בית אלהים, שער היסודות מ״טBeit Elohim, Shaar HaYesodot 49
א׳ענין התמוטטות ועונש הרשעים על רשעם בעוה"ז ובעוה"ב נלמד ג"כ מן הקבלה, במה שבא מזה בתורה בפירוש או ברמז, וביעודים הרעים אשר נתייעדו בתורה לרשעים, מלבד מה שראינו בחוש ובפועל בתורת עונש הרשעים על רשעם כמו שהתבאר למעלה בראיה הלקוחה מן החוש פרק מ"ד ופרק מ"ו, ומה שבא בקבלה הוא היות האל יתב' מזהיר לבלתי יעברו על דברו וישיגם הרע, כמו שצוה לאדם ורמז לו שבע מצות בפסוק ויצו ה' אלהים על האדם לאמר וגו', וסמך להם אזהרת אכילה מעץ הדעת ואמר לו כי ביום אכלך ממנו מות תמות, וממנו יראו ולא יעשו שאר הדברים המוזהרים מאתו ית' והם הז' מצות שנצטוו קודם, כי כמו שיש מיתה במצות עץ הדעת כן יהיה לו מיתה בעברו על שאר האזהרות, ועל דרך זה כפל מות תמות מיתה על אזהרת עץ הדעת ומיתה על שאר האזהרות הרמוזות בכתוב של מעלה, והם השבע כמו שנזכר. ולזה נתירא קין כשעבר על א' מאלו והיא שפיכת דמי אחיו אמר והיה כל מוצאי יהרגני מצד היעוד שהועדו העובר במיתה כמו שכתוב מות תמות כמו שנזכר, וכן אחר שיצא נח מן התיבה והותר לו שחיטת הבשר הוצרך לחזור ולהזהיר על שפיכות דם האדם כי בצלם אלהים עשה את האדם, ואמר כי ישפך דם השופך, ולא אמר דמו תשפכו אלא ישפך לרמוז כי גם שד' מיתות ב"ד בטלו דין ד' מיתות לא בטלו ודמו ישפך מכל מקום, ואין בכל ד' מיתות בית דין מיתה מתיחסת לחטא ומדה כנגד מדה כמו זו, ולכן אמר הכתוב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם, נתן טעם לשפיכת דם השני כי גם הוא צלם אלהים, ואמר באדם דמו ישפך כלומר על ידי אדם אחר, והוא העד הכשר הקרוי אדם כי בצלם אלהים עשה את האדם הידוע הנהרג, ולא אמר אדם סתם כי זה ההורג אחר שחטא והרג את צלם אלהים הרי נעשה ירוד לפני שאר כל האדם:
1
ב׳וכן במצות מילה אשר צוה לאברהם ולזרעו אחריו ענש כרת למי שלא ימול כמ"ש וערל זכר וגו' ונכרתה וגו' לא מל ולא כרת ערלתו תכרת נפשו, ובכל האזהרות ענש האל יתב' את העובר עונש גשמי בעוה"ז, קרבן, מלקות, מיתה בידי שמים, כרת, ד' מיתות ב"ד, כי כולם מיתתם כפרתם ותשאר נפשו זכה ונקיה לחיי העוה"ב, ואפי' בכרת דע"ז שכתוב הכרת תכרת ודרשינן הכרת בעוה"ז תכרת לעוה"ב, אם עשה תשובה כשנכרת בעוה"ז נתכפר בעוה"ב כמ"ש תכרת הנפש ההיא עונה בה לא אמרתי אלא בזמן שעונה בה כמו שהביאו בסנהדרין ובשבועות, וכשהעונש הוא גדול על עון גדול ולא יוכל האדם לסבלו אז יפקדו הש"י על בנים וכמו שכתוב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, כי הבנים הם חלק אביהם עד רבעים והוא מצטער בצערם, וכמו שכתב וירא יוסף לאפרים בני שלשים והם רבעים לו, וכמו שהוא שמח בראות את בני בניו עד רבעים כן הוא עצב ומצטער בצרתם, ולא נכתבה מדה זו אלא בעון ע"ז כמו שכתוב בעשרת הדברות ראשונות ואחרונות לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים לשונאי, וכנגד ד' לאוין שהן לא יהיה לך וגו' לא תעשה לך וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם, אמר ג"כ פוקד עון אבות וגו' ועל רבעים, ובעון העגל נאמר לשון פקידה ג"כ כמו שכתוב וביום פקדי ופקדתי, כי בעון ע"ז החמור לבד הוא שפוקד האל יתב' לבנים לא בשאר העונות, וכמו שהארכתי בשער התשובה פט"ז, ואף גם זאת לאוחזים מעשיו אבות כמו שאמרו בסנהדרין, וכמו שכתוב לשונאי שעובדים ע"ז והם שונאים את ה' וזהו שאוחזים מעשה אבותם ממש, וכמו שאמרו בסנהדרין על וביום פקדי ופקדתי לאחר כ"ד דורות נגבה פסוק זה, כמו שכתוב בחרבן הבית קרבו פקודות העיר קרבו אותו מעשה שנא' וביום פקדי וגו', וממעשה העגל עד צדקיה כ"ד דורות והיה שם עון ע"ז:
2
ג׳וכמו שאינו דומה יחיד העושה את המצוה לרבים העושים אותה, ששכר כל אחד גדול יותר מערך השכר המגיע ליחיד העושה אותה לבדו, כן אינו דומה יחיד החוטא בפרט בעון ע"ז לרבים החוטאים בה, כי ביחיד כתיב פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, וברבים שעשו את העגל כתיב וביום פקדי ופקדתי עד כ"ד דורות, ולא לבנים ובני בנים לבד אלא גם לאחרים שאינם מבני בניהם, שהרי צדקיה נפקד עליו עון בכלל קרבו פקודות העיר, והיה בדור כ"ד לנחשון בן עמינדב שבימיו נעשה העגל, והוא וצדיקים כיוצא בו לא נשתתפו בעון העגל ונפקד על צדקיה בן בן בנו:
3
ד׳ומפני שהיו ישראל בזמן ההוא ששים רבוא נתוסף עונש עון לדורות ששה פעמים יותר מעון היחיד, כי זה לד' וזה לכ"ד, ויש ממספר היחיד לששים רבוא שש מעלות מאחדים לשש מאות אלף, ונגבה עון זה לסוף כ"ד דור כמו שאמרנו, ונראה ששם נפסק כמו שאמרנו, נגבה עון זה שנראה שנגבה מכל וכל כי אחר חרבן בית ראשון לא היה עון ע"ז במזיד בישראל, כי נתבטל יצרא דע"ז כמו שאמרו (יומא ס"ט) על ויצעקו בקול גדול, ואמר הכתוב ויגוף ה' את העם על אשר עשו, כי ההשקאה ונפילה כשלשת אלפי איש והנגיפה לא היתה אלא על עשיית העגל לבד לא על הזביחה וההשתחואה אליו ואמירת אלה אלהיך, כי זה הוא שמור ליום הפקידה:
4
ה׳ובקצת האזהרות חייב עליהם קרבן לחוס על החוטא שלא יוכל לסבול צער מלקות או מיתה בגופו ויתכפר בממונו החביב עליו קרוב לגופו, וכמ"ש הכתוב (ויקרא א') אדם כי יקריב מכם קרבן לה', אמרו מכם הוא משלכם קרוב לעצמכם, ובהעשות תורת העולה והמנחה והחטאת וכו' על המתכונת האמור בתורה יכופר עון בעל הקרבן וכמ"ש הכתוב וכפר עליו הכהן ונסלח לו, ועולה לו במעשה הקרבן שיעשה הכהן לכפרתו ויהיה נסלח לו מאת ה', וכן אפשר לומר כי במה שיעשה הכהן בקרבן הקנוי בממון החוטא יכפר עליו על היסורין שהיו עתידים לבא עליו מצד חומר החטא ויהיה נסלח לו מאת ה' המיתה שהיתה ממרקת, נמצא הכהן מכפר על עסקי הגוף והאל יתברך סולח שתוף מחשבת הנפש בחטא ההוא.
5
ו׳וברוב האזהרות חייב עליהן מלקות ארבעים והוא כנגד יצירת הולד במ' יום, ולהורות כי מלקות זה הוא לחוס עליו שלא ימות בחטאו וימח גמר יצירתו לארבעים אמר במספר ארבעים, והם ט"ל ולא יגיע המלקות לגמר יצירתו שהם מ' וישאר ביצירת גופו במלקות זה:
6
ז׳וכמו שבבריאת העולם היתה בריאתו לתכלית בריאת האדם והוא נברא ביום אחד והוא שבוע שבעת ימי בראשית הנבראים בסבתו, כן יצירת האדם הוא בט"ל יום שהוא שביע ימי העיבור שהם רע"א או רע"ב או רע"ג יום שבעה פעמים ט"ל, וביום מ' נגמר יצירתו, ולכן אמר במספר ארבעים כלומר ט"ל שהם סוף מספר המ' של היצירה.
7
ח׳נמצאו ד' חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד מהם לפי דרך זה, קרבן ומלקות מיתות בידי שמים מיתות על ידי ב"ד, קרבן לה', מיתות בידי שמים כנגד הנשמה, מלקות ומיתות בידי אדם כנגד הגוף. ובסגנון אחר ג' חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד מהן, קרבן מלקות ומיתות, ובמקומן בזמן הזה הפסד ממון ויסורין ומיתה בגוף, ואם לא עשה תשובה לא הועילו לו לכפרת עון:
8
ט׳וכמו שהתשובה היא מדה טובה מיוחדת לאל ית' כי ב"ד אינם מוחלים בתשובה, כן יש מדה טובה אחרת יתירה בב"ד של מעלה והיא האריכות לחוטא, כי ב"ד מיד בידעם על איש אחד שעבר חייבים מיד לענשו כפי הדין אם מלקות אם מיתה, וימהרו לשפוך דם החייב ולא יחמיצו אחר גמר הדין, אם מצד שחוששים אם עתה יוכלו לקיים מצות ה' לענוש העוברים אולי אחר כך לא יעלה בידם, ואפילו יעלה בידם לעולם הם זהירים לעשות רצון קונם, וכאילו הם עוברים על רצונו כל זמן שאין מקיימים מצותו, ואם מצד כי אינם יכולים למחול על כבוד האל יתב' אם יאריכו למי שהוא עובר על דבריו, מה שאין אחד מאלו הצדדין באל ית', כי אולם חי הוא ובכל יום שירצה יוכל לקיים רצונו, וימלא כבודו את כל הארץ ויכול למחול על כבודו אם ירצה ויתפייס בתשובת החוטא:
9
י׳ושתי מדות הטובות האלו המיוחדות לב"ד של מעלה ולא לב"ד של מטה. האחת סבה לחבירתה, כי בסבת קבלתו התשובה הוא מאריך לחוטא אולי ישוב אבל ב"ד שאינם מקבלים תשובה אינם מאריכים:
10
י״אויש סבה אחרת לאריכות ב"ד של מעלה לתת שכר טוב לצדיקים המקיימים את המצוה ונזהרים מן העבירה, גם כי אין מקבלים שכרם מיד, כ"א לא היה מאריך להם היתה השגחת ה' בעולם מפורסמת ולא היו נוטים האנשים מיראת ה' ולא היה להם שכר טוב והרבה בעמלם.
11
י״בואני ממשיל ענין זה למלך גדול מולך על הכיפה והוא יושב בעיר ואם במלכותו באמצע לדעת כל אנשי מעשהו המקיימים דבריו ועושים רצונו, ולפעמים מתחפש בבגדיו והולך בארצות מלכותו ויודע ורואה המקיימים דבריו והעוברים עליהן, ואינו משכיר ולא מעניש לאחד מהם כי הוא מעלים עצמו והוא מזהיר לבאים עמו שאל יודע כי הוא בא לעיר כ"א היו יודעים היו זהירין בכבודו בפניו על כרחם, ואח"כ חוזר לבית מלכותו ושולח אחר המקיים דברו וגומל להם טובה ואחד העוברים וגומל להם רעה, כן האל ית' מלא כל הארץ כבודו רואה ואינו נראה לבריות והם חוטאים ואינם מעלים בדעתם בשעת חימום החטא כי הוא משגיח ורואה את מעשיהם, וגם הוא אל מסתתר אלהי ישראל מושיע אינו מענישם מיד כדי שלא יתנו אל לבם כי הוא שוכן בתוכם בתוך טומאתם, כי אז לא היו ראויים גם הצדיקים לגמול טוב בהיותו נראה אליהם כעין המשל, ועם היותו מסתתר ואינו גומל מיד רעה לעוברים, אותם שהם ישרים בלבותם והם זהירים מלעבור על דבריו יש להם שכר טוב והרבה בעמלם, וזה נמשך מאריכותו לרשעים אשר אינו ניכר ונראה כבודו היותו חונה שם ועכ"ז הם זהירים בכבודו כמו שנזכר:
12
י״גולפעמים אינו מאריך האל ית' לחוטא אלא מיד פוקד עליו עונש עונו, וזה לחומר העון וריבוי החוטאים בו, כמו בענין העגל ובענין המתאוננים והמתאוים ומוציאי דבת הארץ רעה שמתו מיד במגפה לפני ה', והמעוררים על הכהונה והנמשך מהם, והעם המדברים באלהים ובמשה, ובעון בעל פעור וזנות בנות מואב, וזה גם כן דמיון המשל כי בזמן שהמורדים במלך וחוטאים לו הם רבים, הדבר לא יכחד ולא יעלם מן המלך ויפקוד עליהם מיד עונש עונם.
13
י״דוכן יש הפרש בין חטא הרבים והיחיד בענין העונש, כי היחיד ענשו קצוב וידוע בתורה, והרבים הם נענשים בעונשים מחולפים על עונות ידועים, כמו שראינו בענין התוכחות שבתורת כהנים ושבמשנה תורה, ופירשו חכמינו ז"ל במסכת שבת מיני עונות הנרמזים בפסוקים עינוי הדין ועיוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה ושבועת שוא ושקר וחלול ה' ושבת ושפיכות דמים וע"ז וג"ע והשמטת שמיטין ויובלות, ועליהם חרב וביזה ודבר וחיה רעה וחרבן ביהמ"ק וגלות וכו', שהן רעות כוללות וחמורות על עונות כוללים וחמורים, כי גם שהיחיד החוטא פרטי ענשו ידוע וקצוב בתורה אם בשוגג אם במזיד, אפ"ה בהצטרף רבים בחטא ישתנו המחשבות והכוונות בחטא, והאל ית' היודע ובוחן לבות וכליות מצרף חטא כולם ומעניש לכולם עונש הראוי כפי חטאם.
14
ט״ווכמו שהרבים אינם יכולים לכוין לחטוא אפילו חטא אחד בבת אחת אלא כל אחד כפי מה שיזדמן לו, כן כשמעניש האל ית' את הרבים על חטאים כוללים הוא נותן ריוח בין העונשים הדבקים בהם, כמו שכתוב בתוכחות שבת"כ ואם לא תשמעו לי וגו' ופקדתי עליכם בהלה וגו' ונסתם ואין רודף אתכם, ונפסקות הרעות זמן מה עד אשר ישובו ואם לא ישובו כתיב ואם עד אלה לא תשמעו לי וגו' ושברתי וגו', ואם תלכו עמי קרי וגו' והשלחתי בכם וגו', ואם באלה לא תוסרו וגו' והלכתי אף אני עמכם בקרי וגו', ואם בזאת לא תשמעו לי וגו' ואכלתם בשר בניכם וגו':
15
ט״זוהנה בדבר זה ג"כ קשות תוכחות ת"כ מתוכחות משנה תורה, כי בתוכחות משנה תורה כתיב והיה אם לא תשמע לקול ה' אלהיך וגו' ארור וגו' עד סוף כל ק' תוכחות חסר שתים אין הפסק ולא ריוח ביניהן, ולכן אמר ובאו עליך כל הקללות האלה והשיגוך, ירצה כל הקללות זו אחר זו האחת משגת את חבירתה בלי שום הפסק:
16
י״זובסוף התורה חזר להזהיר על ענין ע"ז אחר כמה אזהרות שהזהיר בה, לסבה כי כל המודה בה ככופר בכל התורה כולה, ואמר פן יש בכם וגו' אשר לבבו פונה וגו' לעבוד את אלהי הגוים ההם וגו', כי עתה כשיכנסו לארץ יהיה קרוב להם יותר ענין הע"ז אשר היתה מצוייה שם יותר מהמקומות אחרים, ולכן צריכים אזהרה אחר אזהרה וראוים לעונש חמור להיות הענין בא"י, ולכן אמר לא יאבה ה' סלוח לו כמעט שננעלו ממנו דלתי ושערי תשובה מצד החטא החמור והתעלמו מחטאו, כמ"ש והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו':
17
י״חובשירת האזינו ביאר קצת מגדולתו ית' וגודל טובות האל ית' לישראל ועוצם התמכרם אליו בחטאתם ורב ענשם ע"י האומות וחוזק ידו לנקום נקמתם מיד הצרים אותם, החלק האחד הוא הצור תמים פעלו וגו' כי שם ה' אקרא וגו', הב' זכור ימות עולם, הג' וישמן ישורון וגו', הד' וירא ה' וינאץ וגו', הה' לי נקם ושלם וגו', מגדולתו וצדקתו יתברך נמשך להם הטובה ומן הטובה נמשך להם ששמנו ובעטו, ומזה נמשך ההשתעבדם אל העמים, ומזה נמשך נקמת העמים על אשר שעבדום בעברת זדון:
18
י״טוגם משכר הצדיקים והטובה הנמשכת לדורות מצדקתם יש ג"כ ראיה לעונש הרשעים, בהיות ענין הטוב ההוא המגיע לצדיק ולנמשכים ממנו על היותו צדיק והרשע אין לו חלק בטובה ההיא אין להם עונש גדול מזה כי הם רואים הטובה המגעת לצדיקים ואין להם חלק בה, גם כי לא היה להם עונש אחר על חטאתם, וזה על דרך מ"ש הכתוב (ישעיה ס"ה) הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו עבדי ישתו ואתם תצמאו עבדי ישמחו ואתם תבושו עבדי ירונו מטוב לב ואתם תצעקו מכאב לב ומשבר רוח תיילילו, הנה בזה הכתוב כלל כל מה שיש לאדם בו צורך בקיומו והעמדתו בזה העולם והוא המאכל והמשתה, כמו שאמר יעקב אבינו ע"ה ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, כי הבגד נכלל במה שאמר עבדי ישמחו ואתם תבושו, לא אמר ואתם תתעצבו שהוא הפך שמחה להורות על בשת ההולך ערום או בבלויי סחבות, וגם ענין השמחה מתייחסת לכלים ומלבושים נאים כמו שאמר על ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו' נשים בראוי להם מלבושים נאים ומגוהצים. ויש לדעת להשכיל מזה כי בהסתפק האדם במה שהוא מספיק ודי למחייתו ראוי שיהיה שמח ולא ירדוף אחר המותרות, שאמר עבדי יאכלו ואתם תרעבו, ענין אכילת עבדי ה' בצדקתם מאתו הוא בהסתפקות ולא במותרות, שהרי אמר ואתם תרעבו שהוא היפך מה שהוא מספיק לקיום האדם באכילתו לא למותר, והוא הנכלל באכילה, ואחר זאת האכילה והשתיה אמר עבדי ישמחו ועבדי ירונו מטוב לב כמו שכתבתי, ובהעדר האכילה הנזכר והוא הרעבון יש לרשעים צעקת כאב לב ושבר רוח, וגם בלי רעבון אלא בראות הצדיקים שבעים מכל טוב והם תאבים לכל דבר אפילו שיש להם מה לאכול בצמצום יש להם כאב לב על מה שרואים הצדיקים מתפרנסים בריוח וביתם פתוח לרוחה וזהו עונש קשה להם, וכן ירונו הרשעים ויקחו רמז בנפשם על ענין השגחת האל ית' בטובת ותועלת הצדיקים על מעשיהם הטובים, כי אינו דרך מקרה כי המקרה לא יתמיד, ולזה כתב יאכלו וישתו וישמחו וירונו, כי בתחלה יראו שהצדיקים יאכלו והם ירעבו, ואחר כך יראו עוד ששתו משקים נחמדים מענגים, ואח"כ ישמחו וירונו, כי בהגיע כל ענין בפני עצמו הוא ראיה על ההשגחה מאתו ית', וכ"ש בבוא שוחה ופחת על הרשעים ורואים הם עצמם כי הצדיקים ניצולים גם כי היא מכת מדינה שאז יהיה צערם כפול ומכופל, כמו שקרה לדור המבול עם נח כי בצדקתו מלט את נפשו ואת נפש בניו ובני ביתו וכל העולם נידון במי המבול, והם ראו תשועת ה' אשר היתה לנח ובניו וחתו ובושו מגבורתם אשר לא הועילה להם להנצל:
19
כ׳ויש להסתכל בענין השגחת האל יתברך בקיום העולם, כי כשהביא את המבול מים על הארץ ראה כי מצד מי המבול שבלה הכל לא עצר כח נח ובניו וזרעם להתקיים במאכלם ההווה בכל הדורות העוברים והם מצמח הארץ, כי לא הותר להם אכילת ב"ח ועתה אחר המבול התיר להם הבעלי חיים כמו שכתוב לנח ולבניו כירק עשב נתתי לכם את כל, כי עתה גבר נח בצדקתו להציל את כל מיני ב"ח, ונאמר לו ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה וגו':
20
כ״אוהנך רואה בעיניך כי הבעלי חיים הנאכלים לכל העולם שור או כבש או עז נתברכו בהשגחת השם שאינם כלים, גם כי בכל יום שוחטים מהם לאלפים ולרבבות והיה ראוי שיסופו ויתמו כי אינם פרים ורבים יותר משאר ב"ח, ושאר הבעלי חיים הטמאים אשר אינם נרדפים מבני אדם לשוחטם לצורך אכילתם אינם מתרבים כמו המינים הטהורים, כי הסוסים והגמלים והפרדים והחמורים גם כי הם נצרכים לעסק בנ"א המשתמשים בהם אינם רבים בכמות גם כי אינם הורגים אותם ולא אוכלים מהם, ואם יש במדינה אחת במשל אלפים סוסים יש כנגדם במשל ארבעת אלפים בקר ועשרת אלפים כבשים ועזים קיימים, מלבד מה ששוחטים מהם בכל יום בריבוי, וכמו שראינו בביזת מדין הבז אשר בזזו עם הצבא צאן תרע"ה אלף ובקר ע"ב אלף וחמורים ס"א אלף, לעולם הטהורים מרובים על הטמאים, ומה שאמר רבי פ' אלו טרפות (ס"ג) גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבהמה טמאה מרובה יותר מן הטהורה לפיכך מנה הכתוב הטהורה, זהו לענין מיני הטמאה שהם מרובים ממיני הטהורה אבל פרטי מיני הטהורה מרובים על פרטי מיני הטמאה, והרי כלבים וחתולים ודומיהם אע"פ שהם יולדים לפעמים ששה בכרס אחד אינה מתרבים והם מועטים כנגד הסוסים והחמורים והגמלים אע"פ שאינם יולדים אלא אחד אחד, הטעם לפי הטבע כי מינים הטמאים אשר הם נצרכים לבני אדם יש להם בעלים והם מושגחים מבעליהם בלידתם וגידולם ומזונותם מה שאינו כן בכלבים וחתולים ודומיהם, אבל בריבוי הטהורים מן הטמאים המתעסקים בהם אין טעם זה מספיק כי כולם יש להם בעלים שמשגיחים עליהם בלידתם וגידולם ומזונם ועכ"ז הטהורים רבים כמ"ש, ולכן אני נותן טעם לפי הסברא ולפי קבלת התורה, לפי הסברא כי הם מושגחים יותר מלמעלה, כי יש בהם תועלת בחייהם ובמותם, בחייהם בבהמה דקה גיזה וחלבה, ובגסה עבודה וחלבה, ובמותם על ידי שחיטה הם נאכלים לכל אדם בכל מאכל, מה שאין כן בטמאים המשמשים האדם לרכיבה ולמשא, כי כיון שאין תועלתם כ"כ אין פרטי מיניהם מושגחים מלמעלה שיתרבו כמו הטמאים, ולפי קבלת התורה שבא במצות נח בהכניסו לתיבה מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה וגו', ומכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה לפי שהיה עתיד להתיר להם הבשר בצאתם מן התיבה והיה צריך שיהיו הטהורים רבים, לכל הצרכים אשר יש בהם תועלת בחייהם ובמותם כמו שכתבתי, גזרה חכמתו ית' בעת כניסתם לתיבה שיהיו שבעה שבעה מן כל בהמה טהורה וב' מן הטמאים, ובצאתם מן התיבה למשפחותם פרו ורבו משם והלאה לפי הטבע כל אחד כפי ערכו אחת ושבע, מן הטמאים זוג אחד בשנה אחת הוליד זוג אחד שניים, מן הטהורים ז' זוגים הולידו שבעה אחרים או כפלים, וכן בכל שנה ושנה נתרבו הטהורים לפי ערכם הראשון המרובים אשר יצאו מן התיבה והטמאים לפי ערכם הראשון המועט אשר יצאו, ובזה יש רמז לשכר הצדיקים אשר היו אז נח ובניו שזכו שיפרו וירבו על ידם המינים הטהורים אשר בהם רוב צרכי בני אדם, ועונש הרשעים אשר היו קודם המבול שלא זכו לכך כמו שנזכר למעלה:
21