בית אלהים, שער התפילה ט״זBeit Elohim, Shaar HaTefilah 16
א׳התפלה על כל צרה שלא תבא על הצבור היא מצות עשה מן התורה כמו שכתוב (במדבר י') וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות, ואמר בספרי א"ר עקיבא אין לי אלא מלחמה לבד, שדפון וירקון ואשה מקשה לילד וספינה המטרפת בים מנין, ת"ל על הצר הצורר אתכם על כל צרה שלא תבא על הצבור, ודבר זה מדרכי התשובה הוא שבזמן שתבא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם כמ"ש (ירמיה ה') עונותיכם הטו אלה, וזה יגרום להם להסיר הצרה מעליהם כמו שכתב הרב ז"ל בהלכות תענית פ"א כשהתפללו ונענו מלבד מה שהועילה להם התפלה שהצילם האל מצרתם, הועילה להם שקיימו מצות עשה, וכמו כשהאדם שב בתשובה לבד מה שנתכפר לו חטאו קיים מצות עשה, כמו כן בענין התפלה וכמו שביארנו בפרק שלפני זה.
1
ב׳וצריך להאריך בתפלה על כל צרה כמו שסדרו רז"ל (תענית ט"ו) כ"ד ברכות בשחרית ומנחה, וברבוי התפלה הם נזכרים לפני ה' ונושעים, כמ"ש (במדבר י') ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם, כי מצד התפלה יצאו מתחת מה שנגזר עליהם בעונם יזכרו לפני ה' באופן שיהיו נושעים, וכמ"ש בספרי ונזכרתם ונושעתם, הא כל זמן שנזכרים ישראל אינם נזכרים אלא לישועה, הכוונה כי כשישראל חוטאים אין הקב"ה מעניש אותם עד שיקטרג עליהם מדת הדין, אבל כשהוא רוצה לרחם עליהם מצד ששבו אל ה', הוא בעצמו זוכר אותם בתחלה להושיעם מצרתם.
2
ג׳וזהו כל זמן שנזכרים אינם נזכרים אלא לתשועה, כלומר כל זמן שהם נזכרים שהתחלת הזכרתם היא מהשם אינו אלא לתשועה, כי בזמן שהם נענשים מלמעלה על חטאתם אינם נזכרים לפני ה' בתחלה אלא ע"י מקטרגים כנזכר.
3
ד׳ומה שיורה מן הכתוב כי אלו הצרות הם באות מאתו ית' על עונותם, הוא מה שאומר הכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', כי הוא מן הקושי מה שאומר וכי תבאו מלחמה כנראה שהם הולכים להלחם, ואח"כ אומר על הצר הצורר אתכם, שנראה כי הם באו עליהם, ועוד מה שאומר בארצכם נראה שהאויבים באים עליהם, כי הם אינם הולכים למלחמה בארצם שהרי ארצם היא, אם לא כשבאים עליהם הצרים אז יתאספו להלחם עליהם, ולכן אני אומר כי מה שאומר בארצכם הוא לעד ולאות שידעו כי מאת ה' היתה נסבה שיבאו עליהם האויבים מצד חטאתם, כי אין שום שר של מלך ב"ו יוכל להלחם על מקום המיוחד למלך, או לצער בני מדינתו כ"א ברשותו, כל שכן מלך מלכי המלכים הקב"ה שאין שום שר ומזל אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים שיבא להלחם על ארצו, והיא ארץ הקדושה בהיות שוכנים בה עם ה' חלקו ויעקב שהם חבל נחלתו, אם לא ברשות ה' שנותן כח ורשות לשרי העמים של מעלה שישפיעו על אומותם כח וממשלה שיוכלו להלחם על ישראל בארצותם על חטאתיהם.
4
ה׳ולזה אמר וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, כי הצר הצורר אתכם בהיותכם בארצכם, שאין שום שר ומזל שולט בה, דבר ידוע הוא כי אינו אלא ברשותי על חטאתכם, ולכן כשהם באים עליכם ואתם יוצאים למלחמה עליהם בארצכם, ראוי לכם שתריעו בחצוצרות שתזעקו ותריעו ותשובו בתשובה שלימה, ובזה תהיו נזכרים לפני ה' אלהיכם, כלו' שתזכרו לפניו ית' שאתם לפניו, כלומר שחזרתם בתשובה, ובזה ישמעו וידעו שרי מעלה, ויאמרו הנה עם ה' אלה שחזרו כבר בתשובה ובארצו הם יושבים, ואינם משפיעים עוד כח לאומותם, באופן שלא יוכלו להצר לכם ויהיו נושעים.
5
ו׳וזהו שאמר ונושעתם מאויביכם ולא אמר והושעתי אתכם, כלו' התשועה מעצמה תבא שלא יהיה להם כח לעשות חיל נגדכם, כשידעו כי עם ה' אתם שחזרתם בתשובה ותהיו נושעים מהם כנזכר.
6
ז׳וענין הצרות שלא יבאו על הצבור שהזכירו חז"ל מורים ג"כ שבאו מאתו ית', וכמו שאמרו (תענית כ"ב) על חיה רעה אם נראתה בעיר הרי זו משולחת, וכן (שם) כשראתה שני בני אדם ולא ברחה מפניהם משלוחי המקום הוא, כדכתיב והשלחתי בכם את חית וכו', וכן (שם) שאר הצרות שלא יבאו על הצבור חרב דבר ארבה חסיל שדפון ירקון מפולת חולאים מזונות מטר, כלם מאתו ית' הם באים על עונותיהם, וכששבים בתשובה לפניו ית' בתפלה ובתחנונים הוא מרחמם ומנהגם, אלא שנראה שיש אי זה חילוק באלו הצרות כשהן באות בעיירות שהאומות וישראל מעורבים בהם, שאפשר שיחשב כי אינם באות אלא בעונות האומות ולא בעון ישראל, ולכן מרפין ידיהם ישראל בדורות אלו מלהתענות ולזעוק בזמן שהוות צרות אלו בעולם, כ"א במניעת המטר, ואינם משגיחים כי גם שהיתה הרעה באה בעבור האומות, הנה הם מעורבים בהם וימשך להם ח"ו חלק מהצרה ההיא, כ"ש אם אפשר שבאה על חטאת ישראל ג"כ, והרי אמרו חז"ל (שם) וחרב לא תעבור בארצכם אפי' חרב של שלום שהיא בינם לבינם, עכ"ז היא צרה וראוי להתפלל ולזעוק עליה.
7
ח׳ועם כל זה אני חושב כי מה שנצטוינו מן התורה לזעוק ולהריע על צרה, הוא כשבאה אי זו צרה על ישראל בכלל או בפרט ואינם אלא בישראל לבד, שאז נראה ודאי גמור כי על חטאתם באה להם הצרה הזאת, וכמו שנראה מן הכתוב וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו', כי מה שאומר בארצכם ר"ל בארץ ישראל בהיותכם יושבים על אדמתכם, ואפילו בחו"ל בהיותכם יחד שאינה כוללת הרעה כ"א אליכם, וכמו שאמר לענין הדבר (שם כ"א) עיר המוציאה אלף ות"ק רגלי כגון כפר עכו ויצאו ממנה ט' מתים בשלשה ימים זה אחר זה הרי זו דבר, הנה שהמשילו ענין צרת הדבר בכפר המיוחד לישראל כי זה מורה על כי עליהם נגעה הרעה מצד חטאתם בהשגחת האל ית' עליהם, ולכן צריך שישובו בתשובה שלימה כדי שתסתלק מעליהם, וזה הוא דבר נסיי לאומה ישראלית שיראה ויתפרסם בעולם השגחת האל יתברך עליהם.
8
ט׳כי כשהם חוטאים מביא עליהם רעה, וכשהם שבים בתשובה מיד מסתלקת מעליהם, והיה ענין זה מיוחד באומה בזמן היותם על אדמתם שהיו ניכרים שהם זרע קדש ברך ה'.
9
י׳וכאשר ייסר איש את בנו הקב"ה מייסרם, בהיות הדבר ניכר וגלוי כי צרתם ותשועתם היתה מאתו ית'. אבל בזמן היותנו בגלות, גם כי כל הדברים הבאים עלינו ידענו ידיעה ודאית כי מאתו יתברך הם, עם כל זה הוא כמסתיר פנים ממנו על חטאתינו, ובאים עלינו הצרות בעונותינו באופן שהחוטאים יש להם מקום לספק ולומר אולי מקרה הוא בא עליהם, וכן בענין התשועה מאותן הצרות וכמאמר הכתוב (דברים ל"א) והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו צרות רבות ורעות ואמר הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כלומר אם היה אלהי בקרבי לא היו באים עלי הרעות האלו, וכיון שבאו עלי לא היו מאתו כ"א מקרה הוא היה לנו, ולכן חזר ואמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא, כלו' עוד אסתיר פני יותר ויותר ואניחם בצרתם כיון שפנו לאלהים אחרים, כלומר שלא נתנו אל לבם לידע כי מאתו ית' באה להם הצרה הזאת, אלא שתלו אותה במקרה במערכות השמים, או בסבות אחרות אשר עליהם אמר כי פנה אל אלהים אחרים.
10
י״אולכן ראוי לאדם להיותו נותן אל לבו בזמן הגלות, כי כל מה שיארע לו בזה העולם מנקיפת אצבע עד המיתה הכל מאתו ית' הוא, ויותר הוא משגיח עלינו בזמן היותנו בגלות, ממה שהיה צריך להשגיח עלינו בזמן היותנו על אדמתנו ועל מלכותנו, אלא שהוא מתנהג עמנו בהסתר פנים בחטאתינו באופן שיש למורדים וחוטאים שבינינו מקום לספק ולהרהר שמא לא בא הענין מאתו ית', וכמו שאנו רואים בענין הדבר ח"ו ההוה בינינו בזמנים אלו שהיא חלוקה בכמה דברים ממה שהיתה בזמן היות ישראל תחת ממשלתו יתברך, כמו שראינו במגפה שהיתה על דבר פעור, וכמו הדבר שהיה בימי דוד, שהיה הענין ניכר שהיה השגחה מאתו ית' על עונם וחטאתם, וכשהיו שבים היה מרחם עליהם הש"י, וענין היות המגפה שבאותם הימים דרך פלא ונס מפורסם, הוא מה שראינו היות ענין מיתתם בפתע פתאום בלי קדימת זמן לחולי, כמו שכתוב בבעל פעור (במדבר כ"ה) ויחר אף ה' בישראל ומיד אמר קח את כל ראשי העם וגו', ותיכף אמר משה לשופטי ישראל הרגו איש אנשיו והנה איש ישראל בא וגו' וירא פנחס וגו' ויבא אחר איש ישראל וגו' ותעצר המגפה מעל ישראל, כי נראה כי ביום שחרה אפו בהם נעצרה המגפה על יד פנחס והיו המתים ביום ההוא כ"ד אלף, וכן על מחלוקת קרח בהתחלת הנגף בעם נתן אהרן את הקטרת כאשר דבר משה לכפר על העם ועמד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה מעל בני ישראל והיו המתים במגפה באותה שעה התכופה י"ד אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קרח, וכן בדבר שהיתה בימי דוד נאמר (ש"ב ל"א) ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד וימת מן העם מדן ועד באר שבע שבעים אלף איש.
11
י״בויש מי שאמר (פסיקתא רבתי) ועד עת מועד משעת שחיטת התמיד עד עת זריקתו, הנה כי במעט מן הזמן היתה הדבר באותם הימים הקדמונים דרך פלא ונס בלי חולי ומדוה, משא"כ במגפות שבזמנים אלו שהאדם נופל למשכב מחמת חולי, והוא מוכה בין ידיו או ירכיו ומאריך קצת ימים בחליו, וכן נראה שהיה הענין נוהג גם בזמן החכמים הקדמונים תנאים ואמוראים, וכמו שאמרו כל עיר המוציאה אלף ות"ק רגלי כמו כפר עכו ויצאו ממנה ט' בג' ימים זה אחר זה הרי זה דבר, כי נראה שלא היו מתים בבת א' ביום א' כמו בבעל פעור וכמו ענין דוד, אלא היו מתחילים למות ג' או ד' בכל יום, והיה הדבר מתרבה מדי יום ביום כמו מה שהווה בינינו בזמנים אלו.
12
י״גואפשר כי מה שנתנו חכמים מנין זה לידיעת שהוא חולי דבר, הוא כפי מה שכתוב על שלשים ועל רבעים לשנאי ועושה חסד לאלפים וכו', וארז"ל (יומא ע"ו) מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחד מחמש מאות, ואם כן בדבר שהוא ענין פורענות שיערו חכמים א' מת"ק ג' ביום א' מאלף ות"ק ובשלשה ימים הויא חזקה שהוא חולי הדבר וזועקים עליה, ומצינו ג"כ הבדל במגפות הללו באותם המוכים מחמת החולי ההוה ומתרפאים, מה שנראה שלא היה כן במגפות הקודמות שלא היה קודם להם חולי ומדוה אלא הנגזר עליהם שהיו מתים, והנשארים נצולים בלי נסים להרים כמו שהוא בזמנים אלו שהולכים נעים ונדים נסים מחמת המגפה, וכן מצינו הבדל במה שאנו רואים רוב המתים במגפות בינינו ילדים אשר אין בהם כל מום, והם תינוקות של בית רבן בנים ובנות, משא"כ באותם המגפות שלא היו מתים כ"א האנשים החטאים בני עונש בית דין של מעלה מעשרים שנה ומעלה, וכמ"ש הכתוב (במדבר כ"ו) ויהי אחרי המגפה ויאמר ה' אל משה וגו' שאו את ראש וגו', כנראה כי אותם שמתו במגפה היו נכנסים במנין, וכן בדבר שהיתה בימי דוד כתוב שבעים אלף איש, ולא קטנים וקטנות.
13
י״דואפשר שנרמזו אלו הג' הבדלים בכתוב (שם י"ז) ויהיו המתים במגפה י"ד אלף, כי באומרו י"ד אלף הורה על כי מנין המתים היה בבת אחת סכום הנזכר, משא"כ במגפות הללו, שאומרים ביום זה או בשבוע זה מתו כל כך אנשים, ואח"כ חוזרים ומוסיפים עליהם בכל שבוע או בכל חדש, ולפעמים יש הפסק בנתים, שנותנים סכום כך וכך לאותם שמתו במגפה, בחשבם כי כבר נעצרה, ואח"כ חוזר ומתדבק לקצת ומוסיפים על המנין, ובאותם המגפות לא היה כ"א מנין א' בבת אחת, וזהו הנרצה באומרו שהיו בבת אחת המתים במגפה כ"ד אלף, וכן במה שאמר המתים יורה כי לא היו ביניהם מוכים מחמת חולי הדבר ומתרפאים, אלא אותם שהמגפה שלטה בהם כלם היו מתים, וזהו ויהיו המתים במגפה, וכן אלו הכ"ד אלף היה במנין האנשים כמו שהוכחנו, לא בנים ובנות.
14
ט״ווראוי לתת טעם לאלו ההבדלים, ואומר כי הוא מן הידוע כי שזמן שהיתה השכינה שורה על ישראל באמצעות המשכן או המקדש וארץ ישראל וירושלים, היתה השגחת האל ית' גלויה על האומה ישראלית לעין כל, בראותם מה שעשה האל ית' מן הנסים והנפלאות בהוציאו אותם ממצרים ובמדבר ובכניסתם לארץ ובעמדם בבבל, רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', והיו מהנסים מתמידים באומה, כענין (שמות ל"ד) ולא יחמוד איש את ארצך, וכענין פירות הארץ הטובה בכל הדברים, וכמו (אבות פ"ה מ"ה) עשרה נסים שהיו נעשים לעולם בבית המקדש, וכדומה להם מה שלא יסופר מרוב, לקיים הבטחתו אליהם והייתם לי סגולה מכל העמים וגו' ממלכת כהנים וגוי קדוש, ומהשגחת האל ית' עליהם היה להעניש אותם על חטאתם מיד כשיחטאו עונש ידוע וניכר שהוא מאתו ית' לשיתנו אל לבם חטאתם וישובו בתשובה שלימה לפניו, ולכן היה מביא עליהם דבר ח"ו בזמן חטאתם, והיה ענין הדבר ההוא מושגח מאתו ית', שיבהל וימות לבו בקרבו העובר על דבריו מיד, ומי שלא חטא לא יאונה לו כל און, וכן שאר הצרות הבאות על הצבור היו נראות משולחות מאתו ית' על חטאתם מיד שיחטאו, כדי שידעו ויבינו כי מאתו היתה להם זאת על עונם, ובשובם היתה מסתלקת הצרה ההיא, אמנם בזמן שנסתלקה שכינה מעליהם בעונות, נסתלק ג"כ גלוי השגחתו עליהם ואינם מושגחים בפרסום מאתו, כ"א בהסתר פנים מהם, אם להשכירם ואם להענישם, כי הטובות והרעות ההוות הם באות באופן שיוכל המתעקש לחשוב ולהרהר כי אינה מאתו ית', כמו הדבר ההווה בזמנים האלו שהוא בא מעט מעט וקצת מהמוכים במגפה מתרפאים, ואינו בא מיד כשהם מתחייבים על חטאם, אלא שהוא ית' מקיף להם כחנוני ובזמנים מוחלפים הדבר מתרבה כמו ששנינו (אבות פ"ה) בד' פרקים הדבר מתרבה וכו', וגם שאר הצרות אינם באות משולחות בפרסום בזמנים אלו, אלא באופן שיחשב עליהן שאינם באות מאתו ית'.
15
ט״זוהאיש המשכיל יודע ומבין כי כל מה שיקרה לנו בהיותנו בגלות הן כלל הן פרט, הכל מאתו ית' בהשגחתו עלינו, עושה נפלאות גדולות לבדו (מדרש תהלים קל"ו) שגם בעל הנס אינו מכיר בנסו, ואם ישגיח האדם ויהרהר בכל מה שקרה לישראל מזמן גלותם בכלל ופרט, יתאמת אצלו ויראה בעיניו ולבבו יבין כי הכל מאתו ית' בהשגחתו עליהם.
16
י״זומפני שראיתי בענין הדבר שנתפשט בפי כל ההמון גם החכמים בפרט חכמי הטבע שענין המגפה הוא הפסד האויר במקום ההוא מסבות ידועות, ומתערב הוא עם אויר הנשאף לאדם ומזיקו, באופן שמקרבים הדבר לטבע, בראותם הבורחים מחמת המגפה שהם ניצולים, והעומדים באויר ההוא הנפסד מסתכנים, לכן ראיתי לכתוב מה שנ"ל בענין הזה, והוא כי אמת ויציב ונכון כי כל מה שיארע לאדם בכלל ובפרט הוא מאתו ית', וביחוד ענין המות הנגזר על הכל ביום ר"ה שהוא יום הדין, ונכתב ונחתם האיש לחיים ולמות, ואם נגזר עליו מיתה לא יועיל נוסו וברחו ביום עברתו, אבל מי שלא נגזר עליו המיתה ועמד במקום הסכנה, אפשר שילכד ויסתכן, וכשנגזר על מדינה ידועה שיהיה בה באותה השנה דבר ח"ו, וימותו בה אנשים ידועים בשמותם ומנינם, הענין נוהג כך, כי כל המתים במגפה והנלכדים בה גם שהיו בורחים כולם נחתמים ביום ר"ה למיתה, אלא שיש הפרש ביניהם, כי קצתם הם מחוייבים בדינם למיתה החלטית בין יעמדו במקום ההוא או לא יעמדו אלא יברחו וינוסו, וקצתם הם מחוייבים בדינם אם יעמדו במקום ההוא, ואם יברחו כל אחד מהם ערוקיה מסתייה, ובאותו הצער שמצטער נחשב לו כגלות וניצול באותה שעה, והוא יתברך יודע בחירתו של זה האיש מה שיבחר אם לעמוד אם לנוס, וכשרואה ויודע שבחירתו תהיה לעמוד במקום המסוכן חותמו למיתה, וכשבחירתו לנוס חותמו לחיים, ואם הוא ישר בדרכיו הוא ית' נותן בלבו ומדריך אותו מורה לו מקום לנוס שמה, וקצתם שאינם מחוייבים אז בעונש ההוא אלא שהם מסתכנים בעצמם לעמוד במקום הסכנה ואינם ראויים לשיעשה להם נס ונדבק בהם החולי ההוא במדינה, ואם טבעם מוכן להסתכן בחולי ההוא הם מסתכנים, והוא ית' יודע בחירתם וחותמם למיתה, אם יבחרו לעמוד במקום סכנה בהיות טבעם מוכן להפסד בהתדבק בהם החולי ההוא, ואם אין טבעם מוכן לכך אינם נזוקים.
17
י״חוענין הדבר בכלל הוא השגחה מאתו ית' שהוא בורא חדשה בארץ, והוא הפסד האויר מוכן ועומד ללכוד ברשתו אותם שנגזר עליהם שימותו, ומיסר ביסורין קצת האנשים שלא נגזר עליהם מיתה בהיותם מוכים ומדוכאים בחולי ההוא, והוא יתברך מקרב הענין לטבע כי אותם הבורחים ואינם ניצולים מרפה את לבם שלא להשמר בדרך טבע מהחולי ההוא המתדבק בו, ומי שאינו נגזר למיתה אלא לחיים הוא יתברך מראה לו דרך שינוס ולא ילכד אפילו בצער החולי בלי מיתה ותהיה נוסו כפרתו, וקצתם נחתמים בודאי לחיים כי גם שיעמדו לשם לא יאונה להם כל און, והאיש הנלכד חושש בעצמו אולי הוא מאותם שנתחייבו אם יעמדו, או מאותם שמסתכנים בעצמם אם יעמדו במקום הסכנה, ולכן באים בחדריהם, או נסים ובורחים מחמת המגפה, וכמו שראינו בדורות הראשונים, וכמו שכתב הנביא ע"ה (ישעיה כ"ו) לך עמי בא בחדריך וגו', וכתיב (ירמיה ט') כי עלה מות בחלונינו וגו', ואמר פ' הכונס (ד' ס') רבא בעידן ריתחא הוה סכר כוי דכתיב כי עלה מות בחלונינו וגו', ואמרו (שם) דבר בעיר אל יהלך אדם באמצע הדרך שמלאך המות מהלך באמצע הדרכי' דכיון דאתיהיב ליה רשותא מסגי להדיא.
18
י״טוענין מלאך המות הוא הממונה ליטול הנשמות ולהוליכם לפניו יתברך ליתן דין וחשבון, כי המלאך אינו עושה כי אם נטילת הנשמה בשעת הפרדה מהגוף, בחולי שנדבק בו בהפסד האויר שבורא האל יתברך לעתים הצריכות, וגם כי חכמי הטבע גם כן אומרים כי הויית האויר עצמו הוא בדרך טבע, עם כל זה היה יכול האל יתברך להציל עמו ועבדיו מהכנת הפסדו, אלא שחטאי הדור גורמים שיהיה גזור עליהם שימותו בו המעותדים למיתה כפי מ"ש למעלה.
19
כ׳וראוי לירא וחרד דבר השם לכבות גחלת המגפה בצדקה המצילה ממות. ותשובה ומעשים טובים, ויחשוב בעצמו כשעבר כבר חמת המגפה שאולי הוא היה מאותם שנגזר עליהם מיתה אם לא היו בורחים מהמדינה והושם גלותו וטלטולו חלף מיתתו, ובתוך זמן המגפה יחוש שמא הוא מאותם שנגזר עליהם מיתה אף אם ינוסו או יתחבאו, וירבה בתפלה וצדקה ותחנונים לפני האל יתברך בתשובה ומעשים טובים, ואומרים בכל יום פטום הקטרת בקר וצהרים כי הוא מסוגל לענין הדבר, וכמו שמצינו (שבת פ"ט) כשעלה משה למרום שכל א' מהמלאכים מסר לו דבר שנא' עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם, ואף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר (במדבר י"ז) ויתן את הקטרת ויכפר על העם וגו' ואי לאו דיהב ליה מנא הוה ידע, וכיון שהקטרת מכפר על העם בזמן המגפה, כמו כן קריאתו יועיל, על דרך (הושע י"ד) ונשלמה פרים שפתינו, ויש בו רמז בענין החלבנה המעורבת בשאר עשרת הסממנים עם היות ריחה רע ושאר הסממנים ריחם טוב, ויש בטבע נדיפת ריחם לבסם ריח הרע שבחלבנה עד שיהא ריחו טוב כמותם, וזה רמז למלאך המות שהוא דמיון החלבנה והוא מתערב לקהל שיש ביניהם דבר של קדושה להזיקם, וכשהם טובים וישרים בלבותם ושבים בתשובה שלימה אין מלאך המות יכול לשלוט בהם אלא הם שולטים בו עד שמלאך הרע בעל כרחו עונה אמן, כמו החלבנה שאין כח בטבעה להוציא ריחה הרע בהיותה מעורבת עם שאר סממני הקטרת העשרה, ולכך ראוי להיות האדם זריז ונשכר בהתפללו ברבים כי הם מוכנים לינצל מחמת הדבר, כי מלאך המות בין עשרה מישראל צדיקים הוא דמיון החלבנה בסממני הקטרת שאין לה יכולת להבאיש ריחה כנזכר.
20
כ״אולחשיבת הקטרת נזכר מעשהו בתורה בפרשה כי תשא בכלל מעשה המשכן אצל פרשת שקלים להורות כי הוא קיומו והעמדתו, כי כמו שהשקלים הם מכפרים במנין שלא יהא בהם נגף כמו כן הקטרת, ואם לא נזהרו ובא הנגף ח"ו, תעצר המגפה בעשייתו, ומה שלא הקטירו קטרת במעשה פנחס מפני שכבר פירש האל יתברך מה שיעשו על השבת חרון אפו והוא ענין הוקעת העם, וכן בדבר שהיתה בימי דוד היתה ע"פ נביא לדוד, ולא היה יכול לתקן כי אם ע"פ האל יתברך, אבל מכיון שמצינו שנעצרה המגפה בעשיית הקטרת ע"י אהרן נראה שהוא דבר נמסר למשה בשמים.
21
כ״בואפשר כי בזמן המקדש כשהיה הווה ענין המגפה שהיה כ"ג מקטיר קטרת לכפר על בני ישראל לבד קטרת בקר וערב ולא היתה ביאה ריקנית אלא לצורך עדת בני ישראל, וכשתקן דוד המלך ע"ה מאה ברכות בכל יום על שאמרו לו שהיו מתים בכל יום ק' אנשים והיה הענין כעין מגפה, לא תקן שיקטרו הקטרת לפי שראה שהיו מצומצמים ק' בכל יום לא פחות ולא יותר חשב כי לא נפל הענין על צד הקרי וההזדמן, ולכך נתן אל לבו לתקן ק' ברכות שמצא סמך מה"ת מה ה' אלהיך שואל מעמך אל תיקרי מה אלא מאה, ובנביאים (ש"ב כ"ג) נאום הגבר הוקם ע"ל, ובכתובים (תהלים קכ"ח) הנה כ"י כ"ן יבורך גבר.
22
כ״גאבל בלי ספק שאפי' קריאת הקטרת מועיל בזמן המגפה כמו שנזכר. ונוהגים ג"כ לומר פסוק ויאמר אליהם ישראל אביהם ג"פ סמוך לקטרת לרמוז שם בן ע"ב, ולמה שהוזכר בו מעט צרי והוא הראשון מסממני הקטרת, ושלשת הפסוקים המועילים בכל צרה והם ה' צבאות עמנו וגו' ה' צבאות ה' הושיעה וגו' והם סופי ג' מזמורים מיוחדים לתפלה, ובירושלמי (ברכות פ' אין עומדין) אמרו ר' חזקיה בשם רבי יוחנן אמר לעולם אל יהא פסוק זה זז מתוך פיך ה' צבאות עמנו וגו' רבי יוסי בשם רבי יוחנן וחברי' ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ומפני כי ה' הושיעה הוא סוף מזמור כמותם והוא מזמור יענך ה' ביום צרה (תהלים כ') המסוגל לכל צרה אנו אומרים אותו גם כן, גם כי לא נזכר שם בירושלמי, ויש רמז במנינם ליודעים חן:
23