא יצא ממנו זרע פסול, עד יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה והוא השלים דור כ"ב כנגד תשלום האותיות של תורה, כי בקודמים היה חסרון ופיסול כי לא נשלמו בהם האותיות, וכן מפסוק ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו וגו' עד ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם יש כ"ב פסוקים, להורות הענין הנזכר כי בכולם היה זרע פסול ערום הלכו בלי לבוש שלם עד דור כ"ב שהוא יעקב שנתלבש במלבוש שלם נקי בהיות מטתו שלימה, ומבניו הכשרים היו נפש בני יעקב שבעים בירידתם למצרים כולם כשרים, ומהם נשתלשלו כמה רבואות בצאתם ממצרים, ומתו אותם שלא השליכו שקוצי עיניהם ובגלולי מצרים נטמאו, ונותרו ששים רבוא הכשרים וראויים בכמותם ואיכותם לקבלת התורה, ובזמן ביאתם לארץ לא נתוספו על מה שהיו בזמן צאתם ממצרים, כי בזמן צאתם היו ראויים ליכנס מיד לארץ והיתה מתחלקת להם אלא שחטא המרגלים עכבם ארבעים שנה, ואם היה עולה מניינם אז יותר היה מגיע לכל אחד מהם חלק מועט ממה שהיה מגיע כזמן יציאתם, וכבר זכו ס' רבוא היוצאים ממצרים שלא תתחלק הארץ כ"א לסך ההוא וגם כי הם לא זכו ליכנס, זכות החילוק עמד במקומו לבניהם אחריהם, כפי מי שסובר שנתחלקה הארץ לפי מנין האנשים, ואחר כניסתם היו הולכים ומתרבים עד זמן שלמה שנאמר (מ"א ד) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב וגו', ואח"כ היו רבים מהם ג"כ בזמן אחד ובדור אחד והיה נחשב להם שכר קיום התורה והמצות הנעשות יחד בכלל כל ישראל יותר לכל אחד ממה שהיה נחשב קודם לכל א' מהם כפי השרש שאינן דומין מועטין העושים למרובים וכו'.

1053

1054ולכן רצה הקב"ה לזכות לישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצות, ורצה לזכותם עוד שימצאו יחד בתחייה כל הכשרים שבכל הדורות העוברים ותחשב להם המצות שעשו ושיעשו לזכות גדול עד לאין קץ, כיון שתכלית הבריאה לכך היתה שיקבלו ישראל את התורה ויזכו בה לחיי עוה"ב:

1054

1055ויתרחב טעם זה עוד למצות פרטיות אשר לא זכו קצת אנשים לעשותם בחייהם בעוה"ז ובזמן התחייה יזכו, והם כמו מי שלא זכה לכיבוד אב ואם שמתו בהיותו קטן או עברו אביו ומת ילדתו אמו ומתה, עתה בזמן התחייה יזכו לכבדם, וכן מי שלא זכה ללמד את בנו תורה, בכמו זה הענין ילמדהו, ומי שלא זכה להיות בארץ ישראל לקיים מצות שבה יזכה עתה, ומי שלא עלה בידו לקיים איזו מצוה לסבת היותו בגלות יזכה אז לקיימה.

1055

1056וכן נביא ראיה מן החוש על אפשרות התחייה וחיובה, אם אפשרותה, ממה שהוא מקובל בידינו שעל כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל שנאמר (שה"ש ה') נפשי יצאה בדברו, כמו שאמר רבי יהושע בן לוי פרק ר' עקיבא, והוא לא חידש אלא על כל דיבור ודיבור, כי ענין יציאת נשמתם בסיני הוא מוסכם לכל, והוריד האל ית' טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם כדכתיב (תהלים ס"ח) גשם נדבות תניף אלהים וגו', וכן ענין תחיית אליהו את בן הצרפית, ואלישע את בן השונמית, והאיש אשר היו קוברים ונגע בעצמות אלישע וחיה וקם על רגליו, וכן מצאנו בחסידים הראשונים בזמן רבי ולפניו ואחריו ממה שהחיו מתים, וכן מתי יחזקאל שחיו ועמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד, הרי ראיה מן החוש על אפשרות התחייה:

1056

1057אלא שיש הפרש גדול בין תחיות אלו לתחייה העתידה, כי תחיית ישראל בסיני היתה מיד שנתפרדה הנשמה מן הגוף ולא הספיקה לעלות אל מחיצתה וחזרה אליו, וכן תחיית אליהו ואלישע לא השיגה ידם להחיות אלא בכמו זה הענין קרוב לפרידתה מן הגוף כפי מה שהיה בסיני, כי אין כח בנביא לעשות כל חדש תחת השמש אם לא מה שיחדש האל ית', וגם כל הנביאים לא השיגו נבואתם כ"א בסיני, ובמתי יחזקאל חידש תחיית המתים מכמה שנים מזמן יציאת מצרים כפי מה שבא בקבלה שהיו בני אפרים שמהרו את הקץ, שהיו כבר עצמותיהם יבשות ועלה עליהם גידים ובשר וקרם עליהם עור מלמעלה ואח"כ נתן בהם רוח, ואמר (יחזקאל ל"ז) ונתתי בכם רוח וחייתם, ירצה הרוח שנאמר בו באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים ומה שניתן דוגמתו בכל איש ואיש ממה שהוא שותף לאב ואם בבריאת כל אדם, ונאמר וידעתם כי אני ה' דברתי ועשיתי נאם ה', כי דבר חדש זה לא נעשית מעולם והרי הוא כבריאה חדשה כבריאת שמים וארץ הנאמר בהם (תהלים ל"ב) בדבר ה' שמים נעשו וגו', וכן נאמר כאן דברתי ועשיתי בנאומה ודבור לבד חיו, ונתבארה סבת תחייתם בפרק חמשים.

1057

1058ובתחיה העתידה יחדש יותר להקים אותם שנרקבו עצמותיהם ולהחיות אותם מערמת העפר, וגם אותם שנשרפו ונתפזר אפרם ולא נודע מקומם אים יקבץ כל אפר אל אפרו עד יעשה עצם ויקרב עצם אל עצמו ויקרם עליהם עור ובשר מלמעלה כמו שהיה בתחלה.

1058

1059ואחר שהחוש מעיד על אפשרות התחייה למי שמת וכלה בשרו ועורו ושבר עצמותיו, נגזור אומר ג"כ לאמת אותה דרך חיוב לשרידים אשר ה' קורא, ידבר ויקראם מארץ, ממזרח שמש עד מבואו יקיצו משנת עולם, כי כל הטובות האפשריות להיות בעולם יעד האל ית' לטובים ולישרים הלומדים תורתו ומקיימים מצותיו, וכיון שהתחייה היא טובה אל ערך הפכה והיא המיתה שהיא רעה, יחוייב היות טובת התחייה לטובים, כי האל ית' לא ימנע טוב להולכים בתמים, וכמו שעשה טוב' זו לשעבר יעשנה לעתיד:

1059

1060וכן נביא ראיה מן החוש על חיוב התחייה, ממה שהיה והוה ויהיה בענין החלום שחולם האדם שרואה אנשים שכבר מתו זה כמה שנים ונפרדו ממחשבתו, והוא רואה אותם בדמותם וצלמם אשר היו בזמן מיתתם, ונדמו לו באופן ראייתו אותם ודיבורו עמהם בחלומו עניינים אשר יהיו ויארעו לעתיד, ואם לא היה להם התיחסות עם הגוף לשוב אליו כבתחלה לא היו נראים בדמותם וצלמם אשר היו אלא כדמות רוחות בלי גוף, וכן ברמזם על ענייני החיים בעוה"ז נראה שיש להם תוחלת ותקוה לאחריתם לשוב להיות מבני העוה"ז בזמן התחייה, ודומה לענין זה ראיתי בספר החסידים ראיה על השארת נפש האדם, כי האדם חולם שהוא רואה אדם שכבר מת זה כמה שנים ואינו חולם שרואה סוס או גמל ידוע או בהמה אחרת שמתה אתמול, כי נפש הבהמה היורדת היא למטה לארץ ולא נשאר בה רמז דבר אשר יצוייר אפי' בחלום.

1060

1061וכן יש ראיה מענין זה ממה שכתוב (איוב ל"ג) הן כל אלה יפעל אל פעמים וגו', וכתיב כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין, וכיון שנאחדו הנפש והגוף יחד לעבוד האל ית' בשתזדכך הנפש בגוף המוכן לעבודת האל תשוב אח"כ לגופו, כי ממנו לוקחה ואליו תשוב לזכותו במה שזכתה והצליחה היא, כי שותפים שקולים הם ויבואו שניהם, וגם הנפש היא עיקר בחטאת הגוף ולכן תשתתף עמו לזכותו במה שצדקה ממנו, חלף מה שנחשב לה עון אשר חטא יותר מהגוף הדומם ומוכן לעבודת הנפש, ואין על הגוף לזכך עצמו כ"א על הנפש שהיתה בעלת הגוף ועל פיה התנהג ויתנהג, וכן כשנשארה זכה מהגוף תשוב אליו כבתחילה שלא תהא נפש החוטאת נשכרת שתשוב לחיות כשתזדכך יותר מהנפש אשר נזדככה בראשונה.

1061

1062ועל אלו התחיות שעברו והעתידה אפשר שכוונו אנשי כנסת הגדולה בנוסח ברכה שניה של י"ח ברכות והיא גבורות, אתה גבור לעולם ה', לא אמר אתה גדול או אתה נורא, כי ענין גדול ונורא אפשר להאמר על ב"ו בתמידות והמשך, כמו מלך גדול או שר גדול, אפשר שיהיה כל ימיו גדול במדריגה אחת ומצב אחד, אבל ענין גבור אינו כן בבשר ודם, כי מי שהוא גבור בבחרותו לא יהיה גבור בזקנותו או בילדותו, כי הגבורה היא בטבע הגבור לפי שניו, אבל באל יתברך נאמר גבור בהחלט לעולם בלי שום שינוי, ולכן אמר אתה לבדך גבור לעולם ה' כי היכולת והגבורה שהיתה לו בזמן בריאת העולם ויצירת אדה"ר שהוא תכלית הבריאה היא בו לעולם אפילו בזמן תחיית המתים, ולכן אמר לעולם ה' מחיה מתים אתה, וכן הזכיר גבור בברכה זו שיש בה הורדת הטל והגשם אשר הם סבת חיות בני העולם וקיומו, ולעולם גבורתו זו מתמדת ועומדת במצב א' לזון ולפרנס את כל העולם כולו, ואמר מחיה מתים אתה על מה שהחיה את יצחק בעקידה וכמו שדרשו חז"ל, וכיון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים אל תשלח ידך אל הנער חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק על רגליו וידע שכך עתידים המתים להחיות ופתח ואמר ברוך מחיה המתים, ואמר מחיה מתים ברחמים רבים על תחיית המתים שחיו ישראל כששמעו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, ולכן הזכירו חכמים מפי הגבורה כאן על דבר תחיית המתים שהיא בגבורה כמו שנזכר, ולא אמרו מפי הקב"ה שמענום, ואמר קודם מכלכל חיים בחסד על כ"ו דורות שמבריאת העולם ועד משה שניתנה התורה על ידו שנתקיים העולם בחסדו ית', כמו שדרשו על הני כ"ו כי לעולם חסדו, וסמך לו מחיה מתים ברחמים רבים, אחר שכלכל חיים בחסד שהם כ"ו דורות החיה המתים בנתינת התורה כנזכר, ועל ידי נתינת התורה הוא סומך נופלים ורופא ומתיר וכו'.

1062

1063וכן על מה שאמר מחיה מתים ברחמים רבים אמר סומך ורופא ומתיר, כיון שהוא מחיה המתים היה אפשר שלא יחוש לנופלים ולחולים ולאסורים כיון שסופם להחיות, ולכן אמר כי גם שהוא עתיד להחיות אותם אינו מניח אותם ליפול כי הוא סומכם, ואם יפלו בעונם בחולי או ביסורים רופא ומחיה אותם, וזה לקיים אמונתו לישני עפר שהם האבות אשר קיים והבטיח להם בקיום זרעם, ואמר מי כמוך בעל גבורות ומי דומה לך כי הגבור סומך על גבורתו ואינו חושש לקיים מה שהבטיח, והוא ית' הוא בעל גבורות שהזכיר למעלה גבורת תחיית המתים וגבורת הטל ומטר לזון ולפרנס את כל העולם כולו ושאר הגבורות אשר הוא עושה בזה העולם, ולו יאות להקרא בעל גבורות, ומי דומה לו לקיים אמונתו עם היותו בעל גבורות, ואמר מלך ממית ומחיה כי מלך ב"ו יכול להמית ולא להחיות את מי שהמית, והוא יתברך הוא ממית ומחיה, ורמז בזה ענין תחיית המתים שעברו ע"י אליהו ואלישע ויחזקאל, כי באליהו שהחיה את בן הצרפית נאמר הגם על האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה וגו', אח"כ ותשב נפש הילד על קרבו ויחי, ובבן השונמית נאמר והנה הנער מת מושכב על מטתו וגו' ויפקח הנער את עיניו, וביחזקאל כתיב והנה בקעה מלאה עצמות, וכתיב ונתתי בכם רוח וחייתם, ועל אלו התחיות אמר מלך ממית ומחיה, כמו שמלך אחד הוא גוזר מיתה על מי שהוא רוצה, כן האל ית' גזר מיתה על בן הצרפית והשונמית קודם זמנם בילדותם, וכן גזר מיתה על בני אפרים שיצאו קודם זמנם ממצרים, והחיה אותם, מה שאין בכח מלך ב"ו לעשות. ואחר שהזכיר ממה שהחיה האל ית' לשעבר אשר הוא דבר נראית בחוש, אמר ונאמן אתה להחיות מתים בא"י מחיה המתים, כי במה שראינו בחוש יש ראיה לקבוע אמונת התחייה בלבנו, גם כי לפי השכל נראה דבר זר, ולכן אנחנו צריכין להודות לו ולברכו על התחייה העתידה, וכן יצחק אמר בא"י מחיה המתים כשחזרה נפשו אליו כמו שכתוב למעלה, ולא הוזכר זה בתחיית אליהו ואלישע ויחזקאל שנעשו על ידם ברצון האל ית', וכן על כי אלו התחיות אינם כוללות ותחיית יצחק היתה כוללת לכל ישראל יוצאי ירך יעקב בנו, והתחייה העתידה אשר תתיה כוללת לכל ישראל:

1063

1064יען כי קצרה היד מלהביא ראיות כל הצורך מן השכל והחוש על שרש התחייה, כי אין כח השכל והחוש משיגים לדבר על הדברים העתידים, אאריך בראיות הקבלה מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים ומדברי רז"ל על בירור עיקר זה:

1064

1065בפרק חלק א"ר יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן וכי אהרן לעולם קיים והלא לא נכנס לא"י אלא מלמד שעתיד לחיות וכו' מכאן לתחיית המתים מן התורה, דבי רבי ישמעאל תנא מה אהרן חבר וכו' דהא דכתיב לאהרן לאו להכי אתא, ר' סימאי אומר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם, לכם לא נאמר אלא להם מכאן ראיה לתחיית המתים מן התורה, שאלו צדוקין לר"ג מנין שהקב"ה מחיה מתים אמר להם מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים ולא קבלו ממנו, מן התורה הנך שוכב עם אבותיך וקם, מן הנביאים יחיו מתיך וגו', מן הכתובים דכתיב וחכך כיין הטוב וגו' דובב שפתי ישנים וגו', ובכולהו איתא פירכא עד שאמר להם מקרא זה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה, וי"א מן המקרא הזה אמר להם ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום פשיטא דחיים כולכם אלא אפי' שכולם מתים וכו' אתם חיים מה היום כולכם קיימים אף לעוה"ב כולכם קיימים, שאלו רומיים את ר"י בן חנניה מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות א"ל תרווייהו מן המקרא הזה הנך שוכב עם אבותיך וקם וגו', ודילמא וקם העם הזה וזנה, אמר לתם נקוטו מיהא פלגא בידייכו, א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות שנאמר הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וגו', תניא אמר רבי אלעזר בר' יוסי בדבר זה זייפו ספרי כותיים שהיו אומרים אין תחיית המתים מן התורה אמר להם זייפתם תורתכם ולא העליתם בידכם כלום וכו' הרי הוא אומר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה הכרת תכרת בעוה"ז עונה בה לאימת לאו לעולם הבא וגו', שאלה קלופטרא מלכתא את רבי מאיר אמרה ידענא דחיי שכבי דכתיב ויציצו מעיר וגו' אלא כשהן עומדין עומדים בלבושיהן או ערומים אמר לה ק"ו ממשה וכו', א"ל קיסר לר"ג אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא וכו' אמרה ליה ברתיה שבקיה וכו' מן המים צר מן הטיט לא כ"ש, דבי רבי ישמעאל תנא ק"ו מכלי זכוכית וכו', אמר ליה ההוא אפיקורוס לר' אמי אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא וכו', משל למה"ד למלך שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ואין עפר וכו', אמר גביהא בן פסיסא וכו' דלא הוו הוו דהוו לא כל שכן, אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מה"ת, תניא אמר רבי מאיר מניין לתחיית המתים מה"ת שנאמר אז ישיר משה שר לא נאמר וכו' אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה, כיוצא בדבר אז יבנה יהושע וגו', אמר רבי יהושע בן לוי מנין לתחיית המתים מה"ת ואיש אל משפחתו תשובו, אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחיית המתים מה"ת, אמר ריב"ל כל האומר שירה בעוה"ז זוכה ואומר לעוה"ב שנאמר עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר וכו', א"ר יוחנן מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר קול צופיך וגו' ריננו לא נאמר אלא ירננו מכאן לתחיית המתים מן התורה, א"ר יוחנן עתידין כל הנביאים לומר שירה בקול אחד שנאמר קול צופיך נשאו קול וגו', אמר רבא מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר יחי ראובן ואל ימות וגו', רבינא אמר מהכא ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וגו', רב אשי אמר מהכא ואתה לך לקץ ותנוח וגו', אמר ר' יאשיה מאי דכתיב שאול ועוצר רחם וגו' מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא והלא ק"ו ומה רחם שמכניסים בו בחשאי מוציאין ממנו בקולי קולות שאול שמכניסין בו בקולי קולות, שבוכין על המת, אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות, בתקיעת שופר גדול, תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון וגו' מה קדוש לעולם קיים אף הם לעולם קיימים.

1065

1066נראה כי מה שאמרו ברוב הראיות מניין לתחיית המתים מה"ת וחזרו לומר מכאן לתחיית המתים מה"ת, הוא שלא לבד היא התחייה לאהרן או למשה או לאבות ולצדיקים כיוצא בהם, אלא היא גם כן לכלל כל ישראל הבינוניים שאינם רשעים, ולכן אמרו מכאן לתחיית המתים מה"ת לכל ישראל.

1066

1067עוד אני אומר כמו ששכר הנשמות ועוה"ב לא נזכר בפירוש בתורה כן תחיית המתים לא נזכר בפירוש, כי אין דרכה של תורה לייעד בפירוש על השכר העתיד אלא ברמז, ולכן חפשו החכמים ז"ל רמז לתחיית המתים המקובלת להם, ואמרו מנין לתחיית המתים איזה רמז מן התורה שנאמר ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן וגו', וזה הכתוב אין בו הכרח שירמוז לתחיית המתים, וכמו שאמר התנא דבי ר' ישמעאל מה אהרן חבר וכו', ואף לדברי ר' יוחנן לא בא הכתוב אלא להודיענו שיתנו התרומה לאהרן, גם כי אי אפשר ליתנה לו בארץ ישראל אלא אחר שיחיה עיקר הכתוב לא בא אלא שיתנו התרומה, ולכן אמר מכאן לתחיית המתים מה"ת, שאם בכניסתם לארץ כשנתחייבו בתרומה היה חי אהרן בגלגול מחילות לא"י לא היינו לומדים מכאן לתחיית המתים, שהיעוד לא היה אלא לו לבדו, אבל אחר שראינו שלא נתקיים לאהרן עדיין נתינת התרומה נאמת ונלמוד מכאן לתחיית המתים מן התורה, כי בזמן התחייה הכוללת יחיה הוא ויתנו לו תרומה, וכן באבות שכתוב לתת להם ולא לכם שהיה נראה שהאבות יקומו בזמן נתינת הארץ ולא קמו אז, מכאן לתחיית המתים לכל ישראל מן התורה בי אז יקומו ויחיו הם בראש כל ישראל.

1067

1068וכן נרמז ברמז התחייה מאהרן, אחד מהסבות הנזכר למעלה בתחייה, והיא סבת קיום המצוה אשר לא היה בכח הצדיקים לקיימם בחייהם כי לא באו לידם ולא הגיעו לכלל קיומם, כמצות תרומות ומעשרות אשר לא קיים אהרן קדוש ה' מצות אכילתם בטהרה לסבה שלא נתחייבו עדיין בזמנו עד בואם לארץ ובסבת מי מריבה גוע אהרן חוץ לארץ, ולכן יקום בזמן התחייה לקיים מצוה זו ככל המצות התלויות בארץ, וכן כל מי שלא זכה לקיים מצוה שלא הגיע לכלל קיומה בזמן תחיית המתים יקיימנה, וכמו שנזכר למעלה:

1068

1069וכן נרמז ברמז התחייה מן האבות שכתוב לתת להם ולא לכם, סבה אחרת מהסבות הנזכרים למעלה, והוא חיבור כל ישראל יחד מזמן האבות הקדושים אשר קיימו כל התורה כולה בא"י קודם שניתנה עד זמן התחייה יהיו שכם אחד לעבודת האל ית', ויעלה שכרם לאין קץ, כי אין דומה מועטין שבכל דור ודור העושים את המצוה למרובי' של כל הדורות מאברהם אבינו ועד זמן התחייה שיתחברו כולם חיל גדול אשר לא נהיה כמוהו מעולם להתפלל לאל יחד כולם מאהבה אבות ובנים ובני בנים, ויקיימו מצותיו כולם יחד, ולא יהיה שום מניעה לקיום שום מצוה לשום אדם דרך פרט ודרך כלל כנזכר, ולכן אמרו לכם לא נאמר אע"פ שלכם נתקיים שניתנה לכם, ואמר להם שלא נתקיים עדיין, מכאן לתחיית המתים מן התורה מזמן האבות עד זמן התחייה כדי שיהיו אגודה אחת לעבוד ה' כמו שנזכר.

1069

1070ומה ששאלו לרבי יהושע בן חנניה מנין שהקב"ה מחיה המתים ויודע מה שעתיד להיות, לא שאלו מניין לתחיית המתים כמו ששאלו אחרים אלא מנין שהקב"ה מחיה מתים, הכוונה כי ענין התחייה אינה באה מצד גמול האדם במעשיו, כי אע"פ שיצדק האדם וייטיב מפעליו די לו בשכר גן עדן ועולם הנשמות ולא השיגה יד צדקתו לשכר תחיית המתים, ולכן שאלו מנין שהקב"ה בחסדו וטובו מחיה המתים בלי תגמול האדם, כי כל מה שייטיב האדם בעוה"ז לא ישיג בו לענין תחייה אם לא בחסדו יתברך, וכן שאלו מנין שיודע מה שעתיד להיות, כי אם יהיה יודע מה שעתיד להיות והוא רוע מעללי הדורות העתידים לא יסכים על התחייה, והשיב להם מן הכתוב והוא אחד מן הכתובים שאין להם הכרע על וקם אם הוא חוזר לראש הכתוב או לסופו או יהיה משמש לראשו וסופו, ויהיה הכוונה כי גם שיודע הקב"ה מה שעתיד להיות ברוע מעללי הדורות העתידים עכ"ז יקים מעפר לכשרים שבהם, והם אמרו ודילמא וקם העם הזה וזנה, כי רצה לומר הנך שוכב עם אבותיך שתהיה לעולם שוכב עם האבות בלי תחייה מצד כי יקום העם הזה וזנה, ולזה השיב להם נקוטו מיהא פלגא בידייכו, כלומר ידיעת העתידות שידע דורות הבאים ולא ימשך מזה כי לא תהיה תחייה לכשרים, ומה שאמר הכתוב הנך שוכב עם אבותיך וקם, לעולם כמו שאמרתם, ולכן חזר רבי יוחנן משום רשב"י ואמר מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע וכו' דכתיב הנך שוכב וקם וגו', למד שני דברים מכתוב זה ולא חשש למה שהקשו ודילמא וכו', ורבי אלעזר בר' יוסי אמר בדבר זה זייפו ספרי כותים וכו', דכתיב הכרת תכרת בעוה"ז, והכפל כלשון בני אדם, מאי עונה בה לא לעוה"ב אלמא יש תחיית המתים מן התורה כמו שפירש"י ז"ל, ומשמעות עונה בה כן הוא עונה, של נפש הוא שיהיה בה כלומר בעצמה בלי שתתחבר עוד לגוף שהוא תחיית המתים, אלמא דלכ"ע יש תחיית המתים.

1070

1071ומה שידעה קלופטרא דשכבי חיי מדכתיב ויציצו מעיר, היינו משום דאיירי התם כל המזמור במלך המשיח דכתיב ביה וירד מים עד ים וגו' לפניו יכרעו ציים מלכי תרשיש וגו' וישתחוו לו כל מלכים וגו', בלי כלי מלחמה ובלי הריגת אלו לאלו, ובזה יתרבו ויפרו באי עולם כי לא ימות איש שלא בעתו וינוחו ויזרעו ויקצרו ויאכלו לרוב, עד כי יהיה פסת בר בארץ בראש הרים ירעש כלבנון פריו, ואין מי שיגע ידו למה שאינו שלו, או דרך נס יהי פסת בר וגו' ירעש וגו' ויציצו מעיר האנשים כעשב הארץ, שאם ר"ל יציצו הפירות והצמחים הרי כתב למעלה פסת בר ופרי, וגם לא היה לו לומר מעיר כי אין העשב צץ בעיר אלא בשדה, אלא הכוונה כי אחר שיהיה פסת בר מוכן וירעש כלבנון פריו לריבויו וטובו אז יציצו מעיר המתים, כמו העשב שעולה מתחת הארץ אחר שנקבר ונתעפש הזרע, דומה למה שהיה קודם הבריאה שנברא אדה"ר שהיה כל העולם כשלחן ערוך לפניו שנבראו כל מיני צמחים ודשאים ובע"ח, ושאלה אם עומדים ערומים כמו שהיו בתחילת הבריאה שהיו ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו או יעמדו בלבושיהם, הכוונה אם יעמדו בלי יצר הרע נפשטים וערומים ממנו כמו שהיו בתחלת הבריאה או יצטרכו ללבוש שיהיה להם יצר הרע, כמו שקרה לאדם ואשתו אחר מעשה החטא שידעו כי ערומים הם ותפרו עליהם עלה תאנה ויעשו להם חגורות, והשיב ר' מאיר ק"ו מחטה שנקברה ערומה ויוצאה בכמה לבושים צדיקים שהם נקברים בלבושיהם ובכסותיהם עאכ"ו, הכוונה כי היותם נקברים בלבושיהם מורה כי בצדקתם גבר יצר הטוב על הרע וכסה אותו, ובזה יהיה לו שכר טוב עתה במיתתו בהיותו זוכה לג"ע ולשכר עולם הנשמות, וקימתו בלבוש יורה ג"כ על זה כי בזכות מה שנצח את היצה"ר בעוה"ז וכפפו תחתיו יזכה לתחייה כלבוש שהוצרך אדם הראשון ללבוש אחר שחטא ונכנע ליצר הרע ונתלבש בעלה תאנה, ושב בתשובה כמו פרי התאנה כי הוא קרוב להתעפש משאר הפירות ויש לו רפואה קרוב לעיפושו לשטחו וליבשו כדי שיתקיים זמן רב:

1071

1072עוד נוכל לפרש כי מה שידעה היא דשכבי חיי, אם מן הכתוב, הוא מפני שלא נאמר ויציץ מעיר עשב הארץ אלא ויציצו האנשים כעשב הארץ, והם אנשים שהזכיר בתחלה במעלת מלכות מלך המשיח שישתחוו לו כל מלכים ויעבדוהו כל גוים, ושאלה אם יעמדו ערומים כמו העשב, או יהיו דמיון העשב כמו שהיא מוכנת למה שהיא, כן יצאו האנשים בתחייה מוכנים בלבושיהם לא יחסר כל בהם, וכוונת השאלה אם כבר קבלו הצדיקים הקמים בתחייה כל שכר פרי מעשיהם בגן עדן ויצאו ערומים, שיצטרכו עתה בתחייה לחזור ולזכות בתורה ובמעשים טובים מחדש, או לא הושלם שכר מעשיהם הטובים בשכר גן עדן אלא שעודם לבושים במלבושי המצות אשר עשו קודם שמתו והם חיים עתה לקבל תשלום שכרם בעולם התחייה, והשיב לה ר' מאיר ק"ו מחטה שנקברה ערומה ויצאה בכמה קליפות צדיקים שנקברים בלבוש אינו דין שיקומו בלבוש, כלומר כי שכר מעשיהם הטובים אשר עשו בהיותם בגוף ונפש לא נשלם בעידון הנשמה בגן עדן אלא הם שמורים לקיבול שכר גם בעולם התחייה, וזו היא הוראת המלבושים שקמים בהם והם המעשים הטובים, וגם כי ענין המלבושים היא על הוראה ורמז מה שמורים המלבושים כפי כל אחד משתי הכוונות, עם כל זה מעשה עבודת התחייה יסכים ג"כ לכוונה שיקומו בלבושיהם ממש והם התכריכין אשר נקברו בהם, כי לא יבצר מידו מזמה בזכות צדקת הצדיקים שיעשה נס ג"כ בלבושים שיחזרו כמו שהיו בזמן הקבורה, גם כי נרקבו כבר ונעשו כעפר תיחוח, כדי שלא יהיו הצדיקים בושים זה מזה בהיותם ערומים:

1072

1073ולזה נראה לי שאין ראוי לעשות תכריכין מצמר או משי אלא מפשתן או צמר גפן דברים הגדלים מן הארץ, כיון שגדלו פעם אחד מן הארץ נקל זאת בעיניו ית' שיגדלו פעם אחרת לכבוד הצדיקים שומרי מצותיו ועדותיו, ולא יצטרך שיעשה נס בתוך נס על דבר שמעולם לא גדל מן הארץ ונרקב ונתעפש שיתחדש ויתגדל מן הארץ וישוב חדש כבתחלה, כי אולי לא יספיק זכות כל צדיק לשיעשה הנס כפול נס בתוך נס:

1073

1074ומה שאמר קיסר לר"ג אמריתו דשכבי חיי והא הוו עפרא וכו' אמרה ליה ברתיה לר"ג שבקיה ואנא אהדרנא ליה, א"ל שני יוצרים היו בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד מן הטיט אי זה מהן משובח אמר לה זה שיוצר מן המים אמרה ליה מן המים צר מן הטיט לא כ"ש. כוונת הקיסר שלא היה נקרא תחיית המתים כיון שהיו כבר עפר ומה שיבוא מן העפר הוא בריה חדשה כמו בריאת אדם הראשון עפר מן האדמה ואין זה תחייה במת עצמו שמת, והשיבה בתו במשל הב' יוצרים, כי יצירה מן המים יצירת האדם מטיפת אביו, ויצירה מן הטיט היא תחיית המתים, לא אמרה יצירה מן העפר כמו שאמר אביה אלא מן הטיט והוא עירוב המים עם העפר, והכוונה לומר כי יש הכנה יותר להחיות את המת שכבר היה חי מיצירת האדם בתחלת בריאתו ומיצירתו בטבע ע"י זכר ונקבה, כי זה נוצר מן העפר לבדו וזה מן המים לבדם וזה מן המים והעפר והוא הטיט, כלומר מן ההכנה שהיתה לאדם הראשון שנברא מן העפר ומן ההכנה של כל אדם שנבראו מן המים בהתחבר ב' ההכנות יהיה יותר נקל להיותו נוצר מן העפר, כי זה העפר יש לו הכנה מהעפר הראשון ומהמים שהם הזרע והרי הוא כטיט.

1074

1075דבי ר' ישמעאל תנא ק"ו מכלי זכוכית שעמלן ברוח של בשר ודם ואם נשברו יש להם תקנה להתיכן ולחזור ולעשות מהן כלי, בשר ודם שברוחו של הקב"ה עאכו"כ. האי תנא דבי רבי ישמעאל ייחס זכות התחייה אל הנשמה אשר נופחה באדם מאתו ית', והשיב לשאלת הקיסר כי אע"פ שנעשו עפר כיון שאותו עפר בא מכח האדם שנופחה בו נשמת רוח אלהים חיים ומלך עולם ברוח שנשאר חי וקיים מכין האל ית' את הגוף שנעשה עפר לשיחזור למה שהיה, ק"ו מכלי זכוכית אשר נעשה בהפחת רוח הזגג והרוח הלך לו ונשאר הכלי שלם, ואם נשבר יכול האומן לחזור ולהתיך אותו ולעשותו כלי כבתחלה בנפיחתו אליו כבתחלה, האדם שנעשה מקודם ברוחו ית' ונתקיים הרוח בו כל ימי חייו, וכשנפסד ונעשה עפר עדיין הרוח חי וקיים כי הוא מתחת כסא כבודו עאכ"ו שיהיה מוכן הרוח הקיים לחזור אל גוף האדם אשר היה בו ובכחו ישוב העפר להיות אדם כמו שהיה מקודם.

1075

1076א"ל ההוא אפיקורוס לרבי אמי אמריתו דשכבי חיי הא הוו עפרא וכו', א"ל מלה"ד למלך שאמר לעבדיו בנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ואין עפר ובנו אותו לימים נפל א"ל חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים א"ל אין אנו יכולין כעס עליהם וכו' עכשיו שיש מים ועפר עאכ"ו. הנה פשט תשובה זו היא מה שאמרו חז"ל מה דלא הוה הוה מה דהוה לא כ"ש, והנמשל הוא שאם ברא את העולם כולו מתהו והוא יש מאין איך לא יברא אותו מיש, וכן יחזור ויחיה את האדם מן העפר אשר נשאר מגופו, ועוד יש לו כוונה בתשובה זו וכו' דומה למשל שבנו פלטרין במקום שאין מים ואין עפר וא"א לבנין בלעדם, אלא שלא היו שם במקום בנין הפלטרין והוצרכו להביאם ממקום אחר, וכ"ש כשיש מים ועפר במקום אשר בו יבנה הפלטרין שיהיה נקל, ולכן כעס עליהם, והנמשל הוא על האדם הראשון אשר נברא ונוצר עפר מן האדמה ממה שנאמר עליו מזבח אדמה תעשה לי, ונתפשט בריאתו ותולדתו וזרעו בכל מקומות הישוב אשר לא נוצר מעפרם, והוא דומה לנמשל במקום שאין בו מים ועפר, וכ"ש אחר מיתת האדם ונעשה עפר שיכול לחזור ולהיות נוצר מן העפר ההוא המצוי לכל אחד במקום תחייתו, דומה למשל שיבנו פלטרין במקום שיש בו מים ועפר:

1076

1077א"ל ההוא אפיקורוס לגביהא בן פסיסא ווי לכון חייביא דאמריתו מתי חיין דחיי מייתי דמייתי חיין א"ל ווי לכון חייביא כו' דלא הוו הוו דהוו לא כ"ש, כוונת האפיקורוס שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואיש בחטאו יומת איך יחזור לחיות אם מת מפני החטא, ולכן קרא אותם חייביא כי מצד היותם חוטאים מתו ולכן לא יחיו, וגביהא השיב לו אם בלא שום זכות שקדם לאדם להיות נוצר שהרי לא היה לו הויה אפ"ה נוצר בחסדו ית' כ"ש כשנוצר, וגם כי חטא זכה ברוב מעשיו, ולכן ראוי לזכות לתחייה כי כבר קדם לו זכות בקיום התורה ומצותיה ואם חטא שב בתשובה קודם מותו, ואמר לו ווי לכון חייביא כלומר אתם החייבים והחוטאים בשבע מצות בני נח שאין אתם מקיימים אותם ואין אתם חוזרים בתשובה, ולכן לא יהיה לכם תחייה, וע"ז חזר האפיקורוס ואמר לו חייביא קרית לן שלא נשתתף עמכם בתחייה פשיטנא לעקמומיתך וכו':

1077

1078אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא מכאן תשובה לאומרים אין תחיית המתים מן התורה, הנה בכתוב זה הוא מבואר ענין תחיית המתים שאמר אני אמית ואחיה את מי שאמית, דומה למחצתי ואני ארפא למי שמחצתי, ולכן אמר מכאן תשובה לאומר אין תחיית המתים מן התורה, כי מכל הראיות שהביא למעלה ואמר מכאן לתחיית המתים מן התורה הוא בדרך דרש ודרך רמז ואין משם קושיא למכחיש ואומר כי אין תחיית המתים מן התורה, אבל מזה הכתוב יש קושיא ותשובה למי שאומר כן, ומפני כי המיתה היפך התחייה כי המיתה היא בשעת כעס והתחייה היא בשעת רצון ונראה שיש שינוי בהשי"ת, לכן אמר ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה אין בי שינוי אע"פ שאני ממית פעת אחת ומחיה פעם אחרת כי את הכל אני עושה יפה בעתו עת ללדת ועת למות, כי העת והזמן גורם לכל דבר, וראינו כי מתחלת התורה לא הוזכר מלת אני עד המבול שכתוב בו ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ, ואחר יציאת נח מן התיבה כתיב ואני הנני מקים את בריתי אתכם, לכן אמר ראו עתה כי אני אני הוא בשתי פעמים שאמרתי ואני אני בהבאת המבול ואני בהקמת בריתי שלא יהיה עוד מבול, אני הוא בזה ובזה ואין בי שינוי, ועל אני השני שהוא הקמת הברית לעתיד אמר ואין אלהים עמדי, כלומר כי בזה האני השני אין בו שום מדת הדין אע"פ שכתיב בשניהם בתחלה ויאמר אלהים לנח וגו', ואפשר ג"כ לפרשו על השנים ואין אלהים עמדי אפילו במלת ואני הראשון, כי אם היה המבול במדת הדין גמור לא היה לעולם שארית מנח ובניו:

1078

1079עוד ירמוז ראו עתה כי אני אני הוא על אברהם שאמר לו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך וגו', אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך וגו' ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך וגו', כי מה שאמר אני בשני הכתובים הוא מפני שהיה מייעד דבר ירושת הארץ לעתיד והיה מבטיחם כי בודאי כן יהיה כיון שהיעוד ממנו שהוא כמי שהבטיח דבר לחבירו ואומר לו אני הוא המבטיחך בזה כדי שיאמין, וכן אמר האל ית' אני ה' אשר וגו' לתת לך את הארץ, וכן באני האחר, וכמו שאמר הכתוב כי אני הוא המדבר הנני, כלומר בהיות אני המדבר הדבר הוא מוכן ומזומן, וזהו לשון הנני, ואמר ואין אלהים עמדי כי בכולם נאמר אני ה' וכשאמר אני אל שדי אמר קודם וירא אליו ה', ומפני שאמר במשה רבינו עתה תראה ודרשו ז"ל אבל במלחמת ל"א מלכים לא תראה, וכן עתה תראה היקרך דברי וגו', אמר לישראל עתה שהיו מוכנים ליכנס לארץ ראו עתה מה שאמרתי שלא יראה משה את מלחמת ל"א מלכים שהגיע הזמן עתה אתם תראו כי אני אני הוא שהבטחתי אתכם בלשון זה, ואני אמית את המלכים ואת עמם ואחיה אתכם, מחצתי אותם וארפא אתכם ואין מידי מציל, כי השרים שלהם אני אפיל אותם קודם ואח"כ אפיל אותם ולא יוכלו להצילם מידי:

1079

1080ולענין תחיית המתים שנאמר בזה הכתוב נמשך אחר הכתובים מלפניו כי ידין ה' עמו וגו' אשר חלב זבחימו וגו', אמר ראו עתה אחר כל אלו הזמנים העוברים וקרה לכם מה שאמור בענין ואין מי שיקום ויעזרוכם ויהיה עליכם סתרה, תכירו עתה כי אני אני הוא, אני הוא שהייתי מקודם ואני הוא בכל הזמנים שהייתם חושבים לעבוד ע"ז ולשתות יין נסיכם, עתה תראו כי אין אלהים מאלה עמדי אלא אני לבדי, אני אמית ואחיה ואחר התחייה שיקומו כמו שהיו במומם שמחצתי אותם בהיותם בחיים אני ארפאם ואין מידי מציל לחזור ולהמית הרשעים שאינם זוכים לתחייה, ולא קמו אלא כדי שיראו ויחזו ויבושו קנאת עם:

1080

1081אמר רבי מאיר מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר שר לא נאמר אלא ישיר מכאן לתחיית המתים מן התורה מה שדייק ר"מ ממה שאמר ישיר ולא שר, הוא מפני שמלת אז רומזת זמן העתיד הידוע, ולזה לא נוכל לומר כי אז זה יורה לעתיד על שירת הבאר או על שירת האזינו, כי אינו זמן ידוע, ובשירת הבאר ג"כ אמר ישיר ולא שר, ולכן צריכין אנו לומר כי אז ישיר הוא לעתיד לבא הנזכר בנביאים ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, וכיוצא באלו הפסוקים שנאמר בהם ביום ההוא שהוא מורה על זמן התחייה, והענין הוא כי מה שאמרו שר לא נאמר אלא ישיר, כבר הוא ידוע ששר שירת הים זו הנזכר, אלא רצונם לומר שר לבד כפי שעה לא נאמר אלא ישיר להורות כי גם לעתיד ישיר כמו ששר עתה שירה זו בתשועת ישראל כן ישיר להם שירה חדשה בתחיית המתים, וזהו מפני שבזמן תשועה זו נרמז למשה שלא יכנס לארץ כמו שנאמר לו עתה תראה וגו' נתבשר עתה שישיר לעתיד בא"י בזמן התחייה, שיחיה הוא וכל דור המדבר בזכותו כמו שדרשו חז"ל ויכנסו לארץ, וגם כי אין תחייה אלא בא"י ומתי ח"ל יצטערו בגלגול מחילות לבוא עצמות יבשות לא"י ולחיות שם, נראה כי יש לנו מקום לומר כי משה רבינו ע"ה ודור המדבר יחיו במקום אשר נקברו בו ויעלו לא"י, וזה מפני שהיו כבר עולים לא"י בדרך מצוה והפסיקם חטא המרגלים ונגזר עליהם במדבר הזה יתמו ושם ימותו, ולכן ראוי שישלימו דרך מצותם שיחיו במקום אשר שם מתו ויעלו כמו שהיתה כוונתם מתחלה, וכ"ש מרע"ה שנתאוה לקיים מצות עלייה לא"י לקיים מצות שבה, שהוא ראוי שתתקיים מחשבתו בפועל ויקיים מצות העלייה לא"י בגוף ובנפש הוא וכל דורו, וכן אפשר לומר בכל הצדיקים אשר היו עולים בדרך מצוה לא"י ובא עתם בדרך ומתו, בפרט אם היתה המיתה מחמת אונס הדרך, גם כי שלוחי מצוה אינם ניזוקים וכו', היכא דשכיח אונס שאני, וכיון שכוונתם היתה לעלות לא"י ושמו לדרך מצוה פעמיהם לא יקפח האל ית' שכרם ויחיו שם במקום שנקברו ויעלו בגוף ונפש לא"י ויקיימו מצות העלייה, כיון שהתחילו בה ה' יגמור בעדם שישלימוה, ויש ראיה לזה ממתי יחזקאל שהחיה אותם בבקעת דורא והלכו לא"י ונשאו נשים וכו', עמד רבי יהודה בן בתירא על רגליו ואמר אני מבני בניהם וכו', ואמר רב אלו בני אדם שמנו לקץ וטעו שנאמר ובני אפרים שותלח וגו' הרי שחיו בח"ל ועלו אח"כ לא"י, והוא מפני שהיו עולים לא"י ומתו בדרך מצוה לרב שאמר שהיו בני אפרים שמנו וטעו, והיו עולים לא"י רצה הקב"ה לזכותם שיגמרו המצוה שהתחילו, ואצ"ל במשה ודור המדבר שהוא ראוי שיחיו במקום אשר נקברו בו כדי שיגמרו מצותם אשר התחילו לעלות לא"י, ואז ישיר משה ובני ישראל שהם דור המדבר אשר שוררו עמו שירת הים ישוררו עתה שירה חדשה לשנתחדש העולם בתחיית המתים ולהם נאה לשורר בא"י כי היו מוכנים ליכנס אליה ולא נכנסו אז, ועתה נתקיים היעוד שנתייעד לאלו שהיו יוצאי מצרים שנאמר להם לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו' והבאתי אתכם אל הארץ וגו' ונתתי אותה לכם מורשה אני ה' נאמן לשלם, כאן רמז להם כי גם שלא יתקיים להם כניסה לארץ כי אם לבניהם בפעם הזאת, יתקיים להם בזמן תחיית המתים שיחיו ויעלו ויירשו את הארץ, וזהו אני ה' נאמן גם כי יתארך הזמן לא יעבור אשר לא יבואו ויכנסו לא"י ולכן ישוררו בה כמו שנזכר, ולכן אמרו קודם מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר אז ישיר וגו', וחזר ואמר מכאן לתחיית המתים מן התורה, כי מה שאמר קודם מנין לתחיית המתים הוא למשה ודור המדבר כמו שלמדו ממה שנאמר אז ישיר משה ובני ישראל שר לא נאמר אלא ישיר, ומכאן למדנו לתחיית כל המתים האחרים העתידים והעוברים.

1081

1082כיוצא בדבר אתה אומר אז יבנה יהושע בנה לא נאמר אלא יבנה מכאן לתחיית המתים מן התורה, מה שבנה יהושע מזבח בהר עיבל עם כל ישראל ונתן שם את הברכה ואת הקללה ככתוב בתורת משה רבו היתה קיום מצוה ראשונה שקיימו יהושע וכל ישראל בביאתם לארץ, ולכן נתבשר בה כי בזמן התחייה יבנה ג"כ כיון שהוא התחיל פעם אחת לבנות יזכה שיהיה הוא הבונה ג"כ לעתיד, שיקבלו עליהם אז כל ישראל ביחד כל הדורות העוברים אבות ובנים קללה למי שיעבור וברכה למקיימי התורה, ומכאן לתחיית המתים מן התורה לכל ישראל:

1082

1083אמר ריב"ל מנין לתחה"מ מן התורה דכתיב ואיש אל משפחתו תשובו, אשר הם חיים עדנה גם כי יפרדו איש מעל אחיו ויולדו מנשים אשר הן ממשפחות אחרות לעולם הם נקראים למשפחותם לבית אבותם, ואין כאן השבה אל משפחה אלא שהוא רומז לזמן התחייה, כי אז יחזור וישוב כל אחד למשפחתו הידועה, ולא נאמר כי הם בריות חדשות ואשר יקומו ביחד שנקברו יחד בבית קברות אחד יהיו כמשפחה אחת, אלא שישוב כל אחד למשפחתו ויהיה ניכר כל אחד לאביו ואמו ולכל בני משפחתו, ואותם שלא הכירוהו כמו בני רבעים וחמשים יהיו ניכרים לזקניהם אשר לא ראום וכן זקניהם יהיו ניכרים להם, וכן שאר כל הקרובים, להורות כי ענין התחייה אינו בריאה חדשה אלא תחיית המתים עצמם אשר מתו שיחיו כמו שהיו בזמן מיתתם, וזהו שנלמד מכאן לתחיית המתים מה"ת:

1083

1084אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר אלא יהללוך מכאן לתחה"מ מה"ת, ממה שאמר עוד נראה שכבר הללו ובשרם מה שהללו יהללו עוד כי מצוה גוררת מצוה, ומלת עוד וסלה מורות שיהיה הענין לעתיד בזמן לא קצוב אלא נצח סלה ועד, וע"ז אמר ריב"ל כל האומר שירה בעוה"ז זוכה ואומרה לעוה"ב שנאמר עוד יהללוך סלה הללוך לא נאמר וכו':

1084

1085אמר רבי יוחנן מנין לתחה"מ מה"ת שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדו ירננו רננו לא נאמר אלא ירננו מכאן לתחה"מ מן התורה, הנביאים אשר הוכיחו את ישראל והחזירום בתשובה ולהם אשר נבאו להם נבואת התחייה כיון שנשתתפו ונתאחדו כולם במצוה אחת והיא הוכחת רעים על פניהם, ראוי שיוחדו ג"כ לעתיד וירננו על מה שנתקיימו דבריהם, כי גם שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד בעוה"ז יחדו ירננו לעתיד בסגנון אחד אחר שנתקיימה נבואתם לישראל, ולזה אמר קודם מנין לתחה"מ מה"ת לנביאים עצמם, ואח"כ אמר מכאן לתחה"מ מן התורה לכל ישראל, כי בתחייתם תתקיים נבואתם ונשיאת קולם ברן יחד, ולכן חזר ואמר רבי יוחנן עתידים כל הנביאים לומר שירה בקול אחד שנאמר קול צופיך נשאו קול יחדו וגו', כי גם שכל הנביאים אין מדריגת נבואתם שוה, נבואת יחזקאל לא הגיעה למדריגת נבואת ישעיהו וכן שאר הנביאים, עכ"ז הם עתידים לומר שירה בקול אחד, שישיג שפל המדרגה בנבואה לגובה מדריגת הגדול בנבואה בהצטרפם יחד, וכפי מה שתתעלה מדריגת הנביא ותשיג למדריגת הנביא הגדול ממנו שישיג במה שהתנבא בעוה"ז תתעלה אח"כ נבואת הנביא הגדול מאחיו:

1085

1086אמר רבא מנין לתחה"מ מן התורה שנאמר יחי ראובן ואל ימות וגו', כי אחר שנלמד תחה"מ מן האבות כמו שנאמר למעלה דכתיב לתת להם, אמר רבא כי תהיה נמשכת התחייה מאבות לבנים ולכן נאמר בראובן בכור הבנים יחי ראובן להורות ענין זה, כי התחייה תהיה בחסד האבות, ואח"כ הבנים הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, מכאן לתחה"מ מן התורה לכל ישראל השבטים עצמם ובניהם ובני בניהם עד עולם:

1086

1087רבינא אמר מהכא ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם, רבים מכלל דאיכא מעטים שלא יקיצו, הרבים לחיי עולם והמעטים לחרפות ולדראון עולם.

1087

1088ונראה ממה שאמר הכתוב מישני אדמת עפר ולא אמר רבים מן המתים יחיו, נתן אי זו סבה לתחה"מ שלא יהיה דבר זר כ"כ, הוא כי מתחלת יצירת אדם הראשון יש הכנה לתחה"מ ממה שכתוב ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו וגו', כי הצלע אין בה חיות דבר שהנשמה תלויה בו וכ"ש בהיות האדם ישן כי כל איבריו בטלים ג"כ, ואז לקח הצלע שהיתה כמעט מתה והחיה אותה ובנאה להיות לו אשה, והרי הוא כדמות תחיית המתים כמ"ש, ולזה אמר מישני אדמת עפר כי מה שיחיו הרבים הוא בסבת שהם נחשבים כישנים כמו שהיה אדם הראשון כשלקחו הצלע ממנו ובנאה לו לאשה שהיה הוא נוצר מאדמת עפר כמו שכתוב ביצירתו עפר מן האדמה:

1088

1089רב אשי אמר מהכא ואתה לך לקץ ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין, ענין ההליכה לקץ היא כי תחה"מ היא בסוף ימות עולם, יש מי שיחיה אחר ה' אלפית שנה וכמה מאות מן השנים כמו אדם הראשון והזוכים לתחייה מאותם שמתו בסוף אלף הראשון ובתחלת השני, ויש מהם לכמה מאות מן השנים לבד והם אותם שמתו בסוף אלף החמישי ובתחלת הששי, באופן שיש מי שישאר מת ד' אלפים שנה ויותר ויש שיקום לק' שנים או פחות, ואין בזה עול בחקו ית', כי מי שזכה להמצא בתחלת העולם יהיה תחייתו בסופו, ומי שלא זכה להמצא אלא בסופו יזכה לתחייה בסופו והוא קרוב לזמן מיתתו, ולכן נאמר לדניאל ואתה לך לקץ כי הוא היה אחר שלשה אלפים וכמה מאות מן השנים וכבר היה בחצי האחרון של העולם והוא הקץ, דשיתא אלפי שני הוי עלמא, ואמר ותעמוד לגורלך לקץ הימין, כי דרך הסברא המתים תחלה יחיו תחלה בזמן התחייה כסדר והוא הגורל, ובפירוש תהלים כתוב ע"ד הקבלה על דבקה לעפר נפשי חייני כדברך, כי סדר התחייה תהיה בסדר אותיות האלפ"א בית"א, מי ששמו מתחיל באל"ף יחיה תחלה, וא"כ אדם הראשון יהיה ראשון, ובן אברהם ראשון לאבות, ואפשר כי בכל דור שיקום יהיה סדר זה, אבל לא יקדים דור לדור הקודם לו:

1089

1090אמר רבי יאשיה מאי דכתיב שאול ועוצר רחם וגו' מה רחם מכניס ומוציא אף שאול מכניס ומוציא, ענין הכנסת הרחם הוא הזרע אשר אין בו חיות, וכמו כן הכנסה לשאול הוא המת, כמו שכניסת הרחם היא סבת היציאה וולד נוצר, כן כניסת השאול הוא סבת יציאה משם בתחייה, כי בהצטער הגוף כמה מן השנים בקבורה יזכם לתחייה, והלא ק"ו ומה רחם שמכניסין בו בחשאי כלומר שלא היה בזרע חיות מעולם מוציאין ממנו בחיות ובקולי קולות, שאול שמכניסין בו בקולי קולות שבוכין עליו שהיה חי אינו דין שמוציאין ממנו בקולי קולות בחיות ובתקיעת שופר גדול, זהו על דרך מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כ"ש:

1090

1091תנא דבי אליהו צדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם אינם חוזרים לעפרן שנאמר והיה הנשאר בציון וגו'. בהיות התחייה נס גמור ומפתח שלא נמסר ביד אדם אלא בידו ית', א"כ יהיו החיים בתחייה כדמות אדם הראשון שהיה יציר כפיו ית' והיה ראוי לחיות לעולם אלא מפני שחטא ביום שנוצר נגזרה עליו מיתה ביומו של הקב"ה שהוא אלף שנה, ואלו הצדיקים שעתיד הקב"ה להחיותם הם כמו יצירי כפיו ולא יחטאו ולכן לא יחזרו לעפרן:

1091

1092ומפני שעיקר זה וחבירו הקודם לו והוא ביאת המשיח הם קצרי יד הראיות המוכרחות כמו שקדם בשניהם, צריך אני להאריך יותר בראיות אחר שהבאתי ראיות שח"ק אחת לאחת, נוסיף ונביא ראיות מעורבות משלשתם, ונקדים כי בריאת העולם היה תכליתו נתינת התורה, ולא הוכנו לקבלה עד יציאת מצרים כמו שנזכר במקום אחר, וא"כ כל באי עולם בכ"ו דורות שמבריאת עולם עד יציאת מצרים שנתקיים העולם בחסדו ית', למה לא יזכו לקיום התורה ומצותיה הצדיקים שבעשרה דורות שמאדם ועד נח ושמנח עד אברהם, ואפילו האבות שקיימו התורה לא קיימוה כי אם בארץ ישראל ובלתי מצווים ועושים, ולמה לא יהיו מצווים ועושים גם הם ובני יעקב שהם שבטי יה ותשלום השבעים נפש הבאים מצרימה ובניהם ובני בניהם עד זמן נתינת התורה, וזו היא ראיה שיחיו ויקיימו כל המצות:

1092

1093וכן ראיה ממשה ואהרן וכל דור המדבר אשר לא נכנסו לארץ ולא יכלו לקיים מצות התורה התלויות בארץ, ואם לא היו זוכים לתחייה היו אותן המצות שנתנו אליהם כמו בטלות אצלם.

1093

1094וכן מאותם שנכנסו לארץ ומתו תוך י"ד שנים שכבשו וחלקו שלא נתחייבו בתרומות ומעשרות ולא זכו לקיימן.

1094

1095וכן כל אותם שמתו קודם שנבנית בית עולמים שבנה שלמה, שלא זכו לקיים מצות בנין בית הבחירה ומצות התלויות בה.

1095

1096וכן כל אותם שנולדו ומתו בגלות בבל ואחר בית שני שהיו בחו"ל ולא זכו לכל מה שכתוב למעלה וגם לא לכל המצות התלויות בארץ, כל אלו ראוי ומחוייב שיזכו לתחייה כדי שיוכלו לקיים כל המצות הכתובים בתורה, כי התורה ניתנה לכל ישראל וכולם זוכים בכתר התורה ומצותיה בשוה, לא שיהיו אלו חייבים בקצת המצות ואלו ברובן ואלו בכולם, שהרי כתיב (דברים ד') וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, וכתיב (שם ל"ג) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, שנראה כי כל התורה ניתנה לכל ישראל הם ובניהם ובני בניהם עד עולם שוה בשוה.

1096

1097וכן נוכל להביא ראיה לתחייה מחלום אשר חלם יעקב כשיצא מבאר שבע, כי לא ראינו את אברהם ויצחק שיחלמו אלא השגתם היתה במראה הנבואה וכ"ש יעקב שהיה שלם שבאבות. ואצלי שתי טענות בזה, האחת בהנחת הקדמה א' שאין שום נביא מתנבא כי אם בהיותו כבר נשוי שהוא אדם שלם, כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, כי אז נפשו שלימה עם נפש האשה הנאצלת מנפשו בזיווג ראשון ונקיה ג"כ מהרהור הלב, וכמו שראינו האבות אברהם ויצחק, כי אחר שכתוב ויקח אברם ונחור להם נשים וגו' כתיב ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו', ולא מצינו לו דבור מהאל ית' קודם שנשא את שרה, כי גם שנעשה לו נס הצלתו מאור כשדים היה כעשיית נסים לשאר הצדיקים שאינם נביאים, וכן יצחק אחר נישואי רבקה נראה אליו ה' ואמר לו אל תרד מצרימה, וכן משרע"ה אחר נישואי צפורה נראה אליו ית' במראה הסנה, וכן יראה שהיה בנביאים אחרים ושמואל שהיה נער בהנבאו בנבואת יעוד בני עלי אפשר שהיה מבן י"ג שנה ולמעלה והיה נשוי. והרי בניו שהיו שופטים על ישראל ומסתמא היו בני ארבעים שנה והוא לא חיה כי אם נ"ב שנה, וא"כ יעקב אבינו ע"ה שלא היה נשוי עדיין לא נגלה אליו ה' במראה הנבואה, ולהיותו שלם באת עליו הנבואה אפי' שהיה פנוי אלא שהיתה בחלום לסבה הנזכר.

1097

1098הטענה השניה היא על מה שהבאנו ראיה לתחיית המתים מחלום זה של יעקב, כי כתיב בו ויחלום והנה סולם וגו', וכתיב אח"כ וייקץ יעקב משנתו, וידוע כי השינה היא חלק מיתה, וכמו שאמרו אחד מששים במיתה, וההקצה מן השינה הוא רמז להקצת תחיית המתים כמ"ש יחיו מתיך וגו' הקיצו ורננו שוכני עפר וגו', וענין החלום שחלם בשינה זו הוא מורה ג"כ לתחיית המתים כמו שאמר ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו, יורה על השגחת האל ית' בזה העולם במעשה האנשים, ואותם שהם כמו מלאכים והם הצדיקים עולה נשמתן למעלה אחר מעשיהם הטובים שקדמו לעלות דרך הסולם, כמו שכתוב (ישעיה נח) והלך לפניך צדקך וגו', וחוזרים ויורדים דרך הסולם לזמן התחייה, ואמר לו ג"כ הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך, ונתינתה ליעקב אינו אלא בזמן התחייה, ורמז לו ג"כ כי התחייה אינה אלא בארץ ישראל, וכמו שאמרו שקפל כל א"י תחתיו כשאמר לו הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה, והוא בזמן התחייה כי הצדיקים שבח"ל אינם חיים אלא ע"י גלגול מחילות לא"י, כי ע"ז הוא שהשביע יעקב את יוסף בנו שישאהו ממצרים ויקברהו בקברות אבותיו כדי שלא יצטער בגלגול מחילות הנרמז לו בחלום זה, ולכן נתגלה לו ענין תחיית המתים בענין החלום הזה ולא לאבותיו כי הם מתו בא"י ונקברו בה ובה יקומו לזמן התחייה, אבל יעקב שמת בחו"ל אם לא היה נרמז לו כאן ענין תחיית המתים בא"י לא היה משתדל ומשביע את יוסף בנו שישאהו משם לקברי אבותיו:

1098

1099ואחר שהארכנו בכל מיני הראיות בתחייה, נבאר אופן התחייה ואיכותה, איך תהיה למתים אשר מתו מקרוב ועדיין בשרם על עצמותם, ולעצמות היבשות, ולרקב העצמות, ולאותם שהיה גופם כדומן על פני האדמה ונדקדקו ונתפזרו עצמותם, ולנשרפים שלא נשאר בהם לא בשר ולא עצם, ונקח ראיה לקצת אלו העניינים ממתי יחזקאל אם היה כפשוטו כדברי חז"ל, וגם לאותם שפירשו שהיה משל יהיה סדר התחייה העתידה כפי מה שהמשילו בה, והוא מאמר הנביא על הבקעה מלאה עצמות אמר והנה יבשות מאד, ירצה שלא היה בהם ליחות כלל ולא היו מוכנים שיעלה עליהם גידים ובשר מלמעלה, ואמר לו ית' התחיינה העצמות האלה, אם בדרך הטבע יוכלו לחיות ולהתרפא מיבשותם ולחזור ללחותם העצמות האלה שהם יבשות כ"כ, ויהיה לשון התחיינה כמו ויתנו על השחין ויחי, השיב הנביא ה' אלהים אתה ידעת בדרך הטבע אין להם רפואה אבל מצד היותך ה' אלהים כמ"ש ביצירת אדה"ר וייצר ה' אלהים את האדם אתה ידעת אופן חיותם ובריאותם בדרך נס, והשיב לו האל ית' כי תחייה זו היא חזרת כל אדם שמת למה שהיה קודם מבלי שינוי, ואינה כיצירת אדה"ר שהיתה יצירתו תחלת בריאה מה שלא היה, וזה לא יתכן להיות כי אם על ידו יתברך, אבל החזרת האדם למה שהיה בו בתחלה יתכן להיות ע"י אדם נביא כיחזקאל, וכמו שראינו אליהו הנביא ואלישע תלמידו שהחיו מתים, ולכן אמר לו ית' הנבא על העצמות האלה ואמרת אליהם העצמות היבשות אע"פ שבדרך טבע אין לכם חיות ובריאות, שמעו דבר ה', בשמיעתכם דבר ה' ורצונו וחפצו תחיו, כי גם שאין להעצמות הכנה לשמיעה, הנה השמעת דברו וחפצו שתחיו תהיה סבה פועלת אתכם לתחייה, דומה למה שכתוב בבריאה תוצא הארץ נפש חיה, ישרצו המים וגו' כי הוא יצוה ויבראו, וכן בענין תחייה זו כי החזרת הדבר למה שהיה הוא נקל מן היצירה מתחלה, ולכן יספיק בדיבור הנביא בשם ה', ואמר הנה אני מביא בכם רוח וחייתם והוא ענין בריאותם כמו שכתבנו, והנה בכלל העצמות היא הגלגולת שבה המוח וחוליות אשר בתוכן חוט השדרה הנמשך מן המוח, וכן שאר העצמות אשר יש בהן מוח כולם הם יסוד הגוף וקיומו, אם מצד העצמות עצמם אשר הם חזקים וקשים ומעמידים את האדם על עמדו, ואם מצד המוח אשר בהם כי עם היותו רך ולח הוא מעמיד את העצמות ומקיימם, ואלו העצמות היו יבשות שלא נשאר בהם לחות מוח כלל, והיו יבשות גם כן בגוף ועצם העצמות שהיו כמו חלולים ומנוקבים ומרוקבים מצד היובש, ולכן אמר והנה יבשות מאד, יבשות שלא נשאר בהם לחות מוח כלל, מאד שנתייבשו הרבה מאד בעצמותן, ולכך היה צריך שיבוא בהן רוח להחיותם לבריאותם בעצמותם ובמוח שלהם, כי המוח שבראש תוך הגלגולת והנמשך ממנו בהיות בו כח שכלי להשכיל בכל הדברים היה צריך רוח ה' להחיותו ולהבריאו, וזהו אמרו כה אמר ה' אלהים לעצמות האלה הנה אני מביא בכם רוח וחייתם. ואפשר לומר כי הבאת רוח זה הוא מה שנאמר אח"כ ויהי קול והנה רעש, כי ע"י הקול והרעש היה ג"כ רוחו אשר קיבץ והקריב עצם אל עצמו, וירצה באמרו עצם אל עצמו, כל עצם ועצם שבגוף אל עצם הגלגולת אשר הוא עיקר וממנו נמשך מוח וכח לשאר העצמות, ואח"כ אמר ונתתי עליכם גידים והעליתי עליכם בשר, נראה כי המוח שבעצם גלגולת הראש ושבשאר העצמות כבר עלה בחיות העצמות ובריאותם, ולא הוצרך להעלות אלא הגידים והבשר והעור, ועל זה אמר ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, כי מכח המוח אשר בא ע"י הרוח בעצמות הגלגולת לשאר העצמות נתקרבו העצמות.

1099

1100והנה רצה האל יתב' שתהיה תחייה זו על ידי דיבור נביא שאמר הנביא על העצמות האלה וגו' כה אמר ה' לעצמות וגו', ונבאתי כאשר צויתי ויהי קול וגו', ויאמר אלי הנבא אל הרוח הנבא בן אדם וגו', כי אם היה מחיה אותם בלא הודעה לנביא היה אפשר לומר כי מעצמם חיו קרוב לדרך הטבע כזרע היבש כחרס הנופל ונטמן באדמה ועם היותו מעופש צץ ויוצא לימים מתחת הארץ, ולכן אמר העצמות היבשות שמעו דבר ה', להודיע כי העצמות ההם לא נכנס בהם שום לחלוחית מצד היותם בקרקע לשיציצו מעיר כעשב הארץ, או כזרע הנופל בארץ וחוזר וצומח, אלא היו יבשים וכמו שאמר למעלה והנה יבשות מאד. ואמר שמעו דבר ה', כי ע"י שמיעת דבר ה' שהיה רצונו יתב' להחיותם יהיו חיים לא בדרך הטבע או קרוב לו: עוד רמז לו במה שאמר הנבא בן אדם, כי היה אפשר שיחשוב הנביא כי מצד גזירת המזלות נהיה הדבר הזה כי מזל כוכב אלו שמתו ונקברו בתוך בקעה זו חייב בשעה זו שנהפך עליהם הגלגל לטובה שיחיו ויקומו על רגליהם ברגע שהורה הגלגל לא יקדם ולא יאחר, ולכן אמר לו האל יתב' הנבא בן אדם ואמרת וגו', כי הדבר תלוי בנבואתך ודיבורך באיזו שעה שתרצה להנבאות עליהם גזרתי אומר שיחיו על ידך, ולכך אמר הוא ונבאתי כאשר צויתי, כלו' בשעה שרציתי להנבאות ולומר להם אמרתי העצמות היבשות שמעו דבר ה' כאשר צויתי שאומר כך בשעה שארצה, ואז היה קול מיד בשעה שנבאתי והנה רעש וגו', ובזה נודע וניכר כי דבר ה' הוא, ואמר ותקרבו עצמות וגו', וראיתי מיד כי כבר היו הגידים עליהם ובשר עלה הכל יחד באותה שעה מבלתי קדימת צמיחה או ליחות בעצמות ולא בעלית הבשר וקרימת העור, ואמר ורוח אין בהם, מפני מה שנא' לו מקודם וקרמתי עליכם עור ונתתי בכם רוח וחייתם, שהיה נראה כי מיד שיעלה הבשר והעור יהיה נתינת הרוח בהם, ולכן ראה הנביא ותמה על כי לא היה בהם רוח כמו שנאמר לו, ולכן אמר ורוח אין בהם כמו שנאמר לי וכמו שהתנבאתי כאשר צויתי שיעלה עליהם גידים וגו' ושיתן האל יתב' בהם רוח ויחיו, ואז אמר לו יתברך הנבא אל הרוח וגו', הכוונה כי גם שנאמר לו הכל ביחד יש הפרש, כי יצירת כל הגוף על העצמות היבשות נוצר מיד בדיבור הנביא מאת האל יתב', אבל נתינת הרוח אינה בריאת הרוח ולא יצירתה, כי הרוח היא הנשמה שנחצבה מימי עולם מתחת כסא הכבוד והיתה כבר בגוף האדם וחוזרת אליו בעת התחייה, היה צריך דיבור בפני עצמו לשתחזור לגוף ולא שתבוא מעצמה כיצירת הגוף שהיה נראה שהיתה נוצרה ביצירת הגוף, ולכן נאמר אליו הנבא אל הרוח שהיא הנשמה הקדומה שהיתה בהם מאז, ולשון הנבא זה יהיה מקור ולא ציווי, כלו' צריך להתנבאות על הרוח פעם א' כמו שנבאת, ועוד שנית הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח כי הנשמה ששכנה כבר בגוף אדם א' ונצטערה בו להכניעו בעשיית המצות לא תחזור מרצונה לגוף בדיבור א', אלא תכין עצמה לקיים דיבורו כשיוסיף שנית לצוות אליה, להראות כי על כרחה היא חיה בגוף, וזהו שאמר הנביא ורוח אין בהם כלומר הרוח לא הגיע עדיין אליהם ובתוכם אבל היה מוכן לבוא, והכנה זו היתה שיצאה מעולם הנשמות לעולם הזה ועמדה בקצה ד' רוחות העולם הזה, ועל זה אמר ואמרת אל הרוח, כי בהיותו בעולם הנשמות לא היתה השגה לנביא לדבר אליה לנוכח, ועתה שיצאה משם אל עולם זה ישיג לדבר אליה לנוכח, וכמו שאמר ואמרת אל הרוח כה אמר ה' מד' רוחות העולם שאת עומדת בהן וכמו שנאמר בואי משם ופחי וגו', וענין הביאה מד' רוחות העולם ולא מרוח אחת, מפני שכמו שנתהוה גוף אלו העצמות יבשות בבת א', כי כולם היו שוים בצדקות ולא יקדם ולא יאחר איש מחבירו וכמ"ש ותקרבו עצמות וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה על כולם בבת א', כן תחייתם תהיה בבת אחת, ואם היו באות הנשמות כולן מרוח א' ד"מ ממזרח היה קודם על הסתם תחיית המזרחיות מן המערביות וכן משאר הרוחות, ובבואן מד' רוחות הית' התחייה שוה בבת א' לגופות העומדות במזרח ובשאר הרוחות, כי הנשמות המזרחיות יהיו נגד הגופות המזרחיות וכן בשאר הרוחות, וקדימת תחיית המתים הגופים המזרחיים החיצונים מהפנימיים אליהם וכן בשאר הרוחות, אינה קדימה ממש כי כולם בצד א', ויהיה סדר תחייתם בד' מצרנים דפלגי לארעא בקרנזול תמונה. הנקודות הם הגופים העומדים בבקעה המרובעת, ומכל ד' רוחות תבאנה הנשמות לגופים שכנגדם בבת אחת. ולא גזר האל ית' שתעלינה למעלה באויר כל נשמה נגד גופה ותרדנה בבת אחת ממש כולנה לגופים, מפני שהיה צורך שתבאנה מלמטה מארבע רוחות העולם קרובות לארץ עד שתגענה לבקעת מקום הגופים כדי שתתנהגנה להתקרב לחומר הארץ, ויהיה קרוב יותר להכנס ברצונם לחומר הגוף אשר כבר הוכן מקודם לכל א' מהן, ואמר והנבאתי כאשר צוני ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד, כי גם שהיו חיל גדול בא לכולן הרוח ועמדו על רגליהם כולם בבת אחת, ואחר זה אמר לו האל ית' העצמות האלה שחיו הם ראיה ואות לכל בני ישראל הנפוצים בארצות, כי מצד הגלות והשיעבוד הם מחשיבים עצמם כעצמות יבשות ושאבד' תקותם לכן הנבא אליהם וגו' הנה אני פותח את קברותיכם וגו', אשר אתם חושבים כי אתם כמו המתים הנתונים בקברות, אני אעלה אתכם מקברותיכם לא"י ונתתי רוחי בכם, והיא החכמה היתירה אוירא דארעא המחכמת.

1100

1101או יהיה ענין העצמות האלה כל בית ישראל המה, כי כל ישראל שגלו באותו זמן לבבל היו חושבים שבמיתתם וקבורתם שם לא יהיה להם עוד תחייה, כי עיקר תתיית המתים בא"י, וכיון שהם גלו ממנה יחשבו כי לא תהיה להם תקומת התחייה, ולכן אמר הנביא הנה אני פותח את קברותיכם, והוא פתיחת הארץ בגלגול מחילות עד א"י, ונתינת הרוח בהם בא"י, כמו שכתוב אחר כך ונתתי רוחי בכם וחייתם והנחתי אתכם על אדמתכם, וזהו בתחיית המתים לכלל האומה בזמן התחייה, אבל תחייה זו אם היתה בפועל לא במראה לא עלו בגלגול מחילות לא"י, מצד כי כל ישראל היו גולים אז בבבל והיא היתה כא"י להם, כמו שאמרו חז"ל (קידושין ע"א) כל הארצות עיסה לבבל.

1101

1102ונלמוד מזה לאותם שמתו מקרוב בזמן התחייה ובשרם על עצמותם אלא שהיא כחושה או יבשה, שנקל זאת בעיני ה' לרפא הבשר והעור ולחיותם ולהשיב נפשותם אל גופם כבראשונה, וכל שכן לדור התחייה שיצאה נשמתם ומיד תשוב אליהן כעין מה שהיה בנתינת התורה, וגם שמתו זקנים ולא היה בטבעם לחיות יותר או בזמן התחייה אותם שמתו מחולי אברים שהנשמה תלויה בהם והם כעין טריפה, כמו שבעצמות היבישות יעלה הבשר ויקרם עליהם עור מלמעלה כן באלו ישוב הגוף לטבעו וישוב לימי עלומיו, כמו שהיה בימי הבחרות, שיוכלו לחיות זמן ארוך, ויתרפאו האברים אשר הנשמה תלויה בהם, לשתחול בהם הנפש החיונית ועליה שאר הנפשות ואותם שנאכלה בשרם ושיבשו עצמותם ושנרקבו ושנשרפו ושהיו דומן על פני האדמה לא קצרה יד ה' להושיעם להחליץ עצמותם לקבץ רקב עצמותם ועפר שריפתם שיחזור גופם למה שהיה, כמו שעשה במתי יחזקאל שכתוב ותקרבו עצמות עצם אל עצמו, וקרוב הוא אצלו ית' לקרב המרוחק בקצה הארץ כקרוב הקרוב והגיעו אל הקרוב אליו:

1102

1103היות התחייה בא"י ולא בח"ל, יתבאר גם כן מראיות שח"ק, שכל, חוש, קבלה, אם מן הקבלה ת"ן כ"ח תורה נביאים כתובים חכמים. אם מן התורה ראיות שהביאו חכמים לתחייה מן התורה, מי שהביא ממה שכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן, יתבאר שבמקום שנוהג בו תרומה והוא א"י יהיה תחיית המתים, ומי שהביא מלתת להם את ארץ כנען, תחייתם היא בה שהיא נתונה לה, ומי שהביא מן וקם העם הזה וזנה, הרי היו בא"י, ומי שהביא מאשר נשבע לאבותיכם לתת להם, והרי הם בארץ הנתונה להם וכתיב על הארץ, כי בה תהיה תחייתם. ואם מן הנביאים, ממה שהביאו מיחיו מתיך והם מתי א"י המתיחסים לו ית' כי היא ארץ אשר עיני ה' בה. מן הכתובים, מי שהביא מדובב שפתי ישנים שנעות ומתנודדות שפתי ישני אדמת עפר מכלל שיחיו, והם בא"י דכתיב הולך לדודי ואינו נקרא דוד אלא בא"י, שהיא חלקו ונחלתו וישראל הם חלקו ונחלתו. ואם מדברי חכמים מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כ"ש, בא"י והוא אדם הראשון. וק"ו מן היוצר של מים ומכלי זכוכית וכו', וממה שאמרו בסוף כתובות צדיקים שבח"ל אינם חיים אלא ע"י גלגול מחילות שנעשים להם בקרקע ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד ארץ ישראל ושם מבצבצים ויוצאים.

1103

1104וטעם היות התחייה בא"י ולא בח"ל, מצד השכל, כי בזמן התחייה יהיה בטל קושי יצר הרע כמדריגת קושי האבן מן הבשר, כמו שאמר הנביא בענין התחייה והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, עכ"פ ישאר איזה חלק מן היצר הרע, כדמות אה"ר קודם שחטא ואכל מן העץ אשר צוה לבלתי אכול ממנו, שאל"כ לא נשאר מקום שיהיה לו שכר על עשותו הטוב והישר בעיני אלהים ואדם, כי יהיה כאחד מן המלאכים אם יהיה בלי יצר כלל, ולהיות האדם בזמן התחייה על מזג זה צריך שלא תחזור הנשמה לגוף כי אם בא"י, והעצמות שבח"ל אחר קרימת הבשר והעור יתגלגלו על ידי מחילות עד א"י ושם תשוב הנשמה אל גופה כדי שלא תטמא ותדבק בה שום סיג מטינוף וטומאת ח"ל מהשרים החיצונים השולטים בה, כי החזרת הנשמה לגוף היא כמו שעת הלידה, וכמו שיש הפרש בגרים כי הנולדים ונוצרים בקדושה קדושה מיתוספת עליהם לענין הדין יותר מן הנולדים שלא בקדושה, כן בתחייה אם היו חיים בח"ל היו נחשבים כאילו נולדו שלא בקדושה, והחיים בארץ ישראל קדושה יתירה מיתוספת בהם, דמיון מה שאמרו חז"ל (כתובות ק"י) הדר בא"י דומה כמי שיש לו אלוה:

1104

1105ולסבה זו נוצר אדם הראשון עפר מן האדמה שנאמר עליה מזבח אדמה והיא במקדש המקודש, כדי שיהיה חומרו נכון ומזומן למצות השם כמו שהיה קודם אוכלו מעץ הדעת טוב ורע, וכן נפח האל ית' בו נשמת חיים במקום ההוא אשר שכינתו שורה שם לעולם ולא זזה מכותל מערבית, ומקודם היה המקום ההוא מוכן לכך, וענין נפיחת בו רוח החיים כעין תחייה על גוף שלם מכל וכל לא חסר לו אלא נשמה אחר שיצרו, והוא כענין שריית שכינה על הנביאים שאינה שורה אלא בא"י, אשר אלהותו יתב' נרשם בה יותר מבמקומות אחרים והוא דורש אותה תמיד ועיניו בה מראשית השנה שנברא העולם ויצר אדם ונפח בו נשמה, עד אחרית שנת התחייה אשר יפח מרוחו הקדום להחיות מתי עפר בא"י, והבאים על ידי גלגול מחילות, וכמו שאמר הכתוב בענין התחייה של מתי יחזקאל מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים וגו', אלו הד' רוחות הם רוחות א"י כי לא הוזכרו ד' רוחות בתורה כי אם על א"י, נאמר לאברהם בהיותו בא"י שא נא עיניך וגו' צפונה ונגבה וגו' כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה וגו' והיא א"י, והזכיר עליה ארבע רוחות, וביעקב נאמר הארץ אשר אתה שוכב עליה שקיפל תחתיו כל א"י לך אתננה וגו' ופרצת ימה וקדמה וגו', והם ד' רוחות א"י שיפרוץ מהם לכל העולם, וכן בתחומי א"י הוזכרו ד' רוחות, והיה לכם פאת נגב, והיו תוצאותיו הימה, זה יהיה לכם גבול צפון, והתאויתם לכם לגבול קדמה, וכן במגרשי ערי הלוים כתיב ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה ואת פאת נגב ואת פאת ים ואת פאת צפון, ובמשה כתיב עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעיניך כל א"י הסובבים אותו ד' רוחות אלו, וכן כתוב ים ודרום ירשה, ואם כן כשאמר הכתוב מד' רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלו הם ד' רוחות א"י, כי הנשמות תרדנה שם בא"י ומד' רוחותיו תפחנה כל א' בגופה להחיותה, וכאילו הגשמות אינן יוצאות ממצרי א"י אלא שתאצלנה משם הרוח בגופות ע"י הפחה מבלי הפסק מא"י, וזה היה בתחייה ההיא לצורך שעה אבל התחייה העתידה לא תהיה אלא בא"י, כי לא תצאנה הנשמות הקדושות ערומות מבלי גוף אל חו"ל:

1105

1106וראיה מצד החוש, יצירת גופו של אדם הראשון שלם, כמו שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם, ואח"כ נפח בו נשמה כעין תחייה בא"י מקום מזבח אדמה, ועקידת יצחק במקום ההוא כפי הקבלה שהיה כעין החיים בשעת העקידה, ובן הצרפית ובן השונמית בא"י, והאיש אשר נגע בעצמות אלישע ויחי וילך על רגליו, ותחיית מתי יחזקאל היתה צורך שעה וכמו שכתבנו למעלה:

1106

1107יש לנו עסק בנסתרות ממנו בענין תחיית המתים, אם נוכל לגלות טפח וישאר טפחיים מכוסה במה שיהיה לעתיד, ונהיה נכללים באיזה חכם הרואה את הנולד, והוא תחיית המתים שהיא כעין נולד, לחקור על התחייה בתכריכיהם אם יספיקו להם לעולם כמו שהספיקו ולא בלו שלמות דור המדבר עליהם, או יצטרכו לעשות בגדים חדשים, בפרט הנערים שמתו קודם שיגדלו כל מה שהיו ראויים להגדיל את יגדלו הם ותכריכיהם עמהם כדור המדבר, או יקומו בתכריכיהם ויגדלו בקומה לאחר שנת תחייתם ויצטרכו לעשות להם מלבושים חדשים לפי מדתם: עוד באכילה ושתיה אם יצטרכו לאכול בשר בין הערבים ובבקר ישבעו לחם כדור המדבר, או יספיק להם אכילת סעודה א' לכמה ימים כמו למ' יום שהספיק למרע"ה ואליהו: עוד אם יהיה איזה שינוי בזמן התחייה כשינת האנשים בכל לילה או בהולדה. עוד אם יצטרכו לאומנות או למשא ומתן. עוד אם יהיו ביניהם צדיקים ורשעים עניים ועשירים או מכובדים ומבוזים: עוד בענין לימוד וקיום התורה ומצותיה אם יהיה איזה שינוי:

1107

1108עוד בענין התפלות והברכות ג"כ אם יהיה איזה שינוי: עוד בצמיחת הזרעים והתבואות אם יהיה איזה שינוי לטובה בקרקעות שיהיו הפירות של כל העולם כעין מה שהיו בא"י בזמן הבית או לא. עוד אם יזכרו מה שעבר עליהם בעולם הנשמות, ואת ילמדו שם וידעו וישיגו בחכמת התורה יותר ממה שהשיגו בזה העולם, אם יזכרו אותו או ישכח מהם בשעת התחייה כשתשוב הנשמה לחומר הגוף: על כל הדברים האלה וכיוצא בהן ראוי לדבר אם אפשר שיתברר קצת מכל א' מהן מדברי התורה והנביאים והכתובים ומדברי חז"ל ולית"ן כ"ח מהן.

1108

1109והנה רבינו סעדיה גאון ז"ל דיבר בכיוצא בזה בס' האמונות שלו שער ז' ועשה בזה עשר שאלות, וממנו נראה וכן נעשה, וקודם אאריך איזה דבר בביאור תשובות שאלותיו ואח"כ אחזור לברר מה שיהיה אפשר בשאלותיו.

1109

1110השאלה הראשונה כתב רבינו סעדיה ז"ל אם ישאל שואל מי ומי יחיו מן האומה בעת הישועה, אשיב ואומר כל צדיק ובעל תשובה, כי מי שימות מבלי תשובה הוא מן הענושים, וכן ראוי בשכל כי כבר הבטיח הבורא את השב שיקבלהו, בכתובים רבים, וכבר התחייבו כל אלה היעודים לכל שב מדברי רבותינו, אחר שמנו מיני החטא ושמום ארבעה מעלות, עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה, ואח"כ על מצות לא תעשה, ואח"כ כריתות ומיתות ב"ד, ואח"כ מי שנתחלל בו שם שמים, ואמרו אח"כ או יכול שכפרה לו מיתתו ת"ל הנה אני פותח את קברותיכם, והנה נתחייבה תחיית המתים לכל שב, ואני אומר כי מעט הם מבני עמנו שמתו מבלי תשובה, עד כאן.

1110

1111וגם כי דבריו אין צריכין חיזוק נת"ן כ"ח ולב להבין אותם ולסעד"ם מן התורה, (דברים ל"ב) ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלהים עמדי אני אמית ואחיה וגו', באמרו ראו עתה ידבר עם כל האומה ולא להם לבדם יעד התחייה כי אם גם כן לדורות הקודמים, אדת מתושלח נח שם ועבר, והאבות והצדיקים שהיו בדורות ההם ואחריהם השבטים ראובן שמעון לוי וגו' וזרעם הישרים שנולדו ומתו במצרים, והיוצאים והם דור המדבר, ומפני שאלו העתידים ליכנס לארץ ולקיים מצות שבה היו בסכנה יותר לחטוא ברוב המצות המוטלות עליהם ואולי ע"י זה לא יזכו לתחייה בעת הישועה, לזה אמר ראו עתה כי אני אני הוא אני הוא המחיה לדורות הראשונים ואני אחיה לדורות שהם עתה והעתידים, כי גם שיחטאו כשיחזרו בתשובה אני אחיים, ולזה אמר אני אמית ואחיה לשון עתיד ולא אמר ממית ומחיה כמו שאמרה חנה ה' ממית ומחיה, הכוונה על כל הדורות מבריאת העולם הצדיקים מהם ובעלי התשובה ועד סוף העולם, וכן רמז במה שאמר אמית ואחיה וממית ומחיה ולא אמר אני מחיה מתים כמו שאמר הכתוב יחיו מתיך, לומר כי אפי' החוטאים שהם חייבים מיתה וממית אותם על חטאם יחיה אותם כיון ששבו בתשובה, וכן נראה ממה שאמר מוריד שאול ויעל, גם ליורדי שאול וגיהנם אחר שיצרפו כצרף הכסף יזכו לגן עדן, וכן יזכו לתחייה.

1111

1112ואפשר לומר כי מה שכפל ואמר מוריד שאול ויעל, אם שאול הוא הקבר כי לא לבד ממית ומחיה למי שלא נקבר עדיין כבן הצרפית ובן השונמית, אלא גם את מי שהורד לשאול ונקבר זה כמה אלפי שנים יעלהו מן השאול ויחייהו, וכן אמר הנביא יחיו מתיך, הם אותם שימצאו חיים בעת התחייה וימותו ויחיו מיד, נבלתי יקומון אותם שמתו ולא ניתנו לקבורה, כמו שאמר הכתוב נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים וגו', הקיצו ורננו שוכני עפר על הנקברים מאלפי שנים, נראה מכל זה כי התחייה יהיה לכל ישראל הישרים והשבים בתשובה. וכן בתחיית מתי יחזקאל כתיב ואוציא אתכם מקברותיכם עמי, והם כל ישראל, וכמו שאמר העצמות האלה כל בית ישראל המה והם טובים ובעלי תשובה, ודניאל אמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו, וגם כי לפעמים המועטים נקראים רבים כמו שכתוב רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו כי מסתמא מועטים היו ונקראים רבים מג' ולמעלה כמו ימים רבים בלא עת נדתה, וכתיב רבים יחלו פני נדיב ואינם רוב העולם אלא מועטים ונקראים רבים שהם מג' או מי' ולמעלה, ועכ"ז מה שכתוב בדניאל ורבים מישני אדמת עפר נכללו כל ישראל הצדיקים ובעלי התשובה בכלל הרבים, ומה שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים אם אלף הם אני ובני וכו' ואם ב' הם אני ובני הם, זהו בני עליה הזוכים למעלה גדולה מזיו זוהר השכינה, והשאר שהם צדיקים ובעלי תשובה גם כי לא ישיגו למעלה זו של בני עליה הם בני גן עדן ועוה"ב, כמו ששנינו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, וכל שיש לו חלק לעוה"ב הוא זוכה לתחייה, ומה שאמר דניאל ורבים, הם כל ישראל שבכל הדורות הצדיקים והבעלי תשובה, ואע"פ שנתברכו ישראל ופרו ורבו בכל הדורות יותר מאומה אחרת אפי' הכי הם מועטים כנגד כל האומות, והכתוב אמר כי אתם המעט מכל העמים ואיתא בדרש ה' מעט מכל העמים שהיו ס"ה משפחות, הרי הם מועטים מכל העמים בכלל, והרי ארץ ישראל אע"פ שהיתה טובה ורחבה היתה מכילה אותם והאומות ממלאים כל הישוב, ופי' הכתוב ורבים מישני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ודראון עולם, ישיני אדמת הם צדיקי ישראל ובעלי תשובה, עפר הם החוטאים כי עפר הם ואל עפר ישובו, אלה לחיי עולם והם הישרים ואלה לחרפות והם העפר, כי כולם יחיו והטובים ישארו בחיים והרשעים יראו ויבושו ויחזרו לעפרם:

1112

1113כתב רבינו סעדיה ז"ל והשאלה הב' הימותו אחר כן, ואשיב כי לא ימותו אבל מעתיקים אותם מימות המשיח אל נעימות העוה"ב, ובזה אמרו רבותינו מתים שעתיד הקב"ה להחיותם שוב אינם חוזרים לעפרם ע"כ: וכן נראה מן הכתוב אלה לחיי עולם ואלה לחרפות ולדראון עולם כמו שעולם האחרון הוא לעולם ועד שהם כלים ונאבדים, כן עולם הראשון הוא שיהיו חיים לעולם ועד ולא לעולמו של יובל:

1113

1114כתב רבינו סעדיה ז"ל והג' התכיל אותם הארץ, ואמר שמעת שיצאה אומתנו בבני העולם אלפים ומאתים שנה ועוד, יהיו כמו ל"ב דור כל דור ק"כ רבבות אנשים ונשים ע"ד הקירוב, ואם נאמר כולם שוים וכולם יחיו אין ממלאים מן הארץ כ"א חלק מק"נ חלקי' על שנשים לכל אחד יותר מארבע אמות למקומו ולזריעתו ולדרכיו ולבהמותיו, וזולת זה כי כל אנשי הדורות יהיו מאה ועשרים רבבות בל"ב דור על הקירוב יהיה הכל שלשת אלפי רבבה וח' מאות וארבעים רבבה, וכאשר נגזור להם מן הארץ מאתים פרסה על מאתים אשר הם חלק ממאה וחמשים מן הארץ ונמדוד אותם אמות בכל פרסה ג' מילין וכל מיל ד' אלפים אמה וכל אמה אשר היא אמתים וחצי ושליש, יהיה לכל אדם רוחב במקומו רפ"ח אמות ואיזה דבר יש בזה שיתבלבלו בו החכמים ע"כ: ואאריך לשונו כדי שיתבאר שמעת שיצאה אומתנו אלפים ומאתים שנה ועוד, הוא מיציאת מצרים שנת ב"א תמ"ח עד דורו שהיה בשנת ד' אלפים ות"ר וכמה שנים יותר הם כמו נ"ב דור, שבעים שנה כל דור, ל"ב פעמים ע' הם ב' אלפים ור"מ, כל דור אנשים ונשים מאה ועשרים רבבה כפלים כיוצאי מצרים שהיו ס' רבוא אנשים ומסתמא היו כ"כ נשים, ואם תאמר שכל ל"ב דורות היו שוים ק"כ רבבה ולא מתו מהם קודם שיכנסו לכלל המספר בן כ' כמו שהיו יוצאי מצרים אין ממלאים מן הארץ כ"א חלק מק"נ וכו', וכל אנשי הדורות הל"ב כל דור ק"כ רבבה יעלו ל"ב פעמים ק"כ הם ג' אלפים ותת"מ רבבה, וכאשר נקצוב להם מן הארץ מאתים פרסה על מאתים אשר הם חלק מק"נ מן הארץ שהיא מאה וחמשים פעם מאתים פרסה והם שלשים אלף פרסה על שלשים אלף וכל פרסה ג' מילים הם תשעים אלף מיל על תשעים אלף, כל מיל ד' אלפים אמה באמה כושית שכל אמה אמתים וחצי ושליש מאלו האמות של זה הדור, כן כתב בספר אחר בענין האמה, והמאתים פרסה על מאתים יהיו שש מאות מילין על ו' מאות כל מיל ד' אלפים אמה מהאמות הנזכר כל מאה מילין ארבע מאות אלף אמות ו' פעמים הם ב' אלפי אלפים אמה וד' מאות אלפים על ב' אלפי אלפים וד' מאות אלפים לק"כ רבבה בהם אלף אלפים ומאתים אלפים אנשים ונשים, יגיע לכל אחד כ' אמות באורך ב' אלפי אלפים וד' מאות. ולמה שכתב הגאון שיגיע לכל אחד רפ"ח נראה שצ"ל רפ"ג והוא כשיגיע לכל אחד ק' אמה כושית אשר כל אמה מהן אמתים וחצי ושליש, יהיו ק' אחרים החמשים שהוא החצי ול"ג שהם שליש ק' הם רפ"ג אמות שלנו, אבל הגעת ק' לכל א' שהם רפ"ח לא ידעתי, וגם על היות מאתים פרסה על מאתים חלק א' מק"נ מן הארץ לבד יש קושי, כי כפי זה יהיה כל העולם שלשים אלף פרסה על ל' אלף שהם תשעים אלף מיל על צ' כמו שכתבנו למעלה, ובספר צורת הארץ כתוב כי שטח הארץ קל"ב אלפי אלפים ות"ר אלף מיל. ולפמ"ש הגאון כי מאתים פרסה על מאתים פרסה הם חלק א' מק"ן מן הארץ יהיה שטח המאתים פרסה על מאתים מ' אלף פרסה על פרסה שהם ק"כ אלף מיל על מיל, וכשנכפול מ' אלף מיל מן המאתים פרסה על מאתים שהם מ' אלף פרסה על פרסה יגיע מיל אחד לכל עשרה בני אדם מן הק"כ רבבות בני אדם שהם אלף אלפים ור' אלפים, עשרה אלף מיל לכל מאה אלפים, אלף מיל לכל עשרה אלפים איש, מאה לכל אלף אנשים, מיל לכל עשרה אנשים, והמיל ד' אלפים אמה יגיע לכל א' ארבע מאות אמה שהם יותר ממה שכתב הגאון, ואם הם אמת כושי מאלו אמות שלנו לכל א' אלף ומאה ול"ג ושליש ואם ניתן לכל איש רס"ו אמות שהוא כמלא עיניו בשבעת אלפים אמה, יכילו ד' אלפים אמה שהוא מיל לי"ד אנשים, ובאמות שלנו יכילו ארבעים אנשים בקירוב, באופן שיכילו חמשים פרסאות לכל הל"ב דורות שהם ק"כ רבבה לפי דרך חשבון הגאון ז"ל: אבל אם נחשוב בדרך אחר יתרבה מנין הקמים בתחייה יותר ויותר והוא כי מהיות יעקב אבינו בן פ"ד שנה שהוליד עד שירד למצרים שהיה בן ק"ל שנה היו מ"ו שנה ועד שיצאו ממצרים ר"י כמנין רד"ו הם רנ"ו שנה, א' היה יעקב וברנ"ו שנה יצאו ממנו ששים רבוא וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, א' מה' או א' מנ' או א' מת"ק, וא"כ כל אחד מישראל הנכללים בס' רבוא יפרה וירבה ברנ"ו שנים ס' רבוא כל אחד מהס' רבוא ויהיו ס' רבוא פעמים ס' רבוא והם ת"ר פעמים ס' רבוא שהם ששה ושלשים אלף רבוא, וברנ"ו שנים אחרים כל אחד מהל"ו אלף רבוא יהיה ס' רבוא, וכן בכל רנ"ו שנים כל א' ס' רבוא יהיו כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, ואין תימה בהפלגת ריבוי זה כיון שהובטחו האבות שירבה האל זרעם כחול וכעפר וככוכבים, וגם כי במצרים פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד מפני שהיו מענים אותם כמו שאה"כ וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, הריבוי היה עם אותם שמתו בימי האפילה כי לא יצאו אלא חמשים אחד מה' או א' מחמשים או א' מחמש מאות, אבל הס' רבוא עצמו אפי' בדרך הטבע ובברכת האבות חול ועפר וכוכבים היו עולים ברנ"ו שנים לס' רבוא, גם כי לא היו מענים אותם, וא"כ גם אחר שיצאו ממצרים כל אחד מהם יהיה לגוי גדול והם ס' רבוא ברנ"ו שנים כמו יעקב אבינו, ומלבד אלו הששים רבוא שיצאו ממצרים היו ל' רבוא מבן יום אחד ועד בן עשרים שנה, כיון שמבן כ' ועד בן ס' היו ששים רבוא, וכן מבן ששים עד גבורות שיצאו ממצרים שהם פ' יהיו ל' רבוא הם ק"כ רבוא, ועם הנשים הם ר"מ רבוא כפל ממ"ש הגאון ז"ל. ועל פי ריבוי החשבון שכתבתי יהיו כפלים מכל הפלגת הריבוי בל"ב דורות שכתב הגאון עד זמנו שהיה ארבעת אלפים ות"ר וכמה שנים יותר, ומזמנו עד זמננו זה שהם השכ"ח, נתוספו עשרה דורות מע' שנה כל דור והם מ"ב דורות, רוח ה' ידבר בם להחיותם, ה' ב"ם סיני בקדש, וא"כ הפלגת ריבוי ישראל בכל אלו הדורות לא יכילם כל העולם כ"א בהחזקת מועט בהרחבתו את המרובה, וכמו שאמר הנביא הרחיבי מקום אהלך והוא ירושלים מקום בית המקדש שהוא כמו אוהל מועד ויריעות משכנותיך שהם כל תחומי א"י שיתרחבו ולא יספיקו להמון הרב שיחיו, עד שיפרוצו ימין ושמאל, כמו שאומר כי ימין ושמאל תפרוצי עד כל תחומי ח"ל כמו שאמר וזרעך גוים יירש, ולא יספיק זה ג"כ כ"א בערים נשמות שלא היו שוכנים בהם שיושיבום בזמן התחייה, ואמר ימין על צד דרום אשר אין בו יישוב מצד החום והקור השורר בו בעתות השנה, ושמאל על צד צפון שיש בו ישוב ס"ו מעלות מקו השוה לצד צפון אשר בהם נכללים הז' אקלימים, ומקו השוה לצד הדרום שהוא חצי העולם אשר אין בו יישוב כלל מצד חום וקור בעתות השנה יתיישב בזמן ההוא, ויתמזג מן החום והקור שיוכלו להתיישב בו, וכן בצד צפון אמר הס"ו מעלות שאין בו יישוב מצד הקור יתמזג ויתיישב להכיל המון הרב שבתחייה, ולא הזכיר מזרח ומערב כי הס"ו מעלות הם באורך ממזרח למערב ק"פ מעלות, ומה שכתוב בימי שאול ויפקדם בבזק ויהיו בני ישראל שלש מאות אלף ואיש יהודה שלשים אלף, הם אותם שבאו אליו כששלח בכל גבול ישראל אשר איננו יוצא אחרי שאול ואחרי שמואל כה יעשה לבקרו; אבל לא מנה כל ישראל, וכן כשהלך להלחם בעמלק אמה"כ וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים מאתים אלף רגלי ועשרת אלפים את איש יהודה, הם אותם שנתאספו אז במלחמת עמלק לא כולם שהרי במלחמה ראשונה היו יותר ולא נתמעטו עתה בשנה א' או בשנתים, וכן כשספר דוד את העם והיו ישראל ח' מאות אלף ואיש יהודה חמש מאות אלף, הם היו אנשי חיל ושולף חרב ואולי היו כל אחד א' מאלף או יותר, וכן בימי שאול לא היו כל ישראל מלומדי חרב כמו שכתוב וירדו כל ישראל הפלשתים ללטוש וגו' והיה ביום מלחמת ולא נמצא חרב וחנית ביד כל העם אשר את שאול וגו', ואם כן לא נמנו אלא אותם שנתן האל בלבם לצאת למלחמה, ובימי דוד אמר חושי לאבשלום כי יעצתי אסף יאסף עליך כל ישראל מדן ועד באר שבע כחול אשר על הים לרוב, וזה היה דרך גוזמא כמו שנאמר בגדעון ולגמליהם אין מספר כחול וגו', וכן במלחמת יהושע עם המלכים עם רב כחול אשר על שפת הים לרוב, והוא דרך גוזמא להגדיל הנס שנצחום ישראל, אבל מה שנזכר בימי שלמה יהודה וישראל כחול אשר על הים, אינו גוזמא אלא להורות כי נתקיימה הבטחת האבות ולא הובטחו בדרך גוזמא, שהרי פירש בברכת והיה זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה, כי בריבוי ואינו דרך גוזמא אלא בפועל שלא יוכל למנות שלא יהיה להם מספר, ואם הם אלפי אלפים רבוא עדיין יש להם מספר, והגוזמא היא כי אי אפשר שיהיו ממש כעפר הארץ שהרי כל אחד מהם מכיל ודורס כמה עפר מן הארץ, אבל מה שאין להם מספר אינו גוזמא אדרבא מפרש שיהיה ריבויים בפועל שלא יהיה אפשר למנות ואינו גוזמא, וכמו שאמר הושע הנביא והיו מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר, הרי שפירש כי דמיון הריבוי שיהיה כחול הים שא"א למנות ולא למוד אותו, כי גם שכולם היו מוגבלים בא"י ועבר הירדן, מצד ריבויים הם חוזרים ומתערבים כשימנו קצתם ויבואו למנות קצתם מצד הריבוי, ונראה לי כי בפרט מזמן שלמה ואילך לא היה מניין לישראל כמו שכתוב בימיו יהודה וישראל כחול אשר על הים וגו', כי מאז נתקיימו ההבטחות של האבות יותר, ולא מצינו מאז והלאה שנמנו ישראל שנראה שלא היה להם מניין, ומה ששלח רבשקה לחזקיה ועתה התערב נא את אדוני את מלך אשור ואתנה לך אלפים סוסים אם תוכל וגו', היה על שכל ישראל בימי חזקיהו היו בעלי תורה ולא היה נערה שלא היתה יודעת דיני טומאה וטהרה כמו שאמרו חז"ל, לכן לא היה מי שידע לרכוב על סוס, ומ"ש בגלות יהויכין עשרת אלפים גולה הם זולת דלת עם הארץ דלים ועניים אבל רבים היו, וגם העשרת אלפים היו שרים וגבורי חיל, ומצינו בבית שני בסופה בימי אגריפס אחר שמתו כמה אלפים ורבבות מישראל במלחמת היונים ומלחמות אחרות רצה אגריפס לידע מנין ישראל ונמצאו כליות בפתח א' כפלים כיוצאי מצרים, וכוליא א' כיון מפסח שנמנו עליו מי' אנשים ולמעלה חוץ מהטמאים לנפש ואותם שהיו בדרך רחוקה וחוץ מי' שבטים שלא היה להם מספר, יוצא מכל זה שבתחיית המתים יצטרך כל העולם להכילם, ואותם שנקברו ח"ל אחר שיתגלגלו ויחיו בא"י יחזרו ללכת לח"ל למקום מושבם או יתרחב א"י שתכיל אותם, והאל ית' יודע האמת.

1114

1115כתב הגאון ז"ל והד' אם יכירום אנשי ביתם וקרוביהם מן החיים, ואומר כי הנביאים והרועים והנסיכים כשמתחייב שיכירום בני אדם יתחייב לעומת זה שיכירו קצתם את קצתם, ושיחובר כל אדם אל שבטו כאשר הוא מבואר בסידור השבטים בס' יחזקאל וזולתו ע"כ. והראיה מס' יחזקאל היא ממה שהוזכרו שם בסוף יחזקאל גבולי כל השבטים העתידים כל גבול יהיה ניכר לשבטו, אשר נראה כי כל בני שבטו אחר שיקומו בתחייה יהיו לכת א' ושבט א' ניכרים זה לזה, וכיון שכל א' יחובר אל שבטו יכירו קצתם את קצתם לאב ולאם ולבן ולבת לאח ולאחות ושאר קרוביהם, וע"י הכרה זו ניכר כי התחייה היא הנפש עצמה שנפרדה מאותו הגוף שתשוב לאותו הגוף ולא נפש חדשה, כי כבר כלו אז כמו שאמרו אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, ואם התחייה היא לנפשות שנפרדו מגופן שתשובנה לגופן עצמן ולא נפש אחרת לגוף אחר כדמות גלגול, ואם בתחייה היתה הנפש נכנסת בגוף של אחר שלא נוצרה בו היתה היא כמוכרחת להתנהג ע"פ מדותיו שהתנהג עם הנפש הראשונה, אבל כשתשוב הנפש לגוף עצמו ששכנה בו יזכור הגוף ימי עלומיו בראשונה עם נפשו וימשך אחר עצת הנפש לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד, ובזה תכיר הנפש גופה שעמדה בו בכמה שנים ויכיר הגוף הנפש אשר שכנה בו, וכמו שהגוף והנפש ניכרים זה לזה כן מכירים את קרוביהם ואת חבריהם שהיו מכירים אותם בחייהם, וכמו כן יזכרו כל מה שעבר עליהם בעוה"ז ומה שעבר עליהם בעולם הנשמות מן השכר שקבלו בג"ע על מעשיהם הטובים, ומה שנענשו קצתם בעונשי גיהנם על עונותיהם וצפצפו ועלו לג"ע על מעשיהם הטובים, ובזה ייטיבו דרכם ויהיו מוכנים לעשות טובה יותר ויותר ממה שיהי' להם הכנה לעשות רע, וכן יזכור כל אחד מה שהיה יודע בעוה"ז בין בחכמת אומנות בין בחכמת השכל והתורה, ובזה יבדלו אז האנשים במעלתם בחכמה, כפי מה שנתחכם בעוה"ז איש א' יותר מחבירו, כן יהיה מוכן וישיג אז כפי ערך מה שהשיג קודם, ומי שלא השיג כלל בעוה"ז לא ישיג בתחייה כ"א כפי ההכנה היתירה שיש לגוף הזה עתה ממה שהיתה לו בתחלה, והוא דבר מועט, וכן לענין המעשה הטוב כפי מה שהרבה יותר גוף זה בעולם הזה מחבירו כן יהיה מוכן בזמן התחייה יותר.

1115

1116כתב הגאון וה"ה מי שימות מהם והוא סומא או מבוטל מאיבריו או בשאר הפגעים או המומים מה יהיה עניינו, ואומר שיחיה תחלה במום ההוא עד שיכירוהו בני אדם שהוא הוא ואח"כ ירפאהו הבורא ותהיה אות גמורה, כמו שאמרו רבותינו עומדים במומם ואח"כ מתרפאין, ועל כן הקדים אני אמית ואחיה למחצתי ואני ארפא, ואמר אז תפקחנה עיני עורים וגו' ע"כ.

1116

1117יש מומין שאינו מתנכר האדם בהם שאינם בגלוי ואפי' הסומא או מבוטל ניכר הוא בצורתו בהסתכלות טוב, אלא מפני שברוב השנים האדם משתנה מנערות לבחרות לזקנה ולשיבה, וכ"ש בשינוי המית' וכליית האיברי' וחזרתם לעלות על העצמות בשר מלמעלה, גם שיהיה מן החומר עצמו אשר היה בו מתחלה והחלקים שנפרדו ממנו לכל ד' היסודות שחזרו עתה אליו ממש כבתחלה, עם כל זה אפשר שיהיה בו איזה שינוי בצורת פניו ומראהו, כ"א יתיך אדם כלי בדיל ויחזור ויעשהו כלי כמו שהיה בתחלה בדפוס עצמו ישחנה באיזה דבר מועט ופנים חדשות באו לכאן, וגם כי באומנתו של האל ית' לא יבצר ממנו מזמה להחיותו בצורתו כבתחלה ממש, כיון שקודם מותו היו בו שינויים הרבה מנער לבחור מזקנה לשיבה מי שראה אותו בזמן היותו בחור לא יכירהו בתחייה אם מת זקן וכן בכל שאר השינויים, ולכן רצה האל ית' להחיות את כל אחד בצורתו ותבניתו שהיה בזמן מיתתו, ואם יתנכר לשום אדם על שראהו קודם מיתה בחור, מומו יוכיח עליו כי הוא הוא ואחר כן ירפאהו הבורא, וכיון שיהיה ניכר קודם שיתרפא אף לאחר כן יהיה ניכר. וכן רוב האנשים שהם בלא מום יהיו ניכרים אף לאותם שלא ראום אלא בבחרותם באמצעות אותם אשר הכירום בשעת מיתתם, וכן האנשים שהם מדור אחד יהיו ניכרים לדורות שלפניהם ושלאחריהם באמצעות בני דורותם שיכירום ויעידו כי הם האנשים הנקובים בשמות כמו שתאמר שבעה רועים ושמונה נסיכי אדם, וכל הנביאים והחסידים והצדיקים אשר בכל דורות ושאר בני אדם כולם יכירו את אביהם ואבי אביהם עד אברהם אבינו או עד אדם הראשון, ואת בני בניהם עד דור אחרון המספרים תהלות ה' שיזכו לזמן התחייה, ועל ידי עדות זה יכירו שלשלת אבותם עד אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה והוא והאבות יכירו את כל בני בניהם עד זמן התחייה ואז יאמתו הכל חידוש העולם ושאר העיקרים בראותם כל הדורות חיים עם אדם הראשון, אשר יגיד הוא להם כי לא נולד מזכר ונקבה אלא שהאל ית' יצרו בכפיו, וכן כל בני הדורות יעידון יגידון כולם כאחד כי הוא אחד ושמו אחד בסיפור והגדת הנסים והנפלאות אשר ראו בעיניהם מיציאת מצרים עד דור האחרון, ולא ישאר שום ספק בלב שום אדם בעיקרי התורה ושרשיה, כי יאמינו מה שיסופר להם מהמון האנשים אבותם אשר בכל דור ודור, מוסכם סיפורם למה שקבלנו מאבותינו מכל הדברים, ובזה תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים:

1117

1118ורפואת המומים אחר קימתם בהם יורה על השבת מזגם בתחייה, כי המומים בפרט הנולדים עם האדם הם מורים על רוע מזג האדם כפי המום ההוא וכפי מקומו, כי מעלת האדם בחכמה ובמעשים נגמרה בהיותו בצלם אלהים כמו שהיה אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה אשר בצלמו ברא אותו ובזה השיג חכמת אלהים הוא ויוצאי יריכו, ומי שנולד במומו יש בו חסרון שאינו שלם בצלם אלהים, ובזמן התחייה יוסר מומו וישאר שלם בצלם אלהים ויהיה מוכן לחכמה ולמעשים טובים, והיה ראוי שיחיה בלא אותו המום אלא כדי שיוכר לכל שהוא הוא, וגם להראות לו זכות כ"א חטא קודם שמת אי זה חטא יותר מבני גילו אולי היו ביניהם חטאים מתייחסים אל המום ההוא והיה כמוכרח עליהם ויש לו בזה אי זה התנצלות, ובראותם אותו מכיריו בשעת התחייה עם המום ההוא ושנתרפא אח"כ ממנו ידונו כי מצד המום חטא קודם אי זה חטא יותר ועתה יהיה מנוקה ובלתי מוכן למה שחטא קודם:

1118

1119וההכרה זה את זה היא מוכרחת שיכיר איש את אביו ואת אמו ויכבדם, ואת אחיו ואת בנו ואת אחותו ואת בתו להבדל מקרובותיו ומשאר העריות, וללמד את בנו תורה ולהתאסף יחד בנחלת ה' כל בני המשפחות אצל בני שבטם ונשיאיהם נשיא השבט בן יעקב בראשם, והאבות בראש כולם, כי כן הובטחו כמו שכתוב וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען לכם לא נאמר אלא להם, ונשיא כל שבט יהיה נשיא שבטו שנים עשר שבטי בני יעקב, כי להם נאה הנשיאות כי כל שבט הוא אב לכל בני שבטו והאבות על כולם, וכמו שיכירו כל בני התחייה את כל שבט ושבט אבותם, וגם את האבות שהם מכלל ז' רועים וח' נסיכי אדם, יכירו גם הם את כל בני בניהם בני השבטים עד סוף כל הדורות, ויגמלו חסד להם אשר זכו בעולם הזה בתורה ומעשים טובים וזכו לתחייה ובזכותם חיו האבות, כי אם הם לא היו זוכים לתחייה למה יחיו האבות בלא בנים, והרי נאמר כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל ואין נקרא זרע כי אם יעקב ובניו.

1119

1120כתב הגאון והששית אם יאכלון וישתון וישאו נשים, ואומר כן, כמו שבן הצרפית אשר החייהו הבורא ע"י אליהו ובן השונמית ע"י אלישע אכלו ושתו, ויתכן שנשאו נשים, ע"כ: ואין כל כך ראיה מאלו שחיו תוך כ"ד שעות לפרידת נפשם ושבו וחיו ע"י אדם אל מה שהיו קודם, כי לא התעדנו ולא נתעלו נפשותן במעט שעות לשיוכלו לעמוד בלא אכילה ושתיה בשובן אל גופותן, אבל בזמן התחייה ע"י האל ית' היה אפשר כי בעלוי הנפשות שנתעלו בגן עדן ובעולם העליון יספיק להן להעמיד את גופן ולקיימו בלי אכילה ושתיה, כי גם הגוף אשר קרבו עצם אל עצמו במאמר האל ית' ונקרם עליהם בשר ועלה גידים יהיה מוכן להתקיים כאחד הגרמים השמימיים בנפש הנאצלת עליהם, ועכ"ז נאמר שהם יכולין לאכול ולשתות כרצונם ולא תדירית, אלא מהם מג' ימים לג', מהם מז' לז', ומהם מארבעים לארבעים כמשה רבינו שעמד מ' יום בלא אכילה ושתיה, כל אחד כפי המדריגה שהשיג בזה העולם בזכוך גופו לעבודת האל ית' במצות עשה ובמצות לא תעשה, כפי ערך זה יהיה גוף כל אחד מהם יותר זך מחבירו ויהיה ניזון לעצמו במעלת נפשו וגופו כמו שנזכר כמה ימים לפי זכות כל אחד, ואולי כי גם המזונות גם כי יהיו מצמחים ותבואת הארץ יהיו באותו הזמן זכים ונקיים מכל סיג ולא יהיה בהם שום רוע מזג להחליא את האדם או להעבות מזגו, אלא יהיו מאכלים דקים דומים וקרובים למזג המן וזנין ומקיימים את גוף האדם בסעודה אחת לכמה ימים, כי גם כי המן היה צריך לאכול ממנו פעמיים בכל יום היה זה ליוצאי מצרים אשר זכרו את הדגה שהיו אוכלים במצרים חנם, אבל לקמים בתחייה כפי מה שביארנו גם כי לא יהיה המזון זן כמו המן ממש אלא קרוב לו יספיק מעט ממנו לכמה ימים כמו שנזכר.

1120

1121אבל לא ימלט מהיותם אוכלים ושותים כרצונם לימים כמו שנזכר, כי סוף סוף הם גוף וצריכים מזון תמורת מעט הניתך מהם, אפילו לנפש שנתעלית בגן עדן השוכנת עתה בגוף הזך שחיה במאמר האל ית', כי הגלגלים ואע"פ שהם גשם אינם מד' יסודות אלא גשם חמישי זך ודק ואין בהם שום התכה לשיצטרכו למזון, אפילו שיהיה מזון יותר דק מן המן שהיה מן השמים, וגם מצד נפש הגלגל המעמידה ומקיימת את הגלגל במאמר האל ית', ומצד כי הגשם של הגלגל הוא כולו גשם אחד ספיריי אין בו שינוי קצתו מקצתו אלא בגוף האדם שהוא מחובר מבשר גידים ועצמות ורמ"ח איברים כל אחד בפני עצמו, ולכן נפש הגלגל היא מתפשטת בכל גשם הגלגל שוה בשוה ואין לה מקום מיוחד בגשם הגלגל, כי אין מעלה בקצתו יותר מקצתו, ובזה כל גשם הגלגל הוא מתקיים בנפשו ונפשו בו, אבל נפש האדם אפילו היה גופו זך בתכלית הוא מחובר מאיברים הרבה ומג' מינים ואין לה משכן כי אם באבר החשוב יותר מצד עצמו ומצד מקומו והוא בלב, וממנו ימשך למוח ויתפשטו כחותיו לכל האיברים, ולכן יצטרך אי זה מזון תמורת מה שניתך באיברים אשר אין משכנו בהם.

1121

1122ויתכן כי בתחייה יום או יומים יעמדו בלי מזון ויתקיימו בקיבול הנפש הבאה בגוף זכה ומעודנה מעולם העליון, ואחר כך תצטרך לאי זה מזון דק וזך קצת זמן, ויסתפק בו כדוגמת ימי היניקה לולד הניזון מחלב אמו ואח"כ יעתק למזונות אשר יהיה בימים ההם זכים מכל סיג כמו שנזכר למעלה מימים לימים, ויתהלך לפני ה' באורח החיים ויהיו עיניו נגד ה' תמיד יזכה ולא יחטא, כי יוכל לכבוש את יצרו אשר יהיה כחוט השערה בימים ההם בגדר הבשר אל האבן, ויזדכך גופו מיום אל יום עד סוף ימיו הארוכים ולא יצטרך אלא למיעוט מזון, עד אשר ישלים עצמו לגמרי בדעותיו הטובות ויזדכך גופו ויבטל מצרכי הגוף ויעתק אל עולם הבא אשר אין בו אכילה ושתיה כלל, כמו שנזכר בתשובת השאלה השביעית הבאה אחרי זאת.

1122

1123כתב הגאון ז"ל והשביעית איך יעתקו אל העוה"ב אשר אין בו לא אכילה ולא בעילה וכבר נהגו בם בעוה"ז ויחיו, ואומר כמו שנהג משה רבינו ע"ה בהאכילה והשתיה והבעילה ועמד בלעדיהם ארבעים יום בהר סיני ג' פעמים וחיה כמו שכתוב בתורה עד כאן: את זה כתב הגאון על סברתו בתשובת שאלה השנית שלא ימותו בני התחייה, כאמרם ז"ל מתים שעתיד הקב"ה להחיות אינם חוזרים לעפרם, וגם כי שקול משה כנגד כל ישראל ואם הוא עמד בהר מ' יום בלא אכילה ושתיה מי כמוהו נאדר בקדושת הגוף, עכ"ז בזמן התחייה שיתבטל רוב יצה"ר מכל האנשים הקמים בתחייה כל אחד מהם יוכל לזכך גופו, עד שבאחרית ימיו יעתק אל עוה"ב ויעמוד בלי אכילה ושתיה ושאר צרכי הגוף:

1123

1124כתב הגאון והשמינית כיון שהחיים בימי הישועה הם מונחים לבחירתם בעבודה שמא יבחרו במרי ולא יהיו בעולם הגמול, אשיב בזה שמשיבים כל עמנו המון המאמינים בענין הצדיקים בעוה"ב כיון שהם בוחרים בעבודה ולא במרי שמא יבחרו במרי, ואומרים כי היודע מה שיהיה קודם שיהיה ולא הבטיח לצדיקים בעוה"ב בגמול המתמיד אלא לדעתו שהם בוחרים בעבודה ולא במרי. כן אומר אחר שהוא יודע מה שיהיה לא הבטיח תחיית המתים לצדיקי ישראל עד שידע כי בימות המשיח יבחרו העבודה לא במרי:

1124

1125השאלה היא כי גם בילודים בעוה"ז אנו רואים בני עלייה והם מועטים וברא האל ית' ג"ע וגיהנם והוא קרוב שיבחרו במרי ממה שיבחרו בעבודה, עכ"ז לא הבטיח האל יתברך גמול ג"ע לצדיקים אלא לדעתו שיהיו רבים שיבחרו בעבודה ולא במרי, כמו שהשיבו המון המאמינים, וכן בתחייה קצתם יבחרו במרי, אחר שהוא יודע מה שיהיה לא הבטיח תחיית המתים לצדיקי ישראל עד שידע כי בימות המשיח שניתנו מופתים בשמים ובארץ ושיקומו בתחייה ברצון האל ית', שיבחרו בעבודה ולא במרי:

1125

1126כתב הגאון והתשיעית אם יש להם על העבודה ההיא אשר בימוח המשיח גמול, ואומר כן, כאשר לצדיקים בעוה"ז גמול על עבודתם כן יהיה לאנשי ימות המשיח גמול על עבודתם, שלא יתכן שתהיה העבודה שאין עמה גמול, וכאשר יש שם לצדיקים תוספת על מה שראוי לזכיותם הקודמים כן מה שיעשו בימות המשיח תוספת על מה שראוי לזכיותם הקודמות:

1126

1127תשובת שאלה זו היא כי בימות התחייה והמשיח שיהיו ישראל מושפעים בטובות העוה"ז, אם יספיקו הטובות ההם לגמול מעשיהם הטובים שיעשו אז, נאמר כי כאשר יש לצדיקים בעוה"ז גמול והוא פרי מעשיהם הטובים בדברים שאדם עושה אותם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב, כן יהיה לאנשים לימות המשיח גמול בעוה"ב מלבד הגמול מהטובות שיש להם בעוה"ז, וכמו שביארתי, וכאשר יש בעוה"ב תוספת על מה שראוי לזכיותם הקודמים בעוה"ז, כן מה שיעשו אנשי ימות המשיח יהיה להם תוספת על מה שראוי לזכיותם הקודמים בעוה"ז:

1127

1128כתב הגאון והשאלה היה על העם אשר באה הישועה בחייהם מה יהיה מעניינם וכן הילודים בזמן הישועה, ואשיב בעבור שהכתוב לא דיבר בזה ולא רבותינו לא קבלו בזה קבלה נחלקו בזה על ג' דרכים, יש מי שאומר שאין מתים כלל ונתלה באומרו בלע המות לנצח, ויש מי שאומר ימותו ויחיו כדי להשתוות עם החיים ההם, ויש מי שאומר יחיו שנים רבות וימותו ולא יחיו עד העוה"ב, ולבי האלהים יישיר נוטה אל זה המאמר הג', מפני שלא מצאתי תחיית המתים הובטחה בימי הישועה אלא למי שהיה בגלות, ולא ראיתי על זה להוסיף דבר מלבי, כ"ש שהעילה בתחיית המתים אשר מתו בגלות הוא שלא תמנע מהם זאת הישועה הגדולה, אבל מי שראה אותה מן החיים והישרים כבר הגיע לחפצו, אך ימיהם יהיו ארוכים כמו ח' ות"ק שנה, עד שיהיה המת בן מאתים בדור ההוא כמי שמת בדור הזה בן עשרים כמו שאמר כי הנער בן ק' שנה ימות והחוטא בן ק' שנה יקולל, ומי שחטא על בני אדם והוא בן ק' שנה יקולל, ויהיו הימים כימי הבניינים והנטיעים כמו שאמר לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל כי כימי העץ ימי עמי:

1128

1129וכאשר עמדתי על הדברים רציתים בלבי לאמונה וכתבתים על ספר להיות לבני ישראל לבטחון, והוא שראיתי שהאומה תתיישב בהם בעבור שבעה דברים, מפני שתחיית המתים אות גדולה מאותות הבורא הנגלות, ובבטחון בהיותה תוספת בהאמין ביכולתו וכי כל הנביאים מתקבצים בה, והנה אנחנו היום מתאוים לראות אחד מהם כ"ש כולם, וכל המלכים הצדיקים והחכמים הגדולים מתקבצים בה עוד אשר אנחנו נכספים לראות אחד מהם, ושקרובי כל אחד מהם אשר התאבל עליהם ודאג להם יחברם, ויראה הבן אביו והאח אחיו והאוהב אוהבו והחכם תלמידו ושאר הקרובים, והרבה דברי הנפש אשר הנפשות תלויות בהן יגלו לנו כשיחיו ויספרו לנו מה שעבר ומה שהיה מאיכות ענין מותם ושכרם וקימם, ושכל דורות בני ישראל אשר הם כרבבות אשר הקדמתי זכרם יבואו יחד ויהיה לקבוצם ההוד וההדר הגדול, ושיהא סבת תחייתו להאמין בעוה"ב יותר, כמו שיתקיים זה היעוד יתקיימו כל יעודי העוה"ב ונקוה אותם על דרך הבחינה, כמו שאמר (ישעיה כ"ה) ביום ההוא הנה אלהינו זה וגו' ויושיענו, ומה נכבד מועד יתקבצו בו כל אלו הטובות הגדולות, ואלה הטובות חייבו אותו לקיים אמתתו ולהועיל ולהיישיר בו, ובקשתי שאזכה להיות מן הרואים בחיות ובהיות גמול על היחוד, וית' האל הנאמן ביעודיו וישתבח אמן, עכ"ל.

1129

1130נטיית לב הגאון אל המאמר הג' הוא הנכון מן הטעם שכתב הוא ז"ל, ועל היעוד שימיהם יהיו ארוכים כמו ת' או ת"ק בין לנמצאים חיים בזמן הישועה בין לנולדים אח"כ, כי הנמצאים בזמן הישועה גם כי נולדו קודם בזמן הגלות אשר ימיהם היו קצרים, בשמחת הישועה ומנוחת הגופים והנפשות בזמן ההוא יאריכו ימים וישובו לימי עלומיהם ותתענג בדשן נפשם, וכ"ש הנולדים אח"כ בזמן הישועה כי בטרם נוצרו בבטן אמם נודעו ונתייעד עליהם שיחיו שנים ארוכים ובטרם יצאו מרחם אמם הוקדשו גופם ונפשם לעבודת ה' במנוחת זמן הישועה, ובזה יחיו שנים ארוכים וימותו אח"כ ואחריתם תהיה לחיי העוה"ב, כי כל זה הזמן לא ימשך כי אם עד סוף אלף הששי אשר אנחנו בגלותינו קרובים לשליש האלף הנזכר. ואם תרצה לומר כי הנמצאים חיים בזמן הישועה והתחייה ימותו ויחיו, לא ימנע או ימותו מיד בזמן התחייה ויחיו מיד, או ימותו אח"כ בזמן בוא קץ כל אחד מהם ואח"כ יחיו מיד או לאחר זמן, אם ימותו מיד ויחיו מיד למה ימותו בלא עתם, וגם שיחיו מיד למה יסבלו צער המיתה לחיות, טוב להם שלא ימותו ונשארים חיים באריכות ימים כמו שנזכר למעלה, ואם ימותו בבוא עתם, אם האל ית' עתיד להחיותם מיד למה יסבלו צער מיתה טוב להם שלא ימותו והאל ית' יאריך ימיהם בזמן התשועה כמו שנזכר, ואם יחיו אח"כ לזמן מוגבל א"כ תהיה התחייה בכמה זמנים, זמן התחייה הכולל לכל ישראל הנמצאים מתים בתחייה אחר ביאת הישועה, וזמן תחייה למתים שימותו לכל אחד תחייה זמן מוגבל אחר מיתת כל אחד ואחד, וזה בטל שנאמר שיתחדש נס התחייה לכל אחד ואחד לזמן מוגבל אחר מיתתו, וכן הילודים בזמן הישועה אחר תחיית המתים למה ימותו בעתם ויחזרו לחיות, טוב להם שיחיו חיים ארוכים כאותם שיקומו בתחי':

1130

1131ולדברי מי שאמר כי ימותו ויחיו כדי להשתוות עם החיים, נאמר כי צורך המיתה לחיות, הוא כי המתים שחיו יזכרו מה שעבר על נפשותם מהעונש והשכר בעולם הנשמות ויהיו מוכנים לעשות טובה יותר ממה שהיו מוכנים קודם מיתתם, וכן יהיו הם, ונשלמו דברי הגאון ז"ל ופירושם בענין זה:

1131

1132ואתחיל בשאלותי והם דברי השפל מבי"ט לארץ, ולאשר יוצאים ממנה על ידי התחייה העתידה בתכריכיהם, אם יספיקו להם לעולם, ותכריכי הקטנים אם יגדלו עמהם כמדתם ויספיקו להם לעולם, ואינו מן התימה כי כמו שנתקיימו וכמו שנתחדשו התכריכים והיו כמו שהיו קודם בשעת הקבורה מכמה אלפים מן השנים לישני אדמת עפר האבות ובני בניהם עד עולם, גם כי בלו ונרקבו התכריכים חזרו לקדמותם כמו שחזרו הגופות לקדמותם, כן תתמיד חידושם עתה לכמה מאות השנים שיחיו עד סוף אלף הששי לא יבלו שלמותיהם מעליהם, וגם יגדלו שלמות הקטנים כמו שיגדלו הם, דוגמת דור המדבר דכתיב שמלתך לא בלתה מעליך וגו':

1132

1133וגם יש סברא לזה כי בהיות החיים לבושים לעולם בלבושי תכריכיהם, יהיה להם לאות על גופם על מה שעבר עליהם באותו העולם מהשכר והעונש שלא יחטאו עוד ויזכו בכל מעשיהם, ובשבתות ובימים טובים כמו שיתחדש להם בשבתות נשמה יתירה ויתירה יותר באותו זמן, כן יתחדש גיהוץ וציהוב בלבושים בשבתות לכבוד השבת, ואולי גם בימים טובים יתחדש ג"כ נפש יתירה וגיהוץ בלבושים בערך מה שהיתה מתחדשת נפש יתירה בשבתות קודם התחייה, וכן בלבושים דוגמת דור המדבר שהיו המלאכים מגהצים לבושיהם ומסתמא משבת לשבת ובימים טובים היו מתגהצים המלבושים לדור המדבר.

1133

1134ועל השאלה הב' אם תהיה אכילה ושתיה להחיים כמו שהיתה מקודם או כדור המדבר וכיוצא בו, אומר כי תהיה אכילתם כעין אכילת אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, כמו שהיו הם גם כן כעין יצירת אדם הראשון שנוצר עפר מן האדמה, והם ישני עפר שיתהוה גופם במאמר ה' מאותו העפר שנעשה מרקבון גופם, ויתהוו העצמות ויתקרבון עצם אל עצמו ויקרם עליהם בשר וגידין מלמעלה כמתים שהחיה יחזקאל, כן לענין האכילה יהיו כאדם הראשון שנאמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל, והם פירות ג"ע מאכל רוחני יותר מן המן שהיה לחם אבירים של מלאכי השרת, וכל זמן שלא יחטאו יהיו ראויים לאכול מה שהיה אוכל אדם הראשון או מן או כיוצא בו כיון שהם כיצירי כפיו של הקב"ה כאדם הראשון כמו שנזכר:

1134

1135ולענין אם יספיק להם סעודה לכל יום או לכמה ימים, נראה לי כי לא יצטרכו למאכל או למשתה פעמיים בכל יום כמותנו אנחנו הנולדים מזכר ונקבה, ומשנולד הילד מפני שהוא קטן הכמות וגם באיכות אין לו כ"כ חיות כי קטן שבמקרים ימיתנו, הוא צריך בכל עת מזון לפי מיעוט חיותו, ושיהיה דק כמו החלב המזוקק ממאכל אמו עד גמלה אותו כשיהיה כבן ב' שנים ואח"כ תרגיל אותו במאכלים קלי העכול לפי רכות מזגו ולא יספיק לו פעמיים בכל יום אלא כמה פעמים, כי לא יוכל בטנו בבת אחת לעכל מאכל כדי יום אחד אלא לפי שעה קמא קמא בטיל ומתעכל, עד אשר יגדל וירגיל עצמו לאכול סעודה אחת המספקת לי"ב שעות, וכמו שאמר הכתוב בערב תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וגו', כי בערב שישכב האדם על מטתו וישן יעכל הבשר אשר היא צריכה לבישול ועיכול הרבה, והיא זנה את האדם יותר מן הלחם להיותה דבר מן החי כי אבר מחזיק אבר, וחיות הבשר מחזיק חיות האדם יותר מן הלחם שאינו אלא דבר צומח ולא חי: אבל האנשים אשר יחיו בתחיית המתים בדמותם וצלמם אשר היו בזמן מיתתם לא יצטרכו לאכול מיד כילד הנולד קטן ממעי אמו, ועוד להיותו כיציר כפיו של הקב"ה יהיה גופו זך ונקי מתעצם בידיעת ה' אשר יצרו בבת אחת, ויסתפק בכמות מעט מן המזון הזך לפי טבעו ומזגו, כי יש מן הבע"ח מי שיוכל לעמוד בלא מאכל ומשתה עד י"ב יום, וכמו שאמרו פ' חלק שאמר לו שם בן נח לאליעזר עבד אברהם על האריה בתיבה אריה אישתא זנתיה שאחזתו חמה ולא היה חושש לדרוס משאר בהמות, דאמר רב לא בציר משיתא ולא טפי מי"ב זיינא אישתא אין לך חמה קלה שלא תהא חמימותו יכולה לזונו ששת ימים שלא ימות בלא מאכל, ואין לך חמה יכולה לזון יותר מי"ב יום בלא מאכל ומשתה, ובאנשים מצאנו משה ואליהו שחיו מ' יום בלא מאכל ומשתה, אלא שאליהו נאמר לו קום אכול כי רב ממך הדרך וילך בכח האכילה ארבעים יום וגו', ומשה רע"ה בלי תוספת אכילה ביום שעלה בהר משאר ימים עמד בלא אכילה ארבעים יום וארבעים לילה ג' פעמים רצופות בג' סעודות מסודרות בלי תוספת עומרי מן עמד ק"כ יום, ועם כל זה נראה גדול מה שאמר באליהו לפי הטבע ממה שנאמר במרע"ה כי אליהו נתייגע בהליכתו בדרך כמו שאמר לו קום אכול כי רב ממך הדרך, וסיפק עצמו בהליכתו בלי שום אכילה בכח האכילה ההיא, עם היותו שוכן בארץ בכח גופו וחומרו, ומרע"ה לא כן היה כי אם כשעלה שמימה נזדכך חומרו והיה כאחד מן המלאכים באותם הימים בלי אכילה, כמו המלאכים שבאו לאברהם להיותם בעולם הזה נראו בעלי גשם ונראו כאוכלים:

1135

1136ואפשר כי אלו המ' יום שיוכל האדם כמשרע"ה ואליהו לעמוד בלי אכילה ושתיה הם כנגד ארבעים יום של יצירת הולד, שבאלו הימים שהוא הולך ונוצר בהם אינו צריך מזון כי לא נשלמו איבריו עד תשלום הארבעים יום, וא"כ בזה יהיה הכנה באדם כשישתלם ויזדכך גופו שיוכל לעמוד בלי אכילה ושתיה ארבעים יום, כי עיקר האכילה והשתיה היא להעמיד שיתוף הנפש עם הגוף, ובארבעים יום של יצירת הולד עדיין לא נשתלם שיתופם עד שיגמר להיות נוצר ואינם צריכיה אכילה, ומצאנו בתורה כי העינוי הוא לנפש ביום הצום כמו שאמר הכתוב תענו את נפשותיכם, ועניתם את נפשותיכם, כי העינוי ממניעת אכילה היא לנפש כי העמדתה וקיומה בגוף היא ע"י האכילה, ולכן חייבתנו התורה בג' סעודות בשבת מצד נפש היתירה בשבת ואין מספקת לה ב' סעודות ביום כמנהג שאר הימים, וצריכה סעודה ג' לכבוד עונג שבת על הנפש היתירה, ובתחייה תהיה להם נפש יתירה והיא שלמות כל נפש שנשלמה ונתעצמה באור פני מלך חיים, ובעצמותה ושלימותה תזון ותפרנס הגוף שלא יצטרך לאכול ולשתות בכל יום כמו שהיה רגיל קודם בהיותה בגוף שנפרדה ממנו, כי גם בגוף הזה הנוצר מכח הגוף הראשון יהיה זך ונקי יותר ממה שהיה, וכמו שיתרפא גוף מי שהיה פסח או עור או חרום או שרוע כן יזדכך כל הגוף ויהיה לו בריאות ועצמות יותר לשלא יצטרך כ"כ מאכל כמו שהיה צריך קודם בהיותו זך ונקי מצדו ומצד שלימות הנפש שנזרקה בו כמו שנזכר, וגם כי בהתבטל אז יצר הרע בערך שיש מן האבן לבשר, כמ"ש (יחזקאל ל"ו) והסירותי את לב האבן וגו' ונתתי לכם לב בשר לא יהיה לו מעורר על דברים הגשמים אשר מהם היא האכילה והשתיה, כמ"ש על יצר הרע (תהלים ע"ח) רוח הולך ולא ישוב, וכן (שם ק"ג) כי רוח עברה בו ואיננו ולא יכירנו עוד מקומו, כי כן דרשוהו חז"ל על יצר הרע כי הוא הבל ורעות רוח, ויתבטל באופן שלא יהיה לו לאדם אז בתחייה שום מסטין ומעורר אותו על הדברים הגשמיים אשר מכללם היא האכילה והשתיה הנהוגה בכל יום, ולא תצטרך אלא לפרקים להחזיק קיום וחיבור הנפש הזכה עם הגוף הזך כמו שנזכר, וכמו שכתבנו בשאלה הו' של הגאון ז"ל.

1136

1137ובענין השינה וההולדה, אומר כי השינה לא תתבטל אם מצד המאכל כי גם שיהיה זך ונקי לא ימלט מהעלות איזה עשן במוח להוליד קצת שינה, ואם מצד מנוחת הגוף בכלל ובפרט האיברי' המיוחדים למלאכה והחושים צריכים מנוחה, כי כמו שילאה האדם להיותו עומד על עומדו זמן רב או מהלך או יושב או עושה מלאכה והוא משתנה מזה לזה, כן ילאה מהיותו משתמש בחושיו תמיד בראיה בשמע בהרחה, ויצטרך להיות ישן כדי שינוחו החושים ויחזרו אח"כ לאיתנם, וגם בשינה ההיא באותם הימים יוכנו כולם מילדותם להשיג מדריגת הנבואה אשר תחילתה היא בחלום, וכמ"ש (יואל ד') והיה ביום ההוא וגו' בניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראון, ויהיה זה מצד כי החלומות יהיו צודקים אז יותר בהיות השינה ההיא נמשכת מצד המאכל הדק והזך, וכן ההולדה תהיה במחשבה טהורה וזכה מזרע זך ונקי משום סיג מצד המאכל הזך לשיהיו הנולדים מוכנים למעלות המדות והשכליות.

1137

1138ועל שאלת המשא והמתן והאומניות אם יצטרך בזמן התחייה, נאמר כי הכרח אלו הדברים הוא לקיום הנהגת העולם ופרנסת האנשים וכל מיני צרכם, כי האדם צריך למלבוש ולבית ותשמישי הבית ואכילה ושתיה והכנה כל אלו הדברים הוא בכלים מכלים שונים אשר לא יוכל כל איש להכין לעצמו כל הצריך לו ולביתו, לזרוע ולנטוע ולקצור וללקוט עד שיאפה הפת לאכול ולגזוז צאנו ולנפץ ולארוג מלבוש ולחצוב אבנים ולבנות לו בית, כי אין כל אדם מוכן בתולדתו ומזגו לכל אלו המלאכות אלא קצתם מוכנים למלאכה או אומנות הזאת וקצתם לאחרת וצריכים כולם אלו לאלו, האורג לבנאי והבנאי לאורג וכל מיני האומניות צריכין אלו לאלו, ואשר אינם בקיאים ולא מוכנים לשום מלאכה או אומנות, הם צריכים לכל האומניות ג"כ, ואין להם דרך להשיגם כ"א ע"י הכסף והזהב וכל זה לא יושג כ"א ע"י עמל וטורח, וכפשט הכתוב (איוב ה') כי אדם לעמל יולד, ואם ישיגו בלי עמל וטורח בכתפם וזהבם, וכן אמר בן זומא כי אה"ר הוצרך לעשות כל המלאכות הצריכות לפת לאכול ושאר הדברים והוא משכים ומוצא הכל מוכן לפניו, ולזה צריך המשא והמתן לבני אדם לבקש כל א' צרכיו למאכלו ולדירתו ולכלי תשמישו, ויש מהם זוכים שאחרים טורחים בעדם כמו האבות לבנים בחייהם ובמותם משאירים להם ברכה דרך ירושה מסודרת מן התורה, ובזה תלויים הרבה מצות מן התורה במה שבין אדם לחבירו:

1138

1139ולכן אני אומר כי לא יתבטל המשא ומתן מכל וכל בזמן התחייה ולא האומניות והמלאכות, כי בביטולם יקרה ביטול להרבה דינים מדיני התורה, וכמו שאמר הקב"ה למלאכים אשר היו חפצים שלהם תנתן התורה, תורה מה כתיב בה וכו' יצר הרע יש ביניכם כלום קנאה יש ביניכם כלום מיתה יש בכם, וכיוצא בדברים אלו שאין למלאכים עסק בהם ותורתנו התמימה היא מורשה לקהלת יעקב כי לא תתבטל לעולם לא כלליה ולא פרטיה כמו שכתוב לא תוסיפו ולא תגרעו ממנה גם בתחייה, ויש רמז לזה במורשה לקהלת יעקב, כי הירושה אינה דרך כלל בזמן א' כי דור הולך ודור בא ודבר ההווה הוא קצתם נולדים וקצתם מתים אין יום בלי הויה והפסד, ומורשה קהלת יעקב שהוא לכלל כל ישראל הוא רמז לתחי' המתים לכלל כל ישראל שאז תהיה התורה דרך ירושה להם, כי עד עתה היו חפשים מן המצות כמ"ש (תהלים פ"ח) במתים חפשי ועתה חוזרים ויורשים אותה קהלת יעקב, אשר נתבשר ונתנבא לתחייה שאמר ונשאתני ממצרים שאין מתי חו"ל חיים כ"א ע"י גלגול מחילות.

1139

1140ואם כן בזמן התחייה יצטרכו ג"כ למשא ומתן ומלאכות ואומניות, ויהיו צריכים לכל משפטי התורה כי המאכלי' אע"פ שיהיו דקים וזכים מושפעים מאתו ית' עכ"ז יצטרכו לאיזו מלאכה ואומנות קלה, וגם המלבושים אפילו שיספיקו להם תכריכיהם כמ"ש למעלה, יצטרכו מלבושים חדשים לנולדים שיולדו אח"כ, וגם להם יצטרכו כלי בית ותשמישים הצריכים לכל אדם למנוחת גופו כשלחן מטה כסא ומנורה, אלא שיהיה מעט העסק והמלאכות כמו שיש מן האנשים בכל הדורות שאין להם עסק בשום משא ומתן ובשום מלאכה והם טיילים בכל יום, כן יהיו באותו זמן לכלל האנשים ברוב זמנם והמלאכות והאומניות יהיו שלימות וקיימות בלי רמיה, תתקיים בנין הבתים עד תשלום אלף הששי, והמלבושים וכלי תשמישי הבית יספיקו כל אחד מהם לכל א' מבני אדם כל ימי חייהם, כי תולדות כל הדברים תהיה שלימה וקיימת, וכן המלאכות והאומניות הנעשות מהם תהיה שלימה וקיימת ויסתפקו כל העולם בכדי צרכם לבד בין במלבושים בין בכלי תשמישם בין במאכל ומשתה לחם לאכול ובגד א' ללבוש, באופן שימעטו בעסק ויעסקו בתורה אפי' בעלי המלאכה והאומנות, ורובם לא יצטרכו לעשות מלאכה ואומנות ותמלא הארץ לדעת את ה' כמים יכסו על ים, ולא ירדפו אחר העושר והכבוד כי כל א' יקרא עשיר בהיותו שמח בחלקו, ועכ"ז יהיו ביניהם עשירים מב' סיבות, הא' שיירשו האבות מן הבנים הנמצאים בחיים בזמן התחייה חילוף מה שירשו הבנים מהם, וכן אבות אלו מהם ואבות אבותיהם מאלו האבות שהם ביניהם וכולם יהיו כשותפים בכל מה שיהיה להם, וכן ישתלשל הענין למעלה עד זמן כניסתם לארץ וחילוקה בגורל שישוב כל אחד לנחלתו ואחוזתו ותתרחב א"י עד שתכיל את כולם מבאי הארץ עד זמן התחייה, וכמ"ש (ישעיה נ"ד) הרחיבי מקום אהלך וגו' כי ימין ושמאל תפרוצי, וכל אחד יתפרנס מחלקו בארץ במעט עמל ויגיעה, הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, וכמאמר רב יהודה שור כשהוא מהלך מהלך ובוכה וכשהוא חוזר אוכל חזיז מן התלם, וכ"ש מאכל בנ"א שיתברך יותר מן השמים ומן הארץ, וכל א' בחלקו ימצא לכסף מוצא ומקום לזהב יזוקו, וכן כל הדברים הצריכים כפי הכנת המקום כי הכסף והזהב לא יהיה נחשב ונצרך אחר היות לאדם אז מעלת ההסתפקות, ויהיה מצוי להם לחם לאכול ובגד ללבוש וכל שאר הדברים במעט עמל כמו שנזכר, ועכ"ז לא ישתנו ויהיו מהם עשירים שיזדמן להם בחלק ארצם כסף וזהב מה שלא יזדמן לאחרים כ"כ, והאבות והשבטים יהיה להם חלק בראש בכל הדברים, וכן בניהם הטובים עד באי הארץ לכולם תכיל הארץ, כל א' ישב לבטח לא יצטרך למכור משלו ולא לקנות משל אחרים, מעשיהם יועילו ובפועל ידם יצליחו, וכמו שאמר הנביא (ישעיה ס"ה) לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל וגו' לא יגעו לריק ולא ילדו לבהלה כי זרע ברוכי ה' המה, כלומר בהיותם ברוכי ה' תשרה ברכה במעשה ידיהם שתהיה מלאכתם קיימת ותדירה להם, וגם יהיו ביניהם מכובדים ומבוזים, המכובדים ביחסם ככהן הקודם ללוי ולישראל לכל דבר שבקדושה ולוי לישראל וישראל החכם ובעל מעשה למי שאינו כ"כ חכם ובעל מעשה כמוהו, כי גם שיתבטל יצה"ר מגדר אבן לבשר עכ"ז יתחלפו האנשים בפחות ויתר בכמות ואיכות החכמה והמעשה כפי הכנת הנפשות, כי גם שכולן נחצבו מתחת כסא הכבוד יש להן מעלה זו על זו כענין המלאכים שהם מתחלפים בקדושתן זה על זה ומקבלין זה מזה, וכמו כן הכנת הנפשות מצד שני במה שיהיו בזה העולם מי שהיה חכם ובעל מעשה כזה יש לו הכנה יתירה בזמן תחיית המתים, להגדיל ולהאדיר התורה והמעשה יותר ממי שלא היה כך, וכן כפי הכנת הגופים אשר הוכנעו בחייהם לעול התורה והמעשים, ואותם שהיו בלתי מוכנים בזה העולם ומשוללים מתורה ומע"ט, כיון ששבו באחריתם וזכו לתחייה תהיה להם יותר הכנה עתה להשיג מה שלא השיגו בחייהם, וגם הגופים אשר לא הונהגו קודם במעה"ט יוכנו עתה בהתקרבם עצם אל עצמו עד השלמת גופו כמאמר ה', שתהיה יצירתם כעין יצירת אדם הראשון כמו שכתבנו למעלה, כי כמו שיחיו ויקומו על רגליהם במומם אשר היה בגופם קודם כדי שיוכרו שהם הם עצמם שמתו וחיו ויתרפאו מיד, כמו כן תועיל רפואה זו להם לשיהיו מוכנים לעבודת השם, כי המומים אשר בגוף האדם מתולדתו מורים על חסרון האיש ההוא במדותיו ותכונותיו, כי לא לחנם היתה תולדת הטבע חסרה בו משאר האנשים ובתחייה ישתלמו נפשותם וגופם לעבודת ה' יתב', אבל לא ישתוו בחכמה ומעשים עם אותם שחכמו וצדקו בעוה"ז, אבל כולם יהיו אגודה אחת לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד כי יראו בעצמם שחיו אז במאמר ה', כי לא היו כילד הנולד מבטן אמו שיונק שדי אמו והוא הולך וגדל ואינו זוכר היאך או איזה זמן נוצר, או בן מי הוא אם לא יודיעו לו ואחר שרואה הוא בעצמו הנולדים מבטן ויונקים שדי אמם ויודעים מי אביהם אז יודעים למפרע כי כן היה תולדתם, כי זוכרים שהיו קטנים בבית אביהם וגדלו, אבל אלו שיחיו בזמן התחייה ידעו מיד שנוצרו קטן וגדול כל א' בקומתו וצביונו שהיה בבת אחת, ויזכור כי כמו שהיה כבר בעוה"ז היה עתה ושהוא היה שמת ונקבר והחייהו עתה האל יתב' בדמותו בצלמו כמו מי ששוכב על מטתו וישן כל הלילה, כי הוא זוכר ששכב בלילה במטה ההיא ובבקר הקיץ משנתו וזוכר כל מה שעבר עליו קודם השינה, וכן יזכרו בני התחייה כל מה שעבר עליהם בעוה"ז כמו הישן כי השינה היא אחת מששים במיתה, וכן יזכרו כל מה שעבר עליהם בעולם הנשמות עונש ושכר וכל מה שראה וידע שם כמו שזוכר הישן כל מה שחלם בשינת הלילה:

1140

1141ובענין לימוד וקיום התורה ומצותיה אם יהיה בזה שום שינוי בזמן התחייה, נאמר כי לימודם התורה תהיה על אחד מג' אופנים או שלשתם יחד, האופן הא' הוא כי הנולד בזה העולם הוא כעיר פרא אדם יולד, כי הנשמה שחצובה מתחת כסא הכבוד כשניתנה בגוף הנולד פרח ממנה כל מה שהיתה יודעת ומשגת שם, כמו שיוצא מן האור אל תוך החושך שאינו רואה כלל, וגם אין הנשמה זוכרת מה שראה באורה אשר באת ממנה להיות האורה ההיא רוחנית ולא גשמית, ובהיות הנשמה תוך הגוף הגשמי אינה יכולה לצייר ולזכור האורה שראתה והשיגה בהיותה שם, ואינו כדמיון האדם שהיה באור ונכנס בתוך החשך שזוכר ומצייר האור שראה והדברים שראה מתוך האור, כי היה אור מושג בהיותו הוא איש בעל גשם וגם עתה הוא בעל גשם, והנשמה בעוה"ז כמו שנזכר אינה יכולה לזכור האור ולא הדברים שראתה או שהשיגה באור ההוא העליון הרוחני, בהיותה היא עתה שקועה תוך הגוף הגשמי למטה בעולם התחתון.

1141

1142אבל הנשמה שתחזור בזמן התחייה לגוף שנפרדה ממנו תזכור ותדע שהיתה כבר בגוף זה, וכל מה שעבר עליה בעוה"ז קודם שנתפרדה מן הגוף, כמו הישן שזוכר כשניעור כל מה שידע קודם והשינה היא אחת מס' במיתה, וכמו שנזכר למעלה, וכמו שכתב הגאון ר"ס ז"ל בשאלה הד' שיכירו קצתם את קצתם ולכן יכירו מעבדיהם וכל מה שקרה להם בזה העולם קודם הפרדם ממנו, ובכלל זה יזכרו כל מה שלמדו בתורה בעוה"ז, כי גם שעבר עליהן כמה אלפים מן השנים לא תפול בהן שכחה כי אין שכחה לפני הנשמות שנחצבו מתחת כסא כבודו, והשכחה אינה מצויה אלא בחושים הגשמיים לא בנשמות, ואדרבה תזכורנה כל מה שילמדו בכל זמן היותן בגוף אע"פ שנשכח מהם קצת, כי השכחה מצויה בחושים ובפרט בחושי הזקנים, ועם כל זה בשעת הפרדן מן הגוף תזכורנה כל מה שלמדו וכל מה שעבר עליהן בהיותן בגוף כמו שכתוב (תהלים ק"ד) תוסף רוחם יגועון, והתוספה בשעת הגויעה היא זכירה כל מה ששכחו בהיותן בגוף בהסתלקן מן הגוף והחושים הגורמים השכחה.

1142

1143וכמו שזוכרות הנשמות בצאתם מן הגוף כל מה שעבר עליהן בהיותן בגופים, וזוכרות נשמות הצדיקים כי על מה שצדקו בעוה"ז היה להן שכר טוב בג"ע, ונשמות התועים כי על מה שהרשיעו בעוה"ז היה להם העונש בגיהנם, כן כשתשובנה אל גופן בזמן התחייה תזכורנה כל מה שעבר עליהן וכל מה שלמדו קודם הפרדן מן הגוף בעוה"ז, כי הוא יותר קרוב לנשמות ששבו אל הגופות לזכור מה שעבר עליהן בהיותן בגופות ההם, ממה שתזכורנה כשהן בעולם הנשמות מה שעבר עליהן בעוה"ז, ועכ"ז הן זוכרות כמו שנזכר, ואחר שזוכרות מה שלמדו בעוה"ז כמו שנזכר, כל אחד ישמע ויחכם ויוסיף לקח השגה יתירה כל אחד כפי הכנת מה שידע קודם, וכן בעלי האומניות והמלאכות יזכרו מה שידעו כבר ויוסיפו בידיעה מכח הנפש החכמה ויהיה אומנותן ומלאכתן ביושר ובלי רמיה:

1143

1144האופן הב' מן הלימוד בזמן התחייה, הוא, כי גם שלא יזכרו מה שלמדו בזה העולם יהיה נקל להם ללמוד מה שכבר למדו בזה העולם, כי האדם שלמד ענין ושכחו יהיה נקל עליו לחזור ללומדו, מצורף לזה יהיה נקל ללמוד בזמן התחייה אפי' מי שלא למד בזה העולם, כי כל אחד יקום בתחייה בקומתו וצביונו כמו הזמן שמת בו ויקבל כל מה שילמדו אותו בפעם א' ב' או ד' על הרוב כדכתיב אז ראה ויספרה וגו', להיותו גדול בשנים ובעל שכל, כי גם בעוה"ז מה שלומד ילד א' מחמש שנים עד עשר או י"ג, לומד הגדול במעט זמן בחפצו והתמדתו ורוחב שכלו משא"כ בנער שחסרים ממנו השלשה, בהיותו נער שאינו חפץ ואינו מתמיד ואין לו עדיין שכל לקבל מה שיוכל לקבל האדם הגדול בשנים, גם הקטנים שיחיו יהיו קלי הלימוד ממה שהיו בעוה"ז, כי לא יהיה להן געגועין על אב ואם, כי גם כי יולדיהם שיחיו יכירום הם לא יכירו את יולדיהם כמו שלא היו מכירים אותם בזה העולם בזמן שמתו בהיותם קטני קטנים, כי כמו שהבעלי מומים יקומו במומם ויתרפאו כן הקטנים והתינוקות יונקי שדי אמם יקומו כמו שהיו בזמן שמתו, שלא היו יכולים ללכת על רגליהם ולא לאכול אם לא יאכילום וללבוש אם לא ילבישום, ומיד יתחזקו ויעמדו על עמדם ולא יצטרכו להיות יונקי שדים ולא למי שיספיק צרכם ותגדל כחם ושכלם ויהיה נקל להם גם כן הלימוד.

1144

1145האופן הג' כי תהיה יצירתם כעין יצירת אדם הראשון שהיה יציר כפיו בלי אב ואם, ובהיות גופו יציר כפיו ונשמתו נפוחה באפיו ממנו ית' היתה בו חכמה נפלאה ביום ההוא יותר ממה שהיה בו אח"כ, שנתמעט חכמתו אחר שחטא ונתגרש מגן עדן, היפך האנשים הנולדים מאיש ואשה שהולכים וגדלים וחכמתם ושכלם גדלה עמהם ובישישים חכמה, וכן אנשי התחייה יהיו כמו יציר כפיו שהוא יצירה שיקרב עצם אל עצמו עד שיקרם עליהם עור ובשר מלמעלה ויזרוק בהם נשמותם כמו אם נפחם באפם וכמו שכתוב (יחזקאל ל"ז) ונתתי רוחי בכם וחייתם, ובזה יקומו בחכמה נפלאה כל א' בערך הכנתו והשגתו שהיה לו בעוה"ז, כיונה וחבקוק שחיו על ידי אליהו ואלישע הנביאים ונזרקה בם קצת נבואתם, וכ"ש אלו שהיו על יד האל ית' כי מפתח תחיית המתים לא נמסרה לב"ו, ואמר הכתוב (יואל ד') אשפוך רוחי על כל בשר, ואמר על זה וידעו כי אני ה', כי בשפיכת רוחו עליהם והיא התחייה ידעו וישיגו כי אני ה', והיא ההשגה האמתית וכמו שכתוב (תהלים צ"ב) אשגבהו כי ידע שמי, ועל זה הוא שאין מתי חוצה לארץ חיים כי אם על ידי גלגול מחילות לארץ ישראל, כי התחייה תהיה בא"י כדי שיהיה להם הכנה יותר דאוירא דארעא דישראל מחכים, דמיון אדם הראשון שנוצר במקום המזבח ומעפרה ובזה היתה לו הכנה לקבל החכמה הנפלאה אשר היתה בו, וכן יהיו בני התחייה כל אחד לפי מדרגת ההכנה אשר היה לזה יותר מזה בהיותם בעוה"ז.

1145

1146ועדיין צריך ביאור על למידת התורה בדקדוקיה ופירושיה אשר הם הלכה מסיני פה אל פה, והיא תורה שצוה לנו משה מורשה לקהלת יעקב, אם לא יזכרוה בני התחייה וגם הדור שיהיו בחיים אז ימותו ויחיו, א"כ תפסוק ח"ו השתלשלות קבלת התורה והכתוב אמר (דברים ל') כי לא תשכח מפי זרעו, וע"ז נאמר כי אותם שיהיו חיים אז בזמן התחייה וימותו ויחיו, תהיה תחייתם מיד שימותו, לא יספדו ולא יקברו ולא ישתנה גופם ממה שהיה כי מיד יחיו ולא יספיקו נשמתן לעלות למעל' ליתן דין וחשבון עד שתשובנה אל גופן, כדמות מקבלי התורה בשמעם אנכי ולא יהיה לך אשר יצאה נשמתם וחזרה אליהם מיד כמו שהוא מקובל אצלנו, כן תהיה תחיית הנמצאים חיים בזמן התחייה, וכמו שכשיצאה נשמתם וחזרה אליהם לא שכחו כל מה שידעו קודם מעניינים שקרה להם במצרים והנפלאות שנעשו להם ביציאתם משם ושאר הדברים וכמו שאמרו זכרנו את הדגה וגו', כן יהיה ענין תחיית הנמצאים בזמן התחייה שימותו ויחיו מיד כדמות התעלפות, כמו בן בנו של ריב"ל דאיתנח ואמר שראה שם עליונים למטה ותחתונים למעלה, כן יהיו אלו שיחיו מיד שימותו ויזכרו כל מה שעבר עליהם כמו מי שקם מן שנתו, והחכמים שימצאו באותו הדור ילמדו חכמת התורה לאותם שנקברו זה כמה שנים, וגם ימצאו ספרי התורה ונביאים וכתובים אשר יהיו באותו הזמן ומהם ילמדו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כפי מה שהוא רמוז בה כפי שלמדו החכמים שבדור ההוא, ואליהו ז"ל ימצא בפרסום בזמן ההוא אשר הוא "תשבי "יתרץ "קושיות "והויות, והוא ישיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם בכל הדברים ובפרט בקבלת התורה ובכל העניינים שהיו נסתרים בעוה"ז הכל יתגלה על ידי אליהו הנביא, כי שאר הנביאים והשופטים והחכמים אשר היו בדורות העוברים וגם האבות והשבטים וממשה רבינו ע"ה עד ימי התחייה כשיחיו לא ידעו מענייני העוה"ז ממה שקרה אחרי מותם, כי היו בג"ע התחתון והעליון מובדלים מענייני העוה"ז הגשמי, אבל אליהו ז"ל אשר חיה מימות משה רבינו עד ימי יהורם ידע כל מה שהיה בימיו, ואחר הסתלקותו בגוף ונפש נזדכך גופו כאחד מן הגרמים השמימיים או יותר, והכינו האל יתברך להמצא בעת צרת ישראל להצילם על ידו ובזכותו בכל הדורות אשר הם צריכים לו, ומתגלה ג"כ לחכמי ישראל לגלות להם סודות התורה כפי הכנת כל דור ודור, מלבד מה שמקובל אצלנו היותו מצוי במצות ברית מילה אשר קנא עליה ואנחנו מכינים בפועל כסא לכבודו, ולא לבד בדברים אלו אלא גם בענייני העולם הנסתרים ומכוסים מבני אדם באמרם יהא מונח עד שיבא אליהו, הוא משיג כל דברי העוה"ז ואין נסתר מחכמתו, וזה מפני אריכות ימיו בנבואה ונתדמה למרע"ה בכמה דברים שאמרו ז"ל, והשגות אלו לא ניתנו אפילו למרע"ה כיון שנפרד נפשו מגופו אינו יכול להשיג ענייני העוה"ז, ואפי' המלאכים אינם משיגים בענייני העוה"ז אלא במה שהם שלוחים מאתו ית' לעשות בעולם ואין מלאך אחד עושה שתי שליחות, אבל אליהו ז"ל קיימו האל ית' בגוף זך ונפש דקה ובחר בו האל יתב' משאר נביאים שידע בו איזו הכנה טובה יותר מאחרים להשגות אלו, והוא נעלם ממנו וגלוי לו ית', ובהיות הדבר כן הוא מוכן לדעת כל הדברים העליונים המתחדשים בעולם העליון, מצד דקות נפשו וידיעת כל הדברים ההוים בעוה"ז מצד זכות גופו, כי עם היותו דק וזך יש בו מעט מן הכמות והאיכות הגשמי בלתי נרגש בעניינים ובתנועות שהוא מעופף בעולם קרוב לאחד מן המלאכים העליונים, ובזמן התחייה גם כי הוא חי על הדרך שביארנו יהיה לו כעין תחייה שיתגשם ויתעבה מעט זכות גופו להיותו נראה לכל בני הגאולה והתחייה, ולהיותו מתמיד ויושב עמהם ומתנהג בהנהגותם כמו שיתנהגו האבות והנביאים ומרע"ה בראשם בזמן ההוא, ובידיעת כל דברי העוה"ז הנסתרים ישיג יותר מכולם לסבת אריכות ימיו בעוה"ז עד הסתלקותו ועלותו בסערה השמימה, ומאז עד זמן הגאולה והתחייה שהוא משוטט בעוה"ז בין הצדיקים והחסידים והצלת ישראל מצרותיהם על ידו כמו שנזכר, כי בזה הוא משיג בכל דור ודור לדעת כל ענייני העולם השפל לברר וללבן כל הדברים שנסתפקו בהם חכמי הדורות ושאר הדברים הנסתרים ממנו, ובזה תגמר לימוד התורה בבירור על ידו בלי שום ספק, כי אפילו משה רבינו שניתנה התורה על ידו אינו יכול לברר ספיקות התורה אף כי הם ברורות אצלו, לסבת שנפרדה נשמתו מגופו, ועתה החייהו האל ית' ודיבורו יהיה כמדבר מן השמים והכתוב אמר לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול, כי התורה היא כבר מורשה לקהלת יעקב פה אל פה מחכמים יודעים את התורה לחכמים המקבלים אותה, כמו שהיתה שלשלת הקבלה ממשה ליהושע ויהושע לזקנים וכו', ומה שנקבל מאליהו ז"ל הוא כדמות זה שהוא היה לעולם קיים בגוף ונפש כנזכר, ולו נאה בירור ספיקות התורה וסודותיה, ולא נצטרך לקבלה פעם אחרת מן השמים כמו שנזכר, וכמו שאמרו במס' בתרא שבעה קפלו את העולם, מתושלח ראה אדם, שם ראה מתושלח, יעקב ראה שם, עמרם ראה יעקב. אחיה השילוני ראה עמרם, אליהו ראה אחיה ועודנו בחיים, ודרך רמז היו שבעה שקפלו את העולם כנגד שבעת ימי בראשית ואליהו שביעי כנגד יום שביעי שהוא קדוש וכנגד שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כנגד אליהו השביעי לאדם בקיפול, יהיה פנחס או זולתו, ולמ"ד פנחס זה אליהו הוא ג"כ שביעי ליעקב אבינו ע"ה השלם בבניו כולם קדושים, יעקב לוי קהת עמרם אהרן אלעזר פנחס שביעי קדוש, ואלף השביעי חרוב שלא יהיו מנהגו כשיתא אלפי שני עם היותו נמנה בכלל זמן העולם ובשם זמן, כמו אליהו שהוא חי ונראה בעוה"ז והוא כמלאך בעולם העליון, וענין הקיפול הוא להורות על חידוש העולם שהגיד אדם למתושלח כי היה יציר כפיו של הקב"ה, שמצא עצמו נברא ונוצר בצביונו ובקומתו ושכלו בשעה אחת, וידע כי כל מה שנברא נברא בששת הימים ההם, והיה לו חכמה לקרוא שמות לכל נבראים כפי טבע כל אחד ואחד, שהכיר טבע כל אחד מהנבראים בהיותם נבראים כמוהו שלא על ידי זכר ונקבה, כי ידע מחצב המקום אשר נברא כל אחד מהם כי לא זזו ממקום שנוצרו ממנו עד שנברא אדם וקרא להם שמות כיון שכולם לא נבראו אלא לצרכו וכבודו, וכמו שאמרו על הצמחים וכל שיח השדה וגו' כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגו' מלמד שיצאו דשאים ועמדו בפתח האדמה עד שבא אדם הראשון וביקש רחמים וכו', וכל זה וכיוצא בו ממה שהשיג וידע אדם הראשון בענין חידוש העולם הכל הגיד למתושלח שראהו ש"מ שנים, ומתושלח הגיד לנח ולשם בנו שראהו שם קרוב למאה שנה, ושם הגיד הכל ליעקב שראהו נ' שנים, ויעקב הגיד לעמרם שראהו קצת שנים פחות מי"ז שנה שחיה יעקב במצרים מפני שלא נולד עדיין כשירדו למצרים, ועמרם הגיד לאחיה השילוני שראהו שנים לא נודע מניינם, וכן אחיה לאליהו שנים לא נודע מניינם, ואת פנחס הוא אליהו לא נולד בחיי עמרם זקנו של אביו, ואחיה ראהו כפי הקבלה וראה את פנחס מקודם שיצאו ממצרים כי שניהם היו מיוצאי מצרים וראו זה את זה עד סוף שנת מלכות ירבעם יותר מתק"ן שנה.

1146

1147שבעה המה עדי ה' המה משוטטים בכל הארץ מתחילת בריאת העולם ועד סופו עד מפי עד כל אחד מוריש לזרעו חכמת חידוש יסוד הארץ ותכונת כוננות השמים וכל צבאם אשר ברא וחידש, כי בזה תתייסד אמיתת נתינת תורתו בסיני וקיום מצותיו לעד עד תשלום אלף הששי, ואלף השביעי יהיה דמיון יום השבת שאין בו שום מלאכה ולא שום עסק משא ומתן ולא הולדה ולא מיתה לא אכילה ולא שתיה, אלא כל באי עולם בשתא אלפי שני ישלימו אז לקבל שכרן כל אחד כפי מדרגתו יהנה מזיו השכינה וישיגו מציאות ה', וכמו שכתוב (ישעיה כ"ה) ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו, וכתיב (שם ג') ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, והוא אלף השביעי, ואח"כ יחליף ויחדש עולם כרצונו ית', ואליהו אם הוא פנחס הוא עד נאמן ושלם על נתינת התורה שהוא היה מיוצאי מצרים שהוזכר בבני הלוי כשיצאו ממצרים שאמר הכתוב ואלעזר בן אהרן וגו' ותלד לו את פנחס, ואהרן היה בן פ"ג כשיצאו ממצרים, ואפשר שאלעזר היה בן שבעים אם הוליד כמו שהיו מולידים אז בני ח' או י' שנים, ופנחס אפשר ג"כ שהיה בן ששים שנה אז, אבל אפילו שנאמר שלא נולד פנחס אלא מעט ימים קודם יציאת מצרים אפילו הכי זכה בקבלת התורה במעמד הר סיני, כי עם היותו ילד קטן השיג ושמע קול אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה, גם כי מן הכתוב נראה שהיה כבר ידוע ומפורסם ונודע בישראל שמו כמו שכתוב ותלד לו את פנחס הידוע ומפורסם והשלים הכתוב אלה ראשי אבות הלוים וגו' והוא מהראשים, ואפילו היה קטן כשיצאו ממצרים כשהרג את זמרי וקנא לאלהיו היה לפחות קרוב לארבעים שנה בן ל' לכח, שהיה זה בשנת ל"ח או ט"ל שנה ליציאת מצרים, וכל אלו מ' שנה היה לומד מפי משה מפי הגבורה וכמו שאמר כך מקובלני ממך הבועל ארמית קנאים פוגעים בו, וא"כ הוא עד כשר שלישי בראשון על קבלת התורה מעשרת הדברות עד סופה, שהיה רואה שמרע"ה היה נכנס לאהל מועד והיה הענן שוכן עליו והיה אומר לישראל מה ששמע מפי הגבורה בפרטי המצות ודקדוקן והיא תורה שבעל פה, ועודנו חי נכסה ונגלה בכל דור ודור לצדיקים הזוכים לכך, ואין לו רשות עתה להודיע ולגלות לזוכים לראותו הדברים שנסתפקו בהם החכמים הראשונים בדיני התורה והדברים הנסתרים מהם בכל ודור, כי לא בשמים היא, וג"כ אם היה מגלה אולי היו אומרים עליו שגילה מה שלא היה והיה נופל בזה מחלוקת בין החכמים, שזה היה אומר לי אמר כך וזה היה אומר הפכו, אבל בזמן התחייה שיתגלה בפרסום בפני כל הדורות אשר יזכו בתחייה, יהיו דבריו בפרסום בפני כל דורות ישראל בבירור הספיקות שנפלו בדיני התורה, וכל הדברים אשר היו נסתרים מעין כל עד עתה, יהיו גלוים אז על ידו, כי כל דור ודור מהקמים בתחייה ישאלו ממנו מה שנסתפק בדורו בדיני התורה, ודברים אחרים מה שלא נסתפק בדור אחר, ואפילו מה שנא' עליו יהא מונח עד שיבא אליהו ז"ל, אם יהיה קיים יברר הוא למי שיהיה, ואם לא היה מונח יזכה או יחייב לזכאי או לחייב.

1147

1148ראוי לחקור בזמן המשיח והתחייה בעניני סדור התפלות אשר נתפלל אז, באיזה אופן יהיו, אחר שנהיה בני חורין בא"י איך נתפלל ושבור עול גוים מעל צוארינו ותוליכנו קוממיות לארצנו וכו', ואחר תחיית המתים ג"כ איך נאמר בשבת אפס בלתך גואלנו לימות המשיח ומי דומה לך מושיענו לתחיית המתים, אחר שגאלנו והחיינו, וכן בתפלת י"ח תקע בשופר גדול לחרותנו וכו', השיבה שופטינו כבראשונה וכו', אחר שנתקע כבר בשופר גדול ושבו שופטינו כבראשונה, וכן ברכת האפיקורסים לא תקנה אלא ר"ג ובית דינו כשראה שהיו אז אפיקורסים מצירים לישראל ויתרבו בכל הדורות, ובזמן הגאולה והתחייה אין שטן ואין פגע רע, ואחר שכינת השכינה בתוך ירושלים וישכון כסא דוד בתוכה וצמיחת קרן לדוד, לא נצטרך להתפלל תשכון בתוך ירושלים עירך וכו', את צמח דוד עבדך וכו', וכן ברכת רצה והשב העבודה לדביר ביתך וכו', ותחזינה עינינו בשובך לציון וכו', היא ברכה ותפלה שאינה צריכה, וכן תפלות מוספין של שבתות ור"ה ויו"ט שאנו מתפללים שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו וכו', וכיוצא בזה.

1148

1149ובהיות כי אנשי כנסת הגדולה בתחלת בית שני תקנו כל נוסח התפלות והברכות קשה יותר, כי איך תקנו והשב את העבודה לדביר ביתך ותעלנו בשמחה לארצנו ותטענו בגבולנו ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותינו, וכבר היו מקריבים בכל יום הקרבנות הראוים לו, כי שבירת עול הגוים מעל צוארם עדיין היו צריכים להתפלל כך בבית שני, כי ברשות מלכות הגוים בנו ב"ה ולא היו יכולים ללכת קוממיות בא"י מפני הקמים עליהם בבנין המקדש, וגם אח"כ בכל הזמנים שקמו עליהם מלכי יון להחריב בהמ"ק ולבטל הקרבנות, וגם היו צריכים אז להתפלל על ימות המשיח ותחיית המתים, כי היו יודעים כי בית שני היה לו זמן קצוב ושיחרב בעונותינו ונהיה בגלות עד יבא משיח ויחיה מתינו, אשר זהו סוף שתא אלפי וחד חרוב, והיו מתפללים ג"כ תקע בשופר גדול לחרותנו, כי לא היתה גאולתם וחירותם שלימה כי עדיין היו ישראל מפוזרים בין הגוים בבבל ובשאר ארצות, וגם לא היו יכולים לשפוט כבראשונה בבית ראשון, והיו צריכין ג"כ לברכת האפיקורסים שאז בבית שני קמו האפיקורסים לחלוק על החכמים הפרושים, וגם בבית שני חסרו ה' דברים כמו שדרשו על ואכבד חסר ה"א אשר מכללם שכינה וארון ושאר הדברים, והיו יכולים להתפלל תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דברת, וגם על כסא דוד כי לא היה מלך בתחלה בבית שני, וכשמלכו בני חשמונאי לא העמידו מלך מבית דוד וזאת היתה חטאתם כי כבדה עד שכלו בני חשמונאי, והיו צריכים להתפלל על צמיחת קרן דוד, אבל אחר ביאת המשיח ובנין בהמ"ק מן השמים איך נתפלל אלו התפלות.

1149

1150ואני חושב כי לא כל נוסח הברכות והתפלות תקנו אנשי כנסת הגדולה, שהרי ברכת המזון אמרו חז"ל משה רבינו תיקן ברכת הזן, יהושע תיקן ברכת הארץ, ודוד ושלמה תקנו ברכת בונה ירושלים, ולא לבד ענין הברכה של הזן והארץ ובונה ירושלים אלא הנוסח עצמו כמו שהיא סדורה אצלנו אפשר שתקנו, כי אין שום מלה באלו הברכות בפרט בהזן והארץ שלא תיאמר בזמן משה עצמו ובזמן יהושע, ואפי' מימי האבות היו יכולים לומר ברכת הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו וכו' ואל יחסר לנו מזון וכו', כי הוא זן ומפרנס לכל כאמור פותח את ידך ומשביע וכו' בא"י הזן את הכל. וגם כי יש בברכה זו ב' פסוקים מתהלים נותן לחם לכל וגו' ופותח את ידך וגו', לא נעלם ממרע"ה דבר מכל מה שנאמר בנבואה וברוח הקדש, כי הכל נכלל בתורת משה, וכאמרם ליכא מידי דכתיב בנביאים וכתובים לולא רמיזא באורייתא מנא הא מלתא דאמור חז"ל דכתיב ואברהם היו יהיה וגו', וכן נראה מנוסח הברכה שאנחנו אומרים בחסד וברחמים נותן לחם לכל בשר, שנראה שהוא סגנון הברכה שאינו כתוב כאמור נותן לחם וגו', כי לא היה עדיין מסודר ספר תהלים, ולשון אותו הפסוק היה שגור בפי משה וסדרו בברכת הזן, וידע כי אח"כ דוד המלך ע"ה יסדר אותו בספרו כמו שסדר המזמורים המיוחסים לבני קרח ולחכמים האחרים הקודמים לו, וכמו שאמרו ע"י עשרה זקנים תקן דוד ספר תהלים ומשה גדול מכולם שאמר תפלה למשה והנמשכים עם מזמור זה, ופסוקים אלו ג"כ שסדר בברכת הזן היו על שמו אלא שסדרם דוד ע"ה במזמורים, וגם פסוק פותח את ידך יהיה דברי סידור מרע"ה, וגם כי אנחנו אומרים בו כאמור אפשר כי אח"כ הוסיפו כאמור בתהלים, ובימי משה עד דוד לא היו אומרים כאמור, ואם כן אינו מן התימה שנמצאו פסוקים בנוסח ברכות שקדמו לזמן חיבור הנביאים או הכתובים אשר נכללו בהם אותם הפסוקים, כי משה רבינו ידע הכל והבאים אחריו קבלו ממנו, ואפי' מימות אברהם אבינו ע"ה היו יכולים לומר כל נוסח ברכה זו שהוא נטע אש"ל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה', וכמ"ש שאברהם אבינו קיים כל התורה ואפילו עירובי תבשילין, ובכלל כל התורה הזאת הוא ידיעת אלו הפסוקים ואחרים שבספרי הנביאים והכתובים, וכמו שידע הוא ובניו כל התורה כולה ידע גם כן מה שבנביאים ובכתובים הנכללים בה, וכבר אמרו חז"ל על יעקב אבינו שביקש לגלות הקץ ונסתלקה שכינה ממנו אמר שמא יש פסול בכם וענו כולם ביחד ואמרו שמע ישראל אתה אבינו ישראל כי אנחנו מאמינים כי ה' אלהינו ה' אחד, אז ענה הוא בשכמל"ו, הנה שהיה מקובל ושגור בפיהם מפי אביהם עד אברהם אבינו ע"ה פסוק שכתוב במשנה תורה שמע ישראל וגו', וא"כ אינו מן התימה שידע משה רבינו הפסוקים שלאחריו בנביאים וכתובים, ונתייחסה ברכת הזן למרע"ה גם כי אברהם אבינו ע"ה היה יכול לתקנה, מפני כי עד זמן משה רבינו נתקיים העולם בחשדו ית' וטובו כמו שאמרו הני כ"ו כי לעולם חסדו כנגד כ"ו דורות שנתקיים העולם בחסדו, ומשניתנה התורה העולם מתקיים בזכות התורה כשמקיימים אותה, וכמו שכתוב (דברים ו) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי וגו', ונתתי מטר ארצכם וגו', השמרו לכם פן יפתה לבבכם וגו', ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה וגו', כי בקיום התורה יתקיים העולם ובביטולה יתבטל ח"ו אחר שכבר ניתנה תורה, ולכן היה צריך מרע"ה לתת הודאות לאל ית' יותר על מזון שזן את כל העולם כולו בזכות התורה, בטובו הגדול שהיא התורה שנקראת טוב כי לקח טוב, ובעוד שלא חסר לנו טוב זה לא יחסר לנו מזון תמיד לעולם ועד, ובזמן אברהם אבינו ע"ה היה מקיים העולם בחסדו טובים ורעים, כי עדיין לא ניתנה תורה לשיהיו נענשים על ביטולה, ושמעתי מפי מקובל אחד כי יש כ"ו תיבות בברכת הזן כי חברה מרע"ה שידע סוד שם המפורש, ונוסחה היא כך, בא"י אמ"ה האל הזן את העולם כולו בטובו בחסד נותן לחם לכל בשר כל"ח בא"י הזן את הכל, וגם כיון מרע"ה בתיקון ברכה זו שהיו ישראל אז ניזונים מן המן היורד בכל יום מן השמים ומשם בארה, וראה כי בפטירתו יפסק המן והבאר ויצטרכו למזונות מן השמים ומן הארץ, ויהושע תיקן ברכת הארץ כי גם ברכת הארץ צריכה לברכת הזן, כי עיקר ברכת הזן היא בארץ, כמו שכתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך, והיא המבורכת מכל הארצות, ארץ טובה ארץ נחלי מים וגו' עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה וגו', וממנה תתפשט ברכה לכל העולם, כמו שכתוב (איוב ה') הנותן מטר על פני ארץ ושולח מים על פני חוצות, ומפני כי כל העולם נכלל בכללה ומושפע ממנה אנחנו חייבים לברך ברכה זו בכל הארצות, כי היא חובת הגוף, והתחיל בתיקונה, נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ולא אמר לנו, כי גם לדורות הבאים תיקנה, ואפשר שכיון גם אל האבות כי להם ניתנה הארץ להנחיל אותה לבניהם, וחותם בה על הארץ ועל המזון, כי מא"י ימשך מזון לכל חי, ויש בה מ"ה תיבות בנוסח הקדום כנגד השם במילואו ונוסחה כך, נודה לך ה' אלהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה וחיים ומזון על הכל ה' אלהינו אנו מודים לך ומברכים את שמך ככתוב ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך בא"י על הארץ ועל המזון, כל זה הנוסח היה יכול ליאמר בזמן יהושע, וברכת בונה ירושלים הוצרכה כי עיקר מזון הארץ תלוי בירושלים ובבנין בהמ"ק, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ומהר הקדש ומשם תתפשט לא"י ולח"ל, ובנוסח הברכה יש ס"ה תיבות כשם אדני, וזה נוסחה, רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים משכן כבודך ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו אבינו רענו זוננו הרויחנו הרווח לנו ה' אלהינו מהרה מכל צרותינו ואל תצריכנו ה' אלהינו עוד לידי מתנת ב"ו ולא לידי הלואתם אלא לידך הטובה המלאה והרחבה לא נבוש בעוה"ז ולא נכלם לעוה"ב ומלכות בית דוד מהרה תחזירנה למקומה בא"י בונה ירושלים, כל זאת הברכה היתה ראויה ליאמר בזמן דוד ושלמה, ומה שאמר ומלכות בית דוד מהרה תחזירנה למקומה אפשר שיסדו ברה"ק שראו שימלוך ירבעם על עשרת השבטים כנבואת אחיה השילוני והיה עתיד לחזור אליהם לסוף ל"ו שנה, או אפשר שנאמר זה על זמן המשיח, שידעו שתחרב הבית בראשונה ובשניה כמו שהוא רמוז בתורה ביאת המשיח באלף הששי:

1150

1151ונחזור לענין הברכות והתפלות אשר תקנו אנשי כנסת הגדולה, כי גם הברכות של ק"ש ערב ובקר אפשר שנתקנו בימי מרע"ה, יוצר אור ובורא חשך וגו' בא"י יוצר המאורות, אהבת עולם וכו' ושבור עול הגוים מעל צוארנו, שבור עולם שלא ישלטו עלינו ותוליכנו קוממיות לארצנו על זמן הגאולה דכתיב ואולך אתכם קוממיות בא"י הבוחר בעמו ישראל וגו', אמת ויציב, וכן הברכות של ק"ש בערב, כולם אפשר תיקונם בזמן בהמ"ק, וכן הברכות של מצות אקב"ו להניח תפילין או להתעטף בציצית, וכן שאר הברכות של שחר וברוך שאמר וישתבח, וכן תפלות של שבת אפשר היה ג"כ נאמרות בזמן המקדש מזמן מרע"ה, אבל קצת הברכות של חול ותפלות המועדים והמוספים צ"ל כי יהיה שינוי בנוסח שלהם בזמן הגואל והתחייה, כמו ושבור עול הגוים נאמר ונודה לך על ששברת עול הגוים וכו', ואתה מוליכנו קוממיות בארצנו, ובשבת אפס בלתך לימות המשיח כלומר שאתה הוא שגאלת אותנו בימי המשיח, וכן מי דומה לך מושיענו שהושעתנו בתחיית המתי', ובברכת תקע בשופר גדול נאמר נודה לך ה' אלהינו על שתקעת בשופר גדול לחרותנו ונשאת נס וכו' וקבצתנו יחד מארבע כנפות וכו', נודה לך וכו' על שהשבת שופטינו כבראשונה והסרת ממנו יגון ואנחה ומלכת עלינו, נודה לך על שלא היתה תקוה לרשעים וכו', תשכון בתוך ירושלים עירך לעולם כאשר דברת וכסא דוד עבדך לעולם וכו' ובניינם תהיה בנין עולם בא"י בונה ירושלים, נודה לך על שהצמחת צמח דוד וקרנו הרמות וכו', רצה ה' אלהינו וכו' והשבות העבודה בדביר ביתך, ותחזינה עינינו לעולם שיבתך בציון, ובתפלות המועדים, ומפני חטאינו גלינו מארצנו וכו' ולא היינו יכולים לעלות וכו' מלך רחמן ששבת ורחמת עלינו ועל מקדשך וכו' ובנית אותו והגדלת כבודו וגלית כבוד מלכותך וגו', והופעת וקרבת פזורינו והבאתנו לציון וכו', יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שעכשו שהעליתנו ונטעתנו שנעשה לעולם קרבנות חובותינו.

1151

1152נמצא כי כל הברכות ונוסח התפלות יהיו קיימים, זולת מעט הצריכות מעט תיקון, וכן היו מעולם מזמן מרע"ה כמו שסידר הוא ברכת הזן, ויהושע ברכת הארץ ודוד ושלמה בונה ירושלים, לא תקצר ידם מלסדר ברכות המצות, כי כשהניחו תפילין משה ואהרן וכל ישראל במדבר לא הניחום בלא ברכה, כמו שהיו מברכין על התורה הנלמד מפ' כי שם ה' אקרא כמ"ש הרמב"ן ז"ל, כי גם שהרמב"ן ז"ל לא מנה אותה מצוה בכלל תרי"ג מצות, היא נכללת בכלל מצות ת"ת, וכמו שמברכין על התורה שהיא א' מתרי"ג כן יברכו על כל מצוה ומצוה כמו שאנו מברכין, וכמו כן התפלות שתקנום כנגד אבות מאז היו חובה למשה ולישראל כשנצטוו על התפלה ועבדתם את ה', ולעבדו בכל לבבכם, ולא עצר מהם כח לסדר י"ח ברכות, ומה ששנו במגילה ק"כ זקנים ומהם כמה נביאים תקנו י"ח ברכות על הסדר, אפשר כי סדרום זו אחר זו אע"פ שכל אחת בפני עצמה היתה סדורה כבר, והביא בשבלי הלקט מן האגדה מאי על הסדר על סדר עולם שכך מצינו י"ח ברכות של תפלה לעולם היו מתוקנות זו אחר זו, כיון שבאו אנשי כנסת הגדולה כללום ותקנום כסדרן, כשניצל אברהם מאור כשדים פתחו מלאכי השרת ואמרו מגן אברהם, כשנעקד יצחק אמרו מחיה המתים, כשפגע יעקב בשערי רחמים והקדיש שמו אמרו האל הקדוש, כשלימד גבריאל את יוסף שבעים לשון אמרו חונן הדעת וכו', כמ"ש שם, הרי שייחסו חתימת י"ח ברכות לאבות הראשונים ובניהם ע"י המלאכים, וא"כ מאז היו מתפללים כל י"ח ברכות כעין מה שאנו מתפללים אותם ג' ראשונות וג' אחרונות ואמצעיות, כנגד י"ח חוליות שהיו בהם ג"כ, וכנגד כמה דברים של י"ח שדרשו בהם כי לא נופלים היו ממנו, ולא טובים וצדיקים אנחנו מאבותינו שנהלל ונשבח לה' יותר מהם, ואנשי כנסת הגדולה תקנום וסדרום מלה במלה כמו שאנחנו אומרים אותם היום כדי שיהיה שגורה בפי הכל עלגים ובעלי לשון צחה, כי מקודם היו כולם בעלי לשון צחה וכל אחד היה אומר הי"ח ברכות על הסדר פתיחתן וחתימתן, כי אמצעיתן כל אחד היה אומר כפי צחות לשונו וכפי הזמן, וכן הברכות של המצות היו אומרים אותם כמו שאנחנו אומרים, כשהיו מתעטפים בציצית במדבר היו מברכים, והמאתים וחמשים איש נשיאי עדה קריאי מועד וגו' שנתעטפו בטליתות שכולן תכלת ברכו והיתה ברכה לבטלה, שלא הטילו בהם ציצית שהיו אומרים שאינם חייבים הטליתות שכולם תכלת, וכן בכל המצות שהיו עושים במדבר היו מברכים, ואפי' ברכות של שחר היו מברכים, כי למה לא יודו לה' על כל דבר ודבר שאנחנו נותנים לו הודאה בשכבנו ובקומנו, פוקח עורים זוקף כפופים מתיר אסורים וכו', וכן שאר ברכות של הודאות היו אומרים אותן בעתם בין בסגנון זה שאנו אומרים בין בסגנון אחר, אלא שאפשר שבדורות הראשונים היו רובם דבקים בעבודת ה' וכל אחד מהם מגמת פניו ולבו היה שוה להודות לה' על כל פרט ופרט ממה שהיה הוה להם בכל יום כל א' כפי צחות לשונו, ואנחנו צריכים שיזכירנו חז"ל ע"ה בכל דבר של הודאה לאל יתברך שנודה לו, וסדרו לנו עניינים כדי שלא נשכח, כי אין אנחנו זהירים בכבוד ה' ואהבתו ויראתו על פנינו כל היום כמו שהיו רובם זהירים בזמנים הקודמים, ואין מזהירים לנזהרים: ולא לבד במה שהוא מן התורה אלא גם בתקנות וסייגים שתקנו הנביאים היו זהירים יותר ממנו, וכמו קריאת התורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי ובר"ח ובמועדים שהוא תיקון מרע"ה, והיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, ואם כן היו מתקבצים בכל ימים אלו בבתי כנסיות לקרות בתורה ברבים ומסתמא שם היו מתפללים בכל יום והיו אומרים קדיש וקדושה, כי מן הדברים הצריכים עשרה הוא קריאת התורה והיו אומרים קדיש על קריאתה, ואפילו בזמן מרע"ה היו יכולים לומר יתגדל ויתקדש שמיה רבא, כלומר שם י"ה יהיה רבא בכל העולם, כי כתיב כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וגו', כי עד זמן המשיח יתקיים שיהיה הכסא שלם והשם שלם, וכמו שאמרו על הכתוב כי בחר ה' בציון אז יהיה או"ה למושב לו, והוא האל"ף של כסא החסרה בכם ו"ה של י"ה החסר בכם י"ה, וכן הקדושה של יוצר שמקדישים המלאכים, וקדושה של תפלה שאנו מקדישים כמו המלאכים היו אומרים אותה מקדם ואפילו בימי משה, ויותר היה נאה להם לאמרה ממה שהוא נאה לנו, שהיו יודעים מפי מרע"ה נועם שיח סוד שרפי קדש שהיו משלשים לו קדושה והיו אומרים קק"ק ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו, כי מה שכתוב בנביאים וכתובים רמוז בתורה כמו שכתבנו למעלה, ועד השתא גמרא גמירי לה עד דאתא ישעיה ואסמכיה אקרא, כמו שאומרים בגמרא על כיוצא בזה, ולמה תקצר לשונם מלהלל ולקדש שמו כמונו ויותר ממנו, אם אנו בני איש הראשונים הם מלאכים, והיו יודעים להתפלל יותר ממנו, וכמה הלכתא גברוותא אנו לומדים מתפלת חנה, וכל שכן מן האנשים החסידים שהיו מתפללים אז ערב ובקר וצהרים ובכל עתי צרתם, כי מסתמא בתי כנסיות היו להם בכל עיר ועיר להתקבץ בשבת ובשני ובה' לקרוא בתורה ברבים כתקנת משה רבינו, ובהם היו מתפללים ערב ובקר וצהרים, שהרי בירושלים בזמן בית שני היו בתי כנסיות כמנין מלאת"י, וכנגדן בתי מדרשות, וכל שכן בזמן בית ראשון שהיו יותר, וכן בכל ערי ישראל היו רבים וכמ"ש והשמותי את מקדשיכם, כי לא לבד על בהמ"ק נאמר אלא על כל בתי כנסיות אפי בח"ל שהם מקדש מעט.

1152

1153והנכון כי בזמן היתר הבמות להקריב קרבנות נדבה, המקום שנתקדש לבמה והקריבו בו היו מתפללים שם והיה נשאר המקום ההוא מקודש והיו בונים בית הכנסת לרבים, וכשנבנה בית עולמים שנאסר הבמות היו מתפללים ג"כ באותם המקומות, והיו משלמים בשפתותם תפלות ותהלות לאל במקום הפרים והכבשים שנקרבו שם, ועכ"ז יהיה יתר שאת ומעלה בתפלות ותהלות לאל בזמן התחייה ממה שהיה קודם אפילו בזמן הגאולה ובזמן הבית, כי אז היו צריכים להתפלל על ביאת המשיח בקץ הימין ועל תחיית המתים כמו שכתבנו, ואחר הגאולה והתחייה לא יצטרכו לשום דבר אלא להודות לאל יתב' על מה שעבר ולהללו על ההוה, וכמו שכתוב למעלה כי בהסרת לב האבן מבשרם והיות להם לב בשר יהיה גופם זך ודק נכון לעבודת ה', כעין יצירה ראשונה שהיה אדה"ר יציר כפיו של הקב"ה, ולכן יהיה מזונם זך ונקי קרוב למן שירדה מן השמים, כי גם חומרי הקרקעות ישתנו לטובה ולברכה בדגן תירוש ויצהר ושאר הפירות וצמח האדמה באיכותם וזכותם, כעין צורך האנשים זכי המזג היושבים עליה, כי כל מה שאירע מן הרעות והגליות היו בסבת הנחש הוא יצר הרע מקללת אדם וחוה על טבעם ומזגם הרע, וכמו שיתוקן ענין האנשים ויהפך להם הקללה לברכה כן יהפך קללת הארץ שנאמר בה וקוץ ודרדר תצמיח לך לברכה, שתצמיח פירות וצמחים זכים הראויים למזג האנשים זכי המזג שיהיו בזמן התחייה וכמ"ש הכ' (יחזקאל ל"ו) ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא, כי הענפים מגינים על הפירות משרב ושמש, וכמו שאמרו חז"ל אלמלא עלייא לא איתקיימו אתכליא, ולכן אמר שיתנו ענפים להגין על הפירות שיהיו זכים ונקיים ראויים לשלוח מהם מנחה ומשאת, כמ"ש ופריכם תשאו (לשון משאת) לעמי ישראל, כלומר שהם עתה עמי זכים בגופם ובנפשם כי קרבו לבוא אליו ית' ממה שהיו רחוקים ממנו במזגם וטבעם, ועתה יתקרבו בתשובה לבוא, גם ירמוז כי קרבו עצם אל עצמו לבוא בגלגול מחילות לא"י ותשובנה שם הנפשות לגופיהם.

1153

1154מצאנו חיות האדם נקרא במקרא שלשה שמות נפש רוח נשמה, ומפי סופרים ורוב חכמי הקבלה הן ג', וסדר מעלתן נפש רוח נשמה, ורוב מה שיכונה בו חיות האדם הוא בשם נפש, כי מצאנו בתורה לשון שם נפש יותר ממאתים פעמים, ובנביאים יותר מר"ס, ובכתובים יותר מבנביאים, ולשון שם רוח המורה על חיות האדם לא נמצא בתורה כי אם מועט, אשר בו רוח חיים ב' פעמים, ונשמת רוח חיים, אל אלהי הרוחות לכל בשר, וכל שאר לשון רוח לא נאמר אלא על הרצון וכיוצא בו או על הנבואה או על פאות העולם, וכן בנביאים וכתובים לא יעלו לעשרה פעמים מה שנאמר רוח על רוח חיות האדם, לשון נשמה לא נזכר בתורה כי אם ג' פעמים, נשמת חיים, נשמת רוח חיים, לא תחיה כל נשמה, ובנביאים וכתובים כמו כ' פעמים כל לשון נשמה. ושלשה שמות אלו נשתתפו ג"כ לחיות בעלי חיים, כמו נפש חיה שנזכר בפרשת בראשית כמה פעמים על ב"ח, וכן ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, ובנביאים לא נמצא כי אם והכלבים עזי נפש, וכל נפש חיה בסוף יחזקאל, ובכתובים יודע צדיק נפש בהמתו, וכן שם רוח נשתתף לאדם ולב"ח יחד, לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, מכל בשר אשר בו רוח חיים, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ובקהלת רוח האדם ורוח הבהמה, לא נמצא שם רוח על ב"ח ביחוד כי אם כאן ורוח הבהמה, וגם זה על כי הזכיר רוח האדם קודם, ושם נשמה לא הוזכר בב"ח כי אם פעם אחת כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, וגם זה בשתוף האנשים, כי ג' פעמים כנזכר נשמה ביהושע אינו נכלל ב"ח בהם:

1154

1155ועל זה נאמר כי עיקר חיות וקיום האדם הוא בנפש, ושני לה הרוח, ואחריה הנשמה, ושלשתן נזכרות ביחוד על האדם, כי אפילו הנפש הנזכר בב"ח אינה נקראת נפש אלא בשתוף השם לערך נפש האדם, כי נפש הבהמה כתוב יצירתם מן היסודות התחתונים, כמ"ש ישרצו המים שרץ נפש חיה, תוצא הארץ נפש חיה, ונפש האדם כתוב בה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, כי נשמת האדם היא מנפיחת ה' אלהים באפיו וממנה נהייתה באדם לנפש חיה, כלומר נפש שיש בה חיות מלמעלה לא כנפש הב"ח שהיא מלמטה בארץ, וכמו שתרגם אונקלוס לרוח ממללא, ונפש חיה של ב"ח תרגם נפש חיתא, וירמוז ג"כ כי הנפש היא הזוכה לתחייה כמו שנבאר בעז"ה:

1155

1156וכן החיים והמות הם דבקים בנפש יותר מברוח ונשמה, כמו שכתוב וחיתה נפשי בגללך, להחיות את נפשי, בצאת נפשה כי מתה, לא נכנו נפש, המבקשים את נפשך, נפש תחת נפש, ונכרתה הנפש ההיא כמה פעמים, כפר נפשו, לנפש לא יטמא, על כל נפשות מת, כל טמא נפש, כי יכה כל נפש, כל הורג נפש אדם, והרבה כיוצא בזה בתורה נביאים וכתובים מיחס הכתוב החיים והמות לנפש, וכן ברוח בשמשון ותשב רוחו ויחי, ובאיש מצרי שמצא שאול ותשב רוחו אליו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף, תצא רוחו ישוב לאדמתו, והרוח תשוב אל האלהים, ובעצמות יחזקאל כמה פעמים תחייה ברוח, וכן בנשמה נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, לא תחיה כל נשמה, כל הנשמה החרים, ביהושע, לא נותר כל נשמה, לא תשאירו כל נשמה. ובמלכים לא השאיר כל נשמה לירבעם, עד אשר לא נותר בו נשמה בבן הצרפית, באיוב ונשמתו אליו יאסף, ונשמה לא נשארה בי בדניאל, ואינו נמצא לשון הכאה והריגה כי אם בנפש, שהחיות תלוי בה, כמו חיות של ב"ח שהוא תלוי בנפש שלהם, כי רוח אין בהם וגם לא נשמה, ומה שהוזכר בהם רוח ונשמה הוא בשתוף האדם כמו שהבאתי למעלה, ורוח שהוזכר על הבהמה לבדה כבר פירש והבדיל בין רוח האדם שאמר בה העולה היא למעלה וברוח הבהמה אמר היורדת היא למטה לארץ, כמו שכתוב ביצירה בנפש חיה תוצא הארץ נפש חיה, וגם כל לשון נפש שנזכר בב"ח הוא סמוך ליצירת נפש הב"ח, שכתוב בהן ישרצו המים שרץ נפש חיה, ותוצא הארץ נפש חיה, וכל לשון נפש הנזכר באדם הוא סמוך לנפש חיה האמור באדם שנמשך מהפחת ה' אלהים באפו של אדם הראשון נשמת רוח חיים. הכלל כי עיקר חיות האדם בנפש העולה למעלה מנפש הבהמה, ומותר האדם מן הבהמה ג"כ רוח ונשמה אשר אינם בכלל הב"ח, ולהיות הנפש עיקר בגוף האדם יותר מרוח ונשמה, נתייחס האדם בחייו בשם נפש, כמ"ש הנפש אשר עשו בחרן, כל נפש בניו ובנותיו, שש עשרה נפש, כל נפש י"ד, כל נפש שבעה, כל נפש ששים ושש, שבעים נפש, במכסת נפשות, מספר נפשותיכם, וברוב מקומות אלו מזכיר נפש לכלול אנשים ונשים כמו שכתוב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש, ובכלל השבעים נפש יש נקבות ג"כ, וגם כי בענין י"ד ושבעה אין בכללם נשים, הזכיר בהם נפש כמו שהזכיר באחרים, ובנשי מדין כתוב נפש כמה פעמים.

1156

1157וכן להיות הנפש עיקר בחיות האדם ויש לה מעלה רבה על נפש הבהמה, נתייחס אליה עשיית המצות ואזהרות ועונשן ושכרן, כמו שכתוב בכל לבבך ובכל נפשך, בכל לבבכם ובכל נפשכם, כמה פעמים בתורה ובנביאים וכתובים, ובאזהרות נפש כי תחטא, נפש כי תמעול, כל נפש אשר תאכל וגו', אל תשקצו את נפשותיכם, ובעונש העובר כתוב כמה פעמים ונכרתה הנפש ההיא, והאבדתי את הנפש ההיא, הכרת תכרת הנפש וגו' וכיוצא באלו, ומכלל עונש הלאו אתה שומע שכר הן שהוא עשיית המצות, וכתוב ג"כ (ש"א כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו', (תהלים כ"ה) נפשו בטוב תלין, (שם ל"ד) בה' תתהלל נפשי, (שם קט"ז) שובי נפשי למנוחייכי, (ישעיה נ"ה) ותתענג בדשן נפשכם וכיוצא באלו, ולא לבד בעשיית מצות המעשיות נצטוית הנפש אלא גם במצות שכליות אהבת ה' בכל לב ובכל נפש, בך חסיה נפשי, והתפלה היא מיוחדת לנפש כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ברכי נפשי את ה' כמה פעמים, הללי נפשי את ה', נפשי להודות את שמך, וברוח לא נמצא בו תפלה כי אם בהיותו במערה תפלה וגו' אשפוך לפניו שיחי וגו' בהתעטף עלי רוחי, ובנשמה לא נמצא בכל המקרא אלא כל הנשמה תהלל יה הללויה, וג' חלקי התפלה שהם סידור שבח ושאילת צרכיו ונתינת הודאה הנכללים בתפלה, שאילת צרכיו היא המיוחסת לנפש וסידור שבח והילול מיוחס לנשמה, כדכתיב כל הנשמה תהלל יה הללויה, ונתינת הודאה ברוח כדכתיב (ישעיה כ"ו) אף רוחי בקרבי אשחרך.

1157

1158ובהיות המצות והאזהרות ושכרם ועונשם עיקרם בנפש, אם כן התחייה עיקרה היא על הנפש, כמו שכתוב נפש חיה בפעם הראשון שנזכרה הנפש, להורות שהיא עתידה להיות חיה בסוף לזמן התחייה, ואמרו חכמינו ז"ל מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, הכרת תכרת בעוה"ז עונה בה לאימת לאו לעוה"ב, הנה שלסבת כי הנפש עונה בה שלא חזר בתשובה בהיותו בחיים אינה זוכה לתחיית המתים בימי הישועה, ואם חזר בתשובה אפילו היה מעון כרת החמור תזכה לתחייה, וכן מצאנו בתחיית בן הצרפית על ידי אליהו שקרא אל ה' ואמר תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי, ושילם אליהו לאשה טובה מדה כנגד מדה, שהיא כלכלה אותו להחיות את נפשו וכמו שאמר לו האל ית' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך והוא החיה את בנה, ובכלל הכלכול היה כל מה שהיה צריך לתיקון המאכל שלחן מטה כסא ומנורה בעלייה אשר ישב שם, כי מקודם היה מצטער אליהו בנחל כדי שיהיה בצער בשכבו ובקומו בלי כר וכסת, ותיקון המאכל אפשר שהעורבים היו מביאים אותו מתוקן כמו שהלחם היה אפוי הבשר היתה ג"כ צלי או מבושל, וכמו שאמרו חז"ל כי משלחן אחאב היו מביאים לו, לא אמרו מבית אחאב אלא משלחנו כלומר מבושל או צלוי, כי לא היה לו שם בית תבשיל לבשל כי גם כלי לשתות מים לא היה לו כמו שדייק הכתוב ומן הנחל ישתה, כלומר מן הנחל עצמו בלי שום כלי, ועל כן אמר לכלכלך על כל הדברים שהיה צריך, וכשבא אל פתח העיר ראה אשה והכיר במלבושיה ובמה שהיתה מקוששת עצים כי היתה אלמנה, ורצה לנסות אם היתה זאת האלמנה אותה שנאמר עליה שנצטוית לכלכלו, ולכן אמר לזאת קחי נא לי מעט מים כי היה צמא על שהנחל נתייבש, ואמר בכלי על שעד עתה לא היה שותה בכלי אלא בידיו או שהיה מלקק בלשונו כשלש מאות אנשים של גדעון, וכשראה שהיתה הולכת, חשב כי זאת היא האשה האלמנה כי הראה פועל נדיבות שהלכה לקחת מים יותר מרבקה בענין זה, שרבקה שהיתה על העין ממש, ולכן אמר אליעזר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה היא האשה וגו', כ"א הוא היה אומר לה הטי נא כדך ואשתה והיתה משקה אותו ולא לגמליו לא היתה בזה שום הוראה שהיתה בת גומלת חסדים, מפני שהיתה על העין והיה נקל להשקותו, אבל זאת האשה שלא הוזכר שהיתה על העין והיתה הולכת להביא לו מים היתה הוראה שהיתה גומלת חסדים וידע כי היא האשה שנאמר לו, ולכן אמר לה וקחי נא לי פת לחם בידך, והיא ג"כ הרגישה כי על ידי זה האיש תתפרנס היא ובנה, ואמרה חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג וגו' ואכלנוהו ומתנו, כי כוונתה לומר לו שישגיח בעדה ובעד בנה כי לא היה להם כ"א מלא כף קמח ומעט שמן וגו' ואכלנוהו ומתנו, כלומר כשנאכל, אותו אין לנו תקוה על לחם אחר אלא שנמות, או שהפליגה להמעיט בכף קמח ההוא שאפילו שיאכלו אותו היא ובנה לא היה בו ספוק להיותם חיים וניזונים בו שעה אחת בלי מאכל אחר אלא אחר אכילתם אותו מיד יהיו מתים, וזהו הציווי שאמר האל יתברך הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, שנתן בלבה שתשיב אמריה לו כמו שהשיבה, ועל זה השיב לה אליהו אל תיראי וגו', שנתאמת כי זאת היא האשה אשר הוכיח ה' לכלכלו והיא ובנה יתכלכלו עמו, ולכן אמר לה אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, ומפני שנתנה שיעור לקמח שאמרה מלא כף קמח ואין הברכה שורה על דבר המדוד, לזה אמר לה עשי לי משם עוגה קטנה ולא יהיה נודע שיעור המותר ממלא הכף ואז תחול בו הברכה שתעשי לך ולבנך, כי היא אמרה כי לא יספיק לה ולבנה אלא שימותו מיד אחר האכילה, ועתה בדיבור הנביא יספיק לשלשתם ליום אחד לפחות וזאת היא ברכה אחת, וכדי שיספיק לימים אמר כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם וגו', והיכן אמר זה האל ית' כמו שאמר לו הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, וראה שהקרה השם לפניו אשה אלמנה זו שאמרה לו כי לא היה לה אלא כד הקמח ההוא ואכלנוהו ומתנו, וידע כי על זאת אמר שתכלכל אותו בכד הקמח ההוא. ואמר על כד הקמח לא תכלה כלומר שיתמעט ממה שהיה מלא כף, אבל לא תכלה בכל יום שיקחו ממנו ישאר קצת ממלא כף שהיה בכד, ובשמן אמר לא תחסר שנראה שלא יחסר משיעור המועט שהיה בצפחת, כי גם שיקחו ממנו בכל יום לעולם לא יחסר ממה שהוא עתה, והסבה היא כי במלא כף הקמח שהיה בו שיעור קודם גם כי אח"כ נשאר כל השיעור בעשיית עוגה קטנה לו, אפילו הכי יחסר מן השיעור של מלא כף אבל לא תכלה, ובשמן שאותו המועט לא היה משוער מקודם לא יחסר ממנו כלל אלא ישאר בו כל מה שהיה בצפחת, גם שיסתפקו ממנו בכל יום, ונאמר ותלך ותעשה כדבר אליהו עוגה קטנה לו ביום ההוא ואח"כ לא היה קפידא אפילו שתעשה לה בראשונה, ולזה כתוב ותאכל היא קודם והוא אח"כ וביתה ימים הבאים, ואמר כד הקמח לא כלתה ואמר כדבר ה' ולא אמר כדבר אליהו, מפני שה' אמר לאליהו הנה צויתי שם אשה אלמנה וגו' כמ"ש למעלה. ויהי אחרי הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית, עד עתה לא נקראת בעלת הבית שהיתה הולכת כל היום לבקש מחיה ופרנסה לה ולבנה, עתה שכד הקמח לא כלתה וגו' היתה בעלת הבית כל כבודה בת מלך פנימה, והיה חליו חזק מאד וכו' ועלה בדעתה כי אולי מצד המאכל של כד הקמח שהיה שלא בדרך הטבע חלה בנה חולי זה החזק, או כחשבה כי בדרך חכמה עשה זה ועל זה היה מזיק לו, וכמו שהיו מהרהרים קצת מישראל והיו אומרים על המן לחם הקלוקל, על זה אמרה לאליהו מה לי ולך איש האלהים כלומר מה זה שאמרת לי והוצאת לי ולך ולבנך תעשי וגו' שחשבתי אהיה כמוך אני ובני בריאים כל זמן הנס של כד הקמח ונראה שבאת אלי להזכיר את עוני, כי על חסד ברכה זו שעשה האל ית' נתמעטו זכיותי ונזכר עוני שימות בני והרי הוא כאילו אתה המתה אותו, ואמר לה תני לי את בנך, לא אמר הבי את בנך אלא תנהו לי כלומר הוא בני ויהיה במדרגתי, כמו שאמרו ז"ל שהיה זה יונה בן אמתי כי זכה להיות נביא על שזירר עליו אליהו ג' פעמים עד ששבה נפשו אליו, ואמר תשב נא נפש הילד ולא תחיה את הילד, כי אע"פ שהיה מת כיון שלא עברו עליו כ"ד שעות מזמן שמת עדיין נפשו לא עלתה למעלה אלא שהיתה מסתופפת על הגוף והיה קרוב להשיבה אליו, ולכן אמר תשב נא נפש הילד על קרבו, כלומר היא חוץ ממנו אלא שהיא קרובה ומסתופפת עליו תשב נא בתוכו ובקרבו, וישמע אלהים בקול אליהו ותשב, מפני שאמר ב' פעמים על אליהו שקרא אל ה' אמר ששמע אלהים בקול אליהו במה שקרא לו על תשב נא נפש הילד ונרצה לו לא על מה שקרא אל ה' קודם ואמר הגם על האלמנה הרעות להמית את בנה, שהיה נחשב לו דיבור זה כאשם ולא דקדק עמו ה' כי על מה שנצטער בצער האשה דיבר, ואמר לה ראי חי בנך, לא אמר לה ראי חיה בנך אלא חי בנך כלומר חי היה והיה כמו מתעלף כיון שעדיין נפשו היתה מסתופפת עליו וקרובה לשוב אליו כמ"ש ומפני שהיא נסתפקה קצת בענין ברכת הכד והצפחת עתה שראה ענין תחיית בנה נתאמתה בדעתה כי גם ברכת הכד והצפחת היה מאת השם, ולכן אמר עתה זה ידעתי כלומר מזה שעשית עתה להחיות הבן, כי איש אלהים אתה ודבר ה' שדברת על הכד והצפחת שנתכלכלתי על ידם בפיך אמת. הכלל כי המיתה והתחייה היא לנפש.

1158

1159וכן מצינו בטומאת כהנים על מה שאה"כ לנפש לא יטמא בעמיו ועל כל נפשות מת לא יבא, שלא אמר לאיש מת לא יטמא, ואמר בנזיר על נפש מת לא יבא, ובמקום אחר אמר הכתוב כי יכה כל נפש אדם לא אמר כי יכה אדם, נראה כי כמו שיש נפש לאדם בחייו יש לו לאחר מיתה, והוא השארת הנפש, וגם על שהנפש עתידה לחזור אל גוף המת, ומכאן רמז לתחיית המתים מן התורה והוא לנפש כמו שנזכר, וכפי פשטי הכתובים ודברי חז"ל והסברא נפש האדם אחת היא, וכמו שכתוב חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת בצדקיהו, אלא שנקראת גם בשם רוח ונשמה. רוח על דרך (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות, (ש"ב כג) רוח ה' דבר בי, ונשמה ע"ש (איוב לב) ונשמת שדי תבינם, להורות כי נפש האדם היא אצולה מלמעלה, וארז"ל ה' שמות נקראו לה רוח נפש נשמה חיה יחידה, נראה כי הנפש אחת היא, אבל חכמי הקבלה השיגו כי מלבד הנפש יש רוח בפני עצמו ונשמה בפני עצמה, וגם כי השגת יד כל חכמי לב קצרה במהות הנפש וכל שכן ברוח ונשמה שלא הוסכם בפי כל מציאותם באדם, עם כל זה נאמר כי הדרך הנכון להסביר מציאותם, הוא, כי כמו שהנפש הבאה מלמעלה אם יחטא איש תתעבה הנפש ותתעכר מזכותה, כן אם יזכה בחכמה ויראת חטא תתדקדק ותזדכך ותזהיר יותר ממה שהיתה קודם, ובהגיע זיכוך וזוהר זה למדרגה כפלים ויותר ממה שהיתה קודם אז יחול על זיכוך הזוהר ההוא שם רוח, ובהזדככה יותר ויותר ממה שנזכר יחול על זיכוך וזוהר ההוא שם נשמה, דמיון נר של שעוה דק בראשו והולך ומתעבה, כי אורו בחחילתו לא כאורו באמצעיתו ואורו באמצעיתו לא כאורו בסופו, כי כל עוד שהולך ודולק מאיר יותר מצד עובי הפתילה והשעוה, כן הנפש היא מתעלה ומזהרת בלימוד התורה ובקיום מצותיה, והרוח נקנה בקיום המצות אחר שהורגל וקיבל עליו לקיים עוד כשיבואו לידו, והנשמה נקנית אחר זה בלימוד התורה בהשיגו להיותו לומד ומלמד ודורש משפט ומהיר צדק וכיוצא בזה.

1159

1160ולדרך פשטי הכתובים ודברי חז"ל והסברא, כי נפש האדם אחת היא אלא שהיא חלוקה כפי פעולותיה בגוף האדם, א"כ המיתה והתחייה אינם אלא בנפש וכמ"ש למעלה, וכמו שמורגל בתורה בנביאים וכתובים להזכיר הנפש כמו ת"ש פעמים רובם בענין חיות האדם ומיתתו וצרותיו וטובותיו והיות לה דבקות באל ית' לברכו ולהללו, הכל מיוחס לנפש ולא לרוח ונשמה אלא שנקראת הנפש במקומות מועטים רוח או נשמה כמ"ש למעלה, ועצמות האדם היא בנפשו, וכמו שנזכר נפש בשם ית' בירמיה ועמוס, נשבע ה' צבאות בנפשו, נשבע ה' בנפשו, ותרגם יונתן במימריה, ורד"ק פירש בעצמו כמו בי נשבעתי, ורש"י פירש מדעת וכוונה, הכלל כי היא עצמות ומהות האדם ולה נאה להזכיר התחייה כמ"ש בתחיית בן הצרפית:

1160

1161ומה שכתוב בתחיית מתי יחזקאל הנני מביא בכם רוח וחייתם, וכמה פעמים נזכר שם בהם רוח ונכרתה הנפש וזכרונה מפיו בתחייה זו, נאמר כי רבי אליעזר ורבי יהושע שאמרו עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו, הזכיר בהם רוח כי לא חזר הנפש אל גופם, אלא לפי שעה חיו ברוח שבא מארבע רוחות ונפחה בהם והיה בהם רוח חיוני לעמוד על רגליהם ולומר שירה לבד, ומיד חזרו לעפרם שלא היה כבוד לנפש שתשוב אל הגוף לפי שעה, וכמו שנזכר באיש שהיו קוברים אותו וראו הגדוד והשליכוהו בקבר אלישע וחיה וקם על רגליו, וארז"ל ולביתו לא הלך כי לא הוזכר ששבה נפשו אליו לפי שעה אלא שנכנס בו רוח חיוני לפי שעה, ולרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאמר שעלו לא"י ונשאו נשים והולידו בנים, ורבי יהודה בן בתירא שאמר אני מבני בניהם ואלו תפילין שהניח לי אבי אבא, נאמר כי מחלוקתם היה על כי חיו בח"ל, ואין תחייה אלא בארץ ישראל, ולכן אמר רבי אליעזר כי מיד מתו כי לא היה להם חיות בח"ל, ור"א בר"י מודה שאין תחיית המתים בח"ל ואין תחייה אלא בא"י, ולכן אמר כי מיד עלו לא"י שאל"כ היו מתים, ומה שחיו בחוצה לארץ היה מפני שלא היו יכולים להתגלגל העצמות משם לארץ ישראל דרך הרים וגבעות לעין כל, כי העצמות היו מפוזרות בבקעה כמ"ש והיא מלאה עצמות, שהיו בלי קבורה כמו שכתוב ופחי בהרוגים האלה, ואמרו חז"ל שהיו מבני אפרים שמנו את הקץ וטעו והרגום אנשי גת, וכמ"ש בדברי הימים, ואותם שנקברו ח"ל ועתידים לחיות אין להם תחייה אלא בא"י שילכו דרך גלגול מחילות שיעשו להם, כי מה שכתוב אח"כ הנני פותח את קברותיכם הוא לעתיד כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ומפני שחיו בחוצה לארץ לא היתה תחייה זו ראויה להתקיים ימים ושנים, ועל זה אמר רבי אליעזר ברבי יוסי שהוצרכו לעלות אל א"י, כדי שיהיה להם איזה חיות, ועכ"ז לא התמיד אלא שהוצרכו מיד לישא נשים ולהוליד בנים כדי שלא תהיה תקומתם למפלת מיתה מיד עד שיפרו, אבל מיד תוך זמן מועט מתו כי לא היתה תחייתם שלימה, ולכן לא הוזכר בתחייתם נפש אלא רוח שהוא כמו רוח חיוני לבד, שאל"כ למה הזכיר שנשאו נשים וכו' היה מספיק שאמר שעלו לא"י וחיו, אלא כוונת הענין הוא שלא חיו אלא בכדי שיולידו, וגם רבי יהודה בן בתירא אמר שהיה מבני בניהם, כי גם שהם מתו מיד בניהם קמו תחתם, וכן יורה מה שאמרו שם שמואל ורבי ירמיה ורבי יצחק בן נפחא שהיו אנשים אלו חטאים בנפשותם שלא היו מאמינים בתחייה קודם מותם, או שלא היה להם לחלוחית של מצוה או שחפאו את ההיכל כולו שקצים וכו', שנראה שלא היו ראויים לחיות אלא כדי להורות לכל ישראל שהיו בגלות שהיו אומרים אבדה תקותנו, שיהיו בטוחים שיחיו כמו שחיו אלו שמתו זה כמה שנים, ומפני שלא היו ראויים חזרו לעפרם כמו שנזכר, אבל התחייה העתידה תהיה שלימה בשלימות הנפש אשר נשלמה בעולם הזה:

1161

1162יש לשאול בענין הקרבנות תמידים ומוספים הכתובים בפרשת פינחס כמה שאלות. אחד, התמידים בכל יום כבש בבקר וכבש בערב והמוספים כולם בבקר בבת אחת. ב', תמידים בבוקר אחד ומוספים בשבת שנים תוספת גדול מן העיקר. ג', מוסף שבת ב' כבשים וראש חדש ב' פרים ואיל אחד וז' כבשים ושעיר חטאת אחד. ד', מוסף שבת ב' כבשים ומוסף ראש חדש ופסח ועצרת שוים, ולמה לא נתוספו מוספי יום טוב שהם אסורים בכל מלאכת עבודה על מוספי ר"ח ר"ה וכפור. ה' ושמיני חג עצרת למה נגרע פר אחד ממוספי ראש חדש. ו' בסוכות אילים שנים וריבוי פרים ומתמעטים והולכים מיום אל יום לז' ביום אחרון, ז' למה בשבת לא יש שעיר חטאת כמו בר"ח ובכל המועדים.

1162

1163ואשיב כי גם שבקרבנות בכללותם ופרטן ואיכותן יש בהם סוד ע"ד הנסתר ממנו, גם לפי השכל יחוייב לתת איזה טעם, אחר שהספיקות לפי השכל בכמו אלו השאלות לא יתכן להניח ספיקות גלויים לדברים נסתרים, כי תורתנו הקדושה היא תמימה ע"ד הנסתר וע"ד השכל כמו שכתוב תורת ה' תמימה משיבת נפש שהיא מישרת את נפש ושכל האדם בתת טעם גם בדרך השכל לספיקות הנופלים בה.

1163

1164ולכן אומר כי תפלות במקום תמידים תקנום, וכמו כן מוספי התפלות במקום מוספי הקרבנות וזמנם שוה בתפלות ובקרבנות, וכן טעמם שוה כי כוונת הקרבן להתקרב אל האלהים, ולהורות כי אין שליט בעולם כי אם הוא, וענין התקרבותו אל האלהים הוא בהיותו מכיר כי הוא ברא העולה והוא אדון עליו ומקריב לפניו מובחר הב"ח שברא הוא בעולם, כי ממנו הכל ומידו אנו נותנים לו כדי שנהיה ראויים שיגמול הוא עמנו חסד, שנהיה קרובים אליו שישגיח עלינו לטובה וישלים כל צרכינו, כי כמו דורון אחד שנותן העבד למלך זוכה בו מן המלך ק' פעמים יותר ממה ששוה הדורון, כן הקרבן שאנחנו מקריבים לפני ה' חטאת בת דנקא שהיא מעה אחת מכפרת על שוגג של כרת, כ"ש כשהוא מקריב עולה בן שנה על הרהור הלב לבד דרך נדבה שמעלה עליו האל ית' כאילו הקריב עצמו לכבודו, וכן התפלה לאל יתב' היא על כוונה זו, להורות כי אין בעולם מי שיוכל להספיק צרכי האדם והצלתו ממקרים ההווים כי אם הוא ית', ובזה מתקרב בתפלתו אל האלהים שהוא ממשרתיו ומן הקרובים אליו.

1164

1165ועל כן היה זמן הקרבת הקרבנות התמידים והמוספים וזמן התפלות שוים בקר וצהרים בפנות השמש למזרח ולמערב, כי בשינוי הזמנים יתהוו מיקרי העולם ופגעיו, לכן אנו צריכים להקדים לאל ית' קרבן או תפלה שיצילנו מהם, וכמו שאנחנו מתפללים בכל יום בבקר שתצילנו היום ובכל יום ויום וכו', וכמו שאמרו על התמידי' צדק ילין בה מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עון וכו'.

1165

1166ועם כל זה יש כמה הבדלים בין הקרבנות ובין התפלות, הקרבנות במקום מיוחד והתפלות בכל מקום, הקרבנות יש בהם חסרון כיס, הקרבנות ע"י כהנים, הקרבנות בפני הבית, הקרבנות במעשה, הקרבנות ממינים שונים מב"ח ומיני צמחים וסמים, והתפלות הכל בדיבור, הקרבנות שמות מוחלקים לעולה למנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים ובכללם תודה, והתפלות הכל שם תפלה, עמידה מוסף נעילה שהם כנגד תמידים ומוספים, ורוב אלו ההבדלים הם מעלה בתפלה שהיא נשמעת בכל מקום ובכל זמן ובלי חסרון כיס ובלי מעשה ובלי אמצעי, ולכן אמר המשורר ע"ה (תהלים נ"א) ה' שפתי תפתח וגו' כי לא תחפוץ זבח ואתנה וגו' היה לו לומר ה' שפתי ישבחוך ופי יגיד תהלתך, ואם רצה לומר כי פתח שפתיו יהיה שפיו יגיד תהלתו היה לו לומר ה' שפתי אפתח ופי יגיד וגו', ונראה כי הכוונה היא על כי אין אדם רשאי כשיקום ממטתו לדבר שום דבר של חול עד שיקדים בהילול האל יתב', וכמו שאמרו חז"ל כד מיתער משנתיה לימא אלהי נשמה וכו', וכמו שהוא אסור לעשות שום מלאכה או צורך חול אפילו השכמה לבית חבירו קודם תפלה, ומפני שהרגל לשון בני אדם על הרוב הם דברי חולין לכן מחלה פני אל שהוא יתב' יפתח שפתיו כדי שיהיה מוכן בפתחו לדבר בשפתיו שפיו יגיד תהלתו, שאם הוא יפתח שפתיו מאליו יותר קרוב יהיה לדבר בם דברי חול מדברי קודש.

1166

1167עוד נאמר כי אין אדם רשאי להרבות בהלולי האל ית' וכמו שאמר לההוא דנחית קמי' דרב חיננא וכו' סיימתינהו לכולהו שבחיה דמרך, וע"כ אמר ה' שפתי תפתח אתה תפתח שפתי לשאגיד בפי תהלתך ולא אומר אלא מה שתשים בפי, כי בזבחים כלל לא תחפוץ אפילו זבח אחד ועולה אחת לא תרצה, והסבה כי אינך רוצה שיתנו לך דבר שיש בו חסרון כיס כי ממך הכל ונו', והזבח שאתה רוצה הוא רוח נשברה שהוא כזובח עצמו, והעולה שהיא באה על מחשבות העולות על הלב מצד היצר אינך רוצה אלא לב הנשבר ונדכה, וזהו בזבחים ועולות שאינם באים על חטא בפועל, אבל כשחוטא האדם הטוב האל יתברך עמו שיתכפר בקרבן חטאת או אשם, ואינו רוצה להטריח לאדם עוד בזבח ועולה, וכשייטיב ה' ברצונו את ציון כלו' אפילו שלא יהיו ראויים ישראל כשיגיע זמן הגאולה שייטיב ה' את ציון ברצונו ויבנו חומות ירושלים אז יהיה בהיפך שלא יביאו חטאות ואשמות אלא יחפוץ בזבחי צדק בלא חטא, עולה וכליל כלו' עולה שמתחלתה היא כולה כליל שכילה המביא אותה כל המחשבות הרעות ואז יעלו על מזבחך פרים של מוספים, בכל המועדים פר ופרים, בקצתם בראש השנה ופסח ועצרת ופרי החג, ולא יצערך שעיר עזים לחטאת.

1167

1168ונחזור לענין השאלות ואומר כי התמידים שהם בכל יום בבקר ובערב הם להגין על מה שיארע לאדם בשינוי הזמנים ביום אחד מן הבקר עד הערב ומערב עד בקר והם כמו חובה, ומוספים הם באים בשבת ובר"ח וברגלים והם כמו דורון, ולכן באים בבת אחת, ומוסף של שבת אינו אלא כפל ממה שהוא בחול ב' כבשים רמז למה שאנו ניזונים פעמיים בכל יום ערב ובוקר מאתו יתברך, וכמו שבשבת יש לנו לחם משנה לסעודה שלישית כן המוסף היא ביום שבת משנה על אשר יקריבו יום יום, והם קרבים בשלש פעמים כמו ג' סעודות, ועשירית האיפה סולת לכל אחד מן הכבשים כמו העומר לכל אחד מישראל עשירית האיפה הוא, ומפני חילול שבת לא הרבו בקרבן אלא כדי התמידים כמו שנזכר וכמו הג' סעודות, ובר"ח וביו"ט שאוכל נפש מותר בהם הותר להיות המוסף מרובה, וכן ביום הכפורים להיותו יום כפרה אע"פ שיש כרת במלאכה, וכן כשחלים ימים אלו בשבת לא יתעכבו מלהקריב קרבנות הזמנים כיון שהם באים על הימים טובים אשר אוכל נפש מותר בהם. עוד אני אומר כי ימי החול ושבת הם קבועים לעולם לא יתחלף יום ביום, ויום שבת לעולם הוא שביעי ליום ראשון, וכמו שהן תמידים וקבועים כן קרבנותיהם כנגדם אחד אחד בבוקר ובערב וכמו שכתבנו למעלה, וביום שבת משנה ג"כ, אבל ר"ח הם מקודשים ע"פ ב"ד והם נדחים מיום ליום בחול ולפעמים ביום שבת וכן המועדים נגררים אחר ראשי חדשים נדחים בכל שנה ר"ח ומועדים מיום ליום או לימים בכל שבעת ימי בראשית, ולכן בכל ראשי חדשים ובמועדים נתרבו הכבשים שבעה כשבעת ימי בראשית אשר בהם חלים ר"ח ומועדים לפעמים ביום זה ולפעמים ביום זה, מלבד כבשי התמידים שבכל יום ג"כ בראשי חדשים ובמועדים, וגם כי המועדים נתוסף בהם איסור מלאכת עבודה מה שלא היה בר"ח לא נתוספו בהם קרבנות יותר מר"ח כיון שריבוי קרבנותיהם נמשך להם מר"ח כמו שנזכר, אלא שבימי סוכות שהוכפלו בד' מצות מלבד היותו יום טוב, סוכה וד' מינים כל ז' הימים הוכפלו ג"כ הכבשים י"ד כל יום, והפרים שבעים כנגד ארבעה מינים שהם ז', לולב אחד אתרוג אחד הדס ג' בדים ערבה ב' בדים, ז"פ ז' הם מ"ט וז' ימי סוכות וי"ד סעודות שבהם הם שבעים, ולא נתחלקו לעשרה עשרה כל יום אלא שיהיו מתמעטים והולכים כל יום מפני שהם ג"כ כנגד ע' אומות:

1168

1169וגם כי בימי הפסח יש בו מצות הרבה פסח מצה ומרור ואיסור אכילת חמץ, לא הגיעו מצות אלו לכלל זמן הקרבנות בימי הפסח, כי מצות הפסח עצמו שחיטתו והקרבת אימוריו בערב פסח בין הערבים ואכילתו על מצות ומרורים בלילה ואין חיוב מצות מצה אלא בליל חמשה עשר כדכתיב בערב תאכלו מצות, ואיסור אכילת חמץ כל שבעה אינה מצוה בפועל לשיתוספו קרבנות עליה אלא אזהרה.

1169

1170ובהיות יום שבת קדש קבוע שביעי לימי בראשית נאסר בכל מלאכה ויש בו חיוב חטאת או כרת או סקילה, מה שאינו חייב במועדים ואפילו בי"ה להיותם ימים נדחים מיום ליום בשבעת ימי בראשית נגררים אחר קיבוע ראשי חדשים, ולכן הותר ביו"ט מלאכת אוכל נפש וביה"כ להיות יום צום לכפרה לא הוצרך להתירה:

1170

1171ובזה ניתן טעם ג"כ לשעיר חטאת של ר"ח ושל יו"ט ויוה"כ שנצטוו באלו הימים ולא ביום שבת, כי יום שבת להיותו קבוע כמו שנזכר לא הותר בו חלול שבת לכהנים בעבודת קרבנות יחידים כ"א קרבנות ציבור התמידים וב' כבשי שבת שהם מוספים לשבת שהם כפרה על כל ישראל דרך כלל, כמ"ש (ישעיה א) צדק ילין בה מעולם לא לן אדם מישראל ובידו עון כיצד וכו', ושעיר חטאת אינו כפרה לכלל ישראל אלא על טומאת מקדש וקדשיו למי שאין לו ידיעה, וזה אינו כולל אלא למועטים שבישראל שאירע להם טומאה זו:

1171

1172ונצרף לזה טעם שני בתת טעם ג"כ לכל אלו שעירי החטאת שהיה מספיק שיהיו באים בר"ח ומר"ח לר"ח היה מתכפר מי שהיה עליו עון זה מטומאת מקדש וקדשיו בלא ידיעה שאם היה לו ידיעה היה צריך להביא קרבן בפני עצמו ולמה הוצרכו במועדים וביוה"כ, וגם במועדים אם היה איזה טעם להביאם היה מספיק ביום אחד ראשון של מועד או אחרון להביא שעיר חטאת אחד ולא בכל הימים.

1172

1173ולזה אומר כי שעיר חטאת זה מיוחד בטומאת מקדש וקדשיו לא לחטאים אחרים אפילו שאין להם ידיעה, וכמו שלמדו חכמים ז"ל בפ"א של שבועות, והטעם לזריזות טהרת הקודש דכולי עלמא בדילי מיניה צריך לייחד לו כפרה אפילו ללא ידיעה, ומפני שאין לו ידיעה אם נטמא וכל שכן ביום שנטמא רצה האל יתב' לתת לו כפרה שהוא היודע תעלומות שנטמא ואכל קודש או נכנס למקדש בטומאם, והוא יתב' ידע ג"כ ביום שנטמא, ורצה שיתכפר כל אחד ביום שחטא להודעת החטא שחטא בטומאה ומחדש לחדש, אותם שנטמאו ד"מ ביום ראשון אם החדש הבא עליו יהיה ביום ההוא יתכפר בו בשעיר חטאת ואם לא יהיה ראש חודש ביום ההוא לא יתכפר עד יבוא ר"ח ביום שנטמא בו, וכן יהיה סובב מר"ח לר"ח שיכפר בו כל אחד ביום שנטמא בו, ובין כל ר"ח ור"ח יהיו כמה בני אדם שחטאו בטומאה זו ולא יתכפרו בהם אם יום חטאתם לא יהיה מכוון לימי ראש חודש, ולכן רצה האל ית' ג"כ שיובא שעיר חטאת זה לכל ימי המועדים בפרט פסח וסוכות הכוללים כל שבעת ימי בראשית, כי לא ימלט שום אחד מהחוטאים מהיותו מכופר ביום אשר חטא בו זה ביומו וזה ביומו, וגם שיהיה המועד קרוב לראש חודש כמו העצרת יכפר על מי שאירע לו חטא טומאה בחדש אייר יום ראשון ד"מ והיה ראש חדש סיון יום שלישי ולא יתכפר בו ויחול יום עצרת ביום ראשון ויתכפר בשעיר חטאת של עצרת, ולכן הוצרכו כל שעירי חטאת של ראש חודש ושל מועדים כמו שנזכר, ולא הוצרך בשבת כי יום שבת עצומו וקביעותו הוא קודש ואין קדושתו נדחת ולא נגרעה בחטא טומאת מקדש וקדשיו שלא היה לו ידיעה, אבל ימי המועדים שרובם הם חלים בימי החול היה בהם איזה גרעון קדושה אם לא היו נטהרים ומתכפרים בהם אותם שאירע להם חטא טומאת קודש, וכמו שאמרו (ר"ה ט"ז) חייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא אמרו בשבת, כי בעצה קדושתו ויומו לא יקל ולא יגרע בקדושת שום דבר של טומאה, ובחדשים שאין בהם מועד גם כי יארע לו טומאת מקדש וקדשיו בתחלת החודש תולים לו ויהיה לו הגנה מיסורים עד יבוא יום כפרתם כיון שלא היתה הטומאה ידועה לו, ויש סמך לזה מטמאי מתים שנדחים עד שלשים יום חמשה עשר לאייר שלא יענשו על זה.

1173

1174ועל מה שנגרע פר אחד בר"ה וכפור ושמיני חג עצרת וניתוסף איל אחד בחג הסוכות נאמר כי בשמיני עצרת כבר נתנו חכמים ז"ל טעם אמר הקב"ה בני כל ימי החג וכו':

1174

1175ויש קושי בזה כי גם בר"ה הוא פר אחד איל אחד, אבל אפשר כי טעם זה לא ניתן אלא לערך שבעים פרים שהקריבו בימי החג כנגד שבעים אומות, ועתה ביום זה היה יכול הקב"ה לומר אני ואתם וגו' בשני פרים כמו ראש חודש ופסח ועצרת, וא"כ צריך טעם לכולם ר"ה ויוה"כ ושמיני חג עצרת על פר אחד ובסוכות ב' אילים.

1175

1176ונתחיל קודם בתת איזה טעם לקרבנות דרך כלל, והוא כי רצה הקב"ה לזכות את ישראל שיעשו נחת רוח לפניו כדי שיהיו ראויים להשפיע עליהם טובה וברכה בדין ובמשפט בלי שיצטרכו לחסד ורחמים, ע"ד מה שאמרו (ר"ה ט"ז) אמרו לפני מלכיות זכרונות שופרות וכו' נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם וכו', וכן ענין הקרבנות הם שאנחנו מכינים לפניו הקרבן כדי שיהיה ריח ניחוח לפניו, כמו שהאדם אחר שאוכל ושותה יש לו נחת רוח, כן הוא ית' יש לו נחת רוח במה שאנחנו מקריבים לפניו ממה שהוא שלו כדי שהוא ית' יזון ויפרנס אותנו בעוה"ז לעבודתו ית', וכמו שנא' על עולות שהעלה נח וירח ה' את ריח הניחח ויאמר לא אוסיף וגו' עוד כל ימי הארץ זרע וקציר וגו' ויום ולילה לא ישבותו, מלהכין מזון לאדם, ויברך אלהים וגו' ויאמר פרו ורבו וגו' וכל רמש וגו' לכם יהיה לאכלה כירק עשב. נתתי לכם את כל, ולכן צוה על התמידים בכל יום בקר וערב כמו שהאדם סועד בקר וערב ג' סעודות בכל יום, כן נקריב התמידים, שבזכות מה שאנחנו מקריבים לפני ה' בקר וערב נהיה מושגחים מאהו ית' בצורכי מזונותינו, ולא רצה להכביד על ישראל בפרים ואילים וחס על ממונם של ישראל בדבר התדיר בכל יום בשני כבשים, ולא יספיק קרבן יום אחד לימים אחדים כי אינם כל הימים ימים אחדים אלא שיש בהם שינוי וחילוף בממשלת הכוכבים חוק וזמן נתן להם האל יתב' שלא ישנו את תפקידם בשבתאי צדק מאדים חמה נוגה כוכב לבנה בימים, וחל"ם כצנ"ש בלילות, ולכן אמרו עבר יומו בטל קרבנו כי לא ישמש יום ליום שאצלו, כי על זה היה שבעת ימי בראשית כי כל אחד יש לו מזל בפני עצמו וחוזרים חלילה בכל שבוע, וענין זה אע"פ שהוא ידוע לחכמים אינו דבר גלוי ונראה לעין כל אלא עולם כמנהגו נוהג בכל יום בזריחת שמש והערבו, אבל ביום שבת יש בו דבר מסויים וגלוי יותר היותו יום שבת כמ"ש מה היום מימים נהר סמבטיון יוכיח ובעל אוב יוכיח, וכן המן במדבר שלא היה יורד לישראל ביום שבת ולכן נתעלה משאר הימים במוספים בכדי התמידים, ובראשי חדשים נגלה ומפורסם יותר לכל העולם השינוי שיש בהם יותר משאר הימים על שמתחדשת הירח בהם, ולכן נתעלה יותר בקרבנות מג' מיני בהמה טהורה שור כבש או עז, כי בדבר שאינו תדיר אלא משלשים לשלשים יום אין עניות במקום עשירות ואין צבור עני, ויביאו מן הגדול כבשלשת מינים פרים בני בקר שנים, והכבשים ז' כשבעת הימים שמקריבים בבקר ז' תמידים, ואיל אחד אע"פ שהוא ממין כבשים הוא המובחר ונדול במינו, כי הכבש הוא בן שנה והאיל הוא בן י"ג חדש, וכיון שנעשה איל בל' יום יקרב ג"כ כל ל' יום, ושעיר שהוא מין עז לחטאת, כי אחד מספיק לכל חטא כשאר הקרבנות הבאים על חטא, וכשנמנה מוספין אלו י"א ומנחתם ונסכיהם ט"ו ג' עשרונים לפר וב' לאיל ועשרון לכבש ושני כבשים תמידים של היום עצמו ומנחתם ונסכיהם ד' עולים ל' כמנין ימי החדש, כי גם שהמנחות והנסכים הם טפלים לקרבן הרי המנחות במקום אחר באים בפני עצמן כמו קרבן בהמה או עוף, כדכתיב ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' סלת יהיה קרבנו, אבל השמן והיין טפילה למנחה ואינה באים בפני עצמן בנדבה ולכן אינם נכנסים במנין והם נכללים במנחות כמו שכתבתי:

1176

1177ובהיות חודש ניסן ראשון לחדשי השנה שבעת ימי הפסח הנמנים מראש החדש, יהיו בהם קרבנות כמנין הקרבנות של ראש החדש, וכן עצרת שאנו סופרים ממחרת השבת נ' יום מניינם וקביעותם מימי הפסח וכן הקרבנות שלו יהיו כמו קרבנות של פסח, ובר"ח תשרי שהוא ר"ה כדי שלא יתחלף קרבן ר"ח בקרבן ר"ה אם היו שוים נחסר במין הראשון, והחשוב משאר המינים אחד מהם ונשאר פר אחד ואיל וז' כבשים ושעיר חטאת אחד, וכיון שהקרבנות של ר"ה היו מחוסרים פר אחד מקרבנות ר"ח נמשך כן ליוה"כ ולשמיני חג עצרת שכל אחד מהם הוא יום אחד כמו ר"ה, ובסוכות שהם ז' ימים בחודש שנברא בו העולם היו הקרבנות פרים שבעים כנגד ע' אומות והכבשים כפלים משאר המוספים שהם צ"ח לסלק מישראל צ"ח תוכחות שבמשנה תורה.

1177

1178ואפשר לומר עוד על חסרון אלו הפרים בג' ימים אלו, כי הוא רמז על המעטת ג' אומות אחרות אשר לא נכללו בשבעים אומות של ג' ב"נ, והן אומת ישמעאל ואומת עשו ואומת עמון ומואב כי נחשבות אומה אחת להיותם מאב אחד ושתי בנותיו, כי מנח ועד אברהם כל העולם נכלל בשבעים אומות שהם משלשה בני נח, י"ד מיפת, ול' מחם, כי נמרוד שנאמר עליו וכוש ילד את נמרוד אינה אומה בפני עצמה אלא מאחד מבני כוש שכתוב למעלה ובני כוש סבא וחוילה וגו', ולהיותו ראשון לגבורה נתייחס לכוש אבי אביו וגו', וכ"ו משם הם ע', בכולם נאמר ללשונותם למשפחותם לגוייהם וכתיב אח"כ ומאלה נפרדו הגוים בארץ אחר המבול, וישמעאל נקרא אומה כי בבניו כתיב י"ב נשיאים לאומותם, ולכבוד ישמעאל בן אברהם לא נפרד כל אחד לאומה אלא נשיאים מיוחסים לישמעאל בן אברהם, וכן תולדות עשו הוא אדום כולם נכללו באומה אחת לא נקראו אלא אלופים וכולם היו מתייחסים לעשו להיותו בן יצחק בן אברהם, וכתיב ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאום מלאום יאמץ, כי אינו נחשב אלא אומה אחת כאומת יעקב כי כל י"ב בניו הם גוי אחד בארץ מיוחסים לישראל אביהם, ולא יהיה לו לעשו כבוד יותר מיעקב שיחשבו בניו כל אחד אומה אחת אדרבה הוא הקטן שבכל האומות הוא קטן מאחיו יעקב שלקח ממנו הבכורה, וקטן מכל הגוים כי הוא האחרון שיצא להיות אומה בעולם, כי קודם היו שבעים אומות בני נח ואח"כ עמון ומואב ואח"כ ישמעאל ואח"כ יעקב ועשו, ולכן אמה"כ (עובדיה א') הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, כי אם לא היה מוכר הבכורה לא היה הוא האחרון שבאומות אלא יעקב, ואחר שמכר הבכורה נעשה קטן בכל האומות כי הוא האחרון שבכולן, ובזוי הוא מאד בבחירותו הרע לעשות לבזות את הבכור' כדכתיב ויבז עשו את הבכורה, ולהיותו קטן בגוים:

1178

1179נחזור לענין כי על אלו השלשה אומות ישמעאל ועשו ובני לוט היה המעטת הפרים, ממה שהיו בכל ראשי החדשים ב' פרים, נתמעט פר אחד בר"ה וביוה"כ ובשמיני חג עצרת, והיה המעטת האומות בשם פרים כי כן נקראו האומות הנ"ל כדכתיב (תהלים כ"ב) סבבוני פרים רבים על שהם עזים כשור פר מקרין מפריס, וישראל נקראו צאן (יחזקאל ל"ד) ואתן צאני וגו' כי הם קטני מיני הבהמות והם נוחים ונכנעים לעבוד עבודת הש"י מה שאין אומות אלו עושים, וע"ז דרשו ראה ויתר גוים.

1179

1180וענין תוספת השני אילים בכל יום בימי הסוכות במקום איל א' בר"ח ובמועדים היה להורות על תוספת מעלת ישראל, כי כמו שהע' אומות נתמעטו בפרי החג כן ירבה וכן יפרוץ אומה הישראלית הנקראים בני אילים כדכתיב הבו לה' בני אילים, והיה התוספת כפלים בכל יום תמיד.

1180

1181ואם נמנה כל קרבנות צבור בכל שנה והם פרים קט"ו, שעירים ל"ג, אילים ל"ז, כבשים אלף ק"ג, כללם ארפ"ח וסימן אשר שתה אפר"ח יה אל מזבחותיך וגו' פרים קט"ו שעירים ל"ג אילים ל"ז כבשים אלף ק"ג הם אלף רפ"ח.

1181

1182(חתימת המאמר)
תורת ה' תמימה משיבת נפש, עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, פקודי ה' ישרים משמחי לב, מצות ה' ברה מאירת עינים, יראת ה' טהורה עומדת לעד, משפטי ה' אמת צדקו יחדיו.

1182

1183כתב הרמב"ן ז"ל בהקדמת פירוש התורה כי יש לנו בקבלה כי כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל מפי הגבורה, הקב"ה אומר למשה והוא כותב על הספר בדיו וכו', ונראה כי מקודם בריאת העולם אלפים שנה היתה סדורה לפניו ככה: ויש לספק בזה כי גם כי כל הספורים שבתורה כמו אלופי עשו ושעיר והמלכים וכיוצא באלו נראים שהם דברי חול, י"ל כי יש בהם סוד כיון שנאמרו מפי הגבורה למרע"ה, אבל מה שכתוב בתורה בשם אומרם כמו מה שאמר הנחש לאשה ותשובתה לו, ואמירת קין להבל ולמך לנשיו, ואמירת דור הפלגה איש אל אחיו, ואמירת מלך סדום ואנשי סדום ללוט איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם, ותשובת לוט אליהם הנה נא לי שתי בנות וגו', וכיוצא באמירות אלו הרבה שכתובים בתורה מפי אנשים בני בלי שם, כולם דברי חול הם וקצתם דברי נבלות ואין שום קדושה חלה בהם, ואיך נאמר שנאמרו מפי הגבורה וקודם בריאת העולם מה שראינו אח"כ בתורה שנא' מפי אנשים קצתם ריקים, ושיהיה קדושת אמירות אלו כקדושת אנכי ה', ושיהיה החסרון והיתרון והדבוק פוסל בהם בס"ת, ואנחנו לא נדע אם אמרום אומרם בחסרון ויתרון או בלעגי שפה ולשון אחרת בלתי לשוננו הקדוש אמרום:

1183

1184ולישוב ספק זה הארוך וכולל בכל חמשה חומשי תורה נקדים הקדמה, כי ספורי תורתנו התמימה אינם כספורי דברי הימים של האומות, כי גם שרוב מספריהם משתדלים לספר דברי אמת אי אפשר שלא יטו בקצת מן האמת בפרט בספורים שקדמו לזמנם ולא ידעו אמתתם כי אם ע"פ השמועה, הוא קרוב לטעות מפה אל פה במהות העניינים או בסדרן או בשינוי המלות שנאמרו, וספורי תורתנו התמימה אינם כן אלא כולם מכוונים ואמתיים בלי שום שינוי כשאר מצות התורה שלא יפול בהם שינוי ולא גרעון ותוספת, וזת א"א אלא מפי הגבורה, כי אפי' מרע"ה אם לא מפי הגבורה מאין ידע מה שאמר הנחש לחוה ומה שהשיבה היא לו ומ"ש אנשי סדום ללוט ומה שהשיב הוא אליהם, כי אפי' שנאמר שהיה מקובל משה רבינו פה אל פה מעמרם ועמרם מקהת ולוי עד אברהם ממה שאמרו סדום ללוט ותשובתו אליהם ועד אדם הראשון ממ"ש הנחש לאשה ותשובתה ומ"ש למך לנשיו, עדיין יש ספק ממה נתאמת אברהם בלבו בדברי לוט שאמרו לו אנשי סדום איה האנשים אשר באו וגו' ותשובתו אליהם ושמא שינה באיזה דבר, ומי יאמר שראה אברהם עוד את לוט אחר שלקחוהו בכלל רכוש סדום ועמורה והשיב הוא את כל הרכוש וגם את לוט בן אחיו ורכושו השיב וגם את הנשים וגו', וכשאמר לו מלך סדום תן לי הנפש והרכוש קח לך אמר לו אם מחוט ועד שרוך נעל וגו' וחזר לוט וביתו עם מלך סדום לסדום כמו שראינו שנמצא שם בעת ההפכה ולא ראהו עוד לשיספר לו מ"ש לו אנשי סדום ומה שהוא השיב להם, ואפי' שנאמר שראהו אח"כ וסיפר לו מה שאירע לו או כתב לו בכתב מה שאירע לו עם אנשי סדום, וגמלהו חסד על כי בזכותו ניצול, מה צורך היה לצוות על אלו הדברים שיאמרו לדורות, אפי' היה קים לו בגויה שלא היה משנה ממה שאירע לו, וכן מה שאירע לחוה עם הנחש בג"ע ומה שאירע ללמך עם נשיו, מי היה המצווה שיאמר לו לדורות, ואולם אחד מן העשרה דורות עד נח או מעשרה דורות שמנח ועד אברהם שינה בדברים שעברו בין הנחש והאשה ולא היה יכול משה רבינו לכתוב קבלת דברים אלו מפה אל פה וכיוצא בהם כי אם מפי הגבורה שיודע העתידות באמיתות וכמ"ש עדות ה' נאמנה, כי כל מה שנכתב בתורה מספורים אלו שהם כעין עדות אין בהם שום ספק כי הם מפי השם ברוך הוא.

1184

1185וגם כל זה הספק במקומו עומד למה הוצרך האל ית' לכתוב דברים של חול כאלו בתורה, אע"פ שידע כי לעתיד בבריאת העולם יאמרו מ"ש בה, כמה דברים אחרים נאמרו מפי כל בני הדורות מאדם עד מרע"ה ולא נכתבו בתורה, ואפי' נמצא להם איזה צורך ליכתב מה קדושה יש בהם אחר שנאמרו בפועל מפי אנשים שלא כוונו באמירתם אלא פשט והבנת אותם הדברים שהם דברי חול וקצתם דברי נבלות, ומה קדושה חלה עליהם שיהיו שוים בקדושתם וכתיבתם בס"ת למצות התורה ולעשרת הדברות.

1185

1186והרי להקל מעט משא ספק זה הארוך בכמה אמירות שנכתבו בתורה קודם הוייתם ושהם דברי חול, גם הסיפורים שנכתבו בתורה מה שלא היה ולא נברא עדיין, הוא דבר מתמיה, ולזה אומר כי מה שהוא מקובל אצלנו כי התורה קדמה לעולם אלפים שנה, זהו עשרת הדברים שניתנו למשה בסיני ביום מתן תורה, כי הם הנקראים תורה סתם, כי בהם נכללים כל תרי"ג מצות ובקבלתם הרי הוא כמו שקיבלו כל התורה כולה הנכללת בהם, וכן נראה מפשטי המאמרים שאמרו על זה בריך רחמנא דיהב אוריין תליתאי ביום תליתאי ע"י תליתאי בירח תליתאי, נראה כי נתינת עשרת הדברות היא נתינת התורה, וכן מ"ש מלמד שכפה עליהם ההר כגיגית אם אתם מקבלים את התורה מוטב וכו', וכן כשעלה משה למרום וכו' אמרו לפניו חמדה גנוזה מששת ימי בראשית תתקע"ד דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה וכו', ואמר לו הקב"ה החזר להם תשובה וכו', אמר רבש"ע תורה שנתת לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, אמר להם למצרים ירדתם לפרעה נשתעבדתם תורה מה תהא לכם, שוב מה כתיב בה לא יהיה לך אלהים אחרים בין עמים אתם שרוים העובדים ע"ז וכו', זכור את יום השבת מלאכה אתם עושים, לא תשא משא ומתן יש ביניכם וכו', כבד כבוד אב ואם יש לכם, לא תרצח לא תנאף לא תגנוב קנאה יש ביניכם יצה"ר יש לכם, מיד הודו לו להקב"ה ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ ואילו תנה הודך על השמים לא קאמר, הרי שהחמדה הגנוזה מקודם בריאת העולם היא עשרת הדברות לבד ועל זה השיב תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי לא יהיה לך שבת לא תשא כבוד אב ואם לא תרצח וגו', וכן מ"ש בא שטן ואמר לפניו רבש"ע תורה היכן היא נתתיה לארץ וכו', נראה כי בנתינת עשרת הדברות היתה התורה נתונה בארץ כי היא היתה התורה שהיתה בשמים מקודם בריאת העולם ועליה השטין השטן, כי שאר המצות עדיין לא ניתנו למשה מפי הגבורה שיאמר לישראל אלא אח"כ היו אומרים לו והוא היה מלמדם לישראל, גם הסיפורים לא נאמרו למשה מפי הגבורה אלא אחר שהיו ועברו, וכמו שכתוב ואל משה אמר עלה אל ה' וגו' וכתב רש"י ז"ל פרשה זו מקומה קודם עשרת הדברות בד' בסיון ויבוא משה ויספר בו ביום את כל דברי ה' מצות פרישה והגבלה, ואת כל המשפטים ז' מצות שנצטוו בני נח ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינים שניתנו לו במרה, ויכתוב משה מבראשית ועד מתן תורה ע"כ. כי כל מה שאירע מבריאת עולם עד עתה מה שנברא בכל יום ויצירת אדם וחוה ומה שאירע עם הנחש הכל כמו שכתוב מבראשית עד מתן תורה נאמר למשה מפי הגבורה והוא כותב על ספר בדיו.

1186

1187נמצא כי כל מה שכתוב בתורה מן הדברים שאירעו בבריאת עולם ואחריו לא נכתבו אלא אחר שהיו בפועל, כי איך יהיה כתוב לפניו אלפים שנה קודם בריאת העולם בראשית ברא אלהים ועדיין לא נברא, וחטא אדם וחוה ונחש ועונשם ועדיין לא נבראו לא יכון לנגד עיניו לכתוב דבר דמיחזי כשקרא, אע"פ שכל העתידות גלויות לפניו והיה יודע שאירע כך כמו שהיה כותב, לא כתבם עד שהיו ועד שנאמרו בפועל, ללמד לנו שלא נקדים פ"ה לעי"ן, וגם משה ע"ה לא כתבם מעצמו בקבלתו אותה מפה אל פה עד אברהם ועד נח ואדם הראשון, כי לא יסמוך על קבלתו מכמה דורות שמא שינה אחד מהם, ואפי' נתאמת לו בבירור לא היה כותב בתורה דברים שלא נצטווה כ"ש דברים של חול, אלא ודאי הכל מפי הגבורה אחר שהיה כל דבר ואחר שנאמר כל דבר בפועל נכתב, ומה שאמרו שהתורה נבראת אלפים שנה קודם בריאת העולם הוא על עשרת הדברות כי בם נכללו כל תרי"ג מצות כמו שכתב רש"י בפ' משפטים, ומשה כתב מפי הגבורה מבראשית עד מתן תורה, והתורה עצמה עיקרה שהיא עשרת הדברות לבד הוא שבאו כתובים על הלוחות ומשם העתיקם משה על ספר אחר שכתב מבראשית עד עשרת הדברות, ומשם והלאה היה מדבר אל משה באוהל מועד, כמו שכתוב ומשה יקח את האהל והיה כצאת משה וגו' ודבר ה' אל משה פנים וגו', וכתיב אחר כך ויאמר ה' אל משה כתב לך את הדברים האלה, והוא כל מה שנאמר לו אחר מתן תורה כמ"ש שמר לך את אשר אנכי מצוך ויהי שם עם ה' ארבעים יום וגו' ויכתוב וגו' על הלוחות וגו', ויהי ברדת משה מן ההר כשהביא לוחות אחרונות ביוה"כ וירא אהרן וכל זקני בני ישראל את משה והנה קרן וגו' וידבר משה אליהם שליחותו של מקום, ולשון הווה הוא כל הענין הזה, ואח"כ נגשו אחר שלמד לזקנים חוזר ומלמד הפרשה לכל ישראל וכותב כל מה שנאמר לו מפי הגבורה בסיני ומדבר סיני ובערבות מואב עד לעיני כל ישראל.

1187

1188ובזה הוקל מעט כובד משא הספק למה נכתב בתורה כל מה שאינו מצוה מתרי"ג מצות, כי לא נכתבו מאז אלא אח"כ שניתנו י' הדברות צוה הש"י למרע"ה יכתוב מפיו כל מה שנראה לו יתב' היות סיוע וחיזוק לאמונת התורה שהיא עשרת הדברות ותשלום תרי"ג מצות הנכללות בהם, ויש בהם טוב טעם ודעת בכל מה שנכתב בספורים אלו כמו שכתבו רז"ל במדרש וכמו שיתבאר:

1188

1189אלא שצריך לתת טעם לכל אלו האמירות שנאמרו בתורה בשם אומרם, אשר יש מהם אמירות שלא נתכוין בם האומר אלא מה שמורה פשטן לבד. והם דברי חול מפי חול והדיוט ולא יתכן שיחול בהם קדושה כקדושת התורה.

1189

1190ועל זה נאמר, כי לא לבד כיון האל יתברך בנתינת התורה להיישירנו במצותיו לשנזכה לעוה"ב, אלא ג"כ להורות לנו הנהגתו ית' בבריאת העולם בחכמה נפלאה, וכמו שהוא מתנהג עם בריותיו ביושר וחסד ורחמים ומשגיח בהם השגחה גמורה לגמול חסד לטובתם ולהפרע מן הרשעים, אשר כל פרטי עניינים אלו נלמד מסיפורי התורה והם מחזיקי מצות התורה ותומכיה בתתם אמונה שלימה בלב העובדים לאל ית', להחזיק באמונתם הישרה הנלמדת מספורי התורה בבריאת העולם, ובמה שקרה בו אחר כך עד זמן נתינת התורה בהשגחתו ית' על עולמו, וכן נלמד מהם ג"כ מדות ישרות שיבור לו האדם, כי לא לבד במעשה המצות ישתלם האדם כי אם ג"כ במדות הטובות והישרות הנלמדות מן התורה וספוריה, כמו שיש קדושה בתורה במצותיה וחקותיה, כן יש קדושה בה בספורים שנלמדים מהם מעלות האל ית' והנהגתו בברואיו בהשגחתו הטובה והישרה, וגם במדות והנהגות הטובות הנלמדות ממנה יש בהן קדושה, כי הן סבה להביא את האדם לקיום התורה והמצות, כמאמר התנא אם אין דרך ארץ אין תורה. ותמצא בכל פסוקי התורה שהן כמו ספור מדרשים לחז"ל בגמרא ובמדרשים, שיש בכל פסוק תועלת אמונה או מדה טובה, מלבד מדרש הנעלם וסודות נפלאים שנרמזו בספורים.

1190

1191ונחזור אל פרטי האמירות אשר במאמר פשטן הן דרך חול, ואף כי היום יקדשו בכל מה שיאמר עליהם. והנה המאמר הראשון מפי הדיוט הוא מאמר הנחש לאשה אף כי אמר אלהים, נלמד ממנו אין טוענין למסית וכל המוסיף גורע, וגם דרך כלל נכתב ענין הנחש והאשה להורות כי עולם חסד יבנה, כי מיום ראשון חטא אדם שעבר על מה שצווה בו ביום ועם כל זה העביר האל ית' חטאתו ולא מת ביום ההוא, ולהיות ששלשתם נחש ואדם וחוה בריאות ראשונות שנבראו בעולם ע"י ית' נענשו הם וגם כל היוצא מהם, הנחש על גחונך תלך ועפר וגו' לא לבד הוא אלא כל הנחשים הנולדים ממנו עד סוף העולם, וכן עונשי חוה ואדם נמשכה קללתם בעצבון תלדי בנים וגו', ארורה האדמה וגו' בעצבון תאכלנה, בזעת אפך תאכל לחם, לנשים הבאות אחריה שתלדנה בעצבון וגו' לאנשים ולנשים שבאות ממנו ג"כ שבעצבון תאכלנה וקוץ ודרדר וגו', כי הנשים חל עליהם חוב קללת חוה וחוב קללת אדם כי משניהם נוצרו, ולהיות חטא זה עצום כי הוזהר מפי האל ית' ובו ביום עבר עליו, נכללו דורותיו אנשים ונשים בקללותיו, מה שאין דרך האל יתב' לפקוד עון אבות על בנים כשאינם אוחזים מעשה אבות, וחוה מפני שהיא עצמה לא הוזהרה על זה ועיקר עונשה היה על שהחטיאה את בעלה לא חלו קללותיה על הנשים הכשרות, כמ"ש חז"ל נשים צדקניות לא היו בפתקה של חוה, וגם כי הנחש אינו בן שכר ועונש עכ"ז נענש כמו שהעניש הקב"ה לבהמה שנכשל בה שום אדם ואמר ואת הבהמה תהרוגו שלא יאמרו עליה פלוני נכשל על ידה, וכן היה נענש נחש שנשתנה ממה שנוצר קודם שנענש על גחונך וגו', והרי אינו כמו בהיה קודם ולא יאמרו עתה על הנחש זה שאדם הראשון נכשל על ידו שאינו בדמותו ובצלמו של ראשון, וכיון שהסכים האל ית' לכתוב ענין זה בתורה ונאמר מפיו ית' אל משה רבינו שיכתוב זה הענין שנלמדים ממנו כמה עניינים, נתקדש ג"כ מפי האל ית' שהוציא הדברים מפיו ית' ומשה כותב על ספר בדיו, וכן ויאמר קין אל הבל אחיו יש בו מדרשים, וראה האל יתב' להעלות על ספר ענין הריגת קין להבל שנמשך מענין הקרבנות שהקריבו לה' וכיון שנאמר מפיו ית' למשה שיכתוב חלה עליו קדושה, וכן דברי למך לנשיו יש מדרש וחידוש באמירתו ותשובתו לו, ונתקדשו אלו הכתובים באמירתו לו יתב', וכן ענין דור המבול וסדום ועמורה הוצרך ליכתב בתורה, ללמד כי לא לחנם נמחה כל היקום אלא בחטאתם, ודור הפלגה הפיצם האל יתב' על אשר יזמו לעשות ונהפכו הערים על זעקתם הבאה אליו, והכל אזהרה לדורות הבאים שלא יעשו כמעשיהם, עם מה שיש תועלות בפשטי הכתובים ומה שנדרש בהם ונתחדשו באמירתו יתברך למשה שיכתבם מפיו כמו שנזכר:

1191

1192ואם תסתכל תמצא ותראה כי רוב מדרשי חז"ל הם על ספר בראשית שכולו ספורים ועל ספר ואלה שמות שרובו ספורים, והמדרשות שבשאר הספרים רובם הם על מיעוט הספורים שבהם ולא על הדינים, וכן בספר הזוהר רוב הסודות שנתגלו בו הם על כתובי הספורים, המורה כי לא נפשט הכתובים כמשמעם נכתבו כי אם גם כן למדרשים ולסודות הנרמזים בהם, וכן שמות הקודש היוצאים מפסוקים ידועים רובם בספורים, כמו שם בן מ"ב היוצא מבראשית עד בי"ת של ובהו, ושת של ע"ב מג' פסוקים ויסע ויבא ויט, ופסוקים מסוגלים להמלט מצרות ויוצאים מהם שמות ידועים כמו ואת האנשים אשר פתח הבית וגו', ויאמר אליהם ישראל אביהם, אשר כל זה מורה כי יש קדושה רבה בכל הספורים והאמירות, אפי' שנאמרו בפועל קצתם מפי הדיוטות ידע האל ית' כי היה צורך בעניינים ההם לכותבם בתורה ושם בפיהם תיבות ומלות שיש בהם רמזים, והם לא ידעו אלא ענין האמירה לבד במה שהיתה כוונתם לבד, ואפשר ג"כ כי הם אמרום בלשון אחר או תיבות אחרות והאל ית' שמר כוונתם באמיר' וסידר בתורה תיבות אחרות באמירה ההיא אשר יש בהם רמזים וסודות:

1192

1193ומפני שגדלנו על אמונה שכל התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל היתה גנוזה וברואה מקודם בריאת העולם, וכן יש בידינו קבלה של אמת כמ"ש הרמב"ן ז"ל כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לתיבות אחרות, ועל זה ס"ת שחסר או הוסיף אות אחת אפילו שמשמעות התיבה במקומה הוא פסול, וכתב עוד שנראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה כענין הזה היתה כתובה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה אפשר קריאתה ע"ד השמות וקריאתה ג"כ על דרך קריאתנו התורה והמצוה, וניתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצוה ונמסר לו על פה קריאתה בשמות וכו', כפי השימוש לבעלי הקבלה, שנראה מכל זה שהתורה שנבראת אלפים שנה קודם בריאת העולם היא מבראשית עד לעיני כל ישראל, וכן בכמה מקומות נכתב לשון תורה, בתורה ונביאים וכתובים שמשמעת מבראשית עד לעיני כל ישראל, כמו ויהי ככלות משה לכתוב את דברי התורה הזאת על ספר עד תומם, לקוח את ספר התורה הזה ושמתם אותו מצד ארון ברית ה', שמשמעות תורה זו הוא לעיקר על כל התורה מראש ועד סוף, וכן כל הנביאים שהזכירו תורת משה הוא על כל התורה, וכן בכתובים:

1193

1194ועל זה אני חוזר לעיקר קבלתנו זאת שכולם היתה ברואה מקדם, וכל הראיות שהבאנו למעלה על כי המשמעות הוא על עשרת הדברות הוא מפני שלא ניתנו אז במעמד כל ישראל אלא עשרת הדברות, ושאר התורה הכתובה לפניו מאז הי' אומר ומלמד למשה, ואח"כ בסוף העתיקה כולה מפי הגבורה כמו שהיתה כתובה מקודם לפניו, ועל כי התורה כולה היא נכללת בי' הדברות נקראו הם על שם תורה סתם.

1194

1195ועם כ"ז יתיישב הספק כעין מה שנתיישב באמרנו כי התורה שנבראת קודם בריאת העולם לא היתה אלא י' דברות שמהם נשתלשה כל התורה כולה, ונאמר כי כשנבראת כל התורה מבראשית עד לעיני כל ישראל אלפים שנה קודם בריאת העולם, ידע האל כי הנחש שיברא לסוף אלפים שנה יאמר לחוה מה שאמר, ולמך לנשיו מ"ש, ודור הפלגה ואנשי סדום ואבימלך וכל כיוצא באלו האמירות ראה הש"י מקדם שיאמרו ושיש תועלת להזכירם בתורה כמו שכתוב למעלה, כי הוא שם הדבר בפיהם והם לא ידעו אלא פשט הדברים שאמרו, אבל יש בהם תועלות לפי מה שחשב האל ית', מלבד הסודות של שמות ההוי"ה, וכ"ש בספורי התורה שראה האל ית' מה שיקרה מבריאת העולם עד נתינת התורה ומאז כתבה בתורה, מפני שידע הוא שהי' בו תועלת ליסוד התור' והמדות הטובות להיישיר האנשים ללמוד התורה וקיום מצותיה, מלבד סודות וסגולות שיש בהם מצד השמות הקדושים כמו שנזכר:

1195

1196ואל כ"ז כיון דהע"ה באלו הפסוקים שפתח בהם:

1196

1197תורת ה' תמימה משיבת נפש, כי הזכיר שם ההוי"ה ששה פעמים על כללות התורה ופרטיה, כי היא מהש"י מקודם בריאת העולם הנברא בו' ימים, כדכתיב (משלי ח') ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז, ושבח את התורה שהיא תמימה שאין בה גרעון ולא תוספת, כי התוספת הוא גרעון בחקה, שנראה שאם לא היו מוסיפים התוספת ההיא לא היתה שלימה, ומפני שהיא שלימה ותמימה אמר שהיא משיבת נפש, כי הנפש אין בה גרעון ולא תוספת כמו הגוף שנברא לפעמים בגרעון אבר ולפעמים בתוספת אבר, ואחר הבריאה גם כן יארע לפעמים בגוף גרעון או תוספת, מה שאין כן בנפש האדם שנבראת שלימה ותמימה, וכן היא עומדת בגוף כמו שנבראת, וכן יש לה השארות לחזור אל המקום אשר ממנו חוצבה, וזהו הנראה באומרו משיבת נפש שהתורה משיבה את הנפש אל מקומה בהיותה דומה לה כמ"ש לעיל, ואמר,

1197

1198עדות ה' נאמנה מחכימת פתי, כי העדיות הכתובים בתורה מהאל יהב' בסיפורים שהזכיר בתורה כולם הם אמתיים ונאמנים, ומפני שאמר שהמע"ה פתי יאמין לכל דבר אם אמת אם לאו, אמר כי העדיות מן הדברים הכתובים בתורה הם אמתיים שהם מחכימים הפתי המאמין לכל דבר, ובעדיות התורה האמתיים יתחכם שלא יאמין כי אם האמת.

1198

1199פקודי ה' ישרים משמחי לב, לשון פקודים על המצות לא נזכר בתורה כי אם תורה ומצות חקים ומשפטים ועדות, ובהם נכלל כל פרטי מצות התורה, ודהמע"ה חידש מלה זאת במצות כ"ה פעמים, ביושר בשמירה בנצירה באהבה וכדומה להם ולא נודע על איזה מצות הוא רומז, וראיתי באחד מן המקומות שהזכיר פקודים שאמר (תהלים קי"ט) אתה צוית פקודיך לשמור מאד, ודקדקתי בפסוקי התורה באיזה מקום הפקיד על הפקודים לשמור מאד, ומצאתי הכתוב שאמר השמר בנגע צרעת לשמור מאד ולעשות, וחשבתי כי על ענין הנגעים חידש דהמע"ה מלת פקודי על קצת מצות, אלא שאינו צודק בהן לומר שהן משמחי לב, גם שלא נקראו מצות נגעים פקודים, ודקדקתי עוד ומצאתי מ"ש על מעמד הר סיני (דברים ד') ונשמרתם מאד לנפשותיכם וגו', וכתוב גם כן למעלה מזה רק השמר לך ושמור נפשך מאד וגו', שאפשר שלאלו הכתובים רמז דהמע"ה באומרו אתה צוית פקודיך לשמור מאד, והיא שמירת עשרת הדברות ושלא ראו שום תמונה ביום דבר וגו', כי אלו הפקודים ישרים ומשמחי לב הם, ישרים כי צדיק וישר הוא, ומשמחי לב כי הפונים אחרי אלהים אחרים הם בעצבת לב, ככקוראים לא יענום ויקללו במלכם ובאלהיהם, אבל יראי ה' ואוהבי שמו הם שמחים וטובי לב כי טרם יקראו הם הוא יענם, וקראם דהמע"ה פקודים שלשון זה אזהרה יותר מלשון צווי להיותם מורים על צווי י' הדברות, ומפני שהיה הוא מלך רצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה בלשון המורה חוזק יותר מלשון צווי:

1199

1200מצות ה' ברה מאירת עינים, כל עשה ולא תעשה שכללם תרי"ג נקראים מצות, אלא שיש מהם שעם היותם מצות נקראים ג"כ חקים לאיזה סוד וטעם שאינו ברור לכל, והוזהרנו להאמין אע"פ שלא יהיו קרובים כל כך לשכלנו, וכן יש מהם נקראים ג"כ משפטים, כי אותם המצות יש בהן ענין משפט ובמשפט יפול הפרש בין הסברות, והוזהרנו על המשפט המקובל בתורתנו הקדושה כי הוא הישר והטוב, כדכתיב (שם) כי מי גוי גדול וגו' אשר לו חקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת וגו', ויש מצות שנקראים ג"כ עדות, ובעדות יפול גם כן איזה ספק לבלתי מאמינים, ולכן הוזהרנו עליו בלשון עדות שהוא אמת, וכמ"ש עדות ה' נאמנה, וכן הפקודים הם המצות אלא שיש להזהר בהן יותר כמו שכתבתי, אבל המצוה שאין בה חק ומשפט היא פשוטה וברה בלי שום פקפוק, והיא מאירת עינים להבין ולהשכיל ולהאמין שאר המצות שיש בהן חק ומשפט וכיוצא בהם.

1200

1201יראת ה' טהורה עומדת לעד, הוא רמז לדברים המסורים ללב שכתוב בהן ויראת מאלהיך, כי למי שמרמה או מאנה האדם אינו יודע ואינו מכיר חבירו באונאתו ואינו תובע ממנו דבר, אבל האל יתברך שיודע הדברים המסורים ללב הוא עתיד לנקום ממנו מאריך אפיה וגבי דיליה, וזהו שאמר עומדת לעד:

1201

1202משפטי ה' אמת צדקו יחדו, מלת אמת לא תפול אלא על מציאות דבר אם הוא כך אמת אם לאו שקר, אבל במשפטים לא יפול בהם אלא מלת צדק או עול כמו שכתוב משפטים צדיקים, וכתיב לא תעשו עול במשפט, וא"כ מה שכתוב משפטי ה' אמת, הכוונה כי המשפטים בפרט דיני ממונות אין לך מקצוע גדול בתורה כמותם, כי אין קץ לדברים שיקרו בין האנשים, ובתורה אינם כתובים אלא כללים ברמז וצריכים רובם לתורה שבע"פ, ועל זה יסתפקו בהם, וגם כי כל חכם יכול לדון מפי הסברא קרוב לשכל ויכוין אל האמת, וכענין שהמע"ה שביקש לדון בלי עדים, ולכן אמר משפטי ה' אמת, כי לא תסתפק אם הם מצוה או הם בדוים מחכמים ע"פ הסברא, כי אמת הוא שהם מאת השי"ת מקובלים כמו שהם מסיני, וזהו משפטי ה' אמת, ואמר צדקו יחדו כי אחר שהוא אמת שהם מן ה' הם צודקים יחדו, כי כל הדינים יש להם יחס ועיקר אלו עם אלו על פי העיקרים היעודים בתורה, כי הדינים הבדויים על פי הסברא כל אחד יש לו יסוד או עיקר בפני עצמו כפי חילוק הסברות, מה שאין כן במשפטי ה' שהם מצדו והם צודקים ביחד, כולם הולכים ונמשכים על עיקרים ידועים מוסכמים על פי הקבלה, אין ביניהם הפוך וקושי מזה לזה כלל.
תם ונשלם

1202