בית אלהים, שער היסודות נ״גBeit Elohim, Shaar HaYesodot 53
א׳כתב הר"מ ז"ל העיקר הי"ג בתחייה, וכבר ביארנו עניינו וסודותיו, וכאשר יאמין האדם כל היסודות כולם ונתברר אמונתו בהם הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה השי"ת איש לחבירו, הן באהבה והאחוה, ואפי' עשה מה שיוכל מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע הוא נענש כפי חטאיו אבל יש לו חלק לעוה"ב והוא מפושעי ישראל, וכשנתקלקל לאדם יסוד מאלה היסודות הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא רשע ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות וכו' ועליו נאמר הלא משנאיך ה' אשנא, והנה הארכתי בדברים הרבה ויצאתי מענין חבורי, אבל אני עשיתי זה לפי שראיתי בו תועלת באמונה, לפי שאספתי בו דברים מועילים מפוזרים בספרים גדולים, לכן דע אותם והצלח בהם וחזור אליהם פעמים רבות והתבונן בהם התבוננות יפה, ואם השיאך לבך ותחשוב שהגיעו לך עניינם מפעם א' או מעשרה הרי השי"ת יודע שהשיאך על שקר, ולכן לא תמהר בקריאתו כי אני לא חברתי כפי מה שנזדמן לי אלא לאחר עיון גדול והתבוננות, ואחר שראיתי דעות ברורות אמתיות וזולת אמתיות וידעתי מה שהוא ראוי להאמין מהם והבאתי ראיה בטענות וראיות על כל ענין וענין וכו' עכ"ל הרב ז"ל. וקודם שכתב הי"ג עיקרים כתב וז"ל, ותחיית המתים הוא יסוד מיסודי משרע"ה ואין דת ולא דבקות בדת יהודית למי שלא יאמין זה, אבל הוא לצדיקים, וכן הוא לשון ב"ר גבורת גשמים לצדיקים ולרשעים ותחיית המתים לצדיקים בלבד ואיך יחיו הרשעים והם מתים אפי' בחייהם, וכן אמרו הרשעים אפי' בחייהם קרויים מתים צדיקים אפילו במיתתן קרויים חיים, ודע כי האדם יש לו למות בהכרח ויתפרד וישוב למה שהורכב ממנו וכו' ע"כ.
1
ב׳האמונה בעיקר הזה הגדול לא נפלאת היא מיכולת האל יתב' ולא רחוקה היא מרצונו ומדעתו, לא נפלאת היא ממה שאמרו חז"ל מאי דלא הוה הוה מאי דהוה לא כ"ש, וגם כי אצל מעשה בני אדם אינו צודק ענין זה בכללות, אצל האל ית' הוא צודק, ומה שאינו צודק בכללות במעשה בני האדם הוא כי הוא קשה בבני אדם לעשות מה שעשו כבר ונפסד וחזר ליסודו, והוא כאומן שיוצר כלי למעשהו וכלים אחרים כמוהו, וזהו מה דלא הוה הוה, ואם נפסד אחד מהם וחזר ליסודו לא ידע ולא יוכל לכוין לקבץ את חלקיו ממקום שנפסדו והלכו להם לחזור לעשותם כלי ככבתחלה, וגם כשלא נפסדו לגמרי אלא שנשברו והם לפניו אזי נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי אמן ונשברו ואינו יכול לעשות מאותם השברים כלי, וגם בכלי צורף אשר יוכל לחזור להתיכם ולעשות מהם כלי, לא יוכל לכוין לעשותו כמו שהיה בתחלה בצורתו ותבניתו ומשקלו בכל חלקיו, והרי הוא ככלי אחר ופנים חדשות באו לכאן, וא"כ אינו צודק במעשה בני אדם מאי דהוה לא כל שכן, כי כלל וכלל אינו חוזר להעשות בידי אדם מה שנעשה ונפסד, ולא יצדק בהם לומר אלא מה דלא הוה לא כ"ש, כלומר כי אחר שעשה כלי א' פעם א' נקל עליו לעשות כלי אחר כמוהו, ואין זה כוונת המאמר. אלא בדבר המיוחד לאל ית' ולא לשום בריה והוא בריאת יש מאין, מאי דלא הוה מציאותו כאדם הראשון נברא ונמצא על ידו, וכן בריאת הולד בטבע מטיפה סרוחה, מאי דהוה כבר לחזור לקבץ חלקיו מיסודיו ולעשותו כצורתו ותבניתו שיהיה הוא הוה מה שהיה קודם לא כ"ש, ולא יבצר מידו יתב' במזימת ידיעתו להחזיר עטרה צורת כל אדם ליושנה, כמותו ואיכותו דעותיו ומדותיו וטבעו כמו שהיה מקודם, כיון שבידיעתו יתברך נוצרו כל בני בראשית בטבעם ותכונותיהם, נקל זאת בעיניו להחזיר חיותם כמו שהיו קודם בלי שום שינוי ותמורה, הם יכירו את עצמם וגם רואיהם אלו את אלו אותם שהיו בדור אחד יכירו כי הם זרע ברך ה' והם אשר היו מקודם וחיו עתה.
2
ג׳ואף כי גם זאת לפי הנראה לא יצדק כל שכן זה, כי גם שלא יבצר מידו מאומה יותר נקל ומוכן הוא לטבע להיות האדם נוצר כמו שהוא מטיפה סרוחה, ממה שיהיה חוזר לקדמות חיותו ותכונתו מן העצמות היבשות אשר לא תצלחנה לכל, או ממלא תרווד רקב או פחות ממנו אשר כפי הטבע הם הולכים וכלים ונפסדים לעולם, ומפני כי תחיית המתים אין ציורה בשכל כפי הטבע אלא נס מוחלט, לכן צריכין אנו לומר כי מה שאמרו מאי דלא הוה הוה ירצה על בריאת אדם הראשון מתחילת בריאתו שיצרו עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים, מאי דהוה לא כ"ש כי מה שנשאר מן האדם אחר כמה אלפים מן השנים יש בו יותר הכנה כפי השכל ברצון האל ית' לחזור להיות כבתחילה ממה שהיה עפר אשר נברא ממנו מתחילת יצירתו:
3
ד׳ולא רחוקה היא אמונה זו מדעתו ורצונו ית' ג"כ ממה שאמרו מאי דלא הוה הוה וכו', כ"א ברא את האדם קודם בצלמו ובחסדו ית' מבלי צורך בריאתו ומבלי קדימת טובה, כ"ש אחר שבראו ומת בעונו או בעטיו של נחש שירצה לחזור להחיותו כבתחלה, כיון שקדם במצות ובמעשים טובים בזמן היותו חי בזה העולם, וזהו מאי דהוה לא כל שכן.
4
ה׳וכן לא רחוקה היא מצדנו ממה שאמרו מאי דלא הוה הוה וכו', כ"א בבריאה ראשונה שלא קדם לעפר אשר נברא ממנו אדם ולא לשום א' ילוד אשה מטיפה סרוחה שום הכנה וזכות, ואפ"ה זכו הישרים שבבני אדם להיותם צדיקים וחסידים בעבודת האל ית' וזכותם היה מחייב בריאתם, כל שכן כשמתו כבר שקדם להם הכנה וזכות בהיותם חיים שיהיה בחיוב כביכול לאל יתברך לחזור להחיותם.
5
ו׳ומסבות התחייה היא בריאת האדם בצלמו ית', וצלמו יתב' הוא התורה כי כולה הן שמותיו והוא ושמו אחד, נברא אדם הראשון ברמ"ח איברים ושס"ה גידין כנגד תרי"ג מצות, והוא צלמו יתברך, וחיוב על האדם להשלים נפשו בעולם הזה בשלימות איבריו וגידיו במצות ואזהרות, וזהו קרוב לנמנע בהיות האדם מורכב מחומר וצורה ומוכן יותר לחומר ממה שהוא מוכן לצורה, לפתח חטאת רובץ מסבת עטיו של נחש, וגם שיצדק וישלוט יצר טוב על הרע אין לו הכנות הצריכות לקיום כל המצות, וימי שנותיו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ולא יספיקו להוציא לפועל כל פרטי המצות ולהיותו פקח וזריז מלעבור על שום אזהרה, ולכן רצה האל יתברך להטיב לגמול חסד עם ברואיו השרידים אשר ה' קורא בשמו לחזור ולהחיותם כמו שהיו, ויהיו מוכנים יותר אל עשיית הטוב כי הם נבראים בדמות אדם הראשון בקומתם וצביונם, ואינם דומים לילוד אשה כי הם הנוצרים עפר מן האדמה כאדם הראשון, ויהיו מוכנים כמוהו כי היה יציר כפיו של הקב"ה ולא שלט בו יצר הרע כ"א אחר שנכשל בחטא נחש והשאת אשתו, כן אנשי התחייה יהיו מוכנים אל עשיית הטוב, ובזה יאריכו ימים כאדם הראשון כמו שבריאתם היתה כמוהו ויהי' להם הכנה וזמן לקיים כל המצות, ובזה יושלם יצירתם בצלמו ית' שיהיו מושלמים בתורה ובמצות כמו שאמרנו:
6
ז׳סבה שנית כי להיות אדם הראשון יציר כפיו של הקב"ה היה ראוי שיחיה לעולם וכן זרעו, וכן היתה כוונת האל יתב' בזמן יצירתו, כמ"ש בצלם אלהים ברא אותו, כלומר שיהיה חי וקיים, והחטא גרם שנקנסה מיתה עליו ועל דורותיו, ולסבת היות הוא יציר כפיו חיה תתק"ל שנים, וכן הקרובים אליו בעשרה דורות ואח"כ נתמעטו השנים וחזרו לשבעים כמ"ש (תהלים צ"א) ימי שנותינו בהם שבעים שנה, והם השבעים שחסרו מאדם הראשון מהאלף שהיה ראוי לחיות, רמז כי לא השאיר לזרעו אחריו כי אם שבעים שנה, וכמ"ש קודם כי אלף שנים בעיניך והם שני אדם הראשון נתמעטו לע', והרי הם כיום אתמול כי יעבור וגו' זרמתם שנה יהיו וגו' כי כלינו באפך וגו' כי כל ימינו פנו בעברתך וגו', כלו' בסבת האף והעברה על חטא אדם הראשון כלו ופנו הימים שלא נשארו מהאלף שנים כ"א שבעים שנה, וזהו הנרצה באמרו בהם שבעים שנה, ר"ל באלף שנים שהיה ראוי שיחיה אדם הראשון וזרעו אתו לא נשאר לנו מהם כ"א שבעים שהותיר הוא מהאלף, ורהבם עמל ואון כי יצה"ר הוא קרוב יותר להחטיא את האדם מיצר הטוב להצדיק, וגם בהיותו צדיק אין לו זמן בשני חייו כי גז חיש ונעופה, ולכן רצה האל יתב' להשלים כוונת יצירתו שיחיו בני האדם הישרים בלבותם מה שהיה ראוי להם שיחיו בזמן הבריאה אילו לא חטא אדה"ר, כדי שתתקיים כוונת הבריאה הראשונה:
7
ח׳סבה שלישית להיות לימוד התורה ועשיית המצות בשתוף איברי האדם וגופו יתחייב שישתתף גם כן בשכרן, ואמרו חז"ל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי שכרן גדול מהכיל זמן עמידת האדם בעוה"ז, גם כי בסבת העבירות אשר נכשל האדם בהם ואפי' הוא צדיק כי אין צדיק בארץ וגו', והוא נענש עליהן כי הקב"ה מדקדק עם צדיקיו כחוט השערה, אינו יכול לקבל שכר המצות בהאי עלמא. וכמו שיש קדימה להיות האדם נזהר מלחטוא על עשיית המצות, כמ"ש (שם ל"ג) סור מרע ואח"כ עשה טוב, כן יש קדימה לעונש העבירות על שכר המצות, כי צריך שיתנקה גופו ונפשו מכתם וחלאת העבירות כדי שיהיה ראוי לקבול שכר המצות, והזמן אשר יחיה האדם לא יספיק להוצאת אמיתת השכר, ולכן הוצרך לזמן התחייה שיהיה ריוח וזמן לצדיקים לקבל פרי שכר מעשיהם הטובים אשר עשו קודם מותם, ובמיתתם נתכפר כל עונם ועתה יקבל שכר המצות שעשו בחייהם, כי השכר שקבלו בג"ע לא נשתתף בו הגוף אשר נשתתף בעשיית המצות, ומה שאמרו שכר מצוה בהאי עלמא ליכא הוא רמז כי בהאי עלמא הוא דליכא ובעולם התחייה איכא, כי בעולם התחייה היצר הרע הוא יושב ובטל כמו שכתב (יחזקאל ל"ו) והסירותי לב האבן מבשרכם וגו', והאדם מוכן לקבל פרי שכר המצות מבלי מעיק בזמן ההוא, ועיקר שכר המצות אשר יש לו אז הוא מאותן שעשה קודם, כי המצות שהוא עושה בזמן הזה אין לו כ"כ שכר כי הוא מוכן וקרוב לעשותן בביטול יצר הרע:
8
ט׳עוד אני אומר בסבה זאת, כי לימוד התורה אשר היא נותנת חיים לעושיה כדכתיב (דברים ל') כי היא חייך ואורך ימיך וגו' על האדמה, ענין שכרה צריך זמן ארוך לקבלו. ולזה נתייחדו ג"כ ימי התחייה לקבול שכרה בגוף ונפש כמו שהיה ענין העסק בה בגוף ונפש, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כמ"ש (במדבר י"ט) אדם כי ימות באהל, ואמר התנא פת במלח תאכל וכו' ובתורה אתה עמל ואם עשית כך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב.
9
י׳ואביא מה שיזדמן ממיני הראיות הנהוגות בכל שאר העיקרים אשר סימנם שח"ק, שכל, חוש, קבלה, וגם כי קשה קצת להביא ראיה מן השכל והחוש על דברים העתידים בכמו עיקר זה והוא התחייה, עכ"ז מן שח"ק ושמים ירחמו לתת טוב טעם ודעת בעיקר זה ולא יגרע חקו משאר העיקרים, וכבר יש ראיה מן השכל בשלש הסבות אשר זכרתי למעלה, ועוד אני מוסיף עליהם דברים, והן, כי הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד והגוף אשר נוצר מן האדמה בפרט אפרו של אדם הראשון שנזכר עליו עפר מן האדמה, ממה שנאמר עליו מזבח אדמה תעשה לי, הושוו שניהם יחד בעת היצירה כמו שכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר וגו' ויפח באפיו נשמת חיים, וכמו שהנשמה תשוב אל מנוחתה אל האלהים אשר נתנה תחת כסא כבודו, כן ראוי ומחוייב שישוב הגוף למנוחה אל מקום אשר ממנו חוצב, ובשובו אל העפר אל הארץ כשהיה אין לו בזה שום מנוחה מורגשת ואינו דומה לשיבת הרוח אל האלהים אשר נתנה, וצריך שישתוו שניהם ביחד אל המנוחה כמו שנשתוו בשעת הבריאה. ולכן רצה האל יתברך להחזיר נשמות לפגרים מתים לזמן התחייה כדי שיהיו הנשמה והגוף יחד כבזמן היצירה, כי אין מנוחה לגוף בלתי הנשמה, וכיון שעיקר בריאת העולם היה על המין האנושי ראוי ומחוייב שיהיה להם השארות הגוף ונפש יחד והוא זמן התחייה, כי בזה יתפרסם כי עליהם נברא העולם, כי הם תחילת המחשבה וסוף המעשה עד סוף ימות העולם שתא אלפי שני הוי עלמא.
10
י״אומפני כי הנשמה היא המניעה ומעוררת את הגוף לעשות מעשה המצות הנעשות בשתוף הגוף, וגם יש מצות מיוחדות לנשמה ולא לגוף, כמצות ועיקרים שהם תלויים באמונת הנשמה ומחשבתה, לכן נתייחדה הנשמה בשכר בפני עצמה בג"ע ובעולם הנשמות, ג"ע כנגד השכר שהרויחה וקנתה בהיותה מניעה ומעוררת את הגוף לעשות המצות המעשיות ונשתתפה היא ג"כ בעשייתן, כי המצות צריכות כוונה, ולכן שכרה היא בג"ע שהוא בעולם התחתון, ושכרה בעולם הנשמות כנגד המצות השכליות התלויות באמונה ומחשבה שאין לגוף יד בהן, ואם לא היתה הנשמה בגוף לא היה ראוי שיקבע לה האל יתב' שכר כי היא עושה רצון קונה כאחד מן המלאכים ואין לה בחירה ורצון, ובהיותה בגוף והיא קונה לה דברי תורה קונה לה חיי העוה"ב, מצד היותה משותפת בחומר ולא תחטא ולא תחטיא בהיותה בעל בחירה ורצון, ולכן צריכה לחזור ולהשתתף עם הגוף כדי שיקבל הגוף שכרו אשר היה מרוצה ומשועבד לנפש בעשיית המצות ולימוד התורה בעינוי גופו, וזהו שכר התחייה כי עיקרו הוא להנאת הגוף ומנוחתו בזמן התחייה אשר לא יהיה לגוף עמל וטורח, ולא קנאה המרקבת עצמות, ולא כעס המחליא את הגוף וכיוצא באלו המדות המגונות, אלא מנוחה נכונה בשובה ונחת מכל מקרי הגוף ומאורעות הזמן, והנשמה עיקר מנוחתה היא בהיותה נפרדת מן הגוף בגן עדן ובעולם הנשמות, וכל זמן עמידתם בגוף נחשב לה כאילו עומדת במאסר מבלתי היות לה יכולה להעתיק עצמה אל מחצבתה, וגם על הצטערה בזה יש לנו שכר טוב זולת מה שיש לה בשכר המצות כמו שנזכר למעלה, ובזמן התחייה עונג הוא לה להיותה עומדת בגוף כי אז הגוף הוא זך ונקי מוכן ומזומן לרצון ולמצות הנשמה, להיות נוצר בתחייתו מן העפר ששב אליו כעין יצירת אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקב"ה, וכן הם בני התחייה יצירתם על ידו ית' ואינם ילודי אשה, ולכן יהא לגופם מנוחה ולא שום עמל וטורח, כי האדם שהוא ילוד אשה יש לו עמל בעוה"ז כמו שאמר הכתוב (איוב ה') כי אדם לעמל יולד, ירצה לפי כוונה זו כי האדם היולד מאיש ואשה הוא מוכן לעמל לא הנוצר על ידי האל ית' בזמן התחייה, כי כולם יהיו כדמות אדם הראשון שנברא בצביונו וקומתו והיה זך ונקי בגופו עקבו מכהה גלגל חמה, עמידתו בג"ע מצד הכנתו העליונה קודם שחטא היה כדמות הנשמות הנפרדות בעוה"ז מגופי הצדיקים שהולכות מיד לגן עדן במלבוש מצות המעשיות אשר נתגשם ונתלבש בהן בצורת אדם, ומלבוש זה הוא צורה ותבנית הנשמה בג"ע כפי מה שנשתלם גופו בעוה"ז במצות ומע"ט ותורת ה' בראשם.
11
י״בעוד אני מביא ראיה מן השכל והסברא על תחיית המתים, והוא ממה שהוא ידוע כי העולם לא נברא כ"א לסבת מין האנושי, ומין האנושי לסבת ישראל המנופים בשלש עשרה נפות אחר המבול שבלה וכלה העולם ולא נותר ממנו כ"א שלשה אלה בני נח ומהם נפצה כל הארץ, ומנח ועד אברהם עשרה דורות אשר מהם הוברר אברהם, וממנו יצא פסולת ישמעאל והוברר יצחק כי בו יקרא לו זרע, וממנו יצא פסולת עשו והוברר יעקב, והוא הסלת המנופה בשלש עשרה נפות י"ג דורות כי מטתו היתה שלימה כולם צדיקים כולם קדושים, וראינו כי כל מה שנברא בעולם בששת ימי המעשה קודם בריאת אדם הראשון הכל הוא הווה נפסד משתלשל זה מזה ואין דבר קיים בלי שינוי ובלי הפסד וחזרה לד' יסודות, וזה מורה כי לא היתה בריאתם לתכלית עצמם כ"א לזולתם, ואם גוף האדם היה ג"כ כלה ונפסד ולא היה חוזר למה שהיה בו קודם היה נחשב כאחד משאר הנבראים ההווים ונפסדים ולא היה נראה ומתפרסם כי הם תכלית הבריאה, כי הדבר הנברא לזולתו אחר כלותו מעשות כל אלה והוא כל מה שבכחו לעשות, הוא נפסד ואינו חוזר למה שהיה, כי המשתלשל ממנו ישוה ויועיל כמוהו לזולתו, כמיני הצמחים והב"ח אשר הם משמשים זה לזה וצריכים זה לקיום זה וכולם משמשים וצריכים אל האדם ולא נבראו כולם אלא לשמשו בזמן הוייתם, וקודם שיפסדו משתלשלים מהם כמותם והם קיימים במין למין האנושי, אבל האדם לא נברא אלא בשביל עצמו לא בשביל זולתו, ואם לא היה כמו קיים באיש בגוף ונפש בזמן התחייה לא היה שום תכלית לבריאתו, כי לצמחים ולב"ח יש תכלית לצורך האדם, והוא לא היה לו שום תכלית לגופו אם היה נפסד והולך לו, וכמו שיש תכלית לנפש לשוב אל מנוחתה אחר הפרדה מן הגוף וקבלתה עונש על חטאה, כן צריך שיהיה תכלית לגוף לשוב אל מכונתו אחר שיפסד, כי בזה יתראה הבדל בעלת גופו על כל שאר גופי הנבראים שהם לצורך זולתם והם נפסדים ואינם חוזרים הם עצמם אלא המשתלשלים כמו שנזכר.
12
י״גולכן אמר הכתוב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמ' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, כי יצירתו מן העפר קרא אדם, ועליו עם הנשמה אמר ויהי האדם לנפש חיה, כי כמו שהנשמה היא חיה לעולם כן האדם והוא חומרו הנוצר עפר מן האדמה יש לו תקוה לעולם להיותו חי בזמן התחייה חיים ארוכים.
13
י״דעוד אני מביא ראיה מן הסברא, מה שאמר הכתוב בבריאת האדם וייצר וגו' ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, כי כמו שכל מה שברא האל ית' הוא עומד וקיים במינו לעולם כמו שבראו ולא ישנה את תפקידו, כן בריאת האדם יהיה בו כח החיות שנופח בו קיים לעולם, כי בשרצים ובעופות כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף על הארץ וגו', וכן נוהג העולם להוציא המינים הנזכרים אשר הם קיימים במין במאמרו יתב', וכן כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה וגו' ויעש אלהים את חית הארץ למינה וגו', וכן הוא הווה תמיד מכמה שרצים ועופות וחיות ובהמות שנבראו בתחילת הבריאה התהוו ונולדו ונשתלשלו מהם מאליהם עד היום ועד סוף כל ימי עולם הם קיימים במין, ובאדם כתיב ויברא אלהים את האדם וגו' ואחר כך כתיב וייצר ה' אלהים וגו' ויפח באפיו, לא ברא אלא אדם א' ועליו אמר שנפח באפיו נשמת חיים, וצריך שיהיה נשמת חיים זה קיים בגוף האדם לעולם כי כיון שהזכיר שנפחו באפו, כי מה שזכר נפש חיה בשרצים ועופות ובהמות וחיות, הוא במינם כמו שכתוב בכולם למינה, וצוה שתוציא הארץ נפש חיה וכן הוא הווה תמיד מעצמו, אבל הנשמה שהיא מלמעלה וחצובה מתחת כסא הכבוד בכל אחד מאישי האנשים, אין כח בטבע הנברא לבדו לברוא האדם אלא בשתוף האל ית' עמו בכל א' וא' מהם, וכמ"ש (נדה ל"א) ג' שותפין באדם כו', כמו שהיה בתחילת הבריאה שאמר ויפח באפיו נשמת חיים, וכיון שכן הוא יתחייב כי חיות האדם יתמיד לעולם, כיון שהאל יתב' נפח בגופו הנשמה, וכן בכל ילודי אשה הוא יתב' זורק בגופם נשמה וראוי ומחוייב שתתקיים בו לעולם, כיון שכל א' הוא כמו שנברא בפני עצמו על ידו יתב' צריך שיהיה קיים כמו שהיה בתחילת הבריאה, ואחר שחטא ונגזר עליו ועל זרעו שישוב אל עפרו יתחייב שתשוב הנשמה אל הגוף עצמו ויחיה, כדי שיהיה נשלמת כוונתו ית' ומעשהו שבראו בגוף ונפש בעצמו על ידו, וכן כל יצורי עולם הוא זורק בהם הנשמה וצריך שתהיה קיימת בו לעולם כמו שכתבנו, ולכך אמר הכתוב ויפח באפיו נשמת חיים וחזר ואמר ויהי האדם לנפש חיה, ירצה לפי כוונה זו כי יהיה האדם לנפש חיה כלומר שתחיה אחר שתפרד הנפש מן הגוף בסבת החטא:
14
ט״ועוד אני מדבר בצדקת תחיית המתים וסבתה והראיה לה, כי גם תחילת בריאת האדם היה יחידי להורות כי שלימותו בעצמו ולא במינו, ושהעולם מתקיים בזכות צדיק אחד וכמו שה"כ (משלי י') וצדיק יסוד עולם. עכ"ז כבוד וגדולת האל יתב' מתפרסמת וניכרת יותר בהיות כמה צדיקים מצויים בדור א', וכמו שאמרו אינו דומה מועטים העושים את המצוה למרובים העושים אותה, כי יגדל שכר כל אחד מהמרובים משכר כל א' מהמועטים יותר מכפי הערך אע"פ שכולם עשו מצוה אחת.
15
ט״זולסבת החטא הקדום היו מועטים בני עליה בכל הדורות, בפרט בדורות הראשונים אשר היו קרובים יותר אל החטא הקדום, וגם בחטא שחטא אדם הראשון הרי הוא כאילו חטאו בו כל העולם, כי זה כל האדם אדם הראשון היה ככל האדם אשר בעולם בכל דור ודור כיון שלא היה אחר בעולם אלא הוא, וגם היה החטא ביום ההולדה הראשונה סמוכים זה לזה, ולזה לא היו בכל אלו הדורות צדיקים כ"א מתי מספר ולא היה בהם איש שלם שלא יצא ממנו זרע פסול, עד יעקב אבינו ע"ה שהיתה מטתו שלימה והוא השלים דור כ"ב כנגד תשלום האותיות של תורה, כי בקודמים היה חסרון ופיסול כי לא נשלמו בהם האותיות, וכן מפסוק ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו וגו' עד ויעש אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם יש כ"ב פסוקים, להורות הענין הנזכר כי בכולם היה זרע פסול ערום הלכו בלי לבוש שלם עד דור כ"ב שהוא יעקב שנתלבש במלבוש שלם נקי בהיות מטתו שלימה, ומבניו הכשרים היו נפש בני יעקב שבעים בירידתם למצרים כולם כשרים, ומהם נשתלשלו כמה רבואות בצאתם ממצרים, ומתו אותם שלא השליכו שקוצי עיניהם ובגלולי מצרים נטמאו, ונותרו ששים רבוא הכשרים וראויים בכמותם ואיכותם לקבלת התורה, ובזמן ביאתם לארץ לא נתוספו על מה שהיו בזמן צאתם ממצרים, כי בזמן צאתם היו ראויים ליכנס מיד לארץ והיתה מתחלקת להם אלא שחטא המרגלים עכבם ארבעים שנה, ואם היה עולה מניינם אז יותר היה מגיע לכל אחד מהם חלק מועט ממה שהיה מגיע כזמן יציאתם, וכבר זכו ס' רבוא היוצאים ממצרים שלא תתחלק הארץ כ"א לסך ההוא וגם כי הם לא זכו ליכנס, זכות החילוק עמד במקומו לבניהם אחריהם, כפי מי שסובר שנתחלקה הארץ לפי מנין האנשים, ואחר כניסתם היו הולכים ומתרבים עד זמן שלמה שנאמר (מ"א ד) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב וגו', ואח"כ היו רבים מהם ג"כ בזמן אחד ובדור אחד והיה נחשב להם שכר קיום התורה והמצות הנעשות יחד בכלל כל ישראל יותר לכל אחד ממה שהיה נחשב קודם לכל א' מהם כפי השרש שאינן דומין מועטין העושים למרובים וכו'.
16
י״זולכן רצה הקב"ה לזכות לישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצות, ורצה לזכותם עוד שימצאו יחד בתחייה כל הכשרים שבכל הדורות העוברים ותחשב להם המצות שעשו ושיעשו לזכות גדול עד לאין קץ, כיון שתכלית הבריאה לכך היתה שיקבלו ישראל את התורה ויזכו בה לחיי עוה"ב:
17
י״חויתרחב טעם זה עוד למצות פרטיות אשר לא זכו קצת אנשים לעשותם בחייהם בעוה"ז ובזמן התחייה יזכו, והם כמו מי שלא זכה לכיבוד אב ואם שמתו בהיותו קטן או עברו אביו ומת ילדתו אמו ומתה, עתה בזמן התחייה יזכו לכבדם, וכן מי שלא זכה ללמד את בנו תורה, בכמו זה הענין ילמדהו, ומי שלא זכה להיות בארץ ישראל לקיים מצות שבה יזכה עתה, ומי שלא עלה בידו לקיים איזו מצוה לסבת היותו בגלות יזכה אז לקיימה.
18