בית אלהים, שער היסודות ס״בBeit Elohim, Shaar HaYesodot 62
א׳מצאנו חיות האדם נקרא במקרא שלשה שמות נפש רוח נשמה, ומפי סופרים ורוב חכמי הקבלה הן ג', וסדר מעלתן נפש רוח נשמה, ורוב מה שיכונה בו חיות האדם הוא בשם נפש, כי מצאנו בתורה לשון שם נפש יותר ממאתים פעמים, ובנביאים יותר מר"ס, ובכתובים יותר מבנביאים, ולשון שם רוח המורה על חיות האדם לא נמצא בתורה כי אם מועט, אשר בו רוח חיים ב' פעמים, ונשמת רוח חיים, אל אלהי הרוחות לכל בשר, וכל שאר לשון רוח לא נאמר אלא על הרצון וכיוצא בו או על הנבואה או על פאות העולם, וכן בנביאים וכתובים לא יעלו לעשרה פעמים מה שנאמר רוח על רוח חיות האדם, לשון נשמה לא נזכר בתורה כי אם ג' פעמים, נשמת חיים, נשמת רוח חיים, לא תחיה כל נשמה, ובנביאים וכתובים כמו כ' פעמים כל לשון נשמה. ושלשה שמות אלו נשתתפו ג"כ לחיות בעלי חיים, כמו נפש חיה שנזכר בפרשת בראשית כמה פעמים על ב"ח, וכן ומכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש, ובנביאים לא נמצא כי אם והכלבים עזי נפש, וכל נפש חיה בסוף יחזקאל, ובכתובים יודע צדיק נפש בהמתו, וכן שם רוח נשתתף לאדם ולב"ח יחד, לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, מכל בשר אשר בו רוח חיים, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, ובקהלת רוח האדם ורוח הבהמה, לא נמצא שם רוח על ב"ח ביחוד כי אם כאן ורוח הבהמה, וגם זה על כי הזכיר רוח האדם קודם, ושם נשמה לא הוזכר בב"ח כי אם פעם אחת כל אשר נשמת רוח חיים באפיו, וגם זה בשתוף האנשים, כי ג' פעמים כנזכר נשמה ביהושע אינו נכלל ב"ח בהם:
1
ב׳ועל זה נאמר כי עיקר חיות וקיום האדם הוא בנפש, ושני לה הרוח, ואחריה הנשמה, ושלשתן נזכרות ביחוד על האדם, כי אפילו הנפש הנזכר בב"ח אינה נקראת נפש אלא בשתוף השם לערך נפש האדם, כי נפש הבהמה כתוב יצירתם מן היסודות התחתונים, כמ"ש ישרצו המים שרץ נפש חיה, תוצא הארץ נפש חיה, ונפש האדם כתוב בה ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה, כי נשמת האדם היא מנפיחת ה' אלהים באפיו וממנה נהייתה באדם לנפש חיה, כלומר נפש שיש בה חיות מלמעלה לא כנפש הב"ח שהיא מלמטה בארץ, וכמו שתרגם אונקלוס לרוח ממללא, ונפש חיה של ב"ח תרגם נפש חיתא, וירמוז ג"כ כי הנפש היא הזוכה לתחייה כמו שנבאר בעז"ה:
2
ג׳וכן החיים והמות הם דבקים בנפש יותר מברוח ונשמה, כמו שכתוב וחיתה נפשי בגללך, להחיות את נפשי, בצאת נפשה כי מתה, לא נכנו נפש, המבקשים את נפשך, נפש תחת נפש, ונכרתה הנפש ההיא כמה פעמים, כפר נפשו, לנפש לא יטמא, על כל נפשות מת, כל טמא נפש, כי יכה כל נפש, כל הורג נפש אדם, והרבה כיוצא בזה בתורה נביאים וכתובים מיחס הכתוב החיים והמות לנפש, וכן ברוח בשמשון ותשב רוחו ויחי, ובאיש מצרי שמצא שאול ותשב רוחו אליו, רוחו ונשמתו אליו יאסוף, תצא רוחו ישוב לאדמתו, והרוח תשוב אל האלהים, ובעצמות יחזקאל כמה פעמים תחייה ברוח, וכן בנשמה נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו, לא תחיה כל נשמה, כל הנשמה החרים, ביהושע, לא נותר כל נשמה, לא תשאירו כל נשמה. ובמלכים לא השאיר כל נשמה לירבעם, עד אשר לא נותר בו נשמה בבן הצרפית, באיוב ונשמתו אליו יאסף, ונשמה לא נשארה בי בדניאל, ואינו נמצא לשון הכאה והריגה כי אם בנפש, שהחיות תלוי בה, כמו חיות של ב"ח שהוא תלוי בנפש שלהם, כי רוח אין בהם וגם לא נשמה, ומה שהוזכר בהם רוח ונשמה הוא בשתוף האדם כמו שהבאתי למעלה, ורוח שהוזכר על הבהמה לבדה כבר פירש והבדיל בין רוח האדם שאמר בה העולה היא למעלה וברוח הבהמה אמר היורדת היא למטה לארץ, כמו שכתוב ביצירה בנפש חיה תוצא הארץ נפש חיה, וגם כל לשון נפש שנזכר בב"ח הוא סמוך ליצירת נפש הב"ח, שכתוב בהן ישרצו המים שרץ נפש חיה, ותוצא הארץ נפש חיה, וכל לשון נפש הנזכר באדם הוא סמוך לנפש חיה האמור באדם שנמשך מהפחת ה' אלהים באפו של אדם הראשון נשמת רוח חיים. הכלל כי עיקר חיות האדם בנפש העולה למעלה מנפש הבהמה, ומותר האדם מן הבהמה ג"כ רוח ונשמה אשר אינם בכלל הב"ח, ולהיות הנפש עיקר בגוף האדם יותר מרוח ונשמה, נתייחס האדם בחייו בשם נפש, כמ"ש הנפש אשר עשו בחרן, כל נפש בניו ובנותיו, שש עשרה נפש, כל נפש י"ד, כל נפש שבעה, כל נפש ששים ושש, שבעים נפש, במכסת נפשות, מספר נפשותיכם, וברוב מקומות אלו מזכיר נפש לכלול אנשים ונשים כמו שכתוב כל נפש בניו ובנותיו שלשים ושלש, ובכלל השבעים נפש יש נקבות ג"כ, וגם כי בענין י"ד ושבעה אין בכללם נשים, הזכיר בהם נפש כמו שהזכיר באחרים, ובנשי מדין כתוב נפש כמה פעמים.
3
ד׳וכן להיות הנפש עיקר בחיות האדם ויש לה מעלה רבה על נפש הבהמה, נתייחס אליה עשיית המצות ואזהרות ועונשן ושכרן, כמו שכתוב בכל לבבך ובכל נפשך, בכל לבבכם ובכל נפשכם, כמה פעמים בתורה ובנביאים וכתובים, ובאזהרות נפש כי תחטא, נפש כי תמעול, כל נפש אשר תאכל וגו', אל תשקצו את נפשותיכם, ובעונש העובר כתוב כמה פעמים ונכרתה הנפש ההיא, והאבדתי את הנפש ההיא, הכרת תכרת הנפש וגו' וכיוצא באלו, ומכלל עונש הלאו אתה שומע שכר הן שהוא עשיית המצות, וכתוב ג"כ (ש"א כ"ה) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו', (תהלים כ"ה) נפשו בטוב תלין, (שם ל"ד) בה' תתהלל נפשי, (שם קט"ז) שובי נפשי למנוחייכי, (ישעיה נ"ה) ותתענג בדשן נפשכם וכיוצא באלו, ולא לבד בעשיית מצות המעשיות נצטוית הנפש אלא גם במצות שכליות אהבת ה' בכל לב ובכל נפש, בך חסיה נפשי, והתפלה היא מיוחדת לנפש כדכתיב ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, ברכי נפשי את ה' כמה פעמים, הללי נפשי את ה', נפשי להודות את שמך, וברוח לא נמצא בו תפלה כי אם בהיותו במערה תפלה וגו' אשפוך לפניו שיחי וגו' בהתעטף עלי רוחי, ובנשמה לא נמצא בכל המקרא אלא כל הנשמה תהלל יה הללויה, וג' חלקי התפלה שהם סידור שבח ושאילת צרכיו ונתינת הודאה הנכללים בתפלה, שאילת צרכיו היא המיוחסת לנפש וסידור שבח והילול מיוחס לנשמה, כדכתיב כל הנשמה תהלל יה הללויה, ונתינת הודאה ברוח כדכתיב (ישעיה כ"ו) אף רוחי בקרבי אשחרך.
4
ה׳ובהיות המצות והאזהרות ושכרם ועונשם עיקרם בנפש, אם כן התחייה עיקרה היא על הנפש, כמו שכתוב נפש חיה בפעם הראשון שנזכרה הנפש, להורות שהיא עתידה להיות חיה בסוף לזמן התחייה, ואמרו חכמינו ז"ל מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר הכרת תכרת הנפש ההיא עונה בה, הכרת תכרת בעוה"ז עונה בה לאימת לאו לעוה"ב, הנה שלסבת כי הנפש עונה בה שלא חזר בתשובה בהיותו בחיים אינה זוכה לתחיית המתים בימי הישועה, ואם חזר בתשובה אפילו היה מעון כרת החמור תזכה לתחייה, וכן מצאנו בתחיית בן הצרפית על ידי אליהו שקרא אל ה' ואמר תשב נא נפש הילד הזה על קרבו וישמע ה' בקול אליהו ותשב נפש הילד על קרבו ויחי, ושילם אליהו לאשה טובה מדה כנגד מדה, שהיא כלכלה אותו להחיות את נפשו וכמו שאמר לו האל ית' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך והוא החיה את בנה, ובכלל הכלכול היה כל מה שהיה צריך לתיקון המאכל שלחן מטה כסא ומנורה בעלייה אשר ישב שם, כי מקודם היה מצטער אליהו בנחל כדי שיהיה בצער בשכבו ובקומו בלי כר וכסת, ותיקון המאכל אפשר שהעורבים היו מביאים אותו מתוקן כמו שהלחם היה אפוי הבשר היתה ג"כ צלי או מבושל, וכמו שאמרו חז"ל כי משלחן אחאב היו מביאים לו, לא אמרו מבית אחאב אלא משלחנו כלומר מבושל או צלוי, כי לא היה לו שם בית תבשיל לבשל כי גם כלי לשתות מים לא היה לו כמו שדייק הכתוב ומן הנחל ישתה, כלומר מן הנחל עצמו בלי שום כלי, ועל כן אמר לכלכלך על כל הדברים שהיה צריך, וכשבא אל פתח העיר ראה אשה והכיר במלבושיה ובמה שהיתה מקוששת עצים כי היתה אלמנה, ורצה לנסות אם היתה זאת האלמנה אותה שנאמר עליה שנצטוית לכלכלו, ולכן אמר לזאת קחי נא לי מעט מים כי היה צמא על שהנחל נתייבש, ואמר בכלי על שעד עתה לא היה שותה בכלי אלא בידיו או שהיה מלקק בלשונו כשלש מאות אנשים של גדעון, וכשראה שהיתה הולכת, חשב כי זאת היא האשה האלמנה כי הראה פועל נדיבות שהלכה לקחת מים יותר מרבקה בענין זה, שרבקה שהיתה על העין ממש, ולכן אמר אליעזר והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה היא האשה וגו', כ"א הוא היה אומר לה הטי נא כדך ואשתה והיתה משקה אותו ולא לגמליו לא היתה בזה שום הוראה שהיתה בת גומלת חסדים, מפני שהיתה על העין והיה נקל להשקותו, אבל זאת האשה שלא הוזכר שהיתה על העין והיתה הולכת להביא לו מים היתה הוראה שהיתה גומלת חסדים וידע כי היא האשה שנאמר לו, ולכן אמר לה וקחי נא לי פת לחם בידך, והיא ג"כ הרגישה כי על ידי זה האיש תתפרנס היא ובנה, ואמרה חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג וגו' ואכלנוהו ומתנו, כי כוונתה לומר לו שישגיח בעדה ובעד בנה כי לא היה להם כ"א מלא כף קמח ומעט שמן וגו' ואכלנוהו ומתנו, כלומר כשנאכל, אותו אין לנו תקוה על לחם אחר אלא שנמות, או שהפליגה להמעיט בכף קמח ההוא שאפילו שיאכלו אותו היא ובנה לא היה בו ספוק להיותם חיים וניזונים בו שעה אחת בלי מאכל אחר אלא אחר אכילתם אותו מיד יהיו מתים, וזהו הציווי שאמר האל יתברך הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, שנתן בלבה שתשיב אמריה לו כמו שהשיבה, ועל זה השיב לה אליהו אל תיראי וגו', שנתאמת כי זאת היא האשה אשר הוכיח ה' לכלכלו והיא ובנה יתכלכלו עמו, ולכן אמר לה אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה, ומפני שנתנה שיעור לקמח שאמרה מלא כף קמח ואין הברכה שורה על דבר המדוד, לזה אמר לה עשי לי משם עוגה קטנה ולא יהיה נודע שיעור המותר ממלא הכף ואז תחול בו הברכה שתעשי לך ולבנך, כי היא אמרה כי לא יספיק לה ולבנה אלא שימותו מיד אחר האכילה, ועתה בדיבור הנביא יספיק לשלשתם ליום אחד לפחות וזאת היא ברכה אחת, וכדי שיספיק לימים אמר כי כה אמר ה' אלהי ישראל כד הקמח לא תכלה וצפחת השמן לא תחסר עד יום תת ה' גשם וגו', והיכן אמר זה האל ית' כמו שאמר לו הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך, וראה שהקרה השם לפניו אשה אלמנה זו שאמרה לו כי לא היה לה אלא כד הקמח ההוא ואכלנוהו ומתנו, וידע כי על זאת אמר שתכלכל אותו בכד הקמח ההוא. ואמר על כד הקמח לא תכלה כלומר שיתמעט ממה שהיה מלא כף, אבל לא תכלה בכל יום שיקחו ממנו ישאר קצת ממלא כף שהיה בכד, ובשמן אמר לא תחסר שנראה שלא יחסר משיעור המועט שהיה בצפחת, כי גם שיקחו ממנו בכל יום לעולם לא יחסר ממה שהוא עתה, והסבה היא כי במלא כף הקמח שהיה בו שיעור קודם גם כי אח"כ נשאר כל השיעור בעשיית עוגה קטנה לו, אפילו הכי יחסר מן השיעור של מלא כף אבל לא תכלה, ובשמן שאותו המועט לא היה משוער מקודם לא יחסר ממנו כלל אלא ישאר בו כל מה שהיה בצפחת, גם שיסתפקו ממנו בכל יום, ונאמר ותלך ותעשה כדבר אליהו עוגה קטנה לו ביום ההוא ואח"כ לא היה קפידא אפילו שתעשה לה בראשונה, ולזה כתוב ותאכל היא קודם והוא אח"כ וביתה ימים הבאים, ואמר כד הקמח לא כלתה ואמר כדבר ה' ולא אמר כדבר אליהו, מפני שה' אמר לאליהו הנה צויתי שם אשה אלמנה וגו' כמ"ש למעלה. ויהי אחרי הדברים האלה חלה בן האשה בעלת הבית, עד עתה לא נקראת בעלת הבית שהיתה הולכת כל היום לבקש מחיה ופרנסה לה ולבנה, עתה שכד הקמח לא כלתה וגו' היתה בעלת הבית כל כבודה בת מלך פנימה, והיה חליו חזק מאד וכו' ועלה בדעתה כי אולי מצד המאכל של כד הקמח שהיה שלא בדרך הטבע חלה בנה חולי זה החזק, או כחשבה כי בדרך חכמה עשה זה ועל זה היה מזיק לו, וכמו שהיו מהרהרים קצת מישראל והיו אומרים על המן לחם הקלוקל, על זה אמרה לאליהו מה לי ולך איש האלהים כלומר מה זה שאמרת לי והוצאת לי ולך ולבנך תעשי וגו' שחשבתי אהיה כמוך אני ובני בריאים כל זמן הנס של כד הקמח ונראה שבאת אלי להזכיר את עוני, כי על חסד ברכה זו שעשה האל ית' נתמעטו זכיותי ונזכר עוני שימות בני והרי הוא כאילו אתה המתה אותו, ואמר לה תני לי את בנך, לא אמר הבי את בנך אלא תנהו לי כלומר הוא בני ויהיה במדרגתי, כמו שאמרו ז"ל שהיה זה יונה בן אמתי כי זכה להיות נביא על שזירר עליו אליהו ג' פעמים עד ששבה נפשו אליו, ואמר תשב נא נפש הילד ולא תחיה את הילד, כי אע"פ שהיה מת כיון שלא עברו עליו כ"ד שעות מזמן שמת עדיין נפשו לא עלתה למעלה אלא שהיתה מסתופפת על הגוף והיה קרוב להשיבה אליו, ולכן אמר תשב נא נפש הילד על קרבו, כלומר היא חוץ ממנו אלא שהיא קרובה ומסתופפת עליו תשב נא בתוכו ובקרבו, וישמע אלהים בקול אליהו ותשב, מפני שאמר ב' פעמים על אליהו שקרא אל ה' אמר ששמע אלהים בקול אליהו במה שקרא לו על תשב נא נפש הילד ונרצה לו לא על מה שקרא אל ה' קודם ואמר הגם על האלמנה הרעות להמית את בנה, שהיה נחשב לו דיבור זה כאשם ולא דקדק עמו ה' כי על מה שנצטער בצער האשה דיבר, ואמר לה ראי חי בנך, לא אמר לה ראי חיה בנך אלא חי בנך כלומר חי היה והיה כמו מתעלף כיון שעדיין נפשו היתה מסתופפת עליו וקרובה לשוב אליו כמ"ש ומפני שהיא נסתפקה קצת בענין ברכת הכד והצפחת עתה שראה ענין תחיית בנה נתאמתה בדעתה כי גם ברכת הכד והצפחת היה מאת השם, ולכן אמר עתה זה ידעתי כלומר מזה שעשית עתה להחיות הבן, כי איש אלהים אתה ודבר ה' שדברת על הכד והצפחת שנתכלכלתי על ידם בפיך אמת. הכלל כי המיתה והתחייה היא לנפש.
5
ו׳וכן מצינו בטומאת כהנים על מה שאה"כ לנפש לא יטמא בעמיו ועל כל נפשות מת לא יבא, שלא אמר לאיש מת לא יטמא, ואמר בנזיר על נפש מת לא יבא, ובמקום אחר אמר הכתוב כי יכה כל נפש אדם לא אמר כי יכה אדם, נראה כי כמו שיש נפש לאדם בחייו יש לו לאחר מיתה, והוא השארת הנפש, וגם על שהנפש עתידה לחזור אל גוף המת, ומכאן רמז לתחיית המתים מן התורה והוא לנפש כמו שנזכר, וכפי פשטי הכתובים ודברי חז"ל והסברא נפש האדם אחת היא, וכמו שכתוב חי ה' אשר עשה לנו את הנפש הזאת בצדקיהו, אלא שנקראת גם בשם רוח ונשמה. רוח על דרך (תהלים ק"ד) עושה מלאכיו רוחות, (ש"ב כג) רוח ה' דבר בי, ונשמה ע"ש (איוב לב) ונשמת שדי תבינם, להורות כי נפש האדם היא אצולה מלמעלה, וארז"ל ה' שמות נקראו לה רוח נפש נשמה חיה יחידה, נראה כי הנפש אחת היא, אבל חכמי הקבלה השיגו כי מלבד הנפש יש רוח בפני עצמו ונשמה בפני עצמה, וגם כי השגת יד כל חכמי לב קצרה במהות הנפש וכל שכן ברוח ונשמה שלא הוסכם בפי כל מציאותם באדם, עם כל זה נאמר כי הדרך הנכון להסביר מציאותם, הוא, כי כמו שהנפש הבאה מלמעלה אם יחטא איש תתעבה הנפש ותתעכר מזכותה, כן אם יזכה בחכמה ויראת חטא תתדקדק ותזדכך ותזהיר יותר ממה שהיתה קודם, ובהגיע זיכוך וזוהר זה למדרגה כפלים ויותר ממה שהיתה קודם אז יחול על זיכוך הזוהר ההוא שם רוח, ובהזדככה יותר ויותר ממה שנזכר יחול על זיכוך וזוהר ההוא שם נשמה, דמיון נר של שעוה דק בראשו והולך ומתעבה, כי אורו בחחילתו לא כאורו באמצעיתו ואורו באמצעיתו לא כאורו בסופו, כי כל עוד שהולך ודולק מאיר יותר מצד עובי הפתילה והשעוה, כן הנפש היא מתעלה ומזהרת בלימוד התורה ובקיום מצותיה, והרוח נקנה בקיום המצות אחר שהורגל וקיבל עליו לקיים עוד כשיבואו לידו, והנשמה נקנית אחר זה בלימוד התורה בהשיגו להיותו לומד ומלמד ודורש משפט ומהיר צדק וכיוצא בזה.
6
ז׳ולדרך פשטי הכתובים ודברי חז"ל והסברא, כי נפש האדם אחת היא אלא שהיא חלוקה כפי פעולותיה בגוף האדם, א"כ המיתה והתחייה אינם אלא בנפש וכמ"ש למעלה, וכמו שמורגל בתורה בנביאים וכתובים להזכיר הנפש כמו ת"ש פעמים רובם בענין חיות האדם ומיתתו וצרותיו וטובותיו והיות לה דבקות באל ית' לברכו ולהללו, הכל מיוחס לנפש ולא לרוח ונשמה אלא שנקראת הנפש במקומות מועטים רוח או נשמה כמ"ש למעלה, ועצמות האדם היא בנפשו, וכמו שנזכר נפש בשם ית' בירמיה ועמוס, נשבע ה' צבאות בנפשו, נשבע ה' בנפשו, ותרגם יונתן במימריה, ורד"ק פירש בעצמו כמו בי נשבעתי, ורש"י פירש מדעת וכוונה, הכלל כי היא עצמות ומהות האדם ולה נאה להזכיר התחייה כמ"ש בתחיית בן הצרפית:
7
ח׳ומה שכתוב בתחיית מתי יחזקאל הנני מביא בכם רוח וחייתם, וכמה פעמים נזכר שם בהם רוח ונכרתה הנפש וזכרונה מפיו בתחייה זו, נאמר כי רבי אליעזר ורבי יהושע שאמרו עמדו על רגליהם ואמרו שירה ומתו, הזכיר בהם רוח כי לא חזר הנפש אל גופם, אלא לפי שעה חיו ברוח שבא מארבע רוחות ונפחה בהם והיה בהם רוח חיוני לעמוד על רגליהם ולומר שירה לבד, ומיד חזרו לעפרם שלא היה כבוד לנפש שתשוב אל הגוף לפי שעה, וכמו שנזכר באיש שהיו קוברים אותו וראו הגדוד והשליכוהו בקבר אלישע וחיה וקם על רגליו, וארז"ל ולביתו לא הלך כי לא הוזכר ששבה נפשו אליו לפי שעה אלא שנכנס בו רוח חיוני לפי שעה, ולרבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שאמר שעלו לא"י ונשאו נשים והולידו בנים, ורבי יהודה בן בתירא שאמר אני מבני בניהם ואלו תפילין שהניח לי אבי אבא, נאמר כי מחלוקתם היה על כי חיו בח"ל, ואין תחייה אלא בארץ ישראל, ולכן אמר רבי אליעזר כי מיד מתו כי לא היה להם חיות בח"ל, ור"א בר"י מודה שאין תחיית המתים בח"ל ואין תחייה אלא בא"י, ולכן אמר כי מיד עלו לא"י שאל"כ היו מתים, ומה שחיו בחוצה לארץ היה מפני שלא היו יכולים להתגלגל העצמות משם לארץ ישראל דרך הרים וגבעות לעין כל, כי העצמות היו מפוזרות בבקעה כמ"ש והיא מלאה עצמות, שהיו בלי קבורה כמו שכתוב ופחי בהרוגים האלה, ואמרו חז"ל שהיו מבני אפרים שמנו את הקץ וטעו והרגום אנשי גת, וכמ"ש בדברי הימים, ואותם שנקברו ח"ל ועתידים לחיות אין להם תחייה אלא בא"י שילכו דרך גלגול מחילות שיעשו להם, כי מה שכתוב אח"כ הנני פותח את קברותיכם הוא לעתיד כמו שפירשו המפרשים ז"ל, ומפני שחיו בחוצה לארץ לא היתה תחייה זו ראויה להתקיים ימים ושנים, ועל זה אמר רבי אליעזר ברבי יוסי שהוצרכו לעלות אל א"י, כדי שיהיה להם איזה חיות, ועכ"ז לא התמיד אלא שהוצרכו מיד לישא נשים ולהוליד בנים כדי שלא תהיה תקומתם למפלת מיתה מיד עד שיפרו, אבל מיד תוך זמן מועט מתו כי לא היתה תחייתם שלימה, ולכן לא הוזכר בתחייתם נפש אלא רוח שהוא כמו רוח חיוני לבד, שאל"כ למה הזכיר שנשאו נשים וכו' היה מספיק שאמר שעלו לא"י וחיו, אלא כוונת הענין הוא שלא חיו אלא בכדי שיולידו, וגם רבי יהודה בן בתירא אמר שהיה מבני בניהם, כי גם שהם מתו מיד בניהם קמו תחתם, וכן יורה מה שאמרו שם שמואל ורבי ירמיה ורבי יצחק בן נפחא שהיו אנשים אלו חטאים בנפשותם שלא היו מאמינים בתחייה קודם מותם, או שלא היה להם לחלוחית של מצוה או שחפאו את ההיכל כולו שקצים וכו', שנראה שלא היו ראויים לחיות אלא כדי להורות לכל ישראל שהיו בגלות שהיו אומרים אבדה תקותנו, שיהיו בטוחים שיחיו כמו שחיו אלו שמתו זה כמה שנים, ומפני שלא היו ראויים חזרו לעפרם כמו שנזכר, אבל התחייה העתידה תהיה שלימה בשלימות הנפש אשר נשלמה בעולם הזה:
8