בית אלהים, שער התפילה י״חBeit Elohim, Shaar HaTefilah 18

א׳ראוי לבאר ענין התפלות שהוזכרו במקרא אותם שנתקבלו ואותם שלא נתקבלו, אותם שבאו בביאור בכתוב, וקצת מאותם שלא באו בביאור אלא שדרשום חז"ל על הכתוב.

ב׳ונתחיל מאדם הראשון, שאמר הכתוב (בראשית ב') כי לא המטיר ה' אלהים על הארץ ואדם אין וגו', מה טעם לא המטיר לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתן של גשמים, וכשבא אדם וידע שצורך הם לעולם התפלל עליהם וירדו וצמחו דשאים ואילנות (חולין ס'), הורו בזה על כי בזמן שאין מי שמכיר בטובת האל יתברך לבריותיו הוא מונע ועוצר הגשמים, עד שידעו ויבינו וישובו בתשובה ויתפללו אליו ית' וישמע אל ויענם, והיתה תפלת אדם הראשון הוראה כי כמו שנשמעת תפלתו בענין הגשמים בהיות העולם צריך להם, כך בזמן שיצטרכו גשמים לדורות הבאים תתקבל תפלתם בזכות אדה"ר שנתקבלה תפלתו על זה, וכן דרשו בירושלמי דתעניות (פרק סדר תעניות) ואד יעלה מן הארץ אמר ר"ל עלה שבר מלמטה הגשמים יורדין, הנה שהוראת כתוב זה לעתיד כי בזמן שישובו בתשובה שלימה ירדו להם גשמים כמו שירדו לאדה"ר.

ג׳בנח נאמר (בראשית ח') ויזכור אלהים את נח ואת כל החיה וגו' וזה השם הוא מדת הדין ונהפך לרחמים ע"י תפלתן של צדיקים (ב"ר ל"ג) ורשעתן של רשעים הופכת מדת רחמים לדין כדכתיב (בראשית ז') וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ (שם), וגם זה הווה כן לעתיד, כי כמו שתפלת נח שהיה צדיק הפכה מדת הדין לרחמים כך לדורות הבאים הצדיקים יהפכו מדת הדין לרחמים בזכותו.

ד׳תפלות אברהם אבינו בהיותו האב הראשון לאומה ישראלית כי ביצחק נקרא לו זרע ולא כל יצחק, כל תפלותיו היו מכוונות לתיקון בניו בעת צרתם, ולזה עבר בארץ עד מקום שכם להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם עם שכם, ונתקבלה תפלתו, כדכתיב (בראשית ל"ה) ויהי חתת אלהים על הערים אשר סביבותיהם וגו', וכן בנה מזבח במקום שנטה אהלו בית אל מים והעי מקדם ויקרא בשם ה', נתנבא שעתידין בניו להכשל שם על עון עכן והתפלל עליהם (ב"ר ל"ט) וזהו ויקרא בשם ה', ונתקבלה תפלתו שלא נפלו בעי כי אם ל"ו איש וכמו שכתבנו פרק שנים עשר, וכן כשרדף אחרי המלכים הוא ואליעזר עבדו נאמר שם ויחלק עליהם לילה (שם פ' מ"ג), הוא הלילה שיצאו ישראל ממצרים ונחלקה, בחצות הראשון נעשה לו נס וחצות השני נשמר ובא לחצות לילה של מצרים, הורו כי הוא היה הולך וגבר ועוד ידו נטויה ורצה להמשיך ידו מהם, כדי שיהיה נשמר לישראל שינצחו את מצריים באותה הלילה, (פרקי דר"א פרק כ"ז) והשיב את כל הרכוש והיה מתפלל ואומר לא בכח ידי עשיתי אלא בכח ימינך שאתה מגן לי בעוה"ב ובעוה"ז וענו העליונים ואמרו בא"י מגן אברהם, הורה לנו ענין הצלחתנו בזה העולם שהיא מאתו יתברך ובזכותו תהיה לנו הצלה והצלחה, ואמר (בראשית י"ד) למלך סדום אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך, לא רצה ליהנות מזה הרכוש כדי שיהיה שמור שבזכותו יבוזו בניו בלילה הזה מרכוש מצרים שכתוב בו ואחרי כן יצאו ברכוש גדול, בזכות הרכוש שהחזיר הוא,

ה׳ולכן סמך מעמד בין הבתרים שנתבשר על הזרע ועל הארץ וגלות ישראל וגאולתן ברכוש גדול לענין זה, ומה שלא התפלל אברהם על הבנים אחר שכבר הובטח מהאל יתברך בצאתו מחרן (שם) ואברכך ואגדלה שמך וגו', וכשאמר והנה בן ביתי יורש אותי, נאמר לו אשר יצא ממעיך הוא יירשך, ולזה לא התפללה שרה על עקרותה כמו שהתפללו שאר האמהות, כי קודם בואם לארץ לא היו ראויים לבנים והובטחו לבנים לכשיכנסו לארץ, ובהגר נאמר (שם ט"ז) הנך הרה וילדת בן וגו' כי שמע ה' אל ענייך, וזה העוני אינו מן הנראה שיהיה העוני שענתה שרה כמו שכתוב (שם) ותענה שרה ותברח מפניה, כי אם הוקלה גברתה בעיניה ובזתה אותה היה הענוי בדין, אלא נראה שחוזר למה שנאמר לה המלאך שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה ובשכר שתתעני תחת ידיה ישמע ה' ויולדת בן, ואמר כי שמע ה' אל ענייך, כי כשתקראי לו השם הזה כבר שמע ה' אל ענייך שהתענית תחת ידיה, ולזה נקרא ישמעאל בלשון עתיד, ולא שמעאל כפי העת הזאת, שעדין לא נתענית תחת ידי גבירתה ברצונה, אמר שיקרא ישמעאל על שם שישמע האל עניה.

ו׳וגם אפשר לומר כי נרמז גם כן בזה כי שמע ה' קול הנער גם כן כמו שכתוב בפרשה האחרת (שם כ"א) כי שמע ה' את קול הנער וכו'. עוד תפלת אברהם (שם י"ז) לו ישמעאל יחיה לפניך, ביראתך, כמו התהלך לפני, פלח קדמי, וכתיב ולישמעאל שמעתיך הנה ברכתי אותו וגו', וכיון שאני מברך ומפרה אותו יש לו הכנה להיות הולך לפני ביראתי.

ז׳עוד רמז במה שאמר שמעתיך כי שמע תפלתו שיהיה ישמעאל נמשך ליראת ה' בזמן שיהיה אברהם חי וכמו שנאמר ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו (ב"ר פ' ס"ב) מלמד שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו וזו הוא שיבה טובה, וזהו שמעתיך, כלומר במה שנעשה לך בשעת מיתתך:

ח׳תפלת אברהם אבינו על סדום (בראשית י"ח) האף תספה צדיק עם רשע, לא נתקבלה על הצלת סדום, ונתקבלה על הצלת לוט ובנותיו, כדכתיב (שם י"ט) ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט וגו', וכן (שם) וישכם אברהם בבקר אל המקום וגו' מכאן למדו חז"ל (ברכות כ"ו) שתקן תפלת שחרית, והועילה ג"כ תפלתו זאת לתיקון הצלת לוט בהמלטו לצוער.

ט׳עוד לו תפלה על אבימלך (בראשית כ') ויתפלל אברהם אל האלהים, ונתקבלה תפלתו כמו שכתוב (שם) וירפא אלהים את אבימלך וגו', כמו שהבטיחו האל יתברך ויתפלל בעדך וחיה, וזה החיות הוא רפואתם מן העיצור, כי בהחזיר לו את שרה אשתו כבר היה פטור מן המיתה, כמו שכתוב ואם אינך משיב דע כי מות וכו', נראה שאם יחזיר אותה לא ימות, וגם שלא ימות צריך לרפאות העיצור, ולזה אמר לו ויתפלל בעדך וחיה, וכמו שרמז לו אבימלך בתלונתו כי הבאת עלי ועל ממלכתי וגו', על מה שעצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך, ומה שהוצרך אברהם להתפלל בעדו הוא מפני שהכשיל אותם במה שאמר אחותי היא.

י׳תפלת ישמעאל כמו שאמר כי שמע אלהים וגו' אחז"ל (ילקוט פ' וירא) שהתפלל ואמר אלהי אברהם אבי יש לפניך תוצאות מות קח את נפשי ולא אמות בצמא. ונעתר לו שנאמר וישמע אלהים את קול הנער וגו' ופי' הכתוב במה שמע תפלתו באשר הוא שם, כלו' במה שהיה עומד בצער הצמא הוא ששמע תפלתו שנפתח לו הבאר אבל לא במה שאמר קח את נפשי:

י״אתפלת אברהם ה' יראה אשר יאמר וגו' על סליחת העון לדורות, אמר (ב"ר פ' נ"ו) יהי רצון מלפניך בשעה שיהיו בניו של יצחק באים לידי עבירות תהיה נזכר להם העבודה הזאת ותתמלא עליהם רחמים, וזהו ה' יראה אשר יאמר היום, כלומר יראה ויזכור לעתיד אשר יאמר היום שהייתי יכול לומר אתמול אמרת לי כי ביצחק יקרא לך זרע, ועכשיו אתה אומר קח נא את בנך וגו', ולא עשיתי כן אלא כבשתי רחמי, כן תכבוש רחמיך ותקיים מה שהייתי יכול לומר כי ביצחק יקרא לך זרע ולא תצער אותם דמיון מה שאמרת לי קח נא את בנך את יחידך.

י״בעוד לו תפלה הוא ישלח מלאכו לפניך ואמרו ז"ל (ב"ר פ' נ"ט) מלאכו הרי מלאך מסויים זימן לו הקב"ה שני מלאכים אחד להוציא את רבקה ואחד ללוות את אליעזר, רצה בזה כי היה צריך לומר הוא ישלח מלאך לפניך וכיון שאמר מלאכו נראה מלאכו המיוחד והמסויים, וזה המלאך המסויים הוא להוציא את רבקה, כמו שכתוב ולקחת אשה לבני ליצחק, נראה שמלאך אחר היה בא ללוות את אליעזר, כי היה מספיק כשיאמר הכתוב הוא ישלח מלאכו ולקחת, וכיון שאמר לפניך ולקחת, נראה כי מלאך אחד היה ללוותו וללכת לפניו, ומלאך אחר מסויים ומיוחד להוציא את רבקה כמו שאמרו אחד להוציא את רבקה ואחד ללוות, נראה שהמלאך העיקרי והמיוחד היה להוצאת רבקה, וגם פשט הכתוב מורה כך שאמר ישלח מלאכו לפניך ולקחת וגו', כי עיקר ההליכה היה לקחת את רבקה, וכדי ללוותו בדרך בא המלאך השני, כי המלאך שהיה הולך להוציא את רבקה היה צריך להקדים קודם שיגיע אליעזר לשם כדי להוציא את רבקה לענין שתתקיים נחש אליעזר, ולהכין כל הדברים הצריכים לביאתה, כמו שאמרו ז"ל (שם פ' ס') שמת בתואל שהיה מעכב בדבר, ולכן הוצרך מלאך אחר ללוותו כי מצד שאין מלאך אחד עושה שתי שליחות נראה שלא היה צריך כי אם מלאך אחד שהכל שליחות אחת היתה אלא כמ"ש.

י״גתפלת אליעזר עבדו הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדוני, גם כי היה בטוח בתפלת אברהם שאמר הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת, הוצרך להתפלל גם הוא על מהירות קבלת תפלת אברהם שתתקבל היום תפלתו, ולזה אמר ועשה חסד עם אדוני אברהם, כי קבלת התפלה היה מן הדין וכמו שאמר אשר דבר לי ואשר נשבע לי וגו', ומהירות קבלתה באותו היום היה דרך חסד, ואמר הקרה נא לפני כלומר שהמקרים שיארעו היום יהיו מכוונים לפני בשליחותי, והוא ענין מה שאמר הנה אנכי נצב על עין המים וגו' ונתקיימה כל מה שייעד הוא.

י״דעוד אפשר לומר כי מה שאמר הקרה, הוא להורות לפני האל כי לא היה הוא ראוי לאל יתברך לשתתקבל תפלתו, כי אם פעם אחת בדרך מקרה ובזכות אברהם, כמו שאמר ועשה חסד עם אדוני אברהם כי מצד שהוא אדוני תקובל תפלתי דרך חסד עמו.

ט״ותפלות יצחק ויצא יצחק לשוח בשדה וגו', אין שיחה אלא תפלה כדכתיב ולפני ה' ישפוך שיחו, בהיותו בטוח שתקובל תפלת אביו יצא לעת ערב לקראת העבד ורבקה כמו שאמרה מי האיש ההולך בשדה לקראתנו וגו', איפשר שכיון בתפלתו זאת בשדה לקראת אשתו שיהיה זרעו ממנה מוכן לעבודת האל ית'.

ט״זשצפה שעתיד עשו לצאת ממנו והוא איש ציד איש שדה, ולזה אמר לשוח בשדה לעת ערב, והוא רומז כי לעת ערב יהיה צריך לצידת עשו, כמו שכתוב (בראשית כ"ז) הנה נא זקנתי וגו' ועתה שא נא כליך וגו' וצא השדה וצודה לי ציד וגו', ובשביל תפלתו זאת זכה עשו להיות באחוה שוה עם יעקב בזמן הערב שמשו של יצחק כמו שכתוב (שם ל"ה) ויקברו אותו עשו ויעקב בניו, וזהו רמוז גם כן במ"ש לשוח בשדה לעת ערב, על ענין איש שדה בהערב שמשו, והיא גם היא רמזה ואמרה, מי האיש הלזה ההולך בשדה לקראתנו, כלומר מי הוא זה שהולך בשדה, שיוצא ממנו זרע שיאמר עליו איש שדה, והוא לקראתנו נגד רצונה, שהיא היתה אוהבת את יעקב.

י״זוהעבד השיב הוא אדוני כלומר הוא אדוני ויצא ממנו זרע כשר הוא יעקב אבינו, ואף גם זה יחזור בסוף ימיו להיותו נמשך לאדוני.

י״חתפלה ליצחק ולרבקה (שם כ"ה) ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא (סוכה י"ד) תפלת הצדיקים מהפכת דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות כעתר שהוא מהפך את התבואה, לנכח אשתו (ב"ר פרשה ס"ג) מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן ואמר לפני הקב"ה יהי רצון שכל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מן הצדקת הזאת אף היא אמרה כן, לסבת היותם עקורים המשיל תפלתם לעתר שנתהפך טבעם, והוא הבטחה לצדיקים העתידים שבתפלתם מהפכים דעתו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות, אבל ביצחק ורבקה חדל הרוגז, ולא נאמר בהם לשון עתר אלא שנתהפך טבעם בתפלתם שנתאוה לה הקב"ה.

י״טכמו שאמרו שהוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, וממה שאמר הכתוב לנכח אשתו נראה שגם היא התפללה, וגם שהתפלה היתה של יצחק נכח אשתו ושל אשתו נכח בעלה, שאל"כ היה לו לומר ויעתר יצחק ואשתו, וכיון שכתוב לנכח נראה שהוא התפלל שכל הבנים שיתן לו יהיו ממנה וכן היא, וענין תפלתם זאת היא כי לא יתהפך הטבע מכל וכל אלא שלא יהיו עקורים זה עם זה, אבל יצחק עם אשה אחרת, ורבקה עם איש אחר נשארו בעקרותם, וזהו שאמר ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא, כלו' שהתפלל עליה בערך מה שהיא אשתו, שתהר ותלד גם כי תהיה עקרה בטבעה בערך אנשים אחרים, ואמר ויעתר לו ה' ותהר רבקה אשתו, שנתרצה בשבילו האל ית' ותהר מצד מה שהיתה אשתו:

כ׳תפלת יעקב (בראשית כ"ח) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש, (ברכות כ"ו) ואין פגיעה אלא תפלה כדכתיב ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי מכאן למדו שתקן יעקב תפלת ערבית כי תפלות אבות תקנום, ואם התפלות כנגד תמידין תקנום, נמצא שתפלת ערבית רשות שאינה אלא כנגד איברים ופדרים שהולכים ומתאכלים כל הלילה ואפילו למי שאומר שתפלות אבות תקנום אפשר שתפלת ערבית רשות, כיון שלא היתה כוונתו להתפלל, אלא אח"כ נתן אל לבו ואמר (חולין צ"א) אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי חזר שם והתפלל ולכך אמרו שהיא רשות, וענין כוונת תפלת יעקב אבינו בזה המקום הוא תפלה על גלותנו זה האחרון, כי גלות מצרים וגאולתן היה מצד אברהם אבינו, וגלות בבל וגאולתן מיצחק, וגלות זה וגאולתנו מצד יעקב, וכמו שכתבתי באגרת גאולת עולם שחברתי בענין הקץ החתום, וז"ש יעקב אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי, והמקום הזה הוא בית אל והוא ירושלים, וכמו שהם התפללו על בנין ירושלים ובית המקדש ונתקבלה תפלתם בבית ראשון ובבית שני, רצה הוא להתפלל על בנין ירושלים וביהמ"ק העתיד, ולזה היתה תפלתו זאת קרובה לביאת השמש שהוא רמז לגלות הארוך הזה, ולכך אמרו תפלת ערבית רשות, כי זאת הגאולה שאנו מקוים היא רשות בידינו בכל יום אם בקולו תשמעו, מה שלא היה כן בגאולת מצרים שנא' בפירוש זמן הגלות ארבע מאות שנה, וגלות בבל שבעים שנה, ונאמר להם בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו פרים, כלו' כי אין לכם תקוה לצאת מן הגלות עד תשלום השבעים שנה, אבל גלותנו הוא ארוך מצד וקצר מצד, הקיצור הוא שכל זמן שנחזור בתשובה לפניו ונשמע בקולו יגאל אותנו, כי מזמן החרבן היו מצפים לגאולה מפני שהיתה בידם במה שישובו בתשובה, ולכך נסתם הקץ לדניאל ולא נתפרש, כי לא היה אלא כשלא ישובו מעצמם, אבל אם ישובו מעצמם בכל יום יהיו מובטחים שיבא הגואל, כמו שאמר אליהו (פרק חלק) היום אם בקולו תשמעו, ובהגיע זמן הקץ (שם) אם לא יחזרו בתשובה מעצמם יעמיד עליהם מלך עז וקשה שיגזור גזירות עד שיחזרו בתשובה שלמה.

כ״אתפלת רחל (בראשית ל') ויזכור אלהים את רחל וישמע אליה אלהים ויפתח את רחמה, (ב"ר פ' ע"ג) מה זכירה נזכר ששתקה לאחותה בשעה שהיו נותנין אותה ליעקב, הוקשה להם כפל הכתוב שאמר שזכר אותה וששמע תפלתה לזה אמרו כי הזכירה שזכר לה הוא ענין שתיקתה לאחותה, ובסבת זה שמע תפלתה ועלה זכרון שתיקתה לפניו, אחר שעשתה פרי שתיקתה שילדה לאה כל מה שהיתה ראויה לילד, ושמע תפלתה שתלד גם היא כמו שילדה אחותה בסבת שתיקתה.

כ״בתפלת יעקב (בראשית ל"ב) הצילני נא מיד אחי מיד עשו כי ירא אנכי אותו פן יבא והכני אם על בנים, (ב"ר פ' ע"ו) ואתה אמרת לא תקח האם על הבנים.

כ״גענין יראת יעקב מעשו היתה מצד שלאה היתה בגורלו של עשו, כמו שאז"ל (ב"ר פ' ע') על פסוק ועיני לאה רכות שלא תפול בגורלו, ועתה נתיירא שמא יגרום החטא שיהיה לו נצחון להכות אם על בנים, היא לאה המרובה בבנים שהיתה בחלקו עשו, ולזה אמרו שאמר יעקב בתפלתו אתה אמרת לא תקח האם על הבנים, כלו' כי גם שיקרא קן צפור בשדהו של אדם אינו מותר לו ליקח אם על בנים, וכמוהו אמר יעקב גם שלאה היתה בגורלו של עשו ונחשבת לו כשדהו או כביתו, לא יגרום החטא ח"ו שיהיה לו נצחון עליה ועל בניה.

כ״דתפלת יעקב (בראשית מ"ג) ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימין וגו', אז"ל (ב"ר פרשה צ"ב) אחיכם זה שמעון אחר זה יוסף ואת בנימין, שהיה מספיק שיאמר הכתוב ושלח לכם את אחיכם, ומן הידוע הוא שהיה שמעון שהיה ביד האיש וא"כ אחר רמז ליוסף, ולכך הקדים ג' דברים לשלשה הבנים, המנחה לאיש על דבר שמעון, וכסף המושב בשביל יוסף שלא נודע מקומו איו, כמו שהיה הכסף מוצנע באמתחות ולא נודע עד שפתחום, וכמו שנמצא הכסף כך רמז שימצא יוסף, ואמרו אולי משגה הוא אינו חוזר להכסף המושב שאולי במשגה הושב, שהרי אומר בפירוש הכסף המושב כי נראה שבכוונה הושב, ועוד באומרו אולי משגה הוא, נראה שאם לא היה מחשיבו במשגה לא היה מחזירו, ואדרבה היה ראוי יותר להחזירו אם לא השיבוהו במשגה אלא בכוונה לנסותם הישיבו אותו אם לא, ולכך צ"ל שהזהיר אותם שהכסף המושב שלא יחזירו אותו באמתחות אלא בידיהם, שאם יחזירו אותו תוך האמתחות יחשבו להם כי במשגה החזירו אותו, שלא ראו אותו באמתחות ולכך אמר קחו בידכם, שאל"כ יחשב כי אולי משגה הוא, ואחר שהכין השלשה דברים עם שלוח בנימין לא חסר אלא תפלתו, ולזה אמר ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש, כי על יד האיש יבאו שלשתם:

כ״התפלת ישראל במצרים (שמות ב') ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם וגו', לא התפללו ישראל כהוגן אלא מצד שהיו משועבדין בעבודה לא יכלו לסבול, והיו צועקים מכובד העבודה, ותעל שועתם אל האלהים מצד העבודה, ולא היתה ראויה להתקבל צעקה זו עד ששמע אלהים נאקתם פשוטה בלי סבת העבודה, וזכר ברית האבות וריחם עליהם.

כ״ותפלת משה רבינו על המכות. בצפרדעים (שמות ח') ויקרא פרעה למשה ולאהרן ויאמרו העתירו אל ה' וגו' ויאמר משה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים וגו' ויעש ה' כדבר משה וגו'.

כ״זבערוב נאמר (שם) העתירו וגו' ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי וגו' ויעתר אל ה' וגו' ויעש ה' כדבר משה.

כ״חבברד נאמר (שם ט') העתירו אל ה' וגו' כצאתי את העיר אפרוש את כפי וגו', בארבה נאמר (שם י') ועתה שא נא חטאתי אך הפעם והעתירו וגו' ויצא מעם פרעה ויעתר אל ה' ויהפך ה' רוח ים וגו'.

כ״טבאלו הד' מכות צפרדע ערוב ברד ארבה נעשה התראה לפרעה שישלח את העם, ואם לאו יביא עליהם המכה וגם הם מכות קבועות, ולכך הוצרך פרעה לומר למשה ולאהרן שיעתירו אל ה' שיסיר המכה, כי ממכת הדם כבר מתה הדגה שביאור ונבאשו המים, וכמו שכתוב (שם ז') ולא יכלו לשתות ממימי היאור, כי אפי' שהיו מים ולא דם כבר היו נבאשים שלא היה אדם יכול לשתות מהם, והסרת המכה היה שינבעו מים חדשים טובים עד שיתבטל באוש מים הסרוחים, אבל בצפרדעים נאמר ויסר הצפרדעים וגו' כי לא היה שום דבר שידחה הצפרדעים מלהזיק כי אם בתפלה שימותו.

ל׳ובמכת כנים לא שאל שיתפללו, כי הכנים נבראו מן העפר והיא בריה פחותה מכעדשה ותמות מהרה, כי לא יחזור להכות עוד את העפר שיעשה כנים.

ל״אמכות ערוב היתה מכה קבוע והיתה הארץ נשחתת מפניה אם תעמוד ימים רבים בעיר, ולכך אמר העתירו בעדי.

ל״במכת דבר ביום אחד מת כל מקנה מצרים לא הוצרך לומר שיתפללו.

ל״גוכן השחין היה אבעבועות פורח באדם ובבהמה בפתע פתאום באותו היום, ולא היו יכולין להיות ניזוקין יותר, כי כבר היו כלם מוכי שחין ומעצמם יתרפאו, כי לא היה משה מתפלל על המכה כ"א שלא תזיק מכאן ואילך ולהבא, לא שתסור ממי שהוכה כבר בה.

ל״דבמכת הברד הוצרך תפלה על הנשאר מן הברד, כ"א לא היה מתפלל משה לא היה נשאר כלל אפי' מן החטה והכסמת שהיו אפילות, ולכך אמר העתירו אל ה'.

ל״המכת ארבה ג"כ היתה קבועה, וגם כי לא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה, עכ"ז נראה שהיו נזוקין ג"כ מהם, ולכך נאמר בהם העתירו.

ל״ומכת חשך לא ראו איש את אחיו ולא היה ספוק ביד פרעה לבקש משה ואהרן שיעתירו אל ה'.

ל״זמכת בכורות ג"כ בחצות הלילה מתו כולם, לא נשאר אלא אחד הוא פרעה שאמר וברכתם גם אותי (תנחומא בא) ולזה באלו המכות שהיו נמשכות לא רצה האל לסלקם כ"א ע"י משה, שידעו ויכירו כי מאת ה' היתה הדבר ולא מקרה היה להם, ופרעה אמר העתירו שיתפללו שניהם שלא היה בטוח שתסתלק המכה כ"א בתפלת שניהם, ומשה אמר התפאר עלי למתי אעתיר לך, כלומר כי אני לבדי אוכל להתפלל ותקובל תפלתי.

ל״חתפלת ישראל על הים (שמות י"ד) וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה', אחז"ל תפשו אומנות אבותם, כי לא התפללו על דרך נכונה כ"א כצועק ומתרעם בצרתו, וכמ"ש למשה המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר וגו', ומפני שראה משה צרתם ואין אדם נתפס על צערו, השיב להם אל תיראו התיצבו וראו את ישועת ה', כלומר טוב לכם שתתיצבו ולא תזעקו אליו באופן זה.

ל״טובהתיצבות בלי תפלה תראו את ישועת ה', ואמר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, כלו' כי מצד שלא היו אז ישראל ראויים, כביכול כאילו היה צריך הוא יתברך להלחם במצרים, כדי שיוכל לכלותם, ועל תנאי שלא יתרעמו, ולזה אמר ה' יהיה צריך להלחם עמהם בשבילכם, על תנאי שאתם תחרישון, וא"ל האל ית' למשה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו, כלומר גם בכם תלוי הענין שיסעו ישראל ואתה הרם את מטך וגו'.

מ׳תפלת משה ברפידים (שמות י"ז) ויצמא שם העם ויצעק משה אל ה', (ספרי) להודיע שבחו של משה שלא אמר הואיל והם מדיינים עמי איני מבקש עליהם רחמים, אלא ויצעק משה אל ה', (תנחומא בשלח) אמר לפני המקום רבונו של עולם בינך ובינם אני הרוג, שאמרת אל תקפיד כנגדן כשאמרתי כי תאמר אלי שאהו בחיקך, וז"ש מה אעשה לעם הזה איני יכול להקפיד כנגדן ועוד מעט וסקלוני, והתפלה לא הוזכרה בכתוב, אלא שצעק והתפלל שלא היה יודע מה לעשות, כי היה רואה שהיו צמאים למים והיה ראוי שיצטערו ולא יתרעמו עליו, ומפני שסבל משה תלונותם, אמר לו האל יתברך עבור לפני העם, כלומר ראוי אתה להיות ראש וקצין עליהם לעבור לפניהם:

מ״אתפלת משה על עמלק (שמות י"ז) והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וגו', במכילתא וכי ידיו של משה מגברות את ישראל או ידיו שוברות את עמלק, אלא כ"ז שהיה משה מגביה את ידיו למעלה היו ישראל מסתכלין בו ומאמינים במי שפקד את משה לעשות כן והמקום עושה להם נסים וגבורות.

מ״בבהיות נכלל בברכת עשו והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך, המתין והשגיח עמלק בעת שירפו ידיהם מן התורה ואז נלחם עמם, ולכך הוצרך משה לומר ליהושע בחר לנו אנשים גבורים יראי חטא להלחם עם עמלק, כ"א לא ילחמו עמו בכח גדול וביד חזקה, לא יוכלו לו בתפלה מצד שרפו ידיהם מן התורה, (ב"ר פ' ס"ה) ובזמן שהקול קול יעקב אז הידים ידי עשו, ונזדרז משה רבינו בשני הדברים בתפלה ובגבורת מלחמה, והיתה תפלתו מוכיחה שינצחו בעשותם מלחמ' לא שתספיק התפלה למחות זרע עמלק בלי מלחמה, ולזה הוצרך להרים ידיו כדי שיגברו ישראל, דרך רמז שיהיו ידיהם רמות על עמלק בנצחון המלחמה, וכשהיו ישראל מכוונים לבם לשמים בהרמת ידי משה היה האל יתברך עושה להם נס, גם כי רפו ידיהם מן התורה ברפידים שינצחו, וכשהיה מניח ידיו וגבר עמלק, וידי משה כבדים, כלומר מצד חטאת ישראל שרפו ידיהם מן התורה, וגם כי ברכת עשו היתה ועל חרבך תחיה, היו ידיו כבדות לנצוח מלחמת עמלק בחרב ובמלחמה, עד שלקחו אבן ושמו תחתיו וישב עליה בתמיכתם, והיו ידיו אמונה עד בא השמש, וחולשתו של משה גרם חולשה לנצחון המלחמה שלא נכרת זרעו של עמלק אלא שהחליש אותם יהושע.

מ״גתפלה למשה על ענין העגל, (שמות ל"ב) ויחל משה את פני ה' אלהיו, (ברכות ל"ב) רבנן אמרי מלמד שאמר משה לפני הקב"ה רבש"ע חולין הוא לך לעשות כדבר הזה.

מ״דרמזו כאן מה שהשיב משה לזכות את ישראל, שאמר (שמ"ר פרשה י"ג) רבש"ע אני נצטויתי שמא עברתי על הציווי הם לא נצטוו מה אמרת בסיני אנכי ה' אלהיך לא אנכי ה' אלהיכם מה אמרת לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' ולא אמרת לא יהיה לכם, כוונתו לנצל את ישראל, כי כיון שלא נתיחד הדיבור עמהם אלא שאמר למשה אנכי ה' אלהיך ליחד שמו עליו, וכל ישראל היו נכללים עמו, וכמו שאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, כי לישראל הוציא לא למשה, ועכ"ז היה מקום למשה לזכותם, כי לא נתיחד שמו עליהם עדיין ולא יוכל להענישם, וז"ש כאן ויחל משה את פני ה' אלהיו, כלו' אלהיו היה שייחד שמו ואלהותו עליו ולא על ישראל שלא אמר אנכי ה' אלהיכם, וז"ש רבש"ע חולין הוא לך לעשות כדבר הזה, כלומר עדיין לא נתקדשו ישראל ביחוד שמך עליהם, וחולין הם אצלך ואין ראוי שתענישם, ולכך כשחזר לרמוז עשרת הדברות בפ' קדושים אמר אני ה' אלהיכם ויחד שם אלהותו עליהם, ומפני כי כל זה היה ריצוי לפני האל ית', והאמת היה שעם כל אחד מישראל דבר, שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', לכך כשנתאספו אליו בני לוי אמר להם (שמות ל"ב) כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על יריכו, כי אלהי ישראל הוא שנתיחד שמו על כל אחד מהם וראויים הם לעונש, ולכך אמר להם אתם חטאתם חטאה גדולה.

מ״העוד אפשר לומר כי מה שאמר משה הם לא נצטוו דכתיב אנכי ה' אלהיך ולא אנכי ה' אלהיכם, היה על ענין הלוחות שקבל משה, והיה כתוב בהן אנכי ה' אלהיך לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', וכיון שראה משה שסרחו לא רצה לתתם לישראל שלא לחייבם מיתה כמ"ש ז"ל (שמ"ר י"ג) ולכך הם לא נצטוו בם עדיין כי עדיין לא קבלו הלוחות, ולזה עדיין הם כחולין אצלך שלא נתקדשו, כיון שלא זכו עדיין לקבל הלוחות שכתוב בהם אנכי ולא יהיה לך:

מ״ותפלה למשה במתאוננים (במדבר י"א) ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש, ענין חטאתם אז"ל (ילקוט בהעלותך) שהיו עובדים ע"א כמ"ש רע בעיני ה', וכתיב התם כי תעשו את הרע בעיני ה' להכעיסו מלמד שהיו מכוונים להשמיע את המקום, והיה ענשם שבערה בם אש ה', על אשר חטאו בע"א, כמו שכתוב ועשיתם פסל תמונת כל וגו' כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא, וכשהתפלל משה שקעה האש בארץ ולא עלתה למעלה, וענין שקיעתה בארץ הוא להחליש כחה, שלא תבער כל כך אם יחזרו ויחטאו ישראל בענין ע"א:

מ״זתפלה למשה על אחותו (במדבר י"ב) ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה, מה ת"ל לאמר (במד"ר פ' ו') אמר לו השיבני אם אתה מרפא אותה אם לאו, עד שהשיבו הקב"ה ויאמר ה' אל משה ואביה ירק ירק בפניה וגו', כבר ביארו רז"ל (וי"ר פ' ט"ז) עונש הנגעים שהם על לשון הרע וכמ"ש זאת תורת המצורע המוציא שם רע, כי נמשך לו היותו מורגל להוציא שם רע מצד תכונת רוע יצירתו ברחם אמו שנוצר מדם נדותה, וכמ"ש ז"ל הבועל נדה ביום ראשון תעשה מצורע לעשר שנים ביום ב' לעשרים וכן עד שבעת ימים, א"כ מצד מותר דם הנדות שנוצר בה היה דבורה מותר בהוצאת שם רע, ולפי שחטא אהרן ומרים היה על לשון הרע שדברו במשה לקו בצרעת, וכמ"ש ז"ל (שבת דף צ"ז) שאהרן ג"כ לקה בצרעת כדכתיב ויחר אף ה' בם בשניהם, וכיון שהלך כדכתיב וילך מיד נתרפא אהרן אבל מרים שהתחילה בדיבור לשון הרע כדכתיב ותדבר מרים ואהרן וגו' לא נתרפאת מיד, וכשראה אהרן כי הוא נתרפא פנה אל אחותו וראה אותה עומדת בצרעת, ואמר אל משה בי אדוני, כלומר יודע אני בודאי שאינך שוה עמנו בנבואה אלא למעלה ממנו ולכך הוכרחת לפרוש מן האשה,

מ״חוז"ש בי אדוני, כלומר אתה אדון לנו בנבואה, וכיון שידענו זה אין ראוי שתשת עלינו עוד חטאת, ואמר על מרים אל נא תהי כמת אשר בצאתו מרחם אמו וגו', כלומר כי עתה נודע ונתפרסם כי מה שנצטרענו על אשר דברנו בך, אבל כשנתרפאתי אני ומרים לא נתרפאית, נראה כי דבקה בה הצרעת מצד אי זו תכונה רעה שהיה לה מתחלת יצירתה מרחם אמה בתכונה רעה מצד הנדות, ואם הוא כך לא תתרפא עוד ותהיה כמת, ולכך אמר אל נא תהי כמת וגו', כלומר כאותו שנצטרע והוא כמת מצד היות תולדת יצירתו ברחם אמו בתכונה רעה מצד הנדות, ועל זה תאכל חצי בשרו כמו שהוא דרך המצורעים מצד תכונתם הרעה שמתאכלת ונמסת בשרם, וכששמע משה כך צעק אל ה' בשביל כבוד אביו, ואמר אל נא רפא נא לה, בבקשה ממך כי עתה תרפא אותה, כדי שיהיה נודע לכל העולם כי לא על תכונה רעה באה אליה הרעה הזאת, ואמר לאמר השיבני אם תרפא אותה אם לאו, כי גם שאני מתפלל שתרפא אותה מיד, עכ"ז אם תשהא איזה זמן הודיעני מעתה אם תרפא אותה, ואז נאמר לו ואביה ירק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים וגו', כיון שאתה חס על כבוד אביך ראוי ג"כ שתחוס על כבודי, כיון שנזפתי בה תסגר שבעת ימים ואחר תאסף, ותסגר מרים והעם לא נסע עד האסף מרים, כי בזכות מרים היה הולך הבאר עם ישראל, ועתה שהיא היתה נזופה, לא היה נעשה הנס הגדול שילך הבאר עמהם, ולכך לא נסע העם עד האסף מרים שיבא הבאר בזכותה.

מ״טתפלה למשה במרגלים (במדבר י"ד) ועתה יגדל נא כח אדני וגו' (ילקוט שלח) אמר משה להקב"ה כשאתה מודד לפניך מדת הדין מדוד להם במדה קטנה מן הכל וכשאתה מודד מדת רחמים מדוד במדה גדולה שנאמר ועתה יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, ענין מדה קטנה בדין וגדולה ברחמים, אינה מדה טובה שוה עם מדת פורענות, שהרי מדה טובה יתירה על מדת פורענות ת"ק פעמי' שהוא יותר מן ההפרש שיש בין מדה קטנה לגדולה, אלא מדה טובה היא כשהקב"ה משלם שכר טוב להולכים לפניו באמת, ומדת פורענות היא כשהוא נפרע מעוברי רצונו, ואפשר שהוא רמז על הטובה הבאה מלמעלה על נפש האדם על פעולותיו הטובות בעוה"ז, והרעה הבאה עליו מן העוה"ז על פעולותיו הרעות, כי אין דבר רע יורד מן השמים, וא"כ תשלום הפעולות הטובות הוא מן העולם העליון שהוא למעלה מת"ק שנה מן הארץ, ותשלום הפעולות הרעות הוא מלמטה לארץ, כי גיהנם הוא בעולם התחתון, וגם כי ג"ע הוא ג"כ בעולם התחתון יש ג"ע למעלה והוא מתיבתא דרקיעא, ועיקר שכר הנפשות הוא מלמעלה בעולם העליון אשר לו יתרון, דרך דמיון ת"ק כמן השמים לארץ כנזכר, ומדת הדין ומדת רחמים הוא, כשישראל אינם עושים רצונו ומתנהג עמהם במדת הדין והיא המדה קטנה שהיא א' מת"ק בתשלום השכר, אבל מדת רחמים אינה בתשלום השכר, כי אם במניעת העונש של מדת הדין בעונם כשהם שבים אליו מרחמם ומנהגם ואינו מענישם, ומדת רחמים זו היא במדה גדולה, כלומר כי לא לבד הוא שמציל אותם מרעתם, אלא שההצלה היא בהרחבה יותר ממה שהיה קודם שבאה אליהם הצרה הזאת, באופן שבאה אליהם הצרה לטובה שנתוסף אליהם טובה אחרת אחר ששבו ורחם עליהם הוא יתברך, וזה שאמר ועתה יגדל נא כח אדני וגו':

נ׳תפלת משה על הנחשים (במדבר כ"א) התפלל אל ה' ויסר מעלינו את הנחש ויתפלל משה בעד העם, ובמד"ר (פרשה י"ט) להודיע ענותנותו של משה שלא נשתהא לבקש עליהם רחמים, ולהודיעך כח התשובה שכיון שאמרו חטאנו כי דברנו בה' ובך מיד נתרצה להם שאין המוחל נעשה אכזרי.

נ״אענין תלונותם זאת כי אין לחם ואין מים ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, היתה על אשר ראו כשמת אהרן שנסתלקו ענני כבוד, וכשמתה מרים קודם נסתלק הבאר, חשבו כשימות משה יסתלק המן שיורד בזכותו, וז"ש למה העליתנו ממצרים כי אין לחם ואין מים וגו', רומז להיותם לחורב ביום ולקרח בלילה בלי ענני כבוד כשמת אהרן, כמ"ש הכתוב למעלה וישמע הכנעני מלך ערד וגו' (ר"ה ג') שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכיון שראו כך בעננים ובמים אמרו כך יקרה לנו ג"כ במיתת משה, וז"ש כי אין לחם ואין מים, וע"ז הוא שדברו במשה ג"כ, כמו שכתוב וידברו העם באלהים ובמשה, כי ענני כבוד ובארה של מרים גם כי חזרו בזכות משה, עכ"ז כשיסתלק משה יסתלקו שלשתן, וכמו שדרשו (תענית ט') על פסוק ואכחיד את שלשת הרועים בירח אחד וכו', וע"כ לקו בנחשים הנושכים אותם, על אשר חטאו בקטנות אמנה כמי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר, ונרמז להם ענין זה בנחשים שפתם בסלם לעולם כי נחש עפר לחמו, וגם כי מצד חטאתם היה ראוי לגמול עליהם ולמדוד להם מדה כנגד מדה, הם נתרעמו קודם זמן והיו קטני אמנה, גם משה היה ראוי לעכב אותם בפורענות ולשהות זמן לתפלה מה שלא שהו לתלונותם, ולכך הודיעונו ענותנותו של משה שלא נשתהא אע"פ שהיה מן הראוי כמו שאמרנו, וכיון שאמרו חטאנו נתרצה להם:

נ״בתפלה למשה על כניסתו לארץ, (דברים ג') ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך וגו' אעברה נא ואראה וגו' (דב"ר פרשה ב') אמר לפניו רבש"ע אם מתבקש לי בדין שאכנס לארץ אכנס ואם לאו ברחמים אכנס א"ל אל תתהדר לפני מלך כי לא תעבור את הירדן הזה.

נ״גענין היות עונש משה רבינו על חטאו שלא יכנס לארץ הוא דבר צריך להתבאר, ואקדים כי הוא דבר ידוע מה שאירע לאברהם אבינו עם המלאכים שבאו אליו בצורת אנשים שאמר (בראשית י"ח) יוקח נא מעט מים והשענו תחת העץ ואקחה פת לחם וסעדו לבכם וגו', כי בחשבו שהיו אנשים פרנס אותם בלחם ומים וצל העץ לעמוד תחתיו (ב"ר פרשה מ"ח), וכמו כן שלח לו האל יתברך שכרו כשפרנס את בניו במדבר בלחם ומים וענני כבוד מלמעלה על יד ג' רועים משה ואהרן ומרים הבאים משבט לוי שהיה חלק ה' ונחלתו העשירי היה קדש למעלה כמו שדרשו ז"ל (שם פרשה ע') והוא הוריד מלמעלה ג' מתנות טובות אל שינתנו ע"י בניו, הבאר בזכות מרים, וענני כבוד בזכות אהרן, והמן בזכות משה, כמו שראינו כי כשמתה מרים נסתלק הבאר, כדכתיב ולא היה מים לעם לשתות ויקהלו על משה ועל אהרן, וכשמת אהרן כתיב וישמע הכנעני מלך ערד וגו' שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכשמת משה נסתלק המן כדכתיב וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ וגו' והיו מסתפקים ממן שבכלים עד ט"ז בניסן, ונתיחד זכות הבאר למרים בשביל מה שהשתדלה בהצלת הילדים והספיקה להם מים ומזון היא ואמה והיתה מחבאת אותם שלא ישליכום ליאור ונתיצבה מרחוק כשהושלך משה ליאור לדעה מה יעשה לו, במים זכתה ובאו מים בזכותה, (אבות פ"א) ואהרן היה אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה ולמצות, כי לא אמר מלמדן תורה אלא מקרבן ללומדה ולקיים מצותיה, ופרי שכר המצות הוא למחסה ולמסתור בעוה"ז לעושיהן,

נ״דולכך נתיחדו לאהרן ענני כבוד המקיפין את ישראל מכל צד שלא יוזקו, וכמו שראינו כשחטאו ישראל בבעל פעור כתיב (במדבר כ"ה) והוקע אותם לה' נגד השמש (במד"ר פרשה כ') שנבקע הענן נגד החוטא, להורות כי בהיותם מקיימים מצות ה' הענן מגין עליהם, וכשהם עוברים עוברת מעליהם, ומשה קבל תורה מסיני ולמדה לבני ישראל והיא משולה ללחם כדכתיב (משלי ט') לכו לחמו בלחמי וגו' ולכך נתיחד זכות המן בעבורו, וגם כי נמשלה ג"כ התורה למים ושאר דברים, עכ"ז עיקר מה שנמשלה אליו הוא הלחם שהוא עיקר המזון, כמו כן התורה שלימד משה לישראל היה להם מזון לעוה"ב, ומה שנמשלה למים ושאר דברים, הוא להורות כי לא יחסר כל בה, ואם כבר שבע ממנה כמי ששבע מן הלחם ורוצה לשתות יחזור וילמוד בה וימצא בה טעם מים, וכן שאר הדברים הנמשלה להם, והכוונה שלא יניח לימוד התורה בשביל לימוד חכמות חיצוניות, כי כל השלימות נכללו בה, וכמו שאמר התנא (אבות פרק ה') והפוך בה דכולא בה.

נ״הואחר זאת ההקדמה אומר מה שנגזר על משה ועל אהרן שלא יכנסו לארץ בשביל חטא מי מריבה היה, להיות הבאר עולה בזכות מרים ועכשיו שמתה נסתלק ובאו ישראל להתרעם על משה ועל אהרן כמו שכתוב (במדבר כ') ויקהלו על משה ועל אהרן, כלומר כיון שבאר זה בזכות אחותכם היה, עליכם מוטל הדבר להחזירו, ולכך חזר בזכות שניהם, אבל מצד שנראה להם היות הבאר בא בזכותם כמו שהיה בא בזכות מרים, נראה להם הדבר מסור בידם, וכאילו היה מחויב הסלע להוציא מימיו בזכותם, כיון שהיה עולה בזכות מרים אחותם והם היו יורשיה, ולכך הכה משה את הסלע במטהו פעמים, כאילו היה קנוי ומשועבד להם הסלע להוציא מים בזכותם, ובזה היה חילול כבוד לשכינה כי לא היה דבר נראה לעם כי מאת ה' היתה להם, וכיון שהם חטאו בחשבם כי בזכותם יבא מה שלא היה בידם, אף מה שבידם ניטל מהם שמתו קודם כניסתם לארץ ונפסקו ענני כבוד והמן, שאם לא היה זה החטא היו נכנסים לארץ ולא היו נפסקים ובטלים מעשה ידיהם בחייהם, אלא כל זמן שהם היו חיים בארץ ישראל היו נוהגים והולכים המן וענני כבוד והבאר ואולי גם אחר פטירתם, אבל אחר שחטאו בזה היה מדה כנגד מדה שתפסק גם מעשה ידיהם חוצה לארץ, כמו שנפסק הבאר במיתת מרים, שאם היו נכנסים לא"י לא היה ראוי שיתבטלו, גם כי לא היה צורך להם כ"כ עתה כמו במדבר.

נ״ותפלה למשה על אהרן, כדכתיב (דברים ט') ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ראוי לתת טעם למה שלא הוזכר בפ' העגל שהתאנף הקב"ה על אהרן, אדרבה אמרו על אהרן (תהלים מ"ה) אהבת צדק ותשנא רשע, שאהב אהרן לצדק את בני ישראל ושלא לחייבן, וע"כ משחו אלהים ונתן לו כ"ד מתנות כהונה, וגם למה היה עונשו בכליית בנים ולא עונש אחר, ואומר כי הוא מבואר שאהרן קדוש ה' לא חטא לא במחשבה ולא במעשה, אם במחשבה הוא ידוע ומבואר, ואם במעשה גם כי על ידו נעשה, כבר היה ניכר מבין ריסי עיניו (אליהו זוטא פ"ד) שהיה מתרשל בעשייתו כדי שלא ימהרו הם בעשייתו, ולא חשש על נפשו אם ימיתו אותו אם יעכב אותם, אלא כדי שלא יענשו הם על הרגם כהן ונביא, ואף גם הם הכירו התעצלותו בעשיית העגל באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם וכו', והם פרקו נזמי הזהב אשר באזניהם, ואם לא שהכירו בו שכוונתו היה לעכבה, לא לענין צורך עשיית העגל מנזמי הנשים, לא היו מביאים מנזמיהם, כי אולי לא היה מועיל לעשיית העגל כי אם נזמי נשים וקטנים, אבל כשראו שלא היתה הכוונה אלא לאריכות הזמן, והזהב היה מועיל מאיזה דבר שיהיה, הביאו מן המזומן והבא בידם והוא הנזמים אשר באזניהם, וזהו שאמר אהרן למשה ואומר להם למי זהב התפרקו ויתנו לי, כי הוא שאל ממי שרגילות להיות להם זהב באזניהם נשים וקטנים, והם נתנו מיד ולא המתינו לפרוק מעל נשיהם ובניהם, וזהו הנרצה באומרו ויתנו לי, ולכך לא הוזכר פה שהתאנף הש"י על אהרן אלא שאמר לו משה מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, והיתה תשובתו אליו אל יחר אף אדוני אתה ידעת את העם כי ברע הוא, מפני שהיה רצונו לדבר תועה עליהם וידע כי לא היה רצון משה לשמוע דבר רע על ישראל, אמר לו אל יחר אף אדוני כי גם אתה ידעת אותם כי ברע הוא, כלומר כוונתם לרעה שאמרו לי עשה לנו אלהים וגו', לא שהיו חסרים שום הנהגה בהיותך בשמים אלא כוונתם לרע,

נ״זועכ"ז אמר שלא שאלו ממנו כי אם מנהיג ומורה להם הדרך כי אין ראוי לעם גדול כזה שילכו אפילו יום אחד בלי מנהיג, וזהו שאמר כי זה משה האיש אשר העלנו וגו', אמרו זה כאילו הורו באצבע, כלו' כי משה האיש שהיה ראוי להיותו מצוי לעולם בתוך העם וכל העם רואה אותו ומראהו באצבע כדי שינהגו על פיו, עתה לא ידענו מה היה לו, ובזה לא היה מקום להזכיר שום חרון אף, כי הוא התרשל מלעשות להם אפילו מנהיג כל שכן שהיה ממית עצמו קודם שיעשה להם אלהי זהב, אבל אחר שנמשך מהפועל ההוא הרע שהשתחוו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים, נענשו בשלשה עונשים בהשקאה וחרב ומגפה, ועתה כשבא להוכיח אותם על חטאיהם, הודיע להם כי גם כי אהרן קדוש ה' לא חטא במעשה העגל, אדרבא זכה לכ"ד מתנות כהונה על אשר זכה וצדק את ישראל, וכדי שיהא זכותו שלם, התאנף ה' בעבור מה שאירע לישראל על ידו לא ינקה גם הוא מעונש קצת אם כי הוא הקל ומיעט חטאתם, והועילה לו תפלת משה שלא נענש אהרן בגופו כמו שהיה ראוי כפי מה שהתאנף האל ית' לזכותו על מעט מה שהיה לפניו שאמרו אשר ילכו לפנינו, ויפרוץ בעם אחר שאמרו אלה אלהיך ישראל וגו', וגם בבניו לא היה נענש אם לא שהם חטאו חטא בפני עצמם, ואולי כי לכבוד אהרן היה האל ית' עובר על חטאתם אלא שמצא מקום לגבות את חובו אחר כמה ימים מי"ז בתמוז שנעשה העגל עד ר"ח ניסן שהוקם המשכן כי אז מתו נדב ואביהוא, וזהו שאמר משה ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, כלומר התפללתי עליו כי לא תגע בו הרעה בעת ההיא, באותם הימים עד שבא פקודת בניו כמו שכתבתי, אבל ישראל נענשו בשלשה עונשים:

נ״חוכבר חלקו בפ' שני שעירים (יומא ס"ז) רב ולוי, חד אמר זבח וקטר בסייף, גיפף ונשק במית' שמח בלבו בהדרוקן, וחד אמר עדי' והתראה בסייף, עדים בלא התראה במגפה, לא עדים ולא התראה בהדרוקן.

נ״טענין מחלקותם על נתינת טעם למה נענשו כלם בעונש אחד, והכל מודים כי אותם שהחטא שלהם נסתר אין ראוי שיענשו עד אשר יגלה חרפתם וחטאם בקהל, כמו שהיה הענין נוהג באשת איש שנסתרה שהיו משקים אותה מי המרים ובאים בה וצבים בטנה ומפילים ירכה עד שתגלה רעתה בקהל, ולכך אמר אחד מאלו האמוראים כי אותם ששמחו בלבם נדונו בהדרוקן, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב כי כל לבבות דורש, וחד אמר לא עדים ולא התראה בהדרוקן, כי גם זה חטאו נסתר מבני אדם וצריך שיבאו בו המים לגלות עונו, כי כיון שאין עליו עדים והתראה קרוב הדבר לומר שלא חטא כי אם בלבו ששמח, ואותם שהיה עליהם עדים ולא התראה לא היה ראוי להענישם בידי אדם כי התראה באה להבחין בין שוגג למזיד ולכך נגפו, ואותם שהיה עליהם עדים והתראה נדונו בסייף בידי אדם, והאחר אמר כי אותם שזבחו וקטרו נדונו בסייף, ואותם שגפפו ונשקו במיתה, וקרובים דבריהם כי אותו שזבח וקטר מסתמא היו עליו עדים והתרו בו ולכך ראוי שיהיה נדון בסייף, ואותו שגפף ונשק עדים היו בו אבל לא התראה כי קודם שיעשו לו התראה גפף ונשק, משא"כ במזבח ומקטיר שצריך שהות זמן מה ויכולים להתרות בו, ולכך הקדים משה מיד כשירד מן ההר טחן את העגל והשקה את בני ישראל כדי להבחין ולידע אותם שחטאו בסתר, כי לא היו המים בודקים, אלא את אלו, ולא אותם שחטאו בגלוי, דמיון האשה שזנתה בעדים שלא היו המים בודקין אותה, ומשה חשב כי רוב הטועים בעגל היו בסתר בלא עדים והתראה, וכשראה כשהשקה אותם שמיעוט שבהם נבדקו במים, הלך מיד לאהרן וא"ל מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה, כלומר היות החטא גדול בעדים והתראה כי לכך לא בדקו אותם המים, ואחר שסיפר לו המאורע, הלך מיד ועמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי, כלומר כי חטאתם לא היתה בששאלו מנהיג במקומי כי אם במה שהמירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב ואמרו אלה אלהיך ישראל, וזהו הנרצה באומרו מי לה' אלי, מי הוא שיתאמץ לנקום נקמת ה' במה שחללו את שמו באמרם כי לא היו רוצים אלא מנהיג במקומי וזהו מה שאמר אלי, ואמר הכתוב ויעשו בני לוי כדבר משה לכבוד השם ולא לשום סבה אחרת, והנה עשה משה מה שעלה בידו להעניש החוטאים בפרסום, כי מקודם כשא"ל האל יתברך לך רד כי שחת עמך חשב כי לא חטאו אלא חטא שהיה גלוי אצלו ית' ולא אצל כל ישראל ולכן השקה אותם, וכשראה כי מיעוטם נבדקו אז הלך לאהרן כמו שכתבתי עד שעמד בשער המחנה ואמר מי לה' אלי, והנשארים שלא נידונו במים שהיה חטאם גלוי בעדים, ולא נידונו בסייף שלא היה בהם התראה, נגף ה' אותם שנאמר ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן, כלומר כי מה שהם עשו את העגל וחטאו בו כיון שלא הותרו היה ממין מה שעשה אהרן, כלומר שלא היו נענשים בחטאם בידי אדם אלא בידי שמי' כמו מה שאירע לבני אהרן מיתה בידי שמים, וא"ל האל ית' למשה לך עלה מזה אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים, כלומר אותם שנשארו שהם נקיים מעון העגל ויודעים כי אתה העליתם על ידי מארץ מצרים, לא כאותם שאמרו כי זה משה האיש אשר העלנו מא"מ לא ידענו מה היה לו, שהיו מכחישים כבר שאתה העליתם באומרם לא ידענו עתה מה היה לו, כי נראה שלא העלנו הוא כיון שנתעלם ממנו עתה.

ס׳תפלת משה על יהודה (דברים ל"ג) וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה וגו' מלמד שהתפלל משה על שבטו של יהודה אמר לפניו רבש"ע כל זמן ששבטו של יהודה שרוי בצער ומתפלל לפניך אתה מעלה אותו מתוכה, וזהו שאמר וזאת ליהודה ויאמר שמע ה' קול יהודה, כשיארע ליהודה כזאת שאירע לו שנצטער בחיי אביו, שמע קולו כשיתפלל אליך, ומ"ש הכתוב וזאת ליהודה ויאמר, וכן בכל שאר השבטים אמר וללוי אמר לבנימין אמר וליוסף אמר כו', איפשר שהוא רומז למה שאז"ל (רש"י בשם ר' משה הדרשן) כי אחד עשר ארורים שבפרשת כי תבוא הם כנגד י"א שבטים ולא רצה משה לומר ארור כנגד שמעון מפני שלא היה בלבו לברכו לפני מותו, וא"כ אלו הברכות הם כנגד אותם הארורים שנאמר בהם וענו הלוים ואמרו אל כל איש ישראל קול רם ארור האיש וגו' ובכל אחד מן הארורים נאמר ואמר כל העם אמן, ולכך ייחד לשון אמירה פה לכל א' כנגד מה שנאמר בהם לשון אמירה באותם הארורים, כי בלבו ובשפתיו כאמירתו לגבוה ברך אותם משה כדי שיתקיימו בהם ברכותיו.