בית אלהים, שער היסודות י״בBeit Elohim, Shaar HaYesodot 12
א׳כל העיקרים רמוזים בתורה בפרט אלו הד' עיקרים שהם שנים שהם ארבעה, קדמותו בכלל מציאותו, שאינו גוף בכלל אחדותו, והם נרמזים בד' חלקי התורה שהם ד חומשים לבד משנה תורה, כי ספר בראשית מורה כולו על מציאות ה', שברא שמים וארץ וכל צבאם והשתלשלות הדורות בהשגחת השי"ת עליהם כמו שכתוב בכל ספורי האבות ע"ה, וספר ואלה שמות רומז על קדמותו ית', המורה על היות כחו בלתי בעל תכלית וכמו שכתבנו למעלה, כי מזו נמשך כחו הגדול בנסים והנפלאות המפורסמות שעשה במצרים ובים סוף, וכן מה שעשה לישראל בירידת המן ובענני כבוד והבאר בזכות האחים הנבחרים ונתינת התורה ושאר הנסים הנרמזים בספר זה עד אשר שכן שכינתו בתוכם, וספר ויקרא שהוא תורת כהנים רומז על אחדותו ית', שנתיחד עם ישראל בהיותו מיחד לו ההגונים שבהם והם הכהנים הלוים באמרו וכהנו לי והיו לי הלוים, לשרת לפניו ולהקריב קרבנות נדבה וחובה על ישראל כדי שיהיו נקיים מכל חטא ויהיה מיחד שמו עליהם לעולם, וספר במדבר סיני רומז על היותו ית' לא גוף ולא כח בגוף, כי לא התפעל בכל מה שעשו במדבר במתאוננים במתאוים במרגלים בעדת קרח ודברים אחרים שעשו ושדברו נגד כבודו וכבש רחמיו שלא לכלותם במדבר, אשר זה מורה היותו משולל משום גשמות בהיותו מלא רחמים ולא נזכר בו תאר איזה התפעלות אלא בדבור בני אדם, ובספר משנה תורה נכתבו אלו העיקרים הד' בפירוש, כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו וגו', כי לא ראיתם כל תמונת וגו' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, מעונה אלהי קדם וגו', כי בהיות ספר זה כאילו משה ידבר דבריו, הוצרך הוא שהשיג אמתתו במה שעלה השמים וירד להעיד על מציאותו יתברך ואחדותו ושאינו גוף וקדמותו בפירוש וכמו שהוא רומז בארבעת הספרים כנזכר:
1
ב׳והנה ד' עיקרים אלו נכללים בשנים מהם, קדמותו בכלל מציאותו, שהוא נמצא קדמון, ואינו גוף בכלל אחדותו, שהוא אחד פשוט בלי גוף ולא כח בגוף, ובהיות כלל הד' עיקרים מורים על מהותו ית', מה שאין כן שאר העיקרים נצטוינו בתורה התמימה שנבראת ממהותו ית' במצות עשה ומצות לא תעשה, במה שבינינו לבינו ית' ובמה שבנינו לבינינו, כי מה שתלוי בינינו לבינו מורה על מציאותו וקדמותו, כי בהיותו נמצא וקדמון בלתי תכלית חייבים אנו לשמור ולעשות כל מה שנצטוינו לעשות לכבודו ולגדולתו ומה שהוזהרנו מעשותו שלא למרות עיני כבודו, ומה שתלוי בינינו לבינינו מורה על אחדותו ושאינו גוף ולא כח בגוף, כי בהיותו הוא ית' אחד פשוט בתכלית הפשיטות חייבים גם כן אנחנו שנהיה באחדות כאיש אחד ומאי דסני לאחד ממנו לא נעשה לאחד מחברינו, וזה כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך, והנה כל התורה כולה נכללת בשני עיקרים אלו שהם ארבעה, המורים על מהותו ית' והשפעת מהותו ית' שהיא התורה שכולה שמותיו של הקב"ה המורים על מהותו וגדולתו ית':
2
ג׳וכן שני לוחות העדות באחד היה כתוב ה' דברות שבינו ית' לבינינו, ובשני היה כתוב ה' דברות שבין אדם לחבירו, להורות על הכוונה הנזכרת, מציאותו וקדמותו היה מורה הלוח האחד, והלוח הב' היה מורה אחדותו ושהוא פשוט בלי גוף, ובהיות הוראת הלוח הראשון במה שבינו יתברך לבינינו מצד מציאותו וקדמותו, הוזכר בכל אחד מחמשת הדברות שם ההויה המורה על מציאותו יתברך וקדמותו, מה שלא הוזכר בה' הדברות האחרונות שאינם אלא בין אדם לחבירו, וכן יש מעלה אחרת בלוח הראשון היות קצת אותיותיו עומדות בנס, והן מ"ם וסמ"ך סתומות, מה שלא היה בלוח הב', כי לא היה בהם אלו הב' אותיות, ואפשר ליחס מעלה זו, למה שנזכר בהיות ענין הלוח האחד מורה על מציאותו ושהוא קדמון, כי אין היותו קדמון זולת מציאותו אלא שמציאותו היה בלי קץ ותכלית קודם שנברא העולם ואחר שיכלה לאין קץ, וכן הוא הוראת המ"ם והסמ"ך שבלוחות שהאויר שהוא מכתב האלהים הוא מורה על מציאותו ומקיף את גשם הסנפרינון שבתוך המ"ם והסמ"ך, והגשם שבתוך האות הוא רמז לעולם הגלגלים ועולם השפל שבתוך הגלגלים כי כלם גשם והאל ית' מקיף אותו מכל רוחותיו כי הוא מקומו של עולם, כי האויר של המ"ם וסמ"ך הוא היה מה שכתב האל ית' וגשם קצת הלוח נשאר תלוי בתוכו כמו שהוא ית' הוא תולה ארץ על בלימה, וכמו שאין מקום לשום נברא בעולם לצאת מן הגשם ההוא כן מהות מציאותו ית' אינה מושגת לזולתו, וכן בהיותו מקיף ב' אותיות אלו מכל הצדדין, כי מורה על כי הוא קדמון ונצחי קודם הבריאה ואחר הבריאה, כי הוא מקיף מלמעלה ומלמטה ומן הצדדין ואין לו שום התלות בעולם, בין בזמן שהעולם קיים בין בזמן חרבנו, הוא ית' שמו חי וקיים לעולם, וכמו שאלו האותיות בנס היו עומדות בלוחות, כן הוראתם שהוא על עולם הגלגלים והשפל שבתוכן הן עומדין בנס, שאין להם על מה שיסמוכו אלא במאמרו ית':
3
ד׳ומפני שיש מעלה בחמשה דברות הראשונים מן האחרונים כמו שאמרנו, וימשך מזה שיהיה הלוח הראשון מעולה מן השני, מה שאינו נראה כן מפשט הכתובים.
4
ה׳הוצרכו קצת תנאים לומר בירושלמי בשקלים שכל עשרת הדברות היו כתובים בכל לוח ולוח, לפי הפשט שהיו ה' דברות על האחד וה' על הב', לא יקשה למה הוצרכו ב' לוחות כי באחד היה יכול לכותבם, כי מסתמא הלוחות שהיו מעשה אלהים כל אחד יכילו כל עשרת הדברות, אלא שנכתבו בשנים להבדיל בין מעלת ה' דברות הראשונות שהיו בינו לבינינו מן ה' האחרונות שהיו בינינו לבינינו, וגם לאותם שאומרים עשרה על לוח זה ועשרה על לוח זה או עשרים או ארבעים כמו שאמרו שם, אפשר לומר שהיו עשרה בכל לוח הראשונים היו ב' פעמים כתובים בלוח אחד.
5
ו׳או ד' פעמים שהיו עשרים, או ח' פעמים והיו ארבעים בלוח האחד, החמשה הראשונים כמה פעמים בלוח אחד והאחרונים בלוח הב' כמה פעמים, להבדיל בין מעלת הראשונים שיהיו בלוח אחד, לאחרונים שהם בין אדם לחבירו, וכן נראה ממה שאמרו עשרים בלוח זה ועשרים בלוח זה, ולא אמרו ב' פעמים בלוח זה וב' פעמים בלוח זה או ד' פעמים בלוח זה וד' פעמים בלוח זה, שהיה נראה שכל עשרת הדברים היו כתובים כמה פעמים בכל לוח וכשאמרו עשרה או כ' או מ' נראה שהוא כפל החמשה דברות הראשונים שבלוח האחד וכפל האחרונים שבלוח הב', שאם היו כל העשרה כתובים על לוח אחד אפילו פעם אחת למה היה צריך לוח שני בלוח אחד היה מספיק, אבל בהיות מעלה לראשונים שבינו ית' לבינינו מן האחרונים הוצרכו ב' לוחות אבנים, באחד ה' הראשונים ובשני האחרונים, וענין הכפל ב' פעמים או ד' בלוח אחד כדי שלא ישאר בלוח מקום פנוי וחלק אלא מה שבין אות לאות ותיבה לתיבה ושיטה לשיטה.
6
ז׳ומפני שחמשה דברות האחרונים הם קצרים הרבה מן הראשונים וישאר בלוח השני פנוי בהיותו שוה בשיעורו לראשון, בין שיהיו כתובים החמשה פעם אחת בכל לוח או ב' פעמים או ד' או שמנה בכל לוח, נצטרך לומר כי היתה חקיקת וחריתת החמשה דברות האחרונים שבלוח השני גדולה מחקיקת וחריתת של לוח האחד חקיקה גסה מכילה בה' דברות האחרונים הקצרים כל השיעור שמכיל בדברות הראשונים הארוכים, כדי שיהיה נקרא ונראה יותר מה שהוזהרנו בינינו לבינינו, שיצר האדם רע מנעוריו לתאותם ממה שהוא בינינו לבינו ית' שאין היצר מקטרג עליו על כך:
7
ח׳ואפשר גם כן לומר כי כל דיבור היה כתוב בשיטה אחת בין בלוח האחד בין בשני, וכל שיטה מכילה כדי שיעור חקיקת דיבור אחד היותר ארוך, והדיבור הקצר שבדברות הראשונים היה כתוב בתחלת השיטה עד סופו, והיה נשאר שארית השיטה פנוי להפסק בין דיבור לדיבור, ואם כן היה כתוב בלוח שני לא תרצח בשיטה אחת, לא תנאף בשנייה, וכן השאר בחמש שיטות כמו הדברות החמשה שבלוח ראשון שהיה כל אחד בשיטה אחת כמו שכתבתי, ואם כן יקשה על כל פנים איזה הכרח היה לכפול עשרת הדברות בלוחות כמה פעמים, שאם היה הלוח גדול כדי שלא ישאר מקום פנוי וחלק, אפילו יהיה כל דיבור חרות על שיטה אחת היה אפשר להרחיב השיטות ולעשות ה' שיטות שוות בכל לוח כפי מה שאמרנו, ותהיה החרות והחקיקה גסה ושוה בכל הדברות ראשונים ואחרונים בשני הלוחות:
8
ט׳ועל כן נצייר קודם ציור שכלי למי שסובר שהיו כתובים יותר מחמשה דברות בכל לוח באי זה אופן היה, ואח"כ ניתן טוב טעם למה הוכפלו ולמה היו בשני לוחות ולא באחד, וזה כי הכתוב אמר לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, וחז"ל אמרו הלוחות ארכן ששה רחבן ששה ועביין שלשה.
9
י׳התנא הראשון סובר שלא נכתבו אלא חמשה בכל לוח כמ"ש (דברים ד') ויכתבם על ב' לוחות אבנים, וכמו שנותנת הסברא שאין צורך לכתוב עשרת הדברות בלוחות אלא פעם א' לבד, ומ"ש משני עבריהם מזה ומזה רוצה לומר שהיה חרות וחקוק מעבר לעבר וכמו שאמרו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדים, ואם היה אומר משני עבריהם לבד היה אפשר שלא היתה עוברת הכתיבה מכל וכל מעבר לעבר, אלא שהיתה נראית הכתיבה מן העבר שהוא אחור לכתיבה, כמו מי שכותב בנייר דק שהכתיבה נראית ונקרית כל אות ואות מהעבר האחר, לזה הוצרך לומר מזה ומזה הם כתובים שהכתיבה היתה בוקעת מעבר השני כתיבה ממש כמו בצד שהיתה כתובה, וא"כ היה מ"ם וסמ"ך עומדות בנס.
10
י״אוהתנא השני שאמר עשרה על כל לוח ולוח, סובר שהחקיקה והחריתה של ה' הדברות היתה בוקעת ג"כ לעבר האחר ומפני שלא היו נקראים הדברות מהעבר האחר להיות האותיות מהופכות, סובר כי מה צורך שיהיו נראים מהעבר האחר אם לא יהיו נקראים כדרכם אלא להפכן האותיות והתיבות, ולזה חושב כי היו חקוקות האותיות מעבר הא' והיה ריוח בין אות לאות יותר ממלא אות, ובאותו הריוח מן העבר האחר היו חקוקות האותיות והתיבות של ה' הדברות פעם אחרת כסדרן לשיוכלו לקרותה ג"כ מהצד השני, הרי עשרה בכל לוח, ולא היתה חשוב הפסק בין אות לאות האות שהיה כתוב מצד האחד והיתה בוקעת לצד האחר בין אות לאות, כיון שלא היתה אות ניכרת מאותו הצד אלא מהופכת באופן שלא היה נקרא מכל צד כי אם חמשה דברות.
11
י״בוהתנא השלישי שאומר עשרים בכל לוח, סובר שמעבר אחד היו כתובים וחרותים עשרה הדברות ומצד האחר בין אות לאות היו גם כן כתובים וחרותים פעם אחרת כמו שאמרנו לדעת התנא השני.
12
י״גוהתנא הרביעי שאמר ארבעים על כל לוח, העשרים הם כמו שאמרנו, והעשרים האחרים בארבע זויות העובי שהיה שלשה טפחים העובי באורך ששה בכל צד, וא"כ הארבע זויות היה מכיל בהם כל מה שהיה מכיל בשני העברים השטחיים שהם ו' על ו', כל שני צדדין מהארבעה היו ששה על ששה כמו שטח האחד של לוח אחד, והיו חמשה דברות בכל צד מן הד' שהם עשרים, כי החמשה שהיו חקוקים בצד האחד ועוברים לצד שכנגדו היה ריוח בין אות לאות ובאותו הריוח היו כתובים בצד שכנגדו והיו עוברים ג"כ לצד האחר, וכן בשני הצדדין האחרים נמצא שהם עשרים בארבעה הצדדים והעשרים של ב' השטחים של ו' על ו' הם ארבעים בכל לוח כלם אותיות שוות בשיעור שוה, וכלן בוקעות משני עבריהם מזה ומזה כמו שכתבתי, ולדעת כולם יהיו מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס ובכל צד מהשני שטחים של ו' על ו' היו נקראים כל העשרת דברות כסדרן, וכן כשהיו מעמידין אותם על עוביין שהוא ג' היו נקראים כל העשרת הדברות בצד העובי של מעלה ובצד העובי שלפניו כסדרן, וכן בשני הצדדין האחרים של העובי, ונמצא ע"ד זה היו כתובים עשרת הדברות בשני הלוחות משני עבריהן כזו הצורה א נ כ י הנה אותיות אנכי יש ריוח ביניהן כמלא אות, ומן העבר האחר קודם האל"ף של אנכי מ"ם של עבדים, ובין אל"ף לנו"ן יו"ד של עבדים ובין נו"ן לכ"ף דל"ת של עבדים, ובין כ"ף ליו"ד בי"ת של עבדים וכן אות מהופכת בין אות לאות, עד שבין המ"ם של עבדים ובין היו"ד מתחיל אל"ף של אנכי מהעבר האחר, אם היה כל הפסוק של אנכי בשטה אחת בלוחות, הכלל הוא כי אם היה בשטה אחת עשרים אותיות, היה ריוח בין כל האותיות לעשרים אותיות אחרות שהיה מתחיל מהעבר האחר מסוף השטה, ובין אות לאות היתה חרותה אות אחרת מהעשרים כתקנה, ומן הצד האחרת היתה נראית מהופכת, זה הוא למי שאמר עשרים על לוח א' או ארבעים, אבל למי שאמר עשרה או חמשה על לוח אחד, לא היה חרות כ"א מן הצד האחד בלוח כל העשרה או החמשה.
13
י״דונראה שהיו כל האותיות של עשרת הדברות שהן תרי"ג מלבד אשר לרעך כתובות זו אחר זו מבלי הפסק בין תיבה לתיבה ובין פסוק לפסוק, אלא כולן כמו תיבה אחת מחולקת לכמה שיטות שוות כל כך אותיות בשיטה אחת כמו בשיטה אחרת עד סופן, שהרי אמרו חז"ל (מכילתא) את כל הדברים האלה לאמר ומה ת"ל אנכי ולא יהיה לך אלא מלמד שאמר המקום עשרת הדברות בדבור אחד מה שאי אפשר לב"ו לומר כן וחזר ופרטן, ואמרו ג"כ (שמות כ"א) וכל העם רואים את הקולות ראו דיבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר (תהלים כ"ט) קול ה' חוצב להבות אש, ובהצטרף ב' מאמרים אלו נאמר שכל עשרת הדברות שנאמרו בדיבור אחד נחצבו על הלוחות מיד בבת אחת האותיות זו אחר זו בלי הפסק תיבה ופסוק ופרשה, להורות על הנס הגדול שנעשה בעשרת הדברות שנאמרו בדיבור אחד מה שאי אפשר לב"ו, ובהיותן תרי"ג אותיות רומזות לתרי"ג מצות, הרי כל אות יש לה הוראה לעצמה על המצוה המיוחדת או נרמזת בה ואינה נקשרת עם שלפניה ושל אחריה, ואחר שחזר ופרטן נקשרו ד' אותיות הראשונות ונקרא אנכי, וכן כל תיבה ותיבה ופסוק ופסוק ופרשה ופרשה, כמו שהן כתובות בס"ת שכתב אח"כ מרע"ה מפי הגבורה בהפסק בין אות לאות ובין תיבה ובין שטה ובין פרשה לפרשה, ולכך נקראו לוחות העדות שהן עדות שהמקום ב"ה נתן עשרת הדברות בדיבור אחד מה שא"א לב"ו, ושנחקקו מיד כשיצא הקול מפיו על הלוחות, ומפני שאין עדות בפחות משנים נחקקו בשני לוחות, וכן הן עדות למרע"ה שפירש להם עשרת הדברות מפי הגבורה ולא מפי עצמו בהיות עשרת הדברות נחצבות על הלוחות כמו שאמרן הוא מפי הגבורה, ואין מקום לאפיקורסים לומר שהוא חקקן, כי הלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות, כי מן הלוחות עצמן ומגשם הספירי שלהן וריבוען ואלכסונן וענינן היה נראה לכל באי עולם דבר גלוי ומפורסם שהיו מעשה אלהים נבראות כך כמו שהיו ולא היו נחצבות מאבן גדולה, וכן המכתב היה נראה שהיה מכתב אלהים בלי שום ספק שלא על יד אדם, כי בשמיר ג"כ לא היה אפשר לחקוק ולחרות האותיות כמו שהיו חקוקות וחרותות ומאירות על הלוחות, וא"כ היו עדות לישראל ולמשה שעשרת הדברות נאמרו מפי הגבורה בשוה, וא"כ תר"ך אותיות שבעשרת הדברות שסימנם כת"ר נחצבו על הלוחות בדיבור אחד בשיטות שלמות שהם כמו דבור א', בהיות שכל אותיות שוות בכל השיטות ולא ישאר מקום פנוי בסוף שיטה אחרונה ולא יותר לשיטה אחרת, והרי הם כדבור אחד:
14
ט״ווקרוב לומר שהיו עשרים שיטות כל שיטה אחד ושלשים אותיות שהם כת"ר, כי אם נאמר שהיו דרך משל כ"א שיטות לא תוכל לחלק כת"ר על כ"א חלקים שוים ולא יהיו כל השיטות שלימות, ולא יראה כדבור אחד, וכן לא יתחלקו על כ"ב חלקים שוים או יותר מכ"ב עד שלשים, ובל"א אפשר לחלקם שיטות שלימות מעשרים אותיות, ויותר נכון שיהיו עשרים שיטות מל"א אותיות ממה שיהיו ל"א שיטות מעשרים אותיות, מפני שהלוחות היו מרובעים ארכן כרחבן ויש יותר בין שטה לשטה ממה שיש בין אות לאות, ואם לא יכילו ברוחב הלוח יותר מעשרים אותיות לא יכילו באורך ל"א שיטות ואם היה מקום פנוי ברוחב יותר צריך שיהיה באורך, אבל כשיהיו כ' שיטות מל"א אותיות כל שיטה, תהיה הכתיבה של כל הלוח קרוב למרובע עם הריוח שיש בין שיטה לשיטה יותר מבין אות לאות, וכן מאחד עד כ' לא תמצא שיטות שלמות, כי אם בשתי שיטות מש"י אותיות כל אחת, או ש"י שיטות מב' אותיות, וכן ארבע שיטות מקנ"ה אותיות או קנ"ה שיטות מארבע אותיות, וכן חמש שיטות מקכ"ד אותיות או בהיפך, ולא יהיה רוחב כאורך, ומו' ולמעלה לא תמצא שיטות שלימות מאותיות שוות כי אם בי' שיטות מס"ב אותיות כל שיטה או בהיפך, ולא יהיה ג"כ קרוב לרבוע בכתיבה, וכן מעשרה ולמעלה לא תמצא עד עשרים שיהיו שיטות שלימות מאותיות שוות בכל אחת מהשיטות וקרוב לריבוע כמ"ש, שאם תעשה הרבוע ממש כ"ה שיטות על עשרים וחמשה אותיות הן תרכ"ה, והאותיות של עשרת הדברים אינן אלא כת"ר, וא"כ נראה שאם היו כל העשרה דברות על לוח אחד היו מעשרים שיטות מל"א אותיות כל שיטה, בא' מב' צורות, או שיטה אחת מאל"ף אנכי עד יו"ד מצרים שהם ל"א אותיות, וכן ל"א אותיות בכל שיטה עד תשלום עשרים שיטות שלימות, או שיטה מלמעלה למטה מאל"ף אנכי עד יו"ד מצרים, וחוזר למעלה אצל אל"ף אנכי וכותב מ"ם סתומה על מצרים, ואצל נו"ן של אנכי מ"ם של מבי"ת, וכן עד פ"א של פני אצל יו"ד של מצרים, וכן השאר עד תשלום עשרים שיטות נקראות מלמעלה למטה.
15
ט״זוהצורה הראשונה היא תמונה והצורה השנייה תמצא דוגמתה, כשתקח צורה זו מן הצד השטה הראשונה לשמאלך והאחרות לימינך יהיו ל"א שיטות של עשרים אותיות, ושיטות צורה זו סימנם יו"ד, כל שטה מל"א אותיות סימנן א"ל, הן נ"א, וראש שטה ראשונה וראש שטה אחרונה עולה אהיה, וסופן ל' הם נ"א ג"כ מכוון מה שעולה ראשי שטה ראשונה ואחרונה וסופן עם מה שעלה מנין השיטות ואותיות כל שטה, וכן ראש שטה ראשונה וסוף אחרונה עולה אהיה, וסוף שטה ראשונה וראש אחרונה עולה ל' שהן נ"א.
16
י״זואם היו חמשה דברות לבד על לוח ראשון וחמשה על לוח שני נראה שהיו חקוקות גם כן בדרך זה שיטות שוות בלי הפסק, ואותיות חמשה הדברות הראשונים הם תקל"ג סימנם מצו"ך שבע"ה, כי המצות הן תרי"ג על השבע של בני נח, כי כן רומזות ג"כ כל האותיות של עשרת הדברות שהן כת"ר, תרי"ג ושבעה.
17
י״חוזו היא הצורה, י"ג אותיות כל שטה ומ"א שיטות, או מ"א אותיות וי"ג שיטות, כי לא תמצא אותיות שוות ושיטות שלימות כי אם תמונה:
18
י״טהרי לך י"ג שיטות כל שטה מ"א אותיות, ואם תקח צורה זו מן הצד תמצא דוגמת הצורה האחרת מ"א שיטות מי"ג אותיות, כל שטה הן נ"ד בשמות המרובעים של ויסע ויבא ויט, וכן תחלת שטה ראשונה וסופה עולה כמנין האותיות של כל שטה ותחלת שטה אחרונה וסופה כמנין אהיה, ושטה ראשונה ואחרונה תיבות שלימות, ושלש שיטות שלאחר הראשונה, השתים מתחילות בראשית תיבה האמצעית משלמת בסוף תיבה, וכן שלשת שיטות שעל שטה אחרונה, השתים משלימות בסוף תיבה, והאמצעית מתחלת בראש תיבה, הרי ארבע שיטות אחרונות בארבע ראשונות, וחמשה שיטות אמצעיות הן מתחילות בחצי תיב' ומשלימות בחצי תיבה, כל זה ויותר מזה שהוא נעלם ממנו לא נפל במקרה כי אם בכוונה ידועה ליראי השם ולחושבי שמו, כמו ששם הוי"ה שהוזכר ח' פעמים לא נפל במקרה שלא יתחלף אותיותיו אלא לעולם הוא בשטה אחת שלם, עם היות השיטות י"ג או עשרים וחמשה:
19
כ׳דברות האחרונים אותיותיהן פ"ז, ואינן נחלקות לשיטות שלימות באותיות שוות כי אם בשלש אותיות כל שיטה בכ"ט שיטות שהן מנין השיטות והאותיות ל"ב, כמנין ל"ב נתיבות חכמה, תמונה:
20
כ״אכל אותיות האלפא ביתא יש בחמשה דברות אלו לבד הסמ"ך והזי"ן, כי כל עבירות אלו נסמכות ונעשות בכלי זי"ן, והטי"ת לא הוזכרה בכל דברות וכבר נתנו חז"ל טעם לזה, ואם היו עשרים דברות בכל לוח היו ג"כ על הצורה המצויירת למעלה עשרים שיטות כל שטה ל"א אותיות, ובמה שבין אות לאות או במה שבין שטה לשטה היו ג"כ מהעבר האחר עשרים שיטות כל שטה ל"א אותיות, ואם היו ארבעים בכל לוח היו העשרים האחרים בארבע שטחי הזויות שהיה רחבן ו"ט, והיו ל"א שיטות מעשרים אותיות כל שטה, ט"ו שיטות בכל שטח זוית ושטה א' בקרן זוית עצמו, וכן העשרה האחרים בשני שטחי הזויות האחרים כולם חקוקים מעבר לעבר כמו שביארנו, וכתבנו באומד במה שהוא נעלם, וברוך היודע האמת ואשרי מי שזכה לראותן, משה רבינו ע"ה והקרובים אליו יהושע ושבעים זקנים שהיו תופסים בידו שלא ישברם ולא יכלו כדכתיב לכל היד החזקה וגו', וכל ישראל ג"כ ראו אותם מרחוק כדכתיב ואשברם לעיניכם:
21
כ״בומפני שציירתי עשרת הדברות החרותים על הלוחות שלא כדרכן בספר התורה שכתב משה רבינו ע"ה לישראל, שהוא ידוע שהיו כתובים בהם כמו שכתובים בספרים שלנו, אני צריך לתת טוב טעם ודעת על זה, והם שלשה טעמים.
22
כ״גהראשון הוא מה שכתבנו כי כל הדברות העשרה בדיבור אחד נאמרו כמו שאז"ל, ובכלל מה שאמרו שבדיבור אחד נאמרו מה שא"א לב"ו לומר כן, הוא הפשט, כי כלם היו כמו דיבור אחד כלומר בלי הפסק תיבות ופרשיות להורות ולהודיע הנס הגדול כי בדיבור אחד נאמרו, וכמו שנאמר בדבור אח"כ נחקקו מיד על הלוחות בבת אחת כמו תיבה אחת בלי שום הפסק, וכמ"ש רואים את הקולות ראו דיבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות שנאמר קול ה' חוצב להבות אש וגו'.
23
כ״דהטעם השני כי אלו עשרת הדברות עם היותם עיקרי התורה במה שבינינו לבינו ובמה שבינינו לבינינו, לא מפני זה לבד נכתבו הם לבדם בלוחות, אלא מפני היות בהם רמז לכל מצות התורה בענינם ובאותיותיהם תרי"ג, כנגד כל מצות עשה ולא תעשה, כי כל אות מהן מורה ורומזת על מצוה אחת ידוע' ומיוחסת לאותה האות ליודע סתרי תורה ומפלאות תמים דעים, וא"כ יתחייב שכל אות ואות מהאותיות של עשרת הדברות היא הוראה לעצמה למה שהיא רומזת, ואין לה קשר עם אותיות שלפניה ושל אחריה, ולכך נחקקו כל אחת בפני עצמה בלוחות, וכלל כלן כן כמו תיבה אחת, וענין דבור אחד שהוא הורא' ורמז לכל מצות התורה, אלא שאח"כ בס"ת נכתבו ונחלקו אותן האותיות לתיבות שיורו על מצות עשה ולא תעשה של עשרת הדברות.
24
כ״ההטעם השלישי כי התורה כולה מבראשית עד לעיני כל ישראל הוא מקובל אצלנו, כי היתה סדורה לפניו ית' כך קודם שנברא העולם באלפים שנה, ונראה שהיתה כתובה לפניו ית' אות סמוך לאות שלאחריה מבי"ת בראשית עד למ"ד לעיני כל ישראל בלי הפסק תיבות ופרשיות, אלא כולה כתיבה א', או שהיו האותיות כסדרן מתחלקות לתיבות או פרשיות גדולות או קטנות ממה שהן מחולקות בספר התורה שכתב משה רבינו ע"ה מפי הגבורה, והיו מורות לענינים נסתרים גלוים לו ית', או היו מורים לשמותיו יתב' שבהם ברא כל מיני הנבראים כל אחד בשם ידוע, כפי העיקר שגדלנו עליו כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ולזה כשבא הקב"ה ליתן תורה לישראל רצה להשמיעם קודם עשרת הדברות שהם מיוחדים ועקריים בתורה, והשמיעם קודם למשה ולישראל עמו כפי מה שהיו כתובים לפניו יתב' בתורה מאל"ף אנכי עד כ"ף פשוטה של לרעך, כלם בתיבה אחת ובדיבור אחד, וחזר אח"כ ופרטן דבור ודבור בפני עצמו ותיבה ופרש' בפני עצמה כמו שהן בס"ת, וידע משה רבינו ע"ה אז פירוש כל עשרת הדברות מראשן עד סופן כפי מה שפרטן ופירשן לו ית', ועדיין כל מה שיש מבראשית עד אנכי ומלרעך עד סוף התורה לא נודע לו,
25
כ״וכמו (שבת פ"ח) כשעלה למרום וקטרגו עליו מלאכי השרת, שהשיב להם בחמלת ה' עליו במה שפירש מזיו שכינתו עליו ואמר לפניו רבש"ע תורה שאתה נותן לי מה כתיב בה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו' אמר להם למצרים ירדתם ונשתעבדתם וכו', לא יהיה לך וגו' בין עו"א אתם יושבים וכו', זכור את יום השבת מלאכה אתם עושים, לא תשא משא ומתן יש ביניכם וכו', כבד את אביך וגו' ואב ואם יש לכם וכו', לא תרצח ולא תנאף וגו' קנאה יש ביניכם יצר הרע יש לכם וכו', הרי שלא ידע להשיב כי אם במה שנתפרש לו כבר ביום מתן תורה שהם עשרת הדברות שפירש לו יתברך, שהאותיות הכתובות לפניו למעלה בתוך התורה מאנכי עד לרעך הן עשרת הדברות והן מחולקות לתיבות ופרשיות כמו שפרטן ופירשן לו ביום מתן תורה, ומהן השיב למלאכים ואמר להם הרי מה שכתוב אצלכם בתורה מאנכי עד לרעך הם מצות פרטיות לכלל האנשים שהם ב"ו ולהם יאות להצטוות על ככה לא לכם ולא השיב להם ממה שכתוב אח"כ בתורה לפניו ית' (שמות כ"א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כי תקנה עבד עברי וגו', וכי ימכור איש את בתו לאמה וגו', כלום עבדים יש לכם משא ומתן יש ביניכם וכן מכל התורה כולה,
26
כ״זמפני שעדיין לא היה נודע לו פירוש שאר התורה ואיך היתה מחולקת לתיבות ופרשיות אע"פ שהיתה מונחת לפניו, אלא שמאלו עשרת הדברות שהיו כבר מפורשים לו מפיו ית' שהיו מצוים לב"ו ולא למלאכים ילקח ראיה לכל שאר שתתחלק ג"כ לתיבות ופרשיות, המורים עניני המצות שהן צריכות לב"ו ולא למלאכים כמו שפירשם לו האל ית' אח"כ, ולכן הודו לו מיד מלאכי השרת להקב"ה ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואז לימד לו האל ית' למשה רבינו כל התורה כולה כללותיה ופרטותיה כל מה שמורה לענין תרי"ג מצות, וכל מה שמורה לענין שמותיו יתב' שבהם ברא כל מיני הנבראים, וכפי מה שהיו יודעים ולומדים אותה מלאכי השרת למעלה כי זה הוא מה שאמרו קודם מה לילוד אשה בינינו וכו', חמדה גנוזה מששת ימי בראשית וכו', כי כבר ידעו המלאכים וראו ביום מתן תורה שניתנו להם עשרת הדברות, וכן שינתן להם שאר התורה אלא שחשבו שלא תנתן להם כי אם למטה בהר סיני ובמה שצריך להם בענין תרי"ג מצות, ולא שיתבאר להם פי' התורה כמו שהיו יודעים אותה המלאכים שהיתה מורה על שמותיו ועל גדולתו ית', אבל כשראו שעלה משה למרום אמרו מה לילוד אשה בינינו, כלו' שוה לנו, אם בשביל התורה תנתן לו למטה כמו שאר הדברות, שיתפרשו לו כל תרי"ג מצות שתורה בחילוק התיבות ותשאר התורה למעלה כמו שהיא סדורה לפניו קודם שנברא העולם, והשיב להם הקב"ה לקבל תורה בא, כלו' לידע גם כן פירוש התורה כפי מה שהיא סדורה לפני משבראתיה, ולכך צריך לבא לעלות פה ללמדה לפי מעלתה, שלא תושג לו כי אם בהיותו בשמים כאחד מכם בלי אכילה ושתיה ושאר משיגי הגוף, אמרו לפניו חמדה גנוזה וכו' אתה רוצה ליתנה לב"ו, כלומר כפי הפירוש שהיא גנוזה אצלך שמורה על שמותיך הקדושים אתה רוצה ליתנה לב"ו, די להם שיקבלו אותה כפי פשטה במה שמורה לענין המצות, אמר הקב"ה חזור להם תשובה, אמר מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם שהם יודעים ושגור בפיהם השמות הנרמזים בתורה מה שאינם ידועים לי, א"ל אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, אז השיב להם מדות בני אדם יש בכם וכו',
27
כ״חוכיון שאחת מן הפנים שהתורה נדרשת בהם והוא בענין תרי"ג מצות אין ביניכם, ג"כ הפנים שהתורה נדרשת בהם בענין שמותיו ית' אין ראוי שיהיה ביניכם, כי אין ראוי שתנתן התורה לחצאין, מיד הודו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ, ואלו תנה הודך על השמים לא כתיב, כי כבר נסתלקה התורה מביניהם ונתנה למשה ולישראל בשלימות בכל הפנים שהיא נדרשת בהם, כי בזה נתעכב מרע"ה בשמים ג"פ ארבעים יום וארבעים לילה, שאם לא קבל משה כי אם כללות ופרטות התורה כפי מה שצריך לפי' תרי"ג מצות, הרי התורה עדיין נשארה בשמים למלאכים המשיגים בה סודות עליונים בשמות האל ית', ועל מה הודו ומסרו לו כל אחד מתנה דבר סוד, ועל מה אמר השטן לפניו ית' תורה היכן היא הרי היא במקומה מונחת לפניו ית', אלא מפני שכוונת בריאת העולם כדי שיקבלו ישראל את התורה ולהם נבראת, ניתנה להם לגמרי בכל מה שנתכוון הקב"ה בבראותה, ולא נשאר דבר למלאכי השרת למעלה שלא השיגו מרע"ה.
28
כ״טולרמוז כל זה נצטיירו עשרת הדברות ונחצבו בלהב אש מדיבור מפי הגבורה כמו שהיו כתובים לפניו ית' מקודם בריאת העולם, בתוך התורה הברואה אלפים שנה קודם שנברא העולם, וזו היא המעלה שיש לעשרת הדברים על כל שאר מצות התורה, כי בהיותם הם עיקר התורה נחצבו ג"כ בלוחות מפי הגבורה כפי מה שהיו כתובים לפניו ית' וית' ברמז והוראה על עיקר שמותיו ית', וזו היתה הקדושה הגדולה אשר היתה בארון מצד הלוחות המונחים בו, שהיה מורה הכתיבה שבהן לסודות עליונים בשמותיו ית' ולא לשום דבר גשמי, בהיות האותיות שבהן בלי הפסק תיבה ופרשה כמו שהיו כתובות למעלה תוך התורה וכמו שכתבתי:
29
ל׳ועל זה אמר הכתוב אחר עשרת הדברות (שמות כ"ד) עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לוחות האבן והתורה וגו', והיה לו לומר לוחות אבן כי לא הוזכרו הלוחות עדיין בתורה, אלא שראו דבור של אש יוצא מפי הגבורה ונחצב על הלוחות, שנאמר קול ה' חוצב להבות אש, וכמו שאמר הכתוב וכל העם רואים את הקולות, ועל זה אמר לו האל ית' למשה אחר שישראל היטיבו אשר דברו נעשה ונשמע, עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן שהן כבר ידועות וניכרות שנחצבו בהן עשרת הדברות בדבור אחד ביום מתן תורה, ואמר ואתנה לך כי לו לבדו נתגלה סוד הכתיבה של עשרת הדברות כמו שהיתה כתובה לפניו למעלה בתוך שאר התורה, ומפני שישראל אמרו נעשה ונשמע זכו ג"כ לראות הלוחות ושיהיו ביניהם, כי יש בהן הוראה על העשייה במה שמורה על המצות כפי חילוק התיבות בס"ת, ויש בהן הוראה לשמותיו של הקב"ה בהיותם בדבור אחד בלי הפסק, וכמו שהן כתובות למעלה בכלל כל התורה כולה.
30
ל״אוזה מורה לשון שמיעה שהוא הבנה וציור בדברים הנעלמים, וכמו שאמרו הם נעשה ונשמע נתבשר להם מתנת לוחות העדות ושיש בהן רמז על העשיה ועל השמיעה כמו שכתבתי:
31
ל״בונחזור למה שהיינו בו והוא ענין העיקרים הד', מציאותו, וקדמותו, ואחדותו, ושאינו כח בגוף, שהם העיקרים המורים על מהותו ית', והם נרמזים בענין הלוחות כמו שכתבנו למעלה, ועל זה נתגלגלו הדברים בביאור ענין הלוחות וציורן, ונבוא אל שאר העיקרים.
32