בית אלהים, שער היסודות ל״אBeit Elohim, Shaar HaYesodot 31
א׳ונשוב לחפש בתורתנו התמימה מתחלתה עד סופה דברים שנאמרו או נרמזו בה והם ראיה לקיום תורתנו מפי הגבורה, וקודם נביא ראיה מן הנסים שהוזכרו בתורה שהם כמו מאה ועשרים, כמו שמנינו אותם בפרק שנים ועשרים, כי נמצא רובם נרמזים ברמז מועט בתורה לא יבינם המבין והמשכיל מהכתובים כי אם בהיותם נמסרים לו על דרך קבלה ואחר כך יתישב רמיזתם בכתובים.
1
ב׳ומזה יש ראיה לכותב התורה שכתבם מפי הגבורה כפי מה שנאמרה לו אות באות תיבה בתיבה ואחר כך נמסר לו בפירוש אותם הענינים הנרמזים בתיבותיה ובאותיותיה.
2
ג׳כי אם היה הכותב הוא משה רבינו בודא הדברים מלבו כולם או קצתם כדעת הכופרים, היה כותב אותם הנסים בפירוש והיה מאריך בהם לצורך כבוד מעלתו להבהיל לבות בני אדם שיאמינו במעלת נבואתו, וכיון שראינו שקצר התורה מלכתבם בפירוש ורמזה אותם ברמז מועט אשר לא יובן כי אם למקבל כמו שכתבנו, היא ראיה גדולה לאמות התורה מפי הגבורה, ואלו הנסים הבלתי מפורשים בתורה אלא ברומז מועט הם, כמו מה שנזכר לידת קין והבל סתם בתורה, ונרמז בה כל שלשה פלאים נעשו באותו יום, בו ביום נבראו, בו ביום שמשו, בו ביום הוציאו תולדות, עלו למטה ב' וירדו שבעה וכו', ולמדו ממה שכתוב והאדם ידע את חוה ולא כתיב וידע אדם את חוה אשתו כי כבר ידע באותו יום שאירע החטא, ונראה כי מיד כשאכלו מן העץ שנפקחו עיניהם וידעו כי עירומים הם גברה עליהם התאוה ושמשו וילדו ומיד עשו להם חגורות ואח"כ שמעו את קול ה' וגו', וע"ז כתב אחר קללתם ואחר גירושו מיד והאדם ידע כבר את חוה אשתו ותהר ותלד וגו' מיד קודם הקללה, כי אם היה זה אחר הקללה יש מן התימה איך נתקללה בהרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי וגו', וחלה הקללה על הנשים הבאות אחריה ולא חלו בה, שהרי כתוב ותהר ותלד מקיש לידה להריון מה הריון שלא בצער אף לידה שלא בצער, אלא שכבר היתה הרה ויולדת יחדו קודם הקללות, ולא נתקיים בה הרבה ארבה עצבונך והרונך בעצב תלדי וגו' כי אם במה שילדה אחר כך,
3
ד׳וכן אפשר שנתקיים בה באלו שילדה עתה ואמר לה האל ית' כי ירבה לה עצבון בזה ההריון והלידה שהרה וילדה, והוא מה שאירע להבל שהרגו קין ומה שנמחה כל זרע קין במבול, ואמר לה ארבה עצבונך לעתיד לה ולדורות ושבעצב תהיה לה לידת הבנים שילדה כמו שפירשתי, וכן היותם שבעה למדו מן הכתוב ותוסף ללדת את ואת וכמו שדרשו ז"ל, ואם לא שנולדו להה תאומות מאין נשאו נשים, והרי נסים אלו נמסרים פה אל פה ונרמזים בתורה כמו שכתבתי והם ראיה גדולה, וכן מה שדרשו על כתוב ותוצא הארץ בשלישי וכתב בששי וכל שיח השדה וגו' וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר וגו' מלמד שעמדו על פתח הקרקע עד יום הששי שהתפלל אדם על הגשמים וירדו וצמחו האילנות והדשאים, וכן אדם הראשון אלף אמה היה ומיעטו הקב"ה והעמידו על מאה, וכן מה שהתחיל האילן לצווח כנגד הנחש רשע אל תגע בי, וכן מה שישב בדין עם אדם ונפשט הצפורן ונסתלק הענן מעליו, והפיל סמאל, וקצץ רגליו של נחש, וכשמת מתושלח שמעו קול רעש ברקיע, ושמחזאי ועזאל ב' מלאכים שירדו מן הרקיע וכו' והרבה נסים כמו אלו הכתובים פרק שנים ועשרים שאינם מפורשים בתורה וקצתם נרמזים בה, כולם הם נמסרים פה אל פה והיה לו למשה לכתבם בפירוש באריכות להבהיל לבות בני אדם אם היה בודא את הדברים מלבו לדעת הכופרים בתורה, ואם כן זה ראיה גדולה גם כן מדרך הסברא לקיום תורתנו מפי הגבורה:
4
ה׳וכן מן הנסים שנכתבו בתורה שנעשו בפרסום, גם כן יש להביא ראיה שאם לא היו אותם הנסים לא היה כותבם משה רבינו, שהיו בני דורו מכזיבים אותו, כי לא לבד בפני ישראל ובפני פרעה ומצרים נעשו כל הנסים והמכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים אלא בפני מלכי מזרח ומערב שהיו באין אצלו ומעטרין אותו כמלך בכיפה, כמו שנאמר בנס קריעת ים סוף שמעו עמים ירגזון וגו', והרי זה הנס שהיה בים סוף במקום שהם אמר עליו שמעו עמים וגו' וידעו ואימתו הענין, כ"ש הנסים שנעשו בישוב שהיו שם קצת משאר האומות שידעו והאמינו בהם, וכן הנסים שהיו מתמידים להם במדבר מן וענני כבוד והבאר היו מפורסמים לכל אומות העולם, שראו שהיו הולכים מ' שנה במדבר הגדול והנורא מקום שרף ועקרב וצמאון וגו', ואם לא היה המן והבאר וענני כבוד לא היו יכולים לחיות שם, והרי עמלק שנאמר בו ויזנב בך וגו' הוא יכול להעיד שלא היה בו כח להרע אלא לאותם שהיה הענן פולטן, ונסים אלו וכיוצא בהם הכתובי' בתורה היו מפורסמים אז לכל העולם ולא היה יכול משה רבינו לכתוב בתורה מה שלא היה כי כל העולם חולקים עליו, ולא מצאנו ולא ראינו מי שחלק עליהם, אדרבה בקצת דברים היו מביאים ראיה מן התורה כפי דעתם בזמן אלכסנדרוס, כמו שהביאו בגמרא והשיב להם תשובה גביהה בן פסיסא:
5
ו׳ועוד יש להביא ראיה לאמתות התורה מן הדברי' הנרמזים בה ברמז מועט, כמו ה"א הידיעה של יום הששי הכתוב בששת ימי בראשית הרומז לששה בסיון, ובשג"ם הוא בשר הרומז למשה שהיו ימיו מאה ועשרים שנה, ות"י שנה שעמד בית ראשון הרמוז במלת בזא"ת יבא אהרן, וז"ה יתנו כל העבר וגו' הרמוז לי"ב שבטים ולא שבט לוי לענין שקלים, וקדוש יהי"ה הרומז לשלשים יום של סתם נזירות, וכן כיוצא באלו רבות בתורה כפי מה שהם כתובים בספר (בעל הטורים) שחבר רבינו יעקב על עניינים אלו אשר הם ראיה לאמיתת התורה שהיא אומרת בפירוש ורומזת ברמז דברים אמתיים אשר לא היה כח בשום אדם חכם כשלמה לחברה, כי אם מפי הגבורה.
6
ז׳וכל זה הוא כפי פשט התורה, כי כפי סודותיה אשר הם חכמת הקבלה הדברים ידועים כי היא כולה שמימיית וכולה שמותיו של הקב"ה, ואין כאן מקום להאריך בזה.
7
ח׳ונחזור אל הדברים שנאמרו או נרמזו בה שהם ראיה לקיומה ושהיא מפי הגבורה, והם כל הספורים והענינים שנכתבו בתורה שהיו קודם דורו של משה רבינו מענין בריאת העולם ומה שאירע לאדם ונח והאבות, שאם לא היו מפי הגבורה לא היה אפשר למשה רבינו לכותבם, כי הוא כתב כי בששת ימים ובעשרה מאמרות ברא אלהים את השמים ואת הארץ בכל יום ויום מה שהוא מפורש בו, ואם לא היה כל זה מפי הגבורה כדעת הכופרים לא ימנע מחלוקה, או הוא בדאם מלבו כי לא היה ולא נברא, או הענין אמיתי כולו או קצתו אלא שלא נאמר לו מפי הגבורה אלא שהוא בחכמתו כיון אל האמת במה שהוא אמת.
8
ט׳ואם היה הכל בדוי מלבו כי לא היה ולא נברא, הנה זאת סברת האפיקורסים שאומרים שהעולם קדמון ואין מנהיג לעולם, ואין דברינו עמהם כי אפי' הכופרים בתורתנו מודים בחידוש העולם מצד המופתים ומצד קבלתם גם כן, ואם היה הענין אמיתי כולו או קצתו אלא שלא נאמר לו מפי ה' והוא בחכמתו או בקבלתו מן הראשונים כיון אל האמת במה שיש בו מן האמת, ואם יש בו קצת שאינו אמת הוא בדוי מלבו, צריך לבאר מה שאינו אמת באיזה מין מן הדברים שנאמרו בבריאה הוא, אם נאמר כי אמרו כי ששת ימים ברא אלהים את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת שזהו האמת שבו, כי הוא דבר מוסכם מכל בני עולם, והיותו נברא בעשרה מאמרות ושאר הדברים הפרטיים שכתב שנבראו ביום יום הן בדויים מלבו, ובחכמתו נראה לו היות הדבר אפשרי וראוי להעשות כן, א"כ למה הרבה במאמרות היה לו לומר כי בששה מאמרות נברא מאמר א' לכל יום כי הוא דבר ראוי ומתקבל, וכן כתב ביום א' ברא את השמים וגו' וביום שני חזר ואמר יהי רקיע וכתב יהי אור ויהי אור, ואח"כ ביום ד' כתב יהי מאורות ברקיע השמים וגו', וכתב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, וכתב אחר כך שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, וכן כל הקושיות והספקות והשאלות הנופלות על הכתובים שהערו עליהם רבותינו ז"ל והמפרשים ז"ל, יפלו על כותב התורה אם כתב אלו הדברים מדעתו ומחכמתו, שהיה לו לחוש ולהתבונן בדבריו שלא יפול בהם ספק ולא חילוף מענין לענין ובאותו ענין, וכשנודה על האמת כי כלם דברי אלהים חיים לא יפול שום ספק מאלו אחר שהם דברי אלהים חיים הם באים בדרך נעלם והסתר, ויש בהם מן הרמז יותר מן המבואר בהן, ותירוץ אלו הדברים וכיוצא בהן הוא הנרמז בהן, ולא היה אפשר לומר בכתובים מה שנרמז בהם ברוב הדברים כי אם על דרך הקבלה פה אל פה שנא' למשה אח"כ, כי מה שנאמר ויבדל אלהים בין האור ובין החשך הוא שגנזו לצדיקים לעתיד לבא שהאור הוא טוב והצדיק נקרא טוב (ישעיה ג') אמרו צדיק כי טוב, וכן על דרך זה רוב הענינים הנרמזים בתורה שאינם נכתבים בפירוש, ואם משה הוא הכותב דברים אלו מלבו כפי דעת הכופרים היה לו לחוש ברוב הדברים על מה שיספקו עליו ויתפסוהו בדבריו, ולכך היה צריך לבאר כל הדברים בפירושן וטעמן כדי שלא יתפסו עליו, כי אחר שלא היו מוצאים סתירה בדבריו לא היו יכולים לחלוק עליו בצד אחד בדברים שכבר עברו והיו, כי מן הבאים אחריו יוכל לדעת בדברים שהיו לפניו יותר ממנו, וכן בכל מה שאין בו סתירה אלא שצריך ביאור היה מבאר אותן כי היה חושש שלא יבינו הדברים ברמז.
9
י׳אבל בהיות כל הדברים מפי הגבורה לא יקשה כלל זה, כי בהיותן נאמרות מפי עליון ראוי שיהיה הרמז בהן יותר מן המבואר, ויהיה רוב הרמז שבהן מתקבל מפה אל פה, כי אפי' משה רבינו עצמו הכותב הדברים מפי הגבורה יתבארו לו שם אותם הרמזים שהם פירוש התורה והם בכלל הלכה למשה מסיני.
10
י״אואם נאמר כי גם זה מחכמתו של משה שכתב ורמז ומסר הרמיזות על פה כדי שיאמנו דבריו שהם מפי הגבורה, יש מן הקושי גם בזה, כי לא תחשב לו לחכמה בקצת הרמיזות שהן רומזות דברים העתידים, אם היו דבריו באותן העניינים בדויים היה חושש שלא יתקיימו אותן הדברים ותחשב לו לסכלות לא לחכמה לדעתם, וכמו מה שדרשו על בראשית וכו' שהוא רומז לבית ראשון ושני ולשלישי שיבנה, דכתיב יהי אור וכתיב קומי אורי, וכן כמה דרשות בכתובים של בריאת העולם שהם רומזים לעתיד, ורמז גם כן בשגם הוא משה והיו ימיו מאה ועשרים שנה וגו', ומאין לו שיחיה ק"כ שנה ואם ימות קודם ימצא כזבן ברמיזתו אשר מסר להם קודם במדבר, ואם נאמר שלא מסר הס"ת עדין לישראל עם שום פירוש אלא בסוף שנת הארבעים וכבר היו ימיו ק"כ, מאין לו שלא יחיה יותר והיה לו לחוש על זה לדעת הכופרים, אלא על כרחם צריכין להודות על האמת מצד דברים אלו שהן על דרך הסברה הנכונה, כי כל מה שכתב משה רבינו על פי הגבורה כתבו, וכן כל מה שמסר על פה מפירוש ורמיזות התורה הכל מיד ה' עליו השכיל,
11
י״בוכמו שקצת דבריו שהאל ית' ברא העולם ושבראו בששה ימים ונח בשביעי אין כל האומות מכחישים שהוא מקובל גם כן בידם, כן מ"ש שבראו בעשרה מאמרות ושברא דבר יום ביומו כמו שכתוב בתורה אינם יכולים להכחיש, כי הם דברים נכונים וראויים להתקבל, והיה נודע ומפורסם משה רבינו שעל ידו נעשו כמה נסים ונפלאות, ועל ידו יצאו ישראל ממצרים וקרע להם הים, ועל ידו ניתנה התורה ושאר הנסים המפורסמים לכל האומות, אשר אין יכולת ביד שום אשף וחרטום וחכם לעשותם, כי הם היו רבים בכמות ובאיכות וממינים שונים אשר אין כח בשום אדם לעשותם, ואפי' היו נאספים בו כל מיני ידיעות וחכמות שבעולם מכשף וחרטום ואשף, כי כולם היו במצרים ורפו ידיהם במכת הכנים ואמרו אצבע אלהים היא, כ"ש שאר נסים גדולים כקריעת ים סוף ומן ובאר וענני כבוד שהתמידו ארבעים שנה במדבר שלא היו בחכמת משה כי אם מאת האלהים שברא העולם והוא שליט על הכל, א"כ מי הוא שיוכל לספר סדר בריאת עולם ולמי נאמין בספורו, כי אם לו, שהוא מפורסם שהיה דבק ומושפע מאתו ית', ולא נודע ולא נשמע אחריו בכל הדורות ובכל האומות אדם אחר שישיג השפע האלהי שהשיג הוא, ונימוקו עמו והוא ספר התורה אשר יש בה מהחכמות והרמיזות שהוא הוראה שהיה מפי הגבורה כמו שכתבתי:
12
י״גומה שהוא מפורסם ונודע בלי חולק שבששת ימים ברא את העולם וביום השביעי שבת, יותר ממה שנברא בעשרה מאמרות ושאר דברים שהיו בבריאה, הוא מפני כי לזה יש הוכחה וראיה מן החוש יותר מן הדברים האחרים, כי כמו שהוא נראה וידוע לחוש היות ימות החדש וימות השנה ימים מיוחדים לעצמם, כי בימי חדש אחד אנו רואים תשלום היקף הירח בכל הרקיע מיום חידושה עד יום הסתירה, וכן אנו רואים השמש גומר מהלכו מדי שנה בשנה בשס"ה יום ורביע, כן יש התייחדות וייחס לששת ימי השבוע והשביעי, אשר מהם נראה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, והוא ענין נהר סבטיון בזה העולם שבכל ימות השבוע שוטף והולך וביום השבת שוקט ונח, וכן בעל אוב שאינו עולה בשבת, וכמו שהשיב לו רבי עקיבא לטורנוסרופוס כמו שאמרו במס' סנהדרין, ואולי שכבר היה יודע זה טורנוסרופוס ועכ"ז שאל לרבי עקיבא לראות אם ישיב לו תשובה אחרת, והוא הוסיף לו נופך משלו ואמר לו שקברו של אביו ג"כ יוכיח שאינו מעלה עשן בשבת להראות כי אין הרשעים נידונין בשבת מפני שהאל יתב' שבת בו, והרי יש הוראה ידועה וניכרת בעוה"ז ובעולם הנשמות כי ששת ימים ברא ובשביעי נח, ועוד הארבעים שנה שהתמיד נס המן לישראל ולא ירד כ"א בששת ימים ולא בשביעי, כי מה שיש התייחדות ג"כ לאלו הימים שמשמשים בהם שבעת כוכבי לכת ושבתאי שהוא מכללם היא מיוחדת ליום שבת, זו אינה ראיה אלא לחכמים יודעי העתים כי אינו דבר נראה וגלוי לעינים, אבל אלו הם דברים גלוים לעינים בזה העולם ובעולם הנשמות, כמו שהוא מפורסם וגלוי בזה העולם התייחדות ימי החדש זה לזה שבהם תשלם היקף אחד ללבנה, והתאחדות ימות השנה שבה תשלם ותגמר היקף החמה:
13
י״דועל זה שאל התנא בעשרה מאמרות וכו' ומה ת"ל והלא במאמר אחד היה יכול להבראות אלא וכו', ולא שאל ואמר בששה ימים נברא העולם והלא ביום אחד היה יכול להבראות, מפני כי צורך היה שיברא אותו בששה וישבות וינפש בשביעי כדי שיצוה עלינו שנעשה כך כדי שנזכור בכל שבוע כי האל יתב' ברא העולם, כי מזה העיקר מסתעפים כל העיקרים, כי בהיותו הוא ית' בורא עולם לא לתהו בראה אלא כדי שיקבלו התורה ויזכו במצותיה לעוה"ב וישגיח עליהם לטובה, ואם היה בורא אותו ביום א' לא היינו יכולים לעשות זכר לבריאה לעשות מלאכה יום א' וננוח ביום ב' וכן בכל הימים, כי לא היה לנו מה נאכל ביום המנוחה והעונג, וכן אם היה בורא אותו בשני ימים לא היינו יכולים לעשות זכר לבריאה לעשות מלאכה בשני ימים ולשבות בשלישי, וכן בכל הימים, וכן מלאכת ג' ימים לא היתה מסתפקת להסתפק לשלשה הימים ולד' אם היה בורא אותו בשלשה והיה מצוה אותנו שנשבות בד', וכן אם היה בורא אותו בד' או בה' והיה מצוה עלינו שנשבות בחמישי או בששי כמו ששבת השי"ת היה האדם מתפרנס בדוחק ולא היה יכול לענג כל כך את יום השבת, ולכן שיערה חכמתו ית' כי ברא אותו בששה והיותו נח ביום השביעי כדי שינוחו גם הם בכל יום שביעי יספיק להם ששה ימים להרויח ולעשות מלאכה בהם כדי שיאכלו מה שיצטרך בהם ויפרישו מנה יפה ליום השבת זכר למעשה בראשית, וכיון שהיו מספיקים להם ולשביעי לא רצה להאריך עוד זמן הבריאה שנהיה ביותר מששה כיון שביום אחד היה יכול להבראות, ומה שאמר התנא והלא במאמר אחד היה יכול להבראות ואם היה נברא במאמר אחד כ"ש שלא היה צריך אפילו יום אחד, כוונתו הוא כי למה הוצרך לברוא אותו בעשרה מאמרות כיון שבאחד היה יכול להבראות, גם כי מצד שהיה צריך לברוא אותו בששה ימים היה צריך לפחות ששה מאמרות מאמר לכל יום אבל עשרה מאמרות לא היה צריך, אלא כדי להפרע וכו', ונתבאר לנו ראיה ג"כ לאמיתת התורה ונתינתה מסיני מענין סיפור בריאת העולם:
14
ט״ווכן ממה שסיפר משה ענין הד' נהרות מקומן וסיבובן ומקורן, ונהר יוצא מעדן וגו' ומשם יפרד והיה לד' ראשים, מאין ידע כל זה משה רבינו וכי תייר היה, וכמו מה שאמרו רז"ל על השסועה וכי קניגי היה או בליסטרי היה מכאן תשובה לאומרים אין התורה מן השמים, וכמו כן מכאן תשובה להם כי זה הוא יותר רחוק לידע מבריית השסועה, ועכ"ז ידע הוא אמתת מקורן ומהותן, נראה כי מפי הגבורה נאמר לו, כי עניינם אמתי כפי מה שכתוב בתורה ולא קם אחריו מי שיכזיבו בהם, אדרבה הוא ידוע וניכר לדורות שבאו אח"כ שהן כמו שהם כתובים בתורה, ושמותן הוא מורה על איכות כל אחד מהם, כי גם שיאמרו הסופרים שהוא הלך על כל אותם הנהרות וידע סבתם ומקורן, מה שאינו כן, מאין ידע טבען ומהותן כפי מה שמורה שם כל אחד כמו שכתבו ז"ל, זה אינו נודע אלא לפי רוב השנים בחקירה וקבלת הדורות זה מזה ולא יפול מחלוקת בקבלה, וזה דבר שא"א שלא חקר משה על זה כי לא תייר היה, וגם הקבלה בזה אולי היה בה חילוף, א"כ לא היה זה אלא מפי הגבורה, עם שכולם יוצאים עיקרן ושרשן מעדן מאין ידע כ"א מפי הגבורה.
15
ט״זעוד אביא ראיה לאמתת התורה מן השמים ממה שנאמר ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף ונו', ואמר בפרקי רבי אליעזר פרק י"ג כי המלאכים לא יכלו לקרוא שמות לכל הבריות מיד עמד אדם הראשון וקרא שמות לכל הבריות שנא' ויקרא האדם שמות לכל הבהמה וגו', ואם משה כתב זה מלבו כפי דעת הכופרים איך כתב קודם שהאל יתברך ברא את השמים ואת הארץ, ושאמר יהי אור, יהי רקיע, תדשא הארץ דשא עשב, עץ פרי, ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף וגו', התנינים הגדולים וגו', תוצא הארץ נפש חיה למינו וגו', הרי הזכיר כמה שמות הבריות אשר ברא בשמותם קודם שנוצר אדם הראשון ביום הששי, שאם תאמר כי בשעת הבריאה לא קרא להם שמות אלא צוה ואמר שיהיה ענין האור והיתה, ואחר שקראה אדם הראשון אור כתב כי מה שצוה קודם שיהיה אותו ענין היה אור, ומה שכתב שצוה שיהיה בשני היה שמו רקיע, אחר שקראו כך אדם הראשון, וכן כולם, זה אי אפשר, שהרי נראה מדברי רז"ל וכן הסברא נותנת שגזר האל ית' ואמר בפירוש יהי אור כפשט הכתוב שאמר ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור, וכן שאר הדברים, כי איך יצוה ויגזור יהי דבר מבלי שם.
16
י״זומה שנראה מדברי חכמינו ז"ל ענין זה הוא ממה שאמרו בחולין (ס') בשעה שאמרו הקב"ה למינהו באילנות נשאו דשאים ק"ו בעצמן אם אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר הקב"ה למינהו שיצא כל אחד רחוק מחבירו אנו שדרכנו לצאת תכופים עאכ"ו, מיד כל אחד יצא למינו כמו שכתוב ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע למינהו מה שלא נאמר בהם בצוואה אלא תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע ולא נאמר למינהו, נראה בפירוש שכמו שהוא כתוב בתורה שאמר האל יתברך שיהיה כך היה אומר בשעת צוואה, ואם כן הרי השמות היו מצויים וידועים קודם שהיה נוצר אדם הראשון, ואם נניח שהתורה מן השמים נאמרה למשה נאמר כי דבר פשוט הוא כי כל שמות הבריות היו ידועים לו ית' מקודם בריאת העולם והיו כתובים בתורה אלפים שנה קודם שנברא העולם, ואמר לו האל ית' והודיעו שלא הביא את כל הבריות לפני אדם הראשון שיקרא להם שם אלא להראות חכמת אדם הראשון יותר מן המלאכים, שהיה יודע לכוין שם כל בריה ובריה שברא האל יתברך למה שהיתה שמה קודם לפני האל ית' מה שהמלאכים לא ידעו לכוין, וכמו שמורה הכתוב הקודם לזה שאמר וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, כלו' הוא שמו שהיה נקרא קודם לפני האל ית', אבל אם יניחו הכופרים כי משה בדא מלבו שאדם הראשון הוא שקרא שמות כל הדברים שנבראו בעולם ולא היו ידועים מקודם כפי מה שמסר הוא בפירוש הכתוב של ויקרא האדם, אם כן איך כתב כי קודם שנוצר אדם הראשון אמר האל ית' יהי אור, יהי רקיע, תוצא הארץ נפש חיה, הרי עדיין לא היו שמות אלו בעולם לדעתו שכתב כי אדם הראשון קרא כל השמות, וא"כ היה מורגש ונראה חלוף וקושי בדבריו מה שלא יעלם ממנו, ובהיות הדברים כולם מפי הגבורה לא יפול שום קושי כמו שכתבתי, כי הוא הודיע למשה רבינו כי השמות כבר היו מלפנים כתובים בתורה אלא שנתן חכמה בלבו של אדם הראשון שיכוין אליהם, מה שלא נוכל לומר כי אם היה משה אומר מלבו כדעת הכופרים, שהרי לדעתם לא היו שמות כתובים לפני הבריאה ולא תורה ברואה אלפים ולא שום דור לפני בריאת עולם ולא אחריו.
17
י״חעוד ראיה לאמתת התורה מן השמים מענין עונש אדם על חטאו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, ואמרו ז"ל על מתהלך בגן לרוח היום כי מלאכי השרת שהיו אומרים שיחטא אדם היו אומרים מתהלך לו אותו שבגן כלומר שימות מיד באותו היום כמו שנגזר עליו, אמר להם הקב"ה הרויחו לו את היום וכו' אי אתם יודעים אי זה יום הוא הריני נותן לו יום אחד משלי שהוא אלף שנים תתק"ל שנים לו וע' לדורותיו הה"ד ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ומן התימה בזה הענין כי לא נתקיים זה הייעוד לדורות שלא יחיו אלא שבעים שנה כ"א אחר מתן תורה, כי עד אותו זמן עדיין היו חיים בני אדם חיים ארוכים ולא נזכר בתורה מי שיחיה פחות ממאה ועשר שנים, והיה מן הראוי כפי השכל שיתקיים יעוד זה של שבעים שנה לדורות אדה"ר מיד שלא יחיו בניו ובני בניו כ"א שבעים שנה, עד שתנתן התורה ומשם והלאה בזכות התורה שכתוב בה כי היא חייך ואורך ימיך וגו' והיו חיים מקבלי התורה חיים ארוכים יותר משבעים,
18
י״טוראינו הענין בהיפך כי עד זמן התורה חיו כולם יותר ממאה ואחר נתינתה מתו דור המדבר בני ששים שנה, גם כי היה ע"י עונש, ומשם והלאה רובם לא היו חיים כ"א שבעים ואם בגבורות שמונים כמו שכתוב במזמור שנתייחס למשה רבינו ע"ה, כי נראה כי הוא יעוד מיעוט החיים עד היות התורה ניתנה על ידו לישראל, והרי כלב התהלל בפני יהושע וישראל באמרו ועתה הנה החיה ה' אותי זה מ"ה שנה וגו' ועתה הנה אנכי היום בן פ"ה שנה וגו' ככחי אז וככחי עתה וגו', נראה כי שאר האנשים לא היו מגיעים לכלל שנותיו, והרי עלי נחשב לזקן מופלג בזקנה בפחות ממאה שנה כמו שכתוב ועיניו קמו ולא יכול לראות כי זקן האיש וכבד, נראה כי שאר האנשים לא היו חיים כ"א ע' ואם בגבורות שמונים שנה, כמו שראינו בדוד המלך שהיה זקן ולא חיה אלא שבעים שנה, וכל מלכי ישראל ויהודה שנזכרו שנותם לא הגיעו לכלל שנותיו, וכן ההדיוטות ג"כ לא היו חיים כי אם שבעים ואם בגבורות שמונים כמו שנזכר בברזילי הגלעדי שהיה זקן מאד בן שמונים שנה וגו', ואמר (ש"ב י"ט) האדע בין טוב לרע אם יטעם עבדך את אשר יאכל וגו', וא"כ ראוי והגון לתת טעם לענין זה:
19
כ׳ונאמר כי תחלת כוונת האל יתברך בבריאת האדם היה כדי שיזכה ויפרה וירבה ותנתן על ידו התורה, כי מי היה יותר ראוי שתנתן התורה על ידו כ"א מי שהיה יציר כפיו כמו התורה שהיתה כלי חמדתו של הקב"ה, וכשיקבל התורה יזכה הוא ודורותיו לחיי עולם בזכות לימוד התורה וקיום מצותיה כל הימים, ואז היה מתקיים בהם כי היא חייך ואורך ימיך, והיה להם שכר כל המצות בזה העולם כי היו כולם צדיקים, כי גם שהיו יכולים לחטוא להיותם נקרצים מחומר עם כל זה לא היה להם שום נטיה לצד החטא, ואז היו בני עליה מרובים ובני תחתיה מועטים, אבל כשחטא אדם הראשון ונולד בטבעו היצר הרע שהוא מטה לב האנשים לדברים הגשמיים ומפתה אותם להחטיאם ולהורידם לבאר שחת ואיש לא ימלט מידו במרובה או במועט, נגזרה עליו המיתה ולא זכה גם כן שתנתן תורה על ידו ולא על ידי דורותיו הרעים וחטאים, כי גם האבות הצדיקים שהיו הן הן המרכבה לא ניתנה התורה ע"י שום אחד מהם, כי עדיין לא היה כלל אנשים מיוחדים לקבל התורה, גם כי הם ידעו התורה ושמרו אותה כקבלת רבותינו ז"ל, והיה צריך שיתארך ענין נתינתה עד זמן משה רבע"ה שהיו אז ששים רבוא מבני אברהם יצחק ויעקב, ואז פסקה זוהמתם בקבלתם את התורה,
20
כ״אולזה ראתה חכמתו יתב' כשחטא אדם הראשון, כי חטאתו נגד דורותיו תמיד, וגם כי יתארך נתינת התורה לא יוכלו לשמור ולקיים כל מצותיה מצד החטא המוטבע בטבעם מחטא אדם הראשון, כי גם שפסקה מהן זוהמתם עכ"ז נשאר בהם יצר הרע המפתה ויכול להחטיא את האדם, ולזה הסכים לקצר שנות רוב האנשים אחר קבלת התורה כדי שלא יהא להם שהות וזמן רב לחטוא, בהיותם מוכנים יותר לחטוא מלזכות, ודי להם לעוסקים בתורה ובמצות שבעים שנה ואם בגבורות שמונים להשלים את נפשם לזכות לחיי עולם הבא, כי שם השכר צפון להם, כי ימיהם קצרים שבעים או שמונים לקבל קצת שכר מצותיהם ומעשיהם הטובים בזה העולם, וזהו אומרם שכר מצות בהאי עלמא ליכא שיש בו קצרות שנים, שאם היה הענין כמו שהיה ראוי להיות בתחילת הבריאה ולא היה חוטא אדם הראשון והיתה נתינת התורה על ידו, היה להם שכר קצת מצות בהאי עלמא שהיו חיים בו חיים ארוכים ראויים לקבל מהם קצת שכר מצות, אבל אחר שהסכימה חכמתו ית' כי הוא יותר טוב שימלטו מרשת היצר בהיות חייהם קצרים, שכר המצות כולם הוא בעוה"ב, וזהו שאמרו שהניח לו האל ית' משנותיו ע' שנה, כי בסבת חטאו כשיקבלו התורה יהיו מוכנים יותר לחטוא ברבוי האזהרות וביטול רבוי המצות, ולכן השאיר להם ע' שנה לבד, אבל כ"ז שלא ניתנה עדיין התורה גם כי היו רעים וחטאים, כל הדברים היה אצלם היתר ויכולת בידם לעשותם זולת מיעוט שבע מצות בני נח,
21
כ״בולכך היו חיים חיים ארוכים, וכשהיו נענשים על רוע מעשיהם היה עונשם מופלג ומפורסם כדור אנוש ודור המבול ודור הפלגה, ועל זה נאמר במזמור שנתייחס למשה רבינו כי אלף שנים בעיניך וגו' כי כלינו באפך וגו' שתה עונותינו לנגדך עלומינו למאור פניך כי כל ימינו וגו' ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', הרצון באלו הפסוקים לפי כוונתנו כאן, כי האל ית' לא ימנע טוב מבעליו, ואילו היה טוב לבני אדם להיותם חיים אלף מן השנים או קרוב להם כאדם הראשון לא היה מונעם מהם, כי אלף שנים בעיניו כיום אתמול וגו' זרמתם שנה יהיו וגו' בבקר יציץ וחלף וגו', אלא שראה כי אנו כלים באפו מצד חטאתינו לפי רוב השנים, ולכן שתה את עונותינו שהיינו חוטאים ברוב השנים נגדו והסכים שנלך בימי עלומים והם ע' או פ' למאור פניו, כי בהם נוכל להשלים את נפשותינו, כי גם רוב אלו הימים פנו בעברתו וגו' ומה יהיה אם יהיו יותר, ולכן הם ימי שנותינו שבעים שנה ודי, כי אפי' אלו רובם הם עמל ואון וגו', וא"כ מה שנא' על אדם שהשאיר הקב"ה שבעים שנה משנותיו לבניו הוא ממתן תורה ואילך וכמו שכתבתי, מפני שהוא עמוס ממצות ואזהרות וקרוב לפי טבעו יותר לחטוא מלזכות, והאל ית' שומר לו כל זכיותיו לתשלום שכר העוה"ב, ומפני שהמצות והאזהרות מקיים אותם האדם בגוף ונפש והיה ראוי שיהיה תשלום שכרו ג"כ בגוף ונפש, ועתה שבסבת חטאו של אדם הראשון נתקצרו הימים נשאר כל תשלום השכר לעוה"ב, ולכן הסכימה חכמתו ית' להחיות מתי ישראל בגוף ונפש כדי שיקבלו שכרם משלם מדה כנגד מדה, ולזה אמר גם כן בסוף המזמור שובה ה' וגו' שבענו בבקר חסדך ונרננה ונשמחה כל ימינו, שהוא רומז לתחיית המתים שאז יהיה לנו שכר המצות בגוף ונפש כמו שהיה ענין עשייתם.
22
כ״גויצא לנו מכלל כל זה כי משה רבינו הודיע לנו בקבלת פירוש הכתוב שאומר מתהלך לרוח היום וגו' שהקב"ה השאיר משנות אדם הראשון שבעים לבניו, ומאין ידע משה זה שרמזו כאן ואמרו בפירוש במזמור המיוחס לו ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו', הרי בזמנו עדיין היו חיים רוב האנשים יותר ממאה שנה, כי מתי מדבר על עונש חטאתם הוא שמתו בני ששים שאל"כ אולי היו מאריכים ימים כשנות הקודמים להם, אלא שהיה הכרח שהאל ית' אמר לו בפירוש ורמוז בתורה, כי אפי' מה שתלמיד מחדש בפני רבו נאמר לו למשה בסיני, והרי ראיה כי כל התורה מפי הגבורה ניתנה כי נקח ראיה מקצתה אל קצתה.
23
כ״דוכן נביא ראיה לאמיתת תורה מן השמים ממה שנא' בלידת נח זה ינחמנו ואז"ל וכי נביא היה למך אלא מסורת היה לאדם כשנאמר לו ארורה האדמה בעבורך אמר עד מתי אמר לו עד שנולד אדם מהול ממעי אמו, וכיון שנולד נח אמר זה ינחמנו, ולא היה להם כלי מחרישה והוא הכין להם, והיו זורעים חטים והיתה מוציאה קוצים וכו' וכשבא נח נח, וכן נאמר על פלג כי בימיו נפלגה הארץ, ושנינו בסדר עולם שבסוף ימיו נתפלגה למדנו שהיה עבר נביא שקראו פלג משעת לידתו, והרי הכופרים בתורת משה אומרים כי משה בדא מלבו מה שכתב בתורה כי על ידו נעשו הנסים לישראל ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ונתינת התורה והמן והבאר וענני כבוד, כדי להגדיל שמו וחכמתו לעיני הדורות הבאים, ולדעתם מה לו ולצרת אחרים לכתוב או לרמוז בתורתו שאדם הראשון היה מסורת בידו ענין נח הבא אחר יצירת אדם יותר מאלף מן השנים, ומה לו לכתוב על עבר כי קרא שם בנו פלג בלידתו על מה שידע הנבואה כי בימיו תתפלג הארץ, אלא בודאי קבלה היתה לו מאביו ואביו מאביו עד אברהם אבינו שקבל מכולם, וגם יעקב שהשיג וראה את שם ועבר כפי סך השנים שנכתב עליהם והם העידו כי עבר קודם הפלגה כשנולד פלג קראהו כן מפני שאמר שבסוף ימיו יהיה דור הפלגה וכן היה, ושם ועבר קבל מנח שקבל ממתושלח והקודמים אליו,
24
כ״הוכן שם עצמו השיג את מתושלח וקבל ממנו כי נח נקרא כן על שם מה שנח העולם אחר שנולד, כי כן קבל מתושלח ואבותיו מאדם הראשון שאמר להם קודם לידת נח כמה מאות מן השנים שכשיהיה נולד אחד מהול שאז תכלה הארץ וקללותיה, וראו שנתקיימו דבריו כשנולד נח מהול והגידו לבניהם ובניהם לדור אחר עד משה רבינו שידע בודאי בקבלת אבותיו האמיתית, שקודם לידת נח נבא עליו אדה"ר, וקודם לידת פלג נבא עליו עבר אביו כי בסוף ימיו יהיה דור הפלגה, ואילו לא ידע משה רבינו אמיתת קבלת ענינים אלו לא כתבם, כי מה שבח וגדולה יגיע לו בזה הענין אם יתקיים מה שמסרו או נבאו הראשונים או לא, אלא בודאי כל מה שכתב מפי הגבורה כתב, אם שהיה לו קבלת אבותיו בכל מה שהיה קודם זמנו דרך כלל, ואם במה שהיה לפניו היה מקפיד בדברים ולא היה כותב כי אם מה שהיה אצלו אמת מפי השם, כ"ש שיקפיד על מה שאירע בזמנו ועל ידו שלא יכתוב אלא מה שנאמר לו מפי הגבורה כמו שנאמר, וכיון שנבואת אדם הראשון ועבר נתקיימו והיתה אמיתית הנבואה שנבאו אותה לאנשים כמה שנים קודם, כ"ש נבואת משה המפורסמת לכל העולם כי לא נפל ולא יפול מכל דבריו ארצה כי כולם דברי אלהים חיים.
25
כ״ווכדומה לזה יש להביא ראיה משאר היעודים שנתייעדו ע"י הקודמים לו ונתקיימו אח"כ, כמו ענין המבול שהיה מכריז נח ק"כ שנה קודם שישובו ואם לאו שיביא את מי המבול, וענין היות לו בנים לאברהם ושרה שנתיעדו שלשים שנה קודם במעמד בין הבתרים, וענין ירידתם למצרים ועלותן ושובם לארץ דור רביעי, כי כל אלו נתיעדו האבות קודם זמן היותם והיו אחר כך, וכך היה ידוע ומקובל למשה כי נתיעדו מאלו היעודים וכיוצא בהם קודם זמן היותם ונתקיימו אח"כ כולם, וזו ראיה כי לא כתב משה רבינו בתורה כ"א מה שהיה אמת ויציב והכל מפי הגבורה, כי ע"פ הקבלה לא היו יכולים לכוין ולידע כל הענינים כמו שהיו בלי מרגעת ותוספת, אלא שהאל יתב' אמרם לו מפיו יקרא והוא כותב על הספר בדיו, כ"ש מה שכתב שהיה על ידו שהיה מכוין לכתוב האמת ולא ישנה מדעתו בשום דבר כי הכל היה מפי הגבורה.
26
כ״זוכן שבע מצות שנצטוו בני נח, אילו לא ידע הוא בודאי שנצטוו עליהם מפי ה' לא היה מצוה הוא עליהם ולא היה מצרפם למצותיו, אלא ודאי שכלם נשנו לו בסיני:
27
כ״חעוד אביא ראיה מה שנתן יעקב אבינו ע"ה ליוסף את שכם כמו שכתוב ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך וגו' שיהיה לו חלק יתיר על אחיו, וכן ראינו בגורלות חילוק הארץ לשבטים שלא הוזכר שכם בכלל הארצות שנפלו לו בגורל אלא שניתנה לו במתנה בנחלת אביו יותר מאחיו, ונתקיים כמ"ש בסוף ספר יהושע ואת עצמות יוסף וגו' קברו בשכם בחלקת השדה וגו' ויהיו לבני יוסף לנחלה, וזה היה קיום מתנת יעקב ליוסף, ולא הוזכר זה בכלל היעודים שהזכרנו למעלה שנתקיימו לאחר מיתת משה רבינו, כי זה אינו יעוד, ויש ממנו ראיה לאמיתת התורה כי כולה מפי הגבורה, שאם זה שכתב פה מרע"ה שיעקב נתן לבנו יוסף את שכם לנחלה יותר מאחיו לא היה מפי השם לא היה מתקיים אחר כך, וכל השבטים היו מסרבים מלתת לו חלק יותר מהם, אלא שידעו בודאי כי כן צוה יעקב אביהם ושכן נאמר לו למשה מפי הגבורה שיכתוב בתורה וכתב על פי ה', והוא ראיה על כל מה שכתב גם כן שהוא מפי ה':
28
כ״טעוד אני מביא ראיה לעיקר זה והוא תורה מן השמים, מן המצוה הראשונה שנצטוו בה ישראל והיא מצות הפסח שנצטוו במצרים זכר למה שאירע להם שם, וכתיב וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה' את משה ואהרן כן עשו, שלקחו הפסח כל אחד בעשור לחדש והיה להם למשמרת עד יום י"ד ושחטו אותו ואכלו אותו ככל חקת הפסח, והרי שאמר להם משה שישמרו אותו ה' ימים לבד ומיד יצאו ממצרים והיה כן ועשו כל חקת הפסח זכר ליציאת מצרים, נראה שהיו בטוחים והיו יודעים שמאת האל יתב' היו מצווים בכך כיון שראו המכות והנסים והנפלאות, וכן עשו הפסח בשנה השנית כמו שכתוב בפרשת בהעלותך ויעשו את הפסח בראשון וגו', ואם היה להם שום ספק במצוה הראשונה הזאת שנצטוו בה לא היו חוזרים ושונים אותה בשנה השנית, וכן אילו היה להם שום ספק בנתינת עשרת הדברות לא היו מקיימים אח"כ מצוה זו הרומזת ליציאת מצרים.
29
ל׳ואין לכופרים מענה לומר כי משה כתב המצוה וקיומה אבל ישראל אפשר שלא קיימו אותה לא בראשונה ולא בשניה, שהרי משה רבינו כתב י"ג ספרי תורה ביום מותו ומסר לכל שבט אחד שיקראו בו ויעתיקו ממנו כל א' ס"ת לעצמו, ואיך יכתוב בספר וילכו ויעשו בני ישראל בראשונה ויעשו את הפסח וגו' בשניה, והם בעצמם ידעו שלא עשו, זה תימה גדול שהרי באי הארץ שנמסרו להם הי"ג ספרי תורה היו בהם בני עשרים בשנה השנית וידעו אם עשו הפסח באותה השנה, ואיך יכתוב עליהם משה רבינו בספר התורה שעשו מה שהם היו יודעים שלא עשו, אלא ודאי שעשו על פיו מה שצוה להם והם עצמם עדים שנתקיים מה שיעד להם, והם עדים על כל התורה כולה, כי הספק שיסתפק בדת אחת מן הדתות הוא כשהיא נמסרת מפי המיסד אותה אליהם ואינם יודעים מה טיבה אם היא אלהית אם לא, אבל כשהמון רב מעם חכם ונבון כמו שהיו יוצאי מצרים הם עדים שהם קבלו אותה וכתוב בה דברים שקרו להם ודברים שנתיעדו להם, כמו בתורתנו הקדושה שכתוב בה כל מה שאירע למקבלים עצמם מיום עלותם מארץ מצרים עד יום בואם אל ארץ נושבת, מן הנסים והנפלאות שנעשו להם ביציאת מצרים ובמדבר כמ"ש למעלה בפרקי היעודים והנסים, איך אפשר שישנה משה ויאמר מדעתו שום דבר מכל מה שעבר כי הם היו יכולים להכחישו בפניו, אלא ודאי כמו שבענין הנסים והיעודים ונתינת התורה והוא אנכי ולא יהיה לך ששמעו מפי הגבורה הם עדים נכונים ואמתיים לעצמם ולבניהם אחריהם כי לא ינחילו שקר לבניהם.
30
ל״אכמו כן שאר המצות והדברים שנאמרו בתורה והם רוב המצות ידעו בודאי שמפי הגבורה אמרם משה רבינו, והרי כתוב בתורה בשעת נתינתה אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים וגו', ואמרו ז"ל ולא מסורת היא בידכם, כי הם עצמם אותם שיצאו ממצרים אשר מקצתם אותם שהיו פחות מעשרים שנה היו אח"כ מבאי הארץ וכולם ראו מה שעשה למצרים הנסים והמכות, אשר הוא מן הנמנע שיעשו כי אם על יד די רוח קדישין ביה, והוא משה רבינו שעשה הכל מפי הגבורה כמו שכתוב בתורה, ולהם נמסרו הי"ג ספרים שכתב משה ונמצא כתוב בהם אתם ראיתם וגו', ואין שום אדם שיעיז פניו לומר לחבירו אתה ראית דבר פלוני אם לא ראה אותה, כ"ש משה רבינו שיאמר ויכתוב בתורה בשם האל ית' לכלל עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה והם באי הארץ שראו מה שנעשה למצרים והם לא ראו דבר, ואילו היה נאמר או נמסר זה הענין בכתב היה אפשר שיפול בו ספק אם היה כך או לא, אבל כיון שהם עצמם ראו וידעו בכל מה שנכתב בתורה מן הנסים והנפלאות מי הוא שיסתפק בהם, כי אם האפיקורס הכופר במציאות ה' וחידוש העולם.
31
ל״בעוד אביא ראיה מנתינת עשרת הדברות על כל שאר התורה כולה כי כולה ניתנה מפי הגבורה כמו עשרת הדברות, שהיה דבר מפורסם ולא נפל בהם שום ספק שהיו מפי הגבורה, וזה מכמה סבות, כי כל דבר יבחן ויתאמת מצד זמנו ומצד מקומו ומצד איכותו ומצד מהותו, וכן במתן תורה היו כולן, אם מצד זמנו היותו זמן התחלת יציאת התבואות והפירות ברוב העולם אשר מהם ניזונים ומתפרנסים כל הבריות בזה העולם, אשר זה הוא רמז כי נתינת התורה היתה ג"כ למזון ופרנסת הנפשות הזוכות בעוה"ז לחיי עוה"ב, ולא ניתן המזון והפרנסה לגופות בעוה"ז כי אם כדי שיהיה בהם קיום להתעסק בתורה ובמצות לזכות לחיי העוה"ב, וכן היותו בזמן התבואות והפירות הוא רמז כי כמו שהן יוצאות אחר החרישה והזריעה כי הן סבת הצמיחה, כך היתה נתינת התורה מיועדת לישראל מקודם כמה חדשים במקום עצמו שניתנה והוא הר סיני שנא' בו למשה בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה,
32
ל״גכי היציאה ממצרים היתה דמיון החרישה והזריעה לנתינת התורה, כי לא היו יכולים לקבל התורה בהיותם משועבדים לפרעה ולמצרים, כי כל שעבוד הוא מעכב עשיית המצות ולמוד התורה כ"ש שעבוד גדול כזה, וכן נכלל בלשון בהוציאך את העם הזה בהקנות להם דעות אמיתיות ביציאת מצרים ע"י הנסים והנפלאות שנעשו אז, כי הן היו סבת קבלתם התורה, כי עם הדעות הנפסדות שהיו להם במצרים לא היה להם הכנה כלל לקבל את התורה, וזה נרמז באמרו בהוציאך וגו' ולא אמר בצאתם ממצרים, לומר כי על ידי מה שתוציא אותם על ידי נסים ונפלאות ומכות גדולות על המצרים יהיה סבה שתעבדון את האלהים על ההר הזה, והרי היציאה עצמה דמיון החרישה, והיותה ע"י אותות ומופתים ומכות הוא דמיון הזריעה, והיא דעות אמיתיות שקנו לשיצמחו מהם מצות התורה ולימודה, ולא תאמר כי גם זה מחכמת משה, שהרי ייעד הדברים לישראל קודם בואם שאמר להם מה שאמר לו האל יתב' בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, שבו נתייעד ונתקיים היעוד בו, ואמר בזמן נתינתה ביום הזה באו מדבר סיני:
33
ל״דואם מצד מקומו שניתנה במדבר שהוא הפקר לכל ואין לו סוף כמו שאמרו חז"ל, והכוונה היא כי היתה נתינתה במקום הפקר שאין לשום אדם יכולת ושלטנות בו, כי אם היה במקום בנוי ומיושב היה אפשר שיפול ספק בלב שום אדם לומר כי בהכנת המקום מכמה זמן ע"י מלאכות ותחבולות בני אדם נראה הענין המופלא ההוא והוא שמיעת הקול בעשרת הדברות, אבל בהיות הענין במקום שמם והפקר שלא היה בו יישוב לא יפול בו שום ספק, כי הוא ידוע כי אין לאדם שלטנות שם, ומאת האל יתב' שהוא ברא המדבר וכל העולם והיה הענין המופלא ההוא, והוא רמז ג"כ שלא ישתדל האדם בזה העולם בדברים הגשמיים והקנינים כי אם שיסתפק במעט לקיום הגוף, ויפקיר עצמו לזה, וכן כמו שהמדבר אין לו סוף כן מה שהיה ונראה בו אין סוף ותכלית, כי מה שהוא נעשה על ידי חכמת בני האדם יש לו קץ ותכלה, ורבוי הנסים ופרסום ענין נתינת התורה לא היה סוף וגבול לה, והוא ידוע כי מאת ה' שאין לו סוף וגבול היתה זאת, וכן מתן שכרה בעוה"ב אין לו סוף כמו שאין סוף בנתינה.
34
ל״הואם מצד איכות נתינתה הוא מתחלק לכמה חלקים, מהם ענין שמיעת הקול ששים רבוא בני אדם מבן עשרים שנה ומעלה לבד הפחותים מבן עשרים והנשים והטף אשר כולם הושוו בשמיעה זו, ולא נפל שום הפרש ביניהם שיאמר זה כך שמעתי וראיתי וזה יאמר כך שמעתי וראיתי, אלא כולם הושוו בשמיעה ובראיה, וכמו שאמר הכתוב וכל העם רואים את הקולות וגו', כי כולם יחד שמעו וראו את הקולות וכו' ולא נפל ביניהם שום חילוף, וזה דבר בלתי איפשרי בעניני העוה"ז, כי אם אדם חכם ידבר בפני כלל קהל גדול ענין אחד אי אפשר אלא שיפול בין השומעים איזה הפרש וחילוק, שיאמר זה כך שמעתי וזה יאמר לא כי כך שמעתי, או לא הבנתי הדברים ששמעתי, ואחר יאמר שלא שמע בכל הענין ההוא כי לא נתן לב לשמוע שלא היתה מחשבתו פנויה אז לדבר ההוא, אבל במתן התורה לא היה כך כי כולם נתנו לב והיתה מחשבתם פנויה לשמוע ושמעו כל מה שנאמר במעמד הנבחר והקדוש ההוא, כולם כאחד בלי שום תוספת ומגרעת זה מזה, ובלי שום שינוי האנשים והנשים והטף, וכמו שאמר הכתוב כי כל העדה כולם קדושים וגו' כלם שמעו בסיני אנכי ולא יהיה לך, הרי ברור שכולם יחד שמעו שתי הדברות אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך וגו', לא יהיה לך אלהים אחרים וגו', כל המלות שבהם אות באות תיבה בתיבה שמעו ונשאר חקוק בשכל כל אחד מהם כאילו קרא אותו מאה פעמים לא נשכח מכל אחד ואחד מהם אפילו אות אחד מהם ששמעו מפי הגבורה,
35
ל״ווזה דבר פלא כי אפי' האדם החכם הנותן לב לשמוע דבר מה ישיג בחכמתו ובכח המקבל שבשכלו לדעת כוונת הענין, אבל לא שיחזור לומר הענין ההוא במלות ואותיות שאמרם המדבר ההוא, והקהל הגדול והקדוש הזה אנשים ונשים וטף ידעו ונשאר חקוק בשכל כל אחד מהם אנכי ולא יהיה לך, שהם כמו ס' רבוא תיבות מחוברות מכמה מאות מהאותיות, וכולם שמעו וידעו אותם בלי שום תוספת ומגרעת כנזכר, וזה דבר אי אפשר בכח שכל כי אם על צד הפלא הגדול, וזה יהיה ענין יציאת הנשמות שנרמז בפסוק נפשי יצאה בדברו, כי נדבקה נפשותם באל ית' המשפיע ומדבר להם מבלתי היות להם שום הכנה עד שנחקקו בנפשותם שתי הדברות וידעום כאילו נולדו אז בידיעתם, וכאילו למדום מאה פעמים, והוא ראיה על כי לא נשמע הקול ההוא כי אם מפי הגבורה כי הוא הנותן לשכוי בינה, ובשמיעת שתי הדברות הושוו כולם ביחד ושמעו אותם כמו ששמע משה רבינו לא פחות ולא יותר בענין השמיעה, וזה נרמז לו כשאמר לו האל ית' בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון וגו', היה ראוי לומר יעבדון את האלהים, אלא שרמז לו כי בענין הדברות יהיו כולם שוים בעבודת האלהים, בהכין לו נפשותם והיותם לו כמו קרבן שיתקבל לפניו ית', ומשם זכו להשגה ההיא ששמעו כל הדברות בדבור אחד מה שא"א לב"ו לומר כן, כמו שאחז"ל, וחזר ופרטן אנכי ולא יהיה לך וגו', וכן אמר להם משה במשנה תורה פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש.
36
ל״זוכן מענין איכות נתינתה, הוא הקולות וברקים וענן ולפידים וערפל וקול השופר, יש ראיה ומופת למכחישי התורה שיוכרחו להודות שהיא מן השמים, בהיות הקול הנשמע בדבור אנכי ולא יהיה לך מבורר ומובן לכולם ולא יערבבם ולא יעכב שמיעתם שאר הקולות והברקים והרעמים שעם הברקים וקול השופר והלפידים, כי אפי' דיבור הקל שמדברים בני אדם בפני המדבר והמשמיע דבריה לעם הוא מערבב ומעכב שמיעתם וכאמרם תרי קלי לא משתמעי, כל שכן קולות גדולות כאלו שאמר הכתוב ויהי קולות וברקים וגו' וקול שופר חזק מאד, ובזמן שמיעתם אנכי ולא יהיה לך אמר רואים את הקולות והם הדברות ואת הלפידים ואת קול השופר, שלא תאמר כי בשמעם את קול הדברות נחו ושקטו שאר הקולות, אלא כולם היו בבת אחת ולא ערבבו שמיעת שתי הדברות ואין זה כי אם קול הגבורה בלי שום ספק, כי אין כח ואיילות בקול טבעי להיות נשמע מבורר ומובן בין שאר הקולות גדולות וחזקות:
37
ל״חוכן מראות הברקים והלפידים והענן הם מעכבים ומערבבים את הדבר הנשמע בטבע, כי החושים לא יושג תכלית פעולתם כי אם בהיות כל אחד מהם עושה פעולתו בפני עצמו ולא ישתתף חוש אחר עמו, כמו שתאמר האדם כשהוא אוכל והוא רוצה לשמוע מה שמדברים לא יטעום את אשר יאכל, ואם ירצה לטעום את אשר יאכל לא יבין דבר הנשמע לו, וכן שאר החושים, לסבת היות מקורם ועיקרם במוח בחוש המשותף לכלם, כי כשהוא פונה לתת כח ההשגה לחוש אחד יבצר כחו מלתת כח לחוש אחר, ובמעמד הנבחר הזה לא עכב ולא ערבב ראיית הלפידים והברקים את קול הנשמע אליהם ששמעו אותו בברור, והוא ראיה על שלא היה דבר טבעי כי אם מפי הגבורה:
38
ל״טוכן בהיות הקול הנשמע מושג ונשמע לכל ישראל אנשים ונשים וטף העומדים בשלש פרסאות, כלם שמעו הקול ההוא בבת אחת ובאופן אחד קול שוה לכלם לא רם וחזק לזה ונמוך ורפה לזה כקול הנשמע מרחוק, אלא לכלם בשוה כמ"ש הכתוב וכל העם רואים את הקולות וגו', היא ראיה גדולה כי הקול היה מפי הגבורה.
39
מ׳ומה לנו להביא ראיות לבלתי מאמינים והרי מקבלי התורה בעצמה שהיו דור שכלו דעה העידו הם על עצמם כי כל דברי משה מפי הגבורה, שהרי אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, הרי שידעו ובחנו אלהים ששמעו קולו וימלטו, ואם יאמרו הכופרים כי הם דברי משה והם לא אמרו כך, הרי כל התורה כולה ניתנה כתובה וחתומה לדור הזה אשר מהם מקבלי התורה עצמם הפחותים מבן עשרים ונמסר לכל שבט ספר אחד שלם ביום מיתת משה, והיה כתוב בהם פסוק זה שהם אמרו לו דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ואם דבריו הם בדויים איך יכחיש החי את החי ויכתוב להם כי הם אמרו לו דבר אתה עמנו וגו' ויודע כי יכחישו אותו בפניו ויאמרו אינו כך כי לא אנחנו ולא אבותינו שמתו במדבר אמרו דבר זה.
40
מ״אולפי דעת האומר כי תורה מגלה מגלה נתנה, כשנתן ליד כל יוצאי מצרים זקניהם שופטיהם ושוטריהם מגלה זו הכתוב בה ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו וגו', היו יכולים כולם להכחישו בפניו, וגם הוא לא היה לו לב לכתוב להם שאמרו לו מה שלא אמרו, אלא על כרחם צריכים להודות הבלתי מאמינים כי כל הדור ההוא אשר לא קם כמוהו בדעת ובינה הם האמינו וידעו כי כל דברי משה רבינו מפי הגבורה היו ולא בדא שום דבר מלבו, ולמי יש לנו להאמין כי אם להמון רב אנשים חכמים ונבונים וידועים כי לא שקר נחלו אבותינו ולא טעו בראייתם ושמיעתם לשיאמר עליהם שנחלו הבל כלו' שטעו ואין בם מועיל, כמו שנאמר על הכופרים שהם בעצמם יודו לעתיד כי שקר נחלו אבותיהם או שטעו קצתם וילכו אחרי ההבל ואין בם מועיל:
41
מ״בועל זה נאמר כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם, וכמו שאמרו ז"ל ולא מסורת היא בידכם, וזה הכתוב נכתב בתורה שניתנה בידם והם ידעו שהיה אמת שאמר להם משה בשם האל ית' אתם ראיתם, ושראו, כי איך ימסור משה להם מגלה או תורה חתומה כתוב בה שאמר להם ממש מה שלא אמר לא יתכן לקל שבקלים, ומפני כי חוש הראות הוא משיג הדברים על מכונם יותר משאר החושים, אמר אתם ראיתם, ואמר ג"כ וכל העם רואים את הקולות.
42
מ״גומין ראיה וטענה זו על אמיתות התורה שהיא נתונה מן השמים לדעת עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה דור שכולו דעה, היא כוללת לכל הכתובים כיוצא באלו, כמו מה שכתוב על אהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל ויראו את אלהי ישראל ותחת רגליו וגו' ויחזו את האלהים וגו', כי איך יכתוב וימסור לידם שראו וחזו אם לא שהם היו יודעים באמיתות שהיה כך והם עדים ברורים לכל ישראל על זה, מצורף למה שראו כל ישראל שנא' עליהם אתם ראיתם.
43
מ״דוכן ראו כל ישראל בעיניהם בבוא משה האהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האהל וגו' וראה כל העם את עמוד הענן עומד פתח האהל וקם כל העם והשתחוו איש פתח אהלו, ונכתבה מגלה זו וניתנה לכל ישראל הנאמר עליהם שהם ראו וקמו והשתחוו, וידעו כולם כי האמת היה כך, ואם התורה חתומה ניתנה בסוף הארבעים הרי היו ביניהם אותם שהיו פחותים מבן עשרים שנמצאו בכל הדברים האלו וידעו כי כולם אמתיים.
44
מ״הוכן כולם היו עדים על משה רבינו שעלה להר פעמים ושלש ועמד בכל פעם מ' יום ומ' לילה לחם לא אכל ומים לא שתה, שהרי כתוב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וגו', וכתיב ויעל משה אל הר האלהים ואל הזקנים אמר שבו לנו בזה וגו', ראו לאיזה מקום אנו הולכים למקום שרפים וחיות ואופנים ומלאכים בקשו עלינו רחמים וכו', וכמו שאמרו במדרש שנראה שידעו כולם בבירור שהיה עם ה' כל המ' יום ולילה ושלא אכל ושתה, כי לא היה מן במקום שהניחו אותו ולא מים וכל המ' יום היו כולם סביב ההר ולא ראו אותו, ונכתב כל זה בתורה ונמסר לידם שהם יודעים כי הכל אמת:
45
מ״ווכן בהקמת המשכן ראו כלם כי כסה הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו וגו' כי ענן ה' על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו וגו', כל זה נכתב ונמסר לידם וידעו וראו שהכל היה אמת.
46
מ״זוכן מה שנאמר להם ביום השמיני למלואים קחו שעיר עזים וגו' כי היום ה' נראה אליכם, ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' וגו', וכתיב ויבא משה ואהרן אל אהל מועד ויצאו ויברכו את העם וירא כבוד ה' אל כל העם, כל זה נאמר להם קודם ונתקיים לעיניהם והם עדים בדבר כיון שנכתב ונמסר לידיהם, כי אם הם היו יודעים שלא היה אמת לא היה מוסרו לידם, וכמו שאמרנו.
47
מ״חוכן כולם ראו שבערה בם אש ה' במתאוננים וצעקו אל משה ויתפלל משה אל ה' ותשקע האש, ובאספסוף שהתאוו תאוה וגו' מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגו', נאמר ואל העם תאמר התקדשו למחר וגו', לא יום אחד תאכלון וגו' עד אשר יצא מאפכם וגו' הבשר עודנו בין שניהם וגו', ובמרגלים כתוב אמור אליהם חי אני נאם ה' אם לא כאשר דברתם וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אם אתם תבאו אל הארץ וגו' ובניכם יהיו רועים במדבר ארבעים שנה וגו', וכתיב בקיום ענין זה ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם וידבר ה' אלי לאמר אתה עובר היום וגו', ובמחלקת קרח נאמר דבר אל העדה לאמר העלו מסביב למשכן קרח וגו', סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים וגו', ויעלו מעל משכן קרח וגו' בזאת תדעון וגו', ויהי ככלותו לדבר וגו' ותפתח הארץ את פיה וגו', ואש יצאה מאת ה' וגו', וילנו כל עדת בני ישראל וגו', הרמו מתוך העדה הזאת וגו', קח המחתה וגו', והמגפה נעצרה וגו', וידבר משה אל בני ישראל ויחנו אליו כל נשיאיהם מטה וגו', וינח משה את המטות וגו', והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח וגו', ובמי מריבה כתוב וירב העם עם משה וגו', קח את המטה וגו', וירם משה את ידו ויך וגו', ויצאו מים רבים וגו', ואחר מיתת אהרן כתוב וידבר, העם באלהים ובמשה וגו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקל, וישלח ה' בעם וגו', ויבא העם ויאמרו חטאנו וגו', התפלל ויתפלל וגו', עשה לך שרף וגו', ויעש משה וגו', והביט אל נחש הנחשת וחי, הרי שכולם ידעו וראו מה שאירע להם במתאוננים אחר התראה, וכן כולם שמעו מה שנתיעד עליהם רעה בענין המרגלים שימותו כולם במדבר מבן עשרים ומעלה, והיה הולך ומתקיים היעוד ההוא כל הארבעים שנה שהיו במדבר, כמו המן והבאר וענני כבוד שהתמידו לעיניהם ארבעים שנה, וכן במחלקת קרח ראו כל מה שחלקו קרח ועדתו על משה רבינו ושעל דבר מחלוקתם נבלעו ונשרפו בשעה אחת להיותם נותנים דופי בקצת דברי משה רבינו, ונכתב כל זה וניתן בידם, והוא הוראה שהיה בטוח משה רבינו שהם היו יודעים שהכל היה אמת, וכן ענין מטה אהרן וענין נחש הנחשת ידעו וראו ישראל בעיניהם כל הענין כמו שכתוב כיון שנמסר לידיהם, וכן כל שאר הנסים והדברים שנכתבו בתורה שהיו לפניהם היו אמתיים כיון שנכתבו כל אותם הדברים וניתנו לידיהם כמו שכתבתי כמה פעמים, הוא ראיה שהיו הדברים כך בפועל כמו שהם כתובות בתורה.
48
מ״טוכל זה הוא ראיה גדולה גם כן לכל מצות הכתובות בתורה שהן אמתיות מפי הגבורה, כמו שכתוב בכלם וידבר ה' אל משה, ויאמר ה' אל משה וגו', כיון שהם ראו וידעו מעמד הקדוש והוא נתינת עשרת הדברות בהר סיני וראו גם כן כל שאר הדברים שכתבנו, שראו ונודעו להם בבירור, הם ראיה על כל דבור ודבור ועל כל אמירה ואמירה שכתובה בתורה שכולם מפי הגבורה כמו שהארכתי.
49
נ׳ועור כי עשרת הדברות הם כוללים כל התורה כולה בגודל וחומר ענינה, במה שבין אדם למקום, בהאמנת האלהות והרחקת כל מיני ע"א, ובמה שבין אדם לחבירו בדברים שיש בהם מיתה, ומי שהזהיר בהם הזהיר בכל שאר המצות הכתובות בתורה, כי כל המצות כלולות בעשרת הדברות, וכן נרמזו במספר אותיות שבעשרת הדברות:
50
נ״אואם כן נתבאר אמתות כל התורה מאמיתות עשרת הדברות באיכות נתינתם בקולות וברקים ושאר הדברים הכתובים למעלה:
51
נ״בואחר שנתבאר אמתות כל תורתנו התמימה מנתינת עשרת הדברות, מצד זמן נתינתם ומקום נתינתם ואיכות נתינתם, נבאר עתה אמיתות כל התורה מצד מהות עשרת הדברות, שהם יסוד ועיקר לכל התורה כולה, בפרט שתי הדברות הראשונים, שהם האמנת האלהות והרחקת ע"א, הם יסוד הכל, כי בהאמנת אלהותו שהוא הבורא והמשגיח, נרחיק כל שאר הדברים ונעשה ונשמע מה שנצטוינו ממנו, ובשתי הדברות האלו נכללו כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה, כי כל מצות עשה הם דברים טובים ונכוחים לפני השם ורצויים וחשובים לפניו יתברך, והם דרך השי"ת, וכולם נכללים בדבור אנכי, וכל מצות ל"ת שהוזהרנו מעשייתם הם מרוחקות מלפניו ית' ויתעלה וקרובות למיני עבודות הזרות והפסילים וכולם נכללות בדבור לא יהיה לך, ועל זה נאמרו שתי דברות אלו מפי האל ית' כלשונם וככתבם אנכי ה' אלהיך וגו', לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, כי פיו הוא המדבר אליהם לנכח, לא כשאר הדברות המדברים בדרך נסתר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ולא נאמר לא תשא את שמי, וכן שמעו כל ישראל שתי דברות אלו מפי הגבורה כמו ששמעם משרע"ה, ואם כן הרי זה כמו ששמעו כל רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה מפי הגבורה, כיון ששניהם כוללים כל מצות עשה ומצות לא תעשה כמו שכתבנו,
52
נ״גונסמכו ב' דברות אלו מצות האלהות והרחקת הע"א, כי גם שיאמין האדם באלהותו לא ישתף עמו דבר אחר בלתי לה' לבדו, וכמו כן יעשה בפועל כל מה שהוא רצונו יתברך והוא רמ"ח מצות עשה ולא יספיק זה אלא שיזהר מעשות שום דבר נגד רצונו שהוא שס"ה אזהרות, ומפני שהן מכוונות לעבודות הזרות ונרצות אליהן, וכאילו תאמר כי מצות עשה הן מדותיו יתב' ודרכיו, ומצות לא תעשה הן מדות ודרכי עבודות הזרות, ולכן נצטוינו בעשיית המצות והוזהרנו מעשיית העבירות, והרי שתרי"ג מצות נכללות בשתי דברות אלו אנכי ולא יהיה לך, ולכן שמענום מפי הגבורה ביחד וקדמו לכל שאר הדברות, והם הוראה כי המצוה עליהם הוא האל ית' כי לו נתכנו עלילות, והם מעשה המצות והאזהרות, ואין לו פה לחולק על התורה לומר כי משה בדא מלבו כל זה, או הראה לפניהם ואחז עיניהם שישמעו או יראו מה שלא היה לו מציאות בפועל, כי זה לא יקרה בהמון פתאים כל שכן בהמון עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, בהיותם רואים כלם כל המופתים שנעשו להם ביציאת מצרים, כי אפילו החולקים על משה הודו שלא היו אותם המופתים בהשגת חכמת אדם כי אם אצבע אלהים, ולכן אמר כאן אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים וגו', ולא אמר אשר בראתי העולם, כי יציאתך מארץ מצרים היא ראיה למעמד הקדוש הזה, וכמו שאני הוא שהוצאתי אותך כן אני הוא המדבר אליכם, וע"כ הוצאתיך שתקבל מלכותי ומצותי, וכמו שאמר הכתוב בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה:
53
נ״דוכן כל שאר הדברות הם גדולים וחמורים יותר מכל שאר מצות התורה, ולכן נאמר במעמד הקדוש הזה משה ידבר והאלהים יעננו בקול, מפני כל ישראל שראו קולו של משה כולם שהיה הקב"ה מסייעו בקולו, ובנעימה שהיה משה שומע בה היה משמיע את ישראל כמו שדרשו במכילתא, מה שלא היה כן בשאר מצות התורה, וזהו לסבת חומר וגודל דברות אלו, כי לא תשא נזדעזע כל העולם כולו כשיצא מפיו ית', והרי הנשבע לשוא כאלו מכחיש מציאותו ית', והוא דבור ראשון שנשמע מפיו, שמי שנשבע בה' שיעשה כך או לא יעשה, הכוונה היא כי כמו שמציאותו ית' אמתי כך הדבר ההוא שנשבע עליו הוא אמתי, ואם הוא עובר על זה הרי הוא כאילו מכחיש מציאותו ח"ו, ולכן נזדעזע כל העולם כי כל העולם מודים במציאותו יתב',
54
נ״הונצטוו בשבע מצות וראשיתם הוא מציאותו ית', ושלא יעבדו ע"א, והנשבע לשוא הוא כמכחיש מציאותו ח"ו, והרי כל העולם שברא אין לו קיום בלתו ומזדעזע ועומד ליחרב, ואם כן כל העולם מודים בזה שהוא בכלל מציאותו יתברך, ולכך כשנגלה הקב"ה על האומות לתובעם שיקבלו התור' ולא קבלוה אמרו מה כתוב בה וכו', ובמציאותו יתברך לא היה שום אומה בהם שהכחישו בו, כי גם שברציחה וניאוף וגזל הוזהרו ג"כ שהן בכלל שבע מצות בני נח, אחר כך חזרו בהן והחזיקו בירושת אבותם, בני עשו ועל חרבך תחיה, בני עמון ותהרין שתי בנות לוט מאביהן, בני ישמעאל והוא יהיה פרא אדם, אבל ממציאותו יתב' לא חזרו מירושת אבותם, ועל זה נזדעזע כל העולם כולו כמו שכתבתי.
55
נ״ווכן מצות השבת היא מורה על מציאותו יתברך ושברא העולם בששת ימים וביום השביעי שבת, ועל כן נכלל בעשרת הדברות, וכן כבוד אב ואם שהקישן לכבודו וג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו וכו', ואמרו חכמים בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלהיך וגו', ולא יהיה לך וגו', אמרו האומות לכבוד עצמו הוא דורש, כיון שאמר כבד את אביך הודו וכו', נראה שאפי' האומות הודו בעשרת הדברות, ולמי נאמין כי אם לחכמינו ז"ל שירשו האמת והורישוהו לבניהם ותלמידיהם.
56
נ״זושאר הדברות לא תרצח לא תנאף לא תגנוב לא תענה לא תחמוד הם יישוב וקיום כל העולם כולו, והן כנגד ה' דברות ראשונות כמו שדרשו במכילתא, ולכך נאמרו במעמד הקדוש ההוא, מה שלא היה כן בשאר מצות התורה, וא"כ הוא מתבאר ג"כ משאר עשרת הדברות ששמעו מפי משה רבינו אמיתות כל התורה כולה מצד מהותם וגודלם על שאר המצות ושקיום העולם תלוי בהם, וכמו ששתי הדברות שמענום מפי הגבורה כן שאר הדברות ידעו כולם שהיו מפי הגבורה, שהרי ראו שאם היה יכולת בהם היו שומעים את כולם מפי הגבורה, והם מעצמם אמרו לאחר השתי דברות דבר אתה עמנו ונשמעה ואל ידבר עמנו אלהים פן נמות, ושמעו קולו של משה שהיה מסייעו האל ית' בקול שהיה שומע היה משמיע, והם הרגישו כי הקול ששמעו בשתי הדברות הראשונות מפי הגבורה היה מסייע למשה והרי הוא כאילו שמעו כל עשרת הדברות מפי הגבורה, ויהיו כולם להם ראיה לכל שאר התורה כולה שנצטוו מפי משה רבינו שהיתה מפי הגבורה.
57
נ״חעוד אני מביא ראיה לאמיתות תורה מן השמים ממיתת מרע"ה שנאמר בפרשת פינחס עלה אל הר העברים הזה וראה וגו' ונאספת אל עמיך וגו', ואחר כך בפרשת מטות נאמר לו נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך, וכתב בסוף התורה ויעל משה מערבות מואב אל הר נבו ראש הפסגה וגו', ויראהו ה' את כל הארץ וגו', וימת שם משה וגו', ויקבר אותו וגו', ולא ידע איש את קבורתו וגו', כי אין מקום לבלתי מאמינים לומר שידע יום מותו וייעד עליו משה האל ית', כי יותר כבוד היה לו במותו אם היה מיעד אותם מחכמתו מפי עצמו ולא מפי הגבורה, וכיון שכתב בתורה שהאל ית' אמר לו עלה וגו' ונאספת וגו',
58
נ״טנראה בודאי שכך היה שהאל ית' הודיע לו, ובהיותו בטוח בכל דברי האל ית' שהיו נכונות ואמתיות כתב מפי השם מה שנאמר לו בענין זה כמו כל מה שנכתב בתורה מפי האל יתב', והרי שכתב ומסר לישראל תורה חתומה שכתוב בה כל ענין יעוד מיתתו ועלותו להר למות, ושמת שם, ושקברו האל ית' ויתברך, ושלא נודע קבורתו עד היום הזה, ואם לא שכתב כל זה מפי הגבורה אלא מחכמתו היה ראוי שיירא שמא לא ימות באותו היום שעלה להר, כי ביד האל ית' נפש כל חי ורוח כל בשר איש ואין ביד שום בן אדם למות אם לא הגיע עתו, ואיך היה עולה להר למות מיד ושמא לא ימות באותו יום שיהיה בחפזו במיתתו כוזב בפני כל האדם שיעלו להר וימצאו אותו חי, או הוא יוכרח לרדת אם לא ימות, וגם שיהיה נחבא אל המערות ואל החוחים ימצאוהו,
59
ס׳וכן מאין היה שלא ידע איש את קבורתו אולי ידעו וימצאו אותו גם שיעשה לו מקום מוכן במסתרים והם לא יראוהו ימצאו אותו בחיפוש טוב, ואם היה ענין זה מלבו ומחכמתו לדעת הבלתי מאמינים, היה ראוי לו לחוש לכל זה, וכיון שלא חשש וכתב כל זה ומסר ביד ישראל נראה שהיה מפי הגבורה, שכמו שהיה בטוח בכל דבריו מפי השם שלא נפל אחד מהם ארצה, כמו כן בטח בזה וידע שיתקיים הכל גם אחר מיתתו, וכל מ"ש מפי הגבורה כתב ואפי' שמנה פסוקים אחרונים הקב"ה אומר לו כתוב וימת שם משה והוא כותב בדמע וכו', כמו שדרשו, וזו ראיה מפורשת ומבוררת לחולקים ומספקים על התורה אם היא מן השמים או לא, בהצטרף לה עדות הנכון ויציב מפי כל ישראל, כי ביום מיתתו מסר תורה חתומה לכל שבט ושבט וכתוב בה כל זה ולא היה אחד בכל ישראל שיספק בזה ויעלה אל הר העברים ויבקש אותו בהרים ובגאיות, כמו שעשו לאליהו ז"ל, אלא שכולם האמינו אמונה שלימה כי כל דבריו היו מפי הגבורה ואף מה שקרה לו במיתתו.
60
ס״אומכאן תשובה לאפיקורסים האומרים אין תורה מן השמים.
61